תוצאות חיפוש עבור מומורדיקה

היי, שמעתי שירק בשם אמפלייה מחולל פלאים בהורדת שיעור הסוכר בגוף, מישהו מכיר?

בת 39 - לא מצליחה בשום מקום עבודה , כי אני מאד רגישה והתגובות שלי דרמטיות ולכן מעיפים אותי , אני גם אובססיבית וקשה לי לשחרר דברים , קשה לי לשלוט בתגובות שלי שאני נפגעת או כשאני חשה אי צדק. הייתי גם בתחנת משטרה עקב הטרדה טלפונית בגלל שקשה לי לשחרר דברים . הלכתי לעובדת סוציאלית והיא לא התרשמה שהבעיות שלי קשות , לקחה בקלות את הבעיות האלה וזה לא נראה לה נורא . . והשאלה שלי האם אולי אני צריכה פסיכולוג ולא עובד סוציאלי? , האם פסיכולוג יותר יכול לאבחן ולקלוט פתולוגיות ? כי לי נראה שאולי יש לי איזה הפרעת אישיות גבולית .?

שלום ., מתחילת המלחמה מחפשת עזרה וליווי, שלחו אותי לעוסית בקופה בלאומית היא 'החליטה' שאני לא במצב לוועדת סל שיקום והפנתה אותי לשירות "אישפוז יום" מחברה שנקראת שירן., משם הכל רק הדרדר עם כל המאמצים שהשקעתי והכסף לפסיכיאטר .. אין עזרה., אני לבד מול המערכת שפשוט בלי מילה יותר טובה משפילה ומבזה אותי ומסרבת להפנות לועדת סל שיקום.. בבקשה מי שיכול אני באמת זקוקה לעזרה! [email protected] שירה בללי

שבוע טוב, אני נמצאת בהריון בשבוע 9, בשבת אכלתי מלון מר שהגישו בארוחה, ועכשיו קראתי שהוא מסוכן בהריון. הכמות שאכלתי אינה גדולה, האם יש סכנה לעובר? תודה רבה

אודי נדמה לי שאלתי פה על זכרון לפני שבוע ולא עלתה השאלה האם מתייחסים לזכרון כמו של הקלטות שהוקלטו? הרי פסיכולוגים מתעסקים עם השגת גישה לזכרונות מודחקים וגם שינוי זכרונות אם צריך. למשל מה זה אומר לשנות את דפוס ההקשרות הטראומטי אם לא לעמול על מנת ליצור עקבות זכרון חדשים, מטיבים, בזכות הקשר עם המטפל? תסכול בתנאים טובים יותר.. אופטימלי אודי אתה חושב שקיבלתי טיפול טוב? אתה חושב שזה היה נכון לקחת בחורה בת 27 להוביל אותה ככה שאחכ הזעזוע הנרקיסיסטי שחוויתי הפכה לרהטראטמטיזציה נוספת חדשה שעשתה לי פלאשבקים רגשיים במשך 6 שנים לאחר מכן? הטיפול שעברתי היה טראומטי. האם טיפול פסיכולוגי אמור להיות טראומטי?? אודי זה קרה די בהתחלה: ישבתי מולה בקליניקה והערתי משהו על היופי והעושר הניכרים שלה. 'איך את ככה חיה ברמה'. משהו כזה שהביע צרות עין. אז היא ענתה שהיא עבדה קשה להגיע לזה... אבל ענתה את זה בטון גאוותני שכזה. ואני צרם לי לשמוע את התשובה כי סבלתי מקשיים תפקודיים כל החיים והיא ענתה בצורה שכאילו העבודה הקשה שלה הייתה בחירה כזאת שהיא עשתה להשקיע ולהתאמץ. לעומת אחרים שלא? כאילו שאם זה מה שמצדיק את היש שלה זה אומר שאלא שאין להם בחרו לא לעבוד קשה כמוה? או מה עם מצבים שכאלה שעובדים דווקא מאד קשה ועדיין אין להם כלכלית כמוה- מה הטענה פה?? כלומר היה ברור לי שמשהו בטיעון שלה לא מותאם בכלל. שאין פה שום בחירה אלא המון מזל. בסוף גם התברר לי שהיא נולדה לאבא פרופסור באקדמיה ודי ילדת שמנת. אבל לא ככה היא הציגה את הדברים . לא 'היה לי מזל'. אלא עבדתי קשה להגיע'. וזה טיעון שלא לוקח בחשבון מיליוני אחרים שעובדים קשה ולא מגיעים או כאלה שלא עובדים קשה לא כי בחרו אלא כי לא מסוגלים. חרדתיים או בעלי חולשת אגו זקוקים לנחת כמו לאויר לנשימה. עכשיו הערתי לה "אני לא מאמינה שאמרת את זה". במקום להבין אותי. במקום להבין את המקום שלי. לגלות יחס אמפתי. לברר מדוע זו תגובתי. היא אמרה עם חיוך ומשיכת כתפיים אדישה כזאת 'נו אין שום דבר שיכולתי להגיד עכשיו שהיית מקבלת' . וזה אודי - פשוט לא נכון!!!! החוצפנית גם אמרה באיזה הזדמנות אחרת "הצרכים שלך אינסופיים". שוב- לא נכון!!! ומלא דברים אחרים שהיו צורמים ונוראיים לי שם. וכעסתי עליה. ניסיתי לתקן אותה שתהיה בן אדם.. והרגשתי גם נחותה ככ מולה.. אני לא מבינה למה גברת סתומה קלינית בכירה הזאת החליטה להתייחס דווקא ככה. מעניין שאחכ שהגעתי לעוסית שהתייחסה בגישה יותר תומכת הרגשתי סוף סוף מובנת. אז למה?? למה ריבונו של עולם הייתי צריכה לסבול שנתיים חרא בטיפול פסיכולוגי רק בשביל אחכ להתגלגל לטיפול תומך ואמפתי יותר? למה הפסיכולוגית בעצמה לא יכלה להציע לי גישה תומכת ומבינה בתור התחלה? למה אודי??? אחכ ששיחזרתי את טראומת הנטישה הלא מודעת מולה הרגשתי שלהמשיך ללכת אליה זאת 'כניעה לאוייב'.. היא בכלל לא יצרה עימי ברית טיפולית מטיבה מלכתחילה. ועם זאת נקשרתי ונשארתי.. יש שמעבירים עליי אחריות שלא קמתי והלכתי משם. אבל הנפש שלי הרגישה שאין 'סתם'. שאם הגעתי דווקא אליה אמורה להיות לזה משמעות. טעיתי? אתה חושב שיכול להיות מצב שבטעות מטופל יפול על מטפל לא מתאים ברמה שמזכירה יותר התנגשות של תאונת דרכים מאשר תהליך מטיב? מישהי רוחניקית רשמה לי טקסט על זה שאנחנו לא פוגשים אנשים במקרה בחיים וכולם מורים בחיינו. קשה לי להרגיש את המשמעותיות החיובית הזאת במקרה של הפסיכולוגית הזאת. אין ספק שזה היה עוצמתי ומשמעותי איתה כי תראה מה זה עשה ואיך זה השאיר אותי. הבעיה שזה לא היה לטובה. זה השאיר עם צלקות של זכרונות רגשיים מקומיים וטראומטיים והמון כעס ותוקפנות והרגשת פגיעה... כי היא הייתה ככ לא רגישה אליי ולקשיי ולא הבינה גם איך נכון לפעול איתי ברמת 'ניהול ההעברה'... אז זה כאילו הטיפול הפך לזכרון בעייתי חדש. זאת המטרה של טיפול פסיכולןגי אודי? להפוך לזכרון רגשי בעייתי בפניי עצמו? הרי ברור שלא. זה רק השחזור אבל היא לא חילצה אותי משם. היא לא נאבקה עבורי ולמעני שנסיים בטוב. היא הפקירה. והבעיה הכי גדולה הייתה שאני לא ידעתי שהקשר עם המטפל לא אמור להיות אמיתי אלא אמצעי לתהליך. לא הבנתי כלום. אז המטרה הייתה שם לצאת עם זעזוע נרקיסיסטי? כמה מטופלים שלך עשו לאחר או תוך כדי טיפול אצלך עם הכרה תהליך של בנכות אצל ביטוח לאומי? אם היו שוקלים את העניין האם היית עוצר להסביר להם על השלכות אפשריות לתחושת הזהות והדימוי העצמי? לפני קבלת החלטה?

