תוצאות חיפוש עבור ייאוש

בת 33. ברקע מחלת כליות IGA נפרופטי וכן סובלת שנים מחסר ברזל שמטופל IV בשל בעיית ספיגה. (יש לי אחות עם מחלת קרוהן) ובעבר גם אצלי היה חשד בשל שלשולים מרובים כאבי בטן ואנמיה. בבדיקת דם IBDX התשובה הראתה שקיימת אפשרות לקרוהן אחד הפרמטרים היה הרבה מעל הנורמה והשאר בטווח התקין. בעבר דם סמוי בצואה היה חיובי 2/6 מיפוי לויקוציטים הראה קליטה פתלוגית אך בדיקת MRE תקינה. יש לציין שקולונוסקופיות רבות ופעמיים בדיקת קפסולה תקינות. ב 2011 עברתי קולונוסקופיה עם ממצא של פוליפ מסוג טובולר אדנומה עם דרגה נמוכה של דיספלזיה. הפוליפ נכרת ונאמר לי שעלי להיות במעקב. הייתי אצל מס' גאסטרואנטרולוגים כאשר כל אחד אמר לי דברים אחרים באשר למעקב/ חזרה על הבדיקה. היו שאמרו 5 שנים, היו 3 שנים והיו שאמרו לי 10 שנים. בינתיים מרוב ייאוש הפסקתי את המעקב במכון הגאסטרו. שאלתי היא עם ממצא כמו שלי מתי עלי לעבור שוב קולונוסקופיה וכל כמה שנים? אשמח לתשובתכם בהקדם. תודה רבה

שלום רב. מזה שנה אך בעיקר מתגבר בתקופה האחרונה , חשה התקפים מספר פעמים ביום של חולשה פתאומית חזקה וטרום עילפון, כאילו מסך חולשה קיצוני יורד מהראש לכיוון הרגליים. מתלווה לזה אח"כ ראייה קצת חלושה ובעיקר בחילה. לציין כי עד היום בדיקות CT MRI מוח תקינים, אקו לב והולטר לב תקינים , כל אלו מלפני 8 חודשים. א.א.ג בדיקה תקינה. הולטר ל"ד תקין. בדיקות דם תקינות לחלוטין כולל ויטמינים וברזל. נזרקת מרופא אחד לשני ללא מענה. כל פעם טוענים שזה נפשי אך גם זה נבדק ולא נמצא סיבה. מיואשת. מפחדת להסתובב בחוץ או בעבודה שמא אתעלף פתאום. הפסקתי להתאמן . נהייתי אדם אחר . מותש ומיואש. אינני מכירה את עצמי ככה ולא יודעת למי עוד לפנות .....אשמח לכל עצה

