תוצאות חיפוש עבור פרפקציוניזם

אשתי חולת ניקיון ומסרבת לקבל טיפול אני נשוי (37) ואב לשני בנים בני שנתיים וחצי שנה אישתי חולת ניקיון פרפקציוניסטית וזה גורם להרבה מאוד ריבים שרובם אם לא כולם קשורים בסדר וניקיון. כמה נתונים / מקרים כדי להמחיש את הסיטואציה אשתי לא אוהבת פירות ולכן אף פרי לא נכנס אלינו לבית אסור לתת לבנים פירות. מנקה את הבית בערך 10 פעמים ביום עם דייסון. ברכב החדש שלה יש שקיות זבל שחורות באזור הרגליים כדי שהשטיח לא יתלכלך יש הרבה איסורים בבית איפה מותר לאכול ומה. אחרי כל כניסה שלי לשירותים היא מייד רצה לנקות. תמיד היא תתקלח אחרי כדי לא לנקות את המקלחת פעמיים לאחר הרחצה כך שאם היא עייפה כבר ב9 בערב היא מתחילה להגיד לי ללכת להתקלח במקום להיות עצמאית להתקלח ולישון אף פירור לא ישאר בכיור לפני השינה. קשה מאוד או שחור או לבן אין באמצע ואם לא מתאים לי אני יכול ללכת , וכך היא בעצם שולטת בכל הסובבים שלה ביד רמה . אני אדם מכיל אך גם לי יש גבול ולרוב אני מוותר על דברים כדי לא להיכנס לריב . בעבודה היא מנהלת משרד גדול שם היא פורחת, הפרפקציוניסטיות שלה באה לידי ביטוי סידור ארגון פגישות וכתיבת נהלים נוקשים לאנשים מתחתיה הכל מסודר פיקס. היא בטוחה שיש רק דרך אחת וזאת הדרך שלה היא מתגאה בזה שהיא נקיה ולא מבינה שהיא עברה מזמן את גבול הטעם הטוב, מבחינתה הסביבה בעייתית אני מנסה בכל הכוח לגרום לה לבוא איתי לטיפול מתוך הבנה שיוטב לה וגם לי אם תוריד הילוך/תשחרר מהטירוף הזה . זאת משימה בלתי אפשרית לארגן ולסדר הכל לפרטי פרטים ברמה כזאת כי לעולם זה לא יהיה מושלם מבחינתה גם ככה . יש לי הרגשה שרק אם אעשה צעד חריף ואצא מהבית לכמה ימים או אציב תנאי שזה או גרושים או טיפול היא תסכים וגם בזה אני לא בטוח . לשאלתי נניח לרגע שמדובר ב ocpd האם יש דרך לשכנע אותה ללכת לטיפול מבלי להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה וכאילו להיפרד שכולם ידעו ? נכון לעכשיו זאת נראית לי הדרך היחידה לגרום לה אולי להגיע לטיפול.

היי אשמח לשאול 2 שאלות. 1.בטיפול על מחשבות טורדניות חובה לפתוח את תוכן המחשבות בטיפול, או שניתן לעבוד על הדברים באמצעות תבנית חשיבה כללית? 2. האם מחשבות טורדניות יכולות להתבטא כהתנהגות או מחשבות מגיל צעיר, או שמא צריך להיות להן בסיס הגיוני מסיבת קושי נפשי מוצדק? אני מרגישה שהמחשבות מלוות אותי מגיל צעיר בלי בסיס הגיוני כלל. אני חוששת שאולי מדובר בבעיה אחרת ולא בסתם הפרעה טורדנית אשמח להכוונתך המשך יום נעים

שלום,עד לפני מספר שנים הייתי מנהל פרוייקטים, בחברהכאשר צורת עבודה היא שכר אחוזי עמלה. פרפקציוניסט, עד הפרט האחרון. בחברה נוצר משבר מדומה, ועזבתי, בלי באמת שהדברים נסגרו לגמרי כולל כספית מבחינת דקדוק סופי. אבל זה נשכח. כלומר גם ענינים כספים נשארו באוויר. בעת האחרונה ראיתי שיחות מלקוחות העבר, כאשר עברו כבר 3 שנים בערך!, ואז חלמתי חלום שדמויות העבר והחברה עולות בו בזמן עכשווי,שכביכול המצב שמהעבר מתעורר ויביא סכסוך על כל המשתמע מכך. לוגית יש לי הבנה והסבר מסודר לכל. אבל רגשית זה עורר בי סוג של התעוררות, וזה בגלל הפרפקציוניזם שלי, החזיר אותי לפרטי פרטים, של מה שהיה, הסברים לעצמי מחדש לגבי התהליכים מה קרה סדר הדברים מיקוד בכל שלב, נימוקים. בקצור ברור לי שזה לא תואם את המצב למציאות במרחק ונקודת זמן זה, אבל זה שטף עצום בגלל הניתוח והדקדקנות שלי. זה מפריע לי, והכל בגלל שחלמתי חלום די מציאותי שעורר אותו. שאלתי איך להתייחס להתעוררות מצב של עיסוק בפרטים שזורמים למח בעקבות חלום שיצר התעוררות כזו, כאשר בפועל לא ממש קרה דבר חמור במציאות. מה שמפריע בכך בעיקר, זה הצורך לדייק כל פרט בניתוח התהליך שהיה בעבר לפרטי פרטים. כתבתי טיוטה לשחרר. זה נעצר מעט. אבל בא בגלים. אני מניח שזה יתמתן אבל התופעה די מפריעה לי. וקרתה לי בעבר גם במצבים רגילים של ניתוח פגישות שיחות בעבודה, תודה

שלום רב, רציתי לשאול האם o.c.d יכול לעבור בתורשה לילדים? כלומר, כאשר הגבר מאובחן עם o.c.d ולאישה אין שום דבר. האם כשירצו להביא ילדים o.c.d יעבור אליהם?

