פורום פסיכולוגיה קלינית

ד"ר בונשטיין שלום, עברתי טיפול היפנוזה לתלישת שערות מהפנים, אצל מטפל מוכר בתל-אביב. המטרה היתה ללמד אותי לבצע היפנוזה עצמית. לאחר תקופה של תרגול נפסקה התלישה. כך סיימנו את הטיפול. הבעיה היא שכל יום שעובר, אני מתקשה להגיע לאותה רמת "immersion" בהיפנוזה - לרוב אני מדמיין משהו מגעיל בצורה יוצאת דופן עד כמעט רפלקס הקאה, כשהיד נוגעת בפנים. בעצם אני מיתרגל לסיטואציה הדוחה והיא לא מעוררת בי את התגובה הרצויה. בהתאם התלישות חוזרת בהדרגה. אני לא מצליח לעורר תחושה שלילית אחרת, כמו כאב למשל. האם ישנה דרך לתחזק את עצמת התגובה? (בעצם אפשר להגיד שבטעות התגברתי על גועל ממקקים...) תודה רבה, גלעד

שלום, אני בת 21 סובלת מדיכאון קליני כמעט במאה אחוז. מאז שאני קטנה מאוד אני סובלת מחרדה תמידית ועייפות נפשית וכמובן רגישות יתר. השאלה היא: האם זה הגיוני שאני כל כך עייפה נפשית וחרדתית שקשה לי לעשות כמה דברים באותו היום ובאותה תקופה? לדוגמא, במעגל העבודה מאוד קשה לי נפשית ולכן בתקופה שאני עובדת אני שוקעת בדיכאון ועייפות נפשית ולכן באותה התקופה אני לא פנויה נפשית לחשוב אפילו על לפגוש חברות? ובתקופה שאינני עובדת (כיוון שאני מתפטרת כי נפשית וחרדתית אינני עומדת בזה) אני נפגשת יותר עם חברות ומרגישה חופשייה קצת יותר.? דוגמא נוספת היא שבשנה האחרונה הבאנו גור כלבים הביתה (אינני עובדת בשנה הזו) והייתי איתו כל היום בבית וצריך לחנך אותו וכו וזה קשה ואני מרגישה פשוט מותשת נפשית בעיקר ורגשית ואני מרגישה פשוט סחוטה. ומשפחתי חושבת שאני פשוט מגזימה שאני אומרת את זה.. האם זו רק אני שמגזימה ומקצינה (אני בטוחה שלא) או שזה דבר שאכן קיים וכיצד אפשר להסביר זאת למשפחתי? תודה רבה. *נתתי רק 2 דוגמאות אבל זה בא לידיי ביטוי בכל דבר בחיים, פשוט עייפות נפשית מכל דבר, לא יכולה לבצע מספר מטלות מסויימות שדורשות אנרגיה.. נפשית.. רגשית..

אוי..מבאס! ההודעה שלך נשארה ללא מענה של אודי...אודי, תענה לבמבי טוב? טוב שאביב כתבה לך, אני מסכימה איתה. את לא יכולה לדעת מדוע המודליסטית החליטה לעסוק בזה. מצטערת שכתבתי לך כך, אולי מתאים לך לפסל דברים כאלה, לא יודעת...בחרת אולי להתמודד כך? זה עניין שלך וזו רק דעתי איש לא אמר שדעתי נכונה. כל אחד בוחר בחירות בחיים ואני מאמינה שתתמודדי עם הבחירה שלך ובאשר למטפלת שנעדרת וואו..נראה שדווקא הפעם את מצליחה יותר? חיבוק שמתאים, מיכל

אני יושבת פה בחוץ. מחכה לשבע,לפגישה שלנו ורק חושבת על זה שכנראה שזהו.. אין לי על מה לדבר היום.. אולי הגיע הזמן לסיים.

האם העובדה שלאמא שלי יש או סי די בצורה קלה וגם לאחותי בצורה קצת יותר חמורה זה גם ישפיע עלי מתישהו בגלל הגנטיקה או שאין קשר?

אבל האם זה אומר שיכול להיות שבעתיד זה יהיה אצלי? האם אני צריכה לחשוש מכל סימפטום קטן או שאין צורך? תודה

ראיתי בגוגל שה קיצור של somatic exprerincing , לא בטוחה שאיתתי כמו שצריך... אז היום בטיפול, היא סיפרה לי שלומדת את זה וחשבה עליי בהקשר הזה, שאולי יוכל לעזור לי. והוסיפה משו שזה בגלל שקשה לי לדבר... והמחשבה הראושנית שלי הייתה, עוד לפני שסיפרה לי מה זה, שיופי, אני כזו דפוקה ששום טיפול לא יכול לעזור לי, לא אמרתי לה את זה. עשינו איזה משו שקשור לזה היום... הרגיש לי מוזר, אחר, לא יודעת מה אני חשובת על זה. היא ביקשה שאשלח לה הודעה היום בערב איך אני מרגישה אחרי כמה זמן בקשר למה שהיה. אודי, אתה מכיר את השיטה? מה אתה חושב עליה? רפרפתי קצת בגוגל מניחה שאקרא על זה עוד..

אודי יקר אתה לא כאן ולומדת לא לדאוג באוטומט... חושבת דיברת על כנס רק לא יודעת אם השבוע או בבא ...בכל מקרה מקווה שאתה לא כאן מסיבות טובות . וניכנסתי לעדכן שלוקחת את הפרידה הזו כמו מהמטפלת למקומות טובים ומצמיחים ..יודעת שלא יהיה פשוט ויהיו עוד געגועים אבל עם זכרונות כל כך תומכים ואוהבים ויד שתהדהד עוד ועוד טוב בתוכי. ומזכירה לעצמי שאני לא לבד ויש לי מטפלת נפלאה והיקום אוהב אותי כל כך שישלח לי תמיכה בדיוק מתי איך וכמה שאני אצטרך... אותה קיבלתי לעבור את המשבר בטיפול ליוותה אותי בחיזוק של הקשר החדש ועכשיו יכולה כבר להניח ולתת למטפלת שלי להיות שם בשבילי .. גדלתי עוד סנטימטר ... שתהייה שבת שלום רגועה וטובה לכולם

אהבתי את ה"גדלתי בעוד סנטימטר"... שבת שלום יקרה!!

אז... לתשומת לב, לא שכחתי אתכם, רק עכשיו הצלחתי. בשבוע הבא צפויה סערה חורפית חריגה. יש בקיצון האומרים - מדהים, ויש האומרים - איום ונורא. ויש מי שזה לא עושה עליו רושם מיוחד, אולי? ובס"ה יהיו אלו אולי עוד כמה ימים של מזג אוויר. סוריקטה

האמת אני מפחדת ממזג אוייר סוער, כי גרה במקום קר ומפחדת שהחשמל יקפוץ ויהיה לי קר...

אתה יודע ? אני מותשת.. כל כך מותשת.. אולי גם מאוכזבת מעצמי .. אולי בכלל בדיכאון ? אולי אני מבולבלת ? אולי גם מרגישה אשמה ? מאוד אשמה ??? אודי ! רוצה שתדע, אני לא אשמה !!!!!!!!! אתה שומע אודי ? אני לא אשמה !!!!!!! אני לא הזמנתי את המודליסטית הזו שתשכב בעירום ונפסל אותה .. זו לא אני !!! אודי ? נכון שאני לא אשמה ??? אודי.. אתה יודע שבסיום המפגש כל אחד היה צריך להניח על השולחן סכום מסויים שהמורה/פסל נתן למודליסטית.. אודי ? זה נקרא שאני משתפת פעולה במשהו שמריח מהסוג שכזה כמו נשבעתי כשהייתי ילדה שכל מה שעשו לי אני לא אעשה לאחרים... למה היא מוכנה לעשות את זה ? זה קצת מזכיר לי... אודי ??? אני אשמה ???? וחוצמזה גם הייתי מאוד עייפה במפגש ..כל הזמן פיהקתי.. כמעט נרדמתי בעמידה.. היה קטע נוסף.. איכשהו ,לא הצלחתי לראות תלת מימד.. לא הצלחתי לפסל.. כשניסיתי לפסל מקדימה, מהצד ,מאחור זה לא הסתדר.. גם הגובה היה ללא פרופורציה.. כאילו כל חלק לא היה קשור לחלק אחר.. לא יודעת אם מצליחה להסביר.. ושוב אני תוהה.. אולי הקורס הזה לא מתאים לי ? אולי באמת כמו שמיכל כתבה לי, זה איזה קטע מזוכיסטי ??? ואפילו אמא צביה לא נמצאת עכשיו... כל השבוע לא אפגש איתה.. מרגישה אבודה בעולם.. אתה יודע אודי ? אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה לשאול אותך.. אודי , אני בדיכאון ? אני פושעת ?? למה היא בחרה להיות מודליסטית בעירום? אולי רק בגלל שאין לה שקל על הנשמה והיא חייבת את הכסף ולמעשה היא נאנסת לעשות את זה ????? אודי אני רוצה למות

