פורום פסיכולוגיה קלינית

מישהי תפסה לך כמה בייטים בתיבה...

על הדבר המקסים הזה ששלחת לי באי מייל סידרתי לי אותו כשומר מסך... "Even angels need a break" אהבתי...

לא הבנתי כרגע הגעתי- את כאן? תכתבי לי עם כן אני כרגיל מתחילה לקרוא מלמטה

זה אומר ששלחתי לך אימייל

ד"ר אבני שלום, ברצוני לדעת לגבי תרופות ממשפחת ה-SSRI ובעיקר LUSTRAL - כמה זמן כבר התרופה קיימת , מהן ת.ל. שלה האם יתכן איזשהו נק לטטוח הארוך והאם לאחר הפסקתה כל התופעות שהיא גורמת נעלמות. בתודה חן

חן שלום ככלל תרופות אילו - לא ידוע על תופעות לואי לטווח ארוך כללית רוב המכריע של האנשים שחשים שנעזרים בה ואם עוברים את התקופה הקשה הראשונה - מוכנים לשאת את תופעות הלואי די בשמחה. עקר הקושי הוא לעתים קרובות בשבועות הראשונים כאשר עלולות להיות החרפה של אי שקט עצבנות, מתח הפרעות שינה וכיוצא בזה. מעבר לכך עלולות להיות הפרעות במיניות, בתאבון ובמשקל (יותר או פחות) שינה ועייפות (יותר או פחות ) הזעות כאבי ראש, חלימה סוערת דבור או תנועה מתוך שינה צרבות תופעת לואי נדירה שמשום מה ראיתי יותר מדי באנשים להם נתתי לוסטרל היא תופעה דמויית תסמונת סרוטונין - מתח חרדה כאבי ראש עליה בלחץ דם. תסמונת מלאה כזו (אם אכן מה שהיה היה זה שכן הפסקתי את התרופה כשזה החל) עלולה להגיע עד מצבי בלבול אבדן הכרה ומוות ונשחבת נדירה עד כדי וכוח על קיומה. הרשימה הזו אינה ממצה שכן כל יום מדווחים על עוד תופעת לואי נדירה בכל מקרה לדעתי פנה לפסיכיאטר המטפל בך לדיון על היתרונות והחסרונות היחסיים ומה מטריד אותך מהם בברכה עמי

שוב אני, בדיקות הדם של הבן שלי.. tsh 6.5 tt3 - 3.6 ft4 - 14.1 כידוע שחוסר פעילות גורמת לעייפות, והאטה בתהליכים השכליים.... בנוסף, המחלה עצמה (סכיזופרניה) שבין היתר גם גורמת לתופעות אלה... ובנוסף הלפונקס והריספרידל שגם גורמות לעייפות בין שאר הדברים. ועוד,לפי הבנתי שמצב זה של תת פעילות יכול להיגרם ע"י הפרעה חיסוהית עצמית,שבה המערכת החיסונית של הגוף תוקפת את בלוטת התריס. אם כך, האם הלפונקס שאחת מתופעות הלוואי זה סכנת ירידה ברמת הכדוריות הלבנות... אומנם האנדוקרינולוגית אמרה שהוא גבולי אך היא ממליצה לקחת תרופות ולבדוק את ההשלכות לגבי התרופות שהוא מקבל. אולי עדיף "לגמול" אותו מכל הכדורים ופשוט להתחיל מחדש ? אגב, שמתי לב שהרופאים שולחים אותי מאחד לשני ובחזרה. רופא הילדים לאנדוקרינולוגית, האנדוקרינולוגית לפסיכיאטרית,הפסיכיאטרית תגיד שלא ידוע לה על השפעת התרופות על בלוטת התריס ושוב חוזר חלילה... ולשאלה האחרונה... האם כדאי להתחיל הכל תחת אישפוז מלא או האם אפשר לעשות זאת בבית? כמה שאלות !!!!! תודה אליאן

אליאן, עניתי לך למטה. מקווה שבסוף תצליחי להגיע להחלטה נכונה בקשר לטיפול התרופתי של בנך איך הוא מתנהג בימים האחרונים? האם אינו מגיב לטיפול? האם יש לו התקפות? איני מעיזה לשאול לשלומך...

אליאן שלום אנא שלחי לי את הנורמות של הבדיקות ואענה בברכה עמי

שלום לכולם מעניין, חשבתי על התגובות שלכם והבנתי שהיה לי איזה צורך במישהו לפרוק עליו את הבדידות שלי הצער שלי והמצב הלא נורמלי שבו אני נמצאת. התגובות שלכם גרמו לי להבין שבחיים וגם בקבוצה פה - אין אינסטנט מיד, עכשיו. הייתם לי לאוזן קשבת ועל כך תודה, אבל אני לא יכולה לצפות שפתאום כולם יכילו אותי - על כל הצרות שלי וישמשו לי לתחליף לטיפול של אותו היום. אני מתחילה להבין שיש דברים שיקחו זמן ועד אז - אוכל לשרוד. עדיין - לראות פה בפורום אנשים נוספים שמתמודדים עם בדידות, או אבל או דיכאון או חרדה, או הפרעות שונות - עושה לי הרגשה של בייחד. תודה לכולם.

תודה לד"ר עמי על התשובות המפורטות. לקבל אנפורמציה זה תמיד מרגיע אותי.

עדיין לא יצא לי לכתוב לך ישירות תמיד מישהו כתב לך קודם את מה שרציתי להגיד אני מאד מזדהה עם הכאב שלך אני רווקה, מצד אחד מאד רוצה למצוא בעל ולגדל ילדים מצד שני חוששת מאד שדברים לא יסתדרו כמו באגדות אפילו עם זה גירושין ולא מוות אני חושבת שאשרייך שזכית בילד מהאיש שאהבת אין מזכרת כמו זה שיהיה לך יום יפה ותמשיכי לבוא שמחה לראות את שמך (הקצת אנונימי...) כל פעם מחדש.

איך עבר עלייך היום? עלי עבר אחד הימים הגרועים בחיי.... מאחר וכבר שבוע וחצי יש לי חום גבוה מאוד וכאבי בטן שחוזרים על עצמם בעצמה שונה כבר 3 חודשים, הייתי ביום בבית החולים. לא נשאר איתי איש.השאירו אותי לבד לשמוע שאני עומדת לעבור בדיקות מקיפות כולל צילומי רנטגן ובדיקות שאמורות להפריך חשש ל... בכיתי כל היום .גם ככה לא אכפת לי מעצמי,אז למה לי לשמוע שאני עלולה למות ביסורים? דקות ארוכות של המתנה... שנאה עמוקה לעצמי על שהגעתי למקום הזה. לא הצלחתי לדבר עם אף אחד.(אני מצטערת טלי-מגיע לי שתעזבי אותי.הפעם באמת). לא הצלחתי להשיג אף אחד. אף אחד משם לא דיבר איתי בכלל.... בכיתי להם שיתנו לי ללכת, כי אני עם החום כבר שבוע וחצי ואני עוד מתפקדת די רגיל.הם הסכימו לבסוף,לא כי חשבו שאני צודקת ,אלא כי פשוט לא היתה להם ברירה. חזרתי לשגרת היום הרגילה.העמדתי פנים שהכל בסדר. לפני כמה זמן, ביליתי לילה שלם בבית חולים.גם ככה אחרי מה שקרה לבת דודה שלי קשה לי להתקרב לשם, הלילה ההוא הוסיף לזה עוד יותר.אבל אז לא הייתי לבד.עכשיו פשוט לבד,חולה ולבד. האמת שהגעתי לשם כי אחת מבדיקות הדם שלי הראתה משהו חריג, שיכול להיות סימן למחלה קשה יותר,אבל כנראה שלא מצאו כלום בצילום,אחרת היו מדברים איתי.אמרו רק שיחזרו אלי. בקשר לאנורקסיה.אני לא בקושי אוכלת.אני כמעט בכלל לא אוכלת בימים האילו.אבל עליתי 6 קילו מאז כי אני תחת פיקוח דיאטנית(המטפלת חייבה,בגלל המנטליות שלה וגם בגלל המשקל).יש בזה משהו קוסם,זה מצטרף לגסיסה האיטית, בכאב.אני מכירה את הגוף שלי. בצום בלבד אני לא אצליח לשמור על משקל ממש נמוך.יש לגוף שלי דרכים מוזרות לאותת לי שהוא רוצה לחיות לחיות ורק לחיות ולא אכפת לו מה הנפש שלי חושבת.לכן,לצום מבחינתי עכשיו זה לפול להקאות ולבולמוסים מאוחר יותר.ואת זה אני לא רוצה.ומזה אני נזהרת ואגב 42 ימים.בא לי לחייך עכשיו :-) שקל לי אני כן אוכלת, אני אוהבת לאכול עם אנשים.זה גורם לי להרגיש נורמלית וזה מוזר כי אפילו כשלא היתה לי הפרעת אכילה לא הייתי מסוגלת לאכול ליד אנשים ושידעו בכלל שאני אוכלת. למרות שהיום כבר לא יכולתי לסבול יותר.חזרתי משם עם כזה כאב ראש, שלא האמנתי שקיים סף כזה של כאב, ולראשונה בחיי לקחתי אקמול.אני בד"רכ לא לוקחת כדורים כי אני מאמינה שטבע של הגוף,אבל באותו רגע לא עניין אותי כלום! מה ז"א יש אנשים שמסרבים לעזוב? אף אחד לא נכנס לזה בכלל.לא ההורים.לא החברים.וגם אני לא מכניסה בכלל. טלי מסרבת לעזוב,זה נכון. סרבה לעזוב גם בתקופות הכי קשות, למרות שעכשיו פתחתי לה את הפתח, ואני אבין אם היא תחליט לעזוב.יכאב לי אבל אני לא ראוייה לזה גם ככה. המטפלת...לא יודעת, היא אמרה שהיא שמה לב שאני מפעילה עליה מניפולציות כדי שתגיד שהיא עוזבת ואני אשתמש בזה כתירוץ לשקוע.לא נוח לי להפתח ככה .לפעמים אני מרגישה שאני מתה לברוח משם.שיש משהו באוויר שדוחה אותי. טוב,אני מקווה שלא עצבנתי אותך עם ההודעה הארוכה שלי שמגיע לה להמחק מהשרת. והנה עוד דבר דקורה לי בזמן האחרון.אני מאמינה שלא מגיע לי כלום!שבא לי להדחק לפינה הקטנה ביותר ושלא ישימו לב אלי בכלל! אנג'ל

אנג'ל, אני מצטטת את דברייך: "המטפלת...לא יודעת, היא אמרה שהיא שמה לב שאני מפעילה עליה מניפולציות כדי שתגיד שהיא עוזבת ואני אשתמש בזה כתירוץ לשקוע.לא נוח לי להפתח ככה .לפעמים אני מרגישה שאני מתה לברוח משם.שיש משהו באוויר שדוחה אותי. טוב,אני מקווה שלא עצבנתי אותך עם ההודעה הארוכה שלי שמגיע לה להמחק מהשרת. והנה עוד דבר דקורה לי בזמן האחרון.אני מאמינה שלא מגיע לי כלום!שבא לי להדחק לפינה הקטנה ביותר ושלא ישימו לב אלי בכלל!" ובכל זאת אני שמחה שאת כותבת הודעה ארוכה, מפורטת וכזו שקשה להתעלם ממנה. זה אומר שיש תחושות לחוד, ומעשים לחוד. על אף שלא הייתי איתך היום, אני לא עוזבת. אני עדיין איתך, אבל כאן, כמו שקבענו. אני שמחה שיכלת לכתוב כאן, להיפתח, לשתף. לגבי עניין הבדיקות, הרבה פעמים הם בודקים הרבה מעבר לדרוש, כדי להיות בטוחים. אני מקווה שגם אצלך זה אכן כך. בכל מקרה, תמשיכי לעדכן כאן. שיהיו בשורות טובות, והמון בריאות, טלי פרידמן

:)

מלחמת התשה... גוף ונפש כתבתי לך בדיוק על זה בהודעתי למעלה

אני מקווה שהכל בסדר, למרות הכל ואף על פי! שיהיה לך ערב מוצלח ונעים, להשתמע, טלי פרידמן

היי טו'ש, בוקר טוב, היה ערב מצוין למרות הכל, אבל כן בסוף יורד האסימון.. אני בסדר.. מקווה שיהיו לי גם עדכונים טובים יותר בקרוב.. אוהבת אביב.

במשך כ"כ הרבה זמן... חיכיתי שתגיע ההתמוטטות הפיזית הזו. אין לי מושג למה . אף פעם לא חייתי ממש הפרעת אכילה. תמיד תהיתי לעצמי איך גוף יכול להיות כ"כ חזק.ובדקתי,וחיפשתי את הגבול הפיזי שלי ומשום מה מעולם לא מצאתי אותו... והיה לי מוזר...הייתי קוראת בפורומים את כל ההודעות של הבנות ...ולא הייתי מתחברת לכל התחושות הפיזיות הקשות שמתוארות, ולא הייתי מבינה למה הן בכלל כותבות על זה,מה זה נותן להן? היו לי מדי פעם רגעי חולשה, תשישות , הגעתי למחלקות פנימיות לבדיקות ומעקבים בתקופות גרועות יותר , אבל אף פעם המצב לא ממש הדרדר. תמיד קמתי מזה מחדש ללא טיפול רפואי אלא ע"י הגוף עצמו והטבע החזק של הספורטאית לשעבר... המערכת החיסונית שלי קרסה לאט....הרבה פעמים חום, הרבה פעמים וירוסים וחיידקים למינהם...אבל תמיד הייתי תופשת את קצה החוט ברגע האחרון ומטפלת בצורת מנוחה ותזונה טובה וזה היה עובר.גם אם לא רציתי לעשות את זה,הרצונות שלי היו מתנתקים ממני והייתי פועלת כאוטומט. ועכשיו הבנתי למה... את יודעת איך זה שחיים ממש בתוך החרא.מוותרים על ההקאות,על ההתעסקות באוכל,על הטשטוש שהן גורמות,על תחושת השליטה המזוייפת הזו.בהתחלה בסדר נפשית,ואז מתחילים לחפור ופה עברתי התעללות מינית מקבוצה ילדים, שם אח"כ עברתי אונס ולאט לאט נפרמים הסיפורים . פתאום מרגישים שהעולם נורא מגעיל.אפילו יותר משחשבנו לפני.פתאום מגלים כמה פוחדים לחיות.פתאום מגלים כמה בעצם קל לשתף פעולה עם הסוף. אז במקרה כהרגלנו,כי אנחנו עדיין שוקלים הרבה פחות מדי, שוב אנחנו תופסים מחלה והפעם אנחנו לא ממש מטפלים. ופתאום אנחנו משליכים את תחושת חוסר האונים שהרגשנו כשמישהו הפיל אותנו לרצפה על אנשים אחרים.פתאום אנחנו מעמידים במצב חסר אונים אנשים אחרים.משאירים אותם עם התחושה שהם עדים לגסיסה איטית של בן אדם בוגר ואין ביכולתם לעשות דבר. לי כואבת מאוד עד עכשיו חדירתו של אותו אדם לגופי, לאנשים אחרים כואבת חדירתי לליבם. ואז מגיעים לבית חולים...ופתאום מגלים כמה הזקנו לעצמינו ואנחנו רוצים לצאת משם אבל קודם צריך לבדוק כי הנזק כבר נעשה ואם החששות יתאמתו...מה זה אומר?שהצלחתי?מה הצלחתי?למות? ופתאום אני מגלה שאני לא רוצה...כ"כ לא רוצה...האוטומט הזה של הטיפול בעצמי לפני קריעת החוט בכל פעם, מלבד הפעם הזו, נבע מהמקום ההוא-מהרצון לחיות,מיצר ההשרדות הגבוה... ופתאום יש לי חשש להיות לבד, ואני זקוקה לאנשים שירגיעו .... סתומה אני ,מה? אנג'ל

היי אנג'ל, בוקר טוב.. מצטערת, לא קראתי את כל ההודעה שלך, וגם לא את זאת שאחריה, ואני מתנצלת.. ברגע שראיתי את המילים בית חולים ובדיקות וצילומים, זה החזיר אותי לדברים הקשים שלי, ואני לא מסוגלת עוד להתמודד עם זה עכשיו. הצנזורה הפנימית שלי התעוררה לחיים וצעקה לי - תיזהרי.. המקום הזה עוד קשה לי מאוד מאוד לשמוע עליו, התמודד איתו ולהתייחס אליו, אז אני נזהרת.. מצטערת !! מקווה שאת מבינה.. ושיהיה לך יום מקסים וקל.. שלך, אביב.

