פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב. מאז שאני זוכרת את עצמי היתה לי בעיה בחברה.בילדותי לא היו לי חברים רבים ואף הייתי דיי דחויה. היום אני בת 25 ואמנם בטחוני העצמי בהחלט עלה בצורה משמעותית אך הבעיה החברתית לא נפתרה. הבעיה היא שאיני יודעת לאיזו חברה בדיוק אני שייכת. תמיד רוצה למצוא חן בעיני כולם למרות שזה בהחלט לא ראלי.תמיד חוששת שדברי יתפרשו כשטויות . חששותי יוצרים לי קשיים ליצור קשרים חברתיים. שכן בגלל קשיי אני נבוכה בחברה וזאת למרות שאיני ביישנית . איני יודעת אם בעייתי היא בעובדה שאולי לא מצאתי את זהותי שלי או שסתם הבעיה היא במציאת חברים. ברצוני לאמר שהדבר יוצר אצלי תסכולים וקשים רבים שכן כל הזמן מתחולל בתוכי מאבק פנימי שמתיש אותי ולא נותן לי שקט נפשי ושלווה. נמאס לי מהמצב. מה דעתכם יש סיכויי לפתרון ? ואם כן מהו? שנית האם לדעתכם טיפול תרופתי יקל מעט ויעזור לי.

שכחתי לאמר שבעייתי היא אינה חרדה חברתית. וזאת נאמר לי מאיש מקצוע על פני השטח אנשים חושבים שאני מאוד ידותית ואף יש אנשים כמו משפחה שממש לא מבינים אותי ואת בעייתי .

שלום מירב, הקשיים שאת מתארת הם בהחלט נושא לפסיכותרפיה (שיחות) וחבל שהיגעת עד לגיל 25 בלי לנסות לטפל בכך בעזרת איש מקצוע. ברור, שהצורך לרצות את כולם אינו ריאלי והוא מעיד על כך שבעצם אינך מרוצה מעצמך. בסופו של דבר, זהו לב ליבו של הטיפול הפסיכולוגי. אני בהחלט ממליץ לך לפנות לטיפול ולפי תיאורייך, אין אינדיקציה לטיפול תרופתי, אלא אם כן את סובלת מסימפטומים דיכאוניים ו/או חרדתיים שאותם לא כללת בפנייתך. אינני חושב גם שהמטרה צריכה להיות "הקלה", אלא שמצוקתך הנוכחית והעובדה שאזרת עוז לפנות לפורום הן מנוף שניתן להשתמש בו כדי לפנות לטיפול שיחתי מעמיק יותר מההקלה שאת מקווה אולי להשיג בעזרת טיפול תרופתי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ראשית תודה רבה שנית ממה לדעתך יכולה לנבוע בעייתי ?

שלום רב! יש לי ילדה בת 16 שלדעתי סובלת מחרדה, לא הייתי אצל רופא אבל אלה הסימנים: מכל דבר היא מפחדת, ללדת כי זה כואב, לצאת לארועים כי אולי יהיה פיגוע, לעומת זאת לחברות היא הולכת מתי שתרצה - יש לך סך הכל 2 חברות) כשהיא בבית והמשפחה מדברת על נושא מסוים היא יכולה להיכנס לסלון ולשאול מה קרה מה קרה בבהלה, היא יכולה לדבוק בנושא מסוים ולא תרד ממנו כמו למשל אני צריכה מכנסיים היא יכולה כל 10 דקות להזכיר לנו שהיא צריכה מכנסיים, ואז לנדנד לנו שהיא לא יודעת איזה מכנסיים. בסך הכל ילדה נאה (זאת התגובה שאני מקבלת מאנשים וגם אני חושבת כך) אבל עם בטחון עצמי נמוך מואד, כשאנחנו יוצאים היא צריכה הודעה של שעתיים מראש ע"מ להיות מוכנה וגם כשהיא מוכנה היא צריכה לשרותים (כי אולי לא יהיה בחוץ) היא צריכה להחליף נעליים כי אלה לא מתאימות פתאום, בערב כל יום בשעה 20.00 היא יושבת לראות חדשות ולאחר מכן היא מעדכנת את כולנו שכנראה תהיה מלחמה ומה יקרה? היא יכולה לשבת בחברת המשפחה ולא לומר מילה רק להקשיב בשקט, בבית היא לא נוקפת אצבע, אך לעומת זאת יכולה פתאום לנקות את חדרה בצורה יסודית כי היא החליטה שזה הזמן, בילדות היא הייתה ילדה טובה שקיבלה המון תשומת לב מאיתנו , מגיל 12 בערך חל שינוי בהתנהגותה, אני מבקשת לציין שלקחתי אותה ביוזמתי לניצן וגילו שיש לה לקות למידה, כרגע היא לומדת בתיכון וממוצע של 8 בגמר. מבקשת עיצה, האם לקחת אותה לפסיכולוג או פסיכיאטור, האם אני סתם חרדה לשלומה וזה שינוי שיכול להיות? תודה ריקי

לדעתי לטפל בה דחוף . אני בתור ילדה, כל פעם לפני שהייתי צריכה לצאת לבלות עם חברות פתאום הייתי מבטלת כי לא הייתי מרגישה טוב, וכמובן לאחר שכולם היו עוזבים אותי ויוצאים הייתי מרגישה מעולה ואפילו הקלה (שלא יצאתי) במקום לטפל בי פשוט אמא שלי היתה כועסת למה אני עושה צחוק מחברות ... לא הייתי מוכנה לצאת לטיולים שנתיים בלי שרותים מסודרים כי תמיד הייתי נתקפת שלשולים, גם בזה אף אחד לא חשב לטפל והנה בגיל 21 פתאום נתקפתי בחרדה לא נורמלית שעד היום 10 שנים אחרי לא יצאתי ממנה סופית וכנראה גם שלא אצא בחיים. אז לדעתי, יפה שעה אחת קודם . דרך אגב, החלטתי שאני פשוט לא רואה יותר חדשות לא רוצה לדעת כלום זה סתם מלחיץ, אם תהיה מלחמה אז מן הסתם כולנו נדע... תנסי להעסיק אותה בשעות של החדשות... ים

ריקי שלום אם בתך סובלת כדאי לעזור לה להפסיק את הסבל. נשמע שאכן היא חרדה ומוטרדת. אינני רואה סיבה מדוע לא לפנות לפסיכולוג לפחות לייעוץ ראשוני כדי שיברר מה קורה לה. אמרי לה שאת רואה אותה מוטרדת והציעי לה את האפשרות להיעזר בייעוץ. תראי איך היא מגיבה. תוכלי במידה ותרצי להתייעץ גם עם פסיכולוג/ית ביה"ס. אין צורך לערב את המוסד, את יכולה להתקשר ישירות לתחנה הפסיכולוגית של העיריה ולבקש את פסיכולוג ביה"ס בו היא לומדת. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' אורן שלום פניתי לביתי מספר פעמים ללכת ליעוץ פסיכולוגי, אך היא סרבה בטענה שאצלה הכל בסדר והיא לא צריכה שום עזרה. הסברתי לה כי ישנם נערות עם בעיות דומות כמו חוסר ריכוז (שלדעתי גם לה ישם) ויש תרופות שיעזרו, אך היא סרבה בכל תוקף. האם יש דרך לשכנע אותה, האם אפשר להפגישה עם פסיכולוג ללא ידיעתה? מידי פעם היא אומרת לי שהיא יודעת שיש לה בעיה, וכשאני או אחותה הגדולה מבקשות לדעת מה היא מרגישה או מה הבעיה, תשובתה היא, אני לא יכולה להגיד. התשובה באה בתוספת חיוך של מבוכה. כל לחץ שלי ושל אחותה הגדולה לשוחח איתה שיחה קרובה, מבוטלות על ידה. שאלנו אותה אפילו עם מישהו הטריד אותה מינית, והשתכנענו שלא, אנו מכירות אותה ובטוחות שזו האמת. לדעתי הבעיה שהיא מתכוונת היא בעיה של חוסר בטחון עצמי . מה עושים? ריקי

ובכן חבריי, הבטחתי שאשתף אתכם.. וזה באמת לא סוד אפל. אני נתקפת בחרדה כשאני נוהגת באוטוסטרדות ענקיות ולא מוכרות, ובנהיגה על גשרים. התופעה הזו התגלתה לי לראשונה לפני 20 שנה, בכניסה לעיר סן פרנסיסקו. היתה זו "חוויה חד פעמית", מאוד מאיימת. המון שנים לא היה רכב ברשותי, והנושא נשכח, לטובת עניינים אחרים בחיים... מאז חצי שנה, יש ברשותי רכב, וביום השני לנהיגה חוויתי שוב את החוויה הקשה של חרדה באוטוסטרדה.... ואז הכל חזר אלי בפלאשבק. ההבנה שיש לי בעייה רק העצימה את החרדה בנהיגה באוטוסטרדה.... והחריפה את התחושה. לא הבנתי מאיפה זה בא לי, והייתי מאוד מוטרדת. אבל לא פחדתי לנהוג.... להיפך ,נכנסתי לאמביציה בנושא כי תמיד חשובה לי העצמאות וחוסר התלות.(גם בכביש....) זו למעשה הסיבה בעטייה הגעתי לפורום זה, ואף התייעצתי אודותיה בזמנו עם הדוקטור,כמובן שעשיתי שימוש בכינוי אחר....... מרוב מבוכה.(לכל הסקרנים שמדפדפים אחורה בדפים.....). החרדה מתבטאת בדפיקות לב מהירות וחזקות אותן אני ממש שומעת באוזן, ותחושה של "ס-כ-נ-ה" אמיתית ומאיימת, ופחד מפני איבוד השליטה על ההגה, פחד מפני אובדן הכרה, בקיצור:-" ו-א-ח-ד- ב-ל-ג-ן " אמיתי על הכביש. בזמנו פניתי לייעוץ במרפאה לבריאות הנפש בעיר מגוריי, הפסיכיאטר המדופלם חרץ את גורלי כעבור רבע שעה של שיחה יבשה, וקבע שאני אגורפובית, ונתן לי מרשם לסרוקאסט. (בלי שיחות, ישר תרופה!!) אתם מכירים אותי קצת, לא? המרשם לסרוקסאט הושלך ל-פ-ח-ה-ז-ב-ל. החלטתי שאני נלחמת, מנסה להתגבר בחוכמה, עם הרבה סבלנות, בלי פאניקה, ואכן- אני משתפרת והולכת....למדתי לזהות ולהכיר מה עוצמת הפחד הזה עושה לי, ושזה לא סוף העולם, וכמובן שלא מזה אני אמות..... אינני מאתגרת את עצמי יום יום, אבל בהחלט צועדת בטוחה קדימה לקראת "עצמאות כמעט מושלמת " גם בנתיבי איילון הסואנים, שיכולים להיות אכזריים מאוד לכל נהג. עד כאן. אשמח לשמוע תגובות , כאן או למייל שלי. ש נ ה ב

היי שנהב כל הכבוד לך :-)) אני ממש מעריצה אותך,איזה כוח יש לך, ממש כל הכבוד....

שנהבוש המתוקה, את יודעת כבר מה אני חושבת ,ובנוסף - יש לך כוח רצון אדיר ובזכותו את מתמודדת ויכולה לחרדה. אפשר ללמוד מנחישותך גם בתחומי חיים אחרים. מה שלומך חוץ מזה? היום שלי התחיל במירוץ נגד השעון, אבל הספקתי , ובעיקר עשיתי מצוה שממלאה לי את הלב. בעוד כשעה עלי לחזור לעבודה, עד שעות הערב המאוחרות. בינתיים אני עוד כאן.

שנהב, קודם כל כל הכבוד שאת מתמודדת בלי תרופה, ולפי דעתי את לא זקוקה לתרופה כי רק באוטוסטרדה אם הבנתי נכון את חוטפת את ההתקף אז בשביל מה תרופה, את פשוט צריכה לתרגל את הענין פעם לנסוע כשמשהו לידך פעם לא ... תתארי לך את מה שאת חווה אני ונטע ועוד הרבה אנשים חווים סתם כך ללא שום סיבה מוצדקת, לך יש סיבה את פשוט פוחדת לנסוע שם. ים

היי אני יודעת שהבעיה שלי מתגמדת באופן יחסי מול חרדות מהן סובלים אנשים בלי התרעה מראש, ובתדירויות גבוהות , ולכאורה ללא סיבה נראית לעין. לקח לי גם זמן להבין שמה שאני חווה זו חרדה, ואכן נקטתי בשיטת ההתנסות בנהיגה בנתיבי איילון בפרקי זמן שונים, כשיש פחות תנועה סואנת (נגיד שבת מוקדם בבוקר...), לבד או עם הבן שלי (שמכיר את דפיקות הלב המואצות האלה, ומאוד מעודד אותי, וטוען בעצם שאני נהגת נהדרת...) אני חושבת שהבעייה שלי על האוטוסטרדה נעוצה בעובדה שהרכב שלי ואני בתוכו, נתפסים בעיניי במזן הנהיגה, כמו ג'וק קטן מול פילים ואריות(משאיות, וכו').... כי עובדה שבתנועה האכזרית של תל אביב( הכוללת אלפי שליחים על קטנועים+מוניות ונהגי אוטובוס חוצפניים) אני ממש ממש לא מפחדת ,ונוהגת אחלללה. ש נ ה ב

אהבתי את המסר שבהודעה: שינוי צריך לבא מבפנים ולא מבחוץ(תרופות וכד')

הי שנהב, האנשים שנשמעים מאד בטוחים בעצמם יכולים להחביא עמוק בפנים חרדות כלשהם. את צודקת מאד שדוקא בתוך העיר זה יותר מסוכן ומפחיד מאשר באוטוסטרדות. אני חושב שגם סטטיסטית, יש יותר תאונות בתוך העיר. בכלל הישראלים , בין יתר המעלות הרבות שלהם, נהגים מאד לא סבלניים, בלשון המעטה, וחוצפנים לא קטנים. אף אחד לא יאט בכדי לתת לך להשתלב בכביש. לאן הם כולם ממהרים כל כך ? ואם בטעות חתכת מישהו, וואו !! כאילו שהרגת את הסבתא שלו ! תחטוף קללות ותנועות יד מגונות במקרה הטוב או שהוא ינסה לחתוך אותך במהירות כדי להראות לך שהוא לא "פרייאר". אנשים כל כך קטנים !! ממש רחמנות עליהם. אז איחולי שנהבוש על האומץ והתושיה והביצוע והנחישות. הלואי וכל אחד היה יכול להלחם בחרדות. זה לא כל כך פשוט. בהצלחה ביי

ש נ ה ב שלום ההתמודדות שלך בהחלט מעוררת הערכה וגם אני בספק אם הטיפול התרופתי היה הכרחי (מן הסתם לא). עם זאת, היעזרות אינה חייבת להיות בצבעים של שחור ולבן. מנסיוני, דווקא בנושא של חרדות מנהיגה טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי עשוי להיות יעיל מאוד תוך פגישות בודדות. ניתן להיעזר גם בהיפנוזה. אולי חבל להמשיך ולסבול ממשהו שאפשר בהחלט להעלימו לחלוטין, אלא אם למאבק עצמו יש חשיבות אישית. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב תודה אני לוקחת בחשבון את האפשרות שלא יהיה מנוס מטיפול עתידי. (אגב, אינני מתנגדת לטיפול, אך התקוממתי על כך שנרשמה לי מהר מידיי תרופה מבלי להציע דרך חלופית כדוגמת שיחות...) בינתיים, ממשיכה להתנהג ביום יום באופן שמספק את צרכיי. מאוד ייתכן ,כי אם אהיה נדרשת לנסיעות מרוחקות לעיתים קרובות יותר, או אפילו על בסיס יומיומי, אווכח מהר כי אי אפשר "לדלג " יותר . תודה לך. ש נ ה ב

למה זה קורה לי פתאום סתם כך? זה רחוק ממני ומזמן כבר עבר אולי זה חוזר שוב ואני מתגעגעת זה בכל זאת היה נורא מיוחד כן זה בדיוק איך שזה נראה לשבת ולהיכנס לזה כמו שאתה מכור לזה זה נכנס בך ויוצא עם הרבה יחד זה אותו צליל שקט השיר שכובש הכל אך לפעמים להוציא מהלב זה לא כמו להוציא אל חבר או כל אדם אחר אך זה בכל זאת לשפוך מכל הלב אתה נמצא שם היכן שאתה ואני בטוחה שגם לך יש איזו הרגשה אבל מה זה שווה שאתה לא מודע שגם לי יש את מה שיש גם לך אני שונאת לחיות באשליה אך אני מדברת רק שאני בטוחה לילי

לילי היקרה את המאוכזבת לשעבר אם אני לא טועה????? בכל מיקרה יפה כתבת זה באמת רעיון כך לפתע פתאום לכתוב את מה שבלב את מה שמלבלב למרות שמסתירים למרות שמחביאים הכל פורץ הכל מתפוצץ הכל מתהפך המחשבות משתלטות המחשבות מפריעות הלואי והיה קל בלי לעניד עפעף לשכוח הכל, לפתוח דף חדש להביט בזריחה בבוקר בהיר שמישהו אחר את חייך מאיר בהרבה הצלחה:))) @----)---- איתן

מתי אתה מוציא תקליט?

