פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, שמי קרן ואני בת 24. בן זוגי בן 33. הכרנו כאשר הייתי בת 17, יצאנו שנה ונפרדנו וחזרנו שוב לאחר חצי שנה. וכך חוזר חלילה 4 פעמים. מכירים 7 שנים יוצאים 5. עברנו לגור לפני כמעט שנה ביחד. הוא רב איתי על כל דבר אפשרי. בהתחלה הייתי רבה איתו על האובססיה שלו לחופשות (הוא נוסע כל שנה ל3 חופשות.) בשנה הקודמת נסענו ביחד אבל השנה הוא נסע כבר פעמיים ועוד פעם בקרוב למסיבת רווקים. הוא גדל במשפחה שהאמא עושה הכול אז הוא לא ידע עד לא מזמן שמנקים אבק בבית יותר מאשר פעם בשנה. הוא טוען שאני משוגעת וצריכה טיפול לOCD בגלל שאני רוצה לשטוף רצפה פעם בשבוע ולשטוף כלים כל יום. (כן..) הוא רב איתי על כל מילה שיוצאת לי מהפה. מסובב דברים שאני אומרת רק כדי שתהיה לו האפשרות לריב איתי ולהוציא אותי לא בסדר. הוא רב איתי כבר 5 פעמים על ההורים שלי שהם לא בסדר ולא עוזרים כלכלית. ניסיתי לדחוק אותו לפינה ולהסביר לו שלדעתי הוא מחפש סיבות למצוא רק מה לא בסדר בי בשביל שלא יצטרך להיכנס למחוייבות ולהתחתן. ואז הוא צרח עליי שקנה לי טבעת והחזיר לחנות בגלל שאני בן אדם לא תקשורתי ואי אפשר לנהל איתי שיחה. אם פעם הייתי רבה איתו על טיסות לחו"ל אז הוא ביקש שאפסיק והפסקתי. וכשעכשיו הוא תכנן נסיעה לו"ל לא רבתי איתו רק אמרתי שיפריע לי מאוד אם יילכו למועדוני חשפנות (ברוגע וללא ריבים וללא איסורים..רק שיתוף רגשות). הוא התעצבן. ויום למחרת התחיל להתעצבן עליי שאני בן אדם לא נורמלי כי הוא לא יכול להזמין את החברים הבייתה בשביל לתכנן את הטיול אבל אשתו של חבר שלו מסכימה והם הולכים אליו הבית. ולכן היא בסדר אבל אני משוגעת. האם אני משוגעת..?? שאני איתו..? אני אוהבת אותו ויש בו צדדים חיובים והמון פלוסים אבל בחודשים האחרונים הוא פשוט השתבש ואני כבר בקריסה ולא יודעת איך להתמודד עם זה. הוא מכסה את רוב ההוצאות על הבית, הוא כיסה את רוב הטיולים לחו"ל, הוא רומנטי בימים טובים, הוא דואג מאוד אם אני צריכה ללכת לאנשהו בשעה מאוחרת ומעדיף ללוות אותי , הוא דואג ותומך בכל מה שקשור לבעיות בריאותיות (היו הרבה והוא הצטרף לבדיקות..) אני יכולה להמשיך לרשום עוד ועוד אבל זה לא ייגמר. אני שבורה נפשית ובוכה על המקלדת מרוב שאני לא יודעת מה עליי לעשות. האם יש איזה טיפ איך לגלות את הדרך?

קראתי אותך ... כרגע לא ממש יכולה להגיב ובכל זאת חשוב לי שתדעי קראתי .. תודה על שיתוף אמיץ ...אתך

הי אביב, מאחורינו והכל בסדר. ככל שאני מצליחה משתדלת לא להיפגש עם המקומות הללו. ובזכות מה שכתבת, הייתי משתפת בכך שאתמול היה לי איזה חיבור, שמי יודע מתי, אם אי פעם היה לי. וזה קרה לשביב שניה. הבנתי איך אישה יכולה מאד לאהוב גבר (נניח הזוגיות הזו) ולאהוב מאד את בריאתם המשותפת - הילד. אני תוהה, האם לקולות ההכחשה המתמידים בסביבתי, היו רגעים כאלה בין הוריי. באג בהבנה פה. אבל לפחות היה איזה ניצן שקשור למיניות. ונקבר. גם תחושת המשפחה היא, כנראה, משהו שכן היה פעם, אך היום אין לי זכרונות או הצלחה להתחבר לרגש הזה. אבל אני עובדת עם משפחות... ומה שקשור למוות ההורים מתקשר אצלי לטונות של בלאגאן שישאירו אחריהם ומבחן הקשר בין האחים. שלך בתודה, סוריקטה

הכי מבינה אותך בעולם במיוחד הבלאגן שישאר אחרייה ...והקשר בן האחים במקרה שלי הוא לא קיים עכשיו כמעט ומאמינה שאחרייה הוא לא יהיה בכלל ...עצוב ... ואת לרגע לא טיפשה ..ודווקא אהבתי שהרשת לעצמך לבקש לעצמך מקום וויחס ...וחבל שהחלטת לחזור למקום הנסתר שמאוד מאוד רוצה שיראו אותו אבל פוחד .... הי את מקסימה ומגיע לך להראות ולהשמע בדלת הראשית ולא בדלת האחורית ... מחבקת אותך .. .

ורציתי להוסיף שהניצן והכמיהה שלך מוכיחה שזה לא מת .. רק באמת קבור שם מתחת להריסות ואם צאפשרי לעצמך לרגע אחד לא לשרוד כי אם לחיות אולי תסכימי בטיפול כמובן להסיר את ההריסות ולהחיות את המיניות ... חושבת שאת בדרך .עצם ההסכמה להגיד להפנים ואולי לקבל שאת מעבר להרס שאמא יצרה, גם נפגעת תקיפה מינית ממושכת ....מה שפגם עד מאוד במיניות של כולנו ... חיבוק של שבוע חדש מלא בכוחות ..

הי אביב, בכל זאת, את יודעת, בגיל מתקדם יש לעסק סיכוי ללכת פייפן עוד יותר, במיוחד אם כבר היה מצ'וקמק. אני לא מגיעה למצבים של אינטימיות בכלל, אז לכי דברי על מיניות. וכן, אולי לא ממש יוצאת לעולם באמת. פגיעה מינית ממושכת, על ידי קרובי משפחה, גם בעבודה, איש ציבור וכאלה, כן, את זה אני יודעת, ועדיין הייתי נוטה לכיוון הגדרת הפגיעה מצד האמא. חלמתי 'עליה' חלום הלילה, שלא הצלחתי להשתחרר ממנו, וזה לא טוב. חלק מהדברים שכתבתי כאן לאחרונה עברו דרך הטיפול רק לאחר כתיבתם, ולא לפני, כפי שאני נוטה בדרך-כלל, ולכן, הייתי מכניסה תיקונים. אבל שוין. כבר נכתב ויעבור לאחור. סוריקטה

8עדין מאמינה שאפשר קשה אבל אפשרי ותיקונים לא יודעת מאמינה שיש מה שיוצא מבלי לעבד ואחרי עיבוד נראה אחרת וזה בסדר לפעמים להיות ללא מסננים ולתת למקומות האינטואטיבים להיות ..בתנאי כמובן שלא מסכנים אותנו חיבוק ענק

טראומות שחווינו בילדות חזרו על עצמם.. חזרו על עצמם בבתי חולים פסיכיאטרים..רק עכשיו אני נזכרת יודעת שזה לא קורה עכשיו.. יודעת שהם לא קורים עכשיו.. אבל אני מוצפת בכאב..

אתך כל כך מבינה את הכאב את ההרגשה המוצפת את ההבנה הכואבת וקשה מנשוא שלא יכולנו על גורליינו גם מעבר לפגיעה .. עצוב כל כך מחבקת את כולך ברכות ובאהבה

קשהכל כך לחוות שוב ושוב..איתך יקרה.

תודה על עוגן ..על מילים כל כך עוטפות ומקרקעות ... מאז הפגישה אני כל הזמן נעלמת מרגישה את הרגע שזה בא ולא מצליחה /רוצה לעצור ... ויש גם בריחה לשינה ביום ...ובריחה מהשינה בלילה . לא זוכרת חלומות אבל קמה עם גוף דרוך מכווץ שאומר הכל... ואמא --והיום שאחרי . ..היום שכבר יהיה ברור ולא תהייה הפנטזיה של תיקון ..שהיא תראה אותי שלא אהייה שקופה.. והאשלייה של משפחה שכנראה תתנפץ בפני (מבחינה רגשית כי בהגיון הכל ברור ) כל זמן שאמא בחיים יש לי כאילו משפחה ...יש יחד .. אודי כל מי שליווה אותי בדרך בשנים האחרונות אומר לי שאני יודעת ...ואני פוחדת מהיום הזה יודעת שיהיה פירוק מוחלט כזה שלא אצליח לאחוז ..ומצד שני יש נבואה שמגשימה את עצמה.. מנסות להתכונן ליום הזה בטיפול וכל אזכור שלו מנתק אותי ...האמת אודי צריכה כנראה שמישהו ירגיע אותי שהכל בסדר ואני אתמודד ולא אתפרק ...ורק המחשבה והכתיבה מפרקת אותי ... אמא ...יש אין במילה הזו אמא ...נכנס הכל חיים נראות פגיעה הרס ....אמא מי שהביאה אותי לעולם ומשם שכחה אותי ....

שוב הגב תפוס...כואב לי ורוצה שישמעו וידעו..פתאטי הרחמים העצמיים שלי. אין בי חוזק...חבל. הייתי רוצה לשתף שכואב לי וזה מעצבן ונמאס כבר. החוסר אונים וקושי בתזוזה ותנועה...אוףףףףףף היא חסרה כל כך. למרות שהיא בסדר עם זה שאכתוב לה ואמרה לי...אך אף פעם לא כתבתי לה כשהייתה בחו"ל...וממשיכה לנהוג כך.

תמיד לשני כואב יותר. אתה מובס עוד לפני שאתה מתחיל לדבר על זה. אבל האמת היא שאני נוטה לעשות את ההקשר הזה. שאם אשתף בכאב אני צפויה מעתה ועד עולם לשאת את כאב הזולת, ולא יישאר מקום לשלי. אז עדיף לשתוק. להחזיק בפנים. עוד אחת מהחרדות ותשלומי המחיר. חלילה חמלה. וגם זה קשור לתלות והזדקקות. סוריקטה

עצוב שאת לא חומלת על עצמך או נותנת מקום לכאב....בכל מקרה אצלנו בפולניה מתלוננים על הכל, שולטים בכל ואף כאב אחר לא מעניין :( אז מהמקום הזה מרגישה מתבכיינת יותר מידיי בשביל כל השנים...משהו פסיכי לגמריי....אין לי איך להסביר את הרצון לבכות למישהו ובעיקר לה...עדיף לעזוב כבר את הטיפול כי לא בטוחה שאוכל לחזור ושוב להזדקק כל כך ולבכות לה...פתאטי...

