פורום פסיכולוגיה קלינית

הודעת הקאה משהו, לצערי... נבוכה ומתביישת ואולי אף אתחרט. לא בא לי לקום בבוקר (אבל קמתי); לא בא לי לכתוב (אבל הנה, אני כותבת); לא בא לי לסדר את הבאלאגן שהחתולים עשו בלילה, אבל סידרתי; לא בא לי להחליף בגדים, להתרחץ, ללבוש עוד שכבות, אבל אעשב זאת. לא בא לי לנסוע שעה באוטובוס דחוס, שמהסלול שלו בין המפותלים ביותר, אבל אסע. לא בא לי להתנועע, כי כבר שבועיים אני חבולה, אבל אני מתנועעת המון. לא בא לי לעבוד כל כך קשה ולקבל תמורה עלובה יחסית, אבל אין לי אלטרנטיבה ואיני יודעת למצוא, וזה לא שעכשיו אפשר לומר, שזו נקודת ציון בדרך להתקדמות. כי, לאן? וזה לא שאני צעירה. ולא בא לי בסוף היום לראות שתדירות האוטובוסים נמוכה כל כך והכבישים חסומים ואצטרך ללכת עוד ברגל (אני נעה בין 15-30 ק"מ ביום, כל יום, למעט סופי שבוע); ולא בא לי לפנות שוב ושוב את הפסולת שנערמת בגינה, ובכלל לקחת על עצמי את הפסולת של כל העולם, מתפקיד ניסיון ריפוי האם. (זה דווקא טוב, למען האמת); ביום שיש ביקשו ממני לעבוד עוד, במקום אחר, אבל כל כך הייתי שבורה, אך מספיק חזקה לבקש חופש. אודי, אני מניחה שגם לך יש רגעי לא-בא-לי-להיות מנהל-הפורום, או לא-בא-לי-לטפל-באיש-הזה ולא-בא-לי-לצאת מתחת-לשמיכה-בחורף, נכון? אתה יודע לקחת חופש. ואני? לא בטוח... ואפרופו ההקשר למשפט הזה מהסרטים - כבר אמרתי, המיניות - שוין, ואי אפשר לחשוד עכשיו בתרופה. 'השתבללות' גם לא עוזרת, אין מה לעשות, המציאות שם. ואיני מצליחה להעלות על הדעת מה כן עכשיו. בוקר אור לכל האנשים, סוריקטה

כן... כולנו יש את רשימת ה"לא בא לי" יש לי רשימה כזו ארוכה מאוד אבל בכל זאת כמו שאת כותבת .. עושות הפוך על הפוך כי אולי זה נותן תחושה של הצלחה חשוב לקחת פסקי זמן לנוח ... לנשום... אני מחכה לסופייש כדי לנוח... לפעמים צריך יותר וזה בסדר והכרחי אפילו... אנחנו יכולים ולהרשות לעצמינו חופש...כך אנשים "נורמטיבים" עושים... איתך יקירה, ינשוף

מתוקה שלי, יש בי פחד ש'הלא בא לי' יצא לפועל באופן מציאותי. זה קרה פעם. קרה לא פעם, אבל לפני שהייתי בטיפול. במובני הימנעות, התכנסות, קטיעה, קיבעון ועוד. אבל לא ניסיונות אובדניים (אז לפעמים טוב שאין כוח). ובכל זאת, זה מפחיד. תודה שאת איתי, סוריקטה

סוריקטה אחותי שלי האהובה, ..ולי כן בא לשבת על ידך ולהיות איתך בכל מצב צבירה ברגע נתון שאת נמצאת.. זה בסדר נכון? רוצה לומר לך שגם כשדוקטורס היו בשביתה ולא פתחו הודעות מהמחשב הגבתי לך מס' תגובות שמתעופפות להן אי שם.. סוריקטה ,את ממש ממש מותק !!!! ומה כן בא לך ? תני לדמיון לשוטט ותאמרי ה-כ-ל ..כל מה שבא לך..בלי לדפוק חשבון לאף אחד.. תכתבי ותגידי לנו פה בפורום.. זה כייף.. לי, עצם האפשור לדמיין כל מה שבא לי ולא בא לי ואח"כ לומר את זה לאימא צביה , לאודי ולכם פה בפורום נותן תחושה של שחרור מאסטמה רגשית.. שלך במבי.

הי אהובה, משמח אותי מאד לשמוע שניסית להגיב בימי התקלות הטכניות. וזה מעניין שאנשים כותבים לו פה שהם אוהבים את סוג הדברים כפי שאני מביאה לאחרונה, ולי בא דווקא להיכנס כאן בחומרה כמו טרול בכינוי ממוצא לרגע מול עצמי ולהגיד לסוריקטה שתעוף מפה ושהיא דוחה. אדגיש - חשבתי בראש, אבל מעולם לא עשיתי זאת כאן. לא מולי ובוודאי שלא מול מישהו אחר. תודה, יפה שלי, זקוקה למילותייך, סוריקטה

ממש ללא בא לי שלך! יש פעמים שילד אומר לא בא לי לבוא לגן. ואני אומרת לו זה בסדר גם לי לא תמיד בא לבוא לעבודה..גם לאבא ולאמא לא תמיד בא...אבל יש דברים שחייבים לעשות ולפעמים אפילו מותר גם להשאר בבית וזה בסדר כשאחרים יכולים להשאר איתך..יום אחד ירד גשם ממש חזק ולי היה יום חופשי. אז פשוט לא הערתי את הילדים והם התעוררו לבד בתשע וחצי. עשר..וזה היה כל כך כיף!!!! הם היו בהלם ;) אבל שמחו...מותר שלא יבוא לנו ועם זאת ישנה מחויבות ואחריות..לפעמים צריך גם לדעת לשחרר ואני חושבת שלאט אני לומדת לשחרר גם את הילדים..פעם ממש לא נתתי להם להשאר בבית סתם;) ...כלנו צריכים מרחב מחיה....והיה לי בדיוק עניין עם בעלי על כך שאני מרויחה מעט ואמרתי זה מה שאני אוהבת אלו היכולות שלי ולפעמים החברה מצפה מאיתנו לדברים שאין ביכולתנו לעשותם למרות הכישרון...אמרו לי שיכולתי יותר ללמוד ולעבוד במשהו אחר...שטויות!! אלו היכולות שלי וזה גם עניין של בחירה..לפעמים החיים בוחרים בשבילנו....וואו כתבתי המון.ביי..;)חפרתי...

הי מיכל יקרה, אהבתי את מה שכתבת. גם אני אומרת לקטנטנים שאצלם שומעים המון לא-בא-לי שיש לי רגעים כאלה אבל אני כן עושה. אז מצטרפת לדרך. והקשבתי גם לשאר דברייך, כאן בעץ, וגם דברים קודמים נפלאים שכתבת. אני זוכרת. כתבת יופי, עוד נדבר, שלך, סוריקטה

https://www.youtube.com/watch?v=5rldV3anf4M באהבה לכל כולך

הי יקירתי, את מבקשת בשקט, לא בכריזה עולמית, נכון, ואני כל כך מבינה, אבל אני כל כך מתרגשת שהייתי מציירת רמקול, כמו שהיו עושים פעם. אין כמוך! באהבה בחזרה, סוריקטה

הוי אודי, איך דרכנו אתה מכין אותנו ומספר :-) בהצלחה. כיף לך. סוריקטה

הי סוריקטה, שגם לי לא בא וזאת תקופה כזו ... והאמת שכשלומדים לא להבהל מזה שלא בא הכל בסדר. מה גם שלא בא ואת עושה...... חיבוק

כל כך אהבתי ואוהבת את מילותיך אלי בתגובה שכותרתה "הזדמנות לשחק" ממש כל מילה ממש ממש התאימה לי בדיוק !!! ואתה יודע אודי ? המפגשים מתקיימים בימי רביעי אבל קיימת אפשרות להגיע בזמנים נוספים בכדי לעבוד על היצירה שלך ללא המורה/פסל. וכל סוף השבוע חירפן אותי הרעיון שהאישה הזו שפיסלתי נשארת כרותת ראש ורגליים. ממש ממש לא הסכמתי שהיא תישאר כך בגלל ש"אין זמן,צריך למהר כי השבוע תגיעה המודליסטית" הגעתי היום למקום ועבדתי לבד ,בשקט,ללא לחץ,חרדה ללא מבטים של מורה/פסל שמבטל מה שאני עושה.. פשוט עבדתי בשקט ומילותיך נשמעו כמו נעימה של ציפורים: "תשמרי לעצמך מרחב פנימי לשחק קצת, למרות הרצינות התהומית של המורה. את, כפסלת, בוראת לך מציאות משלך, ושאף אחד לא יקלקל לך את זה... (אבל כן מותר ללמוד קצת מהמורה...)." ממש כך שמעתי בשקט.. היה נעים ובלי לחץ המשכתי את הרגליים וגם ראש עם פנים,עיניים,אף,שפתים ולסת.. מעניין מה המורה/פסל יגיד... מזל שהשבוע אנחנו לא נוגעים יותר בחימר אלא נותנים לו כבר זמן להתייבש בכדי לשרוף בתנור ופונים לפסל לפי מודל ההיא.. וואווו ..עדיף לא לחשוב על זה עכשיו.. עדיף לחשוב על דברים נעימים ומרגיעים.. כיפיים כמו שכתבת לי.. וראית אודי ? דוקטורס תיקנו ושוב יש פה מרחב וחופש פנימי לקרוא ולכתוב מהמחשב מתוך מרחב נשימה.. שלך-במבי.