שלום רב. אני מתנצל מראש על המכתב הארוך אבל זה בא מכיוון שאני על סף יאוש טוטאלי. עמך הסליחה. פשוט כבר שנה שלמה אני סובל מכאבים באשכים שמטרידים את מנוחתי ופשוט אין לי מנוח והחיים שלי סובבים כל היום רק סביב האשכים ויכול להיות שעוד יפטרו אותי מהעבודה בגלל העדריות הרבות שלי עקב המצב... אז ככה זה הסיפור שלי: אני בן 30, רווק, בריא ללא שום בעיות בריאות. לא מקיים יחסי מין. מחסנאי , עבודה פיזית. מרים דברים כבדים. לפני שנה וחודשיים בדיוק התחילו לי כאבי תופת באשך שמאל. ישר הלכתי למיון ושם שחררו אותי עם אבחנה של וריקוצלה דרגה 3 באשך שמאל ומשככי כאבים והמשך בירור בקופ"ח. לא מצאו שום דבר אחר. עשיתי US אשכים דופלר בקופ"ח שנתן את התוצאה הבאה: "דופלר אשכים: "הודגם וריקוצלה בינוני מצד שמאל עם היפוך זרימת דם בוולסלווה. כל השאר תקין בבדיקה. הלכתי לרופאים הבאים: יורם זיגל וד"ר שי שפי שהלכו על כיוון של אבנים בכליות\דרכי השתן ושללו שהכאבים נובעים מהוריקוצלה. (שי שפי אפילו לא הסתכל עלי ולא בדק לי את האשכים לפני שישר נתן לי הפניה ל-CT) עשיתי עוד בדיקות והם: 1. US כליות ודרכי השתן – הכל תקין. אין אבנים ואין שום ממצא חריג. ערמונית בנפח 15 סמ"ק. 2. CT פרוטוקול אבנים בדרכי השתן – הכל תקין. אין אבנים ואין שום ממצא פתולוגי בכל האיברים בבטן (בדקו שם הכל). 3. בדיקות שתן ותרבית – מס' פעמים ביצעתי בדיקות שתן ותרבית והכל תקין. 4. בדיקות דם כלליות ובדיקות דם לזיהוי דלקות – הכל תקין. אין ממצא חריג. אין דלקות. 5. בדיקת US מפשעות – הכל תקין. אין בקע מפשעתי. בדיקת כירורוג גם שללה ממצא חריג באיזור. בהתאם לתוצאות הנ"ל האורולוג (ד"ר יעקב בן חיים) קבע שהכאבים כנראה נובעים מהוריקוצלה והמליץ על ניתוח. נותחתי באסותא בשיטת הקשירה העליונה. להגנתו אומר שהוא ציין שרוב הסיכויים שהכאבים יעברו אבל הוא לא מוכן להתחייב על כך. אחרי 4 חודשים מהניתוח חזרו הכאבים באשך שמאל. והפעם הכאבים לווו בכל מיני אפיזדות שונות של כאבים: פעם זה כאב חד מאוד בצד שמאל, פעם כאב עמום בצד ימין, פעם זה כאבים חזקים בשני האשכים, ובד"כ זה כאבים של גודש, לחץ וכבדות ורגישות מטורפת בשק האשכים עד שאני בקושי מצליח ללכת. הבעיה המרכזית שלי זה הגודש והכבדות והרגישות בשק האשכים כאילו מישהו שם לי סלעים בתוך שק האשכים והם נהיים כבדים בטירוף ומכבידים עלי אפילו ללכת עד כדי כך שבא לי לחתוך אותם בגלל הכבדות. שכיבה על הגב לא מקילה על הכאבים. חזרתי כמובן לד"ר יעקב בן חיים שבדק ואמר שהאשכים שלי תקינים ואין וריקוצלה. ביצעתי US אשכים דופלר שוב והתוצאה: "הודגמו ורידים תפוחים עד 0.4 ס"מ עם זרימת דם מוגברת בעת וולסלבה אך ללא עדות להיפוך זרימה ורידית-וריקוצלה משמאל. חוץ מהנ"ל לא נמצא שום ממצא חריג בבדיקה. לא הידרוצלה ולא שום דבר. בן חיים אמר שכנראה אני סובל מאפדידימטיס כימית והמליץ לי להשתין לפני כל מאמץ גופני גם אני לא חש צורך להשתין. ביצעתי את המלצתו במשך מס' חודשים וזה לא עזר. הגודש והלחץ באשכים המשיכו. לאחר מכן נתן לי אנטיביוטיקה בשם "דוקסילין 100" פעמיים ביום למשך שבועיים שגם לא עזר. לאחר מכן אמר שאזלו לו הפתרונות ואין לו מה להציע לי. לקחתי גם אנטיביוטיקה "מוקסיפן 500" למשך 10 ימים ולא עזר. הלכתי לרופאים הבאים: "דב לסק" "ופרופ' רביב גל" (במכון האורולוגי בשיבא) שגם הם אמרו שהכל תקין באשכים והם לא מוצאים שום בעיה. מקסימום הם רואים וריקוצלה מינימלית שלא גורמת לכאבים. רביב גיל אמר שעשיתי טעות שהלכתי על הניתוח כי זה לא הצריך ניתוח. המליץ לי על מרפאת כאב. בשבת האחרונה הכאבים באשכים כ"כ החמירו וגרמו לי סבל שאפילו לא הצלחתי להרדם ששוב הלכתי למיון ושוב לא מצאו כלום ושחררו אותי עם המלצה להבדק אצל אורטופד אולי הכאב מוקרן מגב תחתון למרות שאני לא סובל מכאבים בגב בכלל. קבעתי תור לאורטופד. אז כרגע יש לי *תור למרפאת כאב. *תור לאורטופד (בספק גדול אם שם הבעיה כי אין לי כאבים בגב) *בדיקת US אשכים דופלר נוספת בקרוב. *תור לכירורוג לבירור כאבים בפי הטבעת כרגע אני חי על משככי כאבים שלא בדיוק עוזרים לבעיה של הגודש והלחץ באשכים (כי זה לא כאבים אז הכדורים לא בדיוק נותנים מענה) מעניין לציין שהכאבים באים בתקופות ובגלים והם לא רצופים כל הזמן. עד האפיזודה האחרונה של הכאבים היה לי תקופה של חודשיים רצוף שלא כאב לי כלום והכל היה תקין ללא שום כאב\גודש\לחץ. ופתאום התפרץ הגל האחרון של הכאבים שכבר נמשך שבוע ולא רואה את הסוף. (בנוסף יש לציין שמידי פעם בגלים של הכאבים גם מתווסף לזה: כאבים קלים בפין בראש העטרה ו\או כאבים קלים ושריפה בפי הטבעת. אבל זה ממש נדיר שזה מגיע הכאבים האלו.) אז הייתי רוצה לשמוע ממך לאיזה כיוון היית הולך במקרה שלי. האם היית שולל \מאשש את הוריקוצלה כגורם לכאבים? לא מצאו שום ממצא אחר בכל הבדיקות. רק ורידים תפוחים כפי שצויין בתוצאת US האחרונה. מה עוד יכול להיות הסיבה לכאבים באשכים? האם המקור באשכים? בשק האשכים? האם המקור מאיבר אחר? מה עוד הבדיקות שהיית ממליץ לי לעשות לפני שאני מרים ידיים סופית? האם זאת דלקת? האם זה זיהום? מה עוד יכול לגרום לכאבים האלו? אני יודע שאתה כמובן לא יכול להגיד לי דרך המחשב מה הבעיה שלי בלי לבדוק אותי אבל על סמך הנתונים המפורטים שציינתי מה עוד נותר לי לברר? האם נשאר לי רק מרפאת כאב כמוצא אחרון? היית ממליץ על טיפול אנטיביוטי נוסף לנסות? כדורים אחרים? כי ברצותי למצוא את הבעיה מהיסוד (במידה ויש בעיה) ולא להתחיל לחיות על משככי כאבים של מרפאת כאב וכד' אשמח לעזרתך וסבלנותך הידועה לטובה כי באמת כלו כבר כל הקיצין מבחינתי ואיני יודע מה עוד לעשות באמת שאיני מחפש מזור דרך האינטרנט בלי להבדק על ידך אבל אשמח להכוונה לכיוונים שונים שהיית ממליץ לי ללכת עליהם. תודה רבה רבה מראש ושוב, סליחה על המכתב הארוך הזה , יודע אני שזמנך קצוב ואולי לא תספיק אפילו לקרוא בעיון את המגילה אבל לנסות ניסיתי. אני מתנצל מראש. תודה רבה !!!

