תוצאות חיפוש עבור בריחה מהמציאות

הי כולם, כל אחד מאיתנו מודאג. דאגותיי קשורות לרגרסיה הגדולה החלה (גם בי) בתקופה זו. מתביישת שכך התדרדרתי, מתביישת שמה שהצלחתי איכשהו לתחזק בשנים האחרונות התקלקל (ואולי בר תיקון מסוים עדיין, בהתחשב בגיל, אך החשש שהבעתי למעלה חזק). החרדה העיקרית שלי היא מהמחבל שבפנים. פחות ממשהו חיצוני בין אם הוא חביב ברובו ובין אם הרוע שלו מובהק, אלא קרוב או חבר. החרדה היא מבגידה. מנישול מבית. ולהרגשתי יש מזה פה במרחב שלנו. המדינה. פוחדת מתקשורת עם אנשים. פעם לא תקשרתי. היום אני עדיין כן, עם המוכרים, למרות החרדות הנוראיות, ורק כאלה שאני יודעת שהם נחמדים אליי ולא פוגעים בי, ועם זאת אפופת חרדות. כעת נשמע בי קולה של מכרת ילדות שזעפה וניתקה קשר וחסמה כי השמעתי את קולי המתנגד לרוח המובילה במדינה. חשבתי לי שחוסמים מי שמטריד. והרי לא הייתי בכלל מנסה להציק למי שמבקש להתרחק. אין לי שגרה וזה רע. הפעילות הגופנית שכל כך חשובה לי התמעטה בגלל הכאבים וזה נורא. ממשיכים להציע לי ולהשתמש בי לעבודה ואני ממשיכה לדחות. נורא. ממשיכים לפנות אליי גם בקטע טוב של איך להתארגן כלכלית ורפואית ואני מסננת. נורא. מודאגת והמטפל יודע. מודאגת שלא מספיק שומרת על עצמי. כן ולא. אצא לשמש. אנסה למצוא משימה של אסקפיזם. בחוץ. ואולי זה גל וזה יעבור. צונמי עכור שכמותו. סוריקטה

בת 25, כאשר יש ברקע שנים רבות הפרעת חרדה והסתגלות, הפרעה טורדנית כפייתית ודיכאון ותת משקל. מטופלת ב60 מ״ג סרוקסט בשילוב חצי כדור קלונקס. אציין שחליתי בקורונה האחרונה בחודש מרץ האחרון והחלמתי תוך מספר ימים לאחר שהיו תסמינים בדרגת חומרה קלה-בינונית יחסית כמו שיעול, צינון, קור בגוף, בערך מה שיש לכולם. לאחר שחליתי הרגשתי כי החמירו אצלי הפרעות קיימות כמו עייפות ודיכאון ואף התפתחו חדשות כמו חולשה בשרירים, קשיים בשליפה של מילים , תחושת חוסר ריכוז, בלבול, ריחוף וניתוק החלטתי ללכת להיבדק פעם ראשונה בחיים אצל נוירולוגית בכדי לשלול מחלה בתחום הזה כי בכל זאת לא הייתי רוצה להסתמך רק על חוות דעת פסיכיאטרית, זה הרגיש לי בטוח פשוט. בבדיקות הנוירולוגיות- MRI וEEG כולן יצאו תקינות. ולאחר בדיקה במעבדת שינה אבחנו אצלי היפרסומניה ודום נשימה בשינה בדרגה מאוד קלה. כך נכתב בסיכום: סיכום ביומן השינה רישום שעות השינה לאורך הלילה לא היה מאד ברור. רושם לשעות שינה מאוחרות ויקיצות לאורך הלילה. ליוותה את היומן בדף בו רשמה מידע רב על תחשותיה וקורותיה. העייפות היומית, תחושת הטשטוש. המגבלה התפקודית שחשה על רקע זה. מטופלת אצל פסיכולוגית. שם הועלתה השערה שהשינה היא" בריחה" מהמציאות שרעות לא שוללת. בלילה שלפני בדיקת השינה ישנה רק 6 שעות. בליל הבדיקה­ היה שימוש בטלפון לפני השינה. חביון הרדמות תקין. חביון REM מוארך )סביר כי על רקע שימוש בסרוקסט(. יעילות שינה סבירה 89% .אולם ישנה רק כ 5 שעות. ללא הפרעת נשימה או תנועה בשינה. בבדיקת חביוני השינה ביום, למרות מיעוט שעות שינה בליל הבדיקה ובלילה שלפניו, חביון הרדמות ממוצע בגדר הנורמה. לא מדובר בנרקולפסיה. רושם לאטיולוגיה רגשית. אין לשלול כי חלק מהעייפות נובע בשל הטיפול התרופתי­ סרוקסט וקלונקס. בנוסף לתרופות שאני כבר נוטלת קיבלתי מרשם לפרוביג׳יל והתחלתי ממינון של 100 מ״ג כאשר היו ימים שהרגשתי שכן עזר להתקפי העייפות אך הפסקתי עקב תלונה על החמרה בתחושת החרדה שבעיקר התבטאה בדופק מהיר ובתחושת מצב רוח שהרגיש לי מעט יותר מידי טוב מהרגיל (למרות שלדעת הפסיכיאטרית אין מדובר במאניה ושגם אני לא מאובחנת עם הפרעה כזו) והרגשתי שזה אולי עלול להתנגש עם שאר התרופות שאני נוטלת שהן למעשה ההפך ממעוררות. תלונותיי העיקריות שלי כרגע הן דיכאון, חולשה בגוף, מן טשטוש בראייה ותחושת ניתוק (לא אפילפסיה ) אלא יותר תחושה של זומבי, דופק מהיר, קוצר נשימה ובעיקר עייפות שבמרבית המקרים בלתי נשלטת אשר גורמת לי להכנע לה (פשוט לישון) ושוב מדגישה שלא אובחנתי עם נרקולפסיה שזה יכול אולי להזכיר. אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות כדי לטפל במצב בעיקר של העייפות והפחד שלי מלהירדם בסיטואציות שלא מתאימות ובעיקר מהחשש שלא אצליח לקום בבוקר כשאצטרך כי העייפות כל כך חזקה שפשוט לא מצליחה להילחם בה מספיק. כל תרופה שאקח תתנגש לי ותעשה לי תופעות לוואי לא יודעת מה לעשות.

אני הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים ,לפני כ-4 חודשים נסעתי לחו"ל , לתקופה של חודשיים (בידיעת המעסיק שלי) ,מאחר שהמחשבות האובדניות שלי גברו מאוד והייתי על סף מעשה אובדני נוסף והנסיעה הייתה סוג של בריחה מהמציאות היומיומית העגומה, שחשתי והיוותה לי עוגן להישרדות ולא להנאה ,מאחר שאני סובל מחוסר הנאה מכלום בחיי ואנני רואה כל אופק בחיים , פסימיות מוחלטת . כשחזרתי לארץ המצאתי למעסיק אישורים רפואיים חתומים על ידי רופאים מומחים,שעסקינן בימי מחלה בתקופת שהותי בחו"ל, ולא בחופשה . למחרת רוחי המעסיק לא הכיר בתקופה זו כתקופת החלמה.אבקש את ייעוצכם ,האם אכן תקופת השהייה בחו"ל,הייתה לצורך שיקום נפשי או חופשה .

