עוד בתחום
מומחים ומכונים
שלום לדבורה הילד כנראה נלחם על הסטטוס שלו. הסטטוס שלו נפגע כשלא מקבל את מה שרוצה. חיבוק והערות טובות לא ישנו את ההתנהגות. יש גם משהוא במשפחה שמאפשר לו התנהגות כזאת. יש בו כנראה גם רמת כעס גבוהה יותר.להערכתי כדאי שתיתיעצו עם איש מקצוע . זה יכול לדרוש הדרכת הורים ו או טיפול דיאדי. בברכה ובהצלחה טובי פלד
הי רווית, מצערת מאוד האמירה האומללה, אני מבינה את כאב הלב שלך, הייתי מרגישה אותו דבר במקומך. העניין הוא שההשלכות של כל המצב, לא רק של האמירה הזו, נגלות לעין. את מתארת אותו כילד קשה ו/או ילד שקשה לכם ההורים לתת מענה לצרכיו הרגשיים בנקודה זו. אמירה אחת כזו, אם לא תחזור לעולם, לא תעשה שום נזק מיוחד, הבעיה היא הסביבה בה הוא גדל שמייצרת תנאים לאמירת אמירה כזו, וכרגע נשמע שהסביבה הזו לא יודעת לתת מענה לצרכיו, עם כל הרצון הטוב. לכן מה שאני מציעה לכם הוא לגשת לטיפול שנקרא טיפול דיאדי. עורכת אותו בד"כ פסיכולוג/ית קליני או כל מטפל מוסמך בעל הכשרה ספציפית כזו. בטיפול זה כל הורה בתורו נמצא למשך שעה בפגישה עם הילד והמטפל בחדר, ולאחר מכן ישנן פגישות אישיות של כל הורה עם המטפל לצורך עיבוד התכנים שעלו, הקשיים האישיים וכו'. אני באופן אישי ממליצה בחום על שיטת הטיפול הזו, לפעמים היא עובדת קצת כמו קסם. כל טוב, ירדן פרידון ברשף פסיכולוגיה קלינית וייעוץ ילדים מתבגרים ומבוגרים 0523873044
שלום רב בהחלט יש עניין להמשיך את הטיפול כל עוד הבעיה נמשכת .
שלום לדבורה הילד כנראה נלחם על הסטטוס שלו. הסטטוס שלו נפגע כשלא מקבל את מה שרוצה. חיבוק והערות טובות לא ישנו את ההתנהגות. יש גם משהוא במשפחה שמאפשר לו התנהגות כזאת. יש בו כנראה גם רמת כעס גבוהה יותר.להערכתי כדאי שתיתיעצו עם איש מקצוע . זה יכול לדרוש הדרכת הורים ו או טיפול דיאדי. בברכה ובהצלחה טובי פלד
הי רווית, מצערת מאוד האמירה האומללה, אני מבינה את כאב הלב שלך, הייתי מרגישה אותו דבר במקומך. העניין הוא שההשלכות של כל המצב, לא רק של האמירה הזו, נגלות לעין. את מתארת אותו כילד קשה ו/או ילד שקשה לכם ההורים לתת מענה לצרכיו הרגשיים בנקודה זו. אמירה אחת כזו, אם לא תחזור לעולם, לא תעשה שום נזק מיוחד, הבעיה היא הסביבה בה הוא גדל שמייצרת תנאים לאמירת אמירה כזו, וכרגע נשמע שהסביבה הזו לא יודעת לתת מענה לצרכיו, עם כל הרצון הטוב. לכן מה שאני מציעה לכם הוא לגשת לטיפול שנקרא טיפול דיאדי. עורכת אותו בד"כ פסיכולוג/ית קליני או כל מטפל מוסמך בעל הכשרה ספציפית כזו. בטיפול זה כל הורה בתורו נמצא למשך שעה בפגישה עם הילד והמטפל בחדר, ולאחר מכן ישנן פגישות אישיות של כל הורה עם המטפל לצורך עיבוד התכנים שעלו, הקשיים האישיים וכו'. אני באופן אישי ממליצה בחום על שיטת הטיפול הזו, לפעמים היא עובדת קצת כמו קסם. כל טוב, ירדן פרידון ברשף פסיכולוגיה קלינית וייעוץ ילדים מתבגרים ומבוגרים 0523873044
שלום רב בהחלט יש עניין להמשיך את הטיפול כל עוד הבעיה נמשכת .
