פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי אתה יכול לעזור לי? הוא הלך ונשארתי לבד ואני כמו בהתקף חרדה בתוך התקף בתוך התקף שלא פוסק והוא יחזור רק עוד עשרה ימים ואני רק רוצה לישון עד שיחזור וכואבת לי הבטן כל כך חזק והכל מפחיד אותי ואני לא מבינה כלום כאילו כלום לא מחובר וכל מה שאני עושה זה רק להיות ליד מציאות לא מובנת.

הי שירה יקרה, אם אצטט את המטפל שלי - ובדומה לדבריו של אודי - כשנמצאים שם, איכשהו אומרים לעצמנו ומחכים שזה יחלוף. ככה זה. שירבו רגעי החיבור ויתמתנו רגעי החרדות. זמן. שלך, סוריקטה

אתה יודע אודי ? לא יודעת מה רוצה לומר לך ..? אולי אין לי בכלל מה לומר.. אז למה אני כותבת לך ? לא יודעת .. בכלל..שתדע לך אודי שהמון דברים אני לא יודעת.. תמיד היו לי בעיות עם הימים..לזכור .. למשל אם אמא צביה שואלת אותי מתי ..?? המון פעמים אני לא יודעת בימים.. ועכשיו זה הרבה יותר חזק..קורה המון המון.. אני כמו איזה בלון הליום שמנסה בכל הכוח להחזיק ברצפה אבל זה לא ממש מצליח.. גם בפיסול המורה והחברים בקבוצה ניסו להשפיע עלי לחזור לפיסול . המורה עשה סוג של מניפולציה לדעתי.. לפני שעזבתי את הפיסול ,פיסלתי פורטרט ועטפתי בשקית נילון,כשעזבתי,השארתי עדיין שם את הפורטרט ופסל נוסף שעשיתי. השבוע פתאום המורה שלח בווצאפ הקבוצתי את הפורטרט שלי שצילם וקרע חלק מהניילון כך שרואים את הפורטרט שלי כאילו חלק גלוי וחלק מוסתר /עטוף בניילון. הוא גם כתב מילים.. אודי.. רוצה שתדע שלא טוב לי.. ועוד מעט פסח... ואבא שלי ישן לו שנת עולמים.. רוצה גם.. רוצה לישון על ידו בשקט ולשמוע את ציוצי הציפורים.. שאבא שלי ידאג לאמא שלי ואני אנוח בשלווה.. לא יודעת מה אני רוצה לומר לך אודי.. נמאס לי ממני...נמאס לי מהמצב..נמאס לי מהכל.. וכל זה בדיוק באביב כששומעים כל כך חזק את הציפורים,וריח ההדרים ממש משכר את כל החושים. וכל הירוק והצהוב והאדום והסגול ..הכל פורח רוצה למות אודי..

הי במבי, תהיתי היכן את. חשבתי עלייך. את יודעת גם אני אומרת לי בלב רוב הזמן שאני רוצה למות, ושמיציתי. בלב, משום שלאחרים קשה לשמוע משפטים כאלה וגם, אני חושבת, שאם אומרים אותם כל הזמן, מפסיקים להתייחס אליהם ברצינות ונוטים לבטל אותם ופחות להתייחס למצוקה. אפילו להרגיש סוג של תוקפנות לשמע מילים בסגנון. אני חושבת שדווקא הפורום עושה יופי של סדר בימים. כשאנחנו בשגרה. ראשון שני פעילות. שלישי אמצע שבוע מנוחה וכך הלאה. יכולה להבין את ההצפה. פסח ואני לא חברים. בדידות גדולה. נדבר, סוריקטה

הי אודי, אודי, אני והמטפלת במשבר. בפגישה הקודמת היא שכחה המון דברים שאמרתי לה. היא גם לא זכרה על מה רצינו לדבר. ובאופן כללי הייתה מאוד לא מרוכזת. יש לי חשד סביר שחייזרים חטפו את המטפלת המקורית, והנחיתו במקומה מטפלת חייזרית מזויפת. אני לא אוהבת מטפלות חייזריות מזוייפות ששוכחות המון דברים. שתטוס לה חזרה למאדים לאכול אבנים מצידי... האמת שהמטפלת אמרה שזו הייתה טעות שלה, ושגם מטפלות זקוקות לעזרה משותפים לדרך. כאילו, אנחנו שותפות עכשיו, אני והיא? ולאיזו דרך? כנראה שהדרך למאדים רצופה בדברים שהמטפלת שוכחת! אודי, למה היא לא זוכרת דברים שאני אומרת? אני מרגישה לא חשובה... אוף, אני לא חשובה :-( היא גם אמרה שלדעתה אני אישה ואז היא חייכה... נמאס לי לעשות טיפול אצל מטפלת ממאדים שלא רואה טוב!!!!!!!! ושתפסיק כבר לחייך!

הי מיקה, מצחיקולה. 'להדפיס ולהראות בטיפול' היה אומר פעם אחד ממנהלי פורום מקביל. אז אני מצטטת. וגם את אודי שאמר אינטגרציה. ואיפה עושים אותה. סופשבוע נעים, סוריקטה

הי אביב, אני לא ראיתי מלכתחילה את התכנית של אמנון לוי, אבל בעקבות מה שכתבת חיפשתי אותה וצפיתי בה. אני לא יודעת אם זה טוב שאני כותבת לך או לא, אולי תביני אותי לא נכון ואולי בעצם אני מבינה לא נכון את כל הסיטואציה ואת הקושי. אבל החלטתי להסתכן ולכתוב בכל זאת. הממ, אני דווקא התרשמתי מתהילה. בעיניי היא בחורה מאוד אמיצה ואינטיליגנטית. הייתי שמחה להיות חברה שלה ולדבר איתה על מוזיקה, עם כל הקושי. הרגשתי תקווה עבורה בביתה החדש, וגם דאגה שלא יקרה לה שום דבר. אבל!! בשום פנים לא הרגשתי שהיא מטורפת, משוגעת או מוציאה שם רע . לא הרגשתי שהיא חלשה או מסכנה . להיפך, בחורה סופר אמיצה. יכולה לשתף שלי באופן אישי הפריע שבאחת הסצנות העיתונאית נתנה לה לעשן ואמרה לה קחי זה יעשה לך טוב או משהו בסגנון. אז זה הרגיש לי קצת זילות של השדרנית אבל לא של תהילה. אני חושבת שאם מבינים את הקשר בין החלקים של תהילה לבין העובדה שנפגעה אז המסקנה היחידה שמגיעים אליה זה עד כמה פגיעות מיניות זה דבר חמור ואילו השלכות חמורות יש לזה על הנפגעים . ואם היא מסתובבת עם מוצץ ובקבוק אז מה? האם זה עושה אותה משוגעת? (נראה לי ששיגעון זה לערוף לגרושתך את הראש, לא? בעצם גם על זה יש הסברים פסיכולוגים...) והקריאה לעזרה מסלבס..אני דווקא בעד, אולי כך זה יותר יעורר מודעות ואולי בעצם אין לה אף אחד אחר להזעיק אותו. אני חושבת שהמטרה של תהילה בחשיפה הייתה מבורכת ומלאת כוונות טובות. קשה מאוד לשנות סטיגמה שרווחת בציבור, לא רק לגבי הפרעת זהות דיסוציאטיבית, אלא לגבי פגיעות מיניות בכלל. בקיצור, רציתי לכתוב לך כדי שתדעי שיש אנשים שצפו בתכנית וראו את האנושיות שבתהילה ולא את החריגות שבה. טוב, מקווה שהסברתי את עצמי טוב...אנחנו בסדר?

מיקוש הכל בסדר וטוב שאת כותבת מה שמרגיש לך נכון.. לצערי מנועה מלענות לך רק שתזכרי שלרוב מה שאת רואה בטלויזיה ובתוכניות כאלה הוא לא בהכרח נכון ומדוייק ... ואל דבר אחד אגיב כן יעל דן טענה שיש אולי על יד אחת מטפלים טובים אישית אני מכירה יותר שלא רק שעזרו ותרמו לי אישית מזמנם כוחם נסיונם הם עשו זאת בהתנדבות ומכל הלב ...ואודי שלנו הוא אחד מהם :)))))

הי, ואני חושבת לי שאיני יודעת (וגם לא שמה עצמי) לאיזו כותרת/ אבחנה פסיכולוגית אני מתאימה. אני האישה שכותבת בפורום פסיכולוגיה קלינית תחת הכינוי סוריקטה. ובסך הכל אני אדם מן היישוב. אפשר לתת לי אבחנות. מההפרעות הקשות שבהן. אולי יותר בעבר מהיום. אז מה. לכל אחד סיפור יחודי משלו. מצבי הנורא דאז לא הוצג בשום תקשורת. הוא השפריץ 'תראו איך פגעו בי' ושידר - אתם אשמים. מי בכלל רוצה את זה. כן, יש רכיבים מאד ילדותיים הקשורים לאופן חיי - (גם) לכן אני בודדה כל-כך. הם ידועים לי לגמרי ומוסתרים. המטפל שלי יודע עליהם מסיפוריי, הוא לא ראה אותי כך ואיש לא ראה אותי, כשאני שם. ובינתיים לא נפרדת מהם. איני מנטרת או מתעדת כל רגע בהקלטות או דרכים אחרות. זה לא נכון לי וגם המטפל אמר לי להעיף את הטלפון מהראש בלילה. וסך הכל אני יודעת מה אני עושה, ונלחמת על הקשר לאדמה. גם לא עברתי אשפוזים פסיכיאטרים, נסיונות אובדניים. יש הרבה דברים אחרים. לאו דווקא אלה. וגם - איני דוגמא טובה למישהי שהצליחה ממש. לא משפחה, או לימודים, מקצוע, רמת חיים לא משהו. עתיד לא מובטח. אבל כשרואים ומדברים איתי ביום יום (לא חיים איתי ועוברים ימים ולילות) לא חושבת שבכלל אפשר לשער. מי מכיר אותי כפי שאני? אולי קצת כן. סוריקטה

"מי מכיר אותי כפי שאני? אולי קצת כן" מזדהה עם זה מאוד.... את יודעת יקרה, כשרק הגעתי אליה התעקשתי שתמצא אבחנה..לא היה אכפת לי מה, התעקשתי על "כותרת" חשבתי שאני משוגעת..באתי מתוך מצוקה גדולה. היא לא הסכימה בשום אופן לאבחן אותי!! ואחר כך זה נרגע ובכלל להדביק תוויות אני לא אוהבת, והיה כל כך נכון מצדה שלא לאבחן..והיא משמשת כמאבחנת מקצועית ;) עושה את כל הבדיקות כשירות האלה לאנשים וכו'...מתוך מליון ואחד ההתמקצעויות שלה! מה זה משנה ההבחנה??? כלנו בני אדם בסופו של דבר וכל אחד מתמודד אחרת. אני מתפקדת מצוין ביום יום...בית, משפחה, ילדים, עבודה, אז מה? זה הופך אותי לזה שהשגתי משהו בחיים?? מהו הישג בחיים? החברה מכתיבה לנו! את חזקה! יש לך נפש מיוחדת מאוד!! גם אני לא אושפזתי מעולם, לא ניסיתי להתאבד, אבל מבפנים עצב עמוק מאוד שלא נרפא עדיין.....מי יודע מי אני? מי מכיר אותי באמת? לא יודעת..כולי מלאת חיוכים והסתרות, לכלנו חלקים ילדיים, והמטפלת שלי גם יודעת על דברים ילדותיים שלי...אז מה???? כל עוד אנחנו לא פוגעות באף אחד, מותר להיות טיפשיים, ילדותיים וואט אבר :) ולכל אחד ואחת דרך התמודדות שונה.

הי מיכל יקרה, פשוט רוב תודות. כתבת יופי. לייק. סוריקטה

סוריקטה לא ממש הצלחתי להבין מה רצית לאמר ... ולא חושבת שזה משנה אבחנה זו או אחרת אני כותבת אותה לא כי זה הטייטל שלי בגלל שזאת הדרך שלי להעביר למי ששם ומבוהל שזה בסדר וזה אפשרי לחיות איתה . אם זה נכתב בעקבות מה שכתבתי אז רק להגיד שמה שכתבתי הוא בשם קבוצה די גדולה של נשים שכל אחת קיבלה שם ייצוג בכתוב .... ואת ...את בסדר כמו שאת ואת מדהימה בעיני ועדין יש זמן לעשות הרבה דברים .. שתהייה שבת שלום שבת נפלאה חיבוק

הי אביב אביב, איחוליי שנהיה יותר בריאים ושכל אבחנה שלא תהיה תהפוך להיות קצת אבחנה לשעבר, ושפחות נשמר את החלקים החולים. תגובה מעט מאוחרת, עבדתי מאד קשה ורק עכשיו הגעתי לכתוב. בתקווה, סוריקטה

הי, מנסה שוב לשלוח את תוכן ההודעה שכתבתי זה מכבר. שתהא, לפחות, לעדות שניסיתי - ********* הי אביב אביב, איחוליי שנהיה יותר בריאים ושכל אבחנה שלא תהיה תהפוך להיות קצת אבחנה לשעבר, ושפחות נשמר את החלקים החולים. בתקווה, סוריקטה *********

כולנו יש סיפור כמו שכתבת.. אף אחד לא מכיר אותנו כמו עצמינו ובכל זאת מהמעט שאני מכירה אותך מהפורום נעים לי מאוד נוכחותך. כאן בפורום מרגישים קצת פחות לבד.

