פורום פסיכולוגיה קלינית

??

לפעמים פשוט נשברים.. יש גלים כאלה... לפעמים למעלה ולפעמים למעטה... נעזרים בכל מני..כל אחד מוצא מה שעוזר לו.. אבל זה עובר בסוף שולחת לך כוחות

הולכים לרבי. עושים תרגילים לשרירי ליבה. בנפש - מוצאים את החלקים החזקים יותר ומאפשרים לחלשים להישען עליהם ולא ההיפך. סוריקטה

אודי תודה על ההארה, אכן ראות מצויינת. 40- 50 ק"מ לכל כיוון. והעננים הסתדרו להם כל כך יפה חבל שאי אפשר לשלוח תמונה. אוהבת להסתכל על העננים. אוהבת לראות איך במשב רוח הם משתנים. ואני כמה דם, יזע ודמעות מקיזה....

קודם כל, שיהיה לכולנו שבוע טוב. המחשב שלי מקולקל (שפכתי עליו קפה בכישרוני הרב...). אז אני מתקשה להיכנס מהפלאפון ולקרוא את כל ההודעות. אבל מנסה... השבוע האחרון עבר עליי כסיוט. זה כל כך קשה. ההתמכרות הזו לhigh שיש בבולמוס (לפחות בתחילתו, אחר כך זה הופך לזוועה), חיפשתי את התחושה כל השבוע. בכיתי, התחרפנתי, זה היה קשה נורא. אני נפגשת היום עם הדיאטנית שוב, נראה מה תגיד לי... אודי, לשאלתך- אם הייתי יודעת למה אני רעבה באמת... זו אולי שאלת השאלות. כמעט 20 שנה של טיפולים פסיכולוגיים, ואין לי תשובה עדיין... אני רק יודעת להגיד שמשהו חסר, משהו ריק, משהו כואב. מה? אני לא יודעת. עד שהמחשב יחזור מתיקון, אני משתדלת להתעדכן דרך הפלאפון.. אז בינתיים בטח פחות אכתוב...

זה מפחיד אותי פחד מוות ..

שלום קוראים לי ניצן יש לי סחרחורות כבר 5 חודשים זה התחיל מכדור שקיבלתי ללב מפעימה מוקדמת שאני סובל ממנה הכדור לא התאים ומשם אני רק עם סחרחורות שנובעות מלחץ נפשי כתוצאה מהכדור ועוד אכזבות שעברתי בדרך רציתי לדעת האם יתכן שכל כך הרבה זמן שאני סובל מהסחרחורות יכול לנבוע מלחץ נפשי?

בשביל לממש את הצורך שלהם בסקס.. כזה היה האקס שלי. נהגנו להתחבק בלילות. הייתי אומרת לו 'לילה טוב מאמי' וגם הוא היה אומר לי. החזקנו ידיים והתכרבלנו. הרגשתי שמצאתי לי חיק אוהב בחיים. סופסוף. שמחתי. אבל עם הזמן הוא נעשה מרוחק. נמאס לו . הוא התחיל להתנהג בצורה קרה ומנוכרת . רצה לגרום לי לעזוב מיוזמתי. זה לא קרה ובסוף הוא נאלצת לומר בעצמו שהוא מעוניין להפרד. היה לו קשה לומר את זה ככה במילים מפורשות. הוא אפילו פלט 'נו הייתי איתך. גם חיבקתי אותך בלילות' . פאקינג חשבתי שהוא נהנה מזה כמוני. מסתבר שלא. בדיעבד מסתבר שהוא התייחס לזה כאילו מדובר באיזה מס זיונים שהוא השקיע על מנת לצאת לידי חובה בגזרת גינוני האינטימיות. כל הזמן הזה שהשליתי את עצמי שהיה שם רגש הדדי איפה שממש לא היה שום רגש... לא באמת. הוא לא נקשר אליי מעולם. הכל אצלו היה מחושב ומתוזמן. כל עוד עניין אותו הסקס הוא שיחק את המשחק ואחרי שהתחלתי לרצות יותר. אחרי שאיבדתי סבלנות והתחלתי לתהות לאן הקשר הזה מתקדם הוא בחר במהלכי הפרידה שלו.בכלל לא חפץ בקרבה רצינית מעבר למה שהיה עד אותה נקודה.. וזה מדהים כמה הרגש יכול לסנוור. כמה הצורך שלי להרגיש נאהבת ורצויה היה גדול עד שעצמתי עיניים לכל הסימנים שמראים שהוא בכלל לא באותו דף איתי בזה. זה לא שלא ראיתי. לא רציתי. קיוויתי. קיוויתי נגד הסיכויים שאקבל מה שחצפתי לקבל- שירצו אותי. . אבל בשבילו כל הקשר היה סתם על תקן חוויה זמנית. הוא לא חיפש בטחון בהמשכיות הקשר.. אני כן. אז איך אפשר לסמוך ומה הטעם עם הכל בעולם הזה עקום ככ? להיות במצב של התמסרות רגשית זה להיות פתיה מטומטמת ונוחה לתמרון. מה הטעם להרגיש משהו למישהו בכלל... זה אף פעם לא באמת יהיה מה שהיית מקווה שיהיה. מרוב האנשים בעולם נמשכתי דווקא לאידיוט הזה.. עד שנמשכתי למישהו בכלל. זה מה שמבאס.

הי כולן, התחלנו כאן לגעת בנושא האכילה באופן מודגש יותר. כך אני מרגישה. אודי, שאלת את שיק מה חסר (וזה הרי לא האוכל), גם אני צריכה לחשוב על כך - על מה חסר בהקשר. זולת הויסות (...) עם זאת, הצעתי, וזה עדיין הכיוון שלי, שהכמיהה המופרזת הזאת, או הדחף קורים כאשר איננו מסוגלים להכיל רגש מסוים - בעיקר קנאה, תסכול, או זעם, שזה רגש כללי יותר שהקודמים נכללים בו. הייתי מתייחסת לזלילה גם כאל פגיעה עצמית, הלקאה, לא שונה בהרבה מחיתוך. ואפילו (למשל לגביי) זה קורה כשאני מרגישה שיש לי יותר מידי דווקא. לדוגמא חמדתי מידי ואף מימשתי. הם ביחד, ככל שאני מצליחה לראות אצלי, בזבוזי קניות ואכילת יתר. רגשית גם, כנראה, אני עדיין מסוגלת לספוג מנות קטנות בפועל. ובכל זאת יותר מבעבר. הדרך להקיא היא כאילו הפוכה - הכנסה של המון אוכל. מילוי עד התפקעות והשגת כאב פיזי, כבריחה מהרגשה. כבריחה מקליטה של דברים חדשים ופחות מוכרים. היום אני כבר לא שם בצורה כזאת קיצונית בהתנהגות. אשמח לרעיונות נוספים והתפתחויות. סוריקטה

היי סוריקיטה לא יודעת... בשבילי אכילת יתר הוא סוג של אלחש אבל הוא עובד רגעי ממש כך שצריכים את זה כמעט כל הזמן אני קמה מספר פעמים בלילה כדי להרגיע ולהשקיט את הרעש בתוך הראש על ידי זלילה וכמו שאת יודעת רק מרגישים רע אחייכ אני חושבת הרגש שאני מנסה לברוח ממנו הכי הוא פחד.. כמו כל דבר אחר זה תהליך.. איתך, ינשוף

הי ינשוף מתוקה, את יכולה לאתר אצלך חרדה ממה? מחלקים אלימים בך, נגיד? מנטישה? אני גם איכשהו רואה שאכילה היא ניסיון למלא את עצמך במשהו (מוכר) במקום לתת למשהו חדש להיכנס פנימה ולהתעכל. רגשית. שלך, סוריקטה

סוריקטה נושא כואב רגיש ועדין אצלי . יכולה לומר לך שכל פעם שנוגעת בו בטיפול עולים הכועסים כמי לכאן לא מתקרבים . מה שהצלחתי להבין על עצמי שההרס הזה הכוון ההשמד פשוט מולי . ממלא את משאלת המוות שלי. האכילה היא כדי להכאיב לעצמי לגרש את הכאב והעצב מתוכי אני חושבת מתוכי שאתן לעצב כאב וכעס מקום ראוי גם האכילה תהייה שפוייה יותר . כמובן גם השנאה לגוף מתבטא באכילה עצוב ...הכתובת על הקיר ואני הורגת את עצמי לאט לאט

הי אביב, הייתי לוקחת את דברייך לניסוח מעט אחר: את מזדהה (מאד) עם איזו דמות קדמונית לא חביבה (בואי נאמר שנואה) מעברך. כל-כך מזדהה, עד אשר את לכאורה הופכת לדמות הזאת. כולך. ואז את מכאיבה לדמות הזאת שאת רוצה להרוג ולחסל, חלק מול חלק, אבל זו בעצם, בשלם, *את* בסופו של דבר. קטע של הפרדות/התמזגויות ופיצולים שאנחנו מרבים לדבר בהם כאן. סוריקטה

אני יודעת היום באיזה חלק אני משתמשת באוכל בהרס העצמי וזה לא חלק שמזדהה עם אבא .זה דווקא חךד מאוד מאוד פגוע שמשאלת. מוות מובילה אותו .. זה הרס נטו של עצמי מול עצמי להכאיב ולהשמיד את הגוף שבגד .. לדחוס אוכל כדי לא לטבוע בכאב זה נטו במקום לחתוך . .. חלקים אחרים משתמשים בדרכים אחרות זה מול זה אבל האכילה היא באמת אלחוש לכאב ופגיעה עצמית

הי סוריקטה, נושא קשה לעיכול... אצלי מתבטא בהמנעות והרעבה, אבל מתחבר למה שתיארתן. וכמו אביב אני מרגישה איך אני הורגת את עצמי לאט לאט.

חשבתי עלייך היום ... על כמה קשה להחזיק את כולם לגדל משפחה וזוגיות , לעבוד לתפקד כמה אנרגיות זה לוקח בואי לכאן יקרה בלי מילים ...בואי להיות לקבל כוחות , להמשיך אתך באהבה ואת יודעת המטפלת הקודמת שהייתי אומרת לה שעייפתי היה עונה סימן שעבדת .... בשבילך - הרבה הרבה שלווה מגיע לך ....הלוואי והסופ"ש יביא ממנו קצת https://www.youtube.com/watch?v=XtQMdVyNlx8

הי שירה, יש לי מעין תחושה כזאת שאביב מבינה אותך מכיוונים משותפים לכן, שאני, אולי פחות מכירה. יפה לראות את העטיפה, אביב, שאת משרה כאן. ושירה, השם כל כך הולם. לקרוא אותך, כמו לקרוא שירה. ואביב, למשמע המשפט שרשמת על עייפות - העייפות שלי, הקריסה לעייפות, כן, היא מעבודה (קונקרטית עבודה), אבל איני יכולה כנראה להכניס תכנים אחרים מרחיבים לנפש, וזו הבעייה העצובה. אולי עוד כיוון למחשבה. שלכן, סוריקטה

אביב אהובה, המון תודה שחשבת עלי ונגעת. איתך שירה

תודה על המילים הטובות והחמות שלך. לאביב ולי יש כיוונים משותפים וגם לך ולי, שתינו חגגנו יום הולדת עגול, אנחנו בנות אותו גיל, שמבחינה נשית מביא איתו סממנים לא פשוטים. העייפות כבדה ולא רק מעבודה. הלוואי שתצליחי להכניס תכנים מרחיבי נפש. בדמיוני אני רואה אותך יוצרת וכותבת... היתה תקופה שאת אי השקט ניסיתי להמיר בסריגה, שיש בה מן היצירה והסיפוק. אני חושבת שסרגתי את עצמי לדעת... צעיפים צעיפים ועוד צעיפים וגם אפודות לילדים. שלכן שירה

כתבתי מגילה ומחקתי פוחדת שזה יסגיר אותי . אוהבת אותך ..

קצת שבלול , הרבה מאוד כואבת , מאפשרת לחלקיים דיכאוניים עצובים להיות .לספר את סיפורם / סיפורי ... והגוף כמו עופרת יצוקה כל דבר קשה לוקח שעות לעשות כמו רובוט השבוע , הבנתי שאני לא מרגישה התרגשות בכלל ...ושאני אלופה לזייף רגשות ככה שמי שסביבי לא יכול להבחין . אודי ראית מה קורה כאן מסביב איזה כייף זה, ראית את העץ תודות לרוב מלבלב ...את זה אני דווקא כן מרגישה , זה נעים . אוהבת אותכם מאוד , מודה לך אודי על כל מה שאתה עושה כדי לאפשר כאן נווה מדבר לנו האנשים הכל כך זקוקים . רוצה לאחל לכם כולכם שבת טובה טובה , רכה שלווה ונעימה .... ובשבילכם .....https://www.youtube.com/watch?v=smxxi4PbOnc חיבוק ענק

כל כך הרבה להגיד וכל כך כלום. כל כך הרבה פעמים מזדהה עם דברים שנאמרים פה בפורום ורוצה להגיב אבל מרגישה שאין לי מילים. שבטח אשמע... ולא מגיבה. וכל כך הרבה כואב לי בלב... אבל.... ואבל... ואולי חבל... אבל... אולי סתם מין מצב רוח כזה בגלל הגשם והאפור שבחוץ. איזה כייף שהסופש בפתח.

