תוצאות חיפוש עבור חשיבה מאגית

שואלים לגבי נער בן 15 שיש לו מחשבות רבות שמטרידות לאורך כל היום: מחשבות עם תבניות כגון: חלוקת משמעות לכל מספר (3 זה מסמל רע, 4 זה בסדר, 5 זה אומר שיהיה טוב, 6 זה אומר משהו מחזק אישית). בנוסף מחשבות שאם הוא יגיד משהו או יעשה משהו אז יקרה משהו רע מאוד ואם הוא יגיד מילה עם האות ט באותו רגע אז זה יבטל את זה ועוד.. האם ניתן לטפל במקרה כזה גם ללא כדורים? אמרו לנו על cbt , מיינפולנס, se, האם המקרה הזה מוגדר ocd. או משהו פסיכוטי? תודה

שלום רב, מזה 8 שנים סובלת מ OCD שהתפתח לאחר הלידה, לאחר אין ספור תרופות ושיטות טיפול הבנתי שמה שיש לי בעצם זו חשיבה מאגית ו OCD עם מחשבות טורדניות. כלומר, מתחילה מחשבה מפחידה ונוראית והפחד שלי הוא עצם שהגיע המחשבה הזו לראשי זה עלול לקרוא באיזושהי צורה שלא תלויה בנו. סובלת מאוד, כמעט התייאשתי, פסיכיאטרים באלפי שקלים, מומחים, שיטות CBT קשות מנשוא, שיטות טבעיות, היפנוזה ומה לא. עכשיו ניסינו תרופה חדשה בשם Lustral אני שותה מזה שבוע 200 מ"ל ההסתגלות קשה מאוד, כמו Up כשהכל מעולה ו Down אכזרי פתאום, זה משחק איתי, טוב רע טוב רע גם במהלך היום. אומרים שלתרופ1ה לוקח זמן להשפיע ולא לשלול ישר אך האם הגיוני שההסתגלות כזו קשה? תודה רבה מראש ויום נפלא.

היי אודי, שנה טובה! איך עבר החג... המטפל שלי חזר לקבל אותי..... בבקשה לטיפולך הודעה של הילה מרוכזות עצמית_ זה לא אני מישהי אחרת.. בבקשה תעשה משהו... הילה

שלום מונח לי בראש ביטוי, שהוא מושג מתחום הפסיכיאטריה, והוא מעסיק אותי לאחרונה אני רק לא בטוח שאני זוכר אותו במדויק אני חושב שהמושג הוא "חשיבה מיסטית". בכל אופן זה "חשיבה ******" וזה בכוון של הנ"ל. אדגיש עוד, שמדובר בוודאות על מונח בפסיכיאטריה, ולא רק המשמעות הפשוטה של צמד המילים. תוכל להעמיד אותי על המונח המדויק, ואם מתחשק לך, לבאר אותו מעט? אשמח מאד גם להפניה למקורות להרחבה, וכן למקורו של המושג - מי טבע אותו, ובאיזו אסכולה? אני חובב מושבע של פסיכולוגיה ומודעות תודה

זה באמת לא הזמן לכתוב, היום אני חייבת להיות סופר יעילה, הזמן קצר ויקר, צריך להיות מוכנים לקראת היום הגדול...אלא שהשנה לא כל כך החלטתי אם אני רוצה לצום...לטובת עם ישראל אולי עדיף שלא. אצלי הכל יוצא תמיד הפוך, אפרופו מטרות שניתן להשיג, כל פעם שאני מחליטה משהו יוצא בדיוק ההפך מזה, ככל שאני מתאמצת יותר אני רק מרעה את המצב... כמו שקרה כשהחלטתי להתחיל להדליק נרות שבת, איך שהתחלתי פרץ מבצע מלחמת צוק איתן, זה הטריד אותי אבל אמרתי לעצמי שאשאר רציונאלית ולא אכנע לחשיבה מאגית מטופשת , הרי לא הגיוני בעליל שהכל קשור אלי ?! אחרי זה היה המקרה עם הבן שלי, ובכל זאת המשכתי להדליק נרות ולהתייחד לרגע קט עם האל היהודי , ואז חמותי נפטרה באופן פתאומי בערב שבת, וזו הייתה הפעם האחרונה שהדלקתי נרות, רציונאלי או לא רציונאלי הבנתי את הרמז ומי אני שאתווכח . ולכן אני חושבת שברמה האישית הייתי רוצה לצום אבל ברמה המשפחתית והלאומית אולי עדיף שאשמור על פרופיל נמוך לטובת העם והעולם. אולי יש כאן איזו השלכה או איזה סוג של יחסי העברה גם כלפי הסמכות העליונה? אולי בכל זאת אני אצום, נראה... גמר חתימה טובה לכולם