אם אני מפחדת לאבד שפיות או לאבד את עצמי מרוב חרדה או להכנס לדיכאון עמוק או שהמחשבות שלי תהיינה אמיתיות ואז לא תהיה לי אופציה לשנות אותם או את ההווה - על מה זה מעיד? על מה זה יושב? על פרפקציוניזם?

אוסידי יכול להגיע מתזונה לקויה והרבה שינויים ולחצים שיש בבית ובכלל בלימודים למשל? (בית מלא בריבים וסיר לחץ)

היי, שבוע טוב ובשורות טובות!! שאלה - אוסידי יכול לעבור? זה מחלת נפש? מה זה אוסידי ולמה הוא נוצר בכלל? הוא יכול לעבור בלי כדורים?

נשואים כבר 21 שנים. קשר מאוד טוב חברים טובים ניהנים מביחד שלנו עד לסקס.. בני 53 בן זוגי נוטל פריזמה עקב מצב נפשי מעורער, מצבי רוח, פרפקציוניזם. מגיל 23, הכדור עיכב שפיכה הוריד לו את החשק מיני ואף גרם לחרדת ביצוע והימנעות מצידו. כשאני יוזמת זה קורה הוא פחות אקטיבי פחות יוזם. בשנים האחרונות הוא החל לחוות קושי להגיע לזיקפה. התחיל עם ויאגרה. הוא מאוד נבוך מזה שהוא צריך לקחת ויאגרה וזה בכללי פגע לו בגבריות בספונטניות במיניות. הוא בכללי מאוד סגור מינית, מובך בקלות. זה יושב כמובן על עוד צדדים באישיות שלו חוסר ביטחון, ערך עצמי נמוך, פצעי ילדות.. הוא לא מוכן ללכת לטיפול!!ניסה כל מיני לא נרתם ממש. אני קצת הולכת על ביצים, רגישה לעניין אך במצבים מסויימים קצת עייפתי בגדול בא לי לא לעשות מזה עניין!! צריך כדור לוקחים כדור ולומדים להתנהל איתו. אני מבינה את השפעות הגיל על שנינו וחושבת שפתיחות תקליל את כל המצב. גם החשק המיני שלי ירד מאוד. זה ברור לי שזה יותר מורכב כשזה יושב על ערך עצמי וביטחון עצמי. אני תוהה איך גברים מתמודדים עם ההבנה שיש להם תלות בכדור ? איך מנהלים יחסי מין עם כדור ויאגרה? האם הגבר ניהנה פחות? איך נכון לקחת את הכדור? אני מבינה שאלכוהול קצת מוריד מההשפעה? כמה זמן לפני האקט המיני כדאי לקחת אותו? ואיך גורמים לבן זוגי לא לעשות מזה עניין? ניסיתי באמת לדבר על זה ברגישות יתרה וגם בישירות, של דיי אפשר לחיות לצד כל דבר גם עם ההבנה שאני צריך עזרה. לייצר מפגש מיני לא ספונטני, להתכוננן לזה, לקחת את הכדור חצי שעה שעה קודם ולהגיע מוכן.. אבל גם המשמעות של טקס תלחיץ אותו. פשוט אובדת עצות!!

היי דוקטור ! יש לי חברה ממש טובה שאנחנו כל הזמן ביחד . ובחודשים האחרונים נכנס בי פחד וחרדה מלהיות לחסבית וכל פעם אותה חברה אומרת לי משפטים מוזרים כמו ״לכל כמקומות שצריך לבוא נם בן זוג אני באה איתך״ ״אנחנו כמו זוג״ ועוד דברים כמובן שהכל בצחוק. כשהיא אומרת את זה אני נרתעת ולעיתים לא מרגישה כנוח להיות לידה כי כל פעם שאני רואה אותה יש לי את המחשבה הזו ואני נרתעת מלחבק אותה וכל זה . למה זה קורה לי ???? היא חברה ממש טובה שלי כמו אחות ואני לא רוצה להתרחק ממנה בגלל זה , אבל המחשבות האלה לא עוברות וזה מלחיץ !! לצה אני בכלל חושבת שאני כזאת אם אני לא ולא הייתי אף פעם במחשבה כזו רק פתאום באמתע החיים כששמעתי סיפור על מישהו אז התחלתי לדאוג ולחשוב ככה . כל אמירה שלה מלחיצה אותי ואני מפרשת את זה כאילו היא רוצה אותי ן בתכלס זה לא הגיוני אבל זה מה שהמוח שלי משדר ישר שהיא קורלא לי ליים שלי או משהו

שלום,רציתי לשאול אותך האם יש קשר בין מופנמות לביקורת עצמית פנימית(inner critic), פרפקציוניזם קיצוני והאם לדעתך מופנמים נוטים יותר לפתח פוסט טראומה מורכבת? יש אולי חומר מחקרי בנושא? תודה