הי אוף יקרה , כאן אתך , להניח ראש על כתף וסתם לשבת בשקט .... לפעמים גם בלי מילים מרגישים , ואת כאן איתנו מקומך שמור לך ... מקווה שהסופ"ש יביא איתו מזור

הי אוף, לתחושתי, יש כאן במיוחד לאחרונה אווירה מזמינה במיוחד. אם את מרגישה שרוצה להגיב זה כבר יופי בעיניי. מקווה שתצליחי. הייתי רוצה להאמין שתמיד יימצא מישהו שיקשיב ומילותייך יפלו אצלו במקום נוגע, גם כשלא מגיבים באופן גלוי (כמו שאת מרגישה ופחות מצליחה להגיב). גם לי לא פשוט להאמין במה שרשמתי בפסקה האחרונה... שלך, סוריקטה

אני קוראת,אוהבת ומעריכה אתכם כל כך. נוצר פה משהו מקסים ומרגש. זו מין תקופה כזו. אתם שומרים לי פה מקום,כשאצליח?

בזרועות פתוחות. כיף לשמוע אותך, רוני. שלך, סוריקטה

רוני יקרה כתבת שזו תקופה אבל האם כן שתפת כאן? הייתי שמחה לשמוע ממך.

את יודעת שכן. את מוזמנת תמיד!!! :)

מקומך שמור .. תמיד שמחה לבואך ... בואי בקצב שלך , שבת טובה לך

קפצתי לומר שלום לכולן ולך אודי תודה על היותך כאן מנהל בחום ובמסירות את הפורום... שיהיה חורף בריא Aya

יופי שאת, איה. שלך, שלכם, סוריקטה

הי איה באת לשתות קפה ..... מה שלומך רוצה לשתף .

היי איה, מה איתך? אנחנו פה עדיין ;)

קפצתי לכאן ואני רואה שאת עדיין מדברת על אותם פגיעות... אני רוצה להציע לך לנסות לראות את חצי הכוס המלאה, את חכמה וכשרונית ויש לך הבעה בכתב מצויינת (וזה מקצת ההיכרות הוירטואלית שלנו), אולי נסי לקחת את הכשרון שלך למקום שיביא לך הרבה יותר כסף וסיפוק? זה מאד קשה לחיות עם הפגיעה הזו שאת חווה... אבל יש דרכים לצאת מזה ולשקם את ההרגשה שלך... חבל לך על האנרגיות.... בהצלחה

הי איה, לו היה זה פשוט... אפשר להיות נבון ורב כשרונות, אבל למבנה האישיות יש משקל גם כן, משמעותי ביותר, כנראה. ייתכן שהוראות הפעלה או הבנה בהיגיון יעילות פחות, נכונות ככל שתהינה. שינוי תפיסתי עמוק הוא מורכב למדי, וגם, כנראה חלקי. הלוואי. סוריקטה

רוצה ולא יכולה. השתיקה שוב מנצחת. הוא מנסה לדובב ואני בשלי... לא מסוגלת להגיד באמת את שאני רוצה. לא משתפת בכאב. למען האמת מעולם לא באמת שיתפתי. משתפת רק ברסיסי מידע. וכי איך ניתן לשתף בכזה כאב? ובאם אשתף חוששת שיכאב יותר. כי הדברים יצופו ויכאיבו וירדפו את שלוותי. תוהה האם אינני מבזבזת את זמני. האם יש טעם לנסות? האם אי פעם אוכל באמת לשתף?

ועייפות. לילה טוב, סוריקטה

... והיה עבורי מאד לא פשוט לקום בבוקר. עוד יום עמוס, ובסופ"ש, כנראה שכמו בדרך כלל, כאשר אין ממש מחיובויות, ארשה לעצמי קצת לקרוס ולנוח. מקווה שמספיק. סוריקטה

הי אהובה טוב שנתת לה להיות ואיך את היום ? רוצה לשתף כאן אתך

סוריקטה יקרה איתך בעצבות..

ושוב אני נעצבת לי - הלכתי למכונה במיוחד כדי להוציא את השטר החדש עם האיור של לאה גולדברג, וחשבתי לי, שכיום, אני צריכה לעבוד כארבע שעות כדי להרוויח את הסכום הזה. אבל זה מה שאני יכולה ומרשה לעצמי כעת. יותר טוב מאפס וחיים בפנטזיה חסרת גבולות. אז, אגב, תודה שיש באפשרותי להוציא כסף ממכונות. זה קצת שם אותי במקום של אנשים רגילים. סוריקטה

מרשה לשלוח חיבוק עוטף כזה

ובשבילך : https://www.youtube.com/watch?v=ycAvBfuJvYw

סוריקטה יקרה, מקווה שתתאוששי איתך שירה

הי אודי, תיכננתי לי היום התבהרות, אבל נפצעתי. בפרצוף. בידיים. ונראה לי שממש לא מקרית ה'תאונה' הזאת בעיתוי שלה. העצבות הפכה לזעם. וזה רע מאד. אולי ניסיתי באיזו דרך משונה להשיג בכי. ולא שהיה. אאחל לעצמי שיפור. סוריקטה

מה שלומך? האם התחושות הקשות קצת התפוגגו? האם זה בסדר לשלוח חיבוק חם?

הי אודי, יש לי משהו שאני רוצה לשתף בו כאן, אבל מפחדת עד מאוד. תמיד קיים הפחד שמישהו שמכיר אותי יקרא כאן, ואז אהיה חשופה אולי אני אכתוב רק ברמזים? או באופן מעורפל? אבל באופן כזה שיספק את הצורך שלי בלשתף. אני חשה תחושת אהבה עמוקה מאוד , ולשם שינוי לא כלפי המטפלת הקודמת. וגם לא כלפי המטפלת הנוכחית. כמובן, שלא עשיתי ולא אעשה דבר כי ישנה המציאות שלצערי מונעת ממני דברים (בסדר, אני מונעת מעצמי) ופתאום הכל נהיה מסובך. אבל אם לרגע אני מנטרלת את כל המסביב, אז רוצה לספר שיש בי אהבה עצומה , רגש עמוק ומלא שממלא אותי. וכן, יש לי אפילו משיכה גופנית והדמיון שלי טיפה מתפרע. המציאות כמובן שונה עד מאוד. והדמיונות שלי לא יתגשמו. דיברתי עם המטפלת, וואוו דיברנו על זה הרבה. והיא לא מרוצה. טוענת שהרגשות הללו יגרמו לי לשברון לב, ואני צריכה לקבל החלטות. כמובן שהמטפלת צודקת, מידי פעם אני מרגישה את הלב שלי נסדק לו קצת קצת. אבל לא רוצה לשמוע אותה עכשיו! אני אשים לי אזניות ושתדבר אל הקיר . אודי, נכון שלא חייב שהכל יתגשם?

מיקוש זה משחק באש ....מוכר לי מאוד .. תזהרי יקרה תשמרי עלייך. אל תשימי אוזניות תקשיבי לה היא רוצה בטובתך

נשארות בו כמשקע ומהדהדות. מהדהדות . מהדהדות.. מה בדיוק הן מהדהדהות? למה מסרים מאיימים/שלילים/מגבילים מן החוץ נחרטים אצלי יותר חזק בזכרון ואילו אנשים אחרים מסוגלים לצפצף על זה ולהגן על עצמם מבפנים? איך יוצרים את החוסן הזה? ואיך מתמודדים עם תוקפנות ואגרסיות, גלויות וסמויות שאחרים מפנים אלייך? איך מונעים את החדירה של האנרגיה התוקפנית והמסרים המסרסים או מגבילים לסיסטם? מלא אנשים מחמיאים לי על כל מיני דברים ומה שנשאר מהדהד אצלי זה דווקא המסרים וההתנסויות השליליות. זה נדבק בזכרון ולא עוזב.. למה? נראה לי שקשור לחוויה שלא הגנתי על עצמי בבטחון ובנחישות מול הגורם השלילי. לא הבסתי את האויב שישמור על פיו ולא יעז לנסות להגביל אותי. לא נאבקתי מספיק. לא הצבתי גבולות נחרצים. התקפלתי. התחלתי יותר מדי להרהר איפה החלק שלי ומה אשמתי ואיפה אולי 'הזמנתי' את היחס השלילי והאמת היא שנראה לי שיש פשוט אנשים רעים שלא תומכים בעצמי של אחרים. הם רואים את ההתפתחות שלו כמשהו שבא על חשבונם ולכן מוצאים לנכון לתקוף לסרס ולהגביל.. אין אצלם מחשבה או תפיסה של win win. גם יש אנשים שיוצרים טרינגוליאציות. מסיתים צד שלישי נגד מי שהם מעוניינים להביס. ונכונות של צד ג לשתף פעולה גם לא ברורה לי. למה אנשים משתפים פעולה עם החרמת מישהו שמעולם לא עשה להם שום רע רק כי חבר שלהם מסית? למה הם לא שומרים את השיקולים שלהם נקיים מהטיות כאלה? קראתי עכשיו את הספר in sheeps clothing. מכיר אודי? האם באמת יש אנשים שכל המוטיבציה שלהם היא יריבות תחרות וחתירה לניצחון והשגת יעד אישי גם אם רומסים אחרים בדרך? ודווקא האנשים האלה הם בעצמם הכי מציגים את עצמם על פניו כשוחרי טוב בזמן שמפעילים אגרסיות מיניפולטיביות ללא לאות? אצלי יש רצון להטיב עם עצמי. בהחלט. ומלא פעמים בהרגשה שלי אני זקוקה לתמיכה חיצונית ועידוד ושירצו בשבילי ולאיזו חוויה של שייכות ונאהבות ואישור ופרגון... אני שונאת את התלות שאני חשה בסוג כזה של חוויות כדי לחוש טוב עם עצמי ולחוש לגיטימציה לפעול בעולם. זה מחליש אותי. אני רוצה להפוך להיות ספק הליגיטימציה של עצמי ולתת לעצמי אישור. לפרגן לעצמי ולהעיז. שמתי לב שדווקא מתי שרציתי להפוך חזקה ועוצמתית יותר פתאום קמו אנשים שהם התנהגו כיריבים וניסו להוריד אותי למטה. נראה שצריך לדעת להתנהל במן תחכום ולא להיות שקוף. לא יודעת.. קיוויתי שהעולם יהיה מקום מפרגן ונעים ולא מקום שיש בו גם יריבים או אנשים שדוחים מסיתים וכיוב.. הבעיה שבתוך כל ההמולה אני לא מצליחה למקד את התודעה שלי בטוב ולהשתיק את כל הרעשים והרחשים שאנשים יצרו עם התייחסויות שליליות. כבר התרחקתי מהמקומות ההם ועדיין האנרגיה השלילית כמו נדבקת. כמו אקו שנשאר בזכרון. למה? ואיך נפטרים מזה?? רוצה לנקות את עצמי. לפעמים אני כבר שוקלת ללכת לטיפול אנרגטי אצל כל מיני מטפלת מוזרה ב'עין רעה' .. לא מאמינה בזה אז לא נראה לי שאתדרדר עד כדי כך חחח אבל באמת שלא מבינה למה אני 'ככה' .

הי מימה, בעיניי, את נוטה להזכיר תכופות, וגם כעת, עולם של נרקיסיזם. רצוי, כנראה, שאנחנו נכיר את החלקים האלה בנו, כדי להשיג שליטה במידת הנפח שהם תופסים. אודי כתב לא מזמן יפיפה מה משמעותו של תיקון. ואוסיף - גם לי אין רכב, ואני דלה בכסף, ועדיין יכולה להרגיש עשירה לפעמים. ואת ההודעה של מיקה אליך שמעתי: ממי ממי ממי (אמא בהיפוך הברות). סוריקטה

מימה יקרה האמת היא שלא הבנתי כמעט כלום עד שהתחלתי טיפול... וזה לוקח זמן ... השאלה היא האם המציאות שאת נמצאת בו מספיק מטריד/כואב/ מקשה כדי שתפני לטיפול??!!

