תוצאות חיפוש עבור חוסר אמפתיה

רציתי לשתף במקרה שקרה מול הפסיכולוגית אז ככה:אני מתמודדת עם בעיה בריאותית מסויימת בימים אלו ,בעיה שגורמת לי לתופעה של כאב פיזי,אבל היא לא מסוכנת ,נבדקתי ע"י רופאים ובפגישה האחרונה שיתפתי בכך את הפסיכולוגית ופתאום היא ממש ירדה עלי על כך שיש לי חרדות מאותה הבעיה. מכך שאותה בעיה מגבילה אותי וזה גורם לי לחרדות קשות שהפכו לי את החיים למרות שאני משתדלת להמשיך בשגרה אבל זה קשה,בכל אופן,היא אמרה לי "טוב אז תפחדי," "אז תסבלי " אז תתנהלי ותתנהגי כמו איזה זקנה " משפטים כאלו......מרוב העלבון והכאב לא הצלחתי אפילו לענות לה ,,גם אני במצוקה מהבעיה שנחתה עליי וגם חוסר אמפתיה וחוסר הבנה מצידה.. כל הפגישה לא הייתי מסוגלת להעיר לה למרות שממש נעלבתי.. שלחתי לה הודעה אחרי הפגישה שכתבתי לה שנעלבתי ושאני מבינה שהיא חסרת סבלנות כלפיי וזה לא נעים לי להרגיש ככה ..כתבתי לה שאני מבינה שהיא בנאדם ולא מכונה ומותר לה להתעצבן או להיות חסרת סבלנות אבל גם לי מותר להיעלב ולא להסכים ולצפות לאמפתיה ותמיכה... במקום להיות אמפתית היא פשוט יורדת עליי ואומרת לי מה לעשות ואיך לחיות... בכל אופן הייתי בשוק שהיא לא הגיבה להודעה שכתבתי לה והיום לא הופעתי לפגישה והיא כמובן לא טרחה אפילו להתקשר אליי .. ככה קשר של 5 שנים... אני מרגישה ממש רע עכשיו

היי ד"ר אני בת 39 עם הפרעת אישיות הפרעת דכאון וחרדה אימא שלי יש אוסידי לאבא שלי התחלת דמנציה אני גרושה ללא ילדים גרה עם הוריי....טובנוסף לכל מתברר שהדודות מאשימות אותי בחוסר יכולת של אחי למצוא כלה.(רווק צעיר ממני ב5 שנים) שלא לדבר על כך שנמאז גרושיי בגיל 24 מאחלות לי להשאר לבד כי מי ירצה גרושה? סבחורה משומשת? לצערי הרב אימי מאוד תלותיתל בי ולא מוכנה לבקר את האחיות המעפנות שלה בלעדיי...ורוב הזמן הן משפיעות מאוד לרעה על מצבי הנפשי הרעוע ממילא? כנ"ל לציין שאינה מאפשרת לי לקבל טיפול פסיכולוגי בטענה שאני אדבר על המשפחה בטיפול ואתמודד עם בעיותיי לבד? פניתי לרווחה נתקלתי באטימות מחרידה ומבחילה? מה יכולה לעשות? מרגישה במלכודת,. מצבי הנפשי רע ביותר....ואין לי עם מי לדבר גם תרופות נוגדות דכאון אחרי השפעתן הרעה והמסרסת של דודותייי לא עוזרת כבר

היי ד"ר אני בת 39 עם הפרעת אישיות הפרעת דכאון וחרדה אימא שלי יש אוסידי לאבא שלי התחלת דמנציה אני גרושה ללא ילדים גרה עם הוריי....טובנוסף לכל מתברר שהדודות מאשימות אותי בחוסר יכולת של אחי למצוא כלה.(רווק צעיר ממני ב5 שנים) שלא לדבר על כך שנמאז גרושיי בגיל 24 מאחלות לי להשאר לבד כי מי ירצה גרושה? סבחורה משומשת? לצערי הרב אימי מאוד תלותיתל בי ולא מוכנה לבקר את האחיות המעפנות שלה בלעדיי...ורוב הזמן הן משפיעות מאוד לרעה על מצבי הנפשי הרעוע ממילא? כנ"ל לציין שאינה מאפשרת לי לקבל טיפול פסיכולוגי בטענה שאני אדבר על המשפחה בטיפול ואתמודד עם בעיותיי לבד? פניתי לרווחה נתקלתי באטימות מחרידה ומבחילה? מה יכולה לעשות? מרגישה במלכודת,. מצבי הנפשי רע ביותר....ואין לי עם מי לדבר גם תרופות נוגדות דכאון אחרי השפעתן הרעה והמסרסת של דודותייי לא עוזרת כבר