אני כנראה סובלת מרוסד במערכת יחסים יש לי גבר מדהים שאני רואה בו חתונה ואני אוהבת אותו עד נשמתי הוא גם נראה טוב תמיד שאני מסתכלת עליו במציאות אני אוהבת מה שאני רואה ואני גם מכניסה לעצמי למוח אבל כשאני לבד עם עצמי אני פתאום חושבת עלין שהןא לא נראה טוב ושזה כלכך כלכך מפריע לי שזה באמת כלום עבורי זה מחשבה אמיתית או מחשבה דמיןנית שמשתלטת עליי? כאילו אני צריכה אישור מאנשים לגבי הקשר ולגבי המראנ התעסקות בלתי פוסקת במחשבות שאני באמת אוהבת אותו ואני מפחדת לאבד אותו אני כל הזמן בוכה אני באמת אוהבת את מה שאני רואה ואת כולו אבל למה אני מכניסה לעצמי לראש שלא ?? ושהוא נראה ככה וככה המחשבות האלה זה האמת?

היי, אני בת 23 ומאז שזוכרת את עצמי אני אדם מאוד הישגי, פרפקציוניסט, חשוב לי לדייק, לעמוד בסטנדרטים מסוימים. בשנתיים האחרונות התחילו להופיע לי מחשבות שזה לא תמיד כ"כ טוב כמו שזה נשמע... אני מרגישה שבמושגים מסוימים זה תוקע אותי. בבית ספר תמיד היה חשוב לי להשיג את הציונים הכי טובים, לא מוכנה לקבל כישלון - היה וזה כן קורה, זה מדכא אותי מאוד. בעבודה חשוב לי למלא את כל המשימות, אני עושה המון רשימות... אם לא הספקתי לעשות משהו זה מקשה עליי מאוד. אני מנהלת צוות שברובו בוגר יותר ממני (מבחינת גיל), אני המנהלת הכי צעירה במקום העבודה שלי. והרבה פעמים אני מוצאת את עצמי כועסת על אנשים שלא עומדים בסטנדרטים של מקום העבודה, עד כדי שלפעמים נדמה לי שאלו יותר סטנדרטים שלי... אני ממש עובדת לאחרונה על הנושא הזה, זה המון פעמים הכל או כלום - בן אדם יכול להיות עובד מצוין ואם שכח לעשות משהו אני אוטומטית רואה את זה כהקטנת ראש ועד שלא מציגים לי את התמונה המלאה אני מתקשה לחשוב עליה. הכל אצלי מאוד מתוכנן, מסודר לפי רשימות, מטלות שצריך לבצע בכל יום. עכשיו אני גם סטודנטית וזה מקשה כי מצד אחד העבודה היא די מרכז חיי, מצד שני חשוב לי להצליח בתואר. מצד שלישי, אני לא תמיד מצליחה לשלב בזה דברים אחרים. יש לי כמה חברות טובות מאוד (כולן עובדות איתי או עבדו איתי בעבר), אבל אלו אנשים שבררתי בפינצטה ומאוד לא קל לי להתחבר לאנשים באופן כללי, הרבה פעמים תופסים אותי כסנובית או אנטיפתית חוץ ממי שבאמת מכיר אותי. אני לא יודעת אם זה שייך, אבל לא הייתי מעולם בזוגיות ולא בגלל שמעולם לא נמשכתי או הייתי מעוניינת במישהו אלא כי יש לי תבנית מסוימת ומאוד קשה לי להתפשר על אדם שחורג ממנה, ובאופן כללי מרגישה שקשה לי לסמוך על אנשים (גם אם נגיד יש מטלה בלימודים ומתחלקים לזוגות וכל אחד צריך לעשות חלק, אני אבדוק את החלק שלא אני עשיתי ואעדיף לעשות אותו בעצמי.) אני לאט לאט מתחילה להבין שהתפיסה הזו צריכה להשתנות איכשהו אבל זה מרגיש לי שזה אשכרה מקיף אותי בכל תחום חיים... אשמח לקבל קצת עזרה כי על פניו ה"תכונות" שאני מציגה נשמעות חיוביות, וכולם בסביבה רואים בי בן אדם מצליח, מצטיין, מסור לעבודה שלו ואני מצדי אף פעם לא מרוצה מעצמי לחלוטין וגם לפעמים מקנאה בחברות שלי ש"זורמות", שיש להן גמישות מחשבתית, יכולת לשנות תכניות. אין לי כאן שאלה ספציפית, יותר חוות דעת (שאני יודעת שאין באמת אבחון דרך האינטרנט), אבל מעניין אותי לשמוע האם זה דבר נפוץ? האם פרפקציוניזם זו הפרעה מסוימת ולא פשוט תכונה?