את ממש לא אשמה ....ומודלינג זה לא זנות זאת אומנות !!!!!! גוףזה לא דבר רע ויש מי שיכול ורוצה לחשוף אותו לצורך ציור ובנינו מה ההבדל בדוגמנות של ליבני נשים או בכלל... מצטערת כל כך שזה קשה ולא אני לא חושבת שאת מזוכיסטית. אני חושבת שכמוני זה עוד כלי להתמודד עם מה שקשה .. ובמבי ,במבי . . אמא צבייה איננה כל השבוע ואת את מגיבה נפלא ...ווואוו את מדהימה . אני חושבת שאת מתמודדת נהדר ודווקא דרך ההתמודדות שלך נותנת לי כוח לא להשבר בקורס שלי..... שיהיה סופש רך ונעים

דואגת לך.... מבינה כל כך

נטע חושבת עלייך ואיתך

מרגישה פה הרבה עצב ובקושי. חושבת על כל אחת ואחד פה. מאחלת לכולנו ימים נוחים ובהירים יותר.

שתהייה לך שבת טובה ונעימה

חמודה שאת על הדאגה (: שבת שלום

Mother, you had me but I never had you, I wanted you but you didn't want me, So I got to tell you, Goodbye, goodbye. Farther, you left me but I never left you, I needed you but you didn't need me, So I got to tell you, Goodbye, goodbye. Children, don't do what I have done, I couldn't walk and I tried to run, So I got to tell you, Goodbye, goodbye. Mama don't go, Daddy come home. Mama don't go, Daddy come home. Mama don't go, Daddy come home. Mama don't go, Daddy come home. Mama don't go, Daddy come home. Mama don't go, Daddy come home. Mama don't go, Daddy come home... העתקתי אין לי כח לתקן...בכל מקרה הכל נובע משם כנראה..ותמיד נרצה שאבא ואמא יבואו הבייתה במובן החם של המילה לעולם אזדקק לחום הורי :( את הנעשה אין להשיב..."כל מה שאנחנו צריכים זה אהבה"...לא בטוחה שהאהבה שתתן שווה לזה שתקבל חסרה לי אהבה מסוג שלעולם לא אשלים אותה...וזה כל כך עצוב :(

אפשר יד או שיר איזה עוגן .. התזמורת אודי לא מנגנת היום . התזמורת בוכה .. זה מעניין אצל המטפלת הכתובת הייתה לי על הקיר כאן .. לא ציפיתי לבוםם הזה... מתפרקת לרסיסים גם אם מבינה הכל בהגיון .. מבינה ושמחה שהיא יכולה לעשות שינוי ובכל זאת ... הקול שלה היה עוגן בטוח כל כך ..האישה הזאת תמכה ועזרה לי בכל המשברים בשנה וחצי האחרונות .עזרה לי למצוא מטפלת חדשה לבנות תהליך חדש בצורה כל כך בטוחה לעבור את הקורסים המוטרפים האלה . אני לא מוצאת מילים לעצמי ...עוד התקשרות עוד העלמות סיפור חיי...מצע רך כל כך לחזק את הפחדים בטיפול שגם היא תלך ....אוף אוף אוף ....אני עייפה כל כך

אתה לא גם תלך נכון... בעקבות המשבר עם המטפלת אז קיבלתי סיוע ותמיכה ממישהי ...היום היא הודיעה לי שהיא עוזבת ... דצמבר השחור!!! גם המטפלת שלי הקודמת הודיע לי שנגמר לפני שנה בדצמבר ....ועכשיו גם היא . לא רוצים להקשר יותר לאף אחד .. אודי ... אני נטרפת לא רוצה לחיות בפחד תמידי שאנשים יעזבו אותי . מבינה שזה טבעי וקורה ...אבל זה מפרק ברמות ...

אבל אודי, משהו שקשור לכאן, אם אפשר. גם אתה לא ממש מכיר אותי, אבל קצת, איכשהו וירטואלי. לא הצלחתי לברר במערכת מדוע תגובות דרך לא מגיעות כלל למייל התקף שלי. בין אם נשלחות דרך מחשב או דרל הסלולר (וגם זה מעצבן, כי כל הקטע של הרישום והסיסמא הולך פייפן, ולי דווקא טוב להקפיד עליו). אהבתי את האפשרות הזאת. בקיצור, מרגישה שאני בטלה בפניהם, אבל אולי אתה, אדם עם שם ופנים ותפקיד, אם תרצה, תוכל לבדוק? מדוע אין קבלת תגובות למייל? זה בסדר לבקש? או שמא כל זה מכוון? אז זהו שאני מרגישה מבוטלת. ןמעניין - כי אתמול עשיתי אולי את היום הכי כייפי לתינוקי, וגם עברתי על כל מיני הודעות קוליות שהאישרו לי במשיבון לפני שנים (פעם, לפני עידן הווטצאפ/סמס היה מכשיר כזה והשתמשו בו די הרבה, אה, ופעם גם לא היו טלפונים, ניחא, אבל היום יש) ונראה שאנשים (שחלקם לא עמנו יותר) היו קשורים אליי, סייעתי להם רבות, אך גם היו לי רגשות פחות נחמדים כלפיהם, למשל, כשנדנדו ודרשו הרבה יותר מידי. כל זה התחיל מכך שהשכן הקשיש שלי, שכנראה כבר לא יחזור לביתו, עשה מאמצים גדולים (כשלו אין מכשיר טלפון משלו כרגע) כדי להשאיר לי הודעה במשיבון, שבמקרה עוד מחובר אצלי וכבר מי יודע כמה זמן עומד כאבן שאין לה הופכין, כמו פעם. מישהו אמר לי (נדמה לי, אני רק מדקלמת) שחיים כי חיים, ולאו דווקא כי מישהו צריך אותך. תלוי בך. ואני יצרתי לי דמויות תלותיות בחיי - דווקא לא התינוקות (כי להם יש הורים ומשפחה והם לא יוזנחו), אלא קשישים עריריים, חתולים. המחשבות ניתקות, אז אני עוצרת בכאב. סוריקטה

אוף ועוד אוף גם בשביל הקושי שלך ... קוראת אותך ורק להגיד לך שאני כאן יושבת לידייך שולחת יד.. יחד זה הרבה יותר קל . אתך מחבקת

יקרה וטהורה שאת איתך בכאבך שירה

מתוקה !!! קראתי את מילותייך ששורה אחת ממש "הצליחה לצאת דרך המסך ולדפוק לי במוח,בלב ובבטן.. השורה הזו סוריקטה :"ואני יצרתי לי דמויות תלותיות בחיי - דווקא לא התינוקות (כי להם יש הורים ומשפחה והם לא יוזנחו), אלא קשישים עריריים, חתולים." עוררת בי ממש רצון לאמץ אותך.. עוררת בי רצון לדאוג לך, ממש לטפל בך... וואוו סוריקטה , את מצליחה להוציא ממני משהו בעוצמות .. שלך ואיתך, במבי.

רק שתדעי שקראתי אותך כבר אתמול, אבל אין לי כרגע ממש מילים לכתוב. אבל הרגיש לי כואב לקרוא אותך. מקווה שהיום עבר בטוב... שולחת חיבוק אם מתאים

שלום אני עידו בן 26. האמת אני לא יודע מאיפה להתחיל זה פעם ראשונה שלי בפורום בכלל. אני בשנים האחרונות מחפש זוגיות ולצערי לא מצליח אפילו ליצור לעצמי דייט. התחלתי ואני מתחיל עם נשים ברשת ברחוב בעבודה באוטובוס אך לצערי אני נענה בשלילה . הבעיה היא ההורים שלי. הם כל הזמן לוחצים עליי מה יהיה איתך ומתי תתחתן וכו'. זה כל פעם מוביל לעימות שאני לא רוצה ואני כל פעם מסביר להם שלצערי לא הולך לי. מה אני אמור לעשות ?