הי ינשופי, את פשוט מתוקה ונהדרת. שלך, סוריקטה

הי ינשופי, את פשוט מתוקה ונהדרת. שלך, סוריקטה (הודעה משוחזרת, שתדעי שניסיתי להשיב כבר לפני כמה ימים)

נכון מאד, אודי. גם אני מרגישה. מסכימה. סוריקטה

אודי, שאלת לשלומי ואני רואה בשאלה הזמנה ומודה לך מאוד מאוד. אין לי כל כך מילים. אני מנסה. הייתי רוצה להיות מסוגלת לשתף ולהגיב ולהיות. ּּאבל אני די מנותקת בעיקר מעצמי. שירה

אודי וכל מי שמעוניין בשיח .. לטיפול הקודם הגעתי אשה שלמה שחשבו שהיא מוזרה ומתנהגת לפעמים כמו לא גדלה או לא לקחה רטלין או לא כמצופה .. לפעמים מרחפת לפעמים ילדה לא מתבגרת . אט אט המטפלת הבינה (אני חשדתי לפני )שאני די מתפצלת ואז הגיע האבחון שלכ הפתיע אותי ...הקודמת הייתה מאוד דומה לך בהסתכלות עלי כעל שלם ,מה שגרם להרבה קשיים והרבה תיסכולים וחוסר הבנה של רמות הניתוק. לפעמים כי יצאתי מנקודת הנחה שהיא מבינה מה קורה לי בפנים חשבתי לעצמי מה היא עושה לי בכוונה היא לא מבינה מה היא עושה לי ??? בסוף כמו שאנחנו יודעים זה סיים את הטיפול. המטפלת הנוכחית מתייחסת לכל חלק בנפרד דבר שנותן שקט בפנים ומצד אחד נותן לי לגיטימציה להתחיל להתקרב אליהם ולהתייחס אליהם ומצד שני אולי גם נותן לגיטימציה לפיצול הזה ... הקושי "שלהם " מול הכתיבה על התוכנית . גרם לי להלם פתאום לראשונה הבנתי שחלק ממני מרגיש דברים באמת לא בהצגה של תשומת לב שאני בחלק אחר לא מרגישה . עכשיו אבא שלי מת וזה ברור לי שהוא לא יקום אבל לחלק ממני הוא חי וקשה לי לתת לתחושה הזו מקום רציני ולא להדוף כי זה מטומטם ולא הגיוני ... אודי הם מחברים בן הדרכים ...מבולבל לי ולא יודעת איך נכון לנהוג ..כשמתייחסת אליהם יש שקט פנימי כשלא יש מלחמה ...אז מה בשביל השקט לקבל דברים לא הגיונים חלפחד מדברים שאין להם יסוד בחיי היום ....

אני ממש מבלבלת לגבי מה הדרך הנכונה לטפל.... בנתיים סומכת על המטפלת... מקווה שאני עושה מה שנכון... אוהבת ואיתך

ומעניין מה פרוייד היה אומר על זה ..לי יצא במקום איך מחברים בנהם (בן הדרכים) להם מחברים בנהם .. ולך אודי יצא קולות "שדונים" מניחה שבמקום שונים 😀😁😁

היי הסיפור מעט ארוך אך אנסה לקצר. אני בת 30 אמא לשני ילדים קטנים בשנת 2014 ילדתי את בתי השניה במהלך מבצע צוק איתן, אחי הקטן היה בעזה ולא היה עימו קשר. לקראת סוף ההריון היו בעיות עם התינוקת ונאלצתי לבצע דיקור מי שפיר בחודש שמיני, הדיקור יצא תקין ונולדה תינוקת בריאה אך בדיקה אקראית שנשלחתי אליה (בעצמי) על ידי גנטיקאי ובה נמצא ממצא אקראי (גוש שפיר בכליה שלי) הוביל אותי לבדיקות רפואיות נוספות רבות ולחרדה. בתחילת שנת 2015, התחלתי לעבוד במקום עבודה בו סבלתי מהתעללות והורדה של הערך העצמי בסוף שנת 2015, קיבלתי שיחה קשה ומזלזלת ממעסיקיי ועל אף הקושי בחרתי להמשיך לעבוד במקום זה שנה נוספת, במהלך אותה שנה נוספת התחלתי לסבול מתחלואי גוף שלא נמצא להם כל הסבר רפואי לאחר עשרות בדיקות (כאבים בוושט, כאבים שונים בגוף) בנוסף סיפור הכליות משנת 2014 התעורר בבדיקה אקראית נוספת בו נמצא שהגוש גדל ונשלחתי לבדיקות נוספות ct וmri בהם נמצאו ממצאים אקראיים נוספים כמו (רחם מוגדל, צלקת בריאה היצרות בעורק הציליאק וגידול שפיר בבלוטת ההיפופזה). במסגרת תקופה זו הנמשכת עד היום התייעצתי עם עשרות רופאים בשלל התמחויות כל רופא שולח אותו לעוד רופאים, פניתי לטיפולים אלנטרנטיביים וטיפולים נוספים, לפני כשבועיים ביצעתי ניתוח בכליות (בשל הממצא האקראי) וחשבתי שבכך נסתיימ הדרמה ואולם ממצא אקראי נוסף בmri מוח שולח אותי שוב לעשרות בדיקות נוספות וסבב רופאים נוסף, ואני מרגישה שפחד וחרדה משתלטים על חיי. כל בדיקה שאני מבצעת מוצאים בה משהו אקראי ששולח אותי לעוד 4 בדיקות נוספות ופשוט אני מרגישה שאין סוף ולעולם לא אצא מזה ואחזור לעצמי. בעיה נוספת היא הנטייה שלי לקרוא באינטרנט על כל אחת משלל האבחנות או הסימפטומים ולאבחן את עצמי בהתאם למצב הקטסטרופלי ביותר, איני מצליחה לחיות את חיי עם כל הלחץ והחרדה, ומרוב שיש לי ידע בנושאים רפואיים הבחנתי בכך שאני מתחילה "לסרוק" את גופי ולחפש ממצאים שונים המתאימים לסימפטומים שונים ולמחלות שונות שקראתי עליהן. חשוב לי לציין שאני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר מעל לחצי שנה, ועשיתי שינויים רבים בחיים כמו לעזוב את מקום העבודה אך החרדה הבסיסית ממחלות ומבדיקות בהם נמצאים אצלי ממצאים אקראיים אינה חולפת ואני מניחה לי. מה עושים?? אני חוששת מאוד מטיפול תרופתי בשל תופעות לוואי, ומכיוון שקראתי שיש רבים שהטיפול רק מחמיר את מצבם...

...צדקת אודי וחייכת אותי, ללכת לטפל בעצמי זה באמת לא להסתובב ;) ומזמן רציתי לומר שבתגובה לאחד השירים שלי עשית חיבור מדהים ועודדת אותי מאוד. מכיוון שכאב לי כל כך בפגישה איתה גם עמדתי גם ישבתי ואפילו הגעתי לספה והיה לי שם נח ונעים והתחברתי לילדה הקטנה שבי... הרגשתי אותה כל כך מבינה..היא אמרה שמעז יצא מתוק...והיא תמכה בי בקימה ובישיבה כל פעם כשזזתי היא עזרה לי ממש פיזית. עכשיו לא נתראה תקופה ארוכה. היא נוסעת ובפסח אני לא יכולה...בקיצור הרבה זמן..מקווה שהפגישה שהייתה תחזיק אותי ושהגעגוע יהיה מועיל וטוב כמו שאתה רואה אותו....בינתיים הגב קצת יותר טוב( אולי גם בזכותה :) בקשר שבין גוף ונפש) מטפלת בגב ממש באופן אינטנסיבי אז מקווה שיעבור...בעייתי מאוד בפסח להיות ככה....תודה שאתה פה. תומך כל כך במיוחד בשיריי כשמרגישה בודדה ואפילו מתרחקת מהדמות בשיר כאילו מישהי אחרת כותבת אותם....זאת ההרגשה. כאילו לא אני ובכל זאת מנסה לעשות אינטגרציה...שיהיה טוב.ותודה סוריקטה על העצות.הכל ידוע ומטופל..זאת בעיה ישנה...

מיכל יקרה, נשמעת החלטה נבונה ללכת, ושהמטפלת נפלאה (אני מקנאה בסיוע הפיזי) וגם שהפתרונות שאת מוצאת בתוכך, כנראה, טובים מכל. יופי! סוריקטה

היתה לי הרגשה שזו את, שזה הקול שלך אביב.

אני שירה נראה שלא הצלחתי להגיב ישירות להודעה של אביב

תיארתי לי שזו את ...נו לא הגיע הזמן לעשות מייל יעודי לפורום ולהיות נוכחת ... ודרך אגב אני חושבת שניתקלתי בתגובה בשמך לפחות זו הייתה התחושה שלי שקראתי אותה ...וזה מעניין שחשבנו זו על זו מבלי להכיר ובפורמט אחר . כנראה שיש משהו ייחודי בכתיבה שלנו או באנרגיות 😊💖