שלום! הגעתי לפורום זה מתוך חיפוש של "מה לעשות"?! אני בת 28 נשואה ואם ל2 ילדים. עברתי בחיי פגיעה מינית בילדות - טיפלתי בזה הרבה שנים בעזרת שיחות. לא התלוננתי מעולם. מדובר בבעלה של אחותי כך שהעניין עדיין מודחק איפהשהוא בלב.. עדיין כואב.. אבל מנסה לחיות את חיי.. עם הזמן במהלך הטיפול עברתי הרבה השלכות קשות בהם מצאתי את עצמי הולכת למקומות שאני עלולה להיפגע.. כך בעצם יצאתי עם גברים שבשבילי היו הצלה (בריחה מהמציאות) אך זה כמובן לא הגיע ממקומות חיוביים ולרוב הקשרים האלו בעצם היו גם פגיעות... הסיבה שסיפרתי זאת היא- כי נהניתי מסקס. עשיתי הרבה. הייתי גם מאוננת המון ואוהבת דברים שונים בכל פעם משהו אחר.... זהו. התחתנתי. היה מאוד קשה להתחיל חיים עם גבר אחד. היו קשיים והלכנו לטיפול זוגי. תודה לאל אנחנו כיום חיים באושר. עם ילדינו. אבל- איבדתי כל רצון לסקס. אין לי צורך בזה. מעצבן אותי הדיבורים על סקס. איזכורים כמו אני מחכה לאכול את הדובשניה..... הכל מאוס בעיניי. מגעיל. כשאני מגיעה לזמן שכבר נמאס לי לשמוע שבעי "רוצה להיות איתי" אני מכריחה את עצמי לשכב איתו אבל אני מחכה לרגע שהכל יסתיים. אני לא מצליחה להראות נלהבות ובעצם מונעת כל משחק מקדים ומגע- רק בוא נסים עם זה.. הוא לא אוהב את התחושה הזו כמובן. וגם אני כבר מיוסרת שאיני מצליחה להיות שם להנות לאהוב להתנשק לגעת.... כלום. קרח! בול עץ! בא לי לצעוק הצילו..... לעיתים רק באמצע החדירה אני מצליחה להנות. מה אני עושה?????? לאן פונים לעזרה? מרוב תיסכול אני מתחילה לרצות שילך למישהי אחרת להנות מסקס אני לא פרטנרית... היום איני מאוננת. מרגישה לחלוטין שאין לי צורך בסקס. וכשהוא בא לגעת בי אני כבר מעיפה את ידיו זה מעצבן אותי ועושה לי אי שקט. יש פעמים שאני יכולה לרצות, כלומר מרגישה איזו שהיא עוררות מינית אבל שאני חושבת איך לבצע זאת.. כלומר לבוא אליו לשמוע אותו להתנשק וכו.. זה כבר יותר מ ידיי, לא בא לי מעדיפה שזה ישאר במחשבה ל2 דקות והחשק חולף מהר ניסיתי לפרט כמה שיכולתי ע"מ לקבל תגובה מכוונת לדבריי ולחיי.. מעריכה מאוד!! תודה

הי כולם, שובאני... בטח אודי כשנכנס לכאן מקווה שיהיו מעט הודעות שלא יגזול הרבה זמן, ככה אנשים צריכים להצטמק עד לגודל של אישה קטנה ושמה פלפלת כדי לא להעיק על האחרים. אני נכנסת לכאן ומקווה שיהיו כמה שיותר הודעות, שיתנו לי איזה אסקפיזם מעצמי, המטפלת שלי אמרה שיהיה אפשרי פעם בשבוע אם צריך שאכתוב לה מייל, ואני כמעט תמיד משתמשת בזה, ואמרתי לה שהתגובה שלה למייל שלי לאחרונה מרגישה לי נורא קרה ומרוחקת, אז היא ענתה, אולי לא על הקרה ומרוחקת, אבל על המיילים, שהיא לא חשבה שאני אשתמש בזה ככ הרבה. אמרתי לה עוד שאני מרגישה אותה שנמאס לה ממני, ואני מודעת לזה שזה יכול להיות שלי, שאני מסתובבת בעולם עם הפחד שלאנשים ימאס ממני.. והיא שאלה איפה אני מרגישה את זה, ופירטתי לה, ואז במקום שהיא תנסה לומר, שזה לא נכון היא ענתה "חבל לי שאת מרגישה ככה", הרגיש גם מין תגובה אוטומטית ולא מתאמצת. סוריקטה איך את מרגישה? יש מגמת שיפור? יש לרופא כיוון (זה של הגוף או זה של הנפש)? סאנדי כשקראתי את מה שכתבת לסוריקטה, מצד אחד הרגשתי שזה לא לגמרי מתאים ושזה חורג מגבולות וממטרת הפורום, ומצד שני הרגשתי כמיהה כזאת גדולה שמישהו יטפל בי.... (כמובן בלי הבשרים ומרק העוף ;-)) אבל כן, אני מנסה את כל הדברים האלה של לטפל בעצמי ולהיות הורה טוב כלפי עצמי, וזה בא ככ במאמץ וככ אין לי כוח ואני פשוט זקוקה לכך שאוכל להרגע ושמישהו יטפל בי... מימה את קוראת כאן? רציתי לכתוב שאני חושבת עליך ודואגת לך ומקווה ששלומך טוב.... אני הולכת לעשות השבוע משהו שהמטפלת חשבה שנכון שאעשה, ואני חשבתי שזה עלול לפרק אותי, והיא לא הסכימה, חשבה שאני נרתעת כי חוששת שזה ירומם אותי ויעיף אותי לתקוות לעתיד טוב, וכי אני יודעת להתמודד רק עם הרע ולא עם הטוב. אז סומכת עליה והולכת לעשות את זה, ושוב כאילו אין מקום להסתכלות שלי, אם זה יפרק אותי כמו שאני חוששת היא תאמר שזה מפרק כי רציתי שזה יפרק כדי להוכיח לה שהיא טעתה... עוד משהו שקשה לי... אמא שלי ירדה על אחותי על איך שהיא מגדלת את הילדים שלה, והיה שם ריב סוער, ובתוך הריב אחותי ענתה לה, למה איך שגלי גדלה זה טוב, ונראה לך שהבחירות של גלי שוות משהו? תראי מה יצא ממנה... ונורא כואב, שגם אחותי מסתכלת עלי כעל אכזבה אחת גדולה, אני מאד אוהבת אותה והיא די היחידה במשפחה שאני משתפת במה שעובר עלי... היו לי טיפולים בעבר שהמטפלות רצו להפגש עם ההורים (אפילו שכבר הייתי בגיל מבוגר), והייתי מביאה את אחותי לפגישה על תקן הורים... אז מילא שההורים הביולוגיים מאוכזבים, את זה אני יודעת מהיום שנולדתי (אשכרה מהיום עצמו, למי שזוכר כתבתי כאן פעם, שאמא לא רצתה לקחת אותי מבית חולים הביתה..), ואחותי היתה זו שתמיד הערצתי, וגם היום, אני כבר לא מעריצה אותה, אבל כן מאד מעריכה אותה ואוהבת אותה... כואב ככה...

