פורום פסיכולוגיה קלינית

אני סובלת כבר שנה וחצי מסחרחרת וחרדות ניסתי כבר כמעט הכל רופאים ופסיכיאטרים . עם החרדות אני מצליחה לחיות אבל הסחרחרת פשוט משתקות אותי ואני כבר מיואשת . אני מבקשת עזרה או כיוון לרופא או מישהו שיוכל לעזור לי. תודה.

שלום רב, אם אין לסחרחורות שלך סיבה רפואית (לחץ דם, וכו'), הרי שלפי תאורך הן ממשיכות להוות גם תמרור אזהרה עבורך, שאת במצב לא טוב מבחינת אורח חייך (חרדות), ובו זמנית גם תוצר של המתח גופני. עצתי היא שתעזבי את ההסטוריה שלך לגבי הטיפולים שכשלו, ותתמקדי בהווה ובעיקר בעתיד: ככה לא צריך להמשיך. פני לטיפול פסיכולוגי. אם תרצי הפנייה, פני למייל האיש (הקלקה על שמי המוכחל) בציון גילך ומיקומך בארץ. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום ספיר, אם אכן עברת בירור נוירולוגי מקיף ולא נמצאה בו סיבה אורגנית לסחרחורת שלך, אני ממליץ לך לקרוא את כתבתו של ד"ר קפלן (בצד שמאל בראש העמוד) על טיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר מועד, המתאים לטיפול בחרדות. אינך מפרטת מה קרה בהתייעצויות עם הפסיכיאטרים. עם אכן הסיבה אינה אורגנית, קיימות תרופות נוגדות דיכאון וחרדה המיועדות לטיפול בסחרחורות והשילוב של טיפול תרופתי ופסיכותרפיה (שיחות) הוכח במחקרים כיעיל יותר מכל אחד משני סוגי טיפול אלה להתמודדות עם חרדות, כולל עם הביטויים הגופניים שלהן. סחרחורת אינה דבר שיש להקל בו ראש ואני מציע לך למצות עד תום את הבירור הגופני לגבי הסיבות האפשריות, אם עדיין לא עשית זאת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ספיר . הקשר בין חרדה לסחרחורת קיים ,במיוחד ברמות חרדה גבוהות, ובשילוב עם לחץ דם גבוה בגלל הלחץ והחרדה. או אם את לקחת תרופות והפסקת אותם או עשית שינויים במינונים. אם זה מתרופות: רצוי לזהות מהי התרופה שאליה את רגישה בהעדרה , (ע"י נטילה חוזרת שלה). אם זה מחרדה אז פשוט תיהיי חייבת לטפל בחרדה ולא להשלים עם זה שאת פשוט מסתדרת איתה. .

היי אני עובדת בעבודה קבועה כבר שנתיים לאחרונה סבלתי מחולשה וקשיי נשימה לפני כחודש נסעתי לחוץ לארץ לרגל עבודתי ולמרות שעבדתי שם התחלתי להרגיש טוב לפני החג חזרתי לעבודתי הרגילה כאן בארץ ושוב הופיעו אותם קשיים אני יודעת שאהבתי את שינוי האווירה ואני מתגעגעת לאנשים שם, אבל איך חוזרים לעבודה? הרי זה היה רק חד פעמי ובתוך תוכי אני יודעת שאני צריכה לחזור לשגרה..איך עושים את זה?

שלום רב, לפעמים כדאי להפריד בין גוף ורגש/נפש, וללכת להבדק, ולשאול את הדיציפלינה הרפואית לגבי אותן תחושות של חולשה וקשיי נשימה שמקורם בתקלות של הגוף. לפעמים אין טעם בהפרדה הזו. ענייני עבודה לוחצת, או שאינה מתגמלת, או שמביאה לקונפליקטים - וכו', אכן יוצרים חולשות וקשיי נשימה, ואז יעוץ והכוון תעסוקתי יכולים לסייע. יש פעמים רבות שעניינים כמו זוגיות, הורות, מחויבות כלכלית, וכו' - הם המקור הנפשי לתופעות הגופניות, ואז הכיוון הוא הוועצות בעניינים הללו. במידה ומדובר בחרדה עקב המצב הבטחוני, הרי שאת בסירה גדולה ומשותפת לרבים שעוברים את התקופה הסוערת. סבלנות היא מילת גנאי בד"כ, אבל צריכה לקבל הכשר לרגל המצב. חזרה לשגרה צריכה להעזר במפגשי ידידים (לקטר כמה שיותר!), בהפחתת התמכרות לחדשות, בתרגילי נשימה, ספורט, ואולי במינון נמוך של תרופת ארגעה. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם ד"ר יוסי אברהם

התופעות הללו התחילו עוד לפני גל הפיגועים האחרון הבעיה במפגשי ידידים זה שזה נגמר...ולמחרת צריך לקום לעבודה נבדקתי בקשר לתופעות האלה עוד לפני שנסעתי אבל לא נמצא שום דבר אני מרגישה שאני צריכה חופש...אבל עד מתי? הרי גם בחזרה מהחופש תבוא שוב....עבודה. חוץ מזה שאת החופש אני מפחדת לבקש כי גם כך נעדרתי מהעבודה להרבה זמן.

שלום,אני נערה בת 20 הנמצאת במצוקה גדולה כבר יותר מידי זמן! לפני חצי שנה חזרתי מהמיזרח בתת מישקל של 45 על 170 וכיוון שהיתי צריכה להעלות במישקל,אכלתי כל עוד נפשי ומאז לא הפסקתי! עליתי כ20 קילו ואין אני מכירה את עצמי במראה. תמיד היתי הנערה היפה והחברותית,וזה כשלושה חודשים שאני מיסתגרת מבושה,לא מסוגלת להאמין כי זו היא אכן בבועתי על המראה! לא מראה עצמי לסביבה למרות געגועים עזים לחברים טובים! חולמת על להיות שוב יפיפיה,חולמת על לצאת ולטייל ולהרגיש את השמש על עורי! אני פשוט לא מסוגלת לעשות זאת אני מתכחשת למראני והכבוד הזה.... אני ניגנבת!!!!!! אני כבר לא מכירה את עצמי,תמיד היתי טיילנית מאוהבת בטבע! ועכשיו??? מי אני? יעלי. נ.ב- אני אפילו לא אתחיל לדבר על האכזבה העצמית בשמירה על כמויות האוכל.....יש רצון ונכונות אך רק בראש לא בפועל!

אם גובהך 170 ומשקלך 65 הרי המשקל תקין בהחלט

שלום יעלי, המצוקה ממנה את סובלת מוכרת ודורשת התערבות של איש מקצוע שיסייע לך לפרוץ את המעגל, אך את זו שחייבת לעשות את הצעד הראשוני. את מתארת דיכאון מישני להפרעת אכילה וקודם כל, במקרה שלך, הייתי ממליץ לך לפנות לרופא פסיכיאטר לקבלת טיפול תרופתי. למרבה המזל, חלק גדול מהתרופות האנטי-דיכאוניות מהדור החדש אף בולמות את התיאבון, לפחות בשבועות הראשונים, כך שאני מקווה שזו תהייה מוטיבציה בשבילך לפנות לטיפול. זו כמובן רק תחילת הדרך וההמשך הוא בטיפול פסיכותרפויטי במקביל לטיפול התרופתי. אנו יכולים רק להוביל את הסוס אל השוקת, אך לא יכולים להכריח אותו לשתות, וכעת זו הבחירה שלך איך את רוצה להמשיך את חייך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ראשית כל כתגובה ל'משקל תקין'-אין הוא תקין לא עפ"י הטבלאות ולא עפ"י הנוחיות שלי! שנית כל בקשר לתרופות-אין אני מעונינת לקחת תרופות,אני לא בדיכאון מהחיים! החיים מדהימים,מפתיעים,מובילים והבעיות עוברות כהרף-עין.למרות שהפעם אני קצת 'תקועה',אבל אופטימית! הבעיה היא שהראש וההיגיון יודעים ומאמינים אך למעשיות אין זה משפיע,וכאן התיסכול שולט. איך ישנו רצון,מסקנה,אצבע מאשימה ואצבע המצביעה על פיתרון,ולא סתם פיתרון , פיתרון לחזור לחיות!! אז איך זה שאין אני מממשת את הברור???למה ההפוך על הפוך העצמי הזה???ההרס הזה???

יעלי, אף אחד לא יעזור לך, אם לא תעזרי לעצמך. קחי את עצמך בידיים ותחזרי להיות אותה נערה יפה וחברותית, כפי שהיית קודם להשמנה. יש קבוצות תמיכה מצוינות, בהן " תרגישי בבית " , תוכלי לחלוק את רגשותיך, אם תרצי, או רק להקשיב ולהתחזק מספורים אישיים של חברים אחרים. קבוצת תמיכה אחת היא: אכלנים אנונימיים ואחרת:גריישיט. המפגשים מתקימים בערים מרכזיות. מאחלת לך הצלחה.

נטע: יש בחיפה? זה עולה כסף? לד'ר: אני כאן לעזרה לא,אני מעונינת בעזרה,אבל למה ישר הפלת עליי כדורים?? אני מודעת להרס העצמי שלי הוא מתבטא בהמון אופנים אך עם זאת אשמח להדרכה,כיוון התחלתי,דרך...יעלי

מצטער אבל חשבתי שהנה ימים של שמחה מגיעים ויהיו לי שהנה מצאתי תעסוקה...מצאתי בשביל מה לקום בבוקר.... שהנה אני משהו ...או מישהו....בעולם הזה...בגילגול הזה.... אבל כעבור כמה ימים שוב אני מרגיש שהנשמה שלי יוצאת... קם בבוקר חסר כוחות ב6 וחצי בבוקר...כולי שפוך מעייפות למרות שאני יושן הרבה....כל בוקר זה עוד קצת לישון רק עוד קצת אבל איין ברירה אחרת נאחר את ההסעה.... שוב אני מרגיש שאני לא יודע בשביל מה אני קם ככה.... אני מרגיש שאני שוב מכאיב לעצמי.. אני מרגיש ריק מבפנים....שאני עושה דברים בכח... כי אני בעין בוחנת של החברה..... אז אני חייב לרצות (לספק) מישהו אחר ...כי הבטחתי לה שאני אהיה מרוצה אם יתנו לי תעסוקה... כל פעם אני מחפש לי משהו אחר...מין תחנה אחרת ברכבת החיים שלי... שנדמה לי שארד בה....ויהיה לי בה טוב ויהיה לי בה נחלה וארץ טובה... כנראה שהתסכול חזק יותר מכל דבר אחר אצלי.... אייך אפשר לא להיות מתוסכל שאני עדיין כמובן מרגיש את הבדידות הגדולה.... עדיין שואל אייך יכול להיות שאמא שלי ככה "נעלמה" לי... רק בן אדם אבל (שנמצא באבל) יכול להרגיש את זה....את הכאב האיין סופי....בחיפוש אחרי האדם שאבד... בזכרונות...בדברים שהשאיר אצלך...בגעגועים... במחשבה...לא יכול להיות שזה ככה....לא יכול להיות שזה קרה.... כל כך קשה לי בלעדיה....אני לבד...ואני כל הזמן רצ קדימה מה יהיה עוד XX שנים... אשאר יותר לבד ואהיה יותר מבוגר... מי ירצה אותי?.... למי אוכל לצעוק....? במקום התעסוקה שלי אני רואה כמה אנשים מאוד אומללים מקום העבודה שלי הוא מפעל מוגן כזכור...שזה מיועד לאנשים פגועים....שכאילו איין שם לחץ...כל אחד עושה כמה שהוא מספיק אני רואה אנשים מבוגרים ובודדים...שבאים להעביר כמה שעות בחבר'ה (כמוני) ואני רואה עליהם את הצער והעוני... אנשים עם בגדים בלויים, אנשים לא מגולחים...כי איין להם כסף כנראה .... אנשים סיפרו לי שאיין להם כסף לטיפול בשיניים כי איין להם מספיק כסף....זה עולה אלפים...אז הם חיים ככה עם הכאב... וגם בלי שיניים...בפה... ואני פוחד...מימים כאלו...לא אוכל להחזיק בית בכסף הפעוט שאני מרוויח ..... כרגע אני מקבל מאבא שלי תקצוב....אבל אני כל הזמן חרד מימים של לאחר..... אני לא רוצה לחיות בהוסטל...לוקחים שם איזה 800 שקל לחודש...מקצבת ביטוח לאומי.... אני לא אוכל ככה להנות מהתחביבים שלי....כמו גלישה באינטרנט ....או צפייה בערוצי סינמה של הכבלים (ובהוסטל לא יהיה לי בכלל מחשב לבטח, או טלווזיה פרטית) אתמול רציתי לפנק את עצמי עם סרט טוב....פורנו.... אמרתי למה לא....נשתעשע קצת....אז הזמנתי בהום סינמה של הכבלים.... אבל אבל...איכס...זה בכלל לא גירה אותי... לא יודע למה אבל נגעלתי.....אנשים פשוט נראים לי לפעמים בהמתיים...כמו חיות.... חיים רק בשביל זה...מחפשים את זה כדי לכפר על הריקנות שלהם ועל השיעמום שלהם אנשים מחפשים להם אורגזמות....אני מעדיף את האורגזמות הנפשיות.... לא יודע למה ...לא התלהבתי מהסרט ...הוא הפך אותי למנומנם.... התחלתי קשר עכשיו עם מישהי מהמפעל...אם ילך לי..אז יופי...כלומר...נהדר... ואם שוב יתפקשש לי ....אני לא נראה לי אתאמץ יותר בקטע...אני לא מפסיד כלום כי אחרי הסרט ההוא ....לא נראה לי שיש לי חשקקקק אני יודע שהכי קרוב לבד ....לפעמים זה הכי הכי טוב..... כמו שאתמול עשיתי כיביתי את הסרט באמצע.... והכי קרוב לבד הלכתי לי לישון.... ולא נראה לי שאני אבזבז על זה יותר כסף וכל המראות הנוראים האלה בטלווזיה של המלחמה -כל הרוג גורם לי כאב ועוד כאב הלוויות ועד הלוויה ועוד הלוויות....מתי תבוא הנחמה בארץ הפחד.... מלחמות ללא סוף....אנושות רעה שכזאת.... איננה יכולה לעשות שיהיה פה טוב לא למדה היא מלקחי העבר של עצמה.... פעולת איבה בכל העולם בגלל שנאת עמים אחד את השני.... איזה עולם מפחיד...ואני מעדיף לכבות את המחשב ואת העיניים לא לחשוב על זה...לברוח....ולחכות למחר ...למחר שכבר לא יבוא.... בנתיים זה הכל-זה הכל בנתיים אני אוהב אותכם.../ן אני אוהב אותכם.../ן אוהב אותכם/ן בהאהבה ישראל .ס.

מקוה שאתה מודע לכך ש"ע כ ש י ו" מעונן, ובעוד איזה זמן השמיים יתבהרו ואולי יהיה קצת יותר קל. יש לך יכולת ביטוי נפלאה, שמראה איזה עולם פנימי עשיר יש לך. נכון שעכשיו קשה, והכל נראה מסובך וחסר סיכוי, אבל נסה לקחת את הדברים צעד- צעד. לנסות להישאר בעבודה כדי לשמור על המסגרת, כדי שיהיה מה שיחזיק אותך. כי בלי תעסוקה, אפילו של כמה שעות, נורא קל לשקוע... בעניין ההוסטל -אולי כדאי לבדוק את זה יותר. יש הוסטלים שאמנם גובים תשלום גבוה, אבל הוא כולל חשבונות וכלכלה מלאה, ואז אין לך שום הוצאות חוץ מזה ואתה יכול למצוא שם מקום שיכיל אותך וגם יעניק לך חברה. קח את הדברים באיזי. אל תנסה לכבוש את העולם ביום. שתהיה שבת טובה, ותמשיך לכתוב לנו!