שוב המצוקה אחרי טיפול הספקות עם הפחדים הפחד להיות לבד עם הכל הצורך להתנתק כדי להתמודד ניתוק מעצמי ומהחלקים שבתוכי הרצון לדעת את האמת יחד עם הידיעה שלא אוכל להכיל את זה... שאתפרק... אתאשפז.. לכודים בפנים כולם.. אני מחזיקה ומכחישה כי קשה לי מדי... אני חייבת לתפקד... לקום בבוקר.. ללכת לעבודה..וכו.. אתם מבינים אותי??? קשה לי כל כך... קשה לי... נמאס לי המלחמות אבל אינני יודעת דרך אחרת להתמודד ולשאר שפויה...

איתך מחבקת עוד יהיה קל יותר . אוהבת אותך המון ... חיבוק ענק ענק המון מילים שאת יודעת ובכל זאת להזכיר שזה גל ושזה לא פשוט ושאני מבינה ...ולהזכיר שמה שלא היה הוא כבר היה... ואכן לא פשוט לקבל כזה עולם כי מי רוצה עולם כזה ... הם לא משקרים אהובה . הם כואבים חיבוק לכולך

אכן קשה כל כך...קשה גם להתמודד אחרת ממה שאת יודעת, איתך יקרה.

אני מאוד מבינה אותך, בלי הרבה מילים רק להיות פה איתך. שירה

ינשוף יקרה, איתך.. במבי.

איתך, נשמע מאוד קשה ומבלבל...

על ההבנה ומילים רכות

קראתי את כולן בימים אלו נגמרו לי המילים.. ובכל זאת רוצה שתדעו שחושבת עליכם . שולחת יד וכוחות לעבור את הימים הלא פשוטים האלה ושיר שאומר המון . https://youtu.be/j6y4vseYUAM

איתך אביב יקרה ואהובה, בלי מילים. החזיקי מעמד שירה

אני פה. ונעים לי

מאז שאני זוכרת את עצמי אני אדם חייכן, מבחוץ תמיד אופטימית, הכל כזה טוב...ועוזרת לכלם ומחבקת וכו'. אבל בפנים הרבה פעמים מרגישה עצובה, לפעמים אפילו סתם בלי סיבה שנראית לעין.... בתוך תוכי, עם עצמי מרגישה הרבה פעמים עצב...עצב ומחסור של....משהו, חום? חיבוק אנושי? משהו כזה. האם יש דרך יציאה מהמקום הסגור והסוגר עליי, האם אמצא אי פעם דרך להיות מאושרת ממש? יש רגעים של אושר, אבל בתוכי עצבות מתמשכת ואני רואה שלכלנו כאן יש הרבה רגעי כאב וזה עצוב כל כך......האם ישנה דרך שבה נחוש אהובים? מוערכים? שהלב שלנו יתרחב ו... חשבתי שאם אתן אהבה אקבלה...זה קורה בגן בעיקר, חום מהילדים.....ששמחים לפעמים שאני באה.......אבל בכל זאת הלעולם לא ארגיש בתוך תוכי אושר אמיתי כזה? ממלא? למה המחסור גדול? למה הכאב הזה? האם זה אופי???? אולי אני פשוט כזו, אופי כזה עצוב?????? לא יודעת אנשים חושבים שאני שמחה דווקא....אבל עצוב מבפנים ואני לא מצליחה להעביר את המסר למטפלת למה אני עצובה כל כך.....אולי בעצמי לא מבינה מה חסר לי? ......האם יש דרך יציאה? עצוב לי. ואודי, תודה על הכל, הקשב הרב חשוב כל כך, מרגישה בודדה :( ותודה שנפתחות סוף כל סוף ההודעות מהמחשב.

הטיפול נקטע. אני "התפרקתי" ולא היה מי שיאסוף את השברים. האינטימיות בטיפול היא אינטימיות מלאכותית, מזוייפת. לי לא הייתה שום משמעות בעיניו של המטפל. הייתי עבודה עבורו, מקור פרנסה נטו.... משתדלת להעסיק את עצמי. אני לוקחת עוד ועוד פרוייקטים. עובדת 24/7. ממעטת לנוח. כשאנוח אתפרק. אני חושבת שלא מעכלת שזה נגמר... אודי, איך ממשיכים הלאה? איך מתגברים על אובדן שכזה? נטע.

הודעת הקאה משהו, לצערי... נבוכה ומתביישת ואולי אף אתחרט. לא בא לי לקום בבוקר (אבל קמתי); לא בא לי לכתוב (אבל הנה, אני כותבת); לא בא לי לסדר את הבאלאגן שהחתולים עשו בלילה, אבל סידרתי; לא בא לי להחליף בגדים, להתרחץ, ללבוש עוד שכבות, אבל אעשב זאת. לא בא לי לנסוע שעה באוטובוס דחוס, שמהסלול שלו בין המפותלים ביותר, אבל אסע. לא בא לי להתנועע, כי כבר שבועיים אני חבולה, אבל אני מתנועעת המון. לא בא לי לעבוד כל כך קשה ולקבל תמורה עלובה יחסית, אבל אין לי אלטרנטיבה ואיני יודעת למצוא, וזה לא שעכשיו אפשר לומר, שזו נקודת ציון בדרך להתקדמות. כי, לאן? וזה לא שאני צעירה. ולא בא לי בסוף היום לראות שתדירות האוטובוסים נמוכה כל כך והכבישים חסומים ואצטרך ללכת עוד ברגל (אני נעה בין 15-30 ק"מ ביום, כל יום, למעט סופי שבוע); ולא בא לי לפנות שוב ושוב את הפסולת שנערמת בגינה, ובכלל לקחת על עצמי את הפסולת של כל העולם, מתפקיד ניסיון ריפוי האם. (זה דווקא טוב, למען האמת); ביום שיש ביקשו ממני לעבוד עוד, במקום אחר, אבל כל כך הייתי שבורה, אך מספיק חזקה לבקש חופש. אודי, אני מניחה שגם לך יש רגעי לא-בא-לי-להיות מנהל-הפורום, או לא-בא-לי-לטפל-באיש-הזה ולא-בא-לי-לצאת מתחת-לשמיכה-בחורף, נכון? אתה יודע לקחת חופש. ואני? לא בטוח... ואפרופו ההקשר למשפט הזה מהסרטים - כבר אמרתי, המיניות - שוין, ואי אפשר לחשוד עכשיו בתרופה. 'השתבללות' גם לא עוזרת, אין מה לעשות, המציאות שם. ואיני מצליחה להעלות על הדעת מה כן עכשיו. בוקר אור לכל האנשים, סוריקטה

כן... כולנו יש את רשימת ה"לא בא לי" יש לי רשימה כזו ארוכה מאוד אבל בכל זאת כמו שאת כותבת .. עושות הפוך על הפוך כי אולי זה נותן תחושה של הצלחה חשוב לקחת פסקי זמן לנוח ... לנשום... אני מחכה לסופייש כדי לנוח... לפעמים צריך יותר וזה בסדר והכרחי אפילו... אנחנו יכולים ולהרשות לעצמינו חופש...כך אנשים "נורמטיבים" עושים... איתך יקירה, ינשוף

מתוקה שלי, יש בי פחד ש'הלא בא לי' יצא לפועל באופן מציאותי. זה קרה פעם. קרה לא פעם, אבל לפני שהייתי בטיפול. במובני הימנעות, התכנסות, קטיעה, קיבעון ועוד. אבל לא ניסיונות אובדניים (אז לפעמים טוב שאין כוח). ובכל זאת, זה מפחיד. תודה שאת איתי, סוריקטה

סוריקטה אחותי שלי האהובה, ..ולי כן בא לשבת על ידך ולהיות איתך בכל מצב צבירה ברגע נתון שאת נמצאת.. זה בסדר נכון? רוצה לומר לך שגם כשדוקטורס היו בשביתה ולא פתחו הודעות מהמחשב הגבתי לך מס' תגובות שמתעופפות להן אי שם.. סוריקטה ,את ממש ממש מותק !!!! ומה כן בא לך ? תני לדמיון לשוטט ותאמרי ה-כ-ל ..כל מה שבא לך..בלי לדפוק חשבון לאף אחד.. תכתבי ותגידי לנו פה בפורום.. זה כייף.. לי, עצם האפשור לדמיין כל מה שבא לי ולא בא לי ואח"כ לומר את זה לאימא צביה , לאודי ולכם פה בפורום נותן תחושה של שחרור מאסטמה רגשית.. שלך במבי.

