תוצאות חיפוש עבור ביישנות

שלום, יצאתי כבר כמה פעמים עם בחור (סביבות 5-6 מפגשים), והבחור ממש מקסים! אבל הוא לא יוצר קשר עין.. הוא לא ביישן, ויש לו ביטחון עצמי ללא ספק.. אבל כשאנחנו מדברים הוא בקושי מסתכל לעברי.. אני לא יודעת אם זה מתוך ביישנות, או פחד, ולא נראה לי שזה נובע מתוך חוסר עניין.. אני מרגישה שאני צריכה להעלות את הנושא - אבל לא יודעת איך.. בטלפון? בהודעה? פנים מול פנים?

גדלתי בתור ילד ביישן מאוד , חסר בטחון עצמי ומופנם ומסוגר בלי חיים חברתיים ורגיש מאוד , גדלתי בלי חברים (למעט בביה"ס היסודי) ועד היום אין לי חברים. כתלמיד בביה"ס הייתי מהמצטיינים בכיתה וסיימתי כיתה י"ב עם בגרות מלא (זכאי לבגרות) וציון פסיכומטרי גבוה ובהצטיינות . בתור תלמיד בביה"ס בשעות אחרי הצהריים הייתי מבלה כמעט רוב הזמן בבית בעיקר בללמוד ובהכנת שיעורי בית , הייתי לומד הרבה בבית , את שאר הזמן הייתי מבלה בצפייה בטלוויזיה ובמשחקי מחשב , בשעות אלו אחרי זמן ביה"ס הייתי ממעט לצאת מהבית אם בכלל (לא הייתי יוצא לבלות עם חברים) . גדלתי כבנאדם רגיש מאוד לדברים שנאמרים עליי והנוגעים בי , רגיש לתגובות ולפידבקים של אחרים , ואם הייתי מרגיש שנעלבתי או נפגעתי ממשהו הייתי מתנתק ממנו ומפסיק כל מגע איתו . אחרי סיום התיכון עשיתי הפסקה של שנה לפני האונברסיטה , בשנה הזאת עבדתי במפעל קטן בכפר . בשנה הזאת החלו להופיע אצלי סימפטומים של דיכאון והתחלתי להרגיש בדידות קטלנית וקשה גם רגשות שליליים ורגשות עצב , ,גם כעס פנימי על המצב שנקלעתי אליו (הדכדוך והבדידות) וכעס על ההורים בגלל שחשבתי שחינכו אותי בצורה לא טובה גם כעס על הסביבה שבה גדלתי כי חשבתי שהסביבה גרמה לי לחלות במחלת נפש בגלל הערות שליליות שהייתי מקבל מאנשים בסביבה הזאת (הערות על כך שאני בודד) , והתחלתי להסתגר בתוך הבית , בתוך החדר והתחלתי להתנתק מהסביבה שבה אני חי עד כדי הסתגרות מוחלטת בתוך הבית . בינתיים אחרי שנת ההפסקה (השבתון) שהייתה לי התחלתי לימודים באוניברסיטה כשאני נושא מטען נפשי כבד . במקביל ללימודים באונברסיטה התחלתי לפתח פחד לצאת מהבית ופחד מלפגוש אנשים , פחד חברתי ממצבים חברתיים ובמקביל לזה התחלתי לפתח הימנעות מוחלטת מלהימצא בחברת אנשים , נמנעתי ממצבים חברתיים והסתגרתי באופן מוחלט בתוך הבית והתחלתי לחשוב מחשבות שאומרות שכאשר אני הולך ברחוב האנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , ושאינני מסוגל ללכת ברחוב , ושהרגליים שלי לא מסוגלות לשאת את הגוף שלי כך שאלך ברחוב , היו בראש שלי מחשבות שאומרות שאינני מסוגל לעמוד מול אנשים , אינני מסוגל להיות בחברת אנשים . בינתיים סיימתי שתי שנות לימודים באונברסיטה בהצלחה ונכשלתי בשנה השלישית בגלל המצוקה הנפשית שממנה אני סובל (ההסתגרות , ההימנעות , המחשבות , החרדה , הדיכאון , הפרעות שינה , הכעס , התפרצויות הכעס והזעם ). ואז אושפזתי בפעם הראשונה בביה"ח רמב"ם במחלקה פסיכיאטרית פתוחה ושם אובחנתי כסובל מהפרעה טורדנית-כפייתית OCD (חזרה באופן אובססיבי על פעולה מסוימת מספר פעמים כדי לוודא שהכל בסדר כמו למשל לוודא מספר פעמים שהדלת סגורה וגם מחשבות שמופיעות בראש באופן אובססיבי שאומרות למשל שהדלת לא סגורה ) , אובחנתי גם כסובל מחרדה חברתית והפרעת אישיות נמנעת ודיכאון שנקרא double dystemia depression והאבחנה הפסיכיאטרית הייתה : Schizoaffective Disorder סובל ממחלה בספקטרום השניידריאני עם מרכיב אפקטיבי. יצאתי מהאשפוז עם הטיפול הזה : Risperdal 4 mg \פעם ביום Lustral 150 mg \ פעם ביום Clonex 0.25 mg \ פעם ביום Dekinet 2 mg \ 3 פעמים ביום בהמשך באשפוז יום פסיכיאטרי ברמב"ם העלו לי את הלוסטרל (lustral) ל 300 מ"ג ביום והורידו את הריספירדאל (risperdal) ל 2 מ"ג ביום . בסך הכל יצאתי מהאשפוז מחוזק עם יותר בטחון עצמי והתחלתי לאט לאט לצאת לעולם אל מחוץ לבית . בהמשך הייתי במעקב אצל פסיכיאטרית שעשתה לי שינויים תרופתיים בתדירות גבוהה ובתוך זמן קצר , ובנתיים חזרתי לאוניברסיטה , אבל עוד פעם הייתה החמרה במצבי הנפשי ומצבי הנפשי התדרדר (הדרדר) ואז אושפזתי בפעם השנייה בביה"ח העמק בעפולה במחלקה פסיכיאטרית פתוחה בגלל הסיבות הבאות : כישלון בלימודים , הסתגרות מוחלטת בבית , הימנעות מוחלטת מלהיות בחברה מחוץ לבית , פחד לצאת מהבית , פחד מלפגוש אנשים , חרדה חברתית , ייאוש דיכאון ועצב , רגשות שליליים , התפרצויות כעס\זעם שכללו זריקת ושבירת חפצים וקילול