העולם מלא. מלא! אנשים שמציעים את עצמם כמטפלים. בכל מיני שיטות רוחניות, אנרגטיות, אין סוף צורות שהמציאו. גם בתי ספר ללימודי שיטה × . לא דרך האקדמיה בכלל. הכל פרטי. פרטי ופורח ונפוץ ככ. מלא! ואני רציתי להיות 'פסיכולוגית'. להשתייך דווקא לשם. שיזהר עליי האור האקדמיסטי הזה. כי שם באמת צריך להוכיח את עצמך כביכול. לא כל אחד יכול. צריך לנצח אחרים בתחרות. ובשיטות אחרות לא אקדמיסטיות לא צריך. לא צריך את כל החרא הזה. רק את הבטחון שלך שיש לך מה לתת וגם את האומץ להציע את זה. כל אחד יכול להחליט שהוא מדריך או מאמן , להקים לעצמו אתר. קוראות בקלפים , גרפולוג ומאבחן כף יד ופסיכולוג יושבים יחדיו זה לצד זה בתוכניות הבוקר בטלויזיה וכולם נחשבים מומחים בתחומים. אחד כי סיים הכשרה באקדמיה עם מסלול רשמי והשני כי.. כי ככה. כי 'יש לו את זה '. יש אנשים שיש להם את זה... וכנראה גם השכל לא לפנות לאקדמיה ולהתבזבז שם.. לי אין את זה. הסתכלתי מלמטה למעלה על תארים. על אנשים שתולים תעודת מומחיות על הקיר. על אנשים שעברו 'הכשרה קוהוטיאנית' והקשר בינם לבין מסוגלות לגלות אמפתיה לאדם כמוני הוא מקרי בהחלט.. אף על פי שאנשים כמוני יושבים מולם בקליניקה השכם וערב.. העולם הזה הוא בדיחה. רציתי פעם להיות מטפלת. כיום אני כבר לא רוצה. פסיכולוגית לימדה אותי שמטפל הוא מישהו שיושב מול מטופל ומתרברב בטון מתנשא 'עבדתי קשה'. היא גרמה לי להסיק ש'אין כניסה' בשבילי למועדון כי אין לי כוחות אגו כמוה. היא גרמה לי להרגיש דחיה רבתי. מה הפלא ששנאתי אותה אחכ.. מי אוהב להרגיש דחוי?? רק אחכ העוסית באה והתייחסה בצורה הגיונית - תראי מימה את יכולה להיות מטפלת ביום מן הימים אם תרצי אבל קודם את צריכה לעזור לעצמך. אנשים נעזרים במטפלים להתמודד עם נושאים של קשרים , מערכות יחסים זוגיות, הורות.. את לא מתמודדות עם הנושאים האלה בחייך האישיים אז איך תעזרי לאחרים?? הנה לכם תשובה נורמלית! השתכנעתי. היא לא אמרה לי 'עבדתי קשה לסיים להגיע למעמדי הנשגב כמטפלת בכירה' ותו לא.. הנה לכם הבדלים בין פסיכולוגית מומחית בכירה אבל מאד סתומה לעוסית בן אדם שלא איבד את השכל הישר לראות מי מולו ואיך נכון להתייחס אליו. שתיהן תסכלו את כמיהתי 'להיות מטפלת' אבל עשו זאת בצורה שונה . אחת שהסבירה לי כמו שצריך, קודמתה רק צרמה לי מאד. אני באמת כבר לא רוצה להיות מטפלת. שנים רציתי. כבר לא. פסיכולוגים בכלל לימדו אותי שלהיות מטפל זה בעצם להכאיב, לאכזב, לתסכל. להציב גבולות ולא משנה כמה קשה החוויה של המטופל- להמשיך בזה. זה נוראי. לא ידעתי שככה מטפלים.. ויש מטפלים אחרים מסוג אחר עם כלים ושיטות אחרים. בדכ אנשים עם כריזמה ובטחון עצמי אחרת לא היו מעיזים וחוששים 'אבל לא סיימתי אקדמיה, אני לא מאושר משרד הבריאות' הם יודעים שאין חוק בנושא שמוסדר אז שמים זין. הם מרשים לעצמם. את נותנים את האישור לעצמם!! יש להם הבטחון הנדרש באופי שלהם. לי אין. אין לי את הבטחון הנדרש לתת אישור לעצמי. להאמין בעצמי. לסמוך על עצמי. ודווקא והמטפלת הגופנית הנוכחית שלי אומרת לי שננסה לעזור לי להשתפר בזה.. אבל אני כבר לא רוצה להיות מטפלת אחרי הפסיכולוגית הזאת שטבחה בי נרקיסיסטית. אבל מה היא אשמה שהייתי עם טראומת חוסר אונים בלא מודע? היא אשמה שהיא בחרה בגישה לא נכונה איתי. בזה היא כן אשמה... אוף. היה לי חשק גדול 'להיות פסיכולוגית' כשבאתי אליה. הייתה תשוקה! זה הרגיש חי!! ומה עכשיו? אחרי שהיא רצחה לי את התשוקה. מה עכשיו? עוד לא הצלחתי לברוא למצוא תשוקה חדשה . למרות שהתחלתי ללמוד ממש לא מזמן מקצוע חביב בתחום אחר לחלוטין אבל נחמד. יש חיבה. אין תשוקה. זה הבדל גדול. אני רוצה תשוקה. כבר לא אכפת לי למי או למה. אני פשוט רוצה להרגיש את זה. דברים טובים. חיה ולא כבויה. חיה. אני רוצה להרגיש בעננים. סתם ככה כי בא לי. להרגיש שיש לי בשביל מה לקום בבוקר. שאני מחכה בציפייה. ככ בא לי להרגיש ככה.

