פורום פסיכולוגיה קלינית

הי, לא רק התקופה הזאת בחיי האישה, בחיי שלי, אלא, שאנשים קרובים אליי, כך יצרתיהם בלבי שלי, רובם, התרחקו (גם גיאוגרפית). תוך מספר חודשים. מעברים, שינויים. אובדנים רבי משמעות מסוגים שונים בשבילי. ומתבקש לי לומר, אולי גם זה עידן של מעבר עבורי. לאו דווקא מיקומי, וגם זה יתרחש, כי הבית בו אני מתגוררת מיועד להריסה, אבל עד אז. אולי מעבר לקשר זוגי, אולי אני יכולה - כך אמר המטפל. ואני תוהה - המיניות הלכה פייפן, ואני מרשה לעצמי לישון, את מה שאני מצליחה, ללא עדים בני אנוש. מעברים / מעגלים (והשירים התואמים) סוריקטה

אכן, אודי. מאד מאד עצובה. מאד. סוריקטה

אכן, אודי, מאד מאד עצובה. מאד... סוריקטה

כשהמאכלת אוכלת כשהבושה מחלחלת כשהאשמה מחרסמת זה לחיות או למות כשהזכרונות לא נותנים מנוח שלרגע אין שקט במוח שהכאב לא משאיר בך כוח זה לחיות או למות ימים קשים האמת מתחילה לחלחל בן ההגיון לרגש.... וכל מה שהמוח צועק זה שזה לא שלי ,הזכרונות האלה לא שלי . אבא שלי לא פגע בי כל כך הרבה שנים ואיש לא ראה או שמע .... שקרנית שקרנית שקרנית והלב ,הלב נעקר מתוכי הלב שלי יודע ,הגוף שלי זוכר ואני ....חיה מתה עוד טיפה . וכל כך רוצה להכאיב לעצמי ...אבל אני לא אני צועקת את הכאב פה... סליחה שאני כזאת אנוכית לא יכולה עם זה לבד. אודי עובדת כל כך קשה לחבר בן עולם ההגיון לעולם הרגש וזה כואב כל כך ....

אודי... אני משוגעת ? העולם נראה הזוי.. אולי אני הזויה ? אתה לא תאמין מה אני עושה.. דרך גוגל נכנסתי לויקיפדיה ועוד ועוד ועוד קוראת מה קורה לאדם אחרי שמת. מה קורה לגופה שלו.. כאילו כל הזמן מגרד לי בעור ואני חייבת לדעת איך אבא שלי נראה עכשיו. באיזה מצב הוא. מנסה לדמיין אותו לפי התהליך שמתרחש בו.. אני כאילו מנסה להוציא ממני את העור כזו תחושה שאולי אם העור מהגוף שלי יסתלק אז אני כאילו אתעורר והכל יהיה כאילו חלום ביעותים שהתעוררתי ממנו. אני שואלת את עצמי אם הגשם מצליח לחלחל ולהרטיב אותו? קר לו שם ? הוא פחד מכל כך הרבה דברים. אולי הוא מת מפחד להיות לבד בלילה בבית קברות? אני יודעת שאני שואלת את עצמי שאלות של ילדה בת שלוש אבל לא מצליחה להשתחרר מהשאלות הללו. זה קרה לפני שלושה שבועות. יש פה משהו לא הגיוני. היה ממש עצמאי ותיפקד באופן צלול ומהרגע להרגע נגמרים? זה לא הגיוני. ממש בא לי לגרד את כל העור מהגוף שלי בכדי שהקטע המטורף הזה יפסק.

עובר דרך כאב אל כאב ונעצר בשאלה אז מי אני היום .. רוצה להיות כאן וובורחת מביאה איתי המון קושי וכאב מרגישה שמזיקה מרגישה שפוגעת כאן שמביאה את המקומות האלה הקרבניים מצטערת שזה שחור ולבן דיכוטומי ואני לא מצליחה גם וגם

גם להיות דכאוני זה בסדר לתת מקום לכל החלקים שבך זה ריפוי נכון? אוהבת את כוולך💗

אודי, איזו תשובה מתבקשת ומבריקה. כל כך אהבתי. אביב יקרה - איזה יופי בשבילך. מקווה שלקחת אותה, גם את, בטוב. סוריקטה

תמיד לוקחת את אודי בטוב ...לפעמים ,לא מצליחה להבין:) אבל יודעת שבא בטוב ... אבל כאן ...לקחתי לתוכי , מחזיקה חזק חזק את זה שזה בסדר מנסה לתת לזה לחלחל. כל כך קשה ,להיות כאן בכאב (בכלל במקומות שיש לי אינטרקציה עם אנשים מעניין שגם בוירטואלי ) אז אודי הכי תודה ......

הי אודי, אפשר לכתוב שוב על המטפלת החדשה? אודי, מתחשק לי לנער אותה טוב טוב ואז לשגר אותה למטפלת הקודמת והכה נשית שלי, כדי שתלמד את המטפלת הנוכחית נשיות מהי! אני קצת כועסת על המטפלת הנוכחית . על הלבוש שלה, ועל מה שהיא משדרת! מצטערת, ככה לא מתנהגת אישה שאמורה לטפל בנושאים של נשיות ומיניות. היא כל כך עסוקה בלהיות נחמדה אליי ובלחייך, היא עסוקה בלגרום לי להרגיש נוח, שזה פשוט משעמם! אני מתגעגעת לקשיחות של הקודמת, לנשיות ולמיניות המתריסה שלה שגרמה לי להרגיש אפסית. אני מתגעגעת לרוע ולכוחניות שלה. מה יש לי? אני רוצה שיתנהגו אליי רע? המטפלת הנוכחית אמרה לי שהיא רוצה ללמד אותי שאפשר לקבל דברים ברכות ולא בכוח. אודי, בא לי לשאוג עלייה. לעשות לה מין קול שואג כזה ומפחיד, ולגרום לה לברוח בבהלה לחדר הכה שמרני ומשעמם שלה. הממ, מעניין אם גם אז היא תמשיך לדגול בטיפול עם רכות? אז כתבתי לה מייל קצת ביקורתי עם דימויים, למרות שקצת חששתי שזה יעליב אותה. והיא אמרה לי שמזמן היא לא צחקה ככה, ושזה פשוט הצחיק אותה. אז שלא תהא שאננה, כי מתחשק לי להגביר הילוך! אני מרגישה שהתהפכו כאן היוצרות. ושאני מתנהגת אל הנוכחית, כמו שהקודמת (והאהובה) התנהגה אליי. לראשונה בחיי אני מרגישה קצת, הממ...שולטת!

ובכל זאת נכנסת לפה על הזמן לראות אם כבר הגעת. זה קצת גווע לי ככה. כמו לחכות לאוכל ולגווע ברעב

את יודעת, רוני, את מביאה לכאן קול, מאד ספציפי בעיניי, שאני מניחה שקיים בצורה משמעותית למדי במשתתפות רבות כאן. שהן משתתפות עם בור ענק. מה שאני שומעת הוא הקול שעוקב אחרי אודי - מתי הוא בא, הולך, באיזו תדירות, כמה נדיב וכד'. אני תוהה לעתים, אודי, איך אתה מרגיש עם זה. כנראה שמאד קל להפוך את האינטרנט או פורום שכזה למקום שקופץ את ידו. שכל מה שנתן (והיה המון מזה) היה כמעין בלוף. מניחה שהקטע הזה מוכר לבנות כאן. וגם, אולי, האשמה על תחושת כפיות טובה. ואהבתי (שוב) את ההקשר שלך, אודי. בין הגוויעה המדוברת, לבין אוכל קונקרטי, ערכו התזונתי, מה שנספג ממנו והעיכול שלו (בהמשך לתיאורייך, רוני, הנוגעים להקאות). סוריקטה