אמנם לאודי ההודעה....אבל אני ממש גאה בך!!! לא יודעת לגבי המטרה של הקורס, אולי היא מדע מדוייק? :) כי אותי לימדו לתת לילדים דרור באומנות וכל אחד מפסל/מצייר כפי שהוא חווה את העולם...לעולם לא אומר לילד השמים כחולים, האדמה חומה וכו'...לא אוהבת ללמד ילדים לצייר הם לומדים מהעולם סביבם וחווים אותו, זאת אמנות. רק אם ארצה למשל ללמד "אני וגופי" והם יסתכלו במראה והמטרה לצייר את עצמם..אולי...תלוי במטרה. מה זה משנה המיקום? העיקר שאת אמיצה כל כך!!! בכל מקרה, כל הכבוד שהלכת ולא ויתרת שחזרת לפסל שם...וואו, את אלופה!

אני פה. סתם ממש. שיהיה שבוע טוב.

מאחלת לך שבוע טוב עם מלא אור ואנרגיה מרוממת..

כתבתי כאן קודם מתוך תהומות של ניתוק כמי שמבקש להציל את עצמו מטביעה מוחלטת. הכרחתי את עצמי להתקשר גם למרכז הסיוע...לשמוע קול אנושי ואת עצמי וחוזרת לכאן לפני שיעלה שהכל בסדר ...קצת מרגישה חבוטה אבל יותר אסופה .. סליחה ותודה על המקום

את יודעת אביב יקרה, כמה קשה לנו להיות נזקקים ולבקש עזרה..אבל מותר ולגיטימי.. אני כמוך לא אוהבת את החלקים ה"חלשים" "תלותיים" וכדומה... לומדת לאט לאט לתת להם גם מקום למרות הנבוכה ופחד מלהפגע..איתך, ינשוף

אביב אהובה, אין כמוך שפנית למרכז הסיוע. ואם הכתיבה כאן עזרה לך לפנות לשם, מה טוב. ותודה שגם עדכנת. אני תמיד תוהה אם לחודש כמו דצמבר בו הימים הכי קצרים יש גם תרומה לענייני המצברוח, וגם ליום הולדתך, שכנראה מתקרב. בחורף אמרת לא מזמן, אם אני זוכרת נכון. חיבוק גדול בינתיים, שלך, סוריקטה

אם אני אנני אני אז מי אני בכלל... רוצה להעלם לכדי נקודה קטנה ופוחדת כל כך ..... רגעי החיבור מתמעטים והולכים ונראה שרוח הלחימה עוזבת אותי. כבר לא אכפת לי כלום ..ושעות נעלמת לתוך עצמי ... עצוב לי כל כך ... ולא מאפשרת גישה לכאב הזה לאף אחד. מנסה לצוףף ולא לטבוע בים של רחמים עצמים וקורבנות אומללה ...

מבינה את המקום הזה שנלחם לא לתת מקום לכאב... אנחנו נלמד אביב יקרה במקום בטוח לאפשר שיחרורו... אולי בטיפול?? אוהבת, ינשוף

ביקשתי פגישה נוספת......זה טיפשי מצידי, כי היא לא יכלה, ברור :( לפעמים אני רוצה שהיא תבין שאני צריכה ותשאל : "תרצי פגישה נוספת?" ושתאמר מתי היא יכולה...תמיד יוצא שאני מנסה זמנים והיא לא יכולה וכאילו היא כל כך מסתורית לגבי השעות שלה, מי שישמע? אוףףףף...ובכלל היא אדם כל כך עסוק, בחיי בלי טיפת זמן? איך זה????? היא אמרה שנדבר על זה בפגישה ובכלל בא לי לשתוק בזמן האחרון, להיות בתוך עצמי...מתחת לכל שכבות של שומן שכבר אינם :( משהו סוגר וסגור בתוכי כבר הרבה זמן ויורדות להן רק דמעות. מרגישה לבדי :(

הפנטאזיה שהמטפלת תראה למה שאנחנו זקוקות... שתדע בלי שנצטרך לבקש... כמה שאני מזדהה... פעמיים רבות חשבתי לעצמי שנשתוק בטיפול כי כעסתי עליה שהיא לא ממלא את כל צרכי ואז הבנתי שאני באמת גורמת לעצמי כאב ונשארת לבד עם הכל... מבינה אותך מיכ יקרה... כואב כל כך שלעולם לא נוכל לחזור ולהיות ילדים אהובים ומוגנים.. יש לנו רק את עצמינו... והאמת שזה אחד הכאבים הגדולים ביותר עבורי... לדעת שיש לי רק אותי בסוף היום... איתך מיכ יקרה...

צודקת...אין לי הרבה מה לומר חוץ מזה שחבל....מנסה כל כך לתת לאחרים כפיצוי אולי...במיוחד לילדים המאתגרים אליהם אני הכי מתחברת והמטפלת שלי אומרת שאני מדברת על ילדי הגן המאתגרים ללא שיפוט...מעניין לא?

מעניין ששאלת מה כתבתי למטפלת על הדף... כתבתי את מה שלא הצלחתי להגיד. כל מיני דברים שהיו בעבודה וגרמו לי לחשוב שאולי לא מספיק מערייכם אותי או מבינים אותי שם.. מאחלת לך שבוע טוב!

היי אודי... אולי עכשיו זה כבר יותר מדוייק זה מה שעבר עליי שבוע שעבר.... היום בוטלה פגישה והבור השחור הולך וגדל... הייתה נפילה שוב נפלתי לבור שחור שוב אכלתי כל כך הרבה שוקולד לסתום את החור שוב פגעתי בעצמי כשזה כבר לא עזר הבור רק הלך וגדל והכאב והסבל שאיתו.... זה מתחיל תמיד מהזנחה, פספוס מקלחת ועוד אחת, מפסיקה לצחצח שיניים, להתאפר... הכל מתפזר בהתחלה החפצים... ואז הבפנים.... מוצאת את עצמי מדברת ללא הפוגה... עם כל אחד... עם כל מה שזזז... ואז חרדה, חרדה שמשתקת.... הבלגן משליך על הכל.... איחור לעבודה... כעס עליי.... ואז כעס בעבודה..... על האיחורים..... מגיעה הביתה הבלגן מכניס לחרדה... זה משתלט... שוב אוכלת ללא שליטה... מתפזרת.... הכל מתעצם... שוב אוכלת ללא שליטה..... שוב מתפזרת..... והבור השחור רק הולך וגדל...

הבור השחור המוכר והכואבת כל כך לא רואים פתח יציאה... וטיפול הוא עוגן עבורינו...משהו לאחז בה, מקום בטוח... הילה יקרה.... תזכרי לעצמך שיש גלים של עליות וכן לצערי הרב גם ירידות... אחרי הירידה באה העליה ..רק צריך לחכות ולקוות שיעבור במהרה לעזר בכל מי שיכול לתמוך... כאן יחד איתך... באמת שאני יודעת שזה קשה כל כך .... מושיטה לך יד לאחז בה אם מתאים..

הי הילה יקרה , לכולנו נפילות.. אבל.. אחרי הנפילה שוב קמים.. נכון הילה ? אז יאללה.. בואי ננסה ביחד.. לקום, לאט לאט..להניח את השוקולד בצד ולקחת דברים שמיטיבים איתך.. איתך, במבי. ואת רואה ? אפשר שוב לדבר.. אפילו דוקטורס קמו אחרי הנפילה ופתחו בפנינו שוב את ערוץ התקשורת..

נשמע ממש קשה... מעין מעגל שנשאבים לתוכו וקשה לצאת... יש איזה משהו שיכול לעזור או להקל עלייך? שולחת חיבוק חם ורוצה להגיד לך שאני איתך...

הגבתי לך ביום חמיששי בטעות בעץ שלשירה:.תכנסי לראות? ושירה-מחזקת את ידייך ומתנצלת על התגובה שם שבכלל לא בתאימה לך ולמה שנשמע שהיית צריכה.

הי, וואללה... בא לי לצעוק יש !!!!!!!!!!!!!!! ההודעות נפתחות מהמחשב.. סוף סוף אפשר להגיב ולא להרגיש שחסמו לך את הפה עם ממחטה .. בא לי עכשיו פשוט סתם לכתוב ולכתוב ולכתוב ולכתוב.. ואללה רוני את הראשונה שאני מצליחה לענות ויודעת שההודעה לא תתעופף דרך האייפון למרומים.. פשוט יכולה לענות בכייף מהמחשב הביתי.. תודה לך רוני על מילותייך... כן.. הקורס הזה מאוד מאתגר עבורי.. מטרלל אותי לחלוטין אך יחד עם זאת אני רוצה להשתתף בקורס הזה . גם מתחברת מאוד לפיסול וגם האיתגור לגבי הגוף שלי,של אחרים. לנסות ולראות אותי פעם ללא בגדים ,אולי פעם עוד משהו.. ??? נראה.. מה בוער.. לאט לאט.. אולי עוד 1000 שנים ??? תודה לך.. במבי.

תודה על החיזוק איכשהו התגובה שם לא היתה כל כך תלושה.

אודי, אני מוצפת. הסדר הטיעון של אופק בוכריס כל הזמן בכותרות. אין לאן לברוח. כולם מדברים על זה. לכולם יש מה להגיד. מרגישה שאני טובעת במבול המלל הזה. אין אוויר. נטע.