היי ד"ר אני בת 39 עם הפרעת אישיות הפרעת דכאון וחרדה אימא שלי יש אוסידי לאבא שלי התחלת דמנציה אני גרושה ללא ילדים גרה עם הוריי....טובנוסף לכל מתברר שהדודות מאשימות אותי בחוסר יכולת של אחי למצוא כלה.(רווק צעיר ממני ב5 שנים) שלא לדבר על כך שנמאז גרושיי בגיל 24 מאחלות לי להשאר לבד כי מי ירצה גרושה? סבחורה משומשת? לצערי הרב אימי מאוד תלותיתל בי ולא מוכנה לבקר את האחיות המעפנות שלה בלעדיי...ורוב הזמן הן משפיעות מאוד לרעה על מצבי הנפשי הרעוע ממילא? כנ"ל לציין שאינה מאפשרת לי לקבל טיפול פסיכולוגי בטענה שאני אדבר על המשפחה בטיפול ואתמודד עם בעיותיי לבד? פניתי לרווחה נתקלתי באטימות מחרידה ומבחילה? מה יכולה לעשות? מרגישה במלכודת,. מצבי הנפשי רע ביותר....ואין לי עם מי לדבר גם תרופות נוגדות דכאון אחרי השפעתן הרעה והמסרסת של דודותייי לא עוזרת כבר

שלום שמי עדי בת 30 פלוס אני בטיפול 5 שנים אצל פסיכולוגית קלינית רציתי לשתף במקרה שקרה מולה אז ככה:אני מתמודדת עם בעיה בריאותית מסויימת בימים אלו הבעיה היא די חדשה וגורמת לי לתופעה של כאב פיזי,אבל היא לא מסוכנת ,נבדקתי ע"י רופאים ובפגישה האחרונה שיתפתי בכך את הפסיכולוגית ופתאום היא ממש ירדה עלי על כך שיש לי חרדות מאותה הבעיה. מכך שאותה בעיה מגבילה אותי וזה גורם לי לחרדות קשות שהפכו לי את החיים למרות שאני משתדלת להמשיך בשגרה אבל זה קשה, כי יש הגבלה ענקית בתפקוד בכל אופן,היא אמרה לי "טוב אז תפחדי," "אז תסבלי " אז תתנהלי ותתנהגי כמו איזה זקנה " משפטים כאלו......מרוב העלבון והכאב לא הצלחתי אפילו לענות לה ,,גם אני במצוקה מהבעיה שנחתה עליי וגם חוסר אמפתיה וחוסר הבנה מצידה.. כל הפגישה לא הייתי מסוגלת להעיר לה למרות שממש נעלבתי.. שלחתי לה הודעה אחרי הפגישה כתבתי לה שנעלבתי ושאני מבינה שהיא חסרת סבלנות כלפיי וזה לא נעים לי להרגיש ככה ..כתבתי לה שאני מבינה שהיא בנאדם ולא מכונה ומותר לה להתעצבן או להיות חסרת סבלנות אבל גם לי מותר להיעלב ולא להסכים ולצפות לאמפתיה ותמיכה... במקום להיות אמפתית היא פשוט יורדת עליי ואומרת לי מה לעשות ואיך לחיות... בכל אופן הייתי בשוק שהיא לא הגיבה להודעה שכתבתי לה ו לא הופעתי לפגישה והיא כמובן לא טרחה אפילו להתקשר אליי במשך שבוע אתמול היא פנתה אליי,התקשרה(טוב שנזכרה אחרי 8 ימים אבל מילא )נפגשנו היום והיה קשה.... היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה ומה לא תקין בהתנהלות שלה.. ניסתה להתכווח איתי ולהראות למה היא צודקת ומשהו בדברים שלה לא פגש אותי נכון והתפוצצתי (ואני לא בנאדם שנוטה להתפוצץ ..). בשורה התחתונה היא מבינה שקרה לה "כשל אמפתי" והתנצלה על כך. קיבלתי את ההתנצלות שלה כי אלו דברים שיכולים לקרות היא לא ידעה שהתגובה שלה לא מותאמת ופוגעת בי והיא הבינה איפה היא טעתה בכל אופן .אני מרגישה ש זה כבד עליה רק לעודד לתת מילה טובה ולנחם ..פשוט זה מאוד כבד עליה ואי אפשר להוציא את זה ממנה בכוח גם אם זה משהו שאני צריכה ורוצה לקבל . יש פגישות שאני צריכה רק עידוד וכבד עליי לעשות "עבודה טיפולית" היא אומרת שהיא מבינה את הצורך והיא פשוט טעתה איתי וכנראה שהיתה צריכה להתנהל אחרת אבל מאוחר מידי ואני פשוט לא סומכת עליה .נפגעתי ופוחדת להיפגע שוב . הפגישה הסתיימה בזה שאמרתי לה שאני שמחה על היכולת שלה להכיר בטעויות והכשלים שלה ולהתנצל עליהם והיא אמרה בתגובה שהיא שמחה שחזרתי לקליניקה ולא ברחתי ובכל זאת קשה לי לסמוך עליה .ואיך ממשיכים מכאן? יש עוד המון דברים שלא הספקתי להגיד לה ומפריעים לי ואני מרגישה שהיא חוסכת בתמיכה ועידוד ,אותה תמיכה שפשוט נחסכה ממני כל חיי אני מרגישה בדידות תהומית אין לי תמיכה מסביב חוץ מהטיפול.וגם שם זה מתפספס

