"אם רואים שינוי בהתנהגות, צריך לשאול ישירות: האם אתה חושב לפגוע בעצמך?" - ראיון עם הפסיכיאטר הבכיר ד"ר שמואל הירשמן

מלחמת עזה המתמשכת לא גובה מחיר רק בשדה הקרב. לצד ההרוגים והפצועים, מתברר כי גם בעורף נמשכת טרגדיה קשה: גל הולך וגובר של התאבדויות בקרב חיילי סדיר ומילואים. הדיווחים האחרונים, בהם המקרה המצמרר של לוחם במילואים שנמצא מת ביום חתונתו, מצביעים על מצוקה נפשית עמוקה ועל פערים במערך התמיכה שמציעה המערכת הצבאית והאזרחית כאחד.

השבוע, ביום שהיה אמור להיות השמח בחייו, נמצא לוחם במילואים בן 31 ללא רוח חיים בדירתו ברחובות. זהו המקרה הרביעי בתוך חודשיים של לוחם בשירות מילואים שמחליט לשים קץ לחייו - מגמה מטרידה שמעלה שאלות קשות על המחיר הנפשי של המלחמה ועל יכולת המערכת לתת מענה לטראומות העמוקות של הלוחמים בחזית.

ד"ר שמואל הירשמן, היו"ר הנבחר של איגוד הפסיכיאטרים בישראל ופסיכיאטר ותיק ומוערך, מסביר מה עומד מאחורי התופעה המטרידה ואיך ניתן לזהות סימני אזהרה: "רוב האנשים, לפני שהם עושים איזשהו מעשה, נותנים אותות, כל מיני סימנים. אז כן, אפשר להתערב ולעזור, ולכן זו שאלה שממש מצילה חיים".

עד כמה תופעת התאבדויות בקרב חיילי מילואים קשורה לטראומה הנפשית מהמלחמה האחרונה?

ד"ר הירשמן: "עדיין לא נחקר התחום הזה במלואו, וכל מה שאנו אומרים בשלב זה הן השערות. כדי להבין את התופעה, צריך לברר מהו הגורם הספציפי שמוביל חיילי מילואים להתאבדות, בשונה מאוכלוסיות אחרות.

"מהמחקר הקיים אנו יודעים שבאופן עקרוני, בתקופות של מלחמות יש ירידה במספר ההתאבדויות באוכלוסיה הכללית. לכן, אם יש קבוצה מסוימת שבתוכה רואים עלייה, צריך להבין מה ספציפית גרם לעלייה באותה קבוצה. יש חוקרים שמעלים ספק לגבי קיומה של תופעת האובדנות בקרב מילואימניקים. הסיבה לספקנות זו נעוצה בכך שמספר אנשי המילואים הפעילים כיום גבוה משמעותית מהמצב הרגיל בזמן שלום. אולי יש יותר מקרי התאבדות במספרים מוחלטים, אך לא בהכרח ביחס לגודל האוכלוסיה.

ד"ר שמואל הירשמן. "שינויים בהתנהגות הם הסימן הכי בולט שצריך לשים לב אליו והם יכולים להיות מאוד מאוד עדינים". צילום: ד.ה

"מבחינה סטטיסטית, עוד לא הוכח באופן חד משמעי שיש עלייה פרופורציונלית בהתאבדויות של אנשי מילואים. אם אכן יתברר שיש עלייה כזאת, אז בסבירות גבוהה שהיא קשורה לחוויות השירות במילואים, אבל חשוב להדגיש שזה לא מבוסס על ראיות אמפיריות מוכחות בשלב זה".

האם חיילי מילואים שחוזרים מהחיים האזרחיים לשירות אינטנסיבי, או להפך, משירות אינטנסיבי לחיי השגרה, עלולים להיות בסיכון מוגבר?

"זה לא מבוסס על ראיות מוכחות, אבל יש שני אלמנטים עיקריים שכדאי לשים עליהם את הדגש. האלמנט הראשון הוא שבזמן שחיילי המילואים מגויסים לכל התהליך - הלחימה והפעילות הצבאית - הם כל הזמן מחזיקים איזה שריר מתוח, במצב של מוכנות וריכוז. כשהם מגיעים חזרה לחיים האזרחיים, השריר הזה משתחרר פתאום, והמעבר הזה מאוד קשה.