שבוע טוב לכולם, לכבוד ט"ו בשבט ננסה ליצור גם עץ של לבלוב? עץ אחד שיונוקזו ויתומצת בו מן הטוב, השמנמן והמטופח? סוריקטה

שמחה להיות כאן ביחד איתך בעץ של לבלוב

הי סוריקטה תודה שפתחת אותו אתך

ינשוף, אביב - תודה שאתן כאן. אודי - ירח מלא, שלג - לייק. סוריקטה

ובא ליקצת לאזן ולכבוד התאריך הזה ט"ו בשבט שלפני שנה זרעתי זרע והיום , הוא בן שנה ודי מלבלב.... אז לשתף שאני רואה את הפירות של הדרך שעשיתי עם הקודמת ורואה את הניצנים של חלקים שעד היום לא היה להם מקום וכן זה קשה בטרוף לקבל חלקים דיכאונים שלי מבלי להדוף אותם עם שליטה וכוחות מטורפים. לומדת לקבל ולהעריך את הכוחות שלי ואולי בהיסוס פחות לפחד מהחלקים הדכאונים. נותנת מקום לכאב ולא דרך שליטה או כעס כי אם לומדת לדבר כאב ובושה ואשמה שעד עכשיו לאהבנתי שהם שם בכלל (יחי הניתוק) מובילים את חיי... קשה אבל חשוב ומקדם ....מרגישה בתקופה של צמיחה אודי השבוע ישבתי בפגישה ניכנסת ויוצאת בן חלקי ולראשונה הבנתי את הממברנה שדיברת איתי עלייה בעבר ..זה היה קרום דק ...מתיש ביותר אבל הצלחתי לדבר את השתיקה ...לפני שהפכה לכעס ...הרגשתי כמו הנוסע השמיני בתוכי ...זה הזוי ,שלב מייגע ביותר אבל ברור לי שזה מעיד על חיבור ועבודה קשה ...תודה לך סוריקטה תודה על האפשרות לאזן ...

אין לי כוח להיות בקשר אני משתמשת בכל כוחי לשאר נוכחת ולהחזיק את עצמי ביחד אבל לבד לי מאוד.. ביום יום אני מטפלת באחרים- זה מתיש אני מחכה כל השבוע לשבת.. לזמן להיות לבד קשה להיות עם אחרים וקשה להיות לבד לא סומכת על אף אחד.. לא מאפשרת לאף אחד להתקרב האמת היא.. מפחדים מאנשים מפחדים .. מפחדים הרבה

הי ינשופון, שתינו בחרנו להירשם כאן בכינויים של בעלי חיים 🐾 איך את עם היצורים שהם לא בני אדם? הציפיות שלנו מבעלי חיים שונות מאשר מול אנשים, הקשר הנבנה אחר. מה שכתבת מזכיר מאד גם את עולמי. גם אני משמשת בתפקיד מטפלת. מכירה כמה מתיש. מכירה גם את המקום שמרגיש את רכיבי הניצול (עבודה מאומצת, בתנאים שהם לא תמיד הכי הכי, שכר נמוך מאד). כמוך, מחכה לשבת. בשבת הגוף והנפש מרשים לעצמם לקרוס, לעתים עד כדי ההרגשה העוצמתית על פני השטח של אל-תיגע-בי המלווה בשעם שותק. עוצמתית עד כדי שהמגע בחלומות בעייתי. תמיד. אבל למטה למטה, עמוק אי שם, אני חושבת שיש גם משאלה של איזה מגע, שאולי עדיין לא היה במציאות שלנו. ואולי כן, אולי היה ומעט ממנו ולכן כן קיימת בנו משאלה כזו. לכן כן אנחנו יכולים לתת אותה. במקרה שלי - לבעלי חיים, תינוקות וקשישים. ואני כבר לא צעירה וחושבת על ימי הבדידות שלי בזקנתי. שכנים היו לי בבניין, לא מאד מבוגרים, שניהם חיו בבדידות איומה, גם דלות, נפשית וחומרית, המשפחות שלהם כאילו השליכו אותם (מניחה שגם לאותם אנשים היה חלק בסיפור). עצוב. לא יכולתי להיות שם בעולמם ולא להתערב. מה אנחנו יכולים לעשות, עוד בטרם נזדקן כל כך, כדי לנסות להגדיל מעגלי קירבה? שאלה לא פשוטה כלל. אפשר גם מאוחר, כך אומרים. כך גם רואים בשטח. גם חלקם של ניצולי שואה הצליחו. המין האנושי עמוס תוקפנות, אבל לא רק. הנמצא את החמלה. כלפי אנו עצמנו? כלפי כל חלקנו? שלך, סוריקטה

סוריקטיה יקרה חמלה לעצמיני.. לחלקינו... נראה לי, כמו שאת כתבת, כדאי להתחיל משם כן, אני חושבת על הזקנה.. מי ידאג לי אם אצטרך משהו? מי יהיה לצדי אם לא אפשרתי לאף אחד להתקרב. עצוב .. עצוב שאת במצב דומה.. תודה על היותך סוריקיטה יקרה.. לפחות כאן אפשר להרגיש קצת ביחד למרות שזה רק ורטואלי..💗

ינשופי יקרה אוהבת והכי מבינה בעולם חיבוק ענק

לא יודעת מה לומר לך. מתי אני אתחיל להרגיש משהו ? ממש לא מרגישה כלום. כך זה הרגיל ? לא מרגישים כלום ? כמה זמן תיקח תקופת הזומביות ? רק בלילה .כשאני לא מצליחה לישון ומסתובבת מצד לצד אני כאילו שומעת רחשים כאלו של מוות. כזה כאילו בלחש כזה : אוווווווווו.....אוווווו...אוווווווו... כמו רוח כזו. אצל אמא צביה אני לא יכולה שיהיה שקט. הרעש הזה של השקט. כמו בבית הקברות. השקט הזה מרעיש כמו שאין רעש שידמה לו בעוצמה. אודי. ואולי אתעורר בבוקר ואכתוב לך שחלמתי חלום ביעותים

הי ממי, והי לכל מי שקורא, תגובתי האישית למוות מאד קשה, במיוחד אם אני רואה בעיניי את המת. גוף ללא רוח חיים. לעתים הכאב בלתי נישא עד כי הנפש מאבדת את ההכרה. וכאילו ישנה איזו אדישות (מה שאת קוראת זומביות, אולי). אבל זה מחלחל. אויה. אלליי המקום בו את נמצאת. מלוא החמלה עבורך, יקירתי. הוריי, שיש לי סיבות טובות לזעום עליהם מאד, ומאידך אני גם קשורה אליהם אולי באופן מעוות, עדיין בין החיים. לכאורה מתכוננת יום יום לרגע שגם הם לא יהיו עימנו יותר. החרדה הכי גדולה שלי היא שהם ישאירו לי את כל הרעל. בין כה וכה הייתי ספוג שכזה. וזה גם כנראה יהיה מבחן קשר בין האחים. ויש לי פנטזיה שאז גם הסיפור שלי ייצא יותר לאור. הסוד אבל לא נקבר. גם לא השואה. כמה טוב שיש את אמא צביה. חיבוק ארוך ארוך ארוך, שלך, סוריקטה

איך אני מגיעה למידע הזה?

כל כך מבינה..... הייתי שם, לא עם הורה, אלא עם קרוב משפחה מסרגה ראשונה. הלם, התכחשות, כעס, לא נתפס. כל השלבים הידועים, עוברים אותם אם או בלי שרוצים. רק אחרי תקופת מה אפשר לשאול את עצמינו איך אנחנו באמת עם זה. איתך.....

לאה, תודה. כנראה אני עדיין לא קולטת. לא מרגישה כלום. תודה לך.. במבי.