בסהכ רציתי ללכת לישון. מחר יום עבודה. בשניה שעצמתי את העיניים חוזרות לי מחשבות רעות על החיים שלי. שאני לא מאמינה שאלה החיים שלי. שהיו לי חיים כאלה דפוקים ומלאי סבל פנימי ואיפה אני היום? סובלת במקום להיות במקום טוב- יציבה מנטאלית, מתפקדת וחיה וחופשיה ושמחה עם שאיפות ורצונות. כמה נאבקתי אלוהים. אין לי מזל. ישר דמעות אי אפשר לישון ככה אני לא יכולה יותר. מאוד בא לי לחתוך את כל הגוף לסמן אותו אבל לא יעשה את זה כי אפילו זה נראה לי כבר מטומטם כמו החיים שלי. מחר אני אלך לפסיכיאטרית. יותר ויותר יש לי הרגשה שלחיים שלי כנראה יהיה כיוון של אבדון . אין לי תקווה יותר.מיליון פעם ביקשתי עזרה. קצת אנושיות. הפסיכולוגים מהשטן החליטו, או יותר נכון היא החליטה שתסכול זה מה שהייתי צריכה שם בתוך השחזור הרגשי ולא מענה לתחינותי. אני לא מבינה למה היא עשתה את זה ואני גם לא מבינה למה החיים שלי היו כאלה דפוקים. נראה לי שהייתי בן אדם שוחר טוב. לא מבינה איך הגעתי לאיפה שאני היום. ואולי כן. כשאני חושבת אחורה כמעט תמיד היה לי די רע בעצם להוציא מנגנוני הגנה של אסקפיזם ופנטזיה. אני לא יכולה להמשיך לחיות ככה. אני לא יודעת מה לעשות. אני לא מצליחה להעזר בשום דבר. ביקשתי ממנה עזרה והיא התעלמה. רציתי את עזרתה בכל נפשי ומאודי שרק תבוא לקראתי ותהיה שם. תאמין ותתמוך ותחזיק. אז אם הכל שחזורים והכל שייך לפעם כאילו מותר להם. מותר להם הכל. אין אלוהים בעולם. אין גבול לכמה אטימות אפשר לכפות על בן אדם. לשבור אותו. לשבור כל שביב של כמיהה ותקווה שיהיה לו טוב. להפקיר אותו לאנחות. שילמתי כספים. היו לי תקוות. ציפיתי לסיוע. שיעזרו לי שגם לי יהיו חיים טובים. ערך. תכלית. זהות עם ערך. לא יודעת מה קיבלתי. קיבלתי מודעות בלתי נסבלת ותויות. אני כבר לא יכולה לעצום את העיניים בלי לבכות. אנסה נשימות עמוקות. מחר יכול להיות שאתקשר לפסיכיאטרית מפעם ואעזר בתרופות. אני לא מאמינה ששוב אני בנקודה כזאת של נזקקת לטיפול ולא הצלחתי. לא הצלחתי להתגבר על הרע הזה ולעשות שיהיה לי טוב בנשמה ושיהיו לי חיים טובים. נכשלתי. שאני לבד אני במחוז של עצב ורוע. אין שמחה בתוכי. רק זיופים עבור אחרים ושיתוף פעולה כלפי חוץ. בתוכי בשביל עצמי אין שמחה. שוב בכי. שוב מחר לשחק את התפקיד של נורמלית מתפקדת. שוב החלטות שצריך לקבל בכל מיני עניינים וקשה לי להחליט מה נכון ומה עדיף. הכל מרגיש גדול עלי ומעיק. זה לא שבאמת יש לי אופציות נחשקות לבחור מתוכן, בוחרת לפי 'הפחות גרוע'. אני מרגישה כמו חתיכת זבל. כי אף אחד לא עוזר ובעיקר היא. בעיקר היא כי ממנה ביקשתי. ביקשתי ממנה. את הנקודה הכי חשופה ופגיעה בנפשי הבאתי מולה ובשביל מה? בשביל מה עשיתי את זה? ביזתה את ציפור נפשי בתסכולים והתעלמויות. כי ככה, הם למדו פרקטיקה. ככה.. לא יודעת מה זה היה. אני לא יודעת כבר כלום. אני רק מרגישה ומפחדת שאני כבר לא אתגבר על זה בסוף ולא יהיו לי חיים טובים והכל יגמר רע. אני אהפוך להיות עוד סיפור טראגי במשפחה הארורה שנולדתי בה שמלאה בחולי וטראומות ברקע. בסהכ רציתי שיהיו לי חיים טובים. איך אפשר עם היסטוריה כמו שלי שזה יקרה? אני גוש של בושה מהלך. לא מצליחה לעכל שאלה היו חיי. במקום להנות בחופשיות ולפעול בעולם יש לי מן מוגבלות מנטאלית , סיפור חיים בלי רצף פנימי מלא שיבושים ובלבולים ושום נרטיב כבר לא יעשה לי סדר בראש מכל הבלבולים האלה. אז יש את נרטיב ה'משתקמת' בבריאות הנפש שאני שונאת. שפה של העוסית. זה לא נרטיב שאפשר בכלל לעכל או לשתף אחרים. מקור לבושה. כי מי יבין? זה כמו לומר שאני 'סחורה פגומה'. ככה זה מרגיש. (בלי להעליב אף אחד. מדברת רק עלי). אני אנסה שוב ללכת לישון עכשיו. לא לחשוב. לנשום.

