תוצאות חיפוש עבור הכחשה

היי ראיתי כמה תשובות ושאלות בנושא hocd מרגישה מאוד שיש לי הרבה מהתסמינים, בקצרה, כל חיי נמשכתי לגברים לאחרונה החלו מחשבות האם את לסבית? האם בהכחשה? וכו השאלה* האם התסמין הנוסף הוא * ממש לחשוב שאני כזו? ולהגיד ״כן בטח הדחקתי ואני לסבית״ בקיצור האם זה ממש יכול להרגיש ממשי שאתה כזה ״וכן אני כזה זה כיף לי זה טוב לי״?

בת 52, לאחרונה סובלת מחרדה לגבי העתיד. אין לי ילדים או אחיינים ובעלי לא ממש "תומך". אבי ז"ל נפטר ממחלה קשה לאחר ייסורים והמחשבה של מי יהיה לצידי ומה יעלה בגורלי מעסיקה אותי יום יום. בנוסף, ישנם צרות "אמיתיות" שעליי להתמודד איתן. לא קל לי ולמרות זאת חבריי לעבודה חושבים שאני מאושרת ואפילו מקנאים. מיום ליום אני שוקעת יותר. לא משתפת אף אחד. איך ממשיכים? .

שלום רב, אימי אישה כבת 81 סובלת לאחרונה מבעיות בזיכרון. לעיתים היא שואלת את אותה שאלה מס' פעמים, ולעיתים שיהא שוכחת מתכונים שידעה מצויין. בעיקר הבעייה היא בזיכרון לטווח הקצר. בנוסף היא הפכה להיות קיצרת רוח ונוטה להתעצבן ביתר קלות. אבי שוחח עם רופאת המשפחה על כך והיא מסרה שיש תרופה שניתן לקחת שעוזרת בשימור המצב, לא בתיקון. הבעייה שאימי איננה מוכנה בשום אופן ללכת לרופאה מעין הכחשה של המצב. האם יש דרך לדבר איתה על הנושא? הנושא רגיש וכבר קראתי שבמצבים כאלה אם האדם המבוגר איננו מעוניין עדיף להשאיר את המצב כמות שהוא. סבתי אמה של אימי סבלה מאותה בעייה ובסופו של דבר בשנותיה האחרונות סבלה מבעיית זיכרון חריפה. אני חושששת שגם אימי תידרדר למצב הזה. באופו כללי היא בתפקוד טוב למעט בעיית הזיכרון והנטייה להתרגז ביתר קלות. האם יש טיפול תרופתי? האם יש דרך לשכנע אותה לקבל את הטיפול התרופתי? תודה

האם את חושבת שבאמת קים דבר כזה להמשך לשני המינים? או שזה הכחשה? והאם הם תמיד ירגישו לא מסופקים שלא יהיה להם את המין השני?

היי יוצאת עם גבר שהתנסה בעבר עם גברים והיום אומר לי שלא מוצא בזה עניין. המשיכה ואהבה ביננו חזקה. השאלה שלי היא עזו הטם באמת אפשרי שהוא כבר לא מוצא בזה עניין הרי משיכה מינית זה לא משהו שנילם ויש סיבה שפנה מרצונו להתנסות עם גברים ולא פעם אחת. מפחיד אותי בעיקר הכחשה והדחקה

כתבת פה למישהי שאוסידאי נוצר כתוצאה מחוסר קבלה של מחשבות. אם חושבים על זה אז חוסר קבלה של מחשבות זה גם הכחשה, למשל אם בן אדם לא רוצה להיות הומו אז הוא מכחיש את המחשבה שהוא יכול להיות כזה ואז נוצר לו אוסידי אז לא מדובר במחשבות טורדניות שאין להן בסיס אלא בדבר אמיתי שהפך לטורדני אצלו. אז ככלל, זה לא נכון לייעץ להתעלם ממחשבות ושהן רק מחשבות… יש מחשבות שצריך לפתור ולדוש בהן כי יש משהו יותר עמוק