שבת נעימה וחמימה לכולכם. נראה לי שהספקתי הפעם :-)

עכשיו זה רגע כזה שהלב מלאא בתודה על המקום הזה ..עלייך אודי שאתה מאפשר . ועל חיבור אודי עכשיו אני ממש כאן ! תודה על יד תומכת על מילים מדייקות ועל יחד ... שבת שלום וחיבוק ענק לכולם

אז היא הגיבה אבל לא לחלק שאמרתי לה שנפגעתי מזה שהתעסקה בטלפון שלה

ומצטרפת לכך שזה מעצבן שמהמחשב לא ניתן לפתוח הודעות... היום בטיפול שוב קשה ורע. אמרתי לה שאני רוצה לכתוב, היה כבר דף על השולחן והיא קמה להביא משו קשיח שאשים מתחת לדף. הביאה לי ואז חזרה לשולחן והתסכלה משו בטלפון שלה. היתה עם הגב אליי. אני לא כתבתי כלום, רק הסתכלתי עליה והוצאתי לה לשון, עצבן אותי ממש. כבר אמרתי לה משו בעבר שהפריע לי. נראה לי היא שונאת שאני לא מדברת ואומרת לי, בואי ננסה לדלג על השלב הזה ועוד כל מיני אמירות, כאילו אני עושה את זה דווקא. אצל המטפלת הקודמת שלי זה בחיים לא היה קורה. אפילו פעם אחת לא ראיתי את הטלפון שלה, לא צלצל ,לא נגעה בו. אווף עם המטפלת של עכשיו. אין לי כוח לרצות אותה... ואין לי כוח שתכעס. מתגעגעת לקודמת עכשיו

כתבתי לך אמנם למטה אבל יודעת שלא תיראי וחשוב לי כן להגיב ושתיראי.. (אודי סליחה על ריבוי ההודעות ) את יודעת מההגיון אני יודעת שנפגעתי ועוד ועוד ...מהרגש זה עדין היא .. והיא זה גם מי שכתבה את הכאב מנסה לחבר בני לבינה ...וזה מה שהתכוונתי להביא את שתיינו... את יודעת אני חושבת שמה שמסוכן שכתבתי זה עדין המקום ששומר סוד שלא ידעו שנפגעתי שלא ידעו ש. .. ואמא כן גם בעיני היא האשמה המרכזית למרות שהיו מספיק צמתים בחיים שהיא כאילו הייתה אבל זה שהיא לא ראתה לא שמרה עלי...ואצלך יקרה הסיפור אחר וכואב שבעתיים .....איתך מחבקת.. והאובדנים האלה ככל שמבינים גדולים יותר ויותר ...גשם בוא רק בעיתו ובאביב ....

בוקר אור, שבוע טוב. הצלחתי לראות, יש גישה להכל, אם כי קצת מביא ת'סעיף להמתין דקה שלמה לפתיחת כל הודעה במחשב :-/ אני איתך, וקראתי, ומקווה שהמשכים יבואו, מחבקת, קפה? :-) סוריקטה

... ואני מרגישה שזה מחבל ממש בתגובות שלי ובתקשורת עם אנשים כאן. מבאס. כבר שבועיים. סוריקטה

מהמחשב דוקטורס לא עולה בכלל ואם כן לא נפתח ...טוב שמהפלא כן שאפשר בכל זאת קצת יחד

מעצבן גם אותי....אודי?

אם מקליקים על ההודעה ומחכים (ומחכים ומחכים) רואים את התוכן. נו לילה טוב סוריקטה

רוצה לומר לכם שיש תקלה בדוקטורס. לא מצליחה לפתוח את ההודעות דרך המחשב אלא רק דרך האייפון. הגבתי לחלק מכן דרך האייפון אך אף לא תגובה אחת שלי הועלתה. רק הודעה חדשה שכתבתי. זה מתסכל,מאכזב,מכעיס וגם שם אותי קצת בתחושת חוסר אונים.. רוצה לומר לכן שכל עוד השיבוש במערכת דוקטורס תמשיך להתקיים ,לא אנסה שוב להגיב . מתסכל לראות שהתגובות לא עולות. מעניין איך התגובות שלכן כן נקלטות במערכת למרות שגם אתן מצליחות להגיב רק מהאייפון..לא? יש מישהי שמצליחה לפתוח את ההודעות ולהגיב מממחשב ? זה כבר נמשך לא מעט זמן.. מעצבן.. והיום ,אחרי מפגש הפיסול יש אישה ששוכבת על הגב/צד שדיים מעט נפולות, יש לה גוף ,אפילו פופיק :) אבל.. אין לה ראש וגם רגליה כרותות מתחת לברכיים.. ודווקא כן תיכננתי שיהיה לה ראש ורגליים שלמות.. אבל המורה כבר רוצה שנסיים עם זה אז לא הספקתי.. קצת מעצבן.. מה בוער לו,למורה ? אחרי מי/ מה הוא רץ ? לאן הוא כל כך ממהר ? בשבוע הבא תבוא מודליסטית ונתחיל לפסל אותה.. האמת היא שאני קצת בלחץ.. טיפונת חרדה.. מה בוער כל כך למהר ???? המודליסטית יכולה לבוא גם בעוד חצי שנה.. לא יקרה שום אסון.. אולי הקורס הזה לא מתאים לי ??? זה קצת משבש לי את המחשבות, את הרגשות אני קצת מבולבלת... במבי.

במבי גם אני קמתי הבוקר בתחושה של אולי לוותר על הקורס הזה. מילא השעורים אבל עבודת המחקר שאני אמורה לעשות רודפת אחרי בלילות... גם אני חליתי בגלל הטריגרים. ולמה מספרת לך כי לא יודעת מה לעשות ...חושבת שאולי נמשוך עוד קצת ואז פחות יחדור פנימה ...בואי ננסה היום אנחנו תמיד יכולות להגיד די...מספיק...לא?????? ודוקטורס מכירה את התסכול לרוב אני מהפלא כי אין לי זמן למחשב בכלל...וכן צריך לחכות שהוא ייתן אישור ששלח...לפעמים זה פשוט לא עולה ...

בנוגע לתקלה הטכנית. ממש. הי במבי, אחותי, גם לי הרבה יותר מתאים להיכנס דרך המחשב, גם אם מגיעה אליו בתדירות נמוכה יחסית. איך ששינוי התנאים והמרחב משנה איזונים בקבוצה. בפנים שלנו... שלך לבינתיים, סוריקטה

מעניין למה בחרת דווקא בקורס כזה?? לי זה נשמע הזוי וקצת סדיסטי..סליחה במבי...אבל אפשר לפסל הרבה דברים.....ואןלי את מתעקשת כדי להתמודד?? לא יודעת זה מוזר בעיניי הבחירה

אודי, בחוץ הקופסא מטולאת כל כך אבל קשורה בסרט כולם רואים מה שרוצים לראות בפנים אי שקט מתמיד ורעש שרוצה להפתר אבל לא מוצא את הנתיב הנכון. הכל מפורק, הכל בקצוות, הכל גם וגם ואני כל כך עייפה. לא מוצאת את המילים להכנס לכאן, רציתי כל כך הרבה פעמים רק לצעוק. אני משתגעת. אני משוגעת מאופקת. אני בבית משוגעים כבר שבוע ימים. לא אכפת לי בכלל ממילא אני לא רוצה להיות בשומקום. וכאן אני רב הזמן שותקת.

שירה יקרה כמה עצוב לי לקרוא . תשמרי עלייך בבקשה...את חשובה ויקרה לי . .

מקום לא פשוט.. להיות בשתיקה אבל עם כל כך הרבה רעש ועומס בפנים.. רק שתדעי שאני שומעת את הכאב בפנים בלי הרבה מילים... אני מבינה...

לי זה נשמע תהליך מרתק ומטלטל בו זמנית.תצליחי אולי למצוא את הלמידה, והעשייה וההתקדמות שיאירו אותך במקום החשוב הזה. בהצלחה יקירהה

כמה נאיבי מצידי..חשבתי שבוכריס חף מפשע מסתבר שלא :( אכלתי המון ומנסה לקשר בין דברים.....אמרתי בפגישה שתקוע כבר שנה הקושי שלי..היא הבטיחה שתעזור...עכשיו פשוט עצוב וקשה...

כאן איתך בקושי...

היי מיכל העניין עם בוכריס כואב מאוד גם לי יום קשה כזה...

הכואב הוא ההקלה בעונש ...זה שהכל החוק הוא לא הכל הצדק . זה שהקרבן לא ניספר בכלל בעיני החוק...אז בשביל מה להתלונן בכלל.. מאוד מבינה אל תאכלי (את עצמך) בשביל זה לא שווה..

כאב בגרון כאב מאז כאב מהיום מילה אחת רק 4 אותיות מילה שחוצה עולמות מילה אחת ומליון זכרונות

אין לי מילים. רק יושבת פה לידך.

אני מאוד מעריכה

איתך בכאב יקירה

....לא יודעת מבולבלת ...זה קצת מוזר כי הכאב שלה ואני עונה ...אני יודעת שאת מבינה .

אביב, תרצי לשתף? איזה מילה? איזה זכרונות? קשור לבוכריס?

המילה לא אומרים המילה זה טריגר לפנים המילה הזו שכולם אומרים לתאר אשה מסוג מסויים ובוכריס??? קשור לחיים ..

