תוצאות חיפוש עבור נוער בסיכון

אני בן שלושים וקצת, בוגר לימודי חינוך והוראה בהצטיינות (בעל תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה מקצועית), בעבר ריכזתי תחומים, לימדתי, הדרכתי, הנחתי וכו'. אך משבר אישי שקרה בסמוך לסיום לימודי התואר גרם לי לקפוא לתקופת חיים לא קצרה, בעיקר עקב איבוד דרך, חרדה חברתית מסוימת, ספקות ודיכאון. וכך יוצא שלא עבדתי במשך כ3 שנים לאחר סיום לימודי התואר (סיימתי את לימודי התואר בסוף 2017 וברק בקיץ 2020 התחלתי לעבוד במשרה חלקית כמטפל בקשיש. כרגע אני מתגורר אצל אבי ואשתו, חי על ספה בחדר צדדי ומרגיש דחק לעבור לשכור דירה, כך שאני בהתלבטות של מהרגע להרגע. שאלתי היא כזו: האם כרגע לפנות לכל אפיק של תעסוקה במשרה מלאה רק כדי להתפרנס ולהוציא את עגלת חיי מהבוץ, להגיע למצב של עצמאות כלכלית, לשכור דירה, לחסוך מעט ולהמשיך להתפתח: עבודות שלא יתרמו לי בהשבחת הקורות החיים שלי ולא יקדמו אותי אל עבר קריירה יציבה (נאמר עבודות שלא דורשות הכשרה מיוחדת, המשך עבודה כמטפל סיעודי, קופאי, מפעל, סופרים, פקח בתחבורה ציבורית, עבודות סטטדנטיאליות, מלונאות) -- עבודה ראשונית שתהווה עבורי ככלי לבניית ביטחון עצמי, חזרה לחברה ואז להמשיך אל עבר החלק הבא. בתכנית זו המחשבה היא לעבוד בעבודות אלה כשנה במשרה מלאה ובמקביל להתנדב במשהו שיעשיר את הקורות חיים שלי. או שעדיף שאתעלה על עצמי כבר עכשיו, אתעלה החרדה והספקות שלי ואפנה לאפיק של עבודה הדורש השכלה או הכשרה אקדמית, נגיד לעבוד בתחום הכשרתי, בהוראה ובעבודה עם נוער במצוקה -- מה שהוכשרתי לעסוק בו והיית טוב בו וזכיתי ללא מעט שבחים בזמנו? ועבודות אחרות אשר כן יעשירו את הקורות חיים שלי ויהוו עבורי מנוף להתפתחות מקצועית (או עבודות "חברתיות" אחרות).

אני בן שלושים וקצת, בוגר לימודי חינוך והוראה בהצטיינות (בעל תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה מקצועית), בעבר ריכזתי תחומים, לימדתי, הדרכתי, הנחתי וכו'. אך משבר אישי שקרה בסמוך לסיום לימודי התואר גרם לי לקפוא לתקופת חיים לא קצרה, בעיקר עקב איבוד דרך, חרדה חברתית מסוימת, ספקות ודיכאון. וכך יוצא שלא עבדתי במשך כ3 שנים לאחר סיום לימודי התואר (סיימתי את לימודי התואר בסוף 2017 ורק ב2020 חזרתי לשוק העבודה במשרה חלקית כמטפל בקשיש. שאלתי היא כזו: האם כרגע לפנות לכל אפיק של תעסוקה במשרה מלאה רק כדי להתפרנס ולהוציא את עגלת חיי מהבוץ, להגיע למצב של עצמאות כלכלית, לשכור דירה, לחסוך מעט ולהמשיך להתפתח: עבודות שלא יתרמו לי בהשבחת הקורות החיים שלי ולא יקדמו אותי אל עבר קריירה יציבה (נאמר עבודות שלא דורשות הכשרה מיוחדת, המשך עבודה כמטפל סיעודי, קופאי, מפעל, סופרים, פקח בתחבורה ציבורית, עבודות סטטדנטיאליות, מלונאות) -- עבודה ראשונית שתהווה עבורי ככלי לבניית ביטחון עצמי, חזרה לחברה ואז להמשיך אל עבר החלק הבא. בתכנית זו המחשבה היא לעבוד בעבודות אלה כשנה במשרה מלאה ובמקביל להתנדב במשהו שיעשיר את הקורות חיים שלי. או שעדיף שאתעלה על עצמי כבר עכשיו, אתעלה החרדה והספקות שלי ואפנה לאפיק של עבודה הדורש השכלה או הכשרה אקדמית, נגיד לעבוד בתחום הכשרתי, בהוראה ובעבודה עם נוער במצוקה -- מה שהוכשרתי לעסוק בו והיית טוב בו וזכיתי ללא מעט שבחים בזמנו? ועבודות אחרות אשר כן יעשירו את הקורות חיים שלי ויהוו עבורי מנוף להתפתחות מקצועית (או עבודות "חברתיות" אחרות).

אני בן שלושים וקצת, בוגר לימודי חינוך והוראה בהצטיינות (בעל תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה מקצועית), בעבר ריכזתי תחומים, לימדתי, הדרכתי, הנחתי וכו'. אך משבר אישי שקרה בסמוך לסיום לימודי התואר גרם לי לקפוא לתקופת חיים לא קצרה, בעיקר עקב איבוד דרך, חרדה חברתית מסוימת, ספקות ודיכאון. וכך יוצא שלא עבדתי במשך כ3 שנים לאחר סיום לימודי התואר (סיימתי את לימודי התואר ב10/2017 וב08/2020 התחלתי לעבוד בחברת סיעוד באופן רשמי כמטפל בבן משפחה). שאלתי היא כזו: האם כרגע לפנות לכל אפיק של תעסוקה במשרה מלאה רק כדי להתפרנס ולהוציא את עגלת חיי מהבוץ, להגיע למצב של עצמאות כלכלית, לשכור דירה, לחסוך מעט ולהמשיך להתפתח: עבודות שלא יתרמו לי בהשבחת הקורות החיים שלי ולא יקדמו אותי אל עבר קריירה יציבה (נאמר עבודות שלא דורשות הכשרה מיוחדת, המשך עבודה כמטפל סיעודי, קופאי, מפעל, סופרים, פקח בתחבורה ציבורית, עבודות סטטדנטיאליות, מלונאות) -- עבודה ראשונית שתהווה עבורי ככלי לבניית ביטחון עצמי, חזרה לחברה ואז להמשיך אל עבר החלק הבא. בתכנית זו המחשבה היא לעבוד בעבודות אלה כשנה במשרה מלאה ובמקביל להתנדב במשהו שיעשיר את הקורות חיים שלי. או שעדיף שאתעלה על עצמי כבר עכשיו, אתעלה החרדה והספקות שלי ואפנה לאפיק של עבודה הדורש השכלה או הכשרה אקדמית, נגיד לעבוד בתחום הכשרתי, בהוראה ובעבודה עם נוער במצוקה -- מה שהוכשרתי לעסוק בו והיית טוב בו וזכיתי ללא מעט שבחים בזמנו? ועבודות אחרות אשר כן יעשירו את הקורות חיים שלי ויהוו עבורי מנוף להתפתחות מקצועית (או עבודות "חברתיות" אחרות).