אני יודעת שזה יישמע כמו שאלת אישור או איך שאת לא מכנה את זה אבל בבקשה תנסי לקרוא ולענות לי על זה בבקשה ממך !! כתבתי בפורום אצל פסיכולוגית וכתבתי לה שאני מפחדת להיות לסבית ושאני לא יודעת למה יש בי פחד כזה ושא י לא מצליחה לחשוב בבהירות האם יש לי או אין לי משיכה ואם אין לכאורה אז למה אני פוחדת ? כתבתי לה בנוסף שאין לי ככ משיכה לגברים וגם לא רצון לזוגיות ואני לא יודעת למה . המחשבה או התחושה הזאת לא עוזבת אותי כבר המון המון זמן . היא פשוט כתבה לי ככה - ״היי מיטל, נשמע שאת בשלב ההתמודדות עם זה. פחד לא נוצר סתם אלא מהרגשה או קבלה שלך עם עצמך או היכרות כזו או אחרת. אני לא רואה סיבה לפחד מזה אם את לא כזאת או אם את לא מרגישה משיכה ככל שתהיה, רגשית או פיזית. האם את מצליחה לחשוב בבהירות לגבי זה? מה זה עושה לך? ממליצה להגיע אליי או לפסיכולוג אחר באיזור שלך לבירור זהות ונטייה מינית״. היא אשכרה כתבה לי את זה - והיא פסיכולוגית בדיוק כמוך ! מה היא רואה שאת לא בכך שאת אומרת שזה סה״כ מחשבה טורדנית? היא אומרת שאולי אני בשלב הכחשה או הדחקה כי קשה לי להעמיק בזה ולהכיר את עצמי

היי, אשתי צופה בפורנו של לסביות. האם זה אמור להטריד אותי בנוגע לנטייתה המינית? יש לציין שאנחנו זוג אוהב שמגדל 4 ילדים ואנחנו מקיימים יחסי מין בתדירות גבוהה. אני רוצה מאוד לדבר איתה על זה אבל היא תבין שחדרתי לה לפרטיות וזה יוביל לחיכוך שאני לא רוצה להיות בו. וגם, אני בטוח שלא אקבל תשובה ברורה אלא הכחשה גורפת.

ההמתנה לבדיקה החשובה שרק לאחריה הרופא המומחה יציע לי את מה שיציע. ההמתנה לפגישה עם המומחה שתהיה שבוע לאחר הבדיקה. ואז ההמתנה לצנתורים או הניתוחים, ושלא מבטיחים לי שגם לאחר הצנתורים המצב לא ישוב לקדמותו בתוך מספר חודשים או שנים מעטות. אף פעם לא הבנתי כיצד אנשים חיים ומתפקדים כאשר נודע להם שנכנסו למציאות שכזו, והיום, כשאני אחד מהם, אז אני ממש לא מבין זאת. כיצד אפשר להימנע מן החששות והפחדים? כיצד אפשר להימנע מלעסוק בכך בכל רגע נתון? מה הסוד של אלו המסוגלים לחיות כרגיל במצבים שכאלה? אולי ההשלמה עם מצבם? אולי ההכחשה וההדחקה? מה הסוד שלהם?