אני בעד להישאר בטיפול. אותו טיפול. אותו קשר. לעבור עחד בדיוק את המהמורות הללו ולצמוח מהן. עדיין לא בכיתי בטיפול, את יודעת, ואני חושבת שמי שמצליח (להראות בכך גם התמסרות) - אשריו. ובכל זאת, כנראה שבדרכי המשונה כן התמסרתי וכן איכשהו בכיתי. אז אני בעד ומושכת לכיוון הקול הזה ופחות להזדהות עם הקול המנוגד. את בסדר, שלך, סוריקטה

קוראת אותך שוב ושוב חושבת לעצמי שלא על כאב הגב את רוצה לספר לכולם כי אם על כאב הלב על הרגשת הנטישה שכן ....היא לא הייתה והיית גיבורה בשבילה שתהיה גאה בך שהנה הנה היא מופנמת ואת לא "מטרידה" אותה שהיא איננה . דוחקת פנימה צורך והזדקקות ואז שהיא חוזרת ...מגיע לך שתהייה שם עבורך שתראה כמה יפה וקשה עבדת ואז.. אז שוב בוםםםם.. והיא יוצאת . ובתחושה שלך שוב מצפה שתהיי חזקה גיבורה לא נזקקת ...ואת מרגישה נבגבת נטושה עצובה כואבת ונזקקת ... את יודעת המטפלת הקודמת שלי הייתה יוצאת כל חודש וחצי לשבועיים חופש לא הייתה ברירה ומידי תקופה לחודש חופש ...שרדנו את זה וזה היה קשה אבל בפרוש נעזרתי בה במייל כשהיא לא הייתה ... שוב הגיד לך הפרדות ועצמאות זה תהליך שלא יכול להעשות בכוח ..קבלי את המקומות שאת צריכה אותה .. תזכרי שהיא עוד מעט חוזרת ...את יודעת אחד הדברים שהיו עוזרים לי זה לכתוב לעצמי למייל כאילו אלייה ואחר כך הייתי מראה לה . ואם את פוחדת מהמייל אז תפתחי לך אחד כזה לעצמך רק לכתיבה שלך אלייך .. יש גם את סהר ואת המרכז לנפגעות ויש להם גם צאט היום ...בקיצור יקרה חפרתי לך ארוכות שורה תחתונה מותר להתגעגע זה לא בושה להזדקק ויש אפשרויות רבות לעוגנים בדרך ....אתך חיבוק

לא מרגישה שייכת לשום מקום ולאף אחד משהו בסיסי ועמוק ואמא אמא מסמלת משפחה שוב עלה בטיפול היום שאחרי שוב נעלמתי , מבינה עד כמה הבור עמוק עייפה ומאוד מאוד פוחדת מהרגע הזה ....

אביב יקרה ברור שהרגשת שייכות מתחיל במשפחה ואצלינו היינו חייבים להתנתק כדי לשרוד. עצוב וכואב כל כך.. ואימא נושא טעון במיוחד... שולחת לך חיבוק של "ביחד"💗

ינשופי יקרה ....הכי של ביחד תודה לך על היותך בחיי...חיבוק

הי אביב, לקחתי את הזמן לחשוב על מה שכתבת. ממש נושא לב, בעיניי. חושבני שהחיפוש המתמיד והנואש להיות חלק מ, מאפיין גם את הבנות שכאן. וחשבתי לי שאולי את, אני, כולנו, היינו רוצות לשמוע שיש מישהו שהכי הכי אוהב אותנו בעולם. כל הזמן. מצד שני - משפט מפחיד. אבא, את יודעת. מה קורה פה עם גבולות. ואשרי המרחב הוירטואלי המוגן. נדמה שלא זכינו ל'הכי-אוהב-אותך-בעולם' באופן הבריא והנורמלי (או איך שלא נקרא לזה) ואכלנו אותה בגדול. גם אני חוויתי ניצול מיני רב שנים בתוך המשפחה (זונה זו מילה שאת השתמשת בה כאן בעבר, זה ממש היה הכיוון גם אצלי, הייתי אולי בוחרת במילה פרוצה שיש לה משמעות אולי רב מימדית יותר ולא איומה פחות, בטיפול השתמשנו במילה אחרת שאיני מעלה כאן בכלל). הניצול ופגיעות הזעם היו גם על ידי בן הזוג של האמא ועוד אנשים, אבל גם על אבא, שכפי שתיארת גם את, שהערצתי אותו כמעט בעיוורון, היו אומרים (ואני מעזה לומר, אולי פעם ראשונה כאן), היו אומרים שהיה גילוי עריות סמוי. חלק היה נאמר על ידי הנשים שקינאו, ולא רק. מאד הייתי רוצה לדבר על תפקידים בקבוצה כאן. במבי אלופה בזה בדרך כלל. שלכם, סוריקטה

כתבתי לך הודעה שטרם עלתה ובכל זאת מצאתי זמן להכנס ממחשב עוד היום ...:) אז פשוט תתעלמי ממנה ... את יודעת זה ממש ממש מעניין , בודאי גם יגיע לטיפול ..מה שכתבתי כאן הכמה שורות האלה נכתבו במשך שעה שלמה ...הייתי במצב כל כך מנותק ולא יציב שכל מילה לקח לה ים זמן להיכתב .. מה שמעניין שבכותרת כתבתי על שייכות ובעצם הנושא הקשה ביותר היה אמא ... אבל אמא זה השייכות זה החיבור לעולם הזה זה חבל התבור . כתבת לי על אהבה , אישית באמת שיש מי שאוהב אותי .אני יודעת את זה שיש אנשים סביבי במעגלים שונים שאוהבים אותי ...אבל הבייסיק הבסיסי פשוט לא מרגיש את זה ..זה לא מחלחל פנימה . הבייסיק פנימה גדל שהוא מיותר ולא אהוב ... לפני כמה שנים נאמר לי בפרוש ע"י אמא " איך לא סבלתי אותך שהיית קטנה " ....ילד מרגיש את האמת גם עם היא לא נאמרת לו ..ועדין החלקים הקטנים מצפים שהיא תאהב ...עצוב מצטערת שחווית ניצול ופגיעה ויודעת כמה קשה לך לאמר את זה ועוד לכתוב זאת , גאה בך שאת נותנת לזה מקום . בקשר למילה "זונה " לצערי אצלי זה לא ברמה של כינוי או מטבע לשון ...היו שנים שזה מה ששימשתי עבור אבי ש"תרם"אותי עבור תגמול נאות לאחרים . הפצע הזה לא מטופל לא מסוגלת לגעת בזה ובקושי שכותבת זאת ...זאת נקודה שכרגע עדין רב הנסתר בה מהגלוי , כמו תיבת פנדורה פוחדת לפתוח אותה השדים בה מפחידים מידי .... ותפקידים ...לא יודעת האמת שגם דיברנו על זה בעבר , לא הסתרתי שנפגעתי מהקבוצה וההבנה של היחד כפי שאני רואה אותו ...ומאז פשוט חושבת שלקחתי את עצמי כמה צעדים הצידה ...והיום רואה את המקום הזה בעיניים אחרות - כנראה נכונות יותר , בוגרות יותר ..... ובמבי את מוזמנת לספר לנו איך את רואה את התפקידים של כל אחת ואחד כאן .. שימרי עלייך יקרה ...יש בי תחושה שהכתיבה כאן הבוקר קצת הציפה או שכבר היית מוצפת כבר קודם לכן ...ראיתי גם מה כתבת למיכל , זה בסדר להיות פולנייה ומותר גם מותר להגיד כואב וקשה לי ...ולא , לא כולם רצים ישר לספר על הכאב שלהם . כשמספרים לאדם הנכון הוא גם יודע להקשיב ולהיות אמפטי ...חיבוק ענק ענק

הי יקירתי, ת'אמת, אני דווקא חושבת שהייתי לאחרונה קצת טיפשה פה. ואני זוכרת תקופות בהן אילו הייתי מצליחה לכתוב הודעה מתוך מצב הניתוק, שעה זה היה ממש קצר. אז אני ממש מבינה אותך. דיברנו בטיפול על כך שאני עוד זקוקה לו כי איני יכולה לומר, להרגיש, כן-אתה-אוהב-אותי. הבנתי כבר בעבר כשסיפרת איך מכר אבא את גופך. נורא ואיום ואין לתאר את רמות הכעס. לי, אגב, נאמר, על ידי קרוב המשפחה ש (המממ, את יודעת) שאפילו בתור זונה אני לא שווה. מאד הזדהיתי אז עם הדברים. מילים בלתי אפשריות לשמוע מפורשות מאמא שהיית תינוקת בלתי נסבלת. אלליי. מקווה שעוד נדבר על עניין הקבוצה. זה מעניין. חיבוק ענק בחזרה, סוריקטה

זה בסדר ...😊😊 שיעבור סופש קל ....

אודי וכולן אני רוצה לזכור את הימים הקשים שהמקום היה לי לעזר. כיום פחות מספיקה להיות, רק מדי פעם מציצה מתוך געגוע... בזמן האחרון היה לנו משבר קשה, לי ולמטפלת שלי אבל משברים כנראה מצמיחים אותנו ונותנים לנו פרספקטיבה נוספת לחיים וגם לטיפול.... aya

הי איה , כייף לראות אותך צומחת ואנחנו כאן .....

וואו...תובנה יפה! מקווה שאת בצמיחה, כך זה נשמע! משמח לשמוע.

הי, תודה שקפצת לעדכן. ואנחנו עדיין כאן, כנראה. בימים קשים יותר, או בימים קשים פחות. סובלים ברמה 'פסיכית' או סתם סבל יומיומי של אנשים ככל האדם :-) נשתמע? סוריקטה

הי אביב, והי גם אודי וכולם, אביב, קראתיך למטה. קודם כל - חיבוק. אשתף שגם אצלי עברו שנים של טיפול עד שהצלחתי לזהות כעס בכלל. היום, אם אקרא דברים שכתבתי לפני שנים, מניחה שאזהה אותו. וגם היום, בזמן אמת קורה לא מעט שאיני מצליחה להרגיש כעס, אולי אפילו איני מבינה שצריך לכעוס בנקודות מסוימות ('צריך', כי מדובר בסוג של פריצת גבולות שלא תמיד אני מזהה בזמן אמת). וזה, אולי, עצוב. ורציתי לכתוב גם קצת עליי, למי שקורא - המשפחה הזו שאני עובדת אצלם, (כן, זה קשור למה שכתבתי קודם) איכשהו אני מרגישה שהם מצליחים לעבוד עליי, אולי גם על עצמם, ואומרים על דברים מסוימים שגם קשורים לתינוקי שהכל בסדר ואין מה לדאוג, כבר למדתי לא תמיד להאמין ולבחון, ובכל זאת, ונפלתי בפח. היה צריך להיות ערנית ולשים לב לדברים מסוימים, ורק במרחק של טיפה זמן קלטתי את זה. בסדר, זמן שהתבלבתי, מקווה לתקן. בנקודות מסוימות, ואפילו הרות משקל, בעיניי, בעיקר סביב נושאי פרידה ונפרדות הנוגעים אליי כל-כך, איני מסכימה איתם (וכן, גם כועסת בלב) ואני ממשיכה בדרכי. בלי לקלקל להם. לא פשוט. אז גם שפכתי קצת את הלב, סוריקטה

חמודה , את זוכרת את הפעם ההיא שאודי ואת כתבתם לי שחוויתם אותי תוקפנית ..אז רק הבנתי שגם לקרוא את מה שאני כותבת מנתק אותי . זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי עד כמה הפער עמוק . כעס עמוק וחזק כזה של לשרוף את המועדון אני כבר מזהה רגע קודם בגוף ...אז אני מבינהשאני שם ואני משתדלת לעצור את החלקים הקשים האלה מלהיות . אבל כעס פשוט ולא הרסני אני בכלל לא מזההלא רגע לפני לא אחרי לא בכלל .. למדתי שאם שואלים אותי מה את כועסת ??,שיש שם דברים שאני לא מודעת אליהם . היום יותר מבעבר מזהה עצב וכאב ..פשוט מזהה חלקים מסויימים שמגיעים ויודעת שהם מחזיקים ברגשות האלה ....מאתגר ובקשר לתינוקי מניחה שהם לא עובדים עלייך שהם מדחיקים ..קל לנו כהורים להדחיק ולהתעלם מקושי או מחוסר מושלמות של הילד ...יתכן מאוד שהם גם פשוט לא יודעים ולא מבינים .. ואת יקרה אני סומכת עלייך רק אל תיפלי לאחריות יתר ..