לאה יקרה, אהבתי שהצטרפת ופתחת את ההודעה. והיית. תודה, שלך, סוריקטה

דר' שלום. אני סובלת מנדודי שינה כבר מספר שנים . אני חסרת אונים ,עייפה ולא מרוכזת . בעבר, אובחנתי כחולת פיברומאלגיה, נאמר לי שזה חלק מהתופעה. האם ניתן לשפר את איכות השינה ללא כדורים. על תשובתך אודה ,שושנה

הי אודי, כתבתי אתמול שאלה מהנייד , לא יודעת אם בכלל נשלחה או לא, כי לא כ"כ הצלחתי להתחבר רציתי לשאול על משמעות ה"חדר" בטיפול (מרחב פיזי) מה הוא מסמל עבור המטופל? יש מאמרים נגישים שאפשר לקרוא? תוכל להסביר בכמה מילים? גם בנות הפורום מוזמנות לשתף..

נראה שהימים פה פשוט השתנו. מה שאתה יכול זה טוב. תודה

שאלה שהוצגה לנבדק -אתה נמצא בקולנוע מרגיש ריח כבד של עשן כיצד תנהג? הנבדק השיב הייתי בורח מה אפשר לומר על הנבדק

הי חרמונה, סתם התעניינתי, כי פעם עברתי מבחן כזה והייתה בו שאלה דומה. היום בעידן האינטרנט אפשר לחפש. מניחה בכל אופן, שכל זה הוא חלק מתמונה רחבה. בכל זאת - בבקשה קישור למה שמצאתי בחיפוש https://tinyurl.com/gw9rkye הקישור מוביל לכותרת משנה 'שיפוט' - מתוך הערך 'בדיקת מצב פסיכיאטרי' בויקיפדיה. ואני, כדרכי, תוהה האם ישנה חרדה מאחורי שואל השאלה. סוריקטה

גש אליי בעדינות מתבקשת, בשלווה התואמת לקצב הלב, בחיבוק מתאים, בלב רגיש, היי קרוב, למדני שפתך, למדני את ריקוד האהבה המשותף. בין זרועותיך, תחת כנפי האהבה אתכסה כתינוק החווה חמלה, כניצן שהחל להפתח לכיוון השמש, ארצה לחוש שוב את חומך. נושאת מחשבות רחוקות בליבי, במקום אחר ושונה, בזמן עבר, לא בטוחה בהמיית ליבי הסוער, הן ארצה רק אותך בין סדין לשמיכה, כאן ועכשיו, אני ואתה! התבוא אליי לעת ערב בלאט? התלחש באזניי אהבה? אחכה למנגינת הלב המשותפת, לקולך השקט, לטון הבטוח, לשילוב מגע זרועות חסונות.

פתאום ראיתי פה שכתבתי הודעה. לא זכרתי את זה בכלל. באמת מתחיל להיות מפחיד.

בבקשה טפלי בזה בעולם שבחוץ....איתך.

הגבתי לך אתמול ולא עלה וגם עכשיו לא נותן לי להגיב לך בשרשור למטה וזורק החוצה. רוצה להיות אתך ברגשות שעולים בכאב ... שולחת המון כוחות ומזכירה לך שאנחנו כולנו כאן אתך

אביב , תודה על תגובותייך. קראתי. כמו את כל התגובות החמות שקיבלתי מכם. כרגע לא מרגישה כלום. תודה לך. במבי

ההודעה של במבי צועקת כל כך באדום דם ...אוף אני יודעת שכולם הגיבו לה אני בטוחה ובכל זאת זה צועק כל כך. ויותר מברור לי שאודי אם לא ניכנסת אתמול גם מול הודעה כזו זה אומר שאתה הכי עמוס בעולם וחושבת אולי לא לכתוב לא להעמיס .. ...וזה יושב כל כך טוב במקום המוצף שאני נמצאת בו . שבוע מאוד מאוד קשה ועם זה המון כוחות . נסעתי לאמא מסע לשורשי ומסע על פני המדינה מקצה לקצה .. הרבה יותר שלמה עם עצמי יותר מקבלת מפנימה שהיא עוד רגע לא תהייה ואני לא רוצה להשאר בחויה הנוקשה מולה... יוצאת ממנה ו(הקטנים ) הפנים סוער לא רוצה ללכת תחושה קשה של פעם אחרונה ..מפחדת מנבואה שמגשימה את עצמה דוחקת לא נותנת לתחושה מקום ...הפחד מטלטל והפיצול חוגג ...יודעת שחייבת לעבוד על זה כי ברגע האמת אני אלך לאיבוד .. המון רגשות מציפים מול אמא מול הזכרונות מול התובנות ...ואודי זה לא כיף להרגיש גם אם זה חשוב ....

טוב שלקחת מקום...כי לכולנו מגיעים מקום... "אימא" דמות טעונה עבורינו טוב שיש מקום בטוח בטיפול שתוכלי להביא את הדברים... איתך בנתיים..אוהבת

https://www.youtube.com/watch?v=uMkjzIGss6A פשוט מדוייק כל כך היום פגישה שלמה מנותקת וחלקים חלקים מדברים מגרוני ואני איננה אבודה בתוך השגעון של עצמי ....עייפה , זה כבר יותר מידי זמן

הי, לא פתחתי כאן את יום ראשון, אני כבר חוששת. שוב שבר מוזר ועמוק. גם הקור שבר מאד. כמו סימנים של דיכאון מז'ורי, אבל קצר, וכן משתפר, וכן מתחבר. יש השערה שגם השינויים ההורמונליים של הגיל משחקים כאן תפקיד. ונראה לי שגם היות הימים סופשבוע ולא ימי עבודה ומחויבויות - זה גם כיוון מחשבה שלי. באסה. מרגישה (גם כאן) נהדפת ונזרקת החוצה לריק. יהיה טוב, סוריקטה

מצטערת שאת לא במיטבך עצוב לי שאת מרגישה שאת נזרקת החוצה כאן... אני כן שמחה שאת ומשתפת כאן. מקווה שתרגישי יותר טוב במהרה איתך יקרה, ינשוף

רק שתדעי שהייתה לי חסרה הודעת פתיחת השבוע ......ואת

הי אודי, אהבתי את השאלה שלך. רעיון דומה ורחב יותר הגיע לטיפול: "מה ניתן לעשות בטיפול, ובעבודה, ובעולם אל מול תחושת הההדפות החוצה". גם על הפורום, שוחחנו. על התפקיד שלי, על המקומות בהם יש לי אפשרות לבחור. תמיד אנחנו משוחחים על מה שנרשם ומורגש גם כאן. תודה על רעיון קטן וחשוב. סוריקטה

הי אודי שוב, כמובן שגם ההרגשה הקיצונית עליה סיפרתי כאן דוברה מיידית עם המטפל. היא זכתה לכמה מילים, שפורשו פחות טוב באותו מצב. האמת, כנראה שהסיכוי שיהיה כאן דיוק, לא רב במיוחד. המטפל אומר שלא על חודה של מילה יקום וייפול, בכל זאת, אנליטיקאי שאני מכירה שנים ומאחורינו עבודה משותפת. ומדוע הזכרתי זאת - משום שישנה אצלי הרגשה של ציפיה לדיוק אינסופי כמעשה קסם, מבנות הפורום למילים שלך. גם דיוק במילים, גם בתזמון. וכאן, כנראה שנכונה לנו אכזבה, ויש גם אולי בלבול בין אכזבה לזעם עצום שמתפתח. אלו רעיונות הבוקר שלי. יום נעים, סוריקטה

כל ערב. לרוב פעם ביום לעיתים רחוקות פעמיים. נהנית מזה,תכלס. מתארת לי שצריכה עזרה. לא בטוחה שזה בכוחותיי

עצוב וכל כך מבינה וכן כדאי מאוד עזרה אמיתית ולא וירטואלית ספרי למטפל בתור התחלה אתך

שכחתי לציין פרט מאוד חשוב והוא-במקרה שאני מודע למה שעושה את הרעש הקטן והמציק הצפצופי הזה ,זה מפחית ממני את החרדה בצורה דרסטית. הדוגמאות שהבאתי מקודם הם להמחיש את הצליל שמפריע לי,אך שוב ברגע שאני מודע למה שגורם לי את הרעש, החרדה ממש יורדת . סליחה.