מאז גיל 14 ידעתי שעליי להתכונן למצבים הקשים שבחיים כמו אובדן יקירינו וגם הכניסה לשלב הזקנה עם הבעיות הרפואיות הכרוכות בכך. והנה אני בן 67 ורק לאחרונה נודע לי שאני סובל מהיצרות בעורקי הדם בשוקיים, מה שמגביל אותי בניידות והגורם לכאבים קשים בהליכה של מעל 100 מטרים. החלתי בסדרת הבדיקות לקראת הטיפולים הנדרשים, (צנתורים או ניתוחים) ואני נמצא בתחושה של פחד ואימה מכך שהגיע השלב הזה בחיים. אין לי יום ואין לי לילה ותחושת האימה מפני המגבלות שנפלו עליי והטיפולים הלא פשוטים שיהיה עליי לעבור פשוט משתקים אותי. כן, אני יודע שישנם אחרים, כולל צעירים ממני, שיש להם בעיות הרבה יותר קשות, אבל מעולם לא התנחמתי בצרותיהם של אחרים. מגיל 14 הכנתי את עצמי לקראת ימים שכאלה באמצעות קריאת כל הספרות הפילוסופית, הפסיכולוגית, המדעית והדתות השונות על מהות החיים וכד', ולמרות כל זאת אני נמצא בטראומה ובתחושת באימה קשה. שקלתי נטילת תרופות הרגעה, אבל אני מתקשה "לשקר" לעצמי באופן מלאכותי שכזה כי איני יכול להדחיק או להתכחש למציאות, ויהי מה. זהו, שפכתי את אשר על ליבי, ותודה לכם/ן על הקריאה וגם על האמפטיה שאני בטוח שחשים/ות כלפיי.

היי אודי וכולם, בזמן האחרון יש אסונות..ו..מלחיץ. שלחתי הודעה לא מזמן לפסיכו' שאני בסדר אבל רוצה להפגש...הנייד,שלה היה סגור ונראה רק קו אחד. חיכיתי. עברו שעתיים..ונלחצתי.. ואז היא שלחה הודעה שהיא בחו"ל ותתקשר כשתחזור. באותן הזמן ששלחתי הודעה הודיעו על התאונה עם האוטובוס ושאישה כבת 60 נהרגה... הראש שלי הסתחרר..דאגתי לה. היא בסדר. אבל..הלחץ הזה של לאבד אותה במשך שעתיים אוףףף. תארתי לעצמי שהיא בחו"ל כי הנייד תמיד מחובר מראה 2 קווים...אף פעם לא אחד. רק כשהיא בחופשה... השאלה..מה עושים? מה עושים אם באמת קורה אסון כזה??? אתה נפשית מאבד "הורה מיטיב" כזה..ואתה לא יכול לדבר עם איש שיבין זאת.. האם יש תמיכה ממישהוא אחר? נורא להגיד אבל...מישהוא שיבין...שיהיה שם להכיל??? ו.. איך מגיעים ל..למשפחה לבקש שלא יתעסקו בדברים החסויים לדוגמא.. או ..לא יודעת. אין לי שום דרך אחרת להשיג אותה חוץ ממספר נייד יחיד...וזה קצת מלחיץ גם. הלכתי רחוק. אבל ממש הייתי בלחץץץץץ. חזל"ש טוב,שיהיה.נמאס לי מאסונות ומריבות של אחים במדינה.. :( ותודה לסוריקטה היקרה שמשתדלת כל כך...את אמיצה! שנלחמת.