ילד... קראתי את מה שכבת מההתחלה ועד הסוף.. והצלחת לרגש אותי, אז כמה דמעות מבצבצות להן בעיניים. אני מצטערת על אובדנך, אני בטוחה שזה יוצר חלל שלעולם לא יתמלא. אבל יחד עם זאת אני מקווה שתמצא חברים אמיתיים ובת זוג, ולא תצטרך להתמודד עם הקשיים שהחיים מציבים והעצב לבד, ואולי העצב יהפוך לשמחה.. לפעמים יש תק' שהכל נראה חסר תכלית, עצם הקיום והתפקוד השגרתי, אלו הם סימניים של דיכאון כאשר מאבדים את הרצון לחיות לעשות ולהפיק הנאה מדברים שונים. מאידך יש תק' יפות והדברים שכרגע לא שמים אליהם לב מקבלים משמעות אדירה. החרדה מעוני, אבטלה, בדידות קיימת אצל רבים במודע ולא במודע, צריך למצוא דרך לחיות ואני מתכוונת לחיות לא לשרוד ולא לתת לה להשתלט על החיים, הבחירות וההחלטות. אני מקווה ומאמינה שיבואו ימים יפים.. חוויות מרגשות ומהנות.. החיים דינאמיים לטוב ולרע, ויש דרכים להשיג איזון ויציבות גם במישור הנפשי אבל זה דורש עבודה קשה ועקביות.. שלך שיר

סטודנטית יקרה...! קודם כל מה שהכי גרם לי טוב ..זה שרשמת לי שיש לי עולם עשיר...זה ממש גרם לי להסמיק...זה היה הכי טוב כי ....זה שאולי יש מחר בהיר יותר...אמרו לי הרבה פעמים ואני שורד...אני לא התאבדותי....אני מושךך ומושך .... מחמאות זה תמיד כייף לקבל... וגם בעבודה המוגנת שלי מאוד משעממם זה הבעייה קשה לי לשרוף באותה עבודה 5 שעות מינימום ביום זה נורא מרדדדדדדדדים על הוסטל אני חושב רק שאשאר בודד בעולם...אני חי רק עם אבא כרגע ואני מקווה שלא אשאר בודד תודה על העיצות והיחס....שלך ישראל

היי ,,,, ילד,,רק בן 23 וכבר מיזדקן,, אתה מיתמודד בעולם כמו כולנו כאן ,לכולם יש פחות או יותר אותה חבילה קונפליקים מבפנים ולחצים מבחוץ אין ברירה רלא להמשיך ,,כמו שאתה כבר עושה כבר אתה נישמע לי בחור על הכיפק, מרגיש וחש ויודע מה טוב בשבילו ומה רע ,,,, אתה גר עם אבא (אני גרה עם בני ) ואני יודעת איך זה. זה טוב שאתה כותב כאן ןאני מקווה שתמשיך וזה מצוין שאתה ממשיך לקום בבקר לעבודה שלך באשר היא, בקשר לעתיד האם יש לך עזרה כמו עו'ס או פסיכו' , יש בך כוחות אני מאמינה ,וביחד אפשר לכוון אותך לעבר מטרות לעתיד. מאחלת לך המשך אופטימי ,התגברות על המיכשולים והרבה אומץ.ריפוי והצלחה ויוי.

היי ויוי אז כן..אני מרגיש לפעמים כילד מזדקן....פשוט ככה..ילד עייף יש לי עובדת סוציאלית מיזה שנתיים והיא עזרה לי למצוא תעסוקה במפעל מוגן שזה אפשר להגיד עבודה רק להעביר את היום כמעט ללא תשלום אני מקווה שזו התחלה בשבילי לקראת עבודה רצינית בקשר לזה שאני בחור על הכיפאק....הבעייה שאני בא לידי ביטוי ככה...רק פה באינטרנט...בחוץ קשה לי להיות כזה כריש.... אני סגור ומופנם בחוץ..מבינה? אני מודה לך על היחס ומוסר ד"ש לבנך בברכה ישראל

ישראל היקר. יש לך שם, עם הרבה משמעות וכוח. אתה כותב ומתנסח בצורה מאוד יפה. אתה מתאר בצורה עשירה מאוד את מה שעובר עליך. למה בעצם הגעת להוסטל מהתחלה??? אני מנסה לתאר כמה זה קשה לאבד מישהו יקר וקרוב לך מאוד במיוחד שזה אחד ההורים. וזה קשה לי מאוד אפילו עצם המחשבה. אבל, ויש כאן אבל. החיים חזקים יותר. החיים לא נפסקים החיים ממשיכים. אתה מתאר את המצב הבילתי ניסבל שלך את הרצונות שלך, את השאיפות שלך. אתה מתאר גם אנשים חיים מתים. שאין להם כלום ושהם תלויים ושהם עצובים ומדוכאים. ואתה שואל את עצמך מה אתה עושה שם במיוחד בגיל הצעיר שלך. וברגע שאתה שואל את השאלות האלו. ניראה לי שאתה מבין בעצמך שזה לא המקום שלך. אני לא מכיר את המקום שאתה נימצא בו ואני לא יודע למה אתה שם. אבל תגיד לי אתה.יש דרך לצאת משם??? לא בבריחה אלה מבחינה רפואית או פסיכולוגית???? למה אתה זקוק כדי לצאת משם??? אתה ילד אתה צעיר. זה לא מקום בשבילך. תתאמץ תטפל, אני לא יודע מה. אבל תצא משם. את מות אימך לא תוכל לשכוח וגם זמן לא גורם לשיכחה הזאת. אתה צריך ללמוד איך חיות איתה בזיכרון בלב. במעשים שהיא היתה עושה. ברצונות שלה לגביך. שתלמד ושתצליח. תעשה את הדברים שהיו יכולים לשמח אותה. זה לא קל אבל שוב ההוסטל הזה זה לא המקום שלך ובטח ובטח לא בגיל הזה. תתאמץ תוכיח לעצמך שאמא שלך היתה יכולה ליהיות גאה בך. תעשה את זה גם בשביל עצמך. בקשר לחברה. זה יכול לעזור ולא לעזור. זה תלוי במצב הנפשי שבו אתה נמצא. תחשוב לבד מה יכול לקרות. אם היא תעזוב. מצד שני זה יכול גם להצליח ויהיה לכם טוב. זה הכל שיקול שלך. חוץ מזה גם עם זה לא יצליח, אתה יודע מה אומרים???? יש הרבה דגות בים:))) ואתה בן 23 יש אנשים שמתחנים בגיל 40 בפעם הראשונה ויש כאלו גם מאוחר יותר וחוץ מזה למה לדבר על חתונה בכלל. אולי אתה צריך מישהי שתקשיב לך שתיהיה איתך ושתתמוך בך ברגעים הקשים. אולי ידידה ולא חברה אתה צריך. לכל דבר יש את הזמן שלו. מה שכן אתה צריך לארגן לך את החיים. זאת דרך לא פשוטה. אבל כמו שאמרתי החיים חזקים יותר. בהצלחה ותשמור על עצמך @-------)------ איתן

קודם כל תודה על המחמאות! אז ככה כרגע אני לא בהוסטל אבל כל הזמן רצו להעביר אותי כי לפני פטירת אימי הייתי מאוד לא עצמאי בחיים לאחר מות אימי לקחתי אחריות על הבית....ונעשתי 90 אחוז עצמאי הוסטל בשבילי זה תמיד אפשרות אחרונה נראה לי...לא יודע להמ אבל אני תמיד פוחד מהימים שאבא שלי....יעבור לצד האחר ....אתה מבין למה אני מתכוון?! אממ לגבי המקום ההוא זה דרך להרגיל אותי לחיי עבודה..אני מקווה שתוך חצי שנה ..אהיה מספיק חזק לצאת לעבוד במקום "נורמלי" עם כסף ביד..זה יותר תעסוקה אני מודה לך על הדברים המרגיעים והמחממים... ת ו ד ה ישראל

רשמתי במסר הקודם שאיין לי מה לחפש אצל מישהי אם לא ילך לי... כי ממילא הסרט הגעיל אותי בעצם לא יודע אייך שחכתי שמתמיד אני מתפלל לבת זוג רק כדי לקבל חיבוק.... זה גם סוג של נחמה קטנה גדולה ולא חס וחלילה רק דרך מיניות אז...כמו שאמרתי ...אני רוצה קשר עם מישהי רק בשביל לקבל חיבוק... זה גם מספיק לי בהחלט

שלום רב! אולי שאלתי ישמע בעיניכם טפשי, אך אני סקרנית אחת ולתמיד לדעת את הסיבה, ובכן. אני כבת 22 נשואה בלי. בזמן שיוצא לי מטעמי נימוס לברך לשלום את הגברים, אז ישנם גברים שבזמן שאני מחייכת מנימוס ואומרת להם שלום, הם מביטים בעיני (שזה הנורמה) ומייד ממשיכים להביט אך ורק בפי (בשפתי) בזמן שאני מחייכת. הרי זה נורמלי שאדם מדבר מביט בעיניים, מדוע רוב הגברים בזמן שאני מחייכת מחזירים לי שלום בו בזמן מביטים בשפתי? , האם זה לא מוכיח על "מבטים מלמעלה", הכוונה להתנשאות כלשהי? או בגלל (לא נעים לומר) שאני יפה, מאופרת להפליא ומקרינה סקסיות??? מעניין אותי התשובה מהפן הגברי, כי כשאני מחזירה שלום עם חיוך לנשים הם מחייכות חזרה אלי ומביטות אך ורק בעיניים, מדוע הגברים מביטים בשפתי, כן, האמת היא, שזה גורם לי מבוכה כלשהי. בתודה - חגית.

שלום רב, השפתיים הנשיות מופיעות בפרסומות כמעוצבות בצורה קשתית ע"י האודם, בשרניות, אדמדמות, חושניות, וכו' - כי הפירסומאים יודעים היטב שזה מהווה לגברים תחליף ויזואלי לדימוי של אבר המין הנשי. יתכן ואופן האיפור או ההופעה שלך, מבליט את העניין הזה עבור הגברים. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

נראה לי שלא ירדתי כל-כך לסוף דעתך, האם הם מוכיחים כאילו שבא להם עלי???- חגית. וכן, תודה על תגובתך אלי.

שלום חגית, מתיאורייך עולה שנישאת בגיל צעיר וככל הנראה יש משהו לא פתור בינך לבין עצמך בהתייחסות למיניות שלך. אני אגיד לך כן לשים יותר אודם או פחות אודם, כי זה צורך שלך. את מה הוא בה לספק? יש ללבן בטיפול מעמיק יותר. את מודעת היטב למיניותך (בעצמך אמרת "סקסית") ואת מפלרטטת "כזה כאילו" עם גברים, קצת "מתגרה" בהם ובוחנת היטב את תגובותיהם. אולי נישאת מהר מדיי, לפני שהזדמן לך "לטעום", לבדוק, לבחון את עולם הגברים, אולי את מרגישה החמצה כלשהי או צורך בריגושים ואולי קיימת בעיה עמוקה יותר בהתייחסות העצמית שלך אל מיניותך. נראה לי שמספר שיחות אצל אשת מקצוע - דווקא אישה - יכולות לעזור לך ללבן את הדברים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

?

ערב טוב לך! עלי לציין שאתה ממש גאון. יש דברים שקלעת בול עלי. נישאתי בגיל 20 עם בחור שאהבתי אותי בלימודי בתיכון. הוא מאד אוהב אותי ככל שעובר הזמן (וזה קצת מדאיג אותי) ההתרגשות אליו הולכת ופוחתת. כי למדנו יחד שנים רבות, הפרצוף כבר מוכר והורגלתי אליו. מעולם ועלי לדגיש מ ע ו לם לא אהבתי ולא יצאתי עם אף גבר לפניו ואחריו ומייד נישאתי לו. ציינת, שאולי אני מרגישה החמצה - רק לאחר שכתבת לי - נדלקה בי נורה אדומה, ואכן, אני מרגישה שאחמצתי ובגדול. אין לי חרטה שנישאתי לו, אך בדיעבד, אולי באמת הייתי צריכה לצאת עם יותר גברים להכיר את עולמם ולא לעשות צעד פזיז ולהינשא לו., מי יודע? אני מרגישה שלימה עם עצמי שנישאתי לו - וזה מה שחשוב. הוא בעל נפלא, אוהב, עוזר ובגדול. אך, אינני יודעת מדוע אני משקיעה מאמץ אדיר להתיפיף , להתאפר ולהיראות במיטבי מחוץ לבית, אני נהנינת "להתגרות" בגברים אחרים, למשל בארועים, ולהבליט את עצמי ביופיי - רק בכדי שכ ו ל ם הסתכלו עלי ורק עלי. ולשמחתי, אני מצליחה ובגדול להעיר את תשומת ליבם עלי. אני מרגישה באותו רגע בשמים. אגב, שמתי לב שלא קיבלתי תשובה ספציפית ממך - מדוע דווקא מביטים בפי ולא בעיניים שזה הנורמה. יש לי עיניים מאד יפות (מבלי להתגאות וזה עובדה בשטח). אני משום מה, מרגישה שהם מביטים בי בשפתי בגלל התנשאות כלשהי מצידם, כאילו מסתכלים בי מגבוה, מלמעלה למטה, זה גורם לי מבוכה לא מעטה. בשביל האינפורמציה שתהיה לך מושלמת, הרי תיאורי: שיער חום_בלונדיני, עור שזוף, עיניים ירוקות בהירות , ופה קטן מאד ואני מתאפרת בצורה בובתית. חשבתי, אולי אפסיק לשים שפתון ואז ישימו יותר דגש על עיני ולא על שפתי. לא נתקלתי בגברים שמביטים בנשים אך ורק בפה - זה לא מוזר?. כל הנשים דואגות להיראות הסטטיות ויפות כשהן בחוץ - האם זה לא לסנוור עיני גברים אחרים? האם אני כמו כולם, או ברגע שאני משקיעה הרבה אנרגיה בלהיראות יפה, רק בכדי שגברים אחרים יביטו בי - מראה על בעייה מסויימת? אל דאגה, אני לעולם ומעולם לא בגדתי ולא אבגוד בבעלי. אך אני נהנית להתבלט בחברה במובן גם היופי ושכל הגברים ליד נשותיהם יסירו את מבטם אך ורק עלי - זה מרומם את רוחי שקשה לתאר, ומרים את האגו שלי, אולי זה גלגל חוזר, כי אני רואה ומרגישה שהמאמץ שהשקעתי בו - כדאי והגברים מביטים בי בהערצה ובהתלהבות. רק אני קצת מודאגת מה אהיה בעתיד, האם אמשיך כך, אם היום אני רק בת 22, האם זה חולני, או שזה נורמלי בהחלט, שכל אשה אוהבת להתבלט וזוהי כעין תחרותיות. בעלי דווקא מחמיא לי ויודע לחזר אחרי, אך, אני מרגישה שאני מתחילה להיות שביעה ממנו כי "הכל " כבר מוכר לי, אולי אני מינית מאד מה רע בכך? רציתי תשובה אמיתית מהרופא לכל הנ"ל. ערב טוב לך ותודה רבה - חגית.

היי אני מסתכלת במראה ולא מכירה. לא יודעת מי אני.? אני כבר לא יודעת מה קורה לי? מרגישה כל הזמן רע. למרות הטיפול התרופתי. מתי הוא יעזור כבר???????? יכול להיות שאני פשוט משתגעת? תודה. דרך אגב למה מחקו את שאלתי הקודמת?

שלום עדי, כמה זמן את לוקחת את הטיפול התרופתי (ואיזה?) לא היכרתי עוד מישהו שהשתגע ושאל קודם אם הוא משתגע - הפחד מפני השיגעון הוא ערובה די בטוחה למניעתו. בעניין המחיקות, מישהו אחר, לא את, השתגע וכתב הודעות רבות. ייתכן שבטעות נמחקה גם אחת מהודעותייך. צר לי. תרגישי טוב, לילה שקט לכולם, ד"ר גידי רובינשטיין

מוכרח להודות , ניסחת את תשובתך באופן חינני ועניני . ישר כח.

ברצוני לקבל פרטים על טיפול בחשמל עקב דיכאון(מאחר וטיפול תרופתי ללא תוצאות)

שלום רובי, טיפול בחשמל אמור לגרום רק לשיכחה לטווח קצר של מה שקרה לך בשעות שלפני הטיפול. לצערי, היכרתי לא מעט מקרים שהנזק לזיכרון היה גדול יותר. הפסיכיאטרים עצמם מודים שהם אינם בדיוק יודעים את אופן הפעולה עד הסוף. לכן הייתי מציע לך למצות עד תום את הטיפול התרופתי, גם אם תיאלץ לעבור לפסיכיאטר אחר לצורך כך, ולהתאזר בסבלנות, כלומר, לתת לכל תרופה חדשה את ההזדמנות שלה (מספר שבועות כידוע). את הטיפול בחשמל שמור רק לאחר שיכלו כל הקיצין, ואני מקווה מאוד שלא תגיע לזה. אני מבין שאתה במצוקה גדולה אם היגעת לשאול את השאלה ואתה מוזמן להעלות כאן שאלות אחרות, אם אתה מעוניין בכך. בהצלחה וכל טוב, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, האם ניתן לומר שאדם שעבר התקף פסיכוטי - נטל כדורים, ולאחר פרק זמן מסוים, בהתייעצות עם רופא, חדל מהשימוש בטיפול תרופתי - האם ניתן לומר שאדם זה הבריא ממחלתו ואינו חולה נפש ? בתודה מראש.