תודה ליום חדש מרגש במיוחד תודה שאני בסדר עם זה כרגע תודה שאני יודעת להיות גם שאני בניתוק תודה שיש לי יכולת לראות את השני תודהשאני לומדת עוד ועוד אמפתיה והכלה ולא מוותרת על הרגשות הפנימיים שלי תודה על צמיחה ותהליך תודה על אמא ואבא שהביאוני לעולם הזה תודה על דברים טובים שהיו בהם שהם לימדו אותי תודה שאני יכולה גם לראות את הטוב שבהם מבחי לבטל את הרע שהם גרמו לי תודה שהיא עדין כאן ושאני יכולה לעשות תהליך עם עצמי של כעס והשלמה תודה שאני יכולה להבין אותה ולכאוב אותי תודה שאני לומדת עוד ועוד על עצמי על חוסר המושלמות שלי על כל חלקי הנפש שלי תודה על יכולת לתקן את עצמי לשנות להיות במקום טוב יותר תודה שהקמתי משפחה אחרת גם עם שילמתי ועדין משלמת מחירים מטורפים על זה . תודה שהצלחתי להסביר למטפלת שהיא לא יכולה להסתכל על מערכות היחסים שלי בעיניים שלה כי יש המון משתנים שהם לא נורמלים וההליכה בן הטיפות לוקחת מחירים שהם אולי לא נכונים אבל הכרחים . תודה על העץ הזה שמחזיר שפיות , גורם לי להשאר כאן כשההרס רוצה לברוח תודה שלמדתי לקחת מרחק מבלי לבעוט תודה על המקום הזה שבזכות היותו וירטואלי ובזכותך אודי מאפשר התנסות ולמידה ..קרבה מרחק ,שיח , שמירה על עצמי ,גבולות ועוד ועוד .. תודה על אחיזה בדרך שעוזרת לשמור על שפיות הטיפול תודה על מטפלת שמאפשרת שמרגיש כל כך שהיא שם לא כי היא חייבת כי אם כי היא רוצה תודה למטפלת הקודמת על החריש העמוק על הבורות שלימדו אותי לעבוד ישיר יותר כנה יותר תודה על תהליך שלימד אותי האובססיביות שבי שלימד אותי לעצור עוד לפני שהיא מתחילה תודה לכל המצטרפים לעץ תודות זה כל כך משמח אותי לקרוא אותכן תמשיכו לבוא ☺ סוריקטה זה רעיון לא רע בכלל עץ בריאות לא מבטיחה להצטרף אליו תמיד אבל מבטיחה להשתדל זה אולי יגבר על ההרס שיק תודה על הצטרפותך ותודה שאת מביאה אתך את נושא הפרעת האכילה שהורסת כל פינה טובה בחיינו .יחד זה הרבה יותר קל אודי תודה לך על היותך על הנתינה שלך לצמיחה שלי ושל כולנו .... אוהבת אותכם ותעשו שהיום יהיה טוב אליכם עד כמה שאתם יכולים 😍

תודה לך, אביב, חייכתי כשקראתי והבנתי שאני צעירה חח. ברוחי נאמר לי שאין לי גיל. אולי זה ככה בעולם הדיסוציאטיביות. נחמדי ומשעשע בעיניי. ובהמשך - תודה שאני מטפלת בתינוק ויש לי לגיטימציה לעשות דברים של תינוקים, למרות שעוד מעט תקרא לי האזרחות הוותיקה. תודה שכרגע אני קצת נחה. סוריקטה

כן גם אני חושבת שזה ייתרון שלהעולם הדיסוצאטיבי ... והיכולת לשחק ולהיות בעילם הקטנים .. . תגידי השתגעת😊איזה עולם הוותיקים יש לך עוד מליוני שנים עד אז .. את פשוט בגיל הנכון אפשר להתחיל לחיות .... אתך

הי שוב אביב, יש לי אפליקציה שמנטרת פעילות גופנית, דופק ושינה (באמצעות מכשיר נוסף). ניתן להוסיף לתוכה נתונים תזונתיים, מסת שריר ושומן. פה עצרתי ונתתי לעצמי חופש. מרגיש לי מעקב מוגזם. ומבחינת תזונה - יוצא שאני די נצמדת לאותו תפריט מפתח. ובעשר השנים האחרונות התנודות במשקל שלי נמוכות יחסית, ובס"ה, אני מאוזנת. תודה לטיפול. זה קרה רק שם. גיל המעבר או לא - באופן תמוה, כלל אין לי קרייבינג לסוכר, למשל. סוריקטה

נפלא לקרוא... אין סיכוי שתהייה לי אפליקציה כזו לצערי אני כל כך לא במקום טוב מבחינת שמירה על בריאותי שזה פשוט עצוב

להתקרבל מתחת לפוך כאשר סוער וגשום בחוץ דובים שמרגיעים ריח של בוסם על הטישו בית בטוח עם 2 מנעולים אור בגדים חמים יכולת להכחיש ולהעלים ולנתק נכונות כרגע ללכת לטיפול למרות הפחד וההתנגדות מספיק כסף להיום יכולת לתת לאחר נכונות לגעת בדברים מפחידים

בוקר טוב עולם מה שלום כולם .. אני כבר ילד אמיתי , תודה שאני בתהליך להיות להרגיש תודה שאני מבינה סיטואציות גם שלא מרגישה כלום תודה שאני יודעת שאני אמורה להרגיש ככה או ככה ולהתנהג בכאילו תודה על עוד יום עמוס תודה שאני לומדת להתגמש ויכולה לשנות תכניות די בקלות היום תודה שאני לא העתק הדבק של אמא תודה שאני מזהה תנועות גוף והתנהגויות דומות ונזהרת מאוד תודה על מים חמים ואפשרות לחמם בקור הזה תודה על הירוק מסביבי תודה על הטבע שמתפרץ הבייתה תודה על הבנה של דברים מסויימים תודה על מטפלת וטיפול וגעגוע תודה על בעלי החיים תודה על פרנסה תודה על המקום הזה תודה שאתם כאן

תודה שאני בפעילות מתמדת ולכן עדיין לא קר לי ממש. מאידך, עצירה מעמתת עם רגשות של כאב עז, עם התמצית שלהן (להרגשתי), ותנועה בלתי פוסקת אולי קצת בורחת מהן ומוהלת אותן. סוריקטה

כן אודי..גם היא אומרת כמוך..ושאני מוסיפה סבל על כאב וחבל.....הייתה פגישה היום ושתפתי. ביקשתי מראש שמיכה וטישו. היא אמרה שהטיפול נועד לספק את מה שאני צריכה..ואכן היא גם קיימה. ספקה את מה שרציתי ואפילו הרבה מעבר לכך!!! הייתי מדוכאת מאוד..הייתי על הספה היום..בכיתי דיי הרבה..בשוק מעצמי שאפשרתי לה לגעת ולדעת וגם לעצמי..היא אמרה שאני מעבירה דברים למןדע...לא קל בכלל!!!.פתאום הבנתי הרבה תוך כדי....בכלל היה מאוד מכיל ואמפתי הרגשתי את מה שחשבתי שאבד לי בטיפול..ובכלל פתאום רוצה לספר עוד ועוד ולבדוק לעומק כי יודעת עכשיו שהיא יכולה להכיל( מזה פחדתי ורציתי אפילו לעזוב אך משנשארתי כדאי לטפל בזה.) תודה אודי שעזרת לי להתלבט ולהחליט בסופו של דבר...תודה לכל הבנות הנפלאות שמכילות ומגיבות. אוהבת את המטפלת שלי מאוד ובוטחת בה גם במקומות קשים..אוהבת אותך אודי ואת המקום הזה. תודה מעומק הלב.

'כמה חזקים כשמרשים לעצמנו להיות חלשים וכמה קלים לאהוב'. חיבוק, סוריקטה

זה דורש אומץ לאפשר ולשתף ואת עושה את זה.. לומדת לסמוך .. שמחה בשבילך שאת נשארת עם המטפלת ושאת צומחת וגדלה בטיפול

מיכלי חייכתי שימחת אותי מאוד זה לא פשוט לאפשר אבל זאת הדרך הנכונה חיבוק

אני ממש נאבקת עם הדחפים לבולמוסים. אני חסרת שקט. אני כל המן רוצה לטרוף את כל המקרר ומכריחה את עצמי להרגיע. זו ממש גמילה! אני מפחדת שאני לא חזקה מספיק בשביל הדבר הזה.... אני לא מבינה למה, למה הצורך הדפוק הזה לאכול ולאכול ולאכול?! למה הוא תמיד היה שם? אין לי כוחות יותר. אני לא רוצה את זה יותר, שמישהו ייקח ממני את הדבר הזה. יש תקופות שאני מצליחה לצמצמם את האכילה שלי למינימום, ואני מחזיקה בזה מעמד חודשים. וכרגע זה מרגיש כל כך רחוק ממני.. כי אני בקושי מחזיקה מעמד בין ארוחה לארוחה. איכס, אני מגעילה את עצמי בטירוף. בהמה. אוף, נורא קשה לי.

הי שיק, ההסבר שאני מוצאת לדחפי האכילה הבלתי נשלטים, הוא אי קבלה של חלקים בך ורצון להקיא אותם. בהיות בלבול בין נכנס/נספג ליוצא, בלבול בין טוב לרע - מתרחשת ומתבצעת זלילה מטורפת. במצב הבריא יותר אנו משתמשים בתזונתנו (הקונקרטית והנפשית) במידה ובאיזון כדי להפיק ממנו את הטוב ולפנות את הרע החוצה. אולי אם תביני את מה את פחות סובלת בך, תכונות, חלקים באישיות (וזה לגמרי בסדר) וכן תתני להם מקום, אבל מוגבל, ובאופו עמוק, המצב ייטב. לא מיידית. ולא קסם. ולא שחור לבן. אט אט. שלך, סוריקטה

מכירה היטב את מה שאת מתארת למרות שאנחנו לא מצליחות "כרגע" להתגבר על הדחפים זה לא עושה אותנו מגעילים. מאמינה שאת עושה את מיטבך... הזמן יגיע וכמו שאת כתבת שהיו תקופות בעבר שכן הצלחת יותר... אל תתייאשי יקרה...

כל כך מבינה את החשק את הרצון ברמת הצורך לטרוף הכל להאביס על הגוף עוד ועוד ... עצוב , אל תפגעי בעצמך עוד ,בשמות גנאי אין בזה צורך .. ואת הלמה ? קחי אתך לטיפול שם מקומו .. וכן זאת גמילה....אתך

אודי שלום, אני מתבוננת מהצד, רואה איך אחרות משתפות. לפעמים גם אני רוצה, אבל לא יודעת איך או חוששת מהתגובה שלך, או חוששת שאתאכזב. לפעמים אני רוצה לשתף ומרגישה שלא נעים לי אפילו לשמוע את עצמי שוב מתלוננת, ואולי לראות את המילים כתובות ולחשוב איך שום דבר לא ממש השתנה עשוי להיות מייאש. אבל היאוש ממילא כאן, ושומדבר לא השתנה והזמן עובר וממש לא יאמן כמה גרגרים יש בשעון החול הזה. אני בעיקר מאוד בודדה, ממשיכה בשיגרה קפדנית ומקפידה להסתיר. קשה למצוא מקום לכל כך הרבה דברים סותרים. ויש כל כך הרבה חלקים. ואני בשיגרה רק חלקיק קטן שכל כך הייתי רוצה שישבר. עייפתי מאוד. והנה שיתפתי. תודה אודי

החשש מתגובה לא מכילה או מבטלת או לועגת או סוגרת. בטוחה שאינך מתכוון לאף אחת מאלה. זה שלי, לצערי, לגמרי שלי, ועדין... תודה אודי

הי שירה יפה, גם אני חוששת להתאכזב. מאד. הציפיות הציפיות. חסר לנו חום וליטופים מהסוג הרך. נעדר התשוקה מהסוג הלא נכון. שלך, סוריקטה

טוב ששתפת...תודה. אם לא תנסי איך תדעי?? תשתפי במה שמתאים ותראי את התגובות..כך תוכלי להחליט כיצד לפעול..ככה אני עושה בכל אופן.

תודה מיכל

אמא שלא רואה אמא שלא שומעת עד היום אני פשוט לא קיימת לא נמצאת ילדה שקופה רק אלוהים יודע מה עשיתי לאמא שלי כשנולדתי שהיא כל כך לא אוהבת אותי. הרבה בכי מאתמול בכי פנימי עוד מפגש כואב עם מי שילדה אותי אמא שעוד מעט לא תהייה ויש צורך כל כך גדול לתיקון לחוש אהובים . היום איבדתי זמן אחרי הרבה זמן שזה לא קרה לי .. עצוב לי מאוד מאוד הכל ביחד כבר יותר מידי הבריאות הגרועה כל כך ,ההתמודדות עם האנשים האלימים האלה , הזכרונות שמאיימים להטביע. ... אודי יש לך שיר או מילים לכאב הזה .משהו לאחוז ....

אודי תודה .. רוקפור בועטים ומחבקים במידה הנכונה 😊

הי אביב, שוב האשמה הזאת. את לא אחראית למה שאמא. את לא אחראית ליצירה שלך. את לא אחראית לדפיקות שלה שבגללה את בעיניה שקופה (*היא* לא מפרידה). אבל זאת תפיסה של ילדים קטנים, שזו סביבתם, והם גדלים כך. עצוב נושא הבריאות, עצוב האנשים האלימים האלה... שלך, סוריקטה

יודעת בהגיון ושמחה על תזכורת אבל הרגש אויי הרגש ....

רוצה לאחל לכם לילה טוב , עוטף ..מלטף.. תקשיבו לגשם ששוטף את כל האבק ,הזיהום והכאב, כשאתם מכורבלים מתחת לפוך היטב ... ואולי באמת הגשם ישטוף את הכאב ?... במבי.

גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, נֶאֱנָח שָׂדֶה מֵחֹם גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, מִתְחַנֵּן הַגַּן בְּלִי דֹּם שְׁמַע קוֹלֵנוּ אֵל שָׁמַיִם וְרֵד לָאָרֶץ, גֶּשֶׁם מַיִם! גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, מִתְנוֹעֵעַ כֶּרֶם אַט גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, בַּפַּרְדֵס יִלְחַשׁ כָּל בַּד שְׁמַע קוֹלֵנוּ אֵל שָׁמַיִם וְרֵד לָאָרֶץ, גֶּשֶׁם מַיִם! גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, מִתְפַּלֵּל גַּם יֶלֶד חֵן גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, אֵל שָׁמַיִם לָנוּ תֵּן שְׁמַע קוֹלֵנוּ אֵל שָׁמַיִם וְרֵד לָאָרֶץ, גֶּשֶׁם מַיִם! תפילת גשם / מילים: לוין קיפניס, לחן: יצחק אדל *************************** חיכיתי כל כך לגשם הזה, שישטוף את האבק והטפילים מהעלים, שישטוף את המלחים מהקרקע, שייתן לי קצת מנוחה מההשקיות ובזבוז המים תעשו לזה אנליזה לכיוון הנפש אם אתם רוצים. רק שלא יהיה קר. (אני עם חתולים) סוריקטה

רק אני שונאת אותו, את הגשם? הוא עושה לי מועקה נוראית....

הי שיק, אני מניחה שברבים יש חלקים שפחות אוהבים את הגשם. שהתחושה הכללית על פניו היא אפילו שנאת הגשם. לעתים אנשים ספונים תחת מחסה, ואני, אני חושבת לעצמי שהנה, דווקא כשמתרוקן בחוץ מאנשים, אני יכולה לתפוס מקום ענק וכל העולם שלי. אז לפעמים אני נמשכת והולכת לים בסופות הכי חזקות (שיש בישראל...). סוריקטה

כמה כייף הגשם...הכי כייף בעולם. אוהבת חורף וגשם יותר מכל העונות ;)

שלום, אני נמצאת בטיפול מזה כחמש שנים. בשנה האחרונה הטיפול הפך לפסיכואנליזה עם ארבעה מפגשים בשבוע. חל שיפור משמעותי לטובה בחיים שלי והייתי מגדירה את הטיפול כמוצלח. יחד עם זאת, מעולם לא הרגשתי חיבור ריגשי למטפל, להיפך הרגשתי תחושת זרות עמוקה אותה אני מרגישה עד היום וככל שהטיפול מתקדם, תחושת הזרות הזו מתעמקת ולאחרונה יש לי תחושות גועל ושנאה עמוקות לאותו מטפל, מה שהוביל לתקופה ארוכה של אי שיתוף פעולה מצידי בטיפול. חשוב לציין שאני משתפת את הפסיכולוג בתחושות אלו, אנחנו בוחנים אותם אך הן רק מעמיקות אצלי וההגעה לכל מפגש קשה מאוד עבורי והדיבור על הנושא והתחושות הקשות שלי לאותו הפסיכולוג אינן משחררות את המועקה, אלא מעצימות את התחושות הקשות, מה שגורר גם אוסף הולך וגדל של נושאים עליהם אני רוצה לדבר שנשמרים בבטן. לדעתו, החלפת פסיכולוג תשכפל את הבעיה במקום אחר, בשונה מתחושותי אותן הוא מגדיר פאנטזיות לא מציאותיות. קשה לי להרגיש שבתשובה לשאלת החלפת הפסיכולוג אוכל לקבל ממנו תשובה אובייקטיבית, שכן הוא מאוד רוצה לעזור. מה גם שהפסקתי לסמוך על שיקול הדעת שלי בנושא. אך הקושי בדיבור הפך כל כך בלתי נסבל ובלתי מוסבר לי שאנני יודעת האם זוהי בעיה אובייקטיבית או לא. אני נמצאת בסבל מאוד גדול שמפגישה לפגישה מעמיק ומשתלט על חיי היום יום שלי. כיצד אפשר לדעת אם החלפת פסיכולוג תעזור?

הי מימה, הממ..מה שלומך? תדעי שחסרת לי כאן. אני די אוהבת לקרוא את ההודעות שלך לפעמים, מבינה שהן מבטאות הרבה כאב, ואולי קצת לא יפה שאני לא מתייחסת אליו, אבל יש בהודעות שלך המון אינטליגנציה ונראה שאת בחורה עם יכולות מאוד גבוהות. אני אוהבת את זה בך. מזדהה קצת עם התחושות שלך כלפי המטפלת ההיא. גם אני , כמוך, קצת מתוסבכת ומסתבכת עם דמויות נשיות. אז מה? הכל בגלל אמא? בנוסף מה שמושך את תשומת ליבי אצלך זה היכולת שלך לכתוב על קשר גם גברים (האקס נגיד ) באופן מאוד חופשי . אבל זה לא באמת חופשי, אלא קצת מנותק. כאילו לצמצם את הקשר שלך איתו רק לקטע פיזי. את אהבת אותו? הרגשת אליו משהו? לא מתכוונת לפנטזיות הצלה, או לשאיפות שהיו לך כלפיו אלא לרגש ממש טהור בלי שום דבר מסביב. נראה שברגע שתרגישי אז אולי הוא כן ירצה להישאר ולא יחפש רק עניין פיזי בך. בדרך כלל קשר עם אנשים הוא הדדי. אגב, גם לי יש חרדת נהיגה כמוך ואני גם לא בחורה עשירה ואין לי הרבה כסף. הנה עוד דברים משותפים בינינו. לנסוע באוטובוס זה גם סבבה. והרבה כסף זה סתם דאגות :-)

כן הרגשתי אליו. בדימיוני עדיין מרגישה אליו. ל'אליו שבדמיוני'.... ככ הייתי רוצה תיקון ממנו אבל זה לא יקרה. הוא מעולם לא אהב אותי רגשית... אני בספק אם הוא בכלל מסוגל לאהוב מישהי ככה. לא בטוח חייכתי מההערה שלך לגבי חרדת הנהיגה והכסף... :)

היום נפגשתי עם דיאטנית שטיפלה בי בעבר, מישהי שאני מאוד אוהבת ומעריכה. מישהי מכילה, אמפתית וחמה. היא טיפלה בי בתקופות מאוד מאוד קשות, בשיא הפרעת האכילה שלי, וכשהתאשפזתי ומשם עברתי לבית השיקומי נפרדה דרכנו. היום, אחרי לבטים רבים, החלטתי לחזור אליה. ולשם שינוי-גם להקשיב לה. אז בנינו תפריט, מאוד לא דיאטטי (כי דיאטה, לפי תפיסתה לא עובדת) אבל גם לא מוגזם, במטרה להפסיק את הבולמוסים וההקאות. ואני צריכה להקשיב לה, כי היא יודעת על מה היא מדברת, והיא טובה במה שהיא עושה, אבל..... מה אם לא אצליח? מה זה בא לי לבלמס. כאילו, מה זה בא לי? הכי רוצה בעולם והכי לא רוצה בעולם. ואני צריכה להילחם בזה. אני יודעת בודאות שאני לא רעבה עכשיו. אז זה לא משהו פיזי, רק רגשי. אז צריכה להלחם בזה. וזה קשה. מצד שני זו התחלה חדשה והלוואי שאצליח. כי אני לא רוצה את הסיוט הזה בחיים שלי יותר. זה באמת סיוט. אני גם צריכה המון סבלנות כי כרגע לא מתמקדים על ירידה במשקל, ואני כל כך רוצה לרדת, והמון, ועכשיו ומיד. כי אני לא סובלת את עצמי ככה (ובעצם, אני לא סובלת את עצמי בשום צורה). זה בלתי נסבל. ואני אמורה איכשהו פשוט להיות עם זה, לתת לזה להיות ולא לנסות להילחם בזה. לא כרגע לפחות.... זה אולי הדבר הקשה מכל. ועוד משהו... בחודשים האחרונים אומרים לי (חברות, אמא, אחותי...) שאני צורחת ובוכה מתוך שינה, ומדברת, כאילו מנסים לתקוף אותי. זה חוזר על עצמו שוב ושוב, ואני לא זוכרת מזה כלום. מוזר, לא? אני תוהה אם יש לזה איזושהי משמעות... אודי, אשמח לדעתך? שיהיה לכם שבוע נפלא. שיק

הי שיק, ראי מה כתבתי לאביב בעץ התודות :-) אני נוטה להסכים עם השיטה (באשר לתפריט האכילה)המתפשרת והאפשרית לא קיצוני של מותר ואסור, אלא יותר של מומלץ ופחות מומלץ, גם בבחירות וגם במידות. ובעיקר להתאים אישית לפציינט וגם למצבו הנפשי. מה הוא יעכל, איך הגוף ישתמש באוכל. כמזין, כרעל, מורכב מורכב. יש לי הפרעות שינה מאז ומעולם אבל שנים שנים שנים שלא ישנתי (שינה באיכות טובה ועמוקה) עם מישהו (אדם) בחדר, וגם אין סיכוי שאקליט את עצמי למרות שאני סקרנית לפעמים לדעת. את מצליחה לזכור חלומות? סוריקטה

היי... לא, מזמן לא זכרתי חלום. הייתי רוצה לזכור....

בוקר טוב .. את יודעת ,אני לא זוכרת חלומות כמעט בכלל .. לעיתים רחוקות רחוקות אני זוכרת איזה חלום .. זה מעניין אני מחכה לספר של אודי שנוגע בחלומות...אודי יש צפי למתי ...

איזה יופי שנפגשתן, מאמינה שתצליחי! קודם חשוב לקבל את הגוף שלך כמו שהוא אחר כך...לנסות גם להיות ראלים. בהצלחה

כאב נפשי=סבל ובור עמוק מתמשך למרות הנסיונות ...עם הבריאות זה טכני ויסתדר 😓 ניסיתי להעזר ולשתף את אחותי בקטנה...זה לא עןבד... אף פעם לא עבד. ואני מאכזבת את המטפלת שלי כי היום נפגשנו ולא שתפתי למרות שראתה שכואב...

מכירה לנסות לשתף במקום המוכר עם ציפיה שיקשיבו ולרוב לא מקשיבים והתסכול בזה שלא שתפנו את המטפלים שלנו הרי בשביל זה אנחנו משלמים מטפלת שלי תמיד אומרת שאנסה לקבל את עצמי גם כאשר אני לא מצליחה לשתף.. אנחנו שופטים את עצמינו כל כך ומרגיש שאנחנו אף פעם לא בסדר מאחלת לך וגם לי שנוכל לשתף במקומות הנכונים ולקבל את עצמיני כאשר אנחנו לא מצליחים..

הי אודי, התחברתי למילותך - המטפל שלי ממליץ לי להבדיל בין סבל שהוא כזה של-ככל-האדם, לבין סבל 'פסיכי'. (נכתב במילים שלי. הוא, אלוף הניסוחים, מנסח הרבה יותר טוב ומקצועי). סוריקטה

יהשאלה המפורסמת: מתי בכית בפעם האחרונה? אני בוכה הרבה ולא במקומות הנכונים :( גם בעייתי...כל הזמן מחייכת. כלפי חוץ הכל טוב. הרע נמצא בשיתוף רק פה ועם המטפלת..לעיתים רחוקות משתפת דברים אישיים עם הקרובים אליי... היא תמיד דברה על מישהו מבחוץ שניתן לשתף...פתאום או לא ממש פתאןם גילינו יחד שזה דפוס במשפחה שלי...לכסות- כלומר הכל טןב ומחייכים ומבפנים הלב זועק....אז עכשיו הוא זועק ובוכה וכלפי חוץ דומם..לכן מבינה אותך סוריקטה. רוצים לבכות ולא יכולים...מבאס

מיכ אני מזדהה. גם אצלנו במשפחה, לפחות עד השנים האחרונות, לא נהגנו לדבר על מה שכואב. היינו עוטים(יש מילה כזו?) מסכות, למרות שכולם ידעו שדברים לא טובים קורים. היום אנחנו הרבה יותר פתוחים ואני מסוגלת לספר להורים שלי דברים שלפני כן לא הייתי חולמת לספר להם. ולגבי בכי.... הפעמים היחידות שבכיתי בטיפול היו כשמישהו יקר לי נפטר. הסבתות והכלב. מעבר לזה - לא בכיתי בטיפול. ובכלל בחיים אני לא מרבה לבכות.