הי אביב, כן, הם לא עובדים עליי, סתם מסתירים ואפילו כנראה שלא בכוונה מודעת. אנשים מקסימים, אבל אני באה מעולם הפסיכואנליזה עם השפה של חדר הטיפולים, ולא כולם מכירים ובוחנים עומק. ובאשר לאחריות היתר - יוצא שאני מוותרת, בכאב, אבל כן, יודעת מגבלות ומצטערת. שלך, סוריקטה

ש תיקנתי את הטעויות שלי מיום ראשון (קצת כמו הפוסטר שאודי הניח על הקיר, וזה סימן, כנראה שמשהו חזר ואפשר היה לעשות את התיקון הזה). הייתי גאה בעצמי, אבל אתמול שוב לא סבלתי אותי. בגלל חלקים שאיני אוהבת בי שבאו לידי ביטוי. אותם חלקים בנסיבות דומות אני רואה גם אצל אחרים, כך שלא תמיד אני מרגישה עם זה פסיכית עד הסוף וזה לא רק העולם המוזר שלי. אבל היות שלי יש כלים של אנליזה, הייתי מצפה מעצמי כן לדעת ולא ליפול בפחים שרובנו נופלים. אז התבאסתי. נו, בכל זאת בנאדם, הא? סוריקטה

הי את יודעת לכולם יש חלקים פחות נחמדים ולא משנה מה סיפור חייהם... ואני בטוחה שהיום פחות מבעבר את נופלת בפחים ..וזה בסדר את אכן בת אדם .. אני בטוחה שהטוב אצלך מעפיל על הרע ..... נדבר ..

אודי הי, אז אתה אחרי הכנס...איך היה ? נהנית ? והלהקה.. ? כן.. שמעתי את ההרצאה שלך ביוטיוב (שמעתי גם הרצאות נוספות שלך) שאלת אותי אם שמעתי ביוטיוב את ההרצאה שנתת בשנה שעברה בכנס,ההרצאה שבה הרקע מאחוריך הוא של שקעים... שיערתי שאתה מציין את זה בגלל שהפריעו לך.. "ראיתי" אותך בעיני רוחי מכסה אותם השנה בסמיילי .. כך שרואים ושומעים אותך מרצה,ומאחוריך מדבקות גדולות של סמיילי בצבעים שונים.. ומה איתי ? קשה לי לשים את האצבע ולומר... יש ימים שמרגיש לי קצת "כאילו רגיל" ויש ימים ששוב יש לי כאוס בנשמה ואבא שלי "מגיע אלי " ברגעים בלתי צפויים באופן פתאומי.. רק היום אצל אמא צביה אמרתי לה שממנה אני צריכה ללכת להורים שלי, ואז הרגשתי פתאום בבת אחת מסור בבטן.. אין לי הורים . יש לי רק אמא.... אז זהו לעכשיו... ונקווה שהביקור של טראמפ יעבור בשלום ולא יהיו הפתעות בלתי צפויות.. שלך-במבי.

הי מתוקה, אני חושבת שייתכן שלא הייתי מבחינה ב'שקעים' האלה אלמלא אודי היה מציין את קיומם. ופשוט הייתי רואה אותו במרכז, או בכלל מתמקדת בהקשבה. וזה מזכיר לי שאם יש משהו שנראה, נניח בי, פגום, ו-ועוד-איך-יש, אם איני מתמקדת בו, יש סיכוי ש(אולי) יסתכלו בעיניים. בלב. היום יש (גם) אפטר אפקטס ואין בעייה לבלף את הרקע למשהו שאולי פחות מושך תשומת לב ועוזר להתמקד במרכז (או ההיפך). ואני - הייתי משאירה אותו שם בדיוק כמו שזה היה ולא מתקנת איכויות צילום וסאונד. גם לא מוסיפה נצנצים. כי ככה, זו האמת. אולי קצת כמו שלא מוחקים כאן הודעות. וואי, זה מזכיר לי סרטון חינוכי שהתחברתי אליו מאד: https://www.youtube.com/watch?v=djBW2n_jJfc ומעניין, את יודעת. אנשים אומרים הורים, ואני אף פעם לא השתמשתי בביטוי הזה בהקשר שלי. לא זוכרת אותם יחד בכלל, ועד היום מנסה לחקור ולהבין איך זה ששניהם היו יחד. זה באג רציני בחיים שלי. גם הייתה תקופה ילדית, שבה, אילו הייתי נבהלת, לא אמרתי אמא'לה וגם לא אבא'לה. לימדתי את עצמי לומר 'הצילו'. חשבתי על ניסוח משלי - יש לך בבסיס הורים ותמיד יהיו. כמו לכולנו. יש גם אנשים שגידלו אותך (אולי זה הם, חלקם,אחרים, אולי גם וגם). מניחה שגם בכל אחד מאיתנו יש חלקים פנימיים שהם אבא או אמא (אולי מה שנקשר לאיזון של גבולות והגדרה). ואני... הממ... קצת אולי גם גם כמו בילבי כזאת במובנים מסוימים. אבל פה אני נשארת סוריקטה :-) סו-רי-ק-טה סוריקטה (ברוח העבודה עם תינוקי על מילים)

הי במבי עכשיו את הצחקת אותי עם מדבקות הסמיילי :-)

הי אודי האם יש הבדל בין חרדת נטישה בסוף הפגישה לבין קושי להיפרד?

רוצה לאחל לך שיהיה כנס מוצלח ומועיל .... ולכולם סופ"ש רך וקל

חנה יקרה התגעגעתי .. ראיתיך מציצה שם למטה ,שמחתי מאוד ברוכה הבאה 😊💜💜💜💜

אכן הצצתי לומר שלום(: חיבוק חם❤

הי חנה, פספסתי אותך למטה. שמחה מאוד לראות אותך גם :-)

סתם כזה להיות...אין לי חפץ מעבר ממש....מקנאה בבמבי שמקבלת מחברות ועטים :( פעם היא נתנה לי אבן יפה כזו לפני כמה שנים, משום מה אני חושבת שהאבן אבדה לי כשהחלפתי תיקים לפני המון זמן..ומתביישת להגיד לה, פאדיחות. לפני זה היא נתנה לי קונכייה (כי אני אוהבת את הים) שהזכירה לי משהו שלילי והחזרתי לה אותה מהר...בקיצר בלאגן...לא רוצה לחזור על הקטע של לשכוח, לכעוס, לא לבוא לפגישה כשתהיה בעוד מלא זמן...או למחוק את הטוב וכו'...אוף. רוצה הפעם לבוא לספר, להתגבר.....בגישה אחרת, אבל עכשיו קשה לי..... :( חבל שלא ביקשתי משהו ממנה.......היא אומרת לי תמיד להגיד לה בלי לשפוט אז אומר אודי רק שרוצה לשפוט את עצמי אבל משתדלת שלא וגם מנסה לחמול כמו שאתה כתבת.....ולא תמיד מצליחה, מתי ממש אצליח? לא יודעת כאילו זה טבוע בי לשפוט את עצמי לחומרה, להוסיף סבל על סבל כמו שאתם (היא וגם אתה אומר לא פעם) ...חבל , משתדלת אחרת.........אין לי את מי לשתף זה חסר.......חשבתי על משהו קונקרטי כמו לכתוב לה במחברת כל יום ובסוף להביא או לא זה לא חשוב..העיקר לפרוק :( לא יודעת כבר........פעם כשהייתי ילדה ניהלתי יומן, סיוט זה היה כי פרטיות לא הייתה לי :( קברתי אותו כשעברנו דירה...שירים שכתבתי הייתי חותכת לחתיכות קטנות שלא ישאר זכר כי הוריי גילו אותם במגירות והוציאו והרסו פרטיות :( אוףףףףףף...למדתי אצלה בעיקר לכתוב ולאמר יותר ספציפי..סתם נזכרתי בזה......אוףףףףףףקשה ההליכה ממני....למה כל החוסר הזה??? ולמה יצא רצף כזה ארוך בלי לראות אותה???? אוףףףףףףףףף וכן יודעת שתחזור מה יקרה עד אז לא יודעת.......

... חוויות מעבריות... מזכיר מאד את אשר שוחחנו עליו בפגישתנו, רופא הנפש ואני. תודה, סוריקטה

אודי הי, מאחלת לך בהצלחה ,בהנאה וסיפוק מרובים בכנס שאתה מארגן ,משתתף ואף מופיע בלהקה... (אולי תעלה לאתר שלך את המופע /חלקו וגם את ההרצאה שלך...?) אתה יודע אודי ? תגובתך להודעתי מערב שבת חיממה לי את הלב ..הרגשתי שאתה מושיט לי יד ושולף אותי קצת למעלה... וסוריקטה מקסימה... המילים שלך ,גם אלי וגם לאחרות.. את כ"כ רגישה ,עמוקה,ובכלל.. קסם של אדם את סוריקטה... כל כך חבל שלא "חוטפים" אותך בשתי ידיים להיות פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית... יש לך את זה... למרות שלא חתום באיזה נייר... יש לך מה ללמד והרבה... וד"ש לכולכם... ומיכל את ממש מתוקה.. קוראת את הודעותייך... ותהיתי ביני לבין עצמי מה הייתי עושה אם אמא צביה היתה נעלמת לי פתאום חודש שלם פה,חודש שלם שם... הרבה הרבה חורים /בורות... אצלי,אבא שלי הלך...כבר עברו קרוב לארבעה חודשים... אבל יש לי את אמא צביה שמחזיקה אותי ..לפעמים אני ממש ממש לא קלה בתקופה הזו ואמא צביה.. שאפו עליה !!!!!! נראה לי שעזרתי לה לפתח שרירים מאוד חזקים בתקופה הזו... :) אם תראו פסיכואנליטיקאית עם שרירים מפותחים ביותר,דעו לכם , זו אמא צביה !!!! :) ומעניין ... מה קורה עם חנה, הילה,.. גם רוני ושירה ועוד המון בנות כמעט ולא כותבות... תודה אביב מקסימה !!!! טוב שאתן פה !!!! את ומיקה וינשוף ומיכל וסוריקטה המדהימה... קצת דואגת להילה... חושבת ותוהה לא מעט מה קורה איתה ? ואולי קרה משהו דרמטי בעניין החלטה לגבי הביקורים שלה עם ילדיה ובעקבות זאת קרה משהו ???? וזהו לעכשיו.. אז תודה לכם אודי וסוריקטה מקסימים שהצלחתם קצת לשלוף אותי ולאפשר לאצבעות "לנגן" קצת... שלכם-במבי.

:-) אין לי מושג היכן איתרת את הפרטים אודות תוכניותיו של אודי. מצחיקונת. לצערי, אני ממש לא המון דברים, למרות שאולי טועים וחושבים שיש לי מהמשהו הזה. בכל מיני תחומים. כתבת מילים מחמיאות. באמת תודה. שמחה מאד מאד לקרוא אותך פה. חיבוק רחב, סוריקטה

הי אודי, אודי, בזמן האחרון אני מאוד מוצפת רגשית. כל דבר שהוא קצת מרגש גורם לי לעוצמות רגש מאוד גבוהות. למרות שאני לא בוכה או משהו, אני סתם נהיית שקטה ועצבנית. אני מאוד עצבנית. כותבת למטפלת שאני שונאת אותה ושילדי העיר יבעירו מדורה אצלה בחדר. שמישהו ישרוף לה כבר את החדר!!!!! אני אף פעם לא אפגע בחדר שלה. לעולם. אני לא מצליחה להחליט באופן שלם שום דבר. אם לבוא לפגישה או לא, אם ללכת לג'ימבורי עם הילדים או לא. וזה קשה לקום כל בוקר וללכת לעבודה. אני רוצה להיות אמא ואישה יותר טובה. רוצה שהמטפלת תעזור לי בזה אני מרגישה מבולבלת

הי אנשים טובים, רציתי לחלוק. אתם יודעים - הבקרים הם שעת כניסתי לפורום בדרך כלל (המחשב שלי הולך לישון מוקדם ועל פי רוב גם את התגובות של אודי אני רואה רק בבוקר למחרת). אז ככה על הבוקר אני נוהגת לקפוץ לכאן, ועוד כל מיני טקסים אחרים, ומצאתי, לפחות היום, שיש בזה משהו משחרר. אתמול טיילתי עם תינוקי במקום כזה שלו, והייתי יכולה להרגיש את זה. שיהיה יום מקסים וסופש נעים לכולם, 💗 סוריקטה

חנה מתוקה שלנו, איזה יופי שאת כאן. כולי אושר. ד"ש חם סוריקטה

משו בהודעה שלך ריגש אותי וגרם לי להגיב.. עוד קוראת כאן לעתים קרובות. מקווה ששלומך טוב❤❤

אולי כבר כתבתי על זה בעבר אבל אני מוטרדת.. אני חווה תחושת נטישה לאחר כל טיפול- לפעמים זה נסבל ולפעמים זה גורם למצוקה קשה שום דבר לא מרגיע... גם לא מילה טובה, גם לא חפץ מעבר, גם לא סמס, כלום!!! בזמן אחרון אני נאלצת לקבוע פגישה נוספת ואז יש הקלה זמנית אבל בסופו של דבר שוב נגמר הטיפול וצריכים להתמודד לבד.. אני מתקשה לאסוף את עצמי, להשקיט את הקולות בתוך הראש ולהרגע. למרות שדברנו על זה בטיפול, לא מוצאים פתרון.. לא מספיק התכנים הקשים שמביאים לטיפול.. בנוסף צריכים להתמודד עם תחושת נטישה...

