תוצאות חיפוש עבור עויינות

שלום אבקש לברר האם סביר ותקין שאחרי קיום יחסים אני חווה חולשה / מבחינה פסיכולוגית / קוגנטיבית. מניסיון אישי אותי זה פשוט מחליש ולא אגזים אם אומר שעושה אותי סמרטוט. אין הכוונה לחולשה פיזית / עייפות, אלא מבחינת מנטלית. זה בא לידי ביטוי ביתר שת בפידבק שאני מקבל מהסביבה שפשוט הופכת עוינות ותוקפנית. האם יש בסיס לתחושה זו. אציין ואומר שבעקבות ההשלכות שצוינו אני נמנע מיחסים עם נשים . אודה מאוד לתשובתך

מקווה שלא אלאה אתכם, אך מדובר בהחלט במקרה מיוחד הנמשך כבר מס' שנים ומאד מאד מטריד: רעייתי ואני נישאנו לפני יותר מעשור שנים, תחילתו של הסיפור היא אולי מאז. טרם החתונה (שהתקיימה בחצרם של חמי וחמותי במושב) הייתי מגיע רבות אל בית הורי אשתי, חמותי החליטה (ללא ידיעתי) לרכוש עבורי "לבנים" (תחתונים, גופיות, גרבים) ולרקום עליהם את האותיות הראשונות משמי הפרטי ומשם המשפחה. כל זאת מאחר שהיתה רוצה לכבס עבורי הבגדים ושהם יישארו אצלה או יחזרו אליה לאחר השימוש (זאת כמובן מבלי להודיע לי שכך היא רוצה). אני כמובן השתמשתי, לקחתי את הלבנים לבית הורי, כיבסתי אותם שם, אח"כ החזרתי וחמותי, שהיתה רגישה ל"ריחות", לא אהבה שכך קורים הדברים (רצתה לכבס את הלבנים אצלה במכונה). הדברים התגלגלו, אשתי (שהיתה אז חברתי) גם לא סיפרה לי על רצון חמותי בהיבט הכביסות וכו'. יצא שכחודש לפני החתונה העניינים האלה עלו ככל הנראה לחמותי על הראש ובכעס רב (מצידה) החלטנו לעזוב את הבית ולעבור להתגורר יחדיו בדירה שיועדה לנו בשכירות בעיר הסמוכה. מאז היה קצת שקט, החתונה עברה בשלום אך עם משקעים שנוצרו בין חמי וחמותי לבין הוריי בענייני החתונה - דברים שלא ייחסנו להם חשיבות דאז כי היינו צעירים. גרנו כעשר שנים בדירה שבשכירות המרוחקת כ- 5 ק"מ מבית חמי וחמותי ונולדו לנו 2 ילדים. רעייתי, הקשורה מאד להוריה, היתה מבקרת אותם לא מעט ואף "מתנחלת" שם למספר שעות מדי יום-יומיים. החיים התגלגלו ולפני מספר שנים הזמינו אותנו חמי וחמותי לשיחה וביקשו שנשקול ברצינות לבנות את בית הקבע שלנו אצלם בחצר, כאשר אשתי (הבכורה מבין 3 אחים) תהיה הבת הממשיכה, כנהוג במושבים. מובן ששקלנו היטב ההצעה, כשבצד אחד שמנו ההזדמנויות למול הדברים השליליים במגורים ליד ההורים. מובן שנשקל גם נושא האחים - האח הצעיר של אשתי (הבן היחיד, כאשר יש עוד אחות) היה אמור להיות הבן הממשיך, אך מאחר שלא ידע לשמור על הנכסים והיה בזבזן ופזרן הוחלט כי אשתי היא זו שתמשיך מאחר שחמי אהב (ואוהב) אותי והכיר את הרצינות שלי ויכולתי להחזיק בכספים ונכסים ולשמור על המורשת. החלטנו בלחץ לא קטן בעיקר מצד חמי אך גם בהסכמת חמותי ובעידודה - להתחיל לבנות את ביתנו כ- 50 מטרים מביתם. בנינו ועברנו לגור לידם לפני מספר שנים. עם זאת, לפני כ- 3 שנים התחוור לי מאשתי כי קיימת "בעיה" המטרידה מאד את חמותי כלפיי - היא חושדת בי בכל מיני חשדות משונים של חדירה לביתה, הכתמת המטבח בכתמים שאינם יורדים, פתיחת ארונות ובכללם גם ארון הבגדים בחדר השינה שלה. מובן שדברים אלה חסרי כל שחר וחמותי, הידועה לחמי ולבתי ב"שגעונה" מזה שנים בחשדנות כלפי אנשים, ואכן המציאה כל מיני המצאות משונות נוספות בעניין זה. חמותי טענה בפני חמי ואשתי שהחשדות האלה כלפיי מקננים בתוכה גם כשגרנו בדירה השכורה, אך הרבה פחות מאשר מאז שעברנו לגור בקירבתם. אשתי ציינה בפניי מס' עובדות "מקילות": גם בה ובאחותה חשדה חמותי לפני שהחליטה לחשוד בי - שהן הופכות לה את הבגדים בארון, מוציאות אותם ומכבסות אצלן ומחזירות, מוציאות לה שמפו ומערבבות בחומר אחר וכו'. יצא לי לפגוש את חמותי (כיום בת 70) לשיחה לפני כשנתיים וחצי מעט לפני ראש השנה - ישבנו זה מול זו בחצר והיא גולל הבפניי את "מסכת הדברים" שאותם אני "עושה" כביכול אצלה - אני נדהמתי, אמרתי לה שהדבר האחרון שארצה לעשות הוא לפגוע בה או בחמי וכיצד היא מגיעה בכלל לחשדו חמורים מעין אלה? היא היתה בשלה והתייחסה אליי כאל אחד שכבר ביצע ו"אמור לדעת" על מה היא מדברת. אני כמובן דבקתי בגרסתי ואמרתי שמעולם לא עשיתי ולעולם לא הייתי חושב לעשות לה (ולמעשה גם לחמי) דברים כאלה - אני מכבד ומעריך אותם ומוקיר להם תודה על כך שאנו גרים כאן במושב, למרות הקשיים. עוד אמרתי שיהא זה בבחינת כריתת הענף עליו אני יושב אם בכלל אחלום לעשות דברים כאלה ושאלתי כמובן הכיצד היא הגיעה לידי החלטה/תיאוריה שאני עושה לה כאלה דברים הזכרתי לחמותי את עניין הכביסה המעורבבת עוד מלפני החתונה ואמרתי לה שהייתי מאד צעיר (אכן - הייתי בן 20-21) ומבלי שאמרה לי מה מפריע לה לא יכולתי לדעת. היא טענה שעל כך היא כבר "סלחה" מזמן, אך מאז היא חושבת שאני רוצה להתנקם בה או משהו כזה. היא טענה שהיא חשה בכך שאני לא שוכח את זה. אני כמובן הגבתי בביטול ואמרתי שאין לי כל טינה והבנתי אותה אז בעניין הטירדה של חיים עם חברתי אצלה בבית. כל העת כיבדתי אותה ודיברתי אליה בעדינות ובהסברה רגשנית. חמותי ראתה שאני לא "משתף פעולה" עם התיאוריה שלה, התרגשה, כעסה ועזבה את המקום אל ביתה, מבלי לחזור. אני כמובן ישבתי המום לנוכח הדברים חסרי השחר וכל הזמן תהיתי הכיצד וממתי היא חושדת בי במשהו, ואם לא מדובר בבעיית הביגוד אז מה היא ראתה ש"הדליק אותה". אציין בלב שלם וחפץ כי אין אף אחד בעולם שיוכל להצביע עליי על מעשה רע כלשהו (אולי קצת נסעתי מהר ברכב פה ושם) שעשיתי כלפי מישהו - הכל רק לעזרה אמיתית, הקשבה, דאדה לסובב אותי ורגשנות אישית שאני מפגין כלפי סובביי בבית ובעבודה (תחתיי נמצאים כ- 60 איש). המצב לא היה קל, אשתי וחמי שמעו על "פיצוץ השיחות" ולמעשה "התפוצצו" מכעס על חמותי המסכנה - כיצד היא יכולה לעשות לי את זה ואיזו משוגעת היא וכו'. הלכתי עם חמי לשטח החקלאי כדי לדון במצב, חמי גילה לי מה קורה בבית ומובן שלא תלה בי כל אשמה שהיא. דיברנו על הענקת טיפול לחמותי - הוא אמר שניסו בעבר ולא הצליח. הוא שאל אותי האם אהיה מוכן להבדק ב"מכונת אמת" על מנת להפריך את הטענות של חמותי והשבתי שכמובן, אך מצד שני מדוע עליי להצטדק בכלל? שוחחנו, רעייתי היתה שותפה בכל - חשבנו על עזיבה ומעבר למקום אחר, אני לא ששתי כלל וגם חמי לא רצה לשמוע מזה - זה נראה ככניעה למצב שכלל לא היה, ולכן לא בא בחשבון. יצא לי לדבר עם אשתי רבות בנושא וכל פעם התגלה לי עוד פרט ועוד פרט - עניין אותי מאד כיצד הגיעה חמותי למחשבה המזוויעה שאני אעשה לה כל מיני דברים שכאלה ועל מה בכלל היא ביססה את טענתה: הסתבר שבזמן שהיינו אשתי ואני חברים - כתבתי לה מכתבים (הייתי אז בן 20), חמי וחמותי ביקשו מחברתי את אחד המכתבים ושלחו, ללא הסכמתי כמובן, המכתב לבדיקה של גרפולוג סוג ז' (סליחה על הביטוי) לטובת בדיקה לפני החתונה - לפי דברי אשתי הגרפולוג כמובן הרעיף שבחים אישיים עליי, על התנהגותי ועל אישיותי (זה היה מרבית הניתוח שלו), אך ציין כי אני גם "תחמן" ויכול אולי לנקוט ב"דו-פרצופיות" (משהו שאינני מבין כלל את פישרו - ברצינות). אירוע זה הדליק לי נורה אדומה - חמי חמותי, מבלי לבקש ממני, הוציאה את כתב היד שלי לגרפולוג שמומחיותו אינה ידועה כלל (זה היה סתם חבר של מכר שלהם), וזה כתב אמנם דברים יפים אך בסוף דבריו ציין גם את הדברים שבעיניי חמותי, כך אני מסיק, נראו כנראה התגלמות ה"רוע". אציין כי אני ממש לא מגיע לביקורים אצל חמי וחמותי בשל סיבה זו, אך לא מונע מהילדים ומרעייתי לעשות כן. מדי פעם שחמי קורא לי לעזור לו במחשב - אני קופץ ועולה אליו, מסיים הטיפול בבעיה ויורד בחזרה לביתי. מעבר לנתונים הנ"ל אין בידיי דבר ולא חצי דבר בעניין הסיבה לחשדות הבלתי הגיוניים של חמותי המוטרפת וממתי אלו החלו לעלות. בשנה האחרונה מסתבר שהיא החלה באיזשהו טיפול פסיכולוגי והיא מספרת לפסיכולוגית על כך שהיא "בטוחה" שזה אני שעושה לה הדברים והיא רוצה ש"אפסיק", היא מחפשת כל מיני דרכים לסיים ה"פרשה" איתי וכו'. לפני מס' חודשים שוב הגיע המצב לתסיסה וחמי ואשתי שוב התפוצצו על חמותי בבית. שוחחנו הוא, רעייתי ואני בחוץ על הדשא - אמרתי לו שאולי אמצא מקום עבודה בחו"ל למס' שנים ונשכיר את הבית ע"מ לאפשר מחייה שם בחו"ל. חמי שלל אפשרות זו מכל וכול - הוא הקצין ואמר שאם נעזוב אזי הוא ימכור את המשק ויעבור לגור בתאילנד - יתרחק מכולם ולא ירצה לשמוע מאף אחד. הוא הציע שאשתי תחזור לדבר עם חמותי (היא הפסיקה לדבר איתה למס' שבועות מאז ה"פיצוץ") ותקשיב לה למרות הכל ותתן לה "פורקן" למילים - מתוך הבנה שיש בה "שיגעון" ואנחנו רק צריכים לטפל בה. רעייתי ואני הסכמנו על כך והעניינים חזרו אט אט למסלול (מהו המסלול? היא מדברת עם חמותי, הילדים ממשיכים לקפוץ לבקר, מדי פעם יוצא לי לדבר עם חמותי בטלפון או בחוץ בחצר והכל נראה "בסדר"...). לאחרונה הודיע הבן, אח של אשתי, כי חפץ הוא להתחתן - שמחה וששון קפצה - חתונה בקיץ הקרוב, פסח המתקרב - אווירה טובה ו"טהורה" נסוכה על האזור. אממה - הבוקר הופתעתי כשאני מגלה ליד המחשב מכתב הממוען אליי, ללא בול - אני פותח ורואה מכתב בכתב יד של חמותי המיועד אליי... - המממ... - אני קורא ולהלן הנוסח: "ל- X שלום, אחרי הרבה מאד התלבטויות החלטתי שהגיע הזמן שנדבר ביננו ונבין מה קורה. אני מאד מאד כועסת כבר שנים עליך ואין לי אומץ לעשות את הצעד הזה מסיבה אחת בלבד - אני לא רוצה לעבר את בתי/רעייתך והילדים בעניין - אני מכירה היטב את בתי/רעייתך והיא תיקח את זה מאד מאד קשה וחבל, לכן אני רוצה שניפגש ונדבר פנים אל פנים. פסח מתקרב וגם החתונה של הבן שמאד מאד אני שמחה שזכיתי לכך ולכן כדי לא לשבש את האווירה ואוכל להסתכל לך בעיניים ולהרגיש בטוחה שהעניינים ביננו הסתדרו ונעבור ביחד את החג והחתונה הקרובים. די לעוינות שקיימת ביננו, אני מאד מקווה שתהיה גלוי כלפיי וגם אני כלפיך ובזה תסתיים מסכת האיבה. בבקשה תתקשר ותמצא זמן מתאים לשיחה חשובה זאת. בתודה ובתקווה - חמותך." נו - מה תגידו על זה??? היא לחלוטין משוכנעת שאני "יודע" מה קורה, וה"עוינות" וה"איבה" שקיימת ביננו צריכים להפסק - מה עושים עם זה??? אני אדם שקול, הגיוני - מצד אחד אני לא מערב אף אחד בינתיים במציאת המכתב כי אני רוצה בהחלט לכבד את חמותי, אך מצד שני איך אני אמור להגיב על כך? אני מאד רוצה להפגש ולפתור ה"בעיה" כביכול באופן מוחלט ולא רק לחתונה ולחג המתקרבים... על איזה כיוון אני הולך?: הגנה על שמי הטוב ועל הפצת חשדות לא מבוססים כלפי עצמה ומשפחתי הקרובה ביותר, או שיתוף פעולה ואמירה כביכול "אוקיי - בואי נסיים את זה...". אני איש של אמת ואינני מסוגל לבוא ולשתף פעולה עם שיגעון שכזה - איך מכניסים לאשה בת 70 (אגב היא נראית צעירה יחסית לגילה, מסתובבת ומטפחת גינה, צועדת לספורט וכו') שכל התיאוריה עליה היא בונה במשך שנים לגביי - היא "אור ופרח" - מקווה שתוכלי/תוכלו לשפוך מעט אור והנחייה כי באמת אין לי עם מי להתייעץ בעניין... תודה על ה"הקשבה".