רציתי לשתף במקרה שקרה מול הפסיכולוגית אז ככה:אני מתמודדת עם בעיה בריאותית מסויימת בימים אלו ,בעיה שגורמת לי לתופעה של כאב פיזי,אבל היא לא מסוכנת ,נבדקתי ע"י רופאים ובפגישה האחרונה שיתפתי בכך את הפסיכולוגית ופתאום היא ממש ירדה עלי על כך שיש לי חרדות מאותה הבעיה. מכך שאותה בעיה מגבילה אותי וזה גורם לי לחרדות קשות שהפכו לי את החיים למרות שאני משתדלת להמשיך בשגרה אבל זה קשה, כי יש הגבלה ענקית בתפקוד בכל אופן,היא אמרה לי "טוב אז תפחדי," "אז תסבלי " אז תתנהלי ותתנהגי כמו איזה זקנה " משפטים כאלו......מרוב העלבון והכאב לא הצלחתי אפילו לענות לה ,,גם אני במצוקה מהבעיה שנחתה עליי וגם חוסר אמפתיה וחוסר הבנה מצידה.. כל הפגישה לא הייתי מסוגלת להעיר לה למרות שממש נעלבתי.. שלחתי לה הודעה אחרי הפגישה כתבתי לה שנעלבתי ושאני מבינה שהיא חסרת סבלנות כלפיי וזה לא נעים לי להרגיש ככה ..כתבתי לה שאני מבינה שהיא בנאדם ולא מכונה ומותר לה להתעצבן או להיות חסרת סבלנות אבל גם לי מותר להיעלב ולא להסכים ולצפות לאמפתיה ותמיכה... במקום להיות אמפתית היא פשוט יורדת עליי ואומרת לי מה לעשות ואיך לחיות... בכל אופן הייתי בשוק שהיא לא הגיבה להודעה שכתבתי לה ו לא הופעתי לפגישה והיא כמובן לא טרחה אפילו להתקשר אליי במשך שבוע אתמול היא פנתה אליי,התקשרה(טוב שנזכרה אחרי 8 ימים אבל מילא )נפגשנו היום והיה קשה.... היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה ומה לא תקין בהתנהלות שלה.. ניסתה להתכווח איתי ולהראות למה היא צודקת ומשהו בדברים שלה לא פגש אותי נכון והתפוצצתי (ואני לא בנאדם שנוטה להתפוצץ ..). בשורה התחתונה היא מבינה שקרה לה "כשל אמפתי" והתנצלה על כך. קיבלתי את ההתנצלות שלה כי אלו דברים שיכולים לקרות היא לא ידעה שהתגובה שלה לא מותאמת ופוגעת בי והיא הבינה איפה היא טעתה בכל אופן .אני מרגישה ש זה כבד עליה רק לעודד לתת מילה טובה ולנחם ..פשוט זה מאוד כבד עליה ואי אפשר להוציא את זה ממנה בכוח גם אם זה משהו שאני צריכה ורוצה לקבל . יש פגישות שאני צריכה רק עידוד וכבד עליי לעשות "עבודה טיפולית" היא אומרת שהיא מבינה את הצורך והיא פשוט טעתה איתי וכנראה שהיתה צריכה להתנהל אחרת אבל מאוחר מידי ואני פשוט לא סומכת עליה .נפגעתי ופוחדת להיפגע שוב . הפגישה הסתיימה בזה שאמרתי לה שאני שמחה על היכולת שלה להכיר בטעויות והכשלים שלה ולהתנצל עליהם והיא אמרה בתגובה שהיא שמחה שחזרתי לקליניקה ולא ברחתי ובכל זאת קשה לי לסמוך עליה .ואיך ממשיכים מכאן? יש עוד המון דברים שלא הספקתי להגיד לה ומפריעים לי ואני מרגישה שהיא חוסכת בתמיכה ועידוד ,אותה תמיכה שפשוט נחסכה ממני כל חיי אני מרגישה בדידות תהומית אין לי תמיכה מסביב חוץ מהטיפול.וגם שם זה מתפספס

מגיל צעיר יחסית, היתה לי בעיה של ליבידו נמוך, חוסר יכולת לחוות הנאה מהחיים, חוסר יכולת להיות רגוע ולהיות בלי סטרס, להתרכז ולהשיג את המטרות שלי. בגיל 20. זה התפוצץ בפנים בצורת התקפי חרדה, הייתי מטופל בנוגדי דיכאון. שעזרו לי חלקית, הורידו את התקפי פאניקה אבל במקביל פגעו לי בזיכרון, עוד יותר בליבידו עד מחיקה , חוסר אמפתיה, ניתוק מאנשים . ניסיתי כמה סוגים וירדתי מהם סופית. SSRI לא התשובה. ירדתי בהדרגה תחת פיקוח, ועכשיו יש קצת יותר ריכוז הליבידו טיפה חזר אבל חלש, בקיצור אני עדיין בנקודת ההתחלה, הפעמים היחידות שאני מרגיש שאני מחוץ ל''נכות הנפשית'' הזו, היא כשאני נוטל ממריצים (אדרל, פוקלין, ריטלין) - מיד, הליבידו, השמחת חיים, הרוגע, הכל חוזר, אני בן 26 כיום, מרגיש כאילו קיבלתי את החיים מחדש. הבעיה שיש תופעות לוואי וזה לא תמיד אותה השפעה . אם זה עובד גם כל כך טוב זה רק מסמן רעות לעתיד מבחינת תלות. אגב בגיל צעיר פרצה אצלי פזילה בעין ימין (אחד הדעות שהיא נובעת מחולשה של ההימספרה השמאלית) כשאני על ריטלין נניח, אני מרגיש שהצד השמאלי של המוח כמו ''מתחזק ונמתח'' ובמקביל הפזילה שלי נעלמת ואני רואה ברור וחד. האם יש לי בעיה במערכת הדופמין, בפרה פרונטל, בחלק השמאלי? האם תרופות ממריצות הן התשובה? הרי הן מטפלות בסימפטום לא בשורש. מה אפשר לעשות. זה קשה לחיות כרונית על ממריצים. לא בריא. ובמצב הטבעי - אני פוזל, חלש בריכוז, חלש במוטיבציה, בלי יכולת להנות ולהיות motivated .