אודי תודה .... ומצטרפת לשאלה מי הכותבת

אודי השידור ההוא כאמור מאוד טילטל אבל הוא טילטל כי הגבתי וכתבתי וניסיתי להניע את הגלגלים האלה ...רק שהעשייה שלי מצד אחד להלחם בבורות הביאה אותי למצב של חרדה מטורפת ורגרסיה עצומה מאבא שיבוא ויעניש ..וזה כאב לשמוע את עצמי בת ארבע חמש מדברת עם המטפלת ועוד מקום שיעזרו ופעם ראשונה ההבנה האמיתית שזאת לא הצגה וזה אמיתי כל כך וזאת אני וזה לא הולך לשום מקום ... וכותבת כאן משהו שכתבתי כי מגיע לקול הזה להשמע בלי לפחד ... ""אני כותבת כאן בלב כבד, אחרי שבוע,ללא שינה. בכאב גדול, בכעס, בתסכול ענק על בורות , על רצון להתפרסם ולעשות רייטינג על חשבוני ועל חשבון חברותיי שנאבקות יום יום להיות להשאר נוכחות . אנחנו קבוצת נשים שחיות עם הפרעה דיסוציאטיבית , קמות איתה כל בוקר והולכות לישון איתה . נאבקות להשאר נוכחות , קיימות , נראות . נפגענו עד מאוד מהתכנית ,פנים אמיתיות של אמנון לוי . אנחנו הקול המושתק רוצות לצעוק בקול , אבל לא יוצא לנו קול , גם עכשיו שאני כותבת את הדברים , החלקים הקטנים מפוחדים בטרוף מעצם החשיפה הכואבת . החשיפה שתהילה בחרה לחשוף אותנו אלייה בשעה שהיא בחרה לפרסם את עצמה ורק את עצמה , כי אצל כל אחת מאיתנו ההפרעה הזו נראית אחרת. רוביינו גם אלו שמתנתקות ניתוק מוחלט כמו תהילה לא מסתובבת עם תיק ובו בקבוקים ומוצצים , אנחנו כן מסתובבת עם דברים שיכולים לעזור לחלקים שלנו לקרוא לעזרה , להתקשר למטפל למישהו קרוב בטח לא לסלב לא מוכר . אז אולי תהילה בחרה בזה והיא נראית לכם אמיצה בחשיפה שלה , האמנם??? דקה לפני סיום התכנית , בשיח שנראה היה כמו ריצה מטורפת נאמר ששוב תהילה ניסתה לפגוע בעצמה שהיא לא במצב טוב והיא לא היחידה שזה מה שהתכנית גרמה לה . חלקיינו התאשפז בעקבות התכנית, חלקיינו מחזיק בכוח לא להתאשפז . אפשר לשאול את המטפלים שלנו האם הייתה מטופלת אחת שזה לא מה שהעסיק אותה השבוע האם לא כולנו היינו בחרדות , בניתוקים מעצם הפרומו הזה . שבחר להציג אותנו כמטורפות ,כמשוגעות , כמי שהולכות עם מוצצים ובקבוקים ,במקום להציג אותנו כלוחמות . כן כלוחמות!!!!!!!! איך שהוא בתיקשורת בכלל ובטח בתוכניות שהופכות כל דבר לצהובון בשם הרייטינג אנחנו נפגעות התקיפה המינית , מצויירות כמתלוננות שווא כמסכנות , אומללות ,חסרות עמוד שידרה , קרבנות ,שורדות ,מתאבדות. כן , רוביינו התנסיינו בנסיונות אבדנים , כן רוביינו הגדול משחקות רולטה רוסית עם חיינו אבל אנחנו נלחמות על חיינו כל יום , כל דקה ,כל נשימה כואבת בחזה ואנחנו נושמות אותה ,כי אנחנו רוצות לחיות !!!!! אז מי אנחנו מהעיניים שלנו , אנחנו נשים שנפגענו קשה ואפילו קשה עד מאוד , פגיעות שרק מטורפים יכולים להגות בליבם לפגוע . אנו שחיות עם הפרעה דיסוציאטיבית נפגענו בגיל צעיר עד מאוד בגיל שלפעמים אפילו לא ידענו להגיד איך קוראים לנו . כבר אז הפכו אותנו לחפץ לכלי עבודה עבור אלו שפגעו בנו. אנחנו לא מוותרות אנחנו נלחמות רוב הזמן אנחנו שואלות את עצמיינו בשביל מה , אנחנו לא באמת חיות אנחנו חיות ליד החיים בתקווה שיבוא יום ונצליח לחיות באמת . אנחנו קמות בבוקר אחרי לילה שהוא לרוב סיוט אחד מתמשך, לעיתים אנו מגלות שיצאנו בלילה ולא ידענו כלל למרות כל הנסיונות שלנו למנוע את זה . אנחנו קמות כדי להתחיל את היום חלקיינו לומד, עובד , אמהות לילדים . אנחנו קמות ומה שנראה הכי נורמטיבי לרוב האנשים לשטוף פנים לצחצח שיניים לנו זה טריגר בטרוף ומזכיר דברים אחרים . אנחנו קמות והפרעת האכילה שלנו קמה איתנו , אנחנו קמות והחלקים שלנו קמים איתנו ...ואנו נאבקות שגם קמצוץ של תקווה יקום איתנו . אנחנו הולכות לסופר וכשאנו יוצאות אנו מגלות שקנינו בכלל דברים שלא התכוונו לקנות כי החלקים שלנו היו וביצעו את הקנייה במקומיינו . לעיתים אנו מוצאות את עצמיינו במקומות ולא מצליחות להבין או לזכור איך הגענו לשם . אנחנו מקליטות את כל שיחות הטלפון שלנו כדי שנידע אם החלקים שלנו דיברו בזמן שלא היינו ,כדי להצליח לשמור על רצף חיים . וכמו שכבר אמרתי חלקיינו עובדות ולומדות ומשתדלות לחיות חיים כאילו נורמטיבים שכל המאבק שלנו ידוע רק למי שמטפל בנו ולמי שקרוב אליינו . זוגיות היא נושא כואב , קשה עד נשוא גם מי שכבר מקיימת איזה שהוא זוגיות כזו או אחרת היא רחוקה מלהיות קלה או מושלמת. בני הזוג שלנו מתמודדים כמונו עם דברים הזויים. החיים שלנו לא ניראים כמו בפרומו של תוכנית שכל רצונה הוא ברייטינג מטורף, שהמנחה אומר שהיום כבר לא מדברים על פיצול אישיות כי עם על הפרעה דיסוציאטיבית..ויחד עם זה הפרומו מדגיש האישה שחייה עם הפיצולים ..לא האישה שחיה עם דיסוציאציות. קצת הזכיר לי את האמא שצועקת על הילד אל תצעק . וכן,יעל דן ניסתה לעשות תכנית שלא תהייה צהובה אבל היא בחרה בפורמט טלוויזיה שלא מכבד את השני שרומס עד כאב את המקום הכואב של השני. חבל , יעל דן הוכיחה בעבר שהיא יכולה לייצג אישה נפגעת , שסובלת מהפרעה דיסוציאטיבית בצורה מכובדת וטובה . ולכם, קהל המטפלים והצוות הטיפולי המדהים שסובב אותנו , הנתינה האין סופית שלכם , המאבק שלכם איתנו יחד , אישית יש לי והיו לי מטפלות אמיצות שצעדו איתי בשבילים הלא ברורים האלה ולחמו יחד איתי על כל פיסה של שפיותעל כל נשימה. יודעת מעצמי ומחברותיי עד כמה יש מטפלים ומטפלות מסורים ,מקצועיים שלומדים , שמתמקצעים שרוצים להצליח לרפא ולעזור . בתי החולים השונים שבהם מחלקות לנפגעות שיפרו ומנסים כן להצליח לתת מענה לכל הנפגעות ולהפרעות הדיסוציאציות. נכון שיש טעויות ונעשות טעויות , כן יש חוסר תקציבים משגע כן המדינה לא עושה מספיק לעזור לנו להחלים . אבל מכאן ועד להציג את כל המערכת כלא עושה כלום שהיא זו שאשמה במצב זה או אחר שלנו המרחק עצום ורב . כותבת מכתב זה בשמי ובשם חברותיי אליכם , כן דווקא אליכם מטפלים יקרים לחשוב איך להביא תוכניות אחרות לפרומו , תכניות רציניות כדוגמת התוכניות שנעשות בעולם .תכניות שלא יציגו אותנו כמשוגעות , כמסכנות חסרות ישע , כסרט קולנוע כי אם יציגו אותנו כנשים חזקות, כלוחמות כמי שבאו מהתופת ונלחמות יום יום לחיות, לנשום ללא כאב , להיות. כי לנו המשפט "להיות או לא להיות " , הוא דרך חיים , הוא מאבק אין סופי שאתם ואנחנו שותפים בו יום יום "

אודי תודה לך איש יקר זה כל כך חשוב לי ,החיזוק הזה כי הפחד הגיע מהתאוצה שמה שכתבתי קיבל . לא האמנתי שזה יגיע לכל כך הרבה אנשים . הלוואי והקול הזה גם חילחל ותרם משהו ולו הקטן ביותר להבנת ההפרעה הזו .

שלום אודי ושלום לכולכן, מזמן מזמן לא כתבתי כאן למרות שמדי פעם קוראת ומרגישה איך לבי איתכן אבל לא ממש מוצאת מילים של נחמה או עידוד או תמיכה. הפנים האמיתיות, שאינן אמיתיות, ערערו אותי מאוד, כמוך אביב. המיצג המאוד פורנוגרפי הזה כל כך הכעיס אותי והביא אותי, אולי מאוחר מדי ממש רגע לפני, ואולי גם כנגד כל הסיכויים, לנסות ולמנוע את השידור בפנייה ישירה לאחראים ובעתירה לרשות השנייה. ניסיתי להביא את קולנו, הנשים נושאות ההפרעה שהן נשים מן הישוב ממש. שלכם, שירה

הי שירה, ריגשת מאד. מאד מאד. הייתי רוצה להאמין שכמה מאנשי מקצוע יתערבו בראיונות, או כתיבת מאמרים. וקשה כל כך, כשמדובר בתוכנית שכנראה בפריים טיים ורייטינג גבוה. (אני באמת לא צופה בטלוויזיה...) שלך, סוריקטה

שירה התגעגעתי אלייך... תודה שכתבת מה שכתבת ...רבות מאיתנו ניסינו אבל מה שהיה חשוב זה הרייטינג והפרסום ...ויש לי המון המון מה לאמר אבל זה לא המקום .

שירה חקרה נראה לי שהתוכנית ערער הרבה מאיתנו.. היתה תגובה לזה ברשת שספר על איך התוכנית כל כך לא משקף את המציאות לרובינו עם אותה הפרעה אחרי שקראתי את התגבוה קצת נרגעתי.. מקווה שתרגישי הקלה ...

אודי לא מצליחה להבין אז מי אני בכלל עצוב לי ממש להיות אני אוסף של אנשים מבולבלים ומפוחדים כל הזמן

הי אביב, הרשי לי להאמין, אנא הרשי להאמין, שלא כל הזמן. אשתף - בתחילת דרכי בטיפול, כן, אני חושבת שניתן היה לומר עליי שכך כל הזמן על פני השטח ובחווייה. נוזלת, לא מוגדרת, מפוצלת, איים לא מקושרים. אני חושבת שאת הלינקג' הראשון שצף מהעומק, הרגשתי אחרי, המממ, אולי שנתיים, אולי יותר של עבודה. הוא הצליח להעלות לתודעה לשביב שנייה, אני חושבת. ועד שהגיעה הפעם העוקבת... אז הרשי לי להאמין, שקיימים רגעים בהם ניתן למצוא מנוחה מן החרדה, ועם הזמן יהיה מהם יותר. תקווה, בשבילך? סוריקטה

תודה יקרה אכן לא כל הזמן ושונה עם ההתפתחות של הטיפול.. כמו שכבר אמרנו גלים וקצרים יותר ... תודה על התקווה והכל

מבינה את הבלבול שמרגישים שלא מכירים אותנו שיש הרבה חלקים ולא יודעים מי זה ה"אני" האמיתי. חלקים שמחזיקים כל כך הרבה כאב ופחד רוצה להאמין שעם הזמן הפחד והכאב יפחיתו.. כאן איתך, אוהבת מאוד

תודה אהובה תודה שאת מבינה

ורגע כזה שמרגיש ממש ככה ורוצה להעלם ולא להיות ...

אני בת 25, גרה עם ההורים. יש לי חרדה חברתית קשה והפרעות נוספות של חרדה ואובססיות. כשעבדתי מצבי הדרדר מאוד עד לרצון מוחלט להתאבד. לכן אני כרגע לא עובדת מבחירה. אני יושבת בבית ולומדת לתואר באוניברסיטה הפתוחה עם הכסף שיש לי. נתתי להורים שלי ב-5 השנים האחרונות כמה וכמה הלוואות כספיות של עשרות אלפי שקלים במצטבר, רק חלק מהסכום הוחזר לי עד כה. בחודשים האחרונים המצב הכלכלי שלהם כנראה הדרדר והם מבקשים ממני להלוות להם כסף כל שבוע בערך. ממש כל שבוע. כל פעם מבקשים צ'ק של 2000 שקל לערך, גורמים לי לייסורי מצפון ואומרים שאם לא אתן להם יחזרו להם צ'קים. אני איכשהו מצליחה לעמוד על שלי למרות שכואב לי עליהם, פשוט כי אני יודעת שיש סיכוי גדול מאוד שהם לא יעמדו במילה שלהם והכסף הזה לא יחזור אליי. בעבר נכנסתי איתם לריבים גדולים של חודשים אחרי שהלוויתי להם והם לא יכלו להחזיר לי. באמת שאין לי כוחות לזה. אני יודעת מה יקרה אם אני אתן להם. רק רע ייצא מזה, מריבות, קללות, צעקות, כסף שלא יחזור אליי ועוד ועוד בקשות כשיהיו שוב בצרות. לכן אמרתי להם בעבר שאני לא פיתרון ושינסו למצוא פתרונות אחרים כי אני לא אתן יותר. בכל זאת הם חוזרים לבקש שוב ושוב, ופרקי הזמן בין הבקשות התקצרו עד כדי כך שזה כל כמה ימים. אני פשוט משתגעת. אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד את מה שסבלתי דם יזע ודמעות עם החרדות שלי כדי להרוויח. ובגלל שאני לא יודעת שזה לא ייגמר בזה, ושזה יקרה שוב ושוב ושוב אני לא נותנת, וגם הפעם לא נתתי. התוצאה היא שכל פעם אבא שלי רב איתי ולא מדבר איתי, אני שומעת אותו מקלל אותי מתחת לשפם, ויש לי ייסורי מצפון שאני זבל של בן אדם. יש לציין שיש לי אח גדול בן 30 שגר מחוץ לבית, מצליח מאוד ועובד בעבודה מכניסה מגיל צעיר, וגם אליו הם פונים בבקשות הרבה, וממה שהבנתי ממנו הוא הלווה להם 80,000 שקל! אליו הם פונים עם סכומים גדולים יותר, ואליי בתדירות תכופה יותר עם סכומים קטנים יותר כי יש לי פחות. מה עושים?

כתבתי לכן וכנראה לא נקלט או משהו...בכל מקרה לומר תודה ושקראתי אתכן...ובכלל אתכן...אני מתוסבכת עם כאבים פיזיים גם :(

מיכל יכולה להבין את מכלול הכאבים .... ובקשר למטפלת את יודעת זה מקום ציבורי אז כן לא הגעת לעבודה אבל הגעת למרפאה ...הפעם זה יכול להיות לטובתך . ועדין כמו בפעמים קודמות בטוחה שאפשר לסדר כן להפגש . חודש זה המון זמן בטח כשאת זקוקה לפגישות ... אתך

שסוחט את רוב הכאבים החוצה ומשחרר. (לאנשים בריאים בס"ה) ולאו דווקא כוונתי לחומרים אליהם מתמכרים. מזמינה את כולם לחשוב על רעיונות מציאותיים. שיאצו? דיקור? רפלקסולוגיה? פילאטיס? יוגה? ספורט? ים? מדבר? מוזיקה? סוריקטה

מקום ציבורי..באמצע העיר:( ובכל מקרה הכאבים רק החמירו הלילה:( סוריקטה, עשיתי פילאטיס והתנסתי בכל מיני דברים..הגב אצלי זה סיפור ארוך ומתמשך...ואני חוטפת כעסים מבית על כך שאני אשמה בכאבים נוסף לכל. מנסה דמיון מודרך לעצמי עכשיו בעקבות דברייך..אולי יעזור?