שלום משה, עקרונית, הדבר ייתכן. יש לזכור, עם זאת, כמה דברים: א. הטיפול התרופתי האנטי-פסיכוטי מטפל בסימפטומים בלבד. ב. יש צורך לדעת באיזו פסיכוזה מדובר. ג. ככל שהגיל בו פרץ ההתקף הראשון גבוה יותר, הסיכויים לכך שיחזור התקף נמוכים יותר. ד. והכי חשוב - יש לברר מה קדם להתקף ולהימנע מגורמי סיכון דומים בעתיד. לפי מה שאתה כותב אתה מודע לבעיה זו והפסקת הכדורים ע"י הרופא נעשתה כנראה מתוך הכרה במודעותך למצבך. בתנאים אלה בהחלט קיים סיכוי סביר מאוד שההתקף לו יחזור. מעקב תקופתי רצוי, עם זאת, תמיד במקרה כזה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

יש לי שאלה הנוגעת בהיפנוזה. מתי ד"ר קפלן חוזר?

כנראה בתחילת שבוע הבא.

מי אמר?

ובכן, הייתי מטופלת בקבוצה (אני סובלת מ"חרדה חברתית") שלא ייוחדה לבעיה שלי ולכן היא לא ממש עזרה לי . החודש אני אתחיל בטיפול פרטני אצל פסיכולוגית... שאלתי היא: הייתי רוצה לתת למנחה הקבוצה שבה השתתפתי ספר כאות להערכתי את עבודתו (שבאמת עושה מעל ומעבר- הטיפול הוא במסגרת של מרכז בריאות הנפש ואותו המטפל נמצא שם בשבילנו מעבר לשעות העבודה שלו. הוא פשוט איש טוב שרואה שליחות בעבודתו), האם זה לעניין? האם מותר לו לקבל ממני מתנה? אני לא רוצה להעמיד אותו במצב לא נעים. אם תוכלו לענות לי במהרה אני אודה לכם.

אני חושבת שהמתנה האמיתית היא שהם יראו שהמאמצאים שלהם לא היו לשווא גם אני סובלת מהחרדה הזאת והייתי רוצה לדבר

כן! אם את מרוצה מצורת העבודה של המטפל, ומרגישה צורך להעניק לו שי פרידה - do it! מכיוון שהקשר הטיפולי לא צפוי להימשך - כדברייך - הרי שזה לא יוצר שום בעיה!

שלום לך, המחווה שאת מציעה מרגשת מאוד. מטפלים תמיד שמחים לדעת שיש ברכה בעמלם ושהיא מוערכת. לא חל שום איסור על המטפל שלך לקבל ממך מתנה בסדר גודל כזה. את גם יכולה למשש את הדופק ולשתף אותו בלבטייך, תוך כדי מסירת הספר ולהודות לו על הטיפול באופן אישי. בהצלחה בטיפול הפרטני, ד"ר גידי רובינשטיין

ובגלל שזו מתנה בעלות סבירה זה בהחלט במקום ולא יכול לגרום למבוכה או העלבה.

מה זו התנהגות כפייתית? בן זוגי מאוד מסודר ומתוכנן! הוא רושם הכל בתחילה חשבתי שזה בשביל להזכיר לעצמו שלא ישכח בהמשך הזמן גיליתי שאם תכנן לדבר בטלפון עם מכריו הוא רושם נקודות למשל: מה עינינים חתונה עובדים על ילדים קפה עבודה יש בזה משהו כפייתי? ואם כן איזה עוד התנהגויות נלוות לזה שצריך לשים לב תודה

שלום יעל, כן, ההתנהגות בהחלט כפייתית, אם כי לא די בה כדי לאבחן הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית. האם צריך לשים לב? יש להבדיל בין הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית המפריעה לאדם עצמו ואז הוא יבקש בעצמו לפנות לטיפול ובין הפרעת אישיות אובססיבית-קומפולסיבית, שבה מופיעות תופעות כמו נטייה מוגברת לענייני סדר וניקיון, שאינה מפריעה לאדם עצמו ולעיתים הוא אף גאה בה. למען האמת, ישנם עיסוקים ומקצועות שלמים העונים על הצרכים הכפייתיים של אנשים הנוטים לכך כמו ספרנות, הנהלת חשבונות, ארכיונאות וכיו"ב עיסוקים שיש בהם חשיבות עליונה לסדר, לסידור ולארגון. בשורה התחתונה כל עוד זה לא מפריע לאדם עצמו, אין טעם לפנות לטיפול, והיכן שאין מוטיבציה טיפול גם לא יעזור. ייתכן שהמצב הנוכחי יתפתח למצב חמור יותר שכן יפריע לבן זוגך וייתכן שלא. לעיתים קרובות משברים המפרים את שגרת החיים מהווים גורם סיכון להחמרת המצב. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום רציתי לדעת בבקשה, מה ההבדל בן פסיכולוג קליני,פסיכותרפיסט ופסיכיאטר, ואיך אני אמורה לדעת למי לפנות?! תודה מראש כוכבית

כוכבית... http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/who_is_psy.htm

ערב טוב כוכבית, אני שמח לראותך שוב כאן בפורום. תודה על השאלה החשובה. כפי שעניתי מספר פעמים לגבי השאלה על ההבדלים בין בעלי המקצועות השונים, פסיכיאטר הוא בראש ובראשונה רופא שהתמחה בפסיכיאטרייה במשך 5 שנים לאחר קבלת התואר "דוקטור לרפואה" ופסיכולוג קליני הוא בעל תואר שני בפסיכולוגיה, בוגר המגמה הקלינית, שסיים התמחות לאחר סיום התואר השני בפסיכולוגיה קלינית. פסיכותרפיה מתארת טיפול ע"י שיחות שפסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים ועובדים סוציאליים בעלי תואר שני ומעלה בתחום בריאות הנפש עוסקים בו. ייחודו של הפסיכיאטר הוא מומחיותו בטיפול תרופתי וייחודו של הפסיכולוג הקליני הוא בעריכת מבחני אישיות לצורך אבחון. בעלי מקצועות אחרים שמציגים את עצמם כפסיכותראפיסטים אינם עוברים על החוק, כי חוק הפסיכותרפיה נמצא בשלבי גיבוש. עפ"י הצעת החוק יוגדר פסיכותראפיסט כפסיכיאטר, פסיכולוג קליני או עובד סוציאלי בעל תואר שני עם התמחות בבריאות הנפש. כללי הצרכנות הנבונה מכתיבים שניתן לבקש לראות תעודה על השכלה ורישיונות מכל מי שמציע את שירותיו ואז אפשר גם לדעת האם מי שמציע את שירותיו שייך לאחד מהמקצועות הנ"ל. מהכרותי אותך דרך ההודעות הרבות שהשארת בפורום בעבר, נראה לי שכל אחד מבעלי שלושת המקצועות הנ"ל עשויים להתאים לטיפול בך אם תאזרי את האומץ לפנות לטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

יש פעמים שאני חולמת בהקיץ, ומדמיינת דברים שאני רוצה שיקרו, דברים שמחים ומאושרים ואני ממש ממש נהיית שמחה ומאושרת (למרות שזה לא קרה...), או מדמיינת דברים עצובים ונכנסת לדיכאון (למרות שכל זה לא קרה). האם יש לי בעיה פסיכולוגית? האם אני סכיזופרנית?

שלום, בתופעות שתיארת כשלעצמן אין כל ביטוי לסכיזופרניה. חלומות בהקיץ ופנטזיות הן תופעות טבעיות ונורמאליות ואם את תופסת אותן ככאלה ומגדירה אותן כך, אין כל חשש לסכיזופרניה. בסכיזופרניה, או בכל פסיכוזה (=מחלת נפש) אחרת, האדם אינו מודע לתעתועי השווא שלו וחווה אותם כדברים מציאותיים. זה עדיין לא אומר שאין לך קושי רגשי, בעיקר כשאת נכנסת לדיכאון כתוצאה מהפנטזיות על הדברים העצובים. ייתכן שסביב הקטע הזה כדי לקבל ייעוץ של איש מקצוע. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, מאוד שמחתי למצוא את הפורום הזה סוף סוף יש לי הזדמנות לספר את הסוד הנורא שלי מבלי להחשף. הכל התחיל למעלה מעשרים שנה כשהייתי בגיל 12 יום אחד אבי החליט שאני כנראה מספיק בוגרת על מנת לשחק איתי משחקים אסורים. נורא קשה לי לדבר על זה מכיוון שעד לפני כחודש הדחקתי את הכל ואז כתוצאה מדבר שקרה לי כל הזכרונות האלו עולים לי מחדש. בזמנו בקשתי עזרה מאמא אבל היא אשה מאוד חלשה ולא עזרה משיקולים שלה. לפני כמה שבועות החלטתי לכתוב לה מכתב ולשאול אותה את כל השאלות כגון למה היא לא עזרה לי וכו'. מיום כתיבת המכתב יש בי איזה חשש לשלוח אותו, אני כל הזמן חושבת ואם היא תעשה משהוא לעצה ואז זו אשמתי וכו'. לדבר איתה פנים מול פנים אני לא רוצה . מה אתם ממליצים לי? תודה

שלום רב, הצטערתי לקרוא על האירועים הקשים שעברת בילדותך. בלי קשר להתייחסותי לפנייתך, הרשי לי להפנות אותך לאתר מיוחד לנפגעי תקיפה מינית שכתובתו: http://www.macom.org.il המהווה מקור מידע בעברית על תקיפה מינית לנפגעים והמקורבים להם ולקהל הרחב. בין השירותים הניתנים גם - "לדבר על זה": שיחות אישיות עם אנשי צוות מקום. השרות פועל בימי ג' ושבת, בין השעות 21:30 - 24:00 אני משוכנע שהפורום, הצ'אט והאינפורמציה שבאתר יסייעו לך. באופן אינדיבידואלי יותר, אכן קיימת חשיבות לעימות עם הגורם התוקף בתהליך הריפוי מהטראומה. אינני יודע האם אמך, כפי שאת מתארת אותה, היא השותף המתאים לכך. בכל מקרה רצוי מאוד שההתמודדות תלווה תמיכה של איש מקצוע באופן אישי יותר, תוך הכרות עם נסיבות המקרה. אנשי המקצוע באתר המוצע מתמחים בנושא. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני יודעת כי חלים חוקים ואיסורים שונים בנוגע למגע בין מטפל למטופל. על פי הבנתי מדובר איסורו של מגע מיני, או בעל הקשר מיני או בקיצור, כל מה שיש בו איזה שהוא קצה קצהו של מיניות בין מטפל למטופל (הכוונה כמובן גם למטפלים ולמטופלים משני המינים: מטפל/מטופלת וההפך). שאלתי: האם מגע שהוא לא מיני, מותר? האם מגע יד, לדוגמא: החזקת ידו של המטפל במהלך הפגישה כשיש קושי, או בקשה מהמטפל כי יחזיק את יד המטופל/ת בזמן הפגישה עקב קושי או הזדקקות רגשית (אך לחלוטין לא מינית), או בקשה לקרב את כיסאות הישיבה, האם דברים אלו מותרים, או בקיצור, האם מגע שאינו בעל הקשר מיני מותר? האם יש חוקים שונים לגבי זה בכל ארץ וארץ? (מה שמותר בארה"ב אסור כאן, וההפך?) האם למרות שיש דברים במגע שמותר, מטפל יכול להחליט כי הוא אוסר אצלו בקליניקה מגע מכל סוג שהוא, ואם כן, והמטופל חש כי זה פוגם בטיפול כי זה דבר שחסר לו ביותר? קראתי את ספרו של ארווין יאלום "מתנת התרפיה", שם הוא כותב בפרק "אל תחששו לגעת במטופלים" , כי מגע כזה הוא אפשרי ואף רצוי במקרים בהם יש צורך לזה. אנא ענו לי על שאלותי. הן חשובות לי מאוד. תודה רבה, מירי.

שלום מירי, תודה על השאלה החשובה. האיסורים לגבי מגעים בין מטפל ומטופל אינם מתייחסים רק למגע מיני, אלא גם לגבי מגעים אחרים מחוץ לשעות הטיפול, כגון קשרים עסקיים, היעזרות של המטפל במטופל לצרכים שונים וכדומה. איסורים אלה תקפים גם תקופה ארוכה לאחר תום הטיפול. מטרתם אחת, והיא להבטיח שהטיפול יענה אך ורק על צרכי המטופל ולא על צרכי המטפל. כדי לספק את צרכי המטופל מקבל המטפל תשלום אם ישירות מהמטופל ואם דרך משכורתו באם מדובר בטיפול הניתן בשירות הציבורי. כמה ממטופליי הם אשפי מחשבים, למשל - שערו בנפשכם מה היה קורה אילו הייתי נעזר במי מהם לצורך תיקון תקלות, או התקנת תוכנות, על המחשב האישי שלי (אם כי כבר שמעתי על מטפלים "גמישים" יותר בכגון אלה). ואולם, אני מבין ששאלתך באה ממקום אחר והוא: האם הימנעות מקרבה פיזית שאינה מינית עלולה לגרום להתרחקות ריגשית בין המטפל והמטופל? האם הימנעות ממגע כזה עלולה לעקר את הברית הטיפולית? להפוך אותה "סטרילית"? כאן באמת מדובר בסוגייה רב-ממדית המכניסה לתמונה את אישיותם של שני הצדדים, את צרכיהם במגע, את נטייתם לבטא רגש דרך מגע פיזי וכיו"ב. כמו בכל עניין אחר, המטפל אמור להיות קשוב לצרכי המטופל ולהבדילם מצרכיו האישיים שלו. יש מטופלים שלא יפרשו נכון הימנעות ממגע פיזי שאינו מיני ויבינו אותו כהתרחקות, ויש מטופלים העלולים לפרש מגע כזה כבעל משמעות מינית, בייחוד בין מטפל למטופלת. וכמובן, גם למטפלים יש גישות ורגשות שונים לעניין זה. מקווה ששפכת מעט אור על הסוגייה. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

לעיתים אנו עושים בחיים טעויות נוראיות , איך ניתן להתגבר על טעויות אלה ולהמשיך הלאה ? אחרי הכול המוח לא שוכח לעולם! אבקש תשובה מקצועית , בתודה מראש , שוקולד

לשוקולד שלום, ראשית, בפורום אין כלל רופאים. שנית, קראתי את כל הודעותייך ועניתי לך בצורה מפורטת פעמיים-שלוש בהמלצה חמה לפנות לטיפול, לפי מיטב שיקוליי המקצועיים. גם מתייעצים אחרים ענו לך בפירוט באותה רוח. אני מכבד את החלטתך לא לקבל את ההמלצה/ייעוץ, אך מכך שתעלי כל פעם נושא אחר כביכול, לא תפיקי כל תועלת, בעיקר לא מאנשי המקצוע שבפורום. אם את רוצה להתחלק במצוקתך עם אנשים אחרים, את מוזמנת לפנות לפורום התמיכה ההדדית שהקימונו לצורך כך. מבחינה מקצועית, אמרתי את כל מה שיש לי לומר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום לך. האם אפשר להעלות מעל במה ידידותית זו נושא חשוב ביחסי מין? אני בוחרת להתייעץ בך ולשמוע דעתך, מתוך הכרותי את רצינותך, נכונותך, ועומק התיחסותך לפונים.(כן- גם אני "מכאן"- רק עם כינוי חדש....) שאלתי תהיה קשורה ליחסי מין אנאליים,שהיו טאבו עבורי, עד ש... אם תחשוב שאין זה המקום המתאים- אשמח לדעת, ואולי תוכל להפנות אותי לפורום "ספציפי" יותר. אשמח לקבל אור ירוק ממך להעלות את הנושא פה. בברכה רגשית ושכלתנית

שלום אכן הנושא מעניין את שני המינים. אשמח לחוות דעה, אם יעלה הנושא בפורום.\\ להתראות אלי

שלום לרגשית-שכלתנית, נראה לי שפורום סקסולוגיה יכול להתאים יותר, אך בואי נקרא את השאלה ואם ארגיש שיש לי משהו חכם לומר, אאמר. כל זאת בהבנה שאת מעלה בעיה אישית שלך ולא שאלה תיאורטית כללית. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, אמא שלי אושפזה בבית חולים לחולי נפש ל-10 ימים עקב דיכאון קשה. מאז (5 שנים)היא מטופלת ע"י כדורים ורואה פסיכיאטר אחת לכמה חודשים-ניתן לומר שהכדורים אכן עוזרים לה להתמודד. השאלה שלי היא:האם זה גנטי מחלת נפש?? כי כל פעם שקורה לי משהו כמו לדוגמא לחץ בעבודה אני ממש חרידה שהנה זה מגיעה גם אליי ואז אני ניתקפת חרדות-לחץ בחזה,בכי ואז משכנעת את עצמי שלי זה לא יקרה למרות שלאמא-כן. האם יש אמת לחששותי??

