תוצאות חיפוש עבור חוסר אונים נרכש

עונשים היו חלק אנטגרטיבית מהילדות. איום על עונשים וקיומם. המשכתי את זה כאשר התחתנתי למישהו קיצוני בדת. אתמול שוחחתי עם חברה ופתאום נפלו אסימונים- הבנתי. וגם היום עדיין יש פחד נוראית מהענשה שמלווה אותי בכל מה שאני עושה. אני כאובים מאוד מאוד בפנים ואני לא יודעת איך לצאת מזה. ההבנה לא מספיקה לצאת ממעגל הסגור בו אנחנו נמצאים. אני מרגישה ייאוש גדול ומרגישה בתוך כלוב שאני לא מצליחה לצאת ממנו. הכי הכי בא לי למות

זה לא באמת משנה. לא משנה אם מנסים או לא,אם מצליחים או לא, אם שוקעים או לא, בכל מקרה, בכל מצב, אין טעם. אין סיבה. בכל שלב ובכל מצב ולכל האנשים רע. יש אנשים שכואב להם, ויש כאלה שמכאיבים לאחרים, זה הכל. אז בשביל מה כל זה? מה הטעם? הכל באמת רע. אז אולי עדיף פשוט להניח להכל, לשקוע. בריק, בטמטום, בחוסר אונים. הטוב - לא באמת קיים. אין סיבה לטרוח, ולנסות להעפיל לפסגות, כשהפסגות עצמן מלאות בכאב. חוצ"מ, מסתבר שפסגות הן קונספירציה. (בדיוק כמו אושר, שלווה, נחת ושות')

כמו עכבר מעבדה שמחפש בטרוף את הפתח הנכון בתוך המבוך הזה, אני מנסה לקבל עזרה, בינתיים, אצל הפסיכיאטר שלפני האשפוז ואצל הפסיכולוג שלפני האשפוז. לא ברור מה אני עושה. אחרי הפרידה כל כך מוזר ולא ממש נכון לחזור. השעה שלי, שחיכתה לי המון זמן לדבריו, כבר אינה שלי. טיפול לא יוכל להתקיים כאן כי את ה"דבר האמיתי", כלומר שיחות ופתיחת הטראומה נעשה במקום המיועד. אני כבר מרגישה שהתרחקתי. שכל העניין היה הרצף, האחזקה האינטנסיבית, ההתחברות לעצמי בזמן האשפוז, התחושה שהאני עכשיו חשוף ומאפשר מגע. ועכשיו לאן יפנה העכבר, בתוך מבנה שקירותיו כבר אינם שלמים, והיציאה ממנו אינה נראית, והוא הולך במעגלים ומביט במי שמביטים בו כמחפש רמז ליציאה, ומזדעזע מהנקישות על מיכל הזכוכית או הפלסטיק, ומריח את האוכל שמחכה לו בסוף המבוך, אף שהוא יודע שהמזון מורעל. האם יעצר כמבין שעליו להרפות ולנוח, לספור את דקותיו ושעותיו ולגסוס עד שיחדל, או שמא ימשיך מונע ביצריו החייתיים אל עבר המזון, אף שיודע הוא כי הוא מורעל. בכל מקרה, נדון העכבר למוות. מילי