שלום רב, גדלתי בבית שלא נתן לי כלים איך להתמודד עם החיים,הכל היה קשה בבית מהחיים ועד הכלכלה.בגיל 12 הרגשתי שאני חייב לדאוג לעצמי והתחלתי לעבוד.אני חייב לציין שהתנאים בבית היו כמובן מחוסר ידיעה מוחלט ובורות גמורה בכל מה שקשור לחינוך והדרכה של הילד,כל זה מהול באהבה שלא באה לידי ביטוי כלפיי כ"כ החלפתי כל שנה בית ספר מכיתה ז ועד יב כל סוף שנה היו מודיעים לי שמסלקים אותי..לא הייתי ילד מופרע פשוט הייתי מאוד שקוע בעולם אחר ולא לומד משקיע או עושה משהו בכיתה אם בכלל.עבר הזמן התגייסתי היו קשיים נוראים בהתחלה בכי וסרטים מפה ועד להודעה חדשה עד שאיכשהוא התאקלמתי.ממש בשחרור שלי הכרתי את המריחואנה לעומק ואז התחלתי לעשן כל יום וכל היום!!!לא כמו הרוב לא היה לי כלום בראש חוץ מלעשן לבלות לשתות ולעבוד על מנת לממן את כל זה. אחרי כמה חודשים טסתי לארהב ושם חבר נתן לי לנסות אקסטזי..כמה שעות של הנאה ואז?סיוט מתמשך של כמעט 10 שנים. חרדות,שינויים במצב הרוח קיצוניים ובאלאגאן שלם כמה חודשים כמעט הלכתי לאיבוד שם.המשפחה שלא יידעה כלום התחילה לחשוד כשהתחלתי לחזור בתשובה קיצוני,לא בגדים וכאלה אבל טלפונים חשודים עוררו את אחי והוא ארגן שאני יחזור תוך כמה ימים הביתה דרך חבר שלו שהיה בסביבה.אחרי כמה חודשים של טיפול בסרוקסט חזרתי לעצמי ויחד עם זה גם לעשן מריחואנה.מה שמחזיר אותי לכל הבאלאגאן ושוב התחלת טיפול תרופתי וחוזר חלילה.בין לבין התחלתי ללמוד והשלמתי בגרויות(כמעט סיימתי רק שממש בסוף שוב חזרתי לעשן ואז נפלתי שוב לבאלאגאן)ושוב טיפול ואז כשהרגשתי טוב שוב החלטתי שאני חוזר לארצות הברית לסגור מעגל עם עצמי.העברתי שם כמעט שנה וקשיים של המקום השפיעו עליי ניסיתי החלפת כדורים שם אך זה רק הריע את המצב ושוב כשאני למטה חזרתי לארץ.הפסיכיאטר הוסיף לי וולבוטרן לטיפול ואחרי כמה זמן חזרתי שוב לעצמי וגם למריחואנה.ביחד עם הטיפול והמריחואנה הרגשתי יחסית טוב ולמרות שאף פעם לא הייתה לי זוגיות בריאה בחיים הכרתי מישהי מדהימה דרך חבר משותף והתחתנתי,התחלתי לעבוד בתור עצמאי והמשכתי בחיים עם הטיפול והעישון.לאחר כשנתיים הורדתי לאט את הטיפול והפסקתי איתו אבל המשכתי עם העישון ולאחר חצי שנה שוב פעם דעיכה ואז שוב לגלגל של לנסות לעשות ספורט או שינויים בתזונה וכאלה שהכל טוב ויפה אבל כל זה מלווה בשינויים במצבי הרוח ובעיות וחצי חוסר תפקוד בעבודה,בזוגיות ואז שוב חזרתי לטיפול...כמו שאמרתי סיוט מתמשך. אני חייב לציין תמיד עבדתי ודאגתי לעצמי גם כשהייתי הכי למטה ומבולבל מכל הכיוונים אבל ממש נמאס לי מזה אני מת לעשות שינוי בחיים ולהתקדם איתם אבל לא יודע איך!!!! עכשיו אחרי שאני על טיפול ושוב מרגיש טוב אני עושה פעילות ספורטיבית ומשתדל לאכול נכון וטוב אבל שוב המחשבות על לעשן חוזרות ומשגעות אותי.אני מרגיש שזה סוג של בריחה מהמציאות ומלהתמודד.אני מבין את זה טוב מאוד ומת להצליח בחיים ולעשות משהו רציני עם עצמי אך לא מצליח!!! בעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי מסובסד קופ"ח אך כרגע אני לא במצב כלכלי שמאפשר לי להתחיל שוב טיפול.האם יש משהו ספר או משהו שיכול לעזור לי??? משהו שלא מצריך כסף כי אין לי..אני ממש נואש לעזרה לצאת מהגלגל הזה ולחיות לפחות את שאר החיים שלי בצורה נורמלית.

ד"ר האם אתה חושב שמחשבות כנסיעה לאירופה (הולנד) ותיכנון לשהות שם אולי מיספר שנים אולי לתמיד אלו מחשבות של בריחה מהמציאות? האם בזה שאני מתכננת כבר שנים ליסוע להולנד ולהישאר שם כמה שנים הינני אדם שבורח מהמציאות. כאילו אני מנסה בזה ליברוח ממציאות חיים קשה , ולהגיד ששם בהולנד יהיה לי קל, ולכן למה שלא אלך למקום שיהיה לי בו יותר קל, ויותר נוח, ואם יותר קל אז גם יותר נעים. אני מתחילה ליתעות שמה אני קצת בורחת מהמציאות לפעמים ולא חיה אותה כפי שצריך.עכשיו מצד שני אפשר לומר שהמחשבות האלה מלוות אותי כבר שנים, משהו כמו 2-3 ועד היום לא עברתי לשם, אז זה כאילו אני בכול זאת נישארתי במציאות ולא ברחתי מימנה כי אני עדיין פה. כך שהמחשבות הן רק בגדר מחשבות כי אף פעם לא הוצאו מהכוח אל הפועל. ומדוע לא הוצאו? כי רציתי להישאר במציאות? לא ניראה לי ניראה לי כי אני פחדנית, פחדתי ליסוע ולעשות שינוי קיצוני בחיי, כי בכול אופן נסיעת רילוקיישן לחו"ל זה לא דבר של מה בכך. כול החיים שלי אני רואה עכשיו מלאים בסתירות,רוצה ולא רוצה. רוצה ליסוע ולא רוצה ליסוע, למה זה הדבר הזה? זה ממש מפריע לי בחיי.ממש ניפגמה לי איכות החיים מיכך וניגרם לי סבל מדברים שרציתי לעשות ובסוף לא עשיתי והנסיעה הזו לחו"ל היא לא אחת מהן. אבל בהרבה דברים בחיים שלי היתה הסתירה המעיקה הזו.