הי אביב, את יודעת, אני חושבת שאיני מצליחה להגיע למקום בו את כבר נמצאת (שהוא, כנראה מתקדם משלי). והמקום הזה הוא מקום מייסר נורא. אני אומרת כבמעין דקלום 'נוצלתי מינית' המון שנים, עברתי ניסיונות אונס. וגם אצלי אחד מהחבר'ה האלה היה איש ציבור, איש צבא בכיר לשעבר. אז אני אומרת ולא מאמינה לעצמי. נצמדת לקול המכחישים. לא מתעמתת. אני לא זוכרת איך נראה גבר בלי בגדים. ובתוך הקבוצה שפה בפורום דווקא הייצי רוצה לצעוק שאמא מכל אלה אשמה. וסיכנה את חיי. וזה הקשר ששוחזר. ולמה שהיא עשתה אפשר לקרוא אונס. ולמה בגלל זה הסיפור שלי כאילו לא נחשב. ולמה חוגגים כשמטפלת או גננת פוגעת ושוכחים שלעתים בבית אצל ההורים הרבה יותר מסוכן. סוריקטה

כל כך מבינה גם מבחינתי אמא הכי אשמה . למרות אפילו שלא סבלתי ממנה כמוך אבל אמא אמורה לשמור על הילדים שלה. והמקום ...לא יודעת בהגיון אני מבינה ששם הייתי ...ברגש עדין זאת היא ולא אני.. והיא זה זאת שכתבה מנסה לאפשר לשתיינו להיות כאן תחת אותו ניק ...מורכב סוריקיטה מורכב... יש לי עוד המון מילים לך ...הלוואי והיינו יושבות על קפה לבד ...

רוצה להגיד שמבינה. התחושות האלו יותר מדי מוכרות לי. איתך באופן שנכון לך. נטע.

ומה שלומך ???

אודי , כשענית למימה שם בשיח ההוא המקיא והולך ...הבנתי משהו יש בי חלק כזה כואב קרבני עצוב ...החלק הזה כותב במקום אחר ,לא כאן . וחשבתי שאני עושה לעצמי בדיוק מה שמימה עושה מפצלת את עצמי . דיברתי על זה גם בטיפול על האפשרות להביא את החלק הזה לכאן ....והאמת שיש בי התנגדות ... פוחדת לתת לי (הנערה )מקום כאן . בשם שלי מפחדת לחבר אפילו בפורום ..אפילו בכתב ... כאילו אם ידעו שאני ואני הם אחד ...אני יהיה חשופה זה מסוכן לנו ... אתה מצליח להבין אותי ... אודי הבטחתי להשאר בניק אחד ואני עומדת בזה ... אבל בניק האחד הזה ,לא יכולה לחבר את עצמי ...אודי זה מפחיד... ואולי עוד יהיה בי האומץ ,היום

אוי כמה שאני מבינה אותך... הפחד מחיבור....שתהיי חשופה ... לאט לאט בקצב שלך יקירה מאמינה שהיום הזה יגיע...

... ולו רק בשל הסיבה ה'פשוטה' שכאן רואות המון עיניים וחלקן עשויות לפגוש אותי במציאות. ואף יש לי משאלה כזאת. ונראה לי מאד, אביב, שבנקודה הזו את מיטיבה לשמור על עצמך. נכון? וזה יופי, בעיניי. שלך, סוריקטה

היא אמרה שבכל מקרה היא עסוקה ולא מקבלת כרגע מטופלים חדשים אז זו כנראה תהיה התשובה שלה....היא שאלה מה חשבתי כשנתתי את המספר ואמרתי שאני אוהבת את שתיהן וזה נראה לי שילוב מוצלח וגם שאני יותר בשלה לזה בנוסף אמרתי שאמרתי לאותה אחת שאני נותנת לה את המטפלת שלי שאני אוהבת שתדע שהיא שלי :) והמטפלת אמרה תודה שחשבתי עליה..ובכלל זה לא יצא בסוף לפועל אבל אני מרגישה דווקא מחוזקת מכל העניין מעניין לא?

האמת היא שאני שמחה שיצא כך.. אני שמחה בשבילך...

אתה יודע אודי ? הייתי חולה אבל עכשיו סוף סוף אני בסדר... עוד מעט אצא למפגש שלישי של הפיסול... קורה לי דבר משונה ... המורה , די קשוח ... התחלתי לפסל דמות אישה שוכבת על הגב/צד לפי תמונת צילום ( לפי מודל של מישהו חי ואמיתי נעשה עוד מס מפגשים) בכל אופן , בשבוע שעבר פיסלתי גם את השדיים שלה , והפסל/ מורה נעמד לידי ואמר לי ... תסתכלי על המיקום שפיסלת את השדיים שלה והייתי נורא נבוכה .. והוא עוד הוסיף : אני צריך להגיד לך איפה המיקום של השדיים ? את צריכה לדעת טוב יותר ממני .. רציתי להגיד לו : לא , לא יודעת מיקום .. אני לא מסתכלת על עצמי במראה ללא בגדים וגם לר מסתכלת על אחרים ללא בגדים ובכלל אתה לא יודע שאני פגומה לאור זה שעברתי פגיעה מינית אז לאט לאט לך פסל מורה .. כמובן לא אמרתי לו כלום , רק הייתי נבוכה וכרתתי לה את השדיים.. עוד כמה דקות אני יוצאת למפגש לנסות ולפסל במקום נכון... מה זה מקום נכון ? ולי יש משהו במקום נכון ? כל בורג התמקם במקום עקום אחר בגוף .. חלק מהברגים ממש רופפים למרות שאמא צביה מנסה לחזק .. אודי .. בלגן לי עם הקורס הזה ... זה גם מעורר אותי ואני מרגישה שאין לי שליטה על הרגשות.. ואודי , אני לא יכולה יותר עם דוקטורס ... תצעק עליהם !!! תגיד להם שלכתוב ולקרוא דרך האייפון מוציא את כל המרחב והחןפש הפנימי ואתה מרגיש חנוק וחנוט בתוך מחוך וחזיה הדוקים אודי , נראה לי שבסוף אעזוב את הפיסול לפני שאשתגע לגמרי. ואודי , אם ההודעה הזו לא תעלה בגלל שזה דרך האייפון אני לא יודעת מה אעשה לדוקטורס.. מה אעשה ? ... כלום .. רק אתפוצץ בלב ... :((

כמה אמיצה שיחד עם כל הקשיים כן הלכת לקורס הלא פשוט הזה !! מבינה שזה ממש טריגרי עבורך.. אבל יקירה זה שעברת התעללות מינית לא עושה אותך פגומה!! בטוחה שתעשי מה שהכי נכון לך ומה שמקדם את הריפוי והחלמה... איתך, ינשוף

היי יקירה אני עובדת הרבה עם אנשים מברית המועצות ויכולה ממש לדמיין את המורה שלך, את הצליל של קולו... מניסיון אומר לך שהם קשים מבחוץ ורכים מבפנים ------ התואר שלך על השדיים העלה בי צמרמורת ועור ברווז, הקושי עם הגוף, הקושי לראות את הגוף במראה... אני ממש דומעת שאני כותבת לך... את אמיצה, רגישה, מדוייקת.... רוצה לשבת לידך ולהחזיק את ידך, מוכנה? ---- את מוציאה ממני את החמלה, הרגישות והאמפתיה שהרבה פעמים מוסתרות מתחת לאיזה משהו קשוח משהו....

בטיפול הביאה כלפים תמונות של כל ממיניי.. כי אמרתי לה שאני מרגישה תקועה הרבה זמן עם הספקות ופחדים שהחוויות לא אמיתיים אז... דרך הכלפים הספקות מתפוררים ויחד עם זה החרדות ומצוקה בפנים נלחמת להכחיש, להתעלם.. מרגישה לכודה בין הספקות והמציאות לא יודעת לאן לברוח... רק עמוק עמוק בפנים..

את לא מדמיינת ולא ממציאה .אף אחד לא רוצה לבנות לעצמו עולם כזה .. אוהבת ומחבקת והקלפים רעיון מצויין .. :))))))

למרות שלא הגיבו לך אני כאן איתכם

שלום אשמח לדעה שלך היום אני בת 35 ועדיין לבד עם כל הרצון להיות כבר בזוגית ואחרי טיפול ממושך של שנים הייתכן 30 שנה לחיות בבית ובין הורים שיש להם קשר מעוות מלא שנאה ומלא אלימות מילולית ורק הישרדות יומיומית...יתכן לגדול בבית בבית כזה ובתור ילדה שחוותה חוסר אהבה הבנה חמלה הכלה גדלה על אלימות פיזית בנוסף..יתכן שכל זה חזק ממני וחוסם אותי מלהגשים את מה שאני מאחלת לעצמי? ברור לי שכל זה משפיע וקשור... אציין שעברתי שינוי באמונות שינוי במחשבה ובהרבה מובנים,אציין שאני בחורה איכותית.רואה שאני עדיין יורה לעצמי ברגל בתוך הקשרים ומלא פעמים אני לא מתפשרת כי זה מאד קשה לי.. נותנת לזמן לעשות את שלו ויוצאת לדייטים אבל ההתלהבות יורדת והלבד מתחיל לנצח ! האם יש באמת צורך שוב לחזור לטיפולים? למרות שאין לי שום כוונה