שיק יקרה, אני כל כך שמחה שהצטרפת. בהמשך לדברייך - עם אמא מעולם לא יכולתי לדבר על כאב וגם לא אוכל. היא מאד חולה בנפשה. עם אבא (שלא חי עם אמא) קצת יכולתי. והיום באמת דברים השתנו ויש יותר פתיחות. המטפל אומר שגידלתי אותי וגם סביבה שלמה. זה מרגש לשמוע. לכן גם יכולתי לחגוג יומולדת ראשון בחיים בגיל 50. נדבר, סוריקטה

אז את בכל זאת יותר קטנה ממני 😊☺

סוריקטה יקרה, כשהייתי צעירה יותר, נערה, והתמודדתי עם כאב בל יתואר, ולא יכולתי לדבר עליו עם ההורים, המטפלים אמרו שאני מנסה להגן עליהם, לשמור עליהם מהכאב האיום הזה. הם גם אמרו שזה לא התפקיד שלי. אבל תמיד פחדתי להכאיב להורים. פחדתי גם לאכזב אותם. אני לא יודעת בדיוק למה, אבל איכשהו בשנים האחרונות זה השתפר, אולי כי גדלנו, כולנו. הנה רק לאחרונה, הסתרתי במשך חודשיים מההורים שחזרו בולמוסים והקאות, אבל בשבוע שעבר סיפרתי. וזו הקלה. בעבר לא הייתי מספרת בכלל... שיק

יצאו ממני זעקות שבר מטורפות במשך חצי שנה. צעקות רמות. רק כשאני בבית לבד. אבל אפשר היה לשמוע מאד מחוץ לבניין. זה יכול לקרות גם אחרי אובדן של חתול חצר שהייתי קשורה אליו וטיפלתי בו. המטפל אמר שזו אינה דרך טובה שיכירו אותי. הזעקות כנראה נובעות מתוך הכאב שבקבלת האין-כל-יכולות. אודי, כמדומני, פעם כתב שלפעמים הבחירה הנכונה היא לשחרר. אבל האשמה הזאת (שגם קשורה להבנתי לתפיסה של הכל-יכולות). אבל זה לא בכי. סוריקטה

הי מיכל, את יודעת - אנשים שמסתכלים עליי מבחוץ, אומרים שמה שמאפיין אותי זו שמחת חיים. moi?! ובכן, זה אמיתי אצלי ולהרגשתי, מבפנים. לא מסיכה. לא הצגה. לצד זה, כמו שיודעים גם כאן, יש כאב ואובדן גדולים. אז אולי זה לא סותר בהכרח. בינתיים, מניחה שיש לי עוד הרבה חשיבת המשך. סוריקטה

מצחיק, גם אצלי..המאפיין אותי זה אופטימיות ושמחת חיים... עשינו משחק כזה בהשתלמות שכותבים דברים על אחרים והתכונות הבולטות שכתבו אחרים עליי היו : שמחת חיים, אופטימיות מחייכת תמיד ואוהבת לעזור. מעניין איך אנחנו נראים בעיני אחרים ובעיני עצמנו... .גם אני שואלת האמנם? אולי יש בנו חלקים שלפעמים קשה לי להבין שיש גם וגם...לא הכל שחור לבן.

מה זה אומר עליי שאין לי מסוגלות לגשר על ההפכים? למה דרך האמצע חמקמקה ממני כל כך?

הי מיקה, את יודעת, נדמה לי שפעמים מספר רשמתי גם כאן שהפכים הם היינו הך. רק לקיחת כיוון קיצוני אחר על הציר, כאשר המניע די זהה. האמצע - משמעו להבנתי - מה שאינו קיצון. אז כנראה שגם שם (או רק ובעיקר שם) ולא בעוצמות של קצוות האמפליטודה יש חיים. באזור האינטגרציה של הגם וגם. צהרי היום (אמצע או לא...?) 😉 סוריקטה

בוקר מנסה להכניס את עצמי למקום טוב מודה על היש .. לא קל כשהסקלה הפנימית מכוונת על כאב פיזי ונפשי גם יחד .. . תודה על סופש שעבר בשלום תודה שאני מצליחה לכתוב תודות תודה על עזרים שעוזרים לחיות תודה שיש שריד שרוצה לחיות תודה לכל מי שסביבי תודה שהצלחתי להחזיק פחות או יותר את הפנים בסופש הזה תודה שאני מבינה דברים תודה על מחשבות תודה על קושי ויכולת לעמוד לו תודה שאני אני תודה על מיטה חדשה שקיבלה אהובה במשפחה תודה על יכולת כלכלית לקנות דברים גם לחיות הבית שלנו תודה שזה היה חשוב לא רק לי תודה על מים בברז תודה על חיבורים גם אם כואבים תודה על הבנה מה היה המפתח להשלכות בטיפול הקודם תודה שהמטפלת הזו שונה ודומה לקודמת תודה למקום הזה שמאפשר כל כך ... חיבוק שבוע חדש לכולם

תודה על שהתחלתי טיפול אצל הדיאטנית האהובה שלי תודה על יום ללא בולמוס תודה על העבודה שלי, תודה על קניות שעברו חלק ללא מוצרים מיותרים, תודה על ירדני - החברה הכי טובה ביקום הזה, תודה על שאני לומדת לבשל לעצמי, תודה על מוזיקה שאני נהנית להקשיב לה, תודה על שהיה בי הכוח לנקות קצת את הבית, תודה על הפורום הזה

תודה שאירגנתי לעצמי בעיקר אוכל בריא (וואלה בא לי לפתוח עץ בריאות). לא על פי גישה טוטאלית תובענית, אלא מתאימה ורכה. תודה שתינוקי ישן וטרחתי אתמול מאד לעשות המון עבודות, כך שעכשיו יש לי מעט פנאי לפוש. מתכננת לארגן לי עוד משהו חדש קטן היום - מקווה שזה יוכל לקרות. תודה לי מראש. מה חסר עדיין ונעדר ומצריך עוד עבודה נפשית? קישוטים בבית. סוריקטה

תודה שלמרות הקושי אני כותבת תודות כאן תודה על מטפלת וטיפול תודה על שיחה עם אחותי תודה שאנחנו לא נופלות לבור הרגיל תודה שאני מסוגלת לומר שאני פגועה וכואבת תודה שלא בתפרקתי לגמרי אתמול תודה שיש כדורים טבעיים שעוזרים מול הקושי תודה שאני קשובה לפנים ולכ הודפת תודה שמניפולציות לא עובדות עלי תודה שאני רואה את הקושי של השני ולא מוותרת על המקום שלי תודה על במקום הזה שמאפשר

תודה שאני מנסה לראות את הטוב תודה שלא וויתרתי על טיפול תודה שהנחתי את הכעס בצד והייתי ממש בסדר תודה על מקום עבודה וצוות תומך ואוהב תודה שהתגברתי על דחף לעשות משהו לא לטובתי תודה שאני לפעמים אמיצה תודה

במידה ואני מאונן הרבה(פעם פעמיים בשבוע) איך אני יכול לגרום לעצמי לרצות להפסיק?(וכמובן להפסיק). לפני המעשה אני משתוקק לזה נורא איך כמה רגעים לפני שמסיים מתחיל להרגיש חרטה כאילו משהו לא בסדר. בנוסף אני לא מבין איזה מבין השניים גורמים לי לשקיקה, מצד אחד מניע ביולוגי ומצד שני מניע נפשי.

הי, לא שאני מבינה יותר מידי (וכולה אני רק משתתפת בפורום), אבל נראה לי שהתדירות שאתה מתאר ממש לא גבוהה. גם לא כתבת באיזה גיל אתה, ואם יש לך זוגיות. ועדיין זה לא נשמע לי הרבה. תוכל לחפש בגוגל ולראות. יש מידע לרוב. וגם על תחושת האשמה המתלווה. שזו, אולי בעייה מטרידה יותר. ואולי אם זה לא באמת פוגע באף אחד, אז למה להפסיק. ונמתין לתשובת המומחה, סוריקטה

זה לא מספיק שהמטפלת מאמינה בסיפורים/סיוטים/ .. זה לא מספיק שאתם כאן בפורום מאמינים כי אני לא מאמינה ולא סומכת על עצמי.. אני מוטרדת מאווווד שהכל שקר.. אני לא רוצה יותר לחיות במציאות הנוכחית ולתת מקום לחלקים שבתוכי כי זה מטריף לי את השכל... זה מפחיד אותי ברמות ואינני מסוגלת לשאת יותר. אני מרגישה שאין לי לאן לברוח... ואני רוצה לברוח... אני רוצה לברוח מאוד מאוד...

מכירה את התחושה.... שולחת חיבוק עוטף.

תודה שאת מבינה

הי ינשוף, מקום מוכר. כמה שנים חלפו, עד שמשקל דברי המטפל והסביבה הצליחו לעמוד ולהזיז מעט את מאזני הכפות. קשה להאמין שמשהו יוכל מול הכוחות החזקים ההם. גם אני אמרתי המון - לא מספיק לא מספיק לא מספיק. לאט לאט לאט. להתמיד. לא לוותר. אל תיפול רוחך. שלך, סוריקטה

תודה רבה סוריקיטה יקרה

נכון!!!!!!!

עברה כמעט שנה מאז שהוא חתך ממני. יצא קצת לדייטים פה ושם. לא משהו שהמשיך מעבר למפגשים ספורים... אפילו נישקתי מישהו אחר פעם אחת . אבל בתכלס אני תקועה על האקס. לפעמים אני שולחת לו הודעות והוא לא עונה. לא יודעת אם הוא בכלל מקבל אותן. אין לי דרך לראות. אני יודעת שהוא לא רצה להמשיך את הקשר הזה וזהו. הלבשתי עליו פנטזיה והיו לי מלא תקוות. שום דבר מהן לא התממש. הרי הוא לא באמת רצה בי ברצינות.. היא שיחק בי. לקח וזרק. אני מתקשה להשלים עם זה. מה גם שנמשכתי אליו ממש פיסית וזה בחיים לא קרה לי בעבר. לא הרגשתי משיכה בעבר לאף גבר עד לרמה שכבר תהיתי אולי משהו בי 'מקולקל' . אבל איתו כן הרגשתי. ממש אהבתי איך שהוא נראה חיצונית . אבל פנימית לא היה שם הרבה. הוא היה חידה. הוא לא היה רציני. בהתחלה הוא גרם לי להרגיש מאד רצויה ואחכ מאד לא רצויה. זה לא הוגן. הוא בן 43 ורווק. מה הבעיה שלו? איך אפשר לאהוב להיות לבד כל החיים כמו שהוא חי. נראה לי הוא אוהב רק את עצמו. אני מתגעגעת לכל התחושות הפנטזיות והתקוות שהיו לי כשעוד היינו יחד. זה נלקח ממני. משכו לי את השטיח מתחת לרגליים. והכל היה מקושר אליו. לא למישהו אחר. אז איך עוברים הלאה?? איך עוברים הלאה??

הפרדה מאמא, אולי? וואחד סיפור. מימה, לא פשוט, כנראה שמאד לא. שלך, סוריקטה

והיית רוצה לבכות? אני בוכה כמעט כל פגישה אבל בכי שקט כזה... אצלי זה הרבה פעמים תחליף ללדבר על משו

הי חנה, אני שמחה שההודעה שלי הזמינה אותך. שאלת שאלה יפה וחשובה. אודי כתב - משאלה. הקשבתי מאד. אבל אני, אנ'לא יודעת. אני לא יודעת. אנחנו אומרים בשיחות, ואני כרגע מדקלמת ולא מרגישה, שאני פוחדת כל כך שלא יעמדו בבכי שלי. ונניח שאבכה בטיפול, אז לא יהיה מי שיחבק. אסור לו לגעת בי. חבילות הטישיו-ים שעמדו אצלו, לא שירתו אותי. איפשהו אני כועסת על הטישיו-ים האלה. אנחנו גם אומרים שאני מחפשת להישאר מוזרה, בשרות אמא. גם את זה אני לא יודעת כרגע. אולי אתחבר למקום הזה. סוריקטה

חיבוק יקירתי...❤

רואים שלא הייתי הרבה זמן זו היתה אמורה להיות תגובה להודעה שלך

שתהיה שבת שלום, נעימה ושלווה למרות הפנים הסוער שבי, שאקבל את החסר בחיבוק..ולכלם חיבוק עוטף ונעים חזרה. אודי, מה שקיווית מתרחש, מקום שנעזר אחד בשני ומכיל ולא תלוי רק בך, בתשובות שלך. האם גם אני פחות תלויה? תלוי את מי שואלים ומתי :( עכשיו זקוקה לשלווה וחיבוק שקט ועוטף ללילה טוב. שבת שלום.