מחשבות קשות, הכי קשות הכי נוראיות, ובעיקר הכי מטומטמות. איך אמא יכלה לרצות אפילו עם זאת רק פנטזיה במותם של ילדיה? ואני לא מדברת על אמא שלי, היא הייתה מופרעת לגמרי וגם אבא שלי ואני לא רוצה להיכנס לזה בכלל... אני מדברת עלי, על עצמי. יש בי צדדים או חלקים איומים (בעיקר חלקים ילדיים). אני לא יכולה לחשוף את זה בטיפול, אני הולכת סחור סחור ולא מספרת על זה לגמרי (כמעט שבע שנים בטיפול!!!), גם כאן אני לא אכנס לפרטים, זה בעיקר פוגע בדימוי העצמי שלי, אני כמובן לא מסכימה עם זה, גם בעבר לא הסכמתי, שנאתי את עצמי שאני כזו...אני באמת לא כזאת, אני אחרת, אני לא אמא שלי ולא אבא שלי .(נקודה). (אני מקווה שאני לא כמוהם). לא היה לי צורך לדבר על זה או לתת דין וחשבון למישהו, עד לאחרונה, חשבתי שהמחשבות האלו הן רק מחשבות וכל עוד זה שמור היטב ביני לבין עצמי זה גורם סבל רק לי ואין לזה שום השפעה על העולם האמיתי, או שזה דווקא באופן מוזר למדי שומר על הילדים, סוג של חשיבה מאגית ...עד למקרה הזה של הבן שהשתחרר מהצבא. זה ועוד כל מיני גרמו לי לחשוב שאולי זה כן הזיק ואולי עדיין מזיק זה הופך את הקשר עם הילדים ובכלל עם אנשים (כולל הקשר הטיפולי) למשהו מאוד רופף שטחי ולא אמיתי. תוך כדי כתיבה אני חושבת על אמא שלי שבאופן מילולי "הרגה" אותנו כל פעם מחדש עד שהתרגלתי קצת למות והמוות הזה מלווה אותי כל חיי, בעצם הוא נמצא בתוכי, יש גם חיים כמובן אבל למוות יש מקום נכבד ביותר, אני למעשה תמיד גם קצת "שם" . אני פוחדת לדבר על המחשבות האלו שקשורות בילדים שלי. אני רוצה ולא רוצה לדבר על זה עם הפסיכולוג, המילים נתקעות, ופתאום זה נשכח ונעלם. אזרתי אומץ וכתבתי בקצרה לעיניי בלבד . נראה לי שאני בכל זאת אסתכן ואנסה לדבר על זה, אולי פשוט אקריא את מה שכתבתי לעצמי...אני לא יודעת במה זה יכול לעזור אחרי שהנזקים כבר נעשו (אני חושבת שאולי זה נחלת העבר ואז בשביל מה בכלל? לא ממש בטוח שזה אכן כך) אולי זה יהיה מן ווידוי כזה כדי שאוכל להניח לזה ולעבור הלאה? האם נתקלת בעבודתך במקרים דומים לזה שלהורים יש מחשבות כאלו? או שזה מאוד חריג? (אני מתנצלת על התוכן הקשה ועל האורך)