ההורים והשם , מחשבות על כך שאינני יכול ללכת ברחוב בגלל שאנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , הרגשתי לא שייך , אין לי כח ללכת ברחוב . שוחררתי מהאשפוז עם הטיפול הזה : Modal 50 mg \ 3 ביום Nocturno 7.5 mg \ 1 ביום Seroquel XR 300 mg \ 2 ביום Efexor XR 150 mg \ 1 ביום יצאתי מהאשפוז עם האבחנה Simple Schizophrenia . בסך הכל האשפוז בעמק עזר לי מאוד יצאתי משם מחוזק ועם בטחון עצמי , ועם רגשות חיוביים , ואופטימיות , ועם הרגשת רוגע ושמחה וגם נפטרתי כמעט לגמרי מהמחשבות שמגבילות אותי בנוגע ליציאה מהבית ושמגבילות אותי במישור החברתי והפכתי לבנאדם חופשי שיכול לצאת לאן שהוא רוצה , גם נפטרתי מהעצבנות ומהלחץ והמתח ומרגשות הכעס . אחרי האשפוז הזה הייתי בבית כמעט שנה וחצי . בזמן זה הייתי במעקב אצל פסיכיאטר במרפאה קהילתית בביה"ח הלל יפה בחדרה שעקב ירידה במצב הרוח הרופא העלה לי את האפקסור ל 300 מ"ג ביום . אחרי האשפוז בעמק בכמעט שנה וחצי חלה הדרדרות והחמרה במצבי הנפשי : דיכאון , ייאוש , עצב , כעס , התפרצויות כעס \ זעם , השתוללויות , זריקה ושבירת חפצים , תוקפנות\אלימות מילולית כלפי ההורים (חשבתי שההורים גרמו לי לחלות מחלת נפש על ידי כך שלא חינכו אותי בצורה נכונה) , גם היו הפרעות שינה , מעביר ימים ללא אוכל , מרשל את עצמי , היגיינה ירודה , כעס פנימי אדיר , הרגשת חוסר אונים . אז הגיע האשפוז השלישי בנצרת שבכלל לא עזר לי , אשפוז זה נמשך חודש ושם טופלתי בטגרטול cr 400 מ"ג ביום שנועד להרגעת התפרצויות כעס , וטופלתי בנוסף ב רסיטל 20 מ"ג\יום בנוסף המשכתי עם הסרוקוול xr 600 מ"ג\יום . האשפוז הזה לא עזר לי , להיפך הייתה החמרה במצבי הנפשי , והתחלתי להרגיש תחושת אי שקט פנימי נפשי, ולהרגיש חוסר מנוחה , כך שאינני מסוגל לשבת בנינוחות ולהתרכז בדבר (צפייה בטלוויזיה , קריאה , אינטרנט), הרגשתי מצב דמוי אקטיזיה , ואז הפסקתי את האשפוז על דעת עצמי וחזרתי להמשיך מעקב אצל הפסיכיאטר שלי בהלל יפה כשהמצב שלי לא מאוזן , מרגיש דיכאון , לא שקט ולא רגוע , הפסיכיאטר כתב שהאבחנה שלי היא : Schizophrenia vs Schizoaffective Disorder ונתן לי את הטיפול הבא : Seroquel XR 600 mg \ ביום Modal 150 mg \ ביום Ambien CR 12.5 mg \ ביום לשינה Depalept Chrono לטיפול בהתפרצויות כעס \ זעם : להתחיל 500 מ"ג ולעלות ל 750 מ"ג ביום . להפסיק Viepax להתחיל Clonex 0.5 מ"ג 2 פעמים ביום . אחרי הטיפול הזה ב 20 יום לא הרגשתי הטבה , ותחושת האי שקט הפנימי נמשכה (התחושה שהזכרתי למעלה) , כלומר עדיין מרגיש מצב דמוי אקטיזיה (חוסר מנוחה) , ואז חזרתי לרופא שלי למעקב בהלל יפה , הרופא כתב במכתב הביקור שאני סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית באבחנה מבדלת עם סכיזופרניה . הוא כתב שישנו מרכיב אובססיבי בולט בתמונה , שמקבל ביטוי ברצון חוזר וטורדני לשנות את הטיפול ולפנות מחדש לכל מיני מקומות לצורך לשנות את הטיפול . הוא כתב שישבתי בבדיקה ללא שום ביטוי של אי שקט פסיכומוטורי . הפסיכיאטר המליץ לי על הטיפול הבא שאני מקבל אותו עכשיו (כיום) : Seroquel XR 800 mg \ ביום Depalept Chrono 750 mg \ ביום להפסיק מודאל (modal) בטענה שלא עוזר לי , וגורם לי לתחושת האי שקט . להמשיך Viepax XR 300 mg ביום . לקחת Cipralex 10 מ"ג ביום . Clonex 0.5 מ"ג \ 3 פעמים ביום . להתחיל Deralin 10 מ"ג \ 2 פעמים ביום . להרגעת האי שקט . Ambien CR 12.5 mg לשינה . בימים אלו (כיום) אני מקבל את הטיפול הזה . יש לי מספר שאלות : 1- חוות דעת על הטיפול התרופתי שאני מקבל עכשיו ואיך הטיפול הזה עשוי להועיל לי ? 2- האם יש צורך להעלות את מינון הדירלין ל 40 מ"ג 2 פעמים ביום כי אני עדיין מרגיש אי שקט ? 3- מה המטרה של השילוב של ה Viepax XR 300 mg עם ה Cipralex 10 mg ואיך זה עשוי להועיל לי ? 4- האם ה Depalept Chrono אמור למנוע את התפרצויות הכעס\זעם וכמה זמן צריך כדי שתורגש השפעתו במלואה ? 5- האם אפשר לקחת Seroquel XR 800 mg (כל המנה) בבת אחת בערב ? 6- האם Modal 150 mg ביום יכול לגרום לתחושת אי שקט ? 7- האם אני יכול לוותר על ה Modal ולהסתפק ב Seroquel כתרופה אנטי-פסיכוטית ? 8- חוות דעת על האבחנה הפסיכיאטרית שלי ? 9- חוות דעת על האבחנה הפסיכולוגית שלי ? 10- חוות דעת על טיפול פסיכיאטרי מומלץ ? 11- חוות דעת על טיפול פסיכולוגי מומלץ ? 12- חוות דעת על אפשרויות שיקום דרך ביטוח לאומי ו\או סל שיקום ?