זה התחיל לי לפני יותר מחודש. התחלתי להרגיש ריחוף, חוסר ריכוז תסכול בעבודה ובהתחלה לא נבהלתי כל כך. יום למחרת אני מתעוררת בבוקר עם חרדה גדולה והדבר הראשון שאמרתי זה שאני מרגישה מוזר ומרגישה שאולי הכל לא אמיתי. מאז אותו בוקר שזה קרה לי המחשבה הטורדנית הזו לא יוצאת לי מהראש ומלווה אותי לאורך כל היום ומתעצמת בלילה. אני כמעט בכל רגע נתון כל הזמן שואלת את עצמי את השאלות האם מה שאני רואה זה אמיתי? הסביבה, החפצים האנשים, האם אני באמת נוכחת כאן? למרות שאני רואה לנגד עיני את המציאות ואת הסביבה ואני מגיבה לה אבל אני לא מצליחה להתחבר, לא מצליחה לסמוך על המחשבה שבאה ואומרת שכן הכל אמיתי כי עובדה שאני רואה. אני מרגישה כאלו הראש נמצא במקום אחר. אני מנסה לפעמים לגעת בחפצים, לשים לב לתנועות שלי, להסתכל במראה ואני רואה אבל מרגישה שמשהו בי מעורער. קשה לי מאוד להסביר את מה שאני חווה. אני מרגישה שאני עושה כאלו הכל על אוטומט, אני בוהה ולפעמים נודדת ולא מקשיבה, שוכחת בקלות, חוששת לצאת מהבית שמא הניתוק יתעצם ומרגישה הרבה תסכול בתוך עצמי שאני אתקע עם המצב הזה.  . אציין שאני סובלת שנים מחרדה חברתית, הפרעת אישיות תלותית הפרעה טורדנית כפייתית ומחרדה שהחמירה בחצי שנה האחרונה כנראה (אני משערת) עקב הפסקת הטיפול התרופתי בציפרלקס שהפסקתי לאחר 6-7 שנים של טיפול. היום לאחר החזרה של החרדות, המחשבות והניתוק שהתחלתי להרגיש הפסיכיאטר המליץ להעלות את מינון הציפרלקס מ10 מג ל15 מג ובנוסף רשם לי חצי כדור בשם ריספונד. אני מאוד חוששת מהכדור הזה כי הבנתי שהוא אנטי פסיכוטי ואני חוששת שיגרום לתופעות לוואי קשות ולנזק בלתי הפיך בשימוש לטווח הקצר וגם לטווח הארוך. הפסקתי אותו אחרי כמה ימים. אני חוששת מהכדורים הפסיכיאטרים כל כך, כי אם מפסיקים הכל עלול לחזור ואני רוצה להתמודד עם המצב באופן טבעי, אם באמצעות תרופות טבעיות , טיפול פסיכולוגי ולא להיות תלוייה בכדורים כל החיים. התופעות לוואי שהרגשתי במהלך כל השנים שלקחתי ציפרלקס היו אדישות, עייפות, בחילות ותחושה שהכל טוב. ובחצי שנה האחרונה הכל פשוט חזר. אני כל כך חוששת מדה ריאליזציה, מהניתוק שאני חווה כרגע ואני לא מצליחה למצוא סיבה למה נכנסתי למצב הזה. אני בכללי סובלת מחרדות, מחשבות טורדניות, דאגות בלתי פוסקות, דיכאון, אבל אף פעם לא הגעתי למצב שאני קמה פתאום בבוקר ומרגישה ספק לגבי המציאות, מתחילה לתהות לגבי האם הכל אמיתי? האם אני באמת כאן? ואני רואה הכל אבל לא מצליחה להאמין ולהתחבר. אני חוששת גם מזה וגם מהטיפול התרופתי שמא יחמיר לי את תחושת הניתוק. חידשתי טיפול בציפרלקס לפני חודש, תחילה ב5 מג לאחר מכן 10 ולפני שבועיים בערך הפסיכיאטר העלה לי את המינון ל15 מג. סמוך להעלאת המינון התחילו להתגבר אצלי מחשבות טורדניות לא רצוניות ממש פולשניות על אובדנות ופחד מלאבד שליטה, קראתי שבתחילת הטיפול אלו שסובלים מדיכאון תופעה זו עלולה להתרחש ולעבור כשהכדור ישפיע. לפני יותר משבוע הרופא נתן לי ואבן להרגעה 3 פעמים ביום חצי כדור למשך 10 מים והיום אני למעשה מסיימת איתו. מה יכולה חשוב לי לציין איני אובדנית ואף פעם לא הייתי. אני סובלת מocd וסובלת מפחד מפני חוסר שליטה, איכשהו המחשבות שלי הגיעו למחשבות קיצוניות שממש גורמות לי לחרדה שיתממשו .איני יודעת אם יש קשר בין תחושת הניתוק לבין המחשבות האלו או שמא המחשבות האלה קשורות בכדור. הייתי אצל הפסיכיאטר והוא הוריד לי את מינון הציפרלקס מ15 מג ל10 (זה המינון שהייתי מורגלת אליו במשך 7 שנים) והוא הוסיף לי מינון נמוך של כדור אנטיפסיכוטי בשם "זיפרקסה". ניסיתי יומיים את הכדור הזה והוא פשוט עשה לי יותר גרוע. הוא גורם לי לישנוניות יתר לכבדות ולהחמרה של הדכאון ושל המחשבות האובדניות. מה יכולה להיות הסיבה להתפרצות המחשבות האלה? אני מרגישה מבולבלת ומפחדת שאני חס וחלילה אפגע בעצמי ואבצע אקט נורא שכזה. מפחדת שיש לי או שחס וחלילה יהיה בי דחף אובדני.אני מרגישה שאני לא יודעת כבר מה אני מרגישה. אולי זה דכאון שאני לא מודעת אליו? אולי הנפש שולחת מסרים כלשהם? אני לא מפסיקה לחשוב על זה וההרגשה כל כך מפחידה אותי. יש רגעים שזה נרגע ויש רגעים שהמחשבות לא מפסיקות לרוץ בראש . אני ממש מפחדת.