שלום רב אני מעל גיל 30 , וסובל מנטייה מינית נדירה ששיבשה לי את החיים. כל מקום , ובמיוחד עצם העובדה לגילי שבחיים לא הייתי בזוגיות, ישר מבחינים שמשהו לא כשורה ומיד עולים עלי כסוטה מין , דבר שמושך עוינות. נדחקתי על ידי החברה לשוליים ( מלימודים , חוגים חברתיים , מקומות עבודה ועוד) החיים שלי נתקעו. אני עובר השפלות , שאלות בררניות על המיניות שלי ועוינות על ידי הסביבה על בסיס יום יומי. אנחנו שלושה אחים בני 40 , 35 ,ואנוכי שגרים עם ההורים מעולם לא היינו בזוגיות וסובלים מבעיות עם המיניות שלנו!!!!! אם זה לא גיהנום אז מה זה לא ?!? ראיתי בחיים האמיתיים אולי ברחוב 10 נשים כאלה. כדי להמחיש את נקודות המבט שלי זה כמו גבר סטרייט שבכל ימי חייו לא נתקל באישה אפילו פעם אחת . אני מרגיש עוצמת סבל בלתי נתפס! אני נמשך רק לנשים גבוהות שזאת אומרת סביבות מטר תשעים פלוס.בשביל להבין עד כמה זה בלתי אפשרי. אין לי מזל שאפילו מטפלים מיניים של מכון איט"ם שמתמחים בפארפיליה מסרבים לטפל בי מחמת הגועל שבעניין!! שלחתי אפילו שאלות לרבנים מייעצים מרוב הייאוש אבל אף אחד לא מוכן בשום אופן לירוק לכיוון שלי. הלכתי לשני מטפלות שפשוט במקום לנסות להקשיב ולתקן ולמגר - פשוט בחרו להדחיק אותי לעולם של אשליות בתוספת קלישאות קלילות ומגוכחות של חשיבה חיובית. אני יוגע

