עוד בתחום
מאמרים מקצועיים
"פוסט טראומה" - למה זה קורה?
אירוע טראומטי מערער את התחושה שאנחנו יודעים מי אנחנו ומה...
שלום. לא יודע למה הכוונה לדה ג'וו אבל ברור שדבר שלא היה קיים לפני מתן תרופה ומופיע עם לקיחת התרופה יכול להיות קשור לחומר החיצוני שהחל לזרום בגוף. יש להתייעץ עם הרופא המטפל. פרופ לאון גרינהאוס מיינד קליניק mindclinictlv.co.il 036962733 036962745
אניממליץ להפגש עם פ סכאטר ןבמקביל להתחיל טיפול פסכולוגי
שלום לך, פחד מהמוות מלווה את כל בני-האדם והוא לובש צורות שונות אצל כל אחד, לעיתים עיסוק מוגזם בענייני בריאות, לעיתים מציאת אמונה דתית או מיסטית באשר לחיי העולם הבא ועוד. לא ניתן במסגרת פורום באינטרנט לתת לך הסבר יחיד, בלי להכיר את ההיסטוריה האישית שלך מקרוב. הכתובת לכך צריכה להיות ייעוץ פסיכולוגי פנים אל פנים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il
"פוסט טראומה" - למה זה קורה?
אירוע טראומטי מערער את התחושה שאנחנו יודעים מי אנחנו ומה...
שלום. לא יודע למה הכוונה לדה ג'וו אבל ברור שדבר שלא היה קיים לפני מתן תרופה ומופיע עם לקיחת התרופה יכול להיות קשור לחומר החיצוני שהחל לזרום בגוף. יש להתייעץ עם הרופא המטפל. פרופ לאון גרינהאוס מיינד קליניק mindclinictlv.co.il 036962733 036962745
אניממליץ להפגש עם פ סכאטר ןבמקביל להתחיל טיפול פסכולוגי
שלום לך, פחד מהמוות מלווה את כל בני-האדם והוא לובש צורות שונות אצל כל אחד, לעיתים עיסוק מוגזם בענייני בריאות, לעיתים מציאת אמונה דתית או מיסטית באשר לחיי העולם הבא ועוד. לא ניתן במסגרת פורום באינטרנט לתת לך הסבר יחיד, בלי להכיר את ההיסטוריה האישית שלך מקרוב. הכתובת לכך צריכה להיות ייעוץ פסיכולוגי פנים אל פנים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il
.
שלום לגיא ולכל מי שקורא את מה שגיא כתב אני מנחה בעמותת ח.ס.ן מזה 20 שנה. כל מה שתארת בכתיבתך אכן מתרחש בקרב החולים ובני משפחתם ואכן עמותת ח.סן קמה כדי לתת מענה להיבטים הנפשיים הרגשיים והרוחניים של החולה בסרטן ובני משפחתו שמצויים בתקופה מאוד קשה ומורכבת. אני מזמינה את החולים ובני משפחתם להשתתף בקבוצות התמיכה של ח.ס.ן. באתר האינטרנט של ח.ס.ן ניתן למצוא באילו מקומות בארץ מתקיימות קבוצות. כל הקבוצות מונחות על ידי אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש. במידה ותהיה דרישה להקמת קבוצה במקום בו אין פעילות של ח.ס.ן, ניתן לפנות אלינו ונעשה כל מאמץ כדי שתפתח קבוצה. בברכה נטע מוזר