הייתי רוצה בשקט, בפינה, אם הייתה פה כזאת... הייתי בדרך לכתוב הודעה על חוסר אונים. לא קל לספר חוסר אונים. אם כי נדמה לי שאני מספרת אותו כל הזמן בעצם נוכחותי. אבל במקום לכתוב הודעה על/שהיא חוסר אונים, דיברתי עם מישהו קרוב, ואמרתי שאני חסרת אונים , וגוועת. (טוב נו, לא בדיוק וגם לא בערך במילים האלו). ביקשתי שיחזיקו לי את היד כמו ילדה קטנה בגן שעשועים מול מגלשה גבוהה, או לפני חיסון. אולי אפשר לומר, מצאתי בי טיפונת אונים לפחות בשביל זה. אני נבוכה נורא מפה. לא רוצה טפיחה על השכם, כי אז אהיה עוד יותר נבוכה. (הסיפור החוזר: הריעו לגילת, שסופסוף, ואחרי מאמצים כבירים, עושה את מה שכולם עשו כבר מזמן, אפילו מבלי לשים לב...) חוץ מזה, זה ממש עוד לא "לעשות" , רק ניסיתי לשים איזה עוגן. תעודת ביטוח. אז אם אפשר רק, אולי, גם פה לשים איזה עוגן. (בודקת, לא בטוחה בכלל, אם זה נכון לי, להשאיר סימן. לא ברור לי אם זה מחבל או מסייע. גם מה כבר עשיתי, מי שישמע...). לומר או לא לומר את הפחד שזה יתמסמס עם הרוח..? שריח הגשם הזה שהסתיו מביא איתו, שמטריף את החושים של צמחים מיובשים הזועקים למים, אולי הוא שוב פטה מורגנה. והגשם לא יבוא. לעולם. שאני בכלל כבר מתה. זה תלוי כנראה בעוד קצת אונים. מביך. אבל אולי פה לפחות יכולה לנסות לספר כמה אני חסרה אותם? זה עניין מוזר, עם הכוח. כשכבר עושים, זה נראה כ"כ קטן. גם פתאום מתמלאים בעוד כוח. אנרגיה מתגברת. זה טוב, אני חושבת. אבל אז התחושה: אז מאיפה החוסר, הריק, השואב הזה, חסר הטעם... גם אפשר, כך נדמה לי, להיות חסרת אונים ומלאה בהם בו זמנית. ולא ברור האם החוסר הזה הוא אשליה או ריק קיים. אפשר לחפש סיבות. מוצאת אולי. מפעם-פעם, מעצבנות-מפגרות. אז יופי, אפשר לומר "חוסר אונים נרכש", ועכשיו זו מילה יפה, לספרי פסיכולוגיה. זה לא יפה כשזה אתה. ומה שחוסר אונים מעורר בסביבה: שאט נפש? ובך: אשמתי. אשמתי הוא, ולכן אשמתי הכל. ויותר גרוע: הרגשה של משהו מת שם בפנים. רוצה שהעוגנים האלו יהיו עוגן מחזק ומקדם, פיגומים, כמו בסנפלינג אולי (או בטיפוס הרים? יש איזה ספורט כזה, נדמה לי, שאתה שם עוגן כל פעם ואז מתקדם קצת?). ולא עוגן שמשאיר במקום. גילת, ילדה מגודלת.

