תוצאות חיפוש עבור התקפי זעם אצל ילדים

שלום עדי, אם תקראי שוב את הדברים שכתבת, אולי תוכלי למצוא בהם גם את התשובה לשאלתך. את צודקת כשאת אומרת שהתגובות של בתך למצבי אכזבה ותסכול הן קיצוניות ולא מעידות על התמודדות טובה, ואת צודקת גם כשאת מבינה שצריך לשנות זאת. הבת שלך למדה שהתנהגותה המקצינה יוצרת אפקט חזק מאד עלייך: את מזועזעת, לבך יוצא אליה, ואת מרחמת עליה ומצטערת בשבילה. אם היית יושבת מולי בהתייעצות פנים אל פנים, הייתי מנסה לברר איתך למה. אני מניחה שיש סיבה לכך שצעקות ובכי גורמים לך זעזוע, ואני מזמינה אותך לחשוב ולנסות לרדת לשורש העניין. בכל מקרה, מול ילדתך, מוטב להישאר רגועה ושקטה, ולסייע לה בנוכחותך היציבה להכיל את התסכול. אם לקחו לה כפכף (או צעצוע, או כל דבר אחר), והיא מתחילה לבכות או לצרוח, תוכלי להגיב בשקט ולומר משהו כמו "אני מבינה שאת כועסת, אבל נשמח אם תוכלי להפסיק לצעוק. אם את רוצה להמשיך לבכות, את יכולה ללכת לחדר שלך, ולחזור אחרי שתרגעי". זוהי אמירה שמצד אחד מכירה ברגשותיה, ומצד שני אינה מעודדת את הצרחות ההיסטריות. כאשר אנחנו מזועזעים או מרחמים יש לנו נטייה לפצות ילד על 'סבלו', להקל עליו, לעטוף אותו, וכו'. התנהגויות כאלה יכולות להוות תגמול או פרס על התקף הזעם, ובכך מחזקות אותו ומגבירות את הסיכוי להישנותו. אני ממליצה לך לקרוא קצת בפורום שלנו, וללמוד עוד על דרכים להרגעת התקפי זעם אצל ילדים קטנים. בהצלחה ליאת