... עדיין לא בכיתי בכל שנות הטיפול? תוהה כמה זה מוזר. סוריקטה

יכולה רק לומר לך שגם אני עם ותק בטיפול ולא בכיתי בכלל (למעט רגע אחד של מחנק בגרון שלא התפתח לדבר), גם אני חשבתי שמוזר וגם שאולי אני עוצרת את עצמי, שומרת את עצמי מלהרגיש לידה...או שאולי לא נוח לי איתה לבטא רגש, שהיא לא נותנת לי תחושה של בטחון להשתחרר...איך בזבזתי שנים איתה בנסיון שזה יקרה

אודי תודה ,כל כך נפלא ונוגע .. סוריקטה אהובה מאחלת לך שכן תצליחי לפחות בטיפול .. יודעת מהנסיון של מי שלא אפשר בכלל , בעיקר בגלל המנטרות של אמא. שאני לפחות בחדר מאפשרת קצת בכי זה מרגיש אחרת אחר כך . חיבוק לשבוע חדש

אודי, יופי של מילה מצאת עבורי - משאלה. משאלה וחרדה די הולכות ביחד לפעמים. מה מעכב, מה... סוריקטה

האקס שלי נפרד ממני לפני שנה. היינו כמעט שנה יחד. ללא מגורים משותפים ובעצם הכל התפוצץ שהבנתי שאין לו כוונה שנתקדם לשם.. אז האקס נפרד ממני לפני שנה ו.. אני זוכרת את הקשר איתו וההקשרות אליו כאילו זה היה אתמול. כל התקוות שהיו לי ביחס לקשר. אדם משכיל מאד ומסודר מאד כלכלית ואני לא אשקר שקיוויתי שיאהב אותי באמת ואזכה להנות גם מהשיפור ברמת החיים שאולי יוכל להציע לי... ככה זה שחיים בעוני יחסי. כסף הופך לשיקול.. 'אהבה טהורה' ללא שום אינטרסים זה לאגדות. בטוחה שאם הייתי מכוערת ממש גם הוא לא היה מתייחס אליי בכלל. הוא חשק בי בגלל תכונות מסוימות ואני חשקתי בו בגלל תכונות מסוימות. והייתה משיכה פיסית אמיתית בינינו. וכבר עברה כמעט שנה. הוא לא זוכר אותי בכלל. המשיך הלאה. ואני? הזמן קפא לי. רוצה להמשיך את הפנטזיה שלי מאותה נקודה שבה הפסיקה. אם הוא היה אוהב אותי באמת הוא לא היה נפרד. הוא היה ממשיך ומשקיע. הוא מעולם לא אהב אותי באמת. רק לסקס. לא לחיים . לא בקטע רגשי. והוא דווקא אמר לי מראש שהוא בעייתי בדברים האלה. לא הקשבתי... ומלא גברים פונים אלי. אבל התעייפתי. למי יש כח להקשר מחדש? להימשך מחדש? להסתכן בדחיה מחדש? עייפתי. נמאס לי להפגין כוחות כלפי חוץ שבתוכי אני שבורה ועייפה. כל הגברים האלה שאוהבים אישה כשהיא חייכנית עם שמחת חיים שיודעת מה היא רוצה וקלילה ואסרטיבית וכ... איך לכל הרוחות אמצא מישהו שיאהב אותי באמת? עם העובדות האמיתיות על היותי בולימית ומקבלת קצבה. גרה אצל הורי.... וכן אני דווקא מצחיקה ויש לי חוש הומור ואני חמודה .. אבל אני לא עצמאית ככ. אין לי הרבה כסף משלי ויש לי חרדת נהיגה .. זה לא כזה 'אטרקטיבי' . וגברים כמו האקס הזיבלון שלי אוכלים בחורות כמוני בלי מלח . טרף קל. שנה עברה מאז זרק אותי ומאז הוא נהנה מהחיים בלי שמדגדג לו המצפון בכלל ואני? רק מתגעגעת לפנטזיה שהייתה לגביו, לגבינו, שבכלל לא התממשה במציאות. השרץ הזה יכל לעשות אותי המאושרת באדם אם רק היה רוצה. אם רק היה אוהב. הוא לא אהב. כואב לי הכל. הפכחון הזה. כמה פחכונות מרים אפשר לסבול? מתי יגיע הנס שלי? אני מעדיפה לבד ולא להתפשר. ואני מעדיפה להיות מובטלת וחופשיה ולא עבד בתוך ארגון שמשלם פרוטות. פסיכולוגים לא מכבדים העדפות כאלה כמו שלי. הם ניסו לומר לי איך ההורים לא יחיו תמיד וכמה חשוב לצאת לעבוד ולצאת מהבית. הקשבתי להם ויצאתי לעבוד ויצאתי מהבית וכלום בהרגשה שלי לא השתנה. להיפך. זה היה אפילו יותר גרוע. רק הרגשתי שאני עושה מלא דברים בניגוד לרצוני ושאף אחד לא באמת אוהב או מחבב או רוצה בי יותר בגללם. זה לא הביא שום בשורה לחיי. אז מאסתי. מאסתי בכולם. מקשיבה רק לעצמי מעכשיו. גם במחיר שאף אחד לא יאהב אותי לעולם. לא צריך. שום גבר ושום כלום. מי שלא יכול לחבק בי את הכאב באמת ומקרוב לאהוב ולרפא אותי מבפנים אז אין לי שום עניין בו. וזה בעצם כולם.

בת כמה את?

מעניין, קראתי את הכותרת בשיבוש. פרידה לפני שינה... (אצלי, משולב חרדות העניין הזה של הפרידה לפני השינה). ועכשיו בוקר. שבוע טוב מימה וכולם.

אודי אני מבקשת מילים כאלה שיחזקו את המקום שכל כך מפחד מהאנשים הרעים של היום. אודי הם באמת אנשים מסוכנים וזה שלב שמערכות החוק לא יכולות לעזור . ..תלונה רק תגדיל את הסיכון ... לא מתכוונת לוותר להם אבל זה ממש משחק באש ,של עולם שאני לא מכירה ... אני פוחדת כל כך .

לצערינו העולם לא מבין...אכזר. אכן צריך אומץ להתמודד מול אנשים בעמדות כח....את חזקה!!! והטוב ינצח! חיבוק

הם לא בעמדות כוח הם עבריינים שבטוחים שיכולים לקבל הכל באיומים והפחדות ...לא פשוט אבל הטוב ינצח

זה עוזר ומקל קצת

... נשמע ממש מפחיד, ממי... לא יודעת מה הייתי עושה לו הייתי במקומך, לא יודעת... עצוב ומרגיז חיבוק סוריקטה

תודה .לא שיש לי ברירות , לוותר להם זה אומר לתת את האצבע ואחריה תבוא כל היד . אלוהים יעזור לי .... עוד אחד מהדברים שיחשלו את הנפש . 😊

מקום לא פשוט אביב יקרה כל כך הרבה רוע בעולם... איתך, ינשוף

מנטרות נון סטופ שאומרים... "את שקרנית.. את מדמיינת לך... שום דבר לא אמיתי... את משוגעת.. אלוהים יענש אותך... ועוד ועוד כך זה היה אז... מה שאמרו לנו... וכך המנטרות האלה ממשיכים היום בתוך הראש ואין לי שקט בפנים

זה רק מנטרות של פעם היום אפשר להגיד דברים אחרים...אוהבת שולחת חיבוק עוטף לכולך

אני יודעת ... אבל עדיין הם בתוך הראש ולא עוזבים אותי תודה אביב יקרה

... הן יושבות שם לפעמים ממש חזק ועמוק ועושות המון רוח. מטריד מאד. מוכר ומובן. לומדים לאזן ולמצוא משקל נגד. המון עבודה. שלך, סוריקטה

הם יושבות כל כך חזק כעת שכל מה שאני רוצה לעשות הוא להפסיק טיפול כי הכי הכי אני לא סומכת על עצמי שאני יודעת את האמת

ינשופי, אם מושמע קול של ספק - אין זה בהכרח אומר שהכל הפוך. שהכל שקר. שהכל הזוי. מאד קשה לאזן, ויש תקופות שבהן פחות מצליח... מבינה ומחזיקה לך אצבעות, סוריקטה

סוריקטה יקרה תודה רבה 💗

כן אודי הן קשות ולא מרפים.. המטפלת מקשיבה ומאמינה אבל יש בתוכי קולות ששתפו להם את המוח והקולות האלה הם רבים..

היום , זה ממש חילחל הכאב .. ההבנה שאם הם חלקים של האני שלי אז גם הסיפורים שלהם זה מה שאני מספרת שזה סיפור חיי... שזה אומר שאבא פגע בי גם אם אני לא זוכרת זה אומר שהייתי מה שאני אומרת שהייתי ... כואב לי שאני משתגעת נמאס לי . אני נטרפת בתוכי ... לא מצליחה להפנים שזה סיפור חיי ולא של מישהי אחרת סליח שמביאה לכאן את הקושי הזה יודעת שאני לא היחידה .. אודי אם זה כבד מידי אל תפרסם

לא כל כך הבנתי, כנראה כי אני חדשה, אבל אני יודעת כאב עמוק מהו, ואני שולחת לך חיבוק גדול.

אביב, תיאורך מזכיר לי קצת פאזל מאתגר במיוחד, שלאט לאט החלקים הופכים לתמונה שלמה וברורה. תוכלי לספר מה את רואה בתמונה?

מבינה ומזדהה אין לי הרבה מילים... סליחה איתך בלב

תודה על חיבוק על יחד גולם יקרה בהתחלה נכתבה גם התמונה אחר כך הבנתי שזה נורא כבד .. אז כנראה ששוב נשארת עם התמונה לבד אבל נראה לי שככה הכי נכון . תודה 💜

הי אביב, נראה לי שגם אני באיזה מקום מספרת את הסיפור שלי באופן מנותק כאילו היה של מישהו אחר. מניחה שזה מנגנון הגנה הישרדותי שיישאר איתי. היה מאד קשה לתפוס שזו אכן ההיסטוריה ההזויה שלי. עד כדי איך-אפשר-לחיןת-עם-זה-ולמה-לא-להתאבד. ואני פה. שלך, סוריקטה

אז זהו שאני מוכנה לוותר על ההגנה הזאת וזה כל כך קשה שכל מה שאני חפצה לעשות בחלקי זה לסיים עם זה . אבל יש בי חלקים מלאי כוחות שלא מוותרים וזוכרת את היש . רק פשוט לא נתפש שכזה דבר לא זוכרת .. . סוריקטה זה אומר שהייתי גוש בשר שכל מי שרצה כולל מנהל בית ספר נגע ופגע זה פשוט הזוי ברמות על ... ומה זה אומר עלי וכן כל השאלות של למה נולדתי בכלל.. ויחד עם זה אהובה אנחנו גיבורות ואנחנו מנצחות את החיים בכל פסיעה שאנחנו עושות ..הצעדים שלנו גדולים יותר מכל פרופסור או מנכל ... חיבוק עוטף מקווה שלא טירגרתי מידי ..

שחזרנו קשר קדמוני דומיננטי בתפקיד הקורבן בכל הקשרים האחרים העוקבים עם מוטיבים דומים. זה *לא* אומר שאנחנו זונות פתייניות ואנחנו אשמות. אנחנו גם לא אחראיות לבריאה שלנו (לא בחרתי לבוא לעולם וגו'), ושוב, גם לא אשמות. כל הפורום יכול להיות טריגרים. גם בחיים. לא תמיד יודעים איפה זה נופל. אבל אם יש מקומות שהם מידי - ההגיון אומר שאם יש לנו אפשרות בחירה - נתפוס מרחק. אביב יקרה, שיהיה ליל מנוחה וסופשבוע נעים. הלוואי. סוריקטה

אודי, 'לחיות משמעו לכאוב'... אני תוהה לעתים אם כאב החיים והגדילה אצל תינוקות הוא כה עצום, עד שגם מסיבה זו, כחלק מהתהליך ההתפתחותי, השנים הראשונות ראשונות נותרות מעבר למודע. סוריקטה

חיבוק אוהב :(

מותר, לשלוח לך חיבוק גדול וחם ועוטף?

שולחת חיבוק אוהב מיכל יקרה

שולחת חיבוק וים כוחות את תעברי את התקופה הזו ותצאי מחוזקת

תודה לכן..מרגישה שאין בי טיפת אומץ...יש נשים חזקות ואמיצות...אני תינוקת שלא מסוגלת ......

מיכל, זוכרת שדיברת על חוזקות ועל חולשות? בכל אחד מאיתנו יש מזה ומזה. יש מקומות (חלקים) בהם אפשר להתחזק, יש כאלו שאולי פחות. תינוקת היא מילה כללית, שקצת נדמה לי שהשתמשת בה כגנאי. הייתי רוצה להאמין שמותר לפעמים להיות חלשים, נזקקים, תלויים (ובכוונה בחרתי במילים האלה שרצות כאן בהקשרים שלך). סוריקטה

מיכל - מגיע לך ואת ראויה. מחבקת סוריקטה

וחיבוק תומך ומרגיע גם ממני. :)

וואו...יקרות, תודה! קשה לבקש לפעמים......פחות אבל עוד כואב, היא שלחה "חיבוק גדול"...נו, כבר ביקשתי לקיים עוד פגישה, שוב, כמו פעם :( וביקשתי שנמשיך כרגיל ואני מקווה שהיא לא כועסת עליי או מאוכזבת ממני ובאמת מתכוונת לחבק :( משהו שחסר לי מאוד מאוד עכשיו..חיבוק כזה מכיל.

הי אודי, אודי, בעבודה תמיד הייתי בצד. אף פעם לא הייתי מעורה יותר מדי עם הבנות ולא לקחתי חלק מאוד פעיל בשיחות איתן. והן בכל זאת תמיד חיבבו אותי וחשבו שאני שקטה וקצת מוזרה ובמובן מסוים גם קיבלו אותי ככה. מאז שסיפרתי על הפגיעה והתקרבתי אליהן , אני מרגישה יותר מנודה. אני מרגישה מובכת מאוד ומרגישה מאוד לא אהובה ולא קשורה. לדוגמא עכשיו הן דיברו כולן על איפור מסוים מחו"ל ואני לא מבינה שום דבר בזה , ובניגוד לעבר , הן פתאום מעירות לי ועוקצות אותי ואפילו עושות לי קצת פרצופים כאלה של חוסר הבנה שלהן אותי. וכאילו פתאום יש ציפייה ממני ודרישה ממני להשתתף. קשה לי עם הציפייה הזו ממני כי זה גורם לי להרגיש חוסר ביטחון. מאוד הייתי שמחה לשיחה אחד על אחד עם אחת הבנות על כל מיני נושאים עמוקים ובעיניי חשובים. אבל מאוד קשה לי להתבטא ככה בחברת כמה בנות ביחד ובשיחות כאלה.