שלום שרון, הבסיס הגנטי לדיכאון חד-קוטבי לא הוכח בבירור. קיימת עדות מוצקה למדיי מזה הרבה שנים לבסיס תורשתי לגבי הפרעה דו-קוטבית (מאניה-דיפרסיה), אך הואיל והמדגמים כללו חולים דיכאוניים חד-קוטביים מעטים בלבד, וחולים מאנים-דפרסיביים רבים, קשה להחיל את הממצאים לגבי הבסיס הגנטי של הדיכאון. בכל מקרה, השאלה אם הבעיה עוברת בתורשה דרך גנים או דרך הסביבה אינה רלוונטית כל כך. אם חיית מספר שנים רב במחיצת אם דיכאונית, אין ספק שיש לכך השלכות כבדות-משקל על התפתחות אישיותך. אינני רואה צורך מיוחד בטיפול מניעתי, אם את לא חשה קשיים חריגים כלשהם פרט לחרדה המובנת למצבה של אימך, אך אם קשיים כאלה יופיעו מן הראוי כמובן לפנות לטיפול, ללא קשר לבסיס הגנטי או הסביבתי של הדיכאון. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, אני בת 36 ,אמא ל-3 ילדים. לפני חודשיים ילדתי את ילדי השלישי ,הלידה הייתה מאוד קשה מאחר וילדי נולד במשקל גדול בחידה רגילה(לא קיסרי)עקב טעות בהערכת משקל. שלושה שבועות לאחר הלידה קרה לי דבר מוזר ישבתי בערב מול הטלוויזיה ולפתע נירדמו לי הידיים והרגשתי שאני לא שולטת על כל השרירים בגוף למשך כמה שניות שבהן הייתי בהכרה מליאה. רופא שהגיעה קבע שזה מלחץ ופסיכוסומטי. יש לציין שמהרגע שחזרתי הבייתה לאחר הלידה לא נחתי דקה,עקב הטיפול בתינוק ובילדיי האחרים. מאז ועד היום ( חודש ושבוע)אני סובלת מסחרחורות קשות עד אי יכולת לתפקד.אני פוחדת שזה יחזור שוב וכל הזמן אני חושבת על זה. האם יכול להיות שהפחד הזה גורם לסחרחורות?? אם כן מה עושים??

עדי, האם ערכת בדיקות מקיפות אצל רופא בנוסף על הבדיקה שנערכה בביתך ע"י הרופא שהגיע לבקור בית? לאחר בצוע בדיקות גופניות כדי לשלול ממצאים אחרים ובמידה ואכן האיבחון יהיה שאילו תופעות של לחץ ולמעשה התקפי חרדה כדאי שתפני לפסיכולוג. מאחר ואת ממש סובלת ודואגת קני בסופרפארם את תמצית הרסקיו רמדי, זה מיצוי מפרחי באך, ללא תופעות לואי שיכול להרגיע. כדאי לך לבקש מהרופא בדיקה של B12, לעיתים המחסור שלו יכול להוות גורם לחרדות ומתח. נסי מדיטציה.

נטע שלום, מאוד שמחתי לקבל תשובה מהירה וממצה. בקשר לבדיקות ,מחר אני אמורה לקבל תשובות של המוגלובין,בלוטת תריס, ו-B-12 אני מודה שזה מאוד מלחיץ.......ותודה לך. אני אחזור אליכם עם התוצאות של הבדיקות. ושוב תודה.

שלום לד"ר גידי ולנטע גם... קיבלתי את התשובות של ה-B12 התוצאה היא 194. הרופאה אמרה שזה מאוד נמוך והיא ממליצה בחום לקחת כדורים של B12 (של טבע). השאלה שלי האם התוצאה הנ"ל אכן יכולה לגרום למתח וחרדה כפי שציינה נטע??

שלום עדי, אני מצטער לשמוע על המצוקה בה את נמצאת. הצעתי היא שקודם כל תעברי בדיקות גופניות מקיפות דרך רופא המשפחה שלך. הנוהל הוא קודם כל לשלול כל סיבה אורגנית לתופעות ורק אח"כ לקבוע אם מקורן נפשי. לפי תיאורייך, הרופא שקבע שזה פסיכוסומטי היה פזיז מדיי, אם כי אני לא אומר שזה לא המצב. במקרה של סחרחורות חשוב מאוד לעבור בדיקה נוירולוגית במסגרת הבדיקות שתעברי. אשמח לשמוע ממך לאחר סדרת הבדיקות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ד"ר גידי רובינשטיין, תודה על תשובתך המהירה. מחר אני אמורה לקבל תוצאות של בדיקות דם המוגלובין,בלוטת תריס ו-B12 אמשיך לעדכן. תודה.

מתוקה קשה לשמוע על הקושי שלך לא צריך לסבול בחיים האלה תעברי למקום בטוח יותר בכל מחיר

אני מתגוררת בדירה הקרובה מאוד למשולש, כל היום ובעיקר בלילה אני חיה בחרדות עד כדי הזיות, רואה תסריטים איך מגיע מחבל/ים ויורים עליי ועל בני משפחתי, ללא סוף לכל מצב אני רואה תסריטים, כאילו כל הסרטים ההוליוודיים שראיתי עד היום, לא מגיעים לאימה כזו, אני רואה את מותי מדי יום, מדי שעה, ליבי דופק בחוזקה,ולפעמים אני ממש מגיעה למצב של צרחות כשנדמה לי שמישהו מסתובב בחוץ. אם ישנם התרעות, איני מסוגלת לתפקד, ורק מוצאת הגיון בתסריטים שלי עצמי, אני יודעת שתגובותיי מוגזמות אך בלתי נשלטות.מי שרואה אותי במצב כזה צוחק עליי, כולל בני משפחתי והחבר. המצב ממש חמור, איני יוצאת למקומות בהם יש הרבה אנשים, לא לערים,ולא לחיק הטבע, תמיד אני רואה את הסוף, תמיד מתרחש איזשהו אסון לנגד עיני, גם בכביש יש לי חרדה דומה. המצב באמת חמור, מה לעשות?

ככה זה , לאחרים תמיד אפשר לעזור ולעצמך הכי קשה...... כלפיי היית מאוד נחמדה ודיברת לעניין!!!!! גם אני - לאחרים תמיד יותר קל לי ולעצמי אני אף פעם לא מוצאת את הדרך...... לעניינך - ראשית אני חושבת שיש הרבה שחושבים ומרגישים כמוך ולא שזה צריך לעודד אותך אבל זה בטח צריך להבהיר לך שאין כאן שום סיבה שיצחקו עלייך את לא חריגה ....... ומי שצוחק - הבעייה אצלו ולא אצלך חוסר הרגישות שיש לאנשים לסביבתם לפעמים הוא משווע אנשים מרוכזים רק בעצמם ולא רואים את הקשיים של הסביבה אטומים אבל זו בעייה שלהם הם מפסידים !!!!!! להיות אטום זה רע ולא כייף !!!! אבל אני חושבת שדווקא כדאי שכן תצאי וכן תבלי ותראי שלא תמיד קורה משהו וזה יחזק אותך.... את אישה/נערה (?????) מקסימה ומגיע לך להיות מאושרת !!!!!!

אלונה היקרה, המדינה במצב קשה ואנחנו החיים כאן פוחדים ורדים מי יותר ומי פחות תלוי בנסיבות, במנגנוני ההגנה, באישיות ואין ספק שכמובן באזור המגורים. את יכולה להרגיש טוב יותר. ראשית - התחילי לעשות מדיטציה, דמיון מודרך, בקבוצה או לבד. יש קלטות מצוינות לרכישה ובהן סוגי מדיטציה שונים. יש גם במחשב מדיטציה און-ליין. גם יוגה עוזרת. נסי לשמוע חדשות רק פעם ביום ובמקום זה הקשיבי למוסיקה קלאסית, צלילים שמרגיעים את הנשמה. כדאי לפנות ליעוץ פסיכולוגי ואפשרי דרך קופת חולים, כדי שלא תתרוששי, וניתן גם לשקול טיפול תרופתי. טפלי בעצמך מוקדם ככל האפשר וכך תרגישי טוב יותר. מחזיקה לך אצבעות.

שלום רב, ענייני חרדות שיש להן אחיזה טובה וראלית במציאות שבסביבה - אינם פרנויה. אבל, כל אחד מאתנו, ללא קשר למיקום מגוריו, צריך להגביר ככל האפשר את מידת הוודאות והשליטה במצב, ומבלי להיות נתון לשינוי אופיו כאדם בריא וחופשי, דהיינו לנקוט בפעילויות שאינן מהסוג של להתמגן בשכפ"ץ בתוך המקלט שבמרתף. לשם כך, נסי להעזר בעצת חברים על מקומות שכן, ושלא לנסוע אליהם; הקפידי על נסיעה ברכב פרטי, או כזה שבודקים בו את הנכנסים, וכו' וכו'. להרגעה ראשונית תוכלי להעזר, ורצוי רק לזמן קצר, בתרופות. ואחרן חביב, נשמע פשוט, ואולי פשוט מדי, אבל יעיל מאד: ספורט, וגם תרגילי נשימה - מאד יועילו! כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום רב, ענייני חרדות שיש להן אחיזה טובה וראלית במציאות שבסביבה - אינם פרנויה. אבל, כל אחד מאתנו, ללא קשר למיקום מגוריו, צריך להגביר ככל האפשר את מידת הוודאות והשליטה במצב, ומבלי להיות נתון לשינוי אופיו כאדם בריא וחופשי, דהיינו לנקוט בפעילויות שאינן מהסוג של להתמגן בשכפ"ץ בתוך המקלט שבמרתף. לשם כך, נסי להעזר בעצת חברים על מקומות שכן, ושלא לנסוע אליהם; הקפידי על נסיעה ברכב פרטי, או כזה שבודקים בו את הנכנסים, וכו' וכו'. להרגעה ראשונית תוכלי להעזר, ורצוי רק לזמן קצר, בתרופות. ואחרן חביב, נשמע פשוט, ואולי פשוט מדי, אבל יעיל מאד: ספורט, וגם תרגילי נשימה - מאד יועילו! כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

האם רופאת מישפחה יכולה לרשום תרופות נוגדי דכאון וחרדה ?

עפ"י החוק כל רופא רשאי לרשום כל תרופה! אבל בכל קופת חולים יש מדיניות אחרת לגבי מירשמים וגם כל רופא/ה רשאי/ת לנהוג עפ"י הבנתו וסגנונו האישי. בכל מקרה תמיד עדיף "מומחה"! (פסיכיאטר) לתרופות יש גם תופעות לוואי!!!

תמיד לפני שלוקחים כאלו תרופות רצוי טיפול התנהגותי שבדרך כלל יותר עוזר

שלום אחד, רישמית כן, ורופאי משפחה אף עושים זאת די הרבה, בייחוד כשמדובר בנוגדי חרדה. גם לגבי חרדה וגם לגבי דיכאון עדיף שפסיכיאטר יתאים את הטיפול התרופתי ועפ"י ממצאי מחקרים, בשני המצבים השילוב בין טיפול תרופתי ופסיכותרפיה (שיחות) יעיל יותר מאשר כל אחד מסוגי הטיפולים הללו בנפרד. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לפעמים אי אפשר להבין למה הגענו לכאן...... לפעמים אי אפשר להבין איך הסביבה הקרובה ביותר אליך כמו בעל יכול להיות גם נורא אכזרי אלייך מערכת הנישואין שלנו במשבר עמוק עכשיו ונכון שגם לי יש חלק בזה וההאשמות לא מופנות רק אליו מה שהוא אולי פחות רואה.... הוא רואה רק את הצד הרע שלי.... אני מנסה בכוחות אחרונים וקלושים איכשהו לשקם את מערכת היחסים העכורה הזו אבל הכל כל כך צבוע וזה קשה וזה נמאס ורע לי כל כך רע לי עם זה הנה אני בת 38 כמעט 39 יש לי שתי בנות עברתי יותר ממחצית הדרך ואני לא מרוצה מהחיים..... לבעלי לא אכפת ממני בכלום - הוא חושב שכל אחד צריך לדאוג בעצמו לאושר שלו הוא יכול לראות אותי שעות בוכה מעצב ושום דבר לא יזיז לו לפעמים חתול פצוע מיילל ברחוב מעלה חמלה... ואני- אם ילדיו כלל לא מעניינת אותו הוא משקר לי על ימין ועל שמאל וחושב שאני אוכלת את כל הלוקשים שלו הוא שוכח את כל השנים שחיזר אחרי בלהט הכל כבר עבר לו לא יודעת אם כבר ניתן לשקם את מערכת היחסים הזו רע לי כל כך את כל השנים היפות שלי בזבזתי ועכשיו מה הסיכוי שלי בכלל למצוא גבר אחר כלבבי אני כבר לא צעירה וגם לא כזו יפה ומושכת כפי שהייתי בעבר ויש לי 2 ילדים למה הוא כזה אטום אליי למה הוא משקר לי לא יכולה לחיות במערכת הצבועה הזו יותר לפעמים נראה לי שכל מה שהוא רוצה ממני זה שאדאג לילדים ואת זה אין ספק שאעשה איתו ובלעדיו הילדים פחות אוהבים אותו כך זה נראה אז עכשיו הוא מחזר אחריהם בלהט .... הוא האבא הטוב שאף פעם לא אומר לא .... שנותן כל מה שמבקשים ,מפנק בלי גבולות - מנסה למשוך אותם אליו וממלא להם את הראש....... אם תמיד אהבו אותי ותמיד רצו אותי כשכל מערכת היחסים הייתה תקינה ביננו הרי שעכשיו המלחמה מתנהלת עליהם וזה רע רע רע רע רע מאוד מה אני אעשה????????? אם לאמא שלו היתה כואבת הציפורן ברגל הוא היה נוסע אליה שלוש שעות כדי למרוח לה קרם אם לאמא שלו הייתה נשרפת נורה בסלון - אותו הדבר היה טס אליה כדי להחליף לה אותה אבל אני??????? אני יכולה שנה לחכות שיתקין לי אהיל אני יכולה לבכות שעתיים ולהיות מדוכדכת שעות והוא אפילו לא ינסה להגיד מילה טובה כאילו שאני קיר...... אתם יודעים מה שיהיה בריא אם אלו הדברים שגורמים לו אושר אם כייף לו לראות אותי בסבלי אז הוא בעצמו מסכן !!!!!!! העניין הוא שאני רוצה גבר אוהב שאוהב אותי ואני רוצה לאהוב אותו זה מה שעוד נשאר לנו בעולם האכזר הזה - א ה ב ה .......

אהבה אינה נשארת לעולם, בשביל להשאירה או למחזרה צריך לעבוד!!! ולפעמים ניתן להחזיר אהבה (ולפעמים גם לא),האישה שהוא רואה מול עיניו שונה מזו שחיזר אחריה! חיזרי להיות את! החזקה! לא המייבבת!, קחי גם את פסק זמן ממערכת היחסים (בתוך ראשך, לאו דווקא כלפי חוץ), החזירי לעצמך את האהבות שלך הדברים שתמיד עיניינו אותך, הגיל מאפשר לפעמים לעצור הכל, ולהזכר, להחזיר, ולמצוא עיניין בדברים שמעסיקים אותך ורק אותך. הפסיקי להתעסק במערכת היחסים!! התעסקי בעצמך... הדבר יעשה לך טוב... ותאמיני לי יעשה גם טוב למערכת היחסים שלך... בעלך יראה אותך שוב שוקקת חיים, הוא יראה הרבה יותר מזה: הוא יראה "אדם" "אינדיבידואל", והוא יוכל שוב להתאהב!!! זו אהבה!