אני רוצה לתאר לך סיטואציה מסוימת שעוברת על אחותי והייתי רוצה שתחווה את דעתך האם דרוש כאן טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי . אחותי נמצאת למעלה משנה בקשר עם בחור .הקשר לא מתקדם לשום מקום וההבחור באופן מוצהר אומר כי אינו יכול להיות נאמן לה...ואכן כל פעם שהם רבים שעה אחרי זה הוא נמצא עם מישהי אחרת... זה תמיד מלווה בכמה ימי ברוגז הוא מתקשר ואז הם שבוע "ביחד" הכל כביכול טוב ויפה עד הפיצוץ הבא .... כל פעם אחותי נשבעת שזהו אבל לא מסוגלת וחוזרת אליו... היא מתוסכלת . בשבועות האחרונים היא פורקת את התסכול שלה בצורה של התפרצויות. ערב אחד אחרי ריב היא נסעה אליו הביתה התפרצה אליו הביתה צרחה קיללה השתוללה והלכה... שלשום היא תפסה אותו עם מישהי היא שוב נסעה אליו הביתה ניסתה לפרוץ לו את הדלת עם מברג ...כשהוא פתח לה..(כמובן שהיתה שם מישהי) היא השתוללה.. העיפה לו את כל הבגדים מהארון ובאופן כללי " פירקה" לו את הבית.... אני מפחדת מהצעד הבא שלה... אולי היא תנסה לפגוע בו או בעצמה... אני חייבת להוסיף ולומר שהיא מאוד נבהלה מהתגובה של עצמה.. ובכתה המון ביומיים שאחרי.. היא גם מבינה שהיא זקוקה לעזרה...אבל לדעתי יקח לה זמן עד שניא ממש תלך לטיפול... אשמח אם תייעץ לי איך אוכל להאיץ בה ולקבל טיפול... אני מאוד חוששת שזה יהיה עוד אחד המקרים שיאמרו הכתובת היתה על הקיר. מצפה לתשובתך.

שלום שרון, אני מסכים איתך שהמצב מדאיג ושלאחותך יש בעיה רצינית. אני גם סבור שטיפול פסיכולוגי (לא בהכרח פסיכיאטרי) יכול לעזור. ואולם, מניסיוני, כאשר המטופל אינו יוזם את הטיפול בעצמו, אלא מופנה לטיפול, הסיכויים שיתמיד בטיפול נמוכים מאוד בדרך-כלל. אישית, כשאני מקבל פניות מהגורם המפנה, במידה שהוא בן זוג או בן משפחה אחר, אני ממליץ למי שפנה ללכת לטיפול בעצמו כדי לטפל במה שעובר עליו עקב כך - לפעמים האדם שהיה מיועד להיות המטופל המקורי פונה גם הוא בהמשך ולפעמים לא. נראה לי שבמקרה שאת מתארת, לאחותך דרושה עוד תקופה של התבשלות עצמית וסבל כדי שהיא תפנה לטיפול או תחליט לנתק את הקשר בלי לפנות לטיפול או, וגם זו אפשרות, שהיא תמשיך בקשר הזה. לגבי הפגיעה בעצמה או בחבר, את מעלה נושא בעייתי מאוד: סכנה של האדם לעצמו או לסביבתו היא הסיבה היחידה לכפות טיפול על אותו אדם, והטיפול היחיד שניתן לכפות במקרים כאלה הוא אשפוז פסיכיאטרי במחלקה סגורה (אין פתרונות-ביניים בעניין זה). הגורם המוסמך לקבוע את המסוכנות מבחינה זו הוא רופא פסיכיאטר. אם את מתרשמת שזהו המצב, עלייך לפנות לרופא המשפחה שיפעיל את הגורמים המוסמכים לכך, אך אז עלייך לקחת בחשבון שמדובר בתהליך מאוד לא נעים. את יכולה גם לשתף את אחותך בחששות שלך ולומר לה שאם היא לא תפנה לטיפול אצל איש מקצוע, תיאלצי לנקוט בצעד הזה. ייתכן שזה ינער אותה וגירום לה ללכת לטיפול, אם כי כמו במקרים רבים שבהם אדם אינו פונה לטיפול בעצמו, אלא מופנה אליו, יעילותו של טיפול כזה מוטלת בספק, אך לפחות את תדעי שניסית הכל ואף עשית זאת בלי לפגוע באחותך מעל מה שמתחייב. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

בוקר טוב לכולם, אני חייבת לשתף אתכם בנושא מאד רגיש שאני חושבת עליו כבר הרבה זמן. אני אתחיל עם דוגמה ... יש לי בעבודה בחור מאד נחמד שאין ספק בכלל שהוא מפלרטט איתי כל הזמן (גם עפ"י חברות שלי בעבודה),אנחנו יורדים לאכול ביחד, הוא עוזר לי לפעמים בבחינות שלי (הוא כבר סיים את הלימודים...) והוא בעיקר מאד נחמד אלי. הוא אמר לי השבוע שכייף לו להיות בחברתי ושהוא מאושר שהוא בכלל פגש אותי. פתאום נבהלתי כי פתאום הרגשתי מין מתח מיני שלא הרגשתי קודם לכן. למה נבהלתי ?(אתם שואלים) הבחור נ ש ו י טרי בקושי שנתיים ויש לו בעיה חמורה, "נמאס" לו מאישתו, הוא טוען שהיא משעממת אותו (בעיה רצינית??.). חשבתי על הקשר בנינו ונראה לי שהוא מוביל לצרות צרורות, למרות שאני מכירה את עצמי כבר 25 שנה ואני יודעת שאני בנאדם מאד מוסרי לכן חשבתי לנתק איתו את הקשר ולא להפריע למערכת הנשואים שלו ושל אישתו. אני רוצה לשתף אתכם בעוד משהו – המקרה הזה הוא מקרה שכיח אצל הרבה אנשים, לכן מפעם לפעם מסיפור לסיפור אני דבקה בתאוריה שלי לגבי "מוסד הנשואים" שמתגבשת ומוכיחה את עצמה. יש לי בעיה, ( אולי זאת לא בעיה ) אני לא מאמינה בזוגיות הנצחית הזאת "נשואים" , הזוגיות הזאת ,האהבה , הרגישות , הריגושים,הנושאים המשותפים, והקסם נעלמים במשך השנים . לכן זאת הסיבה לבגידות לחיפושים לפלרטוטים.....ובסופו של דבר לצערי ישנם שגם עוזבים. מערכת זוגיות בנויה מהרבה תחומים, שחלקם משותפים וחלקם אינם משותפים או שנעשים משותפים במשך השנים (כמו ילדים), ישנם הרבה אינטרסים בין בני זוג , אינטרסים במובן החיובי , תחשבו על אינטרס באנגלית interest , עניין שמוצאים אחד בשני , אבל מה קורה שאין יותר "עניין" ,אין יותר אינטרסים ...... תחשבו על זה .... אין ספק בכלל, שכל זה תוצאה של אהבה נכזבת מהעבר הלא כל כך רחוק........ מה לעשות אני כבר לא מאמינה שבאמת אפשר לאהוב אהבה הדדית, תמיד יש אחד שאוהב יותר.. מקווה שיום אחד אני אמצא את החצי השני שלי.... ליאת

היי ליאת.. החלטת לייאש אותי על הבוקר???

ליאת ליאת... שאלה קשה שאלת.. צריך לבדוק טוב טוב עם מי נכנסים לתוך הקשר הזה שנקרא נישואים. לבדוק מכל הבחינות האפשריות אם זה באמת מה שרוצים וזה תהליך בכלל בכלל לא פשוט. אני לא מפילה את מוסד הנישואים מראש כמוך כי אני יודעת שיש זוגות שנשואים הרבה שנים וטוב להם או עובדים על זה כדי שיהיה להם טוב. מי שרע לו אחרי שנתיים כנראה שלא היה לו טוב מלכתחילה...וזה כבר סיפור אחר. ואם לא נישואים אז מה נשאר? להיות לבד? לא טוב היות האדם לבדו. להיות עם חבר אחד כל החיים? אז מה ההבדל? להחליף כל פעם חבר חדש? זה נראה לי די מעייף. בקיצור, כנראה שהמוסד הזה נוצר מתוך כוח טבעי והוא הנכון ביותר. ובעניין חיזורי הנשוי, את מעוניינת בו? אם כן, אל תתקרבי לפני שיהיה ברור מה מצב נישואיו. למה להכניס ראש בריא למיטה חולה... בהצלחה, מיכל.

אין ספק שיש משו בדבריך. גם אני בת גילך ונשואה כשנה וחצי. כמוך גם אני חוויתי בעבר אהבה לא "סימטרית" - במקרה שלי הוא אהב יותר, אני חושבת, או לפחות הוא חשב שהוא אוהב יותר. אחרי שנפרדנו לא חשבתי שאוכל לאהוב יותר. חשבתי שכל מערכות היחסים, לפחות שלי, הן בטח חולות כמו ההיא. לא תכננתי לפגוש את בעלי הנוכחי תוך זמן כה קצר מהפרידה (חצי שנה). אז אני נושאת דווקא בשורות משמחות, אם הצלחת כבר לנחש. זה אפשרי, זה קיים, זה קורה ויקרה. א-ב-ל, אני ובעלי שנינו באנו עם נסיון מר מעברנו, עם מסקנות בונות וציפיות בריאות יותר ממערכת יחסים זוגית ומבן/בת הזוג. במקרה שלנו זו הסיבה להצלחה. אנחנו שנינו מתמידים בהתחשבות וכבוד הדדי כדבר בעל חשיבות ראשונית. אנחנו נותנים הרבה מרחב זה לזה, מתפתחים אישית "כאילו אנחנו רווקים" (להבדיך מאנשים שאחרי הנישואים משתקעים בכורסא וזהו, בלשון מטאפורית) ויתרה מזו - מנסים לקדם אחד את השני איפה שאפשר, לתמוך ולדחוף. המון שימת לב, חשיבה לפני שמדברים, תקשורת (למרות שגם אצלנו הוא ממאדים ואני מונוס - מתקשרים בלי לצאת אף מנקודת ההנחה הנוחה שהשני אמור להבין אותך כבר) וכו'. נישואים, כמו גם אהבה, זו משרה מלאה ודורשת השקעה, מחשבה יצירתית ומוטיבציה. זה יכול להיות גם לך. בהצלחה.

אין ספק שיש משו בדבריך. גם אני בת גילך ונשואה כשנה וחצי. כמוך גם אני חוויתי בעבר אהבה לא "סימטרית" - במקרה שלי הוא אהב יותר, אני חושבת, או לפחות הוא חשב שהוא אוהב יותר. אחרי שנפרדנו לא חשבתי שאוכל לאהוב יותר. חשבתי שכל מערכות היחסים, לפחות שלי, הן בטח חולות כמו ההיא. לא תכננתי לפגוש את בעלי הנוכחי תוך זמן כה קצר מהפרידה (חצי שנה). אז אני נושאת דווקא בשורות משמחות, אם הצלחת כבר לנחש. זה אפשרי, זה קיים, זה קורה ויקרה. א-ב-ל, אני ובעלי שנינו באנו עם נסיון מר מעברנו, עם מסקנות בונות וציפיות בריאות יותר ממערכת יחסים זוגית ומבן/בת הזוג. במקרה שלנו זו הסיבה להצלחה. אנחנו שנינו מתמידים בהתחשבות וכבוד הדדי כדבר בעל חשיבות ראשונית. אנחנו נותנים הרבה מרחב זה לזה, מתפתחים אישית "כאילו אנחנו רווקים" (להבדיך מאנשים שאחרי הנישואים משתקעים בכורסא וזהו, בלשון מטאפורית) ויתרה מזו - מנסים לקדם אחד את השני איפה שאפשר, לתמוך ולדחוף. המון שימת לב, חשיבה לפני שמדברים, תקשורת (למרות שגם אצלנו הוא ממאדים ואני מונוס - מתקשרים בלי לצאת אף מנקודת ההנחה הנוחה שהשני אמור להבין אותך כבר) וכו'. נישואים, כמו גם אהבה, זו משרה מלאה ודורשת השקעה, מחשבה יצירתית ומוטיבציה. זה יכול להיות גם לך. בהצלחה.

ליאת, אף פעם לא ראית נישואים מוצלחים ??? יש הרבה כאלה. לי יש כאלה. למה שלא יהיה גם לך ?

ליאת שלום רב לך קראתי את מה שרשמת בעיון רב, ובטח את שואלת למה? אז לי אישית היתה מערכת יחסים ארוכה מאוד 4 שנים עם גבר נשוי, וזה התחיל בתקופה מסוימת בחיי שעדיין לא ידעתי אף גבר , והייתי מאוד חלשה ולא ערה לכאב החיים, (כמובן במציאות שלנו, ובתודע שלא ידעתי לאן אני נכנסת) , טוב זה היה מזמן ובעזרתי ובעזרת אלוהים , כי אני מאוד מאוד מאמינה, יצאתי מזה בסוף בשלום, אבל מה עבר ב 4 שנים , לא רוצה להיכנס לזה רק תתארי לך, נערה , חיילת שלא ידעה מעולם גבר וזואת משום שהאופי שלי היה שונה מהיום ז"א אני בחורה שניראת ממש ממש טוב , כך תמיד אמרו ואומרים לי ובצעירותי היתה לי מן התנהגות מופנמת כזו, אנשים קראו לי סנובית, אז זה מה שקרה בסוף. וכמה שלמדתי מזה והחכמתי את רק יכולה לתאר לעצמך, אבל מנסיוני אני אומרת לך לא משנה מה הוא יספר לך או לסרוגין ימכור לך , אל תכנסי לבועה הזו בשום אופן עצה ידידותית. אני יכולה לומר לך שאותו בחור נשוי שהיה איתי בזמנו אהב אותי עד כדי כאב, ואני מתכוונת שהוא היה מאוד גדול ממני ב 10 שנים והוא היה ממש בוכה לי עם דמעות ורעש כשהייתי גומרת איתו או ברגעים שהייתי מחבקת אותו והוא היה רגיש בשונה מהגברים "המנייקים" שמחפסים איזה ריגוש ללילה, והוא היה עושה הכל בישבילי אבל...........לא ולא זה לא עוזר ברגע האמת את תדעי שאת לא צריכה את זה וחוץ מזה לפרק משפחה זה העונש הכי גדול שם למעלה ,אז כך שאני שמחה שזה לא קרה, והיום בדיעבד שכחתי מזה ממש כחה, אבל אם אני קצת נזכרת זה היה סיוט , בישביל כל דקה של כיף איתו סבלתי אח"כ 7דקות של סבל ממשי תעשי חשבון ותיראי כמה סבל זה תחשבי בידיוק 4 שנים כל יום וכל לילה וזו עובדה . יש לנו הרבה מה להציע ויש הרבה דגים בים , צריך רק לדעת להקרין את מה שאנחנו רוצות תאמיני לי עברתי אכזבות בחיים קשות , וקיום אני רואה הכל באור שונה, זה שאת לא מאמינה שיש אהבה אמיתית , זה קורה כשיש אי התאמה בין זוג , אז אחד אוהב יותר את צודקת , אבל ברגע שאנחנו נדע איך להתנהג איתם, אז זה לא יקרה , אני הבנתי ולמדתי מנסיוני , שההתנהגות שלנו קובעת ב80אחוזים בדוק, ותדעי שאל גבר צריך להתנהג בצורה כזו של לא להראות אף פעם עד כמה את אוהבת , שהוא יראה עד כמה תשאיר משהו בישבילך, בכל אופן יש אהבה אמתית לא להתיאש גם אני עכשיו לבד כי החבר הנוכחי שהיה לי עד לפני שבועיים שאותו מאוד אהבתי נסע ליפן ומיבחינתי זה ניגמר למרות שהוא התקשר משם למרות שסיכמנו שזהו ואין טלפונים ופשוט זהו, ממדיכים הלאה , ותמיד תמיד תשקיעי בעצמך, אם זה בפנימיות שלך ואם זה בחיצוניות זה חשוב, ונותן הרגשה טובה אז ליאת שיהיה לך בהצלחה במציאת המכסה שלך, ואני מאחלת לך שבקרוב תרגישי מה זו אהבה אמיתית הדדית זו הרגשה עילאית, שמשנה לך את כל הראות כלפי החיים , אז בהצלחה לילי

שלום אני לא מרגיש את הגוף במקומות מסויימים :לא מרגיש צורך לאכול,אימפוטנציה ולבידו ,לא מרגיש את השלפוחית, ישל לי בטן נפוחה מגזים ועצירויות ועוד.... הייתי אצל אורולוגים וגסטרולוגים ולא מצאו אצלי בעייה אורגנית. הייתי אצל פסיכיטר אחד והוא נתן לי deprxan , remeron אשר גרמו לי לאימפוטנציה יותר חזקה. והייתי אצל פסיכיאטר שני והוא אמר שאני תקין. הייתי אצל סקסולוגים והם לא עזרו לי. עשיתי טיפול בהיפנוזה ולא וזה לא עזר. מה הדיאגנוזה שיש לי? מה עליי לעשות?