הי אהובה, משמח אותי מאד לשמוע שניסית להגיב בימי התקלות הטכניות. וזה מעניין שאנשים כותבים לו פה שהם אוהבים את סוג הדברים כפי שאני מביאה לאחרונה, ולי בא דווקא להיכנס כאן בחומרה כמו טרול בכינוי ממוצא לרגע מול עצמי ולהגיד לסוריקטה שתעוף מפה ושהיא דוחה. אדגיש - חשבתי בראש, אבל מעולם לא עשיתי זאת כאן. לא מולי ובוודאי שלא מול מישהו אחר. תודה, יפה שלי, זקוקה למילותייך, סוריקטה

ממש ללא בא לי שלך! יש פעמים שילד אומר לא בא לי לבוא לגן. ואני אומרת לו זה בסדר גם לי לא תמיד בא לבוא לעבודה..גם לאבא ולאמא לא תמיד בא...אבל יש דברים שחייבים לעשות ולפעמים אפילו מותר גם להשאר בבית וזה בסדר כשאחרים יכולים להשאר איתך..יום אחד ירד גשם ממש חזק ולי היה יום חופשי. אז פשוט לא הערתי את הילדים והם התעוררו לבד בתשע וחצי. עשר..וזה היה כל כך כיף!!!! הם היו בהלם ;) אבל שמחו...מותר שלא יבוא לנו ועם זאת ישנה מחויבות ואחריות..לפעמים צריך גם לדעת לשחרר ואני חושבת שלאט אני לומדת לשחרר גם את הילדים..פעם ממש לא נתתי להם להשאר בבית סתם;) ...כלנו צריכים מרחב מחיה....והיה לי בדיוק עניין עם בעלי על כך שאני מרויחה מעט ואמרתי זה מה שאני אוהבת אלו היכולות שלי ולפעמים החברה מצפה מאיתנו לדברים שאין ביכולתנו לעשותם למרות הכישרון...אמרו לי שיכולתי יותר ללמוד ולעבוד במשהו אחר...שטויות!! אלו היכולות שלי וזה גם עניין של בחירה..לפעמים החיים בוחרים בשבילנו....וואו כתבתי המון.ביי..;)חפרתי...

הי מיכל יקרה, אהבתי את מה שכתבת. גם אני אומרת לקטנטנים שאצלם שומעים המון לא-בא-לי שיש לי רגעים כאלה אבל אני כן עושה. אז מצטרפת לדרך. והקשבתי גם לשאר דברייך, כאן בעץ, וגם דברים קודמים נפלאים שכתבת. אני זוכרת. כתבת יופי, עוד נדבר, שלך, סוריקטה

https://www.youtube.com/watch?v=5rldV3anf4M באהבה לכל כולך

הי יקירתי, את מבקשת בשקט, לא בכריזה עולמית, נכון, ואני כל כך מבינה, אבל אני כל כך מתרגשת שהייתי מציירת רמקול, כמו שהיו עושים פעם. אין כמוך! באהבה בחזרה, סוריקטה

הוי אודי, איך דרכנו אתה מכין אותנו ומספר :-) בהצלחה. כיף לך. סוריקטה

הי סוריקטה, שגם לי לא בא וזאת תקופה כזו ... והאמת שכשלומדים לא להבהל מזה שלא בא הכל בסדר. מה גם שלא בא ואת עושה...... חיבוק

כל כך אהבתי ואוהבת את מילותיך אלי בתגובה שכותרתה "הזדמנות לשחק" ממש כל מילה ממש ממש התאימה לי בדיוק !!! ואתה יודע אודי ? המפגשים מתקיימים בימי רביעי אבל קיימת אפשרות להגיע בזמנים נוספים בכדי לעבוד על היצירה שלך ללא המורה/פסל. וכל סוף השבוע חירפן אותי הרעיון שהאישה הזו שפיסלתי נשארת כרותת ראש ורגליים. ממש ממש לא הסכמתי שהיא תישאר כך בגלל ש"אין זמן,צריך למהר כי השבוע תגיעה המודליסטית" הגעתי היום למקום ועבדתי לבד ,בשקט,ללא לחץ,חרדה ללא מבטים של מורה/פסל שמבטל מה שאני עושה.. פשוט עבדתי בשקט ומילותיך נשמעו כמו נעימה של ציפורים: "תשמרי לעצמך מרחב פנימי לשחק קצת, למרות הרצינות התהומית של המורה. את, כפסלת, בוראת לך מציאות משלך, ושאף אחד לא יקלקל לך את זה... (אבל כן מותר ללמוד קצת מהמורה...)." ממש כך שמעתי בשקט.. היה נעים ובלי לחץ המשכתי את הרגליים וגם ראש עם פנים,עיניים,אף,שפתים ולסת.. מעניין מה המורה/פסל יגיד... מזל שהשבוע אנחנו לא נוגעים יותר בחימר אלא נותנים לו כבר זמן להתייבש בכדי לשרוף בתנור ופונים לפסל לפי מודל ההיא.. וואווו ..עדיף לא לחשוב על זה עכשיו.. עדיף לחשוב על דברים נעימים ומרגיעים.. כיפיים כמו שכתבת לי.. וראית אודי ? דוקטורס תיקנו ושוב יש פה מרחב וחופש פנימי לקרוא ולכתוב מהמחשב מתוך מרחב נשימה.. שלך-במבי.

אמנם לאודי ההודעה....אבל אני ממש גאה בך!!! לא יודעת לגבי המטרה של הקורס, אולי היא מדע מדוייק? :) כי אותי לימדו לתת לילדים דרור באומנות וכל אחד מפסל/מצייר כפי שהוא חווה את העולם...לעולם לא אומר לילד השמים כחולים, האדמה חומה וכו'...לא אוהבת ללמד ילדים לצייר הם לומדים מהעולם סביבם וחווים אותו, זאת אמנות. רק אם ארצה למשל ללמד "אני וגופי" והם יסתכלו במראה והמטרה לצייר את עצמם..אולי...תלוי במטרה. מה זה משנה המיקום? העיקר שאת אמיצה כל כך!!! בכל מקרה, כל הכבוד שהלכת ולא ויתרת שחזרת לפסל שם...וואו, את אלופה!

אני פה. סתם ממש. שיהיה שבוע טוב.

מאחלת לך שבוע טוב עם מלא אור ואנרגיה מרוממת..

כתבתי כאן קודם מתוך תהומות של ניתוק כמי שמבקש להציל את עצמו מטביעה מוחלטת. הכרחתי את עצמי להתקשר גם למרכז הסיוע...לשמוע קול אנושי ואת עצמי וחוזרת לכאן לפני שיעלה שהכל בסדר ...קצת מרגישה חבוטה אבל יותר אסופה .. סליחה ותודה על המקום

את יודעת אביב יקרה, כמה קשה לנו להיות נזקקים ולבקש עזרה..אבל מותר ולגיטימי.. אני כמוך לא אוהבת את החלקים ה"חלשים" "תלותיים" וכדומה... לומדת לאט לאט לתת להם גם מקום למרות הנבוכה ופחד מלהפגע..איתך, ינשוף

אביב אהובה, אין כמוך שפנית למרכז הסיוע. ואם הכתיבה כאן עזרה לך לפנות לשם, מה טוב. ותודה שגם עדכנת. אני תמיד תוהה אם לחודש כמו דצמבר בו הימים הכי קצרים יש גם תרומה לענייני המצברוח, וגם ליום הולדתך, שכנראה מתקרב. בחורף אמרת לא מזמן, אם אני זוכרת נכון. חיבוק גדול בינתיים, שלך, סוריקטה

אם אני אנני אני אז מי אני בכלל... רוצה להעלם לכדי נקודה קטנה ופוחדת כל כך ..... רגעי החיבור מתמעטים והולכים ונראה שרוח הלחימה עוזבת אותי. כבר לא אכפת לי כלום ..ושעות נעלמת לתוך עצמי ... עצוב לי כל כך ... ולא מאפשרת גישה לכאב הזה לאף אחד. מנסה לצוףף ולא לטבוע בים של רחמים עצמים וקורבנות אומללה ...