מגיל צעיר יחסית, היתה לי בעיה של ליבידו נמוך, חוסר יכולת לחוות הנאה מהחיים, חוסר יכולת להיות רגוע ולהיות בלי סטרס, להתרכז ולהשיג את המטרות שלי. בגיל 20. זה התפוצץ בפנים בצורת התקפי חרדה, הייתי מטופל בנוגדי דיכאון. שעזרו לי חלקית, הורידו את התקפי פאניקה אבל במקביל פגעו לי בזיכרון, עוד יותר בליבידו עד מחיקה , חוסר אמפתיה, ניתוק מאנשים . ניסיתי כמה סוגים וירדתי מהם סופית. SSRI לא התשובה. ירדתי בהדרגה תחת פיקוח, ועכשיו יש קצת יותר ריכוז הליבידו טיפה חזר אבל חלש, בקיצור אני עדיין בנקודת ההתחלה, הפעמים היחידות שאני מרגיש שאני מחוץ ל''נכות הנפשית'' הזו, היא כשאני נוטל ממריצים (אדרל, פוקלין, ריטלין) - מיד, הליבידו, השמחת חיים, הרוגע, הכל חוזר, אני בן 26 כיום, מרגיש כאילו קיבלתי את החיים מחדש. הבעיה שיש תופעות לוואי וזה לא תמיד אותה השפעה . אם זה עובד גם כל כך טוב זה רק מסמן רעות לעתיד מבחינת תלות. אגב בגיל צעיר פרצה אצלי פזילה בעין ימין (אחד הדעות שהיא נובעת מחולשה של ההימספרה השמאלית) כשאני על ריטלין נניח, אני מרגיש שהצד השמאלי של המוח כמו ''מתחזק ונמתח'' ובמקביל הפזילה שלי נעלמת ואני רואה ברור וחד. האם יש לי בעיה במערכת הדופמין, בפרה פרונטל, בחלק השמאלי? האם תרופות ממריצות הן התשובה? הרי הן מטפלות בסימפטום לא בשורש. מה אפשר לעשות. זה קשה לחיות כרונית על ממריצים. לא בריא. ובמצב הטבעי - אני פוזל, חלש בריכוז, חלש במוטיבציה, בלי יכולת להנות ולהיות motivated .

אני בת 28, לפני כמה חודשים התפטרתי מהעבודה ונכנסתי לקשיים כלכליים, מאז ניסיתי לפחות 4 פעמים להתחיל עבודה חדשה וכל פעם הברזתי מחדש... הייתי ממציאה לעצמי תירוצים שהיום אני מבינה שזה היה סתם כדי לשכנע את עצמי שאני בסדר ושהם לא בסדר. בהמשך פרשתי מהלימודים שלי וכרגע אני לא עושה כלום חוץ מלטבוע בחובות ואין לי את הכוחות לקום ולעשות משהו... נעלמו לי השאיפות, ואני מרגישה כבדות נפשית... לפני 5 שנים עברתי משהו כזה והייתי בשיחות ויצאתי מזה כעבור שנה. רציתי לדעת האם יש איזו השתתפות שהיא יותר גדולה מהקופ״ח.. הרי כשהמדינה רואה שבנאדם לא כשיר נפשית לעבוד הם מסייעים לו כלכלית, ומה קורה כשבנאדם כן רוצה לחזור לנהל שגרה תקינה אך אין בידיו היכולת לממן טיפולים? האם ניתן לפנות לאיזה גוף על מנת לקבל הקלה/השתתפות שבאמת מסייעת? בקופ״ח זה כ180 שקל בשבוע שהם הוצאה חודשית לא אפשרית עבורי כרגע כי כל שקל הולך לחובות... עם זאת אני מרגישה שמצבי מחמיר, אני מרגישה חסימה, אני מרגישה בפנים שאני רוצה לקום ולעשות דברים וזה לא קורה, לאחרונה גם פיתחתי חוסר אמפטיה וחוסר רצון לאינטרקציה עם אנשים. אני יוצאת כמה שפחות מהבית ובחוץ אני עם אוזניות ומתעלמת מהסביבה... אמנם אני מודעת לכך שיש לי בעיה אך לא מצליחה להוציא את עצמי ממנה.... קשה לי מאוד ואני חייבת שיחות.