"מצד שני, יש גם גורם מגן חזק בתוך התהליך הצבאי עצמו - הקבוצתיות של היחידה, החברים שביחד, תחושת המשמעות. אנשים במלחמה מרגישים שיש משמעות ברורה למה שהם עושים, הם יודעים למה הם נלחמים, הם מחוברים זה לזה, יש קבוצה מאוד מאוד חזקה שתומכת ומחזקת, אבל אז הם יוצאים מהמסגרת הזאת וחוזרים לחיים האזרחיים, שם הם יותר לבד. פתאום הדברים מאבדים חלק מהמשמעות הברורה שהיתה להם, והפער באורח החיים הוא דרמטי וקשה מאוד. הם פחות מוחזקים מבחינה רגשית ונפשית בהיבט הזה. מעבר לכך, הם צריכים לעבד ולהתמודד עם כל מה שהם עברו - חוויות מאוד קשות וטראומטיות בתקופת השירות במילואים. רובם, אם לא כולם, עברו דברים לא פשוטים בתקופה הזאת.

"כשהם חוזרים לחיים האזרחיים, הם נתקלים בהר שלם של אתגרים שהם צריכים להתמודד איתם. לדוגמה, זה מאוד קשה לחזור ללימודים אקדמיים אחרי שיצאו מהם למשך כל כך הרבה זמן. העסק שלהם אולי כבר נקלע לקשיים כלכליים בגלל היעדרותם הממושכת. הזוגיות והחיים המשפחתיים מתמודדים עם לחצים גדולים כשבן הזוג נעדר הרבה זמן. יש הרבה מאוד אתגרים שהם צריכים להתמודד איתם, וזה לא קל בכלל".

האם קיימים סימני אזהרה מקדימים שקרובי משפחה או חברים יכולים לשים לב אליהם כדי למנוע אסון?

"קודם כל, חשוב מאוד להעניק תמיכה, במיוחד בזמן השחרור מהשירות, ובאמת לנסות לעטוף את האנשים שמשתחררים. צריך להיות קשובים מאוד לשינויים בהתנהגות ובמצב הרוח. השינויים הם הסימן הכי בולט שצריך לשים לב אליו והם יכולים להיות מאוד מאוד עדינים ולא בהכרח אפשר לנבא מהם שום דבר, אבל חשוב לשים לב אם מישהו פתאום מסתגר ופתאום כבר לא אכפת לו מדברים שהיו משמעותיים עבורו בעבר, או שפתאום הוא מביע דברים קשים על החיים, שאין טעם בהם ודברים מהסוג הזה.

"לפעמים זה הפוך, יש אנשים שברגע שהם החליטו על צעד דרמטי, יורד מהם הרבה מתח והם מגיעים עם קלילות מאוד גדולה, פתאום דבר לא מפריע להם, כאילו הם בשלום עם החלטה כלשהי. זה גם סימן חשוב לבדוק מה עומד מאחורי השינוי המאוד משמעותי הזה".

איזה מענה קיים היום בצה"ל ובמערכת האזרחית?

"מערכת בריאות הנפש נכנסה לאירוע הזה בחסר כבד. יש בישראל מחסור חמור ברופאים פסיכיאטריים, יש מחסור חמור באנשי צוות מקצועיים, והשירות הציבורי היה במשבר דרמטי מאוד עוד לפני כל האירוע הזה. נוספו למעגל הזה כל כך הרבה צרכים חדשים ולא רק של אנשים שהיו בקרב - יש עלייה דרמטית בצרכים של בריאות הנפש גם בקרב האוכלוסיה הכללית ובקרב מאות אלפים שפונו מבתיהם ואנשים שעברו דברים מאוד קשים. לצידם, יש את כל המטופלים הקיימים שאיכשהו החזיקו מעמד עד עכשיו, אבל כל תקופת החירום הזאת ערערה אותם מאוד. העומס הזה מתווסף על מערכת שמראש היתה בחסר ולכן ברור באופן חד משמעי שאין מספיק מענים.

