מנכ"ל הדסה בוועידת ישראל לרפואה: מערכת הבריאות נמצאת במשבר...
אנשים מגמגמים סובלים לעתים מפגיעה באיכות החיים, על רקע חרדה...
מחקרים מצביעים על כך, שציות עלול להפוך לרשע, כשמדובר באנשים...
הסובלים מאישיות נרקיסיסטית זקוקים נואשות לתחושת מיוחדות....
במסגרת דיון סוער וטעון למדיי בפורום פסיכותרפיה באתר דוקטורס...
היי עדי מבינה את תחושותייך לא יכולה לדעת ממה שכתבת בדיוק מה קרה כמובן אבל יכולה לחשוב איתך כל מה אפשרויות. אפשרות ראשונה שבאמת מסיבות אישיות עבר עליה משהו או עובר ולא הצליחה (שזה יכול לקרות..) שלא להראות בפגישה ואולי גם מסיבה זו לא ענתה לך. כמובן שאיני מצדיקה אותה אלא רק מסבירה. אפשרות שנייה שהיא ניסתה בעצם להעביר לך מסרים יותר ברוח הגישות הקוגנטיביות התנהגותיות שמדברות על התמודדות עם חרדה דרך השארות בה . למשל:הרבה פעמים הליכה לרופאים שוב ושוב (כדפוס התנהגות) היא בעצם סיטואציה שבה אנו מנסים להרגיע את החרדה או להעביר אותה ואז היא מגיעה שוב..הרעיון הוא איך אנחנו יכולים להשאר בתוך החרדה מבלי לעשות משהו. כמובן שיכול להיות שגם אמירותיה אלו נחוו כלא אמפתיות או אכן היו לא מספיק אמפתיות ואני מקווה שכן תוכלי לשוחח איתה על כך.. ליאת
שלום לינדה. המצוקה הנפשית שלך נוגעת ללב ואת מתארת מצוקה משפחתית קשה ביותר. את צריכה לדעת כי כיום בפני כל אזרח פתוחה האפשרות לפנות לטיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי בקופת החולים שלו ולקבל טיפול בריאות הנפש בסל הבריאות. ניתן לעזור לך בטיפול תמיכתי ופסיכותרפיה ולשקול טיפול תרופתי על מנת להבטיח לך חיים טובים יותר. בהצלחה.
שלום , אכן מדובר במצב מורכב שבו הקשר עם המשפחה מאוד הדוק ופוגע ביכולת שלך לקבל טיפול ולצאת לעצמאות, אך יחד עם זאת גם מאוד משמעותי עבורך וקשה לפירוק. אין פה פתרונות פשוטים וללא ספק דורש סיוע של גורמי מקצוע. יש להמשיך ולהתעקש לקבל סיוע וגם להיות קשובה לדברים שמציעים לך ולא לשלול על הסף אפשרויות שמציעים לך.
מנכ"ל הדסה בוועידת ישראל לרפואה: מערכת הבריאות נמצאת במשבר...
אנשים מגמגמים סובלים לעתים מפגיעה באיכות החיים, על רקע חרדה...
מחקרים מצביעים על כך, שציות עלול להפוך לרשע, כשמדובר באנשים...
הסובלים מאישיות נרקיסיסטית זקוקים נואשות לתחושת מיוחדות....
במסגרת דיון סוער וטעון למדיי בפורום פסיכותרפיה באתר דוקטורס...