שלום אני נשוי כ30 שנה לאותה אישה ומערכת היחסים ביננו מצויינת. לאחרונה אישתי מעונינת להתנסות עם אישה. כיצד עלי להגיב? תודה ומצפה לתשובה

גלעד שלום רב, אתה שואל במכתבך כיצד עליך להגיב, אך לא הזכרת ולו במילה מהי דעתך בנושא, כיצד אתה רואה את בקשתה ואיך לדעתך זה עשוי להשפיע על מערכת היחסים שלכם. באופן עקרוני, אין תשובה חד משמעית שניתן לענות לך. אין תגובה טובה או לא טובה, אלא יש תגובה טובה או לא טובה לכם, כזוג אינדיוידואלי, בהתאם למערכת היחסים האישית שלכם, ולדפוסי התקשורת ביניכם. אשמח אם תפרט יותר, כיצד הנושא עלה, מה דעתך בנושא וכדומה. אשמח להמשיך לחשוב עימך לגבי האפשרויות הקיימות לאחר תשובתך. בברכה, טלי פרידמן

זאת תחפושת. מסיכה. אנורקסיה... גם אני יודעת איך קוראים לזה... תאמיני לי, אני חווה את זה כל יום במשך כמעט שנה. קיבלתי עזרה. מס' פעמים. אושפזתי במחלקה במסגרת אישפוז יום, במטרה לעלות במשקל ולייצב אותי גופנית. השתחררתי. יצאתי הבייתה. אושפזתי שוב. ושוב.... ושאני אמשיך?!.... העזרה הזאת כנראה שלא התאימה לי. הרי הבעיה האמיתית היא לא לעלות במשקל. כבר קיבלתי את העובדה שאני צריכה להגיע למשקל מסוים (אפילו שהוא לא מוצא חן בעיני) ממס' סיבות - גופניות בעיקר, וזה מה שצריך לעשות. אבל עשיתי את זה כ"כ הרבה פעמים. עליתי. השגתי את "המטרה". אבל מיד איבדתי אותה. האוכל עדיין מרתיע אותי כל פעם מחדש. האויב הזה שצריך להרוג. הרעיון שבאכילה הוא זה שמפחיד אותי כ"כ. אכילה נורמלית. חיים נורמליים. להמשיך לאכול כדי לחיות. להתחיל לחיות. מבלי לפחד... לפחד להיות רגיל. נורמלי. כמו כולם. ...anouther break in the wall בלי מטרה... ללא משמעות... הפחד מהחלל שהאנורקסיה תשאיר... אני צריכה עזרה, ואני ממש לא יודעת למי לפנות. וזה הכי קשה שהסביבה הקרובה לך לא מבינה. לא מוכנה לקבל. לחזור כל יום למקום שבו רק מדכאים אותך יותר, צועקים כל הזמן, ומטיפים לך כשכל מה שאתה בעצם צריך זה תמיכה... חיבוק... אני צריכה מישהו... זה באמת קשה לבד... שלך, polly .....

אנחנו באותה סירה, שותפות לאותה התחפושת. אנורקסיה, הפחד לחיות, ה"נורמליות" הזו שמאבדת את משמעותה בעינינו, חוסר התכלית... הכל כל כך מוכר וכואב. צדקת. הבעיה האמיתי אינה המשקל. זה לא האוכל שמרתיע. אולי זו היכולת לקבל את העובדה שאת אנושית ויש לך צרכים (הס מלהזכיר!), או אולי זו התחושה המוטעית, האכזרית, המשכנעת אותך שלא מגיע לך, שאת אף פעם לא מספיק טובה... כן, אנורקסיה נבנית לתוך הזהות, עד שקשה להפריד בינה לבין עצמך המקורית. כמו טפיל שחודר לגופך ומוצץ את לשד העצמות... וכמו אותו טפיל מזיק, גם אותה חייבים לעקור מהשורש. למרות הכאב, למרות הפצע המדמם, למרות החלל הריק שנפער... זה צפוי להיות ניתוח ארוך וכואב, להפריד ממך את הרעב. הוא מחובר אלייך, שואב את דמך ישירות מהורידים. הוא נחוש, והוא חזק ממך. הוא משכנע אותך שהוא היחיד הנאמן לך, שבלעדיו לא תהיי את ... אל תאמיני, הוא משקר!! את צריכה עזרה, והסביבה הקרובה לא מבינה... מצב כואב אך מוכר. ושוב צדקת, זה בלתי אפשרי לבד. את צריכה יד תומכת, משענת ברגעי הקושי והייאוש, מישהו שיחבק, שיחזיק ולא יתן לך ליפול, שירגיע את הפחד הקר, המטפס, לופת ומכווץ את לבך... הפנית את מכתבך לאביב. אני אמנם לא אביב, אבל אני חושבת שאני מבינה מה את עוברת. גם אני הייתי שם. גם אני ראיתי את חוסר ההבנה ואת אכזבת הסביבה, גם אני הרגשתי את הייאוש, תחושת חוסר הטעם, חוסר המשמעות... גם אני רציתי למות. אבל את יודעת, החיים יקרים. גם אם קשה להאמין בזה ברגעים מסויימים, גם אם לפעמים הכל נראה אבוד, ומתחשק לך לזרוק הכל... אם קשה לבד, אנחנו כאן! המטפלים, אביב, אני ועוד הרבה אנשים נפלאים, שדואגים, שבוכים איתך, שרוצים בכל מאודם לעזור. שתפי כשקשה, אל תישארי לבד. כי אפשר לעזור. אפשר להקל על הכאב. אפשר להפיג את הבדידות. אפשר להאיר את החושך...!! אני מוכנה לנסות: תהיי מוכנה להחזיק בידי? מישהי, שדואגת.

היי פולי, לפעמים אשפוז הוא באמת לא הפתרון, לפעמים באמת מתמקדים בו יותר בצד הגופני, של לעלות במשקל, כאילו זה יפתור את הבעיה, ונכון.. זה לא פותר, המשקל הוא לא סימן לכלום, הוא עולה ומיד אחר כך יורד, אם אין שינוי בדפוסי החשיבה או בהרגשות. את צריכה מישהו שיהיה איתך, שילווה אותך, אני מוכנה להיות כאן בשבילך, אם תרצי ואם תבחרי, להדליק לך נר בחשיכה שאת נמצאת בה, אבל זה לא מספיק.. כדאי וצריך לפי דעתי כמובן, שהיא לא מקצועית, אלא מנסיון, להשיג מישהו מקצועי. יש הרבה אלטרנטיבות לטיפול באנורקסיה מלבד אשפוז, אפשר למצוא מטפל/ת טובה לענין גם באופן פרטי, לשלב עם דיאטנית, ולפעמים דווקא זה יעיל יותר, כי זה נעשה במסגרת שאיתה את מתמודדת יום יום. באשפוז יום את מנותקת קצת מחייך, ובגלל זה אחרי השחרור ההשפעה מתפוגגת קצת, ואם הדפוסים לא הופנמו מספיק טוב הם מתפוגגים והכל חוזר כאילו לא טופלת. אם את מטופלת בחוץ ההתמודדות היומיומית נעשית בליווי ובתמיכה אבל היא משולבת בשגרה ואז יותר קל. יש גם עוד אופציות של הצמדת חונך לשעות מסוימות של הארוחות, בעיקר בחוץ, של טיפולים קבוצתיים, ועוד.. שפותחים פתח לצאת מזה. אבל את חייבת לנסות ולהחליט מה הכי טוב בשבילך, מה הכי יכול לעזור לך. אני מצטרפת למישהי, שהיתה שם כמוני ויצאה מזה, ומתמודדת ונלחמת. את יכולה לראות בשתינו דוגמאות לכך שאפשר, ושאסור לאבד תקוה, ושחייבים להמשיך. ושתינו ועוד רבים מוכנים ללוות את המאבק היומיומי ולעזור.. רק תגידי לנו איך אפשר.. תכווני אותי מה אני יכולה לעשות שיכול לעזור ואני אשמח ואעמוד לרשותך עם כל הכוחות וכל האנרגיות שלי... ותמיכה וחיבוקים וכוחות זה דברים שאני תמיד מוכנה לשלוח, ואני שולחת לך המון מהם עכשיו, מקווה שתשמשי בהם כדי לשבת ולחשוב מה הדרך שהכי מתאימה ל-ך, אם זה לא אשפוז אז לא, יש עוד דרכים נוספות שכדאי וצריך לבדוק ולנסות.. אני איתך, מוכנה לשקול את האפשרויות ולעזור להחליט, אם את מתלבטת ובכלל לכל דבר שתרצי או תצטרכי.. חיבוק חזק, אביב.

הי polly הרגשתי צורך להצטרף. מיהי ואביב כתבו לך דברים נפלאים, דברים קשים ונכונים עלייך לנסות ולהבין. האנושיות שלנו, הצרכים שלנו. ובכלל אנחנו בעולם הגדול הזה. אז נכון, לפעמים כל כך קל להסתתר, להרגיש בלתי מורגשת (בכל המובנים), להעלם לאט לאט. אני עברתי גם בזמנו את התהליך של אשפוז יום ואת יודעת - גם עלי זה לא השפיע במידה ניכרת, אולי קצת האיר את עיניי שאכילה מסודרת אין פירושה השמנה מיידית, אבל עיניי כבר חשכו מזמן... אני עדיין בתהליך הקשה הזה של לצאת מתוך הבור העמוק שחפרתי לי כל כך בשקידה. התהליך ארוך מאוד, משום מה לחפור את הבור הרבה יותר קל מלצאת ממנו. וכן, אני גם צריכה את היד הזו שתעזור לי לעלות למעלה. אי אפשר לעשות את זה לבד. אני מוצאת את היד במטפלת שלי, בחברים, כאן פורום הזה. וכן, לפעמים עולים קצת למעלה, ולפעמים נופלים טיפה בחזרה. עד שלא נהיה שם, בפיסגה, נמשיך ליפול. צעד קדימה, שניים אחורה. כמה נוח. פולי יקרה. אני כל כך מבינה לליבך, הפחד הזה מהחלל... אבל כאן את טועה, אנורקסיה היא החלל!! היא תופסת את כל המקום בתוכך ולא נותנת לשום דבר אחר להכנס פנימה. ויש כל כך הרבה! לכל אחד מאיתנו יש כל כך הרבה! אני חושבת, שלמרות כל האימה והכאב החיים שלנו מדהימים. אנחנו כאן כדי לחוש ולהרגיש. להרגיש את האושר ואת העצב, את הכאב ואת התענוג. אנורקסיה מוחקת את הרגשות והתחושות. תחושת הרעב והריקנות ממלא אותנו ולא נותנת לשום דבר להכנס פנימה. הלוואי הלוואי הייתי יכולה להגיד לך שהנה, אני עברתי את זה. לא, אני עדיין כאן, אולי כמה שלבים טובים קדימה. לומדת להעריך את החיים ואת מיקומי בהם. אז נכון, לפעמים המשקל בלתי נסבל, הגוף מגעיל, ה"כניה" לצרכים מתסכלת, אבל למה? האם זה הופך אותנו לאנשים פחות טובים? ההפך הוא. כל ההתעסקות שלנו הופכת אותנו לאנשים אגואיסטים, מרוכזים בעצמנו, פוגעים בנו ובכל הסובב אותנו. את אומרת שאין מטרה... אני חושבת שמצאתי את המטרה שלי, והיא להביא ילדים, לתת חיים, ואויל יהיו כאלה שיגידו "העולם הזה כל כך רע, למה להביא לכאן עוד חיים", אבל אני לא מסכימה. אני שבעצמי "פנצ'ר" שמחה מאוד שבסוף הגעתי לכאן. ואולי הגעתי לכאן כדי לעבור הרבה כאב - לאבד את אמא, וסבא וסבתא, וגם קצת את עצמי.. אבל גם הרווחתי - הכרתי אנשים מדהימים, זכיתי לראות את הים ואת השמיים ואת השמש. פולי, החיים האלה מלאים אפשרויות שונות ומשונות. ארצות נפלאות ואנשים מעניינים. תנסי לחשוב על כל הדברים הנפלאים האלה שמחכים לך! גם לך מגיע וגם לך יהיה! אני כאן איתך, נלחמת. מנצחת ונופלת, רעבה לחיים ולאוכל, לתענוג ולשמחה. קודם כל - האם את מקבלת סיוע נפשי בנוסף לטיפול תזונתי? מבחינתי זה הדבר העיקרי שיכול להוציא אותך (אותי) מכאן. ואני אחזור על דבריהן של אביב ומישהי - אנחנו כאן כולנו כדי לצאת מהצרות שלנו. אני תמיד תמיד אשמח לעזור בכל שאוכל, ואולי גם לשאוב כוחות בשביל עצמי ולהעלות גם למעלה. וסליחה על כל המכתב הארוך הזה :-) חיבוק!

היי, איפה את? התגעגעתי!! אני מקווה שההיעלמות היא רק וירטואלית ולא פיסית... מה שלומך? איך את מתמודדת בימים אלו? הבנתי שקשה ומתסכל בעבודה עכשיו. אני כל כך מצטערת לשמוע... קטונתי מלייעץ בנושא כזה, שגדולים וחכמים ממני מתלבטים בו עכשיו, אבל נראה לי שכדאי להחזיק בצפורניים ולא לוותר, למרות התסכול והאכזבה. פשוט כי המצב בשוק העבודה... נו, את יודעת, אין צורך להוסיף דברים... זהו, יותר אני לא מגרדת פצעים. מבטיחה! ולנושאים אופטימיים יותר (יש לקוות!) : איך את מתקדמת מבחינה בריאותית? המרחק הפיסי שהוא חלק אינטגרלי מקשר וירטואלי מקשה עליי לדעת בוודאות, אבל ההרגשה שלי היא שקשה לך יותר לאחרונה. אז אני רוצה לשלוח לך שק של חיזוקים, מעטפה ובה אושר וארגז מלא אופטימיות, שיספיק לכל הרגעים הקשים!! אוהבת, ומחכה שתכתבי משהו... מישהי

שלום אני בולמית מבקשת עזרה. למי עלי לפנות כדי לקבל טיפול, האם הטיפול כולל גם תרופות? האם אפשר לטפל באמצעות רפואה אלטרנטיבית? תודה מראש על התשובות

היי נועה, ראשית - כל הכבוד על האומץ. אני לא יודעת כמה זמן את חולה, אבל אני יודעת כמה קשה להודות בבעיה ולבקש עזרה, ואני מעריכה אותך על כך. לגבי טיפול - יש הרבה מקומות שמתמחים בטיפול בהפרעות אכילה, והבחירה ביניהם תלויה במצב הפיסי, במצב הכלכלי, בזמן שביכולתך להקדיש לטיפול, באיזור מגורייך וכו'. בתור התחלה, אולי כדאי לפנות לקופ"ח ולשאול אותם על מומחים לתחום שמוכרים ע"י הקופה, כך שעלות הטיפול לא תהיה בלתי אפשרית. אם כסף לא מהווה בעיה (יש מצב כזה?!), אפשר לפנות לאחד המרכזים הפרטיים, כגון "נופית" בהוד השרון, או "שחף" בקיבוץ נען. מנסיוני, יש להם הצלחות מרשימות בטיפול בהפרעות אכילה! אם תרצי לקבל עוד פרטים או לשאול משהו, אני כאן ואשמח לעזור. בכל מקרה, שיהיה בהצלחה! מישהי

נושא התרופות אינו עניין מוחלט, אלא תלוי מצב. לפעמים אפשר לטפל ללא תרופות, ולפעמים התרופות מאפשרות לפרוץ את המעגל, במצב שבו הטיפול "תקוע" הרבה זמן. אם ברקע יש גם דיכאון (כמו שקורה לא מעט במצבים של בולימיה), תרופות יכולות לעזור בשיפור מצב הרוח, ולאפשר ליותר משאבים נפשיים להתפנות לטובת המלחמה במחלה. בכל אופן, ההחלטה הסופית נעשית ע"י פסיכיאטר/ית, בהערכה של מצבך. לגבי תרופות הומיאופטיות - אני מודה שאין לי שמץ של מושג...