שלום רב, בתי בת 16.3. תאומה זהה. בבסיסה מאוד מאוד רזה (נולדה באחוזון 5). לפני כחודשיים שמתי לב לשינויים בהרגלי התזונה שלה (התעסקות ממושכת עם מזון במטבח, הימנעות מהמון מאכלים, הכנת אוכל לאחרים, הכחשת רעב, הימנעות מאכילה בחברתנו, שתיית מים בכמויות גדולות וכד׳). היה נדמה לי שירדה במשקל עוד יותר. היא החלה ללבוש 2 שכבות כך שלא תמיד קל לראות אבל נדמה שהפכה שדופה יותר ממזה שהיתה. ללא ספק, יש צמצום משמעותי באכילה. אחרי התערבות שלי (אסרתי עליה לשתות מים, לעשות ספורט...) היא אומנם אוכלת יותר (משקה חלבונים בבוקר במקום תה ירוק... סלט עם ביצים ואבוקדו וטחינה ולא רק חסה וירקות) וכד׳. אל בוודאי שאינה מקבלת כל מה שצריכה. משקלה - 46 קג׳. גובה - 168. אחוזון 2 במדד BMI. היא מסרבת בתוקף לטיפול. ובכל פעם שהאפשרות הזו מועלית היא נהיית תוקפנית, ואגרסיבית. מכה אותנו, בועטת, צועקת, משתוללת, נושכת. אנחנו ממש סובלים. חוששים לבריאותה מחד, ויודעים שחייבת טיפול, ומאידך, לא יודעים מה לעשות עם ההתפרצויות האלימות האלה. היא מכחישה באופן מוחלט שיש לה הפרעת אכילה. ומסרבת להגיע לטיפול. לעניות דעתי גם המחזור פסק אף שהיא טוענת שלא. מכוון ששיתוף פעולה הינו חלק חשוב בהחלמה - איננו יודעים כיצד להביאה לטיפול נגד רצונה והאם יש בכלל טעם. (היינו בפגישה אחת במרפאת אכילה אחרי איומים מצידי באשפוזה, והיא בקושי שיתפה פעולה... ולא סיימנו את פגישת האינטייק עם הפסיכאטר כי היא מסרבת לפגוש פסיכיאטר, והם לא מטפלים בלי פגישת כל אנשי הצוות). איך אפשר לעזור לה להגיע לטיפול ?? כשהנושא מועלה - היא ממש הופכת לאגרסיבית. מסרבת וחוזרת כמו מנטרה שהיא לא תגיע למרפאה הזו שוב. (היתה פעם אחת בפגישה עם רופאת ילדים ודיאטנית, ולא שיתפה פעולה). היא הסכימה להגיע לדיאטנית פרטית שלא מתמחה בהפרעות אכילה, ובייעוץ מקוון (כי לטענתה אין לה הפרעות אכילה), אבל כל אנשי המקצוע עמם שוחחנו מתנגדים לכך. ומציעים אף אשפוז כפוי, אם לא תסכים. מה עושים ?? עדיף אשפוז כפוי על פני דיאטנית ?? לא יודעים איך לסייע לה. מרגישים שהיא במצוקה נפשית מאוד מאוד גדולה, בעיקר מהלחץ שלי להגיע לטיפול. ובכלל.

אני באמת לא מוצאת אותן. כותבת הודעות כמו קוד סודי ומתאכזבת כל כך שלא מבינים אותי. קצת אילמת... כשהודעה הזו תעלה אני כנראה אהיה כבר אחרי הפגישה עם אחי... מקווה לבוא ולעדכן אתכם שעבר בטוב ונשארתי בחיים.... תודה על המקום הזה בנתיים,גם אם אני לא מצליחה להסביר אותי.

לא יודעת מה בדיוק אני מרגישה ואיך לפרט זאת כאן. אבל הנשמה שלי צועקת הצילו. כואב לי מאוד. נפשית וגם פיזית. היה לי שבוע קשה והתקשרתי למטפלת בין הפגישות ועכשיו מרגישה ממש רע עם זה. אני שונאת להיות ״בעייתית״ ומפחדת שימאס לה ממני. הבטחתי לעצמי שלא משנה כמה קשה יהיה מעכשיו אני לא מתקשרת יותר לפחות לא בזמן הקרוב. אני גם מרגישה כאילו הפגישה היא הצגה ואני בכלל לא מעניינת ושיש כאלה שיותר מעניינים אותה ואני סתם ה״מטופלת המציקה והמתלוננת״. לא רוצה להתלונן יותר רוצה לשתוק כל החיים. אני מרגישה לגמרי לבד. אין לי חברות לדבר איתן מה שעוד יותר מקשה עליי להתסדר בלעדיי המטפלת. אני לא מתפקדת ולא עושה שום דבר ואני לא יודעת איך להוציא את עצמי מהמצב הזה, זה נראה שזה רק הולך ומדרדר והתעייפתי מלהחזיק את עצמי, אני מאוד כבדה לי. העולם הזה באמת כל כך אכזרי? באמת יש בו אנשים ששמחים ? איך? איך אפשר אני לא מבינה את זה. אולי הטעות הגדולה שלי הייתה ללכת לטיפול. הוא כן עזר לי בהרבה מובנים אבל הוא גם פצע אותי. גרם לי לחשוב שאולי היה יותר קל לפניו. גרם לי להבין כמה אני תלותית ואובססיבית. אני רוצה להסתדר לבד. לא רוצה אף אחד. לורן.