היי עדי מבינה את תחושותייך לא יכולה לדעת ממה שכתבת בדיוק מה קרה כמובן אבל יכולה לחשוב איתך כל מה אפשרויות. אפשרות ראשונה שבאמת מסיבות אישיות עבר עליה משהו או עובר ולא הצליחה (שזה יכול לקרות..) שלא להראות בפגישה ואולי גם מסיבה זו לא ענתה לך. כמובן שאיני מצדיקה אותה אלא רק מסבירה. אפשרות שנייה שהיא ניסתה בעצם להעביר לך מסרים יותר ברוח הגישות הקוגנטיביות התנהגותיות שמדברות על התמודדות עם חרדה דרך השארות בה . למשל:הרבה פעמים הליכה לרופאים שוב ושוב (כדפוס התנהגות) היא בעצם סיטואציה שבה אנו מנסים להרגיע את החרדה או להעביר אותה ואז היא מגיעה שוב..הרעיון הוא איך אנחנו יכולים להשאר בתוך החרדה מבלי לעשות משהו. כמובן שיכול להיות שגם אמירותיה אלו נחוו כלא אמפתיות או אכן היו לא מספיק אמפתיות ואני מקווה שכן תוכלי לשוחח איתה על כך.. ליאת
שלום לינדה. המצוקה הנפשית שלך נוגעת ללב ואת מתארת מצוקה משפחתית קשה ביותר. את צריכה לדעת כי כיום בפני כל אזרח פתוחה האפשרות לפנות לטיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי בקופת החולים שלו ולקבל טיפול בריאות הנפש בסל הבריאות. ניתן לעזור לך בטיפול תמיכתי ופסיכותרפיה ולשקול טיפול תרופתי על מנת להבטיח לך חיים טובים יותר. בהצלחה.
שלום , אכן מדובר במצב מורכב שבו הקשר עם המשפחה מאוד הדוק ופוגע ביכולת שלך לקבל טיפול ולצאת לעצמאות, אך יחד עם זאת גם מאוד משמעותי עבורך וקשה לפירוק. אין פה פתרונות פשוטים וללא ספק דורש סיוע של גורמי מקצוע. יש להמשיך ולהתעקש לקבל סיוע וגם להיות קשובה לדברים שמציעים לך ולא לשלול על הסף אפשרויות שמציעים לך.
תשובה נכונה ומלאה בהצלחה!
שלום עדי, ראשית התנצלותי על הופעת התואר ד"ר לפני שמי, זוהי טעות ואפעל לתקנה. לענייננו, אני מתנצל מראש שאינני יודע כיצד להגיב לטענות שאת מעלה ביחס להתנהגות הפסיכולוגית המטפלת בך וליחסים ביניכן. זה נושא רגיש וחשוב שנכון שידובר עמה ונראה שעשית כן. אם יש לך שאלה בנושא הקשור לפסיכולוגיה רפואית אשמח לעשות כן.
שלום לך, מה שחשוב זה מה קורה לאורך זמן, לא כשל ספציפי כזה או אחר, בעיקר אם היא יכלה לקחת אחריות על החלק שלה. למרות הקושי לסמוך (מבחינתך בצדק) - חשוב להמשיך ולשקם את הקשר. אודי
מכובדי שלום רב, אתה מציג בעיה מורכבת. יעוץ פרטני מחייב בדיקה ואינו יכול להעשות בהתכתבות. ראה הפוסט שלי בנידון מהיום. בברכת בריאות, כרמל ערמון
שלום לך ברור שלא ניתן להשיב לשאלתך המורכבת ללא בדיקה. מה שברורו משאלתך שגופך מגיב כך או אחרת לטיפולים ועל ממליץ לך שתמשיך ותתעקש עד שתמצא הנוסחא המתאימה לך ספציפית. תרגיש טוב!