מחפש עצה בנושא תעסוקה, אשמח לעצמה מאנשי בריאות הנפש. אני בוגר לימודי חינוך והוראה בהצטיינות(בעל תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה מקצועית), בעבר ריכזתי תחומים, לימדתי, הדרכתי, הנחתי וכו'. אך משבר אישי שקרה בסמוך לסיום לימודי התואר גרם לי לקפוא לתקופת חיים לא קצרה: דיכאון וחרדה שהתפתחו בי, בעיות רפואיות פיזיות כרוניות נוספות שאני לומד להכיל ולחיות עמן (לא בעיות רציניות ברמה של נכות/ מוגבלות, אך מהוות מטרד) , הפיכתו של קרוב משפחה קרוב לאדם הנדרש לטיפול סיעודי, העדר אפשרות לתמיכה כלכלית - מגיע ממשפחה לא מתפקדת ממעמד סוציו אקונומי נמוך ובכלל נעדר סביבה תומכת ומבינה (בפן החברתי חלק גדול מכך הוא באשמתי, ההתכנסות שלי פנימה הרחיקה חברים רבים - לפני כן הייתי אדם עם חיי חברה עשירים). (מקווה שזה לא ישמע כהתקרבנות ותירוצים, זה לא המסר שניסיתי להעביר - כל חיי נעתי קדימה למרות תנאי פתיחה לא טובים - הם היוו לי מנוף מנטלי). וכך יוצא שלא עבדתי במשך כ3 שנים לאחר סיום לימודי התואר (סיימתי את לימודי התואר בסוף 2017 וב08/2020 לראשונה התחלתי לעבוד בחברת סיעוד באופן רשמי כמטפל בבן משפחה). שאלתי היא כזו: האם כרגע לפנות לכל אפיק של תעסוקה במשרה מלאה רק כדי להתפרנס ולהוציא את עגלת חיי מהבוץ, להגיע למצב של עצמאות כלכלית, לשכור דירה, לחסוך מעט ולהמשיך להתפתח: עבודות שלא יתרמו לי בהשבחת הקורות החיים שלי ולא יקדמו אותי אל עבר קריירה יציבה (נאמר עבודות שלא דורשות הכשרה מיוחדת, המשך עבודה כמטפל סיעודי, קופאי, מפעל, סופרים, פקח בתחבורה ציבורית, עבודות סטטדנטיאליות, מלונאות) -- עבודה ראשונית שתהווה עבורי ככלי לבניית ביטחון עצמי, חזרה לחברה ואז להמשיך אל עבר החלק הבא. בתכנית זו המחשבה היא לעבוד בעבודות אלה כשנה במשרה מלאה. או שעדיף שאתעלה על עצמי כבר עכשיו, אתעלה החרדה והספקות שלי ואפנה לאפיק של עבודה הדורש השכלה או הכשרה אקדמית, נגיד לעבוד בתחום הכשרתי, בהוראה ובעבודה עם נוער במצוקה -- מה שהוכשרתי לעסוק בו והיית טוב בו וזכיתי ללא מעט שבחים בזמנו? ועבודות אחרות אשר כן יעשירו את הקורות חיים שלי ויהוו עבורי מנוף להתפתחות מקצועית (או עבודות "חברתיות" אחרות). תודה

שלום רב ותודה רבה על האפשרות להתייעץ פה. אני בחור בן 34 עם עבר התמכרותי לסמים ואלכוהול. ונקי מכל דבר משנה מצב רוח ותודעה לרבות אלכוהול כ7.5 שנים עד לפני חודש בערך. כל חיי התהלכתי עם מגבלות עצומות( מעבר לתוצאות של השימוש בסמים ואלכוהול ) בכל מישורי וכישורי החיים, אני מחשיב את עצמי( בענווה) כאגם פיקח אינטליגנטי ובעל כמיהה לידע. אני מציין זאת כדי להמחיש את הפער העצום שבין ההבנה שלי לדרך אשר דברים צריכים להתנהל לבין היכולת שלי בפועל( שלוש פעמים ניסיתי להשלים בגרויות ללא הצלחה עקב קושי להתרכז ולסיים משימות. תחושת מיצוי מהירה מאוד במקומות עבודה ועוד הרבה דברים שבמהלך השנים פשוט גרמו לי להאשים את עצמי ולתייג את עצמי בתגיות של עצלן וחסר אחריות מה שבסופו של דבר הביא אותי לייאוש וכעס עצמי לחינם וזה בגלל שלא רציתי לראות שיש לי בעיה כפולה. גם בעיית התמכרות וגם בעיית קשב וריכוז חמורה( אובחנתי בשלוש מקומות שונים). אך בגלל העבר ההתמכרותי שלי פחדתי לקחת טיפול תרופתי. לפני כשנה התפיסה שלי השתנתה עקב קורס מדריכים חברתיים בהתמחות בהתמכרויות( אני כיום עובד עם נוער בסיכון ) שם למדתי לקבל שיש תחלואה כפולה וזה עזר לי לקבל את העובדה ששיש לי בעיה נוספת שאני נלחם איתה שנים ללא הצלחה אז "נכנעתי" וביקשתי עזרה מפסיכיאטר המתמחה בהתמכרויות. הוא לא יכל לטפל בי פרטני אך הציע לתת לי תוכנית טיפול שאמשיך אותה מול רופא המשפחה. בתוכנית הייתה חמישה כדורי רטלין 10 מ"ג למשך חמישה ימים ולאחריהם קונצרטה במינון 18 מ"ג וההנחיה שלו הייתה לעלות את המינון פעם בשבוע לפי הצורך. בתחילה הרגיש לי כמו כדור פלא, ממש שיצאתי משנים של שיעבוד לחירות, הפכתי להיות האדם שכ"כ חלמתי להיות עד שהכדור הפסיק להשפיע. העליתי את במינון מ18 ל36 ומעט חזרה אלי אותה ההרגשה הטובה שהחזיקה בדיוק שלושה ימים ושוב העליתי את המינון מכיוון שלא יכולתי לשאת את התחושות הדיכאוניות של הרגרסיה בהפוגת ההשפעה של הכדור. בקיצור הגעתי למצב שעברתי את המינון היומי המותר ואפילו לפי שניים ושלושה. לאחר מכן נפגשתי עם פסיכיאטר נוסף ושיתפתי אותו והוא אמר לי להפסיק את הקונצרטה ורשם לי וולבטרין 150xl וזה מצד אחד ויסת לי את תנודות הנפש הקיצוניות אך גרם לי להרגיש חוסר מוטיבציה, חשק, כבדות ורציתי רק להרגיש אנרגיות שאני עושה פעולות שאני פרודוקטיבי. אז ביקשתי לחזור לקונצרטה אע"פ הסיכון והמינון המותר לא מספיק לי אפילו לשבוע אז בכלל אני אובד עצות. אני רוצה להפסיק אך אני כבר לא יודע מה יותר גרוע, המצב קיום( שהוא מסוכן ותלותי) או לעבר שבו הרגשתי סבל בלתי נסבל של מופרד מהחברה/שונה/פגום ללא יכולת לשנות. אשמח לעצה🙏