שלום האם ידועה לבעלי רגישות לפול / G6PD רגישות לאחד החומרים הבאים? גרסיניה קמבוג'יה קפה ירוק קונג'אק גואר גאם מלון מר סרפד

אודי ענית לי שהגבולות חייבים להיות ברורים אחרת התהליך שאמור לפתח יכולת להתבונן על הרגש מבחוץ, (ביטוי להתפתחות ספרציה?) נכשל. למה הגבולות חשובים כ"כ? כדי שתוכל להיות בקרה? כאילו תהליך רגשי בתוך תנאי מעבדה שהיא הקליניקה? שאפשר יהיה לזהות את כל השינויים שקורים? איך העדר גבולות מפריע לזה? האם אי אפשר לייצר ספרציה בדרכים אחרות שהם לא בתוך הקליניקה? הגבולות של פסיכולוגים מאוד מקובעים כאלה. מפגש עם זמן מוגדר. תשלום. מטפל שלא משתף מעצמו הסובייקטיבי אלא יותר שם כדי לקלוט את ההשלכות של המטופל ולעבוד איתן... מוזר לי כל העניין הזה. אצלי בטיפול עם הפסיכולוגית הייתה כנראה חציית גבולות שלא זוהתה בזמן. היא נתנה לי להשאיל ממנה ספרים ואני רציתי להיות פסיכולוגית כמוה, זה טשטש ויצר ערבוביה בעייתית של הזדהויות. שהתגלגלתי לעוסית היא אמרה לי 'תזרקי כבר את כל הספרים האלה. יש חיים שלמים בחוץ'. היא זיהתה שהקריאה אצלי הפכה פעולה ששקעתי לתוכה כאילו על חשבון החיים, ניסיתי ללמוד על החיים ועל עצמי ו'להשתייך בכאילו' בחוויה הרגשית שלי, דרך קריאה במקום דרך יצירת קשרי אנוש ממשיים ומגע ישיר עם חוויות במציאות החיצונית. וגם עשיתי מן הילה נרקיסיסטית לכל 'המידע הנשגב' שכתוב כביכול בספרים. הפסיכולוגית לא הניאה אותי מזה. נראה לי זה היווה סוג של טשטוש בגבולות. מה דעתך? מה שתארתי יכול להחשב למצב של טשטוש גבולות בעייתי?