שלום רב.אני בת 22נשואה ללא ילדים. יש לי שאלה,מגיל צעיר מאוד6 בערך אני סובלת מחרדות(נראה לי שמאז שההורים שלי החליטו להתגרש)ובתקופה האחרונה כמעט משהו כמו 4 שנים אני כל הזמן עייפה וממש אובססיבית לשינה.חוץ מיזה אני גם היפוכונדרית(אבי היה חולה ועבר השתלת כבד ולפני שלוש שנים היה לו אבסט מוחי והוא היה סעודי ולפני 11 חודשים הוא נפטר)כל הזמן אני חושבת שיש לי מחלה לא עלינו או שאני יחלה כמו שאבי חלה ואם יש לי כאב איפה שהוא בגוף ישר אני בודקת את התסמינים של זה באינטרנט ונכנסת עוד יותר לחרדות ממה שכתוב שם.אני מפחדת ללכת לרופאים לעשות בדיקות כדי שלא יגידו לי שיש לי משהו ואני גם מפחדת ללכת לפסיכולוג שיתן לי כרדורים ,אני מפחדת מתרופות עשיתי בדיקות כלליות והכל בסדר.במשך השנה האחרונה אני גם מנסה להיכנס להריון ללא הצלחה והייתי אצל רופא נשים שאמר שהכל בסדר איתי אז עם ככה מה עובר עלי?איך אפשר לטפל בחרדות האלה זה מכניס אותי לייאוש ואני רוצה להיות נורמלית.

קפצתי לכמה רגעים לפורם..וקראתי שוב את ההודעות שנכתבו עבורי ושאני כתבתי, ומה אני רואה? שכתבתי להקל במקום לעכל...מצחיק, כמו פליטת פה בדיבור כזאת...אולי אני מחפשת גם הקלה..מקווה שתבוא במהרה...אז שוב חג שמח לכלם :) וא.ה. מאוד דיבר אליי הקטע שכתבת על הפער בין השכל לרגש...זה בא לביטוי בכל מיני תחומים אצלי....(לא בחכמה אלא בהבנה) והטמטום הזה של ניצול, ממש כואב...אוף... נגעת בנקודה רגישה שלי...מדהימה שכמותך!! וליאת אשמח לקרוא תגובה שלך לכל הקטע הארוך הזה..חג שמח שוב..

שלום, בעוד חודש ימלאו לי עשרים, ואני נשואה עם ילדה. רק לפני שנתיים, נפתח בפניי העולם, התגברתי על החרדה החברתית שלי והכרתי חבר'ה בגילי. תמיד הייתי טיפוס שאוהב ריגושים, בילדות זה התבטא במכות, הצתות והרבה צרות אחרות. ואז כשהתחלתי להסתובב עם החבר'ה, התחלתי גם לשתות בסופי השבוע, התמזמזנו זה עם זה, הלכנו למסיבות. ההיריון היה לא מתוכנן, וכיום אני אימא לילדה מקסימה. יש לי בעל אוהב, משפחות תומכות. זה מרגיש כאילו הכל מסביבי נפלא- אבל אני לא מאושרת. חסרים לי ריגושים. הדברים שהכרתי בלתי אפשריים עכשיו כשיש לי ילדה, כי יש עלי אחראיות כבדה ושום טיפת חופש. אני לא יכולה להסתפק בתחביב פשוט, כי תמיד חיפשתי את האקסטרים, האקסטזה בלעשות משהו מטורף לחלוטין. לאחרונה התחלתי להשתקע בתוך עצמי, נכנסתי לדיכאון, אני חושבת באובססיביות על התקופה הנפלאה שהייתה לי לפני ההיריון, אני חולמת על זה ולא רוצה לצאת מהחלומות, מנצלת כל שניה פנויה כדי לישון במקום לקרוא ספר או לצאת לטיול. מה קורה לי? האם ניתן למצוא לזה פתרון? אחד הדברים שהכי מפריעים לי, זה שהחזרה הזאת לעבר מזכירה לי אהבה ישנה, חברו הטוב של בעלי, שאותו אנחנו רואים היום מדי פעם, זה מכניס לי שוב את המחשבות הישנות שהיו לי עליו, קפיצות הלב. אני מרגישה מגעילה ובוגדת כשאני חולמת עליו בלילה ולעתים חושבת עליו ביום. החיים שלי מרגישים ריקים ומשעממים. אני פונה לפורום כי התחילו להופיע לי בראש מחשבות של "לעזאזל עם זה, אני אברח ואתמכר לסמים" וזה טירוף שאימא תחשוב דברים כאלה. אנא עזרו לי.

חג חירות אמיתי ושמח!!! שנרגיש חופשיים...המטפלת אמרה לי שכשאפסיק לחשוש ולא יהיה לי יותר מה להסתיר אז ארגיש חופשיה לאהוב ולהיות נאהבת..אז אני מאחלת לכלם וגם לעצמי שלא נחשוש מהטיפול יותר מדיי..שנכיר בגבולות הטיפול.....ושנקח הכל בפרופורציות הנכונות....תודה על התגובות של כל מי שהגיב, התגובות החזירו אותי למציאות...ולגבולות :) ותודה לך ליאת על התשובות שמרגיעות, מכילות ומסבירות, חג שמח, מיכל

פרופסור גידי, שלום רב, אני בן 34 וחי עם בת זוגתי כמה שנים. לאחרונה, היא גילתה שאני צופה מדי פעם (במשך כמה שנים) בסרטונים של גברים. הדבר כמובן עורר בה שוק וזעם ותדהמה (מובן). זו חברה רצינית ראשונה שלי וזה גם הסקס הראשון שלי. הדבר פגע מאד בבטחון שלי והוביל לכך שהסקס איתה לא היה טוב ושאיבדתי זקפה מהר. כרגע היא תולה את הכל במשיכה שלי לגברים. ניסיתי להסביר לה שאני לא נמשך לגברים ושהסיבה שצפיתי בסרטונים היתה כדי לברוח מהמציאות של גבר דחוי ואפס שלא יכול לספק את חברה שלו. (או שאין לו חברה כמו שהיה לפני) אני לא דוגמן אבל גם לא מכוער ובמהלך השנים האחרונות לפני שהכרתי את חברתי הנוכחית התחלתי לשכנע את עצמי שאולי אני צריך להמשך לגברים (למרות שאני לא) כי זה היה ההסבר ההגיוני היחיד שהתקבל אצלי לעובדה שאני לא מצליח עם נשים. ההסבר השני שאני אפס ודוחה נשים היה הרבה יותר גרוע בעיניי. גם היום, כשאני צופה בסרטון אני רואה כמה שניות וסוגר כי האקטים שמוצגים שם לא מושכים אותי ולהפך. האם זה הגיוני שאני לא נמשך לגברים אבל מצאתי איזו בריחה מהמציאות במקום הזה? משהו לאגו? או שאני מדחיק משהו שאולי קיים בי? האם יתכן שכל כך רדיתי בעצמי ושכנעתי את עצמי שאני צריך להמשך לגברים שזה הפך באמת להיות חלק ממני? אני מאד אוהב את חברה שלי ומאד נמשך אליה, היום קשה לה להאמין לכל מה שאני אומר. היא בטוחה שהסיבה להכל היא שאני נמשך לגברים ואני מדחיק את זה. האם מה שאני מרגיש וחושב שהסקס הלא מוצלח שלנו נובע מחוסר הבטחון שלי, מחוסר הנסיון, מדימוי עצמי נמוך ואולי מבעיה בזקפה ולא ממשיכה לגברים הוא הגיוני ? או שאני משלה את עצמי? מאז שהיא גילתה ודיברנו על זה חשתי הקלה גדולה מאד, ומאז לא רק שלא צפיתי בשום סרטון זה גם לא חסר לי בשום מקום. אני מתכוון ללכת לטיפול פסיכולוגי כי אני רוצה להיות בטוח במאה אחוז לגבי עצמי, אני רואה את העתיד שלי עם חברתי הנוכחית אבל לה כרגע קשה מאד לראות את זה איתי. היא בחרדות שבכל רגע נתון המשיכה לגברים תהיה חזקה ממני (למרות שאני לא נמשך לגברים באופן חד משמעי). קראתי בכמה וכמה פוסטים שענית עליהם, שגברים שצופים בסרטונים בהכרח נמשכים לגברים. האם הדבר באמת מוחלט? האם לא יתכן שאדם ילך לצפות בסרטונים כאלו מסיבות אחרות שאינן מיניות? כדי לספק יצרים אחרים שאינם מיניים? קצת כמו מישהו שצופה בסרט אימה ומרות שיש קטעים מגעילים שבא לעצום את העיניים, יש משהו שמחזיק אותנו מול המסך וקשה להסביר אותו. אני בהחלט חש שאני זקוק לעזרה פסיכולוגית ואולי גם תרופתית וחברה שלי חושבת שאני פשוט לא מוכן להודות במשיכה שלי לגברים. האם לדעתך, קיים סיכוי (אחרי טיפול כמובן) שאני וחברה שלי נוכל להמשיך לחיות ביחד ולחזור לקשר רגיל, בלי חרדות ועם אמון וסקס וכל מה שזוג אוהב רוצה? סליחה על המכתב המבולבל, אבל פשוט שפכתי את כל מה שהיה לי על הלב. מקווה שתוכל לענות ולעזור קצת, בתודה,