בת 21.. אני לקראת ניתוח להסרת מקרואדנומה בבלוטת יותרת המוח... ואני מאוד מתביישת... כל הקטע של העירום בניתוח מביך אותי... מה ההגיון בזה? למה אני צריכה להוריד את כל הבגדים אם הניתוח דרך האף... זה מאוד לא נעים... סליחה על הילדותיות, ניתוח ראשון שלי... למה אני צריכה קטטר בגיל שלי? הדבר שהכי קשה לי זה החשיפה של הגוף בניתוח ואחריו... זה ניתוח שלוחצים עליי לעשות ואני פשוט מתביישת... יש לי דבוע הבא אק"ג שאפילו מזה אני מתביישת.... כמה אנשים יש בחדר ניתוח?

ילד בן שנתיים וחצי לא משתתף בגן בשום פעילות. שנה שעברה היה במשפחתון של 5 ילדים ויצר קשרים יפים עם הילדים. השנה הולך לגן חדש של ילדים מפותחים ממנו ורובם גם גדולים ממנו, כ 20 ילדים בגן. הילד לא רוצה להשתתף בכלום. לדוגמה: בריכוז לכל הילדים נותנים אביזר (מקלות לתיפוף לדוגמה) , לא מוכן לקחת את האביזר. לא רוצה לצייר או ליצור (בבבית אוהב יצירה). לא משחק עם ילדים אחרים. יושב בצד ולא רוצה לעשות שום דבר. צמוד לבקבוק שלו (שהוא תמיד הנחמה שלו). הוא לא בוכה בפרידות, ובבית נשאר ילד שמח. יש לציין שגם בסיטואציות אחרות, לא בגן, ניתן לראות שהוא נרתע מקבוצות גדולות ומהמולה. למשל בגינת שעשועים, אם יש ילדים אחרים על המגלשה, הוא לא רוצה ללכת בטענה "שיש שם ילדים". מה כדאי לעשות? חשבתי להעביר אותו לגן אחר בו הוא יהיה בין הגדולים. אבל הגן הזה יהיה רק לשנה, כי הוא רק עד גיל 3.

שלום רב, אשמח להתייעצות - יש לי ילד בן 1.8 שנה ובתקופה האחרונה שמנו לב שהוא עושה פעולה חוזרת של נגיעה בגבה שמאלית ו/או ימנית הרבה פעמים ביום - כל כמה דקות בודדות. מתרחש בשעות צהריים מאוחרות / ערב כאשר אנו בבית אחרי שאוספים מהגן ועד שלב השינה. בגן, לא נראה שיש בעיה כלשהי. מאד מרוצה ושמח ללכת כל יום לשם. כך, שלדעתנו אפשר לשלול מקרה טראומתי שהיה יכול להתרחש שם. בכללי- הילד בריא, פעיל ושמח אך מעט ביישן. כל פעם שהוא נוגע אנחנו מנסים בעדינות להעביר את תשומת ליבו למשהו אחר ו/או מבקשים ממנו יפה שהוא יפסיק עם אותה הפעולה. חוששים שהדבר לא זמני ויהפוך לקבוע. איך אפשר להבין ממה זה יכול לנבועה ומה מומלץ לעשות במקרה כזה?

אני בקשר עם מישהו כבר 4 חודשים,לאחר חודש וקצת התחלנו לקיים יחסי מין,אני אישה מינית וזה מתבטא שאני מענגת את עצמי מולו,ומבקשת גם ממנו,יש בינינו כימיה ומשיכה מטורפת,לא משעמם כלל,אך הבעיה היא שבזמן קיום היחסים,עומד לכמה שניות,ונופללל!!! אני מעודדת אותו,מפרגנת,ועושה לו מין אורלי,או דברים אחרים,(יש לציין שהוא גרוש טרי כשמונה חודשים,גבר ביישן וחסר ניסיון לעומתי)שאלתי היא האם זה חרדת ביצוע? האם הוא אימפוטנט?