אודי המגבלות שהמטפלת כפתה עליי במסגרת עבודתה בקליניקה הן לא מגבלות מציאות אלא מלאכותיות . המצאה סימבולית שאמורה לייצג משהו אחר במציאות לכל היותר. אם הייתי מקשיבה למטפלים הייתי יושבת עכשיו במפעל כפועלת ייצור במשרה מלאה מרוויחה מינימום או אולי אפילו פחות.. היה מלווה שיקומי אחד שהעז לבקש שאחתום על טופס הסכמה לפחות והערך העצמי שלי אז היה ככ נמוך שעוד חשבתי להסכים. העוסית התערבה והתנגדה כי 'מדובר בבחורה אינטיליגנטית וכשירה לסוג העבודה המדובר ככל אדם אחר ואין שום סיבה לפתוח פתח לניצול מצבה בידי מעסיקים בשביל לחסוך כסף' . האידיוט שליווה אותי בשיקום הוא בחור אם אינטיליגנציה נמוכה משלי, זה ניכר. הוא רגיל לעבוד עם אוכלוסיה של בעלי פיגור ולקויות אוטיסטיות וכנראה לא ממש הבדיל כבר ביני לביניהם. על גבוליים הוא אמר לעוסית 'הם תמיד בורחים מהמסגרת ונוטשים' (אני עובדת בעבודה הנוכחית שלי שאותה מצאתי בכוחות עצמי אגב כבר למעשה משנתיים. זאת משרה חלקית ולכן אני מסוגלת 'לנשום' ולהתמיד. זאת גם עבודה ללא לחץ.) אז אם הייתי מקשיבה לבחור האידיוט שמלווה אותי הייתי עוד חותמת פנסיה במפעל בעבודה במשרה מלאה על פחות ממינימום.... וזה 'הליווי השיקומי'.. ולמה בכלל פניתי מלכתחילה לדבר הזה? כי הפסיכולוגית הגאונה לחצה עליי מעמדת הסמכות שלה לצאת לעבוד. ככה. בלי דיבור, בלי בירור. ואני צייתתי. נעניתי להוראה. הקשבתי לסמכות שלה! ואיך אפשר היה שלא? הריי היא פסיכולוגית בכירה מומחית ואני רציתי להיות פסיכולוגית גם. רציתי להשתייך גם. להצליח גם. האמנתי שהיא יודעת, היא קובעת, היא תוכל להוביל אותי להגשמת הכמיהה הנחשקת. 'קודם לעבוד' היא אמרה.. הייתי עייפה ולכן בחרתי בדרך זו של פניה לשיקום... הקטע שהיא בכלל לא בנתה על כך שאעשה פסיכולוגית. זאת הייתה מיניפולציה!!! כדי להביאני למצב של 'תפקוד תעסוקתי. השתלבות'. זה היה ניצול העברת הסמכות והאידאליזציה כדי לדחוף לי איזו אג'נדה תפקודית שלה שבכלל לא קשורה אליי ולרצונותיי והעדפותיי!!! וכל החוצפה הזאת תוך שהיא גובה ממני תעריפי עתק כי היא לטענתה 'עבדה קשה'. זאת פשוט חוצפה ממדרגה ראשונה. ואחרי ששחזרתי את טראומת הנטישה וחוסר אונים הראשוני גם הבנתי מה האירוע הלא מודע שהיה שפגע לי בבניית כוחות האגו בהמשך החיים... אז הכל ביחד זאת פשוט צביעות וחוצפה כל המנגנון הזה החברתי שאליו נפקחו עיני!! אז מה מציאות פה? הכל כשלים מעשה ידי אדם. שום מציאות מחייבת לא היה לכלום כאן. היא פשוט טעתה באופן מזויע בצורת ההתייחסות ועבודה שבחרה איתי. והקליניקה? הכללים שמנחים אותה להציב גבולות ולעמוד על שמירת החוזה כפי שסוכם בתחילת הדרך. לא היה לי מושג על זה. לא הכרתי כללים אלה. ומעמדי כצרכנית פשוט זכה לביזיון שם כי הרי אני משלמת לה - אז אם יש לה את הכללים האלה ואכיפתם יכולה לעורר ממרבצם טראומות לא מודעות באופן מזעזע וחווייתי כתופעת לוואי או אולי אפילו לא תופעת לוואי אלא התרחשות די שכיחה בטיפולים אנליטים בבעלי פגיעות מוקדמות בעצמי - אז גם על זה לא קיבלתי שום הכנה מקדימה או מושג ממנה בצורה מספקת. וכלום פה לא קשור למציאות ולמגבלות המציאות. פשוט כלום. הכל מעשה ידי אדם. הכל קביעות של אנשים. המציאות היחידה ומגבלת המציאות היחידה היא הזמן הממשי שחולף ועובדת המוות של כולנו יום אחד. כל היתר נסיבתי. ונסיבות אפשר אולי לשנות. אבל לא הייתי רוצה שינסו לכפות עליי חסר וחסך בכח באופן מאולץ ומלאכותי בזמן שמצד שני עושקים אותי רק בשביל לשבץ אותי בתוך מסגרות חברתיות בעיוורון מוחלט לרצוני והעדפותיי ולסמן וי על 'תפקוד/הסתגלות'. זה לא הסתגלות . זה אילוף. זה שבירת הרוח. זה הריגת מה שיצירתי. אתה יודע אם היה לי כסף לא הייתי עובדת כשכירה אפילו שניה. אני מטפחת את הביטוי היצירתי שלי בתחום אהוב ומנסה להתפרנס מזה. כי שיש בטחון כלכלי אדם פנוי לסקרנות וחקירה יצירתית. ממש כמו תינוק (אתה אוהב את מטאפורת התינוקות). הבטחון שתינוק מקבל מהאמא הטובה דיה שמאפשר לו לחקור עצמו ועולמו בחדווה ולהיות יצירתי משול למה שקורה לפרט בוגר בחברה כאשר הוא נהנה מבטחון כלכלי. הוא משקיע עצמו בהגשמה עצמית ולא בלשרוד בלבד. איכשהו הפסיכולוגית פעלה באופן שהיא שחזרה לי חוויה של סמכות שמנסה לרדד את קיומי לרמה של 'לציית' ולשרוד. במקום לטפח את הנפש והרוח באמת. את היצירתיות באמת. הבעיה שפסיכולוגים מנתקים את הפסיכולוגי מהסוציולוגי. ובמציאות האמיתית אין ניתוק שכזה! כל הסיפור של טיפול אמור להיות ספרציה ופתרון ההעברה. אצלי ההתערבויות פלשו יותר מדי מעמדת הסמכות שלה. עכשיו כבר נגמרה ההעברה שלי. מקווה שלא תחזור לעולם. וכן עליי ללמוד להתמודד עם המגבלות האמיתיות של המציאות זה בטוח. בלי לוותר על שאיפות לעצמאות וביטוי יצירתי. זה לא מחוייב ממגבלות המציאות בכלל! תודה לאל. אז ש'המשקמים' למיניהם הגרועים יקפצו לי. העושי טובה למיניהם ש'נותנים עבודה' . שידחפו לתחת. שהם משאירים ומשמרים אנשים ברמת ה'לשרוד'. ושזה משרת את המימוש של עצמם לא פחות מאת הלשרוד של העובד. אז שיסתמו ויגידו גם לעובד תודה שהוא עובד אצלם בכלל.