שלום ליאת. מטופלת כבר 5 שנים. הרבה פעמים קורה פעם בחודש בערך שפתאום המטפלת מתהפכת עלי. במקום להיות אמפתית, קשובה ומנסה לעזור, פתאום היא אומרת משהו שמכאיב יותר. אני מספרת לה על איזה מקום של קושי והיא תוקעת לי שם את הסכין ומסובבת. בפעם האחרונה שזה קרה אמרתי לה שאני מתלבטת אם לבוא לפגישה שלנו, בסוף באתי ושהסברתי לה על מה ולמה נפגעתי כל כך. אמרה: "צר לי שהיה לי פה פיספוס". הפספוסים האילו שלה קורים יותר מידי לאחרונה ואני מתלבטת אם להמשיך. אולי היא לא מתאימה יותר בשבילי. בנוסף לכך יש שני נושאים מאוד מרכזיים בחיי שעולים וצצים מידי פעם. עליהם אני לא מרגישה נוח בשום אופן לדבר איתה. בגלל שהיא התהפכה עלי כל כך הרבה פעמים. לא כל כך סומכת ואת הדברים האילו מעדיפה שלא לשתף אותה.

שירה סליחה שמנחסת לכאן תשובה של אודי אלייך אבל זאת שאלה שנוגעת בי ובאמת מנסה להבין. אודי כתבת לשירה בשאלה על הכעס שיש שתי אפשרויות האפשרות השנייה כללה שינוי סביבה . לא ממש מבינה ? כשזה ככ טבוע בי האם הסביבה אשמה ...או שזה דפוס שחייבת לעקור מהשורש הרי תמיד יהיה מי שלא יבין,יטרגר, ילחץ על הכפתור הלא נכון ....אז מה כל הזמן נשנה סביבה

כתבתי המון וחשפתי את עצמי אמנם כאנונימית. התגובה שלך הייתה קרה ולא נעימה ולא עשתה שום הרגשת אמפתיה שתתן לי הרגשה שגם אם לא המלצת,ארצה להמשיך להשתמש במקום הזה כדי לשתף. זה לא יפה. תודה על המלצת תיבת המייל.

שלום, אשמח לייעוץ קצר, והשיקול הוא כמובן להגיע לייעוץ זוגי. אני (25) ובן זוגי (30) עומדים בפני חתונה. החתונה עוד כ-4 חודשים. אנחנו יוצאים שנה וארבע. יש לי בעיה קצת מורכבת, בילדותי חוויתי טראומה מחיי הוריי, אבא שהיה באופן תמידי מדבר על גופה של אימי בצורה מזלזלת וגורם לה להרגיש שהיא לא טובה אף פעם, ושהיא שמנה וכדומה. אימי בעקבות כך חשה דימוי גוף וחוסר ביטחון ירוד בצורה נוראית שגרמה לה לא להיות מאושרת אף פעם ולהרגיש לא מספיק טובה. אני הייתי האוזן הקשת של אימי ונחשפתי לכל המילים הנוראיות שנאמרו וכמובן שזה השפיע עליי ונשרטתי מיזה. אציין שהוריי גרושים כיום ואימי התחתנה שוב והיא מאושרת. לגבי הזוגיות שלי, מתחילת הקשר חוויתי מבן זוגי כל מיני הערות מאותו סוג : כמו מאמי מזה הצלוליטיס הזה, מזה הסימני מתיחה האלה, "זה נידמה לי או שגדלה לך הרגל" , "מאז שהפסקת להתאמן שמנת והתרחבת", "הבטן שלך הייתה יותר שטוחה בקיץ", "לדעתי העלת במשקל"...ועוד דברים בסיגנון...חשוב לציין שאני רזה ושוקלת 55 1,68. בן זוגי הודה בעבר שהוא חרד לכך שבת זוגתו תשמין ותזניח את עצמה ולכן הוא נלחץ כאשר אני כבר לא מתאמנת או אוכלת מה שבא לי...בעקבות הערות אלו במשך הזמן גרמו לי לדימוי גוף מאוד נמוך, גרמו לי לאי שביעות רצון לגבי עצמאי שחשוב לציין שהייתי מאוד מאוד אוהבת את הגוף שלי. ניהלתי איתו שיחה על נושא זה מספר פעמים לא קטן והגעתי למצב שעזבתי את הבית ל3 ימים בגלל זה..כדי שיבין שאני לא מוכנה להתחתן עם גבר כזה. לאחר מקרה העזיבה עשינו שיחה וחשוב לציין שבאמת הוא לא אמר יותר כלום במשך בערך 4 חדשים, ולאחר 4 החודשים האלה מידי חודשיים הוא זורק איזה הערה קטנה וגם אם אני מגיבה לו הוא מנסה בדרך אחרת להוכיח שהוא צודק...ז"א רואים שזה לא חלף לו...וזה אוכל אותו מבפנים שכל כמה זמן הוא מעיר איזה הערה. אני מרגישה לא מסופקת בקשר, ממורמרת ולחוצה לגבי הנישואין שלי איתו... יש לו את אותה תכונה של אבי וזה עוד יותר טראומתי בשבילי בגלל שאני סוג של חוויתי את זה על הוריי. אני באמת מתוסכלת ולא יודעת מה לעשות, זה משפיע לי על כל החיים- בסקס, בזמן שאני עומדת לידו עירומה, או סתם שהוא מסתכל עלי אני פשוט מרגישה לא מספיק טובה בעיניו...ואני לא יכולה לחיות עם ההרגשה הזו. ומה שיש לו לטעון, זה שיש לי רגשי נחיתות ואני מפילה את זה עליו..הוא אפילו לא מוכן להודות שהוא זה שהכניס אותי לריגשיי הנחיתות האלה ושהוא מאוד אוהב את הגוף שלי ומסופק ממנו ותמיד מחמיא לי וכו'. לפניו בשום זוגיות לא הייתי כך...אשמח לעזרתך וייעוצך...תודה