גדלתי בתור ילד ביישן מאוד , חסר בטחון עצמי ומופנם ומסוגר בלי חיים חברתיים ורגיש מאוד , גדלתי בלי חברים (למעט בביה"ס היסודי) ועד היום אין לי חברים. כתלמיד בביה"ס הייתי מהמצטיינים בכיתה וסיימתי כיתה י"ב עם בגרות מלא (זכאי לבגרות) וציון פסיכומטרי גבוה ובהצטיינות . בתור תלמיד בביה"ס בשעות אחרי הצהריים הייתי מבלה כמעט רוב הזמן בבית בעיקר בללמוד ובהכנת שיעורי בית , הייתי לומד הרבה בבית , את שאר הזמן הייתי מבלה בצפייה בטלוויזיה ובמשחקי מחשב , בשעות אלו אחרי זמן ביה"ס הייתי ממעט לצאת מהבית אם בכלל (לא הייתי יוצא לבלות עם חברים) . גדלתי כבנאדם רגיש מאוד לדברים שנאמרים עליי והנוגעים בי , רגיש לתגובות ולפידבקים של אחרים , ואם הייתי מרגיש שנעלבתי או נפגעתי ממשהו הייתי מתנתק ממנו ומפסיק כל מגע איתו . אחרי סיום התיכון עשיתי הפסקה של שנה לפני האונברסיטה , בשנה הזאת עבדתי במפעל קטן בכפר . בשנה הזאת החלו להופיע אצלי סימפטומים של דיכאון והתחלתי להרגיש בדידות קטלנית וקשה גם רגשות שליליים ורגשות עצב , ,גם כעס פנימי על המצב שנקלעתי אליו (הדכדוך והבדידות) וכעס על ההורים בגלל שחשבתי שחינכו אותי בצורה לא טובה גם כעס על הסביבה שבה גדלתי כי חשבתי שהסביבה גרמה לי לחלות במחלת נפש בגלל הערות שליליות שהייתי מקבל מאנשים בסביבה הזאת (הערות על כך שאני בודד) , והתחלתי להסתגר בתוך הבית , בתוך החדר והתחלתי להתנתק מהסביבה שבה אני חי עד כדי הסתגרות מוחלטת בתוך הבית . בינתיים אחרי שנת ההפסקה (השבתון) שהייתה לי התחלתי לימודים באוניברסיטה כשאני נושא מטען נפשי כבד . במקביל ללימודים באונברסיטה התחלתי לפתח פחד לצאת מהבית ופחד מלפגוש אנשים , פחד חברתי ממצבים חברתיים ובמקביל לזה התחלתי לפתח הימנעות מוחלטת מלהימצא בחברת אנשים , נמנעתי ממצבים חברתיים והסתגרתי באופן מוחלט בתוך הבית והתחלתי לחשוב מחשבות שאומרות שכאשר אני הולך ברחוב האנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , ושאינני מסוגל ללכת ברחוב , ושהרגליים שלי לא מסוגלות לשאת את הגוף שלי כך שאלך ברחוב , היו בראש שלי מחשבות שאומרות שאינני מסוגל לעמוד מול אנשים , אינני מסוגל להיות בחברת אנשים . בינתיים סיימתי שתי שנות לימודים באונברסיטה בהצלחה ונכשלתי בשנה השלישית בגלל המצוקה הנפשית שממנה אני סובל (ההסתגרות , ההימנעות , המחשבות , החרדה , הדיכאון , הפרעות שינה , הכעס , התפרצויות הכעס והזעם ). ואז אושפזתי בפעם הראשונה בביה"ח רמב"ם במחלקה פסיכיאטרית פתוחה ושם אובחנתי כסובל מהפרעה טורדנית-כפייתית OCD (חזרה באופן אובססיבי על פעולה מסוימת מספר פעמים כדי לוודא שהכל בסדר כמו למשל לוודא מספר פעמים שהדלת סגורה וגם מחשבות שמופיעות בראש באופן אובססיבי שאומרות למשל שהדלת לא סגורה ) , אובחנתי גם כסובל מחרדה חברתית והפרעת אישיות נמנעת ודיכאון שנקרא double dystemia depression והאבחנה הפסיכיאטרית הייתה : Schizoaffective Disorder סובל ממחלה בספקטרום השניידריאני עם מרכיב אפקטיבי. יצאתי מהאשפוז עם הטיפול הזה : Risperdal 4 mg \פעם ביום Lustral 150 mg \ פעם ביום Clonex 0.25 mg \ פעם ביום Dekinet 2 mg \ 3 פעמים ביום בהמשך באשפוז יום פסיכיאטרי ברמב"ם העלו לי את הלוסטרל (lustral) ל 300 מ"ג ביום והורידו את הריספירדאל (risperdal) ל 2 מ"ג ביום . בסך הכל יצאתי מהאשפוז מחוזק עם יותר בטחון עצמי והתחלתי לאט לאט לצאת לעולם אל מחוץ לבית . בהמשך הייתי במעקב אצל פסיכיאטרית שעשתה לי שינויים תרופתיים בתדירות גבוהה ובתוך זמן קצר , ובנתיים חזרתי לאוניברסיטה , אבל עוד פעם הייתה החמרה במצבי הנפשי ומצבי הנפשי התדרדר (הדרדר) ואז אושפזתי בפעם השנייה בביה"ח העמק בעפולה במחלקה פסיכיאטרית פתוחה בגלל הסיבות הבאות : כישלון בלימודים , הסתגרות מוחלטת בבית , הימנעות מוחלטת מלהיות בחברה מחוץ לבית , פחד לצאת מהבית , פחד מלפגוש אנשים , חרדה חברתית , ייאוש דיכאון ועצב , רגשות שליליים , התפרצויות כעס\זעם שכללו זריקת ושבירת חפצים וקילול ההורים והשם , מחשבות על כך שאינני יכול ללכת ברחוב בגלל שאנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , הרגשתי לא שייך , אין לי כח ללכת ברחוב . שוחררתי מהאשפוז עם הטיפול הזה : Modal 