שלום למישהי תודה רבה רבה. כל כך מעודד לפתוח את דף התשובות ולקבל הערכה ומחמאה. אכן היה קשה להודות שאני בולמית ועוד יותר קשה היה לבקש עזרה. כתבתי לעצמי את שמות המקומות לטיפול. אני הולכת לגמור עם העניין הזה. קשה להיות בולמית על אחת כמה וכמה כשיש ילדים ובעל בבית. תודה רבה שוב.

היי נועה, אולי תפרטי קצת יותר על עצמך ואז תקבלי עצות יותר מתאימות למצבך, כמו בת כמה את ? מה את עושה ? במה מתבטאת ההפרעה - כמה פעמים את מקיאה ? האם יש בולמוסים ? כמה שנים את נמצאת בתוכה ואיפה את גרה ? כניצולת בולמיה אני יכולה להגיד לך שאפשר לצאת מזה, אני יצאתי מזה לפני 4 חודשים.. אבל אי אפשר לבד, חייבים לקבל עזרה, כשאצלי מה שעזר היה טיפול פרטי אצל מטפלת מעולה שמבינה בהפרעות אכילה. בדרך כלל משתמשים בכדורים לא כטיפול ישיר בבולמיה, אלא לטיפול בדיכאון או בחרדות שלפעמים מתלוות אליה ולפעמים צצות אחרי שהיא נעלמת. לפי מיטב ידיעתי כדורים לבולמיה, שיעזרו להפסיק את ההקאות - אין, אבל אני לא מקצועית, אז זה שווה עוד בדיקה. לפעמים צריך גם לשלב כמה דברים כדי להדביר את התופעה, טיפול, יעוץ דיאטתי, לפעמים טיפול קבוצתי או בתנועה, או משפחתי, הכל בהתאם לנסיבות ולגורמים, ובגלל זה חשוב שתפרטי יותר, כדי שיוכלו לעזור לך כמה שיותר. ואם את צריכה תמיכה או עידוד או עצות, יש כאן המון אנשים שישמחו ללוות אותך בתהליך, בימים טובים, ובמשברים.. שלך אביב.

נועה שלום רב, בוודאי שניתן לטפל בבולימיה. ישנן דרכים רבות לטיפול, והכל בהתאם לחומרת המחלה, גיל המטופלת, ואפשרויות המימון. ניתן לקבל טיפול אמבולטורי של פסיכותרפיה- דרך קופ"ח או תחנה לבריאות הנפש, בתשלום מסובסד, או פסיכותרפיה פרטית. במקביל ניתן להוסיף טיפול של רופא ודיאטנית דרך קופ"ח, או באופן פרטי, וכנ"ל גם לגבי פסיכיאטר. הטיפול בבולימיה אינו מחייב טיפול תרופתי, אם כי ישנם מקרים בהם טיפול זה מומלץ ביותר. ישנן גם מסגרות אישפוזיות ציבוריות כמו תל-השומר, רמב"ם ועוד, או מרכזים טיפוליים פרטיים כמו אלו המצויים בקיבוץ נען, הוד השרון וכדומה. נתתי לך כעת הרבה מאוד מידע, שייתכן ואינו ברור לגמרי. אשמח אם תוכלי לכתוב מעט יותר על עצמך ועל הבולימיה, ואז נוכל יחד לחשוב מה מתאים עבורך יותר. במידה ואת מעוניינת, את יכולה לכתוב אליי לאימייל או להתקשר, לפי הפרטים המופיעים בכרטיס האישי שלי (תקליקי על שמי המוכחל). בברכה, טלי פרידמן

שלום רב היום סיימתי בת ספר לתמיד סוף י"ב ונורא בעצב יחסי הכול פתאום נראה קשה משעממם מפחיד קשה מאוד לקבל את זה , יש לי עוד חצי שנה עד הגיוס שזה משהו שגם מאוד מפחיד (אייך היה עם נסתדר שם איזה אנשים.....)הכול פתאום מפחיד קשה לי להבין את זה ובכלל משעממם תודה לכם.... חופית

שלום רב, מצב של סיום מסלול/פרשיית חיים - וכניסה למסלול חדש, הוא מפחיד ומאיים רבים וטובים. בעצם, יש הרבה שפשוט אינם מסוגלים לנהל את חייהם לפי תוואי שנקבע על ידם, ולכן תמצאי אותם במסגרות גדולות ומתעלות כמעט כל חייהם (למשל: להיות סטודנט נצחי באוניברסיטה, ולעשות תואר אחר תואר עד גיל 50). עצתי אלייך: קחי נייר ועפרון, אספי מספר קטן של חברים/ות, וסדרי לך "מערכת" של סוגי פעילויות (כולל חיפוש עבודה באופן פיזי, באינטרנט, וכו'), וגם את הבילויים/טיולים תשבצי שם. במילים אחרות: תהיי את המורה של עצמך שקובעת את הנושאים והזמנים שבהם תהיי עסוקה. כל טוב, ובברכת "עוף גוזל - עוף", ד"ר יוסי אברהם

היום שחררתי את הכלבה של אבא שלי מהבית, כבר שחודשיים אני סובלת את היצור התוקפני הזה שמנסה כל הזמן לנשוך אותי, ושנשך כבר את אמא שלי (ולא להזכיר את המס' הרב של הנשיכות שהיא נשכה את אבא שלי - אבל לא אכפת לו), הוא בכל זאת רצה לשמור אותה הזהרתי אותו שאני אעשה את זה, שפשוט אני אשחרר אותה לרחוב ושהיא תמות ברעב שם, אבל לא היה אכפת לו, הוא צחק עליי כשסיפרתי לו שהיא מנסה לתקוף אותי כשהוא משאיר אותי איתה בבית, יותר מכל שנאתי שהוא נתן לה תשומת לב יותר מכל מה שקיבלתי ממנו בילדות שלי, וזאת גם הסיבה האמיתית ששחררתי אותה, אני מקווה שהוא לא ימצא אותה ושהיא לא תחזור יותר, ולא, לא אכפת לי שהיא תמות ברחוב, סתם לא היה לי למי לספר את זה

המשאית של המדליות בדרך.... תחשבי מה זה אומר עלייך המעשה הזה ... לפחות היית מביאה אותה לצער בעלי חיים ! ובטח אין לך אחים או אחיות , נכון? אחרת גם אותם היית שמה ברחוב ! ואם יש לך , אז כדאי מאד שייזהרו ממך !

אפרת, אין בכוונתי לשפוט אוצך כי הבנתי שהכלבה תוקפנית. בכל אופן אפשר היה לשים לה זמם (מחסום פה), אני מאמינה שיכלו להיות פתרונות אחרים מלבד לזרוק אותה. אולי זה מעשה של אומץ, אבל לא מהסוג שאפשר להתגאות בו. בכל אופן זה נראה פשוט כמו מעשה נקמה באביך. אליאן היתה אמנם נחרצת מדי, אבל אני חושבת כמוה. דרך אגב, את גרה בבית?

אפרת, סליחה שאני מעירה, אבל מי שמתעלל בבעלי חיים, סופו שיתעלל בילדים ובנשים. אם הכלבה נושכת, כדי למנוע ממנה לחזור ולעשות זאת, אני לפחות הייתי פותחת לה את הפה ושמה לה את היד כך שלא תוכל לסגור את הפה ואומרת בקול רם: לא!!!!!!!!!!! פעם פעמיים וזהו. היו לי 3 כלבים בחיים. מחונכים. עדי

שלום לכולם, אני צריכה יעוץ באופן דחוף ביותר אני בחורה בת 27 שיש לי בעיה עם אוכל אני כבר לא אוכלת 17 ימים אני חיי על מים וקצת שוקו ומיצים, אני לא יכולה להתקרב לאוכל בכלל אני לפעמים מכריחה את עצמי אבל זה חוזר וקורא עוד פעם ועוד פעם, המשקל שלי היום 62 אחרי שאיבדתי 12 קילו ממשקלי הקללי הגובה שלי 155 ואני מקבלת תרופה בשם ברינדזון במינון של 2.5 כדור אחד ליום אבל לדעתי זה לא קשור לתרופה כי ההופעה היתה גם לפני שהתחלתי את הטיפול , אני לא מקיאה, ואף פעם לא לקחתי תרופות לדיאטה, אני צריכה ייעוץ דחוף למי ולאיפו לפנות אני מאזור הצפון (נצרת) תודה אני מוכנה לענות על כל שאלה בנושא s.o.

הי, את חייבת לפנות לעזרה מקצועית! בין המצב נגרם מהשימוש בתרופה ובין אם המצב הינו נפשי! המהירות בה את מאבדת את משקלך לא בריאה! במצב של צום ממושך כמות השומנים בגוף פוחתת באופן משמעותי והגוף מתחיל "לאכול" את השרירים! ועוד פעם, אני לא רוצה מראש לקבוע בשבילך את סוג הבעיה, היא יכולה להיות שונה, אבל אני רוצה להזהיר אותך מההשלכות של המנעות מאכילה! בבקשה, תפני לגורם מקצועי בהקדם, שלא תגרמי לעצמך עוד נזק. בי

שלום לך אנא פני בדחיפות לרופא המשפחה או לחדר מיון כדי להבדק מבחינה פיזית בהמשך - קרוב לודאי ששוה גם להעשות הערכה של מצבך הנפשי בהצלחה ולשירותך בעוד שאלות עמי

שלום רב, במידה ותרצי סיוע פסיכולוגי באזור חיפה, אשמח לסייע בהפנייה. הגיע אלי דרך הקלקה על שמי המוכחל. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

תודה לך דוקטור על התיחסותך להודעה שלי, אני לא מצליחה לשלוח לכתובת שלך,אבל אשמח מאוד לקבל את עזרתך בהפניתי לפסיכולוג באזור שלי (אני גרה בנצרת) אם אתה מאמין שזו בעיה נפשית. תודה רבה הכתובת שלי היא [email protected]

היי בנות חמודות ומקסימות. ומה שלומכן בבוקר נחמד זה ? שרון, הספירה לאחור כבר החלה אצלי... ואצלך? אביב, הידיים שלי קשורות ! ובטח שאתגעגע ,אני כבר... ואם אגיע למצב שבו אשכח אותך. אז אדע שעליי להתאשפז...כנראה. באמת הבוקר לא זכרתי איזה יום היום ולקח לי כחצי דקה להיזכר. מה יהיה ? למה זה קורה לי ?

נשמה שלי.. קודם כל יש לך סיבה לפתוח את הבוקר בחיוך.. :-)) ולמה את לא זוכרת איזה יום ? אולי את לא רוצה לזכור ? אולי כל יום שעובר מקדם אותך לקראת משהו קשה שאת צריכה לעבור ואת מעדיפה להימנע מלזכור את זה ? בכל מקרה, אני פה איתך, עכשיו ותמיד, וגם לעבור תקופות קשות.. ולהזכיר טובות יותר.. ואותי אני מקווה שלא תשכחי.. :-)) לא נראה לי שתשכחי, ואם בטעות זה יקרה, אני אבוא להזכיר לך גם את קיומי.. תרצי או לא תרצי.. אני איתך.. אוהבת אביב.

כן , את צודקת ! (כרגיל) בדיוק עכשיו התקשרה העו"סית ואמרה שהחומר הגיע לפנימיה והיא צריכה לקבל תשובה. וכנראה ששבוע הבא נלך לראיון שם... איחסה,לא רוצה ללכת ! כנראה שצפויות כמה נפילות. כשהוא יתקבל... ואז יודיעו לי. ובראשון לספטמבר... היה פעם סרט "ספטמבר השחור" נכון? אז כנראה שבשבילי זו תהיה הקרנת בכורה ! ומה שקורה עכשיו זה ה- "בקרוב" "היומן" שלא נדע !!! מקודם התקשרה חברה והתנצלתי כי חשבתי שהיום זה יום רביעי... ואז היא אמרה שכן שהיום זה יום רביעי. אז אמרתי שאני מצטערת כי חשבתי שהיום יום שלישי. ובאמת הייתי בטוחה שהיום זה יום שלישי. טוב לא משנה ,זה יעבור

היי, את בטח ישנה.... נומי נומי.... אני בסדר,הרבה יותר טוב... החיים ממשיכים... נכון? את מכירה את הבדיחה.. אחד בא לרופא ואומר לו "דוקטור,אני מאד חולה" והרופא שואל אותו "מה אתה מרגיש? והחולה אומר אני כל הזמן שוכח. והרופא שואל "במה זה מתבטא ? " והחולה עונה " מה שאלת ? אני לא ממש זוכרת את הבדיחה אבל זה בערך... ואולי בגלל זה אני מרגישה טוב ! ומה שלומך את ?

ההודעה הזאת בטח תידחף אחורה אבל בכל זאת, אני ב10 בבוקר כבר לא ישנה החתוולה שלי מחליטה מתי אני ישנה ומתי אני קמה בימים אלו ו 8 בבוקר נראה לה יותר אבל עקב קמצנות אני נכנסת לפורום רק בשעות אלו אני בסדר, צבעתי היום שתי דלתות בחדר שלי בצבעי זכוכית מבריקים, וסידרתי שתי מגירות שמזמן ביקשו את זה הימים שלי מלאים ומרוקנים בעת ובעונה אחת מה איתך? כמה בדיחות יש באמתחתך מה חוץ מהן?

ראיתי שעד לפני כמה דקות היית כאן... אולי סוף סוף ייצא לנו לדבר? אם את כאן, תני סימן חיים...

יא, את כאן??? מצטערת שרק עכשיו ריעננתי הייתי שקועה בעץ הארוך של אביב מה שלומך? איך היה היום מה את עושה ערה? התרגשות לקראת מחר? כמה שאלות...

היי אורה! אז ככה... אני בד"כ ערה בשעות האלו (וגם הרבה אחרי), אם כי לא תמיד אני בפורום. היום היה די בסדר. אני מנסה ללמוד... לא כל כך בהצלחה. בקצב הזה, רק נס יעביר אותי את המבחן..! :-( ההתרגשות לקראת מחר גדולה... הזמן לא עובר לי! אבל זו התרגשות נעימה, כך שאני בכלל לא מקטרת. אני פשוט מקווה שהפיסיקאים התיאורטיים צודקים ואכן אפשר יהיה לעשות מניפולציות על הזמן והמרחב... :-)) ומה שלומך? איך עבר היום? יש חדש בעניין עבודה? (את רואה, גם אני "הצפתי" אותך בשאלות...)