הי ינשוף, לתחושת הנטישה הקשה, כנראה, יש פוטנציאל להיות עמנו תמיד. בעוצמות מעוצמות שונות. אצלנו בטיפול אין חפץ מעבר קונקרטי. יש אפשרות פתוחה של תקשורת בין הפגישות, אני כמעט ולא משתמשת בה, והיא גם לא בדיוק עוזרת לי כל-כך בדרך כלל. (וכן, אני כועסת על זה). לפעמים פגישות נוספות מסייעות וגם הן, לעתים לזמן מוגבל. ויכול לקרות שנשתמש בפגישה נוספת להרס דווקא... כך שאני מכירה גם את זה. בכל מקרה, דיברנו לאחרונה על המרחב המעברי, והמטפל אמר שהעבודה שלי ממלאת את המקום הזה ביננו. אולי משהו מדבריי ייתן כיוון? שלך, סוריקטה

מובן כל כך....במיוחד ברגעים הכי קשים בטיפול רוצים החזקה מלאה....טוב שאת קובעת יותר פגישות, פעם הייתי קובעת יותר פגישות כשהרגשתי כך, שאני ננטשת או שלא יכולתי יותר. היא פה בשבילך גם כשאין פגישה...את יודעת את זה :) כמו שאודי אמר לי שברגש ובשכל זה ידיעה שונה...איתך יקרה.

הי ינשופי יקרה מאמינה שככל שתלמדי להקשיב פנימה ולתת לתחושה ולפחד מהנטישה מקום יחלחל גם בטחון במטפלת ...היא תופנם יותר ויותר ולא תעלם דקה אחרי שיצאת משם .. אתך אהובה עם כולך יודעת כמה זה קשה ומוצף .. אני אתך מחבקת שולחת כוחות ודובונים ..

תודה לכם על תגובתכם משתדלת לקבל את הצורך כי באמת זה בא מהמקום של הצפה של תכנים קשים בטיפול

אודי, אם זו הודעה שלדעתך עלולה לפגוע במישהו, אל תעלה אותה בבקשה. גם רק לרשום את זה ממני הלאה יהיה טוב עבורי ואל דאגה אין בכוונתי לעשות דבר מה : נוכחתי אתמול בהלוויה של בת אדם שהחליטה להפסיק לסבול, להפסיק להתמודד, (אני בכלל לא מבינה לא השם שנתנו לפעולה הוא להתאבד, הרי היא לא איבדה דבר להפך היא מצאה פתרון) לא הכרתי אותה, הלכתי לתמוך באדם קרוב אליה, אבל כל הזמן חלפה בראשי המחשבה שעשתה מעשה הגיוני שכן גם סופנו יהיה כזה, הכל רק שאלה של זמן והדרך שבה זה יתרחש, אז מה הרעיון של "לרוץ" במקום? לחיות בריקנות פנימית? שהמטרות בחיים בכלל לא מטרות... בשביל מה אתה קם בבוקר אודי??? ולכל בנות היקרות אתכן כל הזמן, קוראת כל הודעה, הפכתי להיות ה"קוראת השקטה" כי אפילו היכולת להגיב קשה בתקופה זו.

הי גולם יקרה, התגעגעתי אלייך! את מוזמנת להצטרף לכאן באופן אקטיבי. אולי תשתפי איך בטיפול? איך בחיים?אולי תכתבי כאן על הריקנות שאת חשה?

הי גולם מתוקה, קודם כל - חיבוק. שנית, גם אני, והמוני פעמים חשבתי על מוות. חשבתי. מניחה שיש כאן גם עניין אתי עדין ביותר, אם נחליט לקרוא לזה המתת חסד, נגיד. אבל דחף החיים, הוא שם בעומק. והוא חזק. והוא ניצח. אולי צריך לנסות לזרום עם זה ומה שיש... סוריקטה

שמחה שאת כאן גם עם הודעה כזו ..עואבת ביותר ותיראי ברור שברגעי קושי יש משאלה של די של סופיות ובכל זאת יקרה החיים יש בהם מהיופי שאישית לא הייתי מוותרת עליו . זה כולל דברים שאת בנית כמו ילדים משפחה בית ..ובכלל... אני מאמינה בחיים מאמינה שאפשר גם להצליח לחיות ולא רק לשרוד אותם אבל זה תלוי בנו ..במה שניקח מהם ובמה שנעשה איתם גם אם נקודת הפתיחה הייתה חלשה ונמוכה ביותר ....אוהבת חיבוק ואשמח שתמשיכי לבוא ...מחכה לך כאן תמיד

עצוב לשמוע, משמעות החיים...וואו, כל אחד יוצר לעצמו את המשמעות האישית שלו. הייתה תקופה שחשבתי כמוך. ואכן למשל "המתת חסד" הוא נושא טעון....מבינה את הרגשתך שהמוות נותן תחושה של שקט אולי...אבל כמו שאמרת למוות בסוף נגיע כלנו, אך בשביל מה להקדים אותו? תמיד אפשר לאבד כן, לאבד חיים, יש דברים טובים בחיים, מקווה שאת מוצאת גם רגעים כאלו, המשמעות היא מה שאנחנו נותנים ויוצקים לתוכם....כמו שאמר יוני נתניהו ז"ל "אני מאמין שהחיים בעיקרם אינם אוסף השעות והימים בין לידתו של אדם למותו, אלא התוכן שאנו יוצקים לתוכם. הביטוי היותר חזק של היקום איננו זרימת הזמן לאורך חייו של אדם, אלא אוסף החותמות שהוא מטביע על הסובבים אותו מכח אישיותו ומעשיו - ואוסף החתימות שהעולם מטביע בו - דרך רגישותו ופתיחותו לגוונים היותר דקים של גילויי החיים." מקווה עבורך שתמצאי את משמעות החיים לגבייך ואז כשתרגישי משמעותית תלמדי גם לאהוב את החיים....ממליצה בחום לקרוא את ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות".

הרבה דברים קורים בשבועות האחרונים ..חלקם הכי נורמטיבים של אנשים מהשורה ..והגוף שלי קורס מולם ... מעבר למחלה שלא עוזבת שבועיים ..ההבנה אולי בפעם הראשונה של התגובה .. פתאום מבינה את ההמנעות מבינה מה הפסדתי מבינה למה מבינה את הגוף מקשיבה לו . והאמת זה עצוב כל כך ... כי כמה שאנסה להכחיש שאלו הם החיים שלי .. זה כל פעם מכה בי .. אולי בפעם הראשונה שעולה בי השאלה למה אני ??,למה זה קרה לי .. למה הגיעו לי הורים כאלה למה מגיעים לי חיים כאלה ... את יודעת סוריקטה ,כעס כן המון כעס בגוף...שיוצא בצורת מחלה וזה כל כך עצוב ... יש בי חלקים כועסים ואני ,אני מסתבר לא יודעת לכעוס כרגע בקושי מצליחה לדבר את הכעס ..תהליך ...

את יודעת, כשאת משתמשת בביטוי 'למה זה מגיע לי, למה הורים כאלה?', הוא יוצא, להבנתי, מנקודת תפיסה שאת אשמה. אממה, ההורים היו שם קודם, לפנייך, דפוקים גם קודם, ועצם בואך לעולם לא הפך אתם לחולים. אין לך כוחות כאלה. אבל ככה זה עובד אצל ילדים, התפיסה הזו. אנחנו מכירים. כעס שמתבשל בפנים ולא מדובר, אולי גם הוא יכול להיות אחראי למחלה הגופנית הקונקרטית שלך עכשיו. כתבתי ששתקתי שנים, שתיקה שהיא החזקת רעלים פנימית, אז כן, הגוף היה חולה. ויש שרידים וצלקות מן הסתם. מבישות אולי (כי הן מספרות על הפגיעה גם שלי בי). ולמרות שחולפות שנים, ולכאורה מחלות נוטות לבוא לידי ביטוי חמור יותר, דווקא אפשר ואפילו בגיל מאוחר, אחרי עשרות שנים של חולי, לשפר את המצב. תקווה סוריקטה

מחשבה מעניינת .. תראי הבנתי לאחרונה את מהות הפיצול .. הבנתי שיש המון רגשות שאני יודעת לדבר אותם .עד כדי שהמטפלת (השומע) ברור לו שזה מה שאני מרגישה ואני לא ממש מרגישה אותם . כשאני כועסת אני יודעת שהגבתי בכעס ככה אני יודעת שכעסתי בדיעבד . כרגע כעס עצב אשמה .. הם רגשות שיותר מדוברים פחות מורגשים (מן הסתם הם מורגשים בחלקים מנותקים ) מורכב משהו .. תקווה לצמצם את הפער . לדבר אותם זה סוג של התחלה נראה לי .. ובנתיים מקשיבה לאחרים איך הם חווים אותי ...

הוא כותב שצריך 70 תווים...ואני מתעקשת לכתוב באותו שם והוא מתעקש גם......ומחייב אותי בסוף להמציא כל פעם משתמש חדש.....מנסה שיהיה דומה למיכ....אוף אודי, בבקשה, תבקש שינסו לסדר את הפורום :( לא בורחת מפה, לא רוצה לשכוח ממנה או להפרד........קשה אוףףףףףף רציתי לכתוב לסוריקטה משהו מעניין, מעתיקה: תודה על השיתוף, כבר אמרתי לך לא פעם שאת מחוננת...קבלת מתנה, נכס שאין שני לו !! שפה כל כך גבוהה ועשירה יש לך, אוצר וחכמת חיים גדולה!, הבנה של דבר מתוך דבר ועל כן את מסוגלת לעשות עבודה פסיכולוגית מעולה ואת מתקדמת כל כך!!! נכנסו תכנים ונקלטו גם כשלא היית במקום של להקשיב ממש. כמה חכמה!!!!!! מהחוץ אל הפנים, הכל נקלט אצלך למרות המצב..וואו... אני לעומתך לא ממש קראתי לא יודעת אם בגלל הקשב וריכוז או פשוט הייתי במקום של "לא מוצלחת במילא לשם מה להתאמץ להבין דברים? לקרוא?"....אני התחלתי להנות מקריאה ולקרוא ממש ספרים בגיל מאוחר יחסית, לא קראתי כמעט ספרי ילדים כשהייתי ילדה...המטפלת שלי חושבת שאני חכמה, אני ממש חושבת שהיא טועה בהערכה זו כלפיי :( הזכרת לי את הבן שלי שנולד עם המון בעיות רפואיות והמון בתי חולים, בדיקות וכאבים, בקיצור הוא לא דיבר עד כמעט גיל שלוש והפלא ופלא בגיל שלוש לא רק שהחל לדבר הוא החל לקרוא! הבין מהר את השפה, עד מהרה אובחן כמחונן...כך שהכאב והעוצמה של החולי כנראה גרמו לו לשתוק וכשהתגבר החל להפתח ולפרוח, כך גם את :) מעניין לא? אודי, בבקשה תראה למה הוא כותב שצריך 70 תווים ולא שולח הודעות :( ואתה הולך לכנס סופ"ש....מרגישה ממש קטנה בכיינית...