רון יקר, אולי הסרט הדפוק הזה דווקא עשה לך טובה. אתה יודע, המוות העסיק את בני האדם מאז ומעולם, ובמידה רבה הוא נותר חידה עבור כולנו. גם אבותינו הקדמונים התעסקו בו, וניסו להבינו, כנראה בהצלחה חלקית. פילוסופים בני זמננו, מתמודדים גם הם עם שאלת המוות, וחלקם לפחות מתייחסים לאימת המוות ככוח מניע ומעניק משמעות. אם תחשוב על כך עוד, ודאי תתעצב מול הרעיון לפיו אין אנו יודעים מראש מתי וממה נמות. אין לנו על כך שום שליטה כמעט. הבשורה הטובה היא שיש לנו דווקא הרבה מאד שליטה על איך נחיה! זאת בשורה טובה, כי מסתבר שאנשים מבוגרים, המביטים לאחור על חייהם, מרגישים סיפוק ומשמעות, גאווה על הישגיהם ושמחה עם יקיריהם - הם גם מי שמקבלים בשלווה את העובדה שלא יחיו לנצח, ופחות פוחדים מהזקנה והמוות. אהבה, אינטימיות, משחק, יצירה ועבודה הם המענה מול חרדת ההתכלות. ולכן, גם אם הפחד המציף משתק את כולנו מדי פעם, הרי שכוחות החיו?ת הנמצאים בכולנו, מעודדים אותנו להמשיך ללמוד למבחן בלשון, להתאהב, להתגייס למען זולתנו, לקנות לעצמנו דברים יפים, להתענג על שוקולד וגלידה, ללמוד מקצוע, להתחתן, ללדת ילדים, להמציא המצאות, ולהפוך את העולם שלנו למקום שראוי לחיות בו. שולחת לך את כל שמחת החיים והעידוד הנדרשים כדי לחזור לשגרה הברוכה שלך, ומזכירה לך, על הדרך, להימנע מסרטי זבל... :-)) ליאת
דורתי שלום, צר לי לשמוע על מצבך , קראתי הכל ולהלן תשובתי: אני מניח שכוונתך ל cva , ואכן אירוע מוחי יכול להיחשב כפגיעה בעבודה במצבים מסויימים. כמובן שצריך לעשות את זה נכון אך פניה לביטוח לאומי דרך מקום העבודה ולא דרך מי שמתמחה בכך אינה נכונה. במידה ולא יכירו בתביעתך כפגיעה בעבודה , השכר שמשולם לך יהיה ע"ח ימי מחלה צבורים. לגבי נכות כללית , כל עוד את עובדת או מקבלת ימי מחלה , לא ניתן לקבל את הקצבה במקביל. במידה ותחליטי לפרוש מהעבודה יש לטפל בפרישה מוקדמת על בסיס בריאותי ואח"כ בקצבת נכות כללית. המון בריאות , אלון
יערה נראה מדברייך שבן זוגך שיתף אותך על התמודדותו עם חרדה אז מדוע את שואלת דווקא על דיכאון ? כללית איננו עוסקים בתרופות ועל כן תאלצי להפנות שאלותייך לגבי תופעות לוואי אפשריות לפורום רפואי או פסיכיאטרי. רצוי עם שמות מדויקים יותר. יחד עם זאת המלצתי היא לפתוח העניין לשיחה גלויה ופתוחה עם בן זוגך ואם מתבקש אז להציע מפגש משותף שלכם עם הרופא שנתן/נותן לו התרופות ולו כדי להרגיע חששותייך.
שלום לך, נוסחת קסמים אין. אתה סובל ככל הנראה מחרדה או מהתקפי פאניקה. אני ממליץ על שילוב של טיפול היפנוטי (יעיל מאוד במקרים אלו, אך פנה רק למטפל מורשה ומנוסה!) ו/או טיפול קוגנטיבי-התנהגותי. כמו כן, שקול ברצינות סיוע תרופתי. חבל על הסבל המיותר שאתה סובל. הכדורים יעילים למדי, ובשילוב עם פסיכותרפיה הם נותנים את התוצאוץ הטובות ביותר. אודי
שלום רב, נשמע שיש לך קושי אמיתי שמלווה אותך ויוצר מועקה. האם אלו מחשבות טורדניות? לא ברור לחלוטין, אבל מהמעט שסיפרת זה לא נשמע כך. אבל רק בבדיקה מסודרת ניתן להעריך נכונה את המצב. בכל מקרה, זה נשמע משהו שקשור יותר לתחום הטיפולי הפסיכולוגי (שיחות) ולא לתרופות. נסי להגיע לשיחה ראשונית עם פסיכולוג, ומשם תחליטי איך להמשיך. המון הצלחה.