שלום לך, המודעות לכך שאינך רוצה לפעול באלימות - היא חשובה ומהווה צעד ראשון והכרחי. את גם מציינת שאינך אלימה. באשר לכעס ולאופן ביטויו - כדאי לשקול טיפול דיאדי (בו את נמצאת עם הילד בטיפול והאינטראקציה ביניכם היא מוקד העבודה). אודי
שלום דנה, ראשית עלייך לזכור שהשילוב של להיוולד קטן, ושל עיכוב התפתחותי פיזי, ובוודאי שבין אלו קיימת גם השפעה הדדית, יניב גם קשיים אחרים, שאיתם צריך לדעת איך להתמודד. אני מאמינה שהחשש שלה מלהתנסות בכל מיני הרפקאות בגינה, יתמתן כאשר תצליח גם להתפתח יותר פיזית. אולם מניסיוני, התגובות של ילדים בגיל הזה הוא בחלקו שיקוף של עמדות ההורים. בהמשך לשאלתך, פעוטות בגיל הזה לא מקבלים טיפול רגשי, אלא הטיפול הוא תמיד דיאדי כלומר - ההורה או האם במקרה שלך כמטפלת עיקרית, והפעוט ביחד באותו החדר, כאשר בין לבין נערכות פגישות בנפרד עם האם לשם עיבוד תכנים שעולים במפגשים המשותפים. אני שומעת ככה מבין השורות את החשש הגדול שלך מהמצב, את הייאוש וגם את אי שביעות הרצון. אני מנחשת שמתחת לכל זה גם קיים הרבה פחד וחרדה. סביר שבגלל שביתך נולדה קטנה, חשת צורך לשמור אתה קרוב אלייך. התחלת להגיד נכון - אם אשחרר, אולי גם היא..אבל השאלה היא איך לעשות את זה, זה כבר יותר מורכב. איך לזהות איפה ומה צריך לשחרר, מורכב לא פחות. כאמור אם רצונך בטיפול, טיפול דיאדי הוא הכתובת עבורך. ברמה המיידית והקונקרטית, אני מציעה לך לעודד אותה מאוד על כל הישג קטן שלה, כל ביטוי של תעוזה, של עצמאות. זה יכול להיות כאשר היא אוכלת לבד, או אוחזת לראשונה בטוש ומציירת, זה יכול להיות כאשר את ניגשת לשירותים והיא מסכימה להישאר לבד בסלון לכמה דקות ("כל הכבוד..איך נשארת לבד, והעסקת את עצמך..ולא פחדת..") וכיוב'. בהדרגה הגדילי את המרחק בניכן, הסבירי לה שאת הולכת לכך וכך זמן, ושתיכף תחזרי. שבחי אותה כאשר עומדת בזה בהצלחה, ואם בוכה, דברי אליה והרגיעי אותה מרחוק. עודדי עצמאות ותעוזה קודם כל בתוך הספירה הביתית, והניחי בנתיים לביטויי תעוזה ועצמאות בגינה. בידקי בינך לבינך היכן את עושה עבורה את מה שהיא כבר מסוגלת לעשות לבד, ובעיקר, האמיני במסוגלות של ביתך ובו בעת בכך שהיא תעשה את הכל בזמן ובקצב הנכון לה, בהינתן התנאים הסביבתתים המתאימים ואלו הם -להאמין בה ולא "לדחוף אותה", להניח לה לפעמים מבלי להתייאש. לשמוח על כל הישג קטן חדש ולא להתבאס ממה שעדיין לא עושה. שימחי איתה ובה, אני באמת מאמינה שהכל יסתדר בקצב שנכון לה.. כל טוב, ירדן פרידון ברשף פסיכולוגיה קלינית וייעוץ ילדים מתבגרים ומבוגרים 0523873044