אבא שלי נפטר. פתאום. ללא הכנה. דום לב. ישבתי שבעה. מפוזרת. לא מבינה. פתאום עשו לו החייאה. הדופק חזר. שכב פתאום מונשם ומורדם בבית חולים. לאט לאט במשך כמה שעות לחץ הדם ירד וירד למרות כל התרופות שקיבל באינפוזיה. ואז ראינו על המסך לחץ דם 17/14 והדופק 0 המשכתי להסתכל עליו ולאט לאט נהיה צהוב ואמרו לנו לצאת. משונה. אני שואלת את עצמי אולי הוא מנסה לנשום והאדמה חונקת אותו. ואולי המכשירים טעו. ואולי קר לו שם ואולי ירד עליו גשם והוא נרטב העולם משונה הכל משונה

במבי יקרה מה אפשר לאומר? עולות כל כך הרבה רגשות וכולם ליגיטימיים.. לוקח זמן לעכל.. בטוחה שגם מערער.. כאן יחד איתך .. מאחלת לך שלא תדעי יותר צער

שולחת חיבוק ענק ...והמון המון כוחות

אוי, במבי. מצטערת. ליבי איתך.

במבי יקרה! אין הרבה מה לומר...בודאי שהרגשות עכשיו עוצמתיים. מאמינה שעם הזמן יתמתן...איתך באבלך. חיבוק מתאים...מיכל

במבי יקרה, משתתפת בצערך. איתך, בעולם המשונה הזה. שירה

אוי במבי... ללא מילים... איתך, סוריקטה

במבי יקרה... נהוג להגיד:"מין השמיים תנחמו"... מבינה אותך...הפגישה עם המוות כל כך מבלבלת ומסעירה אותנו תמיד... כל כך מפחיד המעבר הזה של מישהו שמוכר לנו אל מעבר הגבול לעולמות שאיננו יכולים להבין...ופתאום הקשר נהיה מורכב עוד יותר ממה שכבר היה קודם...זה לוקח זמן להירגע ולחזור לעצמינו מתוך בלבול התהומי הזה... אם מתאים לך שולחת לך חיבוק ים

במבי יקרה יודעת שהגבתי לך כבר אתמול . יושבת לידייך בשקט אם זה מתאים לך . איתך בכאב וברגשות שעולים שולחת המון כוחות

במבי יקרה . יודעת שהגבתי כבר אתמול .. יושבת לידייך בשקט אם נכון לך איתך בכאב וברגשות שעולים שולחת המון כוחות

במבי יקרה הגבתי לך כבר אתמול ולא נקלט .. אתך , בשקט יושבת לידך עם כל הרגשות שעולים וצפים שולחת כוחות ומזכירה לך שכולנו כאן יחד אתך

תודה לכן על המילים . מנסה להרגיש משהו אבל אין בי שום רגש. מתפקדת כמו רובוט ועסוקה באופנים שונים של עזרה לאימא שלי כדי שתישאר עד כמה שפחות לבד.

האם מטפל ב-N.L.P ודימיון מודרך חייב להיות פסיכולוג או לכל אחד מותר להתעסק בזה?

כבולה(1/2/17) כבולה בתוכה נשמה אבודה, סוערת, נודדת בין המח ללב. זו אותה ילדה קטנה מבולבלת, טורפת קלפים כאילו חייה משחק, אך שחוק אין בה. אין יד משגת להתיר כבליה. השמש ידום, האור לא יפציע! המגע לא ינעים, הליטוף לא ירגיע, החיבוק שיבוא יאבד משמעות. מה יעצור את הסבל כי רב? מה ינעים בכל זאת זמן שאבד? זמן שעובר, תקתוק השעון, נדנוד בעריסה או עטיפה בשמיכה? האם היא רק בחזקת "תינוק שנשבה"? כתבתי בסוף האם היא רק "תינוק שנשבה" האם אינה אשמה כי נשבתה? או במשמעות אחרת תינוק שבוי שלא יכול להשתחרר.....קשה :(

כאן יחד איתך..שומעת את הכאב בתוך המילים..

הי מיכל יקירתי, התוכלי לחשוב באלו תחומים את מרגישה את היעדר החופש, ובאלו תחומים כן יש התרה פנימית לחופש ומעוף כלפי העולם הגדול? גם אני צריכה לחשוב על כך. המושג 'מרחב מעבר' שוב עולה במחשבותיי. שלך, סוריקטה

קראתי...כאבתי את כאבך ואת הכאב שאינני יכולה לשחרר אותה ולעטוף בחום... מבינה כל כך את המקום הזה...מוכר...תשמרי עליה...לא אומרת לך שתעטפי אותה בחום כי מי כמוני יודעת שאין ברגעים האלו טיפת חום ביפנים כדי להרגיע את הכאב...אבל אם מתאים לך-תחבקי אותה ממני. ים

מיכ..... נגעת לי בנפש.

תודה לכן יקרות...נרגע מאז הכתיבה..אבל תמיד תשאר הרגשה כזו בתוכי. ורוני, יש בי צמרמורת, על הנגיעה. בבקשה תטפלי בעצמך טוב? בקשי עזרה מבחוץ, אנחנו כאן להקשיב ובחוץ יסייעו מעבר להקשבה. איתך.

אשמח לכל מחשבה /סיעור מוחות .. מילים הגיגים בענייני בושה מחפשת דרך להבין מה הרווח בלאחוז בו מעבר למה שהכי מתבקש ... לשמור על אבא .. תודה ושבת נפלאה שקטה ושלווה ☺☺🙅🙅

לא יכולים להבין שמרנו על הפוגע שנים עם שכבות ושכבות של אשמה.. אנחנו לא אשמים אביב יקרה

נאלמתם , נעלמתן טיפה אז קחו את הזמן אבל רק שתדעו מתגעגעת ......

אני פה וכתבתי... כן לעיתים נעלמים...או נאלמים....הילה חסרה לי מאוד כבר תקופה :( כי עוד לפני הכל הלכה לה...חושבת עליה, לאן נעלמת הילה????????? אני בתקופה דפוקה ממש :( סורי...גם לא יכולה לשתף ממש...

אביב, תודה שחשבת עלי. אני מגיחה לכאן מדי פעם, לא נעלמתי אבל די נאלמתי. נגמרו לי המילים. שלך, שירה

קשה שעסוקים המטפלים אבל מבינה בכל זאת... וגם על הרצון לעורר שיח בינינו אצלך..... מעריכה שאתה נשאר פה ועדיין מאפשר... ומפחדת לאבד אותך....... סליחה. נעשה קשה בטיפול :( לא מרגישה אומץ מרגישה פחד בעיקר....מלאבד את הטוב... מ.

בוחשת , כואבת הנשמה ועוצרת הנשימה שקרים ממציא לבבה ודוחק ומכחיש את האמת המרה .... אבד כוחה שם , מבקשת נפשה ..מנוחה האם תצליח להשתחרר מאחיותיה למסע ... אשמה אשמה צועק מוחה בושה , כל כך הרבה בושה זוכר גופה אות קין על מצחה שקט ,לשקט מתפללת נפשה .. אנא אלי כמה רגעי מנוחה לחיות עם הפגיעה עם האשמה והבושה ... זה למות כל יום מחדש עוד טיפה .... ולא לטעות אני לא מוותרת ומנסה לשחרר קצת כאב ..למרות הבושה והאשמה בנות לוויה למסע ... אלוהים זה כל כך קשה להשתחרר מזה , משנים של פגיעה ולימוד אכזר ...משנים של שיחזור וטמטום ...ושוב נאחזת בשנים של שיחזור ולא בשנים של פגיעה כי הרבה יותר קל להמשיך לכעוס להאשים ולהתבייש בי ...מאשר בו ... סליחה שמניחה כאן כזאת פצצה ....