שרון תודה רבה על הכל את באמת מדהימה ועוזרת פה לכל כך הרבה אנשים לגבי התשובה הקודמת שרשמת לי, את כלכך צודקת אני גם מרגישה שפיתחתי תלות בלספר לבן זוג שלי כל דבר שאני חושבת עליו כי אני מרגישה עמוק בתוך הלב שלי שזה לא בסדר להסתיר דברים כאלה עד עכשיו כי זה בגידה אם אני חושבת על גברים או דברים מגעילים כלפיו אבל זה החמיר כי זה קשה לשמור בלב ואני צריכה להיות ממש חזקה כי המחשבות שלי אויבות בן זוג שלי אמר לי שאם אשתף אותו עוד פעם הוא יפרד כי זה כואב לו לשמוע דברים כאלה שרון אני מתמודדת עם מציאות איומה והחלטתי בכל כוחי ללכת לקבן דרך הצבא ולהתחיל טיפולים אפילו אזרחיים אני קצת מפחדת מכדורים שאני חלילה אתמכר.. אבל כנראה שזה הפיתרון לצערי בן זוגי אומר לי שזה הדעות שלי ולא מדובר בהפרעה אתמול טיילנו הסתכלתי במראה איתו ופתאום היה נראה לי מוזר שאנחנו ביחד בגלל שהוא גדול ממני הסתכלתי לו על הציפורניים ובגלל שהוא גדול ממני אמרתי שזה מזכיר את אבא שלי גם אם מבחינה מינית אז מרגישב מוזר או מגעיל או בוחנת או מרגישה ילדה ומדמיינת את אבא שלי פתאום מחשבות על להיפרד ואני כלכך אוהבת אותו ואני במועקה האם בן זוג שלי צודק שזה דעות? אני כלכך נתקעת עליהם אבל זה עובר לי המון בראש אפשר לדעת מאיזה מקום זה נובע המחשבות שלי למה אני חושבת ככה האם להיפרד?? אני לא מסוגלת לוותר עליו איך אפשר לדעת אם זה או סידי או מחשבות לגיטימיות? זה מחרפן אני מתה לספר לו אבל שותקת מרגישה כאילו זה בגידה למה לעזעזאל מבחינכ מינית אני צריכה לחשוב כאילו להיגעל מבחינת מראה שזה לא נראה לי לא להימשך להרגיש מוזר ולקפוא ומחשבות מציקות? אני מתה על הבן אדם וזה מתוך הבחירה שלי למה אני צריכה להסתכל במראה ולהרגיש לי מוזר ושאני ילדה ולהרגיש ילדה גם מבחינה מינית ולדמיין את אבא שלי בגלל שהור גדול ממני זה באמת הדעות שלי?? איך לדעת? אני מרגישה כלכך רע!!! איך להפסיק לדמיין דברים כאלו ולחשוב?? זה כלכך מפריע לקשר אני יכולה לשבת איתו באוטו םתאום הוא זר לי כבר לר מצחיק אותי ולמרות המחשבות אני מחבקת ומנשקת כדי להוכיח לעצמי מה לעשות??? כי זה נורא חולני לחשוב כך..

השאלה ברורה, האם המחלה הזאת חוזרת？ למרות שהרבה אמרו לי שלא ופגשתי אנשים שעברו את זה לפני שנים והיום הם בריאים ובלי המחלה לחלוטין.

שלום דוקטור! יש בעיה חמורה ביותר עם הבת שלי.היא היום בת 34 יתומה מאם מגיל 5.מגיל 12 סובלת מ-OCD שהלך והחמיר במשך השנים.הייתה מטופלת בתחנה לבריאות הנפש שנים ונטלה כדורים. היופה ושם תקופות יציבות.אך המצב הלך והחמיר.הפסיקה ליטול תרופות בטענה שאינן עוזרות ואף מזיקות עושות אותה "זומבי".מגיל 25 בכלל ללא כל טיפול תרופתי או מקצועי תומך.לפני כ5 שנים המצב הדרדר עוד יותר התיפקוד שלה=0.הפסיקה להתרחץ,ולטפל בעצמה הסתגרה בחדר חשוך כל היום הפסיקה לתקשר עם המשפחה,ואף התחילה לפתח עויינות כלפי כולם והאשימה אותנו בכף שאנו אשמים בכל מה שקורה לה ורוצים במותה.וכל זה למרות אהבה הענקית קיבלה מכולנו ממני מסבה וסבתא (שבינתיים נפתרה לפני כמה חודשים) מצד אמא.הצענו לה 100 פעם עזרה בכל דבר והצענו לפנות שוב לעזרה מקצועית ולקחת תרופות אך הכל לחינם.תמיד אמרה שהיא לבד תסתדר ,אבל לבד אינה יכולה לעשות ממש כלום,אפילו דברים הכי בסיסיים.לפני 3 שנים אגרה כוחות אחרונים הלכה לתחנה לבריאות הנפש נסתה לעשות משהו הם שם דיברו על הוסטל אבל לא אישרו לה.לא יודע למה כי לא שיתפה אותנו בכלום יש לה את כל הזכויות היא מגיל 23 מוכרת כנכה לביטוח לאומי ומקבלת מהם קצבת נכות.איך שלא יהיה לא אישרו לה.ואז עזבה את הבית.שכרה דירה ,איך משלמת לא יודע,ואחר כך החליפה שוב דירה,ומספר טלפון בכדי שלא נדע היכן נמצאת.רוצה לציין כי מדובר בבחורה מאוד אינטיליגנטית,חכמה ומוסרית אך מאוד מאוד חולה.מסתבר בסוף שזה לא רק OCD אלא השד יודע מה.ביום שבת האחרונה הגיעו אלינו הביתה המשטרה השיא הזמינה אך לא מסרה להם את כתובת ההמצאות שלה,ואז לפי הרישומים של משרד הפנים הם הגיעו אלנו הביתה כי רישמית היא לא החליפה את הכתובת.היא הזעיקה משטרה בטענה שמאיימים עליה ואז נודע לי דבר נורא .מסתבר שהיא רק בשבוע אחד הזמינה משטרה 4 פעמים קריאות שוא וכל פעם שהגיעו אמרה להם סליחה זה טעות .זה מה שסיפרו לי.כמה שעות לאחר מכן התקשרו אלי מבית חולים מיון פסיכיאטר שלם הביאו אותה השוטרים כי הבינו8 שמשהו לא בסדר איתה.ואז מה היא ספרה לרופא שהסיבה שמזמינה את המשטרה כיוון שהיא שומעת קולות שלי אצלה כי אני רוצה לרצוח אותה....כששמעתי את זה מהרופא בטלפון כמעט קיבלתי התקף לב.(זה כבר מריח "סכיזופרניה פרנואידית" ולא רק OCD).עברו כמעט שנתיים שכלל לא ראיתי אותה...אין לי מושג איך היא חיה אין ספק שזה לא חיים אלא גהינום עלי אדמות.מהשוטרים נודעה לי הכתובת העכשוית שלה ומספר הטלפון החדש.באותו היום שיחררו אותה מבית החולים כנראה להתאשפז מרצונה לא הסכימה גם אם כן הציעו לה.ולאשפז בכפיעה בטח לא היה להם סעיף מתאים ואז שוחררה .אני מצטער מאוד דוקטור על אורך הפניה ממש סליחה...אך אני מרגיש כל כך חסר אונים ...וכל כך רוצה איכשהו לעזור לה או שמישהו יעזור לה..אני כל כך אוהב אותה היא הדבר היקר שנותר לי מאשתי שאיבדתי אותה כשהייתה רק בת 29.אך לא יודע איך.הבת שלי שונאת אותי נורא כנראה בגלל המחלה שעיוותה לה הכל .האף מקום לא רוצים לדבר איתי עליה בטענה שאין להם שום זכות לדון בה כיוון שהיא בוגרת (לא קטינה כבר).הכל נופל בין הכסאות והילדה לבד לבד לבד לגמרי ללא משפחה חברים אף אחד לא יודע שהיא בכלל קיימת בעולם הזה ואני לא מבין איך אפשר כך להתקיים.כל כך רוצה לעזור ולא יודע איך וממה להתחיל למי לפנות שיהיה לא קצת איכפת.אם יש לך איזה רעיון דוקטור נכבד.אברך אותך כל יום על עזרה או כיוון אפילו.תודה.