50 mg \ 3 ביום Nocturno 7.5 mg \ 1 ביום Seroquel XR 300 mg \ 2 ביום Efexor XR 150 mg \ 1 ביום יצאתי מהאשפוז עם האבחנה Simple Schizophrenia . בסך הכל האשפוז בעמק עזר לי מאוד יצאתי משם מחוזק ועם בטחון עצמי , ועם רגשות חיוביים , ואופטימיות , ועם הרגשת רוגע ושמחה וגם נפטרתי כמעט לגמרי מהמחשבות שמגבילות אותי בנוגע ליציאה מהבית ושמגבילות אותי במישור החברתי והפכתי לבנאדם חופשי שיכול לצאת לאן שהוא רוצה , גם נפטרתי מהעצבנות ומהלחץ והמתח ומרגשות הכעס . אחרי האשפוז הזה הייתי בבית כמעט שנה וחצי . בזמן זה הייתי במעקב אצל פסיכיאטר במרפאה קהילתית בביה"ח הלל יפה בחדרה שעקב ירידה במצב הרוח הרופא העלה לי את האפקסור ל 300 מ"ג ביום . אחרי האשפוז בעמק בכמעט שנה וחצי חלה הדרדרות והחמרה במצבי הנפשי : דיכאון , ייאוש , עצב , כעס , התפרצויות כעס \ זעם , השתוללויות , זריקה ושבירת חפצים , תוקפנות\אלימות מילולית כלפי ההורים (חשבתי שההורים גרמו לי לחלות מחלת נפש על ידי כך שלא חינכו אותי בצורה נכונה) , גם היו הפרעות שינה , מעביר ימים ללא אוכל , מרשל את עצמי , היגיינה ירודה , כעס פנימי אדיר , הרגשת חוסר אונים . אז הגיע האשפוז השלישי בנצרת שבכלל לא עזר לי , אשפוז זה נמשך חודש ושם טופלתי בטגרטול cr 400 מ"ג ביום שנועד להרגעת התפרצויות כעס , וטופלתי בנוסף ב רסיטל 20 מ"ג\יום בנוסף המשכתי עם הסרוקוול xr 600 מ"ג\יום . האשפוז הזה לא עזר לי , להיפך הייתה החמרה במצבי הנפשי , והתחלתי להרגיש תחושת אי שקט פנימי נפשי, ולהרגיש חוסר מנוחה , כך שאינני מסוגל לשבת בנינוחות ולהתרכז בדבר (צפייה בטלוויזיה , קריאה , אינטרנט), הרגשתי מצב דמוי אקטיזיה , ואז הפסקתי את האשפוז על דעת עצמי וחזרתי להמשיך מעקב אצל הפסיכיאטר שלי בהלל יפה כשהמצב שלי לא מאוזן , מרגיש דיכאון , לא שקט ולא רגוע , הפסיכיאטר כתב שהאבחנה שלי היא : Schizophrenia vs Schizoaffective Disorder ונתן לי את הטיפול הבא : Seroquel XR 600 mg \ ביום Modal 150 mg \ ביום Ambien CR 12.5 mg \ ביום לשינה Depalept Chrono לטיפול בהתפרצויות כעס \ זעם : להתחיל 500 מ"ג ולעלות ל 750 מ"ג ביום . להפסיק Viepax להתחיל Clonex 0.5 מ"ג 2 פעמים ביום . אחרי הטיפול הזה ב 20 יום לא הרגשתי הטבה , ותחושת האי שקט הפנימי נמשכה (התחושה שהזכרתי למעלה) , כלומר עדיין מרגיש מצב דמוי אקטיזיה (חוסר מנוחה) , ואז חזרתי לרופא שלי למעקב בהלל יפה , הרופא כתב במכתב הביקור שאני סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית באבחנה מבדלת עם סכיזופרניה . הוא כתב שישנו מרכיב אובססיבי בולט בתמונה , שמקבל ביטוי ברצון חוזר וטורדני לשנות את הטיפול ולפנות מחדש לכל מיני מקומות לצורך לשנות את הטיפול . הוא כתב שישבתי בבדיקה ללא שום ביטוי של אי שקט פסיכומוטורי . הפסיכיאטר המליץ לי על הטיפול הבא שאני מקבל אותו עכשיו (כיום) : Seroquel XR 800 mg \ ביום Depalept Chrono 750 mg \ ביום להפסיק מודאל (modal) בטענה שלא עוזר לי , וגורם לי לתחושת האי שקט . להמשיך Viepax XR 300 mg ביום . לקחת Cipralex 10 מ"ג ביום . Clonex 0.5 מ"ג \ 3 פעמים ביום . להתחיל Deralin 10 מ"ג \ 2 פעמים ביום . להרגעת האי שקט . Ambien CR 12.5 mg לשינה . בימים אלו (כיום) אני מקבל את הטיפול הזה . יש לי מספר שאלות : 1- חוות דעת על הטיפול התרופתי שאני מקבל עכשיו ואיך הטיפול הזה עשוי להועיל לי ? 2- האם יש צורך להעלות את מינון הדירלין ל 40 מ"ג 2 פעמים ביום כי אני עדיין מרגיש אי שקט ? 3- מה המטרה של השילוב של ה Viepax XR 300 mg עם ה Cipralex 10 mg ואיך זה עשוי להועיל לי ? 4- האם ה Depalept Chrono אמור למנוע את התפרצויות הכעס\זעם וכמה זמן צריך כדי שתורגש השפעתו במלואה ? 5- האם אפשר לקחת Seroquel XR 800 mg (כל המנה) בבת אחת בערב ? 6- האם Modal 150 mg ביום יכול לגרום לתחושת אי שקט ? 7- האם אני יכול לוותר על ה Modal ולהסתפק ב Seroquel כתרופה אנטי-פסיכוטית ? 8- חוות דעת על האבחנה הפסיכיאטרית שלי ? 9- חוות דעת על האבחנה הפסיכולוגית שלי ? 10- חוות דעת על טיפול פסיכיאטרי מומלץ ? 11- חוות דעת על טיפול פסיכולוגי מומלץ ? 12- חוות דעת על אפשרויות שיקום דרך ביטוח לאומי ו\או סל שיקום ?