אמר היום עו"ד של בוכריס "עכשיו הוא יוכל להמשיך בחיו" מסכן .....ליבי ליבי עליו ..

כמה סבל :( ..מתיש, איתך יקרה.

אביב יקרה אשמה ובושה שדבוקים עלינו ולא משתחררים.. לכעוס על אבא זה להסכים שהוא פגע... זה להסכים שהוא לא היה האבא שחשבנו שהוא היה קשה לכעוס... אני גם לא יכולה כרגע כמו שאודי כתב מגיע לנו הכי חמלה לעצמינו... איתך, אוהבת

כקרח המצטבר על גבי הכביש, כך ליבה מצטבר במילים קפואות, הלב מסרב להפתח לחום ניסיון המהווה סכנה למתקרב. אם מלח בישול תפזר למנוע סכנת החלקה, היא תשרף ותכלה את תוכנה.... לא נותר דבר, אולי אם תמתין, אולי אם תחפוץ להפשיר אולי להפסיק את מבטיה להישיר אולי... בתוכה היא אוחזת בדידות וקור, בתוכה היא סוערת,מערימה קשיים, קרה בתוכה, קפואה נשימתה, והנה המילים קפאו בליבה.

לאט לאט בקצב הנכון תאפשרי גם לחום להכנס ולחדור מתוך עטיפות הקרח שעטוף לבבך מילים חמות וטובות תני להם לעטוף אותך אל תתנגדי להן גם אם כרגע לא חודרות אתך מאוד מאוד מבינה

תודה אביב...גם ליבי אתך, בעינין הבושה והאשמה, מובן...

אודי, מותר לי לכתוב כאן על המטפלת החדשה? שמתי לב שיש לי מין נטייה כזו שהטיפול גורם לי להשתמש הרבה בדימויים ובדמיון והמטפלת החדשה, היא קצת מזכירה לי פרופסור מפוזר כזה שממהר למעבדה שלו לכתוב מאמרים. היא מקרינה אינטליגנציה וידענות גדולה. אולי היא יותר מתאימה לי מהמטפלת ההיא שאהבתי ש"רק רוצה לרקוד..."? אני עדיין אוהבת את המטפלת ההיא, מאכזב ששום דבר נשי ממנה לא נדבק בי.. ואיך יכולה לעזור לי לנשיות מטפלת שהיא כמו פרופסור? אודי, מה קורה לי עם כל הדימויים האלה? הם עושים לי סלט גדול בראש דימויים שכאלו ממש לא מתאימים לאדם שכלתני כמוני!

כייף שאת פה, חסרת לי אני אוהבת דימויים מאוד! הם עוזרים לי בהרבה מקומות. העלית חיוך על פניי עם הפרופסור :) בהתחלה כך הרגשתי עם המטפלת שלי, היא חכמה מאוד ונראית כזו שפתאום נזכרת שגם היה כך וכך...כזה פרופסור אבל הכל מתועד ואין בלאגן בכלל :) בהצלחה, אגב הנשיות תבוא ממך ולא מבחוץ, למה את צריכה שנשיות אחרת תדבק בך?

שנים בטיפול.. שנים של תחושת נטישה במיוחד לאחר טיפול מנסה להרגיע ולהרגע ורק רוצים שהמטפלת תרגיע וגם זה לא תמיד עוזר פתקים ממנה, חפצי מעבר, סמסיים .. אני יודעת שאין קוסמות ושזה תהליך שצריך ללמוד לסמוך.. מייד ביציאה מהטיפול שוכחים אותה..כאילו שהיא אף פעם לא הייתה.. גם בטיפול קשה להרגיש בגוף שהיא נמצאת אולי בגלל שאני לא נמצאת המון מצוקה ..

אתך יקרה להזכיר לך שאת לא לבד כולנו איתך עם כולך מאוד מאוד מבינה את הקושי חיבוק ענק🙅🙅😸😸🙅🙅

תודה אביב יקרה על ה"ביחד"💗

מוכרת התחושה אחרי טיפול...בזמן האחרון קורה לי שאחרי הטיפול זה רק מציף יותר וזה קשה. ובכל זאת אם נלמד לסמוך אולי נרגיש יותר אהובות ומוגנות?

מצטערת מיכ יקרה שמוכר לך ההרגשה איתך, ינשוף

הי ינשוף, את יודעת, אני יכולה לשבת מול המטפל, כשהוא פיזית שם, ובפנים אצלי - הוא אדיש לקיומי. רמות הזעם שהמסכן חוטף. התפרעות פנימית. שחזור אמא. אצלנו אין חפצי מעבר וסמסים. קשה ביותר, אכן. נורא. באסה לאללה. אבל יפה שלזמן קצוב את כן מצליחה להחזיק בפנים דמות תומכת טובה. יש בסיס. סוריקטה

סוריקיטה יקרה מצטערת שגם לך קשה.. בטיפול אני גם לא מרגישה שהמטפלת באמת קיימת... אני הרבה אומרת לה"את אמיתית" כי אני לא מרגישה את נוכחותה( למרות הסמסים והשאר)

כן אודי כך זה מרגיש.. ליפול כל פעם מהידיים שמחזיקות בלי להספיק להרגיש בטוחים. תודה שאתה מבין

הי אודי היקר ושלום לכולם, כתבתי כמה הודעות המשך לרוני, גולם, אביב - מסבה את תשומת לבכם, באם תחפצו לקרוא. ימים של מאבק בין כוחות של יצר חיים ליצר מוות. ואני מנסה לאזן. ממתנת טיפול בקשיש בתחנתו האחרונה ופרידה ממנו, ומעצימה מפגשים עם ילדים פורחים. ועוד מעט ט"ו בשבט.חושבת על איזון החלקים שקרסו בגינה, על שתילות חדשות. שלכם, סוריקטה

מחזקת במאמץ מול האחזות בחיים ...ומבינה את הקושי מול החידלון .. 😊 תמיד אפשר להאשים את החורף....ואכן עוד מעט האביב ..

תודה סוקריטה.

שלום - אני פונה בקשר לאחי הגדול בן 38 , סובל מדיכאון המון שנים , עוד לפני צבא.נמצא בבית ללא כל מעשה. הפסיכיאטר איבחן לו OCD. הוא הפסיק לקחת כדורים וללכת לפסיכיאטר . לדבריו חושש מתופעות לוואי של הכדורים. מצבו הורע לאחרונה. הוא לא מתקלח כלל וישן כל כמה ימים. מדיי כמה ימים הוא מתעצבן. מאוד מתוסכל ממצבו אך לא מצליח לבצע פעולות של מקלחת. לאחרונה אימנו נפטרה ממחלה קשה.הוא לבד בבית עם אבא כי כל שאר הארחים נשואים.עם ילדים.הוא רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי - אולי זו תהיה התחלה כדי להוציא אותו מהמצב בזה. אני צריך עזרתכם. המלצה מה לעשות.המלצה על פסיכולוג של מכבי באזור המרכז.תודה

אביב יקרה, קראתי שוב את הודעתך, הרגשתי אי שקט עם הדברים שרשמת שם, לקחתי אותם באופן אישי, כשרשמת "ההודעה שלי באה כדי לעורר כן אפילו עם זה בכעס עלי את מי שכאן בחוץ ומתקשה להביא את עצמו למקום שכותב , לכתוב .." או "שימוש בפורום מבלי שיהיה אכפת ממי שכאן" אני רוצה שתדעי שמאד אכפת לי אפילו אכפת מאד, ולא היה בכוונתי להכעיס אותך. אני מרגישה צורך להתנצל, מי כמוני מכירה את ההרגשה של ההמתנה להתייחסות שממאנת להגיע, וגם שהיא מגיעה היא אינה מרצה... אני פה אביב, בזכותך! אני לא רוצה להיות קוראת שקטה,אני רוצה לכתוב, אני רוצה להתבטא, אני רוצה שיקשבו לי, אני רוצה שיבינו אותי, וכאן זה המקום הכי מאפשר שהיה לי. תודה אודי על המקום ותודה לכל היקרות כאן על התמיכה וההבנה.