מבינה את המקום הזה שנלחם לא לתת מקום לכאב... אנחנו נלמד אביב יקרה במקום בטוח לאפשר שיחרורו... אולי בטיפול?? אוהבת, ינשוף

ביקשתי פגישה נוספת......זה טיפשי מצידי, כי היא לא יכלה, ברור :( לפעמים אני רוצה שהיא תבין שאני צריכה ותשאל : "תרצי פגישה נוספת?" ושתאמר מתי היא יכולה...תמיד יוצא שאני מנסה זמנים והיא לא יכולה וכאילו היא כל כך מסתורית לגבי השעות שלה, מי שישמע? אוףףףף...ובכלל היא אדם כל כך עסוק, בחיי בלי טיפת זמן? איך זה????? היא אמרה שנדבר על זה בפגישה ובכלל בא לי לשתוק בזמן האחרון, להיות בתוך עצמי...מתחת לכל שכבות של שומן שכבר אינם :( משהו סוגר וסגור בתוכי כבר הרבה זמן ויורדות להן רק דמעות. מרגישה לבדי :(

הפנטאזיה שהמטפלת תראה למה שאנחנו זקוקות... שתדע בלי שנצטרך לבקש... כמה שאני מזדהה... פעמיים רבות חשבתי לעצמי שנשתוק בטיפול כי כעסתי עליה שהיא לא ממלא את כל צרכי ואז הבנתי שאני באמת גורמת לעצמי כאב ונשארת לבד עם הכל... מבינה אותך מיכ יקרה... כואב כל כך שלעולם לא נוכל לחזור ולהיות ילדים אהובים ומוגנים.. יש לנו רק את עצמינו... והאמת שזה אחד הכאבים הגדולים ביותר עבורי... לדעת שיש לי רק אותי בסוף היום... איתך מיכ יקרה...

צודקת...אין לי הרבה מה לומר חוץ מזה שחבל....מנסה כל כך לתת לאחרים כפיצוי אולי...במיוחד לילדים המאתגרים אליהם אני הכי מתחברת והמטפלת שלי אומרת שאני מדברת על ילדי הגן המאתגרים ללא שיפוט...מעניין לא?

מעניין ששאלת מה כתבתי למטפלת על הדף... כתבתי את מה שלא הצלחתי להגיד. כל מיני דברים שהיו בעבודה וגרמו לי לחשוב שאולי לא מספיק מערייכם אותי או מבינים אותי שם.. מאחלת לך שבוע טוב!

היי אודי... אולי עכשיו זה כבר יותר מדוייק זה מה שעבר עליי שבוע שעבר.... היום בוטלה פגישה והבור השחור הולך וגדל... הייתה נפילה שוב נפלתי לבור שחור שוב אכלתי כל כך הרבה שוקולד לסתום את החור שוב פגעתי בעצמי כשזה כבר לא עזר הבור רק הלך וגדל והכאב והסבל שאיתו.... זה מתחיל תמיד מהזנחה, פספוס מקלחת ועוד אחת, מפסיקה לצחצח שיניים, להתאפר... הכל מתפזר בהתחלה החפצים... ואז הבפנים.... מוצאת את עצמי מדברת ללא הפוגה... עם כל אחד... עם כל מה שזזז... ואז חרדה, חרדה שמשתקת.... הבלגן משליך על הכל.... איחור לעבודה... כעס עליי.... ואז כעס בעבודה..... על האיחורים..... מגיעה הביתה הבלגן מכניס לחרדה... זה משתלט... שוב אוכלת ללא שליטה... מתפזרת.... הכל מתעצם... שוב אוכלת ללא שליטה..... שוב מתפזרת..... והבור השחור רק הולך וגדל...

הבור השחור המוכר והכואבת כל כך לא רואים פתח יציאה... וטיפול הוא עוגן עבורינו...משהו לאחז בה, מקום בטוח... הילה יקרה.... תזכרי לעצמך שיש גלים של עליות וכן לצערי הרב גם ירידות... אחרי הירידה באה העליה ..רק צריך לחכות ולקוות שיעבור במהרה לעזר בכל מי שיכול לתמוך... כאן יחד איתך... באמת שאני יודעת שזה קשה כל כך .... מושיטה לך יד לאחז בה אם מתאים..

הי הילה יקרה , לכולנו נפילות.. אבל.. אחרי הנפילה שוב קמים.. נכון הילה ? אז יאללה.. בואי ננסה ביחד.. לקום, לאט לאט..להניח את השוקולד בצד ולקחת דברים שמיטיבים איתך.. איתך, במבי. ואת רואה ? אפשר שוב לדבר.. אפילו דוקטורס קמו אחרי הנפילה ופתחו בפנינו שוב את ערוץ התקשורת..

נשמע ממש קשה... מעין מעגל שנשאבים לתוכו וקשה לצאת... יש איזה משהו שיכול לעזור או להקל עלייך? שולחת חיבוק חם ורוצה להגיד לך שאני איתך...

הגבתי לך ביום חמיששי בטעות בעץ שלשירה:.תכנסי לראות? ושירה-מחזקת את ידייך ומתנצלת על התגובה שם שבכלל לא בתאימה לך ולמה שנשמע שהיית צריכה.

הי, וואללה... בא לי לצעוק יש !!!!!!!!!!!!!!! ההודעות נפתחות מהמחשב.. סוף סוף אפשר להגיב ולא להרגיש שחסמו לך את הפה עם ממחטה .. בא לי עכשיו פשוט סתם לכתוב ולכתוב ולכתוב ולכתוב.. ואללה רוני את הראשונה שאני מצליחה לענות ויודעת שההודעה לא תתעופף דרך האייפון למרומים.. פשוט יכולה לענות בכייף מהמחשב הביתי.. תודה לך רוני על מילותייך... כן.. הקורס הזה מאוד מאתגר עבורי.. מטרלל אותי לחלוטין אך יחד עם זאת אני רוצה להשתתף בקורס הזה . גם מתחברת מאוד לפיסול וגם האיתגור לגבי הגוף שלי,של אחרים. לנסות ולראות אותי פעם ללא בגדים ,אולי פעם עוד משהו.. ??? נראה.. מה בוער.. לאט לאט.. אולי עוד 1000 שנים ??? תודה לך.. במבי.

תודה על החיזוק איכשהו התגובה שם לא היתה כל כך תלושה.

אודי, אני מוצפת. הסדר הטיעון של אופק בוכריס כל הזמן בכותרות. אין לאן לברוח. כולם מדברים על זה. לכולם יש מה להגיד. מרגישה שאני טובעת במבול המלל הזה. אין אוויר. נטע.

שבת נעימה וחמימה לכולכם. נראה לי שהספקתי הפעם :-)

עכשיו זה רגע כזה שהלב מלאא בתודה על המקום הזה ..עלייך אודי שאתה מאפשר . ועל חיבור אודי עכשיו אני ממש כאן ! תודה על יד תומכת על מילים מדייקות ועל יחד ... שבת שלום וחיבוק ענק לכולם

אז היא הגיבה אבל לא לחלק שאמרתי לה שנפגעתי מזה שהתעסקה בטלפון שלה

ומצטרפת לכך שזה מעצבן שמהמחשב לא ניתן לפתוח הודעות... היום בטיפול שוב קשה ורע. אמרתי לה שאני רוצה לכתוב, היה כבר דף על השולחן והיא קמה להביא משו קשיח שאשים מתחת לדף. הביאה לי ואז חזרה לשולחן והתסכלה משו בטלפון שלה. היתה עם הגב אליי. אני לא כתבתי כלום, רק הסתכלתי עליה והוצאתי לה לשון, עצבן אותי ממש. כבר אמרתי לה משו בעבר שהפריע לי. נראה לי היא שונאת שאני לא מדברת ואומרת לי, בואי ננסה לדלג על השלב הזה ועוד כל מיני אמירות, כאילו אני עושה את זה דווקא. אצל המטפלת הקודמת שלי זה בחיים לא היה קורה. אפילו פעם אחת לא ראיתי את הטלפון שלה, לא צלצל ,לא נגעה בו. אווף עם המטפלת של עכשיו. אין לי כוח לרצות אותה... ואין לי כוח שתכעס. מתגעגעת לקודמת עכשיו

כתבתי לך אמנם למטה אבל יודעת שלא תיראי וחשוב לי כן להגיב ושתיראי.. (אודי סליחה על ריבוי ההודעות ) את יודעת מההגיון אני יודעת שנפגעתי ועוד ועוד ...מהרגש זה עדין היא .. והיא זה גם מי שכתבה את הכאב מנסה לחבר בני לבינה ...וזה מה שהתכוונתי להביא את שתיינו... את יודעת אני חושבת שמה שמסוכן שכתבתי זה עדין המקום ששומר סוד שלא ידעו שנפגעתי שלא ידעו ש. .. ואמא כן גם בעיני היא האשמה המרכזית למרות שהיו מספיק צמתים בחיים שהיא כאילו הייתה אבל זה שהיא לא ראתה לא שמרה עלי...ואצלך יקרה הסיפור אחר וכואב שבעתיים .....איתך מחבקת.. והאובדנים האלה ככל שמבינים גדולים יותר ויותר ...גשם בוא רק בעיתו ובאביב ....