עופר, אכן יש לך בעייה, בזה אין כל ספק. מהי הדיאגנוזה ? זה בלתי אפשרי ולא מקצועי לקבוע על סמך כמה שורות. יכול מאוד להיות שהבעיה נפשית. לא פסיכיאטרית אלא נפשית, אני מדגישה. אולי ארוע מסויים, סדרה של ארועים או השתלשלות חייך הביאה אותך לנקודה בה המוטיבציה והתשוקה לחיים קמלה. כשהנפש פצועה הגוף בסוף משדר את אותות המצוקה חזק וברור. אין ספק שאתה זקוק לטיפול. תמשיך לחפש את המטפל אליו תוכל להתחבר. מטפל אשר יעזור לך לחפש מחדש את כוחך שלך, ואז תוכל להתחיל להבריא מבפנים. זה לא משהו מהיר וקל, זה מסע. מסע בו תוכל לתבוע חזרה את חייך. אני ממליצה לך לקרוא קצת ספרות בתחום הרפואה המשלימה, לשמוע על מקרים של אנשים אחרים במצבים קשים אשר עשו שינוי וזכו בחזרה בחייהם. אולי תתחיל ב: "הסרטן כנקודת מפנה" (מתאים לכל מצב של אובדן הבריאות, לא רק לסרטן, אז אל תבהל מהשם). דרך צלחה. אתה יכול לעשות זאת !!!!!

עופר שלום בהמשך להודעה של רויטל, אחרי כל כך הרבה מומחים שראית, זה יהיה לא רציני לתת לך אבחנה וירטואלית כאן בפורום. נשמע שיש לך משהו בין תחומי שקשור גם לגוף וגם לנפש, ואולי בשל כך נפלת עד היום בין הכסאות. ברפואה יש תמיד את המונח חוות דעת נוספת. לפעמים צריך להתחיל הכל מהתחלה. פנה לרופא המשפחה, לדבר הבסיסי ביותר והתייעץ איתו. פנה שוב לרופאים המומחים ולפסיכולוג ונסה לקבל תשובה ישירה לבעיה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב, אני גבר באמצע שנות הארבעים לחיי, התחלתי טיפול פסיכיאטרי, ששילב תרופות ושיחות, בסביבות גיל 14 בגלל חרדות קשות מאוד שהחלו שנתיים לאחר מות אבי, אני בן יחיד וקשריי עם אמי היו בעייתיים מאוד (היא עצמה הייתה חרדתית מאוד, אך לא הלכה אף פעם לטיפול בעצמה). חרדות אלו מנעו ממני בזמנו מעבר ישיר מיסודי לתיכון והפסקתי לימודים לשנה, אפילו הייתי באשפוז פסיכיאטרי קצר, למרות שתמיד הייתי תלמיד מצטיין. הייתי בטיפול אצל אותו פסיכאטר שאכן עזר לי מאוד לפחות בשנים הראשונות להתייצב בצורה שאיפשרה לי לחזור לביה"ס, לסיים בגרות ותואר ראשון. אח"כ היו ניסיונות טיפוליים שונים, באופן כללי התמדתי ברובם, מדובר על טיפולים שנמשכו שנים. בהפסקות שבין הטיפולים גיליתי שאני מגלה בעצמי כוחות שלא חשבתי שיש לי ומגיע להישגים שלא היגעתי אליהם בזמן הטיפול. למשל, בתקופת לימודי התואר השני והשלישי שלי כלל לא הייתי בטיפול. בשנים האחרונות, בעקבות אירועי חיים קשים מאוד (דירתי נשרפה, פוטרתי מעבודתי, קשר רומנטי ארוך נותק, תאונת דרכים קשה ועוד) נכנסתי לדיכאון ועשיתי ניסיונות שונים לחזור לטיפול, אך כל הניסיונות הללו החמירו את המצב משום שפיתחתי איזו "תגובה אוטומאטית" של תלות במטפל (ולא משנה מי הוא היה) והעצמאות היחסית שרכשתי בתקופות שלא הייתי בהן בטיפול אבדה לי. עקב כך, החלטתי להפסיק ללכת לטיפול ואכן מצבי הוטב, קל לי יותר להיות עם עצמי, אך אני מבודד לחלוטין, הרבה יותר מאשר כאשר סבלתי מהפרעות חרדה ודיכאון. אני עדיין נמצא בדיכאון, אך כל הטיפולים התרופתיים שניסיתי נגד דיכאון (והתמדתי בכך) לא עזרו לי. כיום אני עצמאי לחלוטין, מתפקד ברמה גבוהה, אך פגיע מאוד, דבר שגרם לי לנתק קשרים עם עוד ועוד אנשים עד שנותרתי לבדי לחלוטין. חלק גדול מעבודתי נעשה דרך הבית, כך שיכולות לעבור יממות על גבי יממות שלא אראה אף אדם. כאמור, כל ניסיון לחזור לטיפול רק מחמיר את המצב, מגביר את התלות והחרדה וגורם רגרסיה. אני מאוכזב מאוד מיחסים עם אנשים, למרות שהיו לי שני קשרים זוגיים שנמשכו שנים רבות כל אחד ואף היו לי חברים רבים בתקופות קודמות בחיי, אך בשנים האחרונות "גיליתי" שרוב האנשים מרוכזים בעצמם, הקשר אינו הדדי, במקרה הטוב הם מוכנים לשמוע על בעיותיי כגירוי לספר על בעיותיהם שלהם. סבלנותי לאנשים הולכת ופוחתת ואני מסוגל לשמור עליה רק בתחום המקצועי. אשמח לקבל תגובה מאיש מקצוע שלא יפנה אותי לטיפול נוסף. תודה.

אלמוני שלום ראיתי שלט לא מזמן אצל אדם מעשן שאומר "מרוב קריאה על הנזקים שגורמים הסגריות החלטתי להפסיק לקרוא". אין ספק שהטיפול מעלה דברים כואבים, אבל אני מתקשה להאמין שהוא זה שגרם לך להיכנס למצב הקיים. במידה ואתה שבע מטיפולים תוכל לנסות לטפל בעצמך בשיטות מוכרות של ספורט, תחביבים, שמירה על תזונה בריאה וכדומה. לעיתים זה עוזר. עם זאת, המצב האובייקטיבי שאתה מתאר מדאיג, האנרגיה שלך להתמודדות ולשינוי הולכת ופוחתת, וכפי שאתה מאוכזב מהאנשים והמכרים, כך אתה מאוכזב (באופן טבעי) גם ממטפליך. הבעיה שזה מעגל סגור של בנית הכשלון הבא והאכזבה הבאה. אם החלטת שאתה מיואש סופית מבני אדם באמת אין טעם לפנות שוב לטיפול. אבל אולי אם במקרה תצליח ליצור כימיה עם איש מקצוע שיוכל לעזור לך, זה יהיה גם סימן שאפשר לעשות שינוי של ממש בכל מעגלי החיים. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן, תודה על תשומת הלב ועל תשובתך. אמרתי לעצמי את כל מה שכתוב בתשובתי. אני נמצא באיזה שהוא שלב של השלמה עם הייאוש ובאמת שעברתי המון מטפלים. למעט מקרים קיצוני שגבלו ב-MAL PRACTICE דווקא בקרב בעלי המוניטין, לא התאכזבתי והגזירה השווה שאתה גוזר בין אכזבתי ממטפלים ואנשים אחרים אינה מדויקת. ביחסיי עם מטפלים אף פעם לא הרגשתי מושפל או מנוצל כפי שהרגשתי עם אנשים שניצלו עד תום את הנתינה שלי אך כשהייתי זקוק להם הם נעלמו. מה שכתבתי הוא שלאחר טיפולים כה רבים שהתחילו בגיל כל כך צעיר נוצרה איזו שהיא "התניה" בין הליכה לטיפול ונסיגה במצבי. בשום פנים אינני חושב שמצבי הוא תוצאה של הטיפולים. השאלה היא אם קיים מצב של טיפול-יתר שעלול להזיק כמו מצב של מינון-יתר, תלות וסבילות בטיפול תרופתי. תודה, אלמוני.

בוקר טוב, אתמול היה לכם דיון על מסיבה כלשהיא, לא כל כך יכולתי להשתתף כי קיבלתי טון של עבודה שכנראה לא אגמור עד סוף השבוע אז רק הספקתי לראות כל כך הרבה תגובות שרומזות לכך שאולי נפגעתי. אז הנה כמה הבהרות: קודם כל, אני לא שייך למחלק המוסר של הקדוש ברוך הוא. אני לא מתיימר להיות טוב יותר מאף אחד בגלל דתיותי. והדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להטיף למישהו מוסר. אני שונא את זה !!!!! אז , מצדי, כל אחת מכן רשאית לעשות ככל העולה על רוחה, כל עוד היא לא פוגעת באף אחד. ולעצם הענין: אני באמת בא מעולם אחר . לדעתי, לפי ההסברים והתיאורים של מה שהולך במסיבה שכזו, זה נשמע לי די פתטי. די תינוקי ודי זול ומשפיל. אבל, TO EACH HIS OWN , כמו שאומרים, וכל אחד מאתנו סוחב אתו רקע כלשהוא, ויכול לראות פחות או יותר לפי המשקפיים שהתאימו לו החיים עד כה. אז אני רחוק מלשפוט מישהו, תעשו חיים משוגעים, תבלו, תהנו, הרי זו כל המטרה של חיינו , לא כך ? כמה שיותר להספיק להנות !!! יום נעים לכם ביי ושנהב: אני מת לשמוע את הסוד האפל אפל שלך !!!!

שלומי, בוקר טוב!!! אני מקווה שתתגבר על כמות העובדה שהונחתה עלייך ותחזור להיות פעיל ויעיל בפורום כפי שהיית עד כה... לענין המסיבה, לא הלכתי - לא התחשק לי לא היה לי כוח ולפי מה שחברה סיפרה לי כרגע לא הפסדתי כ ל ו ם!!! , גם לא נראה לי שהייתי מוצאת את עצמי במסיבה הזו... כך שהקטע הזה לא מושך אותי בכלל, באמת גועל נפש!!! אני מסתפקת בצ'יפינדל הפרטי שלי ... יום טוב לכולם ים החסודה

היי שלומינקה אתה גדול. היתה באמת תחושה שנפגעת...שלא הבנת מה קרה לנו- הבנות... ונעלמת. ייתכן שקצת נסחפנו לנו...אתה יודע- נשים- קצ'קס...(=קשקשניות....) דיבורים דיבורים ולא עושות כלום. האמת שגם אני כמוך, חושבת שזה פתטי, המופע, אבל מסוקרנת..... ייתכן שכשאהיה ממש קשישה- גם אממש ואלך לראות הופעה כזו.(רק אצטרך שם בוודאי להתחבר לבלון חמצן....). אגב ,שלומי- אני חייבת לספר לך- ולכל מי שהתעניין בשלומו של הבן החייל שלי: אתמול שוחחתי איתו, הוא נשמע נ-ה-ד-ר ושוב נ-ה-ד-ר. נרגעתי טוטאלית. ובאשר למה שיש לי לספר, הקשור בחרדה הקטנה שלי.... בהמשך. (אגב, זה שום דבר אפל.....) ביי ש נ ה ב

well that is it people............... the next i"ll be writing u it wll be from our little country....................... i hoped to find here more answers that could help me with the comming back but...............unfortunatly shlomi was hte onlly one that tryed his best...:-) hope u all atlist wish me luck......... anat

ענתוש, אל תהיי כזאת מצוברחת על הבוקר. כולם היו נחמדים אלייך, אני זוכר הרבה תגובות מהרה ומעוד כמה. פשוט יש כאלה שישר שהם רואים אנגלית, זה קצת קשה להם. זה הכל. מה שחשוב לפי דעתי, שלא תצפי למי יודע מה. תנמיכי ציפיות. כך לא יהיו לך אכזבות גדולות אם דברים לא יסתדרו כאן. תקחי את הדברים באיזי. לא עם לחץ. את לא צריכה ישר למצוא עבודה או לימודים. לאט לאט. תבררי , תנסי להפגש עם חברים, לדבר לדסקס להתעניין , לבדוק אופציות. בסוף אני מקוה , תמצאי משהו שיתאים לך. ואולי גם תמצאי מישהו חתיך ונחמד ומתחשב ועדין ותהיו זוג משמים ? אולי, הכל יכול לקרות. בואי ונהיה אופטימים , בסדר ?? ביי רק חזרי אלינו בשלום ! להתראות

שלום ענת, לא מכירה את ההיסטוריה שלך, אבל עדיין מאחלת לך כל הטוב שבעולם, ונחיתה רכה ונעימה בארצנו הקטנטונת... יום טוב, ים

ענת ברוכה הבאה, אני מאחלת לך קליטה מהירה בחוזרך לארצנו הקטנטונת. שיהיו ימיך מלאים באהבה. אשמח לשמוע ממך ולדעת איך את מרגישה.

אף פעם לא היה לי אח גדול ותמיד רציתי... ויכול להיות שאני מקרינה את זה - כולם פתאום ששים לאמץ האופה אומר עכשיו שהעוגה בעצם לא בשבילי...ושאני צריכה לחזור לצמחונות... הוא לא יודע איך לדאוג לי לדיאטה צמחונית כי זה מצב לא מוכר אצלו מה שכן הוא טוען שאני רק אפגע על ידי אכילת עוגות אני מוצאת את עצמי בהקלה על זה שאני לא צריכה לדאוג מהשמנה או מהרעלה על ידי רכיבים רעילים אבל גם בכעס....מי לעזאזל קבע שאני סובלת מצליאק שאני לא יכולה לגעת בהן? וגם בייאוש...הבטחת לי אגס ואני רוצה שתישאר כאן לתת לי אחד!!! ככה זה.. קודם אוכלים עוגה יחד ואחרי זה הם מקבלים נקיפות מצפון...מה פתאום..איך אני יכול לעולל דבר כזה...אני דואג... ומה קרה לפני דקה???? לטנגו צריך שניים.. קודם אכלנו עוגה ביחד,לא? מה זו הדאגה הזו פתאום? כל מיני אחים גדולים צצים פתאום... ואז ...מה עם אגס?? אני רוצה ל***, אני סוטה, אני אוהב - והכל בכפיפה אחת איך למה כמה כיצד היכן .......?????????????

ליבי יקירה, למה אני חושש שאת לא כל כך קיבלת את העצה שלי ?? את ממשיכה עם הפיפטי פלוס ? אולי תקחי קצת חופש לגמרי מהגברים ? הם כאלה בוגדניים שזה גועל נפש. מה קורה אתך עם המבחנים ? למה השעות שלך כאלה משוגעות ? את זוכרת את הקפיצות בחבל כשהיינו ילדים ? היה שיר אחד כזה: תפוח ענבים אגס, תפוח ענבים אגס", זכור לך ? תצאי כבר מהאגס שלך, זה קיים רק באגדות. היי בריאה, המשיכי להיות אמיצה וחכמה, YOU ARE WONDEFULL יום נעים ביי

שלומי היקר אתה צודק.....לא הפסקתי ואם תקרא מה שכתבתי ביום שני בלילה (התלבטויות והלם) תראה גם מה הרגשתי אחר כך שלומי, הוא דיבר איתי אתמול ואמר לי בעצמו ועל עצמו - שהוא סוטה ולא טוב בשבילי ...ואני ממשיכה...אולי כדי לקבל את האגס שמחכה בסוף כי אחרי "אני סוטה" היה "אני אוהב אותך" ואין לי מילים לתאר מה זה עושה בפנים והוא לא הראשון ולא האחרון שילבש פתאום את "גלימת האח הגדול" אבל אני נמשכת לדפוס הזה כמו נמלים לסוכר....או לעוגה

היי, קצת קשה לי להבין אותך, בת כמה את ? את מקבלת איזשהוא טיפול??? הייתי מאוד רוצה לעזור לך... ים

ים בת 21 מקבלת הרבה טיפולים ואם תרצי לדעת עלי עוד...תראי בהודעות כמו בעמ 612 שאני כתבתי

איזה תרופה עדיפה יש לי חרדה חברתית וקצת ocd במה עדיף להשתמש מה יתרונות ומה החסרונות של כל אחד מבקש תשובה מרופא וכמו כן מה הסיכוי של טיפולים cbt אודה לכם מאוד על תשובה מרופא

דני שלום, הפסיכיאטר עזב את הפורום...

שלום רב, תרופות אמורות לסייע במצב פאניקה או קושי נקודתי בחרדת קהל (לפני הגשת סמינריון, נניח) - בהנחה כי מדובר במשהו ממש חד פעמי. אם נסיבות החיים והעבודה (הוראה, מכירות) דורשות חשיפה לקהל, טוב להסתייע כשלב התחלתי בתרופות, אבל ראוי לנקוט בתהליכי הסתגלות התנהגותיים, מהר ככל האפשר. ממש חבל להצמד לתרופות לפני נסיון רציני של עבודה אישיותית והתנהגותנית. פנה למייל האישי שלי עם יותר פרטים עליך, על הנסיבות והפרושים בפועל של החרדה החברתית שלך, ומיקומך בארץ, ואשתדל לסייע בהכוונה. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

תודה לך ד"ר יוסי אברהם, מה המייל האישי שלך?