היי לשתיכן, אורה, אם לא בא לך להתבכיין, אז לא.. אם בא לך לספר ולשתף יש לך את האימייל שלי ובכיף, אני פה, אבל באמת מה שמתאים לך ואיך שאת מרגישה, ולנסוע באוטובוס ? יש דברים יותר גרועים בחיים, תאמיני לי הייתי שם. מישהי מיוחדת, הנה הגיע יום רביעי, שיחלוף לו מהר, ובערב.. כן, מיד מיד אני כבר יוצאת לכיוון.. סתם, עוד כמה שעות, צריך לעבוד משהו בדרך.. יש לי המון עדכונים.. ולשתיכן - אורה לבקשתך אני יעדכן את מישהי ב"ארגון" שאליו את משתייכת.. ובמה שדיברנו עליו מזמן, אין שום בעיה, וככה היא תדע להתייחס, ו.. שיהיה יום מקסים.. אוהבת אביב.

ד"ר פלד שלום, התחלתי לקחת LUSTRAL לפני כשבועיים (רבע כדור כהתחלה) . כ- 10 ימים לאחר תחילת הלקיחה קיבלתי ווסת , שבועיים לאחר הווסת האחרונה. המחזור שלי סדיר בשנים אחרונות. ושאלתי האם יתכן שהתרופה שיבשה את הפרשת ההורמונים וגרמה לתופעה. (האם באופן כללי התרופה יכולה לגרום לשבוש המחזור ואם כן - האם זה יכול להגרם בתקופה כה קצרה ומינון כה נמוך) (לפני 7 שנים היתה לי אמנוריאה במשך יותר משנה בעקבות אנורקסיה ולא נצפה ביוץ ב-U.S ומספר שבועות אחרי לקיחת אנאפרניל נכנסתי להריון - אני חושבת שהיה קשר לליקחת התרופה - היתכן? מודה לך מאוד ליאורה

ליאורה שלום לא סביר הייתי מציע לך לפנות לרופא/ת הנשים שלך לבדוק מה קרה בברכה עמי

אני מעונינת בטוב ביותר ואלה דרישותי: יהיה במרכז הארץ, יהיה סופר רגיש, אנושי עם תודעת שירות טובה, שאוכל לעמוד במחיר, כי יש לי בעיה כלכלית, שיאמין ביעילות של הטיפול הקצר מועד, שיכולה לעבוד עם הילד, בן 9, לוא צריך את כל המשפחה, שתהיה לי אורינטציה של פסיכולגיה התנהגותית, שיהיה זמין ומוכן לעבודה כבר בקיץ. תודה רבה , מדובר בבני בן ה 9 ילד מקסים חכם וטוב לב, יחד עם זה אלים עם בעיה של דחית סיפוקים, גבולות ואימפולסיביות.

גם רומא לא נבנתה ביום אחד..... דברים כאלה לוקחים זמן,סבלנות,השקעה. לא הוקוס פוקוס וכל הבעיות נעלמות ! בכל מקרה שיהיה לכם בהצלחה !

אליאן מתוקה וחלומות פז

נגה שלום קודם כל שיהי לך בהצלחה במציאת המטפל. את אומרת שבנך קשה לו לדחות סיפוקים ואני תוהה איך את מתמודדת עם ספוקים לא מספקים (לאור המשאלה למטפל קרוב למושלם, מיד ובמחיר נמוך) בברכה עמי

קורב לודאי שתצרכי לשקול סוג של פשרה. בכל אופן, בהצלחה, מיכל

לנגה שלום. אני מקווה שקראת את התגובות פה למשאלתך. את מתארת את בנך, שחחוץ מהיותו מקסים- הוא גם מתקשה לדחות בדחפים שלו, מתנהג באלימות- וזאת על קצה המזלג, מבלי לפרט קצת יותר עליו- חברתית, לימודית, רגשית ומשפחתית. כן- גם יחסי המשפחה חשובים פה. כל מטפל- טוב ויעיל ככל שיהיה, ירצה לדעת את התמונה המלאה. לא בטוח שטיפול התנהגותי הוא הדבר הרצוי עבורו. טיפול התנהגותי אולי ימגר את הסימפטום- אך מה שעלול להיות הינו החלפה של סימפטום בסימפטום אחר. ולגבי משך הזמן- גם כאן את לא יכולה לדעתי, לדעת ולקבוע מראש. חשוב לקבל הערכה של המצב בכללותו- ואז לבנות תוכנית טיפולית המתאימה אישית לבנך ולבעייתו. חשוב שתהיי פתוחה לעזור לו- כי גישה נגטיביסטית מצידך עשויה לא לאפשר את הטיפול. לגבי המחיר- ניתן לטפל במסגרות ציבוריות- במחיר סמלי או בחינם- תלוי באיזו קופה אתם. בסקטור הפרטי המחירים אכן גבוהים בהרבה. אשמח אם תשתפי אותנו קצת יותר- וכך נוכל לחשוב ביחד כיצד לעזור לך ולבנך. בברכה. רוית.

שלום רב, יופי שאת פתוחה כל כך ומוכנה להסתייע, למרות שמדובר בעניינים שבדרך כלל מייצרים הסתגרות, מבוכה ואפילו תחושת כישלון אצל הורים. ובאשר להפנייה, אם את גמישה במשהו, ותסכימי שאיש /ת המקצוע יקבל את מקומו המקצועי הראוי בתהליך 1. האבחון 2. זיהוי ה"קליינט/ים", תוך הסכמה כי גם ההורים הנם ברשימה האפשרית, ו 3. בחירת הקו הטיפולי - אשמח לסייע. בעניין המחיר לא אתערב. פני למייל האישי, ואוכל להפנותך.

שמעתי שתרופות כמו פבוקסיל, סרוקסאט וכו' עלולים לגרום לירידה בדופאמין במוח. האם מצב זה הפיך, והאם תרופות חדישות שלא מאותה משפחה גורמות לבעיה דומה? תודה.

האם נטילת תרופות ניורולפטיות או אנטי-דיכאוניות עלולה להעלות את הסיכון ללקות במחלת פרקינסון בעתיד, גם לאחר הפסקת הטיפול התרופתי?

שרית שלום ככל הידוע לנו אין עליה בסכון לפרקינסון בעתיד קיים סכון לתופעה שנקראת דיסקינזיה מאוחרת שהן תנועות לא רצוניות לרוב לא מודעות בעקר באזור הפנים - לרוב חולף עם הפסקת הטפול או במעבר לתרופות דוגמת אולנזפין או למנון נמוך יותר בברכה עמי

שרית שלום מה הבעיה ? מדוע הדופמין יקר כל כך לליבך שאסור שירד ? כללית - מביטים על האפקט הכולל (המיטיב ותופעות הלואי של התרופות והאם העסק שווה) כמו כן איש אינו ממש יודע איך התרופות עובדות ולמה בברכה עמי

תודה בעד התשובות.

תודה בעד התשובות. הסיבה שאני מודאגת מהירידה בדופאמין- בעבר נטלתי מינון נמוך של פרפנאן והסתבכתי קשות עם tardive dyskinesia , ירידה בלחץ דם, חוסר יכולת לזוז או לנשום ותופעות רבות שאופייניות למחלת פרקינסון כגון נוקשות שרירים ורעד מחולשה. התופעות נמשכו זמן רב מאד לאחר הפסקת התרופה. כעת, לאחר 5 שנים של טיפול בפבוקסיל, תופעות אלו מתחילות לחזור...

נ.ב. ככל הידוע לנו השפעות התרופות הפיכות

ב 15.6 כתבתי לך בנושט טורדנות כפייתית והיפוכנדריה , ספרתי לך שאנ ימטופלת שש שנים בפבוקסיל וזה לא כ"כ עוזר , וכמעט ואין שום מעקב. רציתי לשאול האם יש תרופות יותר חדישות ומשוכללות לטיפול בבעיה , האם ניתן לטפל ע"י תרפיה ומה מעקב שצריך להיות אשמח לחוות דעתך

רפאלה שלום עניתי לך , צר לי אם לא נקלט אין שום סבה שתמשיכי בטפול 6 שנים אם אין שנוי - בהחלט יתכן ששנוי בטפול התרופתי כגון שנוי במנון, בסוג התרופה או שלוב של כמה תרופות ישפר את מצבך. בכל מקרה אין להמשיך לדעתי טפולן תקופה כה ארוכה בלי מעקב פסיכיאטר אנא פני לפסיכאטר שלך ותתחילי לטפל ובהצלחה עמי

http://doctors.msn.co.il/article/18/

יהודה, כתבה טובה רק חבל שאין להם מה לחדש... תמיד חוזרים על עצמם.... ואם אפשר לשאול, מה לך ולסכיזופרניה? ואני מקווה שאתה מרגיש יותר טוב ! בכל מקרה,שיהיה לך לילה שקט וטוב אליאן

לא באמת אין לי שום קשר לזה רק נזכרתי שמישהו כאן חיפש חומר

הייתי רוצה לקבל מידע על מחלת הADD. בין אם זה תסמינים, אבחון, אופן טיפול או כל מידע אפשרי. אשמח לעזרה, איתמר.

איתמר שלום רב, יש מידע רב הן באתר שלנו "דוקטורס" והן באתרים רבים אחרים. השתמש במנועי החיפוש, ותמצא את מבוקשך. בברכה, טלי פרידמן

ידוע לי על כך שיש חומר רב הנוגע ל ADD במנועי חיפוש רבים. בנוגע למכתבך , אשמח מאוד אם תוכלי לפרט יותר ולתת לי אתרים מומלצים המטפלים בנושא זה. משום שמרב אתרים קשה מאוד להתמקד טלי פרידמן כתב/ה: > > איתמר שלום רב, > יש מידע רב הן באתר שלנו "דוקטורס" והן באתרים רבים אחרים. > השתמש במנועי החיפוש, ותמצא את מבוקשך. > > בברכה, > טלי פרידמן

תודה.

ואנג'ל.. ?? התקשרת ? לא התקשרת ? מה קורה ? תודה ? אין על מה, באמת.. שלך, אביב.

התקשרתי... השארתי הודעה והיא חזרה ותוך כדי, כבדרך אגב,היא אמרה משהו מאוד מעודד,מאוד מרגיע שמראה שהיא חושבת עלי קצת מעבר ל50 דקות בשבוע. ההורים שלי התקשרו אגב.הם עושים להם חיים שם. חוזרים רק בעוד 3 שבועות.

איך אני מרגישה? כתבתי לך באי סי קיו... אני לא כ"כ רוצה לכתוב כאן על הדברים שסיפרתי לך אבל בסוף מ2 בדיקות זה הפך ל9 והחום עדיין לא יורד והדרך שלי לתפקד,היא דרך הרבה קפאין מה שלא עוזר כ"כ להורדה של החום מן הסתם ואני מתחילה לפחד מאוד.

אנג'ל, אני לא מבינה מדוע הם לא מאשפזים אותך. זו שערוריה. אך אני מבינה למה את כל כך נהנית שלא מאשפזים אותך, זה מגביר את תחושת הסבל, הלוא כן? וככל שאת סובלת יותר, כך את חשה את עצמך ואת דאגתם של האחרים יותר, הלוא כן? חבל אנג'ל, את הולכת בצעדי ענק אחורה. ומה קורה עם מיכל? האם את מגיעה אליה למרות הכל? האם את משתפת אותה? הרבה בריאות, טלי פרידמן

אביב : קודם כול תודה לך על הכול..... נכון מסכימה כול מילה אבל תחשבי היית יצור שתמיד היו פוגעים בך ומזלזלים בך אייך היום היית מרגישה??? אני לא יודעת בת כמה את אבל נראה לי שצבא זה כמו תיכון נכון שאף אחד לא מכיר אבל הפחד הוא ואם אני לא יסתדר כמו תמיד?!פחד עצום

היי שירלי, הייתי באותו המקום, של תמיד צחקו עלי ותמיד הייתי מבודדת, וקראו לי שמנה ודובה, ולי בניגוד אלייך היתה סיבה חיצונית להתבודדות.. וסיבה חיצונית ופנימית לחוסר בטחון העצמי שלי.. אבל דברים משתנים, והיום אני כבר לא שמנה, ושוב קיבלתי כל כך הרבה חיזוקים, שאין שום סיכוי שבעולם שרגש הנחיתות שלי ישמר, אבל.. זה לא קורה ביום אחד, זה לוקח זמן, זה תהליך.. לא הגעת לזה ביום אחד, וזה לא יפטר ביום אחד. וגם זה לא נוצר מעצמו, אנשים מבחוץ עזרו לבטחון העצמי לרדת, וזה גם לא יעבור מעצמו - אנשים מבחוץ צריכים לעזור לזה להשתפר ולעלות.. וזה יכול להתחיל בך, או במטפלת אם תרצי, ורק אחר כך יכול לעבור ולעלות. הפחד תמיד קיים, בכל מקום חדש, תיכון, צבא, עבודה.. אבל השאלה היא מה את מתכוונת לעשות איתו, להיכנע לו ולהמשיך להסתגר, או להתגבר עליו ולהתחיל לעבוד על עצמך. אני בחרתי באופציה השניה, והיא הוכיחה את עצמה, מקווה שגם את.. אסור לתת לפחד לעמוד בדרך, זאת הגישה שלי.. אביב.

אביב יש בזה משהו אבל זה קשה מה שרשמת לבצע טופלתי על ידי פסיכולוגית 4 חודש ועזבתי... הפחד הוא זה לא מ הלא מודע ההפך מי זה שאני כמעט בטוחה אחרי שיכירו אותי כבר לא ירצו אתי זה יותר בעייה ומכאן השאלה האם יש דרך לצאת מכול זה? לא שאני נראת גרוע אבל משהו מבפנים שקשה לי לדעת מה הוא... תודה לך שירלי

מספרו של אביד אננד: "פחדים יש להם את הקיום שלהם.הם טפילים.הם רוצים שתמשיכי ותפלי כדי שתשמרי אותם כיועצים.תכנית הפעולה שלהם בנויה על כך שתיפלי, כדי שתשמרי אותם כיועצים.כדי שתביני שאינך יכולה לבד.כך שתכנית הפעולה שהם מציעים תהיה בלתי נמנעת.תהיה הכרחית.כדי שזה יתרחש עלייך לפול כל הזמן.כך שאם את עוקבת אחר העצה של הפחד את עתידה להכשל בכל פעם מחדש, כדי להשאיר את הפחד בחיים." אמנם הספר הזה מבוסס על שיטה טיפולית שפותחה לשיקום נפגעי התעללות מינית,אבל אני בטוחה שזהו קשה שנתם בנקל להבין ולתת לו לגעת. פעם הראיתי אותו למטפלת הראשונה שלי...

היי שירלי, יש דרך לצאת מזה. אני יצאתי מזה בכל אופן. ואת יודעת מה היה הפחד הכי גדול שלי ? מעבר לזה שאחרים לא ירצו אותי.. הפחד הכי גדול שלי היה שאחרי שאני אכיר את עצמי אני לא ארצה את עצמי, אני לא אוהב את עצמי, את מה שאני אמצא מתחת לפחדים, ומתחת לכל הבלגן שאפף אותי. אבל באמת בטיפול זה יותר קל למצוא ולהתמודד עם מה שמוצאים ללמוד לאהוב ולקבל את עצמך עם החסרונות והפגמים, ואז גם אחרים יכולים לאהוב ולרצות אותך, כמו שאתה. אני הייתי בטיפול כושל שנתיים, שלא עזבתי מרצוני, נזרקתי על ידי המטפלת שלי, ועדיין - תמיד אפשר למצוא מטפלת שתזדהה יותר, שתבין יותר, שתוכל לראות יותר, ולעזור יותר.. חבל לוותר על כל הדברים הטובים שיכולים לצאת מהטיפול, בגלל הפחד ובגלל הכשלון של הטיפול הראשון. בכל דבר בחיים יש לנו נסיונות לא מוצלחים, ועדיין אנחנו מנסים שוב, אז למה לא בזה ? למה לא לתת לזה סיכוי ? אביב.