בוקר אור, שבוע טוב. הצלחתי לראות, יש גישה להכל, אם כי קצת מביא ת'סעיף להמתין דקה שלמה לפתיחת כל הודעה במחשב :-/ אני איתך, וקראתי, ומקווה שהמשכים יבואו, מחבקת, קפה? :-) סוריקטה

... ואני מרגישה שזה מחבל ממש בתגובות שלי ובתקשורת עם אנשים כאן. מבאס. כבר שבועיים. סוריקטה

מהמחשב דוקטורס לא עולה בכלל ואם כן לא נפתח ...טוב שמהפלא כן שאפשר בכל זאת קצת יחד

מעצבן גם אותי....אודי?

אם מקליקים על ההודעה ומחכים (ומחכים ומחכים) רואים את התוכן. נו לילה טוב סוריקטה

רוצה לומר לכם שיש תקלה בדוקטורס. לא מצליחה לפתוח את ההודעות דרך המחשב אלא רק דרך האייפון. הגבתי לחלק מכן דרך האייפון אך אף לא תגובה אחת שלי הועלתה. רק הודעה חדשה שכתבתי. זה מתסכל,מאכזב,מכעיס וגם שם אותי קצת בתחושת חוסר אונים.. רוצה לומר לכן שכל עוד השיבוש במערכת דוקטורס תמשיך להתקיים ,לא אנסה שוב להגיב . מתסכל לראות שהתגובות לא עולות. מעניין איך התגובות שלכן כן נקלטות במערכת למרות שגם אתן מצליחות להגיב רק מהאייפון..לא? יש מישהי שמצליחה לפתוח את ההודעות ולהגיב מממחשב ? זה כבר נמשך לא מעט זמן.. מעצבן.. והיום ,אחרי מפגש הפיסול יש אישה ששוכבת על הגב/צד שדיים מעט נפולות, יש לה גוף ,אפילו פופיק :) אבל.. אין לה ראש וגם רגליה כרותות מתחת לברכיים.. ודווקא כן תיכננתי שיהיה לה ראש ורגליים שלמות.. אבל המורה כבר רוצה שנסיים עם זה אז לא הספקתי.. קצת מעצבן.. מה בוער לו,למורה ? אחרי מי/ מה הוא רץ ? לאן הוא כל כך ממהר ? בשבוע הבא תבוא מודליסטית ונתחיל לפסל אותה.. האמת היא שאני קצת בלחץ.. טיפונת חרדה.. מה בוער כל כך למהר ???? המודליסטית יכולה לבוא גם בעוד חצי שנה.. לא יקרה שום אסון.. אולי הקורס הזה לא מתאים לי ??? זה קצת משבש לי את המחשבות, את הרגשות אני קצת מבולבלת... במבי.

במבי גם אני קמתי הבוקר בתחושה של אולי לוותר על הקורס הזה. מילא השעורים אבל עבודת המחקר שאני אמורה לעשות רודפת אחרי בלילות... גם אני חליתי בגלל הטריגרים. ולמה מספרת לך כי לא יודעת מה לעשות ...חושבת שאולי נמשוך עוד קצת ואז פחות יחדור פנימה ...בואי ננסה היום אנחנו תמיד יכולות להגיד די...מספיק...לא?????? ודוקטורס מכירה את התסכול לרוב אני מהפלא כי אין לי זמן למחשב בכלל...וכן צריך לחכות שהוא ייתן אישור ששלח...לפעמים זה פשוט לא עולה ...

בנוגע לתקלה הטכנית. ממש. הי במבי, אחותי, גם לי הרבה יותר מתאים להיכנס דרך המחשב, גם אם מגיעה אליו בתדירות נמוכה יחסית. איך ששינוי התנאים והמרחב משנה איזונים בקבוצה. בפנים שלנו... שלך לבינתיים, סוריקטה

מעניין למה בחרת דווקא בקורס כזה?? לי זה נשמע הזוי וקצת סדיסטי..סליחה במבי...אבל אפשר לפסל הרבה דברים.....ואןלי את מתעקשת כדי להתמודד?? לא יודעת זה מוזר בעיניי הבחירה

אודי, בחוץ הקופסא מטולאת כל כך אבל קשורה בסרט כולם רואים מה שרוצים לראות בפנים אי שקט מתמיד ורעש שרוצה להפתר אבל לא מוצא את הנתיב הנכון. הכל מפורק, הכל בקצוות, הכל גם וגם ואני כל כך עייפה. לא מוצאת את המילים להכנס לכאן, רציתי כל כך הרבה פעמים רק לצעוק. אני משתגעת. אני משוגעת מאופקת. אני בבית משוגעים כבר שבוע ימים. לא אכפת לי בכלל ממילא אני לא רוצה להיות בשומקום. וכאן אני רב הזמן שותקת.

שירה יקרה כמה עצוב לי לקרוא . תשמרי עלייך בבקשה...את חשובה ויקרה לי . .

מקום לא פשוט.. להיות בשתיקה אבל עם כל כך הרבה רעש ועומס בפנים.. רק שתדעי שאני שומעת את הכאב בפנים בלי הרבה מילים... אני מבינה...

לי זה נשמע תהליך מרתק ומטלטל בו זמנית.תצליחי אולי למצוא את הלמידה, והעשייה וההתקדמות שיאירו אותך במקום החשוב הזה. בהצלחה יקירהה

כמה נאיבי מצידי..חשבתי שבוכריס חף מפשע מסתבר שלא :( אכלתי המון ומנסה לקשר בין דברים.....אמרתי בפגישה שתקוע כבר שנה הקושי שלי..היא הבטיחה שתעזור...עכשיו פשוט עצוב וקשה...

כאן איתך בקושי...

היי מיכל העניין עם בוכריס כואב מאוד גם לי יום קשה כזה...

הכואב הוא ההקלה בעונש ...זה שהכל החוק הוא לא הכל הצדק . זה שהקרבן לא ניספר בכלל בעיני החוק...אז בשביל מה להתלונן בכלל.. מאוד מבינה אל תאכלי (את עצמך) בשביל זה לא שווה..

כאב בגרון כאב מאז כאב מהיום מילה אחת רק 4 אותיות מילה שחוצה עולמות מילה אחת ומליון זכרונות

אין לי מילים. רק יושבת פה לידך.

אני מאוד מעריכה

איתך בכאב יקירה

....לא יודעת מבולבלת ...זה קצת מוזר כי הכאב שלה ואני עונה ...אני יודעת שאת מבינה .

אביב, תרצי לשתף? איזה מילה? איזה זכרונות? קשור לבוכריס?

המילה לא אומרים המילה זה טריגר לפנים המילה הזו שכולם אומרים לתאר אשה מסוג מסויים ובוכריס??? קשור לחיים ..