אני מעוניין לדעת באיזו שעה כדאי לקחת את הכדור?

היי, חשבתי על זה ויש לי שאלה - למה דווקא להשתמש בדימוי של תפוח? הרי תפוח זה משהו בלי עתיד... או שאוכלים אותו, או שיש בו תולעים או שהוא נרקב... אז למה דווקא תפוח כדימוי למשהו שאמור להיות מתמשך ויציב?

זה היה אגס ולא יודעת למה - לכי תביני פסיכולוגים אולי כי אגס זה עסיסי זה מתוק זה הרבה יותר מקמח שהוא בעצם בלי טעם.... קמח לכשלעצמו הוא כלום אגס כן עומד בזכות עצמו ומה בעולם הזה חוץ מרגשות הוא בן אלמוות?

ליבי, אני כותבת לך על האגס הזה כבר יומיים, ומשום מה שואלת על תפוח... לכי תביני... למרות שהעקרון הוא אותו עקרון... מה שקורה לתפוח קורה גם לאגס... אף-פעם, לעולם, בחיים לא - אל תשלחי אותי להבין פסיכולוגים!!!! :-) מה, אני בעונש???? אל תשכחי, שקמח - כחומר גלם - אכן תפל לחלוטין... אבל הוא הבסיס להמון דברים... כנראה שהפסיכולוג שהשתמש בדימויים האלה לא חשב עד הסוף. אני הייתי הופכת ביניהם. מה עוד בן אלמוות? הזמן!!!

היי הרה או שמכינים עוגת תפוחים ואז נהנים מ-2 העולמות...... תחשבי על זה.... כוכבית

זה האידיאל אבל כמה פעמים זה קיים?

כוכבית שלום, השארתי לך הודעה בעמוד 614 , לתשומת ליבך.

היי אדי, קראתי והגבתי...... יום טוב כוכבית

כוכבית כתב/ה: > > היי אדי, > קראתי והגבתי...... > יום טוב > כוכבית

בוקר טוב כוכבית, קראתי את תשובתך לאדי ולא הבנתי לאיזה מצב את גרמת? למצב שבעלך לא מרשה לך לצאת לעבוד? איך גרמת לזה? מיכל.

שלום לכולם, האם יש פה מישהו/י, אני לבד ובודדה מצבי הנפשי לא טוב, אני לא יודעת כבר איך להתמודד, אני מרגישה שקשה לי עם החיים האלה, 10 שנים אני בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי ואין שום שיפור, אני בטוחה וגם יודעת שאני לא לבד במצב הזה, אבל האם יש למישהו/י מה להציע כי אני מרגישה שאני על סף התמוטטות ולא מעוניינת לחזור לאשפוז הייתי מאושפזת ארבעה חודשים בתל השומר במחלקה להפרעות אכילה. האם אתם יודעים או מכירים קבוצות תמיכה בהפרעות אכילה לא קבוצות טיפוליות נמאס לי ממטפלים. היום הקאתי כבר 4 פעמים, במקום לרדת במשקל העלתי 4 קילו בשבועיים האחרונים אני לא מצליחה להפסיק לאכול ולא מצליחה להקיא מיואשת כועסת פוחדת מבולבלת רוצה לצרוח רוצה שיעזרו ל, לא רוצה שיעזרו לי אין לי סבלנות, טוב אני לא ימשיך להעמיס לכם את היאוש שלי , מצטערת על הבילבול ועל הנוסח המשונה. מאחלת לכם רק טוב.

לימור ערב טוב, יש בפורום בחורה בשם יונת שיש לה נסיון רב כמי שסבלה מהפרעות אכילה, היא תדע למי להפנות אותך ותשמח לעזור לך. אני מציעה לך לפתוח עץ חדש ולהפנות את השאלה אליה. אני יודעת שקיים פורום להפרעות אכילה נסי לפנות גם לשם. בת כמה את? איזה תרופות נטלת? אשמח לעזור לך כמיטב יכולתי

לימור יקרה, אין לי ניסיון אישי בבעייתך אבל , קודם תצטרכי להתמודד בכל נפשך ומאודך בהפרעת האכילה שאני מבין שהיא בולמיה. רך אחרי שתפסיקי את ההקאות ותתחילי לאכול רגיל תוכלי להצטרף לקב' תמיכה. בינתיים נשמח פה בפורום לעודד ולשמח אותך ככל יכולתינו. אדי.

היי לימור, כל השנים הללו את בטיפול בגלל הפרעת האכילה? אני יכולב להבין את זה... צדקה נטע כשכתבה לך לפנות ליונת... אני "סוחבת" הפרעת אכילה כבר 9 שנים בערך... ככה שלא ממני תבוא הישועה בתחום הזה... :-( היה לך כל-כך נורא בתל-השומר? אני שואלת כי כתבת שאת לא רוצה לחזור... לא יכולה עם ולא יכולה בלי... תמיד להיות תקועה באמצע... אבל בסוף צריך להחליט מה בעצם רוצים... לחיות או למות? תמשיכי לכתוב לנו מה ואיך שאת רוצה... כי תמיד יש פה סבלנות, גם אם לך כרגע היא חסרה... אל תתנצלי על הבלבול, משום שאת מבולבלת כרגע - וזה בסדר להיות מבולבלת... הרה.

שלום לימור, צר לי לשמוע על הרגשת הייאוש המתמשכת. יש קבוצות תמיכה לא טיפוליות וללא תשלום במרכז הישראלי לעזרה עצמית טל 036299389 036200259 הפועל בימים א'-ה' בשעות 8-16. אינני יודע אם כעת פועלת שם, או בסניפים אחרים שלהם בארץ, קבוצת תמיכה של סובלים מהפרעות אכילה, אך יתן לברר זאת בטלפונים אלה וגם אם לא להירשם לקבוצה כזו - אם יהיו מסםפיק נרשמים ייעשה ניסיון לפתוח קבוצה. קבוצות התמיכה פועלות לפעמים ללא הנחיה מקצועית ולפעמים עם הנחיה. לפעמים קבוצות אלו עלולות לאכזב כי הן מתפרקות מהר בגלל חוסר התמדה של המשתתפים והעובדה שמדובר בקבוצות פתוחות, שניתן להצטרף ולפרוש מהן בכל שלב, יש לה יתרונות, אך גם היא תורמת להתפרקות הקבוצה. עם זאת, ישנן קבוצות הפועלות זמן ממושך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, ברצוני להתייעץ בקשר לבעיה מאוד רצינית בעניין בני בן ה-10 עקב בעיות בין בני ובין בעלי (בעיות שנובעות בעיקר בגלל חוסר היכולת וההבנה של בעלי להתמודד עם התנהגות שובבה של ילד בן 10) , בעלי כבר כמה שנים מתנהג עם הבן בצורה מאוד תוקפנית בכל דבר כמעט, יש הרבה מריבות בין שניהם, הילד בזמן האחרון התחיל להתנהג בצורה אגרסיבית כלפי האבא (מכיוון שכך האבא מתנהג אל הילד) . בני ילד מאוד חכם ונבון, ילד רגיש ואינטלגנט , מקובל בחברת הילדים וילד נעים וחברותי מחוץ לבית. בני פיתח התנהגות זו עקב התנהגותו של אביו כלפיו. שאלתי היא מה עליי לעשות, האם בני צריך עזרה מקצועית כדי לעזור לו להתמודד עם אביו ? או ש.....? אודה מאוד על תשובתכם

כל השנים בתי היתה בת התפנוקים של אביה ( בעלי ). כשהגיעה לגיל 15 שנה , התהפכו היוצרות . היא התחילה להתחצף והוא התחיל להיות תוקפני ופעם אחת החטיף לה מכה רצינית אחרי שהוציאה אותו מדעתו. תגובתה היתה כעסים , צרחות ואף התלוננה שהיא ילדה מוכה. בעלי לא ויתר והיא המשיכה להתחצף ולהרגיז אותו. ניסיתי לדבר עם בעלי שיעזוב אותה לנפשה אך ללא הועיל. המצב הגיע לידי כך שהצעתי לה שהיא ואני נעזוב את הבית ונלך לגור ביחד בדירה שכורה, אך היא סרבה . המשיכה לעצבן אותו וגם הוא לא שתק והיו כעסים קשים. בקיצור, פנינו לעזרה מקצועית של עובדת סוציאלית שקודם דיברה עם הילדה ואח"כ אספה את כל המשפחה כולל הילדים שלנו. אחרי 4 -5 פגישות העו"ס הצליחה לגשר על הפערים והמצב התחיל לאט לאט להשתפר כשכולם משתפים פעולה. אולי עזרה מקצועית תוכל לעזור גם לכם??????

מיכל, ההורים שלי לא הסתדרו איתי (הייתי ילדה מפונקת והתחצפתי) וגם עזרה מקצועית לא עזרה (בתקופת בית הספר) אח"כ שיתפתי פעולה עם העזרה המקצועית ועם אימא שלי (אבא שלי נפטר(. עדי

מיכל שלום מנוסח ההודעה ניכר שאין מדיניות משותפת בינך לבעלך בנושא בנך. המסרים הכפולים שבנך עלול לקבל מכם אינם תורמים לשיפור המצב. אני מציע לכם לפנות לייעוץ משותף לך ולבעלך (ללא השתתפות הילד בשלב הראשון לפחות) אצל מטפל משפחתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני משתמש בסרוקסאט כ -4 חודשים עקב בעיב של ראיה תחושות בידיים תחושה של נתק מהמציאות ועוד כל מיני תופעות מוזרות האמת היא שמאז שאני נוטל את הכדור הזה התופעות ברובן נעלמו אך עד כמה שידוע לי אני לא בדיכאון (או לפחות אני לא מרגיש בדיכאון באופן מודע) אני מנהל אורח חיים רגיל מכל הבחינות שאלותיי הם: 1. האם הכדור פוגע בפוריות והאם הוא יכול לגרום נזק כלשהו לעובר 2. האם הכדור גורם להשנה או לחילופין גורם לאכילה מוגברת והיא זו שגורמת להשמנה ברצוני לציין ש ב 4 חודשים שאני נוטל עליתי ב - 8 ק"ג תודה רבה

שלום אבי, בהיעדר פסיכיאטר בפורום באופן זמני, אנסה לענות לך בקווים כלליים תוך הדגשת העובדה שאינני רופא ושעליך להפנות את השאלות לפסיכיאטר שנתן לך את התרופה. מידת הביטחון של תרופות ממשפחת ה-SSRI ובתוכן הסרוקסט לא נבדקה מספיק לגבי נשים הנמצאות בהיריון ויש לשקול את הנזק האפשרי מול התועלת האפשרית בכל מקרה לגופו. התרופה אינה פוגעת בפוריות, אם כי היא פוגעת בחשק המיני ומעכבת שפיכה אצל גברים. השמנה כתוצאה מהתרופה היא תופעת לוואי נדירה ביותר וברוב המקרים, חלק מהתרופות השייכות למשפחה זו אף מדכאות את התיאבון, לפחות בתחילת הטיפול וגורמות לירידה במשקל. ושוב, הסמכות המתאימה להפניית השאלות הללו היא פסיכיאטר המכיר אותך אישית שיסביר לך את ההשלכות של תופעות הלוואי במקרה הספציפי שלך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני מרגישה שהפנים שלי נירדמות ושגם הגרון שלי נרדם ושאני נחנקת האם זו חרדה? (אני סובלת מחרדות אבל זה עוד לא קרה לי) האם זה יכול להיות בגלל אנטיביוטיקה שאני לוקחת בגלל חיידק בגרון? הצילו אני בלחץ...

שירלי, מכיוון שאת לוקחת אנטיביוטיקה, מדוע שלא תתיעצי עם הרופא המטפל... יש כל מיני תגובות לאנטיביוטיקה... ורצוי לשלול אפשרות כזו. HERA.

שירלי שלום פני לרופא ותבדקי מה קורה. אם כל הבדיקות הרפואיות תקינות, יש מקום לפנות לפסיכולוג כדי לטפל בבעיה. אין ניגוד בין החיידק בגרון לחרדה. יתכן שכאב גרון מגביר את התקף החרדה ולהיפך. בברכה ד"ר אורן קפלן

רק 1/4 מהסובלים מהפרעות אישיות מגיעים לטיפול. מדוע אנשים שזקוקים לטיפול לא פונים? איך אפשר לשפר את המצב? איך אפשר להפוך את הטיפול ליותר נגיש להם? האם יתכן שמשהו באורינטציה הטיפולית אינו מתאים להם? אם כן מה ניתן לשנות? האם זה משהו ברמה המערכתית? איך ניתן לשנות??? תודה לכל משיב...

סטודנטית שלום, העלית נקודה שחביבה עליי :-))) הרבה אנשים לא מודעים בכלל לנושא של הפרעות אישיות. מכיוון שיש גם הרבה מטפלים שמסתייגים מהנושא, הרי שמי שסובל מהפרעת אישיות בעצם לא ממש יודע מה יש לו... מה גם, שבשביל להגביר מודעות בנושא, צריך הסכמה מקצועית בנושא... לגבי האורינטציה הטיפולית... גם זה נוגע להסתייגות של מטפלים... ובכל מקרה, מכיוון שלכל הפרעת אישיות יש את ה"שטיקים" שלה, ולא ניתן לטפל בכולן באותה צורה. בכל מקרה, צריך להפריד את המרכיבים של ההפרעה ולטפל בכל אחד בנפרד, אבל ללא התעלמות מהמכלול - וזה די מסובך. איך אפשר לשנות? אי-אפשר! למה? בגלל שהנושא של הפרעות אישיות כל-כך שנוי במחלוקת בקרב חוג המטפלים. HERA.

שלום לסטודנטית, בהפרעות נפשיות בכלל ובהפרעות אישיות בפרט יש להבחין בין שני מצבים: מצב שבו ההפרעה היא אגו-דיסטונית, כלומר זרה לאני, האדם אכן סובל ממנה בעצמו, יש לו תובנה חלקית לחלקו במצב, והוא מבין בעצמו שעליו לפנות לטיפול, כי משהו בו "לא בסדר" ובין מצב שבו ההפרעה היא אגו-סינטונית, שהוא מצב שבו ההפרעה הולמת את האני, כלומר, האדם חושב שהוא עצמו אינו סובל מכל הפרעה, גם אם הוא במצוקה, והוא יסביר לעצמו את מצוקתו כל הזמן ע"י גורמים נסיבתיים-סביבתיים חיצוניים, יאשים אחרים במצבו, או את נסיבות החיים. במצב השני גם הסביבה של אותו אדם תסבול ממנו הרבה יותר, אך מכיוון שהוא משוכנע שהוא "בסדר" הוא לא יילך לטיפול. הדוגמא המובהקת למצב השני היא הפרעות אישיות אנטי-סוציאלית (מה שנקרא בעבר פסיכופתיה) המופיעה בעיקר אך לא רק אצל עבריינים, שתמיד יאשימו את הסביבה במצבם, הסביבה כמובן תסבול מהם מאוד, אך אין לאדם מוטיבציה פנימית ללכת לטיפול. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני רוצה ללכת לטיפול ישנם אלפי שיטות ומטפלים איך אדע מה מתאים לי? דינאמי, קוגניטיבי-בהביוריסטי, גשטאלט, אדלר, ... אילו תכונות אופי מתאימות לאיזה טיפול?

שלום ש', אחד הגורמים בהתאמת שיטת הטיפול, המטפל והגישה הטיפולית הוא סוג הבעיה (למשל, בפוביה ספציפית טיפול התנהגותי יעיל יותר מטיפול פסיכודינאמי ובהפרעת החוזרת ומופיעה בתחומי חיים שונים טיפול המתייחס לכלל האישיות עשוי להתאים יותר). גורם חשוב נוסף בפסיכתרפיה, אולי אף יותר מהגורם הקודם, הוא איכות הקשר בין המטפל למטופל והתאמה כזו יכולה להיבדק רק ע"י ניסוי וטעייה. ציינת כמה סוגי טיפול, כך שאני מניח שיש לך איזו התמצאות בסיסית ואת או אתה יכול/ה לבחון גם מה מדבר אל ליבך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

מדוע מטפלים בוחרים בדרך טיפול מסויימת? ע"פ נטיות? אופי? כשרונות? תחביבים? בעיות נפשיות? פתלוגיות? חסכים? האם יש לכם תאוריות בקשר לחיבור בין הדברים? אשמח לשמוע בפרוט... תודה:)

לפי הניסיון

פילוסופית... אני מניחה שמה שמנחה מטפלים לבחור דרך מסויימת מורכב מכל מה שציינת באמה כזו או אחרת... אני רק מקווה, שתחביבים הם לא משהו שמשפיע על בחירת המסלול... בכל זאת מטופל הוא לא תחביב אלא עבודה.