ובבוקר יש עבודה. אני לא עייפה. אני כואבת. ואני כועסת. ואני לבד מרגישה חשופה וחדורה. פצועה ועייפה. אין נחת. בסופש נפגשת עם החבר והמצב צבירה שלי איתו אחר לגמרי. צחוקים והנאות. ככה זה בדכ איתו. החיבוק שלנו מנחם אותנו. עד היום נמנעתי מלהראות לו את הכאב שלי. אני מפחדת. מפחדת שיחשוב שאני בעייתית וירתע ממני. אני ככ לבד אלוהים הצילו. בבקשה תעשה בשבילי שהעולם הזה יהיה יותר טוב. די להקיף אותי באנשים רעים. בבקשה תשלח לי אנשים טובים רגישים ומפרגנים. שרוצים טוב בשבילי ולא עסוקים בתחרותיות עויינות התנכרות רכלנות לגלגנות וחרא. אלוהים תעזור לי. אני רוצה לישון. לילה טוב

שלום, יש לי בעיה עם דימוי גופני נמוך. כמובן שזו הרגשה אישית ואין זה אומר שאחרים חושבים כך להפך אצלי תמיד שמו דגש על הגוף אבל יש לי כל מיני מעצורים לגביו. ואדם שלא אוהב את גופו לא יכול ליצור אינטאקציות גופניות כאלו ואחרות. כלומר, ברור שיש אנשים שלא מרוצים מעצמם ובכל זאת יש להם אהבה וכו' אבל אצל זה מתבטא ברתיעה. כשהייתי צעירה אמי אמרה לי תקבלי את עצמך כמו שאת משפט שקל לומר קשה לבצע. קשה לי כשנוגעים בי גם כשאני עם בגדים אני לא מבינה מדועאני לא שולטת על זה. אני רק יכולה לומר שברגע שנוגעים בי ישר רצות כל המחשבות בכלל שאני יוצאת עם מישהו רגישה פתאום מכוערת וכל החשק המיני תשוקה נעלם.. וכל מגעיל אותי. לא הצלחתי להעביר את ההרגשה וכנראה שזה לא יעבור מלכשעצמו כי גם כשאני אוהבת ברגע שיש בחור אני שונאת את עצמי ( מראה). את חושבת שזה נובע ביקורת על המראה שלי? ככה זה מלווה אותנו לכל החיים? האם טיפול יצליח לשחרר אותי? לפעמים יש לי ביטחון כי מעלים אותו בחורים אבל שוב אחד על אחד אני חרדתית וגם ההערה הכי קטנה על הגוף גורמת לי להיסגר. בקיצור יש לי בעיה לא מצליחה להתגבר לבד. איך בטיפול יכולים באמת לעזור לי? למה יש לי חוסר ביטחון טוטאלי?

שלום, מעולם לא הייתי בזוגיות ונראה לי שיש לי כבר חרדה לא רוצה שיכרו לי ומפחדת לצאת לדייטים דבר שאמור להיות מהנה חבר הופך אצלי לפחד לחוסר אמון. זה התחיל בעיה מגיל ההתבגרות אני אחת שבאופן שיטתי לאורך חיי מוטרדת מינית בקטנה ע"י הערות מלל וע"י נגיעות. דוגמאות: גבר העביר את ידו דרך מושב האוטובוס ונגע וליטף לי את החזה כשישנתי באוטובוס עד שהתעוררתי ומצאתי כף יד על החזה. אחד העובדים במקום עבודתי החדש נכנס איתי למעלית וחיבק אותי. העביר יד על הצוואר. נהג אוטובוס כשהייתי קטינה תפס את ידי כדי שלא אתרחק ממנו שאל אותי שאלות על מקום מגוריי, בי"ס ואמר שרוצה להיות חבר שלי.. נהג אוטובוס אחר שאל אותי היכן אני רוצה לרדת ( במתחם תחנת רכבת צפון או מחוצה לה) עניתי בפנים ואז אמר בפנים?? כולן רוצות שאגמור בפנים.. ניסה ליצור עימי קשר עין במראה ולא פתח את הדלת האחורית כדי שאעבור לידו בכוונה כשאני יורדת. גבר הזוי בתחנת האוטובוס התחיל עם כל מי שהייתה שם וגם איתי , אף אחת לא התייחסה. לאחר מספר ימים יצא לו לעבור מולי וירק לי יריקה עסיסית על הפנים. גבר אחר התחיל איתי תוך כדי הליכתי על המדרכה והוא ברכב התחיל לקרוא "סליחה" כדי שאתייחס חשבתי רוצה לברר לגב רחוב מסויים ואז כשהתקרבתי הראה לי קסם עם כדור אמרתי "יופי" והמשכתי בדרכי אך הוא ליווה עם הרכב וכשראה שאני לא מתייחסת התחיל לצעוק בקולי קולות וכל הרחוב השתתק והסתכל עליי כאילו שאנחנו זוג שרב קרא לי זונה את אוהבת את זה חזק וכו'... עקבו אחרי ברחוב עד שנכנסתי לחנות לבני נשים כדי שילך.. גם בלימודים באוניברסיטה ,היו הטרדות בחור אחד שהיה דלוק עליי היה יוצא אחרי לשירותים כל הזמן רצה לדבר איתי.. אמר לי "את לא יודעת מה אני רוצה לעשות לך" בחור אחר קרא לי סקסית את מעמידה לפרופ' את הXXX מצטערת אבל יש לי רתיעה מגברים ויש עוד המון המון סיפורים אני מודעת ונזהרת ועדיין.. וכן זה קורה גם עם בחורים שאני יוצאת איתם..המגע שלהם מהיר מידי ואני הודפת אותם בדייט הראשון. השאלה: למה ? אניעם הכי מודעות שבעולם מגיל צעיר כל הזמן לובשת רק גינס וחולצת טי שרט ועדיין..לא מעיזה לשים חצאית או גינס קצר לא מבליטה את הגוף ולא שמה מחשוף , אגב אני שטוחת חזה. מעבר לזה שגם אונס אין לו קשר ללבוש אבל רק מציינת כי בכל זאת אומרים שבגד משדר משהו. אולי מהניסיון לדעת למה??? אני בתולה לא הצלחתי להכיר שום בחור שיהיה איכפת לו ממני, אני ביישנית ועדינה. כיום שמישהו בכלל מנסה להתחיל איתי יש לי כבר בחילה.. מה בי גורם להם להרשות לעצמם מבלי לדעת עליי לפעמים דבר כלומר שיחה להעיז להתייחס אליי ככה?? ממה זה נובע??. ואיך למנוע את זה?? הבעיה שאני מרגישה לבד ומצד שני נוח לי ככה כי אני לא מסוגלת לצאת כי זה לופ שחוזר על עצמו. האם טיפול אצל מטפל מיני יכול להוריד לי את החרדה. נוצר מצב נראה לי שאני לא מבינה את הסיטואציה כך למשל כבר בדייט ראשון על ההתחלה רוצים לנשק ואני מסרבת ותמיד עושה מה שטוב לי אבל האם ככה זה נהוג להתנהג? ואני הבעייתית כי אין לי אמון מעבר לזה שאני חשה ישר דחייה כלומר אין לי חשק מיני או תשוקה. אני בלופ ומיואשת. אגב נוצר גם מצב שאני לא הכי בשליטה כלומר יש לי תנועות גוף כאלו של חוסר ביטחון כשאני יוצאת לדייט אם הוא נראה לי בקורתי או בוחן אותי. תודה