אח שלי הגדול הוא בן 36 והוא גר עם אמא שלנו בת ה- 62 בבית שלה, אין לנו עוד אחים , אבא שלנו הלך לעולמו לפני פחות משנה ולאמא שלי לא נשארה אף משפחה והמשפחה של אבא שלי מנדה אותנו. הוא סובל מסכיזופרניה קשה שאובחנה אצלו בסביבות גיל 21 והוא עדיין מטופל בהרבה כדורים פסיכיאטריים .הוא היה כבר בשלושה אישפוזים בבית חולים פסיכיאטרי ובמחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים כללי וגם כיום הוא מלווה על ידי פסיכיאטר בתדירות תכופה יותר של פגישות פנים אל פנים מ - אחת ל- 3 חודשים . אומנם יש לו תעודת בגרות עם ציונים מכובדים אבל אחר כך הוא שוחרר על רקע נפשי מקד"צ ( קורס קדם צבאי ) בגלל שהוא פחד מאחריות שהוא צריך לקחת על המטוסים, היו לו אפיזודות קצרות בתחום הלימודים הגבוהים בהם הוא נחל כשלונות צורבים, יש לו בעיה בזיכרון וברמה מופחתת בהבנת הנקרא , הוא הולך לעבודה במפעל שיקומי תמורת 7 שקל לשעה מתי שבא לו והנה אתמול הוא חזר לפני הזמן ממנה בגלל כאבים פיזיים למרות שהוא לא עובד כרגע כל השבוע שם והוא עובד שם בקושי 3.5 שעות כולל ההפסקה, כשהוא שם הוא כמעט ולא עובד אלא רק מדבר עם העובדת הסוציאלית שם, נראה שהוא עושה טובה לאמא שלי שהוא שם , הוא לא מגולח כבר שנתיים , הוא רק שומר על התספורת ועל ריח גוף , הוא לא יודע לקנות בסופר למרות שהוא היה חמש פעמים שם בעבר עם ההורים שלי ואחד החונכים שהיו לו בעבר ( כי לדבריו לא נעים לו לשאול איפה נמצא כל מוצר בסופר כי זה לדעתו לא שפוי למרות שבמקומות אחרים הוא לא מהסס לבקש עזרה כשצריך ) אבל הוא לא ביישן, יש לו גם כיום חונך אבל לא פסיכולוג , אין לו סבלנות יותר לקנות במאפייה ובחנות כלי הבית שליד הבית או לנקות את הרצפה במטבח ובסלון ולהתעסק עם המדיח כלים ( דברים שהוא כן יודע לעשות ), הוא יושן כמו מלך 12 שעות רצופות בלילה מ- 22:00 - 10:00. הוא לא מסתגר בבית , ובטח שלא בחדרו, הוא תקשורתי והוא מסוגל להיות חברותי , אבל אין לו בת זוג או שום קשר כייפי עם בחורה - אין לו בכלל ניסיון מיני , הוא לא עשה שום אקט במיטה ואפילו עירום הדדי עם בת הוא לא חווה עדיין אבל לא נראה שזה מטריד אותו למצוא לעצמו מישהי כי גם יש לו את הקווים האדומים הנוקשים שלו של לא לשלם על מין גם אם הוא יהיה על ערש דווי ( יש לו לפחות פה מודעות עצמית - הוא אומר מי כבר תרצה אותי במצבי ) , יש לו מגבלה זמנית באחת הרגליים שמצריכה טיפול פיזיותרפי פעם בשבוע אבל כשאין לו את המגבלה ברגל הוא גם עושה פעילות גופנית ( פלוס מינוס ) , אבל הוא לא מוכן לנסות אפילו לעבור בדיור עם אנשים בגילו כי למרות שכל מי שהוא יקר לו כל הזמן אמר לו שיהיו לו חיים טובים בדיור אז הוא מתעקש לא לעזוב את הקן של כי לשיטתו הוא לא לא יסתדר שם והדיירים שם יתעללו בו כמו שאנשים לא בריאים נפשית התעללו בו באישפוזים הפסיכיאטריים , למרות שאין לו אבחנה של בעיית הסתגלות לשינויים. הכי חשוב בעיניו זה 24/7 עם אמא , לפני 11 שנה הוא בעצמו אמר פעם לאמא שהוא מרגיש שהוא ברמה רגשית של ילד בן 5. אמא שלי מתהפכת כמו סטייק לגביו - פעם היא רוצה שהוא ימשיך לגור איתה ופעם הוא מעלה גם לה את הפיוז ולא אכפת לה להישאר לגור לבד עם הכלב החמוד " כי לדבריה הוא לא גורם לי בכלל לטירחה לעומתו ". אני סוחב עבורו מצרכים אבל אני לא נעלב מזה שהוא אוכל ושותה ממה שאני מזיע בסחיבתו למרות שזה גורם לי לחשוב כאילו אני הסמרטוט שלו לא פחות ולא אגנוב לו את הירושה של אמא בעוד כ- 30 שנה, אבל הוא בעצמו אמר לי שהוא לא יידע מה לעשות עם עצמו כשהיא תלך לעולמה ואני לא נותן לה לצערי יותר מ- 35 שנה לחיות כי ממוצע תוחלת החיים של ההורים שלה שמתו הוא 77, ואפילו שאבא שלה נפרד מהעולם לפני יותר מ- 30 שנה ואמא שלה בתחילת העשור הקודם בתקווה כמובן שהיא תחייה לנצח. וכמו שאני מריח את זה במוקדם או במאוחר הוא יילחם בשוטרים, עובדי מדינה, פסיכיאטרים או כל גופים טיפוליים אחרים שיחליטו להוציאו מבית האמא ולהעבירו לדיור. הוא כנראה חי בפנטזיות ובעולם שכולו טוב - הוא חושב שאמא שלנו תחייה לנצח הוא צחצח שיניים בקולי קולות נמאס לי ממנו כמו מצנון .הוא לפעמים גם עוקב אחרי מה שאני עושה. הוא בורר באוכל - רק היום הוא עשה לנו טובה שהוא אכל את העוף ולהבדיל ממני שאני יכול לאכול בכוח ובסבל כשאין לי תיאבון אז כשהוא לא רעב הוא שותה רק כוס שתייה אחת של משקה ללא סוכר ( בדרך כלל ). פעם אמרתי לו בוא תראה מה כתוב על הפועל עכו הוא אמר לי " מה אכפת לי הפועל עכו ? ". האם לנסות להוציא אותו מהבית כי לשיטתי ככה אני מציל אותו גם אם הסיוט יהיה רק עוד 40 שנה ( כשכנראה אמא כבר לא תהייה בין החיים ) ועל הדרך אני מביא לעצמי לשקט עד יום מותי או להשאיר את הסטטוס קוו ? יש לי חסד נעורים לתקופה שהיינו יותר סימפטיים אחד לשני אבל אני אומר " עד כאן ! "

היי, אני בחורה צעירה בתחילת שנות ה 20 שלי ושמתי לב פתאום שבתקופה האחרונה בזמן שאני כותבת משהו אני מחליפה את הסדר של האותיות, בנוסף לזה מצאתי את עצמי מספר פעמים נתקעת בדיבור ולא מוצאת את המילה או שאומרת אותה בחילוף אותיות, יש לציין שאינני ביישנית ואין לי כל בעיה לדבר עם כל אחד וזה קרה בסיטואיציות רגילות ללא התרגשות או משהו

שלום דר!!! אני בן 44 מתמודד עם הפרעות נפשיות ונוטל הרבה תרופות עם הטבה טובה ברוך ה . מאוד רוצה להינשא ומתקשה לקדם עניין זה חש שלא יהי לי מה לדבר בפגישה . כולם מסביבי מאוד מחזיקים ממני ורק אני מפריע לעצמי באם אפשר לקרוא לזה כך .. כמו"כ חושש מהלא נודע כגון איך אני אהיה איך אתפקד מבחינה מינית וכ"ו . ארצה לדעת מה השלבים אותם אני צריך לעשות ואנ בחור שעושה המון עבודה עם עצמי תודה רבה ושבוע טוב