היי שרון שבוע טוב ומבורך אני ממש על סף ייאוש יש לי מחשבות קשות וחמורות שאני מאחלת לטוהר שיקרו לה כל מיני דברים וגן לעוד אנשים לפעמים זה קורה לי. יום שישי חשבתי על זה שלא היה לה חום הרבה זמן היא קמה יום שבת עם חום. כל מיני מחשבות שאני מקללת אותה וכאילו מבקשת מהשם שיקרו לה דברים הכי נוראיים. אתמול התפללתי ובאמצע התפילה עלתה לי מחשבה שאני מבקשת מהשם שבזכות התפילה היא ת.. וכל מצווה שאני עושה זה בשביל זה עכשיו אני מפחדת אפילו התפלל ולהגיד ברכות השחר היא הדבר הכי יקר לי בעולם אני לא יודעת מאיפה הדברים האיומים האלה מגיעים לי למוח אני מפחדת שבעקבות האיחולים והמחשבות שלי באמת יקרה לה משהו

שלום בת 72 עם בעיות אורטופדיות מגיל צעיר. מזה כשנה, בשעות הלילה כאב חזק בגב עליון ימני שמקריו גם לצד. כאשר אני קמה בבוקר או באמצע הלילה (מתעוררת מהכאבים) תופס אותי כאב חד בצד הימני שמשאיר אותי למשך כמה דקות ללא יכולת לזוז ואפילו נשימה עמוקה כואבת. דוקא תנועה עוזרת לי ובמשך היום לא מופיע לי הכאב החד הזה אלא הכאבים הרגילים. צילום ריאות תקין לחלוטין. בצילום ע"ש לכל אורכו - שינויים ספונדילוטים עם אוסטאופיטים לכל אורך ע"ש. קיפוזיס מודגש. יתכן דיסקטגונים בגובה 1s - 11. אורטופד מומחה אמר שכאב זה אינו בגלל עמוד השדרה ויתכן שזו דלקת בעצב או "פלוירה". אסור לי לקבל תרופות נוגדי דלקת בגלל הקומדין שאני מקבלת (בעבר היה לי אוטם, הושתלן סטנטים, וגם פרפור פרוזדורים) גם סטרואידים לא רצוי שאקבל בגלל סכרת. מה עושים? אני על סף יאוש ומבקשת את עצתכם. בתודה מראש, רבקה

שלום רב, אני זקוקה לעזה ולייעוץ מה עליי לעשות, אני סובלת מOCDעצבנות חרדות דיכאון עמיד האוסידי מתבטא אצלי בקומפולסיות ובמחשבות טורדניות ודאגות אשר לא מרפות ממני. אני מטופלת אצל פסיכיאטר מדהים אולם כל תרופה שניסיתי נאלצתי להפסיק או כי לא עזרה לי או בגלל התופעות לוואי הקשות שלה. מבין כל התרופות של SSRI וSNRI היחידות שכן עזרו היו: ויאפקס- הייתי במצב רוח טוב והאוסידי פחת אך התרופה גרמה לי לאי שקט ולא הצלחתי לשבת אפילו על כיסא מבלי לזוז. פריזמה- בניגוד לויאפקס טיפלה באי שקט היה לי מצב רוח ושקט בראש אולם כל הזמן הייתי ישנה הרדימה אותי מאוד. חוץ משתי אלה כל שאר התרופות לא עזרו לי כלל למצבי. אני אובדת עצות לא יודעת מה לעשות כדי להתאזן כבר 3 שנים אם לא יותר אני מחפשת עדיין את התרופה שתתאים לי ותעזור לי. חשוב לי כן לתפק ביומיום ותרופה אשר מרדימה היא בעייתית לי. לא אכפת לי לקחת קוקטייל של תרופות העיקר להרגיש טוב. אשמח לעזרה להכוונה ולייעוץ בנושא בבקשה אני חסרת אונים!!! תודה רבה מקרב לב נועה

היי דוקטור, אני דואגת שאני מתנהלת באופן מיטיב אז שואלת פה עם הזמן אכן למדתי מהחרדות שזה טוב לשתף ולהיחשף לפחדים, לא מתוך קבלת אישור! אני כרגע לא בטיפול וכן בקונפליקט - זה מרגיש כאילו בכל פעם שמשהו "נפתר" או אני לפחות משלימה איתו (מדובר במחשבות שלי) אז מגיע משהו יותר מסובך בשבילי, כאילו המוח שלי או האוסידי רוצה כל הזמן לאתגר אותי ולא נותן לי מנוחה. אם זה המנגנון של אוסידי איך עושים שהוא ירפה? כרגע אני מנסה לקבל את זה שכל פעם יש למוח שלי רעיונות חדשים אבל ממש הייתי רוצה שזה יפסיק להטריד אותי. נגיד עכשיו זה בקשר לשיתוף אולי - הייתי רוצה להמשיך להיות גלויה עם קרוביי אבל כשאני חושבת על לספר להם על המחשבות שעברו לי בראש (מחשבות שקשורות בהם כביכול) אני ממש מתביישת ומרגישה לא נעים לספר על זה כי מפחיד אותי שזה אומר עליי משהו ועד שהפסקתי לדאוג מהמחשבות עצמן שבאו, הדבר היותר מסובך זו השאלה שאם קרוביי ידעו מה חשבתי זה יהפוך את העולם שלי הרי אלה מחשבות שלא קשורות למציאות שאני חיה אותה..... זה נשמע לי ממש מוזר, טיפשי, לא מקדם ובכל זאת האוסידי כל הזמן כל הזמן מחפש איפה הוא יכול להרוס את עולמי ולשנות סדרי עולם - לפחות בפרספקטיבה שלי. אז יש לי שתי שאלות 1 אם זה מנגנון של אוסידי איך עושים שהוא ירפה מלחפש כל פעם דבר יותר מטריד? 2 אני דואגת שיש מחשבות שאני לא יכולה לספר מרוב שהן לא תואמות לחיים שלי ומה שהופך אותן לאיומות זה שהן מתערבבות לי עם רגשות אמיתיים. אני באמת משתדלת להפריד בין מחשבה ורגש ואשמח לטיפ אם יש. ואולי יותר חשוב איך לחיות עם הבושה עליי והצער שנובעים מכך? תודה!!!

אובחנתי עם וולודיניה, והלכתי לפיזיותרפיה פרטית שאמרה לי שהדבר היחיד שבאמת יכול לעזור זה טיפול לייזר קר. לפני שאני מתחילה רציתי לברר האם ישנם טיפולים אחרים יעילים, משום שהלייזר עולה יקר מאד. תודה

אני רוצה לחיות לעולם... אך לא הצלחתי 3 פעמים בטסט, וזה גורם לי תחושת יאוש עמוקה בתוכי עד הפך החיים, כי ניסיתי את זה בתור צאנס לבדוק האם יש משהו בחיים שאני מצליח לעשות, 1. האם אני אמור להתמודד עם מחשבה זו ? 2. אם כן, איך עושים את זה ?