שלום. בת 27. מה שאני אכתוב כאן לא כתבתי ולא סיפרתי מעולם לאיש. ואני חווה את הבעיה הזו מגיל 6..שזה הגיל הכי צעיר שאני זוכרת שעשיתי בו את זה.. אני שקרנית פתולוגית. אף אחד אף פעם לא אמר עלי את זה,כלומר אנשי מקצוע שיכולים לאבחן דבר כזה לא אבחנו ולא נבדקתי בזה מעולם. אני משקרת כל הזמן,כמעט מאמינה לשקרים של עצמי או לפחות סובלת מהשפעתם לא כי שיקרתי אלא על מה ששיקרתי. משקרת ללא כל אינטרסים ללא כל סיבה מובנת. היום כאדם מבוגר אני יודעת ומניחה שישנה סיבה לשקרים או ללא להגיד אמת על עצמי. אבל מכיוון שמעולם לא סיפרתי על כך או שיתפתי בזה איש ואפילו לא כתבתי את זה ביומן או בדף הכי אישי שאפשר לרשום בו מהפחד שיגלו. השקרים כל כך אכזריים ורמתם עולה עם השנים והמצפון מתחיל לעבוד רק בשנה האחרונה. אני מרגישה מפוצלת. אני עושה כל כך הרבה דברים אמיתיים עד שזה מגיע למילים שיוצאות לי מהפה,שקרים.. אני עובדת ומתנדבת ומקדמת נוער בסיכון ובחינוך מיוחד ומתפסת גבוה בעצמי ללא עזרה בשקרים אלא רק במעשים אמיתיים ואכפתיות אמיתית ללא תנאים. יש לי תואר ואני ממשיכה ותמיד אמשיך ללמוד מתוך מחשבה ואמונה שיש כל כך הרבה לדעת ושידע זה כוח ושיש עוד כל כך הרבה ילדים לחנך ולקדם שאין מי שיעשה את זה עבורם וכדי שאהיה בשבילם הכי טוב ומדוייק אני צריכה לצבור עוד ועוד ידע.. אבל אני כלואה. בעצמי. ומפחדת להמשיך לחיות ככה. אבל הכי קשה וזה מה שמביא אותי לכתוב על זה הוא שאני מפחדת למות. בשנה האחרונה התחלתי לרצות בזה. חזק ואמיתי מבלי לשקר לעצמי. ואני מפחדת למות מהסיבה הלא פשוטה שסביר שכשזה יקרה אז יגלו את הכל. מה ששונה בימים האחרונים לאומת השנה האחרונה הוא שאני מתחילה לחשוב שלא אכפת לי. כל עוד אני מתה לא אכפת לי שיגלו. והמחשבות שלי קשות. ואמיתיות לאומת השקרים שיוצאים ממני. אני כותבת כי החלטתי לשים לזה סוף. ואם לא סוף של מוות אז לפחות סוף לחיים הכלואים שלי. החלטתי שאני מטפלת בזה,מודה בזה עד הסוף. אני מחפשת מטפל (איך שהוא בדמיון שלי לגבר יהיה לי יותר קל להיחשף ככה) ולומר רק את האמת. ואם אתחיל לשקר אז אחזור בי ואומר :" לא,עכשיו שיקרתי לך" . הייתי בעבר אצל 7 מטפלים שונים. אצל כולם ניסיתי לספר ולהודות ולבקש עזרה אמיתית. אבל מהפחד ובסופו של דבר התחלתי לשקר ולבנות לעצמי סיפור חיים אחר מהסיפור האמיתי שלי,שהוא רחוק ממני כל כך כאילו כבר אינני זוכרת את האמת. ואז עזבתי מכיוון שהבנתי שבשקר הטיפול אינו רלבנטי עבורי והבזבוז כסף עשה את שלו גם כן. אני פונה לכאן כי כאן אני אנונימית. ופונה לכאן כי הפעם מרגישה שאני בסכנה אמיתית. מעצמי. וכאן כדי לבקש עזרה כי אני הולכת לומר למישהו דברים קשים ולשם שינוי,אמיתיים. ואני לא יכולה לחשוב אפילו על אפשרות למצוא מישהו אקראי באינטרנט או אקראי מהקופה כשמדובר בנושא הזה. שאני מרגישה שזה חייב להיות מישהו בעל ניסיון שידע לקבל אותי עם הפיצול הזה. עם ההפרעה הבלתי מוסברת הזאת,עם ההבנה שאני לא רק רק רק שקרנית נוראית אלא עושה עוד דברים חשובים ולא שיקריים. מישהו שיחדיר בי שאני יכולה להיות רק רק רק בן אדם אחד וטוב. שעושה למען אחרים וגם למען עצמי ושהשקרים שולטים בי ולא אני בהם. מישהו שיקח אותי תחת ידיו ויעזור לי לצאת לחיים פתוחים ובעיקר מלאי אמת. חשוב לי לכתוב שעברתי שלוש פעמים על מה שכתבתי כאן על מנת לבדוק שלא שיקרתי בכלום. ולא,לא שיקרתי בכלום. אני זקוק לעזרה ויודעת/מניחה שלא נותנים פה המלצות בפורום. אבל אני לא יכולה אחרת לקבל עזרה. מתחננת שתיקח את ההזדמנות להמליץ לי על מישהו כזה..אני לא רוצה ולא מתכוונת להמשיך לחיות ככה יותר הגעתי אל הקצה של עצמי. בבקשה..אין שום דרך אחרת שאוכל לקבל המלצה כי לא אצליח לספר ולפרט למה ועל מה כדי לקבל המלצה מתאימה. אני לא יודעת גם עכשיו איך להתחנן שיתנו לי כאן המלצה כזו. אפילו שאולי זה אסור. תתיעצו עם מי שיכול לאשר. כי אפשר באמת לעזור לי ולשנות לי את החיים אם רק יתנו לי המלצה. אני שבורה מעצמי ומתוסכלת ורוצה לטפל בזה. אני מתחננת. תודה.