אני כמעט בוודאות אובססיבי /-פרפקציוניסטי, מה שבפועל קידם אותי בכל מה שעשיתי, בעיקר שזה נחשב יתרון סדר פורצדורה משמעת פרפקציוניזם בתחום ההישגיות והעבודה. כאשר אתה מודע לתכונה זו, אצלי התחיל מעבר שדומה ליציאה מסבך. באופן מבוקר הוצאתי עצמי ממצבים שדורשים מעצם אופים פורצדורה ארוכה כי אני פשוט נשאב אליהם, ניירת, מעקב, בצוע. המצב שהגעתי אליו אינו קיצוני אבל השכין רווחה נפשית וגופנית ממש כך. אני בשנות ה50, והרשתי לעצמי לשחרר הרבה דברים שפתאום נראו לי הרבה פחות חשובים. אני מוצא עצמי ללא הרבה תכנונים תוכניות בעיקר מקצועית, היו לי הצלחות טובות בעבר, מרגיש מסופק מאוד, אבל מתגנב למוחי חשש, שהפשטות הזו גובלת בהמנעות, זה בולט שאני מגיע למקומות שלא ביקרתי הרבה זמן ואנשים חיים כאילו אין מחר באינטנסיביות מדהימה. אצלי המקום היחיד שאני מאוד אנרגתי, זה בפרקי זמן קצרים,משימות חיוניות, ומאוד בטיולים לחו"ל, שאני ממש נהנה ובסופר אינטנסיביות מהנה מהבוקר עד הערב.מרגיש פעיל מעורב וחוויתי, צובר חוויות עמוקות, מה שנתן לי הרגשה שאני לא בהמנעות, אלא שזו בהחלט בחירה להשיל את מרבית הפורצדורות בשגרה היומית, כמובן עקב הנטיה לפורצדורות ופרפקציוניזם. מה המדדים עבורי לבחינת מידת ההמנעות או שמא אני חושש ללא סיבה, רב תודות.

פרופ׳ גידי שלום. יש לי רצון לשאול המון שאלות וככל שאני לומד יותר כך השאלות מתווספות. ולכן אתמקד בבסיס שנראה לי. מנסיונך כיצד יש לטפל בפרפקציוניזם שמוביל לקשיים במגוון גדול של תחומים. מדחיינות עקב פרטים קטנים ועד קושי גדול בבחירה וקבלת החלטות. כשכל החלטה נבדקת ואם נראה שהייתה שגויה אז יש חרטה מאוד קשה שמובילה לחוסר רצון לקבל החלטות. וקושי להפטר מדברים וחפצים. כשהכל צריך להיעשות לפי פרמטר מסוים ומאוד ברור ו"בטוח". קושי בהגדרת יעדים ומטרות. ופעולות רציפות למימושן. כי יש יותר מדי רצונות ויעדים שסותרים אחד את השני ומצריכים ויתורים ולכן גם הפעולות שנעשות יכולות לסתור אחד את השנייה כשגם באם יש צורך לטפל ואיך יש ספקות והרצון הוא להתמודד באופן עצמאי כי במחשבה הכל קל יותר. רק כשמגיע שלב המעשה או אפילו אחריו מתחילים לצוץ ספקות וחרטות. מה שמוביל לחשיבה מרובה מדי לפני כל מעשה ובזמן האחרון אפילו אמירה או כתיבה אשמח לעצה לטווח המיידי ולטווח הארוך וגם עצה באיך ליישם דווקא את זו כי שמעתי המון עצות וחסר לי מיקוד והבנה במה הנחוץ לי ביותר (שוב הפרפקציוניזם) (;

הי, בת 35 נשואה פלוס 3. תודה לאל הכל בסדר בחיי בית זוגיות ילדים עבודה... מאז ילדותי הייתי חרדתית ופרפקציוניסטית ברמה נסבלת. בשנים האחרונות לאור עומסי היום יום והלחצים - עסק של הבעל, תביעה משפטית פרפקציוניזם שכל הבית והילדים יהיו מתוקתקים, החל לחץ בדמות פסוריאזיס קל, דפיקות לב מואצות, קשיי נשימה, תחושת חנק בגרון ועוד. פניתי לפסיכיאטר שנתן לי ציפרלקס 10 מג בשילוב קלונקס 0.5. לאחר חודש חשתי שיפור אבל הציפרלקס דיכא לי חשק מיני, נלחצתי ועברתי למירו. המירו גם במינון נמוך גרם לעיפות והשמנה. החלטתי להפסיק ולנסות להתמודד לבד אך מסתבר שהתת מודע שלי חזק יותר ולמרות שאני לכאורה לא חשה לחץ או חרדה אז יש לי תופעות של קושי בנשימה, מכבש על הלב ומועקה, מעין גולה בגרון (בדיקת אאג תקינה) מה שעוזר לי מידי פעם זה לוריוון אחת לכמה ימים. הרופאה רשמה לי כדורים חדשים בשם ברינטליקס 10 מג... לא ראיתי הרבה אינפורמציה עליהם באינטרנט. אשמח לעזרתכם האם יש להם תופעות לוואי של השמנה? דיכוי חשק מיני? התמכרות? אני מאוד חוששת שמא אצטרך כל החיים לקחץ כדורים אלו וסהכ אני אדם נורמטיבי ושמח שאוהב את החיים... אני נוטלת אותם כשבוע בשילוב קלונקס חצי כדור של 0.5 בבוקר וחצי בערב. מאז הברינטלקס אני חשה החמרה בתחושת הלחץ והמחנק וגם בחילות נסבלות. האם זה הסתגלות לתרופה? הקלונקס מאזן מעט את התופעות... עד מתי להערכתך להמשיך עימה עם תופעות אתו? לעזרתכם אודה