שלום לך, אני שמחה שמצאת את דרכך לטיפול אחרי הפגיעות שעברת בילדותך, ואני מקווה שהטיפול מיטיב איתך. העניין הוא שלפגיעות כאלה יש דרך נוראית לשוב ולחיות ברגע שאנחנו הורים, ובאופן כזה או אחר להשפיע (ולא לטובה) על ההורות שלנו - על ילדינו. לכן אני בהחלט שותפה לרצון שלך למצוא טיפול שיאפשר לך להשפיע לטובה על הקשר שלך עם ביתך ועל ההורות שלך. לשם כך גם בעיני טיפול דיאדי אינו מתאים, אלא רק בחינה מעמיקה שלך את הפגיעות שחווית, ואת האופן שאלו משפיעות על הורותך, תאפשר לך לשנות את המצב הקיים. ישנה גישה טיפולית הנקראת "טיפול בהורות" שמתעסקת בעיקר בזה, ומטפלים רבים המקיימים "הדרכות הרים" עובדים באופן דומה (כדאי לך פשוט לברר עימם באופן אישי ולוודא שבליבת העבודה עם ההורים גישה דינאמית- משפחתית). לחילופין הייתי מבקשת מהמטפלת שלך לשמור בתודעה הטיפולית את ההשפעות של הפגיעות שחווית על ההורות שלך, ולהתייחס לכך בטיפול כל אימתי שאפשר. אני בהחלט חושבת שאפשר להתמקד בהורות שלך יותר בתוך הטיפול הקיים, וכרגע זו נראית לי האופציה הנכונה ביותר. כל טוב, ירדן פרידון ברשף פסיכולוגיה קלינית וייעוץ ילדים ומבוגרים 0523873044
שלום תמר, כ"כ חבל שאב כ"כ מסור ואוהב, לא יוכל להנות מהילדה שלו ושהיא לא תוכל להנות ממנו. זה בהחלט נשמע שהוא זקוק למעט עזרה כדי להצליח להתחבר אליה מחדש, וללא ספק הדרכת הורים לשניכם יחד, בשילוב פגישות יחידניות איתו, יוכלו לסייע לו מאוד. אפשר אפילו לשקול טיפול דיאדי במידת הצורך (אב וילדה ביחד בחדר בנוכחות המטפלת), אבל זה בהמשך. מציעה לפנות לפסיכולוג/ית קלינית של ילדים שמתמחה בטיפול בילדים ובהדרכת הורים (רצוי גם בעלת ניסיון בטיפול דיאדי). בברכה, ירדן פרידון ברשף פסיכולוגיה קלינית וייעוץ ילדים ומבוגרים 0523873044
שלום טל, את בעצם אומרת שאין לך מושג מדוע ביתך מתנהגת כך, ושבגן לא יודעים להסביר, אבל את כםן מציינת שהפנו אתכם לטיפול דיאדי. טיפול דיאדי הוא טיפול שבד"כ מטרתו היא שיפור הקשר בין ההורה לילד, ושיפור יכולת ההורה להבין את הילד. את לא תיארת מה היה שם בטיפול, ועם אילו תובנות/הבנות יצאת, אבל זה נשמע שלא הצלחת להתקדם בהבנת הגורמים המשפיעים על ביתך. לכן אני ממליצה לך בחום לפנות להדרכת הורים, לשטוח בפני המטפלת תיאור רחב של משפחתכם, הסביבה בה אתם חיים, של חייך, של חיי ביתך, ואולי כך לנסות להבין אילו גורמים משפיעים על ביתך וכיצד את יכולה להיות עבורה באופן המיטיב ביותר. בשיתוף עם המטפלת תוכלו לשקול בהמשך טיפול רגשי עבור ביתך. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום דנית מצטערת על העיכוב בתשובה, נולדה לי נכדה ולא הייתי פנויה כלל, אך הנה אני ממש איתך. המצב של אמא שלך כפי שאת מתארת אותו הוא נורמאלי לגמרי וחשוב לתת מקום לתחושות שלה. אמא שלך בתהליך אובדן, מעבר לתחושות הקשות שכל הטיפולים עושים יש הרבה אובדן וזה עושה מצב רוח קשה עם כל הסימנים שתארת. זה אובדן של בריאות, כאשר לזה מתלווה, איום על החיים וזו אחת התחושות הקשות ביותר וטוב שאמא שלך מרשה לעצמה להרגיש כך ולא מנסה להתנהג כאילו הכל בסדר. לגבי התחושות שלך גם הן נורמאליות למצב, החשש שתאבדי את אמא שלך הוא קשה ואני לא מדברת רק על מוות, אלא לאבד את האמא הבריאה שהייתה לך, לקבל אמא חולה, לראות אותה ב"מערומיה" זה לא פשוט. ללא קשר בת כמה, את ילדים תמיד חושבים שההורים שלהם יהיו לנצח בשבילם ומסתבר שהעובדות שונות ואז זה קשה ביותר. את שואלת איך את יכולה לשמח אותה? אי אפשר לשמח אדם כואב וגם לא צריך. מה שנכון הוא להיות עם האדם שכואב איתו ובשבילו בכאב ובקושי שלו. לנסות לשמח אותה זה כאילו להגיד, תשמחי, תתלעמי מהכאב. אי אפשר וגם לא צריך להתעלם מהכאב ומפחד המוות, כן צריך לטפל בזה וכיצד. קודם כל לתת לה תחושה שגם את כואבת את הכאב הזה, שגם לך קשה לראות אותה במצב הזה, שגם את מפחדת. שהיא תרגיש שאת מרגישה ומבינה אותה ולתת מילים בניכן לכל התחושות והרגשות. אי אפשר לצפות מאדם סובל שיחייך. אפשר כן לקוות שהבדיקות יראו שינוי לטובה.. לדאבוני חשוב לדעת שסרטן זו מחלה כרונית ויכולה לחזור (זה אחד מהמאפיינים של מחלה כרונית). שווה ללכת לטיפול נפשי כדי לעבד את המצוקות , אפשר כל אחת בנפרד אפשר גם ביחד, זה נקרא טיפול דיאדי, (של שניים) כמובן שצריך לזה משאבים כספיים, אבל אפשר גם לפנות לקופה שאתן/או אמא מבוטחת ולראות מה הם יכולים לתת. אני כאן באתר כמעט מידי יום ואתייחס ברצון למה שתכתבי, אם תרצי להמשיך להתכתב בברכה נטע מוזר
שלום אלינור, יכול להיות שהמופע החדש שאת מתארת קשור לחוויות שעברה בחודשים האחרונים, הן כתוצאה ישירה מטראומת הטיפולים והן בעקיפין (למשל כתגובה לחרדה שלכם או למתח הכללי בבית). בנוסף היה גם מעבר הדירה, וכמובן יש ברקע את "גיל שנתיים הנורא", שעלול להימשך כתקופת מרד ומאבק גם עד גיל שלוש כמעט. יהיו הסיבות אשר יהיו, אני מציעה לנסות להירגע, ולאפשר לה לחזור לעצמה בקצב שלה, תוך שאתם נשארים רגועים, מכילים וסבלניים גם מול מופעי החרדה הקיצוניים. בזמן בהלה או פחד, נוכחות שקטה ונוסכת ביטחון מצד המבוגרים - עוזרת מאד. כשהיא צורחת בבהלה "אמא בואי!", גשי אליה בנחת, ואמרי בשקט "אני פה. הכל בסדר". אין טעם להסביר שאין ממה לפחד, או לאלץ אותה להתגבר בכל מחיר. נסי להימנע מרחמים או אשמה על מה שקרה בזמן האשפוז. הזכירי לעצמך שעשית הכל כדי שתהיה בריאה, גם אם נאלצתם להכאיב לה. זה חלק מחייהם של ילדים והורים רבים, ומרביתם מתגברים על כך ללא נזק רב לטווח הארוך. ככל שתצליחי להחזיר את השגרה לחייכם, כך היא עצמה תוכל לחוש שהסביבה