שיטה מעולה לטפל בנפגעי מתח פוסט טראומטי (PTSD) היא המדיטציה הטרנסנדנטלית. עוד בזמן מלחמת וייטנאם, חיילים שחזרו עם PTSD ולמדו את הטכניקה הפשוטה והקלה הזו, ממש קיבלו את חייהם בחזרה. כעת נעשה מחקר בהיקף גדל והולך בארה"ב על חיילים שחוזרים מעירק ואפגניסטן. תוצאות המחקר וההצלחה בשטח משאירים את הפסיכיאטרים והרופאים המטפלים בפה פעור. בכל הטיפולים בהם הם משתמשים, הם לא מכירים שיקום ברמה כזו ובעלות ה ר ב ה יותר נמוכה. כתוצאה מזה, שיקום החיילים נעשה בסיוע כיום של משרד ההגנה ואירגון החיילים המשוחררים. קרן דייוויד לינץ' שמה לעצמה עוד מטרה (מלבד הבאת המדיטציה הטרנסנדנטלית למיליוני בני - נוער בסיכון בכל רחבי העולם) היא לאפשר לחיילים האלה ללמוד את המדיטציה המיוחדת הזו. סרטון http://youtu.be/OUE4lMVk_QA שנעשה בערב הגאלה הרביעי, שנערך כדי לאסוף די משאבים כדי ללמד מאות ואלפים חיילים את המדיטציה הפשוטה והטבעית הזו, מספר על השיטה וההצלחה שלה. בארץ כבר קיימים מגעים עם הגופים השונים כדי לשלב את המדיטציה הטרנסנדנטלית לחיילים שלנו שחזרו עם הלם-קרב ו-PTSD.

ליאת שלום בני המתבגר בעוד חודש בן 14 , עובר תהליכים לא לשביעות הוריו , ילד נבון אבל מכיתה ז חל מהפך בתפישת עולמו לא לומד אגרסי בדיבור או צועק ואו מתעלם , לאחרונה גילנו שהוא מעשן למרות שהוריו לא מעשנים , הילד גר באזור הכי טוב במוצקין , הוא ילד יחיד , ובאמת מקבל המון אבל מאז המעבר מכיתה ו לז חלה הידרדרות קשה , אני חש שיש סף שבירה נמוך , רגש נחיתות יש לא נתייה להתווכח עם מוריו והמנהלת , לאחרונה זימנה אותו המנהלת לשיחה ביחד עם ההורים ומסרה לו שלאור ציוניו , אן טעם לעלות אותו כיתה וזאת על מנת שיזדעזע כימאה , תגובתו פסיבית ומתעלמת , לבני יש יכולת וורבלית יכולת אלתור והכל מילולית , מה כן מאוד מאוד רגיש עד כדיי מאוד ,ולא מביא , הוא מאוד קשוח .. מכיתה א ועד כיתה ו היה שחקן כדורסל החשש הגדול שלי הוא הרעלים שמכנים לגופו שתיה חריפה סיגריות קולה בכמויות , ליאת גם אם ארצה לקחת אותו לטיפול הוא לא ירצה לבוא איתי , יש לציין שיש לא חברים הרבה, אבל כולם בלי יוצא מהכלל ממשפחות דיי הרוסות , והיו לו בכיתה ו חברה טובים , רמת התזונה מאוד לקויה אוכל בעיקר מטואס מקדונאלד וכו בבית אישתי מכינה שניצל וציפס ושותה המון קולה , ליאת אשמח ליעוץ הכי מכוון על מנת שאוליי אראה שינויי , אסור לי לוותר אליו למרות שהוא דיי עמוק בתהום ... המון תודה ליאת

אני מתעניינת מאוד בתחום לקויות למידה. קראתי בעיון את כל תגובותייך האוהדות. את עוזרת להרבה הורים וילדים. מהי ההשכלה שלך בתחום זה ?

לאחרונה התעורר אצלי חשש כי חברה טובה שלי סובלת מדיכאון. דיברתי איתה על האופציה לפנות לטיפול פסיכולוגי מאחר ואני מאמינה גדולה בדרך הזו ומפני שאני בטיפול בעצמי ואני יודעת כמה זה יכול לעזור. היא לא שוללת את האופציה אך היא לא רוצה לדבר על זה עם ההורים שלה, לפחות בינתיים. האם תוכלו להפנות אותי לפסיכולוג\ית באזור חיפה והקריות שיקבלו אותה לפחות לפגישה או שתיים וינסו לדבר איתה ולעזור לה? כמובן שברור לי כי פגישה או שתיים זה לא מספיק, אבל אולי לאחר פגישה או שתיים היא תרגיש יותר בנוח עם האופציה לספר להוריה ולהתחיל בתהליך טיפול אמיתי. תודה

שלום אני מעוניינת ללמוד כלבנות טיפולית. ראיתי שיש הרבה מקומות שמלמדים את הנושא. כל אחד מצהיר על עצמו כטוב ביותר. 1. איפה באמת המקום המקצועי ביותר? 2. האם יש דרישה לכך בשוק העבודה? תודה מראש

ענת שלום, בשבוע הבא יש לי ראיון עבודה בפנימיה לעבוד שם בתור מדריכת בית בוגרים של נוער בסיכון. עוד לא קיבלתי את העבודה אך אני מאוד רוצה לעבוד בזה, מאז שאני זוכרת את עצמי הרגשתי מעין "שליחות" לעזור לאנשים אחרים במיוחד לבני נוער במצוקה, בנוסף בעבר כתבתי כאן לגביי החברה שלי שהגיעה למצב פסיכוטי עקב שימוש בסמי הזיה, אני מרגישה שאם לה היה את ההכוונה הנכונה שהמסגרות הללו מקנות כאשר היתה צעירה יותר אולי היתה נמנעת ממנה הדרך הזאת שעכשיו היא עוברת על כן מאוד חשוב לי לנסות להיות שם עבור בני נוער אחרים שנמצאים במצוקה.. מראש, עוד לפני שאני נכנסת לשם אני מודעת לחלוטין לעובדה שבני הנוער האלה ככל הנראה מגיעים ממשפחות הרוסות או רקע של התעללות או בעיות נפשיות/חברתיות/התנהוגותיות מאוד חשוב לי לקבל את העבודה הזאת ורציתי לדעת מה ההמלצות שלך לגביי הראיון ואיזה מידע את חושבת שאני צריכה לדעת מראש על עבודה מסוג כזה. אני רוצה להיות מוכנה להכל.