שלום בנות שוב אני, היום עשיתי בדיקת דם ואולטרסנד לפני החזרת עוברים מוקפאים ושוב שאלתי את הרופא אותן שאלות. איך אפשר לדעת את איכות הביציות? האם הfsh לא אומר כלום? הוא אמר שלא אומר שזה נמוך (אצלי 7.7 ) היא אפשר לדעת מה האיכות רק שמחזירים אם נקלט /נדבק אז זה נקלט. הזכרתי לו שהתגובות שלי טובות ויש הרבה והוא שוב אמר בגיל שלך...בת 44 נמאס לי לשמוע את זה האמת . שמעתי אותו וסננתי את נושא הגיל (אולי זוהי בריחה מהמציאות...) בכל אופן, כרגע לפני מוקפאים רירית 11 ואמר שיפה מאד ואולי אחד מהמוקפאים כן יהיה יפה...יש 4 בקשתי להפשיר את כולם אמר שהם מפשרים ורואים אם צריך עוד...קשוח הרופא!!! בתקווה שיצליח הפעם. והחלטתי שאני ממשיכה גם אם לא אצליח במחזור מוקפאים- ויאמר פה לזכותכן בנות שחזקתן אותי. תודה!!!!

שלום ליאת שמי נאור, ומגיל ההתבגרות סבלתי מ "אגרופוביה" בשנים האחרונות התחלתי להתעסק בכל התחומים הקשורים ל nlp והיפנוזה עצמית. והצלחתי להפחית את ההרגשה של האגרופוביה,ואני למעשה ממש מרגיש כמו הפסיכולוג של עצמי...השאלה שלי היא כזאת איך אני יכול להסיח את הדעת שלי מהאגרופוביה שהייתה לי???. כלומר קורה לי שאני עובר במעברי חציה סוענים שמתי שאני מתקרב אליהם שאני חושב על האגרופוביה שהייתה לי בעבר.לפני כמה ימים במיקרה כאשר התקרבתי למעבר חציה הזה קיבלתי שיחת פלאפון מאיזה חבר,ולא שמתי לב שעברתי את מעבר החציה בלי לחשוב על האגרופוביה שהייתה לי בעבר...רק כאשר עברתי אמרתי לעצמי "ואוו שכחתי לחשוב על זה לגמרי השיחה בפלאפון ממש הסיחה לי את הדעת"...איך אני יכול להסיח את הדעת בכל פעם שאני מתקרב לכבישים כאלה?,האם זה שאני מדבר בטלפון כל פעם שאני מגיע לצומת הזאת זה לא בריחה מהמציאות?. שאלה אחרונה אחרי שאני עושה טיפול,איך אני יכול להסיח את הדעת שלי,מ"האם הטיפול הצליח"? (בסיום הטיפול).

בני בן ה10 לומד בכיתה ד מתלונן שאינו מקובל בכיתה ושמקללים אותו הרבה הוא מאד נעלב עד שדמעות חונקות אותו. (מורתו אינה דמות לפתרון בעיות) בעבר היה מאד רצוי בקרב חבריו לכיתה, ואף נבחר למועצת התלמידים. היום הכל השתנה ואפילו חבריו הקרובים לא רוצים להפגש איתו. יש לו חבר אחד טוב מאד מהכיתה השנייה ושכן בגילו שאיתם הוא נפגש הרבה מעבר לבית הספר. זה בהחלט מחזק אותו. אך עדיין הוא מאד פגוע בכיתה אפילו במידה שהוא קצת פוחד ללכת לבית ספר. חברו מהכיתה השנייה ילד מאד ילדותי שמדבר מוזר מה שמחזק את בני להתרחקות ממנו בכיתה. וצוחקים עליו שהוא חבר שלו. מצד שני אותו חבר מאד נאמן לו והם מאד נהנים יחד. עכשיו סיפר לי שתמיד השתדל שהחברות בניהם תהיה סודית, בכדי שלא יצחקו עליו. בכל מקרה עוד שבועיים נגמרת השנה והבית ספר שלהם נסגר ובשנה הבאה הכיתות מתפרקות והילדים יתפזרו לבתי ספר חדשים. בני והילד מהכיתה השנייה ביקשו להיות יחד בכיתה ואכן הם יהיו יחד, אך לא ידוע עם מי עוד. בני חושש שגם בבית ספר החדש יצחקו עליו שהוא חבר שלו במיוחד עכשיו שהם יהיו באותה כיתה. ראשית רציתי לדעת איך לעודד אותו ולחזק אותו בלקחת דברים בפרופורציה, לא להעלב ולא להתייחס. ואיך אוכל לדעת אפוה הבעיה באמת כך שיוכל להתחיל דף חדש נקי ומוצלח. אני חושבת שטעיתי בזה שאמרתי לו שיופי שהוא נפרד מהכיתה ויש לו הזדמנות להתחיל מחדש, כי זאת בעצם בריחה מהמציאות ולא פתרון. ואם באמת צריך להרחיק אותו מאותו חבר חנון שצוחקים עליו? כמובן שליבי כואב למשמע דבריו, אך לא הראיתי לו נסיתי להראות לו את המקום החיובי ויחד עם הכל שימח אותי לדעת שבני פתוח איתי ובאמת מספר לי הכל ללא בושה. אם קשר או לא, הוא תלמיד מצטיין, קל לו מאד בלימודים והוא בחוגים של מצטיינים בבית הספר. אשמח לשמוע עצות לחיזוק והעלות את בטחונו העצמי.