שלום אבישג, במצב הריגשי שאותו את מתארת, קשה להעלות על הדעת קשר כלשהו. את כאובה ופגועה, מרגישה קורבן ביחסים עם בעלך, אך גם חשה כאילו זה גורל העולם, מילה שאת משתמשת בה הרבה. אני מציע לך מאוד לפנות לטיפול, אם עוד לא עשית זאת, כדי לאסוף את ההריסות בצורה שתאפשר לך לקבל את עצמך ולהציע את עצמך לזולת, אם זה בעלך או כל אדם אחר, מעמדה שיוויונית יותר, כאדם שקודם כל מעריך את עצמו ויכול גם להיות לבד. הרי לא תרצי שיאהבו אותך מתוך רחמים, לא כן? (מה גם שאין דבר כזה). פני לטיפול (לא תרופתי בלבד) אם דרך קופ"ח, שתפי את רופא המשפחה שלך בקצרה במצב, והוא יפנה אותך למטפל מתאים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

נדמה לי שבעייתי הישנה חזרה... אני לא יודעת מה קורה לי. אני לא מצליחה למצוא עניין בשום דבר, מכריחה את עצמי (בקושי רב) לקום לעבודה, לא מצליחה להתרכז בלימודים, לא רוצה להיפגש עם אף אחד... יש לי חבר שבקושי רואה אותי. אני חושבת שאני אוהבת אותו, לפחות כך הרגשתי לפני כמה שבועות... כרגע אני לא מסוגלת להרגיש כלום. אילו יכולתי, הייתי נשארת במיטה לישון כל היום (אם כי אני לא ממש מצליחה לישון, למרות העייפות). אני מניחה שהגיוני לייחס את ההרגשה הזו למצב הבטחוני המעורער ולפיגועים הרצחניים שמשפיעים רע על כולנו, אבל אני לא חושבת שזו הסיבה. זה התחיל כבר לפני... ולא נראה לי שזה הולך להסתיים בקרוב. האם יש למישהו עצה בשבילי? בכל מקרה, תודה על ההקשבה.

שלום חדשה, מה שאת מתארת זו התחלה קלאסית של דיכאון קליני. אני מציע לך לפנות לאיש מקצוע בהקדם. יכול להיות שהמצב הבטחוני עורר את זה ויכול להיות שזה היה פורץ בגלל גירוי אחר. פני לטיפול ואל תתני לדברים להתדרדר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לפני כמה ימים רשמתי מכתב לעזרה לפתרון בעייה מוזרה ורצינית אך מעולם לא קיבלתי תשובה...... האם יש לכך סיבה? ואני צריכה את העזרה....... ההודעה נמצאת בעמוד 675 תחת הכותרת שיער. בתודה מראש שג

כנראה שהנושא לא ממש מוכר לאנשים חיפשתי קצת מידע וגילתי שמדובר בתופעה כפייתית אך האנשים שלוקים בה אינם סובלים מהפרעה נפשית - עובדה זו יכולה בהחלט לחזק אותך ולתת לך כח להמשיך הלאה !!! אולי כדאי פשוט להתעסק פיזית עם הידיים ולעשות כמו ריפוי בעיסוק כל מיני עבודות אומנותיות למינהן או כתיבה , שפשוט הידיים יהיו עסוקות !!!! אפשר גם להתעסק עם פעילות ספורטיבית וכיו"ב , העיקר להיות עסוקים ולא לחשוב על זה כל הזמן , לחשוב על דברים אחרים אין ספק שאת יכולה להיות חזקה נסי להציב לך גבולות קטנים בהתחלה ואז בהדרגה להעלות נניח יום בלי מריטה ואח"כ יומיים וכך הלאה חזקי , אמצי ובהצלחה !!!!!

סתם הערה מהצד: ריפוי בעיסוק כמקצוע, אינו מתמקד "בלהעסיק את הידיים" ובאומנויות למיניהן. אולי זה היה נכון בתחילת דרכו של המקצוע בשנות ה - 20 של המאה הקודמת אך לא עוד. ריפוי בעיסוק הינו מקצוע פרא-רפואי המנסה לעזור לאדם להגיע למקסימום תפקוד (אישי, תעסוקתי, משפחתי וחברתי). הידע אותו רוכשים בתואר לריפוי בעיסוק מגוון וכולל מלבד ידע רפואי גם ידע פסיכולוגי-פסיכיאטרי. גם אם נעשה שימוש באומנויות כדי לקדם מטופל, הרי ההסתכלות על תהליך העשייה, הבחירה וכו' היא על מרכיבי התפקוד - ברמה הפיזית (אחיזות נכונות, קומפנסציות, קיבועים, רפלקסים פתולוגיים...), ברמה הקוגנטיבית וברמה הנפשית . שמו של מקצוע הריפוי בעיסוק הוא בעייתי וחוטא מן העיקר. אפילו היתה מחשבה לשנותו אך כמעט ואין אפשרות כזו כיוון שהמרפאים בעיסוק עובדים עם אוכלוסיות מאד מגוונות (שיקומיות, פיזיקליות, גריאטריות, פסיכיאטריות וילדים) ולא יהיה שם שיתאר נכונה את כלל המרפאים בעיסוק ועבודתם. חג שמח, ציף (מרפאה בעיסוק)

שלום שג, אני מצטער שלא עניתי לך. כעת אני היועץ היחיד כמעט בפורום. ניסיוני בטיפול בבעיה שתיארת דל והעדפתי לחכות שד"ר קפלן יחזור ואולי הוא יוכל להשיב לך יותר טוב ממני. אסב את תשומת לבו לשאלתך כשיחזור מחופשתו הקצרה. כל טוב, ד"ר גידי רובינשטיין

דווקא את מחזקת את הרעיון שזה מה שיכול לעזור לה

לא עשיתי צבא , שירתתי חמישה חודשים והפסקתי. הייתה לי איזה בעיה רפואית והיה לי קצת קשה . רע לי כול כך רע לי . לא רוצה להתנדב, לא אוהב את הצבא . כול החברים שלי נמצאים בצבא . עכשיו אני "נזרקתי לאזרחות" כבר שנה אני לא מוצא את עצמי . מסתובב בין החדרים , בין הקירות . ועוד הבעיה הרפואית . לא שלם עם עצמי , מפחד כול הזמן . כיאלו פשעתי כיאלו רצחתי מישנהו והחיים שלי גמורים אני רק בן 19.5 כול החיים לפני . אבל כול הקשרים עם החברים נותקו . אני משקר שאני כן בצבא אני סובל , כול כך סובל , אבל לא מוכן לחזור. פשוט לא שלם עם עצמי . הלב אומר דבר אחד אבל הראש אומר אחרת. כואב לי , רע לי , אני משתדל לעודד את עצמי - להתסתכל קדימה , להחזיר לעצמי את הבטחון העצמי. אבל מאיפה משיגים בטחון עצמי , - מאוסף של הצלחות קטנות! אבל אני כול הזמן נכשל , לא כי אני LOOSER . כי יש לי בעיות לא מצליח לבטא את עצמי . IF ONLY I COULD TERN BACK TIME

ממוש, אתה צעיר כל החיים לפניך. תתעודד יהיה טוב. תראה מה קורה מסביבך . תפתח דף חדש. הרבה לפניך ואחריך עזבו את הצבא והמדינה לא התמוטטה. שיהיה בהצלחה.

תראה , לדעתי בכל אחד יש משהו טוב לפחות קטן ואחד אין אנשים שהם לגמרי "דפוקים" (וסליחה על הביטוי) אין אנשים שהם לגמרי רעים לגמרי טפשים לגמרי מכוערים לגמרי בריאים בכל אחד יש מזה ומזה השקע את האנרגיות בלחפש מה טוב ויפה ומוצלח אצלך ובטוח שתמצא במקום להשקיע את האנרגיות במה שלא בסדר אצלך הייה חיובי ותראה שתצליח !!!!!

גם אני לא עשיתי צבא... אפילו לא 5 חודשים... וכל החבר'ה שלי כן היו בצבא... וזה לא הפריע לי בכלל. ואני לא משקרת... שואלים אותי מה עשיתי בצבא, ואני עונה שלא עשיתי צבא! כי זה לא פשע!!! יותר מזה - הצבא לא רצה אותי - אז שאני אלך ואתחנן? no way!!! במקום זה עבדתי במקום שאהבתי, ותרמתי בו הרבה יותר מאשר לצה"ל!!! אני לא מתחרטת לרגע על זה, שלא הייתי בצבא. לדעתי, עניין הצבא הוא רק וילון, שמכסה על משהו עמוק יותר. וכתבת את זה בעצמך - בטחון עצמי! אז קח את עצמך בידיים ולך לטיפול. כי לשבת עכשיו ולחשוב, "איך יכולתי לעשות אחרת" לא יוביל אותך לשום מקום חיובי!

לד"ר רובינשטיין, אני סובלת מהתפרצויות כעס כלפי בן זוגי, על דברים לא מהותיים, ואח"כ מתחרטת. בדר"כ היחסים שלנו טובים. זה לעולם לא קורה לי עם זרים. מהי צורת הטיפול המומלצת בבעיה ? נועה

שלום נועה, גם אם הדברים לא מהותיים, קיימת סיבה טובה ומהותית להתפרצות. טוב היה אילו היית מציגה את הדברים כבעיה שלך בפני בן זוגך ומבקשת אותו להתלוות אלייך לטיפול זוגי, שם אולי הייתה מתבררת הסיבה המהותית יותר להתפרצויותייך עליו. אם הוא לא ישתף פעולה ו/או אם את גם מתפרצת על אנשים אחרים, אני ממליץ לך לפנות לטיפול אינדיבידואלי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני לא יודעת אם זה יעזור, אבל רציתי להוסיף שגיליתי שהם נהרגו כאשר ראיתי בטלויזיה את ההחיאה שנעשה בהם בשידור ישיר ממקום הפיגוע, דבר שללא ספק החמיר את המצב

שלום ליטל, אני מצטער לשמוע על אובדנך ועל השלכותיו. הנסיבות הנוכחיות מהוות אירוע מזמן לחזרת התופעות הפוסט-טראומאטיות מהן סבלת ואת עדיין סובלת. בד"כ אנו מחכים כחודש עד לאחר האירוע הטרומאטי עד שאנחנו מתערבים יותר לעומק. הואיל ועבר זמן כה רב ואת עדיין לא התגברת על כך, אני מציע לך לפנות לטיפול וכמובן, בריחה לחו"ל לא תעזור, להפך, עדיף לעבור את הטיפול קרוב ככל האפשר לסביבה בה הוא קרה, או במקרה שלך, לפחות לנסיבות המעוררות אותו מחדש, כאן בארץ עם מטפל שמכיר את המציאות הישראלית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה על התשובה המהירה, מכיוון שלמדתי בפנימיה צבאית, האווירה שבה הייתי היתה אווירה "מצ'ואיסטית" בה לא נהוג להראות רגשות ולמי שהיה קשה עם המצב יכל ללכת לקב"ן כמובן שעל אחריותו מונחות תוצאות המפגש עם הקב"ן (מטרת המפקדים היתה כמה שפחות להעלות את הנושא ולמנוע מפגשים עם קב"ן), ויותר מכך, רק כלפי אנשים שהיו קרובים אל ההרוגים במיוחד כמו חבריהם לחדרים היתה הבנה לכן נטעה בי ההרגשה כי מכיוון שלא הייתי חברה קרובה שלהם אין לי זכות להתאבל עליהם. האם זה נכון? האם אין לי זכות להתאבל עליהם מכיוון שלא הייתי קרובה אליהם במיוחד?

השאלה שאני רוצה להציג בפני איש מקצוע מצריכה אותי לתת רקע קצר: מדובר בזוג שאהב וחלקו עוד אוהב מאוד. בן זוגי לקה בהתקף ראשון והוא מצוי בה כשנה וחצי או יותר כיום איננו יחד - מכיוון שלא הצלחתי לעזור והוא לא יכל לשאת את גודל פגיעתו בי מכיוון שהןא לא תפקד כלל!!!! אין לי שום טענות נגדו חוץ מכאב רב אליו ועלי לציין שמדובר בבחור מבריק מאוד ומוצלח מאוד. הייתה תקופה ששמרנו על קשר (די בזכותי ) וכיום אין קשר. אני יודעת בוודאות שהוא לא נמצא עם אף אחת וגם לא היה מאז שהיה איתי, כיום הוא עבר שינויים רבים ודי פתח דף חדש בחייו. שאלתי היא: לוותר? - למרות כל הזמן שעבר, (בשבילי - הוא החצי השני שלי!)

אתם נשואים ? מה האיבחון המדויק? דיכאון מז'ורי? האם היה מאושפז ? בני כמה אתם ? אלה דברים שיכולים לעזור

שלום משי, קורה לא אחת, במיוחד בקרב גברים שגם כך קשה להם להודות ברגשותיהם בכלל ובחולשותיהם בפרט, שהם אינם רוצים לזכור את ההתקף הדיכאוני ולהתעמת איתו מחדש. לפי התיאור המאוד קצר שלך, ייתכן שזה המקרה. את גם משתמשת במילים "דף חדש" כדי לתאר את חייו של חברך לשעבר בהווה וייתכן בהחלט שהוא מעדיף להתנתק עד כמה שאפשר מעברו. גברים עוברים תהליך סוציאליזציה המחנך אותם להסתיר את רגשותיהם ולהפגין חוזק ושליטה כלפי חוץ ולעיתים קרובות שמשהו נסדק בחומה הזו הם מרגישים פיגיעה גדולה בדימוי העצמי בכלל ובדימוי הגברי בפרט. אינני יודע אם זה המצב. ייתכן שהוא זקוק לעידוד מצדך, ייתכן שגישושים עדינים יעזרו וייתכן שהם יעוררו התנגדות שרק תפגע בך. מה שמוטב שתשאלי בינך לבין עצמך הוא מה גורם לך לרצות מישהו שמתרחק ממך מסיבה זו או אחרת והאם לא תחשפי את עצמך לשווא לפגיעות נוספות מצידו אם תרדפי אותו (ואני משתמש במונח זה כי אולי הוא רואה אותך כחלק מאותה תקופה וקושר אותך אסוציאטיבית לתקופת הדיכאון שאותה הוא מנסה לשכוח). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה על הענותכם: קודם כל אנוכי בת 24 ובן זוגי לשעבר בן 30 ובקשר לשאלה אם רחמים או אהבה? אז בהחלט אהבה - חזקה, נותנת ובוגרת. אהבה שלא כולם חווים. רק שהתקף דיכאון מג'ורי חזק משתלט והופך. הוא כן עבר טיפול תרופתי ואני יודעת שעדיין כן. הרחמים ורגשות האשם היו קיימים אצלי אך התגברתי עליהם עם עזרה וגם בעזרתו. אני מאוד רוצה להאמין שאיני מהווה לו כל תזכורת לזמנים הקשים. ואני יודעת שאין לכך קשר אלי, הקשר שלנו אולי אף דחה את הסף שפרץ. אני כבר הרבה זמן מנותקת מחיי מיו שני בזוגיות. אולי נותר לי להאמין, שאהבות גדולות מנצחות. תודה.

אני רק רוצה לומר שאני מזדהה איתך כי אני נמצאת כרגע במצב כזה שקשה לי מאוד להשתחרר ממנו ואני מרגישה רק צורך לעזור לו למרות שקשה לי מאוד עם המצב והוא בקושי מראה לי יחס בזמן האחרון אני עושה זאת רק מפני שאני מאמינה בו ויודעת מי הוא ומהו שווה ונותר לי רק לומר רק אהבה תנצח!!!

היי אני לא יכולה לסבול את זה יותר. התקפי החרדה האלה פשוט גומרים עלי, אני רק רוצה למות . אני מנסה כל יום מחדש להתמודד עם החרדה הזאת לפעמים אני מנצחת לפעמים לא. אני חושבת שאני כבר משתגעת , המצב לא חוזר למה שהיה קצת רגיעה נורמליות. ולא זה לא דווקא מהמצב בארץ. זה חרדה כללית. אני בטיפול אצל עו"ס ומטופלת ע"י סרוקסט 20 מל' . הוא נתן לי תרגילים של הרפיה ואני משתמשת בהם די הרבה, כמעט בכל יום. אבל אני לא רוצה להגיע לרגע הזה שאני צריכה להשתמש בזה . אני רוצה לחיות כמו קודם , בלי פחד, ובלי עוד פחדים חדשים כמו שקרה לי .בקשה מוגזמת? זה כל כך כואב, זה שורף הכל, כל הגוף עולה באש. לפעמים אני חושבת שחבל שהתחלתי את כל הבאלגן הזה, את הטיפול הזה. איך עוד אני יכולה להרגע? תודה.

עדי, כמה זמן את מקבלת את הסרוקסט? כשמדובר בתרופות, צריך סבלנות, מכיוון שזמן ההשפעה ההתחלתי שלהן נע בין 6 שבועות ל - 3 חודשים. זה אינדבידואלי. אני יודעת, שלא חייב להיות קשר בין המצב שלך לבין המצב בארץ. למה חבל שהתחלת את הטיפול? תנסי לתאר את המצב שלך לפני שהתחלת אותו....

עדי תלכי דחוף לעוד פסיכיאטר התרופות בעליל לא עושות את שלהן. גם לא בטוח שזהו הטיפול הנכון או האיבחון הנכון -אם לשפוט לפי התיאור שלך וצורת הסבל. את אמורה להרגיש " בסדר " עם טיפול תרופתי נכון .