יש כאן הרבה אלימות היום אודי, הודעות פוגעניות, קליקות של בנות כמו בבית ספר והרבה חוסר אמפתיה. האם אין אלה הודעות שנוגדות את כללי הפורום? האם יש ערך לדינמיקה אלימה שעושה סלקציה וממדרת? האם המטרה היא להשאיר כאן גרעין של טיפול קבוצתי ולסנן את כל השאר? אודי, תעשה קצת סדר בבקשה? לא נעים לבוא למקום בו נשמעים קולות נגדך... בלשון המעטה לא נעים.

שלום רב, ביתנו היחידה בת 7, נבונה מאוד ומקסימה מצליחה ללא מאמץ בכל דבר בו היא חפצה. עם זאת, מגיל מאוד צעיר בלט (לנו)פער אדיר בין האינטליגנציה הקוגנטיבית הגבוהה, היכולות המילוליות, המוטוריות וכו' מול האינטליגנציה הרגשית. בגיל שנה נכנסה לגן מלאת ביטחון, פטפטנית, ידענית, דעתנית מאוד והיתה עסוקה בשלה. היא התייחסה לאנשי הצוות רק כשרצתה מהם משהו, התעלמה מבני גילה, דרשה לשחק עם קבוצת הבוגרים ושם היתה עסוקה בחטיפת צעצועים. עברו מאז 6 שנים ונראה כי דבר לא השתנה. לכאורה כשמסתכלים עליה היא נראית ילדה מאוד חברותית ונעימה. היא מצודדת מאוד בחיצוניותה ויודעת כיצד לפנות אל כל אחד בכדי להשיג ממנו משהו. הדבר שהכי צורם לנו הוא חוסר האמפטיה. על אף העובדה שמגיל צעיר אנו משוחחים עימה על הנושא, משחקים במשחקי תפקידים, משקפים מצב - עדיין נראה ללא הועיל, כל סיטואציה היא "מסובבת" לכך שהיא מסכנה ופגועה. הילדה מדקלמת תאוריות, אולם מתקשה ביישום. היא פשוט לא רואה את האחר. "מטלות" שילדים אחרים היו שמחים לעשות דוג' לחלק ממתקים או מדבקות לחברים קשות לה מאוד והיא תמיד תמצא סיבה מדוע לא עשתה זאת. לבד מההתנהגות הזאת היא מאוד "גמישה" לשינויים, אין בעיות של תסכול או פרפקציוניזם, היא בעלת ביטחון עצמי גבוה מאוד, חזותה החיצונית מאוד חשובה לה, היא יכולה לעמוד מול המראה שעות ונראה כי היא רואה רק את עצמה תרתיע משמע. האם ייתכן כי מדובר בהפרעת נרקסיזם, האם הבעיה ברת "הכחדה". על תשובתכם נודה.

היי, האם גבולות בטיפול נועדו כדי להפוך את הקשר הטיפולי ממושלם לקשר שיש בו מגרעות ושמתאים למציאות ולקשרים אמיתיים שמתפתחים בחיים? כי הרי הקשר הטיפולי יוצר הרבה פעמים תגובה רגשית ותלות חזקה אצל המטופל, וזאת גם בשל העובדה שקיים מישהו שיושב מולך ומקשיב לכל בעיותייך ומכיל אותך. האם ללא הגבולות, קשר כזה יחווה כ"מושלם" מדי ביחס לחיים האמיתיים - מה שימנע כביכול צמיחה, ועל מנת לדמות אותו למצב האמיתי, קיימים גבולות? כשהגבולות בעצם הן כלי אחר לטשטוש מושלמות, שבחיים האמיתיים יכול להתבטא בדברים אחרים כגון: חוסר הקשבה לעיתים מהצד השני, חוסר אמפתיה מספיקה, אי הכלה מוחלטת וכו'? תודה