שלום רב, שמי גולן, ( גיל 36 ) מגורים: ירושלים. בעל ניסיון רב בעבודה עם ילדים / מבוגרים עם צרכים מיוחדים ( אוטיזים, פגיעות נפשיות, פיגור, ליקוי למידה , נוער בסיכון... ), מעוניין לעבוד כחונך, ( אפשרות גם כמורה לשיעורים פרטיים ), באופן פרטי, באזור ירושלים. לפרטים נוספים: 44954616 - 054.

שלום, אני עו"ס במקצועי וחושבת ללמוד טיפול בעזרת בע"ח, יש לי אפשרות לשת"פ עם מאלף מוסמך ולקחת חלק בכלביה שלו. האם ניתן לעשות טיפולים רק בעזרת כלבים? האם הטיפולים נערכים בקליניקות או במסגרות כגון מעונות לילדים ובני נוער, בתי ספר וכד'... והאם זהו תחום של טיפול קבוצתי/דיאדי/פרטני, האם אתם מציעים לפני ללמוד תואר שני ואז? קצת מבולבלת, תודה הגר

אני אשמח אם תוכלו לקרוא את מכתב זה למרות שהוא מעט ארוך. לדעתיהוא סקופ,כי הוא מביא סיפור אישי קשה, מיוחד אבל טומן בחובו גם הרבה קושי. את לימודי התיכוניים, למדתי בתיכון מקצוע, סיימתי עם בגרות מלאה ובהמשך סיימתי לימודי הנדסאים,למרות שהיו קשיים ברורים, ולמרות זאת, למרות שהיו ברורים הופעלעלי מכבש לחצים בכדי לסיים בכל מחיר את הלימודים האלו. גוייסתי כמו שאר חבריי עם סיום לימודי אלו, ושובצתי בחיל האוויר, שרתתי שנה וחצי עד שיחרורי מצה"ל לאור פרופיל רפואי לא כשיר בשל מחלה גופנית. המצב הריגשי היה קשה עוד יותר, שנה לאחר מיכן, כאשר הוארך הפרופיל הזמני פעם נוספת בשנת 2002, ובמקביל נאלצתי להיפרד מחבר קרוב שנהרג בסמוך לשיחרורי הסופי מצה"ל, ומשירות סדיר בכלל. ההתאוששות הייתה ייחסית מהירה, ועד מהרה גיליתי שזו רק ההתחלה...... עם החלמתי, החלטתי לעשות את הבלתי ייאמן אולי (בימים אלו שנגע הסרבנות מתפשט כסרטן), ולהילחם על מנת לחזור לשירות צבאי סדיר - וקרבי. האמונה בצידקת בקשתי, והעקשנות השתלמה לבסוף. למרות שעברתי 7 מדורי גיהינום עד שבקשתי אושרה, הרי שקיבלתי תשובות שליליות רבות ודחיות רבות עד שהגעתי למעשה לצמרת הבכירה ביותר. גוייסתי לבסוף אחוז התרגשות רבה, מכל הסיבות שעולות, למרות שהאב היה נגד והיה נראה שהיה מוכן לעשות את הכל על מנת לעצור בעדי. גוייסתי בסמוך ליום בו נהרג אחד מחברי, כשאני משובץ למסלול קצונה ייעודי, עם קב"א מאוד גבוהה לאחר מבחנים חוזרים שאושרו לי. אבחון דידקטי שמצא כי אני דיסלקט, אותו עשיתי ללא מעורבות הוריי, שלא סיפקו הסברים "יצריתיים" משלהם לקשיים שלי, סיפק את ההסבר לקב"א הנמוכה מאוד שהייתה. על ידי הורי נקבע שהגורם האמיתי הוא חוסר רצון, עצלנות, ילדותיות, חוסר חברים ועוד ועקב כך, באותה הצורה בערך גם נראו שני האבחונים ועשרות המפגשים אליהם הם הובילו אותי פעם אחר פעם בשביל לנסות ולהוכיח את מה שאני לא, כדשהם מזכירים לי כמה הם הורים טובים "שדואגים". בנקודה זו אציין שלפי דעה של גורם מיקצועי, עברתי התעללות ריגשית קשה עשרות שנים. יש התומכים בדעה שייתכן ואף עברתי התעללות קשה יותר מזו אך לא לשם כך המכתב. במהלך סיכום האבחון נקבע גם כי אני נחשב למחונן עם פוטנציאל אינטלקטואלי גבוה בהרבה מהממוצע ועם רמת EQ (אינטיליגנצייה ריגשית) גבוהה ביותר, דבר שהפתיע מאוד את ההורים, במיוחד נושא EQ, שהיה חלק מהקללות שהוטחו בי (חסר EQ מינימלי) והחליטו בשלב כלשהוא, להפוך אתהאבחון הזה להלצה. עם שיחרורי החלטתי שאת שעברתי בעברי, ובחיי בכלל אחר לא יעבור ופניתי לאתר חברתי גדול בבקשה להקים פורום תמיכה וסיוע בתחום מסויים.. האתר נעתר לבקשתי והפורום הוקם בניהולי, לפני יותר מ6 שנים. במסגרת הפורום הספקתי לסייע לעשרות ללא כל רצון לקבל תמורה כלשהיא ישירה או עקיפה. מאחר ואיני רוצה לחשוף עצמי יתר על המידה אוכל לציין שזכיתי באחרונה באות המלאכים ברשת, מטעם איגוד האינטרנט הישראלי ואין הדבר מאט את קצב העשייה שלי – או מסנוור אותי. אבל, כל הסיפור הזה, מסתיר בחובו סיפור חיים קשה. לא אדון בהזדמנות זו בהתעללות שעברתי בילדותי, לא ארחיב על כך שמשפחתי היא מהסוג שגורםלי לקנא במשפחותאחרות עם הורים מבינים,מתחשבים... אך הפיצוץ הגדול היה לפני כחצי שנה,זמן קצר אחרי שעברתי ניתוח קטן. . אוכל לציין רק כהקדמה, שבילדותי הוריי, ובדגש על אבי, עשו כל שניתן כדי להביא לאות קין משמעותית על עצמי, מספר הפסיכולוגים בהם עברתי, כילד, מספר הפסיכיאטרים ששוב ושוב הסבירו להם שאני בריא בנפשי, עד שהאחרון המליץ להם – ללכת בעצמם לייעוץ או אבחון,אך זה לא בוצע. המילה "בוצע" הייתה מילה שעד היום מהדהדת לי בראש כשהייתינשאל האם זה "בוצע" ההתייחסותא לי מצד אבי הייתה כאל חייל, למרות שבסביבות גיל צו ראשון "עזר"לי מאוד בכך שהוא ציין כי הוא לא משוכנע כלל שהצבא "ייקח אותך". זהקיבל ביטוי בהשתלטות על הטפסים לצו ראשון (מהצבא), על מנת "לעשות את הכל שאני לא אהיה קרבי, אם בכלל צה"ל יקבל אותך" – ציטוט שזכור לי מגיל 16 – 14 שנה אחריי. הסיפור על חיי וילדותי לא יכול להסתכם בשורות אלו הוא עמוק יותר משניתן לתאר, והוא לא נמצא במוח אלא גם בלב ועמוק. הטפסים של צו ראשון שהוא מילא בכתב ידו, תוך כדי שהוא כותב כי אני מקבל ונטולין - נמצאים אצלי, למרות שלא קיבלתי מעולם ונטולין באופן כרוני במועד מילוי הטפסים. כשקיבלתי את הפרופיל הקרבי אחרי שחליתי, לא הבינו בוועדה למה יש לי סעיף ליקוי על בעיית ריאות. הם גם לא הבינו למה עברתי כלכך הרבה אבחונים, דבר שכמובן צויין בטפסים של צו ראשון, וכמובן הקב"ן הצבאי, החליט שאני נמצא במקום הלא נכון, ושחרר אותי לדרכי עם פרופיל קרבי, ללא שום סעיף, כמובן, שדבר זההביא את אבי לאיום תמידי שהוא יפנה "לפסיכיאטר המחוזי" בכל פעם שמשהו לא היה מוצא חן בעיניו, בויכוח שפרץ וההטחות כלפיי שאם יקרה משהו לאבי זה יהיה בגללי, רק החלו בתקופה זו. למרות שעזרתי להוריי, כמה חודשים לפני כן, בעת שאימי הייתה בבית חולים לצורך טיפול רפואי כללה את עזרתי להורייה, עזרתי לאבי,הבאתו לבי"ח והחזרתו וכו' הם החליטו אחרי הניתוח להתעלם כליל מהמצוקה בה הייתי. הניתוח הביא לכך שבקושי הייתי מסוגל ללכת. אגב, הם החליטו שעזרתילהם הייתה בשביל הרכב, מאחר והביתחולים היה קרוב מאוןד למקום עבודתי, אך שכחו (במכוון?) את העובדה את השינוי בשעות ההשכמה והיציאה ע"מ לסייע לו. התירוץ, לאי ההתעניינות שלהם בי, הוסברה על ידי "חוסר ההתעניינות שלך בנו",אם כי יש לי הוכחות ברורות למצב ההפוך – כמה ימים לפני שאימי שוחררה מהבי"ח, בחרתי להשאיר להוריי את רישיון הרכב והמפתחות, מאחר וזו קבעה שכל העזרה שלי נובעת מאינטרס אחד וזה האוטו בלבד, נעלבתי באופן עמוק מאוד,ועלכן כך פעלתי. המצב החמיר,לאחר הניתוח, כשהיה נראה שחל זיהום במקום, ביקשתי את הרכב, אך האם סירבה. פרץ ויכוח במהלכו, לטענתי האב נתן עם מרפקו מכה בפצע הניתוח שהביא לכך שאחד הסיכות של התפרים נכנסה פנימה. התקשרתי למר"מ, להזמנת רופא, שזה המליץ לנסוע בדחיפות למיון,לאחר שבדק אותי, וציין את דברים אלו. מעבר לכך שהם דרשו "שקט" בזמן שהרופא היה, וראו TV בחדרם, כמובן שסרבו שניהם פה אחד לאפשר להגיע עם הרכב או לעזור בהגעה. עקב כך, במצבי הזמנתי מונית ועזרתי לעצמי הביקור במיון – נגמר באישפוז ומתן טיפול אנטיביוטי. כנראה שזה לא יהיה מפתיע אירוע זה אם אציין, שכמה חודשים לפני כן הציע לי האב להתאבד, קילל ואיים "להשתגע" / "לצרוח" / להתשלולל ואישתו הייתה מרגיעה אותו, על חשבוני. הויכוח שפרץ אחרי הניתוח היה רק דוגמא למקרה שעובדת סוציאלית התקשרה כדי לרסן אותה, שכן במשך יותר משעה היא עמדה מול דלת חדרי הסגורה וצרחה עליי כמה אני "זבל", "חרא אנושי" ועוד שלל מחמאות שמפאת כבודך אני מנוע מלכתוב את אותן פנינים, אותם אני שומע מגיל הגן. אגב, אותה עובדת סוצאילית, שלטעמי כל העת חשדתי שהיא אינה נייטרלית, החליטה יום אחד שהיא איננה מסוגלת לטפל גם בי וגם בהורים והחליטה לסייע רק להורים... כל ניסיונותיי ליצור עימה קשר לאחר מיכן,למספר שיש ברשותי הגיעו "לאחותה" ולאחר מיכן לאדם שאין לו מושג במי מדובר. בפגישה האחרונה היא כתבה לי על פתק, שם של מומחית לנפגעי תקיפה מינית,, ומכאן תמה חובתה