חלמתי שהיתה שעת לילה וניסיתי למצוא את דרכי לאנשהו.. וברחתי מאנשים לא זוכרת בדיוק למה.. היה גבר אחד בהתחלה ואז נתקלתי באישה אחת והמשכתי לברוח הם ניסו לתפוס אותי או לעצור בעדי.. ואז הגעתי כמו לצומת כזאת והיו אורות צהובים מהמנורות רחוב וזה היה ליד חורשה גדולה ונכנסתי פנימה וחיכו לי שם המון שבילי דרך עם שילוטים וסימונים , חלק כתוביות וחצים ובחלק דמות מפחידה שמסמלת לי כיוון מסוים ..קצת מפחיד אבל מסיבה מסוימת לא ממש פחדתי.. הרגשתי שאני מכירה או שהכל יהיה בסדר.. וריחפתי.. לא הלכתי, ריחפתי בין השבילים והרגשתי שאני פותרת שאלות שמובילות אותי לסוף השבילים.. ואז ראיתי דמות מפחידה ועניתי על השאלה שקראתי והיתה לי אופציה ללכת שמאלה או ימינה ובחרתי ללכת שמאלה ולהמתין כי יכלתי לדלג על השביל הימני כנראה שידעתי את התשובה.. סימתי את סוף המסלול ופתאום כשריחפתי בדרך לסוף המסלול שמעתי את קולה של סבתא שלי שנפטרה לפני פחות מחודש.. היא ישבה כאילו חיכתה לי  בגן שעשועים והיא קראה לי תמרי ואמרה עוד כמה מילים במרוקאית.. וישר זיהיתי את הקול שלה ושמחתי וקראתי לה סבתא ! סבתא!! וריחפתי אליה ומיששתי אותה והעור שלה היה נעים כל כך וחלק כמו תמיד אבל לא היו לה עיינים ולא הבנתי מה קרה אמרתי לה סבתא אם אמא תדע היא תתרגש והיא אמרה לי הכל בסדר וחייכה וחיבקה ושהכל טוב תגידי לאמא שאני בסדר ואז המשכתי למשש אותה עם האצבעות שלי בשביל להבין מה קרה לה בפנים וכנראה שזה לא ממש היה נעים לה אבל היא לא כעסה ואז אני התעוררתי .

שלום. אשמח לדעת על השפעת ריכוז גבוה או נמוך של חמשת קולטני הדופמין. על מה אחראי כל אחד ומה גורם ריכוז גבוה ונמוך של כל אחד. אני שואל כי פשוט הבנתי שלמשל יש תרופות אנטי-פסיכוטיות שפועלות על רצפטור d2 בעיקר, ויש שגם על d3, ושלפונקס למשל שונה בכך שפועל על d4. אשמח לדעת על כל חמשת הקולטנים הידועים לרפואה. תודה רבה והמשך יום טוב, מני.