הי מיכל יפתי, עכשיו רצה לעבודה ויומי הצפוי ארוך. אכתוב בקצרה שקראתיך ו - ספרים לקנטנטנים אני קוראת (להם) והמון ובהנאה. וכשהייתי צריכה להכין עבודות באוניברסיטה לאחרים, גם אז איכשהו יכולתי לקרוא. העניין הוא (גם) הבשבילי, כנראה. ידעתי לעשות כל מיני דברים מאד מוקדם, וזה אולי גם אלמנט הישרדותי. ובואי נדבר שוב על תלות. אבל יש הרבה דברים בסיסיים שנדפקו וכך עד היום. נדבר, סוריקטה

הי מיכל, הי שוב, גם אני חושבת שישנם רגעים בהם את מרשה לעצמך להראות שאת שלמה, או חזקה, או חכמה, או אמיצה. ואולי הרגעים האלה מבהילים אותך? ובנוסף - חושבת שהקטע הטכני הוא עניין של מערכת דוקטורס, ואודי, אני מניחה, סובל מזה כמונו. מה הוא כבר יכול להגיד להם... אבל גם לי ישנן משאלות תיקון. ראי את ההודעה שהקפצתי. אז אני יכולה להבין, נראה לי. שלך, סוריקטה (דרך הטלפון. המחשב בבוקר לא אפשר שליחה, וגם כתב, ככל שאני זוכרת, 'עד 70 תווים')

שלא לפעול באימפולסיביות, להקדיש מחשבה להכל......קשה לי ממש. כאילו הליכה למישהו אחר, למטפל אחר כשאנחנו לא נפגשות זה בעצם למצוא מישהו לאחוז בו, אולי תחליף וזה ממש יפגע כנראה בקשר שלי איתה ובכלל יבלבל יותר..... אני עצובה בכלל לא בקטע של געגוע אלא במחשבה שמשהו ממש משתבש בי.......שאני לא מסוגלת לא לקבל את הפגישה הזו שחשובה לי למשך השבוע......אוףףףףףףףףף למה העקביות הזו כל כך חשובה, הרי בחיים יש דינמיות יש יציאה משגרה????? ואותי זה הורס, למה אודי??????? למה אני כזו סתומה :( אוףףףףףףף יודעת שתחזור אבל כאילו משהו נשמט ממני.....הקרקע.......אוף למה? למרות שיודעת שהיא קיימת! שיש קשר שהוא יכול להחזיק מעמד, היא לא תנטוש, אוףףףף כבר יודעת ובכל זאת ברגש משהו משתבש כל כך :(

מיכל יקרה כמה האשמה עצמית!! אני מאוד מזדהה. אני לומדת( וזה לא קל) לקבל שיש לי צרכים ואולי שנחשבים בעייני כשליליים. אבל אני פחות ופחות נלחמת ופשוט מאפשרת לעצמי מה שיכול להקל עלי. מאחלת לך שתאפשרי לעצמך לקבל מה שיקל וירגיע איתך, ינשוף

הי מיכל יקירתי, החלטה נבונה מאד, בעיניי. וממש הסכמתי עם מה שאודי אמר לך. מניחה שלו היית מורידה את התכנית הזו לפועל (פגישה עם מטפל/ת נוסף/ת) החרדות והבלבול שלך היו עושים בלגן גדול. הרבה יותר ממה שעכשיו, שקשה מאד אולי, ובכל זאת אפשר להחזיק איכשהו. גאה בך, סוריקטה

בטיפול מילים האלה נאמרו" לנו לא קרה כלום"!!. הם נאמרו שוב ושוב ושוב. שמעתי אותם ולא רציתי שיפסקו. הבנתי שכך יכלתי לשרוד.. הבנתי שאם זה לא שייך לי אז אני בסדר, שהכל בסדר "כאילו"..

הי יקירתי, ברגעי שבר אני נוטה לומר לעצמי 'הכל בסדר', ואולי לא באמת מאמינה... כן קרה. נדמה לי שאפילו יש ספר כזה 'כן קרה כלום', בפארפרזה על 'לא קרה כלום' שנוהגים לומר לזאטוטים. כן קרה. וקרה משהו נורא. לומדים פרופורציות. וכמה משקל לתת. בכל אופן, לדעתי, מי שנפגע בגדול - רבים הסיכויים שגם דברים פעוטים לכאורה יקבלו חוויה רגשית עצומה. ויש גם מי שבגנים שלו הוא היפרסנסיטיב. גמישות גם היא חשובה. 💕 סוריקטה

ינשופי יקרה ... ספקות חוסר רצון לדעת הגנות שומרות על הלב מחזקות נורמליות , סבירה אוהבת אותך מאוד יפה שלי אבל הגוף זוכר והנפש יודעת וכל פיסה צועקת היה ...מצטערת אהובה אין לי מילים מנחמות לכאב הזה ..להבנה הזו להכרה .. זה שורף כל כך ... אתך , מחבקת ברכות ..

הי אודי, אודי, אתה יודע, שמאז שסיפרתי לקולגה בעבודה על הפגיעה, אז אני מתעלמת ממנה. כאילו שהיא אוויר. כאילו שהיא כלום. נראה לי שהיא חושבת שאני קצת...משוגעת? אני חושבת שאני משוגעת. וזה פתאום מטריד אותי שהיא תתחיל לשנוא אותי ואז אולי תדבר עליי עם אנשים אחרים. ובכל זאת, אני לא מסוגלת שלא להתעלם ממנה. אני ממש רוצה שהיא תיגש אליי ותדבר איתי (אם אפשר בנועם) ואז אני פתאום אפתח כלפייה ואספר לה שקשה לי ושאני מתמודדת. שאלתי את המטפלת למה לי לספר לקולגה על כך? כאילו, יש לי את המטפלת? והמטפלת היא מקשיבה לי. המטפלת אמרה שאני שוב נמשכת למקומות כואבים ויש איזשהו אלמנט בקשר עם הקולגה שהוא מכאיב. ואז הקולגה יותר מעניינת מהמטפלת שהיא עדינה ומתחשבת עד כדי שעמום טוטאלי. אודי, הקולגה מזכירה לי את המטפלת הקודמת. ואני מתגעגעת אלייה מאוד. אני חייבת שמישהי כמו המטפלת הקודמת תקשיב לי ותעזור לי מישהי נחמדה פשוט לא יכולה לעזור לי. זה סתם משעמם. אני חייבת לרסן את הילדה הפנימית שבי. אחרת אני חלילה אשאר בלי עבודה.

הי מיקה יקרה, את יודעת, גם אני התחלתי לטפטף קצת מידע על ההיסטוריה שלי. ממש בקטנה. ולאנשים שעבדתי אצלם. אבל אחרי שנות טיפול כשאני מכירה את החרדה (כן, גם כזו שתתקשר לי לפיטורין). כנראה שצריך אומץ וכוחות כדי לחזור להתנהג 'רגיל', ואז לבחון את תגובות הסביבה. הן יכולות להפתיע ובדרך כלל לטובה. וגם אם לא, לפחות את יודעת ולא חיה רק עם מחשבות בדימיון. שלך, סוריקטה

הי אודי וכולם. אודי, דבריך אליי למטה ריגשו מאד וכל כך מדברים אל לבי. הייתי רוצה להקפיץ אותם שכולם יראו. כך כתבת, אודי: "מרחבי ביניים של גם וגם הם חשובים מאין כמוהם. כמו חלומות. כמו טיפול. כמו שמיכי וכמו מוצץ" יש לי משאלה שהאמירה הזו תתפוס מקום של כבוד לעיני הקוראים הפעילים, והקוראים השקטים, שלא תתפספס, ולוואי יכולתי להזמין לכאן עוד אנשים שיראו. זו לא אני הסתם שאומרת, יש איש מקצוע שמגבה. גם רופא הנפש שלי - מאד. כמה טוב שיש אתכם. סוריקטה

סוריקטה מתוקה את יודעת רגעים כאלה מרגשים אותי אתך .. מצד אחד יש לך חזות של חזקה יודעת מבינה .. מן החוצה של המון המון בטחון .. ומצד שני כל כך הרבה חוסר בטחון ..כל כך הרבה צורך שהשני יאשר את מה שאת יודעת ...אוהבת אותך . את כל כך יקרה וחכמה ויודעת . טוב שיש אותך , חיבוק גדול .. ומרחבים ..את יודעת בטיפול הפעם אני יודעת לבקש מרחבים כאלה ..חפצי מעבר ,סמס כל דבר שעוזר להיות עצמאית אבל לא לבד ..

הי אביב יקירתי, את רואה נכון, אני חושבת... תודה :-) מניחה שנמשיך :-) שלך, סוריקטה

התגעגעתי

אני בת 28, לפני כמה חודשים התפטרתי מהעבודה ונכנסתי לקשיים כלכליים, מאז ניסיתי לפחות 4 פעמים להתחיל עבודה חדשה וכל פעם הברזתי מחדש... הייתי ממציאה לעצמי תירוצים שהיום אני מבינה שזה היה סתם כדי לשכנע את עצמי שאני בסדר ושהם לא בסדר. בהמשך פרשתי מהלימודים שלי וכרגע אני לא עושה כלום חוץ מלטבוע בחובות ואין לי את הכוחות לקום ולעשות משהו... נעלמו לי השאיפות, ואני מרגישה כבדות נפשית... לפני 5 שנים עברתי משהו כזה והייתי בשיחות ויצאתי מזה כעבור שנה. רציתי לדעת האם יש איזו השתתפות שהיא יותר גדולה מהקופ״ח.. הרי כשהמדינה רואה שבנאדם לא כשיר נפשית לעבוד הם מסייעים לו כלכלית, ומה קורה כשבנאדם כן רוצה לחזור לנהל שגרה תקינה אך אין בידיו היכולת לממן טיפולים? האם ניתן לפנות לאיזה גוף על מנת לקבל הקלה/השתתפות שבאמת מסייעת? בקופ״ח זה כ180 שקל בשבוע שהם הוצאה חודשית לא אפשרית עבורי כרגע כי כל שקל הולך לחובות... עם זאת אני מרגישה שמצבי מחמיר, אני מרגישה חסימה, אני מרגישה בפנים שאני רוצה לקום ולעשות דברים וזה לא קורה, לאחרונה גם פיתחתי חוסר אמפטיה וחוסר רצון לאינטרקציה עם אנשים. אני יוצאת כמה שפחות מהבית ובחוץ אני עם אוזניות ומתעלמת מהסביבה... אמנם אני מודעת לכך שיש לי בעיה אך לא מצליחה להוציא את עצמי ממנה.... קשה לי מאוד ואני חייבת שיחות.

... קשה לי לכתוב.. ובכל זאת רוצה.. מברכת אתכם בשבת טובה ,רכה ומלטפת.. במבי.