המיקצועית, כאדם, כנראה לאו דווקא כאיש מקצוע לדעתי, כפי שזה נראה. נראה כי ההחמרה במצב, כך לפחות לדעתי, באשר לסבתא שלי, שזה הנושא לשמו אני בעיקר פונה, אך לא רק, קשורה גם לבחירת צד ואי נייטרליות מצד אותה גברת לא מכובדת לדעתי. ניסיונותיי להביא את ההורים לשיתוף פעולה עם עו"סית אחרת - כשלו מאחר ואלו דרשו שהיא תגיע אליהם הביתה וכי יש להם לספר הרבה מאוד עד כמה אני "פגע רע". הומלץ על מנוחה של כמה חודשים,ולהימנע מלהרים מסעות כבדים, אך ההורים קבעו שאני עושה את עצמי "ועושה את עצמו שכואב לו הפופיק". הרגשתי שאני לא מסוגל יותר ועזבתי את הבית, עברתי דירה.בתקופה זו הייתה לי חברה,אך זה לא החזיק זמן רב, מאחר והוריי הרסו גם את זה, סיפרו עלי כמה אני אדם רע,שלא מתחשב, אגואיסט..............והחברה, החליטה גם לנתק קשר. אשמח בהזדמנות, לשפוך אתכל מה שעברתי מהם, מאחר ובכוונתי לתבוע,ואני יודע שיש על מה. יש הוכחות, על ידי מסמכים, מייעוצים שונים שעברתיבעל כורחי,והעתקים נשמרים אצלי. המחלה של אימי הוטלה עליי,כאשם עיקרי והאב היה מטיח בי "הוא הורס אותנו", דברים קשים יותר שמעתי במשך יותר מ20 שנה. הדואר שהיה אמור לעבור לכתובתי החדשה, לא עבר. יש בידיי הוכחות לכך, אלא שהבעייה היא בקבלת הדואר, סוכם עם ההורים, שיורידו את הדואר כל חמישי,אלא שהיא עצמה אינה עומדת בכך ברוב המועדים וכל פעם שאני מנסה לברר זאת, הרי שאין על כך מענה, ותשובתה במייל הייתה שאני זקוק לטיפול ונראה שהיא שוב רואה בי כחולה נפש. יתרה מכך,אין בידיי שום ביטחון לכך שהיא אינה מסתירה דבריי דואר חשובים ובקשתי לשלוח מישהו מטעמי כדי לקבל את דבריי הנמצאים אצלה במגירה, כמו למשל פנקס חיסונים ישן, תמונות מילדות ועוד – נענו בשלילה. כמובן שלנושא הדואר ענתה בצורה מתנשאת כששומעים את בעלה אומר לה מה לענות. יש המאמינים, גורמים מקצועיים, שבעלה הוא זה שמסית ומחמם את האווירה, והיא שבוייה בידיו, שכן היא חוששת ממנו באם תעשה משהו שנוגד את רוחו. דעה זו הינה הדעה גם של סבתי. הבעייה כיום, וכאן אני מגיע למהות הדברים,היא סבתא שלי, אישה פיקחית, מבוגרת, כבת 87, שבעלה נפטר לפני כחצי שנה. היא צלולה ועירנית. ההורים, מצדם, בימים אלו מנסה לעשות את הכל כדי לנשל אותי מזכויות כלשהן,לגבי הרכוש של סבתא שלי. ידוע לי, שסבתא שלי רוצה להשאיר לי רכוש, בצוואתה, אך היא חוששת מאוד וביקשה ממני שאפנה אליה מישהו שיעשה צוואה בנושא. "אני לא רוצה להשאיר את כל הכסף להורים". לפני כמה חודשים, חודשים לפני שעזבתי את הבית, מצאתי במקרה בבית, במקום לא מוסתר, צוואה, שאחד ההורים כתב,בו הוא מציין בצורה מאוד מעוררת תהיות ותמיהות, כי כל רכושה של סבתא שלי עובר לידיהם. לא ידוע לי אם סבתי חתמה על זה, אך כן ידוע לי שלפני כמה ימים ביתה הודיעה לסבתי על מסמך שהיא רוצהלהחתים אותה, בו היא זכאית לקבל את כל רכושה וכספה. סבתי אמרה לי, בשיחה זו, ש"אני מסכימה שהיא תקבל הכל" וכי "כנראה בעלה רודף הבצע אומר לה מה לעשות". יש היגיון בדבריה, אגב. הניסיונות שלי לדברעם אחד מהאחים שלי עלו בתוהו, הם מנסים לפתור אותי בתשובה שהיא "פסיכית" כי הרי היא בת87 אך דו"ח פסיכוגריאטרי שאבחן את מצבה, מצא שהיא צלולה לחלוטין, הדו"ח לא נמצא אצלי. אני זקוק מאוד לעזרתך, זה משהו שיכול לעזור לי אישית. אם אכן תיהיה צוואה, אני דיי בטוח שהעושר יהיה גם האושר של אחרים, בני נוער בסיכון, במצוקה ואני אדם שכל חייו תרם, נתן ועשה למען אחרים. אני מבקש בכל לשון של בקשה את עזרתך. לטעמי מדובר בצורך דחוףו ומיידי,אם חלילה וחס יקרה לה משהו בטווח הזמן הקרוב, מפאת גילה. בשיחה שלי איתה היום היא אמרה לי מפורשות "אם לא תפעל ותעשה משהו לא תראה דבר". כל ניסיונותיי ליצור קשר עם אחד ההורים עלו בתוהו, המתבטא בניתוק הטלפון מייד כאשר היא יודעת שאני הוא המתקשר. ההתנהלות שלהם, עושה לי רושם של משהו חולני, אך את זאת אני סבור שיש לבדוק בשלב מאוחר יותר, לאחר שדברים בוערים יותר יבואו על פיתרונם. תודה