שלום, הבן שלנו בן 4.5 שנים, והוא גמול ביום אבל בלילה לא. החל מהסגר הראשון, הוא ביקש לא לישון עם חיתול בלילה, למרות שידענו שמבחינה פיזיולוגית הוא איננו מוכן, הסכמנו לו והורדנו את החיתול לילה. מעט מאוד לילות שהיה קם יבש. השנה התחלנו גן חדש ובנוסף הצטרפה למשפחה אחות קטנה. מה שהוביל שבלילה היינו צריכים להחליף פעמיים פיפי ולא היה יום שלא קם יבש. גם ביום התחיל רגרסיה של בריחת שתן. הגענו למצב של יאוש ושבוע שעבר החלטנו עם הסכמה שלמה של הילד שאנחנו שמים חיתול תחתונים. מציינת שהחיתול בבוקר מלא מאוד. אני תוהה אם עשינו נכון לגבי החזרת החיתול לילה? או שהיינו צריכים להתנהג אחרת? תודה. סיון

הי איזבל, אם יש לך סבלנות לקרוא ,אני אשמח לשתף אותך בחווייה מאוד לא פשוטה שעוברת עלי כרגע. אשמח לשמוע מה את חושבת. עברתי חצי שנה נורא קשה, חצי שנה של גמילה מציפרלקס לאחר שנים ארוכות של לקיחת הכדור. חצי שנה של חוסר ביטחון מאוד קשה. התחילו אצלי ספקות לגבי עצמי והיכולות שלי, מה אני רוצה, מה נכון לי (בעיקר מבחינת אורח חיים ובחירת מסלול לימודים שלמעשה עד היום לא הצלחתי להסגר עליו), קושי בקבלת החלטות אפילו לגבי דברים קטנים ביום יום, התמודדות עם אבל על מוות של סבא וסבתא במשפחה, הרגשתי שאני הולכת לאיבוד ומתחילה לאבד שליטה על חיי. כבר מעל לשבועיים מתמודדת עם תחושה קשה, תחושה נוראית ומתמדת שמלווה בחרדה קשה ובתסכול רב. מרגישה תחושה מוזרה ולא מובנת של ריחוף, של בהייה, תחושה של ניתוק מהמציאות למרות שאני נוכחת בה פיזית, מרגישה כאלו אני כאן ולא כאן, תחושה של ניתוק מהסביבה, אני שומעת, ורואה ומגיבה באופן אוטומטי לסביבה ומבצעת את הפעולות היומיומיות באופן אוטומטי ללא שום חיבור ורגש, כאלו אני מרגישה שאני לא לגמרי בתוך הסיטואציה. התחושה הקשה הזו התחילה לעורר אצלי שאלות וספקות לגבי המציאות, אני כל הזמן שואלת את עצמי האם זה אמיתי מה שאני רואה? למרות שבפועל אני רואה. האם אני באמת שומעת? למרות שאני באמת שומעת. בוחן המציאות נשאר תקין אבל משום מה אין אין לי חיבור, אין לי רגש כאלו יש איזשהי תקלה במוח. כשאני רואה טלויזיה ומעסיקה את עצמי במשהו אני חווה כמה רגעים של נחת ושל שכחה מהמחשבה שהפכה למציאות כבר אבל ברגע שאני בחוסר מעש וחוזרת למציאות מה שנקרא אני חווה שוב מחדש את החרדה הזו. למעשה חזרתי לקחת את הכדור בעקבות הניתוק שגרם לי בפעם הראשונה להתקף חרדה מאוד עצום. כעת אני מתוסכלת ומדוכאת מהעובדה שחזרתי לקחת את ה"סם" הנוראי הזה שרק מטפל בסיפטום, שרק יוצר אשליה של בסדר, שגורם לך להרגיש כבוייה רגשית, זומבית וכל כך האמנתי שאני בדרך הנכונה כשבחרתי להפסיק ולטפל באופן טבעי אם באמצעות צמחים, פרחי באך שמאוד עזרו לי לתקופה, אם בשיחות ובמגע. והיום אני חושבת שעשיתי טעות שבמהלך החצי שנה הזו לא הלכתי לטיפול פסיכולוגי באופן רציף (הלכתי לטיפול רגשי הוליסטי בתדירות לא מאוד גבוהה) והרגשתי שזה נותן לי המון אך הבעיות היו כל כך עמוקות  שהייתי צריכה כנראה מעבר, כנראה הייתי צריכה לחזור לפסיכולוגית. כנראה הייתי צריכה טיפול מעמיק יותר.   כשאני חושבת על כל זה יכול להיות שכל התקופה הזו גרמה לי להתרסקות נפשית שהנפש כבר לא יכלה לעמוד בה והתוצאה היא ניתוק, דיכאון, ייאוש. כל כך חוששת מהמצב שאני נמצאת בו כרגע, מרגישה שמשהו לא בסדר איתי, אני לא יודעת מה גרם לי למחשבות האלה ולתהיות והספקות לגבי המציאות , זה פשוט התחיל להתפרץ ואני לא יודעת מה יכול להיות הגורם לכך, קשה לי להצביע- אם זה נבע מהפסקת הכדור, מאירועים שחוויתי במהלך השנה שגרמו לי להתערערות, אם המצב קשור בחויות מהילדות, אין לי מושג מדוע התחלתי להרגיש כך ואם זו אכן הפרעה שהחלה או רק מחשבה שהפכה למציאות. בנוסף אשמח לדעת האם יש הבדל בין טיפול רגשי-הוליסטי לבין טיפול פסיכולוגי, אם כן, מה ההבדל בעצם ואיך אני יודעת לבחור את סוג הטיפול שנכון למצבי? ניסיתי גם וגם הייתי בטיפול פסיכולוגי במשך שנים ארוכות ולפני שנה עברתי לטיפול רגשי והרגשתי שאני מתחברת יותר לטיפול הרגשי. השאלה אם לאור המצב שאני נמצאת בו כרגע כדאי כן ללכת לכיוון של טיפול עם פסיכולוגית מקצועית שיכולה לאבחן ולטפל בצורה מדוייקת יותר... איני יודעת מהו/ם הטיפול/ים הנכון/ים למצבי. חשוב לי לציין שאני מאוד נרתעת מהטיפול התרופתי ורוצה לטפל באמצעים טבעיים (צמחים, פרחי באך, שיחות,מגע) ולא להיות תלוייה בכדורים שגורמים לי להרגיש כמו זומבית כבוייה רגשית, עייפות, ובעיקר חשוב לי לשמור על הנפש שלי מאוזנת ללא כדורים שרק יחמירו את המצב , כי ברגע שמפסיקים הכל חוזר, כמו שקרה לי.