לפסיכולוג שלום רב! אני בת 13 ויש לי חברה שכל מילה שניה שלה זה שקר היא משקרת על שטויות ואני לא חושבת שהיא מודעת לזה ניסיתי לדבר איתה ואפילו השתמשתי בעזרת ההורים שלה לידע אותם ושיעזרו לה. היא הבטיחה אבל כלום לא עזר מה לעשות? והאם תופעת שקר היא בגדר מחלה? אבקש לשלוח לי תשובה בהקדם.

שלום לחברה הטובה, שקרים אינה מחלה, אבל תופעה שבדרך כלל מופיעה כשיש מצוקה, חברתית על פי רוב. תתיעצי עם היועצת בבית הספר. יש ליועצות הדרכה, ובדך כלל נסיון בכך. תוכלי גם לפנות למכון "תפנית" שנמצא פיזית בירושלים, אבל מסייע למתבגרים מכל הארץ, במייל [email protected] . יופי שאת דואגת, ואם הדברים לא מסתדרים תחזרי אלי - וכל טוב, ד"ר יוסי אברהם

היי לכולכם, קצת הזנחתי אתכם היום, הייתי קצת בלחץ ממשהו, אבל עכשיו זה עבר ונרגעתי, והלכתי מיד לחפש לכם משהו יפה.. אז תיכנסו לקישור הבא ותהנו.. בעיני הוא מקסים.. http://pi.co.il/sangha/library/tnh5.html אוהבת אביב.

נשמה שלי, השארתי לך הודעה באי.סי.קיו בתשובה, מקווה שזה בסדר.. בהצלחה היום.. אוהבת אביב.

היי מדהימה שלי, מקווה שהיה לך יום מקסים.. מחר כבר קרוב, ומקווה שהוא יהיה אפילו יותר מוצלח.. יש לו סיבה טובה להיות כזה.. אוהבת אביב.

כבר כואבות לי האצבעות...!! אני מחכה בקוצר רוח למחר, לעידכונים, ובכלל... אני יודעת שמחר יהיה נהדר, רק איך עוברים את השעות שנותרו?? :-)) אוהבת המון ומחכה לך... מישהי

היי מתוקה, גם לך בהצלחה היום.. מחכה לשמוע ממך בקרוב.. יש לי מה לספר לך ובטח גם לך יהיה מה לספר לי.. אוהבת אביב.

מה נשמע?

היי אנג'ל, בדיוק באתי לכתוב גם אלייך, אני בסדר, ואת ? קשה לך מה ? רוצה לשתף אותי קצת ? אני פה.. שלך אביב.

היי אורה, אני עדיין מחכה לאימייל ממך.. מה קורה עם העבודה ? אני יודעת את עוד שולחת קורות חיים, עוד הולכת לראיונות, בהצלחה.. מחזיקה לך אצבעות. ואני פה גם בשבילך, אוהבת אביב.

אביבוש עדיין לא כתבתי לך אי-מייל אין לי כח להתבכיין שמחה בשמחתך על הדברים הטובים שקורים אותך היה לי מדהים להכנס ולראות את העץ המופלא הזה שבנית במו ידייך ואני עכשיו באמצע דו-שיח (וירטואלי) עם מישהי שגם היא מדהימה תספרי לה מחר מה שאת יודעת על הארגון בו אני חברה בקשר לתוכן עצמו, כמה פעמים עוד נצטרך לעצמינו שהדברים הטובים והדברים האהובים הם בתוכינו ושאנו מוקפים בכל-כך הרבה יופי ושאל לנו לרדוף אחרי אותו בלתי-מושג אלא להנות ממה שנמצא ממש כאן??? כניראה שכל יום לכן טוב שאת כאן ובעצם טוב שכולנו כאן, אחד ואחת בשביל השני והשניה אוהבת

היי יקירי, ((((((((((אהוב יקר)))))))))))))))), לי אתה לא יכול להעלם, גם אם מאוד תתאמץ, אז אני פה - וגם אתה פה.. ולגבי החופש ששאלת ? שישי שבת הקרוב אני נעלמת.. כן.. לחופש.. בארץ, אבל עדיין חופש.. אוהבת אביב.

נשמה טהורה שכמותך..... ממך קשה להתעלם.........ואפילו להעלם............................ ואת לא מבינה שאותך אני אוהב. וכשאת משתזפת לך בחוף.......ועוצמת את עינייך....חסר לך שלא תעלי צחוק על פנייך...כאשר תראי אותי....בדמיונך. צאי לשלום וחזרי לשלום....ותביאי לפה רק בשורות טובות. ואם תדרשי.....אנסה מעט לסתום חורים....אבל...לצערי לא אוכל להיכנס לנעלייך...כי את היחידה. ((((((((((((((((((((((כי לך איין תחליף))))))))))))))))))))))))))))))))))))))) נ.ב.לא הגיע הזמן לרשום אותך כאנשיי-הצוות של הפורום.תני אישור ומייד את מקבלת סיסמא...ושמך מופיע בכחול. וזה בדוק. שלך לעד ומסרי ד"ש לאחותנו הגדולה. דניאל

היי מתוקה, את לא פה.. משמע, את בעבודה.. אז איך ? תודה על הוראות ההכנה לאלבום, אני אשתמש ואנסה, ומקווה שהאחיינית החדשה שלי תאהב, כשתגדל.. תבואי לעדכן, שלך אביב.

היי ללה, מקווה שיסתדר לך בעבודה, תקופה קשה מהבחינה הזאת, לכולם.. חבל רק שאצלך זה משליך על האוכל, תנסי להפריד את הדברים, תנסי להעזר יותר בתקופה הזאת, במטפלת שלך, בחבר,בי, בכולם כאן בפורום.. ובכלל - במי שרק אפשר. ואני פה, להתעדכן, שלך אביב.

את זוכרת ששאלת על הספר "בשטן והעלמה פרים"? ספר יפה.אם עוד לא קראת,תקראי

הי אביב, ערב טוב. העניינים בעבודה הסתדרו (פחות או יותר). החלטתי להשאר בינתיים ולחפש משהו אחר, אפילו שאין לי כל כך תקווה למצוא משהו אחר כרגע. השוק במצב איום, ומי צריך תוכניתנים בלי ניסיון. התשישות די מציפה אותי. אני מקווה להשלים היום את שעות השינה ומחר להתחיל את היום עם יותר שעות. לעשות גם משהו לנפש ולא רק לחזור שפוכה הביתה ולבהות בטלויזיה (המצב הרגיל של אמצע השבוע). אני חושבת שאני בוחרת להתעלם כרגע ממצבי... אני ממש לא יכולה לחשוב עליו עכשיו.... מנסה לשפר חלק מהדברים ומצד שני מזניחה אחרים. מצד אחד התחלתי לעשות התעמלות אבל הנה, גם זה נהיה פתאום משהו אובססיבי. הכל קיצוני מדי אצלי. ואולי יש עוד משהו שמטריד אותי. לאבי יש יומולדת מחר. והוא כל כך מבוגר. בן 67. אני לא יכולה לשאת את המחשבה שאצטרך לראות אותו דואך. לא יכולה ומתנתקת.... המוות... שוב, היום הבחורה שחולה בסרטן (כתבתי לך עליה) באה לביקור קצר. על כיסא גלגלים.... כל כך כואב וכל כך הרבה הערכה על כל האומץ הזה שיש לה! המוות, כל כך מפחיד, כל כך קרוב, כל כך מושך...יש לי הערכה גדולה לחיים אבל לפעמים המוות הרבה יות חזק. אולי לראות תינוק, את התמימות שלו, זה הדבר היחיד שמאיר את חיים שלנו באור כה חזק. אני מקווה לצבור כוחות וכן לעשות משהו לאבא שלי. לא להכנע לרצונות שלי. לא להתרחק. הרבה יותר קל לי לדבר על זה מלעשות משהו ממשי, אבל הפעם באמת אשתדל. האם יש כבר שם לאחיינית? היא כבר יצאה מבית חולים? שיהיה לך ערב מצויין (וגם בוקר, את קמה הרבה לפניי :-) שולחת לך חיבוק גדול. אני קצת חלשה עכשיו, אז אולי לא כל כך תרגישי אותו, אבל תדעי שאני כאן..

היי ג'קי, מקווה שהמצב המוזר מתחיל לעבור, ואת מתחילה להתאזן, ולזהות מתי זה דיכאון ומתי זה עצבות, ומתי זה סתם מצב לא מוגדר.. כולם בכל מקרה עוברים בסוף, אם המון עבודה והמון מאמץ.. מזמן כבר רציתי לאמר לך, ואני מקווה שתקבלי את זה ברוח הנכונה - את עוד צעירה, כל החיים לפנייך, תנצלי אותם.. יש לך עוד כל כך הרבה שנים לחיות ועדיף לטפל בבעיות עכשיו, ולא לסבול שנים ורק אחר כך להתחיל להילחם.. גם חבל על השנים האבודות וגם קשה יותר לצאת מהמצב.. ואני אומרת לך את זה לא כביקורת ולא כשום דבר רע, רק בגלל שנקשרתי אלייך ולמדתי לראות איזה בן אדם מיוחד את, ועד כמה חבל יהיה שתתבזבזי.. שלך אביב.

היי יהודה, מה שלום איש הגשם היום ? איך מרגיש שומר המסך היקר ? מקווה שהרבה יותר טוב.. אבל גם אם לא בשביל זה אני וכל השאר והפורום פה.. רק צריך ללחוץ על הכפתור הנכון ולהתחיל להשתמש.. שלך אביב.

היי אלמונית, מקווה שאת מתחילה להתאקלם ולהרגיש כאן בבית וחלק מהקבוצה, וגם בחוץ.. עם כל מה שעובר עלייך האובדן והילד ואת והחברות.. ואני פה אם את צריכה ורוצה.. שלך אביב.

הי אביב, תודה . מעניין, הזכרת שמי (הבדוי משום מה) עשתה לי כל כך טוב....

היי, מזמן לא עדכנת אותנו מה קורה עם מציאת המטפל/ת החדש/ה, ומה קורה עם העבודה החדשה שמזמן מזמן התחלת.. אם בא לך.. שלך אביב.

היי שרה, נו איך מתקדם ? סתם.. אני יודעת תחילת הדרך, קצת מצליחים, קצת נופלים, אבל בסוף מתחילים ללכת לבד.. אל תתיאשי, תקחי את הימים הטובים, כדי להזכיר לעצמך שאפשר, והכי חשוב ש-כ-ד-א-י , שהם שווים את כל המאמץ והכאב והקושי.. שלך, אביב.

ממש יפיפה... אביב, אני שמחה שבסוף היום המלחיץ הזה, נרגעת, ועוד יכלת למצוא לכולנו כזה קטע יפה, שמשמעותו...כפשוטו! טלי פרידמן

טו'ש, איזו הפתעה כיפיית .. :-)) העלית חיוך על פניי. שלך לתמיד אביב.

שלום רב. רציתי לשאול האם יש איזה תרופה או דרך לעלות בטחון עצמי? ושאלה היותר חשובה הם טיפול פסיכולוגי באמת עוזר או לא תמיד? האם מזה שאני מספרת על בעיות שלי זה עוזר? ואם כן אייך??? תודה דנה

היי דנה, קראתי גם את השאלה הקודמת שלך לגבי הצבא, ורציתי להגיד לך שזו דווקא הזדמנות מצוינת לפתוח דף חדש ולהתקדם הלאה. אנשים לא מכירים אותך שם, לא יודעים שאת בודדה ומסוגרת, והרושם שיווצר אצליהם תלוי בך, באיך את תציגי את עצמך. אני לא מקצועית, אמנם, אבל לא שמעתי על תרופה לביטחון עצמי. הדרך היחידה שאני מכירה היא באמת של טיפול ושל עבודה על עצמך. אז איך טיפול עוזר ? אני יודעת שכשהתחלתי את הטיפול לא האמנתי בכוחות שלי או ביכולות שלי, לא האמנתי שאני יכולה לעזור לעצמי, לא האמנתי שאני יכולה לדבר עם אנשים ולהרגיש שאני מתחברת, הייתי בודדה ומסוגרת, לא רציתי לשתף או להשתתף, למרות שהייתי זקוקה נואשות לחברים. ואיך הטיפול עזר לי ? באמת התחלתי לדבר על הדברים, והתחלתי לפתור בעיות אישיות, ומשם התקדמתי. ככל שהאמנתי בעצמי יותר ויותר, ואפשר גם לאמר שככל שהביטחון העצמי שלי עלה בזכות החיזוקים והכוחות שקיבלתי מהמטפלת שלי, ככה יכולתי להתחבר לאנשים אחרים לתת ולקבל. אני יכולה גם לאמר שבנקודה הזאת האנשים פה בפורום מאוד עזרו לי, עצם העובדה שהם קיבלו אותי כמו שאני עם הבעיות ועם הקשיים ועם הבדידות, והסכימו להתחלק ולשתף ולעזור ולקבל, שיפר את הביטחון שלי באלפות מונים. אחרי שלמדתי לקבל מהמטפלת שלי ומהאנשים פה בפורום והתחזקתי יכולתי גם לתת ואז הביטחון העצמי קפץ בעוד מדרגה למעלה. ומכאן הדרך כבר סלולה. כבר הביטחון העצמי קיים, האמונה בכוחות וביכולות קיימת, ואז יכולתי להשתמש בהם גם בעולם בחוץ, להיפגש עם אנשים, לדבר, להתערות בלי להרגיש שונה, בודדה, ולא שייכת. צריך רק לעשות את הצעד הראשון.. צריך לא לפחד מהפחד אלא להתמודד איתו, לשנות את שיטת המחשבה, במקום לראות בצבא מקום מפחיד, לראות בזה הזדמנות לפתח לחוויות חדשות ולהכיר אנשים שלא מכירים אותך, וזה היתרון שלך, ולהציג את עצמך אחרת, ובשביל זה את צריכה להאמין בעצמך, ואולי בזה טפול טוב יכול לעזור לך. בהצלחה בצבא, ואם יש לך עוד שאלות, אני אשמח לענות.. אביב.