שלום רב, כל זמן שהפרופיל הרפואי שלך מתאים לשרות ביחידה קדמית, הסיכוי שמישהו יתחשב בך שואף לאפס. מטרת הפרופיל היא בדיוק זו- להבהיר למפקדים ולגורמי השלישות את מגבלותיך ולא לאפשר להם לשבץ אותך ביחידה שלא מתאימה למגבלותיך. מכיוון שהמקור למגבלותיך הוא נפשי- הפרופיל שאמור להגיע לך הוא על סעיף נפשי. אבל גם זה לא כל כך פשוט. בכדי להוריד פרופיל עליך להביא מסמכים מגורמים מטפלים אזרחיים (פסיכולוג/ פסיכיאטר) עמם נפגשת אשר יחוו דעה על בעייתך. המקרה שלך מורכב במיוחד כי הוא בעצם נוגע רק לבעיות בצבא וכביכול לא אמור להשפיע כלל באזרחות, כך שגם אם תגיע למטפל כלשהו, הוא לא יוכל להתרשם ממצוקתך (מעבר למה שתספר לו). נסה לקבל חוות דעת בכתב ממפקדיך, במידה והם ראו אותך במצוקה בזמן המלחמה. זה מאד יעזור. אם לא פנית לאף אחד בזמן המלחמה- העסק יהיה יותר מסובך. בקיצור- בעייתי, אבל אפשרי. דרך ארוכה לפניך. אם ידחו את בקשתך להורדת פרופיל- אל תהסס לפנות לנציב קבילות החיילים. אני מניח כי בסופו של יום תוכל להוריד פרופיל ולהגיע ליחידה המתאימה ליכולותיך.
שלום לך, הפחד מהוות שלנו ושל הקרובים לנו הוא פחד טבעי למדי. זה נכון שכילדים, בגיל בו מגלים על המוות ומהותו ישנן מחשבות וחרדות רבות על כך שההורים ימותו - ינטשו והילד יישאר לבדו. משהו מהחרדה הזו נשאר גם בהמשך. אבל כמו בכל דבר גם כאן המידה היא הדבר הקובע. במקרה שלך נשמע שזה פוגע משמעותית באיכות החיים שלך, ואולי אפילו בתפקוד שלך - את סובלת מהחרדות הללו. עצתי היא שתפני לטיפול, על מנת לקבל הבנה טובה יותר מדוע את לא מניחה למחשבות אלו להתעורר רק לעיתים אלא חווה אותן ללא הפסק. דרור
סניר שלום, ישנן דרכים רבות לחשוב על המוות, אם אלו מחשבות אובדניות, אם אלו מחשבות על פחד מהמוות ועוד. קשה לומר מהמעט שכתבת מה קורה איתך, אבל אם אתה מרגיש שזה מטריד אותך, שזה לא חדש עבורך ופוגע בחיי היומיום שלך אני ממליץ לך לפנות לטיפול. דרור
פז שלום, המצב שאתה מתאר הוא מצב כלל לא פשוט ואתה בוודאי יודע זאת. אתה סובל מדכאון כרוני כבר חמש שנים, ללא הטבה משמעותית למרות הטיפול התרופתי. בדבריך אתה אומר שמשהו גרם לך לפנות לכאן, המחלות הפיזיות. קיים קשר בין מחלות פיזיות לנפשיות בעיקר כאלו הגורמות לעלייה בלחץ, ירידה בפעילות ושמירה על הבריאות. במובן זה חששותיך מוצדקים. השאלה מה ניתן לעשות תלויה במידת המוטיבציה שאתה וסביבתך יכולים לגייס. אתה מפחד מאשפוז במחלקה סגורה, אך ישנן אפשרויות טיפוליות נוספות. למשל טיפול יום. כלומר מסגרת טיפולית קבועה המתחילה בבוקר ומסתיימת בשעות הצהריים. כמו כן עם ההתקדמות הטיפולית ניתן ורצוי לשקול אפשרויות תעסוקה נוספות. בכל מקרה דבר עם הפסיכיאטר שלך, נסה לברר איתו על אפשרויות טיפול מעין אלו. נצל את המומנטום שבעטיו כתבת לכאן. את אותו גורם שהביא אותך לפנות. דרור