"יש עכשיו מרוץ גדול לנסות להשלים את הפערים, אבל זה לא משהו שיכול לקרות מהיום למחר. מערכת כזו צריכה השקעה של טווח ארוך מאוד כדי שהיא תהיה יעילה, אבל אנחנו חייבים את זה עכשיו, מיידית. במדינת ישראל יש כתשעה פסיכיאטרים למאה אלף איש. במדינות מפותחות זה בסביבות 20-15 למאה אלף. להכשיר פסיכיאטר מהרגע שהוא נכנס לבית ספר לרפואה ועד שיש לו דיפלומה של מומחה בפסיכיאטריה לוקח 12.5 שנים.

"התחלנו בחסר שנוצר גם עקב עזיבה דרמטית של אנשי מקצוע מהשירות הציבורי, עם זליגה מאוד משמעותית לשוק הפרטי. אתה לא יכול לבוא למישהו שעובד במרפאה פרטית ולהגיד לו, 'מחר אתה חייב לקחת שלושה חיילים ולטפל בהם על חשבון הביטוח הלאומי במקום בלקוחות הפרטיים שלך'. אי אפשר לחייב את זה. גם בתוך השירות הציבורי, כשיש כל כך הרבה מענים לתת, צריך כל הזמן לתעדף ולהחליט".

איך משפחות וחברים יכולים לתמוך בלוחמים שחוזרים מהמלחמה?

"אחד הדברים שחשוב ביותר לעשות זה לשאול את האדם ישירות את השאלה הבאה: 'האם אתה חושב לפגוע בעצמך?', 'האם אתה חושב לא להמשיך לחיות?'. בניגוד למה שהציבור חושב, שהשאלה הזאת מכניסה רעיונות לראש או מסוכנת, זה בדיוק הפוך. זו שאלה שיכולה להציל חיים וזה מבוסס מחקרית.

"רוב האנשים, לפני שהם עושים מעשה, נותנים אותות כלשהם, כל מיני סימנים. אז כן, אפשר להתערב ולעזור ולכן זו שאלה שממש מצילה חיים.

"האנשים מסביב נקראים בהגדרה המקצועית Gatekeepers - שומרי הסף. הם לא צריכים לעשות את ההתערבות הטיפולית עצמה. הם צריכים, אם הם מזהים בעיה, להביא את האדם לאיש מקצוע מתאים,  וזה עניין משמעותי".

הרבה פעמים יש בעיה להסביר ללוחמים למה טיפול זה דבר שהוא נכון להם כי הם מבחינתם קשוחים ויכולים להסתדר לבד?

"ברור, זו הסטיגמה. אני מקווה שעשינו איזושהי דרך בדבר הזה ואנחנו כבר במקום יותר טוב ממה שהיינו בעבר. אבל כן, עדיין החשש מטיפול, או מהסטיגמטיזציה של הטיפול הנפשי, קיים, אבל אני חושב שפחות מבעבר. נוצרה הכרה והבנה שהחוסן הלאומי הוא בעצם החוסן הנפשי ובריאות הנפש של האנשים. במובן הזה יש באמת הרבה יותר נגישות של אנשים לטיפול נפשי.

"החברה צריכה לחבק את האנשים שהיו בלחימה ובימי מילואים רבים ולתת להם תחושה שההקרבה שלהם,  שבאה לידי ביטוי בכל כך הרבה צורות, מוערכת. חיילים שנאלצו להילחם במלחמת ויטנאם העידו, שכשחזרו הביתה התייחסו אליהם בצורה שלילית והמעבר לחיים האזרחיים היה מאוד טראומטי מבחינתם. אני מקווה שאנחנו לא נמצאים במקום הזה, אבל עדיין, חשוב שזה יהיה ברור בצורה חד משמעית, בכל רבדי החברה".

(צילומים: שאטרסטוק)