חרדה אצל ילדים במלחמה: איך להתמודד ולהרגיע במצב חירום?

איך מסבירים לילד בן חמש מה זו אזעקה ולמה בני נוער לפעמים נראים "קולים" למרות שהם בלחץ? למה חשוב לתת תוקף לפחד ואיך עוזרים לילדים (ולהורים) להתקרקע? בראיון עם הפסיכולוגית הקלינית לילך קורן, מומחית לטיפול בילדים ונוער, ניסינו להבין מה קורה בנפשם של ילדים במצבי חירום, למה משחקים יכולים להיות סוג של טיפול ואיך הורה יכול להיות "טוב מספיק" גם כשהוא בעצמו מבוהל. ראיון שנותן כלים, תקווה וגם הרבה חמלה. 

לילך, איך לתקשר לילדים את המצב?

"זו נראית לי השאלה שהורים רבים עסוקים בה עכשיו. קודם כל, מה שחשוב זה לדבר בטון יציב ורגוע ככל הניתן ולהסביר את הדברים בצורה שתואמת לגיל. לא מסבירים לילד בן 15 באותה דרך שמסבירים לילד בן חמש. למשל, לילדים צעירים אפשר לומר: 'כשיש אזעקה, אנחנו הולכים לממ"ד, שם אנחנו בטוחים, נוכל לשחק שם', ולא נכנסים לפרטים. לעומת זאת, עם בני נוער, נשאל יותר שאלות: מה שמעת מחברים? מה שמעת בבית הספר? מה אתה חושב? ראית חדשות? ראית דברים בטיקטוק?

"ילדים הם סקרנים מאוד ויכולים לשאול שאלות כמו: 'מי זו איראן? למה זה קורה?' ועלינו להתאים את ההסבר בהתאם לשלב ההתפתחותי של הילד וליכולת שלו להכיל את המידע. בגילים הצעירים, אנחנו מסבירים בצורה הכי פשוטה שאפשר, בלי להכביר מילים. למשל, 'יש עכשיו מלחמה, אבל אנחנו מתמודדים מצוין עם כל מה שיבוא. אנחנו שומרים עליכם'. או: 'זה בסדר לפחד, הפחד שומר עלינו – הוא אומר לנו להיזהר וללכת למרחב הבטוח. נישאר שם ונהיה בטוחים, עד שיגידו לנו שאפשר לצאת'. מה שמשתנה בין הגילאים זו רמת הפירוט. למשל, עם בני נוער אפשר לפתוח בשיח על מה שהם ראו ושמעו, ולילדים צעירים עדיף להסביר בפשטות וללא פרטים מיותרים".

בני נוער לא תמיד מפגינים את החרדה שלהם. איך מתמודדים מולם?

"נכון, הרבה פעמים הם ישחקו אותה קולים, וזה לפעמים מנגנון שמגן עליהם. הם מתעסקים בדברים אחרים וזה בסדר. לא צריך ללחוץ או להיבהל מזה. הם צריכים להיות מעורבים במידה הנכונה ולהישמע להנחיות. "חשוב להבין שיש פה מצב שצריך להתנהל בו באחריות. אנחנו לא צריכים לצפות מהם עכשיו להיות בחרדות מטורפות, אבל גם לא להיות שאננים. לפעמים, ייתכן שזה מנגנון שמטרתו להסתיר את הפגיעות, ואז אנחנו יכולים לומר למתבגר, 'אם מתישהו תרגיש שזה מפחיד, זה מאוד הגיוני ואני פה אם תרצה לדבר על זה'".

הם רואים שבניינים מופגזים, משכימים אותם באישון לילה ורצים איתם למקלט או לממ"ד – איך מתמודדים עם המצבים הקשים הללו ותחושות הפחד?

"חשוב לא לבטל את התחושות, או להגיד שאין סיבה לפחד. זה נורמלי להרגיש פחד במצב סכנה. בואו לא נשלה את עצמנו שאנחנו בשגרה, המדינה במצב חירום. זה נורמלי להרגיש פחד, חוסר ודאות, בלבול. חשוב לתת תוקף לרגשות הללו ולא לבטל אותן, אבל לתת יחד עם התיקוף, הרגעה ותקווה.