היי מרים, רציתי לשאול אם ראית את התוכנית חתונה ממבט ראשון? את הזוג שירי ולירן המדוברים? בגדול בסדרה הראו זוגות שישר שמים אותם לגור יחדהם ישנים יחד שוכבים וכו'.. אני למשל יותר כמו שירי. קודם צריכה להכיר בניגוד אליה אני לא קרה אני מאוד נחמדה תקשורתית. אני למען ההגינות כבר לא יודעת למה יש לי עיכוב. ברור שכיום זה הימנעות כי כל תחילת קשר דייט ראשון זה ישר מגעוהרגשה של לחץ למרחב האישי ושלא יהיה זמן להכיר ואני לא שם. איך הגעתי למצב הזה? את הגוף שלי היה מאוד קשה לאהוב כי סבלתי מביקורות מבי"ס יסודי ועד אוניברסיטה לקח לי המון זמן להתגבר לאהוב את עצמי זה קשה אבל בגלל שחל שינוי בגוף שלי אז היום אני יותר מתחברת אליו. אבל זה עשה לי נזק חברתי.ביחוד עם בני המין השני שגם להם היו הערות על ההתחלה. דבר נוסף ביישנות ולחץ מחברה לקיים יחסים או שיהיה חבר ושוב אז היתה לי את הבעיה הזו של הגוף ומנגד בחורים שישר נוגעים. לגבי הטרדות: היו כל מיני דברים שאת גם שומעת בתקשורת למשל מישהו שנגע לי בחזה באוטובוס . ועוד כל מיני מקרים שגרמו לי להסתגר. מנסה לומר אף פעם לא היה בחור שהיה סבלני שהיה קשר ראשוני חברי שגרם לי לרצות אותו. תמיד כשיצאתי זה עם מישהו שלא מכירים וישר ניסיון למגע ואת רואה את החרמנות שלהם וקשה לי עם זה ועם הגוף.. כמו כן כמו שאמרתי היו הרבה מציקים לי ברחוב עוקבים אחרי יחס סקסיטי. הגעתי למסקנה שאני בעייתית אבל לא יכולה להשתנות ולא מצאתי את "האחד" וכל שהזמן עובר החרדה מבכלל לנסות. כמובן שזה משפיע אולי על רצון לסקס. אני לא מאוננת ומין לא בא לי במחשבות. לגבי זוגיות: ההורים שלי גרושים ויש בכלל המון בעיות עם הדמות האהבית שלי כמו כן הבחורים שהכרתי זה לא הכיוון מנסה לומר שאנימ רגישה שלמצוא מישהו שיהיה לי טוב איתו זו השקעה של המון אנרגיות ולהיות פעילה ואני לא ויש לי גם פחד כנראה עמוק מפרידה ומאכזבה כך שנוח לי לבד.. אבל א באמת נוח לי לבד אנימ רגישה שונה לפעמים אני "מתעוררת" ושואלת את עצמי אם בכלל אני יודעת מה אני מפסידה? גם חלק מחוסר רצון לזוגיות זה להתמודד עם ביקורת על הגוף, כל הקשיים שיש בזוגיות. תודה

שלום!! לפני כשבוע וחצי התחיל להיות לי מין 5 פצעים אחד על יד השני בפין בצד של מתחת לכיפה הם בצע אדום וממש כואב וזה לא עובר אי אפשר לקיים יחסים פעם אחת ניסיתי וזה כאב אחרי מאוד וזה לא עובר אני כבר שבוע לא נוגע לא כלום וזה לא עובר השאלה שלי האים זה יעבור או שזו מחלה כל שהיא ומה שאני מבקש לדעת אני יודע שכל התשובות הם לך להתייעץ אז אני בנאדם מאוד ביישן והשמח לקבל פחות או יותר הבחנה האם זה מסוכן או לא או מה זה יכול להיות

ביתי בת ה2.8 ילדה מאד מאד חכמה וורבלית. מפותחת מאד ועצמאית. יחד עם זאת יש לה מה שהוגדר ע"י צוות הגן - בשיינות מבוגרים. היא לא ממעטת עד מאד לדבר עם מבוגרים גם כשפונים אליה, יכולה לשתוק ולענות בכן ולא. עך ילדים היא פתוחה הרבה יותר ומשתתפת. אציין כי בכל מקרה לוקח לה זמן להסתגל לסיטואציות חדשות. עם המשפחה - פתוחה ובמרברבת ואף "מנהלת" את כולנו. המצב נראה לי קיצוני ככל שמדובר בצוות הגן או אפילו דודים איתם היא עצורה מאד. אשמח לשמוע דיעה.

שלוםרב, בתי היא ילידת אפריל 2016, התחילה השנה ללכת למעון בפיקוח בכיתת פעוטות, והשתלבה מצוין. היא אמורה לעלות שנה הבאה לכיתת הבוגרים אך לצערי כיתה זו אינה מסובסדת על ידי המדינה והדבר יקשה עלינו מאוד מבחינה כלכלית. האם ניתן להשאירה שנה נוספת בכיתת הפעוטות למרות שתהייה שם הכי גדולה בחצי שנה-שנה משאר הילדים? יש לציין כי היא ילדה ביישנית ועדינה, לא מדברת הרבה בגן מביישנות למרות שבבית היא דברנית גדולה, אך מאוד מפותחת לגילה גם פיזית וגם קוגנטיבית.