שמחה שאת כאן יקרה שמחה שאת נותנת צבע לעצמך את כל כך יפה באור היום ..

הי גולם, בהמשך לדברייך - ברוכה הנמצאת! איזה יופי שכתבת, ואפילו כמה מילים בכותרת, למרות שהייתי שמחה אילו היית מנסה להתאמץ למצוא מילה תמציתית. מה שכתבת עורר בי מחשבות על קונפליקט שקיים בי - מצד אחד - הייתי רוצה לבוא וללכת כרצוני. לא להרגיש כבולה וחייבת. לא להיות באיזה מקום, כי יתעורר כעס של מישהו אחר, בגלל שלמישהו אחר זה לא מתאים. לא להיות שפוטה של מישהו. וגם - שיעזבו אותי לנפשי ושאף אחד לא ייגע בי; מצד שני - אני בודקת אם מנסים ליצור איתי קשר, אם מחפשים אותי. אם זקוקים לי. יש אצלי, כנראה, בלבול סביב הנושא הזה. יש כמה וכמה אנשים כאן, בפורום, וגם בעולם שהייתי רוצה שיהיו. שהם חסרים לי. אבל הם הלכו לדרכם. חלקם לתמיד, חלקם עוד חוזרים. ושחררתי. אולי אני שותקת מידי ולא מביעה את רצוני, גם אם אינו מתממש. אתמול דיברתי בגילוי לב עם אביו של הילדון המקסים הקודם שטיפלתי בו, ואמרתי לו שמאד רציתי להמשיך לטפל בילד (וגם חשבתי, בנוסף להתייעצות בטיפול שהילד ממש זקוק לזה מבחינה נפשית), אבל שתקתי, כי להם היו השיקולים הכלכליים שלהם. ובזמנו, נראה שהשיקולים הכלכליים מבחינתם משמעותיים במיוחד. האבא לא יידע שכך חשבתי. בדיעבד, הוא מצטער על ההחלטה להפסיק להשתמש בשירותיי ורואה שהילד הפסיד. הם מנסים להחזיר אותי, אבל כבר יש ילד חדש ונפשותנו נקשרו. וגם לי יש שיקולים, בכללם גם כסף. ואת כל זה, אני חושבת שניתן לומר גם על הטיפולים שלנו. בוקר אור, סוריקטה

עברה שנה ... כל כך מדהים ומרגש המון עבודה והצלחה בתהליך מרגישה מבורכת בפעם הקודמת שסיפרתי שיש לי מטפלת מדהימה עם חיבור נכון זה נגמר . אז קצת פחדתי כל השנה הזו לשתף ....אבל היום פשוט מבינה שתהליך כזה זה המון עבודה .. ולא רוצה לפחד יותר .. טיפול זה דבר שעובד כשמאפשרים . ויש מטפלים נפלאים בעולם הזה . אודי תדע לך שאתם הטובים שבניכם עושים עבודה נפלאה ומבורכת .. נתתי לכאב גם מקום בטיפול היום אפשרתי לה להיות שם עבורי .....

הי אביב, התקדמות יפה, בקצב טוב ומבורכת - כך אני רואה שתיארת. ובתוכה אותם גלים שאנחנו מזכירים. התקדמות מבורכת ועבודה קשה וכואבת. מסכימה איתך. ובל נשכח - יש כאן שני הצדדים. לפחות. גם למטופל, לגמרי, יש חלק בשותפות. לך, המטופלת. העבודה הנפלאה של שתיכן, לא פשוט להתמסר. לא פשוט לאפשר לקלוט מבחוץ. בהינתן פחדים של כשלים קודמים, של היסטוריה שואתית. כתבת יפה, סוריקטה

אכן יש מקום של שתיינו בתהליך והאמת שגם חלקה של המטפלת הקודמת כל הזמן שם ... תהליך ארוך של 7 שנים מבחינתי זה אותו תהליך אותו מסע עם שתי מורות דרך מוכשרות ונפלאות...ואין ספק שבעבודה קשה של כולנו .

מכירה את זה כשהילד שלך מחיוך ומאושר זה גורם לך לאושר אחר,אושר אמיתי. כשקראתי את הודעתך הרגשתי אותו דבר, הסב לי אושר להרגיש את אושרך. מאחלת לך עוד הרבה רגעים של אושר.

מכירה ועוד איך ככה הרגשתי שראיתי שניכנסת .. אז מה שלומך ?

איך מפסיקים עם סטרס מתי שאני מחכה לאוטובוסים שיבואו כי אני לא יכול לשבת בתחנה ולחכות ולפעמים נוסע במונית / כנ"ל לא יכול לשבת במקום סגור ( קופ"ח ) יותר מ 1/4 שעה וזה מפריע לי לעבוד בעבודות של לשבת בלי לעשות כלום ? אני גם מגרד הרבה בראש ביום + בודק מיילים באובססביות וחושב על אוכל בין הארוחות וקשה להיות עקבי במחשבות פעם אני רוצה להתחתן ופעם לא וגם כועס ואימפולסיבי עם אנשים חטטנים / צועקים עלי ברחוב

אודי, הייתי בפגישה ראשונה עם המטפלת החדשה היא מקסימה ונחמדה אני מרגישה שיהיה בסדר

איזה כיף לקרוא אותך אני מרגישה את השמחה שלך וזה מדבק .. שימשיך ככה

איזה יופי לך!! בהצלחה.

עמוס לך ממש.. מקווה שזה לא מידי קשה לך פה. אנחנו נחכה בסבלנות. אל תעמיס עליך מידי בגללנו. טוב?

רוני את מלכה אמיתית ..אוהבת כל מילה מדוייקת ..

על הימים בהם הייתי כאן דורשנית. אז הי, אודי, רוני, חושבני שבדרך כלל, אני ממתינה בסבלנות רבה (אולי מידי?) ולוקחת לי את המרחק הנכון לי. עד כמה שאני מצליחה. מנסה לחזור לזה. ויש רגעי כאב נואשים בימים האחרונים, אך, מקווה שיש יותר רגעים של חזרה לאיזון. אנחנו יכולים לעזור. ונראה לי (אודי, אתה מוזמן לתקן אם אני טועה), שאודי מנסה לאפשר בעיקר לנו מקום. ובכל זאת, פרסום התגובות תלוי במנהל. אז מצד אחד חבל, מצד שני - מצוין. סוריקטה