לילך קורן. "חשוב לא לבטל את התחושות או להגיד לילד שאין סיבה לפחד". צילום: פרטי

"נעמי אפל, מטפלת ב-CBT בילדים, טבעה את ראשי התיבות נת״ת - נרמול, תיקוף, תקווה, וכך, לאחר הנרמול והתיקוף של רגשותיהם של הילדים, נוסיף גם את התקווה שהיא מקורקעת במציאות. למשל, 'יש לנו מערכות הגנה, יש לנו צבא מאוד מאוד חזק, הם שומרים עלינו בזמן שאנחנו במרחב המוגן, אנחנו בטוחים, וגם אם אנחנו מפחדים - זה טבעי'".

איך מסבירים לילדים שיש אויב שרוצה להרע לנו?  

"זה, שוב, מאוד תלוי גיל. אני חושבת שהרבה הורים יודעים את זה בצורה אינטואיטיבית. אנחנו גם נשמע איך הילדים מדברים. ילדים קטנים ישאלו: 'מי זה הרעים האלה שיורים עלינו טילים?', וילדים יותר בוגרים יכולים להתעמק יותר ואולי אפילו ישאלו עוד שאלות. בסופו של דבר, זאת המציאות הישראלית, קשה ככל שתהיה, ולא נוכל להסתיר אותה לחלוטין, גם אם היינו מעדיפים לעשות זאת. יחד עם זאת, אנחנו לא צריכים להיכנס לפרטים. לא צריך להתחיל להסביר לילדים מה היא תכנית הגרעין של איראן, כמה אורניום הם העשירו ולמה היה נכון לתקוף דווקא עכשיו ולא עוד חודשיים — זה לא רלוונטי. מה שרלוונטי להגיד זה: 'ישראל נמצאת במלחמה נגד מדינות אחרות. כרגע זו מדינה שנקראת איראן, אנחנו מתמודדים עם זה ביחד, זו תקופה שתעבור ונוכל לחזור אחריה לשגרה'".

מה ההבדל בין תגובות טבעיות לחרדה ובין סימנים שמחייבים התערבות מקצועית?

"תגובות טבעיות למצב של פחד יכולות להיות על כל הספקטרום: בכי, רעד, תסמינים גופניים מגוונים כמו כאבי בטן או כאבי שרירים, עוררות גבוהה ואי שקט או לחלופין תחושה של עייפות מאוד גדולה. חרדה נוטה להתבטא בגוף וזה טבעי. לא צריך להיבהל מהתגובות האלו כל עוד הן נקודתיות וחולפות. כלומר, כשהאיום חולף, כשאפשר לצאת מהממ"ד, נראה רגיעה הדרגתית.

"אם אנחנו רואים שהחרדה לא שוככת ולא נרגעת גם בזמנים שבהם אנחנו כבר במצב בטוח, כאשר הילד מאוד דרוך, לא שקט, שקוע במחשבות בלתי פוסקות, סובל מסיוטים, מבטא רגרסיה התנהגותית משמעותית – וההתנהגות הזאת ממשיכה לאורך זמן - יותר מיום-יומיים, כדאי לשקול להתייעץ עם איש מקצוע, כולל רופא ילדים.

"יש המון כלים זמינים ברשת שיכולים לעזור להורים אפילו לפני פנייה לאיש מקצוע. למשל, אפליקציית כלים רגשיים להורים ולילדים. אם זה לא עוזר, אפשר בהחלט לפנות להתייעץ ולקבל מענה מקצועי, גם עבור ההורים וגם עבור הילד".

מה את מציעה לעשות במרחב המוגן כדי להפיג את הפחד?

"כדאי לארגן מרחב פתוח למשחק, להביא למקום משחקים שהילדים אוהבים, דפי צביעה לקטנים יותר. אפשר לראות סרטונים ביוטיוב ביחד, לשיר שירים, לשחק. יש אלף ואחת דברים שאפשר לעשות. הסחות דעת הן דבר חיובי. המתבגרים יהיו בטיקטוק או בנטפליקס, ולקטנים יותר אפשר להקריא סיפור, לשחק איתם.