שלום רב, השבוע נאלצנו להוציא את בתנו בת השנתיים וחצי מהגן הפרטי בו הייתה בשנה האחרונה בעקבות בעיות מול הנהלת הגן (שאינן קשורות לילדה בשום צורה). כעת מתלבטים באם להשאיר אותה בבית עד לשנה הבאה בה עתידה לעלות לגן עירייה (טרום טרום חובה), או להעביר אותה לגן אחר לחודשיים האחרונים שנשארו לשנה זו. אופציה נוספת היא להעביר אותה לגן פרטי לחודשיים האלה ושתישאר שם גם שנה נוספת במקום שתעלה לגן עירייה (אופציה שפחות אידיאלית מבחינתו אך מוכנים לשקול זאת). חשוב לציין מס' נקודות: 1. מדובר בילדה וורבלית, מדברת בצורה שוטפת ומבינה הכל, גמולה מחיתולים ומוצץ. חברותית אך עם זאת מעט ביישנית עם אנשים וילדים שאינה מכירה. 2. אוהבת את הגן, אך בכל בוקר בוכה בפרידה כי רוצה להישאר איתי בבית. כשאני אוספת אותה בצהריים, שמחה ומשחקת, אחרי שאכלה וישנה בצורה תקינה. 3. יש לנו ילד נוסף בן כמעט שנה שאני נמצאת איתו בבית עד שנה הבאה. הם מסתדרים מצוין ואין סימני קנאה. אשמח לעזרה. תודה מראש

, בת שנה ו8 החלה לפתח ביישנות זה מתבטא בכך שאנו הולכים למשפחה היא פתאום הופעת לקפואה ומתחבאת בבגדיי, כשאני לוקחת אותה לגן היא מתביישת ומורידה את הראש. וקשה לה הפרידה ממני. פתאום היא החלה עם תסמיני הביישנות לפני כן היתה עם ביטחון עצמי . היא לא חוותה אירוע יוצא דופן עד כמה שידוע לי . היא זוכה להמון אהבה מאיתנו ומהמשפחה. שאלתי האם יש טעם לטפל בכך ואם כן כיצד ? האם חוגים ישפרו את ביטחונה העצמי ? כיצד מומלץ להתייחס אל הביישנות ?

שלום חמדה, אני נשוי 15 שנה לאישה מקסימה. בעת באחרונה אני ממש מפנטז על משחקי שליטה עימה. היא מככבת אצלי בתור שולטת. אני ממש מתלבט אם לספר לה על זה או לא. באופן כללי היא ביישנית מאוד. אני מעדיף לממש את הרצונות שלי איתה ולא עם אישה זרה. אשמח לשמוע את דעתך. אייל

ד"ר שלום, רציתי לשאול מה ההבדל המהותי בין הסטלרה והקוסנטיקס לבין היומירה והאנברל? מדוע בחדשות יש פחות תופעות לוואי מאשר בישנות לפי מה שאומרים? האם אכן הגישה של טיפול באינטרלוקינים היא נכונה ומדוייקת יותר מאשר הטיפול ב-TNF אלפא? אודה לך מאוד אם תענה בכמה משפטים קצרים שיבהירו את הנקודה ויסבירו מעט על ההבדל העיקרי בין האינטרלוקינים ל-TNF אלפא. תודה מראש

הי, יכול להיות חרדה חברתית רק מול בן המין השני.??. כלומר מעין ביישנות והתנהגות שאיננה טבעית..?? לפעמים אני מתנהגת כמו ילדה בת 3..נבוכה כשמישהו מראה עניין בי כבן זוג.. קראתי קצת על חרדה חברתית והיו לי רבה מתסמיניה אולם לא היה לי את הביטוי הקליני של הזעה לחץ וכו'.. למשל לא הייתי מעיזה לשאול שאלות בכיתה היום באוניברסיטה זה כבר שונה. הייתי מתביישת לדבר עם אנשים ברחוב. התביישתי כשהייתי נכנסת לחדר הומה אדם למשל שנכנסים לבית של דודים וכולם יושבים בסלון עד היום מרגישה לא בנוח לא משוחררת.. לא יכולתי לעמוד בפני קהל ובאוניברסיטה הברזתי מההרצאה של עצמי אולם לא ויתרו לי ואחרי שהופעתי פעם אחת השד לא נורא.. כלומר יש קצת את הסממנים " מרגישה לא נוח" אבל לא חרדה. האם נשארתי תקועה רק בעניין הזוגיות? מנסה לומר מנסה לברוח כשמישהו מנסה ליצור קשר עין איתי, נבוכה מתפרסת כשמדברים איתי סוג של ביישנות יתר..?

שלום, אני בן 25, אני חווה בזמן האחרון קושי לומר כמה מילים ספציפיות, או צירוף של כמה אותיות, למשל מילים כמו: ארט"ילר"י, "לצמצ"מם , "סטטיס"טיקה,אינטו"איצי"ה, רוב המילים שנגמרות ב ציה. ומילים שיש בהם שילוב אותיות של ל ר יש לציין שאני מדבר טוב ורגיל, אולי הייתי ביישן שנים רבות ולא דיברתי בקול רם, אך בצבא הייתי בתפקיד שהכריח אותי להגביר את הקול, שמאז החלו להתגלות כול המילים קשות שאני מנסה להתמודד איתם. האם תוכלי בבקשה להכווין אותי לסוג הבעיה והפתרון?