פילוסופית שלום הסגנון האישי הוא מאפיין של כל תפקיד ועבודה, ומן הסתם גם פסיכולוגים מפתחים סגנון אישי. חלקו נובע ממסלול ההכשרה אותו עברו, השתלמויות ספציפיות בשיטות טיפול אותן בחרו ומעבר לכל, אישיותם ונטיות ליבם. הדבר המעניין הוא שגם מטפלים שלכאורה נוקטים באותה שיטת טיפול עשויים להיות שונים זה מזה בפועל מקצה לקצה. מאחר וזהו מקצוע של "אחד לאחד" הרי שאין הרבה אפשרויות להשוות בין סגנונות, אלא ע"פ דיווח. אולי בגלל זה מחקרים מראים שיעילות הטיפול אינה תלויה דווקא בשיטה אלא בכימיה האישית בין המטפל למטופל. סביר בהחלט להניח שמטפלים בוחרים בשיטות טיפול בהן הם מרגישים יותר יעילים ומצליחים ומתרחקים משיטות בהן לא חוו הישגים. כאן בהחלט משתלב האספקט האישי כיוון שאנשים שונים תופסים יעילות טיפולית בצורה שונה. למשל, האחד עשוי לראות בהורדת סמפטום מטריד בטיפול קצר מועד הצלחה, ואחר יראה בזה כישלון ע"ח הטווח הארוך כי שורש העניין לא עלה ונפתר. פורסמו לא מעט מחקרים בנושא עליו את שואלת ותוכלי למצוא אותם בכל ספריה אוניברסיטאית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני נער שעומד בפני גיוס, ואני חושב שיש לי סוג של חרדה, המתאפיין בבחילות קלות. בעיקר כשאני רוצה לעלות לאוטובוסים או ללכת לאירוע חשוב או מקום שעלול לגרום לי למתח. 1. האם זו חרדה ? 2. האם זה ישפיע על הפרופיל הצבאי שלי ? 3. האם זה ימנע ממני דברים כלשהם אם אצתרך לקחת תרופות, כגון אי-גיוס ליחידות טובות (לדוג' - מודיעין), או במקום עבודה. בתודה ד'.

ד. בשביל לקבוע בודאות אם מדובר בחרדה, כדאי לפנות לאיש מקצוע... זה נשמע כמו חרדה, אבל אי-אפשר לעשות אבחנה מדוייקת דרך הפורום. מתי אתה מתגייס? אם תתחיל טיפול עכשיו, סיכוי סביר שהמצב ישתפר עד הגיוס... בכל מקרה, יכול להיות שתצטרך תמיכה גם בשלב הראשוני של הגיוס - כי זה מצב מלחיץ בפני עצמו. HERA.

ד. שלום נשמע שאתה חווה משהו מטריד ולא משנה הגדרתו המקצועית. במידה והוא מפריע לך במידה שמעוררת מספיק מוטיבציה ליצור שינוי, פנה לייעוץ פסיכולוגי. אופי הטיפול יכול להיקבע רק על סמך היכרות אישית, וקשה על סמך המידע שמסרת לתת לך תשובה מדוייקת יותר. לגבי הצבא, השאלה החשובה היא האם התופעות הללו יפריעו לך בתפקוד בצבא ולא האם הצבא יאתר את הבעיה. בעיקרון, מה שמסתירים, לא מגלים. השאלה האם כדאי להסתיר ולהשאיר את הבעיה בצד, או דווקא לטפל בה. אני מצרף להלן סיכום קצר שפורסם בפורום על ידי מספר פעמים בנושא הטיפול בחרדה. חרדה הינה תגובת חרום טבעית של הגוף כדי להתגונן מפני סכנה. במצבים מסויימים החרדה הופכת לתופעה מעיקה וקיצונית שפוגעת באיכות החיים. כדי לטפל בחרדה צריך להבין את ההקשרים בה היא מופיעה, ללמוד להתמודד עם תגובות החרדה, ולבסוף, גם להתיידד עם החרדה, כלומר, לקבל שבמצבים מסויימים החרדה מופיעה כחלק טבעי של מהלך החיים. כל אלו יכולים להיעשות בטיפול פסיכולוגי. להלן השיטות הנפוצות ביותר לטיפול בחרדות. ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. במידה וישנה בעיה פסיכולוגית רחבה יותר ברקע רצוי לטפל בה, אבל ניתן במקביל או באופן בלתי תלוי לטפל בחרדה. גישה זו טוענת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. הגישה הרפואית-תרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה חריפים יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

!

שלום רב, אני בת 31. לפני כחצי שנה התחלתי ללמוד לנהוג (הגיע הזמן, בגילי המופלג). הבעייה היא שמאז שאני זוכרת את עצמי, היה לי פחד מהכביש וממכוניות, ללא כל סיבה שאני יכולה לחשוב עליה. כתוצאה מהפחד הזה, אני כבר נמצאת היום אחרי כ- 70 שיעורים בערך, וטרם ניגשתי לטסט ראשון. במהלך הנהיגה אני עדיין, לאחר חצי שנה, מתוחה מאוד וקשה לי לקלוט בבת אחת את כל המידע שעל הכביש (תמרורים, הולכי רגל, שלטים וכו'). הנהיגה שלי הססנית מאוד וחסרת ביטחון. מאז שהתחלתי ללמוד החלפתי כבר מורה אחד, ולמרות שאני מרגישה היום הרבה יותר טוב עם המורה השני, וגם השתפרתי מאוד, עדיין אני מרגישה שלמורי נהיגה אין ממש כישורים להתמודד עם בעיות פסיכולוגיות מסוג זה. אני ממש רוצה כבר לגשת לטסט ולהוציא רשיון, אבל לא נראה שאני אצליח לעבור אותו בשל חוסר הביטחון שלי בנהיגה. אשמח לקבל עצות. (האם יש טיפול התנהגותי לפחד מהכביש?)

טלי, יש טיפול, ואפילו התנהגותי... תנסי למצוא מטפל התנהגותי... בד"כ מדובר בטיפול לא ארוך במיוחד ועם אחוזי הצלחה גבוהים יחסית... למרות שאני יכולה להבין את הפחד שלך מהכביש... HERA.

טלי שלום את סובלת כנראה מסוג של חרדת ביצוע, בדומה לחרדת בחינות, פחד לדבר בפני קהל, וכדומה. הזמן הארוך בו את מתמודדת עם לימוד הנהיגה לא פועל לטובתך כיוון שאת מגבירה את החששות ומשכנעת את עצמך בכישלון הצפוי. כך נוצרת נבואה שמגשימה את עצמה. טיפול פסיכולוגי קצר מועד בגישה קוגינטיבית-התנהגותית פותר ברוב המקרים את הבעיה תוך מספר בודד של פגישות. מצאי פסיכולוג מתאים, קבעי תור לטיפול והזמיני מועד לטסט. חבל על הזמן. בברכה ד"ר אורן קפלן

הנני בת 34 ,נשואה +2 ,בחיי עברתי הרבה מקומות עבודה ותמיד שחשבתי שהגעתי למקומי הרצוי איכזבה אותי המציאות הקשה וקיפחה אותי , אני נותנת מעצמי יותר מידי והנני נאמנה ואמינה מעל ומעבר , המעסיקים שאתה בא לריאון נותנים לך הרגשה שאת רצויה ומיוחדת ונותנים לך קומפלמנטים אם את טובה בעבודה ,ואת חושבת שאת בעננים ויש לך המון מוטביציה להראות עוד ,אך לאחר תקופה הסמרטוט כבר איבד מהערך שלו וזה לאחר ניצול ושיעבוד העובד על הצד הטוב ביותר ,ואז מזמנים אותו לחדר מודיעים לו על הפיטורין הקרובים וכי מה קרה רק לפני מס' ימים הוא כ"כ העריך אותי ומה עכשיו נשכחו המילים ולא היו דברים מעולם וכי מה הייתי צריכה להקליט אותו , כל מקומות עבודתי ניצלו אותי עד תום ולאחר תקופה כבר לא היה להם צורך בי יותר וכי יש לי אות קין על המצח , היום שאני עובדת כבר אין לי חשק ויכולת ללמוד ולעבוד המוטביציה פרחה מהחלון וכי למה לי להתאמץ ממילא יזרקו אותי לאחר תקופה קצרה . בברכה

מאיה שלום זו באמת חוויה מתסכלת מאוד. השאלה היא האם את יכולה לזהות משהו שאת יכולה לעשות לגבי זה. האם יש אותות הזהרה שלפחות בדיעבד את יכולה לזהות, האם את לומדת מהנסיון ואולי סוג העבודה שאת בוחרת אינו מתאים לך וכדאי לחפש משהו אחר. כל עוד השליטה נמצאת במלואה אצל המעביד ואת מפוטרת בלי כל סיבה הגיונית, את נשארת חסרת אונים. אולי יש אפשרות לנתח את ההסטוריה התעסוקתית שלך ולהבין איך את יכולה לשנות את המאזן הקבוע הזה. זה יכול להיעשות עם בני משפחה או חברים קרובים, או עם גורם מקצועי. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

איך בוחרים פסיכולוג? אני רוצה להתחיל בטיפול פסיכולוגי איך אדע לבחור את המטפל המתאים לי, בסביבתי הקרובה אין מישהו שמטופל ע"י פסיכולוג. האם תוכל לסייע לי ?

שלום חפ, השאלה היא מאוד כללית כי אינני יודע לא את מקום מגורייך ולא את הבעיה בגלל את מעוניינת בטיפול. אם קשה לך להיחשף בפורום, שלחי לי בדואר אלקטורני את תיאור הבעיה, מעט פרטים על עצמך, וכן את אזור מגורייך ואת שם קופה"ח בה את מבוטחת ואנסה לכוון אותך. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

ברצוני לשאול מה עושים עם הצירות שגורמות התרופות לדיכאון. זה בלתי נסבל. בתודה רונית

מנסיון שלי זה עובר לאחר מס' שבועות עד אז זה או משלשלים או חוקן

לפני שאת פונה למשלשלים ( חוקן ממש לא רצוי במקרה זה.) כדאי לך להיכנס לחנות טבע ולקנות מוצר טיבעי שיפעיל את המעיים. שם גם תקבלי הדרכה לתזונה עתירת סיבים שתוכל לעזור. בהצלחה.

רונית שלום פני לפסיכיאטר המטפל, הוא אמור לספק את התשובות. בברכה ד"ר אורן קפלן

למדתי עכשיו משהו חשוב שהסתכנתי המון!!! אתמול לא רק שהסתכנתי בזריקת עוגה לפרצוף - דבר שדי חששתי ממנו אבל גם איכשהו הייתי 50% בטוחה שזה יקרה... הסתכנתי במשהו קצת הרבה יותר עמוק מזה כשאוכלים עוגה יש את הסיכון להשמין...ויש השמנה שמובילה למוות ....אכזרי

ליבי יקרה:) אני יודעת עד כמה את אוהבת להשתמש בדימויים. נכון, הם עוזרים להרחיק את המצב וכאילו לחשוף וגם להסתיר בו זמנית. אבל בכל זאת, אם את באמת רוצה את עזרתנו, ספרי לנו מה בדיוק קרה ומה את מרגישה בקשר לזה, וכך העזרה שאת מצפה לה תהיה הרבה יותר מלאה ואפקטיבית עבורך. אם את עדיין לא מוכנה לחשיפה, אבין זאת אבל מצד שני העזרה תהיה פחותת ערך. ואם דברייך מכוונים להרה בלבד, ומהאימיילים היא כבר יודעת על מה מדובר, אז ראי את דבריי כבטלים ומבוטלים. מאחלת לך רק טוב, מיכל.

מיכל יקרה אם תסתכלי על הודעות קודמות (מעמ' 609 ואילך או אפילו קצת קודם...) תביני במה מדובר הודעות כמו "הגיגים בלילה" או סתם הודעות שלי שמיועדות לאנשים אחרים.... סיפרתי את הסיפור באופן די מובן והדמוי של אגסים וחיטה נוצר משיחה עם חבר קרוב שהוא גם פסיכולוג...וזה לא בא במטרה להסתיר...אהבתי את הדימוי והמשכתי הלאה תקראי את ההודעות הישנות יותר ותראי מה את מבינה מהן יום טוב

ליבי... כשאוכלים עוגה במינונים מוגזמים אז משמינים... כשאוכלים גם עוגה, אבל לא רק - אז זה בסדר... ופה משתלב האגס... כי אגס זה בריא, אבל רק כשלא נעשים אובססיביים לגביו... אם מחפשים תמיד אגסים, בלי לחשוב על ההשלכות שבדרך - אז אומנם בסוף מוצאים אחד יפה ומזין - אבל כמה אבד בדרך? את לא חושבת, שאיכשהו את מחפשת את הסכנה והריגוש? כהענשה עצמית, אולי? תאכלי הרבה עוגה ובאמת תכאב לך הבטן, תקבלי אותה בפרצוף - וזה שוב יהיה עלבון צורב ופגיעה אנושה...

הרה יקירתי השאלה היא - מה אם הצד השני שאוכל יחד איתי את העוגה בקיא באכילת עוגות? אז גם הוא רגיל וזה פחות "מזיז" לו מאשר לי. השאלה היא אם זו לא בעיה גדולה בשבילי...כי מי ערב לי אילו רכיבים מועברים אלי דרך העוגה? והענשה עצמית? על מה? על זה שאני מסכנה כי אני בדיאטה צמחונית? על זה שבהיוולדי הוגדרתי כצמחונית בלי ידיעה של מה יקרה עוד כמה שנים? על זה שגם אגס מזין לא ייצא לי בשדות שבהם אני מחפשת אותם?

שלומי, אל תלך. על זה אומרים "הציץ ונפגע"... גם בעולם החילוני יש אנשים שהענין הזה מוקצה אצלם מחמת מיאוס. אבל - הרבה נשים שהולכות לראות הן תמות וכשרות ורק נהנות מהפנטזיה. תשאר איתנו.

הוא לא הלך וגם לא ברח. פשוט הבוס שלו די מציק לו היום. הוא מת להיות איתנו פה אבל פשוט לא יכול.

היי נטע האמנם בשביל לטעום פרי צריך לעבור בשדה החיטה? ומה על אנשים שאומרים מראש שכל מה שהם מוכנים לכבד אותך זה עוגה ולא מעניין אותם כמה חשוב לך להיות צמחונית? והכמיהה לאגס הורסת....אבל האם בגלל זה אני צריכה לבלוע את העוגה קודם? ותחושות הבטן - אומרות שפעם עוגה בפרצוף תמיד עוגה בפרצוף...ואני יודעת שזה לא צודק ושיש עוגות טעימות מאד - ועוגת פירות היא דבר אדיר אבל.....כזה הוא הניסיון שלי ואין דרך אחרת (שאני מודעת לה) לנתב את הרגשות לכיוון אחר.

ליבי, אני צריכה לצאת לעבודת הקודש. את קוראת את הספר "התקדשות" ולפיו את בהחלט יכולה להבין שאם תרצי בכל ליבך ועצמתו, באמת, ומבפנים לאכול אגס., את תגיעי אליו. לא תצטרכי לעבור בשדה חיטה ולא תקבלי שוב עוגה בפרצוף. האגסים והפירות הטרופיים נמצאים לידך, את צריכה רק לרצות אותם ולטעום מהם. אחזור ב 9 בערב, נוכל להמשיך.... יום נעים חמודה.

בוקר טוב לכולם, אני מבקשת אם אפשר לשוחח באימייל עם חברים מהפורום אשר סובלים מחרדות, מטפלים בעצמם והגיעו להשגים כלשהם. אשמח לדבר בנושא בתקווה שיוקל לי. יום נפלא לכם, נטע

תמיד אשמח לעזור ולשוחח... כמה זמן את כבר בטיפול תרופתי? ים

ים, אני נוטלת 1 סרוקסאט ליום משך 7 חדשים. הבוקר היה לי התקף חרדה, אחרי למעלה משבועיים. הפסיכיאטר שלי טוען שיתכן ופיתחתי סבילות לתרופה וממליץ על כדור וחצי. כאשר הייתי אצלו בשבוע שעבר החלטתי לא להעלות את המינון ולהתגבר בכוחות עצמי. אני חוששת להוסיף אפילו עוד חצי כי היו לי בהתחלה תופעות לואי של התאבנות שרירים בידיים וזרמים בגפיים. הוא אומר שזה לא מהכדור. כבר למדתי לקבל את דבריו בערבון מוגבל. מצאתי באינטרנט שתופעות כאלה קימות והתיעצתי עם ידיד של אחותי שהוא פסיכיאטר ,הוא הציע לי בזמנו להפחית ולקחת שלושת רבעי כדור. את יודעת איזה סבל זה. קמתי בבוקר והרגשתי עקצוצים בידיים, חום וקור והדופק התחיל לפעום בטירוף. שמתי לב שיש לזה קשר עם המחזור. כמה לקחת ולמשך איזו תקופה? איך יצאת מזה? הבנתי שיש לך בעל תומך, מזלך הטוב. לי אין את זה..... יש לי חברות טובות אבל אני טיפוס שלא נעים לי להטריד.