הי מתוקה, איזה באסה שההודעה התפספסה בסופ"ש. אבל אפשר לשלוח רוך מלטף גם עכשיו? שלך, סוריקטה

במבי אהובה .. שמחה לראותך כאן שולחת לך המון המון כוחות ועטיפה רכה ואוהבת .. מקווה שישתפר ,אתך

את כותבת פשוט מקסים את גורמת לי להתרגש ואת גורמת לי לחשוב מקסים.

|שרויה במבוכה| הנכתב פה (על ידי כולם), ההתפתחות במשך הזמן, גורם לי בעצמי לחשוב. זה נחמד, בעיניי. התודה היא ממש לכולם. 💕 סוריקטה

נכון..וסוריקטה,השפה שלך כל כך עשירה, ממתי אינך קוראת ספרים? נראה כאילו קראת הרבה בימי חייך

הי מיכל, חושבני שמעולם לא הצלחתי באמת לקרוא. ועברתי מבחנים, היו כאלה אי שם פעם, כי... הקשבתי, כאילו מהאוויר. וזה לא, אבל זו הסוואה ללקיחה של דברים מבחוץ פנימה. לא הייתי מתגאה בזה. אני מדברת וכותבת בערך רק בעשור האחרון פלוס, אחרי שנים של שתיקה. וכשאני אומרת שתיקה, אני מתכוונת לאי הוצאת הגה כלשהו מהפה. תוצאה של הרבה זעם, כך אני מבינה. נדמה לי שכתבתי פעם שלמדתי (כן, למדתי, קרי נכנסו תכנים פנימה מבחוץ שלא היו שם קודם), ובכן, למדתי את משמעותן העמוקה של מילים - בשיחות. ורופא הנפש שלי הוא איש שגם כותב. וואו כותב. והשפה העשירה והשוטפת שלו - אני לא מגיעה לקרסוליים בכלל... סוריקטה

סוריקטה, קראתי את הספר החדש של יאלום..."כולנו בני חלוף" ממליצה בחום :) תקראי! בכלל מדף כפול של איזה 40 ספרי פסיכולוגיה אספתי לי עם השנים של הטיפול, עכשיו אני מנסה לחשוב על זמנים טובים שלי איתה, כרגע זה לא עובד :( אמרתי לה שאני קוראת ספרי פסיכולוגיה כשאנחנו לא מתראות אז היא אמרה לי שזה הפך לסוג של אובייקט מעבר, (הזכרת לי......) חושבת לפנות ליעוץ בקשר לקשר שלי עם המטפלת על מה שזה עושה לי...ולשמוע אולי מישהו מבחוץ, מה דעתכן? מה אתה חושב אודי? איתה כבר דשתי המון בזה...זה לא שיש לה ולי על מה לדבר על הקשר הזה......יותר בקטע שאולי גם תהיה החזקה בתקופה כזו? מישהו אחר? פעם ממש לא יכולתי לחשוב על מישהו אחר בזמן שיש הפסקה כזו...עכשיו חושבת שאולי מישהו נטראלי מבחוץ קצת יסייע...רעיון רע או טוב?? לא יודעת. מה עושים???? מיכ, לא הצלחתי אחרת להכנס :(

הי מיכל, את יודעת, היה איזה רגע בו חשבתי על הפורום הזה בתפקיד מעברי לטיפול שלי. ואולי אני טועה... אני עדיין לא מצליחה לקרוא ספרים. מעולם. יש לי פנטזיה כזאת. אבל אני לא מצליחה. באסה משהו. סוריקטה

היום נפגשנו........עכשיו יוצא חודש שלם ללא פגישות :( לא פתחתי שום דבר חדש כי אין טעם..לרוב ככה יותר שתקתי, ואני פטפטנית ממש!!! היא אמרה שאני כועסת עליה וזה מובן ובכלל אמרתי לה שאני לא כועסת עליה אלא על המצב!!!!! שלושה שבועות בפסח לא נפגשנו, אחר כך פעם אחת ואז שבועיים עברו נפגשנו היום ושוב לא נתראה חודש.....כאילו מה??? ברור שזה מכעיס, היא אמרה לי שהיא נוסעת להשתלמות ותאריכים שלא תהיה....מפרגנת לה, ברור שהשתלמות זה לא ממש תאריכים שתלויים בה ובכל זאת, זה קשה! ויש גם חג שבועות.....רצתה שאולי נמצא איזה תאריך אחר לפגישה אבל אמרתי לה שתעזוב, זה לא משנה כבר כי קשה לנו תמיד למצוא....אמרה "אם את היית נוסעת לחודש אז זה בסדר..." כעסתי על המשפט הזה, אמרתי לה שזה שונה, היא אמרה שרק התפקידים שלנו שונים. אני אמרתי שזה יותר מזה, ובקשה שאגיד בלי שיפוטיות אז אמרתי רק שאני נזקקת....והיא חושבת: מה רע בלהיות נזקקת? כלנו נזקקים זה לזה וגם געגוע שיש חיובי בזה וכו' אוף אודי!!!! זה קשה לי!!!!!! וגם פה יש אי סדירות, אתה כבר לא כותב על מנוחת שלישי.....לפעמים לא נפרד לשבת...מעלה הודעות בערב או למחרת...זה קשה ולא יודעת אם כועסת עליכם, לא ממש עליכם, כבר יודעת שאתם לא נוטשים, חוזרים וכו'......אבל המצב של דוקטורס, הזמנים, אי אפשרות לעיתים להעלות הודעות....יודעת כבר שתחזור אבל זקוקה למילה שלה, גם אם הפנמתי אותה וכו'.......קשה לי אוף!!!!! חודש ימים...מה יהיה עד אז????? עוד דבר, חשבתי שבשבוע הבא תהיה פגישה והסתבר לי שלא...אז מבאס עוד יותר :( וגם בסוף זה נראה כאילו רצתה כבר שאלך....לא יודעת כאילו זירזה את ההליכה שלי ממנה....או סתם תחושה :( עצוב לי כל כך.......

מיכל ברור שזה קשה... אפילו קשה מאוד!! הידיעה שהיא גם בן אדם שיש לה דברים אחרים בחיים, שמגיע לה חופש , וכו' לא עוזר לנו... כל מילה נוספת שאכתוב כאן מיותרת הייתי אומרת תחבקי את הכאב ותעטפי אותו בחמלה .. שולחת לך כוחות ינשוף

הי מיכל יקרה, אני חושבת שהייתי כועסת כמוך לפחות על הדברים שציינת...ויפה, לדעתי, שאת נותנת לו ביטוי במילים. מה עושים עם הכעס הזה זו שאלה טובה... יש על מה לחשוב... שלך, סוריקטה

הי אודי, גם כאן, התחברתי מאד למשפט היפיפה האחרון שלך - "רק ניסיון חוזר ונשנה לאורך זמן 'מצליח לשכנע' שלמרות ההפרעות יש בסיס איתן ויציב." המון עבודה קשה. המון. ותקווה. מאחלת לכולם - למטפלים ולמטופלים - שתישא פירות. סוריקטה

הי כולם, בזמן האחרון (גם) עולות בי המון מחשבות סביב המקום המעברי בשלבי ההתפתחות. פרידה, עצמאות, התמודדות עם חרדות שכאלה. לב ענייני הנפש, אולי, בעולמי. בכל אופן, מייד חשבתי עליך, במבי. מקווה שאת קוראת. שולחת לך חמלה ועטיפה. סוריקטה

סוריקיטה יקרה רק שתדעי שקראתי אותך ולבי איתך

💗 סוריקטה

סוריקטה אהובה, קוראת את הודעותיכן ותגובותיכם .. לא מצליחה להיות אקטיבית עכשיו. עדיין אין לי גרגר כוח.. לא מצליחה להבין למה.. בכלל לא הייתי קשורה לאבא שלי.. המילה אבא מעולם לא הרגישה לי כלום.. גם לא זכורות לי חוויות איתו..לטוב ולמוטב.. ובכל אופן.. משהו עמוק מאוד השתבש מאז.. חיבוק סוריקה.. במבי.

הי במבי מותק שלי, הלוואי ויכולית לעזור. הלוואי והייתי מוצאת מילים של כיוון. יש אמא צביה ואתן מנסות לחקור, אני מניחה. לא בכוח. לאט לאט. מקווה שאת כן מצליחה להיות באיזו רמה של תפקוד. הכי חיבוק שיש, סוריקטה

סוריקטה שתדעי קראתי .. ויש בי הרבה מחשבות ... כרגע חושבת שעצם המחשבה שלך מראה על בשלות ובגרות בטיפול .. עוד שלב בדרך לעצמאית, נפרדת אבל ממקום שלם ולא מפורק ... אתך

הי אביב, יכול להיות שגדלתי. קצת... תודה, יקירתי. שלך, סוריקטה

החלטתי לכתוב קצת יותר בכל זאת. גם לך, אודי. ובכוונה בתוך עץ סבוך, כדי לא לבלוט. מעוניינת להצניע בשלב זה את מה שאכתוב בהמשך. מרגישה שאני נלחמת את מלחמתו של התינוק בו אני מטפלת לזכות בחפץ כזה כדי להיפרד מאמו, ולהרגשתי יש שם (באמת שם, ולא רק במוכר לי מעולמי) אישיו רציני. יש משהו שהוא בחר, ואפילו יש לו שם. הוא לא הכי מתאים כמו שהוא (איני יכולה לפרט, אבל מניחה שהייתם מסכימים, והעניין, כמובן, עבר ייעוץ עם איש המקצוע ידידי), אז אולי החפץ ממש לא סטנדרטי ובעייתי מעט, אבל אפשר איכשהו כן להתאים בכל זאת. דיברתי ישירות עם ההורים. נראה, לצערי, בשלב זה, שהם לא מחזיקים מהרעיון ואין לי שיתוף פעולה. כאלה הורים מחוננים בתחומים שלהם. וחבל לי. ממש חבל. ולא יודעת, מחלחל בי הרעיון שאני אולי טועה... :-( ודבר נוסף ששוחנו עליו והוא נושא שעלה כאן - החברות / חברים הקרובים. מניחה שאנחנו אנשים נחמדים וידידותיים, ואיפשהו אין מישהו ממש חבר נפש בעולם הגדול. כנראה שאם גדלים כבר צריך כזה אי שם. בנוסף לעולם בחדר המוגן. תודה לכל שהעלה את הנושא. זה תרם לי. סוריקטה

שמתמחה בעניין של זהות מינית ומיניות. אשמח לשמוע במידה ויש המלצות. זה מאד קשה לבחור מטפל. איך עושים זאת בכלל?

כמו אויר כמו מים כמו אוכל תמיד יהיו מי שיפגעו באחר ומי שיפגע ... אבל אולי פעם התגובות יהיו קצת אחרות .... עייפתי מלנסות להסביר כמה נזק זה פגיעה מינית .. כמה הרס ונזק לאורך שנים .. הלוואי ולפחות נשים היו מבינות את זה ..... ימים מאוד מאוד עצובים ..

... כל עוד (גם) המין האנושי קיים, תהא תוקפנות בעולם. סוטה יותר או פחות. מסכימה שקשה לעמוד מול הכחשה וקשיי תפיסה, אולי גם לנו עצמנו. אביב יקרה, את כותבת המון על עצב, ואני מניחה שיש, כנראה. גם כעס (נוקשה); ואני חושבת, שרגש של כעס מסובך יותר מאשר רגש של עצב (רך). ונדמה לי, אולי, שבסך הכל, את לא מוותרת. סוריקטה

אביב יקרה מרגישה את הכאב בתוך המילים שלך הכמיהה לתגובות מבינות ואולי עוד יותר הכמיהה של אז לתגובה ממישהו.. ממורה, מחברה, .. התגובה שלא הגיעה. למה לעזעזל אף אחד לא ראה???!!!! איתך, אוהבת ינשוף

סוריקטה יינשוף יקרות ... האמת סוריקטה שיש בי כעס רק שהוא פחות נוכח ויש בי המון עצב שמתחיל לקבל צבע וגוון ברורים יותר... הימים העצובים זה לא בגללי זה בעיקר בגלל הנערה בת ה17 והתגובות של הפרקליטה של החשודים ....וכן כאן יש גם כעס מאוד מאוד ברור .. תודה לכן על היחד והמילים הרכות ....