בטח יש קשר, לא?..לא יודעת. יש קשר בין הפיזי לנפשי? אתה מאמין בזה? נתפס לי הגב עוד לפני שבכלל נגעתי בסמרטוט :( הגב מחזיק את כל הגוף..כנראה שהגוף לא עומד יותר בכלום :( עצוב ועכשיו גם כואב פיזית,אוף .. נורא!!!!!! ואם לא אלך אליה השבוע זה יהיה עוד יותר נורא, כי אנחנו אמורות לא להתראות המון זמן.עד לאחר הפסח :( כמעט חודש גם ככה.......אוף אם לא אלך לעבודה לא אוכל לבוא אליה כי יראו אותי מסתובבת......במקום הומה אדם :( מבאס.

מיכל, את חמודה ומצחיקה אותי... :-)

הי מיכל, מנסה לשחזר את התגובה שניסיתי להעלות לכאן אתמול והיום, וכנראה ההעלאה כשלה. הנה - ראשית - אין לך מושג כמה אנשים מתלונים עכשיו על כאבי גב... מתח הפסח המתקרב (מעמסה שכמותה); שינויי מזג האוויר, חילופי העונות ושינוי משמעותי באורך היום; משאות כבדים. ככה כמה רעיונות. אפרופו פסח - תהיתי אם לקראתו ישובו לכאן, אף אם לרגע, משתתפי עבר. אני, בכל אופן, מאמינה בקשר בין גוף ונפש ומאד. והם שלובים זה בזה. אני יכולה גם להניח שיש אנשים שבהם הרכיב הנפשי משפיע על הגופני באופן רציני יותר מאשר אצל אחרים. בתקופות מסוימות, או אפילו באופן כללי. יש לך ניסיון עם מטפלי גב? (יש כאלו ההולכים גם על הכיוון של מדיטציה), מצאת מישהו/י מתאים/ה בעבר? מצאת, אולי, תרגילים שהצליחו לעזור לך? ירידה במשקל עשויה לעזור גם, תנועה מדודה מתמדת, הימנעות מישיבה מקובעת ממושכת. (על אלו המוזכרים לעיל אני שומרת, ומצאתי, שלפחות עבורי, הם תורמים). סוריקטה

לאחרונה מוטרדת במחשבות לגבי תועלת שלי בעולם החיים שלי מורכבים ממכלול של חוויות כמו אצל כולם אבל לא יודעת מה אני עושה כאן - חווה המון יאווש ועצב לא מוצאת משמעות בחיים למרות שבמקצוע שלי אני מטפלת באחרים וזה טוב לי שאני יכולה לעזור אבל עדיין... לרוב אני שורדת ומנסה להעביר את הימים.. אבל הימיים עוברים ואני נשארת עם הרצון להתחבר למשהו מעבר לכאב ...

ינשופי יקרה את כאן בשבילי 😀😁😂 כולם אני חושבת בודקים עם עצמם מה הייעוד שלהם בחיים . ואת יקרה עוזרת לכל כך הרבה אנשים בעולם הזה .. מפזרת סביבך המון טוב ואהבה. 🙅🙅🙅🙅🙅🙅🙅🙅

'להרגיש שמשאירים חותם בעולם' - אולי כך אולי הייתי מנסחת לי כרגע. הי ינשווף יקרה, מעודד לשמוע שיש אנשים שזקוקים לך, את. מניחה שאם נוצרו קשרים - את בלבבם של אחרים. אם כי, אולי לא באופן בלעדי (וטוב מאד שכך). מניחה שאת יכולה להתחבר לחלקים כרוך וחמלה. חלקים שאולי קל לנו יותר איתם. לאהוב אותם. ורואים אותך, אבל גם זה מפחיד. הפחד הזה מוזכר כאן, לפחות כפי שאני רואה זאת, הרבה. אין לי המון מילים חכמות לומר עכשיו, תקוותי לרגעי נינוחות, הקלה וחיבור והרגשת שלם. כאן בחיים. שלך, סוריקטה

תודה על המילים הנעימות נכון שאני עוזרת לאנשים וזה המון אולי השמחה שאני מחפשת הוא חיבור לחלקים שבתוכי שאוכל להרגיש שאני כאן ונוכחת ולא מפורקת...

הממ, אני אכתוב הודעה רצינית עכשיו הטיפול הזה מתחיל להלחיץ אותי, אני מרגישה שמגיעים לאזורים שקשה לי איתם מאוד. וכאילו, ההרגשה היא שלא משנה כמה זמן אני אהיה בטיפול , אני עדיין אשאר קצת חריגה ולא כמו כולם. אני מבולבלת ולא מבינה אפילו ממה. אתה חושב שאני צריכה להפסיק לכתוב הודעות ילדותיות כאלו? יש לי מין דחף כזה לכתוב דברים ילדותיים ומטופשים אני אפילו נהנת מזה קצת... איך אפשר לתעל את הנטייה הזו למקומות יותר מותאמים?

הי מיקה, מה אגיש, אני, למשל, הייתי מוזרה ואשאר מוזרה, ובכל זאת אחרת. אז מה אם חריגה. אני אוהבת. רצה עכשיו איזו פרסומת אמנותית על תחנות האוטובוס - אנחנו אוהבים את המוזרים (או החריגים). מאד משכה את עיניי. הודעות 'ילדותיות' - אולי מנסות להיות בן, נער. אולי, כי לבנים בחברה שלנו לכאורה מותר יותר להתפרע, לעשות שטויות (ללכת מכות, ופלוצים וגרעפסים, נגיד). סוריקטה

תכלס מה זה בכלל "מוזר" הרי הכל בעיני המתבונן ועל פי השוואות וייחוסים שהוא עושה לא יצא לי לראות את הפרסומת, מעניין אני אחפש... אני רוצה להיות בת ולא בן... :-(

הי מיקה, המילה בפרסומת היא "ההזויים" דווקא... שוב, אאל"ט... עיוותתי, וסליחה. הצעתי ככה את הרעיון של חיבור לחלק נערי בך, בהיותך לגמרי אישה. את מוזמנת לא לקבל אותו וזה לגמרי בסדר. סוריקטה

כיום אני נושק לגיל ה70 מדוע אני מגיע למצב שזכרונות של גיל ה20 וה30 לשנות חיי חולפים בזכרוני וכאילו הן כאתמול שלשום אודה מאד על תשובה שמסקרנת ומעסיקה את מוחי למה?

הי, איני אשת מקצוע, ורק אשתף במחשבותיי, הית שמוכרים לי אנשים מבוגרים ואינך נשמע לי היחיד שנאחז בזכרונות וחווה אותם כעכשווים לכאורה. נשמע לי סטנדרטי למדי. מניחה שלהתרפקות על רגעי עבר, נוסטלגיה, נותנת לנו להרגיש לרגע שוב יכולים כמו פעם. לא תמיד קל לקבל את המגבלות שבאות עם השנים. ויש גם געגוע. ואבל על ימים שחלפו. ואולי גם משאלה שהזמן ישוב לאחור וההיסטוריה תשתנה. ממתינה גם אני למילותיו החכמות של אודי. סוריקטה

שומרת על נפשה מפני החוץ, מסירה אבק אנשים מעליה, מתבצרת בעמדת המסתורין, מפני בני האדם נחבא עולמה. מראה יכול להטעות לפעמים הזהרי פן תאבד זהותך. חיוכה לוכד מבטי עיניים, מקרב זרים ומרחיק הקרובים, כאלמנה שחורה תהלך דמותה, עיניה שותקות אל מול חיוכה, וכך הוא מטעה גם אותה.

הי מיכל, כתבתי לך אתמול בענייני הגב, וכנראה שהיו תקלות טכניות - אז או שהודעה הגיעה ליעדה, או שלא, או שהגיעו המוני נסיונות, אז אודי, סליחה... שדרוגים מייגעים. מה שרציתי לומר - גם אני עסוקה בניראות. הפחדים שלי שרואים אותי מידי. שמכירים אותי מידי. ויגלו גם את החלקים הפחות נחמדים שלי. שאני פחות מחבבת. ויש בכל אחד חלקים כאלה... לא מלאך ולא שטן. זהו בינתיים, סוריקטה

אודי אתה יודע מה שטרף לי את הקלפים בתקופה האחרונה היה התוכנית הצהובה הזאת פנים אמיתיות ... זה כל כך כאב השימוש הזה בהפרעה הזו וההפיכה שלה לצהובון .. כאילו כל ההתמודדות שלנו זה הליכה ברחוב עם בקבוק ומוצץ ...כעסתי כל כך נפגעתי כל כך וזה העיר כל כך הרבה שדים מרבצם בעיקר חרדה מטורפת מאבא ...זה עצוב לשמוע את עצמי בת חמש פוחדת כל כך ממנו ולהבין שחלק ממני כל כך תקוע שם ובשביל חלקים ממני הוא ממש ממש חי. אודי אי פעם הפחד הזה יעזוב אותי או שכל פעם זה יתעורר מחדש על כל טריגר ... ובאותה הזדמנות שבת שלום שקטה ושלווה לנו ...

הי אביב, אני כל כך לא רואה טלוויזיה, שאלמלא היית כותבת כאן, אפילו לא הייתי יודעת על הדבר הזה. ואני מצטרפת לאודי - מניחה גם אני שתגובה אוטומטית תישאר. עם זאת, כלי הטיפול יסייעו לנו להירפא מאותם רגעים מהר יותר, וגם, באופן כללי, להיות חרדתיים פחות, ואז התגובות לא תשפענה עמוק כל-כך ובתדירויות כאלה. אודי אמר - ויסות. כן... מעניין אותי אם בשנות הזקנה, בהם חלים שיבושים ורגרסיות - הכלי הזה ימשיך להיות לעזר. נקווה. סוריקטה

קראתי אותך גם אצל מיקה כן מיוחדות ..יש לי הרבה על התוכנית הזו ... כן הטיפול שינה את אורך הגל הפעם הגל היה קשה בעוצמתו ובתגובתו הניתוקית .. מקווה שישתפר....בהמשך אולי אצליח לאזור כוחות ולכתוב על התכנית הזו ועלי.

אודי, עוד פעם אני חייבת לכתוב על הטיפול.... המטפלת הנוכחית אמרה משהו ממש ממש חשוב ומוזר והזוי ומפחיד ומרגש ולא נורמלי ולא מציאותי ועוד כל מיני מילים שאפילו לא קיימים בעברית: המטפלת אמרה שלדעתה אני אדם......מיני!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! פחחח, מה קשור אני ומיניות? זה כאילו שהיא תגיד שאני זה המטפלת הקודמת עכשיו אני הולכת למטפלת הקודמת!!!!!! נכנסת לה לקליניקה ,מדביקה אותה בדבק סטיק לכיסא, ומכריחה אותה לכתוב עד מחר בבוקר "מיקה אישה מינית יותר ממני!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" ואני גם אנעל אותה בפנים, כדי שאף מטופל אחר לא יוכל להיכנס!!!! ואז היא תיאלץ לעשות הסבה למקצוע המשעמם שבו אני עוסקת!!!!! כן כן, כך אעשה לאישה אשר אני מקנאה בה עד מאוד!!!

הי כולם, ברוח השיח בפורום מתבקש לי השיר של אהוד מנור: https://www.youtube.com/watch?v=9f-INvYDqtA וסייג - יש לי בעייה גם עם שם התכנית שזה שיר הפתיח שלה ועוד וגם עם העובדה שעם חלק מאנשי המקצוע המשתתפים בה (מכירה פרסומים על שניים מהם) נקשרו מעשים מגונים עם מטופלים ועבירות מין :-/ השיר נוגע. אך, כזכור לי, את התכנית בטלוויזיה לא חיבבתי בזמנו. סוריקטה

סוריקיטההה... איך נזכרת בשיר הזה .. אליפות ... וכן התכנית לא הייתה משהו , מאוד לא התחברתי . ובעניין חסימות וטיפולים . כן הרבה חסימות פתח הטיפול .רק שעל כל חסימה שנפתחה צצה אחת אחרת .. הרבה עבודה בשדה הבר... שיהיה סופש קל נעים ומבורך

אודי, מיכל תוהה או מדויק יותר לומר שאמרה (תקני אותי אם אני טועה) שהיא לא חושבת שהיא תתאבל על אבא שלה .. סוריקטה אמרה (בשם רופא הנפש שלה) שכשהקשרים מעוותים גם קשה יותר להיפרד/להתאבל וכו' (תקני אותי אם אני טועה) אצלי אודי בלגן ועייפות ... אבא שלי לא היה משמעותי עבורי בכלל.. המילה אבא אף פעם לא עשתה לי בלב כלום.. אמא צביה ממש ממש עובדת קשה עכשיו.. מנסה לתפוס בפינצטה כל פיפס /אירוע/מילה/ משהו הכי טרוויאלי והיא נותנת לזה נופך ומשקל ממש לא פרופורציונאליים.. כנראה /אני מניחה שהיא רוצה שיהיה לי משהו בלב.. משהו להחזיק אולי ? אני בעיקר עייפה/מבולבלת/מותשת.. אודי, זה נכון שכשיש קשר אמיץ ואיתן עם הורה אז גם הפרידה והאבל על לכתו קל יותר ? זה נכון מה שרוני אמרה ?שככל שעובר הזמן זה נהיה נסבל יותר ? רך ? אפשרי ? עולים זיכרונות רכים ? רוני ? את מסכימה קצת לשתף יותר ולומר איזה אבדן חווית ואיך זה היה ?ומתי ? ואויך עכשיו ? ומה טיב הקשר שלך עם הדמות שאיבדת ? כמובן את מחויבת לעצמך... רק אם /איך/כמה שאת רוצה... ואביב מתוקה .. גם את איבדת אבא ? אולי לא הבנתי נכון את מה שכתבת למטה בעץ "היתמות" ??? אם טעיתי- מתנצלת... ואם אכן גם את איבדת.. את מוכנה לשתף קצת מה איבדת /מתי/איך ? איך התמודדת/איך את מתמודדת ? גם את משתגעת ? השתגעת ? לפעמים מתחשק לי לישון על ידו גם כן לנצח... ועוד מעט פסח... וזה מזכיר לי את העינוי הבלתי נסבל ובלתי אפשרי שיה עבורי בפורים.. בא לי לקחת ציאניד... בא לי לקחת ציאניד