אודי. הייתה לי ילדות קשה ואפילו לא הייתי מודעת לזה שזה לא טבעי לשנוא את המשפחה שלך ולראות בהם 'אוייבים' מרוב אטימות והתעללות רגשית בילדות. והיו לי הפרעות אכילה והמיניות שלי הגיחה לאויר העולם בצורה של סיוטים שפקדו את הכרתי.. לא הייתי פעילה חברתית בתיכון. התבודדתי והתמקדתי בהצטיינות בציונים. לקראת הבגרות המוקדמת נשטפתי חרדות והיו לי קשיי תפקוד. פיתחתי סימפטומים של בולימיה ופציעה עצמית, הכל בסתר. לצד זה הייתי הישגית ושאפתנית וניסיתי ללמוד בכל מיני מסגרות, גם מקצועיות וגם אקדמיות. זה לא החזיק. התמדה בתפקוד היתה לי קשה. הזהות החברתית שלי לא הייתה מגובשת ומחשבות על הפרעות אכילה מלאו את עולמי הפנימי לצד ניסיון לתפקד בעולם החיצוני. לא יצרתי או שמרתי קשרים, דחיתי אנשים שניסו להתקרב ואפילו לא ידעתי שזאת בעיה . פשוט התנהגתי באופן הגנתי אוטומטית. בלי מודעות. תמיד שאפתי לתשוקה מקצועית שתהיה לי ולהתממש בתחום כלשהו שאוהב. והשקעתי זמן וכסף בניסיונות ללמוד אך לצערי החרדות התפקודיות היו חזקות ממני ולא הצלחתי לממש בפועל באופן מקצועי ותעסוקתי תחומי עניין שלמדתי. נראה שהייתי מתאימה יותר לתחומים אחרים שכרוכים בפחות לחצים וללא יותר מדי התמודדויות דינמיות מול אנשים. הגעתי לטיפול פסיכולוגי. זאת הייתה פעם שניה בחיי. היו לה 'תעריפים'. היה לה בית בצפון ת"א ורמת חיים מאד גבוהה וזה ניכר. וגזרת גוף שקינאתי בה.. קצת איירוני מטפלת 'חתיכה במיוחד' למופרעות אכילה. היא גם לא ניסתה להכחיש. כשחשתי צביטה מכל הפערים שהשתקפו שם בינינו היא אמרה 'עבדתי קשה להגיע היכן שאני היום'. אודי, אני לא יודעת מה איתך , אבל לדעתי ההתנשאות והצביעות שגלומים במשפט כזה כאשר לוקחים בחשבון את ההקשר החברתי ההיסטורי-התפתחותי המלא זה הופך את הביזוי והאטימות לא לחוויה סובייקטיבית אלא אובייקטיבית לחלוטין! בתור פסיכולוג בוודאי ידוע לך היטב שיש אנשים עם מזל התפתחותי וכאלה עם פחות. אדם עם הקשרות לא בטוחה שעסוק ב'דחפי שימור עצמי הגנתיים מפני התפרקות פסיכולוגית' ותפקודים ניהוליים פגועים יהיה פחות פנוי לנצל הזדמנויות שפתוחות בפניו בחיים ללמוד דברים חדשים ולתפקד באופן יעיל כדי להתקדם. אם פסיכולוג אומר 'עבדתי קשה' כאשר מולו אדם פגוע שכזה זה כאילו הוא פשוט משתין בקשת על כבודו של האחרון (הוא כמובן בונה על חוסר מודעותו לעניין ההשפעות בשנים המוקדמות על גורלו ההתפתחותי. אבל לי כבר הייתה מודעות לפחות לעצם העובדה שלא כל האנשים סובלים מקשיים חרדתיים ותפקודיים שכאלה באותה רמה) . כפסיכולוגים אתם מודעים היטב לעובדה זו. אז איך אפשר לטעון שהחוויה שלי שאמירה כגון "עבדתי קשה" למטופל כמוני להצדקת פערים היא צבועה ומבזה נשענת על תחושה סובייקטיבית גרידא? הצביעות זועקת לשמיים כאן. להפוך את הכל לסובייקטיבי. זה פשוט לא נכון. אתה אומר זאת כפסיכולוג, ואני? מי אני בכלל... אז יש לך יותר כח. אז אם תגיד שהכל סובייקטיבי כנראה יותר אנשים ייטו להקשיב לך ולהסכים איתך ולראות בי איזה אומללה תמהונית שמחפשת להתקע בחוויות הסובייקטיביות שלה. אבל זה לא הופך את זה לנכון. תפיסה אמיתית ואובייקטיבית היא דבר שמתקבל מתוך התבוננות על ההקשר המלא של דברים. הפסיכולוגית לא אמרה דבר שקר. אני בטוחה שהיא עבדה קשה. אבל היא יושבת שם מולי כאדם שתפקידו לעזור לי! ואני בטח לא בחרתי בקשיי התפקוד או במשברים שעברתי . לכן שמטפלת פסיכולוגית בכירה אומרת 'עבדתי קשה' ואף חוזרת על כך גם לאחר שהבעתי מורת רוח, אז בהקשר שבו אנחנו פועלות היא אכן מתנהגת בצורה מבזה אטומה ופוגענית וזה לא סובייקטיבי בכלל. זה אובייקטיבי מאד כאשר בוחנים את ההקשר המלא של הנסיבות. פגיעה 'סובייקטיבית' מספר 2- שאמרתי לה שאני רוצה להיות פסיכולוגית ולמעשה בכלל לא הבנתי מה טיבעו של המקצוע. היא לא הבהירה לי 'מימה. זה לא רק שנותנים אמפתיה פה לאנשים ומבריאים אותם מסבל והכל ורוד טוב ויפה. מתסכלים אותם, אוכפים גבולות, מתמודדים עם דכאונות וכעסים ושחזורים וסערות רגשיות..'. לא היה לי מושג. כמובן שבפועל גיליתי זאת כשחוויתי על בשרי אבל אם אמרתי 'אני רוצה להיות פסיכולוגית' בלי להבין על מה אני בעצם מדברת כי לא הבנתי מה מטרותיו של טיפול פסיכולוגי באמת - היא הייתה צריכה לכבד את החלק של האדם הבוגר שבי ולהסביר יותר טוב. לא רק לכפות עליי את התהליך עצמו בזמן שהחלק הילדי 'מתחרפן' שם. גם זה פגיעה נרקיסיסטית בכבודי ולא משהו סובייקטיבי. נגיד אודי אתה מגיע לאיש מקצוע בתחום כלשהו עם ידע והבנות משלך והוא מתוקף מקצועיותו מזהה שאתה בעל ידע חסר/שגוי ולא טורח להסביר לך. מותיר אותך בבורות. מכשתגלה זאת בשלב מאוחר יותר לא תכעס? וודאי שתכעס! ואם שלמת לו כסף אז בכלל. בקיצור היו שם כל מיני טעויות שהיא עשתה זה כבר ברור. לא הכל סובייקטיבי שלי. אבל המזעזע מכל עבורי היה שנכנסתי על תקן 'רוצה להיות פסיכולוגית' ויצאתי על תקן 'בעלת הכרה בנכות נפשית'. זה זעזוע אדיר מאין כמוהו לתחושת הזהות! ואם הגברת כבר עשתה את הסיפתח האטום הפוגעני של 'עבדתי קשה' תאר לעצמך כמה היא חיבלה ביכולת לתקן פה משהו ולאפשר לי להשלים עם השתלשלות העניינים כפי שאירעו. האם הביזוי הנרקיסיסטי הזה היה הכרחי? לא. אם מלכתחילה הייתה רגישה יותר אולי היה אפשר לעכל הכל אחרת. למשל התגלגלתי לעוסית שהסבירה לי אחכ מהי פגיעה על רקע נפשי וכיוב. יחס הרבה יותר מותאם ואנושי. והיא גם העבירה ביקורת על כך שהפסיכולוגית לא טרחה בעצמה להתייחס לחרדות התפקודיות שלי וליידעני שיש זכויות סוציאליות שניתן לממש. סתם הורתה לי בפטרנליסטיות סמכותנית 'תמצאי עבודה'. במקום לשוחח 'דוגרי' על קשיים וזכויות הפסיכולוגית הייתה עסוקה בלומר 'עבדתי קשה'. אולי היא רצתה להוות מודל? אולי היא ניסתה להעצים? איני יודעת מה היא ניסתה אבל היא בבירור שגתה בגישה שלה וזה עלה לי ביוקר. צרם ומירר. ואתה יודע שסחבתי הרגשת הפגיעה בתוכי המון זמן כתוצאה מזה ואת הכעסים פלטתי בין היתר כאן.. ונטילציה. ועכשיו לחלק הסוביקטיבי - השחזור עצמו שהיה שם. הוא סובייקטיבי. הזעקות לעזרה. ההרגשה שהיא רוצחת אותי עם אטימותה ולא אנושית. כל הדברים האלה שרגשית יצאו לי לחלוטין מפרופורציות. השנאה, הזעם הנקמני.. זה הכל סובייקטיבי ו'משוחזר' כנראה. כי ההגיון מצביע שאין התאמה בין גירוי לתגובה. גיליתי שיש לי פצע בנפש והיא לחצה עליו. הוא דימם מכאב וכך הגיע למודעותי. פצעי נטישה. היות ילד לא רצוי. שאין זמינות עבורו. שהוא בר תחליף וכיוב'. כל זה ההשלכות והסובייקטיבי שבי שכנראה עשוי להשתחזר בכל קשר רגשי ולא רק איתה. פצע שהוא בתוכי.. שגיליתי אותו שם, וזה כאב נורא.. אז לא מספיק שטרם זכיתי למימוש תעסוקתי מספק , גם גיליתי שבענייני קשרים וזוגיות ואהבה הכל בי מסובך ופצוע. לא התעסקתי בכך יותר מדי לפני הטיפול. פשוט הכחשתי צרכים והזדהיתי עם סימפטומים. אבל מה שתארתי לפני כן- פגיעות אובייקטיביות ומתוך התבוננות בהקשר הן מאוד ברורות ומובנות. בשביל להבין שיש להן מימד אובייקטיבי לא צריך להיות גאון. רק בן אדם חף מצביעות.