הי, בת 35 נשואה פלוס 3. תודה לאל הכל בסדר בחיי בית זוגיות ילדים עבודה... מאז ילדותי הייתי חרדתית ופרפקציוניסטית ברמה נסבלת. בשנים האחרונות לאור עומסי היום יום והלחצים - עסק של הבעל, תביעה משפטית פרפקציוניזם שכל הבית והילדים יהיו מתוקתקים, החל לחץ בדמות פסוריאזיס קל, דפיקות לב מואצות, קשיי נשימה, תחושת חנק בגרון ועוד. פניתי לפסיכיאטר שנתן לי ציפרלקס 10 מג בדילוב קלונקס. לאחר חודש חשתי שהציפרלקס דיכא לי חשק מיני, נלחצתי ועברתי למירו. המירו גם במינון נמוך גרם לעיפות והשמנה. החלטתי להפסיק ולנסות להתמודד לבד אך מסתבר שהתת מודע שלי חזק יותר ולמרות שאני לכאורה לא חשה לחץ או חרדה אז יש לי תופעות של קושי בנשימה, מכבש על הלב ומועקה. מה שעוזר לי מידי פעם זה לוריוון אחת לכמה ימים. הרופאה רשמה לי כדורים חדשים בשם ברינטליקס 10 מג... לא ראיתי הרבה אינפורמציה עליהם באינטרנט. אשמח לעזרתכם האם יש להם תופעות לוואי של השמנה? דיכוי חשק מיני? התמכרות? אני מאוד חוששת שמא אצטרך כל החיים לקחץ כדורים אלו וסהכ אני אדם נורמטיבי ושמח שאוהב את החיים... לעזרתכם אודה

בעלי סובל מהתקפי זעם, תנודות במצבי רוח ,פרפקציוניזם, וורקוהוליזם , משפיל קשות אותי ואת ילדיי, רגע הכל מושלם ורגע כלום לא בסדר... ילד יחיד להוריו,יש לו צורך קיצוני בשליטה, מכור לפורנו, חושש מנטישה. מחמיר עם השנים..אני מיואשת, החיים מרגישים כמו תחת טרור והוא לא מבין שיש בעיה. האם זה נשמע כהפרעה כזו והאם יסייע שאלך לטיפול במומחה לנושא לבד כדי לקבל תמיכה וסיוע? תודה מראש

פרפקציוניסט קשה. הכל בעיקר לפרטים והיתוח הלוך וחזור בראש אומנם עם תוצאות אבל הרסני. עם הגיל מיתנתי זאת. הבעיה שלי שאני טיפוס ציקלי, לא מאני דפרסיבי, אבל מאוד מהר נסחף בהתלהבות וגם מהר מדוכא בהתאמה לשינויים מבחוץ. העוררות שנוצרת ביחד עם הפרפקציוניזם הקשה, שמגברים את הבעיה. וזה גם מעט מנתק ממסדר הדברים כלומר הפרפקציוניזם נסחף להיי ואז נפילה. זה לא משבש תפקוד אבל תמיד מצריך יום יומים להתאפס. שאלתי האם השילוב הזה מוכר, בנוסף אני לוקחכבר בערך חודש כמות מאוד קטנה פיות מרבע כדור של קלונקס בלילה. זה גם מאפשר הרדמות וגם באופן מוזר מוחק את הבלון המנטלי שנוצר מהשילוב בין בין ניתוחים פרפקציוניסטים ובין היפר של המצב הציקלי. פתרון זה שמצאתי עם עבודה התנהגותית של מצבים מעוררים הפחתה ההם, היא דרך מוכרת נתמכת. או שאני מטםל בסמפטומים ולא בשורש כביכול. כי הבנתי שאלה מבנים אישיותיים וזהו. השגת איזון מסוים עם מעט תרופה זה סביר? המינון מאוד נמוך. 0.5 מג קלונקס ממנו לוקח פחות מרבע בלילה, בברכה.

דווקא ביום העצמאות שאלתי מה באמת מעכב את העצמאות שלי. אני חושב שהבנתי דבר. אני סופר פרפקציוניסט, ומחוייב לכל דבר בצורה מוחלטת. ויודע לעשות רק דבר אחד במיקוד. לכאורה זאת תכונה טובה ממוקד ויודע לטפל בבעיה לעומק. אבל הבנתי שזה צרוף מאוד נפיץ. כי אני לא יודע לעבוד במקביל ושדבר אחד מעסיק אותי אז אני בעצם עסוק בו בלבד כדי לפתור אותו לכאורה. אני רואה בזה מעכב עצמאות. למרות השגים נאים, זה מסתבר לי ביום העצמאות שזה החלק המגביל אותי. לא עוזרים ההסברים של לשחרר. זה לא עוזר להחליף משימה. כי אז אני שוב במשימה ואני רוצה להרגיש משוחרר מההמתנה לסיום. וזאת אשליה אבל זה קשה לי מאוד, בעיקר התחושה. אמרו שביבי מסוגל להכנס לצאת מנושא ולהתנתק מהשאר. זאת נראית לי תכונה שהיא השילוב הנכון לאפשר מיקוד במשימה ברגע נתון אבל גם להיות מולטיטסקינג או שאני טועה? המגבלה שציינתי למעשה הפוכת בעיות ללא סיום לסוחבות אנרגיה, למרות שצריך להמתין. שהן מסתימות אני מרגיש שחרור של משאבים. מה ניתן לשפר בתנאים כאלה. חג שמח