הי... מאוחר מידי הגעת גשם, אבל הגעת (?) מאוחר מידי פסקה המלחמה, האש, נחלנו תבוסה, חללים רבים, הרס, אבל פסקה (?) מאוחר מאד התחלתי את הטיפול, ורק קרוב לעשור הכמעט שישי לחיי יש שיקום, מוגבל. ועצמאות, יותר מבעבר. אולי הבוקר אני גם כועסת, גם עצובה אולי. ואולי סתם לא ישנתי מספיק בלילה. עבודה מפרכת מאד מאד, לאדם שלכאורה יש לו כישורים, אבל מרוויח ממש מעט יחסית, אני חושבת. זה מה יש, אבל בא לי קצת לרטון. קצת להיות חמדנית, לייחל לפיצוי משמיים. אה, יורד גשם :-) בוקר, סוריקטה

הגיע קצת באיחור..אך מוטב מאוחר מאף פעם כך גם לגבי הטיפול! ראי מה הושג!! גם אני הגעתי רק כשבער מאוד מאוד..כנראה שלפני כן פשוט לא הבנתי...הכל יתחדש, יפרח וילבלב כמה טוב הגשם הזה!!!! אני אוהבת גשם!! ובכלל לא מדוכאת מיום סגריר..מזלי ;) אל תצטערי על עיכוב של דברים. כל עוד הנר דולק ניתן לשפר ולהרגיש טוב יותר!! חיבוק כזה שמתאים לאווירה ר"ח כסליו חודש של ניסים...קיבלתי בווטסאפ שבחודש הזה נודה יותר על הטוב ונתפלל על אחרים ובכך נביא טוב וניסים לעצמנו....כמו שאת אומרת: מחשבות של ערב ;). מיכל

כל כך מבינה אותך.. עצוב כל כך... הנזק... ההשלכות... גם לי הגיע הטיפול הגיע קצת מאוחר מדי... אבל- ב"ה יש טיפול ורק להיום אני בוחרת להתמקד במה שיש... כמוך יש לי הרבה רגעים(לצערי) של אכזבה ופספוס וכאב על איפה שאני רוצה להיות ואני ממש לא שם.. איתך סוריקטה יקרה...

ציור של לב.גדול.

וכן זה מתסכל ומכעיס ומרגש ומפעים שבכלל יש שיקום שבכלל יש אותנו

בשבילך סוריקטה יקרה. מרגישה אותך ואת כאבך. גשם הקשב לנשים/ תרצה אתר עד רדת הערב, גשם. הקשב לנשים בחלון, עד רדת החשך. גשם, הקשב לנשים הצופות בוילון. גם לנו אדמה שמחכה למשהו מלמעלה. גם בנו יש אימה וזעקה למשהו פורח... וכן הלאה... עד סוף השבוע, גשם. הקשב לנשים בחלון, עד קץ השבועים. גשם, הקשב לנשים העומדות ומחכות. גם לנו בחצר גנה קטנה ריקה מזהר דשא. גם אנו מצפות עד אין בינה למשהו ברוך כמו הגשם. גם בתוכנו מחכה, שותקת, חלקת ארץ קטנה, חרבה. והגשם שלנו אחר לרדת. הגשם שלנו טרם בא. אך הגשם שלנו יבוא עננים כבר זעים במרחק. הגשם שלנו קרב, קרב בצעדי ענק. הקשב לנשים בחלון. גשם אדיר ונוהר. הקשב, איך קוראות הן בזו אחר זו - הוא חוזר הוא חוזר הוא חוזר.

אוף זה עצוב מה שכתבת מגיע לך יותר, מגיע לך הרבה הרבה יותר. ושוב אכתוב כמה מרגישה אותך קרובה יותר זו זכותך לרטון ולכעוס ליבי איתך!

שלום. יום הגיוס שלי הוא ב26 לדצמבר. אני בחור בן 18 וחצי בעל בעיות. יש לי חרדה חברתית די קשה, פחד מהחשוך עקב סיוטים בלתי מוסברים שהיו לי בצעירותי(ולא הצליחו למצוא את המקור שלהם עד היום, וזה מאוד מלחיץ אותי), ככה שאני נכנס להתקפי חרדה בקלות מאוד מכל רחש קטן בחושך. אני די דיכאוני, בטחון\דימוי עצמי נמוך מאוד. אני גם סובל מבעיית עצבים שיכולה לגרום לי להתפרץ ולהישבר תחת לחץ נפשי כבד, זה לא רק מסכן אותי אלא גם את הסובבים אותי במידה והם אלו שמפעילים את הלחץ\מעצבנים אותי, אני מאבד שליטה בקלות מאוד ומסוגל לפגוע בעצמי או במישהו אחר(בשבילי "כבד" זה לא כל כך כבד, אני אדם רגיש מבחינה נפשית). בזמן האחרון בקושי הצלחתי לישון והתיאבון שלי ירד ברמה מטורפת(אני גם ככה בתת משקל), כל זה עקב הלחץ הנפשי שהגיוס מביא. לאחר שנדחה לי הגיוס ב3 חודשים(הייתה לי שיחה עם פסיכיאטרית באוגוסט לאחר הפנייה של קב"נית, הפסיכיאטרית החליטה על המקום שאני כשיר לגיוס אבל כמה ימים אחרי התחרטה וקיבלתי שיחה בפלאפון שהיא דחתה לי את הגיוס בשלושה חודשים למען טיפולים פסיכולוגים). את הטיפולים התחלתי כבר ביולי, ולאחר קרוב לחצי שנה של טיפולים הוחלט כי אני לא כשיר לגיוס ע"י הפסיכיאטרית והפסיכולוגית של קופת החולים שבה אני נמצא. הפסיכיאטרית אמורה לשלוח מכתב המלצה לפטור לצבא בימים הקרובים, אך אני חושש שאין לי יותר מדי זמן מאחר והגיוס שלי הוא בעוד פחות מחודש...רציתי לדעת האם יש סיכוי בכלל שאפגוש קב"ן ופסיכיאטר\ית לפניי הגיוס? יש לי סיכוי בכלל להשתחרר? אני ממש מוטרד ואני לא רוצה להתמוטט מול כולם ביום גיוס בזמן שאני מתחנן לפגוש קב"ן...אני רועד בזמן שאני כותב את זה, אני מאוד מאוד מפוחד...

מרגישה שאתה מפספס אותי... שאתה לא מבין אותי... נוסף לזה פספוס של הודעה. למטה

היי אודי וכולן, מריחה את סוף הטיפול. לא בגלל שהצלחנו להשיג את מטרות הטיפול. הטיפול לא הושלם... אבל אנחנו לא מצליחים להגיע להסכמה בנוגע לנושאים מהותיים. דברים השתנו בגלל שהחיים משתנים.... אין אשמים. אבל הטיפול כבר ממזמן לא עונה על הצרכים שלי. מרגישה כמו ילדה זנוחה כבר הרבה מאוד זמן. ניסיתי להתאים את עצמי למציאות המשתנה אך ללא הצלחה. באמת שניסיתי לקבל את כל הכללים החדשים, להבין את ההגיון שמאחוריהם, להסתכל על הדברים מנקודת המבט של המטפל, לסמוך עליו שהוא יודע מה טוב עבורנו, עבורי. אבל אני מרגישה שזה לא נכון עבורי. שאני נשארת רק בגלל שחוששת להיות ללא טיפול, להיות בלעדיו. אני כל כך קשורה אליו. אוףףף כמה עברנו ביחד. עצוב. כמובן שהוא רואה את הדברים אחרת. אנחנו לא מצליחים לתקשר בלי שזה יגמר בכעס גדול. אני יוצאת מהפגישות נסערת ומתוסכלת. מרגישה מרומה. מרגישה שהוא פוער בי פצע גדול ומדמם ואז "זורק" אותי לרחוב הקר. זו הרגשה בלתי נסבלת... והוא ממשיך בחייו. ממשיך הלאה. אודי, מה יהיה הסוף????

סחלתנית משהו ..רק עבר שבוע וזה מרגיש כמו חודש ... מביאה הרבה הגיון הרבה כאב ארוז בצלופן ... ותוהה על המרחק שאני לוקחת ממנה ,מכאן ....מרחק מעצמי. מאמרים וחומרים מרובים של הקורס הזה מציפים אותי ....לקחתי מרחק מהכל ... פוחדת מתלות בה ,פוחדת שתישבר כמו הקודמת ...על מי אני עובדת איך אפשר לעשות תהליכים עמוקים כששומרים מרחק . והגוף פתאום חולה מאוד ....יודעת שיש קשר . אודי אפשר יד ....הכל פתאום מציף כל כך...

נכון שאף אחד לא נוטש את אף אחד רק חווים נטישה הרבה לאחרונה והכי הרבה כמובן בטיפול מול המטפלת- דמות סמכותית- "כאילו " הורה מיטיבה הכאב מולה מעלה בתוכי כאב גדול וכן.... זה גם יושב על זה שאני נוטשת את החלקים שבתוכי וכל הזמן מחפשת אצלה לאישור לקיומם... אוף.... הנטישה של אז... של אימא שראתה את הכל ועמדה בצד ולא עשתה כלום מציף אותי... רק רוצים שיצילו, שמישהו יבוא להציל ואף אחד לא בא וכן, אני יודעת שזה לא קורה עכשיו אבל... הטריגרים בכל מקום... רוצה רק שיאספו ,ויחבקו וישמרו - שירגישו בטוחים לנצח...

אוהבת אותך המון המון

תודה בכל פעם שאתה מגיב... זה באמת המון! לפעמים בגלל שאני כאובה מדי זקוקים למילים רכות יותר... ברור שאני משתדלת להזכיר לעצמי ששום דבר רע לא קורה עכשיו..