אני בת 17 וחצי (כמעט 18) ואני לא זוכרת ממתי, כנראה מילדות, אני לא מסוגלת להסתכל לאנשים בעיניים, לאף אחד- לא לחברות, לידידים, למשפחה (!!!) ואפילו לדמויות של אנשים בטלוויזיה ובמחשב!! קשה לי להאמין שהדבר נובע מביישנות וחוסר ביטחון עצמי כי אני אמנם יכולה לאשר שבעבר היו לי בעיות של קצת חוסר ביטחון עצמי אבל עכשיו הביטחון העצמי שלי גבוה אולי אפילו יותר מידי! כמו כן קראתי מאמרים על חרדה חברתית ותסמינים אך מלבד הפחד להסתכל לאנשים בעיניים אף אחד מהם לא נוגע אליי. אני לא יודעת את הסיבה אבל אני פשוט לא מצליחה. עד לא מזמן הבעיה לא הפריעה לי כיוון שאף אחד לא שם לב, ולחברות שכן שמו לב לא באמת היה אכפת, אבל לא מזמן הכרתי מישהו חדש וישר בכמה דקות הראשונות של השיחה הוא שם לב שאני לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים. הוא כל הזמן מנסה לגרום לי להסתכל לו בעיניים וניסינו לעשות תחרויות מבטים (הוא ניסה לגרום לי להסתכל לו בעיניים כמה שיותר זמן) אך הדבר גרם לי לתחושת אי נוחות גדולה וכל מה שיכולתי לחשוב עליו בזמן הזה היה רק "מתי לעזזל אני יכולה להפסיק להסתכל לו בעיניים?" (כמו כן מוטב לציין שמידי פעם גם העברתי מבט לחלקים אחרים בפנים שלו כך שייראה כאילו אני מסתכלת לו בעיניים אפילו שאני לא). אני כל הזמן מנסה לעבוד על הנושא ולהסתכל לאנשים בעיניים אבל אני לא מסוגלת להסתכל יותר מכמה שניות- אפילו למשפחה (רק לפני כשנתיים גיליתי שצבע העיניים של בת דודה שלי בגילי הנה בעלת עיניים ירוקות-דבש, ורק אתמול גיליתי שצבע העיניים של חברה טובה שלי הנו ירוק וגם זה רק לאחר שחברות שלי אמרו לי). כמו כן, כשהייתי בגן היה ילד אחד שעד היום אני זוכרת את העיניים שלו- היו לו עיניים ירוקות חזקות שנראות כאילו הוא מנסה להפנט אותך וזה גרם לי לפחד מעיניים ירוקות. אשמח אם תוכלי לעזור לי ולהעלות השערה לגביי מה גורם לי לפחד הזה וכיצד אפשר להתמודד איתו. תודה רבה מראש (:

שלום דר! אז ככה, אני בן 23 ואני נמשך לנשים, הגוף הנשי יותר מסקרן אותי בהרבה מאז ומעולם. חוויתי 2 מערכות יחסים ארוכות, אחת בגיל 15-16 במשך שנה, שבדיעבד כן אהבתי את הבחורה, אך זה היה לא מעט אובססיבי גם. הקשר השני הסתיים לפני כשנה והוא נמשך 7 חודשים. במהלך הקשר הזה לא הצלחתי לפתח רגשות מיוחדים לבחורה, עד לרמה שהתייאשתי מנטלית וזה כבר העיק עליי. היו לי גם כמה סטוצים שכשברגע שהבחורה כבר הייתה בידיים שלי זה כבר נורא שיעמם אותי. אני באופן כללי אוהב הכל עם רגש, מחפש שבכל דבר יהיה מעורב רגש. תמיד גם בזוגיות עם בחורה, מעולם זה לא הרגיש לי משהו שמשלים אותי, התחושה לא היתה ספונטנית... כאילו תמיד יש משהו ליידי, אבל לא חלק ממני. לגבי גברים, תמיד הייתי חשדן עם מישהו חדש מצטרף לחבורה, או במחלקה בצבא, או סתם מישהו שרוצה להיות חבר, לא הייתי מקבל בקלות, לפחות לא בתוך תוכי, בתחושות, ברגשות, אך לא הייתי מפגין את זה החוצה ולהיפך, ידעתי שזה משהו שצריך להשתנות אצלי. אני גם קולט בנים שנראים טוב, כמעט תמיד. בנעוריי הייתי רואה מישהו כזה והייתי חש איום, קנאה עזה, היום זה אני לא יודע עם קנאה, אבל משהו יותר בוגר... כי אני כבר לא קנאי למראה חיצוני, אני כבר מבין שזה כמעט כלוםם. אני לא הטיפוס ה-גברי (מבחינת אופי, התנהגותית אין לי סממן נשי במיוחד) ותמיד קינאתי ורציתי להיות הגבר הזה שלא חושב יותר מדי, שהכל אצלו בספונטניות, מבחינת קשרים עם בנות, ואני תמיד הייתי ביישן, עדין, מדבר יפה ולוקח כל אישה ברצינות. מאז ומעולם הייתי רק מתאהב בנשים, כאילו דאגתי במשך כל ילדותי ונעורי עד סוף הצבא להיות עסוק במישהי, להתאהב... אך במי שהתאהבתי תמיד התפתח קשר ידידותי ולא מעבר, אך הנשים שיצאתי איתם אלו נשים שלא ממש רציתי או התאהבתי בהן לפני. התחלתי לחשוב אולי אני הומו... אם אני ככה לא מתחבר לנשים ברמה האינטלקטואלית, הרגשית אפילו... המשיכה לנשים נחלשה מאוד בזמן האחרון והתחלתי להיות נורא חסר תקווה לגבי קשר זוגי עם אישה, כאילו בשביל מה בכלל צריך זוגיות? כל בחור שנראה טוב שעובר לידי אני שואל את עצמי אם יש מצב שאני נדלק עליו.. כאילו אני מחפש את עצמי בעולם הגברים. אני מעלה על דעתי מחשבות של חיים עם גבר, זה לא עושה לי רגשות מיוחדים, אבל אני שואל את עצמי תוך כדי, אולי זה פשוט יכול לעבוד טוב יותר עם אישה? ואז מתחיל קצת לחשוש שמא יש מצב שכן. משהו נחסם בי כלפי נשים, עייף אותי... אני חושב אולי אני הומו לא בגלל פנטזיות מיניות עם גברים, למרות שהצלחתי לעלות על דעתי את עצמי בתפקיד אישה וזה סיקרן אותי ועורר אותי מינית, אלא מחוסר התמצאות עם נשים.. או יותר נכון שיעמום. וכל השאר אולי יבוא עם הזמן, אולי אני אתאהב בגבר ועם רגשות גם באות הפנטזיות המיניות וכו... אני סוג של א-מיני בשבוע האחרון.. לא יודע מה עובר עליי בדיוק. קראתי מלא ואני מזדהה עם המון סיפורים אישיים של הומואים לגבי החיים בילדות שלהם, כמו רגישות יתר, לא מוצאים כל כל את עצמם בחברה סביבם, אבא לא ממש חם... האמת גם שאני מרגיש שפתאום תנועות גוף שאני עושה או דיבור שלרגע יוצא לי, נותן לי להרגיש הומו.. (אם זה כמו רגל על רגל בישיבה כמו שנשים נוהגות לשבת וכו). לעיתים קורה לי שאני מרגיש קצת נחות ליד גברים שנראים טוב.. בכלל, אין בי אדישות תחושתית/רגשית אל גברים. אני לא יודע אם זה לגיטימי. אני שואל את עצמי שאלות נורא בסיסיות, כמו איך אמורה להיות אהבה בין חבר לחבר ואהבה בין חבר לחברה. אולי יש מצב שאני מאוהב באחד החברים שלי? אשמח מאוד אם תגיד איזה כמה מילים על המצב שלי ואיך את. רואה את זה מנקודת מבטך. תודה רבה!