היה לי יום נוראי, אני מרגישה נורא ואיום, מרגישה מגעילה ועצלה ומאוד רגרסיבית עושה כל מיני דברים מטופשים ומגעילים ממש כמו איזה ילדה מפגרת, בא לי פשוט לא להיות, ככה לפחות לא אגרום לנזקים לאף אחד. אולי הייתי צריכה להתקשר או לבקש פגישה נוספת או משהו כזה ולא לכתוב כל מיני הודעות ולהרגיש כמו טפילה . אני ממש מצטערת על הנימה הפסימית והמכבידה. אבל מצד שני יש לי מן מחשבה כזו שאם תגיד לי שיהיה בסדר אז לפחות מחר בעבודה יהיה טוב, אני יודעת שזה קצת חשיבה מאגית, אם בכל זאת לא יהיה הכי בסדר אני מבטיחה לא להאשים אף אחד, אבל נראה לי שיהיה טוב, הכל סבבה. תודה ולילה טוב.

לגבי דברים שקורים במציאות או פרשנות מעוותת לגבי אירועים שונים. האם זה סוג של פסיכוזה? איך ניתן להבחין בין זה לבין חשיבה מאגית שמאפיינת או סי די?

"לא אחראית לחיים שלי" הערה קטנה מהבוס הספיקה לק' כדי להתפטר מהעבודה אחרי יום. כשהיא נפרדה מחבר אחרי שבועיים בלבד, לקח לה שנה להתגבר על זה. "יש לי עור דק", היא מאבחנת את עצמה, ואילו הפסיכיאטרים מאבחנים אצלה הפרעת אישיות גבולית. אי אפשר להחלים מזה, אבל טיפול יכול להקל על החיים 07.02.2008מאת לימור טבת "התקבלתי לעבוד במשרד קטן בתור גרפיקאית. ביומיים הראשונים הייתי מאוד חרדה וחשתי תחושות קלסטרופוביה (פוביה ממקומות סגורים). ביום השלישי לעבודה ניגש אלי הבוס ואמר לי שאני צריכה להגביר קצת את קצב העבודה שלי והיתה לו גם הערה קטנה על משהו שעשיתי לא מספיק טוב לטעמו. באותה שנייה הרגשתי שעולמי חרב עלי. יצאתי מוקדם מהעבודה, כשהמילים שהוא אמר לי מהדהדות לי בראש שוב ושוב. אמרתי לעצמי – נו, את באמת לא שווה כלום, את גרועה במה שאת עושה ואת לא יכולה לעבוד במסגרת. למחרת התפטרתי, רק כדי להקדים את הפיטורים שלי, ובמשך יותר משבוע הייתי בדיכאון כבד ובמחשבות אינסופיות על מה שהוא אמר לי. מבחינתי, המשמעות של מה שהוא אמר היא שבחיים לא אצליח לעבוד בשום מקום עבודה, שאני גרועה ושאין לי עתיד. הרגשתי איך הכל סוגר עלי ואיך אני נתקפת חרדה כלכלית, ושבטח עוד יומיים אהיה הומלסית כי אין לי כסף". ק', בת 42, גרושה ואם לילד בן 12, יודעת בהיגיון שהמשפט שהבוס אמר הוא לא משפט כזה נורא, ואדם אחר היה מתקן את הטעות וממשיך הלאה, ולא היה מוטרד יותר מדי מהעניין. אבל ק' חווה כל הערה שנאמרת כלפיה, גם אם מאדם זר לחלוטין ברחוב, בעוצמות חזקות שלא מרפות ממנה. היא קוראת לזה "עור דק". כאילו אין כמעט הגנות בינה לבין העולם. בזמן שאדם נורמטיבי היה מעביר הערות אלה הלאה ולא מייחס להן חשיבות רבה, היא חווה אותן ללא שום יכולת התגוננות, פרט למחשבות אובססיביות, חרדה ודיכאון. "מאז אני לא עובדת. מדי פעם מנסה, אבל די מהר הסיפור חוזר על עצמו. אני מעדיפה להסתגר בבית ולהימנע ממצבים כאלה", היא אומרת. "משהו בי לא מתחבר לתקתוק היומיומי. מצד אחד יש שאיפה להיות שם, לרצות מסגרת, אבל מצד שני חוסר יכולת". מלבד התקפי דיכאון וחרדה, ק' סובלת מחרדה עצומה מנטישה, ממחשבות אובססיביות, מתחושת ערך עצמי נמוך, שנאה עצמית עזה, חוסר ביטחון, ריקנות כרונית, שינויים במצבי הרוח, ואף תחושות אובדניות. "בתקופות קשות אני אומרת לעצמי, "אם לא היה לי ילד, כבר מזמן הייתי מתאבדת". בתקופת גיל ההתבגרות ק' נהגה לחתוך חתכים בעורה עם סכין. "הרגשתי שרק כך אני מרגישה קיימת. אני חייבת את הכאב הפיזי הזה, אחרת אעלם מהעולם. לפעמים זה עזר להתגבר על כאב נפשי". היא סבלה מדיכאונות והתקפי חרדה, מאהבות אובססיביות ומנטייה להתמכר לאלכוהול. "כשהכרתי בחור שמצא חן בעיני הוא הפך בעיני לאלוהים. הייתי מאוהבת ברמות שאי אפשר לתאר. כשהוא לא רצה אותי, גם אם זה היה אחרי שבועיים, הייתי במשך שנה שלמה עוד חושבת עליו כל הזמן באובססיביות, ואף מתקשרת אליו ומנתקת". אי יציבות קבועה ד"ר יובל בן אמנון, רופא פסיכיאטר אחראי במרפאת החרדה בבית החולים רמב"ם בחיפה, הנמנה על צוות המומחים של ifeelgood, אומר כי נראה שק' סובלת מהפרעת אישיות גבולית ("בורדרליין"). תחושת "העור הדק", חרדת הנטישה העצומה והחיתוך העצמי, הוא מסביר, הם קלאסיים להפרעת אישיות מסוג כזה (קראו עוד על הפרעות אישיות). לדבריו, לק' יש אישיות שמאופיינת בחרדה איומה מפני נטישה, בין אם אמיתית ובין אם מדומה. "אנשים אלו אינם יכולים לסבול את המחשבה שמישהו ינטוש אותם, וכמו שאנחנו רואים אצל ק' - הם יעדיפו לנטוש לפני שינטשו אותם", הוא אומר. "בהרבה מקרים ניתן להבין את הדבלואציה שהם עושים לאנשים שעד לא מזמן היו מאוד חשובים להם, כמעין 'פעולת הכנה' לנטישה שלהם. החרדה שנחווית על ידי מטופלים שסובלים מאישיות גבולית היא כל כך חזקה, שלעתים הם עלולים לפתח מצבים פסיכוטיים קצרים". "הפרעת אישיות גבולית היא דפוס קבוע