מיקוש את מתוקה אמיתית...במקרה אחר הייתי אומרת לך שתעזבי שיחות כאלה שיטחיות אבל בגלל שזה עבודה אז אין ברירה לפעמים ..אבל את לא חייבת לא להבין תמיד יש את גוגל להשלים פערי ידע ... ואם זה יעודד אותך לא מבינה כלום באיפור וזה גם לא מעניין אותי ☺

מיקה, מסכימה עם אביב באשר לשטחיות. סוריקטה

תודה על יום חדש בפתח תודה שקמתי יחסית שלמה תודה על תובנות ומחשבות תודה על ניתוק שעוזר לתפקד תודה על מאמר מדוייק כל כך תודה על מטפלת מיוחדת במינה תודה שאני מוכנה לקבל את כל חלקי העצמי שלי גם עם בהסתייגות אני יודעת ומבינה שזה ממש חשוב תודה שאני לא מוותרת לעצמי ועל עצמי תודה על עשייה תודה שאני מנסה להוריד הרס עצמי תודה על אכילה לרוב שפוייה תודה שאני מזהה את הבולמוסים גם אם לא תמיד מצליחה לעצור תודה שכבר הרבה זמן לא הקאתי תודה שיש דרכים אחרות להביע מצוקה תודה דלמדתי לבקש עזרה תודה שיש בי דמויות מובנות בטוב שהרצון הראשון כשקורה משהו לשתף אותם והם גם שמחים כשזה קורה ...משהו מאוד ראשוני שלא קרה עם אמא או אבא . תודה על יום עמוס שכבר החל תודה על כוחות למרות הכל תודה על המקום הזה שמאפשר בטוב להיות תודה על היותכם תודה אודי על היותך כל כך בטוב

מנסה.... תודה על שקיבלתם אותי בחום תודה על עבודה שמרגשת אותי תודה על חברות נפש תודה על שיש טוב לצד הרע תודה על המשפחה המדהימה שלי תודה על שישנתי טוב הלילה

תודה על הניתוק שעוזר לי להמשיך

תודה על בוקר חדש תודה שישנתי מה שישנתי תודה על מים חמים למקלחת הבוקר תודה על קפה תודה על אוטובוס תודה על בעלי החיים והטבע תודה למילים תודה לשירים תודה על היותי מורכבת . תודה שיש לי כוחות תודה על הגנות הנפש תודה שמצליחה לכתוב תודה שאני לא מוותרת תודה שאני לא מתפרקת לגמרי מול אנשים רעים תודה על מטפלת וטיפול תודה שאנמ מצליחה לבקש עזרה תודה שיש מי שמוכן לעזור ולהיות תודה על אהבה ושמחה לצד הכעס והכאב תודה על היותכם כאן

תודה שיש לי כבר מחשב מחובר. עסוקה ועייפה. מספיקה פחות לקרוא לכתוב כאן - אבל אודי, זה נפלא לראות את הפעילות פה ואתה כל כך שותף. תודה לך. תודה למצטרפים החדשים ולוותיקים שלוקחים יותר חלק בשיתוף. סוריקטה

היי... מנה קצת לספר על עצמי... סבלתי מאז גיל הגן מהשמנה, וגדלתי להיות בוגרת שמנה. בגיל ההתבגרות התחלתי לנסות לצום ולהקיא, וכבר 18 שנים שאני חיה עם הפרעת אכילה. בגיל 16 אושפזתי במחלקה פסיכיאטרית כי הייתי בדיכאון ואובדנית, פצעתי את עצמי ושנאתי את עצמי. הייתי מאושפזת כ-5 חודשים, ואז הגיעה תקופה טובה יותר, במסגרת בית ספרית שהכילה אותי ופרחתי שם. במקביל ירדתי עשרות קילוגרמים.. (אותם עליתי בהמשך...). ומאז ועד היום אני מזגזגת בין תקופות יותר טובות, בהן אני מאוזנת, לבין תקופות מזעזעות שכוללות דיכאון, חוסר תפקוד ופגיעה עצמית. התקדמתי בהמון מובנים בחיים. ממצב של הימנעות לעשות דברים בגלל חרדה קשה הגעתי למצב שסיימתי בהצטיינות תואר בחינוך לפני שנתיים. לפני שנתיים התאשפזתי במחלקה להפרעות אכילה למבוגרים, בפעם השניה, והייתי שם 3 חודשים. משם עברתי לבית שיקומי למחלימות מהפרעות אכילה. קיבלתי הרבה דברים טובים בבית השיקומי, ובעיקר האכילה שלי הייתה בגדול מסודרת, מידי פעם בולמוסים קטנים, אבל בסך הכל הייתה לי שנה שקטה מסימפטומים של הפרעת האכילה. למדתי שם גם להיות יותר עצמאית ועוד דברים. אבל גם היה שם לא פשוט, עם כל החוקים והנהלים, ובעיקר ליקויים בהנהלה. לכן, באוגוסט האחרון, בניגוד להמלצת הצוות, החלטתי לעזוב. עברתי להתגורר לבד, בצפון הרחוק, התחלתי עבודה חדשה... אבל לא עבר חודש, והכל חזר. הבולמוסים חזרו ובגדול, גם ההקאות. ניסיתי לדאוג לעצמי לטיפול, פניתי למרפאה לבריאות הנפש פה, שם אני במעקב פסיכיאטרי ומשם נתנו לי גם את העובד סוציאלי שאני לא כל כך מסתדרת איתו. נפגשנו רק 3 פעמים, אבל זה לא מסתדר. העובדה שאני לא מוחזקת עכשיו בטיפול טוב ועוטף ממש מורגשת. התרגלתי להיות מוחזקת ושמורה בטיפול, התרגלתי שיש עם מי לדבר והתרגלתי שיש מי שאכפת לה ממני. עכשיו אני לא מרגישה ככה. בנוסף, בגלל טעות שלו ובגלל שאני לא יכולה, יוצא שלא נפגשנו בשבוע שעבר וגם לא השבוע, כלומר רק ביום חמישי הבא נפגש, ורק אז אוכל לדבר אתו על כך שאני לא רוצה את השיטה הטיפולית שהוא בחר לי (התנהגותית). אני חוששת שלא יהיה לי האומץ להגיד לו שאני רוצה להחליף מטפל. קבעתי תור לדיאטנית, שאני מכירה היטב ואוהבת מאוד, לשבוע הבא. אולי זה יקל עליי במשהו. בינתיים אני אוכלת את עצמי למוות.... אז אני מצד אחד מרגישה מאוד טוב, בעיקר בעבודה החדשה, וזו התחלה חדשה ומרגשת, מצד שני-הבולמוסים..... תודה למי שקרא, אשמח לתגובות.

הי שיק, שמחתי לקרוא את מה שכתבת את נשמעת מאוד אינטליגנטית, מודעת לעצמך ורגישה תוכלי בבקשה להסביר (רק אם נוח לך) את מקור הכינוי שלך? סתם זה פשוט סקרן אותי...

הכינוי הוא חצי מהשם האמיתי שלי....

היי שיק, תודה על השיתוף...וואו, מאוד לא פשוטה ההתמודדות שלך, אולי את פשוט מחפשת משהו מכיל ופוחדת ששיטה התנהגותית לא מספיק מכילה? אולי אפשרי לשלב כמה שיטות...אני לא מכירה את בריאות הנפש אבל זה יכול לשמש מקום טוב להתחיל בו, גם אם תחליטי שלא עם העו"ס הזה אולי יכולים להציע משהו אחר? ודיאטנית חשובה במקביל לטיפול נראה לי...שמחה שלא עזבת הכל לצפון כדי לברוח ולא לטפל אלא יותר נשמע שאת מבינה שאת זקוקה לטיפול והחזקה, מקווה שתמצאי את מקומך בטיפול נכון, מבין ומכיל, עם כל זה שיטה התנהגותית הכי מתאימה להתנהגות לא? הפרעה באכילה זו התנהגות לא? תקני אותי או אודי יתקן אם אני טועה..בהצלחה וברוכה הבאה.

נראה לי שאת צודקת. אני חושבת שטיפול התנהגותי מאוד לא מכיל. ואני זקוקה כל כך להכלה ואמפתיה, קבלה ואכפתיות.... אני חושבת שאת הטיפול ההתנהגותי צריך להשאיר לדיאטנית, והטיפול הרגשי צריך להיות דינמי.

תודה על שיתוף. כמוך מתמודדת עם הפרעת אכילה אמנם לא הייתי מאושפזת אף פעם (את אמיצה שבחרת לעשות זאת ) ובכל זאת מתמודדת בתופעות ובקושי של האכילה .. אני אוהבת את הרוח שאת מביאה אתך של נסיון חיים וטיפולים ..רוח שזוכרת את הטוב לצד הרע .. וראיתי את תודותייך שם על העץ .שוב ברוכה הבאה ☺

זה לא אופייני לי, לראות את הטוב לצד הרע, רגילה לראות רק את הרע, אבל הנה עכשיו אני לגמרי חיה את שני הצדדים במקביל, וזה מרגש אותי שיש לי האפשרות הזו. האם את רוצה לספר יותר על הפרעת האכילה? איזו הפרעה? האם את מנסה לטפל בה? רק אם נוח לך כמובן...

הפרעת האכילה שלי היא רק סימפטום לבעיות אחרות . ההרס העצמי שלי מתבטא בעיקר דרך האכילה בבולמוסים מטורפים ולעיתים גם הקאות . לא מגדירה את עצמי בסוג מסויים של בעייה כי לדעתי יש לי מכולם על הרצף כל פעם נוטה לכיוון אחר . מן הסתם יותר לאכילת יתר ובולימייה . טיפול ניסיתי כל מיני זה תמיד נגמר כשההרס היה גדול מידי . לא פשוט ,אולי הסימפטום הכי קשה וברור לי על מה הוא יושב .. בסוף אני אצליח להתחבר לגוף הזה ..

תודה על השיתוף הכנה שמחה שאת כאן איתנו

הי שיק, נתפסתי למשפט שרשמת: 'אוכלת את עצמי למוות', הוא נשמע מעולם הפרעות האכילה וגם אזכיר את האנורקסיה. ולהבנתי - הבולמוסים וההקאות הן די היינו הך, כאשר יש היפוך בין להכניס ולהוציא. פנים וחוץ. תלות ועצמאות. בינתיים, סוריקטה

הם לא מדברים על טעות לא טעות. הם לא מדברים על צודק לא צודק. הם מדברים על הכעס של מימה מימה כועסת. מימה כועסת. מימה הכועסת. אמאל'ה כמה שמימה כועסת. א-מא. כמה שהיא כועסת. המימה הזאת.

האמא... כוונתי הייתה לכמה שאמא בריאה חסרה לך. אבל ההאשמה העצמית החוזרת, בדרך כלל מעידה על כך שלך עצמך קשה לקבל את החלקים התוקפניים בך. מחשבות אליך, סוריקטה

לא יודעת כל כך מה לכתוב ואין לעודד, אבל תדעי שאיתך... אז תהיי כאן, טוב?

מיקה יקרה שלי, תודה. גם רק להיות זה בסדר. מעריכה את נוכחותך עד מאד. אני כאן מחפשת את המילים המתארות את החוויה בה אני נמצאת. יקל עלי שיהיה אפשר להגיד במילים

שדברים שלילים נתקעים ונזכרים לי שוב ושוב כאילו חצי ממני חי בתוך שחזור זכרונות רגשיים ורק חצי ממני פנוי להפתח לחוויות חדשות בעולם האמיתי- יש שם למצב הזה?? מה זה- אובססיה? פוסט טראומה? משהו אחר? מה זה? ולמה זה קורה? למה יש אנשים שמתאוששים מהר וממשיכים הלאה בקלות וכאלה שנתקעים על העבר הצורך הפנימי הבלתי מתפשר שיתבצע בו תיקון? איך אפשר להרפות ממשהו מקולקל או שלא הצליח או שאכזב ולנסות שוב ושוב כל פעם מחדש? בקלילות? הרי לסמוך ולהשען ולהחשף ולתת את הלב ולהאמין ולרצות ולייחל... אלה לא דברים שקורים בקלות... אז עד שהם כבר קורים, איך אפשר להתאושש בקלות ולנסות שום במקום אחר /עם אדם אחר/ אחרי שמכאיבים לך ככ? אתה יודע מה למדתי אודי? שאין דבר כזה אהבה ללא תנאי. זה לא קיים.

ואתה אודי לא היית כועס עם היית חי בעולם שהכאיב לך יותר מפעם אחת? אני כועסת כן. מה הטעם לחשוף את הבפנים הרך והכואב שלך אם במקום שיחבקו לך אותו ויספקו תיקון אנשים רק מכאיבים לך שוב? נתתי כל מה שהיה בי. את הטוב והיפה. את העדין והרך. את התום והאמונה. וקיבלתי בחזרה אטימות. קיבלתי אנשים שמשתמשים ומשליכים כראות עיניהם . מושכים בכתפיים בחוסר אכפתיות כמו מוסרים 'שחררי. אני לא חייב לך דבר'. הפסיכולוג לא חייב לי אמפתיה. החבר לשעבר לא חייב לי מחוייבות לקשר . אנשים בכללי לא חייבים להפגין רגישות. אף אחד לא חייב שום דבר לאף אחד בעולם הזה של 'אםאיןאנילימילי' וגם אני לא חייבת כלום לאף אחד. כל מה שנשאר זה לשים את כל הכעס והאכזבה בצד ולשחק אותה שמחה. אולי משחק העולם ישתכנע וייצא לי למצוא טוב חדש. אולי אולי יותר נכון יהיה לומר -טוב אמיתי ועקבי- כזה שמחזיק מעמד ולא מאכזב בסוף.