אודי וכלם, הפתעתי אותה על העימות עם הוריי... וואו איזו פגישה היתה לנו. הקראתי לה הכל מפה, ספרתי על מה שעברתי השבוע, טלטלה עם השלמה בסופה. היא פשוט הייתה מקסימה, ואמרה שהיא נפעמת!! זאת הייתה המילה! ושאני אמיצה! וואו...וגם דברה על הקסמים של הפרידה :) ממש אהבה את שענית :) ואמרה שזה קורה כמו שהחיים אינם נצחיים אז אנחנו פועלים כי יודעים שיש סוף...משהו כזה. אולי הפנמתי שזה סוף... דמיינתי אחרת את הרגע שבו יהיה לי עימות כזה, דמיינתי אותי צועקת ובוכה ומתעצבנת כרגיל אבל היה הפוך..השיחה הייתה מאוד שקטה אני מולם. אני בשלי והם בשלהם שאין מושג על מה אני מדברת..אני מפונקת... ואני לא מאמינה שאני בסדר!!! ידעתי שזו תהיה התגובה שלהם, חשבתי שאהיה מפורקת... בכל מקרה תודה שכל זה התאפשר. אוהבת את המקום המיוחד הזה ואת המטפלת המיוחדת שלי. עצוב להפרד אבל אולי זה לא היה מתרחש או מתרחש יותר מאוחר??? אומץ, הפחד משתק והתסריט יותר גרוע מהמציאות, ממש חשבתי שאקח את הכל קשה!!! ממש חשבתי שאבכה שאין הבנה, שיש הכחשה ושתיקה, אבל לא אכפת לי!! מאמין אודי? שלא אכפת, אני אמרתי את שלי! אני יודעת ולא מפקפקת בהרגשה שלי, שהוא יתבייש,! וזה הורגש..הו הו הורגש...ירכין ראש ושהיא תכחיש..בסדר..אני בסדר! היה לי חלום עוד באותו הלילה אבל שם כבר דובר...בקיצור טיפול זה דבר מבורך!!! ואפילו לא יאמן לפעמים. אני בשוק מעצמי, מהקור רוח שהפגנתי ומהאומץ. כן אני אמיצה :)

פתאום רוצה לפתור דברים.... אז ניסיתי לדבר עם הוריי..לקבל הסבר. אז מבחינתם אני ילדה מפונקת שרצתה חיבוק. לא היה כלום. כלום כי אין כלום. לא מבינה. הכחשה ושתיקה.למה בכלל ניסיתי??? באסה..9 וחצי שנים היא רצתה שאדבר ורגע לפני שנפרדות אני נזכרת???? למה??

זה התחיל בערך בכיתה ו. הייתי ילדה תמימה. הייתי תמיד משחקת במחשב במשחקי ילדים ותמיד היו קופצים לי פרסומות. באחת הפעמים קפץ לי פרסומת של אתר לסטוצים. בהתחלה התעלמתי מזה. לאחר כמה פעמים התחלתי להתעניין במה שזה כי לא היה לי מושג מה זה... באיזשהו שלב התדרדרץי והתחלתי לראות פורנו ולהתמכר לסרטי פורנו. כן. ילדה בת 12, דתיה, רואה סרטי פורנו. הזוי. באיזשהו שלב אחותי הקטנה תפסה אותי באמצע שאני רואה קטע מיני במחשב... התביישתי בעצמי ועברתי תקופה שניסיתי להכחיש את מה שעשיתי בפני עצמי. לא רציתי להיזכר בתקופה הזאת... בזמן האחרון התחלתי לראות עוד הפעם את הסרטים האלו... והשבוע אותה אחות תפסה אותי שוב. אני מתביישת בעצמי ורוצה להפסיק עם זה אבל אני יודעת שאני לא יכולה . אני רוצה למות מבושה.

לא טוב לי בכלל בכלל אני מתקשה לאסוף את עצמי אני לא מצליחה ,מסוגלת,רוצה להאמין בכל הסיפורים שהם מספרים למטפלת כל השנים לא האמנתי ועכשיו שאני כותבת כאן גם לא מאמינה אבל נפתח פתח קטן שכן מאמין וזה קשה מדי לחיות עם זה קמה בבוקר ורוצה לחזור למיטה לא רוצה לקום ולזכור מרגישה מותשת מעייפות והראש מתפוצץ מסוחררת ובא לי להקיא ושאני עומדת להתעלף קשה לי מדי להיות ערה ונוכחת פחות מצליחה להתעלם ולהכחיש