HERA כתב/ה: > > עדי, > > כמה זמן את מקבלת את הסרוקסט? > כשמדובר בתרופות, צריך סבלנות, מכיוון שזמן ההשפעה ההתחלתי שלהן > נע בין 6 שבועות ל - 3 חודשים. זה אינדבידואלי. > אני יודעת, שלא חייב להיות קשר בין המצב שלך לבין המצב בארץ. > למה חבל שהתחלת את הטיפול? > תנסי לתאר את המצב שלך לפני שהתחלת אותו....

אני ילדה מאוד רגישה ואני איני מצליחה להתחבר לאף חברה אני כול הזמן נלחצת אם ירצו אותי אם אני מספיק טובה מה לעשות בגלל כול הפחדים אני לאמתראה עם נערות בגילי ואני יושבת כול הזמן בבית מה לעשות?

מימי, לא תגידי לנו בת כמה הילדה? ד"ר גידי רובינשטיין

בת14

שלום בן זוגי מעשן גראס האם זה משפיע על החשק המיני לרעה ?

ממיטב ניסיוני אין שום קשר לחשק מיני לגראס, מלבד שלפעמים הגראס מביא תחושת עייפות.

בדר"כ כששני בני הזוג מעשנים ביחד זה נגמר בסקס סוער ביותר... זה אחת ההטבות שבעישון בזוג!

לפי מיטב נסיוני הגראס בהרבה פעמיים מוציא את החשק המיני, תלוי מה המצב הרגשי שאתה נמצא בו, בכל אופן גראס מעצים את תחושות שלך ואם אתה במצב רוח כללי לא טוב אז גראס רק יזיק לך

שלום, אני לא יודעת האם זהו הפורום המתאים לשאול את השאלה שלי אך הייתי רוצה לנסות. בעלי הוא מתכנת מחשבים ועובד שעות רבות מחוץ לבית, בחודשיים האחרונים כמעט ואיננו מקיימים יחסי מין ובכלל המצב הזוגי בכללותו עובר עליות וירידות, אך לאחרונה אנו יותר קשובים זה לזו וסבלנים בעקבות טיפול זוגי שנמשך כשנה בערך. למרות זאת, אני יודעת ומגלה כל פעם מחדש כי בעלי נוהג בזמן שאני לא נמצאת בבית להוריד סרטי וידאו פרונוגרפיים ואני מרגישה עם זה פגועה מאד, אני לא יודעת האם עליי להרגיש כך או האם זה דבר טבעי המאפיין גברים בכלל וגברים שעובדים בחברות היי טק בפרט. אני גם לא יודעת כיצד עליי לפתוח בפניו את השיחה על כך בעיקר בגלל שאני יודעת כי הוא עלול להיסגר ולא להתמודד איתי ואף ולתקוף אותי על כך כי אני בולשת אחריו, הייתי רוצה באמת לשאול בעצת מומחה מה עושים במצב כזה? תודה.

שלום אנונימית, את עניין הסרטים הפורנורגרפיים עזבי ואם זה מפריע לך, התייעצי על כך עם המטפלת הזוגית שלכם בשיחה אינדיבידואלית. טוב שאתם בטיפול זוגי, עשית את הצעד הנכון ועוד יותר טוב שבעלך מוכן לשתף פעולה (הרבה גברים לא מוכנים ללכת). זה בהחלט משאיר מקום לאופטימיות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

האם צפייה בסרטים הללו עשויה להשפיע לרעה על יחסי המין ביננו או יכולה או להיפך, אני שואלת זאת משום שאני מרגישה נבגדת? תודה

3 אנשים יושבים ומתארים את האישה האידיאלית, אדריכל , ארכיאולוג, ומתכנת, הארכיאולוג אמר "אני רוצה אישה מבוגרת שנוכל ביחד לחדור אל עמקי העבר" האדריכל אמר "אני רוצה אישה יציבה כדי לבנות איתה בית עם יסודות איתנים" והמתכנת אמר "אני רוצה 2 נשים ושכל אחת תדע על השניה" פקחו עליו חבריו עיניים " ???????????????" "ככה" ענה המתכנת "כל אחת תחשוב שאני אצל השניה, ואני אוכל להיות בשקט ליד המחשב שלי...."

אני עובדת במקום עבודה בו יש מתח רב. נוסף לכך אני בטיפולי פיריון. אני מעוניינת לבקש חלת למספר חודשים ממקום העבודה עקב הסטרס שאני מצויה בו(לא אוכלת לא ישנה בכי וחוסר תיפקוד כללי)אינני מעוניינת לקחת תרופות. האם מקובל לתת חופש מחלה במצב שכזה על ידי רופא פסיכיאטר או פסיכולוג?או שיצחקו עלי ועל בקשתי ה"מפונקת"?

שלום זמירה, לא הייתי מציע לך לבקש חופשת מחלה על רקע נפשי. הבעיה אינה שיצחקו עלייך, אלא שלצערנו, זה עלול לפגוע בקידומך ואולי אף בהמשך עבודתך באותו מקום (אם כי אינני יודע מה מעמדך שם). הסטיגמה לגבי טיפול נפשי עדיין בולטת מאוד, בייחוד במקומות עבודה. עד כמה שידוע לי חופשה ללא תשלום אינה מחייבת נימוקים רפואיים ואני מציע לך להשתמש באופציה זו. פרט לכך, אני מקווה שאת נמצאת בטיפול, גם אם לא תרופתי, לצורך טיפול בבעיה המהותית, שכן את מתארת מצוקה קשה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לא איני מטופלת ואיני יודעת למי לפנות אולי תוכל לעזור לי-מישהו טוב בשרון(גם המצב בקו התפר לא עוזר לזה....)

שלום! (המשך לשיחתי איתך מעמ' 671) הייתי אצל הפסיכולוגית שלי היא הציעה לי לכתוב לעצמי מה אני מרוויחה מבעלי ומה אני מפסידה! עדיין לא עשיתי זאת אני קצת מרגישה קשה עם זה, אולי כי אני חושבת שלרוב אני מפסידה זה פשוט משגע אותי חוסר הדאגה שלו כלפי הוא לא מוכן לעשות בשבילי הרבה.אבל לחברים בשמחה אני פשוט יוצאת מגדרי. דבר נוסף אני לפעמים מרגישה כלכך לא נח להיות איתו בבית כשאין לי מה לעשות . זה איזשהו לחץ שהוא מכניס בי. כאילו משעמם לי ואני לא עושה עם עצמי משהו. סבבה לי לא לעשות כלום לפעמים אבל ההרגשה שהוא נותן..... אני מרגישה שאין ביננו חברות טובה וגלויה . עכשיו להסביר לו את כל זה ,הסברתי אבל הוא תמיד עונה לי בתשובות שאני לא יודעת איך לצאת מהן ואז הוא מרגיש צודק זה כמעט שבועיים מאז ששכבנו אין מצידו שום התקרבות לפי דברי הפסיכו' יש בו איזשהי כפיתיות לסדר תכנון וארגון הכל לפי תיכנונים אפילו הפתעה שעשיתי לו התבטלה כי לאידע מראש אבל בסופושל דבר קיבלתי זאת אני מרגישה שאני צריכה ללמוד להתנהג שונה עם החסרונות שלו שלא כל כךאני מקבלת אני לא מרגישה נשואה לאהבת חיי אבל אני גם לא יודעת אם יש דבר כזה תודה

שלום שירלי, אני נוטה להסכים עם הפסיכולוגית שלך בעניין הכפייתיות ובכל מקרה, כמו שלא מומלץ ללכת לשני מטפלים במקביל, אני חושב שהתייעצות מתמדת איתי במקביל לטיפול אצל אדם שמכיר אותך הרבה יותר טוב ממני, עלולה להזיק בסופו של דבר. אני מציע שתדברי על הדברים עם הפסיכולוגית שלך ומאחל לך הצלחה בטיפול. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

איזה שינוי אני צריכה? למה אדם לא יכול להשתנות למען אחר לדעתך? למה אתה כמעט שולל את האפשרות שהוא ישתקם בעזרת טיפול?

שוקולד היקרה, יכול להיות שלא הסברתי את עצמי היטב, אך זה המקסימום שאני יכול לעשות במדיום הזה. ואולם, נתקלתי בתגובתו של איתן ידידנו אלייך והיא מבטאת בדיוק את המלצתי: http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=346336&t=346232 בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

הי שוקולד. לי דוקא נדמה שהבנת את התשובה, אבל רצית לשמוע תשובה אחרת אז את שואלת שוב. מישהו חכם אחד אמר פעם: את כל הזמן עושה את אותן פעולות ומצפה לתוצאות שונות, אך כדי לקבל תוצאות שונות עליך לשנות את ההתנהגות שלך. את חוזרת אליו ומקווה שהוא ישתנה, אך הוא לא ישתנה לכן כל מה שנשאר לך לעשות הוא לא לחזור יותר. עשית צעד מאד אמיץ ועזבת, את יודעת שזהו הצעד הנכון ואילו גם כל ההמלצות שקיבלת, כעת נותר לך רק להשלים עם ההחלטה שלך, אז אולי תעשי כעצת גידי ותלכי לטיפול?

לאחר כל מה שקראת פה שכתבתי וחשפתי בפניך אתה חושב שמגיע לו צ'אנס ממני? אתה חושב שהוא ראוי לעוד סיכוי? לסיכוי לשנות? להשתנות? לסיכוי להוכיח לי שהוא טעה ויעשה הכל לתקן ולפצות על הטעות? כי אני לא יודעת מה לחשוב לגבי זה

שוקולד, כבר כמה ימים אני עוקבת אחרי ההתכתבויות שלך עם גידי ועם חברים אחרים בפורום... נדמה לי, שאת לא רוצה לשמוע את האמת - אלא שיציירו לך עולם יפה יותר, כזה שלא קיים. לא! לא מגיע לו עוד צ'אנס! צ'אנס למה? לפגוע בך שוב? אדם כזה לא ראוי לשום-דבר מאף-אחד, עד שהוא לא יחליט לקחת את עצמו בידיים ולטפל בעצמו. לא יכול להיות, שכולם אשמים והוא שה תמים... אני גם לא מבינה את הסירוב שלך לטפל בעצמך אחרי כל התקופה הזו... זה כאילו שאת בוחרת לסבול, וזה מעלה את השאלה "למה"? היתה לך ביד הבטחה שנגוזה... את צריכה להתפכח ולפקוח את העיניים... חיים באשליה לא יעזרו להתגבר... את רק מעצימה את הסבל של עצמך.

תודה על התשובה המהירה. ובכל זאת איך יודעים מתי זה מספיק טוב איך יודעים מתי הסוף ולמה למרות שאני מעיזה להגיד לה שיש בי תחושה לא נוחה שלא ברור לי אם יש לה את הכלים והנסיון לעזור לי אני עדין שם, האם לא יתכן שתחושתיי לגבי כישוריה נכונות שאולי באמת הפחד מלהתחיל מול מישהו חדש גורם לי להישאר. אולי באמת אדם עם נסיון רב יותר היה עושה איתי תהליך מהיר וטוב יותר?

שלום שוש, אף פעם איננו יודעים אם יש אי-שם בן-זוג או בת-זוג יותר מתאים או מתאימה, מטפל מתאים יותר שעוד לא ניסינו וכדומה. לפי מה שאת מתארת הקשר הוא טוב, המטפלת הוכיחה את עצמה ביכולתה לעזור לך, ובטיפול נפשי, מהירות זה לא שם המשחק. זו כמובן התרשמותי המוגבלת מהתיאור הקודם ועצתי היא לבדוק עם עצמך, אולי בעזרת המטפלת, האם אין לך תחושת החמצה תמיד כשאת נאלצת לבחור בין כמה אלטנרטיבות ואם כן, מה זה אומר. כמובן, שלא הייתי אומר זאת בכל מצב, אך מתיאורייך עולה ברית טיפולית טובה, שלא הייתי מוותר עליה כל כך מהר. בהצלחה ולילה טוב, ד"ר גידי רובינשטיין

אני נמצאת בטיפול מזה כשנה המטפלת הינה מתמחה וכל הזמן יש מעלי עננה שאולי היא לא מספיק טובה שאולי אין לה את הכלים לעזור לי. הצגתי בפניה את התחושה שמלווה אותי ואמרתי שיש בי אמבלנטיות כי מצד אחד היא עזרה לי והוציאה אותי ממקום מאוד נמוך ומצד שני אני לא מצליחה לראות שינויים מהותיים בעצמי ואני חוזרת לאותם דפוסים רגילים שיש בי מזה שנים רק שהנפילה המפחידה שהובילה אותי אליה אני מרגישה ומקווה שלא תחזור יותר. השאלה האם זה מספיק שהרי נפלתי לא כדי לחזור לאותה נק', נפלתי כי לא היה לי טוב, כי רציתי שינוי, כי רציתי לממש את עצמי ועתה אחרי טיפול של שנה נדמה שחזרתי לאותה נק רגע לפני הנפילה. וזה לא מספיק טוב בשבילי ואיפלו רע כי כמו שאומרים מנפילות יוצאים רק יותר חזקים כל ירידה היא לשם עליה ואני לא מרגישה עולה. התקיעות הזאת משגעת אותי וכבר 4 פגישות אנחנו מדברות עליה. אני בדילמה שמקשה עלי מאוד האם לעזוב האם להישאר. מצד אחד נח לי איתה ואחרי ששנה אני משתפת אותה באני שלי פתאום לחתוך ולגשת למשהו אחר זה נראה לי לא נכון זה כאילו להתחיל מהתחלה. מצד שני אני מרגישה תקיעות שלא מובילה לשום מקום. אני מבולבלת וזקוקה ליעוץ ממקור חיצוני אשמח לקבל תשובה

שלום שוש, נדמה לי שאת עונה לעצמך ואת עונה לעצמך נכון. ממצאי מחקרי הערכת תוצאות טיפול, וגם ניסיון קליני מצטבר, מראים שקשר טוב (כמו שאת מתארת שיש לך) בין המטפל והמטופל הוא הגורם המנבא העיקרי הצלחה בטיפול, עד כדי כך שהוא מבטל את ההבדל בין שיטות טיפול שונות. תקיעות בטיפול היא מצב מוכר והמטפלת עושה את הדבר הנכון כשהיא מבררת איתך את זה ומקדישה לכך זמן רב. התקיעות בטיפול משקפת גם את ההתייחסות שלך למצבים אמיתיים בחיים שבהם את חשה תסכול כשדברים לא זזים בקצב שלך, או לבטים שיש לך בין אלטרנטיבות שונות ולכן חשוב מאוד ללבן זאת. כמו שאת מתארת את הקשר בינך ובין המטפלת, המלצתי היא בהחלט להישאר. לפעמים רואים שינוי רק אחרי שטיפול מוצלח הסתיים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

המצב בארץ כל כך מותח אותי. זה קורה גם לכם?

את מי לא. עדי

אנסטסיה שלום. המצב בארץ הוא מתוח ולא טוב. יש משב של רוחות מלחמה. כמובן שהייתי מעדיף שנימנע מזה. אבל יש כאלו שחושבים אחרת וכנראה שהדעה שלהם קובעת הפעם. אני מקווה שהרוע יפסק למרות שאני לא אופטימי. יש כל כך הרבה שינאה כל כך הרבה כעס, ועל מה??? יש שיר של הזמר מוקי שבו הוא שר" כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" חבל שלא מקשבים למילים החכמות האלו. כי זה בדיוק המצב של היום. אז נקווה שיהיו בשורות טובות בהמשך הדרך. @-----)---- איתן

אז ככה: יש לי חבר, ואנחנו ביחד כבר 4 חודשים לערך. אנחנו נפגשים כל יום, יום אצלי ויום אצלו . התקופה הכי ארוכה שלא נפגשנו בה היתה 3 ימים. ודיברנו על זה וגילינו שטוב לנו אני רוצה להיות איתו והוא רוצה להיות איתי אני בת 17 והוא בן 17 וחצי, אם זה חשוב. אבל אתמול היה מן מהפך בהכל. אני באתי אליו אחרי שלא נפגשנו יום אחד(כן כן לא נפגשנו חח) והוא הלך לשחק במחשב מן משחק חדש וקטלני. ואני נשארתי וצפיתי בחדשות פיגועים פיגועים וזה לא ממש עניין אותי אז כיביתי ושכבתי והוא שיחק ושיחק כמה שעות. אז היה לנו מן ריבון שבו הוא אמר לי שהוא חושב שזו זכותו לעשות מה שהוא רוצה באותו רגע ואני למרות שיש לי בעיה לדבר איתו ולהפתח אמרתי לו שאני מבינה לחלוטין ובגלל זה לא הטרדתי אותו כי אני יודעת שזכותו המלאה לעשות את זה. ואז הוא אמר משהו שהוא לא מבין למה הוא כל הזמן חייב להיות צודק בהכל , אמר שהוא מצטער והשלמנו. היום בבוקר היה מן יחס קריר משני הצדדים ולא הבנתי למה. בסוף כמו בכל יום שאלתי אותו אם בא לו שנתארגן ונלך אליי, והוא אמר שלא, הוא רוצה להיות לבד, ואני הייתי במן הלם ונעלבתי אבל ברגע מסויים עצרתי את עצמי ואמרתי לעצמי היי זה לא נורמלי כאילו זה לא הגיוני שזה מפריע לי, משהו כאן בהחלט דפוק. ואז הוא ליווה אותי והייתי מוטרדת והוא אמר לי מה קרה ואמרתי לו שאני לא יודעת, כי באותו זמן לא ידעתי זה לא היה מגובש אצלי בראש ואז הוא אמר שהוא לא יבוא אליי היום ואמרתי טוב. נפרדנו ביחס קריר חיבוק נשיקה ואני אוהבת אותך. למה זה ככה?? האם אנחנו צריכים קצת זמן איכות עם עצמנו ועם החברים שלנו.? אני חושבת שהוא צריך. תעזרו לי.....