מימה, הגם שיש סיבה מוצדקת מאד לכעוס - אנחנו מפסידים הרבה כשאנחנו מקדישים את כל חיינו כמעט בהתרכזות בכעס הזה, וברגשות נקם, כך שהם תופסים נפח כל כך עצום ומעכבים באופן משמעותי את השאר. לומדים לחייך. ולא בכאילו וכהצגה. אני למדתי. אבל אחרי שנים רבות של טיפול. שלך, סוריקטה

מימה... ....... מימה ..הי.... .... את יודעת ? בדרך כלל אני קוראת את הודעותייך אבל נמנעת במכוון להגיב לך... מפחדת להגיב לך.. מפחדת מתגובה שלך אלי שתכאיב לי במקום הרך ,החשוף והלא מוגן שלי... בדיוק בדיוק איך שאת מתארת באופן כל כך נוגע ומחבר את המקום הפנימי שבך.. המקום הרך,החשוף,התמים שלך , שכל כך כאוב ומלא בכמיהה לתיקון במקום הזה... ... מימה... כתבתי הודעה ארוכה... אם לא מתאים לך לקרוא.. פשוט תסגרי את הפוסט שכתבתי.. .... מימה.... בהודעה הזו שלך אני הייתי מכניסה כותרת :מימה הכאובה.... שמעתי הרבה יותר כאב מכעס... ההודעה הזו שלך הצליחה לגעת בי במקום העמוק ביותר שבתוכי (עד כמה שאני יודעת ... מימה... אני רוצה להגיב לך מהמקום הרך,החשוף ,הכאוב שבתוכי.. יש לי בקשה... אל תפגעי בי... רוצה לשתף אותך... אני הייתי בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית ידועה . פרופ'..שבנוסף לעבודתה כמטפלת פרטית, לימדה שנים רבות באוניברסיטה, הדריכה מטפלים רבים ואף הוציאה ספרים לא מעטים.. פסיכולוגית קלינית ידועה... הייתי אצלה בטיפול חד שבועי למעלה משש שנים... זמן רב,לא מימה ? נתתי בה אמון מלא !!!! ואז... קרה משהו... אותה מטפלת מדופלמת "זרקה אותי מכל המדרגות" ללא סיום, כך, מהרגע להרגע... .. בעצם זה לא מדוייק.. היא עשתה איתי פגישה שבו אמרה שהיא חושבת שאולי צריך שנפגש פעמיים בשבוע במקום פעם אחת.. ואז שבוע לאחר מכן אמרה שהטיפול מבחינתה נגמר. שקרה משהו שהמיכל שלה התפוצץ.... ... את תופסת מימה ? אחרי המקרה הזה לא עבדתי תקופה.. כל הזמן עליתי לבניין מסויים לקומה ה 17 ובדקתי איך אני קופצת באופן כזה שיפגע עד כמה שפחות באנשים שמסתובבים ברחוב... תכננתי את היום, את השעה ואת כוון הקפיצה.... הייתי ....אני אפילו לא יכולה להגיד מה.... בעקבות זה לא האמנתי יותר בפסיכולוגים... גם שמנתי מאוד בעקבות זה... ניסיתי לאסוף את השברים שלי והלכתי לקבוצת או.אי קבוצה שפועלת לפי 12 הצעדים.. לא יודעת אם את מכירה את זה... אני חושבת ששם הצילו אותי... משהו בקבוצה ,ללא רווח, ללא תשלום,ללא דמות סמכות (פסיכולוגית וכו) לאט לאט אולי התאוששתי... אחרי שנים הגעתי לאמא צביה .. אחרי ששמעה את הסיפור שלי הציבה תנאי לטיפול: פעמיים בשבוע... ומשם לאט לאט זה הגיע ל 5 פעמים בשבוע.. מדובר על פסיכואנליטיקאית מנחה שאני עוברת אצלה פסיכואנליזה לפי גישתו של וויניקוט.. אמא צביה נוגעת בדיוק בדיוק !!!! במקומות הללו ועוטפת בחום,ברוך,בחמלה ואולי דרכה נעשה גם התיקון.... אני מספרת לך את כל הסיפור הזה היות וגם אני הייתי יכולה "להתקע" בקלות עם אותה מדופלמת... חבל על האנרגיות.. אפשר להשקיע במטפלת הפוגענית ואפשר לנסות לצעוד קדימה ולנסות אחרת... אני חושבת ומאמינה שהתקווה לטוב הוא בדרך בה הלכתי.. ... במבי.

וואו..במבי יקרה! אהבתי את התגובה שלך ואומץ הלב שלך והגילוי...לא בטוחה שאני הייתי שורדת אחרי דבר כזה.... איזה כח עצום לקום וללכת למקום אחר שיכיל ואז לטיפול חדש, אני כל כך שמחה שיש לך תיקון עם "אמא צביה."!!!!!!!!!! ושמחה שהחלטת להשאר פה :) וואו... מימה יקרה, באמת שחבל עלייך!!!! על הבריאות שלך!!! מה מועיל לך הכעס? אולי יש לך רווח מלהרגיש ככה? מלשתף בכעסים? לא יודעת...נשמע ממש רחמים עצמיים כאלה...ואת חוזרת המון פעמים על זה שהיא אמרה שעבדה קשה...או כל מיני אמירות שלה שנראו כלא מכילות סובייקטיבית כי מהצד זה נשמע אחרת, להגיד שעבדה קשה..נו, אז אמרה. לצאת מלופ זה קשה בודאי, ואם תחזרי על זה שוב ושוב זה פתרון? חשבי מה יכול לעזור? אולי להתגבר וללכת לטיפול אחר? לנסות לבטוח? מה יקרה? מקסימום תמיד אפשר לעזוב לא? בהצלחה.

רק אוסיף נקודת דימיון - לפני הטיפול הנוכחי (וכבר כתבתי כאן פעם) - הייתי בטיפול אחר. כן, אצל פסיכולוג שהפך להיות פרופ' והוציא ספרים על טיפוליו המוצלחים. מניחה שאני בכלל נשכחתי. במקרה שלי נאמר, ככל שהצלחתי להבין ולתפוס, שחבל על הכסף. לא הרגשתי אז שנוצר כלל אצלי כלל קשר איתו. עם הפסיכולוג. אבל חמש עשרה שנה (!) לא הגעתי לטיפול ודבקתי בגישה שאיני בת טיפול. בזבוז - מילת מפתח. ובטיפול הנוכחי כמה שנים חלפו עד שידעתי שאני מרגישה כעס. ואחר כך גם קנאה. היות שאני עקבית בתגובות אליך מימה, ולא מוותרת, אני גם תוהה אם את שונאת אותי. שלכן, סוריקטה

ריגשת אותי כל כך... הרגשתי יחד אתך את הרגע הזה שבו נאמר לך זהו נגמר ...כל כך הזכיר לי את הרגע הזה אצלי . מן הסתם כל אחת והמקומות שהביאו אותה לשם ובכל זאת הרגע הזה שאומרים לך "מבחינתי הטיפול הסתיים . סיימנו טיפול "כאילו את כלום בשבילה אחרי כל כך הרבה שנים .. שמחה כל כך שלא ביצעת את רצונך ושאת איתנו כאן . גם אני חייבת את התחלת הטיפול שלי בעצמי לאו איי. במבי אהובה תשמרי עלייך ,על הלב העדין והיקר שלך . חיבוק

תודה לכן... התרגשתי לקרוא את תגובותיכן... היה לי לא קל לשתף.. בכלל לא קל לי להיזכר בכל הקטע ההוא.... לא יודעת למה.. אבל ההודעה הזו של מימה מאוד מאוד נגעה לי ללב... הרגשתי אותה כל כל כאובה.. ממש הרגשתי שהכאב שלה עובר אלי דרך הוורידים... פחדתי לכתוב למימה את מה שכתבתי.. התלבטתי.. הרגשתי גם שאני מגמגמת בהתחלה.. אבל חשבתי שאולי אם אשתף את מימה ,יקרה משהו וזה יהיה אולי כמו "פומפה" איזה מחלץ פקקים כזה... רציתי שמימה תצליח איכשהו לפרוץ ולצאת מהפלונטר בו היא נמצאת.. לא יודעת אם הצלחתי... בכל אופן ,תודה ענקית לכן יקרות... וסוריקטה ? לא ידעתי שגם את היית אצל פסיכולוג קודם לפני האנליזה שלך.. וגם הוא פרופסור שכתב ספרים...מקצועיים..? הדרכה למטפלים ? אולי הוא כתב עם המדופלמת שלי ?? שלכן, במבי.

במבי, כותבת בקצרה - לטיפול ההוא בשנים ההן, ועוד גרתי אצל אמא - כנראה לא היה סיכוי גדול והוא נדון לכישלון. אחריו באו שנים של הרס קיצוני. המשך ופירוט יבוא, מניחה. סוריקטה

קראתי אותך גם למטה ואת יודעת כאב לי לקרוא אותך . כאב לי הצורך שלך להקיא מילים ,להקיא בדידות ,להקיא כאב ...ולמה אני אומרת לך להקיא כי את לא מאפשרת לעצמך וכתוצאה מזה למי שקורה להתבונן בכאב להיות אתך שם . את נאחזת בפסיכולוגית הזו ומשליכה עלייה את כל כאב חייך .כי הכי קל לכעוס על המטפלת שטעתה יותר קשה לכעוס על מי שפגע שהרס לך את החיים .מי שלא נתן לך תחושת ביטחון כשהיית צריכה . אבל את יודעת אני בהחלט רואה שינוי במה שאת כותבת מהפעם הקודמת בכתיבה שלך היום יש גם כאב ולא רק כעס .. אולי תצליחי ותאפשרי לעצמך טיפול אמיתי תוך כדי הבנה שלא כל המטפלים הם נמו המטפלת המיתולוגית אבל הם כולם בני אדם ועלולים לטעות ....אתך באמת

כמה מילים כואב לי לקרוא אותך... שומעת את הכאב מאחורי הכעס יודעת על מה את מדברת... יודעת היטב אין לי מילים חכמות רק שתדעי שאנחנו איתך ..

קראתי הכל.באמת תודה על המילים והרגישות וההתייחסות. מימה.

כתבתי מגילה ומחקתי ..... אפשר חיבוק צריכה שתהיו איתי.... מרגישה כל כך בתחתית אפילו שיודעת שזאת תחתית לצורך עלייה ... כרגע זה מרגיש כל כך כואב

אביב יקרה שולחת לך חיבוק אוהב ומרגיע יודעת כמה שזה קשה בטירוף.. הלוואי שיכלתי לקחת קצת מהכאב שלך.. איתך בלב תמיד💗

הי אביב, בואי. בידיים מושטות אליך, תומכת, מנסה, עד כמה שתרצי או תסכימי, להרים למעלה. ח-י-ב-ו-ק סוריקטה

אביבוש יקרה! אכן עצוב וקשה:( חיבוק מחזיק ותומך.איתך יקרה. מקווה שכבר מעט יותר טוב..

אביב, אני יכולה לתת לך את הקביים שלי, או ליצר עבורך רגלים ביוניות. אבל קודם לתת לך חיבוק אמיתי, עוטף, גדול, חם, חזק... מה קרה אביב?

תודה לכולכן ... תודה

אודי ? אני לא יודעת בדיוק מה אני רוצה לומר לך.. מה אני רוצה לומר לך ? לא יודעת.. אז למה אני כותבת לך ? ...גם לא יודעת בדיוק... אודי... :(( אודי..:(( ... לא יודעת... מרגיש לי כזה.. מרגיש לי... אני אפילו לא יודעת מה מרגיש... יש לי כזה גולה בגרון.. לא לבלוע ולא להקיא.. כאילו יש לך בגרון בפנים כזה בכי .. בכי שתקוע עמוק בגרון.. נראה כמו האדמה היבשה שצמאה למים.. בכי כזה שלא יוצא.. בכי צרוד כזה..חלוד.. צרידות כזו של כלי חלוד אודי...:(( במבי.

שוב בורחת.....

לא בורחת שוב- מתמודדת, אני פה מנסה להוריד את החבל...קצת מסורבל ומסובך הדבר , נלחמת עם הצד שדווקא מהדק אותו יותר. זהו חבל עבה מאד ומחוספס, כצבע החול שמשאיר סימנים על הצוואר ועל הלב. הקשר בקצהו מסורבל וקשה לפרום אותו. אפשר פשוט להדליק בקצה אחד אך הסכנה שהאש תתפשט ותכלה גם אותי.

יקרה ...רוצה לשתף שנעזור לך לפרום אותו .. אתך בלב כל הזמן