של התנהגות שמפריע להשתלבות בחברה ולתפקוד תקין. הוא נוקשה ולא ניתן לשינוי, הוא כרוני ולא בשליטתו של החולה", אומר הפסיכיאטר ד"ר יהודה ששון, מנהל מכון "פירלס" לטיפול בהפרעות חרדה בהרצליה. "במשפט אחד – מדובר באי יציבות קבועה". לדבריו, ההפרעה בדרך כלל מופיעה כבר בגיל ההתבגרות. "לאנשים אלה יש חוויה פנימית והתנהגות שהם בדרך כלל שונים מהצפוי בסביבה התרבותית והחברתית שלהם. לפעמים השוני קשור לתפיסת המציאות ולתפיסת היחסים הבינאישיים, לתגובה רגשית מוגזמת או מופחתת, לתפקוד הבינאישי ולשליטה בדחפים". לדבריו, "הסובלים מההפרעה לא תמיד רואים את הקשר בין הפעולה שלהם לתגובה. הם חיים בתוך סערה הרגשית, ולא מאוד מודעים למצבם". שכיחותה של הפרעה זו כ-1% בקרב האוכלוסייה הבוגרת, ורוב גדול של הסובלים ממנה הן נשים. להפרעה יש מרכיב משפחתי בולט, בשל ההורשה הגנטית, ובעיקר בשל ההשפעה הסביבתית-משפחתית, שבה בדרך כלל ניתן למצוא הפרעות נפשיות נוספות, אירועים טראומטיים, התמכרויות, סכסוכים בין ההורים ואף אלימות. הפסיכואנליטיקאים מייחסים חשיבות מיוחדת בהתפתחות ההפרעה ליחסים לא יציבים בגיל המוקדם עם האם, שנחווית לסירוגין כטובה וכרעה (הסבר זה מתיישב עם הפיצול הקיצוני בחשיבה בין טוב מוחלט לרע מוחלט). "היום, הגישה היא לא להגדיר הפרעות אישיות גבולית או אחרת", אומר ד"ר ששון. "בדרך כלל רוב האנשים הם לא דפוס מובהק של אחת ההפרעות. יש תנודות בין ההפרעות שלפעמים הגבול שלהם מטושטש. הסיבה להגדרה קשורה לטיפול. כשאתה מטפל בהפרעת אישיות, אתה מגדיר לעצמך מטרות שנגזרות משני דברים: מהסימפטומים שמטרידים את הפונה או את מי שמפנה אותו. הסימפטומים שבדרך כלל יותר מפריעים לאדם עצמו קשורים לחלק הרגשי – החרדה, הדיכאון, תחושת חוסר יציבות, שינויים במצבי רוח ותחושת ריקנות. מה שמפריע לסביבה בדרך כלל זו ההתנהגות היותר אימפולסיבית ומסוכנת, כמו נטייה להתמכרויות, לעתים התנהגות עבריינית, והדרישות הבלתי סבירות מהסביבה". אי אפשר "לרפא" אישיות ק' נוטלת בשבע השנים האחרונות תרופות נוגדות חרדה ודיכאון מקבוצת SSRI, וגם מטופלת בשיחות עם עובדת סוציאלית קלינית. כל חצי שנה או שנה, ק' מחליפה או משנה את מינון התרופות, כי הן מפסיקות להשפיע. לדבריה, הכדורים מפחיתים את עוצמת התחושות, האובססיביות, הדיכאון והחרדה. אך הם עדיין קיימים ויכולים לפרוץ בעוצמה גדולה, בגלל טריגרים שלפעמים הם פעוטים. "אבל המינון יותר נסבל, אפשר לתפקד ביומיום", היא אומרת. לדברי ד"ר בן אמנון, התרופות הניתנות לסובלים מההפרעה משפיעות על התסמינים הנלווים שלה, ולא על ההפרעה עצמה. "מבחינה פסיכולוגית, ניתן להגדיר אדם הסובל מהפרעת אישיות גבולית, לאדם בעל ארגון אישיות גבולי", הוא אומר. "כלומר, ההפרעה היא תוצר של האישיות שלו. המושג ארגון אישיות גבולי מדבר על הצורה שבה האדם מארגן את האישיות מבחינת דפוסי התנהגות, בצד ה'פחות מתפקד' שלו. כמו למשל, שימוש במנגנוני הגנה פרימיטיביים מסוג הכחשה או השלכה, חוסר יכולת לשלוט ולווסת את הרגשות, כמו במקרה של התקפי זעם, חשיבה מאגית, ועוד". לדבריו, לפעמים תרופות עוזרות לא רק לדיכאון ולחרדה, אלא גם לתחושת ההערכה העצמית ולביטחון העצמי, "אבל עדיין לא המציאו תרופות שגורמות לשינוי באישיות. אני מאמין בתרופות, אבל מודע למגבלות שלהן. הן לא יכולות לתת פתרון להכל". טיפול נוסף שניתן לסובלים מההפרעה הוא טיפול פסיכולוגי, המחולק לשני סוגים. הסוג הראשון הוא טיפולים דינמיים ממושכים, שמתבססים על הגישה הפסיכואנליטית ומטרתם היא חקירה של מקור הבעיה וזיהוי דפוסים בינאישיים קדומים. מצד שני, יש גם טיפולים ממוקדי מטרה או קצרי מועד, שהמייצגים הבולטים שלהם הם טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים. לדברי ד"ר בן אמנון, הטיפולים האלה באים לשנות התנהגות ודפוסי חשיבה, והם מתמקדים בזיהוי דפוסי המחשבה שמביאים את האדם לחרדה, לדיכאון ולאובססיביות. לדבריו, הרבה פעמים הסובלים מהפרעות אישיות מרוויחים גם מהטיפולים האלה. אבל, הוא מדגיש, לא ניתן "להחלים" מהפרעת אישיות גבולית, כי זו לא הפרעה, אלא אישיות: דפוסי התנהגות או תגובה נוקשים, בלתי סתגלניים וחוזרים על עצמם, שגורמים להיתקלויות חוזרות ונשנות. ק' מספרת שהיא חיה בתחושה שהמצב לעולם לא ישתנה. "כמה כדורים שאני לא אקח, אני מרגישה שאני דורכת במקום. כמו בחלום שמנסים לברוח אבל לא באמת מצליחים. תמיד נשארים באותו מקום, לא מתקדמים באמת. לפעמים, בימים טובים, אני אומרת 'זה המצב, אין מה לעשות', ואני זורמת עם זה. אני חיה עם דיכי כשאני קמה וכשאני הולכת לישון ומרגישה לא אחראית לחיים שלי, לא יצירתית ולא שווה שום דבר. כאילו אני מסתכלת מהחלון על החיים ולא לוקחת בהם חלק".