שלום שירי, יש עדיין מרפאות בריאות נפש פעילות. אפשר לפנות אליהן. אודי
היי ש נשמע לי שכדאי להבין איתה יותר חעומק מהי הכוונה ב "היה פה פיספוס". האם היה שם חוסר אמפתיה? או תוקפנות? אולי זה למשל לא מה שהיא אומרת אלא האיך? אולי חשוב להבין האם היא חשה שאינה יכולה להגיד לך דבר בניגוד לדעתך או שאולי זה באמת האופן שבו היא אומרת שיוצר התנגדות. חשוב גם להבין למה בחוויה שלך זו התהפכות...שוב האם בגלל התוכן או בגלל האופן? ליאת
הי אביב, עניתי לשירה ששאלה משהו דומה, שתי הודעות מתחת. הרעיון הוא שסביבה אמפתית "מייתרת" את הכעס הריאקטיבי, התגובתי, למצבים של חוסר אמפתיה. והכוונה לא לשנות סביבה על ידי עזיבה (למרות שיש מצבים שכן כדאי לעשות זאת), אלא לפעול כדי להפוך אותה מתאימה יותר עבורנו. אודי
שלום לך, איני יכול להתווכח עם הרגשתך, אבל מבחינתי - ביקשת בקשה ונתתי לך את האפשרות הנהוגה כאן למלא אותה. צר לי אם התאכזבת, אבל איני יכול לנחש את כוונותייך מבלי שתגידי אותן. לפעמים זה כן מצליח, אבל הרבה פעמים לא. ואם מותר גם לי להגיד משהו - לכתוב בפורום בשם "אנונימית" זה משהו שלא מזמין ליחס אישי, ונחווה כקר ומנוכר. איני יודע אם תצליחי לעשות עם זה משהו, אני מקווה שכן. אם בכ"ז תרצי לכתוב כאן - את מוזמנת להירשם במערכת עם ניק, שיהי הדבר מה אישי, אם גם בדוי, ולנסות להשתלב. ואם לא - זה גם בסדר. אודי
יקירתי ראשית אני שמח עבור אימך אותה הזכרת כי היא מאושרת בפרק ב שלה.... וכן לטעמי יש קשר הדוק ביןמה שאת חווה ולרוב אחרי חתונה תופעות שונות כמו חוסר אמפטיה, חוסר כבוד הערות פוגעניות, אלימות מילולית או פיזית מתגברים. כיוון שחווית את מה שהיה בבית, עשי לעצמך טובה ,ובעיקר טוב לחיים אל תיכנסי למקומות שאחר כך אולי תאלצי לצאת מהם. הדבר דורש ברור מעמיק לפני כניסה תחת החופה. החופה היא רק טקס של יום אחד ,הזוגיות נמשכת שנים רבות. מציע לך להיכנס לאתר שלי ולקרוא מה אני נוהג לעשות עם זוגות טרם נישואים. הסטטיסטיקה איננה משקרת. שם לאחר אופוריית החתונה מתחילות הבעיות נהר מאוד ולשניכם כבר יש משהו שכל אחד מציק לו וכל אחד מדחיק. אם לא תגיעו להבנות ברורות והכרה מודעת, סבירות גבוהה שאכן תתרחש בעיה ורצוי למנוע אותה קודם לכן. אין לי פתרונות קסם בהתכתבות. אני מציע לעצור גם במחיר של לדחות את החתונה ,ולהגיע ליעוץ וטיפול שעשוי לתת את מה שמצופה מזוגיות- אהבה- הערכה - אמפטיה- התחשבות- קבלה. צלצלי אלי אם את רוצה לתאום פגישה
הי עמליה, בהחלט שווה להתבונן על הדינמיקה שמתרחשת כאן. יש הרבה אלימות. יש הרבה פיצולים ודיסוציאציות. יש השלכות במידה עצומה. יש לי את ההשערות שלי לסיבות. חלק מהדברים מתרחשים מחוץ לטווח הראיה, אבל כמו בקבוצה - התהליך הלא מודע משפיע על כולנו. אני מאמין שהדברים ירגעו ויסתדרו. קשה להיות אמפטיים כשחשים גלי אלימות באוויר. קוראים לזה "קריסה של מנטליזציה". אודי