שלום נטע, אני מטופלת אצל פסיכולוגית וכן נוטלת כדורי "קסנקס" - 0.5 מ"ג ליום. לי זה מאוד עוזר! מובן, שלכל מטופל צריך להתאים באופן אינדיבדואלי את הטיפול המתאים לו - אם זו עזרה נפשית ואם זו תרופה. אבל בשורה האחרונה - בהחלט יש תקווה, ואין צורך לסבול מהחרדות המזוויעות האלה! אם את רוצה פרטים נוספים - אשמח אם תכתבי לי למייל או אפילו כאן בפורום. כל טוב! נזבורה

הי נזבורה, תודה על התיחסותך. יש לך אולי אייסיקיו או אודיגו? אם לא אשמח לכתוב לך לאימייל.

בוקר טוב לכולם! חברות הזמינו אותי למסיבת בנות היום בערב - מסיבת צ'יפינדלס. אם אני אלך ואני יודעת שלבעלי אין בעיה עם זה אז לדעתי אני פותחת פתח לכך שאם בעלי ירצה גם ללכת למסיבה דומה אז לא אוכל לסרב זה לא הוגן . אני סומכת על בעלי אך יש לי בעיה באופן כללי אני יודעת שאני שולטת בעצמי ואין סיכוי שאני יתפתה לכל מיני פיתויים ואצל גברים המצב שונה להם קל כל כך להתפתות ... י ש עצה ??? האם אני מגזימה ??? (אני יודעת אם הוא ירצה לעשות משהו הוא לא צריך מסיבה בשביל זה...) ים

הי ים, את מכירה את בעלך ויודעת אם לסמוך עליו או לא. אם היה רוצה לבגוד בך היה יכול לעשות זאת כבר מזמן... את צודקת הוא לא צריך מסיבה בשביל זה. זה לא נכון שגברים מתפתים יותר בקלות. בכלל, לא סתם מתפתים. יש לזה רקע. כמו בעיות זוגיות שונות. יש לכם בעיות בזוגיות? יש לך סיבה ממשית לחשוש? אם יש לכם בעיה מסויימת היא יכולה להסביר את חששותייך. מקווה שקצת עזרתי, מיכל.

ברור שתלכי למסיבה. למה לא להנות קצת? וכמו שאמרתי בקשר לבעלך, הוא לא צריך מסיבה כדי להתפתות...

יקירתי לכולנו מגיע קצת השתוללות .. פורקן ואיבוד שליטה...גם לבעלך.... זה לא אומר שמיד צריך ללכת עד הסוף... קצת אמון לא יזיק האם לבעלך יש בעיה שתלכי מסיבה כזאת?! כנראה שלא . חוץ מזה תחשבי שבמסיבות האלה של הבנים נמצאים כל הח'ברה לא נראה לי שהוא יחשוב שזה מקום מתאים לפלרטט...

נו טוב, עשיתם לי חשק ללכת. ים

סליחה על ההתפרצות לשיח הבנות, אבל מישהי מוכנה להסביר לי על מה אתן מדברות ?? מה זה ציפנדייל ???? אני מתחיל לפחד מהתשובה , מה לעזאזל עושים שם ??

אוי שלומי , זה חטא שלא יתואר ואסור שאשתך תדע מזה כי גם היא תרצה... סתאאאאם:) זה הופעה של רקדנים שתוך כדי הריקוד ובלהט המוזיקה מורידים אט אט את מחלצותיהם... הם נורא חתיכים, נורא יפים ועושים תנועות מגונות. אותי הם לא מושכים אבל יש כאלה שכן ואז......חבל על הזמן מה שהולך שם בהופעות...

שלומי היקר אל תבהל מהבנות.... צ'יפנדייל זו סתם הופעת חשפנות, בחילופי תפקידים. הנשים יושבות בקהל, והגברים הצעירים על הבמה, מורידים ז'קט, מורידים עניבה, מורידים חולצה, מורידים מכנסיים, נשארים בלבוש תחתון, ורוקדים. גם אני עדיין לא הייתי במופע כזה....כל ההשכלה שלי בנושא באה מהטלויזיה. זה מסקרן, אבל כולנו בנות טובות. אל תברח ש נ ה ב

שלום , היום אני בת 30 נשואה באושר +2 . כשהייתי בת 5 שכנה בת גילי הזמינה אותי לביתה אחיה שהיה בן 8 והיא שכנעו אותי להתפשט בפניו גם היא התפשטה וזהו לאחר כ-10 בערך הבנתי כנראה מה אני עושה התלבשתי והלכתי הביתה. במשך שנים אחר כך הם סחטו אותי בכל מיני דרכים כל פעם שלא עשיתי מה שהיא רצתה או כשהייתי רבה איתה היא הייתה מאיימת שתספר לכל הילדים בשכונה. אני זוכרת שרציתי לספר להוריי, אבל פשוט פחדתי מהתגובה (בתור ילדה הייתי בטוחה שאני הפושעת) כל הזמן הייתי במתח וחרדה שמא זה יתגלה למשפחתי ועד היום זה לא התגלה. כשהייתי בת שמונה דוד שלי היה אצלנו אמא ישנה בצהריים בחדרה עם דלת סגורה ואני בחדרי, דודי נשכב לידי אני זוכרת שפתאום התעוררתי והרגשתי איך הוא לוקח את ידי לאיבר מינו. גם את זה לא סיפרתי לאף אחד. מגיל 21 אני סובלת מחרדות ואף טופלתי בכדורים האם יתכן שכתוצאה מהתתעללות התפתחה אצלי חרדה , אנא תשובה

שלום לך פשוט לא יכולתי שלא להשיב לך ההזדהות גם אני בת 30 + 2 כשהייתי בת 10 נוצלתי מינית ע"י חבר של אחותי הבכורה זה היתחיל בבקשה שלו שאעשה לן מסאז' ואז היה דוחף לי ידיים למכנסיים לילה אחד היתעוררתי והוא היה ליידי שם את ידי על אברו ואף ניסה לקרב אותו לפי. גם לי לא היה למי לפנות , הפכתי לילדה חזקה ומכה כל מי שעמד בדרכי דרסתי למזלי מעמדי החברתי היה מעולה הייתי מלכת הכיתה גדלתי להיות נערה מחוזרת פיתחתי לעצמי ביטחון עצמי מופרז (הייתי חייבת) כל חיי הייתי שקרנית להפליא(היה לי סוד ענק להסתיר) למזלי ( עכשיו אמי יכולה להגיד למזלי) בגיל 25 כמה חודשים אחרי שנישאתי החלו התקפי חרדה . למזלי לא הסתפקתי בטיפול תרופתי וטופלתי ע"י פסיכולוגית מדהימה שדרשה שאספר את הסיפור לפירטי פרטים כולל מה הרגשתי האם נהנתי ( גורם לרגשות אשם גדולים יותר) נאלצתי לספר ולחוות את הפחד הגדול. בקיצור רק אחרי עיבוד של המצבים עם הפסיכולוגית הסיפור הפך להיות ברקע חיי ולא משהו ממנו אני פוחדת ,פועלת ,הוא כבר לא מפריע לחיי. יקירה אל תסתפקי בתרופות זה עוזר רק לסימפטומים ולא משקיט את מה שחייבים להוציא. מנסיון מוצלח חיי השתנו ללא היכר. הלוואי שתשמעי לעצתי ותעזרי לעצמך ולכל משפחתך בהצלחה חמודה דרך אגב אחרי הטיפול סיפרתי הכל לאימי שגילתה שגם היא עברה היתעללות ואחותי שגילתה התעללות. זה ער גם להם

א. שלום אני חושב שאי אפשר להוסיף הרבה מעבר להודעתה של הילה. הזיכרון הברור של ההתעללות המינית בוודאי יצר תגובה רגשית כלשהי שלא קיבלה עיבוד והתייחסות. עצם העובדה שלא סיפרת על כך עד היום מראה שהנושא רגיש ומשפיע. לא ניתן לענות במסגרת הפורום האם החרדות מהן את סובלת קשורות או לא למה שקרה בילדותך, אני ממליץ שתפני לייעוץ פסיכולוגי, הן כדי להתגבר על החרדות, והן כדי לעבד את ההתעללות המינית שעברת. תוך כדי המפגש בבודאי תוכלי להבין האם השניים קשורים זה לזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום , אחי נמצא במח' פתוחה בבי"ח וזאת עקב התפרצויות של אלימות ושבירת חפצים בבית . הצוות הרפואי במקום קבע כי הוא סובל מחרדה מאוד גבוהה , שכן יכולה להתבטא בהתפרצויות של אלימות כשרמתה עולה . תחושת החרדה שלו מופיעה בעיקר ליד אימי . אין לנו מושג למה זה קורה וגם הוא לא יכול להסביר את זה . לאחר שהוא מרחיק אותה מהפחד ומדבר אליה לא יפה ( בכוונה כדי שתלך ) הוא מתקשר אליי ואומר לי שהוא לא התכוון לפגוע בה פשוט הוא מרגיש את התחושות הללו . גם כשהוא היה בבית ההתפרצויות הללו היו כמנגנוני ההגנה שלו . הוא אמר לי שהוא בפירוש לא יגרום לסכנת חיים למישהו ( הוא יודע מה פוגע ומה לא ) אבל זאת הדרך שבה רק מקשיבים לו ומבינים את הפחד שלו . הוא מקבל זיפרקסה במינון של 10 מ"ג ליום ( קיבל בעבר סרוקסט אך הפחיתו לו את זה כי טענו שזה בין היתר גרם לו לתופעת האלימות ) . כשאימי הייתה אתמול בפגישה עם הרופאה המטפלת , ההיא אמרה לה כי לאחי יש גם הפרעות בחשיבה , כששאלה למה הכוונה נענתה כי הוא מציג את אימי כאמא אלימה או שסיפר כי היה מקרה במחלקה בו ראה כי שני בנים נמצאים יחדיו ובבדיקה שלהם לא היה ולא נברא . אני לא רואה את זה כהפרעה במחשבה אלא כניסיונות שלו להציג את המקום כלא מתאים לו וכחושף אותו לדברים לא טובים ( בכדי שאמי תרחם עליו ותוציא אותו משם ) או בכדי להציג לרופאים כי הוא לא אשם בדבר ובבית בעצם הייתה אלימות - לפי דעתי הוא פשוט מחפש כל מיני דרכים בכדי שיאמינו לו ויוציאו אותו מהמחלקה הזו ולא כמו שהרופאה אומרת "הפרעות בחשיבה" - האם אני צודקת ? הוא גם כל הזמן מתלונן בפניי מדוע הוא לא יכול לצאת לכמה שעות ( הם רוב הזמן נמצאים במבנה סגור כיוון שברחבי המקום מסתובבים אנשים מבוגרים חולים והם מגינים כך על הילדים ) . אחי הוא נער מאוד חכם ויכול להיות מניפולטיבי מאוד - נתנו לו שבוע שעבר לצאת הביתה לסופ"ש , ופשוט הוא הוציא את הכעס שלו והנקם שבו ( הוא חושב שאנו גרמנו לו לאשפוז וללקיחה באמבולנס ) ואמי נאלצה להזמין שוב אמבולנס שיקח אותו בחזרה . במח' לא האמינו כי הוא במשך שבועיים וחצי לפני כן התנהג למופת ןשיתף פעולה . לאור התנודות האלו עקב החרדה שלו ( יש ימים שאנו מבקרים ונעים להיות ולמשל אתמול הוא אמר לאמי כי הוא מרגיש פחד ממנה ושתלך ) , אמי כבר חשה מותשת וחסרת תקווה . אני יודעת שגם הוא צריך לקבל שיחות והדרכה לגבי הבעיה שלו ולזהות את המקור שלה בעצם ( לא מספיק הטיפול התרופתי ) אבל זה נעשה שם בתדירות מאוד נמוכה ... אני רושמת לך כדי לשמוע את דעתך בכל העניין הזה ואולי לקבל קצת יותר בהירות בנושא . אודה לך על התייחסות מהירה . תודה .

שלום קרן, לא ברור לי אם פנית אליי. בעבר הגבתי לשאלותייך. אני מבין שבינתיים אחיך עבר למחלקה פתוחה ויש לראות זאת כהתקדמות. לפי תיאורייך, קשה לקבוע אם אחיך סובל מהפרעות בחשיבה. רצונו לצאת מביה"ח מובן וטבעי. יחסיו עם אמו קשים מאוד, ללא ספק. שיחות בחלק מבתיה"ח הפסיכיאטריים אכן ניתנות בתדירות נמוכה בגלל מחסור בכוח אדם. העובדה היא שאחיך אינו שולט בעצמו. שיחות יכולות לעזור לו, אם כי אולי יותר כטיפול תמיכתי ולא כטיפול מעמיק שיגרום שינוי בסיסי. לדעתי, כפי שכבר היבעתי אותה בעבר, אם ברצונכם לחשוב לטווח קצת יותר ארוך, כדאי מאוד ליזום שיחות עם הפסיכולוג והעובדת הסוציאלית במחלקה ובמקביל ליצור קשר עם סניף אנו"ש. ברור שהקשר שלו עם אמו כל כך בעייתי שכאשר ישתחרר מהאשפוז הביתה, רוב הסיכויים הם שהסיפור יחזור על עצמו. מחקרים גם מראים שכאשר חולה חוזר למשפחת המוצא שלו, סיכוייו להתאשפז שוב גבוהים הרבה יותר מאשר אם הוא משוחרר למגורים חלופיים כמו הוסטל, למשל. לצורך כך, יש אכן להתייעץ בסניף אנו"ש וגם להיעזר באמצעי התמיכה האחרים המוצעים שם (כמו קבוצות תמיכה להורים ובני משפחה). אחיך אינו סובל רק מחרדה - יש הרבה אנשים שסובלים מחרדות קשות, אך אינם מאבדים שליטה על עצמם. לטווח הארוך מומלץ, כאמור, לתכנן שחרור מביה"ח למסגרת אחרת, כדי להרחיקו מאמו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום לפניכשנתיים בגדתי בבעלי..זה היה מין סטוץ של לילה ולא יותר ....מאז חיי הפכו לסיוט.. אני חולמת על זה בלילה... דשה והופכת בזה אם אני נזכרת בזה ,פיזית יש לי בחילה. אם מדברים בטלוויזיה על בגידות אני מיד נלחצת ורוצה להעביר לנושא אחר...לערוץ אחר... אם אני יספר לבעלי אולי יוקל לי אני חושבת שבעלי יוכל להכיל את הבגידה ... האם זה יביא לי קצת שקט או אולי להמשיך להחריש והסיוטים יעברו לבד.. אשמח אם תוכל לחוות דעתך. ואם מגיבים כאן חברי הפורום אשמח אם יספרו מחוויותיהם בנושא

גילגל בוקר טוב, לפי דעתי היית צריכה לספר לבעלך, והייתם צריכים לנסות ולהבין מה גרם לך לבגוד, את גם צריכה לקחת בחשבון שבעלך יפגע עד עימקי נישמתו,ושיקח זמן עד שתזכי שוב באימונו, אם בכלל,אך אך מאחר וחלפו שנתיים מאז הבגידה, זה יוצר איזו שהיא בעיה..(למה שתקת?)

לא יודעת למה שתקתי..... אף פעם לא נראה זמן מתאים לספר פחדתי מהתגובה ...מזה שהוא יעזוב אותי.... פ ח ד ג ד ול שלא נותן מנוח

גיל גל יקרה חויתי חוויה של בגידה אני זו שבגדתי... וסיפרתי ...כמעט מיד אחרי המעשה... עברתי תקופה קשה וכנ"ל גם בעלי... כמעט שנה של עליות ומורדות.... ומאז יש בינינו קשר נפלא ומין משובח שלא חווינו קודם... קשה להמליץ ...ובכל מקרה בהצלחה

שלום, אם זה ממש יושב על מצפונך ואת פשוט לא מצליחה להוציא זאת מראשך ומליבך תספרי אבל קחי בחשבון שהתוצאה כנראה לא תהיה פשוטה. את כנראה רוצה לנקות את מצפונך ועדיף, לדעתי את יכולה לפתח חרדות מהאי שקט הנפשי שבו את מצויה וכך לבסוף גם את תפגעי. בהצלחה, ים

גילגל שלום, לדעתי לפניך שתי אפשרויות: 1. לספר לבעלך, ולהקל על מצפונך ולקחת בחשבון שיתכן וממהלך זה מערכת הנישואים שלכם תיקלע למשבר שאין ממנו חזרה. הוא יכול לאבד את אימונו בך, לחוש נבגד ודחוי. אולי הוא יוכל להכיל את הבגידה, אך אינך יכולה לצפות את התנהגותו מראש. 2. לא לספר - לטפח את המערכת הזוגית ובו בזמן לבדוק את עצמך באמצעות יועץ. להבין מדוע את מסויטת מודאגת ולא שקטה, לאחר זמן כה רב מאז המקרה. בני אדם מעצם היותם שונים וגדלים במשפחות כאלה או אחרות, מקבלים בצורה שונה בגידה של בן זוג. יש כאלה שזו מכה לדימוי העצמי שלהם, מפתחים חרדת נטישה, כועסים ועוד. אחרים יתיחסו אחרת. האם יש לך חברה טובה שתוכלי להתיעץ עמה, אשת סוד? לשוחח על הנושא יכול מאוד להקל עליך.