דנה שלום לעתים תרופות נגד דכאון משפרות בטחון עצמי עם זאת, הטפול המועדף באמת הוא פסיכולוגי (גם אם לעתים ארוך ולא קל) בהצלחה עמי

שלום אני עוברת תקופה קשה מאוד מבחינה רפואית סבל מתמשך של שנתיים עם כאבים עזים וחוויות לא נעימות יש לי עליות ומורדות במצב רוח לאחרונה החלו לטפל בי בתרופות נגד דיכאון בגלל שהכאב הוא ממקור עצבי ולא בגלל שאני בדיכאון ואני רואה שזה גם הפסיק את המצב רוח הנוראי שהיה לי לעיתים הרחמנות העצמית שאלתי האם מנסיונכם אנשים שסובלים מבעיות או תקופות קשות האם נשארים להם צלקות המפריעות להמשך חיים תקין אני בחורה רגילה רווקה בת 28 וחוששת שהתקופה הקשה תוריד י את שמחת החיים והחיים פתאום נראים יותר מפחידים ולא כל כך פשוטים אשמח לשמוע את דעתכם

א שלום אין לי כ"כ ניסיון אז אני לא כל כך יכולה לייעץ לך קונקרטית אני חושבת שבעזרת טיפול פסיכולוגי טוב גם הפצעים הנפשיים הקשים ביותר מגלידים. לגבי השימוש בפורום הייתי מציעה לך לתת כותרת קצת יותר קונקרטית כדי שהמומחה המתאים ידע להתייחס וחוץ מזה כאן הוא המקום לאנשים עם קשיים לשפוך את ליבם אז את מוזמנת בכל לך לעשות זאת רק בריאות ואושר

הובחנתי כחולה במחלת העייפות הכרונית(מחלת היאפים) הבנתי שאין טיפול למחלה לא יודעים מדוע התפתחה ומתי היא חולפת קיבלתי טיפול של סרוקסט אך אני מעדיף להפסיקו נאמר לי שקיימת שיטת טיפול הנקראת CBT COGNITIVE BEHAVIORAL THERAPY האם מישהו יודע על מה בדיוק מדובר והיכן ניתן לבצע טיפול זה? תודה על העזרה צחי

צחי שלום מדובר בשיטות טיפול פסיכולוגיות, בד"כ קצרות מועד, המשתמשות בגישה קוגניטיבית והתנהגותית. פסיכולוגים רבים מאוד משתמשים בשיטות הללו וזה שם כולל ורחב מאוד. בתוך הגישה הזו יש אין ספור גישות טיפול שנועדות לסוגים רבים של בעיות. מכאן שזה לא לוקח אותך רחוק בהגדרת הטיפול המתאים לך. ציינת את המחלה שממנה אתה סובל. עם זאת, לא ציינת מדוע אתה רוצה טיפול פסיכולוגי ומה אתה מצפה לקבל ממנו. אם תציין פרטים אלו אוכל לנסות ולכוון אותך יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום כפי שציינתי,הובחנתי כחולה במחלת העייפות הכרונית או בשפה העממית ,מחלת היאפים. בעבר סבלתי מחחידק הCMV שגרם לנזק במערכת החיסון של הגוף. תופעה מאוד שכיחה, POST CMV ,הנה לחץ וחרדות שאולי נגרמים מהמאמץ הגדול שבו הגוף נמצא כדי להלחם במחלות רבות ומגוונות שנופלות עליו כתוצאה מהחלשות מערכת החיסון. התחלתי טיפול בסרוקסט אך בכל פעם שאני מנסה להפסיקו אני מתחיל להרגיש רע. רב החולים במחלה מופנים לטיפול פסיכיאטרי אך אני אישית מעדיף טיפול ללא תרופות. שמעתי ששיטת CBT מקובלת בחו"ל. לא ממש הבנתי מהי, והיכן ניתן לבצע אותה? תודה צחי

יש לי בן בגיל 17 בעל מקובלות חברתית חיובית הבעיה היא שהוא ביישן עם בנות מה עושים.? תודה

שלום. האם הדבר נחווה כבעיה גם מצידו? האם הוא מאוד ביישן גם בנסיבות אחרות? תודה. רוית.

רווית ניסן נראה לי שלבן מציקה הבעייה למרות שהוא מנסה להמעיט בנושא כלפי חוץ בסך הכל באופן כללי הוא ילד חברותי ומקובל ומלא שמחת חיים הן במשפחה והן במסגרת החברתית אך בכל זאת אני חש שלבן מציקה מאוד בעיית חוסר הקשר החברתי /אנטימי עם בנות לפי עניות דעתי הבן כנראה התנסה בעבר בסרוב כלשהוא עם מערכת ראשונית שלו עם בת ולכן נבלם להתנסות חוזרת מה עושים ? תודה: א-ח

אתם לא רציניים ,וחבל שאתם יוצרים ציפיות לחינם מהגולשים התמימים

שלום רציתי לשאול אני נערה בת 18 לפני גיוס נורא מפחדת מהגיוס מתחושת הבדידות וההרגשה שמדברים אלייך צוחקים לא רצוייה, אני רוצה לציין שבערך כול השניים הייתי בודדה לבד ולא מסומפטת על החברה בשלושה שנים האחרונות זה הופחת אבל יש עוד..... לא שיש סיבה מסויימת שבגללה אני כך מבחינה חיצונית הכול רגיל. אך אני כמעט בטוחה שזה יעבור איתי לצבא, הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית 4 חודשיים. הפחד מ מה יחשבו אלייך אחרי שתדבר או בטוח לא יאהבו אותך ואני ישאר בודדה כמו תמיד האם יש פתרון או דרך שתוכל לכון אותי טיפ קטן אייך להתמודד.והאם יש מין תרופה לעלות תבטחון העצמי??? ד נ ה

דנה יקרה, מן ההודעה שלך נראה שעברו עליך שנים לא קלות, והחשש שלך מפני העתיד מובן והגיוני. את כותבת שהיית בטיפול של ארבעה חודשים אצל פסיכולוגית. מדוע זה נפסק? ארבעה חודשים הם זמן קצר, ונראה שאת עדיין חוששת מן הסביבה. אני חושב שטוב עשית שפנית לטיפול, ושאולי כדאי שתעשי זאת שוב. עם זאת, הגיוס עשוי להיות שינוי חיובי בשבילך. שם איש אינו מכיר אותך, ורוב הזמן לא תהיי לבד. זו אפשרות להתחלה חדשה, ואם לא יהיו לך דעות קדומות לגבי עצמך, אולי זה פשוט יקרה. בהצלחה, דרור

דנה תתחילי ללמוד לאהוב ולהעריך את עצמך כמו שאת ותופתעי איך שהשאר יבוא לבד כשאת מכונסת בעצמך וחסרת בטחון את משדרת לסביבה אוירה שלילית לכן הצעתי האישית הביטי לעצמך בבוקר במראה ותגידי "זו אני דנה המקסימה בעולם" וקדימה תצאי עם ראש מורם עם חיוך ותפסיקי לדאוג מה אחרים חושבים עלייך ואל תנסי לשנות את עצמך בגלל אחרים "היי את האמיתית" אין לך מושג כמה החיים בגישה זו ממש חלומיים בהצלחה מכל הלב

לא לזה התכוונתי. באמת שלא. לא רציתי שזה יהפוך לעניין המרכזי בחיים שלי. שהפחד יניע כל החלטה... שהוא יהווה גורם לכל דבר, קטן ככל שיהייה, למה שאני בוחרת לעשות. לא רציתי שהאוכל יהפוך להיות כזה "אישיו". להתעסקות אובססיבית. לספירת קלוריות מתמדדת. תאמינו אם אכתוב שפעם לא ידעתי בכלל מה זה?! שפעם אוכל לא עניין אותי. שפעם לא חשבתי עשרים פעם לפני שהכנסתי את הפירור הכי קטן לפה. אפילו לא פעמיים... היום אני יודעת שהפחד חזק יותר... הוא השתלט לי על הכל... על החיים... וככה אסור לחיות. ואולי מזה אני פוחדת.... מהחיים... אולי זאת הדרך שלי לברוח.... דרך ההתעסקות הזאת, דרך "המחלה"... אולי הכי פשוט יהייה למות... מזה אני לא פוחדת... זאת הדרך הקלה... אני רוצה להפסיק ל פ ח ד . . .

שלום לך פחד זה דבר שאת מגדירה, הכוונה אין משמעות לפחד ברגע שמנסים להתמודד איתו רואים שהוא כמעט לא מפחיד פחד זה משהו לא ידוע לנו שאנכנו חוששים מתוצאות או בכלל מהמחשבה תנסי להפחיד את הפחד תראי לו שאת לא מפחדת מ הלא מודע כי בעצם פחד זה משהו שאנכנו פוחדים רק מ הלא מודע תשנני לך א י ן משמעות לפחד. ברגע שתנסי להתמודד טיפה איתה תראי שהפחד יפחות.... מקווה שעזרתי

היי, לא רצית ולא התכוונת, אבל זה קרה ועכשיו צריך להתמודד עם זה, עם המצב הקיים, עם הנתון, עם מה שיש ביד. ומה יש ? מחשבות אובססיביות על אוכל, על קלוריות, מחשבות על כל פירור שנכנס לפה, ושליטה של האוכל על החיים, ואני מניחה שגם משקל מתחת למינימום ואולי גם עוד דברים. איך קוראים לזה ? הניחוש שלי - אנורקסיה.. ואני מקווה שאת לא כועסת על המינוח, את בטח יודעת את זה, ונמנעת מלהשתמש בזה, מלאמר את זה לעצמך. הרצון למות, והבחירה בדרך הקלה, גם אנורקסיה היא סוג מסוים של התאבדות, איטית והדרגתית אבל עשויה להביא למוות בסוף, ולא - אי אפשר לברוח, אסור לברוח, אסור להתחבא, ובטח ובטח שאסור למות !! צריך להסתכל על המציאות בעיניים, לזהות את המצב ולהתחיל להתמודד, להתחיל להילחם. ואיך עושים את זה ? כמעט ואי אפשר לבד, ההמלצה שלי ללכת לטיפול וכמה שיותר מהר, כי כבר עכשיו המצב לפי הדברים שלך קשה, את לא יכולה לשאת אותו יותר. חבל לסבול, אני לא יודעת בת כמה את, כי לא ציינת, אבל תספרי למישהו קרוב שיכול להבין ולעזור, ותלכי לטיפול מקצועי. הפחד לא נעלם בדרך כלל בעצמו, והמאבק בזה לבד הוא בגדר משימה בלתי אפשרית, בעיניי לפחות, ואני מדברת מנסיון של הפרעות אכילה. אם אני יכולה לעזור בעוד משהו, אני אשמח להיות פה בשבילך, להקשיב לייעץ מנסיוני ובכל מקרה לשמוע מה עשית עם זה.. אביב.

שלום לך, א. יש דרכים לטפל בזה. ב. כדי שיעזרו לך רצוי, אם את יכולה ובקצב שלך, שתפרטי קצת על עצמך: בת כמה את, מה את עוסקת, וכו'. אולי טלי או אורן יכולים לעזור. עדי

שלום גוף ראשון, את מעלה במכתבך את האכזבה והייאוש שלא ידעת לקראת מה את מוליכה את עצמך. את מבכה על מה שנעשה. אבל אני חושבת שעצם הכתיבה שלך כאן בפורום מעידה על שאיפה להיפטר מה"מחלה", להפסיק לפחד, ואולי להתחיל לחזור לחיים. גם הכינוי שבחרת "בגוף ראשון" ייתכן ומעיד על הרצון שלך למצוא את הקול שלך, הקול ההוא ששתק כשהתחלת עם הפרעת האכילה. אבל הקול הפנימי, הקול שלך, קיים שם, אולי הוא חלש, אולי הוא מגמגם, אבל הוא שם, והוא אומר שאולי כדאי לנסות להפסיק, להפסיק עם ההפרעה, להפסיק עם הפחד, להפסיק את הטירוף הזה שמתחולל בינך לבין עצמך. ועכשיו את יודעת שיש לך הפרעת אכילה. המחשבה של "אילו היית יודעת" לא ממש מובילה אותך לשום מקום. אני מציעה לך לפנות בדחיפות לטיפול. הפרעת אכילה אינה מחלה סופנית או כרונית...אפשר לנצח אותה.אם את מעוניינת בהמלצות למטפלים, את מוזמנת לכתוב לי לאימייל או להתקשר (הפרטים בכרטיסי האישי, בהקלקה על שמי המוכחל). ומעבר לכל זאת, אני מזמינה אותך להמשיך ולכתוב פה בפורום. יש פה אנשים מקסימים שיתנו הד לרשותייך, ויהיו לך מעין "חברים לשעת צרה", מה דעתך? מחכה לתגובתך. טלי פרידמן

גוף ראשון שלום נראה שאבדת שליטה למרות כל נסיונותייך לשלוט אנא פני לגוף שני (מקצועי) כדי להעזר בו בין היתר כדי לקנות חזרה שליטה בברכה עמי

גוף ראשון עצם העלאת הנושא על ידך מוכיח שיש לך את היכולת החזקה להתמודד עם בעייתך הייתה לי ילדה במצבך אשר הצליחה להתמודד כאשר למדה להבין מה היא מפסידה באופן אישי תשנני לעצמך כל יום "אני יכולה להתמודד וגם להצליח " ותראי לאחר כמה ימים כמה שזה היה קל בהצלחה

שלום, לפני זמן מה פנינו אליכם והצגנו את בעיתנו- בננו בן ה-16 החל להתעסק בתחומי המאגיה ונמשך לכל נושא ה"כישופים", העניין בתחום הולך ומעמיק וכל נסיונותינו להשפיע עליו העלו חרס. יש לנו בן נוסף בן 13 ואנו מתחילים לחשוש שהוא יושפע מאחיו. מערכת היחסים ביננו לבין בן ה-16 היתה מצויינת- כמו חברים, וכעת הוא הולך ומתרחק. כיוון שניסינו להשפיע עליו ללכת לטיפולים פסיכולוגיים הוא החליט להפסיק לשתף אותנו במה שעובר עליו כדי שלא נוכל אפילו ללכת בלעדיו להתייעצות כלשהיא. מה עושים? אנחנו על סף יאוש!!

שלום יעל ואיתי. אני זוכרת את פנייתכם. צר לי לשמוע על ההרעה ביחסים. אכן חשוב לפנות ליעוץ. אולי אם תלכו כולכם לטיפול משפחתי- הדבר פחות יאיים עליו. החשש מהשפעתו על אחיו מוצדקת- ולכן כדאי לגשת בהקדם. תציגו זאת כבעיה משפחתית- המשפיעה על כולם, ולכן כדי להבין ואולי אף לפתור- אתם פונים ליעוץ. הצגת הקשר כבעייתי ולא בחירתו כבעיה תעורר פחות התנגדות. כך לפחות אני מקווה. בברכה. רוית.

רוית שלום, השאלה כיצד עלינו להתנהג בינתיים עד שנצליח (אם נצליח!!) לשכנע את הבן ללכת לטיפול. אנחנו ממש אובדי עצות, היום למשל איבדתי את סבלנותי וצעקתי עליו שיפסיק עם השטויות שלו, ראיתי שהוא נורא נפגע ולי- נוספה צלקת בלב, בינתיים כיצד עלינו לנהוג?

יש אירגון יהודי מסוים שמטפל בבעיות מהסוג הזה , שמכירים את התופעה ומצילים מידיה הרבה אנשים, זה אירגון של אנשים דתיים, אבל הם בפירוש לא במטרה להחזיר בתשובה או משהו, אלא יש להם ניסיון בתחום, הם מצילים מיד המסיון,ומיד כתות שונות. נערות יהודיות מערבים וכו', אם תרצו בכך אתן לכם מס' טלפון שלהם.

אולי מישהו יכול להמליץ להורים על ספרות בנושא?

לדר' אורן קפלן שלום רב !! אני אם לילד בן 7 וחצי - כיתה א' , המטופל בריטאלין SR 20 מ"ג, לטיפול בהפרעות קשב ריכוז והיפראקטיביות, אנחנו בוחנים אפשרות לשלב טיפול בביו פידבק בהמלצת הפסיכולוגית של הילד, אבל אין לנו שום מושג מהו ביו פידבק. האם תוכל להאיר את עיננו? תודה מד.