שלום פרופ', שבוע 10+4, שרירן בדופן הרחם 0.29 ס"מ, קטן מדי בשביל שהרופאים יתנו לו חשיבות, גדול מדי בשביל לעזוב אותי בשקט. כל תקופת התמיכה הוא כאב רק בישיבה, כנראה לחץ על השלפוחית או על משהו בסביבה, הרמתי רגליים למעלה, גם בעבודה, וזה עזר. מסוף השבוע האחרון (כמה ימים אחרי הפסקת התמיכה) הכאבים כבר בכל תנוחה. בשכיבה, בישיבה, בהליכה, רגליים למעלה מחמירים את הכאב, רק שכיבה על צד שמאל קצת מקלה, אבל גם זה לא לגמרי. בשבת בצהריים היה דימום קל, ביקור במיון הרגיע אותי שהעובר תקין ויש דופק ולא רואים מקור לדימום, אבל מאז שיצאתי משם הכאבים התחזקו. אני מתחילה לחשוב שיש קשר גם בין הדימום לשרירן. אבל מה שמטריד אותי זה הכאב הבלתי נסבל, לא בעוצמה שלו, אלא במשך שלו, הוא פשוט שם כל הזמן ומתיש אותי, ויש לי עוד 30 שבועות לפניי. קראתי כבר הכל על שרירנים בהריון, ובכל זאת מקווה לשמוע משהו חדש שיכול להקל עליי.

ברצוני להתחיל טיפול בתרופה פרופסיה אך שמעתי כל מיני מחקרים המראים שהתרופה לא בטוחה לשימוש ובייחוד הטריד אותי מחקר על כך שהתרופה עשויה לגרום לגידולים סרטניים. האם המחקר הזה נכון והתרופה עלולה לגרום לסרטן ?

שלום ד"ר, בחור בן 28 תמיד היה עוף קצת מוזר אך בשנתיים האחרונות מתנהג בצורה קיצונית. לא ניתן לתקשר איתו, מטריד את בת זוגו לשעבר, אומר דברים מוזרים, הוריד משמעותית במשקל, אפילו במבט ניתן לראות שהבנאדם לא שם. כשנשאל בעבר הזכיר חווית סמים ספציפית לפני 6 שנים בערך בה לקח LSD. הוא לא חושב שהוא צריך עזרה וכביכול מתנהג מול החברים כאילו הכל בסדר אבל קל לראות שלא ומסתבר שמשקר לכולם. האבא לא בארץ והאמא בסוג של הכחשה. ניסינו לשלוח לפסיכולוגית והוא טוען שהיא סתם לוקחת לו כסף והכל בסדר. מה אתה ממליץ לעשות? בברכה, יוסף

אני שואלת עבור בן משפחה שחולה באו סי די שנים רבות למעלה משני עשורים ואשר כעת מצוי בדיכאון קליני קשה ומטופל בסרוקסט 60 מ"ג ליום במשך חודש ומחצה שטרם הוביל לשיפור. בן המשפחה הכחיש שנים רבות את העובדה שטקסי האו סי די הקשורים בנקיון ורחצת ידיים רבות מנעו ממנו חיים רגילים ועל כן לא נישא ולא עבד בעבודה קבועה ואין לו ילדים.כעת מעבר לדירה חדשה בשכירות והצורך להסתגל לביצוע הטקסים במרחב חדש,גרם לקריסתו המוחלטת כיון שאינו מסוגל ליצור את הטקסים בהם מורגל במקום החדש והדבר הביא לכניסה לדיכאון קליני ואי תפקוד מוחלט כך שאינו יוצא מן המיטה ואינו מקיים הטקסים כלל ואף אינו מתקלח אלא פעם בשבוע וגם אז בקושי רב, מאחר והדיכאון הוא כתוצאה מאי היכולת לקיים הטקסים האינסופיים והכרה סוף סוף במחלה הקשה לאחר שנות הכחשה,ומאחר ואינו מתפקד לא ניתן לקחתו לטיפול קוגניטיבי באו סי די. מה עושים כשסרוקסט 60 מ"ג לא משפיע עדיין לאחר חודש ומחצה? ומה עושים בכלל ובמה מטפלים כדי לצאת ממעגל זה? בדיכאון או באו סי די?