הי במבי, איך שהמוות, לפחות כאן, בעיניי, מעורר סקרנות, ולעתים מעורר אותנו לשיח בעצם על החיים. פתאום חשבתי לי שהשם סוריקטה דומה למילה סקרנות קצת. לפני כמה עשרות שנים אמר פסיכולוג אחד בשיחה משותפת עם ההורים שמוטב היה עבורי אילו היו מתים. חשבתי לי פעם שלו אמא הייתה מתה, זה היה משחרר אותי והייתי יכולה להיות אמא על באמת בעצמי. ואולי כשההורים שלי ימותו, יש בי משאלה שיהיה מותר להית לרגע ילדה. ילדה של. כתבת שאבא שלך לא היה משמעותי עבורך - הייתי משנה מעט את המשפט ואומרת - 'לא הרגשתי שהיה משמעותי עבורי'. אולי גם הייתה מזכירה את עולם החסימות. ייתכן מאד שהוא כן באיזה אופן, ואולי אמא צביה מנסה איתך למצוא את המשמעות. אולי של התפקיד שלו (של הדמות הטבועה בתוכך) בחייך. בעולמך הפנימי. אולי מה חסר היה, ובגללו היו בבית התרחשויות לא תקינות מול דמויות אחרות. אבא שלי דמות מאד משמעותית בחיי ועד היום. הוא לא גידל אותי, אולי רק ממש ממש כשהייתי זעירה. בעצם כן, הוא היה מי שמכין לי את תחליף חלב האם בבקבוק. נאחזתי בכל כך מעט שהיה מותר ממנו. הקנאה של אמא בקשר שלי עם אבא העצימה את הפגיעות בי. כל כך רציתי לגור אצלו, לצאת מהבית המסוכן של אמא, אבל שם, אצלו, אצלם, לא היה מקום. הייתה גם אישה אחרת. טוב, זה מורכב יותר. את מוזמנת לספר גם כאן על מה שאת מצליחה לזכור שהיה בקשר עם אבא. ההורים חיו יחד? איך היה הקשר בינהם? הוא מילא איזה תפקיד של גבול? הייתי גם מזמינה אותך לחשוב על הקשר שלך עם אב ילדיכם המשותפים. מחשבות בוקר, סוריקטה

הי במבי ... אבא שלי מת כן ...קשה לי להגיד שאיבדתי אב כי הוא מעולם לא היה אבא כמו שאבא אמור להיות ... גם מה שזכרתי ממנו כל השנים שלא קשור לפגיעה הוא פשוט לא היה אבא ... מבחינתי אבא שלי היה חצי אל זה חלק מהדרך שלו לשלוט בי .. היום אני מבינה .. כשהוא מת זה לא היה פתאומי הוא היה חולה. כשהוא נפטר היו לי המון התנהגויות שלא נחשבות למנהגי אבלות ... אחרי שהוא נפטר השתגעתי אבל לא בגלל חסרונו כי אם בגלל הדברים שהתחלתי לחבר . במידה מסויימת אבא שלי עדין חי ושולט בחלקים ממני .. עדין יש תחושה של פחד מקפיא ממנו וזה נחווה כאילו הוא עומד לידי כל הזמן . במבי יקרה אבא שלי זה לא השוואה ובטח לא הקשר שלי איתו ...מבחינתי הוא כמו לא היה מעולם אחרת אצטרך להתמודד עם זה שהוא פגע בי . בטח שאין געגוע ... לצערי גם מה שזכרתי כטוב כאוהב הסתבר כפוגע וכמנצל ... וכן במבי בכל דבר הזמן עושה את שלו ...גם בפרידות או מוות . אתך

אנקת יום הולדת...כמה אירוני שזהו היום הראשון של האביב. נכון?אכלתי המון "חגגתי"...ציניות על חשבוני. סיפור חיי...האם יהיה נורא אם לא אבכה או אתאבל על האחראים לבואי לעולם? מדוע זה כך? כמה רע.אוף.

מיכל... מזל טוב ! לגבי אבל על אבדן הורים... וואוו... ח'תכת בלגן... קראתי את הודעתך ההיא שהגבת לי ותהית אם תתאבלי כשאביך ... לא הגבתי כי לא ידעתי מה להגיב.. כן יכולה לשתף אותך ולומר לך שעבורי זה בלגן נוראי.. סוריקטה, אם את קוראת אז רוצה לומר גם לך שכפי שרופא הנפש שלך אמר לך גם אני יודעת שכשהיחסים מורכבים ולא פשוטים אז גם היכולת להתאבל וכו' לא קל בכלל.. אמא צביה עושה עבודת חריש ,ממש מזיעה בכדי להוציא ממני פירורי זכרונות .. משהו.. מפירור קטן היא עושה משהו ענק ..אני מאמינה שהיא עושה את זה בכדי לייצר עבורי איזו משמעות/ זכרון/ משהו שאוכל להחזיק בלב .. בקיצור בלגן...

הי מיכל, אאחל בכל זאת מזל טוב. באמת. ואוסיף את השערתי הנוספת, לזו שכתבתי בעבר, שייתכן שאת ממלאת עצמך בהגזמה באוכל קונקרטי, אולי כדי להרגיש כאב פיזי, שיאפיל על רגשות שבלב. גם אני כועסת על שני אלו שיצרו אותי. ובואי נגיד, שנראה לי שקודם כל אני צריכה להבין ששני אלו היו שם לפניי, ולי לא היה חלק בזה. ביצירה שלי. וגם שהיה בינהם קשר. לרבות מיני. הבנה לא פשוטה עבורי. שלך, סוריקטה

היי, אני לומדת נהיגה כבר קרוב לשנה וחצי. ניגשתי ל4 טסטים שבכולם נכשלתי. שמתי לב שבשיעורים עצמם אני רגועה בנוכחות המורה ונוהגת טוב, ובטסטים אני עושה טעויות שנובעות מחרדה או לחץ. בפעם האחרונה שניגשתי לטסט נכשלתי ממש על ההתחלה בגלל טעות שעשיתי, שבשום פנים ואופן לא הייתי עושה בשיעור רגיל. כשאני מתחילה את הטסט אני מרגישה כאילו משהו משתלט עליי ולא נותן לי להיות רגועה ולבצע את הטסט כמו שצריך. אשמח לעצות כי אני ממש מתחילה להיות מיואשת מהעניין ומעצמי... תודה מראש

אודי, כתבת שחסימות הן דבר רוורסיבילי. מאמינה. ויש בזה אמת, שראה ראיתי על בשרי. הטיפול רב השנים פתח חסימות, תרתי, שהיו שם קרוב לארבעים שנה. ארבעים שנה, אודי. וזה נקשר גם לבעיות כביכול פיזיולוגיות שהיו לי. אך ברור היה, תמיד, שהן קשורות למתחולל בנפש. המטפל עוד מאמין שאולי משהו בכיוון של המיניות שנסגר יצא לאור. אולי. ובכל זאת, אני כבר בגיל מתקדם, ושינויים הורמונליים של הביולוגיה. אבל אולי. אתמול אמרו לי שאני סבתא קוּלית. סוריקטה

משוטטת ברחובות אפלים, מטושטש האופק, חלול היקום, ערפל סמיך יורד על כתפיה, עיניה תועות בדרך לא דרך . מהלכת ללא כיוון במקום הלא נכון של המפה, חנוקה וכאובה בישימון, לא יכולה להניח לנפשה. לפתע יצאה אנקה כאובה מתוך גופה העייף וגרונה הניחר, לא נשאר לה דבר. היכן תמצא החמלה? היכן מסתתר יופיו של עולם? אין מקום למנוחה, נפש טרודה, מחשבה אפלה. צונחת עם שחר לרגלי המיטה חלום בלהות, סיוט מתמשך ואין כף יד שתרווה צימאונה. היום הראשון של האביב..כמה אירוני... ולומר שאני בסדר למרות ואף על פי כן, תמיד אנחת על שתי רגליי גם אם אפול לתהומות...אז לא לדאוג...

הי מיכל, ילדת אביב, נכון? והיום חל תאריך יום ההולדת שלך (?) ברכותיי, יקירתי. ומקווה שתוכלי לבלות ולהנות לך ביום המיוחד והמסובך גם. ובאשר לשיטוט ולזעקת השבר הצמודה לו. - מוכר כל כך. נקשר אצלי עפי"ר לאובדנים. והיו כאלה, כפי שכבר סיפרתי, אצלי, בזמן האחרון. וכמו שהבנתי שאודי אמר, לעתים כאלה שנחווים כמוות. אתמול, ממש אתמול היה לי יום כזה, של כביכול ילדה אבודה שמסתובבת לה ברחוב ללא אוריינטציה. בימים כאלה, מדהים, כמעט תמיד, במציאות, יוצא לפגוש בעלי חיים אבודים ולנסות להשיבם הביתה. וכך, בדרך אוספת לי אנשים, כן, אנשים, לרגע, מיוחדים מיוחדים, שכלל לא הכרתי קודם, שמלווים אותי במשימה. אני לא יודעת איך זה קורה. אתמול היה לי יום כזה. שלך, סוריקטה

וואו סוריקטה, אכן, זכרת נכון. 21.3 אתמול הייתי אצלה בדיוק בתאריך, כאילו יצא מכוון מלמעלה...הרגשתי קצת לא מחוברת כאילו הזעקה אינה שלי...קצת נתק, והרי אנחנו בעד אינטגרציה, לא ממש עבד :( ילדה אבודה זאת תחושה שמלווה אותי די הרבה...אובדנים מבחינתי כאילו לא אכפת לי כי לא נקשרת לאיש...אבל בעצם אני עם פחד נטישה, איך זה מתיישב יחד? איני יודעת...אני אמביוולנטית בהמון דברים. תודה על השיתוף. ושזכרת אותי :)

מיכל יקירתי, הרשי לי להאמין שאת כן נקשרת ואפילו מאד, ואולי זה מציף כל כך שהנפש משתמשת במנגנוני הגנה של לכאורה איבוד הכרה. גם עליי אפשר לומר שאני מאד שומרת מרחק. אולי לא נותנת לעצמי להרגיש ממש ממש בזמן אמת, והנה - כשאני מתבוננת על הקשר עם המטפל, על הקשר עם השכנים, על הילדים בהם טיפלתי, על התגובות העוצמתיות שלי הקשורות לפרידה מהם. כנראה שיש קשר, עם אנשים. עם בעלי חיים כנראה שאני לעתים מרשה לעצי להרגיש יותר בזמן אמת. הם גם כאילו פחות נפרדים, וגם פחות מצפים מהם. שום בעל-חיים שאינו אדם, למשל, לא ירים אליך טלפון לשאול מה שלומך, את יודעת... בחיבה, סוריקטה

ללא מילים ללא אני מפורקת נעלמת לעצמי זה כל כך עצוב ,ההבנה של מי אני .... מתחילה להפנים שהכל זה אמיתי ...הלא נורמלי הנורמלי שלי. לכאב הזה אין לי מילים

הי יקירתי. תקופה קשה. מאד. וכשאת בפנים קשה להאמין איך יוצאים. ואביב, את יודעת, בסופו של דבר כולנו בני אדם ורב הדימיון על השוני (כן, אני חוזרת על עצמי). אנחנו אולי אחרות קצת, שונות, ואולי אפילו היינו רוצות להתרברב בזה, ועדיין לגמרי בנות אדם. לא מורכבות באופן בלתי אפשרי (גם אני חשבתי, כאן חיפשתי את המיוחדות, אבל זה לא עד כדי כך). ואני גם אומרת שזה לא כזה לא נורמלי. מה שיש במין האנושי - אנושי. יהיה טוב, ממי, שלך, סוריקטה

סוריקטה את יודעת במידה מסויימת את צודקת כולנו דומים וכולנו שונים כבני האדם .. את מכירה את המשפט האהוב על המטפלים .זה הכי נורמלי למצב הלא נורמלי שחיית בו :) אז כן זה נורמלי לאותו מצב אבל אני בהחלט אחרת לא נורמטיבית .לא אומרת שזה רע או טוב זאת פשוט התמודדות אחרת שונה מורכבת יותר .... ואני לומדת להבין את זה ..את המורכבות ,את השוני ואת מי שאני .... תודה יקרה על מילים חמות .