היי, האם גבולות בטיפול נועדו כדי להפוך את הקשר הטיפולי ממושלם לקשר שיש בו מגרעות ושמתאים למציאות ולקשרים אמיתיים שמתפתחים בחיים? כי הרי הקשר הטיפולי יוצר הרבה פעמים תגובה רגשית ותלות חזקה אצל המטופל, וזאת גם בשל העובדה שקיים מישהו שיושב מולך ומקשיב לכל בעיותייך ומכיל אותך. האם ללא הגבולות, קשר כזה יחווה כ"מושלם" מדי ביחס לחיים האמיתיים, מה שימנע כביכול צמיחה, ועל מנת לדמות אותו למצב האמיתי, קיימים גבולות? כשהגבולות בעצם הן כלי אחר לטשטוש מושלמות, שבחיים האמיתיים יכול להתבטא בדברים אחרים כגון: חוסר הקשבה לעיתים מהצד השני, חוסר אמפתיה מספיקה, אי הכלה מוחלטת וכו'? תודה

שלום, אשמח לעזרה. אני סטודנטית לעו"ס ועושה כרגע עבודה . מתקשה קצת להבין את המושג של העברה נגדית. משום מה חשבתי שהעברה נגדית היא התחושות שלי כלפי המטופל שנוצרו כי המטופל מזכיר לי דמות מעברי.. מקריאת מאמרים אני מבינה שלא כך. אלא זו איזה "התכתבות" בין הלא מודע שלי ללא מודע של המטפל... אבל אני עדיין מתקשה להבין את המושג עד הסוף. אם לדוגמא למטופל יש דפוסי העברה של כעס והאשמה בעקבות תחושת חוסר נראות (תחושות אלו לגמרי מתקשרות עם העבר של המטופל) והתחושות אשר עולות אצלי הן תחושות של חוסר אמפתיה ושיפוטיות כיצד ניתן להסביר זאת באמצעות העברה נגדית? אני יודעת שהשאלה היא כללית מאוד, אשמח אבל לדוגמא (כל דוגמא שתעזור לי להבין את המושג המבלבל הזה :) ) תודה רבה!

המון זמן לא נכנסתי לכאן. אז קפצתי עכשיו להגיד שלום. מה שלומך?. אצלי הכל בסדר... העניינים מתקדמים בכיוון הנכון. רציתי גם לשאול משהו שמרתק אותי. ככל הידוע לי, יש בפסיכולוגיה מושג שנקרא "רווח מישני". כלומר, (איך שאני מבין את זה), אנשים עושים מה שהם עושים כי זה עובד בשבילם, כי יוצא להם מזה משהו כלשהו. (אני מבין נכון?). אם כך, אם גם בהתנהגות "עקומה" לכאורה - יש עבורם רווח כלשהו - למה שיעשו שינוי?. מה בעצם המוטיבציה שלהם להישתנות?. כן, אני יודע שזאת שאלה כללית מדי, ואין לי כרגע דוגמה ספציפית, אבל תוכלי לענות באופן כללי?. הנושא מרתק אותי. לסיום, אני רוצה לומר לך שאת חביבה ומקסימה במיוחד, ואני שולח לך את מלוא הערכתי והידידות שלי. אלף נשיקות, ליאת. עמית.

יש לי בת בגיל 14 מגיל 12 התחילו בעיות של תוקפנות מילולית צעקות העלבות חוסר אמפטיה גם בבית הספר בין החברות כאשר היא מתעצבנת היא תוקפת ופוגעת ואז מתרחקים מימנה מה עושים? היא לא מוכנה ללכת לטיפול

מיתי הוא ילד בן 3 בן יחיד. בשיחה שהתקיימה עם הגננת נאמר כי מיתי מתקשה לקבל מרות בגן, מרביץ לילדים, ומרביץ ופוגע בעצמו. כל יום חוזר מהגן עם מכות וחבלות בגופו וזה כתוצאה מפגיעה עצמית. לוקח משאים ומכה בפניו עד לקבלת סימן כחול. כששאלתי אותו מה קרה אמר זה אני עשיתי. הגננת אמרה שקשה לו לומר אותיות ק, ר, ת והמליצה להפנות לקלינאית תקשורת. מעבר לכך אמרה שמבחינה קוגניטיבית הוא נבון מרוכז. לא מקבל מרות וגבולות בגן. כשאומרים לו להפסיק להפריע ממשיך. או כשמבקשים ממנו לאסוף חפצים לא מסכים. עושה דברים מסוכנים בגן וצריך להשגיח עליו כל הזמן. באינטראקציה עם ילדים בגן מגלה חוסר אמפטיה לאחר, רואה רק את עצמו. מרביץ לאחרים, כשראה נעלים צבעוניות אצל חבר טוב השתולל ובכה בגן ורצה לקחת לו את נעליו. יצויין כי אין לו סדר יום שגרתי אחרי הגן. כל יום נמצא במקום אחר איתי- פעם אצל סבתא או דודה או מקום אחר. כשלא מקבל משהו בבית מתפרץ ובוכה עד שמכה את עצמו בריצפה. לא מוכן לישון בלילה אלא במיטתי מול טלוזיה, לא מוכן להתרחץ, אדון לעצמו. מה עושים?