אני בן 28, כל החיים אני ביישן (חוסר ביטחון עצמי)וקשה לי לזרום בשיחות עם אנשים וחברים לעבודה.. לא מצליח להוציא משהו מצחיק.. רק שפונים אליי אז אני מצליח לזרום... אני חושש להתקרב לאנשים זרים, ואין לי איזה שינוי בחיי, כלומר לטובה... מעוניין לדעת אם תמציות של פרחי באך, יעזרו לי עם הביישנות ותפתור לגמרי את הבעיות שלי.. אני גר בבארשבע וחבר קופת חולים כללית, האם תוכל להפנות אותי לרופא/ה מסוים שיכול לעזור לי תמציות פרחי באך? תודה.

שלום, אני בת 23, יש לי בעיה שאני לא יודעת איך להתמודד איתה, באופי אני בן אדם קצת ביישן, לא דברנית גדולה בד"כ אבל אבל לא סובלת מבעיות חברתיות, בזמן השירות הצבאי די למדתי לא לשתוק ולהיפתח. ובכל זאת, יש לי בעיה שדי מציקה לי מאז הילדות. במיוחד כעת כאשר אני סטודנטית שנה א'. שמתי לב שכאשר אני מתרגשת ומדברת עם בן אדם זר, לא משנה איזה בן אדם, אני מאדימה כולי, הפנים שלי נהיות אדומות (העור שלי ממש בהיר), אזור החזה והצוואר מאדימים גם כן בהתאמה, וממש לא נעים לי מהאדם השני בזמן השיחה (גבר או אישה). יש לי דפיקות לב מהירות בנוסף לזה, ואני לא מבינה למה כל זה קורה, אפילו כשאני ניגשת למרצה לשאול שאלה אני חושבת פעמיים אם לעשות את זה כי אני לא רוצה להתחיל להאדים לו מול הפנים ולהתחיל להתרגש. אני לא מבינה למה כל זה קורה. גם כשאני הולכת לרופא או סתם מדברת עם אדם לא מוכר שאין לי סיבה להתרגשות, אני נהיית אדומה וסובלת מכל התופעות שתיארתי מעלה. זה ממש מציק לי, ואני לא יודעת מה לעשות. (אגב זה קורה גם בטלפון-למשל כשאני מדברת עם שירות לקוחות של איזה חברה). בתת מודע אני יודעת שאין לי סיבה לכל ההתרגשות ואומרת לעצמי להפסיק עם זה, ולמרות זאת הגוף לא "מקשיב". תודה רבה מראש, אנה

שלום לכולם, אני רוצה לומר כמה דברים על עצמי לפני שאציג את הבעיה, למרות שזה פורום אני אנסה לקצר כמה שאני יכולה.. אני בת 23,חסרת בטחון,מאוד ביישנית וידועה בתור אחת שלא עומדת על שלה ,לפי דעתי אני גם סובלת מחרדה חברתית אבל זה סיפור אחר.. בכל מקרה הסיפור שלי מתחיל ככה: אתמול בערב הודיעו לי שחברת משפחה שלנו(חברה של הוריי שאני מאוד אוהבת) גוססת ממחלת הסרטן. לקחתי את זה ממש קשה, אני עצובה מאוד ואיבדתי את התאבון לגמרי.אני טיפוס מאוד רגיש בכללי ואני לוקחת ללב יותר מידי..הסיפור לא מתחיל פה אלא דווקא במקום עבודתי. אני עובדת בחנות עם חברה בת גילי שהיא גם מנהלת הסניף..איתה אני נמצאת רוב שעות היום.אנחנו מסתדרות בד"כ טוב ויש לנו שפה משותפת. הבעיה התחילה כאשר אמרתי לה שאני מקווה שאותה אשה לא תלך לעולמה בימים הקרובים כי אז תהיה בעיה מאחר והמנהלת צמה ביום חמישי ואם ההלוויה תתקיים ביום חמישי זה יצור בעיה שלא נוכל להיות שתינו בחנות. היא מיד התחילה לצעוק ולתקוף אותי שאני לא אחראית ושאני לא אלך להלוויה כי היא צמה והבהירה לי שהיא לא באה לעבוד. הייתי בהלם מהקלות הזו שהיא דיברה כלומר מדובר בבן אדם שעומד למות,אמרתי לה שלדעתי אנחנו צריכות לדבר עם המנהל שמעליה ולשאול אותו מה לעשות במידה וההלוויה תצא ביום חמישי. אבל היא התעצבנה ממש ודיברה בטון מאוד לא יפה..אני הייתי בהלם והתחילו חילופי ההאשמות..זו הפעם הראשונה שאני מעזה לעמוד על שלי ובכלל פעם ראשונה שאני מגיעה למצב כזה..השאלה שלי היא האם יש משהו בדבריה? ז"א למרות שהחולה לא קרובת משפחה אני מרגישה צורך להיות בהלוויה (כל זאת במידה ותהיה).הבהרתי לה שמן הסתם אני מאוד מקווה שהיא תחיה ושלא נצטרך להגיע לרגע הזה אבל רציתי להיות אחראית ולהעלות את האפשרות שזה יקרה בכדיי שהיא לא תצטרך ברגע האחרון לשנות תכניות. האם הייתי צריכה להסכים לא ללכת להלוויה? אני מרגישה כ"כ רע עם המריבה הזו,אני פשוט שונאת לריב עם אנשים!!ממש התחלתי לרעוד והרגשתי כאילו אני נחנקת באותם רגעים שרבנו.. אני כבר לא יודעת באיזה עולם אנחנו חיים,בעולם שכלתני נטול רגש לגמרי?? סליחה על האורך אבל תודה לכל מי שיעזור...