לדר' ענת פליישמן היקרה אני מאוד לחוצה כי רוצים שאני אקח תרופות פסיכיאטריות לאחר שבדצמבר 2012 הפסיקו לי את התרופות כי הם גרמו לי לסבל רב שזה התבטא בהתקף חרדה קשים מאוד ומחשבות אובדניות קשות עד אשר הייתי צריכה כל שני וחמישי ללכת למיון ואי תפקוד כלל אלא לשכב במיטה כל היום ואפילו הדברים הכי חיוניים כמו להתקלח לא יכולתי הייתי כל כך חלשה וחסרת כוחות ואני אדם מאוד היגייני וזה הכאיב לי. לאחר שנתיים שהרופאה ראתה שניסו כל המאמצים להתאים לי תרופות מכל הסוגים ולא צלח היא הפסיקה לי את התרופות. לצערי עם הפסקת התרופות הם לא הסכימו לתת לי טיפול פסיכולוגי נוסף לפי הנוהל במרפאה והייתי צריכה מאוד הכלה, היו תקופות שהייתי מצליחה ונהנתי גם ממה שיש אך לאורך טווח צריך דברים שעושים טוב, כמו זוגיות בגלל העבר הרחוק שעברתי הטרדות מיניות אינני יכולה ליצור קשרים זוגיים וגם מבחינת משקל ותחושה לא נעימה ההטרדה שעברתי. לצערי גם החברות שלי שעם מחלתי ניתקתי כל קשר ולכן היו לי רק קשרים של מתמודדים והייתי מעין מטפלת שלהם ולא חברה כי אני אדם חיובי וקוראת הרבה ספרים פסיכולוגים ופסיכולגיה חיובית ויודעת כיצד לפעול גם במצבי מצוקה. לאחרונה בגלל שעברתי קשיים בשיקום התעסוקתי דרך מרכזות שיקום של סל שיקום והתמודדתי עם מצבים לא נעימים איתם כמו שרק עשו בדיקת שפיות, ביטלו פגישות ולא קידמו אותי לעבודה לא רציתי. בוועדה של סל שיקום אמרתי זו והמרכזת עשתה לי בדיקת שפיות וניסתה לראות שאולי אני צריכה תרופות ונתתי לה את כל הצידוקים שאינני צריכה תרופות וגם הצוות ובכך קיבלתי אישור של ליווי ארגון צרכני נותני שירות להיות מדריכה לפגועי נפש. אך גם לא הצליח עד שעזבתי את המרפאה ומצאתי עבודה לבד כסומכת לפגועי נפש כפי שרציתי, זה רק מראה על היכולת והכוחות והאופטימיות שלי. לצערי עקב עזרה לחברה שסבלה מהתעללות קשה של בעלה ונאלצתי להיות נוכחת למצבים מאוד קשים כמו הרעבה מס' חודשים וכן דברים נוספים, לקיתי בהתקף חרדה וכאשר רציתי לחזור למרפאה הרופא שלי פרש והיה רופא חדש שלא טיפל בי אלא שלח אותי רק למיונים. כאשר 2 חוות דעת פסיכיאטרים מהמיון התרשמו שאני נמצאת בזמן ובמקום, בוחן מציאות תקין, ללא מחשבות שווא, לא במצב פסיכוטי ותובנה קיימת ולכן משוחררת מבחינה פסיכיאטרית ורק נתנו לי כדור נגד חרדה שרק גרם לי לסבל ולא עזר מה שהטיב עימי זה תמיכה בפורומים שאני תומכת ומחשבותיי הבריאות. וכן היתה ביקורת במרפאה ודיווחתי לחלק מהצוות והוא היה מודע לכך ונלחץ מאוד ולצערי הרופא החדש שרצה להרשים את מנהלו כמו טירון חדש דיווח לו והוא לא ידע מזה וכן התנהג בצורה בוטה ולא אינושית כלפי ולא רצה אפילו לשוחח איתי שאמרתי לו שאני בחרדה אלא רק לדחוף לי תרופות ושאין טעם בכך. לצערי הוא שכנע את כל הצוות שאני צריכה תרופות והם לא מוכנים לתת לי טיפול פסיכולוגי וגם הרופא החדש אמר שלא בטוח שגם ייתנו אם גם אקח תרופות. אני הולכת לפעמים לייעוציים עם פסיכולוגית פרטית והיא התרשמה שאני יכולה להיות בלי תרופות ולקבל טיפול פסיכולוגי ואף ניסתה לפנות למכון לוטם שבאיכילוב כדי שאני אקבל טיפול לפוסט טראומה עקב ההטרדות המיניות. לצערי בגלל שאלה ותשובה שעניתי פסלו את טיפולי ואמרו שאם יראו בתיק הרפואי ממרכז לבריאות הנפש שאני לא יכולה לקבל טיפול אז לא יאשרו לי ואחר כך היא אמרה לי שהם לא מסכימים לטפל בי ואינני יודעת אם בגלל השאלה שלפני הספקתי להרחיב היא ישר חשבה שזה פראוניה בגלל שאמרתי שמשפחתי אומרת לי אמרות פוגעניות ומן הסתם תמיד הם היו עוד מילדותי ומלפני שאובחנתי כלוקה בסכיזופרניה ורציתי להגיד גם דיכאון ורק שמה שיש מחלה סכיזופרניה ישר פסלה אותי ונראה לי שבכלל לא פנתה למרכז לבריאות הנפש וגם אם כן, זה מאוד מאכזב בגלל תגיות אינני מקבלת טיפול ואינני צריכה לקבל תרופות אני יכולה בלעדיהם. גם במכבי רוצים סיכום מחלה ואם יראו בתיק שאם משהו מנע טיפול פסיכולוגי, אזי גם ימנעו. לכן נמצאת במצב מאוד מתסכל ומאיים כי אני מאמינה בעצמי וביכולותיי ובאופטימיות ובכוחות הנפשיים וחוששת שיפסלו אותי על סף בגלל שאני לא רוצה לקחת תרופות שאינני צריכה ורק בגלל אבחנה כסכיזופרניה ואשר מתייגת אותי כתגית מדבקת ולא אנושית. רוצה לפנות למטפל פרטי ממכון לוטם אך פוחדת שהוא גם יפסול אותי בגלל האבחנה כפי שהם אומרים לי שאינני יכולה לקבל טיפול. הפסיכולוגית הפרטית שלי הדינמית מאמינה בי אך אני רוצה לטפל בטיפול פוסט טראומה לחוויות הלא נעימות שחוויתי. מאוד כואבת ולא מבינה את כל ההמולה סביב התרופות ואיך אפשר לצאת מזה כדי שאוכל לקבל טיפול פסיכולוגי ללא תרופות כי אינני מאמינה בתרופות לאור תופעות לוואי של שנים הן פזיות והן פסיכיאטריות שרק גרמו לסבל רב ולהחרפת המצב כפי שתיארתי ועוד אחרים. אודה לך מאוד דר' היקרה אם תוכלי למצוא דרך כיצד אפשר לקבל טיפול פסיכולוגי כי מרכז לבריאות הנפש לא מוכן לטפל בי ללא תרופות ומפחדת שאולי גם מטפל פרטי ימנע ממני לחינם. לתשובתך המהירה אודה מאוד, מירב