שלום רב, היכולת לחוש אמפתיה קשורה לנטייה מולדת, לתהליכי חיברות, לטמפרמנט של הילד ואף לסגנון ההורות שחווה. הורים הרגישים לקשייו של הילד ומספקים לו מודל להתנהגות אמפתית, מעודדים אצלו את היכולת לשיתוף ואכפתיות, ואת הרצון לעזור ולנחם. לכן, חשוב שתימנעו מלייחס לילדה "תווית" של חסרת אמפתיה, ותשתדלו לעודד ולהתפעל מכל גילוי של התנהגות פרו-חברתית. אם תשמשו כמודל עבורה, יש סיכוי טוב שבסופו של דבר תיהנה גם מנתינה והתחשבות, ולו כדי "להיות כמו אמא ואבא". אני לא חושבת שמדובר בהפרעה נרציסטית, ומשוכנעת שאפשר לייצר שינוי בעבודה סבלנית, סלחנית ובלתי מתייגת. בהצלחה ליאת נ.ב - מצרפת לינק למאמר מעניין העוסק בהתפתחות האמפתיה אצל ילדים, ובגורמים להבדלים הבינאישיים בתכונה זו. הנה - http://www.gilrach.co.il/2011/02/%D7%9B%D7%A9%D7%9B%D7%95%D7%90%D7%91-%D7%9C%D7%99-%D7%9B%D7%99-%D7%9B%D7%95%D7%90%D7%91-%D7%9C%D7%9A-%D7%90%D7%9E%D7%A4%D7%98%D7%99%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%94%D7%92%D7%95%D7%AA/ בהצלחה ליאת
הי שמלי, גבולות הטיפול נועדו לשמור על "מקום בטוח" ולשמור על המטופל. אודי
היי נקודה חביבה, בדיוק כפי שכתבת. נשמע שאת מבינה לעומק את עניין הגבולות. ליאת
שלום, אכן לא כך. אלו מכלול הרגשות שאת מרגישה כמטפלת מול מטופל מסויים. את תחושות חוסר האמפתיה וחוסר הסבלנות ניתן להבין בכמה אופנים (למשל, כהעברה נגדית משלימה). אני ממליץ לך על קריאת ספרו של ראקר, הוא קלאסי ומעולה, למרות השנים שעברו. אודי
עמית יקר שבת שלום, (סליחה שקצת נעדרתי מכאן - עומס! עומס!). המושג של רווח משני מתייחס, כאמור, לתועלת אפשרית המונחת בצידו של הסימפטום. אם ניקח לדוגמא ילד שפוחד מכלבים המגיע לבית שיש בו כלב. ההורים אוחזים בידו חזק, מרגיעים אותו, או אולי אפילו מרימים אותו על הידיים, ובכך מורידים את מפלס החרדה (רווח ראשוני!). הם ממשיכים להפציר בו ללטף את הכלב ("הנה, תראה, הוא לא עושה כלום") ואולי אפילו משנים את סדרי הבית המארח ("בוא נבקש מחנה שתקשור אותו") או מציעים צ'ופר ("יאללה, אם תצליח ללטף אותו כמו גבר, נקנה לך אח"כ משהו קטן בקניון"). כל התוספות הללו, מהות רווח משני, של תשומת לב, שליטה בסביבה ואפילו מתנות, שהילד מקבל רק בזכות ההתנהגות החרדתית. לכן, כאשר אנחנו מטפלים בחרדה, חשוב שנהיה מודעים לרווחים המשניים, שמחלישים את המוטיבציה לשינוי. כאשר מנכים את הרווחים הללו, והילד (או הפציינט הבוגר) נושא לבדו במחיר החרדה, הסיכוי שירצה להיפטר ממנה עולה. לפעמים, למטופלים קשה לראות את מערך התגמולים הזה, והם עלולים להגיב בכעס או בתדהמה לרעיון הרווח המשני, ואפילו לראות בכך חוסר אמפתיה או זלזול מצד המטפל. בטיפול בילדים, לפעמים קשה לשכנע הורים לוותר על הרחמים ועל תשומת הלב העצומה שהם מעניקים לילד סביב הסימפטום שלו. אבל כשזה מצליח, הטיפול מתקדם מהר וביעילות, והאווירה בבית משנה בהתאם. האם עניתי על שאלתך? שבת שלום, עמית, ואתה מוזמן תמיד. ליאת