לד"ר היקר! אתה ממש לא חייב לעלות את ההודעה בימים הקרובים, במקרה ולמשהו תתפתח פריחה רק מלראות את שמי מסיבה אישית זו או אחרת (וייתכן, שממש עכשיו בשורות אלו אני "פורצת לדלת פתוחה" מי יודע, מה?!) בכל מקרה, אני אומר לך איפה השריטה שלי באה לידי ביטוי ומדוע באמת אני כותבת בפורום זה לא מעט. אני מכה על חטא. וזה אומר, שאני לא מסוגלת לסלוח לעצמי על הטעות שהובילה אותי למשבר זה (שיקום האחד שמסוגל לסלוח לעצמו יותר מאשר לאחר). ולכן, אני מחפשת כל הזמן תחזיות שליליות, כלומר: אם זה דכאון ממושך יותר משנה, קרי- כרוני. מעין לאפקט הפיגמליון "נבואה המגשימה עצמה". אולי משהו מאגי...מעין חזון חסר תקווה ושליטה. אופק, שאליו אני הולכת. וכמובן יש משהו אובססיבי ש"בזכות" הקריאה - אני משייכת בצורה פשטנית ועושה חיבור למחלה, דהיינו: חשיבה מאגית= סימפטום של הפרעת אישיות גבולית= זזה מה יש לי! וכך הלאה, והלאה...חגה לי בחשיבה מעגלית. בהחלט מצאתי לי עסוק מעניין. סביר להניח כפי שאני מכירה את עצמי, שלא רחוק הזמן וכ"כ ימאס לי מעצמי עד לכדי גועל, ואז אפסיק לחטט ולכתוב כאן (זה גם חלק מהפרעה גבולית, לא?! :) רק טוב

