פורום פסיכולוגיה קלינית

היי זה מספר חודשים עקב סיבה לא ברורה התחילה אצלי בעיה שאני כל הזמן חושב שיש לי העיה בלב זה גורם לי לחרדות ולפחדים לא ברורים,כמובן שנבדקתי והכל תקין. האם זו בעיה נפוצה?

רון שלום אתה סובל כנראה מסוג של הפרעת חרדה. במידה והדבר פוגע באיכות חייך כדאי לפנות לייעוץ מקצועי. תוכל להיעזר בפסיכותרפיה, ופעמים רבות שילוב טיפול תרופתי נוגד חרדה עשוי להאיץ את התהליך. עוד על חרדה תוכל לקרוא בקישור הבא http://www.psychologia.co.il/anxiety2.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

כיצד מאבחנים הפרעות בלב?

יש לי חברה קרוב לחצי שנה התברר לי היום שלעיתים קרובות היא מפנטזת על אישה גם כשאנחנו ביחד. האם זה מרמז על כך שהיא לסבית? דו מינית? או שמא זה עניין טבעי? תודה מראש, גיא.

גיא שלום ראשית, כדאי שתשאל אותה על מה זה מרמז. היא בוודאי יודעת לענות. משיכה לבן אותו מין אינה מרמזת על דבר והיא קוראת לאנשים רבים, עם או בלי מודעות לכך. במידה ואדם מגדיר את עצמו בעל נטייה מינית מסויימת ונוקט צעדים לממש זאת, אז כדאי להאמין לו שכך הוא מרגיש. בברכה ד"ר אורן קפלן

בהצלחה בהשתלמות :)

שלום רב, האם הסוכרת יכולה להיות מחלה פסיכוסומטית? אני יודע שאחד הגורמים לפרוץ המחלה הוא לחץ, אולם בהעדר לחץ חריג האם יתכן שהסוכרת תיפרוץ כתוצאה מרובה של חשיבה עליה ודימיון של "איך אהיה אם תהיה לי סוכרת?" כיום אני סוכרתי צעיר ( 25 ) אולם אני כל הזמן חושש ומדמיין מה יקרה אם אתעוור או תיכרת לי רגל, האם מחשבות אלו עלולות לגרום להיווצרות המצבים הנ"ל ( מעין מצב של שיכנוע עצמי )? אגב, המחשבות אינן מפריעות לתיפקוד יומיומי תקין. אודה על ההתייחסות, דוד.

דוד שלום מחשבות שליליות יכולות לגרום אולי להתקפי חרדה ומחשבות טורדניות. עם זאת, כל תופעותיה הגופניות של הסכרת אינן מתעוררות רק בגלל מחשבה. מאחר ואתה סוכרתי החרדות הינן טבעיות ומומלץ שתפנה לפסיכולוג רפואי או שיקומי כדי להתמודד בצורה טובה יותר עם החרדות. זאת לא בגלל החשש שהן יגרמו להחמרה במצבך הרפואי, אלא כדי לשמור על איכות חיים נפשית תקינה. אם אתה מרגיש שהדבר לא מפריע לאורח חייך, תוכל כמובן להמשיך בדרכך גם ללא טיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני שורד שואה. סובל מאז מ ASTHENIE ועד היום. נודע לי השבוע, שבהיותי בן 3 שבועות הוכנסתי לבית יתימים אצל נזירות. יצאתי אחרי 3 חודשים במצב גופני ירוד בגלל כנמת קשה ביותר. נודע לי שהרופא היהודי בעיר ננסי שבצרפת המליץ לאמי לוותר עלי , " אין לו סכוי לשרוד! " כך אמר הרופא. שאלתי היא האם ילד בגיל כזה יכול היה לחוות טראומה מפחדים ( צלליות , קולות בלילה, ). אני מבקש לחפש את הפגישה הראשונה שלי בהיותי ילד עם הפחד? מאז גיל 3 חודשים עברתי הרבה פחדים בתקופת השואה כמובן הידועים לי וזכורים לי. אבל הארוע בגיל 3 שבועות בבית היתומים לא נותן לי מנוח. ואני חושב שמשם התחיל כל הספור שלי והפגישה עם הפחד. היתכן שכך הדבר? תדדה עבור התשובה וחופש נעים מישל