שלום מיכל, מאחר שאין לכם שליטה על מה שקורה לה עם החברות, נסו לקחת שליטה על מה שקורה בבית. הבית והמשפחה הם המעבדה החברתית הראשונית, ולמה שקורה בבית יש השפעה גם על מה שקורה בחוץ. אם אינה רוצה להגיע לטיפול, פנו אתם להתייעצות, והכתיבו כללים חדשים בבית. בבית, אנו יכולים לשלוט במערך התגמולים והחיזוקים הבאים בעקבות התנהגויות חיוביות ושליליות, ובכך להשפיע על תדירות הופעתן. כאשר בתכם תלמד שלדיבור פוגעני ומחוצף יש תוצאה טבעית בלתי רצויה מבחינתה, המוטיבציה לשינוי תגבר. תוצאה טבעית לדיבור לא מכבד כלפיכם יכולה להיות הימנעות שלכם מלצ'פר אותה, במגוון דרכים עליהם תוכלו לחשוב בעזרת הפסיכולוג המטפל. בהצלחה ליאת
שלום לך, בתור התחלה, ממליצה לך לפנות למכון להתפתחות הילד, ולברר האם קיים עיכוב התפתחותי-תקשורתי, או בעיה בוויסות התחושתי. לאחר האבחון הראשוני, חשוב לפנות להדרכת הורים, שתנחה אתכם כיצד לחזק אצלו את הבנת כללי ההתנהגות, וכיצד להציב ביעילות את מערך הציפיות והגבולות בבית. ילד שמתנהל כאילו הוא 'אדון לעצמו', כמוהו כילד הנשאר לבדו ללא השגחה. נוכחות הורית סמכותית היא חלק מסביבת גידול מיטיבה, וכדאי מאד לשכלל אותה בעזרת פסיכולוג ילדים. לסיכום - קודם אבחון מסודר, ואז - הדרכת הורים. בהצלחה ליאת
הי קוראל, דה-פרסונליזציה שייכת להפרעות הניתוק. יש עוד סוגים, אבל הרעיון דומה... אודי
שלום שירי, היכולת האמפתית, דהיינו היכולת לזהות נכונה רגשות של עצמי ושל האחרים, מתפתחת בהדרגה בשנות הילדות, ומגיעה לבשלות סביב גיל שש. עד אז, ילדים מתקשים לאמץ את נקודת מבטו של האחר, ואין בכך משום זדון או פתולוגיה חברתית. לכן, כאשר את משתטחת במקום ציבורי, המחשבה ה'אוטומטית' שלה תופנה תחילה ל"פאדיחה" שנגרמה לה, ורק אח"כ לכאב שלך. זה טבעי ונורמלי אצל ילדים. באופן דומה, היא מתקשה להבין שמקום עבודה חדש מעורר אצלך התרגשות ואולי גם דאגה, ולפיכך אינה מעריכה כמוך את עניין הפרגון ואיחולי ההצלחה. כדי לפתח ולשכלל את היכולות האמפתיות של בתך, תוכלי לשתף אותה מיוזמתך ברגשותייך, ולבקש ממנה להתחשב בהם (שוב הגבולות!). גם עמדה מתחשבת ומכבדת שלך, כלפיה וכלפי אחרים, תשמש עבורה מודל להתנהגות אמפתית וחברתית תואמת. כרגע, נדמה לי שאת קצת מחמירה איתה, ומצפה ממנה לבגרות ובשלות שלא תמיד נמצאות עדיין אצל ילדים שני שש. שולחת לך מכאן איחולי הצלחה בעבודתך החדשה, ופרגון מלוא הטנא... ליאת
לאמילי שלום רב, את לא מבקשת יותר מדיי, מגיע לך יחס אמפתי ומכבד וטיפול מקצועי. לעיתים לוקח זמן למצוא את הרופא המתאים שאיתו תהיה "כימיה". בברכה, דר' י. בייטלמן