בוקר טוב, 1)היתי רוצה בבקשה לתאר שתי תופעות לא קשורות אבל נורא מציקות ולקבל להן הסבר אם יש שמתי לב כבר כמה שנים ברציפות לתופעה נורא מוזרה אני בכללי בחורה בעלת פיצול אישיות נורא דיכאונית אבל מאוד אופטימית אבל מה שקורה בשנים האחרונות הוא כבר מוגז שמתי לב שאם אני מתעוררת דיכאונית עייפה כועסת מתחילה לבכות סתם בלי סיבה אם רע ועצוב לי על הבוקר היום יהיה מדהים אני אפגוש אנשים טובים היום בעבודה יהיה כייפי לקל החיוך לא ירד לי מהפנים אבל אם חס וחלילה התעוררתי במצב רוח טוב עם חיוך על הפנים ותקווה ליום טוב יקרו דברים רעים אני יריב עם מישהו היום יהיה מלא בחדשות רעות ובדרך כלל אני אצטער שהתעוררתי בכלל באותו יום כבר המון אנשים אמרו לי שזה שיכנוע עצמי אבל זה ממש לא כי התחלתי לשים לב לדפוס רק בזמן ההאחרון אבל זה נמשך כבר המון זמן אז מה עושים כדי להפסיק להתעורר בפחד ממצב רוח טוב 2)אני סובלת כמעט כל חיי מעודף משקל כבר עברתי הכל דיאטות אנורקסיה וב6-7 שנים האחרונות אני בולימית החלטתי שאני לא יכולה להמשיך ככה יותר אני חייבת לעשות דיאטה מסודרת וספורט כמו שצריך מאז שעשיתי את ההחלטה אני לא מפסיקה לאכול ומאז ההחלטה נראה לי שאני רק הולכת ומשינה כל שבוע אני קונה אוכל דיאטטי בריא ונכון קמה קצת לפני הזמן לעשות קצת הליכה אבל במקום זה אני אוכלת את כל ההספקה שקניתי לשבוע וחוזרת לחנות לעוד הספקה כמו סמים אז מה עושים אך לאזעזעל סותמים את הפה? תודה רבה ושבוע טוב