... רופא הנפש שלי אומר שפרידה מהורה שהיה עימו קשר מעוות, מורכבת יותר מפרידה סופית (מוות) מהורה טוב. מיכל, אם הבנתי, כתבת שאת חושבת שלא תתאבלי כל כך על האב הפוגע. ואני, איני יודעת (וחרדה מאד) מימי היתמות הקרבים ובאים. כבר שנים ארוכות שכמעט אין לי שום קשר מפגשי עם האשה שהיא אמא שלי. הרס רב מאד אפיין את הקשר איתה. וכשהפסקתי להקריב חיי למענה היא ויתרה עליי סופית. ונדמה לי שפעם כבר כתבתי - יהא זה גם מבחן לקשר בין אחים. אותה אישה ממש הייתה אמא טובה יחסית, רק לא מולי. על אבא יש לי סיבות טובות מאד לכעוס, בכלל לא גדלתי אצלו. אבל אני בקשר קרוב איתו. זה יהיה מאד מאד קשה. המוות. סוריקטה

סוריקטה יקרה , את יודעת שאבא שלי מת הוא עדין היה בחזקת חצי אל עבורי ...לא הבנתי לא זכרתי הדחקתי הכללל .. אבל בהלוויה ראיתי התנהגויות אצלי שהיו מוזרות לתקופת אבל אז כן התאבלתי בדרך שלי ללא דמעות או עצב או כאב אבל כן הייתה פרידה . שומעת את הכאב שלך את הרצון שיהיה תיקון מול אמא תקני אותי עם אני טועה ...יתכן וכאן מתקשה לעשות הפרדה משלי ...אמא מבחינתי זה כבר סיפור אחר ואנני יודעת איך אתנהג זהמפחיד אותי עד מאוד בעיקר המחשבה שאאלץ להיות בחברת האחים שלי והמשפחה בלי יכולת לשלוט בסיטואציה .... חושבת עלייך ... וזה שמעתי אתמול וישר חשבתי עלייך ...הלוואי והאביב עם הפריחה סביב ירפאו את הנפש .. ציפייה לאושר by יהודית רביץ. https://shz.am/t57982550

את יודעת, אביב, מצטרפת לשכתבת - כשהתחלתי את הטיפול הנוכחי, בכלל לא ידעתי מה עשתה לי אמא. רק אחרי שנים קלטתי, וחשבתי שאם אספר זה יישמע כמו הזייה פרנואידית. אבל זה לא. ולכי תחיי עם הידיעה שזה היה באמת משהו שקרה. מניחה שיש פנטזיית תיקון. גם אותי מפחידה הסיטואציה עם האחים. והנה לימדת אותי עכשיו שאפשר לעשות קישור ל shazam. מגניב :-) שלך סוריקטה

מותשת מהמאמץ להיות כאן מתנצלת שאני לא מגיבה לאף אחד

לא ממש מבינה וסליחה על השאלה,אבל אם זה כזה מאמץ מתיש אז בשביל מה?

הי ינשוף, כנראה צריך לדעת לקחת חופש. ופחות להרגיש אשמה. ולהאמין שהמקום והסביבה ממשיכים להתקיים. שלך, סוריקטה

מובן.. ההתשה ללא הפסק. אתך יקרה.

כאשר כתבתי שמותשת מהמאמץ להיות כאן התכוונתי מהמאמץ להיות נוכחת בכאן ועכשיו בתוך הגוף בתוך המציאות הנוכחית. מתקשה להיות מחוברים.

שבוע טוב יקירותי, עכשיו קראתי את שיחתכן מלמטה, ומצטרפת לרגע, כדי להגיד ששומעת את הכאב, כאב האין יחד, כאב ההתעלמות, כאב ההכל עלי, כאב הבנייה והפחד מחורבן (זה השולט אצלי בימים אלו). כאב הפגיעה, והקושי לסמוך על אחרים.. הלוואי ויהיה טוב יותר חיבוק גלי

הי גלי יפה שלי, הרגשות שהזכרת בפירוט מדויק, קשורים אצלי, אני מניחה, בחלקם למספר פרידות ואובדנים בחיי בחודשים האחרונים. בסיכומו של דבר - לא הכל עליי, אבל חיכיתי כל כך הרבה זמן, וקרו דברים עצובים באמצע כי הייתי לבד. אבל אולי דווקא דברים הקשורים לשחרור. צעקתי את ההתעלמות שלי. בסוף התעקשתי ויזמתי אני בעצמי, מול אותן דמויות, וזה עבד. ונראה לי שמול המטפל - הצליח אחרי שנים ארוכות להיבנות אמון. תוך למידה כואבת של מהו זולת. נפרד. מציאות. אביב עכשיו ויש התחדשות יפיפייה שאני מצליחה לראות. ומצד שני, עצבות - היות שאני נפרדת מקטע סמלי בעולם הנשי. והתקווה, כנראה שיהא תמיד שם, גם יצר החיים. שלעתים אני אומרת שארור הוא, שאלמלא היה, אולי כבר מתתי אי אז לפני הרבה הרבה שנים. מה עובר עלייך בימים אלו? תחפצי לחלוק? שלך, סוריקטה

גלי תודה .כן ריכזת יפה את כל הכאבים לזר אביבי פורח... ומאמינה ויודעת שיהיה טוב כבר היום יותר טוב מקודם ☺ מה שלומך את ???

הי אודי, בהמשך לתגובותייך אליי - יש מי שרואה/שומע/מקשיב. ולמשל, גם אתה כאן. ואני רואה גם את הבנות. בשבוע שעבר עברו עליי ימים של סוג של סבל פחות בריא. השיחה הטיפולית סייעה לי מאד. וגם היו התרחשויות במציאות. ובאשר לרעיון המשחקיות מבלי היישום במציאות - בכל זאת נראה לי שיש חסימה. בכלל סביב נושא ההנאה, יצירתיות, מיניות. בעייה גם בדימיון וגם בחלום. ואף על פי כן ולמרות הכל - פריחת אביב לנו, שלכם, סוריקטה

אני כתבתי את זה בקטע טוב, מבינה? להחמיא לך.... הדגש הוא לא על כך שאני מרגישה מאוימת, אלא על כך שאת כותבת באופן מלא ברגש להיפך, העובדה שזה מאיים עליי...הייתי קצת רוצה לשנות אותה אם את הבנת אחרת - אז סליחה

הי מיקה, אומר שאני יכולה להזדהות עם תחושת ה'איום' אותה את מתארת. כאשר סגורים, מופנמים, עצורים. אפשר לחולל שינוי, כנראה, ובאופן כללי, אני נוטה להאמין שמי שיש לו נטייה להיות סגור יותר, יישאר, אולי כזה, אבל, אולי תשתנה המידה. אם בעבר הייתי כמעין סיר לחץ, קבר, פילטר לכל הרעלים של הסביבה (לכאורה, כי באיזה אופן כן השפריץ לי מכל הכיוונים - למשל, תגובות של מערכת הנשימה) - היום עדיין לוקחת תפקיד דומה, אך, כנראה במידה פחותה. כמעט לא מספרת, למשל, כאשר אני כועסת או מקנאה (אלא בטיפול בלבד כמעט, וגם לשם, לקח זמן שזה נפתח, ואחר כך גם התחלתי לכתוב כאן, אפרופו יציאה לעולם בחוץ). אז אולי לא אומרת ישירות, אבל לפחות יודעת לאתר בפנים, ולעתים כן אומרת, אך לאו דווקא חולקת מול האדם מולו אני מרגישה, אלא מספרת למי שאני מאמינה שלא יחזיר אליי את הרגשות כמו בומרנג. שלך, סוריקטה

מיקה, מילותייך מוכרים לי גם מהעולם שבחוץ... שמעתי כבר מאנשים שונים שאמרו לי דברים דומים..לגבי עוצמת הרגשות ,הנוכחות שבי ועוד כאלה.. מעניין...ישנם אחרים שאמרו דברים שונים.. אמרו שיש בי עדינות,רגישות,יכולת הכלה, יכולת הקשבה ועוד.. משונה.. שמעתי מה אמרת.. אני חושבת שגם מבינה את כוונתך וזה לגמרי בסדר.. משונה.. מרגישה צורך כזה לומר לך "אל תפחדי ממני..אל תהיי מאויימת ממני.. יודעת שזה שלי ... בא לי גם לברוח יער..לעצים שלי.. כזו אני... וסוריקטה מותק, אין לי איזו הברקה או משהו חכם לומר לך, רואה אותך בעץ ושמחה, ורוצה לחבק אותך ולומר לך פעם נוספת שאני ממש ממש אוהבת אותך ולא פעם מפנטזת שאנחנו חברות גם בעולם החיצוני.. לדעתי, אם היינו נפגשות גם בעולם החיצוני יש מצב שהיה נוצר ביננו קשר אמיץ ואיתן.. במבי.

במבי, חיבוק רחב. ובשבילך - https://www.youtube.com/watch?v=2yonuKEeSBA סוריקטה

שבת שלום וסופ"ש רגוע

את יודעת, במבי, שהבנאדם שאני הכי מתקשה להגיב לו בפורום זו את (לא בגללך כמובן) אני חושבת שאני אף פעם כמעט לא מגיבה לך אפילו כשכתבת שאבא שלך נפטר קראתי ולא הגבתי לך תמיד שאני פותחת את ההודעות שאת מעלה כאן, אני בכלל לא רואה מילים, אני רואה רק רגש מתפרץ כמו איזה הר געש שמאיים להפיל אותי אחורה יש לך הודעות שהן כולן רגש וזה מאיים עליי רגשות הם לא אזור הנוחות שלי גם כשאני כבר מגיבה לך, אז זה בד"כ באופן מאוד מרוחק ואנליטי כזה אם הייתי מכירה אותך במציאות, בטוח שהייתי בורחת ממך, אבל בלב מעריצה אותך מאוד על היכולת המופלאה שיש לך. הביטוי של הרגשות שלך הם מתנה שאני מאחלת לך שתמשיכי לדעת להעריך ושתמשכי להשתמש בה.

הי, .... המממ... את יודעת ? אני כזה כמו פותחת את כפות הידיים כזה כמו אומרת כזה.. המממ... לא יודעת כל כך מה לומר .. אבל כן יכולה לומר לך שמעריכה מאוד את הכנות שלך, את היכולת לומר לי באופן ישיר את מה שאת מרגישה כלפי (שיוצא דרך הכתיבה) ועכשיו פתאום אני שואלת את עצמי /את כולכם, גם אתם מרגישים כך כלפי ? ואודי ? הכתיבה שלי מאיימת גם עליך ? הממ... אעתיק את הודעתך מיקה ואשאל את אמא צביה ... תודה לך על הכנות !!!

הי לכן, תודה רבה שהגבתן לי, ואני גם שמחה שהצחקתי אתכן (למרות שאני חושבת שהייתה בהודעה גם קצת כאב) במבי, אני לא כ"כ טובה בלעודד ולהיות אמפתית, אבל אני מתארת לעצמי שזה קשה וחוויה של אובדן היא ממש לא פשוטה (בפרט של הורה) ובעיקר למול חג שהוא במהותו שמח. וצריך לתת לנפש את כל הזמן שהיא צריכה כדי להתאבל. אז תהיי חזקה ובעיקר תאפשרי לעצמך להרגיש...נראה לי שעם הזמן האובדן יקבל "צורה" שונה ועדיין נוכחת. מיכל, צודקת מה שאמרת לגבי דמות נשית, אין ספק שאני והמטפלת צריכות לדבר לפחות שנה על אמא שלי :-) ולגבי התחפושות, אני ממש לא אודי וכמובן שלא עונה במקומו, אבל מיני מאוס זה לדעתי שאת יודעת להתחבר לצד הילדי שבך, ושאת מרגישה ילדה (ולא ילד לצורך העניין) (וזה מעולה...)וכן, שיש בך גם משהו מאוד מתוק וחמוד. אהה, וזה גם מעיד על היכולות שלך בתור גננת. כי זה חשוב למי שעובד עם ילדים לאהוב ולהתחבר לילד שבו. ותדעי שמיני מאוס זה יותר שווה מהלו קייטי או כל האלזות האלה, אז באיזשהו מקום תדעי שיש לך גם טעם טוב! ואני לא מתביישת בילד שבי, אני חושבת שהוא מתבייש בעצמו. ולא משנה מה אני אעשה בהווה התחושה היא לפעמים שאני כלום.

הי אביב אני מחפשת ולא מוצאת הודעה שלך. כנראה שפיספסתי. באמת מגיע לך הרבה מכולנו.