שלום רב, אני בת 54, אקדמאית ועובדת במקום עבודה כבר 20 שנה בתפקיד מנהלתי. סובלת שנים מבעיות נפשיות קשות של דכאון, חרדה, אישיות נמנעת, רגשי נחיתות, זעם כביר ועוד. ניסיתי טיפולים פסיכולוגיים, מטופלת תרופתית בהטבה חלקית. בודדה מאוד, נותרו אח נשוי ללא ילדים ואבא קשיש. לאורך כל השנים לא הצלחתי ליצור חברויות או קשרים אינטימיים עם גברים (מה גם שאני שמנה). בקיצור...חוץ משכל כנראה שאין לי מה להציע לעולם התזזיתי הזה. לאחר שאמי נפטרה התחלתי ללמוד לתואר שני אבל כמו תמיד הלימודים הם לסיפוק אישי וללא תועלת מקצועית כלשהי. מסתובבת בעולם מתבוננת באחרים שמנהלים מערכות יחסים ומטפחים עצמי חזק ואיתן ואילו אני בפנים מרגישה כמו ילדה חסרת אונים המביטה בהשתאות בעולם המבוגרים. כמובן שאיני נוהגת. היות ובינה בראשי, אני מבינה שהדברים לא ישתנו בגיל כזה ומכאן הייאוש הגדול שאני חווה. יש לי חברה אחת...ששורדת איתי בגלל שצרכיה החברתיים גבוהים מהחסרונות שלי....לי אין סבלנות לרוב העולם, ואני מיואשת מחיי העבשים. אשמח לשמוע את דעתך.

איך מפנימים את המטפלת? כל הזמן פחד ולא מרגישים בטוחים הרצון להיות איתה כל הזמן כל הזמן הפחד להיות לבד המצוקה כאשר לבד

שיתוף מלא והשענות על מטפל, לא נראה לכם שזה בא על חשבון משהו אחר??? הצורך לשיתוף הוא אנושי וקיים. לדעתי הוא בסיס לזוגיות אמיתית נכונה וטובה. נכון שישנם דברים ביחסים בין בני הזוג שאי אפשר לומר האחד לשני, כי אולי יפגע בזוגיות, אבל זה חלק קטן מכל מה שאנחנו רוצים לשתף, על רגשות, אמונות, כשלונות, אתגרים, הצלחות, תקוות, ייאוש, אינטאקציה עם אנשים. אנחנו אמורים לשתף כל אלו את בן הזוג שלנו, את מי שקרוב אלינו בחיי היום יום, יהיה זה מי שיהיה, אפילו אם לא בן זוג, אז חבר, ידיד, חברה, ידידה, נפש קרובה, מישהו שיש לנו קשר ורגש אליו בחיי היום יום. האם העשיה הזאת עם המטפלת והתלות במטפל כדי לשתף אותו בכל מה שקורה לנו, לא פוגעת במרקם היחסים עם מי שהיינו אמורים שיהיו לנו את הקשרים הקרובים הללו? האם זה לא איזה שהוא בִּמקום? משהו שקונים עם כסף במקום עם אהבה? אני לא מדברת על שיתוף בבעיות, שיתוף בשיקום כל מיני באגים, אני מדברת על שיתוף אנושי בכל מה שקורה לנו בחיים.

איך מבחינים בין סכיזופרניה מסוג simple שז אומר רק קיום סימנים שליליים של סכיזופרניה והיעדר מוחלט של סימנים חיוביים לבין דיכאון וחרדה לבין הפרעת אישיות מאשכול A ? ומהו הטיפול המתאים לההפרעות שהזכרתי ?!

שלום . אני אמא לתינוק בן 9 חודשים , תינוק רגוע יחסית עם סדר יום קבוע בד"כ הולך לישון מוקדם בערב ויושן בד"כ לילה שלם 12-11 שעות ברצף , לא בכיין מאוד חייכן ופעיל. בקיצור לכאורה חלום של כל אמא. אך לעתים (קרה בסה"כ כמה פעמים) שאני יוצאת מדעתי ומתחילה לצעוק אליו. למשל הוא לא רוצה לישון במיטה שלו ורוצה לישון רק איתי עד שבעצם קרה שנפל מהמיטה והחלטתי להתעקש על כך להרדים אותו במיטה שלו הדבר נגמר בכך שהוא היה מתעורר כל 15 דקות ונעמד על 4 ושוב הכל מהתחלה עד 3 לפנות בוקר. שכבר אין כוחות וסבלנות. והרמתי אליו כל על כך שהוא לא ישן לבסוף לקחתי אותו למיטה שלי והוא נרדם על הצד בחיבוק. כנ"ל גם כאשר רוצה לישון ולא נרדם,יצאה שכמה פעמים צעקתי אליו( אפשרות לרעב , רטוב וכו נבדקו). אחרי שאני צועקת אליו אני מרגישה רגשות אשם מאוד חזקים ולא מפסיקה לבכות. אני מאוד אוהבת אותו והוא ילד ראשון. גם אני בדרכך כלל מאוד רגוע . אך לאחרונה נהיה לי קשה קשה לשלוט . גם המגע בזמן הזה לתינוק אני מניחה שגס יותר מאשר בדרך כלל . אני מבינה הכל אך ברגעים של ייאוש לא יכולה לשלוט בכעס. מה עושים? תודה