שלום רב! לפני כחמש שנים בזמן של תקופה מאוד לחוצה רוויות שינויים חדים (פיטורים, עזיבת בן זוג, עזיבת מקום מגורים ופרידה נוספת וכואבת/ נטישה), שחלו בו זמנית, נתקפתי במעין סוג של התפרקות עצמית קשה ביותר. ההתפרקות היתה מלווה בחרדה מטורפת, ממושכת מלווה בפחדים שונים מהחיים, מאנשים, פרנויות, חוסר תפקוד, התנתקות מהמציאות ומעצמי, הסתגרות ממושכת והמנעויות רבות ושונות. תקופה זו היתה כחצי שנה ואף יותר כאשר לעניות דעתי היתה זו התפרקות פסיכוטית או לפחות על הגבול. (לא אובחנתי כסכיזופרית אולם יתכן כי טעו באבחנה שנתנו תווית של דכאון). בזמנו לא יכולותי לקבל עזרה נפשית מכל סוג שהוא מסיבות מגוונות. היום כתוצאה מהמצב הטרגי אליו נפלתי, אני סובלת מרמה עקבית שבה אני נעה ממתח ללחץ ולאימה ופחד מציפים בקלות רבה מידיי. הפחד נובעים מזכרון ההתפרקות "והשגעון", מחוסר האונים שזעק לעזרה ולא נשמעתי. מאחר והכל התחיל במקום העבודה ואולי אף בגללו, הלחצים, ההתפטרות האופק וכו', נמנעתי במשך השנים הללו לחזור בחזרה למעגל העבודה. כיום יתכן אולי כי אני עומדת בפני עבודה חדשה (פשוטה למדי לעמות קודמתה אך מלווה בלחצים אם כי קלים יותר), ואני פוחדת וחוששת כאילו "אין מחר". מבחינתי המשבר הטרגי הזה - הרס את חיי בכל מובן המילה. הייתי בחורה חיונית מלאה בשמחת חיים, שכל עתידי לפני ועם תואר אקדמי מאחורי. כיום כמעט ולא נותר ממני כלום, עברו חמש שנים מאז ואני כבר בת 35 נשארתי רווקה, והתפקוד שלי ירד פלאים, באופן בלתי יתואר. אני מצוייה רוב הזמן בסוג של דחק, נתק, תחושת אובדן האישיות וסוג של "מחיקות". אני חוטפת רבות מעין סחרחורות, מתעייפת בקלות רבה, לא ישנה טוב ושלא לדבר על כל אובדן החיות והשמחה הרבה שהיתה הסימן ההיכר שלי. עברתי מספר פסיכאטרים- כל אחד נתן משהו אחר...דכאון/ דפרסונליזציה... לעניות דעתי, פיתחתי סוג קשה ביותר של הפרעת חרדה מסויימת או דחק פוסט טראומטי. יהיה אשר האבחנה תהיה ...כרגע מעבר לאבחנה (שחבל מאוד ואני מצרה על כך שאינני מקבלת אבחון נכון ויעיל לשם טיפול), הייתי רוצה לדעת מהם סיכויי לריפוי מלא לאור כל הנסיבות שציינתי לעיל (משך הטראומה והמשבר). מאחר קראתי שבהפרעות מסוג זה- אופן וסיכויי הצלחה תלויים במידה רבה- במהירות שבו הוגשה העזרה מרגע המשבר... דבר שני, שהייתי מודה לקבל- ידיעה וכיוון ברור של איזה ממגוון הטיפולים הקיימים היום בשוק- הם המתאימים ביותר עבורי? החל מדימיון מודרך וחלה בהיפנוזה או טיפול פסיכולוגי דינאמי או קוגניטיבי- התנהגותי. ודבר שלישי נוסף שקראתי והייתי שמחה לקבל את הדעת על כך, הוא האופן שבו נרכשת תכונות לא נעימות כגון: חוסר אונים נלמד ונרכש עקב מצוקה שכזו. האם הדבר אומר- שלעולם לא אחזור להיות חזקה מבפנים כפי שהייתי קודם? ואהיה תמיד בהוויה של עלה נידף... שלוש שאלות בדבר: 1. אבחנה וסיכוי החלמה בהתחשב בנסיבות. 2. המלצה / המלצות לסוגי טיפול. 3. תחושת ותכונה נרכשת ונלמדת- חוסר אונים - האם נטווה לנצח באופיי? רב תודות! אוסנת

האם אתן/ם מאמינים שלמזל יש תפקיד חשוב בחיים,ושיש אנשים ש'המזל משחק להם' ויש אנשים עם 'ביש מזל' קבוע? אומנם שאלתי בעבר את ליאת שאלה זו,אך מעניין אותי 'לשמוע' עוד דיעות. {אני שואלת זאת בתור אחת שכל מה שהיא עושה לבסוף 'משתבש',ועם חוסר-מזל -מבחינה אישית - קבוע בחיים}.