ביופידבק, היא שיטת טיפול בעזרת מחשב, לכל מיני בעיות שהרפואה לא ממש נותנת תשובה להם, למשל, בעיות של היפראקטיביות, בעיות של מיגרנות בילדים, בעיות של טיקים בילדים, חוסר מנוחה וכו', הטיפול מבוצע ע"י מחשב, מחברים את הילד למחשב, וע"י משחקים פשוטים, שאיתם הוא צריך להגיע להישגים הוא לומד להרגיע את עצמו., בדרך כלל הילדים מאוד מתאמצים להגיע להישגים במשחקים, ואילו כאן זה בדיוק להיפך, הילד לומד שככל שהוא מרגיע את עצמו יותר ויותר הוא מגיע להישגים גדולים יותר, הטיפול הוא בכמה פגישות, לפעמים די הרבה, הכל לפי הבעיה, והילד, אבל בפירוש יש תוצאות מאוד חיוביות, אחד מבני היה בן 8 כשעבר טיפול כזה, בעקבות בעיה מסוימת שלא נפתרה בעזרת תרופות, היה זה לפני 10 שנים, שיטת הביופידבק היתה עדין בחיתוליה, ואנחנו החלטנו לנסות גם את זה, גם המטפלים היו חסרי ניסיון, אבל הסכימו גם, ולהפתעתנו היו תוצאות נהדרות, הטיפול הסתכם בסופו של דבר במספר פגישות קטן מהצפוי, הבעיה נפתרה, התופעות נעלמו, ולא חזרו עד היום. בביופידבק יש תוצאות טובות מאוד בילדים, הם מגיבים בצורה מאוד טובה, המחשב מאוד ידידותי בעבורם. פגשתי שם ילדים שעברו טיפולים בעקבות הרטבה ומיגרנות, ועוד בעיות, והאמהות כולן סיפרו שחל שיפור משמעותי מאז תחילת הטיפולים. אני ממליצה בכל פה, גם אם הטיפולים יקרים, אם יש לך ביטוח רפואי משלים, אז יש השתתפות של קו"ח בטיפולים, כל קופה ותנאיה.

שלום אין לי הרבה להוסיף על דבריה הנכונים של רוז. יש מגוון שיטות של ביו פידבק ומה שמשותף לכולם הוא שעוזרים למטופל לשלוט בתגובות גופניות שבד"כ אינן נשלטות. למשל, ניתן להגיע לרוגע שמוריד דפיקות לב, ריגוש, לחץ דם וכו'. השיטה טובה למגוון של בעיות וכמו שרוז כתבה יש ממצאים טובים גם לטיפול בילדים. מה שהכי חשוב שהטיפול אינו מזיק ובד"כ גם נחמד כך שבהחלט ניתן לנסות ללא חשש. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

יש לך עדכון באי סי קיו ואימייל ממני מלפני יומיים בערך.

o.k לגבי האיסיקיו - יש לי בעיה עם זה, אני מקווה לפתור בימים הקרובים. את האימייל קיבלתי, והתנצלותך מתקבלת. זה בסדר. ואיך את מרגישה? טלי פרידמן

אהלן מותק חזרתי שוב רק כדי לפתוח לך את היום עם חיוך (כמו שההתנצלות שלך סגרה לי את היום הקודם) אני מנסה להשתלט עכשיו על "מרד הנפילים" משום מה לוקח לי חצי שנה לסיים את הכרך השני שלו וזה באמת חצי שנה כי התחלתי לקרוא אותו לפני שנפרדתי מהחבר הקודם שלי מישהי מתוקה בהודעה הקודמת הזכרת "קפה ועוגה", רק תזכירי לי מה זאת המילה השניה לא מזהה אותה בשלוש השנים האחרונות תשאלי את אביב על הנקודה הזאת בחיי והיא תסביר לך (מעדיפה לא לכתוב על זה בפורום יותר מדי) יום מעולה לכולם

היי אורה, שמתי לב שבאופן קבוע יש בינינו מרווח של ארבע שעות בערך. אולי אני פשוט אנסה לכוון את השעון הביולוגי שלי, כך שנוכל לדבר ממש פעם?? :-)) לגבי ה"מילה השניה", אני מניחה שהבנתי... גם אני לא ממש זיהיתי את אותה מילה ב... אחת עשרה השנים האחרונות. אני לא רחיב בעניין מעל דפי הפורום, כבקשתך. רק אומר שהחדשות הטובות הן, שזה לא חייב להיות כך! תני לזה זמן... לא נלחמים בכל המפלצות בבת אחת. מה שלומך? יש חדש בעניין העבודה? בעצם (אם מותר לשאול), באיזה תחום את מחפשת? בכל מקרה שיהיה בהצלחה ! בינתיים, למרות אי הוודאות המטרידה, נסי לצבור כוחות ולהנות מהחופש - כדי שייצא לפחות משהו חיובי מהתקופה הלא קלה הזו. מקווה לשמוע ממך עוד... מישהי

מדוע יש לאנשים מסויימים קושי (מבחינה רומנטית) להקשר למין השני? אני מתכוונת לאנשים שלא עברו התעללות בילדותם או משהו דומה.אנשים "רגילים" שפשוט לא מסוגלים להפתח,ואייך אפשר לנסות מהצד השני לעזור להם?(חוץ מלתת להם זמן)

כמי שסיים כרגע מערכת יחסים ארוכה מאותה סיבה אני רוצה להגיד ש אני מזדהה עם שאלתך. אני חושב שעובדה זו קשורה בפגיעה,עלבון או אפילו חוסר בטחון עצמי כלפי רגשות שחווינו בעבר כלפי המין השני. אך תמיד יש לשאול את עצמך האם את מפרשת את הסיטואציה נכון, כלומר האם הבעיה היא באמת חוסר יכולת להפתח רגשית או שמה את לא שלמה עם כנות רגשותייך. זה הזמן לבדוק האם יש גורם חיצוני שמונע ממך להפגין במער' היחסים או האם זה באמת זה.

אהלן ממי, השעה עכשיו 00:50 בלילה, לפני חצי שעה סיימנו לדבר וזו היתה בת זונה של שיחה. מקווה שזה עשה לך טוב. היה נפלא. תהיה בקשר. דרך אגב, דברתי עם יוסי ונראה לנו שבערך באמצע יולי אנו נוכל להגיע. יוסי מת להיות בירושלים וכמובן גם להתארח אצלכם - שבטח יהיה חוויה. דרך אגב, אמנם מוקדם מדי לבקש אבל בכל אופן, תכינו מטעמים. אני דורשת בית מלון חמישה כוכבים - לא פחות (סת.........ם), מצפה בקוצר רוח וכמובן אוהבת מאד כבר מעכשיו.... תמסור ד"ש להילה ותגיד לה להתקשר, בלי כל קשר אליך. הרי בכל אופן אתה לא צריך להיות כ ל ה ז מ ן נושא שיחתנו. בי בי, אוהבים יוסי ויעל

http://www.humor.co.il/sin.html

מיכל... תמשיכי לכתוב , כולם כאן כדי לתמוך ,לעודד ולעזור.... החיים יפים, תסתכלי קדימה... אני בטוחה שעוד יהיה טוב...

אני כאן עכשיו אולי אשמע את קולך קורא בחשכת הליל? אולי אשמע קולו/ה של מישהו/י אחר/ת? לילה...

קולי... לצערך הרב.... יש לך איי סי קיו?

מה לצערי? מה? אני כל כך שמחה שאת כאן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1 אין לי ICQ זה כן לצערי ואל תגידי לי שאני צריכה להוריד, אני יודעת זאת לבד איך היה יומך?

האם יש תחליף ל-LORIVAN

לוריוואן שייך למשפחה גדולה של תרופות הרגעה, ככלל ההבדלים בין תרופות ההרגעה הללו מועטים יחסית, כולן ממכרות, ואינן רצויות לתקופה העולה על שבועיים. עדיף לחפש טיפול ספציפי, כאשר הצורך ממושך יותר.

מיקה שלום אין מחסור בתחליפי לוריבן ככל איני אוהב את התרופה הזו. שכן היא ממכרת ולרוב משמשת רק כפתרון למספר שעות עדיף לחפש טפול יסודי יותר ולשם כך מומלץ לפנות ליעוץ בברכה עמי

היי, עד לפני כמה ימים ידעתי בוודאות שיש לו סכיזופרניה... היום ? ישנו ספק ! הוא בן 14 ומאובחן כבר מגיל 10. בכל אופן, העניין בטיפול...בבדיקה מחדש ! שזה אומר להתחיל הכל מהתחלה ! ואת יכולה לשאול מה שאת רוצה. ואני מקווה שאת מרגישה טוב יותר... מאז מלאך המוות... אליאן

באמת? בן 14? סכיזופרניה? אין לי מילים!!! יש לי קצת :-) ... אז את יודעת מה הרופאים משערים? ואמנם אנחנו מדברים עלייך אבל את שאלת מה שלומי... שלומי מוזר. קודם כל, אני התחלתי להרגיש עצב חוץ מהדיכאון (בנוסף לו) ואני לא יודעת איך זה נשמע אבל יש לזה הסבר... : באיזה שהוא שלב בהפרעת אכילה שלי אני הפסקתי להרגיש (זה קשור גם בהורמונים-שהפסיקו לתפקד), וזה נוראאאא מוזר. אז העצב חזר, ויש בזה משהו, כי אני מתחילה לחוש, להרגיש, זה כאילו אני נוגעת בנפש שלי. חוץ מזה, עצב אפשר לנווט ודיכאון לא. הפסיכולוגית שלי הבירה את זה גם ככה: "דיכאון זה מצב סופי, שאתה מרגיש אבוד נורא, ועצב, זה אחרת, במצב שאני עצובה(אפילו ממש ממש ממש), אני מתפקדת, רק עפ פנים "נפולות"...שאני מרגישה כמו רוח...כן...מצאתי...כמו רוח! אבל דיכאון...הוא למשל מה גרם לי לקחת דף ולהתחיל לכתוב את מלאך המוות, התחלתי לחשוב על לעומק כזה. אבל עוד משהו, היום הייתי עצובה בצורה לא נורמאלית, אני עדיין תוהה אולי זה היה דיכאון, אבל אני לא חושבת. הרגשתי נורא משותקת, חברה אמרה לי שאני נשמעת זוועה וכו', אז מהבוקר עד אחה"צ העצב תפס את המקום- אבל אחרי זה.... ב - ל - א - ג - ן !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! בלאגן בנפק! הרגשתי שאני משתגעת, מתחרפנת, שבא לי לצרוח, לקפוץ מהחלון, להיעלם, לברוח מהבית, לשבור שולחן על מישהו... אנ י לא יודעת. רק להוציא ת'כעס. ת'עצבים, ת'תיסכול המתמשך... אבל רוצה לשמוע משהו.... אני עובדת על זה!!!!!!!!!!!!!!!! זה קשה, עובדה שלא מצליחים ישר אבל אני מנסה..... אני קוראת איזה ספר שהפסיכולוגית שלי הביאה לי, ואני משתדלת גם כשבא לי להתכסות, ללכת לישון, ולא לקום, אני משתדלת לקרוא אותו כי זה מעין מדריך איך אני עובדת על המחשבה (כי זה אינטנסיבי כזה כי אני מסרבת לקחת כדורים) בכל אופן, אני מקווה שלא התשתי אותך, פשוט אני לא יכולה לכתוב לך שהכל "בסדר" כדי לצאת מידי חובה, וחוץ מזה, הדברים ל-א בסדר ואני לא משקרת!!! אז אל תשכחי אותי, אז מה אמרת...יש לך ילד אחד? הוא בטח נורא נחמד עם אמא כמוך :-) נשיקות ממני.

לג'קי, הגבול בין עצב לדיכאון הוא מאוד דק, לא תמיד אפשר להבדיל בינהם ולא תמיד אפשר לדעת מה זה מה, נשמע שאצלך הדיכאון מתחיל לחלוף.. והעצב לתפוס את מקומו, אבל את עוד לא יודעת להבדיל בינהם. השיתוק וחוסר התפקוד של הדיכאון יתחלפו בקרוב בהרגשת עצבות מוגדרת, והעצבות בשמחה.. מאחלת לך שזה יקרה כמה שיותר מהר, רק תהיי חזקה, אליאן.

מישהו יכול להמליץ על מטפל טוב באיזור חיפה? רצוי מישהו שמקבל גם דרך קופ"ח מכבי ולא רק באופן פרטי אבל כל שם יתקבל בברכה. תודה מראש.

הי אורית, מה שלומך? השרת של האוניברסיטה לא עבד- ולא יכולתי לענות לך. אשמח ליצור קשר אם תשאירי לי מייל או שתכתבי אלי [email protected] ונראה שזה עובד. שלך האלמונית

תגידי לי עוד לא מצאת? כבר שאלת בכל העולם......ולפניי חודשיים גם. ואם באמת לא מצאת .....מחר תקבלי רשימה מפורטת...... וחסר לך שאני מחפש סתם.(בחיוך ,לא באיום.) דניאל

אני סובלת כבר כשנה מהתקפי חרדה שנבעו ככל הנראה מעומס אדיר בעבודה,לימודים וחתונה כל זה באותה שנה. זה עבר לי בחודשים האחרונים ללא כל טיפול תרופתי ,אולם חזר לפני כחודש. ערכתי בדיקות מקיפות והכל תקין ,אולםבשבועיים האחרונים אני מקבלת סחרחורות,דפיקות לב מואצות,לחץ באוזניים,תחושה של חוסר שליטה מוחלט! הרופא משפחה נתן לי סרוקסט אולם זה עשה לי תופעות לוואי-בחילות,גלי חום והכי מפחיד דיכאון נוראי-דבר שלא הרגשתי מימיי.אני עם תינוקת בבית ואני ממש חסרת בטחון להשאר איתה לבד.הרופא המליץ לי להפסיק לשלשה ימים את הסרוקסט ולקחת "vaben" בעת הצורך,אולם קראתי את העלון ובו מצויין כי הפסקת התרופה גורמת לתופעות של גמילה ואני פוחדת מאוד לקחת אותה. אנא עזרו לי מה עליי לעשות? אני לא יכולה לסבול את המצב הקיים ופוחדת כל הזמן שיקרה לי משהו. האם ניתן להתגבר לחלוטין על חרדה ללא טיפול תרופתי ורק על ידי עבודה פסיכולוגית?

הי דנה. אם תקראי את ההודעה מלמטה- תווכחי לדעת שאנחנו באותו הראש. אשמח ליצור קשר. האלמונית

דנה שלום את מתארת בעצמך שהתגברת על התקפי החרדה ללא תרופות. מכאן שבהחלט הדבר ניתן, הכל תלוי במצב. למעשה, את מתארת שהחלטת לנסות טיפול תרופתי ללא טיפול פסיכולוגי, דבר שאינו מומלץ. גם במקרים בהם מחליטים לקחת תרופות חשוב לשלב את הטיפול בשיחות. להתקפי חרדה יש בד"כ סיבה במציאות החיצונית והכדורים לא יביאו לעיבוד הסיבה. אני מציע שתפני לייעוץ פסיכולוגי בהקדם. אני מצרף להלן סיכום קצר על טיפולים בחרדה, נושא שעולה רבות בפורום: ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

דנה, יהיה בסדר. גם אני סובלת מחרדה. כבר 4 שנים. אין לי מה לומר - וזאת בגלל - שד"ר אורן קפלן אמר הכל. באמת. שמעי לעצתו ולכי לטיפול מ-ש-ו-ל-ב: שיחתי ותרופתי. אם תרצי לשאול שאלות נוספות, אני כאן. בעצם , כולנו כאן. בהצלחה, מיכל

אני כל כך לחוצה, שאני יכולה לצרוח ולצרוח. שרירי הכתפיים שלי כואבים מרוב מתח. נדמה לי שבא לי לדבר ולדבר ואף קול לא יוצא. לפחות לא לעצמי. תהיתי עם משהי בפורום יודעת על ההבדל בהרגשה כשלוקחים תרופות אנטי דכאוניות לבין ההרגשה כשלוקחים אנטי חרדתיות. מה זה עושה? האם זה מרגיע רק כשעצבנים או בכלל מפחית את הסף אליו מגיעים- שומר על סטסוס קוו כזה? אני האלמונית העצבנית

אני ממממממש לא מבינה בכדורים, אבל אני סתם משערת בקשר למה שאמרו לי... תרופות במצב של דיכאון ניתנות בדר"כ על מנת להפחית את ה"נפילות" לתוך הדיכאון, או לעשות אותך "רכות" יותר... את מבינה? הרי כדור לא יכול לעשות אותך ממש אפאטי, ואופטימי וכו'. הוא פשוט מפחית, כדור לא יכול לרפא את ההפרעה כולה, הוא מווסת אותה, כמו שאמרת!!! יום טוב!