היי, אחותי בת 17 ולפני כשבוע ברחה באופן סופי מהבית (אספה כמה בגדים, דברים של העבודה והלכה). הסיבה לבריחה היא ההגבלה של ההורים (בעיקר אמא) - מבחינת שעה לחזור הביתה, ביקורת על החברים שהיא מסתובבת עימם, הזנחה של הלימודים. נשאר לה בקושי 3 חודשים לסיום יב והיא החלה לזלזל בבגרויות ובלימודים בכלל. אימי דואגת מאוד, כי היא אינה יודעת איפה היא ישנה ועם מי היא מסתובבת. איך ניתן לגרום לה לחזור הביתה? איך אפשר לגשר על הבלאגן בין ההורה לילדו? שניהן יותר מידי גאוותניות בשביל להודות בטעויותהן, ונראה כאילו אחותי ממש מנסה לעשות דווקא. אבא שלי לא מראה עניין בנושא, ומשתדל לא לדבר על כך. בבקשה עזרו לי, אני דיי אובדת עצות בנושא.

שלום, אנו סטודנטיות לקידום נוער בסיכון וחנ"מ. כחלק מלימודינו אנו כותבות סמינריון העוסק בהשוואת מחשבות אובדניות בין נערות בסיכון לנערות נורמטיביות. חסר לנו חומר ביבליוגרפי הנוגע דווקא בהשוואה זו. אנו יודעות כי קיים ולו רק חומר מועט בנושא אך לא הצלחנו להשיגו שכל דרך שפעלנו. נודה לשיתוף פעולה ולהדרכה בנושא במידה שהדבר אפשרי.

שלום ליאת, אני עובדת עם נוער בסיכון ורציתי לדעת אם תוכלי להמליץ לי על ספרות מקצועית בנושא של השפעת העדר אב או אם על מתבגרים. יש לנו בתכנית הרבה נערים ונערות שהוריהם חולים סופניים ואינם מתפקדים או במאסר או שהם חולים פסיכיאטרים והייתי רוצה ללמוד קצת יותר על הנושא. תודה

שלום הבנתי שמקבלים היום פרבנר רק 3 מנות מתי מומלץ לתת את המנות האם ניתן לתת חודשיים ומנה שניה בפער של שמונה שבועות או מומלץ לחכות לגיל חצי שנה עם המנה השניה תודה חנה

רכיבה טיפולית באזור ראש העין אני עובדת סוציאלית בבה"ס מפתן בראש העין והבני נוער התעניינו מאוד ברכיבה טיפולית אשמח אם תוכלו לחבר אותי לחוות כאלו תודה רבה אירית

שלום רב יש לנו בת מקסימה בת 10 ילדה שנייה, מאד ילדותית ותמימה , יוצרת קשר מהיר עם אנשים גם עם זרים לה ,יש לה הרבה חברות וחברים אנו מעוניינים להדריכה כיצד עליה להתנהג ולהשמר ,כיצד מתנהגים מול בנים בגילה וגדולים ממנה ,היא מדברת לאחרונה על חבר ,היות ובכיתתה ישנן בנות שיש להן חבר?יש לציין שהיא מאד יפה !מתלבשת בקפידה נושא הלבוש והמראה החיצוני מאד חשובים לה! ילדה פעילה משתתפת בחוגים אוהבת לשחק במחשב ,לצייר,לרקוד ולשיר ... נשמח לקבל כלים להתמודדות עימה ולהדריכה בהתאם לגילה.

שלום הקטן שלי אמור לקבל חיסון פרבנר שלישי - של החצי שנה. רופא המשפחה שלי אמר לי שאין בכך צורך. כלומר, לדלג על החיסון של החצי שנה ולחסן אותו שלוש פעמים כאשר החיסון השלישי הוא בגיל שנה. מסתבר שזה הוראה חדשה שיצאה בעקבות מחקר אשר טוען כי 3 פעמים חיסון פרבנר גם כן מספיק. מישהו שמע על זה משהו? תודה!

אחייני יותם חיים חולה בסרטן בהורמון הגדילה והמשפחה נקלעה למבוי סתום הן מבחינה כלכלית והן מבחינה הישרדות בנושא אנא מכם עזרו להם. הוא אמור לטוס לשוויץ עוד השבוע.

בני סובל ממצוקה נפשית קשה אבל לי אין את היכולת לסייע לו. בילדותו הוא היה בודד ולא פעיל חברתית. בשנים האחרונות הוא היה תלמיד בינוני, אהוב על ידי מוריו אבל שוב, לא פעיל חברתית. בדצמבר האחרון הוא טען שיש לו לחץ אדיר בגלל הבגרויות ושהוא לא יכול לעמוד בלחץ. בימים הראשונים הוא נמנע מללכת לבית הספר בטענה שהוא לא מרגיש טוב. מאז הוא סגור בחדרו עם המחשב שלו וכמעט לא מתקשר עם הסביבה. הוא מתקשר עם הסביבה רק כשהוא צריך משהו או כשמשהו מציק לו. הוא יוצא מחדרו אבל לא יוצא מפתח הבית. הוא אוכל בצורה מופרזת וכפייתית ומסביר שזה עושה לו טוב. הוא הוסיף תשע קילו למשקל שלו מינואר. בשבוע האחרון הוא הקיא פעם ביום. בשבועות הקודמים הוא היה מקיא מדי פעם. הוא תוקפני מילולית כשמבקרים אותו אבל מצד שני לא מאיים באלימות. הוא מופנם מילדות. היו לו חברים מעטים עד גיל 12. מגיל 12 לא היו לו חברים. מתבודד. היום הוא בן 17 וחצי. הוא לא שומר על היגיינה בסיסית, מתקלח פעם בשבוע ולא טורח לנקות את פיו ושיניו. הוא לא רוצה לקבל שום טיפול ויעוץ פסיכולוגי. טוען שהוא יכול לרפא את עצמו לבד ללא שום עזרה חיצונית. לפעמים הוא סובל מכעס וזעם קיצוניים. בהתנהגות שלו יש עליות וירידות. מה עשינו עד עכשיו כדי להגיע לפתרון? יועצת של בית ספר שלחה עובדת סוציאלית שעובדת עם בני נוער במצוקה. היא נפגשה איתו 8 פעמים והוא סירב להמשיך לשתף פעולה וכתוצאה מכך הוא לא בקשר עם אף גורם מקצועי. התייעצתי עם פסיכולוגית אבל היא לא נתנה לי כלים להתמודד מול המצב. היא רק אמרה שצריך לגרום לו ללכת לפסיכולוג או לפסיכיאטר כדי לקבל אבחון מהיר. במצב הנוכחי אני ממש אובדת עצות: מה עושים במקרה כזה חוץ מלשכנע אותו להגיע לפסיכולוג? אם אני לא מצליחה לשכנע אותו ללכת לפסיכולוג האם אני באופן סביל גורמת להתדרדרות נפשית של בני עד כדי הגעה לנקודת אל חזור במצבו הנפשי? האם זה קריטי לטפל בבעיה לפני גיל 18? (מגיל 18 יש להורים פחות סמכות חוקית כלפיו) האם הוא כשיר לגיוס? גיוס יכול לשפר את מצבו או לדרדרו? הצבא מצא שבריאותו תקינה וקבע שיש לו קב"א ופרופיל גבוהים. האם זה נכון לתת לו תשומת לב יתרה? או האם זה נכון לתת לו מרחב ולעזוב אותו לנפשו? איך להתנהג אליו? איך להתמודד במצב כזה? אני לא ישנה בלילות מחרדה לבריאותו הנפשית של בני.