הי אביב, היתי רוצה לכתוב לך, אביב, מילים, אך גם אצלי, לצערי, לא הכי מסודר בראש, ולא בטוח שהייתי מוצאת מילים טובות דיין. ובכל זאת, אנסה ממש. וגם מגיע לך. הזמנת כל כך כל כך כל כך את כולנו. והייתי רוצה להאמין שגם בך יש צד שמבקש הזמנה. שכן רוצה שיראו (ואולי אחר כך פוחד נורא שראו מידי). אודי כתב - אנחנו כאן. ואולו מילות חיבה ענקיות ולבביות. וכבוד לך שזכית להן. ואנחנו כאן, אביב. מי שכאן. וגם - אומר בחיוך - כולנו סוג של אוסף של צמחי בר, איכשהו. אולי? כן, ראיתי שכתבת רק הודעת המשך, כאילו קצת בהיחבא, ובחרת לא לפתוח הודעת נוכחות חדשה. אספר משהו מהמציאות שלי (ונדמה לי שכבר סיפרתי לא פעם) - מזכיר קצת את מה שקרה בפורום עם השינוי הטכני וניסיונותייך (אולי ממקום של הקרבה, ניסיון תיקון וציפיה גדולה, את מוזמנת לחשוב, ייתכן כי טעות בידי). כשהגעתי לגור היכן שאני, וזו הייתה הפעם הראשונה שלי, שהיה לי על הנייר בית, המצב שכאן היה מפורק. סכסוכים מטורפים בין שכנים, הזנחה מהקיצוניות שאת יכולה לתאר, בתוך הבניין ובחוץ. חשיכה. חצר מלאה מכל מה שיכול לצמוח באדמת בור והמון המון גרוטאות ופסולת. כמות של כמה וכמה משאיות זבל. עשיתי מעשה וחוללתי מהפך. (גם בחיים שלי. קונקרטית ומטאפורית). ואחרי עשור פלוס הגענו למצב של בניין (ישן אמנם עם תשתיות דפוקות, אם כי פעילות), אך מטופח ושמור. השקעתי, ועדיין המון. המון המון המון. גם חומרית. סבבה. עשיתי זאת בשביל עצמי ואחרים אולי נהנו על הדרך. ואני גם מסתירה ומתביישת בטוב שלי. גם זה קטע. והנה, קרה שוב מצב בו לכאורה הייתי משוכנעת ששוב כל עול הבניין עליי. ורק עליי. התחרפנתי בגלל זה. ואז חשבתי לי, איך זה שאני תורמת כל כך הרבה, אבל כשאני זקוקה לעזרה ומראה מגבלות - אין שם אף אחד עבורי. ועם אותה הרגשה אני מסתובבת גם בענייני החתולים בהם אני מטפלת. כל אוהבי בעלי החיים דיברו דיברו אבל אף אחד לא עזר לי בפועל, ואולי אפילו הזיקו. ואני מתייסרת בגלל זה בשבוע האחרון באופן קיצוני. וגם ההודעה הזאת - לכאורה כל כך תבלוט ויראו אותה וארגיש חשופה. ואז - בסיכוי גבוה אתבדה ואגלה שבעצם לא ממש עניינתי מישהו. וגם - כתובות פה כל כך הרבה מילים, שאולי רבים ידלגו ולא יתאמצו לקרוא. אמרי נא - האם את יכולה להזדהות עם רגשות דומים. האם התכוונת לתחושות דומות ביחס למקום הזה? או, בשורה אחת: "איך זה שאני הקרבתי את עצמי למענכם, אבל כשאני צריכה, אין שם אף אחד בשבילי?" מדוע מצפים ממני להיות כל יכולה? ואולי יש, רק חלקי ולא הבדיוק ההוא (ואולי, גם, הבדיוק הזה, שהופך שניים לאחד, מסוכן ואינו בריא?) מחשבות בוקר לכולם, סוריקטה

הי סוריקטה. תודה לך שראית שכתבת למרות שקשה לך . האמת שכתבתי שם , מתוך כוונה לא של מסתתר כי אם שם היה מקום השיח התחושות האלו . הרגשתי רצון /צורך להגיב לאודי אבל מבלי ליצור סביב זה שיח,יצאתי מנקודת הנחה שגם אודי לא יגיב לזה רק יקרא . ידעתי שאת יקרה תיראי .מכירה אותך ☺. ולמה בעצם שם ...כי הפעם באמת לא כתבתי מתוך כעס או תסכול ..כי אם ממקום שמקבל ומבין . שאולי יש כאן קבוצה יש אנחנו אבל לא האנחנו שאני צריכה /רוצה . תראי יש כאן קבוצה ,טובה נעימה נחמדה,בעלי אינטרס משותף של אנשים פגועי חיים .עמוסי חוויות עבר ,אנשים נבדלים ,שונים צמחי בר .. אז יש סוג של אנחנו ,יחד עם זה אין כאן יחד... פעם בעבר הייתי נופלת למקומות כמו שתיארת ,ניסיתי גם בעבר כאן לכתוב על כך מהמקום הפגוע אבל כלום לא השתנה ,לרגע היו תגובות בנוסח של הרגשת אשמה ...שהכניסה אותי למקום שהרגיש אשם שבכלל דיבר על הצורך /רצון לתגובה ליחד .---שיח אשמים כמה אנחנו טובים בזה ,קרבנות . אז הפעם זה נכתב לא ממקום קרבני לא כועס לא פגוע לא מאשים ,כי אם ממקום שאומר זה מה יש..זה עצוב אבל זה מה שיש. נכון שהייתי צריכה לכתוב את זה אחרת אבל זאת התחושה,אשקר אם אגיד שזה לא כואב לי . ולא סוריקטה לא מדובר על הודעה אחת זו או אחרת .. מדובר לאורך זמן הודעות של ניתוק או כאב זה מאוד ברור לי שלא יקבלו ולו תגובה אחת ,אבל תגובות של שמחה או אחרות .. אפשר להגיב גם אחרי שבוע . כן זה היה לי עצוב האין תגובות.. וחייבת להגיד שינשופי תמיד מגיבה לי אבל אני וינשופי ,זה סיפור אחר ולא מכאן אז לכן מבחינתי התגובה שלה ,זה משהו שלא שייך לכאן .. לאנחנו. לשאלה שלך לגבי השדרוג הייתי עושה ועוזרת גם היום .ולא ,לא ממקום של מתקן עולם כי אם ממקום שבידיים שלי היה כוח שלא היה לאחרים . זה היה בסדר ולא לא מצפה שאחרים יעשו כמוני .מודעת לזה שיש לי כוחות שאין לאחרים . לא מצפה שאחרים יתמכו ויגיבו כל הזמן אבל לאורך זמן ההודעות שאני כותבת פשוט כמו לא נראות . אז כבר כתבתי כאן בעבר שכן אני בודקת עם עצמי מה התפקיד שלקחתי כאן וברור שבנתינה שלי היה משהו שקיבלתי חזרה אולי בדרך זו קיבלתי יחד שחשבתי כאמיתי והדדי.. אז לך ולכולם ...אני כאן אני לא כועסת לא מתוסכלת ,כן מחשבת מסלול מחדש וזה אומר שכרגע לקחתי סוג של מרחק מכאן . לא מגיבה ולא כותבת ..ובוחנת עם עצמי מה הצורך שלי מהקבוצה עד כמה נכון לי להיות היום במקום שיש אנחנו אבל אין בו יחד הדדי כפי שאני מצפה /צריכה /רוצה . בוחנת עם עצמי , הרבה דברים של נראות של ציפיות ראליות או מדומות .. אין לי ספק שהפורום יהיה כפי שהיה איתי או בלעדי . ברור לי גם שאודי יהיה כאן ותהייה כאן קבוצה כזו או אחרת . כרגע במצבי הנפשי האין יחד מכניס אותי למקום בודד עצוב כואב מקום עם ריק כואב כל כך שגם מילותיו של אודי (סליחה אודי )אובד צבען נוכח "ההתעלמות " בתחושתי . של הקבוצה מההודעות שלי. לכן אני בוחרת לא לכתוב כרגע . לא רציתי להשאיר את הודעתך ללא תגובה . מאוד מאוד נגעת בי בראייתך אותי . מאמינה שכשהרגיש פחות לבד בתוכי .פחות נבדלת שונה מפורקת אצליח להרגיש שוב כאן סוג של אנחנו גםכמו שהוא ופחות יכאב לי האין תגובה. שוב תודה על הושטת ידייך והגיגייך ...נדבר

הי אביב, מבינה את התחושה של היעדר הביחד שאת מתארת. ו'הזה מה יש' מאמינה ש(אולי) יש בו מן הטוב. (?) האחריות על המשתמש :-) 💗 סוריקטה

סוריקטה תודה על הכל .... וברור שיש טוב והרבה ואני מאוד אוהבת את המקום הזה . והאחריות על המשתמש :) בהחלט מסכימה .....

וסוריקטה. מדמיינת לי את הבנין היפה שלך היום ...מרגישה את הנגיעה שלך בחיי האנשים ובעלי החיים. והכי מבינה בעולם את המקום הזה שעושה בעוד אחרים בוחרים להנות מפירותייך ... ותמיד יהיו כאלה וכאלה והשאלה מה את רוצה להיות .. זו שאיכפת לה ועושה או זו שמקטרת ולא עושה מהום .... מעדיפה להיות זו שעושה בהבנה שככה נכון לי . מצטערת שקשה שעצוב בגלל החתולים ...אתך ,כוחות ...

אודי , אתה גאון .......☺ תודה על היותך

אודי.. רוצה לומר לך שפורים השנה היה עבורי עינוי. אני חושבת שהמילה עינוי לא מתארת מספיק חזק את העינוי שחוויתי בפורים הזה. אימא צביה אמרה לי שייתכן וכל חג שיעבור בפעם הראשונה מאז שאבא שלי נפטר יחווה אצלי קשה מאוד וכואב. וחוצמזה עזבתי את הפיסול . פרשתי.. אין לי ולו גרגר כוח לגרור את עצמי לפיסול. אבל אודי רוצה שתדע שפתאום אני ממש ממש מתגעגעת אליך . במבי.

כן. במבי. החגים הראשונים הם קשים מאוד. עם השנים הכאב הופך לזכרונות. לפעמים אפילו נעימים. אבל זה לוקח זמן להתאבל. לא קל בכלל.

הי במבי, הי רוני. רוני, צר לי לשמוע על המקום המוכר גם לך. איך רמזת ואפילו לא המון סיפרת. וחפשתי לבקש משתיכן, אם תרצו לספר - על הקשר עם האדם שאינו עימנו. על הטוב והרע שבו ועל המורכבות. מקומות קשים. מקומות מוזרים. מפחידים. ואוי במבי. אולי תהיה הדזמנות לחזור לאמנות. במקומות האלה, נראה לי, תמיד יש. רק הנפש, הנפש... שלכן, סוריקטה

מאחורי המסכה בין הפנים לחוץ תהום נפערת, חיוכים מאולצים, צחוק לתפארת, הצגות לאין ספור, לא יכולה אחרת ובתוכך האש בוערת. הן תהלכי בין חופי יתמות זהובים, בין שבילי עולמות רחוקים, תחפשי מקורות של חמלה, אך בלבך הכאב השקט יבלע. אולי במרחק נגיעה? אולי מעבר לשקיעה? תמצא הישועה ותבוא הרגיעה? אולי איש אמת, ישר והגון ידע למצוא את השקט הנכון לך הנמצא מאחורי המסיכה.

מיכל יקרה, קראתי ו"שמעתי" בשיר , הרגשתי: עצב, בדידות, יתמות, והשיר כתוב מאוד עדין ויפה... איתך, במבי. ואולי אני כותבת לך כי אני מתגעגעת אלייך..

מיכל יקרה, הגבתי להודעה הזו שכתבת.. משונה.. לא עלה.. אולי לא נקלט במערכת ? ... לא יודעת.. בכל אופן רוצה לומר לך מיכל , שהשיר היפה,העדין והנוגע שכתבת, השיר הזה נגע בי והדהד אצלי עצב, בדידות ,יתמות.. שיר נוגע.. מתגעגעת אלייך... במבי

במבי יקרה! אכן יש בו מכל מה שכתבת..אני רואה בו גם אופטימיות זהירה. האולי...תמיד משאיר אצלי פתח לתקווה. ואני כאן, אם כי לפעמים קצת פחות, תלוי...חיבוק מתאים. מרגישה וחווה איתך את האובדן :( אכן עצוב והחגים מבליטים את החסר. לצערי אני אגלה לך סוד, לא חושבת שאתאבל כך בכלל..זה סימן שהיה לך קשר טוב. שאלוהים יסלח לי... :( אוהבת, מיכל

הי, פתאום כשאני חושבת על זה, המממ... בגיל של ספרה אחת בערך הייתי מחופשת. מעולם לא בחרתי תחפושת, זו אפילו לא הייתה אפשרות שהייתי יכולה להעלות על הדעת. בחרו והכינו עבורי. הן לכאורה היו מיוחדות. עבודת יד, ובכל זאת, הקלאסיקות של התחפושות. בתוך המסגרת. ותמיד הרגשתי בתחפושות האלה - או חשופה, או עירומה, או שמשהו חסר בהן, או שהן נורא לא שייכות. והתביישתי. וגם הייתי אובייקט ללעג בגללן. כשקצת גדלתי, התביישתי לחלוטין להתחפש. גם לא הרשיתי לעצמי. אבל אני חושבת שכן הגעתי למסיבות של בית הספר. כן הייתי מקשטת את האולמות, כי הייתי תלמידה טובה שאפשר היה לשחרר מהשיעורים וגם נחשבתי למוכשרת בקישוטים. בשלבים מאוחרים יותר הייתי מאפרת ודואגת לתחפושות של אחרים, שהיו הולכים למסיבות וזוכים בפרסים בתחרויות. ואני הייתי נשארת בבית. וואלק סוג של סינדרלה. למה הייתי מתחפשת - נראה לי שהשאלה בפני עצמה יכולה להכניס אותי למצבי פרגמנטציה ואיבוד קשרים. עד היום... עצוב... סוריקטה

סוריקטה יקרה, עצוב שלא יכולת לבחור תחפושת, נזכרתי שגם אני לא תמיד בחרתי ממש....זכורה לי פעם אחת כשהייתי בכיתה ו', אמא שלי הביאה לי תחפושת של..את יושבת? "קוזאק רוסי", אלוהים יודע מאיפה הביאה, ואני שרציתי כל כך שתאהב אותי ולרצות אותה כמובן התחפשתי לזה, הייתי ללעג כמובן, ילדה בת 12 :( ולא רק זה, היא הזהירה שזה דליק, וברחתי מכל הקפצונים שפעם עוד הרשו להביא...וכל כך פחדתי לעלות באש....היא הפחידה אותי שאשרף.........אין רישיון להורות :( חבל שכך...אני הלכתי להיות גננת בשביל לתקן את החוויות, לעשות לעצמי ריסטרט, להיות שוב ילדה בגן....לחוות שוב את חג הפורים והפעם לבחור את התחפושת....ואצלך, עצוב לי שאינך מסוגלת עדיין, אולי בעתיד?