שלום ל, ניתן בהחלט לטפל בסוג כזה של חשש או חרדה באמצעות פרחי באך. ישנן תמציות הקשורות לחרדה כגון Aspen או לפחדים ממשהו מוגדר כגון Mimulus, פחדים ודאגות שקשורות להורים/משפחה/ילדים - Red Chestnut. במידה והחרדה מלווה במחשבות מטרידות, שיכולות להגיע לכדי קשיי שינה ניתן להוסיף White Chestnut. בכל מקרה - למצב של חרדה מסוג זה הייתי ממליצה על תמציות פרחי הבאך, אשר הינן תחליף טבעי ולא מזיק לכדורי הרגעה למינהם. אני מבינה ויכולה להעריך שהחרדה הבסיסית היא חרדת קיום, פחד מהמוות. חרדות משקפות לא פעם את אותו תחום אפור בתוכנו, שאיננו מודעים אליו ואנו מפתחים פחד לכאורה ממשי ממשהו אבל הפחד הוא הרבה יותר ראשוני ויכול לנבוע מטראומה או הכללה של מציאות רגעית למציאות קבועה. עבודת מודעות והתבוננות על החלקים הללו תעזור לך לחיות חיים מלאים יותר, שמחים, עם אמונה וקבלה של המציאות כמו שהיא, מבלי התסריטים שאנו עושים לעצמנו לא פעם על מציאות מדומה ושלילית. מקווה שזה עזר. והעיקר... לא לפחד כלל. באהבה, ליאת
שלום תומר, נשמע שאתה סובל מדיסתמיה (דיכאון קל אך כרוני) יחד עם CFS (תסמונת העייפות הכרונית) ו/או פיברומיאלגיה. קיימת קו-מורבידיות (תחלואה כפולה) די חזקה בין התופעות הנ"ל. הטיפול הוא די דומה לטיפול בדיכאון: תרופות המעכבות ניצול חוזר של סרוטונין במוח (SSRI) במינון נמוך מזה המקובל בדיכאון, פעילות גופנית מתונה, שינוי בדיאטה וכמובן טיפול פסיכולוגי. אינני יודע איפה אתה גר אך ישנן בארץ מספר מרפאות המתמחות בעייפות כרונית ובכל אחת מהן יש גם פסיכיאטר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com
רותי שלום רב, גילאי 3-6 מאופיינים בפחדים רבים: ממפלצות, אריות, חרקים, חושך וחיידקים וגם פחד מהמוות. ברוב המקרים הסיוטים והפחדים הם עניין חולף ואינם מפריעים לשיגרת החיים של הילד. הפחדים הללו הינן ווריאציות על חרדת הפרידה וחרדות נוספות המאפיינות את הגיל הזה. מילות הרגעה ויחס מכבד לפחדים של הילד בד"כ עוזרים. גם זה שההורה יודע שזו תקופה חולפת ולא מנסה להעביר את הפחדים בכוח. יתכן שבגן הסבירו לילדים לא לשתות מאותה כוס כי זה מעביר מחלות והדמיון לקח את ההזהרה הזו צעד אחד קדימה. בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בהצלחה, גדעון
למיכל אשתדל לענות תשובה מקצועית. יתכן ומדובר על תופעות של חרדה הקשורים גם לגיל וגם לאבל לא מעובד וגעגועים לאמך. התופעה של חרדות וזכרונות שעולים בגיל שבו אחד ההורים נפטר (כאשר הילד מגיע לאותו הגיל), היא מוכרת וידועה, והגיוני שאת מאחלת לילדים שלך שלא יהיה להם גורל דומה למה שקרה לך. כך שיש בסיס לחרדות. שיחות=פסיכותרפיה עשויות לעזור ולעבד את פטירת אמך. כל טוב דר' גיורא הידש
שלום מעיין, אכן המטפלת שלך היא הכתובת המתאימה לעבד איתה את מה שכתבת לנו. אינני יודע אם בשיחת טלפון, או בשיחה נוספת בין השיחות, היא בוודאי תיטיב מאיתנו לסייע לך. ניכר שההתייחסות שלך לפוביה שהתפתחה לפוביות שונות היא פסיכודינאמית מעיקרה, ולכן אוכל רק להאיר את הנושא מנקודת מבט התנהגותית, למרות שגם אני מטפל פסיכודינאמי. המנגנון הפעיל בפוביה, ובחרדה בכלל, הוא הימנעות. ייתכן שמתוך עיסוק באינטרא-פסיכי, בתוך-נפשי, לא טיפלת באופן ישיר מספיק בהימנעות וטבעה של זו, כשלא מתייחסים אליה, להתרחב ולהתפשט. אנו עדים לפוביות ספציפיות שונות, אשר כאשר לא נחשפים אל הגירוי שמעורר אותן, עם כל החרדה שבדבר, הן מתפתחות לכדי עוד ועוד פוביות, כמו גרורות של סרטן. אולי הביטוי המובהק לכך הוא שהרבה פוביות ספציפיות מסתיימות באגורפוביה שמגבילה את כל תחומי החיים. נראה לי שנגיעה התנהגותית וחשיפה הדרגתית לגירויים שמעוררים אצלך את הפחדים השונים עשויה להוות תרומה משמעותית לתובנות שאת מפתחת בטיפול הפסיכודינאמי, שכבודו במקומו מונח. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין
יניב שלום הפחד מאוד טבעי. אוכל לחלוק איתך את הנסיון שלי מהתנדבות במד"א בתקופת התיכון, אני זוכר ימים קשים מאוד אחרי החוויות הראשונות של מפגש עם המוות ואולי בגלל זה ויתרתי בזמנו על הרצון ללמוד רפואה. המוות הוא הדבר המפחיד ביותר שקיים בקרב אלו שחיים ומדובר בהתמודדות שכל אחד מתקשה בה. אני מציע שתחלוק את הפחד שלך עם אחד המדריכים או אנשי הסגל שאתה מרגיש אליהם מספיק קרוב, או לפחות עם חברך ללימודים. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הפחד הוא לשתף אנשים אחרים ולקבל פידבק וחיזוק. בהחלט יתכן שהפחד הזה יחלוף שכן הגופה עצמה היא לא מוקד הפחד אלא האסוציאציה שהיא מעוררת - המוות. בד"כ עם הזמן נוצרת הפרדה אצל אנשי רפואה בין הגוף עצמו שהופך לאובייקט טכני יחסית ולבין משמעות החיים והמוות. בברכה ד"ר אורן קפלן
ליפית שלום, הדברים שאת כותבת הם נכונים, כל יום מקרב אותנו אל המוות וכך הלאה, כמובן שאף אחד אינו יודע מה מצפה לו ובטח לא מתי. כבר נאמר "כל החיים כולם הם גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל", אולי כתבו את השיר עליך אבל אני בטוח שלא. הסיבה שאני מצטט את השיר היא כדי להראות לך שהדברים הם "נורמליים" או בשפה שלנו שכיחים וישנם אצל אנשים רבים אשר מסתובבים ברחובות ולא רואים שהם מוטרדים או שיש להם בעיה. את כותבת שהחרדה החלה כאשר ראית שאדם נפטר מהתקף לב, אני חושב שאת מתכוונת לתקופה שלפני הגיוס אבל יתכן שאת מדברת על משהו לאחרונה, לא ציינת במכתבך. בכל אופן איך את מתמודדת עם חוסר הוודאות של תקופתינו והפיגועים התכופים והאיומים? יתכן וגם הם תורמים למצבך. לעתים פסיכולוגים מדגישים משפט אחד חשוב. המשפט החשוב שלך הוא שאת מרגישה שהחיים שלך נעצרו, אבל את כותבת, שנישאת, יש לך שני ילדים ועבודה טובה, זה לא מסתדר עם חיים שנעצרו. עם זאת מדובר על תחושה שהחיים נעצרו, זו הנקודה למחשבה ואולי לטיפול פסיכולוגי. בקשר לתרופות. מאוד תלוי מה השאלה ששואלים, לשאלות שונות יש תשובות שונות. אם השאלה היא האם את חייבת בטיפול תרופתי, כמובן שהתשובה היא שלילית, את חיה חיים טובים, מתפקדת ומתקדמת למרות המחשבה הטורדנית שלעתים לא נותנת מנוח. יתכן מאוד שהמחשבות הללו יחלפו מבלי לעשות שום פעולה מיוחדת וללא טיפול. אבל אם השאלה האם תרופות עשויות לשפר את איכות חייך והמחשבות הללו יעלמו מהר יותר עם הטיפול התרופתי, התשובה היא שסביר מאוד שכן. כך שאת יכולה לבחור איזו שאלה לשאול. כמובן שמבחוץ המצב נראה פשוט יותר וקל יותר. עם זאת אני מתרשם מהכוחות שלך, ואני יודע שלמרות שהמחשבות על מוות מלוות אותך כבר שנים רבות, יתכן מאוד שהם יחלפו, במיוחד עם טיפול (שיחות או תרופות או שילוב של שניהם). הטיפול בהחלט עשוי לזרז את העלמות המחשבות החרדתיות לגבי מוות. שיהיה רק טוב והמון אושר דר' גיורא הידש