שלום ליאת, מבקשת לדעת מהם המאפיינים העיקרייים של האבחנה pseudopsychopathic schizophrenia

שמתי לב שכשאני מנסה להתרכז בטקסט שאני רוצה להתרכז בו, באותה נשימה של מאמץ אני נושמת נשימה שלוקחת ממני המון השקעה כלומר אני נושמת ומשקיעה בכל הוצאת אוויר המון אוויר ונאנחת כמו שלאדם חם מאוד והוא נאנח בהוצאת הרבה אוויר בנשימה אחת. אני שוכחת את מה שקורה לי באותם רגעים ולכן אני לא יכולה לתאר את התופעה בצורה מדוייקת. כאילו שהמוח יודע שקשה לו להתרכז אבל הוא גם מצרף את המאמץ לנשום . והמוח עושה ברקס ואז אני לא מבינה ולא מרוכזת בטקסט . בכל זאת רציתי לדעת איזה תופעה זו . אני מבקשת השערות לתיאור המצב הרגשי שעובר עלי באותם רגעים שזה קורה כי אין לי את המילים. אשאל שאלות ואני מבקשת לנסות לענות לי מפני שזה מאוד יעזור לי לנסח את מה שאני מרגישה באותו רגע שזה קורה : איך קוראים למאמץ הזה שכשמתפללים כל כך חזק למשהו שיקרה אז מכווצים את השרירים חזק מאוד ביזמן שמצפים שמשהו יקרה. למשל כשמשהו עומד בקצה הלשון וכל המאמץ של העצבים הוא לנסות בכל הכח להיזכר במילה שבקצה הלשון ומרוב ציפייה חזקה מכווצים את כפות הידיים חזק אחת עם השניה כאילו מתפללים כבר להיזכר במילה ובאותו רגע עוצרים את הנשימה מרוב ציפייה . איך קוראים למאמץ הזה ? ואיך קוראים למאמץ הזה שמתעסקים כשמנסים להשחיל ברגים קטנטנים אחד לשני ומצפים להצליח להשחיל אותו לחור ואז מתים להפסיק עם זה כבר ולא להתקרב לזה יותר כאילו ההתעסקות עם זה גורמת לטראומה כזו שרוצים לנטוש את זה ולא להתקרב לזה יותר. ובאותו רגע שמנסים להתאמץ זה עוצר את הנשימה מרוב זהירות שנזהרים בכל הכח כן להצליח. כמו שרואים מרתון של ריצה שמתחרים רצים ומגיעים לקו הסיום ומצפים שהמוביל יסיים כבר את הקו והציפייה והרצון העז גורמים לכווץ את הידיים חזק ולעצירת הנשימה באותם שניות עד שהמתחרה שמתפללים בשבילו יגיע לקו הסיום . מה מרגישים באותו רגע ? איך קוראים למצב הזה ואיך מתארים אותו מבחינה רגשית ?

ד"ר רובינשטיין שלום יש לי בעיה רצינית כל פעם שאני מאוננת אני בטוחה שבגלל שעשיתי משהו כל כך רע - יקרה לי רע למרות שאין שום רע בזה, העובדה שאני מאמינה בזה אכן מביאה לי רע מה אני אעשה כדי לעצור את המעגל הזה? הרי אני בסך הכל בן אדם עם יצרים