שוב בטוחה ויציבה, ואפשר להירגע. לגבי טיפול, אני מאמינה שבגיל כה צעיר ההתערבות היעילה היא דרך ההורים. תוכלו להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, שינחה אתכם כיצד לעזור לה. במקרים מסויימים, אם ההתרשמות היא כי קיים משבר אמון או קצר בתקשורת הורה-ילד, אפשר לשקול טיפול דיאדי או משפחתי. להערכתי, אפשר בשלב זה להסתפק בהדרכה הורית קצרה. בהצלחה והרבה בריאות ליאת
שלום שלושית, ראשית, אני מאוד מעריך את העובדה שאת מודעת לקשיים ומוכנה לתהליך של שינוי. הכיוון הוא כמובן טיפול. יש מספר אפשרויות: טיפול דיאדי יסייע לך בשיפור הקשר עם הילדים (זה טיפול משותף של כל אחד מההורים עם הילד, יש מספר וריאציות לזה). יש אפשרות לטיפול המתמקד בשליטה על כעסים (בד"כ קודנטיבי התנהגותי) וטיפול דינמי יסייע לך בעיבוד החוויות שלך. הייתי ממליץ על התחלה בטיפול דינמי, ומשם לשקול הלאה. בהצלחה, אודי
שלום תמי, מה שאת מתארת אכן נשמע כמו גמגום.האם הקלינאית הדריכה אתכם כיצד להתייחס אליו? להלן כמה המלצות: - אין להעיר לילד או לתקן את דבריו, מומלץ לא לעזור לו בהצעות שונות כגון "דבר לאט", "חשוב לפני שאתה מדבר", "נשום עמוק לפני שאתה מדבר" וכו'. - אין להשלים את דברי הילד במקומו. - אין להעיר לו על גמגום אלא אם כן הילד מעלה נושא זה בעצמו. - יש לתת לילד לסיים את דבריו לבד, יש להמתין בסבלנות ובהקשבה עד שיסיים. - יש להתנהג בטבעיות, לשמור על קשר עין, הבעה טבעית והקשבה. חשוב להעביר נקודות אלה לגננת. כמו כן, תעלי את שאלותייך וחששותיך מול הקלינאית המטפלת על מנת לקבל מענה והדרכה, בהתאם להמתרחש בטיפול. בהצלחה.
שלום רב, אכן בתך עברה לא מעט שינויים ומעברים, שבטוחני, אינם פשוטים ואינם קלים גם לכם כמבוגרים. מצד אחד, יש להיות קשובים לצרכיה בטווח התפקודים, כמו: במשפחה, מול האחים, עם חברים, בביה"ס ועוד. מצד שני, יש לבנות מערך של גבולות וחוקים ברורים ועקביים במשפחה. אלו ימנעו בלבול, ויצרו תחושת ביטחון ומוגנות לבתך. יש לעודדה רבות בכוחותיה ובתכונותייה החיוביות במילים כמו: אנו גאים בך, ראינו שהשתדלת, את ילדה בוגרת ומקסימה, מאוד עזרת לי... ועוד. השתדלו למצוא זמן להיות עימה לבד - במשחקי קופסא, בטיול לגינה הציבורית, בצפיה משותפת בטלויזיה, במשחק עם הבובות וכו'. תאומים צורכים המון משאבים מהורייהם, ולכן חשוב שתקדישו לה זמן איכות "כמו פעם". ניתן לפנות לטיפול משפחתי ולהדרכת הורים, ואולי לשקול טיפול דיאדי (טיפול של הורה וילד). בהצלחה וכל טוב, שירלי