אור שלום מרגע שאנחנו נולדים אנחנו הולכים למות. זו עובדת חיים קשה לעיכול ורובנו מצליחים להדחיק אותה רוב הזמן. לעיתים אירוע קשה שמפגיש עם המוות בצורה חזקה משנה את תפיסתנו על החיים והמוות, ובהחלט יתכן שהושפעת מאוד מהאירוע בו איבדת את חבריך. עם זאת, תחושת המרוץ וההישגיות אינה קשורה רק לתחושה שהזמן אוזל ויתכן שתכונה זו היתה בך עוד קודם ורק חוזקה עקב האירועים. השאלה מה את רוצה לעשות. את נמצאת בגיל שבו עוסקים להגדרת העצמי הבוגר וחיפוש אחר מקצוע והישגים. יש לך כנראה יכולת טובה להגיע להישגים, ונותרת השאלה למה באמת את רוצה להגיע והאם הדרך שבחרת מתאימה לך. בסרטים המצויירים רואים לפעמים דמות רצה ומגיעה לצוק וממשיכה לרוץ באויר עד אותה נקודה שבה היא קולטת שאין קרקע מתחת, ואז מגיעה הצניחה. בסרט מצוייר זה נראה מצחיק, אבל בחיים זה ממש לא מצחיק. כל עוד את רצה על קרקע בטוחה, זה טוב מאוד ויקדם אותך. אבל אולי את מרגישה לפעמים שאת רצה באויר ועוד מעט תבוא הנפילה. אם אכן יש לך התלבטויות יתכן שכדאי לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי לברר עם עצמך כמה עניינים. בהצלחה בכל מקרה בדרכך ד"ר אורן קפלן
שלום לירון, חלק מההחמרה שאת מתארת במצבך עלול להיות תופעה של גמילה מהסרוקסט.גם אם לא, המצב מחייב פנייה מיידית אל הפסיכיאטר, רצוי זה שנתן לך את הסרוקסט ושליווה אותך בתהליך הפחתת המינון. החרדה שאת מתארת אינה דבר מדאיג, ויש כיום אמצעים יעילים לטפל בה. כפי שציינתי מספר פעמים, וגם עמיתי ד"ר קפלן עשה כן, השילוב בין טיפול תרופתי מתאים ובין פסיכותרפיה (שיחות) נמצא במחקרים כיעיל יותר מכל אחד משני הטיפולים בנפרד. בכל מקרה עלייך לחזור אל הפסיכיאטר כדי לעשות הערכה מחדש של הטיפול התרופתי, מינונו או שינויו. את משתמשת בביטוי "פחד מוות" ואני אשנה אותו קצת ל"פחד מההמוות". לעיתים קרובות, פחדים ממחלות גופניות קשות וקטלניות דוגמת אלה שתיארת, מבטאים פחד מהמוות. העובדה שכולנו נמות בסופו של דבר ושהחיים הם זמניים, או בניסוח מוקצן, שכולנו חיים על זמן שאול, אינה נסבלת. אחת הדרכים להפוך אותה נסבלת קצת יותר היא לפחד ממחלה ספציפית כזו או אחרת ולהתמקד בה. כך אנו הופכים את החרדה הכללית מהמוות למשהו ממוקד יותר הניתן להתמודדות, אם כי לא מוצלחת. הטיפול התרופתי עשוי בהחלט להקל משמעותית על הפחד, ואילו הטיפול הפסיכותראפויטי-שיחתי אמור לעזור לך ללבן מה בסיפור החיים האישי שלך גורם לך לפחד בצורה כוו מהמוות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין
שלום שאול ניראה שהפסיכיאטר איבחן נכון את הבעיה. מדובר בהתקפי חרדה ובדיכאון. הירידה במשקל קשורה לדכאון יותר מאשר לחרדות. התרופה יכולה להיות יעילה. לגבי תופעות לוואי וצפי להקלה סימפטומטית אתה צריך לברר עם הפסיכיאטר שנתן את התרופה. ברצוני להוסיף שאני לא יודע אם הפסיכיאטר המליץ במקביל לטיפול התרופתי על טיפול פסיכולוגי. אני בכל אופן ממליץ בחום שבנוסף לטיפול התרופתי תיגש לטיפול פסיכולוגי. גם אם הרקע לבעיה היא רפואית יש מקום לתמיכה ועזרה פסיכולוגית בהתמודדות עם המצב. במקרים רבים לבעיה ישנם גורמים פסיכולוגיים וסביבתיים. במקרים אלו הטיפול התרופתי יעזור בסימפטומים אבל לא יטפל בשורש הבעיה. ישנם פסיכיאטרים שאינם מכירים ואינם ממליצים על טיפול פסיכולוגי. רבים אחרים מודעים לחשיבות הטיפול הפסיכולוגי ומפנים לטיפול כזה. אם תרצה יותר מידע בנושא הטיפול הפסיכולוגי תכתוב אלי. בברכה, אמיר