היי, יש לי בעיה שרק החמירה עם השנים. מעולם לא הייתי בזוגיות כי לא רציתי והתחמקתי וגם לא היה שום מגע מיני כי לא רציתי. בעצם נראה לי שהחוסר רצון במגע גופני כזה או אחר גרם לכך שגם קשר זוגי לא נסיתי כי למה הטעם? היום אני יודעת שקצת שגיתי כי זה אפשרי בכל אופן בגילאים צעירים אבל אז גם רצון להתנשק לא היה לי. המצב שלי הוא בעצן שאני באה בתמימות מה שנקרא לדייט סתם לדבר וישר יש את המגע לא בסוף הדייט ישר בהתחלה זה יוצר אצלי עלבון כי זה לא מסתדר לי שאני מעניינת אלא רק מושכת ורוצים בגופי. גם אין להם הרי בעיה בתחילת הקשר להתהפך ולא להתקשר. עקרונית גדלתי בבית ללא חום ואהבה מצד אב דמות מנוכרת אני כלל לא קיימת בשבילו אני דיי ביישנית הייתי ומופנמת אך הסביבה מאוד אוהבת אותי יש לי מזל אך יחד עם זאת כנראה בתחום הזוגי משהו דפוק מאוד!!! פחד רציני מפרידה ולא מבינה איך אפשר להיות ם מישהו שאוהבים וזה נגמר? למה למשל עם בנות זה לא נגמר? ועוד יותר קשה לי הקטע הגוםני שמן הסתם הוא ביטוי לקטע הרגשי כך שהכאב יכול להיות חמור יותר.. כך התמודדתי עם המחשבות הללו מגיל ההתבגרות.. הייתי מאוד בררנית ודעתנית והיה לי מבחר אף אחד לא מצא חן בעיני. לא היה לי רצון לאונות או למגע ואין לי סקרנות פוחדת שישפטו אותי על גופי כי עבר ביקורות רבות ובעצם אני לא מחוברת למיניות שלי למרות שבאמת היו לי הרבה מחזרים ברחוב וכו'.. כשאני אחד על אחד אני מרגישה רע עם עצמי הן מבחינת המיניות שלי כלומר מפחדת להיות נניח ערומה כי יהיו דברים שידחו את הבן זוג כמו מה? כמו שטוחת חזה.. אפילו לאחרונה יצאתי לדייט וישר זה מה שאמר על החזה שלי כך כך מעליב.. אני יודעת שיש עוד שטוחות חלקן דוגמניות אבל אני לא מרגישה נוח עם זה גם לא נוח לי יהיה קטעים מאוד אינטימיים וגופניים. הבעיה שלי היא שאני פתאום נרתעת גם אם מישהו מתקרב אומנסה להתחיל נהיה לי רע רוצה שילך ועוד יותר קשה לי פתאום בדייטים ראשונים כשמתחיל הבחור לגעת בדייט ראשון ואין עדיין הבנה הדדית אני חוטפת בחילה על שיכה או תשוקה מצדי ממש אין אני לא נמשכת וזה הופך להיות קטע דוחה מבחינתי וכמובן שאני ישר זזה. כמו שאמרתי רגשית אני נעלבת ל מבינה למה הם ככה איך יתכן שאוהבים אותי? למה מנסים לקדם עניינים? כתבת תשובה למישהי באתר ואני מדביקה רק ברצוני לציין שאני חילונית אני מוצאת דברים נכונים שכתבת אשמח לדעת על איזה טראומות מדובר? האם אפשר ללכת לסקסולוג או טיפול ממוקד ולא ארוך שנים? אני מאוד רוצה לצאת עם בחור אבל לא מסוגלת כי כשיש לי משהו אני חרדתית וזה הופך לגרוע ביותר עם השנים עד כשי כך שהם שמים לב שמשהו לא בסדר... כמו כלב שבאים ללטף אותו והוא בורח.. אני מבוגרת בת 39 "התשוקה למגע של אהבה ואינטימיות והתשוקה למיניות אי אפשר לתלות אותן בחינוך דתי בלבד. הרבה פעמים הצניעות הדתית מתלבשת על מבנה רגשי מסויים. ועל טראומות מודעות ולא מודעות המביאות למצב הדומה לשלך. נראה לי שבמצבך הנוכחי כפי שאת מבינה בעצמך, הסיכוי לזוגיות נמוך ביותר ויחד איתו המכלול של אינטימיות, מגע גוף בגוף ויחסי מין. צרכים ודחפים שהם אינטואיטיביים ומולדים אצל בני אדם , גם גברים וגם נשים, עברו אצלך תהליך של מחיקה מודעת והתנגדות נפשית קשה. וסביר להניח שהדבר כרוך בתהליך טראומטי מסוג כזה או אחר. שכנראה אף הוא עבר שיכחה והכחשה. הצד הטוב בכל העניין משאבייך הכלכליים לטיפול של פסיכולוגיית מעמקים, העוסקת במעמקי הנפש, החל מתהליך הלידה , קיים סיכוי לפתרון הבעיה לאורך תהליך טיפול של שנתיים או אולי יותר. השאלה הנשאלת היא כמובן אם את מוכנה להשקיע כלכלית בעניין ואם את רוצה לשנות את המצב? העתיד שאת בפניי בעתיד הנוכחי נראה בהחלט פגום וחסר תקווה. כל טוב ובהצלחה" אילנה

היי. אני בת 34. בלי יותר מדי הקדמות, אני לא יודעת אם אני מאוד מאוד נרתעת ממין או שפשוט אני א-מינית. רוב הזמן אני בכלל לא חושבת על מין, ואני לא נכנסת למערכות יחסים מאז שהייתי צעירה בגלל הידיעה שיהיו שם קטעים מיניים, והמחשבה הזאת נורא מביכה אותי ואני מרגישה שאני מאוד לא מוכנה לזה, התנשקתי רק פעמיים וזה היה פשוט מזעזע... אני לא יודעת אם אהיה מוכנה אי פעם למגע מיני מכל סוג שהוא, ואני לא רצתי כשהייתי צעירה להכנס לזוגיות כי קשה לי לחשוב שיהיה מישהו שיהיה מוכן לחכות בשבילי כל כך הרבה זמן כשהכל היום מתקדם כל כך מהר, ואולי זה בכלל שזה נדיר שאני בת 34 בתולה ובלי ניסיון מיני (וגם לא מרגישה צורך). העניין הוא שאם אני רואה מישהו יפה אני כן אמשך ליופי שלו, אבל אני לא מרגישה שאני רוצה לעשות איתו דברים מיניים... אני מאוד נרתעת מדברים מיניים וזה מתסכל אותי ואני לא יודעת למה! כי כל כך מצופה היום מכולם להיות כל כך מיניים, ואיפה אני אמצא זוגיות שמין זה לא החלק העיקרי בה??? כלומר לצאת עם מישהו לדבר לפתח רגש...או בכלל מישהו שמוכן לחכות וכנראה שהרבה זמן עד שאני ארגיש מוכנה. כי אני לא יודעת ם אחרי חודש אני כבר ארגיש שאנ רוצה אותו ובטוחה בקשר. אני לא מבינה איך יש בנות בנות 17 שהן כל כך מנוסות,וכולן חושבים ורוצים את זה , והדבר שהכי הפחיד אותי מאז שהייתי צעירה זה לגלות שיצלו אותי מינית, מנסה לומר שאני הייתי בעברי מנסה לצאת עם בחורים תמיד היה מגע מהיר כל כך לכיוון כך שבאמת זה נראה שלא הכי מתעניינים במי שאני אלא יותר נמשכים. לגברים שאני הכרתי אין בעיה לשכב איתי ואח"כ לשכוח ואני יותר רגשית צריכה קודם להתאהב להרגיש משהו אבל יש דיסוננס בין מה שאני מרגישה לבין מה שהם מרגישים. אני יודעת שיש בחורים עדינים וכו' עובדה שיש לחברות שלי כאלו בחורים גם כשהיינו קטנות שבכלל לא הי מין הנושא העיקרי והם חיכו להן אבל מאז ומתמיד לי לא היה את זה!!!!הייתי ילדה שמתחילים איתה יותר מאחרות ברחוב וכך גם כנערה והיו הטרדות מלל ויחס קצת סקסיסטי שגרם לי לשמור על עצמי..וכשהתחלתי לצאת עם בחורים אחרי צבא בעיקר היו מהר נוגעים בי כבר בדייט ראשון כשאני עוד באותו מנסים לנשק אותי צרפתית וזה נראה לי יצר רתיעה זה לופ שחוזר על עצמו עם כל גבר עד שהפסקתי לצאת!!! נמאס לי להיות בסיטואציה שאני לא רוצה והתחלתי לחשוב שאולי אני לא מינית. כמו כן תמיד הרגשתי שזה מפריע להם עניין הבתוליות כבר שהייתי בת 18 הרבה בנים בבסיס שאלו אותי ליד כולם אם אני בתולה? בגיל 25 היו שנעלמים שמבינים שאין ניסיון אבל שוב זה לא שאני רוצה!!! אני רוצה להכיר רגשית אבל זה לא מסתדר עם המצב בשטח. יש לציין שאת כל הגברים הכרתי לא מהכרות מוקדמת של צבא או לימודים עבודה. דווקא שם אף אחד לא מתחיל איתי ודווקא שם אני מרגישה עם בנים יותר נוח הם אוהבים אותי על מי שאני אבל היו להם חברות.. קשה לי שאני עדיין לא מאוהבת או יודעת מה אני רוצה מהקשר ועוד לא מצליחה להבין מה הם רוצים ממני חוץץ מזה שהם ממש נמרחים עליי בצורה לא נעימה ומאוד ברוטלית משל אחד אמר לי את לא יודעת מה אני רוצה לעשות לך.. מגע בשבילי זה מתוך אהבה למשל חיבוק נשיקה ולא מסתדר לי שאחרי 5 דקות ברכב הם כבר רוצים.. הגוף שלי תמיד מתכווץ. את חושבת שאני ככה כי כל חיי עברתי התנהגויות כאלו מגברים? האם זה מה שיצר את הפחד?? אני חוששת להישאר לבד!!! כי כבר אין לי אומץ לצאת זה פחד משתק מלהיכנס אפילו לרכב.. אף פעם לא היה מישהו עדין..הביטחוןן העצמי שלי ירד לגמריי אם פעם הייתי בררנית כי לא נראו לי רציניים חכמים פתאום אני מבינה שאין לי ניסיון ומשתתקת כששואלים אותי מתי היה הקשר האחרון? כמה זמן? מרגישה דפוקה..כי זה נחשב לא בסדר שעד עכשיו לא היה לי חבר או לא נשואה.. והוכחה לכך זה בתוליות מעבר לזה שאני לא רוצה או רציתי לעבור מיטו או גברים כמו שיש כאלו שעושים על הדרך לפורקן עד שמוצאים מישהו שתופס את ליבם.. מה לעשות??? ואיך להתמודד עם השאלות?? תודה אילנה