זאת קוראל, תודה רבה על העזרה, תמיד ידעתי שהיו לי את הבעיות הללו מגיל מאוד צעיר, אך כל פעם שניסיתי באיזשהו אופן לדבר על כך עם המשפחה שלי, אוטומטית שללו שיש לי בעיה "וזה קורה לכולם". בקשר להפרעות ניתוק- אנחנו מדברים על דה-פרסונליזציה, נכון? אצלי זה מתבטא כך: חוסר רגש במצב של צחוק או בכי, חוסר אמפתיה כלפי משפחה וחברים, מוח ריק מתחושות ומחשבות, הרגשה חוץ גופית, גוף מתפקד כמו רובוט, חוסר יכולת להרגיש דברים כשאני נוגעת בהם (מאז ומתמיד היה אצלי), הרגשה כאילו אני באוויר, ניתוק מהעולם, זיוף רגשות ותחושות, התייחסות לכל פרט ופרט, אנשים שהכי קרובים לפעמים נראים לי זרים ולא מוכרים, רגישות לאור לבן (פלורסנטים). זה נישמע מוזר אני יודעת.. אבל זה נכון..

שלום לך! ביתי כמעט בת 6 מגלה לעיתים חוסר אמפטיה או לפחות מה שנראה כחוסר אמפטיה. לדוגמא: נפלתי במדרגות ונמרחתי על הרצפה במקום ציבורי היא מייד לקחה כמה צעדים אחורה ופלטה משהוא כמו אוף...איזה בושות...בעוד אנשים רצו לעברי ושאלו אם אני זקוקה לעזרה היא אמרה "רק אל תצלעי לי..." לא ברור מאיפה זה הגיע. התחלתי עבודה חדשה בני המשפחה איחלו לי בהצלחה בבוקר ואילו היא סרבה בכל תוקף לאחל לאמא הצלחה בעבודתה החדשה (שאת מהותה הבינה היטב ואין עבודה זו פוגעת בזמן שלנו יחדיו או בכל דבר אחר והיא יודעת זאת). בשני המקרים היא התנצלה והביעה דאגה לאחר מכן, אבל בלהט הדברים נראתה יותר דואגת לאיך זה נראה ופחות למה אמא מרגישה... באופן כללי היא ילדה מאוד אינטלגנטית ריגשית ויש לה חברים לרוב ומסוגלת להביע את עצמה מצויין. אבל אמא שעושה פדיחות זה כבר יותר מידי...ומה לגבי חשיבות ופרגון להורה שיוצא לעבודה חדשה. והסירוב להגיד בהצלחה למרות שזה חשוב לי מאוד והיא יודעת זאלת? אשמח לשמוע מה דעתך

שלום לך אני נאבקת בדיכאון וחרדה כבר שנים,יש הפוגות ושנים של הצלחות בחיים ויש נפילות.למודת טיפולים בשיחות ושנים על כדורים.משקיעה הרבה עבודה עצמית.מאחת שתמיד רופאים הצליחו בקלות להעמיד אותה על הרגליים ובשיתוף פעולה מלא שלי,פתאום אני מרגישה שאני נופלת בין הכיסאות בשנה האחרונה ולא מצליחה למצוא אף אחד שמבין אותי.התיסכול הוא גדול וההוצאות בהתאם,גם הייאוש ותחלופת הכדורים והתחושה שכל הזמן הולכים על כיוונים לא נכונים.בכל 12 שנות המאבק שלי,עברתי רק 3 אנטי דיכאוניים עד היום.בשלב מסויים החליטו להוסיף לי מייצבים,לא הבנתי למה,כי אף פעם לא סבלתי מאניה דיפרסיה או משהו כזה.אבל אודה,שהלמיקטל עזר לי מאוד ושלף אותי מדיכאון,מצד שני,נאלצתי להפסיק אותו לאחר שנה וחצי בגלל שגילו אצלי מחלת לופוס בעור.מאז האביסו אותי בשלל מייצבים שונים,שלא שינו דבר והדיכאון נישאר.או אז חשבו להלחיף אנטי דיכאוני.אבל גם זה לא עזר.ברקע עדיין סוג של מייצב.סובלת סתם תופעות לוואי,שיפור-אין כל כך.הקו האדום שלי-אנטי פסיכוטיים.אני יודעת שזו ההתלהבות של השנים האחרונות בפסיכיאטריה לדיכאון עמיד,אבל אף אחד לא שוקל את תופעות הלוואי העתידיות שלהם ולזה אני לא מוכנה.כשאני אומרת שאני לא רוצה את הסוג הזה,אני מרגישה איך גישתם של רופאים משתנה אלי,חוסר סבלנות,חוסר אמפתיה ו"זה מה יש".ובהס"כ...יש עוד כל כך הרבה סוגים של אנטי דיכאוניים שלא ניסיתי,אני מרגישה שמוותרים עלי בכזו קלות במקום לכבד את רצוני ולהמשיך להלחם לצידי.ואני אומרת לעצמי שאם אני הולכת לרופא באופן פרטי,ובוחרת בו לשים את את אמוני ואת עצמי ואת נפשי שזה דבר כל כך יקר ושביר ועדין,לא מישהו שבאופן שרירותי הגעתי אליו כי ככה יצא בקופ"ח.מהקצת קיצבת נכות שיש לי אני רוצה ובוחרת לתת לו כי אני מעריכה את המקצועיות שלו או שלה.האם אני מבקשת יותר מדי? האם משהו אצלי לא בסדר?