מעבר קיצוני מקצה לקצה. מה קרה לי. בילדותי הייתי ילד נמרץ יצירתי פעיל ומהיר לדעתי ללא יכולת דחית סיפוקים בסיסית. אבל מנומס. גל בלימודים בסדר מצטיין רק במה שאהבתי. מקצר ברב מתעמק במה שאוהב. לאחר הצבא ולימודים הפכתי משקיען טוטאלי שהעמיק והפך למורה בנושאים מורכבים ותהליכים ויסודות הפרפקציוניזם הועלו על נס. להעביר תלמידים תהליכים ארוכי טווח עם סבלנות אין קץ אמנם עם יעדים אבל שעות של הוראה והנחיה שזה כיום לא מובן לי מאיפה באה הסבלנות. אחכ גם בתחום עיסקי אבל תהליכי לחלוטין שבו הפרפקציוניזם זה תועלת עליונה בכל שניה. ואז בוקר טוב זהו חזרתי להיות מקצר לא מעוניין בתהליכים עם מודעות וויתור שהתחברה עם הכרת התובנה שהחיים קצרים ועקרון לוותר מבחירה הפך את הילד הנמרץ למבוגר שנהנה ונוטש מבחירה תהליכים מכל סוג להוציא מינימום נדרש. לא מתעניין בכל דבר שדורש תהליך ממוקד ביעד ואם אינו חשוב או דורש תהליך מואפרכב וארוך אבל אינו בעל חשיבות עליונה או מטרה ערכית או אפילו כלכלית. אז זהו לא מעניין. במידה מסויימת זה להיות הילד בצורה מהדורה בוגרת. הפרפקציוניזם לא נעלם ונדרש לו אבל הבחירה לא להכנס לתהליכים לא הוראה לא כל דבר של מאמץ מתמשך שהחביא את הפרפקציוניזם לביטוי נמצא כמציאה נפשית. פטנט כזה שהשד הפרפקציוניסט שישאר בבקבוק. מבחירה. מצאתי מציאה? פתאום גם לא לדעת העל גם במחיר הדחקה זה טןב לי. מי היה מאמין. אני מרגיש שזה הישג והתפתחות ולא נסיגה. יש דברים בגו?

במשך שנים כיאה לפרפקציוניסט ועובד מסביב לשעון בלי שממש הגדרתי זאת כך, הראש כולו היה ממוקד בזה, ניסיתי להגדיר מה המאפינים של הפעיליות שמכניסות אותי לתוך מעגלים אלה באופן שמחזקות את הקושי. למשל עבודה שיד בה תהליכים מתמשכים לאורך זמן שדורשים תשומת לב מתמשך עד לתוצאה. בנגוד לפעולות כמו הרצאה שזה התחלה וסוף קצרי טווח. מטבע הדברים נמשכתי לפעיליות עם הליכים ממושכים שבהם מעורבות ועומס מתמשכים. זה בעיקרון המאפיין הבולט ביותר. זה יצר אצלי עומס בלתי אפשרי כתוצאה מהפרפקציוניזם והכניסה לפרטים וכל הכרוך בכך ומוכר לך. שאלתי האם דרך התיחסות נכונה להתיחסות לקושי זה, יכולה להיות בבחירה מודעות ומושכלת של פעיליות קצרות תווך כמה שיותר. לא המנעות בכלל מתהליכים אבל לצמצם במודע כמה שיותר פעיליות בכל תחומי החיים בעיקר מקצועית וגם בחיי השגרה שבהם לבחור לא להכנס לתהליכים ארוכים גם במחיר שנדרש לשלם על כך כלכלית אישית כדי לנטרל עד כמה שניתן את המלכוד שמפעיל בעוצמה את הנטיות הטבעיות של הפרפקציוניזם. חייב לציין שזה כולל עומס פרטים בגלל זכרון טוב דיוק בפרטים כמעט אינסופי בקצור חיים בגןעדן של סבך שבמרום גילי 46 זה צריך להכנס לשינוי. בעיקר מתלבט בבחירה עקרונית שאעשה עם עצמי. כך שהבחירה תיהיה הכרעה ולאחריה יהיה צמצום אפשרויות אבל גם אהיה שלם איתה כולל המחירים שאשלם. העומס הפנימי שנוצר פשוט לא טוב לי. או שישנן דרכים אחרות שןנות להתמודדות שאתה יכול להציע לי לחשוב ונסות תודה.