אנחנו נשואים 10 שנים תמיד בעלי היה מראה לי פלרטטן ומציצן לפני שלוש שנים גיליתי שהיה בקשר עם מישהי שנה כמובן שהכחיש אמר שנלך לטיפול והוא אוהב וכו וכו ואז נולד הילד השני לפני שנה גיליתי שוב שהוא בקשר עם מישהי אמר שהיא ידידה וכמובן שהכחיש שהיה משהו מיני אמרתי לו שכדאי שניפרד והוא עזב את הבית לחודש והחזרתי אותו מהפחד להתגרש ולהיות לבדה יוחד מבחינה כלכלית כבר 2 חברות טובות אמרו לי שהוא מסתכל הרבה על נשים גם לידי ויש לו מן מבט כזה סוטה מאז שהחזרתי אותו תקופה היה בסדר והיינו בתקשורת מופלאה אבל משהו לא עובד בגלל כל מה שהוא עשה לי קשה לי לאהוב אותו אני כועסת ובמיוחד מפריע לי שזה מה שאנשים רואים בו חשוב לי לציין כי הוא אבא טוב לילדים ובסך הכל בעל מפרגן ודואג אבל מה עושים עם העיניים הגדולות ואיך אפשר לסלוח על 2 בגידות ומה שנראה שתמיד הוא ישאר ככה??

שלום ושנה טובה, בני בן ה-4 ילד מתוק, חכם עם לב רחב שאוהב לעזור ליש לו רגישות מאוד מאוד גבוהה לסובבים אותו. הוא מתנהל בבית מאוד נעים, עד שמבקשים ממנו דברים שהוא צריך לעשות, כמו לשבת לשולחן בארוחת הערב או לשתוף ידיים אחרי שירותים, או לצחצח שיניים וכן הלאה. יש לנו סדר יום מאוד קבוע וידוע גם בבוקר בהתארגנות לגן וגם בערב לקראת השינה, וכל יום הוא מתווכח, אומר על הכל לא רוצה/די/ תעזבו אותי. ניסינו בהרבה דרכים ושיטות לעשות את הדהרים שהוא לא רוצה לעשות: להסביר למה זה חשוב, ל גיד לפעמים צריך לעשות דברים גם בלי שרוצים, כולם עושים, לשחק משחקים כאלה ואחרים ועוד. בסוף הוא כמובן עושה מה שחייבים אבל זה עולה לנו בעצבים, צעקות ובכי. העניין הזה מתרחש כבר יותר משנה ומאוד הייתי רוצה לסיים את זה... אשמח לתובנות ועצות מעשיות

הכלבה שלנו נפטרה לפי כשבועיים, אמא שלי הייתה מאוד מחוברת אליה והיא הייתה ישנה איתה במיטה. היום אמא שלי חלמה שהיא הייתה עם אחותי בבית ולפתע היא הרגישה שהכלבה שלי קופצת על המיטה שלה, ואמא שלי החזיקה ברגלה הקדמית של הכלבה. אמא שלי מאוד שמחה והיא אמרה לאחותי אבל אחותי לא ראתה כלום. אחר כך אחותי הלכה ואז שוב אמא שלי הרגישה שהכלבה קפצה על המיטה ונשכבה ליד הראש שלי, פתאום הכלבה הפכה לידיים של אישה, ידיים מאוד רזות רק עור ועצמות. הידיים תפסו את אמא שלי חזק בעורף והיא הרגישה שהן עויינות ומנסות למצוץ ממנה משהו. היא ניסתה להשתחרר מהן אבל לא הצליחה וגם ניסתה לנשוך אותן אך נשכה רק אוויר. היא לא הצליחה להשתחרר מהידיים והתעוררה בבהלה. האם תוכלו בבקשה לומר לי מה זה אומר?

הייתי קצת בדיכאון בגלל שפיטרו אותי מהעבודה.. וזה גרם לי להיכנס למצבי לחץ שהובילו לחרדות... אז החלטתי לנסות טיפול תרופתי, הפסיכיאטר המליץ על לוסטרל ובשבועיים הראשונים הרגשתי ממש נהדר, התרופה הזאת גרמה לי בשבוע הראשון לתחושת "היי" ממש מהנה... אבל אז שמתי לב שהיא גורמת לי לעייפות כרונית ולתחושת תשישות אז החלטתי להחליף את התרופה לציפרלקס, שגם איתה בשבוע וחצי הראשון היה ממש סבבה ונעים. אבל אז התחילו תועפות פשוט מפחידות, התחלתי להרגיש רדוף ולהרגיש תחושה של עוינות מצד הסביבה... אכלתי סרטים שכל הסובבים מסביבי צוחקים עליי ומדברים עליי... גם כל הארבעה וחצי חודשים שלקחתי את התרופה הזאת היה לי כמעט כל יום סיוטים בלילה שמנעו ממני לישון בצורה נורמלית. והכי הכי מפחיד, זה שנדמה לי שהתרופה הזאת הייתה גורמת לי להזיות שמיעה, אני עד היום לא בטוח אם באמת שמעתי קולות או שפשוט דמיינתי ואכלתי סרטים שאני שומע קולות. חקרתי את העיניין קצת באינטרנט וגיליתי משהו מאוד מאוד מטריד לגבי אותן תרופות אנטי-דיכאוניות. התרופות האלה גורמות להגברת קולטן סרוטונין בשם 5-HT2A, אותו קולטן שאחראי על קליטת סמים פסיכודלים כמו LSD, DMT , Mescaline וגם על ההשפעות הפסיכודליות של הקנאביס. אני חייב להודות שלפני שהייתי לוקח את התרופות האלה הייתי מעשן קנאביס מידיי פעם, ולא היה לי כל חוויה שלילית עם קנאביס, אבל בזמן שהייתי על הכדורים וניסיתי לעשן פעם אחת, חשבתי פשוט שאני עומד להשתגע ! ! הפרנויה שהייתי מרגיש עם הכדורים רק התגברה והתחזקה עד כדיי כך שלא ידעתי אם אני בהזיות או שהכול באמת מתרחש, דמיינתי שאני בתוך המוח שלי והוא משחק איתי. הסטלה מהקנאביס הרגישה כל כך חזקה ואלימה שפשוט הרגישה כמו קניבואידים סינטטיים כמו נייס גאי. מאז הפסקתי לעשן קנאביס, זה פשוט גרם לי לטראומה חזקה שהיום אני כבר לא נהנה לעשן... אבל הפרנויות שהרגשתי מהכדורים האלה עדיין נשארה.. וכבר הפסקתי לקחת אותם עוד מעט חודש. כמה זמן יעבור על שהמוח שלי השתקם וכל הקולטנים במוח יחזרו להיות כמו שהם היו...?

שלום, בעלי סובל מפוסט טראומה, אנו כבר מס' שנים במצב בלתי אפשרי וחסרי כל תמיכה זוגית ומשפחתית עקב מצב כלכלי קשה אליו נקלענו, נכון לכרגע התחלנו תהליך עם נט"ל במטרה לנסות לקבל מהם עזרה אך אני מרגישה כרגע שאני לא מסוגלת להישאר איתו בבית אפילו עוד דקה אחת, רוצה לצעוק הצילו! הוא מלא עויינות כלפיי, נותן פירושים רעים לכל דבר שאני עושה או חושבת, אומר מילים קשות וכינויי גנאי, ועוד ועוד.... אני נכנסת לדיכאונות, ויש לי ילדים קטנים לטפל בהם. גם הם סובלים מהמצב ומבחינה חינוכית המצב כלל לא אידאלי. הוא לא מוכן בשום אופן לעזוב את הבית, הוא משתולל מכעס כאשר אני מנסה להיתמך בסביבה שלי (לא מעוניין שאדבר על הבעיות בינינו עם אחרים, וגם לא חושב שעוצמת המצוקה שלי היא לגיטימית), גם לילדים אסור לי לספר שום דבר שנוגע למצב שלו, ולי מן הסתם אין אפשרות לעזוב בגלל הילדים. אני מרגישה לכודה בכלא, בגיהנום. כ"כ לבד. הצער בלתי נסבל. האם המוצא היחיד שלי כרגע הוא גירושים?? אני לא רוצה להתגרש! ואני יודעת שעם עוד קצת סבלנות העניינים לאט לאט יסתדרו בעז"ה. אולי בכ"ז יש משהו לעשות לבינתיים? אגב בעבר סייעו לי בשיחות טלפוניות עם נט"ל אך זה לא עזר ולבסוף הפסקתי.