שלום רב אני סובלת מחרדות זמן רב, לפני 5 שנים בזמן הריון עשיתי שיחות עם פסיכולוגית קלינית שהיה עוזר לי קצת. לאחר הלידה התחלתי לקחת כדורים ציפראמיל, שאיזן אותי , לפני 3 חודשים החלטתי שוב לנסות ולקחתי שיחות שוב עם פסיכולוגית, התקשרתי לכמה דרך קופת חולים ושאלתי אם הם מתמחים בטיפול CBT' כי זה מה שהפסיכיאטר שלי המליץ לי בשילוב עם הכדורים, קבעתי עם פסיכולוגית ואני כבר אצלה בפגישה 12, השאלה כזאת: איך אני יודעת שהשיטה שלה היא נכונה? כי שבדקתי בכרטיס ביקור שלה היא לא מתמחה בCBT למרות שהיא אמרה לי שהיא כן, זה נורא מבלבל ואני חוששת שהטיפול לא עוזר כפי שאמור לעזור , בכלל איך אני אמורה להרגיש אחרי 12 מפגשים, ? כמובן שיש פחות חרדות והתקפים ויש שיפור בהכל, אבל ממש רוצה לדעת איך אוכל לזהות שזה טיפול CBT תודה רבה

שלום לכולן ולאודי שמי אוריה אני סטודנטית שנה שלישית למדעי ההתנהגות במסגרת עבודת הסמינריון שלי שעוסקת בנושא של טראומה וההשפעות של סרטוני טראומה. אני מחפשת אנשים אשר יסכימו לענות לי על השאלון אני יודעת שמדובר בנושא רגיש ולכן חשוב לי להדגיש שהשאלון אנונימי לחלוטין והמידע בו חסוי אם תרצו ויסקרן אותכן אני ישמח לשלוח לכן את התוצאות של השאלון מודע על כל עזרה ואשמח לענות על כל שאלה שתהיה יום קסום וקארמה טובה לכולם (: https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLSeDBsOWjCMp2xgLnDsdsNdEa3edkNef1dD0ECze32LSqamK5g/viewform?usp=sf_link

שלום אוריה, הייתי מוסיפה שהתשובות לשאלון (מבחינתי) היום, לאחר טיפול פסיכואנליטי, שונות משמעותית (אם נתייחס לממוצע על פני תקופה נתונה) מהמצב ההתחלתי בו הגעתי לטיפול. מניחה, וכולי תקווה, שיש מקום שלוקח בחשבון את העבודה על הנפש במהלך השנים. ואגב, אז, אז גם יותר זקנים... :-) המון בהצלחה, סוריקטה

אודי, אתה יודע שעשיתי מעשה ממש מטופש. אבל ממש. סיפרתי למישהי שאני מכירה שנפגעתי. הממ, זה פשוט נפלט ממני (בכתב) ולא יכולתי לעצור. הרגשתי שאני חייבת להוציא החוצה ממני את הידיעה הזו. זה קשה לי לשמור אותה בלב לבד כל הזמן. הרגשתי שאני מתפוצצת מבפנים. שאני לא מסוגלת יותר. כמובן שלא סיפרתי פרטים. אבל הבחורה שסיפרתי לה, היא לא חברה וגם לא מטפלת. היא קולגה לעבודה. שזה הכי טיפשי ואידיוטי שיכול להיות. אני כועסת על עצמי כל כך. באמת שבא לי לברוח מכאן. בא לי להיעלם. ומאז שסיפרתי לה, זה כאילו שהכל רגיל בינינו. כתבתי לה שזה מביך אותי, ומאז הכל בינינו כרגיל. איזה בלבול. איזה הרס. איזה טיפשות. לא יודעת, מעניין מה היא חושבת עליי עכשיו. בטוח שלא נהיה חברות עכשיו. אני לא רוצה רחמים. אני הכי רוצה רחמים.

ההרגשה כל כך מובנת אבל אני חושבת שזה אומץ ולא טפשות!! ואם הכל כרגיל אז בטח שהיא מבינה. ושמחה שיכולת לסמוך זה אמיץ ומדהים שיכולת. איתך, מיכל

הי אנשים, הדיכאון לצדי (מסיבות מובנות), ומתחילים שבוע מפרך. יוצאת לעמל יומי. מסבה את תשומת הלב שכתבתי הודעת המשך לעץ משבעו שעבר, לך, אודי, ולאביב. חיבוקים שקטים, סוריקטה

סוריקטה, שיהיה לך יום טוב ותרגישי טוב

הי מיקה יקירה, שולחת לך חיוך. :-) סוריקטה

סוריקטה יקרה מקווה שהדיכאון הזה שלצידך יהיה רק צל ולא יותר ... אתך חיבוקים רכים ושקטים חזרה לשבוע טוב יותר ...

הי אביב, ראיתי את תגובתך שם למטה. קראתי באהבה רבה. שמחתי מאד על ההקשבה. הדיכאון, כמו שאמרתי לא פעם, הוא המצב הטוב. טוב מהמצב ה'משוגע'. כן, טוב ורע, בהמשך לשיחה בעץ ההוא, יכולים להתבלבל, להתערבב. ותלויי מינונים, גם כן, כנראה... הרבה חיבוקים רכים ושקטים גם ממני, סוריקטה

שבוע טוב סוריקיטה יקרה שיהיה שבוע רגוע עם המון חמלה לעצמינו איתך ינשוף

הי ינשופונת, חיבוקים רבים וקרובים (במידה המתאימה) שלך, סוריקטה

סוריקטה יקרה, התגעגעתי אלייך מקווה שיהיו לך ימים טובים יותר. איתך שירה

הי שירה יקרה מאד, גם אני התגעגעתי. וכולי אושר והפתעה שהצלחת עם הכינוי. השדרוג הזה, ממש יכול להחוות כמו פיגוע... שיהיו לכולנו ימים של רוגע, עד כמה שניתן. סוריקטה

כי אני כבר לא בגיל שרוכשים חברות כאלה...אין לי חברות ותיקות כלל. אני אדם שנקרא חברותי עם המון חברות/מכרות אבל בתכלס אין לי חברות שאני יוצאת איתן, נפגשת וכ'ו..אין לי חברה אחת טובה לשיתוף ולא מאמינה שאמצא משתי סיבות, האמון שמישהי תתקרב אליי באמת, לא מאמינה ואם כבר תתקרב אני אתרחק.....זה מסובך ולא נראה לי בר שינוי. עצוב...ברור שאני גורמת למצב שלי.אבל לא יודעת להתנהג אחרת. חבל...ההרגשה הזו היא מגיל 11 בערך שאז שתי חברות טובות שלי מהגן עזבו לכיוונים שונים ובתי ספר אחרים ומאז לא יכולתי להתקרב או שיתקרבו אליי יותר מידיי :( וזה הגיל שהבנתי........

אוף מיכל, זה כאילו אני כתבתי את זה.

הי מיכל יקרה, העלית נושא שמאד נוגע ללבי. הייתי מעלה גם את החרדה (שאני מכירה בי) מהמחיר הנפשי שפוחדים לשלם על חברות עמוקה כזאת. ושיתפתח קשר עם מאפיינים דומים לאלו שהיו בעבר. אולי ידבר אליך, שלך, סוריקטה

תודה ענקית על הכל פשוט נגמרות לי המילים כל פעם מחדש... והדלתות... היו נעולות עד עכשיו רק עכשיו מבינה שזה דלתות .. מבינה שהזכרונות שכן נשארו הם כמו קוד ...ומה שמאחוריהם שייך לחלקים אחרים שלי ,לזכרונות שהם לגמרי מודחקים .. לפני שאוכל לנעול ולהשאיר את המפתח.. להבדיל מעד עכשיו שלא היה לי מפתח . אהייה חייבת לדעת להכיר ולקבל את מה ששם...וזה אודי כל כך קשה ... זה כמו סיפור של מישהו אחר ...שבידיעה אני יודעת שהוא שלי בהרגשה לא ... ואודי קצת איזון הבוקר חוויתי עם עצמי רגע של וואוו ...עשיתי רייקי לעצמי למען הגוף שלי הזרמתי אליו אהבה ,נשמתי לתוכו טוב ...האמת יש לי דמעות בעיניים מההבנה הזו שהייתי שם למען הגוף הזה ... שיהיה שבוע טוב ....

זה לא נושא שקל לדבר עליו איתה ובכלל .ובאמת אין לי מילים ולא סקטע של ביטוי ,אני לא מוצאת איך להגיב אליה..אחרי לילה עם בן זוגי במיון נאלצתי לבטל את הפגישה והיא מחייבת עליה..ואין לי באמת מה להגיד לה כי לפי החוזה שלנו פגישות שמתבטלות משולמות ..( וגם היא העלתה את מחיר הפגישות לאחרונה אז בכלל...) ןמהכרות מאוד עמוקה איתה של 3.5 שנים אני יכולה להגיד בביטחון שהיא אנושית ואכפתית ובכל זאת אני חושבת שזה לא פייר והיא קשה.אוףףףףףף.. שתדע אודי בא לי לסיים איתה רק בגלל זה :((((

שירה...מצטערת שקפץ להודעה יחידה. עצובה ההבנה

מיכל יקרה, תודה על הרגישות והתגובה

להיות אתך לתת לך יד שלא תהיי לבד עם ההבנה הזו ..

אביב יקרה, תודה. אני יודעת שאת יכולה להבין את הסערה המטורפת שמתחוללת בפנים מול החזות השלווה והמתפקדת. אין מילים לתאר. נזרקתי באחת לתוך תהום של זכרון וקשה לנפש וגם לגוף. אני גמורה

את יודעת שירה מעניין שגם אותי זרק יום הזכרון הזה להבנות ולזכרונות וחיבורים ... לא פשוט ויחד עם זה קצה חוט לחיבור אמיתי . הרי בנינו זה כל הזמן שם ... החזות השלווה הזו היא הרי לא באמת אמיתית . הסערה תמיד בפנים רגע לפני ... אתך באמת באמת לעבור את הימים האלה ... ואני שמחה שנרשמת ואת קיימת ...

תודה אודי...סוריקטה יקרה, אביב יקרה. כל כך חוסר יציבות בתקופה הזו עם הפגישות שזה מחרפן אותי. לא מבינה למה זה עושה לי כזה בלאגן....למרות שזוכרת בדיוק מתי נפגשות והיא תמיד בסוף פגישה אומרת תאריך ויום כאילו להבטיח שנפגש שיש פגישה באופק...יודע אודי, רק איתה הקשר כזה חזק ומקשה...זה מוזר עוד אין לי קשרים טובים וקרובים ממש עם אנשים.....כלומר יש לי חברים אבל הם סתם.....אין אשת סוד כזו או חברה טובה ואפילו אחרי הרבה זמן של טיפול היא הפכה לסוג של החברה הכי טובה..אבל היא בעצם לא..היא מטפלת בי...אז עצוב וגם אני שואלת האם זה הכרחי? האם אי פעם תהיה לי חברה כמוה לא מטפלת??? מישהי שבאמת תתחבר אליי לא כי יש לה אינטרס אלא פשוט בגלל מי שאני??? זה עוד אפשרי?? תוהה אם כן....

היי מיכ מטפלת היא קשר חשוב אבל בהחלט לא קשר של חברה אמורים ללמוד להיות בקשר קרוב על ידי הקשר הטיפולי אני גם שנים בטיפול ומתקשה מאוד להיות בקשר ולהרגיש בטוחים עם אנשים. אבל ... אני מאמינה שזה אפשרי.. איתך, ינשוף

הי מיכל, רוצה לכתוב לך שאני מאוד מזדהה איתך. גם לי אין ממש חברות, ועם בעלי הקשר הוא די שטחי (ילדים, בית וכו'...) בפגישה האחרונה דווקא דיברתי על זה עם המטפלת. אני חושבת שאפשרי למצוא חברה טובה, אבל צריך לדעת להתקרב. ומטפלת, עם כל הקשר העמוק , היא לא יכולה להיות חברה.

פתאום מבינה שחיי מלאים דלתות וכל דלת שאני זוכרת צבעונית ושמחה של אבא אוהב מחבק משחק היא דלת לזכרונות שהודחקו ביעילות ... אלוהים עדי שגדלתי עם השטן בכבודו ובעצמו .. ומה זה אומר עלי .... חפץ עובר לסוחר בשביל מה נולדתי בכלל אודי זקוקה למילים מרגיעות הכאב הזה בילתי נסבל .... לא היו משחקים ...זה היה משחקים לגדולים לא לילדים ..