שלום גילגל, א. לפעמים בשם הכנות אנשים פוגעים בזולתם, ב. בעלך אינו הכתובת המתאימה לקתרזיס (הקלה ע"י פורקן) שאת מבקשת להשיג, כי הוא צד מעורב בדבר. ג. אינך יודעת שהוא יוכל להכיל את המידע הזה ולעבור לסדר היום. זו הערכה, ואולי משאלה, שלך. ד. תפגעי בו. ה. אם זה היה סטוצ של לילה ולא יותר, ותגובותייך נמשכות בעוצמה כזו במשך שנתיים, אני ממליץ שתבדקי את תגובותייך בעזרת איש מקצוע. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

דר' רובינשטיין או אולי גידי.... מדוע אתה חושב או מציע לי לפנות לגורם מקצועי ? מה יוכל גורם מקצועי להקל עלי? בהסתרה או בהבנת המצב וההשלמה איתו? מה בתגובות שלי מעורר אצלך את ההמלצה ?

תודה על ההסבר לפני האשפוז שלי זה היה קורה לי כמעט כל יום שהכל היה מתעוות המוזיקה היתה נשמעת אחרת כאילו כולם מפחדים ממשהו. במהלך האשפוז זה הפסיק וחודש אחרי שהשתחררתי זה שוב התחיל. משך ההתנתקות הוא משהו כמו 20 דקות שאני לא מסוגלת לעשות כלום ממש כלום. הכל נראה כל כך מפחיד ושאני צריכה לברוח לאנשהו

בל שלום אני לא יודע אם מה שאת מתארת הוא דיסוציאציה, אבל בכל מקרה, אני מקווה שאת נמצאת במסגרת כלשהי של טיפול בשיחות כך שאת יכולה לעבד את מה שקורה ולנסות להפחית את העוצמה של הניתוק והאימה. במידה ולא מומלץ שתבקשי מסגרת קבועה של שיחות. בברכה ד"ר אורן קפלן

מדובר באשה מבוגרת חולת פרקינסון אשר לאחרונה התפתחה אצלה גם תופעה של פרסברציה מילולית. אבקש לדעת : 1. מהן הסיבות הגורמות לפרסברציה מילולית? 2. מהן דרכי הטיפול בבעיה זו? אילו תרופות יכולות לעזור? האם ניתן להעלים לחלוטין את התופעה? האם יש דרך לרפא? 3. מהו המינוח הלטיני לתופעה זו?

נדמה לי שאתה מתכוון לאקולאליה, מלשון, ECHO - הד.

לא . ממש לא אני מתכוון לפרסברציה מילולית

היי, מותר לשאול למה בחרת לציין בסוגריים את היותך סטודנטית לפסיכולוגיה? יום טוב, הרה.

הרה בוקר טוב, האמת שלא ממש חשבתי על זה פשוט כתבתי ........ ליאת

הדברים הכי אמיתיים יוצאים החוצה כשאנחנו לא חושבים....:-)

חזרתי.... עוד יותר מבולבלת מקודם. בהלם אם אפשר לומר, לא יודעת מה להגיד. אמר לי ידיד טוב הלילה...."את מחפשת אגסים בשדה חיטה...חפשי את המטבע היכן שהיא נמצאת ולא מתחת לפנס..." . הצורך שלי באגס הוא כל כך נואש שלא משנה איפה מחפשים אותו...אבל האדם שנותן לי את שדה החיטים - האם עלי להאשים אותו בזה שאין לו אגסים? או בזה שהוא מבטיח להביא מהמלאי...מתי שהוא.... צריך רק טריגר כדי להזכיר נשכחות... הסצנה שונה....הרגשות די דומים

עניתי לך על המייל... מותר גם לא לדעת מה להגיד... אם היינו יודעים תמיד מה להגיד, לא היה רגע אחד של שקט בעולם... את לא יכולה להאשים את בעליו של שדה החיטים... את כן יכולה לבדוק למה דווקא אגס, והאם רק אגס? אל תחבי סתם... יש אנשים שמבטיחים בשביל לכלוא אותנו... הם קולטים את הצורך הנואש ומשתמשים בו מתוך ידיעה, שלא נוכל לעמוד בפיתוי... כמעט כמו החטא הקדמון... ועל שני המשפטים האחרונים עניתי לך במייל.

לילה טוב הרה עניתי לך על המייל בעל החיטים יודע שאני מחפשת אגסים ועל אגסים אכן דיברתי איתו בראש ובראשונה...המנגינה קצת השתנתה מאז...אבל הכמיהה לאגס היא הדבר שמונע ממני "לחתוך" ולהמשיך...כי אולי באמת יש פוטנציאל... למה רק אגס? כי פעם אחרונה שניסיתי את החיטה ודומיה...נזרקה לי עוגה בפרצוף. אז בעוד אני מסתכלת לאלף צדדים למקרה ש"תנחת" עוד אחת, אני אעדיף להיות "צמחונית".

לכל הגולשים שלום עד שלא פקד אותי האבל לא ראיתי באינטרנט כלי להעברת זמן משקמתי מהשבעה ראיתי שהאינטרנט הוא כלי מצוין להתמודדות עם אבל אני מבקש מהגולשים המנוסים רשימה של אתרים מעניינים גם רשימת אתרים שלא ניתן לרשום בפומבי אפשר להעביר ל [email protected] תודה שאול

שאול שלום, בכלל לא משנה לך מה תוכנם של האתרים? הרי לכל אחד יש תחומי התעניינות שונים... הרה.

בכל מקרה יש אתר נחמד מאוד שמרכז בתוכו הפניות להרבה אתרים ומאמרים בתחום בריאות הנפש ועוד כל מיני דברים הכתובת שלו היא זאת http://www22.brinkster.com/zarut מקווה שיעזור הרבה כוח

שלום לכולם לחלק גדול מאיתנו ניסיון במחשבות טורדניות כוונתי היא לאתרים לאו דווקא בתחום בריאות הנפש שיכולים להסיט את המוח מהצרות היום יומיות תודה שאול

שאול, אתה אוהב לפתור תשבצים? זה משהו שלפעמים מצליח להסיח את דעתי...

בכל פעם שאימי מרימה אליי טלפון אני מתמלאת זעם וכעס... לא משנה מה. רק מעצם השיחה. אני אוהבת את אימי ואני קרובה אלייה. יש בי איזהשהוא טינה כלפיה ואיני מצליחה להשתחרר. אני לא יודעת איך להסביר את זה היא האדם היחידי שיכול לגרום לי להתעצבן ולהיות מתוחה כל כך. מה לא בסדר איתי? איך אני יכולה לשלוט ברגשות המגוכחים כל כך ולמה אני מגיבה כך? להצעות והסברים אשמח.

שלום קרן כעסת פעם בעבר שהיית ילדה או נערה על אמא שלך על משהו רציני??? יש איזו סיבה בבית או בעבודה שבגללה את עצבנית באופן כללי???? יש משהו שהיא אומרת שגורם לך לכעוס???? @----)--- איתן

קרן שלום דווקא האנשים הקרובים אלינו ביותר יכולים גם להכעיס ביותר. אהבה וקשר הדדי כרוך לעיתים קרובות גם בתסכולים וחסכים ולא תמיד הקרבה והקשר החזק מונעים את התסכול. לא הייתי מתייחס לזה כרגשות מגוחכים. חשוב להבין מדוע את מגיבה כך שכן גם אם תדחיקי ותעלימי את הכעס כלפי אמא הוא עלול לצוץ במקומות אחרים בלתי צפויים. במידה ויש לך מוטיבציה לחקור ולטפל בעניין תוכלי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. כמו כן את יכולה לנסות ולהעלות את הבעיה ישירות עם אמך ולראות מה יעלה בעקבות השיחה. לפעמים בני משפחה קרובים שמכירים את שתיכן שנים רבות יוכלו לספק לך קצה חוט, ואולי, לך עצמך יש כבר קצה חוט... בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם, האם זהו פורום טיפול-נפשי - פסיכולוג... או ציאט פרטי ?

ליאת, האם טיפול פסיכולוגי תמיד מעמיק לחפור בנבכי הנפש, או שמא לפעמים מדברים על דברים פחות "פסיכולוגיים"? לגבי הפסיכיאטרי... טוב, אין כרגע פסיכיאטר.

אבקש מידע על התרופה קלונידין הניתנת להפחתת טיקים ובמקרים של סינדרום טוראט tourette אני יודעת שבמקור זו בכלל תרופה להורדת לחץ דם??? האם יש התמכרות? תופעות לוואי? סתירות עם תרופות אחרות או עם העובדה שהלוקח הוא גם G6PD ?

http://www.infomed.co.il/drug1.asp?dID=269

שנהב, לא התכוונתי להציק, בכל אופן כוכבית ציינה שלא מפריעה לה. תמשיכי לעזור לכולם ולהיות נחמדה, (תפסיקי לדאוג יותר מדי...) ים

היי ים:-) לא הבנתי...מה שנהב אשמה שאני לא יודעת אנגלית???

שנהב לא אשמה, עזבי צאי מזה ! ים

ים תודה, אפרופו ים- אני עובדת במגדל יחסית גבוה בתל אביב- ואני רואה כעת את הים הגועש.ששש... מראה מ-ר-ה-י-ב!!!! את באמת חושבת שאני טיפוס שדואג יותר מידי? תגידי ת'אמת.... ביי ש נ ה ב

גם אני רואה את הים אבל לא בתל אביב. מה את עובדת במגדלי עזריאלי? אם כן אני מקנאה בך, חוץ מהחשש לפיגוע טרור (בלי להפחיד). לדעתי את מגוננת יותר מדי על הבן שלך, אולי בגלל שהוא בן יחיד? לא יודעת, לדעתי אם יש לכם יחסים פתוחים וכייפים כמו שציינת את יכולה להיות רגועה, אבל אמא זו אמא... חוץ מזה את על הכיפק !!! דרך אגב, מחר יום המשפחה... עבודה נעימה, ים

שלום. אני בת 25 ולאחרונה אני ממש מרגישה מפוחדת מהמצב. אני גרה באזור הקרוב לטולכרם ובכל לילה אני נכנסת למעין פחד שעוד רגע יבוא מישהו לתקוף אותי בתוך הבית או שיירו על הבית. כל רעש הכי קטן מקפיץ אותי וכל תמונה או צליל בטלויזיה בה יש אזעקה גורמת לי לדפיקות לב מוגברות. מה עושים? כיצד להתמודד? אי אפשר להמשיך לחיות ככה. לי.

היי לי, יש כאן באתר פורום הלם-קרב. את מוזמנת להצטרף. הנה הכתובת: http://doctors.msn.co.il/forums/list.php?f=66 עדי

לי שלום אני יודע שצרת רבים אינה מנחמת אבל בתקופה הנוכחית יש רבים שמצויים במצוקה עקב המצב הבטחוני. מצד אחד זו מציאות שקשה להתעלם ממנה כמעט בכל מקום בארץ. מצד שני צריך להמשיך ולשרוד איכשהו. אחת השיטות היא ללמוד שיטות להרגעה עצמית. זה בהחלט אפשרי. בסופו של דבר הלחץ הוא תוצאה של ניתוח אובייקטיבי של המצב אך עם מרכיבים סובייקטיביים שאותם ניתן לנצל לצורך הרגעה. טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי עשוי לעזור בצורה ממוקדת וקצרה. ניתן להיעזר גם בהיפנוזה. לטווח קצר ניתן לפנות לרופא המשפחה ולבקש תרופה להרגעה לרגעים קשים במיוחד. שיהיה טוב ורגוע לכולנו ד"ר אורן קפלן

שלום, אשמח אם תוכלו לענות לי על השאלה הבאה או להפנות אותי למקורות מתאימים. שאלתי כזאת: מה הרלוונטיות של מטה קוגניציה לאבחון וטיפול באנשים בעלי ליקויי למידה? תודה מראש

שלום רב, מטה קוגניציה היא היכולת של הפרט לחשוב על אופן החשיבה שלו, ולסגל דרכי חשיבה אלטרנטיביות (בחירה חלופית בין: פתרון בעיות לוגי; הסקה הסתברותית; ניסוי ותעייה; חשיבה יצירתית) - כשצריך. זוהי אחת מהיכולות שמרכיבות את האינטליגנציה. לקות למידה אינה בהכרח העדר יכולת שכזו. אצל רבים, היכולת האינטליגנטית (ידע להתמודד עם הסביבה) והמטה-קוגניטיבית - מצויינת, אבל הלקות היא ביכולת להיות מרוכז לדרישות, או ביכולת לארגן כראוי את התגובה, או במשהו אחר. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום, בעלי בן 49, ועובר בזמן האחרון כנראה סוג של משבר. הוא הודיע לי שהוא רוצה לצאת לפנסיה מוקדמת ואני מוכרחה להגיד שזה מדאיג אותי (ולא רק כלכלית אבל גם), הוא עובד מדינה במקום יציב ומסודר דבר שהוא יקר ערך בימינו. הוא לא שקל אפילו לנסות לעשות שינוי במקום הנוכחי, אולי תפקיד אחר ו/או משרד אחר בעיר אחרת, היום לעזוב מקום עבודה מסודר זה סיפור רציני ולדעתי אפילו מעשה חסר אחריות. לדבריו, הוא עייף ושחוק ועצבני ואכן אני חשה בזאת ומשתדלת מאוד לעודד ולתמוך אבל הפעם זה קשה "לעיכול", המחשבה שאיש בגילו ישב בבית ולא יעשה כלום משגעת אותי ומכיוון שאני גם נשואה לו מזה למעלה מ 20 שנה אני יודעת גם שהוא לא יטרח יותר מדי לחפש עבודה אחרת ו/או ללמוד משהו אחר/חדש. שלא יובן אחרת אני מאוד בעד שינויים בחיים בגיל מסויים, אבל כאשר הוא מחושב ולא פוגע באנשים אחרים וגם אני עשיתי זאת לפני מספר שנים אך לא עזבתי מקום עבודה אחד לפני שמצאתי מקום עבודה שני ובוודאי שלא עשיתי זאת בצורה של הנחתת פצצה על בני משפחתי אלא כולם היו שותפים לאורך כל הדרך. אנא עצתכם

אולי תדברי איתו שיחה רצינית ותבררי למה לא טוב לו במקום העבודה שלו ואיך אפשר לפתור את הבעיה...מה שלא תהיה...אנשים בעבודה, העבודה עצמה, השיעמום של השגרה. אפשר להחליף מקצוע בכלל למשהו שאוהבים - לשבת ולחשוב יחד מה עושה לו טוב. בטוח שבגילו ומעמדו - כאב משפחה - הוא מודע לעובדה שהוא לא יכול סתם כך לעזוב הכל...אבל מצד שני זה מה שכל כך חסר לו...היכולת לקום וללכת...