שלום, אשמח לדעת האם אבחנה של אישיות גבולית בארגון גבוה יכולה להיווצר בעקבות התעללות רגשית בילדות ואלימות מילולית במשפחה? והאם יכול להיות במהלך פסיכותרפיה ארוכה ודינאמית שעולים קשיים בקשר מיני ובחרדה מגיל צעיר בתחום, תוספת של חלומות ותחושות אך ללא זיכרון ספציפי או משהו ברור, אלא יותר מעורפל. יכול להיות שהיה אירוע טראומתי ולא זוכרים אותו אף פעם? רק בתסמינים סומטיים מרגישים.? והאם כדאי לפנות להיפנוזה לאור זאת? תודה

התכוונתי חארגון גבולי אבל גבוה, הכוונה לתפקוד תקין ואפילו מאד מבחינת עבודה ויכול להיות שלא זוכרים בכלל את הטראומה גם בטיפול דינאמי ארוך ?

היי! אני התחלתי לגור עם חבר שלי השנה וחצי הזו והתחילו להיווצר לנו ריבים מאוד חזקים מאוד בנושא נקיון וסדר , אני בן אדם רגיל שמגיע מבית רגיל , אפשר להשאיר בית לא מסודר ממש ולצאת , או שאפשר לדחות כלים לאחר כך , קיפול בגדים והכל רגיל, , פשוט .. חיים רגילים פשוטים אף אחד לא כועס על השני, החבר שלי הגיע ממשפחה ממעמד טיפה גבוהה יותר ואני מנסה לכבד ועושה דברים בשבילו מאז שהתחלנו לגור ביחד הוא מקפל לי את הבגדים נוגע לי בפינה שלי במיטה מסדר אותה כל הזמן, המגבןות והבגדים בארון נראים כאילו זה תערוכת יופי הכל מסודר לא מצוקמק ממש בית מלון! הוא מנקה אחרי כל מה שאני נוגעת בערך הוא בודק אחרי אם זה מסודר לפי איך שהוא רוצה , אחרי אוניברסיטה הוא מסדר ומנקה (לא קיצוני ממש ממש ) אבל עד שהוא מתפנה לוקח שעה שעתיים , הוא מאוד מקפיד על זה , ולא ממש נותן לי לעשות ותמיד אני כועסת ! למה אתה עושה אחרי נוגע בדברים שלי! זה שלי.. ותהיה פשוט.. למה אתה לא פשוט.. היו כמה מצבים קיצוניים שהגענו אליהם עד שממש צרחנו אחד על השני הוא אומר כמה שהסטנדרטים שלו גבוהים והמערכת יחסים שלו איתי חשובה מאוד ואני מתוקה והוא מוכן לטפל בזה , הוא לא היה אצל פסיכיאטר ונתן את הדיאגנוזה ocpd על ידי האינטרנט , הוא אומר שיטפל בזה כי מאוד קשה לי להתרגל לזה השאלה היא האם זה יעזור ? איזה טיפולים? האם לבן אדם כזה אפשר לעזור בכלל? זה מאוד חשוב לו (כן הוא לפחות אומר ) ולי פי מיליון ! כי אני אוהבת אותו מאוד ועד כמה שאני מנסה זה ממש הגזמה ...תודה דר .

הי אנשים, מעדכנת שהיום, אחרי גל ארוך למדי אני די בסדר. במילים של פסיכולוגיה - שלמה, מופרדת, יותר רצף. עדיין איני מצליחה לראות הודעות דרך המחשב, ושוב סליחתי שלוחה למי שפספסתי. יהיו המשכים גם אם נתחיל מנקודה חדשה, טוב? שלכם, סוריקטה

טוב לשמוע שהוקל לך.... תמיד יהיו גלים... פעם למעלה, פעם למעטה. חשוב לזכור.. אולי עוזר קצת...

זה נשמע יותר טוב...שמחה בשבילך.

שמחה שכך ..שימרי עלייך ,חיבוק

החלפנו שעה ויצא שאחרי יש מישהו (תמיד השתדלתי לקבוע מאוחר ככה שאני אהיה אחרונה)כשביקשתי לשנות הוא אמר שאי אפשר כרגע. נעלבתי וכעסתי אבל גם דיברתי..וזה היה מאוד נעים להצליח לדבר את זה ולהרגיש מובנת ונורמלית. תודה לכולכם.

הי רוני מתוקה, איזה כיף. מילים. גם שם. גם כאן. נהדר ומקרב, וגם כאן - הנה כתבת ברגע פעיל של אמצע וגם לא אחרונה. יופי! סוריקטה

תודה

המחשב עושה בעיות, לא מצליחה לפתוח הודעות ובכך לא מצליחה להגיב :( רציתי להגיב לזו שהמטפלת שכחה אותה, גם לי זה קרה, וחייבים לדבר על זה גם אם אמרת ש"זה בסדר" גם אני אמרתי שזה בסדר אבל זה לא ממש כך, עד היום אני זוכרת את היום הזה שקבענו והיא שכחה ומזערה את זה...וזה עצבן אותי ודברנו על זה רק בפגישה אחרי כי אמרתי גם שזה בסדר וקורה, אבל מבפנים כעסתי.. אודי, אפשר לבדוק למה הודעות לא נפתחות במחשב? וגם הכותרת צריכה להיות ארוכה...

והם מחקו לי הודעות. שלוש פעמים. לזה אני מגיבה בתמיהה, עלבון עמוק והלם. אז אולי אודי אתה באמת יכול לעזור כאן? בברור הקטע הטכני? גם מיילים לא מגיעים יותר. הי מיכל, הפיסקה הראשונה שלי גם מתקשרת לתוכן דברייך. איזה יופי שניתן למצוא לינקג' כזה. מצטרפת - בוודאי לדבר. ונחזור לנפרדות / נראות וכד'. בטיפול (בשונה, כנראה, מאנשי המערכת כאן) ניתן לפתוח את הנושא ולפעמים להקדיש לו את לב הטיפול. וגם - נראה לי שהקושי האחרון שלי היה קשור למעבר הטיפול בתינוק חדש עם סביבה חדשה שמושרשים בה כל מיני דברים שהם מאד לא אני (או, אחרת - כן חלקים בי שפחות הייתי רוצה לתת להם מקום) והתישו אותי. כנראה, שהייתי צריכה לעבוד קשה מאד על הפרדה (אני/זולת, טוב/רע) וגם איטגרציה כדי לעשות סדר אצלי בפנים. בוקר, סוריקטה

נתתי את מספר הטלפון שלה למישהי....כשיש לי משהו טוב אני חולקת אותו בד"כ, אני ממליצה על איש מקצוע טוב, רופא וכו' אם הייתי מרוצה מהשירות, אבל, לא יודעת רוצה לעזור מאוד לאותה אחת שזקוקה כרגע לעזרה (היא לא חברה קרובה) נתתי לה את המספר של המטפלת שלי, לא אמרתי למטפלת הפעם...פעם כשרציתי לתת את המספר שלה אמרתי לה והיא אמרה שזה תלוי בי אם זה בסדר מצידי אז אני יכולה לתת.........לא יצא מזה כלום בסוף...והפעם לא אמרתי לה...בנות, אתן ממליצות לאחרים על המטפל/ת שלכם? איך תרגישו? אודי, אתה מסכים שמטופלים שלך יביאו חברים שלהם? או מישהו שהם מכירים? האם יהיה איזשהו ניגוד אינטרסים? האם אתה רואה בעיה בכך שמטופל יביא מישהו שהוא מכיר האם זה פוגע? לא יודעת אני סומכת על המטפלת שלי שתהיה חכמה ותדע איך לנהוג.....בכל זאת מרגיש לי פתאום מוזר...היא תשאר שלי וכו' ובכל זאת...לא יודעת כבר...אמרתי אגב לאותה אחת שתגיד שאני נתתי לה את המספר. אודי, מה דעתך על "חבר מביא חבר?"

הי מיכל, ראשית, אני חוששת שפספסתי תגובה יפיפייה וחשובה שלך אליי. כשהשדרוג במערכת יסתדר אביט ואקרא הודעות ותיקות. ולגבי שאלתך - חושבני שהמטפל שלי היה קורא לזה סיבוב מסוכן. הוא, עם רצון גדול לעזור, כנראה היה בוחר שלא להכניס רעש מסוג זה למערכת. וכנראה שגם אני. יש מטפלים ומטופלים שכן. איך הרגשת כשהקשר העתידי בין השתיים לא יצא לפועל בסוף? הקלה? התבאסת? איך היית מרגישה לו היה בין השתיים שיבוש? היית חשה אשמה? רעיונות של בוקר, סוריקטה

בחיים לא הייתי עושה את זה. אני מתקמצנת עליו...:-)

אני כאן ולא כאן .. בלי מילים , בשקט ... לא יודעת לתמלל אפילו עבורי את מה שקורה לי .וזה לא בהכרח רע. מרגישה שצריכה עכשיו להיות כאן איתכם ...עטופה . אודי אהבתי מאוד את תשובותייך למימה ...צנעה כזאת מרגשת ובכל זאת אתה יכול להיות נפעם כל כך הרבה פעמים (גם בשיח מול מימה) שעזרת לי להבין לצעוד עוד קצת קדימה ... סוריקטה יקרה איתך באמת נותנת יד לעבור את השבוע .. ולכולן תשמרו עליכן יקרות .. לאודי ולכולם (במבי קשר זה גם שדואגים לך ) https://youtu.be/6qgdfV18Lcc

כאן יחד איתך בשקט... אוהבת...