ותמיד חשבתי שאני לא מספיק כזאת כי אין לי ציונים מספיק גבוהים או מספיק תארים ,מספיק כסף, מספיק מיומנויות לעצמאות גם. כי רציתי לסמוך רק עצמי ולהסתדר לבד. הפסיכולוגית פעם אחת לא אמרה לי באופן מפורש חד וחלק שהקשיים שלי למעשה קשורים לקשיים עם אנשים וניהול יחסים ויכולת לקרבה ומימוש מיניות. לא הסבירה לי רק אחרי שנתיים שהיא ביזתה אותי והתנשאה העובדת הסוציאלית באה ואמרה 'מימה בולימיה זה קשור לקושי עם מיניות וכדי להצליח בחיים צריך לדעת להתנהל בתוך קשרים עם אנשים ולנהל קונפליקטים' . ועל הפסיכולוגית היא אמרה 'אני מצטערת בשבילך אבל נפלת על מטפלת גרועה'. אני פשוט לא מבינה למה הפסיכולוגית לא הסבירה לי דברים בעצמה. למה היא רק ישבה שם והניחה לי לסבול ככ הרבה. להתעסק עם העוד זמן או פחות זמן.. להיות בתוך איזה סרט רגשי. אבל מצד שני אולי אם הייתי צולחת את הסרט הרגשי שלי אצלה בלי שהעובדת הסוציאלית תמשוך אותי משם באמצע ככה ותגיד לי 'תפרדי ממנה כבר. את באמת רוצה להתקע שם אצלה 20 שנה?..' בסוף לא נתקעתי אצל אף אחת מהן אבל נתקעתי בתוך עצמי כמה שנים טובות. בתוך הכעס. אני לא אוהבת את המציאות שאני רואה. אני לא אוהבת את איך שהכל פועל ועובד. איך אנשים כמוני גומרים בתור פועלי היצור בשכר נמוך בשירותם של אחרים. אני לא אוהבת את זה. אלה לא החיים שאני רוצה. מרגישה שדחפו לי אותם בכח לגרון ואמרו לי 'תשלימי עם האומללות הנסבלת הזאת. זאת המציאות'. במקום לעזור לי איך להתגבר על החרדות ככה שאזכה להעניק לעצמי יותר. לא יודעת. אם הפסיכולוגית הייתה עוצרת להקשיב לי ולא מנסה לכפות עלי את הגישה שלה של תסתפקי היא הייתה מבינה שאני רוצה וזקוקה ליותר ושהדבר הכי לא נכון לנפש שלי היה לנסות להגיד לי ללמוד להסתפק בפחות. אז אני נכה? יש לי חרדות? אני זוחלת במקום ללכת? הייתה צריכה לעזור לי ולתמוך ברעיון שאגיע ליותר אפילו עם הזחילה הזאת! אז אולי 'להיות פסיכולוגית' זה לא הדבר הכי מתאים לי. יכלה לדבר איתי על זה במקום לנצל את ההעברה כדי לבזות ולהפקיר אותי. הבעיה שהיא באמת הייתה בעלת הפרעה נרקיסיסטית בעצמה. זאת הבעיה. ואז הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו ולא מבין וגם לא חש באופן הומאני כמה סבל הוא גורם לאחר כאשר מתייצב מולו מתוך עמדה כזאת. אני לא חזקה כמוה אבל זה לא אומר שבשל החולשה היחסית שלי בתפקוד עליי 'להסתפק'. רציתי יותר והיא הייתה צריכה לעזור לי עם היותר הזה! לעזור לי. להסביר לי מה מעכב אותי ואיך מתגברים עליו. עד היום קשה לי. אתמול עשיתי צעד קטן בכיוון. אני אמשיך. מצידי שישנאו אותי כולם ויאחלו למותי כולם. תמיד פחדתי מזה והרגשתי משהו כזה למרות שאולי זה לא ראלי אבל אני מרגישה שלא מפרגנים לי. שרוצים שאני אמות. שלא תומכים באני שלי. שמשאירים אותי לבד ומטילים את כל האחריות עליי במקום לעזור. לרצות בשבילי ביחד איתי. זה מרגיש ככה בגוף שמתקשה להרים את עצמו ולהזיז את עצמו בשביל עצמו. רוצה להשתחרר מזה כבר להתחיל לנוע בעולם ממקום של אישור פנימי וחירות להיות ולעשות מה שבא לי בשביל עצמי. לא לפחד משנאה/טינה/ביקורת/עוינות/שיפוטיות/שתלטנות/חוסר פרגון של אחרים. לקום על הרגליים שלי כבר עם תחושה ברורה של רצון ויכולת חזקה לתנועה. ושיהיה חשק. שיהיו רצונות וחלומות. לא רק משאלות נקמה במי שפגעו ולהשמיד את העולם. די. פשוט לקחת את הטוב הזה שאני רואה אצל אחרים ומתקנאה ולהשיג לעצמי גם. להרשות לעצמי גם. גם לי מותר!! זה לא רק שלהם. זה גם שלי! מדינה חופשית. ומה שפסיכולוגים עושים... המסלול הנתעב הזה שכאילו יושבים מומחים מלמעלה שנותנים את האישור רק למי שאוכלים מספיק חרא מספיק שנים ומתחרים וקורעים את התחת וצריכים לשרוד כל מיני מבחני סינון ומיונים - הגועל נפש הזה. מי צריך את זה בכלל. אחכ התוצר הוא כמו אותה גברת נרקיסיסטית 'קלינית בכירה' שיושבת מול אדם כמוני ואין לה שום דבר להציע לי חוץ ממרורים כי בעצם התייצבות שלה מולי בתור אחת שקיבלה את האישור מהאחרים למעמדה אחרי שעברה את כל הדרישות שהציבו לה היא מעולם לא למדה בעצמה וגם לא לימדה אותי שלא צריך את האישור הזה. שאפשר לנגב איתו את התחת ושאדם חופשי באמת נותן לעצמו את האישור. ואם הייתי עכשיו סטודנטית לפסיכולוגיה הייתי בטח בהדרכה אצל איזה מומחה ופוחדת מביקורת ומטעויות ומשיפוטיות.. כאילו הוא הבכיר שצריך לתת לי אישור על פועלי. אבל שאני לא כלום ויצאתי מהמירוץ אז על הזין שלי כולם. אין סמכויות בעולם שלי יותר. אף אחד לא יקבע לי ולא יאשר לי. אני יאשר לעצמי. זה השיעור שעליי ללמוד. זאת המתנה הכי אמיתית שאי פעם אוכל להעניק לעצמי שלי. עדיין קשה לי אבל אני אזחל כל הדרך לשם, גם אם ידממו לי הברכיים מרוב שפשופים כנגד האספלט החם אני לא אפסיק.

יש אנשים שפועלים אינסטינקטיבית בשירות האינטרסים של עצמם ויש כאלה שיותר קשובים למה שמצפים מהם אחרים ופוחדים מדחיה/כעס/עויינות/עונש.. האם האחרונים צריכים ללמוד למרוד בצורך לקבלת אישור מאחרים על מנת להפוך בני חורין שפועלים גם הם בשירות האינטרסים של עצמם ?