ד"ר שמגר שלום! ראשית תודה רבה על תגובתך החמה, זה בהחלט שינוי מרענן בפורום כאן :) שנית, רציתי להתייעץ איתך ולשתף אותך במה שעברתי שמשפיע עלי משמעותית היום. ומאוד הייתי מייחלת לחזור למצב/ לתחושות הקודמות מאחר ואני אשמה ואחראית למה שעברתי. בזמנו, לפני כשלוש שנים לערך...עברתי סערת נפש שלכאורה היא בלתי מוסברת. אומנם עמדתי בפני שינויים ומתחים דרסטיים בחיי (אגב, אני בת 34) עבודה תובענית אם אנשים שלא היו בטובתי, עזיבת מקום העבודה שאהבתי את העשייה בה שהביאה לי המון סיפוק ותחושת ערך, רצון לעזוב את הטיפול הפסיכולוגי הכושל שעברתי בזמנו ועזיבה, חשיפה בפורום פסיכולוגי שהכניס אותי לפחדים וחרדות. למעשה הייתי בבהלה ותחושת איום וסכנה על חיי..ראיתי שכתבת כאן למשהי - שטראומה היא באה ממקור חיצוני אך, מה שאני עברתי..תחושה שרוצים ברעתי, תחושות קשות של פגיעה בי, תחושות נרדפות (פארנויה קלה) חרדה גבוהה ואינטנסיבית, תחושות קשות של רצון לברוח ואין לאן ...כל אלו הותירו בי משקעים כמו של טראומה נניח. זו היתה בעצם גלישה פסיכוטית שנמשכה זמן רב והיציאה ממנה גם לא היתה טובה..כי המחשבות המוזרות פסקו אך נותר הנתק (דפרסונליזציה, דראליזציה) ולמעשה רק לפני זמן מה, השתחררתי מהנתק. אבל כיום אני מרגישה עדיין קצת מוזר (לא באופן מחשבתי) אלא, כאילו היתה זו השפעה דרסטית על אישיותי, על הבטחון והדימוי העצמי וכיום אני לא מסוגלת להשתחרר או לחזור להרגיש חיונית, מלאת שמחת חיים, יוזמה. זה לא ממש דכאון אלא יותר תחושה של צמצום...ובעיקר התסריט הדימיוני שבניתי לי בזמנו בראש עדיין מלווה אותי ביום יום, בתחושות הקשות והמפחידות...בתחושות של חוסר אונים (נלמד) שקודם לכן, הרגשתי כ"כ קומפוטנטית, עם מסוגלות רבה, רצון להצליח, שמחת חיים ופלפל. איך אפשר לשכוח את החוויה הכה לא נעימה הזו שצובעת לי את העולם בצבעים אפורים וכבדים???? קרוב לשלוש שנים אני מהחוויה ועדיין אני חשה כאלו זה היה רק אתמול!!!!! אני לעיתים דרוכה למשמע טלפונים או בכלל התקלויות במצבים שונים שאותם אני מנסה למזער ולהמנע..אני עובדת חצי משרה ומיד רצה ושבה לבית הריק בסוף המשמרת. אני לא יכולה להתגבר על התקיפה שלכאורה היתה בראשי שזכור לי כאירוע טראומטי בו אני חסרת אונים שמחפשת מקור הרגעה ובכל פעם מחדש נכשלת. דבר נוסף הוא, שבכל הזמן הזה שעבר שבו עדיין הייתי במאין חרדה ונתק, דאגתי רבות אודות ליקויים אפשריים שיש להשתקם ע"י עשייה ואני רק ישבתי בבית. דבר קטנטן נוסף...לעיתים תכופות אם כי זה פחת - יש לי מאין זרמים חשמליים כאלו בצד האחורי של הראש. אני נוטלת סימבלטה 60 מ"ג + מירו 30 אשמח לשמוע את דעתך בעניין וכמו כן, מה עלי לעשות בשביל למזער את "השריטה"?והאם שככל שיעבור הזמן התחשות הטובות הקודמות יחזרו? כל טוב

היי רציתי לברר מה ההבדל בין פורום זה לבין פורום פסיכולוגיה קלינית? שנית - רציתי לדעת אם דיכאון סמוי יכול להיגרם מחוסר אונים נרכש? המון תודה

לד"ר גידי וגם לאלי.... אני באותו מצב. אני בחורה אומנם, בת 22, וגם איני נוטלת תרופות או הולכת לטיפול פסיכולוגי אבל גם אני לא מוצאת שום טעם בחיים והסיבה היחידה שאיני שמה קץ להם היא פחד שמא אני כן מפספסת משהו (למרות שכל יום שעובר משכנע אותי שאין פה שום דבר מיוחד...). בנוגע לעניין של עיסוקים ותחביבים, הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי שוקלת ללכת לאיזה חוג ואז אני חושבת בשביל מה? זה הרי לא כאילו אני אפגוש שם את האביר על הסוס הלבן, ויוצא שאני לא עושה עם עצמי כלום (חוץ מלימודים ) מתוך מחשבה שלעשות משהו זה סתם מיותר וסתם מעביר את הזמן. אני יודעת שאדם שלא עושה כלום מקרין את הריקנות גם החוצה וזה לא מושך אנשים אבל איך מתגברים על התחושה הזאת שזה הכל סתם? שאם אני אצא להליכה, או אלך לחוג זה סתם? גם חברותיי כולן זוגות זוגות, ועל כן גם לא יוצא לי לצאת לבד ולהכיר ואני מרגישה באיזשהו מקום שגורלי נחרץ כי כבר מספר חודשים שאני במעגל הזה, לא יוצאת אז לא פוגשת, לא פוגשת אז לא יוצאת. האם יש משהו שאתה יוכל להגיד שיעזור (בלי ללכת לטיפול) להתגבר על תחושת הסתם ולספוג הנאה מדברים שאני עושה עם עצמי ובשביל עצמי? תודה.

ד"ר גידי שלום, קראתי את תשובתך בנוגע ל'תחושת הקורבן'. רציתי לשאול מהיכן מגיעה תחושה זו והאם היא מתקשרת להתעללות בילדות ולמושג 'קורבנות נשנית' (רויקטימציה). ושאלה נוספת - אתה יכול להסביר מעט על תופעת 'ההתמכרות לטראומה'. תודה רוני

שלום גידי, מה אתה יכול לומר על אדם אשר מפרש דברים שאומרים לו בדרך שנוחה לו. ולא כפי שאמרו לו.לפעמים הוא מפרש דברים לרעתו. ורציתי לדעת בקשר לתחושת הקורבן, ממה היא נובעת ? תודה

יש לי בעיה מורכבת. אחי בן 24 (אני בת 29, נשואה ואם לתינוקת) הומו. הוא יודע זאת מהתיכון והתוודה רק בפני ובפני חברים, אמא שלי יודעת ולא ברור לי אם אבא שלי יודע או לא. מאז השחרור מהצבא הוא תקוע ולפי דעתי הוא בדיכאון קליני.(עם כל הסימפטומים הנלווים- אני עו"ס ולכן אני יודעת) ניסיתי לעזור לו בכל מיני דרכים (טיפול פסיכולוגי במשך שנה שהוא הפסיק, טיפול פסיכיאטרי שגם אותו הפסיק, שיחות נפש מורכבות ומה לא). יחסיו עם הורי מאוד מתוחים אך אין לו אומץ לעזוב את הבית כי הוא לא עושה עם עצמו כלום ולא יכול בעצם לכלכל את עצמו. בשנה האחרונה הרמתי ידיים כי לא נראה לי שהוא משתף פעולה עם נסיונות אלו. אני והורי אובדי עצות, הורי התחילו ייעוץ רק לפני כמה חודשים. מה לעשות מפה? איך ניתן לעזור אם בכלל? יש לי תחושה שרק הוא יכול להוציא עצמו מהמצב הזה. אני לא ממש יכולה לעזור כי אני מאוד מעורבת רגשית. אשמח לתשובה,