יקירתי אף מילה לא יכול לתאר את הפגיעה שעברנו.. להכיר בזה שזה קרה לנו קשה מאוד... את האנשים שהיו אמורים לשמור עלינו, לאהוב אותנו פגעו בנו.. הניתוק שירת אותנו ועזר לנו להמשיך לחיות יום אחרי יום... האמת היא שכמה שאנחנו מבינות זה בלתי נתפס על הדעת והכי.... כואב עד הכי עמוק בפנים.. שולחת לך חיבוק עוטף ומרגיע. אוהבת מאוד💗

ינשופי יקירתי ....אוהבת כל כך תודה על הכל ....המילים שלך מרגיעות ועוטפות ...חיבוק חזרה

הי אביב, הי אודי, אביב יקירתי, קראתי את הודעותייך האחרונות, הגבתי רק לחלקן, התעוררו בי מחשבות רבות. ביום חמישי החלטתי להשאיר את התגובה הראשונה להודעה זו לאודי, ואז לארגן את הכיוון עליו חשבתי. וכמה אני שמחה שכך. דבריו של אודי נפלאים בעיניי. ועזרו לי לעשות סדר גם אצלי. הזכירו לי דברים ידועים שנחבאו, והופ, הם על פני השטח. איזה יופי שיש גם אודי (שהוא אחר ולא אני). התוספת שלי היא קודם כל שוב לנסות לא להישאב לקטע של הטוטאליות. בהמשך, אומר ש - לא, אבא אינו השטן. יש בו חלקים שטניים מאד. חולים מעוותים. שהכי בא להקיא. וגם - נראה לי, שאם אבא הוא השטן, מאותה סיבה גם את. ואת לא. זה העניין. אבל כן יש חלקים כאלה, ואם סוגרים את הדלת (אין על המילים של אודי) החלקים ממודרים יותר ולא הופכים את הכל לטינופת רעילה. כי יש חלקים יפים. וגם יש בך חלקים יפים צבעוניים שהגיעו, כן, זכות ההכחשה שמורה לך, גם מהחרא-של-בנאדם הזה. אודי, תודה. כתבת לאביב, אבל אתה כותב גם לכולנו. למגיבים בפועל, כמו שבחרתי אני לעשות, ולקוראים ה'שקטים'. והדברים הנהדרים שאמרת, אודי יקר, היכולת למדר, רוב הזמן, הוא הישג ששנים של עבודה הובילו אליו. תודה :-) ואביב, יש מצב (וזה קטע שגם לי מאד קשה לתפוס) שאבא אהב את אמא ומשם נוצרת ונולדת. אופס. סוריקטה

הי סוריקטה.. שנים שאבא שלי היה חצי אל בעיני . מאוד מאוד אהבתי אותו הערצתי אותו ... נראה לי שכדי להגיע לאיזון אני צריכה יכולת להביט גם בשטניותו ככה שכן מן הסתם את צודקת ובכל אחד יש מהטוב ומהרע ... אבל כרגע מנסה להגיד את הרע אולי אולי אולי זה גם יחלחל וגם אצליח להרגיש שהוא היה חרא אדם . כי אני עוד לא שם אני גם לא כועסת (מן הסתם יש כעס בפנים ) עוד ארוכה הדרך למקום של איזון של חלקים טובים ורעים ..... ובקשר לאמא ולאבא לא יודעת אהבה ...יודעת שהיה קשר מאוד מיוחד . של תלות וכוחות ויחד ונפרד ...לא קשר בריא מן הסתם ובלי קשר כן יש בי גם חלקים יפים שקיבלתי ממנו ....

אודי, אין לי שאיפה להיות לבד. יש לי כמיהה לחברה ולקשר עמוק. עצוב לי שטוב לי כאן, ושיש לי מטפלת. אבל בחוץ אין לי אף אחד בשר ודם שניתן לחלוק עימו דברים עמוקים ואישיים. מטפלת זה לא מספיק. צריך גם קשרים אמיתיים בחוץ. אבל קשה לי לייצר אותם.

מובן...אני גם מרגישה שהקשר איתה הוא היחיד החזק..השאר זה קשרים ממש אחרים ורופפים..והבעל הוא שותף כזה לחיים הרגילים..עבודה ילדים אוכל חשבונות וכו'...עצוב. ומובן.

לפני בערך 4 וחצי שנים התאהבתי במשהי .. היינו סוג של ביחד תקופה ממש קצרה .. ומאותם ימים עד היום כל אינטרקציה איתה , כל פעם שאני עצוב , כל פעם שאני חושב על זה .. זה מופיע לי בחלומות המון .. המחשבה עליה הבריחה למשהו שהיה לפני כל כך הרבה שנים וזה לעולם לא עובר לי .. היא לא רצתה אותי .. אני כבר בנקודת שפל אני אוכל את עצמי מבפנים איך זה יכול להימשך כל כך הרבה שנים .. האם הדבר מצריך טיפול ? זה עושה לי רע יש הפוגות מזה ארבל איכשהו זה תמיד חוזר .. מיואש כבר מהנושא הזה שנים שלא פתחתי אותו עם אף אחד

פתאום זה הכה בי בעוצמה. אני נפגעת פעולת איבה. החיילת שהייתי ומה שאירע לה, פתאום זה התחבר לי לראשונה. נפגעת תקיפה ופעולת איבה. היא מתה ואני המשכתי ופתאום היא שבה ועולה.

שירה בטוחה שכתבתי לך .... איתך , בקושי בהבנה אפשר להיות לידייך לתת לך יד ביחד זה יותר קל ....

שירה יקרה איתך..מבינה את הכאב

אודי יקר, האם אני היחידה שקשה לה עם חוסר יציבות...כאן ועם המטפלת..שיגעתי אותה, הייתי כל כך לא החלטית עם הפגישות..רציתי לבטל פגישות לפחות לחודש הקרוב שהוא כמעט ללא פגישות...בסוף ויתרתי ואני כל כך רוצה שתנסה למצוא עוד זמן...פגישות יחידות מקשות עליי...ואז פה בפורום גם לא ברור...הריחוק הזה של העלאת הודעות..זה מכוון אודי? זה מחוסר זמן? האם אתה שוקל לעזוב ומנסה לראות איך יסתדרו בלעדייך?? אולי אתה מנסה למצוא אפילו מחליף לפה? הייתי ממש רוצה שתענה לי ולא להשאר עם הנחות שלי...מקווה שאתה בטוב. אני בבלבול ורגשות מעורבים האם אכפת למישהו ממני???? ממה שקורה איתי..לא יודעת...האם אני היחידה? אביב מצליחה, כלן מצליחות רק אני מחכה שיהיה יציב.... מוזרה שכמותי :( שיהיה יום עצמאות שמח...קשה לאחל ביום עצוב אך כך זה במדינה שלנו...

וזה ברח ...דוקטורס.. צריכה...בקיצור יקרה שלי את בסדר זה רק תקופה כזו ...וזה עובר ...אתך

מיכלי יקרה ומצחיקה .... שינויים משפיעים עלי רעבדיוק כמו עלייך כמו על כולן לפני כחודשיים כשהבנתי שחודשיים הפגישות יהיו מוטרפות אפילו כתבתי על פגישה שלמה של שתיקה .. אז היה ועדין תקופה קשה של חגים חופשים ופגישותבשעות מוטרפות .. אבל לא ויתרתי והפכתי עולמות סידרי יום עבודה לימודים והמשכחתי ללכת לפגישות מתי שיכלה ...וזה עדין לא נגמר ... ורוב התקופה יש כעס והרבה והוא מדובר בטיפול .. וכאן ... אודי מופנם בפנים .אני יודעת ואודי הוכיח את זה שהוא אחראי ומסור לנו ...מכוון ואני לא הצלחתי להכנס לפורום בשום צורה מספר ימים הנחתי שגם אודי התקשה בכניסה ...😊 כשראיתי שלשום פורום אי אפשר להכנס הבנתי שדוקטורס שיגעו אותנו שוב .. אבל את יודעת מיכל זה התנסויות טובות האם נסמוך על אודי .האם נחוש שייכות או נפתח רצון לברוח ....ממש כמו בטיפול ממש כמו בכל מערכת יחסים . ועוד דבר מיכלי ...כבר כתבתי לך על זה בעבר אני חושבת שלהיות עצמאית זה לא אומר להיות לבד ...והפעם בטיפול הזה מראש סיכמתי איך נראה בן הפגישות וזה כולל שיחת טלפון אם אני

הי מיכל יקרה, איני חושבת שאת היחידה. אני אפילו חושבת שכולנו כאלה. בכולנו יש צד שמחפש את היציבות, אם כי גם כאן כנראה שלא יותר מידי, כי הייתי רוצה להאמין שכן יש חיפוש למשהו לא מקובע עד כדי כך, כי המוח, החי, כנראה לא ממש סובל את זה. בטיפול, בסוג של חדר מעבדה, אנחנו לעתים רגישים הרבה יותר. וזה גם מה שבודק טיפול, כך אני מבינה, ומנסה לתת כלים. במצבי רגישות יתר, אני חושבת שהקושי הזה מודגש יותר, הופך לחווייה עוצמתית יותר ונמשך יותר זמן. נרפאים ממנו לאט יותר. זה בסדר להרגיש כעס ואכזבה. אפילו סוג של אובדן אמון. ואת הקושי עם התלות והחלקיות אני תמיד מזכירה... שיהיה המשך שבוע נעים, שלך, סוריקטה

יום הזכרון השנה תפס אותי במקום אחר .. לא ממש ברור לי עצמי הרבה כעס מבעבע בתוכי אולי כי נגענו בטיפול בכעס מול אמא. חושבת שזה קשור ליכולת לכעוס עלייה ....האם מותר לי בכלל , הרי היא כל כך מסכנה ...כולם מסכנים ואני מה איתי איפה אני ... הצפירה אתמול שלחה אותי לבולמוס מטורף 5 דקות של טרוף .... כועסת על השכול כועסת על מה שהוא מנע ממני כועסת שלא ראו אותי בכלל.. ואיפה איפה היום לנפגעות תקיפה מינית ..זה יותר גרוע מפעולות איבה ..זה היה בתוך הבית ממי שאוהב לא מכאילו אוייב .. ולמה למה אנחנו לעולם לא נוכל להרים את הראש ולהגיד אני נכה מפגיעה מינית ...אני נפגעתי לאורך שנים בקרבות שלא יכולתי עליהם ... אני מתתי עוד פעם ועוד פעם .. ובסוף יצאתי נכה אשמה ואכולת בושה ... למה לי אין יום של גיבורה ....אולי ביום שאנחנו נפנים איזה גיבורות אנחנו נוכל גם לשדר את זה החוצה .. אולי זה יקרה ביום שאני יאפשר לעצמי להאמין לסיפור הזוועות שיוצא מפי ...משאירה את זה כאן יותר כתזכורת לעצמי .. תהליך . שיהיו ימים קלים ,אוהבת אותכם

יקרה אהבה חזרה ושבוע קל מקווה שדוקטורס יאפשרו שליחה .. .

ומשפט, שאולי מתאים (על אף שיש בו גם צד מעצבן, החלקיות, את יודעת...): 'מוטב מאוחר מלעולם לא' עמדתי עכשיו בצפירה חנוקה וממשיכה הלאה. כמה שינויים חיצוניים קטנים חוללתי בי לאחרונה. מהפנים המעובד החוצה, וזה עובד גם הפוך. מהחוץ פנימה. וחשבתי לי שאני נראית חמודה, ובמקביל התבאסתי שרק עכשיו, כל כך מאוחר. אסונות מסביב, וכאב, ואנחנו כאן, חיים. מתמודדים עם המוות. שלך באהבה וחיבוק, סוריקטה

איזה כייף שעשית לך שינויים קטנים .. וככ אהבתי שבעייניך את חמודה... זה נפלא ונהדר .... לא מכירה אותך אבל אני בטוחה בזה שאת חמודה מאוד ....