שלום ותודה על הפורום המקסים שלכן ישר כוח ! אנו הורים לתינוקת בת שנה ופעוט בן 3.5 . אני נמצאת עם התינוקת שלי בבית. אני ובן זוגי חשים מותשים ויודעים בוודאות שאנו זקוקים לזמן התאווררות לעצמנו . אני מניקה ואנו הורים שחשובה להם נוכחות הורים ואשפר לומר שאנו מאוד מסורים לטיפול בילדנו . מאז שנולדנו לא יצאנו לחופשה יחד . אצל בן זוגי זה יותר קל לי קשה לשחרר ואני ממש לא יודעת למצוא את האיזון בין הטיפול בילדים שמאוד מתיש לבין זמן איכות שאנו זקוקים לו . האם רצוי לדחות חופשה של כמה ימים בגילאים אלו ולהמתין בסבלנות ? עד כמה זה קריטי לעזוב לכמה ימים מבחינת הילדים - תודה רבה

עובדת בתחום אמנותי כלשהו. עוזרת ליוצרת בעבודה. אני קיבלתי מהיצירות שלה השראה ובבית גם הכנתי יצירות משלי שהן דומות בסגנון, שאפשר לראות את ההשראה וההשפעה. אבל זה מפחיד אותי לשתף בזה את המעסיקה שלי כי אולי היא לא תראה בעין יפה את ההשראה ותחשוב "היא מחקה אותי, מעתיקה ממני רעיונות, עלולה להתחרות בי, חוצפנית, לא יפה שהיא מחקה (חיקוי) אותי"... ואני מנסה לומר לעצמי שיש לי זכות! שמבחינה משפטית למשל מותר לי לקבל כמה השראה שרק בא לי כל עוד זה לא העתקה ממש אחד לאחד, וזה מה שקורה בתחומי היצירה בכל מקום ממילא. אנשים מקבלים רעיונות מדברים שהם רואים גם אצל אחרים. אבל שאלת הפרגון, הפחד שאין פרגון ולא יהיה כי מי שלקחו ממנו השראה יראה בכך גזילה ולא מחמאה. יראה בזה פתח לתחרות על חשבון הטריטוריה שלו ויגיב ועויינות (גם אם סמויה) ולא בפרגון, לא יאהב את זה. למשל אם הייתי מוכרת בעצמי ומנסה להרוויח מזה ולא רק לעבוד אצלה כפועלת שעוזרת לה עם היצירות שלה... הקטע שהדיעה האישית שלה לא אמורה לשנות לי. יש לי זכויות בסיסיות לעשות מה שבא לי! אף שופט לא יאמר "היא העתיקה". כי זאת לא העתקה. זאת השראה. אפילו אם השראה ניכרת. עדיין השראה. הבעיה שהפחד מתגובה לא מפרגנת מפריע לי :/ הייתי רוצה להיות מסוגלת להראות לה דברים שעשיתי ולומר 'תראי איך קיבלתי השראה, מה דעתך?' ושהיא תשמח בשבילי ותפרגן! או לכל הפחות לא תכעס או תעשה פרצוף לא אוהד. אבל אין לי בטחון שזה מה שיהיה. זה יכול להיות זה, זה יכול להיות גם משהו אחר. האם זה אומר שאני לא בסדר אם היא תחווה את העניין כשלילי מבחינתה? אני לא רוצה שהחשש מפני היחס האישי שלה יגביל אותי! זכותי לקבל השראה. זכותי לעשות בה שימוש גם לטובת עצמי, לא?

שלום לך אילנה, יש לי בעיה שאני לא אוהבת את הגוף שלי וזה מפריע לי בחיי הזוגיות ונמאס לי. אני פשוט לא סובלת אותו וכמה שלא אשכנע את עצמי הן אם זה להסתכל על אחרות שהן יותר עקומות ויש להן חבר וכו' ולומר אז למה אני נמנעת? זה עדיין לא עובד. זה גם לא משנה מה אחרים חושבים על המראה שלי ועל הגוף. פשוט קשה לי איתו ואני לא מצליחה לשכנע את עצמי שהכל בסדר. אני כל כך פוחדת מדחייה כל כך מרגישה לא בנוח איתו ואם זה כך איך אוכל להרגיש משוחררת, מינית, נשית? יש לי מעין הרגשה שמה שאחרים רואים זה לא באמת כך. ובעירום כמובן הכל נראה אחרת ויכול לדחות. אני נמנעת ממגע גם ממגע חברי עם אנשים. רציתי לשאול למי עליי לפנות לפסיכולוג או סקסולוג? כמה זמן בממוצע הטיפול הזה מצריך? למה נוצרת בעיה כזו להערכתך? ואיך באמת ניתן לצאת מזה ע"י שיחות?- הרי הרבה פעמים אני מביאה לעצמי דוגמאות ואומרת שהכל בסדר איתי אך כשממישהו מתחיל איתי אני בורחת כי אני פשוט חושבת שלא אהיה מסוגלת להתמודד עם חשיפה. אני לא חושבת שאם מישהו ידרבן אותי שהכל בסדר זה יעזור ומניסיון זה עוזר רגעי. אני מאוד ביקורתית כלפי עצמיו יש גם דברים שבהחלט מפחידים אותי שייצרו מצב לא נעים עם בחור לדוגמא: אני לא סובלת את ריח הגוף שלי וכן גם כשאני מתקלחת וכו' יכול להיווצר ריח שכזה אני לא יודעת למה אבל ריח שלי חזר.אז שיש בן זוג נוכח זה לא נעים לי אני מתביישת ולכן אני נמענת מזוגיות עד כמה שזה נשמע פסיכי. יש לי גם כפות ידיים מזיעות וזה גם מצב חברתי לא נעים אופן כללי וזה לא קשור לחרדה זה פשוט ככה. אני לחוצה מכל נושא השערות ואני לא יודעת אם באמת נשים תמיד תמיד חלקות ונעימות? אצלי זה יוצר מראש מצב של בושה שלא אעמוד בסטנדרט אני פשוט נמנעת מבחורים. וכן גם החזה שלי מעאפן שלא מצריך חזיה ואין לי עור נעים וחלק למגע ביחס לאחרות כשנוגעים בי אני דיי עצמות וגם אומרים לי את זה. מאוד מתביישת בכל מה שתיארתי וזה מבאס אותי שאני ככה ואחרות לא.

נפרדתי ממנו והוא החל במסע נקמה. הוא מדבר עלי בצורה הכי מזעזעת שקיימת. קללות, השפלות. אני כבר לא מדברת איתו אבל הוא משמיץ אותי ומרכל עלי בכל הזדמנות עם אחרים. הוא אפילו מספר שיש לי מחלות מין מה שממש לא נכון. כמובן שהוא יכחיש אם אני אנסה לערב כאן משטרה כי זה עובר את הגבול והוא עושה זאת כבר כמה חודשים. מה לעשות ???

אהלן לאחרונה שלא כרגיל לבני קשה לקבל סירוב זה מלווה בתיסכול , בכי זריקת חפצים ולפעמיים גם מתוך כעס הוא מרביץ . הוא בדרך כלל משתף פעולה . אבל בשבועות האחרונים חל שינוי בסף תיסכול שלו. נולדה אחות לפני עשרה חודשים אני לא רואה בעיה עם כך אנו מוצאים את הזמן לתת לו המון תשומת לב. האם זאת יכולה להיות בעיה של בדיקת גבולות אולי כדאי לקבל יעוץ בנושא גבולות ? או שכדאי לשים לב לדברים אחרים? רק כדי לתת דוגמא בוקר אחד שלא קיבל מה שרצה וביקשתי שימתין בסבלנות כי עכשיו אני עסוקה הוא בכה לא רצה להיכנס לגן נתתי לו את הבחירה להיכנס בכוחות עצמו או שאאלץ להכניסו. הוא נכנס לבד בכה בזמן שסידרתי דברים בגן חזרתי אליו הוא נרגע וחיבקתי אותו דקות ארוכות . אני מותשת ומתוסכלת אודה לכם לעצה תודה רבה רבה

שלום לכן! יש לי שני ילדים הבכורה בת 6 והקטן בן שנתיים. הבת שלי היא ילדה חכמה וטובת לב, עלתה השנה לכיתה א', בבית ספר מאוד נורמטיבית, חברותית ומקובלת. בבית מתגלה ילדה אחרת- מפונקת ועקשנית. היא אינה יודעת לקבל את המילה "לא" , מתעלמת מבקשות שלי ושל בעלי, אינה מקשיבה לנו כלל ועושה הרבה דווקא. בתחילה הייתי כועסת וצועקת עליה, כשהבנתי שזה לא עוזר הפסקתי לצעוק ועברתי לשיטת עונשים, כמו למשל שחברה לא תבוא לבית, אך גם זה לא עוזר. על מנת שנרחם עליה ולהראות שהיא הקורבן היא משתמשת בביטויים שדיי מלחיצים אותי כמו "אני הזבל בבית" "אתם לא אוהבים אותי רק את אחי הקטן" אני מנסה להסביר לה שזה לא נכון ואני שואלת אותה מדוע מרגישה ככה ולטענתה אני מתייחסת רק לאח הקטן. אני מאוד משתדלת להיות עם שניהם, ולעיתים היא מקבלת יותר יחס ולעיתים אחיה. מה עלי לעשות כדי לגרום לה להירגע מהתנהגותה ולאסוף אותה אלי? איך גורמים לה להקשיב?