הי אביב יקרה, שיהיה שבוע קל. לצערי, לא יכולתי לראות איזה שיר צירפת. ומימה - כל כך הייתי רוצה לומר - הביטי במראה. הביטי. גם אני ליקטתי מתשובותיו של אודי. מתשובותיך, אודי. איתך אביב, אני כאן, סוריקטה

רק שתדעי שהגבתי לך במה שכתבת מתחת לכותרת "איזון" . לא זוכרת מה שכתבתי אבל חשוב לי לאומר לך נוכחותך חשובה לי כאן ושאני כאן איתך, ינשוף

תודה יפתי, חיבוק רחב לך. מקווה שטכנית יסתדר. לא קל לי לעבוד בתנאים כאלה (תרתי - גם בסביבה בה אני עובדת באמת. שם עבדתי קשה כדי לפלס לי מעט מקום. עדיין מאד לא קל). שיסדרו כבר את האתר. אוף. סוריקטה

היי, אני בת 24, סטודנטית. כרגע נמצאת בשנה השניה ללימודים. אצלנו במשפחה לימודים והשכלה הם ערך עליון, לכן לאמא שלי לא היה אכפת שלא אעבוד, לממן אותי בצרכים בסיסיים אך העיקר שאלמד. השנה הראשונה עברה בסדר גמור אך מאז שהתחילה השנה השניה מיום ליום גובר אצלי הרצון לעשות הפסקה של שנה מהלימודים, לעבוד, לממן את עצמי ולא להיות תלויה באף אחד. אני מאוד אוהבת את מה שאני לומדת אך מרגישה שזה גדול עלי ההשקעה בלימודים. מה גם שעברתי לא מזמן ניתוח שדורש הרבה עבודה פסיכולוגית לשינויים שאני עוברת. אם זה היה תלוי בי לא הייתי מתחילה את השנה השנייה. ופה הבעיה, אני לא יודעת איך להגיד למשפחה שלי שאני עושה הפסקה כרגע, מפחדת מאוד מהאכזבה שתהיה להם ובמיוחד לאמא שלי. אני יודעת שזה יגרום לריב גדול בבית. צריכה עצה: איך נכון לעשות את זה? אילו מילים הן נכונות? כיצד לגשת לשיחה כזו? תודה.

הי בנות יקרות ואודי, את הודעותיכם ראיתי, (עדיין לא מצליחה דרך המחשב). אביב מתוקה שאת - נכון שדיברתי על מרחב מרחק, אבל כמובן שיש גם במקביל צד שמאד רוצה להיות מוזמן, ושידאגו לו. ואת עשית זאת. חיבוק גדול על הזמנה נוגעת. גלי רבת חכמה - כמה מלאת חמלה. נזכרת בך בכל פעם שאני נפגשת עם עורבים חכמים וגם ציפורים אחרות וגם כשאני פוגשת אוהבי ומצילי בעלי חיים. אני כותבת עכשיו מוקפת בחתולים. כתבת לי כל כך יפה. אני חוקרת את הקושי שלי עכשיו ומנסה להבינו. הילה יקירה, את כותבת שאת מרגישה אותי אנושית וזה מעניין, כי ברגעים הללו אני מרגישה יותר מידי 'מפלצת', או כמו שקוראים לכך כאן מפוצלת מפורקת. ומעניין איך מערכות יחסים משתחזרות. אודי - אכן לא הכל מת ואהבתי לקרוא שכתבת שאתה נפעם כשאתה מצליח לעזור. ולא יודעת, הרגשתי אצלך גם קצת הומור בתשובותך. וצחקתי. אנשים - אני צריכה אתכם כדי לעבור את השבוע בשלום. לילה טוב, שבוע טוב, סוריקטה

שיעבור בשלום,בשמחה ובאהבה.

'תכנות תודעה' והיכולת של אדם לרכוש שליטה בדפוסי החשיבה שלו? זה כיוון חדש שמנסה עכשיו והדרך היחידה ליישם אותו זה הצמדות מלאה להווה. לחיות בהווה בלבד ואת ההווה ולא לחשוב על שום 'עבר'. להפוך את ההווה לעיקר. את הכאן ועכשיו. נקי. ללא הצמדות לזכרונות וגם ללא בריחה לפנטזיות עתידיות. ליצור הווה שאינו נגוע ע"י העבר. אני ממש מנסה עכשיו . כולל עבודה על התמרת דפוסי חשיבה ורגש. כאשר עולה הקלטת זכרון רגשי מהעבר מנסה להחזיר את עצמי להווה. לחושים בכאן ועכשיו והקיום בכאן ועכשיו. לא לתת תשומת לב לזכרון כזה או אחר כי הוא רק 'הקלטה' ולא ההווה כאן ועכשיו. אם אתמיד בזה שוב ושוב ושוב ושוב יווצר לי בסוף מאגר חדש ושונה של זכרונות שיהיו לי לעבר משמעותי מסוג חדש שנבנה מן ההווה הנוכחי ולא נגזר כבר מן העבר' ההוא.. ועכשיו הווה. מאמין ביכולת של אדם לתכנות תודעה מחדש? שניתן להגיע להישג כזה?

כשאני מגיעה למטפלת שלי ( הקליניקה בביתה) היא מחכה לי. החדר מוכן. כשיש צורך ממוזג. הקלסר שלה שם עם שמי + תאריך. היא פותחת את לי הדלת בחיוך לאחר נקישה אחת קטנה. אתמול דפקתי, והיא ענתה "כן?" מאחורי דלת אטומה. כשפתחתי, היה נראה "שתפסתי" אותה ברגע כזה שהיא סתם אישה בביתה, ולא המטפלת שלי. היא שכחה שאני צריכה לבוא. היא התנצלה , ונכנסה ל"תפקיד" בקלות. השיחה היתה טובה לא על השכחה שלה, אלא על שכחה של אחרים, ולא הוזכר כמעט מה שקרה. יותר בגלל שאני אמרתי שזה בסדר, וזה קורה. אבל חבל שזה קרה. כי אני כזאת ששוכחים אותה, כמעט. לכן אני משלמת כסף כשאני רוצה שלא. אבל גם אז זה לא ברור כל כך , מסתבר. הייתי נחמדה, והייתי סלחנית, ושוחחתי על דברים שתכננתי לדבר. היא רק בן אדם , אני יודעת. וזה בסדר. גם לי קרה ששכחתי, אבל לא אותה. רק אותי.

כמה שאני מזדהה איתך. בכלל לא דבר של מה בכך. איתך... אני לעצמי הייתי מסתבכת מאוד עם כזה דבר, אבל מבחוץ אני יכולה רק לחשוב איתך אולי כדאי לפתוח את הרגישות הזאת שלנו.

הייתי משתגעת...

אני לא רוצה לחיות יותר. באמת באמת לא רוצה. לא יכולה להחזיק את הקצוות המטורפים האלו, ככה, לבד. לא יכולה לשאת את הכאב האינסופי, המשוגע, את היאוש הנוראי הזה שאנשים קוראים לו משום מה "חיים". אני לא יודעת מה זה אומר למות ואני די מפחדת מדברים חדשים באופן כללי, אז אני רק רוצה לא לחיות. זאת לא בקשה ככ מוגזמת.

אני שומעת שקשה לך מאוד. אל תישארי עם זה לבד. לפעמים החיים נראים ככה , אולי לפעמים גם לא. אנא פני לסיוע, יש את ער"ן או סהר כעזרה ראשונה. יש טיפול עמוק יותר. במקרים מסויימים גם בחינם. ואפשר, אפשר למצוא תכלית ונקודות אור לחיות בעבורן (עבורך) . חיבוק.