נראה לי שאני לא אבל אני אוכלת הרבה פעמים המהלך היום שוקולד. אם באה לי המחשבה על שוקולד עד שאני לא אוכלת זה לא עוזב אותי. אי מוצאת את עצמי הרבה פעמים הולכת לארון לקחת שוקולד( 2-4 קוביות) ולא עוברות 2 דקות ואני אוכלת עוד פעם שוקולד. מחוץ לבית אני פחות אוכלת שוקולד וזה לא קורה לי הרבה. אני מכורה??

אשמח לקבל את דעתך והמלצתך . יש לנו ילד בגיל ההתבגרות עם קצת קשיי למידה ומקבל עזרה רבה בלימודים במהלך השבוע . הבעיה היא שהילד ברוב הזמן החופשי נמצא מול המחשב בלבד מסתגר בחדרו ומנותק מאיתנו יוצא לשרותים ולאכול בלבד . הילד מקבל עזרה בהכנת שעורים לפעמים שעה ביום ולפעמים שעתיים ובנוסף יוצא כפעמים בשבוע לשני חוגים וביתר הזמן שלו הוא מול המחשב : במשחקים , פייסבוק , סקייפ , סרטים ולטבזיה וזה נעשה עד 11 בלילה . לדוגמא יום שלא מקבל עזרה חיצונית בלימודים או יציאה לחוג : הגעה הביתה בשעה 13 וישר למחשב . כשהאוכל מוכן 10 דקות וישר למחשב . במהלך הזמן מכין כ-10 דקות שעורים ואח"כ עוד 10 דקות תיקון השעורים מאחד ההורים . כשאישתי מגיעה בסביבות השעה 16-17 הוא מקבל עזרה בחשבון בתיקון תרגילים שלא הצליח כחצי שעה בממוצע . ואח"כ חוזר לחדרו למחשב . האם לדעתך זו התמכרות או הגזמה , האם אנחנו צריכים להגבילו בזמן מתוך כוונה שאולי ימצא עיסוקים אחרים וענין בדברים אחרים . האם לדעתך הזמן הרב שהוא משקיע במחשב יגרום לו נזק בעתיד כי לנו נראה שהוא פשוט מנותק מהמציאות וחיי בעולם שלו . ונראה כי זה בריחה מהמציאות והסביבה . האם לדעתך ההגבלות בזמן שנעשה לילד באם צריך יפגע בו או יגרום לו לפגיעה נפשית והוא יהיה פחות מאושר . האם אנחנו צריכים להתיעץ איתו ולקבל את הסכמתו בהגבלות או שאנחנו ההורים מחליטים וקובעים את הזמן אם בכלל .. תודה

שלום אנשים. לפני כמה ימים נפרדתי מחברה שלי. זהו היה הקשר הרציני הראשון שלי והוא נמשך ארבעה חודשים. לפני שנכנסתי איתה לקשר, הייתה בחורה אחרת שהיו לי רגשות חזקים אליה, ולאחר שהיא דחתה אותי, המשכתי הלאה לבחורה הנ"ל ונכנסתי איתה למערכת יחסים בידיעה שמעבר למשיכה בסיסית בין גבר לאישה וקרבה רגשית עקב העובדה ששירתנו באותו בסיס, אין לי רגש אליה, ועליי לבנות אותו גם אם יהיו קשיים נפשיים בדרך. תוך כדי מערכת היחסים היו לי פעמים שהתחלתי לחשוב על בחורות אחרות בבסיס, באקט מיני, ויותר מפעם אחת על בחורות מסויומות. ניסיתי להדחיק את המחשבות הללו מכיוון שראיתי שאני מתקרב רגשית אל החברה שלי ואני פוחד לאבד את המערכת היחסים הזאת. אבל זה לא עזר. שמתי לב שפערי הרגשות בינינו גדולים {היא ממש אהבה אותי, אבל זה לא היה הדדי}, ובזמן האחרון התחלתי לחלום גם על אותה אחת שהיו לי רגשות אליה.כמו כן, היו לי מחשבות על סיום הקשר הזה ו/או מחשבות על טיול ממושך לחו"ל לאחר הצבא {=בריחה מהמציאות}. לאחר שהדחקתי גם את זה, התחילו הבעיות בחיי המין, וזה הגיע למצב ששבוע שעבר לא הצלחתי לתפקד במיטה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהבעייה הזאת קרתה לי עם עם החברה שלי, אבל זאת כן הייתה הפעם הראשונה שזה לגמרי מנע ממני מלסיים את האקט {לא הייתה זקפה, ולא משנה כמה ניסיתי}. ביקשתי ממנה פסק זמן, וכתבתי מכתב כנה שבו שפכתי את כל הרגשות והמחשבות שלי, לטוב ולרע, ושלחתי לה. את כל הסממנים הנ"ל ייחסתי כתוצר לחוסר המשיכה שלי אליה. לכן הייתי שלם לגמרי עם הפרידה. היום ישבתי עם חבר טוב שנמצא גם הוא במערכת יחסים, והוא אמר לי שגם לו לפעמים יש סממנים כאלה, אבל שהוא לא חושב שזה קשור לרגשות שלו כלפי חברה שלו ושהוא בטוח באהבה שלו כלפיה. הוא גרם לי לתחושה של חוסר ביטחון לגבי הפרידה הזאת, שאולי מיהרתי ועשיתי טעות. מה אתם אומרים? האם הסממנים הנ"ל מצביעים על חוסר רגשות רומנטיים כלפי האקסית שלי? אני חושב שכן, והייתי שלם עם זה, אבל עכשיו הביטחון שלי טיפה מעורער ואני חושש שאולי עשיתי טעות.... תודה רבה על ההקשבה והעצות...

היי ענבל, אני לא מצליחה להבין כלום. אני קצת מרגישה שהניתוח הצליח אבל החולה מת.. ז"א אני כן מרגישה שאני יותר מסתדרת איתה ופחות מתעסקת (טוב נו קצת פחות או אולי ממש טיפה פחות :)) בכמה היא אוהבת אותי אם בכלל וגם היא יותר מנסה.. אבל אני גם קצת מסכימה עם דפי שהטיפול הוא בריחה מהמציאות ולא התמודדות איתה - אני חושבת שאני משתמשת בטיפול כתחליף להרבה דברים בחיים האמיתיים ולבריחה מהתמודדות. מתי מגיע השלב שהדברים מסתדרים בעולם האמיתי?