שלום לילית, הנה, עזרת כל כך יפה לעצמך. שאלת את כל השאלות, ענית לעצמך את כל התשובות, וגם הוא ענה לך. ארבעה חודשים כמעט כל יום יחד זה כמעט מתכון בדוק לשחיקה בכל הגילים, בוודאי שבגילכם. תתרחקי, תני לו את המרחב שהוא מבקש ממך, ותפחיתי מינון באופן דחוף. אפשר לכתוב על זה מאסה פסיכואנליטית ואפשר להיות מעשיים. אני מציע להיות מעשיים: יום-יום זה לחתונה, וגם אז מוצאים כל מיני פאטנטים לדלל את הקשר כדי לא לחנוק את השני. לכי לראות חברות שלך, עודדי אותו לראות חברים שלו - לקבוצת בני גילכם בני אותו מין יש חשיבות עצומה בגילכם - תנסי שבוע יום כן, יומיים לא ותספרי לנו איך היה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לילית יקרה, יש לי בת בגילך. גם אצלם היה אותו הדבר. הבחור אמר לה שהיא חונקת אותו ולא נותנת לו לנשום. היא נעלבה ובכתה כמה ימים. אח"כ הם התחילו לדלל את הפגישות. ביתי חידשה קשרים עם חברותיה וגם לנו להוריה היה לה זמן. כיום הם נפגשים כל שישי שבת וגם פעם פעמיים באמצע השבוע והאהבה פורחת.... את נראית לי ילדה חכמה ומבינה שחייבים לתת לאהוב גם מרחב מחיה.

אני סובלת מחרדה גבוהה באופן כללי, אני חרדה בלילה, תמיד כשאני מתעוררת בבוקר ומכל דבר קטן. לאחרונה החרדה גבוהה במיוחד. הן בגלל לחץ בעבודה ובלימודים (והכי גרוע השילוב של שניהם) ובימים האחרונים גם בגלל המצב הביטחוני. אני משתדלת לא לראות טלויזיה אך קשה להתעלם לגמרי. אם אני לא חולמת על בעיות בעבודה או חובות של לימודים אני חולמת על פיגועים שפוגעים בי או במשפחתי. כל החלומות בתחושת אימה. כל חיי אני סובלת מחרדה גבוהה שמתקשרת כמעט לכל תחום בחיים. אני בטוחה שזה תורשתי, שכן גם אימי וגם סבתי סובלות מחרדות קשות (כל אחת בתחומיה היא). בעבר הייתי בטיפול פסיכותראפי אצל פסיכיאטר והוא המליץ לא להשתמש בתרופות. (אני לא כל כך רוצה בעצמי שכן זה לא מצב זמני אלא תמידי עם עליות ומורדות). רציתי לדעת האם ישנה דרך אחרת לטפל בחרדות כל כך כלליות? אני רוצה לציין שלמרות שאני חרדה מכל שינוי ומטלה, אין פגיעה משמעותית בתפקוד ובאופן כללי אני מצליחה מבחינה מקצועית וגם בזוגיות ובחיי המשפחה.

שלום מעין, כשקראתי את הפנייה שלך חיכיתי בעצם למשפט האחרון והנה הוא אכן הגיע. חלק גדול מהאנשים החרדים הם אכן אנשים המתפקדים בהצלחה רבה. ייתכן שבגלל ההחמרה שחלה לאחרונה במצבך, בעקבות נסיבות אובייקטיביות ומוצדקות לחלוטין, כדאי לפנות שוב לפסיכיאטר ולעשות הערכה-מחדש לגבי טיפול תרופתי קצר. לא ברור מה הייתה האוריינטאציה של הטיפול הפסיכותרפויטי שעברת אצל הפסיכיאטר. עצם העובדה שאמך וסבתך סבלו מחרדות עדיין אינני הופכת את העניין לתורשתי במובן הגנטי של המילה. ייתכן מאוד שקיים כאן היבט סביבתי התפתחותי שכדאי ללבנו בטיפול. פרט לכך, יש כיום טיפולים פסיכותרפויטיים קצרי-מועד להתמודדות עם מצבי חרדה, בעיקר בתחום הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי בהם מדובר יותר בלמידת טכניקות ושינוי דפוסי חשיבה. חלק מהתרופות האנטי דיכאוניות מסוג SSRI יעילות גם הן להעלאת סף החרדה. הואיל ואת מדברת גם על סיוטי לילה, אינני בטוח שטיפול התנהגותי-קוגניטיבי כזה יספיק והייתי ממליץ להתייעץ פעם נוספת עם פסיכיאטר. לא לגבי כל התרופות הללו מפתחים תלות וסבילות ואין זה אומר שתיאלצי לקחת אותן כל החיים, כי את כזו. השילוב בין פסיכותרפיה וטיפול תרופתי הוכיח את עצמו כיעיל לטיפול בחרדה יותר מכל אחד ממרכיבים אלה בנפרד. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ראשית תודה על התגובה המהירה והמפורטת. למרות שציינתי גורמים לכאורה זמניים לחרדה, זה למעשה מצב קבוע. כרגע אני חרדה יותר מתמיד (כמו רוב אזרחי ישראל אני מניחה) אבל תמיד ישנן סיבות אחרות לחרדה, תמיד הן מוצדקות, סך הכל לכל אדם ישנן דאגות בחיים. אך התגובה הרגשית שלי בדרך כלל חזקה יותר מאשר רוב האנשים שאני מכירה. גם אם הבעיה לא גנטית, אני בטוחה שהיא מושרשת עמוק במבנה האישיות שלי. אמא שלי מספרת שכבר בגיל שלוש הייתי ילדה חרדה (שלא כמו אחי ואחיותי). אני עצמי זוכרת לילות ללא שינה בגיל בית ספר יסודי בגלל דאגות כגון שלא הספקתי להכין שיעורים (ודוקא הייתי תלמידה מאד טובה). לפני מספר שנים הייתי בטיפול פסיכוטראפי, בעקבות משבר אחרי פרידה קשה. המטפל שלי היה במקרה גם פסיכיאטר, למרות שהגעתי אליו בגלל שהוא גם פסיכוטראפיסט. נושא התרופות כמובן עלה וגם נושא החרדה הכללית שלי (למרות שלא התמקדנו בזה אז אלא בבעיות אחרות). הוא המליץ לא להשתמש בתרופות. (לא שאלתי למה). הייתי פונה אליו ליעוץ עכשיו אך לצערי הוא עזב את הארץ לכמה שנים. אני לא רוצה להשתמש בתרופות, ואני לא רוצה הקלה זמנית אלא שינוי יותר ארוך טווח. (אולי כדאי גם לציין שאני סובלת גם ממגרנות קשות שמתפרצות כשהלחץ הנפשי מגיע לשיא, גם זה מגיל צעיר מאד. אני לוקחת את מיטב התרופות שקיימות בשוק אך תופעות הלואי מאד מפריעות לי, אני מאד נרתעת מלהוסיף עוד תרופות ועוד תופעות לואי לרשימה) לגבי פסיכותראפיה. למרות שבעבר זה מאד עזר לי, הבעיה הפעם נראית לי שונה. החרדה שלי מאד כללית ולא מוגבלת לתחום או לתקופה ולכן אני לא רואה איך תובנות חדשות יכולות לעזור. ממה שהצעת הכי נראה לי טיפול קוגניטיבי, אך ממה שאני יודעת טיפול קוגניטיבי בחרדות מתאים לפוביות יותר ספציפיות (פחד מטיסות וכו'). האם לדעתך יתכן שיפור גם במקרה כללי של חרדה כמו המקרה שלי? (אמרת שכן אך אולי זה לא מספיק, האם המידע הנוסף משנה?) אשמח מאד לתשובה נוספת. יעל.

אני סובל מזה 7 שנים בחוסר תאבוו ותשוקה מינית הפסיכיאטר איבחן שיש לי דיכאון הוא נתן לי remeron, deprexan ושניהם היו קשים בשבילי ועזבתי את הפסיכאטר מפני שהו לא שינה לי את התרופות. והשאלה שלי האם יש תרופה לדכאון שלא פוגעת בתפקוד המיני ובלי תופעות לוואי קיצוניות? האם עליי להחליף את הפסיכאטר, מפני שהלכתי גם לאחר והוא לא איבחן אצלידכאון? מה עליי לעשות?

שלום עופר, לצערנו, רוב התרופות נגד דיכאון מדכאות את החשק המיני וגורמות לעיכוב ניכר בשפיכה אצל גברים. דווקא שתי התרופות שהפסיכיאטר רשם לך גורמות לתופעות לוואי אלו פחות מאשר התרופות החדישות יותר ממשפחת ה-SSRI (פרוזאק, פאבוקסיל, סרוקסאט ועוד). יש לזכור, עם זאת, שהדיכאון עצמו עלול לפגוע אף הוא הן בחשק המיני והן בתפקוד המיני, ומתיאורך קשה לדעת אם הירידה בחשק המיני היא אכן תוצאה של הטיפול התרופתי שקיבלת. קיימות תרופות שפוגעות פחות בתפקוד המיני, אך יש לזכור שההשפעה היא אינדיבידואלית מאוד ויש צורך בסבלנות רבה כדי להגיע אל התרופה המועילה ביותר לך באופן אישי. הסיבה שהפסיכיאטר אינו רוצה להחליף לך את התרופות אינה מספקת כדי לעזבו, אך אם אתה מרגיש שהוא אינו מבין אותך יכול להיות שהחלפת פסיכיאטר תעזור, שכן בעניינים אלה קשר של אמון, אפילו סביב הטיפול התרופתי חשוב מאוד. לדעתי, טיפול פסיכותרפויטי (שיחות) במקביל לטיפול התרופתי עשוי לזרז את סיכויי ההחלמה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אלו עוד תגובות שקיבלתי- אני רוצה שתגידו לי מה אתם חושבים: ***** "שהתחתנת עם בנאדם כזה טמבל!אהבל!מושחת!מטומטם! איך מכל הבחורות בעולם את היחידה שנפלת ברשתו? אלוהים יודע.. אז במקום שאני אתעצבן ואתחיל להגיד דברים שאני אתחרט אליהם או שתפגעי מהם....תקחי את עצמך ואת החיים שלך ותזרקי אותו לקיבינמאט!!!!!!!!!!!! אני מאוד מקווה בשבילך שאין כאן סיפור שמעורבים ילדים.כי אם כן אז חבל על הזמן. זו עוד תגובהף "נאיביות של אנשים! אני עוד אעשה על זה פעם מחקר. " חחחחחחחחח....את ממש נאיבית...אהה??? אני מצטער שאני כזה בוטה...אבל כמה נאיבי יכול להיות בנאדם? את רוצה שנעשה הימור מתי הפעם הבאה תתרחש?? אני לא מבין,למה את מחכה??? אני פשוט בהלם! ואחרי זה אומרים שזה יכול לקרות לכל בחורה. אז יש לי לחדש לכם: זה לא קורה לכל בחורה! זה קורה לבחורות מהסוג הזה. שלא מסוגלות לקבל שום החלטה באופן עצמאי. אני בהלם,וכעוס. "

שוקולד היקרה:) אני מאוד אוהב שוקולד:)) יש לי חולשה לשם הזה:)) בכל מיקרה לעניינינו. קראתי את כל מה שכתבת. קודם כל אהבה זה דבר בלתי נישלט ככה שמי שקרא לך נאיבית או משהו מהסוג הזה, לא יודע על מה הוא/היא מדבר/ת. דבר שני ילד זה דבר שמקשר בין בני זוג. ילד זה פרי אהבה. לכן עם שעון ביולוגי בלי שעון ביולוגי, הבחור הזה ממש לא צריך ליהיות בקירבתך!!!! ולא צריך שום דבר מקשר ביניכם. עם יהיה ילד המצב שלך יהיה פי כמה יותר מסובך ואת יכולה לשאול כל אישה נשואה בפורם הזה. אם את לא אוהבת אותו, ואת חייה בפחד ואת לא רוצה לראות אותו. אין מקום בכלל לחשוב אפילו על ילד. ובכלל תצאי מהקשר הזה כל עוד את יכולה כל עוד זה לא מאוחר. אני לא יודע עם קשה לך או קל לך אבל זה דבר שאת צריכה לעשות. הדברים שהוא עושה לך, את לא יודעת לאן זה יכול להגיעה. וכן גבירתי הצעירה זה יכול להגיע גם לידי רצח!!! תלמדי עכשיו דבר חשוב אף פעם על תנסי לשנות נחש. כי נחש ישאר נחש. או "הישנה כושי עורו ונמר חבורבורותיו????" שאת מחפשת מישהו, תבדקי שאת צריכה לשנות בו דברים לא בעלי משמעות רצינית דברים שאפשר בקלות לשנות. לא דברים שמאוד קשה לשנות כמו דברים באופי. לדעתי את צריכה לפנות ליעוץ וללמוד איך להפרד. אם את דואגת לשעון הביולוגי כדאי לך להתחיל לפעול. להתחיל לחיות מחדש. ואל תיהי עם מישהו בגלל שאת צריכה אלה בגלל שאת אוהבת ורוצה. וילד זה מאהבה ולא בגלל שעון כזה או אחר. בהצלחה @----)----- איתן

הי, ומה את חושבת על התגובות האלה? מוצדקות או לא? האם הם סתם מנסים להעליב אותך ולא מבינים כלום, או אולי באמת צודקים? ואם צודקים, אז למה את איתו? אגב, בחרת שם כל כך מתוק, את מרגישה מתוקה? החיים שלך מתוקים??? אני מתה על שוקולד, מיכלי.