אודי שמתי לב שתדירות הכעס ועוצמתו קורה לי פחות מפעם עדיין קורה אבל פחות אני מרגישה ריקה . למדתי בשנה האחרונה מקצוע שיכול להיות יצירתי והתחלתי לעבוד בו כביצועיסטית לא בקטע יצירתי. בעבודה רק 2 אנשים איתי והמעסיק.. אין הרבה דיבור. די לבד וביצועי... חסרה לי חברת אנשים שתקדם אותי ומצד שני מתביישת להיות 'אני' עד הסוף ולחשוף את סיפור חיי עם ההכרה בנכות הזאת, העובדה שביטוח לאומי מימן את הלימודים וכ.... הבושה הזאת פוגעת לי בחיים והפסיכולוגית לא עזרה בכלום כדי לסייע לי לא להתבייש בזה. להיפך. זה גורם לתחושת הזהות להיות מכווצת וחנוקה. מצד אחד הנרקיסיזם רוצה זהות של מוצלחות בסיסית ודימוי של בעל ערך, כרטיס ביקור מחמיא. מצד שני המציאות היא טיפולים הכרה בנכות נפשית תמיכה וכ... הבושה לא מאפשרת לי 'לצאת מארון'. החיים בשקר בהעמדת פנים כאילו הכל בסדר, מימנתי לבד, אין בולימיה, אין בעיות או קשיים. הכל מוסתר. אי אפשר לדבר על התמודדויות בעולם האמיתי 'בחוץ'. רק בתוך טיפולים או קבוצות תמיכה יעודיות... אודי איזה סיכוי יש לי במציאות שכזאת שמאלצת אותי להיות 'עצמי מזוייף' כמעט 24/7? מה העצה שלך תהיה לאדם במצבי? להסתיר כדי להגן על עצמי מסטיגמה ואז תהיה אנרגיה של הסתרה או להחשף ואז עלולה שיסתכלו עליי דרך תפיסה צרה של מצב כזה או אחר? אודי בתור פסיכולוג ובן אדם שמתיימר לעזור לבני אדם אחרים (אני מקווה שזאת המהות שלך ולא 'להיות חוקר') איך היית מטפל ברגש הבושה? בטיפול בנפש האדם בקונטקסט החברתי? בהשפעות שזה יוצר על תחושת הזהות? היית ממליץ למטופל במצבי לצאת מהארון בנוגע להכרות וקשיים או להעמיד פנים שהכל כמו כולם וכרגיל ואז בעצם נוצרת אנרגיה של הסתרה ושתיקה ואני מרגישה כמו נעלם ונאלם שלא מאפשר מעבר לחזות של העמדת פנים לאנשים אחרים להכיר אותי. לפעמים בא לי להיות מסוגלת לומר בפתיחות ובלי בושה 'קיבלתי הכרה ומימון. התמודדתי עם חרדות וקשיים וזאת הסיבה. עכשיו כבר משתקמת מזה. אני במקום טוב' לא יכולה להודות בסיפור החיים של עצמי. בחולשות. באירועים שהיו. מתביישת. מתה מבושה. חיה עם מסכה. אודי מה היית מציע? אני בן אדם סוג ב' בגלל זה? אודי תאמין שלפני 4 שנים התחננתי מהפסיכולוגית שתקבע איתי פגישה ותרגיע אותי ואת השפעות ההכרה הזאת על הזהות והערך והיא פשוט נטשה אותי. היא לא ענתה ולא קבעה ולא עזרה. הטיפול שלה הוביל לזעזוע שלאחריו היא נטשה אותי לאנחות. מה שאני שואלת אותך פה עכשיו רציתי לשאול אותה... איך חיים עם אמת נסיבתית על הזהות של עצמך שאתה מתבייש לגביה? קשיים/חרדות/חולשות/הכרה/תמיכה/בולימיה/קושי להיות יצירתי.. בעולם הזה מעריכים אנשים יצירתיים פעלתניים וראש גדול. רוצה שיעריכו אותי גם אבל לא מסוגלת אפילו שיכירו אותי ואת סיפור חיי באמת בגלל הבושה הנוראית. אני 'עצמי מזוייף' מהלך. אני מתביישת בכך שסיפור חיי הוא מה שהוא. מתמודדת עם בולימיה ובעלת הכרה שקיבלה מימון ותמיכה מביטוח לאומי ונעזרת בטיפולים מיליון שנה למציאת הדרך שלי בעולם... זה כזה מביש להודות בקול רם? ככ היה בא לי משהו אחר. כרטיס ביקור אחר. לזהור. לנצנץ. להתגאות בי ולגרום לאחרים להתעניין ולהתפעל. אני לא מסוג האנשים שגורמים לעניין או התפעלות כלשהי. מרגישה אפורה ומשעממת שמנסה לעשות קצת רעש וצלצולים כמעטפת שמסתירה את הריקנות והשממון האמיתי .. איך יוצאים מהארון בלי למות מבושה? קשה לי בעצמי להשלים שזאת 'הזהות' שלי. שככה היה מהלך חיי והסיפור ממנו הגחתי. תעזור.

עצוב. איזה חוסר יכולת להתייחס באופן שמסוגל להבין ללב מצוקת האחר.. מעורר קצת גועל אפילו להבין את רמות הנתק שמתבטאת בתגובה שלך. כאילו עצם הפניה שלי ציירה אותי בעיניך ל'חסרת תקנה' ואותך ל'חסר אונים' בשיח מולי. במקום שתהיה שם התייחסות פוגשת כלשהי.

באמת. מה המטרה? האם באמת הוא עוזר לבני אדם לחיות חיים מלאים ומאושרים יותר? האם הוא משפר לבני אדם את רמות התפקוד? ולמה אף אחד לא מזהיר מפני האפשרות של שחזורי טראומות לא מודעות והשפעה של זה על תפיסת הזהות של אדם ורווחתו? עברו 8 שנים ועוד לא הבנתי! יש לי חרדות לנסוע לחו"ל לבד חרדות לנהוג במכונית לבד קושי לשאוף להישגים ועשייה עצמאית ולא סתם לעבוד ראש קטן בשכר נמוך זה מתסכל אותי מה טיפול פסיכולוגי יכול להציע ולעזור? רק אומרים 'תשלים עם החסר וכופים גבולות יש לעומתם סיוע של מאמנים כריזמטיים שמדברים על העצמה אנרגטית ופריצת גבולות והגשמת יעדים וקידום להצלחה... רק שקשה להאמין שאפשר והם טוענים שאמונה חורצת הכל בעצם למה פסיכולוגים הם ההיפך הגמור שרק מציב גבולות בכח ומדבר על השלמה עם הקיים? או אבל והתאבלות ושחזורי טראומה פתאומיים וחרא? . מה הרצון שלי?? מי יעזור לי למצוא מה הרצון שלי?? למה יש אנשים שהרצון שלהם לא מחזיק להם ומאבד משמעות ואין מוטיבציה וחשק לפעול לקידום מטרות לאורך זמן? אני שוקלת להקים קבוצות תמיכה עצמאית לאנשים שמתמודדים עם בולימיה ומרגישים שאוכל זה החשק האמיתי היחיד שנשאר להם בחיים והתמכרו לזה. הפסיכולוגית שחזרה לי את השבר המקורי בצורה סופר טראומטית במקום לרפא מעמוק בפנים את הנפש. הפושעת הרשלנית הזאת שהציעה לי טיפול גרוע במהלכו חוויתי כמה כמההה הנפש שלי להרפא וכמה ננטשה ונדחפה חזק לידי הסימפטום שביקש את נפשו לשכוח מהכל ולהקיא הכל . היא לא עזרה ולא תמכה בחשק שלי לחיות ולהשאר קשורה אליה רגשית ואוהבת . לא היה לה שום רגש אליי. הייתי 'מושא טיפולי' מאוס. שלא נכנע לה לגבולות שניסתה לכפות על נפשי להכנע להם. מעולם לא הסבירה לי מה הקטע עם הגבולות האלה.... שמגבילים אנשים מבלי לספק הצדקה אמיתית משכנעת. זה רק עשה נזק ומשדר דחייה מכאיבה ונטישה וחוסר אכפתיות ואדישות מעל הכל.... מה בורא באדם רצון ושאיפות למטרות וסיפוק בהגשמתם??? יש אנשים שחיים בעולם הגדול. מטיילים. שואפים. חווים. מכירים. מתנסים. ראש גדול. ויש אנשים שנצמדים לנוח והמוכר וחיים בצמצום ונמנעים מאי ודאות. אני שונאת שאני מהסוג השני. רוצה להיות מהסוג הראשון!! אבל משהו לא מאפשר לי. אין לי זהות נורמלית של אדם שייך ומסוגל . אני רוצה אבל לא יודעת מה ואיך. איך מוצאים מהו הרצון שלנו בתוך העולם הזה?? חוץ מחשק לאוכל שמשתיק את הכל כדי לא לחשוב יותר.. ?? האם באמת יש אנשים שנועדו לחיות בגדול ולעומתם אנשים שנועדו לחיות בקטן וככה זה טבעי?? מה קשורות הטראומות מהילדות והאם הן באמת חורצות גורלות או שזה הבדלים מולד גנטי בלי קשר לכלום וצריך להשלים איתם? איך מוצאים רצון ותשוקה להגשימו???? האם כולם נועדו לחיים גדולים ורק נבצר מהם להגשימם בגלל פגיעות מוקדמות ומשאבים חסרים או שלא כולם נועדו לחיים גדולים בכלל ויש כאלה לנועדו לנצח לראש קטן פצפון של עשייה מאד מצומצת וצנועה של השרדות מיום ליום במקום לחוות ולהנות ולהתפתח ולראות ולצמוח כל העת... . למה לחלק התפתחות תמידית זה מושך ומלהיב וכיף ולחלק אחר מעיק מכביד ומעייף והם מתנוונים עם שגרה קבועה נטולת שינויים בלתי הכרחיים? סיימתי לשפוך הלכתי

הרי אני בגדול עדיין נכנסת קוראת פה אז למה לא רלוונטי... רלוונטי. אבל מהניסיון מולך לא נראה לי שהיה לך הרבה מה לומר על זה ממילא :)

ולא מצליחה להיות כאן... וזה לא קשור לשבת בכלל... יותר בחיים. גם בטיפול מרגישה תקועה. לא מצליחה לדבר ולהגיד, ומה שכן תמיד מרגיש לי שטחי או לא משקף בכלל.

הכל מסביבי בוער!!! חלק ממשפחתי פונתה מביתה. ובלב שלי קפאון. חושבת עליו (על המטפל) וגל של קור מציף את גופי. מי הוא בכלל?? מה הוא עבורי? מה אני עבורו? הוא פאקינג בן אדם זר. איך יכולתי לבטוח בו כך? נטע.

מעדכנת אתכם, שהיה לנו שבוע מתיש, לי בעיקר אבל גם למטפלת שלי. ואני אוהבת אותה. ואת סוף השבוע אנחנו סוגרות בהרגשה טובה ורגועה תודה על המקום.. שבת שלום Aya

הי אודי, אני תוהה - אם המערכת אינה עובדת (כפי שנראה אצלי) דרך המחשב - איך אתה מצליח לראות הודעות ולהעלות אותן? ממשק הניהול כן פועל? אז התקלה חלקית? זמנית? (בהשראת ההודעות כאן). ואכתוב קצר - רע לי. חלקי וזמני - לפעם אחרת... סוריקטה