חזרתי לעוסית. מדהים איך הם מאלצים את הפרידות האלה על הנפש. בשבילי היא הייתה קשר אמיתי. מבחינתה הייתי כלום כנראה. מדהים הפער. מדהים כמה הרגש יכול ליצור יש איפה שאין ולהשלות את עצמו. התפכחות כואבת משנים רבות של חיים שהיו בלי שבאמת הייתי נוכחת בהם במלוא עצמיותי. עצב גדול. ואז יש מטפלים שמתנשאים? את החוצפה לא אבין. אבל בסדר. העיקר שלא אוותר. עוד לא מאוחר. לא אוותר לעולם.

בגיל 27 פניתי לטיפול אצלה. עם כל האידאליזציה המטורפת שלי שהיא נראתה לי כזאת מושלמת ואני כ"כ נחותה בהשוואה. היה טיפול נוראי, פוגעני בחוויה שלי גרוע, במהלכו במקום לנסוק לשמיים, התרסקתי לקרקע. במקום הישגים מרשימים וגאווה, חולשות ונחשלות.. ואפילו הגעתי לעוסית ואיכשהו השתבש באמצע ודבר התערב בדבר, ודבר הפריע לדבר, העוסית נדחפה באמצע למרות שעוד הייתי כ"כ קשורה אליה, לפסיכולוגית הזאת. ועשיתי לה 'אקטינג אאוט' מפה ועד להודעה חדשה והסתיים בקיטוע ולא טוב , ושנאה, לדעתי שנאה הדדית.. אבל גם חיבה.. אבל שנאה, פגעו בכבודי. שונאת ושנאתי אותה כ"כ אבל כמהתי אליה כ"כ בו זמנית. היא הפקירה אותי מתי שהיה הכי קשה. היא אכזבה אותי באלף רמות. היא היא... אבל התקווה שלי נשארה שם. אצלה. לא הצלחתי להרגיש יותר תקווה בשום מקום אחר. כאילו היא לקחה לי אותה ואני צריכה לבקש ממנה שתשיב לי אותה. דווקא ממנה. דווקא ממנה. ואחרי 6 שנים שוב היה איזה דיבור והאופציה לחזור לטיפול אצלה התחדשה כמובן עם כל ההגבלות והמגבלות שהיא עומדת עליהן. ואני לא ממש יודעת עכשיו מה לעשות. לפחות לפגישה אחת אני בטוח אלך, אנסה לחדש את הטוב על פני הרע. בהחלט ייתכן שהבטן הרכה שלי תתכווץ שם שאני אשב מולה והיא תעשה את תפקיד 'האמא הטובה' בתוך הקליניקה. בניגוד לרשעות האטומה שלה שהייתה , ויהיה לי אפילו קשה להסתכל לה בעיניים ואני מפחדת שארגיש שנאה במקום אהבה. אולי היא כן תצליח לעזור לי סוף סוף? אני כ"כ רוצה להרגיש אהבה ולא שנאה. אבל אני לא רוצה להתפשר על הכבוד שלי. היא פגעה לי בכבוד ואני רוצה שהיא תשקם את הפגיעה הזאת ותחזיר לי את התקווה . התקווה שלי שנשארה כמו בת ערובה אצלה בטיפול אחרי שעזבתי. תקווה שבכ"ז אני אהיה אדם שלם עם חיים טובים ומספקים ולא 'חלקיות' ולא 'נכות' ולא בולשיט. ערך עצמי וסיפוק אמיתי ויכולת לאהבה וגם לעוצמה נפשית להתמודד עם דברים. שתעזור . הלוואי שתעזור. 6 שנים הזמן הנפשי כמו עמד מלכת באותו מקום עמוק בנפש ששם חל השחזור. אני באמת רוצה סוף סוף להצליח להמשיך הלאה. באופן איירוני בגלל זה אני שוקלת דווקא לחזור אחורה להגיע שוב עד אליה. עם העוסית לא הצלחתי לעבור הלאה. לא מרגיש לי נכון שהשחזור קרה מולה והעיבוד אצל מישהו אחר. הרצף הוא אצלה אמור להיות. אצל הפסיכולוגית הזאת. לא אצל אף אחד אחר. אני רוצה להשתחרר באמת ולא רק ברגליים בזמן שהנפש שלי נשארת תקועה בחווית הפגיעה וקיטוע. אני רוצה להתשחרר מזה מבפנים ולהרגיש תקווה לעתיד יותר טוב בשבילי. לחדש זרימה. שיהיה גורל מספק. ולא רק 'חלקיות' והתאבלות ומכאובים ואפור. רוצה להיות שלמה וחיה ופועמת ומחוברת לעצמי וחזקה. עם רצון ויכולת לפעול למימוש. יכולת לסמוך על עצמי וקול לבטא. זהות ושייכות למין האנושי. ממקום טוב. ממקום גאה בעצמו. גאה בעצמי ועל מי שאני. לא נחיתות יותר :/ לא לעומתה ולא לעומת אף אחד! גם לי מגיע חיים טובים. מתישהו אני אקח נשימה עמוקה (מאוד) ואני אקבע איתה פגישה. במקביל אני מקווה כבר להתעופף מכאן כבר כדי שאוכל להשקיע את כל האנרגיות שלי בהתקדמות ולא במחאות. פה זה מן מקום כזה של מחאות שנהיה, כאילו זה מה ששירת לי. אודי תאחל לי בהצלחה? נראה לך יש תקווה שיהיה תיקון בשבילי והגשת חיים טובים מלאים ומספקים? אתה מאמין? מאמין שבסיכום הדברים יהיה טוב? התגעגעתי אליה ולהרגשת התקווה שהייתה פעם. אם היא תצליח לגרום לי להרגיש התחזקות וערך זה כבר יעזור. הלוואי שהיא תצליח. זה בעצם מה שאני צריכה ממנה. דווקא ממנה. עכשיו רק צריך להיות לי אומץ ללכת. זה עניין של אומץ לא אודי? נראה לי אפילו אני לא אצטרך המון פגישות בשביל זה, מקווה שלא אצטרך המון פגישות בשביל זה. כי אני כבר מבינה שאת המענה הסופי צריך לחפש בחיים האמיתיים ולא בטיפול. אז זה ברור לי מבחינת המטרה.