קראתי את דבריך והמלצתך לפנייתי לטיפול. איני יודעת לפי לפנות - מי יכול לעזור לי - מי יכול לעזור לבעלי? היו כאן שהזכירו - מקלט לנשים מוכות ... אני חייבת לציין שאין לי צורך במקום כזה, מכיוון שהדברים אינם הגיעו לכך שאחפש לי מקום מקלט - כרגע אני לא איתו - אני ישנה בבית הוריי- הוא ישן בביתנו חלק מן הזמן - ואנחנו כמעט לא בקשר פרט לקשר טלפוני (דרך הודעות), ולא יותר. ראיתי אותו לאחרונה לפני כמעט שבועיים - לאחר שכבר לא היינו יחד שבוע בערך -והוא הגיע בהפתעה הביתה וישן לילה אחד בבית - כמובן שהיה לי מאוד קשה לראות אותו פתאום- במיוחד כאשר ידעתי שהוא לא צריך לבוא... הוא ישן בסלון. אני חייבת לציין שאמנם יש לו את ההתפרצויות שלו - ויש לו את התקפי הזעם שלו - כמו שאני מכנה אותם - ואת האיבודי שליטה - והעצבים - אבל זה לא הגיע למצב שאני זקוקה למעון נשים מוכות. איני יודעת מי הגוף, הפרט, אשר יכולים לעזור לי ולהבין אותי במצבי - וכן אותו. כתבתי רבות על הבלבול אותו אני מרגישה... על הרצון העז מצד אחד - ללכת - לפתוח דף חדש - לקוות לטוב יותר - לשכוח- ולהוריד את האבן הגדולה המכבידה על ליבי, אולם מהצד השני - אני פוחדת - פוחדת לפעמים להישאר לבד - פוחדת שהשעון הביולוגי מתקתק - למרות שאני שונאת לומר את הביטוי הזה - אבל מה לעשות - משהו נראה לי הגיוני בביטוי הזה - אני מתקרבת לגיל 30 - בעוד ארבעה חודשים. ונכון שיש נשים שעוד לא נשואות בגילי - ולבטח שאין להם ילדים עדיין, אבל יש כאלו גם שאימהות הן לילד או שניים בגיל זה. ונכון שאסור לעשות השוואות וזה בטח לא יקדם אותי לשום מקום. אבל לפעמים זה לא מן הנמנע לעשות אותן. אז יש את הפחד של להישאר לבד, יש פחד של לא לחוות את ההורות. יש פחד של אכזבה של האנשים הקרובים אליי - לאכזב אותם - למרות שאני בטוחה וסמוכה שאין אחד מהם שלא רוצה באושרי וטובתי. הוריי- אחיי- חבריי הקרובים. פחד - וזה אולי הכי הרבה משתלט עליי - פחד של אולי בעוד כמה שנים לחשוב שעשיתי טעות בכך שלא נשארתי איתו ותמכתי בו לעשות טיפול וחיזקתי אותו, ומי יודע - אולי זה היה עוזר- אולי האהבה היתה חוזרת אליי- אולי הרגשות הקשים שיש בי היו מפנים מקום לרגשות חמים ואוהבים יותר - אולי המציאות היתה משתנה - אולי יכולתי לסלוח - אולי יכולתי לשכוח - אולי יכולתי להיות שוב מאושרת איתו - אולי הייתי מברכת בעצם על כך שלא עזבתי - שלא ויתרתי - שניסיתי. אשמח לתשובות גם בנוגע למקום טיפול וגוף מוסמך או איש מקצוע מתאים, וכן באשר לרגשותיי אשר חשפתי בפניך. תודה שוקולד

שלום שוקולד, לאור מה שכתבת כעת המלצתי היא שתפני לטיפול אינדבידואלי שיעזור לך להיפרד מבעלך. את מציינת את הפחד להיות לבד כמניע העיקרי להישאר עם בעלך. זה מניע גרוע מאוד. כדי להגיע לזוגיות שיוויונית ומאוזנת עד כמה שניתן, אדם צריך לקבל את עצמו, להיות קודם כל חבר של עצמו ולאחר שהוא מסוגל להיות לבד הוא יכול להציע את עצמו כשותף שיוויוני בקשר. אשר לשעון הביולוגי - במצב שאת מתארת אין לך אלא לברך על כך שעוד לא נולדו לכם ילדים, משום שהקשר הזוגי נראה מאוד לא טוב, ולכל אחד מכם יש בעיות בסדר גודל, שבשלב זה של חייו הוא אינו יכול ליטול על עצמו אחריות הורית. אם שפוחדת להיות לבד ונשארת כמי שכפאה שד עם גבר שסובל מהתקפי זעם זה צירוף הרסני מאוד הן לכם והן לבריאות הנפשית של ילדיכם. טיפול נפשי פרטני תוכלי למצוא במסגרת שירותי בריאות הנפש של קופת החולים בה את חברה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

רציתי לשאול אתה לא מאמין שהוא יכול להשתנות? שטיפול יכול להועיל לו? שיכול להציל את הנישואים שלי? שיכול אולי להחזיר את האהבה שלי אליו? שיכול להיות הפיתרון? אני שואלת אותך כי אני יודעת שאתה עונה על שאלות אלו מהצד השני - הצד אשר שומע את הבעיות ומנסה לעזור לאנשים- לכן מאוד חשובה לי דעתך בנושא... לי קשה לדעת אם טיפול מתאים לו יכול לעזור ולהועיל לשנינו... אני רוצה לקוות אני רוצה להאמין אבל אני לא יכולה לדעת אני לא יכולה להיות בטוחה...... אודה לתשובתך

קוראים לי פנינה ואני מעפולה בתקופה האחרונה העיר שלנו הפכה להיות מוקד לפיגועים אני נוסעת לבית ספר באוטובוס ועברנו יותר מדי בזמן האחרון איך להתמודד עם החששות אחרי כל פיגוע?

שלום רב, ככל שתעשי פעילויות שיגבירו את תחושת השליטה שלך במצב, תוך הקפדה להמשיך את החיים השגרתיים, כך יוטב לך, וגם לסובבים אותך. כשמדובר בהגעה לביה"ס, יתכן וטוב יהיה להסדיר באמצעות וועד ההורים, או הנהלת ביה"ס - הסדרי הסעה פרטיים. תמיד מדובר בעניינים כאלו בנושאי כסף, אבל קרוב לוודאי שהתארגנות טובה של תלמידים, הורים, וכו' - תוכל להגיע להסדר סביר באמצעות העירייה. כשמדובר במקום בילוי - אפשר להסדיר באמצות וועד התלמידים הגעה בקבוצות, בהסעה פרטית, ואז להתנות עם בעלי המקום את ההגעה - בהסדר של אבטחה. אם ארועים מסחריים שכאלו מבוטלים עקב מיעוט משתתפים, אין סיבה שלא רתום את המתנ"סים לעניין, ו את מתקני בית הספר - באמצעות מחלקת החינוך של העירייה. לסיכום: אני מניח שפעילות חכמה של וועדי תלמידים וועדי הורים, יכולה להניב הרבה הגיון בתוך כל השיגעון הנוכחי. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

ב 25 לחודש פניתי בבקשה להעזר בכם לעניין התקפי חרדה. ההתקף הסתיים והשתדלתי לשכוח. עד כה ובדרך כלל התדירות לא הייתה חריפה במיוחד. אך הפעם שבו ההתקפים וטלטלו אותי כהוגן. ד"ר גידי, בבקשה פרט יותר, אם אפשר, מה לחפש ולמי לפנות בבקשת עזרה (טיפול קצר, ממוקד ולא מפרק לגורמים), כדי שבאמת אוכל להמשיך לבד.

שלום רב, לא הייתי מיודע לתכתובת, אבל אני מתרשם שעניינך לא היה מתאים ליעוץ בנוסח שאלה-תשובה. כדאי שלא להגיע לסבבים חוזרים ונשנים של היתקלות עם התופעה, כי הרי גם לזה יש את האפקט ההרסני, שיקשה עלייך בהמשך. יש פסיכולוגים רבים שמתמחים בבעיות חרדה, וכמובן שיש חרדות מסוגים שונים, דהיינו על רקע אישיותי, כשל נסיבתי, וכו' - כך שהאבחנה חשובה. מומלץ להסתייע באיש/ת מקצוע. חפשי בדפי זהב. במידה ותרצי הפנייה, פני למייל האישי שלי, בהקלקה על שמי המוכחל, עם תיקצור של התופעות שקורות לך ורקע אישי קצר, וציון מיקומך בארץ. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

בוקר טוב, לצערי יש לי נסיון רב בהתקפי חרדה ואשמח לעזור לך ולידע אותך במגוון האפשרויות העשויות להוציא אותך מזה. את יכולה לפנות למייל שלי ואענה לך במהירות האפשרית. יום נפלא לך

שלום ב, אני מבין שהפנית את הפנייה אליי, אך ד"ר אברהם כבר ענה לך במקומי. אני מקווה שההפניות של ד"ר אברהם יסייעו לך במציאת טיפול מתאים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

יש לי 4 ילדים . לילד השני שלי התקפי זעם חזקים מאוד, במיוחד בזמן האחרון. יום אחד הוא רב עם הילדה הגדולה ממנו בשנתיים (בת 12 שנים) והייתי בטוחה שהוא הולך להרוג אותה. אני עם כל כוחי לא הצלחתי לעצור אותו. הוא רק הפסיק, אחרי 20 דקות , כאשר התחלתי לבכות. הוא אומר שלא יכול לשלוט בכעס. מה אלי לעשות כדי לעזור לו? האים הוא יכול להיות מסוכן לסביבתו?

ערב טוב, אם התקפי הזעם של בנך אינם ניתנים לשליטתו העצמית, כפי שהוא עצמו מעיד על כך, הרי שהוא זקוק לעזרה מבחוץ והאדם המוסמך לעזור לו הוא פסיכיאטר המתמחה בטיפול בילדים, שיתאים לו טיפול תרופתי. אני משער שאם הוא מודה שאינו יכול לשלוט בעצמו, הוא ישתף פעולה עם טיפול כזה. עם זאת, כדאי היה לך לשים לב לעובדה שלמרות שאת טוענת שאינך מצליחה לעצור אותו, בכל זאת הצלחת, שכן את כותבת שהוא הפסיק את התקף הזעם לאחר שהתחלת לבכות. כלומר, יש משמעות לתגובות שלך עבורו וכדאי היה ללבן במסגרת טיפול משפחתי כיצד את יכולה לעצור את התקפיו לא ע"י בכי ולא בצורה תוקפנית, אלא בצורה תקיפה. ייתכן שהשילוב בין טיפול תרופתי ושינוי מערך התפקידים במשפחה יעזור בהחלט לבנך לשלוט בעצמו, משום שאם הבכי שלך הפסיק אותו, היית מספיק משמעותית עבורו כדי לעצור את התקפי הזעם. במסגרת טיפול כזה יש כמובן לברר איתו על מה הוא כועס כל כך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום רב, ענייני ילדים שהם תלמידים, יכול להסתייע פעמים רבות ע"י השירות הפסיכולוגי שצמוד לכל בי"ס. הקשר של ענייני בית-לימודים-הורים-מצב חברתי בבי"ס, הוא נושא שבתחום התעניינותם. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

האם יש קשר בין חרדה חברתית לעיפות כרונית

שלום שמעון, שאלתך כללית מאוד. סינדרום התשישות הכרונית כולל סימפטומים המופיעים גם בדיכאון. הקשר היחיד העולה בדעתי הוא שאם התשישות הכרונית גורמת לאדם להימנע מפעילות ולצמצם את המעגל החברתי שלו עלולה להיווצר במשך הזמן תגובה הימנעותית, המגע עם אנשים הולך ומצטמצם ואם בנוסף לתשישות הכרונית הייתה קיימת נטייה למופנמות ועכבות במגעים חברתיים, הרי שנטייה זו תתחזק בעקבות אותה תגובה הימנעותית. זו כמובן תשובה כללית לשאלה כללית. אם תפרט יותר אשמח להתייחס. כל טוב, ד"ר גידי רובינשטיין

הכוונה היא האם מי שנמצא בחרדה חברתית , שנוצרים אצלו מתחים בעקבות החרדה החברתית .כתוצאה מכך , יכול לסבול מעיפות כרונית . ואיך אפשר להתמודד עם זה .

מרגישה מתה. חיצוני ופנימי.זה לא עוזב אותי יותר.

עדי, ממילא מתים בסוף. עוד הרבה זמן לפניך, תזכרי בימים הטובים ובשעות הטובות שהיו ועדין יש לך. מה קורה עם הטיפול התרופתי? תכתבי לנו, אנחנו פה בשבילך.

חמודה, איך את ( שעוזרת לכ"כ הרבה אנשים בסבלנות , ותמיד תומכת באחרים) יכולה לותר על החיים. תתחזקי ותתעודדי ותחשבי שתמיד יש יותר אומללים ממך.........

את מרגישה מתה? זה אומר שאת מרגישה משהו... תמיד בתקופות קשות נדמה, שזה אף-פעם לא יעזוב יותר.

עדי מה קורה איתך???? למה כל ההדרדרות הזאת??? למה המוות??? אין מספיק מוות מסביבנו שתירצי לבחור בחיים???? תספרי לי קצת [email protected] @-----)------- איתן

מה את רוצה להגיד בזה, שנשבר לך? אז עשי טובה ותחשבי קצת על כל החיילים, אנשי המילואים, השוטרים, החובשים, הרופאים, המאבטחים וכו' - אולי יש לך ראיון איך לעזור במקום להתבכיין?

סליחה על ההתערבות, אבל את כותבת דברים שאינם הולמים!!! נכון - המצב במדינה מסריח, ואנשים נהרגים כמו זבובים... אבל - בתור מישהי שסובלת מדכאון מתמשך אני יכולה לומר לך, שהשוואות כאלה רק פוגעות!!! את חושבת, שלעדי לא אכפת ממה שקורה בארץ? אם כן, אז את טועה! למה? כי מצבים נפשיים אינם תלויים תמיד במאורעות חיצוניים... כי גם אם היום המצב יירגע באופן פלאי, זה לא ירפא את הדכאון... אז, בבקשה, השתדלי להימנע מהשוואות שכאלה, שכן אין להן מקום במצבים כאלה. תודה, HERA.

אני מכיר את ההרגשה הזו שיש משהו רע שאוחז בך,ומה שיותר גרוע זה ההרגשה שזה לא יעזוב אותך ואני יכול להגיד לך שזה יכול להשתנות תכניסי את זה לראש: החיים לא יעבירו אותך דברים ,מצבים שאת לא יכולה לאמוד בהם את בחיים אבל כמובן מרגישה מתה , ויש סיבה שקורה לך מה שקורה אני רציתי להתאבד לפני חודשיים ועכשיו אני מרגיש יותר טוב ומודע טוב טוב למצבי ואת לא לבד אפילו אם את בטוחה שכן את יכולה בהחלט לכתוב לי

אני בחור בן 24 לא היתה לי חברה מעולם עד לא מיזמן היתי יודע את הזהות המינית שלי היתי נימשך לנשים ואך ורק לנשים עד לא מיזמן ההיתי גם בתול לאחר מאמצים רבים מצאתי סוף סוף אישה לישכב איתה היא אישה מבוגרת כבת 40 יום למחרת ההיתי בהי והרגשתי כף אם עצמי לאחר מיספר ימים מישהו אמר לי שהיא שכבה אים כול החברה המגעילים הערך העצמי שלי ניפגע והתחלתי להיכנס לדיכאו עמוק הפסקתי לאכול ופיתאום שמתי לב שהתחלתי לא להימשל לבנות כמו פעם לאחר תקופה נירגעתי והתחלתי לעבוד יום אחד דיברתי אם משהוא על בחורה משותפת שאנו מקירים ותוך כדי שיחה היסתכלתי לעבר איבר מינו לאחר זמן התחלתי לחשוב מה קרה והגעתי למסקנה שאולי לא היתה לי חברה ביגלל שאני הומו למרות שמעולם לא נימשכתי לבנים התחלתי לפתח תסביך שלא יכולתי להיסתכל על בנים יותר והרגישו שמשהו לא בסדר איתי וכולם הכלו להילחשש שאני כניראה הומו ניכנסתי לדיכאון עמוק אפילו חשבתי מחשבות אובדניות מה גם שהתחלתי להיתנתק מכולם שלא יסימו לב כי באופן אובססיבי התחלתי להיסתכל למיפשעות גברים אני תמיד נידלקתי על בחורות ואפילו היאהבתי פעמים רבות ועוד פרט ששככתי הוא שליפני המיקרה אחד החברים הטובים שלי ניסה להתחיל איתי גם לו לא הייתה מעולם חברה והיחברתי איתו כי חשבתי שיש לו אותה בעיה אים נשים כמוני מין פחד כזה מקשר ולבסוף היתברר שהוא הומו ליפעמיפ קלתטי שמשהוא לא בסדר איתואבל תמיד אמרתי לא יכול להיות אני משווה את עצמי עליו ואומר אולי גם אני כזה החלו להיות חלומות מיניים שהזאות המינית של הפרטנר לא מוגדרת מה קורה איתי לעזזל

שלום חיים, קראתי בעיון את פנייתך וצר לי שאתה נאלץ לסבול כל כך. כפי שעניתי ל"אלמוני" (ראה קישור לתשובתי בסוף התשובה) לפני מספר שעות, הדחף המיני שלנו הוא גולמי, כלומר, חסר כיוון ובעצם כולנו דו-מיניים, אלא שאצל רובנו המשיכה לבני מיננו מודחקת ולא מודעת ואצל אחוז קטן יחסית באוכלוסייה המשיכה לבני המין השני היא זו שמודחקת. אלמלא ההתייחסות החברתית הקשה להומוסקסואלים, גם תגובתך לא הייתה קשה כל כך. בגלל תגובתך הקשה, קשה לבודד את הנטייה המינית שלך ולהתייחס אליה, כי אתה מגיב בדיכאון ובפאניקה. לכן אני מציע לך לפנות בראש ובראשונה לאיש מקצוע מוסמך,בגלל הדיכאון והנטייה האובססיבית הייתי מציע לך לפנות לרופא פסיכיאטר לצורך טיפול תרופתי מתאים, ובהמשך לשיחות אצל איש מקצוע מוסמך שיהיה פתוח ללבן איתך את הנושא בשני הכיוונים: יכול להיות שבהמשך חייך תקיים יחסים גם עם גברים וגם עם נשים, כרגע מוקדם מדיי להסיק מסקנות כי אתה מבוהל. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין להלן הקישור: http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=345926&t=345882

מה שאתה אומר בעצם זה שאנחנו יכולים לקבוע את הנטייה המינית שלנו.....?