מצטערת אהובה באמת שהשיח על הניתוק פתח דברים קשים כל כך ... מנסה לכתוב לך וקשה למצוא את המילים , הנכונות קצת בילבלת אותי , לאורך כל הזמן את מדברת על כך שהפיצול והדיסוציאציות - ניתוק מוכרים לך . חשבתי לי שמוכר לך מהמקום שלך , ועכשיו כתבת לי על אמא והקושי מול הניתוק שלה .... ניתוק שהוא פסיכוטי אכן לא נעים ואפילו קשה עד מאוד להתמודד איתו . אבל חייבת להגיד ולהדגיש שאישית גידלתי את ילדי מבלי לפגוע בהם , שלהפך המנגנון עזר לי עד מאוד להיות שם עבורם ולזכור ולהבין כל שלב שהם חוו...שזה אפשרי ואני לא היחידה . ובמסגרת עבודתי יצא לי ללוות נשים ,אמהות לילדים קטנים שדאגו להם עד מאוד למרות היותן סובלות ממחלות אלו ואחרות בעלות אופי דיסוציאטיבי ואף פסיכוטי ... אין ספק שהחיים בבית כזה גורם לקושי ולבעיות אלו ואחרות לילדים אבל הם בפרוש לא היו בסכנת חיים . את יודעת כל מי שמלווה אנשים במסלולי חייהם , יש לו אי אלו שלדים בארון ...שלי זאת משפחה כזו שבכל פעם תהיתי בקול האם אנחנו עושים הכל לשמור על הילדים . ברור לי שהילדים יגדלו הם ישאלו את עצמם , מה המבוגרים האלה שהיו אצלנו בבית עשו בשבילנו . אין לי ספק שהבור שלהם יהיה עמוק ומלא בכאב ..ובכל זאת אני יודעת שאני והמערכת עשינו כל מה שיכולנו לעשות ,והידיים כבולות ולפעמים הפרה רוצה להניק ...והבור עמוק ככל שיהיה עדיף על הוצאה מהבית . לא יודעת יקרה ....רישיון להורות ????? הלוואי ולרבים וטובים הייתי שוללת אותו ...לאוו דווקא לחולים שבינינו ... שולחת לך כוחות וחיבוק לשבוע חדש וטוב יותר

העלית נקודה קשה מאוד... בטוחה שהילדים שלי ראו אותי במצבים לא קלים. עצוב לי על זה מאוד.

חיבוק של כוחות רוני את מטפלת בעצמך וזה בריא ומבריא גם לילדים

הי רוני, אני חושבת שיש טוב בבחינה עצמית, חשבון נפש ובתחושת יסורי מצפון. אך כמו כל דבר - במידה. עדיף על פני מי שמאמין שהוא ודרכו הכי הכי ואין בלתם, לא? ואני גם זוכרת שיש דמויות נוספות בחיי הילדים והסביבה שלהם. וגם אצל מגוון אמהות, לצורך ענייננו, יש תקופות בהן הן שלמות ומחוברות. ושוב - מינונים. במקרה שלי אמא חסמה ותקפה את הקשר שלי עם העולם בחוץ, וגם אני, כילדה ומשם אחר-כך הרגשתי שאשמתי במחלתה. גם זה עניין מוכר... סוריקטה

הי :-) אני מכירה את ההפרעות הדיסוציאטיביות על בשרי ובנפשי. היום אני נחשבת בריאה יחסית, קורות נפילות, אבל זו אינה נפילה מתמדת, או לא ניתוק מתמיד כמעט. מכירה בנפשי, אבל, מאז ומעולם ההפרעה שונה מאד מזו שאצל אמי, ועכשיו אחרי שנות טיפול, שונות הרבה יותר. ובתוך כל זה, באמת מעניין שאני זוכרת למדי כשאני כותבת לאנשים אחרים. או לכאן, לפורום. המקרה של אמי, כפי שאני מבינה, הוא נדיר. לא כל האמהות (הבריאות יותר או פחות) כאלה. מניחה שרובן המכריע ממש לא. דיברתי עם המטפל על מה שכתבתי כאן. בסוף שבוע שעבר היו לי רגעים בהם כעסתי מאד שהביאו אותי לעולם. אני מבטאת את הכעס הזה מול אבי. במילים ברורות. לעומת זאת, אמא היא לא אדם שניתן לדבר איתו. לא אז, ולא היום כשהיא עם דלוזיות פעילות הנגלות לכל אחד ולא רק לי כעדה יחידה. המטפל שלי אמר בחכמה, שלשלול הורות זה, בואי נאמר, נאצי. במקרה שלי, לאור מה שקרה, המחדל היה שלא הפרידו אותי מהבית והמשכתי לגדול שם. הוא גם אמר שהגיוני שאם מקיאים, קרי, לא מנהלים שיח ומדברים על זה או מעבדים וקולטים דברים מבחוץ, זה הולך ביחד עם הניתוק / שכחה. זהו, ככה בינתיים, סוריקטה

אכן הטיפול מעורר פלאים

אחרי הרבה התלבטויות ביני ובין עצמי החלטתי שאני כן מתאימה את עצמי, פותחת מייל חדש במיוחד כדי להירשם מחדש וחוזרת. רק תרגמתי את הניק שלי לאנגלית מכל מיני סיבות. אז לכל מי שזוכר אותי :אני "ים" מאתר מקום ומפורום פגיעה מינית. ו"חלום" מכאן. עכשיו אני "dream".

חלום אהובה .....אני שמחה כל כך שהגעת ובאת כדי להשאר ...תודה יקרה .התגעגעתי המוני המונים

בטח שזוכרות. ברוכה השווה.

הי יקרה זוכרת אותך ... שמחה שאת מצטרפת.. ינשוף

מאוד ברור ומובן כל שינוי ולו הקטן ובטח שינוי מהותי זורק ומפצל.. מפחיד איבוד שליטה גם עם השליטה מדומה ...כי לא באמת יש לנו שליטה על העומד לקרות כל שינוי זורק לשם לאז לכאב לפחד לחוסר האונים וחוסר השליטה על הגוף והנשמה שלנו .. אתך יקרה מאוד מאוד מבינה . .עד הנימים הדקים של הגוף והפנים שסוער וצועק וזורק וחוסר היכולת להרגיע לבד.. מכירה את הימים האלה שזה פשוט לא מרפה וכלום לא עוזר רק יד חיצונית שעוזרת לאסוף שולחת לך לכולך חיבוק ויד לאסוף ולהרגיע ....🙅🙅🙅🙅🙅🙅

גפיי אני מבינה כולי...

אביב יקרה תודה על ההדהוד, על ההבנה ועל זה שאת כאן.. מרגיעות המילים

מוצאת את עצמי נכנסת לחרדות מכל מני שינויים שקורים. זה זורק אותי למקום ותחושה של "איבוד שליטה". מרגישה מאויימת ומותקפת ומאבדת את תחושת הבטחון. אני מאמינה שאצל כל אחד שינוי קצת מערער, רק אצלי זה מרגיש קוצוני. נסיתי נשימות, להחליף מחשבות, אבל שום דבר לא עוזר. מרגישה שאני חיה בסוג של"היכון" לאסון שעומד לקרות...

היי אביב יקרה לא יודעת אם את זוכרת אותי .אבל מרגישה צורך לבקש סליחה אז סליחה שאני לא כותבת,אני בתקופה של התכנסות בתוך עצמי ,אולי גם הפורום קצת בתקופה כזאת..? אבל אני שמחה שהוא קיים גם אם לא תמיד יש מה לכתוב ומה להגיד ולפעמים קשה לי.אבל הפורום הזה הוא מדהים תודה על הזכות הגדולה לקחת חלק גם אם פסיבי,אני מקבלת הרבה תובנות ואפשרויות לצמוח ולגדול בזכותכן.אז תודה אביב סוריקטה אודי וכולן ושבת שלום!

שמחה שניכנסת ותודה על מה שכתבת אין צורך לבקש סליחה שאת פסיבית זה בסדר לכולנו יש תקופות ומקומות כאלה ,ברור שאשמח שכן תיהיי נוכחת ,הנה עכשיו הנכחת את עצמך את כאן עם צבע ודמות. בודאי שזוכרת אותך...פעם אחרונה ניכנסת שהמטפלת הייתה בחופש. חיכיתי לך , לנסות להקל בתקופה הקשה . שמחה שאת כאן גם אם פסיבית נעזרת . ותודה שניכנסת ואמרת אני כאן ....