שלום ליבי, כמה שיחות שהיו לנו כבר אי אפשר לספור. הוא לא רוצה לעשות את המאמץ שכרוך בשינוי, הוא חושב שאם הוא ישב בבית כולם ירוצו אחריו והצעות העבודה תזרומנה מכאן ועד להודעה חדשה. אני חושבת (וגם כתבתי בהודעתי הראשונה) שהוא לא עושה שום מאמץ לשפר את המקום הנוכחי שלו ויש שם אפשרויות. הכי קל זה לוותר, לצאת לפנסיה מוקדמת לשבת בבית בטן-גב ולהאשים את כל העולם שסביבך במקום לקחת אחריות למצבך. רותי

שלום רב, אני מצטרף לכיוון שהציע ד"ר קפלן. ובהמשך לכך: חלק מההתלבטות יכול להיות נעזר ע"י נתונים והערכות לאחר יעוץ והכוון תעסוקתי. פנו למייל האישי שלי עם ציון אזור המגורים, במידה תרצו הכוונה. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום רותי, אני מבין את דאגתך, אך האופן בו אתה מתארת את בעלך מצביע על קושי כללי יותר במערכת היחסים ביניכם ולא הייתי מוציא מכלל אפשרות שהמתח הגדול בו הוא נמצא אינו אך ורק תוצאה של לחץ בעבודה. את קובעת כמעט בוודאות שבעלך יישב בבית ולא יעשה כלום לאחר פרישתו לאור הכרותך איתו ולעומת זאת, את מעידה על עצמך כעל טיפוס דינאמי שעשה שינויים מתוכננים בחייו. בדאגתך מתבטא גם קושי להפריד בין צרכיו של בעלך כאדם העומד בפניו עצמו ובין צרכייך שלך שבעלך ממלא אותם ע"י עבודתו במקום העבודה הנוכחי. מהתיאור הנ"ל לא משתקפת הערכה גדולה מדיי שלך לבעלך. ייתכן שהוא מרגיש זאת אך חושש לבטא את הרגשתו ורצון הפרישה שלו הוא מעין "מחאה" כלפייך. לכן אני מצטרף להצעתו של ד"ר קפלן לפנות לטיפול זוגי שבו ניתן יהיה ללבן מה רגשותיכם זה אל זו, ולפעול למען הפרדה טובה יותר בין הצרכים שלך והצרכים שלו. יתר על כן, גם אם נניח שמצבו של בעלך בעבודה הוא הגורם היחיד למתח (מה שלא נראה לי סביר), לדבר עלולות להיות השלכות משמעותיות מאוד על בריאותו הפיזית והנפשית. דווקא בגיל זה הוא מועד לסיכונים בריאותיים גדולים יותר כתוצאה מלחץ מתמיד הנובע משחיקה, וזו נקודה למחשבה גם אם את מתייחסת לבעלך כמפרנס בלבד. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

יש לי בעיה איומה, ואני מתפללת שהיא תחלוףת אולי מישהו כאן יוכל לתת עצה טובה מה לעשות. אני בחורה בשנות העשרים, נשואה טרייה יחסית. גם אחותי נשואה וארבעתנו (אני, אחותי והבעלים) באותו טווח גיל ומאוד קרובים זה לזה. אתמול בטלפון לזעזועי הענק, סיפר לי בעלה של אחותי שכבר כמה זמן הוא מאוהב בי. הוא שרוי בכאב ומצוקה רבה מאוד. הוא הסביר שהוא אוהב גם את אחותי וגם את בעלי, וכבר לא יכול לחיות עם מה שאמר לי, בגלל שלא היה לא בכלל עם מי לדבר על זה, מו הסתם. באותו רגע שסיפר לי, אחרי התגובה הראשונה של "בבקשה שזה לא נכון", ניסיתי להרגיע אותו (ואותי) שזה טבעי, וזה יתפוגג מהר עכשיו כשהוא הוציא את זה לאור.אמרתי לו שלא ירגיש רע, שזה יעבור מהר. אח"כ, בבית, נשברתי לגמרי בזרועות בעלי (שכמובן לא יודע ולא יידע לעולם, כמו שאר העולם, מהסיפור הזה). הוא חשב שזה בגלל משהו אחר כקרה לי, וניחם אותי. כל הלילה לא ישנתי, אני מרגישה זוועה ולא יודעת מה לעשות ולמי לפנות. אני פשוט המומה. אסור שזה ייצא החוצה או יימשך בכלל, כי כולם כל-כך כל-כך יפגעו. אלוהים, אני לא מסוגלת לחשוב על זה אפילו. הצילו, מה עושים ? מיכל.

מיכל, נקלעת למצב מביך וקשה שלא באשמתך. את צריכה לשוחח עם הבחור ב- 4 עיניים ולהסביר לו שאין סיכוי לקשר כזה. נסי לשכנעו לגשת לטיפול פסיכולוגי בו יוכל לשוחח עם איש מקצוע שיתן לו כלים כיצד יתאפשר לו לצאת מהמצוקה אליה נקלע. אין לנו שליטה על אהבה. פעמים רבות מתאהבים ב"אדם הלא נכון", יתכן והוא חש תשוקה חולפת שנובעת מבקיעים בקשר הזוגי שלו עם אחותך. את כל הדברים הללו עליו לברר בטיפול. מבחינת הנורמות החברתיות קשר ביניכם יוביל לפירוק של משפחה שלמה. דרך אגב - אני מכירה אישית סיפור כזה. בעלה של חברתי הטובה התאהב באשתו של אחיה, שני הזוגות התגרשו, ושני המאוהבים חיים ביחד אך לא באושר.

תודה על התגובה, אני קודם כל רוצה לחזור ולהדגיש שאני לא מאוהבת בו כלל וכן מאוהבת מאוד בבעלי. האם את מכירה פסיכולוג או איש מקצוע אחר שיתאים ? הוא כבר הסכים ללכת. תודה שוב.

אני פשוט לא מקנאת בך !!! זה פשוט סיוט כהגדרתך מקווה שתקבלי דחוף סיוע מאנשי מקצוע, בינתיים, תנסי לצמצם איתו מגע עד כמה שאפשר מבלי שאחותך תרגיש שמשהו חשוד ... בהצלחה!

היי מיכל קשר בין גיס לגיסה דומה לקשר בין אח לאחות...הכל נשאר במשפחה נסי להסביר לו שקשר משפחתי הוא לא קשר בריא מתחת לפני השטח ישנם זרמים שהוא אפילו לא מודע אליהם - ומגע ביניכם לא רק שאסור מבחינה מוסרית אלא גם לא כדאי..לא יביא טוב לא לך ולא לו

שלום מיכל, אכן את מתארת מצב קשה, שלא פשוט להתמודד איתו לבד. האנשים הסובבים אותך אינם האנשים המתאימים להתחלק איתם בגלל סיבות שאת מציינת בעצמך. גיסך פרק מעליו את רגשותיו בזה שחלק אותם איתך, בלי לקחת בחשבון את יתר הצדדים. יכול מאוד שהוא אוהב או ליתר דיוק מאוהב בך בגלל מה שאת. יכול גם להיות שהוא מאוהב בך, משום שאת בחזקת "פרי אסור" במערכת המשפחתית המורחבת. לפעמים מה שהכי בלתי אפשרי הוא גם הכי מושך. השאלה שעלייך לשאול את עצמך - ואני בהחלט ממליץ לעשות זאת במסגרת מטפל, שהוא גורם ניטראלי וחיצוני למערכת זו - היא האם הרגשות שהביע גיסך אלייך הם חד-סיטריים. אם מדובר רק ברגשותיו אלייך, יש להציב לו גבולות. אך העובדה שהדבר עורר בך סערה ריגשית כה עזה דורש בדיקה יותר מעמיקה, במסגרת טיפול, של רגשותייך אליו. על איזה נימים הוא פרט שגרמו להתרגשותך העזה? האם ייתכן שהרגש הוא הדדי? מפני מי את צועקת "הצילו"? האמנם רק מפניו או מפני עצמך? אני רק מעלה שאלות שיש לדון בהן ברגישות רבה במסגרת איש מקצוע, שגם יתמוך בך במערבולת ריגשית עזה זו, אדם שיוכל לעמת אותך עם רגשותייך שלך ובו בזמן לתמוך בך ולהיות חיצוני לגמרי למערכת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה על תשובתך. רציתי להבהיר ולהדגיש מעל כל צל של ספק שאין לי אלא רגשות של אחות כלפיו. הזעקה הצילו נובעת מהחרדה שלי מפני מה שיקרה אם זה חס וחלילה ידלוף. אחותי, בעלי, אני והוא, וכמובן כל שאר המשפחה יהרסו מזה. הייתה לארבעתנו הרמוניה יפה של חברות. הוא לא סתם אמר שהוא אוהב גם את אחותי, גם את בעלי וגם אותי. את כולם אני אוהבת והמחשבה על עוצמת הפגיעה והכאב ששטות כזו יכולה להביא מחרידה. אין לי ולא שמץ של ספק לגבי רגשותיי - איני מרגישה כלפיו אלא אהבת אחות. מה שכן, היתה בי תחושת אשם, למרות שלא התנהגתי אף פעם שונה מהרגיל, שאולי יכולתי לראות את זה מתפתח ולמנוע את זה. אבל האמת היא שמעולם לא עלה בראשי כזה תסריט. מ-ע-ו-ל-ם !!! מאז, עליי לציין, דיברתי עם צד שלישי שמכיר אותי (לא את האחרים) והוציא אותי מתחושת האחריות שקיננה בי קצת. כתבתי גם לו מכתב שמבהיר חד משמעית את רגשותיי כלפיו - כאחות כאמור, ושמסביר לו את הסכנה האיומה. ביקשתי שישכח מזה ואמרתי שגם אני שוכחת מזה - כאילו זה לא היה מעולם. ביקשתי שיראה פסיכולוג - אני מרווה שיעשה כן, ואמרתי שאתרחק בזמן הקרוב. הוא התנצל והסכים לזאת. אני לא יודעת מה יתפתח מזה הלאה. מקווה ששום כלום. זהו. אם יש לך תגובה שתעזור למצב - אשמח לשמוע. מיכל.

שלום אני נוטלת סרוקסט כבר הרבה זמן , בעבר הייתי נוטלת פבוקסיל....... אני אף פעם לא אהבתי לקחת תרופות אבל אין ברירה כי אני סובלת מחרדות ופאניקה שאלתי היא האם התרופות האלה מזיקות באיזשהו שלב? כי בכל זאת אלה תרופות כימיות במיוחד כל התרופות האלה ממשפחת הבנזודיאזפינים שמעתי שהן תרופות ממש נוראיות , מזיקות וממכרות . הייתי רוצה לדעת מה התהליך שהן עושות בגוף? שמעתי שהן הורסות תאים בגוף ושהן נשארות בגוף ולא הכל יוצא בשתן הייתי רוצה את דעתך בנושא? תודה רבה יעל!

שלום יעל, הפסיכיאטר פרש. אענה לך מנסיוני. אני שאלתי את אותן שאלות מאחר וגם אני נוטלת סרוקסט, הפסיכיאטר ענה לי שהתרופות לא מזיקות. צריך לקחת תשובה זו בערבון מוגבל מאחר וסרוקסט תרופה חדשה יחסית ועדין לא ידועות ההשפעות של נטילתה לטווח ארוך. בכל זאת - אני נוטלת סרוקסט מאחר וכמוך סובלת מחרדות. השיקול של תועלת לעומת סיכון עומד לנגד עיני, ואני משתדלת לא לחשוב יותר מידי, מה אם... ומה יקרה... התרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים מזיקות מאחר והוכח שהן פוגעות בכבד, אם משתמשים בהן בכמויות ולאורך זמן. הן גורמות להתמכרות והגמילה מהן מלווה בתופעות גופניות קשות. לדעתי, רצוי לטפל בחרדות גם באמצעות שיחות וטיפול פסיכולוגי ולקוות להפסיק עם התרופות בהקדם האפשרי.

מה ז"א הפסיכיאטר פרש? לאן ? מה הוא לא יחזור יותר? ולאיזה תופעות גופניות קשות התרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים גורמות אם מפסיקים את הטיפול? תודה לך נטע

אבקש את עצתכם בבעיה שיש לי עם בני בן ה-21. החדר שלו מלוכלך בצורה לא רגילה, הוא מכבה בדלי סיגריות על מסילות התריסים. בכל החדר שלו מפוזר אפר, בדלים, שקיות ריקות של חטיפים, צלחות אוכל מזוהמות ועוד ועוד. הלכלוך בלתי נסבל. אני לא נוהגת להכנס לחדרי ילדי. שני ילדי האחרים אינם שומרים על סדר ונקיון, אך חדריהם סבירים, הם אחראים להם, ובהחלט שאינני נוהגת להתערב ולקחת אחריות על סידור החדרים שלהם. מידי פעם הם עושים נקיון יסודי והכל בסדר. בני הבכור אינו מרשה שאכנס לחדרו ואנקה אותו. כאשר ניקיתי אחרי 5 חדשים שהוא לא נגע בו,האבק הצטבר עד התקרה והזהמה חגגה, הוא ראה בחזרו מהעבודה חדר נקי והתנפל עלי איך העזתי להכנס לשם. המצב מאוד קשה, כי אני מריחה את האבק בכל הבית, עצם הידיעה שהאפר והבדלים מתגוללים שם והוא נושם את זה, מפריעה לי. אל תיעצו לי לא לנקות ולא להכנס לחדרו פעם ב-3 חדשים כדי לאסוף זבל... הוא גם מאוד אימפולסיבי ועצבני. האם יתכן וזו בעיה רגשית? אין לו ענין בטיפול פסיכולוגי.

בוקר טוב אני מתארת לעצמי כמה זה מעצבן......במיוחד שמדובר "בילד גדול". מעבר לכך אני רוצה להאמין שבחדר הזה לא מוסתר משהו אחר.....שאסור שתדעי על קיומו.....(לפי דעת בנך) סליחה שאני מכניסה רעיונות לראשך, באמת שלא זו כוונתי. מאוד ייתכן שהפרטיות של בנך חשובה לו בצורה קיצונית, וכל ניסיון שלך לנקות את חדרו "מעלה עשן סמיך בנחיריו"... גם אני בתור נערה לא אהבתי את התחושה שאמא שלי , תדע דברים שבזמנו חשבתי שהם באמת רק "העסק הפרטי שלי".... האם ניסית לקיים שיחה סחבקית עם בנך, ולאמר לו שמעבר לאפר,לריח, לטינופת ולשאריות, את פשוט חושבת שבגלל שאת החיים בבית חולקים כמה וכמה אנשים, יש להתחשב בהם ולא לצפצף על הכל? נסי לתפוס אותו במצב רוח מרומם, בין סיגריה לסיגריה, ולהבהיר לו כי בבית שלכם בני המשפחה מעדיפים להינות מאוויר נקי, חדדי את העובדה שהוא זה שנושם את כל הזוהמה והנילווים לה, ואם הוא יאמר לך שזה באמת לא מפריע לו בחיים, אני חושבת שיש לך בעייה....ואלי אנשי המקצוע יתרמו מנסיונם. מקווה לטוב ש נ ה ב

הי, לפי דעתי, כל עוד הוא גר בבית שלך, את רשאית לדרוש ממנו דרישות מינימליות ולא חשוב שהוא בן עשרים ואחת. לא רוצה לנקות, אז שילך ויחפש לו מקום מגורים אחר. פשוט מאד. למה מה הפינוק הזה ? מה ההליכה הזו עם כפפות של משי ? תגידי לי, בצבא היו מרשים לו לטנף את האוהל ? אז למה בבית מותר לו ? יש גבול לכל תעלול ! להיפך, בגלל שהוא מבוגר, הוא צריך להבין יותר ולהתנהג כמו בן אדם. וחוצמיזה, אם נגיד מגיעים בני דודים מחוץ לארץ ואת רוצה לתת להם את חדרו, את רשאית ? זה לא בדיוק החדר שלו לעולם ועד, זה החדר שלו כי את נותנת לו אותו. זו דעתי, בהצלחה ביי

אני מסכימה עם שלומי, כל עוד חיים בבית של ההורים צריך לכבד את דעתם דל ההורים ואני באמת לא חושבת שאת דורשת יותר מדי, לא רוצה לא צריך שיגיד שלום יפה הוא בטח כבר ילד גדול שילך לשכור דירה ושיחיו הוא והלכלוך שלו בכיף... את בשום פנים ואופן לא צריכה להסכים לזה מקווה שעזרתי, בהצלחה ! ים

אפרת שלום קיבלת עצות מצויינות. שילוב של נסיון לדבר איתו בצורה כנה וידידותית, עם הצבת גבולות סמכותית, היא בהחלט הכיוון המומלץ. האם זו התמודדות שלך לבדך או שיש בני משפחה נוספים שניתן לגייס או להתייעץ? בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, ברצוני לשאול האם ידוע מה הגורמים לשמיעת קולות בהתקף פסיכוטי ? האם זה צורך פסיכולוגי של החולה ? האם זה תופעה המוסברת באופן פיזיולוגי ? משתוקק לתשובה.

משה שאלה מצויינת ואין עליה תשובה חד משמעית. אחד ההסברים היא שבמצב פסיכוטי מנגנונים קוגניטיביים לסינון גירויים לא רלוונטיים אינו פועל. לכך יש הוכחות מחקריות. לדוגמא, מנגנון קשב שנקרא "עכבה סמויה" שמנטרל גירויים שנלמדו בעבר כלא רלוונטיים, אינו פועל בצורה יעילה במצבים פסיכוטיים וחוזר לפעולה תקינה לאחר קבלת תרופות אנטי פסיכוטיות. מאחר והאדם במצב הפסיכוטי מוצף ומותקף בגירויים רבים ובלתי מסוברים, ומאחר ונפש האדם מחפשת הסברים לכל דבר, חלק מהגירויים מתורגמים לקולות וחוויות שלמעשה אינם קיימים במציאות. אלו יוצרים את מה שמכונה דלוזיות והלוצינציות פסיכוטיות. זה לפחות ההסבר הכי משכנע שאני מכיר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלומי...בעמ' 609 החזרתילך תשובה וב611 כתבתי משהו קשור

הי, כבר אתמול עניתי לך שם בעמוד 609 . אני תמיד חוזר אחורה. אז נא לעיין שם. יום נפלא ביי

היי שלומי אחרי המקרה ידיד שוטר סיפר לי מה עושים לאנסים בכלא ואתה יודע מה...מכה שזה קשה אני לא יכולה לתאר לעצמי דבר כזה...פעם בזינזאנה היתה סצנה כזו ומאז אני לא ראיתי את הסדרה הזו יותר. הבעיה אצלי זה שהוא לא היה מישהו זר. הוא היה מישהו שברמה מסוימת היה לי קשר רגשי אליו. וזה די מבלבל כי מצד אחד הוא עשה כזה דבר נורא ומצד שני עד אותו יום סמכתי עליו. בקשר לטיפול אז כן...ובעמ' 611 כתבתי משהו בהקשר "הגיגים של לילה" תסתכל אני פה עוד רבע שעה