כל העניין של טיפול =בולשיט. טיפול = 0. " " " " " " = רמיה עצמית, בריחה מהמציאות. בריחה מהמציאות הבלתי נסבלת של הקיום. מזדהה כל כך הרבה פעמים עם דבריה של יפעת. בכדי לא להרגיש את הכאב של האין. של הלא כלום הממשי שקיים פה בעולם . כל אחד ודרך המילוט שלו. האחד בוחר בפנטזיית הכסף, האחר בפנטזיית הכבוד, השלישי שוקע בפנטזיית איסוף תארים, ישנם שבוחרים לעצום עיניים וללכת לטיפול "בכדי לגלות את עצמם"... מזכיר את הגששים :... ברכה הולכת לטיפול, בדרך מזדהה כברברה אמרו לה, בסוף תמצאי את עצמך ברוך...(לא זוכרת כל כך, זה רוח הדברים , גם אין לי כח , חשק ומצב רוח לבדוק את הדיוק שלהם ) האמת העובדתית היחידה שקיימת, זו הידיעה שבאנו והגחנו לעולם לבד ! ונמות לבד ! וכן, כל אחד כמו גרגר אבק בעולם ,לבד, באויר,מה שקיים -זה האין, החלל הענקי הזה שבו ניתן להכניס פנטזיות ששוות לכלום. אנשים מחפשים משמעות בכדי לברוח מהכלום שקיים ! בוחרים בדרך מילוט קלה והמטפלים מסייעים ברמיה הזו. כן , אני רותחת. אתמול יצאתי ממנה בטריקת דלת עשר דקות לפני סיום הפגישה. ביקשתי ממנה לפני זמן מה שתיידע אותי חמש דקות לפני סיום כל פגישה בכדי שאוכל להתארגן רגשית ולא אצא בתחושה של גירוש. יש לנו פגישה קבועה בשעה אחת ועשר דקות ואמורה להסתיים בשעה שתיים. בשעה אחת ארבעים וחמש היא אומרת לי ,יש לנו עוד חמש דקות.. כן, אחרי זה היא התנצלה...קמתי כמובן מיד, הלכתי וטרקתי את הדלת. היא נשארה לשבת. כן, נכון, כל הפגישה הזו זכרתי רק את כל הדחיות שחוויתי ממנה.(בסדר, יודעת שאני משחזרת, לא עוזר לדעת את זה ) מרגישה רע. לא רוצה לראות אותה יותר בחיים!!!! ונראה לי שיפעת צודקת. ברגע שאת יוצאת ממפתן דלת ביתה היא שכחה אותך /מקיומך לחלוטין. באמת, את לא מזיזה לה אפילו את קצה הצפורן של הזרת הקטנה ברגל. כל אחד לעצמו. -לבד- לבד - לבד- לבד -

היי דוקטור! אני משתמש בפריזמה מזה כשבועיים, כתוב שיש בעיה עם אלכוהול.. הבעיה היא שזה חלק דומיננטי מאוד אצלנו בחבר'ה.. זה ממש לא בקטע של בריחה מהמציאות ע"י שתיה! זה עניין חברתי, משהו כמו פעם-פעמיים בחודש של שתייה (כוס וחצי וודקה). זה יחסר לי באופן רציני ביותר.. הבעיה היא שרשמו את זה כמו שרושמים אינסוף תופעות לוואי שקורות אחד למליון, או שזו ממש סכנה מוחשית? מה יכול לקרות? זה יכול "להתנגש" עם התרופה ולעשות נזק? אשמח אם תבהיר לי את העניין! אשמח גם להפניה למקומות רלוונטים באינטרנט. עוד דבר, הרוקח ייעץ לי לקחת וויטמין B שטוב למצבי חרדה (לטענתו..), מה דעתך בבנושא? תודה רבה! http://www.youtube.com/watch?v=Q5uKa1bDtsk&feature=related

אני נערה מלאה. ונמאס לי להחליט שאני בדיאטה. זה לא עובד. כי מגיע רגע שאני חיייבבת לאכול. ועם האוכל בא התאבון... ואני במערבולת! מה עושים?

תקראו לזה איך שתרצו לקרוא לזה, אובדנות, בריחה, כיאוטיות. לא, כיאוטיות זאת סתם מילה דרמטית. אני לא קוראת לזה. אין לזה מילה. חלומות מתזזים אותי, אני ערה וישנה בו זמנית. מבולבלת מהי המציאות שלי, מהי מציאות האחר.. מרפרפת מעל הבטן שלי, היא מקרקרת.. מחפשת, מוצאת את הדופק.. פומ פומ, פומ פומ.. פאקינג מפעים בי רוח חיים.. ואני מרגישה אותו – עוצמתי, מחייה אותי.. את הנבלה המתה שאני. הרגש הראשון מחפש את המוות שאני כה צמאה לו. והרגש השני, מתעוות לו אל מול המציאות. לעזאזל. אני עדין בחיים. לעזאזל, אולי אני לא רוצה למות. נקרעת בין חיים לחיים פטתיים, משתמשת בכל כלי לברוח מההתמודדות הבוגרת, המציאותית. אני מ-ש-ת-מ-ש-ת. פשוט כך, ממש כך. משתמשת רק בכל אמצעי אחר. נבלה. ידי רועדות, איפה היציבות, איפה הנעליים.. איפה הוא ואיפה אני. מי אני בכלל. בנאליות, זה כל מה שאנשים יודעים לאמר. ואני שואלת שוב; איפה אני. בלי בנאליות. א-נ-י א-י-פ-ה ??? אגואיסטית, אני חושבת לעצמי. לא. את בודקת. זה טוב. ועוד הפעם.. הקולות האלה.. הצרחות הפנימיות זה אומר זה ואחר קובע זה יד אחת פה, השניה הרחק אי שם כל הגידים בין מאיימים להקרע, הדם פוסק מלפעום הדופק נחלש ואני דופקת את עצמי אל תוך חלום מבועת נעים משומש חדש סתם עוד חלום עוד בריחה מהמציאות . היא אכזרית היא, המציאות. ואני..? אני תינוקת. רוצה לינוק ואין פיטמה נתנו לי בקבוק לא, לקחו לי אותו אמרו לי, תשתי לבד! אנחנו כבר לא נעזור לך, את – צריכה לבד. לבד ??? כן נילי, לבד. את יכולה..? את רוצה..? רק את יודעת. את מפחדת לספר. את מפחדת מכולם, את מפחדת בעיקר מעצמך. נזכרת אז, בזמן שהייתי הכי קרובה לסוף, מתגעגעת. כמהה לאותה הרגשה, לעוצמות.. עכשיו הכל מופנם, מפוחת. פאקינג תרופות.. לא מרשים לי להיות אני בלעדיהם.. אני רוצה את עצמי, לאאאאאאא אני לא רוצה.. :'-( לא רוצה כלום.. :'-( שקרנית. ~נילי~