"חשוב לציין שלתנועה בתוך המרחב המוגן יש יתרונות והיא טובה גם למבוגרים, לא רק לילדים, ואסביר מדוע: ההתראה מסמנת לנו שאנחנו במצב של סכנה אמיתית. במצב של סכנה, שרירי הגוף נמתחים ונדרכים על מנת להיות מוכנים ללחימה או בריחה. בעת סכנה הגוף שלנו מפריש הרבה אדרנלין – הורמון שמאותת לחלקי הגוף האחרים להתכונן לסכנה על ידי תזוזה (בריחה או לחימה). כאשר אנו לא יכולים לזוז (למשל, כשאנו במקלט או ממ"ד), נותר בגוף עודף אדרנלין. אגב, רעידות הן דרך מעולה 'להשתמש' בעודפי האדרנלין, וזו הסיבה שלעתים נראה ילדים או מבוגרים רועדים – זה עלול להיות מבהיל אך למעשה מדובר בפריקה טבעית של הגוף, ובמקום לפעול נגדה, אפשר לזרום איתה. כך לפעמים נראה ילדים שקופצים, רצים, משתוללים – זו תגובה מאוד טבעית של הגוף, אז ניקח את זה ונשחק עם זה. אפשר לעשות משחק הורדות ידיים. אפשר לשחק 'המלך אמר', 'ים-יבשה', משחקי פנטומימה. גם להורים טוב שתהיה הסחת דעת בתנועה בתוך המרחב המוגן. אפשר לעשות תרגילי התעמלות – סקווטים, יוגה. כל אחד לפי מה שמתאים לו.

"בנוסף, נשימות איטיות ידועות כמפחיתות סטרס יעיל במיוחד.  אפשר לתרגל את התרגיל המוכר של 'להריח פרח ולכבות נר' –שאיפה מן האף כפי שמריחים פרח ונשיפה איטית מאוד, דרך הפה, כזו שאפשר לנשוף על נר דמיוני, מבלי שיכבה. זה משחק מעולה כיוון שהוא משלב גם את כוח הדמיון שמאפשר הסחת דעת חיובית כאשר מדמיינים את צבע וסוג הפרח והנר.

"כשיש בומים ואזעקות וכשהילד רואה גם את אמא או אבא ואולי את האחים שלו מבוהלים, הוא נכנס לסטרס. כדי להתקרקע אפשר לשחק את משחק הצבעים: מחפשים בחדר ארבעה דברים אדומים, אחר כך ארבעה דברים כחולים וארבעה דברים עגולים. אפשר לשלב בזה תנועה: 'תחפש ארבעה דברים עגולים, ולכל דבר עגול אתה נותן טפיחה'. כך, בצורה משחקית ואפילו תחרותית ('נסה למצוא את זה כמה שיותר מהר'), אנחנו מסיטים את הקשב מהאווירה הכללית של סטרס לכאן ולעכשיו, וזה אחד הדברים שהכי מרגיעים כי אנחנו מסיחים את הדעת ומתקרקעים בהווה.

"לבסוף, אחרי שמצב החירום עובר, אחרי שאפשר לצאת מהמקלט או הממ"ד, ואם זה לא אמצע הלילה כי באמצע הלילה נרצה לחזור לישון, אפשר גם לעשות עיבוד רגשי: 'איך עבר עליכם? תשתפו אותנו. נשארו לכם שאלות?'. 'בפעם הבאה שנהיה במקלט – את רוצה שניקח איתנו משחק אחר? רוצה שנעשה משהו אחר? היה משהו שעשינו שעשה לך טוב? אולי נחזור עליו?'. כלומר, לבדוק ולשמור על ערוץ תקשורת פתוח.

"לצד כל הכלים הללו", מסכת קורן, "מה שהכי חשוב לי להעביר להורים, זה שהם לא חייבים להיות מושלמים. זאת לא ציפייה ריאלית. ככל שתצפה מעצמך להיות מושלם, רגוע או 'קול' בתוך סיטואציה מורכבת שכזו, זה עלול להכניס ללופ של ביקורת עצמית ולהגביר סטרס. מספיק להיות נוכחים וקשובים, ככל הניתן".

לילך קורן היא פסיכולוגית קלינית, מרצה לפסיכולוגיה במסגרות אקדמאיות, מדריכה את הצוות הטיפולי במרכז א עד ת לטיפול בילדים

אפליקציית כלים רגשיים מומלצת להורים ולילדים: https://family-anchor-app.lovable.app/

* המידע במאמר זה הינו כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי מקצועי

(צילום ראשי: שאטרסטוק)