חיפשתי אצלכם חומר על צמחי איורבדה לסכרת ורציתי לשתף את הקוראים כאן על דיביגארד DBGUARD שהינו תוסף תזונה המכיל 10 צמחי איורבדה ומאושרים על ידי משרד הבריאות שהצליח להוריד לי את הסוכר של ה 3 חודשים HBA1C מ 10 ל 8 - חיפשתי על הצמחים חומר בעברית אצלכם אולי יש לכם? בכל מקרה אני לא היחידי הנהנה מתוסף תזונה זה ומכיר עוד 4 אנשים שגם אצלם חל שינוי משמעותי שלא לדבר על הרגשה כללית מצויינת

אני עו"ס בשירותי הרווחה בבת ים, בטיפולי אם חד הורית שאושפזה באברבנאל ושוחררה ללא כל טיפול משקם (למעט שיחות פעם בחודש אצל פסיכולוגית). מה התהליך לקבלת סל שיקום וכיצד אוכל להדריך אותה לגבי מימוש זכויותיה?

שלום הדר, זהו ציטוט שלך. האם את יכולה להרחיב בנושא המורינגה כפי שכתבת ב- 2008? מחבר: הדר שמאלי תאריך: 31/12/2008 שעה: 16:13 שלום מיכה, מלון מר הינו צמח מרפא המסייע לטיפול במצבי סוכרת, מחלות וויראליות ובעיות עיכול. קיים מחקר שנעשה על עכברים והראה ירידה ברמות כולסטרול ( 2008 Apr;99(4):806-12. Epub 2007 Oct 17) לא ידוע לי על מחקר דומה שנעשה על בני-אדם. מורינגה הינו צמח שמחזק את מערכת החיסון. השפעתו על הורדת רמות כולסטרול גבוהות

שבוע טוב... אני בן 59 סובל מסוכר גבוה (ללא אינסולין) . קראתי בספר על צמח הג'ימנמה לאיזון רמות הסוכר . ניסיתי לאתר אותו כמוצר בפני עצמו והבנתי שיש בתי טבע שמוכרים אותו . בחיפושי באינטרנט נתקלתי במוצר נוסף שמכיל בנוסף לצמח זה גם ואני אצטט..." מכיל את הצמחים : ג'ימנמה ,מלון מר,קינמון וכן את החומרים כרום ו-ביוטין גם חומרים כמו שורש טינוספורה, מלון מר ופרי הטרמינליה , כרום ומכיל צמחים כמו אוכמניות פרי ועלים וציפורן ". רציתי לדעת האם כדאי לרכוש את הצמח לבדו? האם כדאי את התוסף עם המרכיבים הנוספים? האם שמעתם על הצמח הזה בכלל, ומה ידוע לכם על יעילותו אם בכלל? בברכה , מקסים

האם שמעת על תוסף מזון שלא נמצא בארץ בשם Gluco Fix של חב' AMANA CARE? ניתן לרכישה בארה"ב כמובן ובירדן. המשתמשים בו מעידים על ירידה בערכי הסוכר לאחר 3 חודשים. אשמח לשמוע חוות דעת.

האם מלון מר מוריד כולסטרול? תודה.

האם מלון מר מוריד כולסטרול ולחץ דם? האם צמח המורינגה מוריד כולסטרול? תודה.

התעוררתי והצצתי בפורום והתפעלתי מהחתולה ששוב נחתה על הרגליים ...את מדהימה! וקראתי את בובה ששוב מתנדנת בין ארץ לשמים.... מזכירה לך כמה כוחות יש לך ושאמרת אתמול שתנסי שוב לקרא את הספר-אוהבת אותך. וניסיתי לחזור לישון... ושוב תובנות והפעם הן ממש לא טובות לי ועושות לי רע ועצוב וכועס וגועל ובחילה. על עצמי, על הבן אלף ועל כך שאני בכלל מרשה לעצמי לחשוב מחשבות כלכך מעוותות. ודברתן על הטיפול ועל אורך הטיפול ...וזה דורש המון כסף. איך עומדים בזה תקופה כלכך ארוכה.... בסך הכל שלושה חודשים וכבר אני מרגישה את כובד ההשקעה ואני אצטרך לצמצם, אבל רק התחלתי במסע ולמרות העבודה הטובה שכבר עשיתי בסך הכל קילפתי שיכבה ראשונה ושאלוהים ישמור יש שם עוד הרבה יותר מדי שכבות .... די שבורה כרגע. ליז