מגיל צעיר הייתי השגי ופרפקציוניסט עם ספירת מרצפות כתחביב -חחח- כולל לא לדרוך על . Ocd...מוכר לא? אבל הכל עבד לטובתי בלימודים בכל דבר שעשיתי בצבא בתחום הטכנולוגי. אבל היה לי עיסוק אומנותי עוד מלימודי התיכון שהיה ביטוי חופשי שבאופן מסוים את האנרגחה הפנימית וניתב אותה ליצירה במקביל לחיי השגרה וגם עבודה. אבל אחרי שנים בגיל 37 לאחר שעבדתי בהוראה ועזבתי, עברתי לעסוק בתחום עיסקי עצמאי. נראה היה שהגשמתי עוד יכולות שלי אבל הגלגל התהפך ותוך כמה שנים הפרפקציוניזם חנק את היצירתיות הכל הפך טוטאלי והתכונה הטובה הפכה מעיקה. בעיקר דאגה ואחריות 24/7 באופן שבתחילה היה מאתגר השגי ומוצלח ואז הפך כבד עמוס ומעיק הפרפקציוניזם גילה את פניו הקשים אבל גם עם קשיי הלחץ התמודדתי, רק שכיאה למושלמיסט כמוני השגתי סוג של סגירת חוטים והתחיבויות, החלטתי לנוח ממש. הרגשתי שעיקר הקושי מגיע מבעית תאום ציפיות שלי מול אנשים ומול סטנדרט אישי הרף שלי גבוה ותהליכי העבודה גובים מחיר אישי יקר בגלל תכונותי והיצירתיות נעלמה לגמרי! כל החלק האומנותי נעלם. זו היתה נורה אדומה בשבילי. אני בנקודת מפנה ומרגיש שאני צריך להחיות את הכח היצירתי שלי עד כדי שאני נוטה שלוןתר על כל השגי בתחומים שהשגתי וממש לעסוק באופן מרכזי באומנות כדרך חיים כבחירה. ניסיתי מספר דברים זה מחיה את הנפש ומוציא את היכולות שלי באופן הטוב והחיובי ביותר. קמתי עם הרגשה ברורה שזה הדבר, שביכולתו לאפשר לי חייות באיזון עם תכונותי. עשיתי תוכנית עבודה אך כיאה למושלמיסט כל הזמן קופצים לי ההפסדים בויתור על יכולות והשגים שהשגתי במהלך השנים. אבל בתוכי אני יודע ומרגיש שאין לחזור למבנה ההתנהלות שעזבתי. שינוי מסלול שכזה כולל גם יכולת להתעלם מדפוסים וגלי מידע וחשיבה וחויה של שנים, שעולים בלי הודעה מראש ולוקח הרבה יותר זמן בהרגשה שלי לעשות מעבר פנימי מאנשים ללא ocd טיפוסי. סוגרים מסדרים בראש ועוברים הלאה. זו הבעיה שמפריעה לי כמויות הדברים שהייתי מעורב בהם בעיקר מקצועית ממשיכים להופיע לי גם כאשר זה כבר כמעט לגמרי מאחורי. כל פיפס קטן מתקופת היותי עממאי מציפה אותי וגוזלת שוב זמן מהמיקוד בדבר ה"חדש" אני יודע שזה יקח זמן וסבלני אבל זה איטי מאוד. לא מצאתי דרך קיצור מעבר להשתדלות להתמקד בבחירה החדשה. אבל זה הרבה יותר איטי וגם מעכב. אני מנסה למתן את תגובותי ביחס לאיטיות, אודה אם תתן לי עצה לגבי בצוע השינוי שבחרתי, וגם התיחסות לבחירה באומנות כזירה לפרפקציוניסטים מתמתנים כמוני.

הי, לאישתי יש (למיטב הבנתי, אחרי שנים של תסכול וחיפוש מידע) מאפיינים שתואמים OCPD, אבל אולי בסקאלה יותר נמוכה מאיך שזה מתואר למשל בויקיפדיה (" בצמצום רגשי, חוש סדר מפותח, עקשנות, צורך מופרז בשליטה, פרפקציוניזם וחוסר גמישות.") היא בלחץ מתמיד, מקפידה על פרטים, שינוי בתכנית או אם קורה משהו אחר ממה שהיא חשבה שיקרה גורם לה להתפרץ ולהאשים מישהו, בד"כ אותי.. היא תמיד מוצאת משהו. התגובה שלה היא חריפה ולא פרופורציונאלית, שגם זה מאפיין OCPD. בד"כ בצרחות, ברצון לא לראות אותי ולהתגרש, טריקת דלתות, ניתוק שיחה וכדומה. היא עושה את זה גם לאחרים, בני משפחה בעיקר מהצד שלי אבל גם שלה, אבל בד"כ זה כלפי. אני אוהב אותה ואנחנו עם ילדים וחשוב לי להתאמץ לשמור על המשפחה. 1) בהנחה שבאמת יש לה OCPD, האם יש לי מה לעשות פרט ל" ללכת על ביצים", דהיינו לנסות לרצות אותה ולהתנהג בדרך שהיא רוצה למרות שזה נראה כמשימה בלתי אפשרית? היא לא מוכנה ללכת לשום ייעוץ או טיפול, גם לא זוגי עם מטפל שהיא בוחרת. מבחינתה היא תמיד צודקת ואף אחד לא יודע מה טוב ומה נכון. היא כמובן לא עברה אבחון לראות אם אכן יש לה הפרעה, ברמה כזו או אחרת. כשאני רק מעלה את זה היא מתעצבנת יותר שאני לא מקשיב לה. 2) האם יש טעם שאני אלך לטיפול כבן זוג של בעלת הפרעת OCPD? קראתי שמה שבד"כ כלל עוזר לבעלי OCPD לבוא לטיפול הוא איום בגירושין, אבל אצלי זה מה שאני מנסה למנוע. אשמח לעצות, תודה