מאיה שלום רב, בתך המקסימה עברה כפי הנראה משבר כלשהו לאחר הולדת אחייה הקטנים. הסיבות לכך יכולות להיות רבות ומגוונות, למשל: החל מאישיותה וכלה בתגובתכם אליה. מאוד חשוב שאת ממשיכה לראות ולזכור את המקומות שבהם היא מקסימה, חייכנית, מתפשרת וצוחקת יש לעודדה לרוב ולתת תשומת לב מרובה להתנהגויותיה הרצויות והחיוביות. מסכימה איתך שיש צורך לטפל בכך, כדי לא ליצור קיבעון והחמרה בהתנהגותה. (בגיל ההתבגרות יש קושי גדול יותר לטפל במקרים אלו). ממליצה לך לפנות לפסיכולוג ילדים או למטפל משפחתי להתייעצות. בתחושותי טיפול דיאדי (טיפול משותף של הורה וילד), יכול לסייע רבות לקשר שלכן, ולהתנהגותה בבית. מגיע לשתיכן רגוע ושלווה במשפחה. אם את זקוקה להמלצות, רשמי בפורום פנייה נוספת עם המייל שלך, כדי שאוכל לשלוח לך מידע באופן אישי. (אין אפשרות לפרסם זאת בפורום). בהצלחה וכל טוב, שירלי *צר לי בעיכוב תשובתי - "פוסט טראומה" של החגים :-)
שלום. את מתארת מקרה מורכב מאד של גידול ילד לבד בד בבד תוך התמודדות עם סכיזופרניה שמסביב גורמי דחק רבים - היחסים הגרוש, בעיות כלכליות, התמודדות עם גורמי הרווחה. אין לי תשובה פשוטה בשבילך ואי אפשר לתת תשובות ספציפיות דרך פורום אינטרנט. מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי (אפשר דרך המרפאה לבריאות הנפש וגם דרך קופות החולים) ולנסות להיעזר בגורמי הרווחה - הם שם כדי לעזור, לאו דווקא כדי לקחת את הילד כפי שאת חוששת. כמו כן ניתן לשקול טיפול דיאדי (אתך ועם הילד). אפשר לקבל טיפולים אלה דרך קופות החולים. כולי תקווה שתצליחי להתמודד. בברכה, ד"ר אהוד ססר
שלום ויוי, נסו לבקש שיחות משותפות עם המטפלת, מעין הדרכת הורים, או טיפול דיאדי (אם היא יודעת לטפל בשיטה זו). בכל מקרה - שתפו אותה בעובדה שבעבר, במסגרת טיפול, היתה התקשורת טובה יותר ושאלו מה ניתן לעשות. אודי
נעמה שלום, טיפול רגשי לילד בן שנתיים, גם אם אינו מדבר, עשוי לקדם אותו ממספר בחינות. ראשית, הטיפול מעודד תקשורת בערוצים נוספים ולא רק באמצעות השפה המדוברת. שנית, הטיפול עוזר בפיתוח והעשרת היכולות הרגשיות והחברתיות של הילד ובפיתוח היכולת להשתמש באחר וליהנות מקשר. שלישית, הטיפול מפתח יכולות קוגניטיביות, ביניהן רמת המשחק של הילד. רביעית, המטפל מייעץ להורים באופן שוטף (בפגישות "הדרכת הורים") בנוגע לדילמות שונות בחיי היום-יום ומדריך אותם כיצד לטפח את היכולות המתפתחות של הילד. המטפל יכול אף להחליט על טיפול דיאדי (ילד-הורה) או טיפול משפחתי כדרך לשיפור האינטראקציות והתקשורת של ההורים עם הילד. טיפול רגשי לילד בגיל הרך, הכולל הדרכת הורים, נעשה בדרך כלל על ידי פסיכולוג התפתחותי או פסיכולוג קליני. מלבד טיפול רגשי, היות והילד אינו מדבר בהווה, כדאי לפנות להערכה ו/או טיפול אצל קלינאית תקשורת. כמו כן, אם התגלו קשיים במוטוריקה מומלץ לפנות למרפאה בעיסוק. בברכה, ד"ר איריס שגב.