הי אביב, את יודעת, אני חושבת שאיני מצליחה להגיע למקום בו את כבר נמצאת (שהוא, כנראה מתקדם משלי). והמקום הזה הוא מקום מייסר נורא. אני אומרת כבמעין דקלום 'נוצלתי מינית' המון שנים, עברתי ניסיונות אונס. וגם אצלי אחד מהחבר'ה האלה היה איש ציבור, איש צבא בכיר לשעבר. אז אני אומרת ולא מאמינה לעצמי. נצמדת לקול המכחישים. לא מתעמתת. אני לא זוכרת איך נראה גבר בלי בגדים. ובתוך הקבוצה שפה בפורום דווקא הייצי רוצה לצעוק שאמא מכל אלה אשמה. וסיכנה את חיי. וזה הקשר ששוחזר. ולמה שהיא עשתה אפשר לקרוא אונס. ולמה בגלל זה הסיפור שלי כאילו לא נחשב. ולמה חוגגים כשמטפלת או גננת פוגעת ושוכחים שלעתים בבית אצל ההורים הרבה יותר מסוכן. סוריקטה

כל כך מבינה גם מבחינתי אמא הכי אשמה . למרות אפילו שלא סבלתי ממנה כמוך אבל אמא אמורה לשמור על הילדים שלה. והמקום ...לא יודעת בהגיון אני מבינה ששם הייתי ...ברגש עדין זאת היא ולא אני.. והיא זה זאת שכתבה מנסה לאפשר לשתיינו להיות כאן תחת אותו ניק ...מורכב סוריקיטה מורכב... יש לי עוד המון מילים לך ...הלוואי והיינו יושבות על קפה לבד ...

רוצה להגיד שמבינה. התחושות האלו יותר מדי מוכרות לי. איתך באופן שנכון לך. נטע.

ומה שלומך ???

אודי , כשענית למימה שם בשיח ההוא המקיא והולך ...הבנתי משהו יש בי חלק כזה כואב קרבני עצוב ...החלק הזה כותב במקום אחר ,לא כאן . וחשבתי שאני עושה לעצמי בדיוק מה שמימה עושה מפצלת את עצמי . דיברתי על זה גם בטיפול על האפשרות להביא את החלק הזה לכאן ....והאמת שיש בי התנגדות ... פוחדת לתת לי (הנערה )מקום כאן . בשם שלי מפחדת לחבר אפילו בפורום ..אפילו בכתב ... כאילו אם ידעו שאני ואני הם אחד ...אני יהיה חשופה זה מסוכן לנו ... אתה מצליח להבין אותי ... אודי הבטחתי להשאר בניק אחד ואני עומדת בזה ... אבל בניק האחד הזה ,לא יכולה לחבר את עצמי ...אודי זה מפחיד... ואולי עוד יהיה בי האומץ ,היום

אוי כמה שאני מבינה אותך... הפחד מחיבור....שתהיי חשופה ... לאט לאט בקצב שלך יקירה מאמינה שהיום הזה יגיע...

... ולו רק בשל הסיבה ה'פשוטה' שכאן רואות המון עיניים וחלקן עשויות לפגוש אותי במציאות. ואף יש לי משאלה כזאת. ונראה לי מאד, אביב, שבנקודה הזו את מיטיבה לשמור על עצמך. נכון? וזה יופי, בעיניי. שלך, סוריקטה

היא אמרה שבכל מקרה היא עסוקה ולא מקבלת כרגע מטופלים חדשים אז זו כנראה תהיה התשובה שלה....היא שאלה מה חשבתי כשנתתי את המספר ואמרתי שאני אוהבת את שתיהן וזה נראה לי שילוב מוצלח וגם שאני יותר בשלה לזה בנוסף אמרתי שאמרתי לאותה אחת שאני נותנת לה את המטפלת שלי שאני אוהבת שתדע שהיא שלי :) והמטפלת אמרה תודה שחשבתי עליה..ובכלל זה לא יצא בסוף לפועל אבל אני מרגישה דווקא מחוזקת מכל העניין מעניין לא?

האמת היא שאני שמחה שיצא כך.. אני שמחה בשבילך...

אתה יודע אודי ? הייתי חולה אבל עכשיו סוף סוף אני בסדר... עוד מעט אצא למפגש שלישי של הפיסול... קורה לי דבר משונה ... המורה , די קשוח ... התחלתי לפסל דמות אישה שוכבת על הגב/צד לפי תמונת צילום ( לפי מודל של מישהו חי ואמיתי נעשה עוד מס מפגשים) בכל אופן , בשבוע שעבר פיסלתי גם את השדיים שלה , והפסל/ מורה נעמד לידי ואמר לי ... תסתכלי על המיקום שפיסלת את השדיים שלה והייתי נורא נבוכה .. והוא עוד הוסיף : אני צריך להגיד לך איפה המיקום של השדיים ? את צריכה לדעת טוב יותר ממני .. רציתי להגיד לו : לא , לא יודעת מיקום .. אני לא מסתכלת על עצמי במראה ללא בגדים וגם לר מסתכלת על אחרים ללא בגדים ובכלל אתה לא יודע שאני פגומה לאור זה שעברתי פגיעה מינית אז לאט לאט לך פסל מורה .. כמובן לא אמרתי לו כלום , רק הייתי נבוכה וכרתתי לה את השדיים.. עוד כמה דקות אני יוצאת למפגש לנסות ולפסל במקום נכון... מה זה מקום נכון ? ולי יש משהו במקום נכון ? כל בורג התמקם במקום עקום אחר בגוף .. חלק מהברגים ממש רופפים למרות שאמא צביה מנסה לחזק .. אודי .. בלגן לי עם הקורס הזה ... זה גם מעורר אותי ואני מרגישה שאין לי שליטה על הרגשות.. ואודי , אני לא יכולה יותר עם דוקטורס ... תצעק עליהם !!! תגיד להם שלכתוב ולקרוא דרך האייפון מוציא את כל המרחב והחןפש הפנימי ואתה מרגיש חנוק וחנוט בתוך מחוך וחזיה הדוקים אודי , נראה לי שבסוף אעזוב את הפיסול לפני שאשתגע לגמרי. ואודי , אם ההודעה הזו לא תעלה בגלל שזה דרך האייפון אני לא יודעת מה אעשה לדוקטורס.. מה אעשה ? ... כלום .. רק אתפוצץ בלב ... :((

כמה אמיצה שיחד עם כל הקשיים כן הלכת לקורס הלא פשוט הזה !! מבינה שזה ממש טריגרי עבורך.. אבל יקירה זה שעברת התעללות מינית לא עושה אותך פגומה!! בטוחה שתעשי מה שהכי נכון לך ומה שמקדם את הריפוי והחלמה... איתך, ינשוף

היי יקירה אני עובדת הרבה עם אנשים מברית המועצות ויכולה ממש לדמיין את המורה שלך, את הצליל של קולו... מניסיון אומר לך שהם קשים מבחוץ ורכים מבפנים ------ התואר שלך על השדיים העלה בי צמרמורת ועור ברווז, הקושי עם הגוף, הקושי לראות את הגוף במראה... אני ממש דומעת שאני כותבת לך... את אמיצה, רגישה, מדוייקת.... רוצה לשבת לידך ולהחזיק את ידך, מוכנה? ---- את מוציאה ממני את החמלה, הרגישות והאמפתיה שהרבה פעמים מוסתרות מתחת לאיזה משהו קשוח משהו....

בטיפול הביאה כלפים תמונות של כל ממיניי.. כי אמרתי לה שאני מרגישה תקועה הרבה זמן עם הספקות ופחדים שהחוויות לא אמיתיים אז... דרך הכלפים הספקות מתפוררים ויחד עם זה החרדות ומצוקה בפנים נלחמת להכחיש, להתעלם.. מרגישה לכודה בין הספקות והמציאות לא יודעת לאן לברוח... רק עמוק עמוק בפנים..