סוריקטה אהובה, קראתי וזה עצוב... במבי. בתחילה כשקראתי את הודעתך הרגשתי את העצב אבל לא חשבתי לכתוב לך . עייפה קצת.. אבל אני מתגעגעת אלייך אז אני כן כותבת. במבי.

הי בנות יקרות, (אלו שכרגע אני רואה את הודעותיהן). תודה שהייתן איתי. אולי מאוחר יותר יהיה לי זמן לכתוב ביתר פירוט. ואם לא - הפורום עוד קיים וממשיך. אני מקווה. תודה יפות שלי. תודה על המאמץ. סוריקטה

הי סוריקטה קראתי אותך וכאילו כתבת עליי (חוץ מהקטע של לאפר אנשים) באמת עצוב, אבל הפיך כי פורים מגיע כל שנה, אז תמיד יש לך אפשרות חדשה להפוך את החג זה ליותר מוצלח ועכשיו את כבר לא צריכה את אמא שתתפור לך תחפושת, את יכולה להחליט לבד למה בא לך להתחפש. ואם קשה לך להתחפש, אז זה גם מצויין, כי כשאוכלים או מכינים אוזני המן , לפעמים התחפושת יכולה להתלכלך, וכך פטרת עצמך, מדאגות שכאלו!

הי אודי, אתה חושב שמיכל (שאותה אני כמובן מעריכה ומחבבת) צודקת? מיכל, את חושבת שאת צודקת? שאני סתם מסבכת את הענייניים? אודי, נראה לי שאני יודעת מי אשם! נו, הילד הפנימי הזה שבי...מהיכן הוא צץ? בכל פעם שאני רוצה להיות אישה , הוא זוקף את ראשו ומסביר לי שאין כמו דובונים ובמבה , ושבכלל, נשיות זה לא בשבילי..ושהדבר הכי חשוב כרגע, זה לרצות לצבוע למטפלת את הנעליים החדשות שלה בגואש ולהדביק לה מדבקות של סמיילי על הבגדים. והכי הכי חשוב - לצבוע לה את השיער בספריי לבן! כי היא כזו מיושנת וזקנה!!!! זה הכל הוא, הילד הזה!!! אם היה לי ילד ביולוגי שכזה, כמובן שלא הייתי שולחת אותו לאימוץ. צריך להתמודד איתו איכשהוא...והאמת היא, שאני גם לא רוצה לוותר עליו! אני חושבת שהוא חמוד ומשעשע ובמבה זה ממש טעים. אבל...הוא מפריע לי , אודי, הוא באמת מפריע לי לפעמים. אבל מצד שני הוא חמוד, הוא ממש חמוד... איזו דילמה...

לא אומרת שאת סתם מסבכת...ממש לא! הכוונה היא שלעתים לא צריך לחשוב יותר מדיי פשוט, לזרום עם הילד :) אבל ברצינות, כשקוראת אותך חושבת שאולי הקול הזה של הילד, מישהו אמר לך? אולי מישהו אמר לך פעם שנשיות זה לא בשבילך? ומה רע בדובונים ובמבה??? יואו כמה שאני אוהבת במבה!!!!!! רק היום אכלתי בגן עם הילדים! מה למבוגרים אסור לאכול במבה? או דובונים? לא הבנתי... אם לי היה ילד כזה הייתי חושבת שזה ממש מצחיק לצבוע נעליים של המטפלת וכל מיני מעשי קונדס והייתי מציעה לו לצייר את זה :) במקום לבצע! ולך אני מציעה לדבר על זה, ולא להגיד זה הוא...אלא זה אני, חלק ממני, אל תתביישי בו!! למה סגור במגירה סודית? עובדה שאת חושבת שהוא חמוד!!!!!!! ממש חמוד, הייתי מחבקת אותו בחום!!!! אוהבת מאוד ילדים יצירתיים :) ומלמדת לנתב זה הכל...ומעניין למה הוא מפריע לך? חיבוק מתאים, מיכל

מיקה, רוצה לומר לך תודה. קראתי את הודעתך וזה מאוד הצחיק אותי. ראיתי בעיני רוחי מדביקה לאימא צביה מדבקות סמיילי על הנעליים וצובעת את שערה בספריי.. זה הצחיק אותי וזה בניגוד מוחלט ל ??? מה שאצלי עכשיו בלב.. פורים עבורי היה עינוי.. אימא צביה אמרה לי שבגלל שאבא שלי נפטר ,כנראה כל חג יהיה לי קשה מאוד בפעם הראשונה כשהוא איננו... תודה מיקה. במבי.

לא כתבת מה גילית בשיתוף שלי עליי?...כנראה שזה ישאר בגדר מחשבה שלך עליי...בסתר....לפעמים חסר לי משוב שכזה, לא יודעת. מה זה אומר עליי? מה אומרות המסכות?

שלום רב, אני נמצא בטיפול ואובחנתי שיש לי SCHYZOIDIC TRAITS- הכוונה שלא את כל ההפרעה אלא רק חלק (ניכר) מהתסמינים עליי לציין שזה מסביר לי המון דברים על עצמי ועל כל מיני התנהגויות שלי- אדישות לזולת, חוסר אכפתיות, חוסר עניין כללי ברגשות וכו'... האם ניתן לשנות משהו בהתנהלות שלי מול אשתי וילדיי? אני ממשיך בטיפול אבל האם חייבים להמשיך בטיפול ולהגיע לחלקים המוקדמים של הילדות ולטפל בהם על מנת לשפר את איכות חיי?

זה נראה לי מיומנות כזאת,שאבדה לי.אני בקושי מצליחה להיות אני.

הייתי , הלכתי מרגישה לא שייכת לכאן רוצה ולא יכולה , מנסה .... אודי התגעגעתי אז באתי שבוע מורכב ,כמוני ....

אודי נכון כמו תמיד.... אבל הפעם אני מפנימה שאין אנחנו ...זה מעציב אותי אבל אני לומדת לקבל את זה ... כרגע מרגישה כאן כמו צמח בר ולא משנה באיזה אופן אני מביאה את עצמי כואבת או שמחה . תודה אודי שאתה כאן .

חששות, תהיות, עבר והווה מסתתרים מאחורי מסיכה מחויכת. עומדת ומולה מראה מבריקה, רק עיניה מביטות בי בשקט, מספרות הן דבר מה. אם אבטיח להיות כאן בשקט, אם אראה נכונות, אם אבטח בקלות, אם אביא את עצמי קרוב אולי אוכל, אותך, הדמות במראה, קצת יותר לאהוב.

היי...מה שלומך? גם אני חשבתי כמו אודי, למה המגירה כל כך סודית? ובכלל החוויה הנשית כל כך מסובכת...אולי אפשר פשוט לקבל איך שאת ולא להסתבך כל כך?

הי מיכל יקרה, המממ, אני לא יודעת לענות לך, אנסה... אני פשוט לא מצליחה לתפוס את עצמי כאישה, שזה תמוה ביותר עבורי, שהרי חוויתי הריונות (הדבר הכי נשי שיש), אני גם מקבלת מחמאות מידי פעם ...אני חושבת שאפילו המטפלת שלי מאוד הופתעה שאמרתי לה שאין בי שום דבר נשי. אבל אני באמת ובתמים מרגישה כך. ולמה המגירה סודית, אולי מכוח ההרגל, אף פעם לא הייתי בנאדם שמשתף אחרים. ותמיד שהרגיש לי קשה פשוט חשבתי מחשבות דמיוניות שבהן אני בחורה עם כוח והמשכתי הלאה...

מיקי מאוס מתאים גם לי..המקצוע חייב מיני ומעניין שבאמת התחפושת ממש התאימה לי..יואו אני בשוק, כי את הרי לא יודעת איך אני נראית...התחפושת החמיאה אפילו :) הרבה יותר מאחרות ....ובקשר לנשיות גם אני לא מרגישה נשית...תבררי בטיפול, כי הגענו לכמה תובנות שאני לא ממש משתפת כאן ;) כדאי לנסות..למשל היא שאלה אותי מה זאת נשיות עבורי? או מי מסמלת נשיות? דמות נשית אידיאלית בשבילי ועוד....כיוון למחשבה.....

חג משוגע :) אז עבר וכל הבית מלא אויבים (ממתקים) חג קשה ביותר לשמנים או שמנסים לשמור על משקל סביר הנוהגים לשלוח משלוחי מנות. כך היה גם אצל הוריי, הררי משלוחים וילדה שמנה שזוללת המון ואומרים לה להפסיק, "שמנה, אוכלת כמו חזיר, נראית כמו פרה", אבל כל הבית מלא!!!!!!!! :( היום אני שולטת במה שנכנס הבייתה!! אבל פורים, איך אומרת סוריקטה "אלליי"...כשיש ילדים קשה כל כך לא להכניס הבייתה למרות ההשתדלות. שאלת אם התחפשנו? ובכן כל השנים חייבת להתחפש בגלל הגן, הייתי כבר מוקיון, חתול, מיני מאוס,דמויות מסרטים מצוירים בעיקר. ופעם אחת התחפשתי למכשפה כי ממש רציתי למרות שידעתי שלגן זה פחות מתאים, הילד שלי (הבכור)כשהיה קטן היה מתחבא מתחת לספה רק שלא אוציא את המסיכה של המכשפה. גם מאוד אהבתי להיות חתול, גרפילד אבל, שמן כזה שאוכל לזניה ומצחיק..כי זו אני כנראה :) בשלוש השנים האחרונות לא מתחפשת, שמה סתם איזה משהו סמלי, רק לגן, נמאס לי כנראה מכל המסיכות אולי מתחפשת לעצמי? מורידה מסיכות :) לא יודעת... יותר מעניין אותי למה אני לא יכולה להשתכר, לא מסוגלת, פריקית של שליטה, פחדנית כזו... אז פסיכולוג יקר שלי, מה זה אומר עליי? והתחפושות בטוח מסמלות משהו ;) שיהיה שמח!!!!!!!! מיכל

הי מיכל, את יופי! הייתי אומרת שאת דוחסת ממתקים כאילו היה זה להקיא את מילותיהם האומללות של הורייך. פעולה של הלקאה עצמית, לכאורה הפוכה. התחפושות שתיארת נשמעות ממש חמודות. מכשפה בעיניי, זה ממש משעשע. גם אני, כך חושבת, לא השתכרתי מעולם ברמות קשות. משהו נחסם לי בגרון ואני לא מסוגלת ללגום. אולי בגלל שקשה לי להתמסר. אולי בגלל שאני כל כך בודדה. יין נחשב דאונר - יעני גורם להעצמת תחושת דיכאון, וזה באמת מה שקורה אצלי. וודקה וחברותיה נחשבות למרוממות. ואני כאילו לא שייכת לכל העסק הזה. חייכתי כשכתבת שאני אומרת אלליי. הייתי מאד שבורה ביומיים האחרונים. לא התחפשתי ולא הכנתי משלוחי מנות. יום עבודה כמנהגו. מאחלת לי ולכולנו פשוט לילה טוב, בקטנה. סוריקטה

המממ, מיכל...דווקא נראה לי שמיני מאוס מאוד מתאים לך! וזו מחמאה... למרות שבינינו הכי שווה מיקי מאוס :-) (וזה גם מתקשר לדיון אחר שלנו)

לא אמרת מה גילית עליי במה ששתפתי....אבל כזה אתה. מסתתר בהקשבה ולא בדעה או במה שמגלה עלינו....קצת חבל ;)

לפחות מנסה שהוא יהיה!! זה טוב.

תודה רוני חג שמח גם לך