שלום רוי, נשמע שהרבה מהקושי בא לידי ביטוי בבית, מול בני המשפחה. הייתי מציע לכן לגשת לייעוץ מקצועי שיעזור לכם לא רק להבין מה מביעים התקפי הזעם (תסכול והרגשה שלא מבינים אותה, קרוב לוודאי) אלא גם מהי הדרך הטובה יותר להתמודד עמם. טיפול דיאדי יכול להתאים כאן (טיפול בו נמצא אחד ההורים בכל פעם עם הילדה). אודי
שלום רב, איני מומחה לטיפול בילדים ובוודאי לא מומחה שיכול להעיד על יעילות של טיפול דיאדי. אינטואטיבית הייתי חושב שמטרת הטיפול היא לעודד הילדה לביטוי רגשי ומילולי, ולעתים אף בעזרת טיפול באמנות למשל או במשחקים. איני יודע האם הטיפול הדיאדי בנוכחות הורה עוזר לילדה להתבטא יותר. אם כן, אז למה לא. תשאלי את המטפלת על דעתה בעניין ותראו אם הילדה חשה בנוח. זה הכי חשוב בעצם. בהצלחה, ד"ר יוליאן יאנקו פסיכיאטר מומחה מנהל מרפאת ברה"ן יבנה קליניקה ברמת חן פל- 050-6261588
שלום לך, מצב זה של אגירת ביקורת - אינו טוב לא לכם ולא לילדה. למעשה, קשה לדעת מה כאן הביצה ומה התרנגולת. האם היא מגיבה אליכם או שאתם מתרחקים בגלל התנהגותה וחוזר חלילה. עקרונית, ילד זקוק להרגיש אהוב ומוערך. ייתכן שילדתכם היא ילדה שקשה לאהוב ולהעריך, אך כהורים מאוד כדאי למצוא את הדרך להצליח בכך. השאלה, כמובן, היא כיצד? המצוקה שלך כאמא מורגשת ביותר. לדעתי, הדבר הראשון שיש לטפל בו, לכן, זו ההרגשה שלך ושל בעלך. אולי כדאי לכם לשקול פניה להתייעצות מקצועית, ואולי טיפול דיאדי (בו הטיפול מתקיים לסירוגים עם הילדה ועם כל אחד מכם ביחד אתה).
שלום אנה, מתאור הדברים הייתי ממליץ על טיפול דיאדי: זהו טיפול שבו את נמצאת עם הילד אצל המטפל. אם יש גם אב בתמונה - אז זה לסירוגין - פעם את ופעם הוא. המטפל/ת עובד על הקשר הורה-ילד. זה יכול לסייע מאוד בוויסות הנדרש, בעיקר אם את מתמודדת בעצמך עם חרדות. בהצלחה, אודי
שלום גילי, איני יודע אם את זקוקה לתרופות (וגם איני מוסמך לרשום כאלו), אך את מתארת לחצים אובייקטיבים שיש לטפל בהם על מנת להקל את העומס עלייך. איני יודע מהן אפשרויותייך, אך כדאי לך לבחון לעומק וברצינות, יחד עם בן זוגך (שאני משער יכול להרתם ולסייע). כיוון נוסף הוא חשיבה על טיפול משפחתי (בתחנות לברה"נ מסויימות ובעמותות שונות או גופים עירוניים ניתן לקבל טיפול כזה חינם או בסבסוד רציני). אפשרות נוספת היא טיפול דיאדי באחת מהתחנות לטיפול בילד ובמשפחה (טיפול זה מתקיים לסירוגין עם כ"א מההורים ועם הילד/ים ויעיל מאוד בשיפור האינטרקציה עם הילד). בהצלחה, אודי
שלום לך, לטיפול, גם כשהוא נועד למטרות ספציפיות, יש נטייה פתלתלה להגיע גם למקומות לא מתוכננים ולא תמיד צפויים מראש. לפעמים זה יוצר הפתעות נעימות ולפעמים מהומות. אם תתחפפי משם כל עוד נפשך בך, תפסידי את הרווח העיקרי מן הטיפול. אולי תחושי הקלה מיידית לטווח הקצר, אך תישאר בך לטווח הארוך קפסולה של כאב לא מעובד, שימשיך להחמיץ מבפנים, ולהגיח באופן לא צפוי מול טריגרים כאלה ואחרים. הישארי בטיפול, דברי על מה שמכעיס אותך ועל מה שמכאיב לך. בשביל זה את שם. אשמח לשמוע מה שלומך גם בהמשך ליאת
מומחים ומכונים