את לא מדמיינת ולא ממציאה .אף אחד לא רוצה לבנות לעצמו עולם כזה .. אוהבת ומחבקת והקלפים רעיון מצויין .. :))))))

למרות שלא הגיבו לך אני כאן איתכם

שלום אשמח לדעה שלך היום אני בת 35 ועדיין לבד עם כל הרצון להיות כבר בזוגית ואחרי טיפול ממושך של שנים הייתכן 30 שנה לחיות בבית ובין הורים שיש להם קשר מעוות מלא שנאה ומלא אלימות מילולית ורק הישרדות יומיומית...יתכן לגדול בבית בבית כזה ובתור ילדה שחוותה חוסר אהבה הבנה חמלה הכלה גדלה על אלימות פיזית בנוסף..יתכן שכל זה חזק ממני וחוסם אותי מלהגשים את מה שאני מאחלת לעצמי? ברור לי שכל זה משפיע וקשור... אציין שעברתי שינוי באמונות שינוי במחשבה ובהרבה מובנים,אציין שאני בחורה איכותית.רואה שאני עדיין יורה לעצמי ברגל בתוך הקשרים ומלא פעמים אני לא מתפשרת כי זה מאד קשה לי.. נותנת לזמן לעשות את שלו ויוצאת לדייטים אבל ההתלהבות יורדת והלבד מתחיל לנצח ! האם יש באמת צורך שוב לחזור לטיפולים? למרות שאין לי שום כוונה

הי... מאוחר מידי הגעת גשם, אבל הגעת (?) מאוחר מידי פסקה המלחמה, האש, נחלנו תבוסה, חללים רבים, הרס, אבל פסקה (?) מאוחר מאד התחלתי את הטיפול, ורק קרוב לעשור הכמעט שישי לחיי יש שיקום, מוגבל. ועצמאות, יותר מבעבר. אולי הבוקר אני גם כועסת, גם עצובה אולי. ואולי סתם לא ישנתי מספיק בלילה. עבודה מפרכת מאד מאד, לאדם שלכאורה יש לו כישורים, אבל מרוויח ממש מעט יחסית, אני חושבת. זה מה יש, אבל בא לי קצת לרטון. קצת להיות חמדנית, לייחל לפיצוי משמיים. אה, יורד גשם :-) בוקר, סוריקטה

הגיע קצת באיחור..אך מוטב מאוחר מאף פעם כך גם לגבי הטיפול! ראי מה הושג!! גם אני הגעתי רק כשבער מאוד מאוד..כנראה שלפני כן פשוט לא הבנתי...הכל יתחדש, יפרח וילבלב כמה טוב הגשם הזה!!!! אני אוהבת גשם!! ובכלל לא מדוכאת מיום סגריר..מזלי ;) אל תצטערי על עיכוב של דברים. כל עוד הנר דולק ניתן לשפר ולהרגיש טוב יותר!! חיבוק כזה שמתאים לאווירה ר"ח כסליו חודש של ניסים...קיבלתי בווטסאפ שבחודש הזה נודה יותר על הטוב ונתפלל על אחרים ובכך נביא טוב וניסים לעצמנו....כמו שאת אומרת: מחשבות של ערב ;). מיכל

כל כך מבינה אותך.. עצוב כל כך... הנזק... ההשלכות... גם לי הגיע הטיפול הגיע קצת מאוחר מדי... אבל- ב"ה יש טיפול ורק להיום אני בוחרת להתמקד במה שיש... כמוך יש לי הרבה רגעים(לצערי) של אכזבה ופספוס וכאב על איפה שאני רוצה להיות ואני ממש לא שם.. איתך סוריקטה יקרה...

ציור של לב.גדול.

וכן זה מתסכל ומכעיס ומרגש ומפעים שבכלל יש שיקום שבכלל יש אותנו

בשבילך סוריקטה יקרה. מרגישה אותך ואת כאבך. גשם הקשב לנשים/ תרצה אתר עד רדת הערב, גשם. הקשב לנשים בחלון, עד רדת החשך. גשם, הקשב לנשים הצופות בוילון. גם לנו אדמה שמחכה למשהו מלמעלה. גם בנו יש אימה וזעקה למשהו פורח... וכן הלאה... עד סוף השבוע, גשם. הקשב לנשים בחלון, עד קץ השבועים. גשם, הקשב לנשים העומדות ומחכות. גם לנו בחצר גנה קטנה ריקה מזהר דשא. גם אנו מצפות עד אין בינה למשהו ברוך כמו הגשם. גם בתוכנו מחכה, שותקת, חלקת ארץ קטנה, חרבה. והגשם שלנו אחר לרדת. הגשם שלנו טרם בא. אך הגשם שלנו יבוא עננים כבר זעים במרחק. הגשם שלנו קרב, קרב בצעדי ענק. הקשב לנשים בחלון. גשם אדיר ונוהר. הקשב, איך קוראות הן בזו אחר זו - הוא חוזר הוא חוזר הוא חוזר.

אוף זה עצוב מה שכתבת מגיע לך יותר, מגיע לך הרבה הרבה יותר. ושוב אכתוב כמה מרגישה אותך קרובה יותר זו זכותך לרטון ולכעוס ליבי איתך!

שלום. יום הגיוס שלי הוא ב26 לדצמבר. אני בחור בן 18 וחצי בעל בעיות. יש לי חרדה חברתית די קשה, פחד מהחשוך עקב סיוטים בלתי מוסברים שהיו לי בצעירותי(ולא הצליחו למצוא את המקור שלהם עד היום, וזה מאוד מלחיץ אותי), ככה שאני נכנס להתקפי חרדה בקלות מאוד מכל רחש קטן בחושך. אני די דיכאוני, בטחון\דימוי עצמי נמוך מאוד. אני גם סובל מבעיית עצבים שיכולה לגרום לי להתפרץ ולהישבר תחת לחץ נפשי כבד, זה לא רק מסכן אותי אלא גם את הסובבים אותי במידה והם אלו שמפעילים את הלחץ\מעצבנים אותי, אני מאבד שליטה בקלות מאוד ומסוגל לפגוע בעצמי או במישהו אחר(בשבילי "כבד" זה לא כל כך כבד, אני אדם רגיש מבחינה נפשית). בזמן האחרון בקושי הצלחתי לישון והתיאבון שלי ירד ברמה מטורפת(אני גם ככה בתת משקל), כל זה עקב הלחץ הנפשי שהגיוס מביא. לאחר שנדחה לי הגיוס ב3 חודשים(הייתה לי שיחה עם פסיכיאטרית באוגוסט לאחר הפנייה של קב"נית, הפסיכיאטרית החליטה על המקום שאני כשיר לגיוס אבל כמה ימים אחרי התחרטה וקיבלתי שיחה בפלאפון שהיא דחתה לי את הגיוס בשלושה חודשים למען טיפולים פסיכולוגים). את הטיפולים התחלתי כבר ביולי, ולאחר קרוב לחצי שנה של טיפולים הוחלט כי אני לא כשיר לגיוס ע"י הפסיכיאטרית והפסיכולוגית של קופת החולים שבה אני נמצא. הפסיכיאטרית אמורה לשלוח מכתב המלצה לפטור לצבא בימים הקרובים, אך אני חושש שאין לי יותר מדי זמן מאחר והגיוס שלי הוא בעוד פחות מחודש...רציתי לדעת האם יש סיכוי בכלל שאפגוש קב"ן ופסיכיאטר\ית לפניי הגיוס? יש לי סיכוי בכלל להשתחרר? אני ממש מוטרד ואני לא רוצה להתמוטט מול כולם ביום גיוס בזמן שאני מתחנן לפגוש קב"ן...אני רועד בזמן שאני כותב את זה, אני מאוד מאוד מפוחד...

מרגישה שאתה מפספס אותי... שאתה לא מבין אותי... נוסף לזה פספוס של הודעה. למטה

היי אודי וכולן, מריחה את סוף הטיפול. לא בגלל שהצלחנו להשיג את מטרות הטיפול. הטיפול לא הושלם... אבל אנחנו לא מצליחים להגיע להסכמה בנוגע לנושאים מהותיים. דברים השתנו בגלל שהחיים משתנים.... אין אשמים. אבל הטיפול כבר ממזמן לא עונה על הצרכים שלי. מרגישה כמו ילדה זנוחה כבר הרבה מאוד זמן. ניסיתי להתאים את עצמי למציאות המשתנה אך ללא הצלחה. באמת שניסיתי לקבל את כל הכללים החדשים, להבין את ההגיון שמאחוריהם, להסתכל על הדברים מנקודת המבט של המטפל, לסמוך עליו שהוא יודע מה טוב עבורנו, עבורי. אבל אני מרגישה שזה לא נכון עבורי. שאני נשארת רק בגלל שחוששת להיות ללא טיפול, להיות בלעדיו. אני כל כך קשורה אליו. אוףףף כמה עברנו ביחד. עצוב. כמובן שהוא רואה את הדברים אחרת. אנחנו לא מצליחים לתקשר בלי שזה יגמר בכעס גדול. אני יוצאת מהפגישות נסערת ומתוסכלת. מרגישה מרומה. מרגישה שהוא פוער בי פצע גדול ומדמם ואז "זורק" אותי לרחוב הקר. זו הרגשה בלתי נסבלת... והוא ממשיך בחייו. ממשיך הלאה. אודי, מה יהיה הסוף????