נכון אז המטפלת היתה אמורה לטוס לחו"ל ...ממש ריגשת אותי שזכרת .... באמת זה היה אתגר (גם הבאתי את זה לפגישות)איך לעמוד בפרידה מהמטפלת ולהכיל את זה... ותודה שהתגייסת עבורי בפעם הראשונה שנכנסתי לכאן ,את תמכת בי מאוד בתקופה ההיא הייתי במצב מזעזע ואני מאוד מאוד מודה לך ולאודי ולעוד בנות שרשמו על התגובות החמות והקבלה ד"א -בסוף המטפלת שלי בכלל לא טסה כי היא חלתה... ולא יכלה לטוס זה היה מדאיג ומפחיד אבל עכשיו היא בסדר...

הי ליעד עכשיו מבינה למה לא חזרת אז. שמחה שעכשיו הכל בסדר ...

שמחה שניכנסת ותודה על מה שכתבת אין צורך לבקש סליחה שאת פסיבית זה בסדר לכולנו יש תקופות ומקומות כאלה ,ברור שאשמח שכן תיהיי נוכחת ,הנה עכשיו הנכחת את עצמך את כאן עם צבע ודמות. בודאי שזוכרת אותך...פעם אחרונה ניכנסת שהמטפלת הייתה בחופש. חיכיתי לך , לנסות להקל בתקופה הקשה . שמחה שאת כאן גם אם פסיבית נעזרת . ותודה שניכנסת ואמרת אני כאן ....

אם ההודעה תעלה...סימני חיים לא יכולתי להישאר אדישה להודעתה של אביב...היה לי קושי לנסות להתחבר למערכת החדשה, לא קושי טכני אלא חוסר חשק להתאים את עצמי למערכת האחרת. טוב שהבנות ואתה נשארתם.dlb

תודה שניכנסת את אפילו לא מתחילה להבין כמה זה חשוב לי ולא רק לי ... תודה שנתת לי להבין עוד קושי ,להבין עוד קצת אותך ... אוהבת באמת 🙅

גולם, וולקאם באק ... :-)

אבל רוצה להיות פה

רוני הגיוני ביותר והיית חסרה לי עד מאוד עם לא היית באה ..ככה להיות איתנו רגע לפני שסוגרים ... תמיד שמחה אתך שאת מצליחה

לבכות בלי דמעות לזכור בלי זכרונות להאמין בלי עובדות לדעת בלי לטעות לכאוב בלי להרגיש לפעול כי אין ברירה להיות או לחדול כאילו יש ברירה על סף התהום והכאב בילתי נסבל כמו רימון נטול נצרה ולא משחררת טיפה הכל בראש הקולות המלחמה הריחות המגע ה(ק)ול בראש בלב זעקה בגוף שריפה מילה אחת קטנה שלא מרפה זונה.. כתבתי אותה רוצה למחוק ובאומץ עם המון מאמץ משאירה נוכחת אולי משהו מהבושה שדבוקה בה ישתחרר המון המון כאב ...אודי איפשרתי בבקשה ...זקוקה למילים שאצליח להרגיש . אפשר חיבוק וירטואלי כזה שלא יפחיד ובכל זאת ישמור ויגן (לא מאמינה שכתבתי את זה אבל משאירה ,גאה ומבוהלת מעצמי שמאפשרת לעוד חלקים שלי להיות .. )

אביב יקרה מזדהה עם כל מה שכתבת כתבת כל כך נוגע !! מרגישים את הכאב העצום.. איתך חברה יקרה! ינשוף

תודה יקרה ..תודה שאת בחיי אוהבת 🙅🙅🙅

הי אודי, אני קצת מרגישה שבכלל לא מגיע לי. לא הרבה אני מבטאת את הנזקקות. חיכיתי לך הפעם. גם לך. חיכיתי מאד. חיכיתי, אולי קצת בקוצר רוח, לפרסום התגובות הנפלאות של הבנות היקרות, לתגובה ממך. מחפשת נגיעה, שאתיר לה - זו ההתמסרות. ולבכות. סופשבוע נעים, סוריקטה

הי אביב, קראתיך וכתבת שקורס הסתיים והמטפלת אינה שם כפי שהיית רוצה - זכרתי בימים עברו בהם גם אני סיימתי קורס (וכפי שאנחנו יודעים, מאד קשה העניין הזה, ההתחלה, ההתמדה, הסיום עוד יותר) והמטפל נסע בהתראה קצרצרה הרחק לאי שם לחודשיים והתקשורת איתו הייתה דלילה באופן יוצא דופן. אז לא ידעתי מדוע נסע, היום כן. וניסיתי לשתף אותו בהצלחותיי ובהשגיי בקורס. המון אנרגיות נגבו ממני בהשקעותיי. ניסיתי, כילד שמראה תמונה שצייר לאמא. ולא הייתה תגובה. וגם זה מזכיר את האדישות הקיצונית של אמא. גם העומס של אודי שלא אפשר לו להעלות הודעות כאן, סביר שנחווה והזכיר את האלמנט הזה בעולמי הפנימי. אל החמרת התחושה הצטרפה העובדה שכבר לא מקבלים תגובות למייל, וכבר לא ניתן לראות מראש, אז אפילו לא יכולתי לדעת אם ומה ואיך היו התגובות. וכל כך קשה להראות נזקקות ותלות שהן חיבור. כעסתי אז מאד. בזמן סיום הקורס והיעדר המטפל. קיבלתי תגובה שבקשותיי עד כדי חסרות שיפוט נוכח המצב. אבל רק בדיעבד ידעתי על מצב החירום והדאגה בהם היה. ובכן, כעסתי מאד. לומר כעס, לתת מילים לרגש, זה כבר משהו, אולי. אולי נאתר על מה אנחנו כועסים? אז רק רציתי לשאול - איך עבר הקורס? הנה סיימת וזו הצלחה גדולה בפני עצמה ראויה לכבוד. איך הישגייך בו? יישר כוח, אביב, שלך, סוריקטה

הי אביב והי גם רוני, אני יודעת מה זה ניתוק, אני חושבת. אמי נכנסה למצבים האלה כשהיא תקפה אותי באופן מסכן חיים, ואינה יודעת לחלוטין עד היום שעשתה לי מה שעשתה ומבחינתה - אם אספר - זו בדייה ואני הזויה או חולת פרנויה. אני לא בודה. והיא גם לא משקרת. והיא הייתה אישה / אמא אחרת לאחי. הוא לא חווה כלל את הצדדים האלה שלה. לכן, אני כל כך פוחדת מזה. ממי שמתנתקת והיא אמא לילדים. סוריקטה

תודה יקרה , תודה על השיתוף ומאוד מבינה אותך המטפלת שלי בחופש וזה דווקא בסדר יחסית עשינו הכל נכון ועוטף וזה נחווה נכון הקורס ...קצת קשה לי לדבר עליו , די השתלט לי על כל החיים בסימסטר הזה קורס לא פשוט שעוסק בארד קורד של הפגיעה שלי ...כאילו לתת בוקס לבטן הרכה לכולם זה היה קורס קשה , אז תתארי לעצמך מה עברתי ...אבל נגמר והמטלות מוצלחות מאוד ...כן די גאה בי ששרדתי את זה . פתח הרבה דברים לעבוד עליהם ... וכעס בעיקר שמרגישה שמוחקים אותי ...כן אז מגיבה בכעס ותסכול, עצוב. אבל האמת שלומדת יותר ויותר לווסת ולנשום וכאן יש המון תודה לאודי ולפורום ...תודה על היותך ...חיבוק

בחודש האחרון הכנסתי לעצמי משהו לראש שאני מודעת שהוא לא נכון ! אני כל החודש אומרת לעצמי דיי זה לא נכון שחררי מזה מנסה לחשוב על דברים אחרים וזה תמיד קופץ אני פוחדת שזה יהפוך כבר להיות אמיתי מרוב שאני חושבת עלזה איך אני מוציאה אתזה מהראש שלי ?