האלמונית שלום למען האמת האבחנה בין חרדה ודכאון במקרים רבים היא רופפת - לעתים קרובות שתי ההפרעות מגיעות יחד במיהולים שונים לרוב נעשה שמוש בתרופות שהן גם נוגדות דכאון וגם נוגדות חרדה כך שגם כאן האבחנה לרוב אינה חדה לגבי הרגשה - התגובה היא אישית לחלוטין מרעה מאד ועד טובה מאד ויש לחפש את התרופה מתאימה לך איני יודע אם זה מתאים לך אבל - מה ששכיח עם תרופות אילו (דוגמת פרוזק, סרוקסט ועוד) היא תקופה ראשונה עד מספר שבועות שהיא קשה ולעתים כרוכה בהחמרה זמנית במתח דכאון וחרדה במקרים אילו ניתן להקל בעזרת תרו]ות אחרות, להחליף לתרופה אחרת או עליה הדרגתית יותר במנון בהצלחה עמי

רק רציתי לברר מה איתך. לא יכולה לכתוב הרבה . הילד מתעקש שאני אקריא לו סיפור. בינתיים ביי אוהבת בילי

תרדימי אותי קצת?

:-)

אני בוכה עכשיו, תוהה אם אני צרכיה להרגיש אשמה, אם איכזבתי....בדיוק מה שאני לא צריכה לעשות (כי זה חלק מהטיפול).... נכנסתי לפורום, רק כדי להעביר ת'זמן, וראיתי הודעה ממך, זה נתן לי תחושה שיש מישהו שחושב עלייך, שמישהו זכר ת'שם שלי, וזכר שאני קיימת. תדעי לך שזה מדחיק את הרע. אני לא יכולה לפרט כאן מה קרה, ז"א...אני יכולה, אבל...אולי! אבל בואי אני אומר לך שאולי יעלה אצלך קצת מחשבות: אמאשלי ואני קצת התכסחנו, בדיוק היום, ביום טקס הסיום שלי למעבר לתיכון. היא (כמובן) טוענת שאני מתנהגת אליה מגעיל(אמת) ואני נורא צינית(אמת), ושאני מתייחסת אליה בזילזול(ושוב...אמת!).... אם לא הבנת: אני לא הולכת! בימים האחרונים אני מבינה מה הפסדתי בשלושה חודשי האישפוז....קשר טוב עם החברות שלי, אני במאמצים להחזירו...והיום יצא לי לדבר עם חלק מהן, (והן התקשרו!!!!!!), וקבענו להיפגש...וגם היום אחרי הטקס תכננו לצאת. אז מה יצא מהכל...ח-ר-א !!!!!!!!!!!!!!!!!!!! הבנתי שאני לא מדברת איתה בגלל סיבות אחרות שנמצאות אצמלי כבר המון זמו, וזה שהיא יורדת במשקל זה פשוט מה שדחף את העניין! אני ואמא שלי אף פעם לא היינו קרובות משהו... תמיד הייתה לה בעיה עם הצורת התנהגות שלי... והאמת היא שהייתי מוציאה את זה א-ך ו-ר-ק עליה... זו הבעיה כאן.....שעליה יוצאת כל העוינות שאני חשה... אם אני אזכר בעוד... או שאני ארגיש שאני צריכה לומר לך משהו.... את מרשה לי לשלוח לך מייל? אוהבת אותך, ותודה שחיפשת אותי(עם כמה שזה נשמע אבסורדי)... כי זה עשה לי טוב קצת, הדחיק את החרא מהראש, כאילו לא מספיק לי...וחימם לי קצת את הלב... את יודעת, טיפה אחר טיפה... מקווה שלא עייפתי אני אוהבת אותך נוראאאאא: אני. נ.ב בקשר לילד שלך, בן כמה הוא? הלוואי שגם אני יכולתי לתת מעצמי בשביל מישהו, זה סוג של משמעו לחיים, לא? משהו שאין לי...אבל אני מחפשת...כבר די הרבה זמן...

קראתי רק עכשיו את מה שכתבת אתמול , וחבל לי שלא הייתי בזמן אמת כדי לעזור לך. אני מקווה שהיום את כבר מרגישה הרבה הרבה יותר טוב. שמתי לב שבתוך כל סערת הרגשות , היה לך קשה למקד מה הכי מפריע לך . וככה זה. כשיש הרבה דברים קטנים , זה הופך למשהו הרבה יותר גדול , ומתפרץ בצורה הכי נוראית שאפשר. למדתי את זה על עצמי. יש לי בעיות עם ההורים ( כן ,כן , גם אחרי שמתחתנים ומולידים ילדים ההורים עדיין יושבים לך על הוריד ומציקים ) , ובעיות עם הבחורה שסיפרתי לך עליה , ובעיות עם עצמי ( איך אני נראית , למה אני חסרת ביטחון וכד' ) ועוד ...ועוד ... וכל בעיה כזאת היא קטנה לכשעצמה , אבל כשכולן נאספות....אללה יסתור. אז מה שאני מציעה לך זה לארגן לך את המחשבות . תחשבי מה הכי מפריע לך - אמא שלך ? הניתוק מהחברות ? ותנסי לפתור את הבעיות אחת אחת . תאמיני לי זה עוזר. ובטח , כמובן ו " אופקורס" (באנגלית) שאת יכולה לשלוח לי מייל . כמה שאת רוצה . באיזה אורך שאת רוצה. אני אף פעם לא אשתעמם ותמיד תמיד אהיה פה ואנסה לעזור לך מהניסיון שלי ( אני מקדימה אותך ב-10 שנים לפחות , ועברתי הכל....). בקשר לילד- הוא יהיה בעוד 6 ימים בן שנתיים. נכון שכשיש לך ילד אז יש איזשהי משמעות אחרת לחיים , אך עם זאת רובצת לך על הכתפיים אחריות כל כך גדולה , וזאת אחריות לכל החיים. לפעמים זה גורם לאושר עילאי , אך לפעמים זה מאוד מלחיץ ( במיוחד כשקורה משהו לילד , או כשיש אירועים כמו פיגועים ). אוהבת מאוד בילי נ.ב מקווה שהדמעות כבר התייבשו

..וכל מי שרוצה לאמץ את הרעיון - מוזמן בכיף. הרעיון הוא כזה- זה לא עוד אלבום תמונות (למרות שאפשר בהחלט להוסיף גם תמונות של הרך הנולד ). זה אלבום שבו מכניסים דברים אקטואליים שקורים היום , כך שכשהעולל בעוד 20 ,30 , 40 שנה יציץ בו , יוכל לראות איך היתה התקופה שבה הוא נולד. זה ממש יכול להיות מסמך היסטורי מעלף. אני אתן דוגמאות למה שאני שמתי באלבום ( רצוי להשתמש באלבום מהסוג הישן עם הדבק והניילון הנצמד ) : גזרתי קטעים מהעיתון - מי ראש הממששלה , אירועים חשובים ( למשל מכבי ת"א אלופת אירופה ) וכד' ( ניסיתי קצת לצנזר את הדברים הקשים שקרו כמו פיגועים וכד'. ) צירפתי חשבוניות של ההיפר ,של הסופרפארם ושל תחנת הדלק ( כדי שיהיה ברור כמה עלה כל דבר ) כנ"ל לגבי כרטיס נסיעה באוטובוס וברכבת, חשבון טלפון וסלולרי וכו'. השארתי מקום לצירוף תלושי המשכורת של ההורים. גזרתי מהעיתון את שער הדולר , המדד והמניות החשובות. וכמובן - מזג האויר. הוספתי פרסומות של סרטים חדשים ( מעניין איזה סרט ישאר סרט טוב גם בעוד 20 שנה ) ועוד... ועוד.... אפשר להתפרע כיד הדמיון הטובה עליכם. ותאמינו לי - אין מתנה יותר מקורית מזאת!! וזה גם אחלה ריפוי בעיסוק. אז בהצלחה. בילי

אחלה רעיון... אין לי ילדים... אבל את יודעת מה? בת דודה שלי בהיריון ואני אציע לה... את יצירתית משהו... יש לך ילד אחד? איזה יופי!!!

באמת רעיון מדליק. מוזר - כשהבן שלי נולד הייתי בטוחה שאעשה לו אלבום כזה, או לפחות אשמור לו עתונים. בשבוע שבו נולד בני פרצה האנטיפדה השנה. זה מעניין - כשהוא נולד זה חלף לי ליד האוזן ולא עניין אותי בכלל. מוזר לא? בילי - לגדל ילדים זה מדליק. טוב שיש משהו אחד טוב בחיים. חוץ מזה הבן שלי מתחיל להתאמן לקורס טייס, בנתיים הוא עף בלול. האלמונית המתפעלת

ג'קי את לא צריכה להציע לה , אלא להכין לה את זה בעצמך בתור מתנה ללידה. בהצלחה.

אני נשואה מזה כ 5 שנים. בחודשיים האחרונים התעוררו בעיות ביני לבין בעלי הוא אומר שאנחנו לא מסתדרים מבחינת דעות שלדעתי זה תירוץ כי הסיבה העיקרית היא שאין לנו עדיין ילדים . ניסינו בשנתיים האחרונות להביא ילדים אך התברר לנו שיש לו בעיה . ניסינו לטפל בבעיה אך ללא הצלחה. הוא רוצה להיפרד ממני בטענה שאני לא אפספס את זמני איתו ניסיתי בתקופה האחרונה לדבר איתו שיש פתרונות ושאני רוצה להשאר איתו אני מרגישה שהוא מתרחק ממני ולא נותן לי להתקרב אליו. התברר לי גם בדיעבד שיש לו קשר עם מישהי קשר טלפוני שהיא מעודכנת לגבי המצב שלנו. לטענתו הוא לא רצה לחשוף את הקשר הזה שאני לא אפגע. הוא אומר שהיא מיעצת לו לנסות שוב אני הרגשתי מאוד פגועה וקצת נבגדת שהוא יכול לתקשר עם מישהי אחרת ולא איתי אין לי מושג מה לעשות , אני נמצא במצב מאוד רגיש מבחינתי. מה עושים?

תמר שלום את מעלה השערות שונות לגבי רצונו לעזוב: בעיות הפריון, דיעות שונות, מישהי אחרת ואולי עוד. בולט שלמעשה אינך מבינה עד הסוף מה הסיבה האמיתית לדבריו ושאת נמצאת במקום מאוד אחר. הייתי מציע לך לפנות כעת לייעוץ פסיכולוגי. במידה ובעלך מוכן ניתן לפנות לייעוץ זוגי, אולם גם אם אינו מוכן אני חושב שחשוב שאת תפני. יש כאן דברים רציניים על הכף וחשוב שתוכלי להבין יותר לעומק את המצב ואופן ההתמודדות איתו. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מכירה זוג שחי 18 שנה יחד באהבה שלום ורעות עד שנולד להם הילד הראשון, ומה שאני רוצה לומר לך, שאת מחפשת את הבעיה תחת הפנס ולא במקום הנכון.

דיברתי עם דניאל הכול בסדר רק תקלה קטנה במחשב והוא ישוב במהרה אולי היום הוא מגיע אלי אז את יכולה לכתוב לו הודעה אפילו לשלוח מייל אני מבטיח שרק הוא יקרא את זה

היי יהודה, תודה על העדכון, ואני שמחה שזה רק בעיות במחשב, ומקווה שתיפטרנה בהקדם. ותמסור לו ממני - ((((((((((((חיבוק ענק))))))))))))) ושאני מתגעגעת.. וקבל גם (((((((((((חיבוק חזק)))))))))))) כי נראה לי שאתה מאוד צריך תודה, ואוהבת אביב.

תודה היה כייף היתה פגישה נהדרת ועוד מישהו היה אבל חסוי

הלו...הלו...חיבוקים גדולים רק אני מקבל. קטנים...אני מרשה. ותודה יקירה אל תדאגי...אני חזק.....חזק כסלע..ביחד איתך..."ושמישהו ינסה לסדוק!" ואת?מתיי הגברת יוצאת לחופשה?כמי שמכירך" שנים" חושב ,,,שאת זקוקה ועכשייו. פלמה?או חופיי הוואיי? כל מה שתבקשי....אהובתי. דניאל

היי רוית, רציתי לשאול אותך איך עוזרים לילדים להבין מה זה מוות ולהתמודד איתו, כשאנחנו בעצם לא יודעים. יש לי אחיינית בת 3 ושמונה חודשים, לפני כ- 9 חודשים נפטר אבי, סבא שלה, ולפני יום היתה לנו השיחה הבאה - - "דודה את יודעת אני מתגעגעת לסבא .. " - "כן, גם אני, גם אמא וסבתא וכולם מתגעגעים.. " - "אוף, דודה, מתי הוא יחזור כבר ? אני רוצה אותו.. " - "הוא לא יחזור כבר אף פעם להיות איתנו.." - "למה ?" - "את זוכרת, שהיה לו פצע בבטן שנורא כאב לו, אז הוא בסוף נפטר ומת מזה.. ולא יחזור אף פעם יותר.." השאלה אם ילדה בגיל כזה, בהנחה שהיא מאוד נבונה ופקחית ובוגרת, כמו שאפשר לראות לפי השאלות שלה, ולפי הזכרון שלה, יכולה להתמודד עם כאלה תשובות. אני נתתי תשובות מהלב, כיון שהשאלות נפלו עלי בהפתעה, ואולי יש לך דרך אחרת טובה יותר לנסות להסביר לה מה קרה ? ואיך זה שסבא לא יחזור יותר ? תודה אביב.

אביב, ממה שנראה לי, זו הדרך הכי טובה שיכולה להיות. עדי

לאביב שלום. אני מתנצלת על כי אני חוזרת קצת באיחור. פשוט ימים מאוד עמוסים. נושא המוות נידון פה בפורום בעבר בהקשרים שונים. המוות קשה לתפיסה למבוגר כמו גם לילד- עם הבדל אחד בולט: המבוגר מבין ראציונאלית כי המוות הוא סופי ואילו ילדים, לפחות בשלבים הראשונים של הזמן- אינם תופסים את הסופיות, אלא מתייחסים למוות כאל פרידה. כיוון שפרידות הן לרוב זמניות- כך גם המוות עבורם. גם כאשר מסבירים להם- בכנות ובפשטות (כפי שעשית) הם עשויים להבין- וכעבור קצת זמן לשאול: מתי הוא יגמור למות? אפשר ללכת אליו? וכד'. לכן חשוב לדבר על מי שמת שוב ושוב. להסביר, לענות על השאלות המתעוררות, להבין שהקשר לא מפסיק להתקיים- כי אם משנה דפוס. אבא שלך, סבא של אחייניתך כעת קיים בליבכן. קיימים הזכרונות, הרגשות, הגעגועים וכל המשתמע מכך. הלוואי והיתה דרך ברורה אחת. ההבנה קורית במקביל לעיבוד תהליכי האבל שכולכם עוברים. ענית לה טוב- כי כך הרגשת. היית כנה, אמפתית ואיפשרת לה לחקור את העלמו ולקבל על כך תשובות. וודאי עוד יהיו ביניכן שיחות על כך- וכייף לה שיש לה דודה כמוך- איתה היא יכולה להיפתח מבלי להרגיש חוטאת... ברכות כנות. רוית.

לרוית, תודה.. על ההסבר ועל המילים הטובות.. אביב.

כמה זמן רצוי להפסיק נטילת ציפרמיל לפני שמחליפים לרמרון? תודה.

יערה שלום אנא פני לפסיכיאטר שלך אני לא חושב שאת צריכה לנהל את זה אם יש שאלה נוספת אשמח לענות בהצלחה עמי