שלום, לפני כחודש וחצי אבחנו אצל אבא שלי סרטן ריאה תאים לא קטנים מסוג קשקשי. הגוש נמצא בשער האונה הימינית העליונה. שלחו אותו לבדיקת CT PET ושם הוא אובחן שהסרטן כבר בשלב מאוד מתקדם (4). יש לו גרורות בעמוד השדרה, בשורש חוליה L4, באגן, בצלעות צד שמאל, בריאה הימינית וקצת בחלל הבטן.אבא שלי בן 62, לא מעשן, עסק בספורט כל חייו ומצבו הכללי עד גילוי המחלה היה מצויין. כרגע הוא התחיל לקבל טיפול כימוטרפי. קראתי רבות בנושא המחלה והבנתי שסיכוי ההחלמה שלו קטנים ומדובר על מתן טיפול כדי לנסות ולהאריך קצת את הזמן... השאלות שלי האם היו מקרים שחולים הצליחו להתגבר על המחלה? אני מודעת לסטטיסטיקה ואני יודעת שהיא לרעתנו אבל האם אתם יודעים או מכירים אנשים (לא הכל מספרים....) שכן הצליחו להחלים? האם יש טיפול נסיוני או מחקרי בארץ או בחו"ל שכן ניתן לנסות ולהציל אותו? האם כדי להמשיך בטיפולים גם כאשר הם יגרמו לו להרגיש גרוע? האם עדיף כרגע לעבור לטיפולי הקרנה למוקדים מסויימים כדי להקל לו על הכאב בגוף? חשוב לי לציין שכרגע הוא לוקח תרופות על בסיס מורפיום להתמודד עם הכאב וכרגע הם די עוזרות לו - מצליח לישון וכמעט ולא מרגיש את הכאב? חשוב לי לציין שאבי לא עישן לעולם ותמיד היה בריא מאוד - האם נתונים אלו יכולים לעזור לו להחלים? אשמח מאוד לקבל את תשובתכם - גם מחולים שמתמודדים עם אותה מחלה כדי להחליף מידע ורשמים.

לילדת האוקיינוס א.ישר כח על עבודת הקודש שאת עושה -כל הכבוד. ב-אני ארבעה ימים לאחר החזרת שלושה עוברים.( הפרייה מספר 2 ) היום התחלתי להאגיש כאבי בטן תחתונה מאוד דומים לכאבי מחזור עמומים.האם זה אומר שההפריה נכשלה? יש בכלל טעם לבצע בדיקת בטא? לציין כי הכאבים הללו מופיעים כל חודש כשבוע לפני קבלת הוסת.אני מיואשת .קשה מאוד להתעלם מהכאבים וההמתנה מורטת עצבים. שמעתי שלפעמים בתחילת הריון מופיעים כאבים מן הסוג הזה מחכה לתשובה תןדה על תשומת הלב.

אני מזה 13 שנה סובל מירידה בטסטוטרון שלי. אין לי חשק מיני,האורולוג הקודם נתן לי ג׳ל טסטומקס והטיפול הזה גרם לי לכאבי ראש ולכן הפסקתי ולא חזרתי לרופא מתוך ייאוש וכעת אני שוב רוצה לטפל בעצמי, מה עושים אם הג׳ל לא יעיל לי? תודה מראש.

ערב טוב אני פונה לאחר שכבר נואשתי.. הבן שלי בן שנתיים וחצי מבין ומדבר בצורה מעולה הוא יודע לשלוט על הסוגרים אבל לא משתף פעולה מרצונו . לא יוזם ללכת לסיר לבד במשך היום רק אם לוקחים אותו לסיר אחרת מפספס. בלילה כשהוא בלול ( יישן במיטת תינוק גדולה) הוא מוריד את כל הבגדים והטיטול ומתפנה בכוונה בלול גם קקי וגם פיפי , לפני זה הוא דואג להתפשט ולהוציא את השמיכה והכרית כדי שלא יתלכלכו ומתפנה בלול ורק אז קורא לי, כשאני באה הוא מחייך .יודע שאסור אבל חוזר על זה כל לילה מה ניתן לעשות?

למה לא???מה כל כך מפחיד אותך? מה יכול לקרות? מה הדבר שאת מדמיינת שיקרה? ומה היית רוצה שיקרה בפועל??? אני לא כ"כ מבינה למה לא? כבר נרשמת, התקבלת. בטוח זה משהו שאת רוצה כבר המון זמן...מה עוצר בעדך? מה הפחד? דברי על הפחד! בשביל זה אמא צביה שם!!!! בשבילך!!!!!

סובלת מהשמנת יתר קיצונית ביותר עברתי 2 ניתוחים ש"כשלו" שרוול ומעקף נכון להיום במשקל קיצוני עם כאבי בטן בבטן העליונה מגיעה לריצפה מכאב , הרופאה טוענת שזה כלום , עברתי C.T בטן נמצאו כמה דברים וגם על זה הרופאה אמרה שהכל בסדר, בטן ימנית גדלה בהמון ונוטה ימינה מאוד ונופלת, על סף יאוש אשמח לעצה, מצ"ב את תמצית הבדיקה תודה

אני נשוי כ-11 שנה ויש לנו 3 ילדים. לפני קצת יותר משנה החלנו בטיפול זוגי-מיני בגלל שלאשתי היה קשה באחרונה ויחסי המין היו בתדירות ואיכות ירודה מבחינתי. אחרי לערך 14 פגישות נתבקשנו לקבוע תאריך ביומן אחת לשבוע לצורך סקס. ביצענו את המטלה, כמעט אף פעם לא ביחד ולעיתים כשלצד אחד זה לא נוח ולא בא. אבל - זה קרה. בהמשך נתבקשנו לערוך מונולוג 7 דקות ללא התערבות הצד השני והשני צריך לשקף מה ששמע. זה עבד פעם אחת מכל צד וזהו. אשתי, בשל עומס בעבודה וקשיים מרובים עם הילדים פשוט לא בראש של סקס גם כשהוא קורה. מבחינתה הסקס סבבה אבל כשזה נמשך יותר מ-15 דקות היא מאבדת סבלנות ומבקשת לסיים. אני כל כך מתוסכל מהמצב שאני הופך ממורמר וציני, שברור לי שהם הורגי תשוקה, מה גם שממילא אין ממנה תשוקה בכלל. כיוון שהמטפלת המינית תפוסה עד לעוד חודשיים לערך, מתחזקות בי שתי תחושות. 1. היא רוצה להתגרש - דיברתי איתה על זה אבל היא מכחישה ואומרת שלא תעזוב אותי. 2. אני על סף בגידה. דבר שהיה מבחינתי טאבו ובל יעבור, פתאום נראה סביר. לא יודע אם ברומן או עם נערת ליווי. אבל המחשבה שיותר מ-13 שנה לא נהנתי מסקס ואני נאלץ לזייף אורגזמה כדי לסיים אותו הרבה פעמים - מתישה אותי. הכל מרגיש מתפרק. לא יודע מה לעשות.