מישל שלום אין ספק שאירועים כה טראומתיים משפיעים על נפשו של ילד קטן. יתכן גם שהמצב הגופני הירוד בגיל הצעיר נרשם בגופך ומשפיע על מצבך הגופני כיום, הן ברמה הפיזיולוגית והן ברמה של זיכרון הגוף כפי שקורה פעמים רבות אחרי אירועים טראומתיים. את הפחד אותו אתה רוצה לשחזר אתה נושא בתוכך ופוגש אותו שוב ושוב. אני לא בטוח שתוכל לחזור בזיכרון את החוויה המקורית. אפשר לנסות לעבוד עם היפנוזה אבל אני לא בטוח שהדבר רצוי. יתכן שעדיף להישאר עם הזיכרון המעורפל מאשר לחפור את תוך המקורות. אדגיש כי אין כלל ביטחון שהזיכרון הזה נגיש גם בתוך היפנוזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני עומדת להתחיל ללמוד באוניברסיטה וזה נורא מלחיץ אותי. עברתי משברים שונים בחיי ובעקבות דכדוכים מתמשכים ותופעה חזקה של דחיינות, החלטתי לפנות לטיפול פסיכותרפי. במגביל גם עברתי טיפול בתל-השומר בניסיון להפטר מהפרעת אכילה אליה נקלעתי (בולימיה מסוג"לא מסלק"). האוכל , הדיאטות וכל העיסוק הזה הוא נורא שולי בעיני. ההצלחה בלימודים היא הדבר שהכי מעסיק אותי עכשיו וחשוב לי להצטיין. עם זאת אני לפעמים מתמוטטת נפשית מרוב לחץ וספקות עצמיים ו"מתדרדרת" לפרץ של מחשבות שליליות שלא עוזבות אותי ויום למחרת הכל נשכח ונרגע. קשה מאוד להתרכז במשהו ולהאמין בעצמי כשבכל רגע אני מאויימת להתקף ברגשי נחיתות. אני חיה תחת איום: אם אני לא אהיה מצטיינת אז אני ארד במשקל. זו התניה שאני לא מוכנה להרפות ממנה. אני יודעת שאנורקסיה מזיקה לגוף והורסת אותו, אבל אם אני לא אהיה מצטיינת או לפחות "מעל הממוצע" אז גם ככה אני ארגיש שעדיף לי למות ושזה מה שמגיע לי אז מה כבר אכפת לי מהגוף? חיי נראים בערך כמו הטקסט הזה. איך נפטרים מתופעת הדחיינות? רוב האנשים עסוקים בחייהם ונוטים לדחות את הדיאטה למחר... אצלי זה הפוך: אני עסוקה בדיאטה ודוחה את החיים למחר...רע לי!

אנונימית שלום סדרת הדברים שתיארת אינם מנותקים זה מזה. המחשבות המציקות על ההכרח בהצלחה באים מאותו שורש של המחשבות המציקות על הרזיה או על הדברים שאת דוחה. מאחר וחווית משברים אני ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי כעת שילווה אותך לפחות למשך השנה הקרובה. חבל שתחיי בלחץ מתמיד. ההסטוריה שלך מנבאת שללא תמיכה לתקופה הקרובה את עלולה לשחזר את הדפוסים המוכרים שגוררים בסופו של דבר להרס עצמי. אין מדובר בפגישה או שתיים אלא ליווי לאורך זמן במסגרת טיפולית. יש מקום גם להתייעץ על הצורך בטיפול תרופתי נוגד חרדה, הוא עשוי לחזק אותך בתהליך. בהצלחה בלימודים ובהתמודדויות שלפניך ד"ר אורן קפלן

שלום.. האם תוכלי להבהיר מה זו בולימיה מסוג לא מסלק? ולהרחיב קצת על הטיפול בתל השומר. זה יעזור לי מאוד. תודה רבה.

בספר האבחנות הנפשיות (DSM) מופיעים הקריטריונים לבולימיה ומתוארים 2 סוגים: 1)סוג הסילוק (נפטרים מהאוכל עצמו)- עקב זלילות בלתי נשלטות ישנו שימוש בהקאות או שימוש במשלשלים על מנת למנוע עלייה במשקל. 2)הסוג הלא מסלק (נפטרים מהקלוריות)-עקב זלילות בלתי נשלטות ישנה נקיטת התנהגות "בלתי הולמת" על מנת למנוע עלייה במשקל. בד"כ מדובר בספורט אובססיבי וצומות...

שלום לך. אנא קיראי מאמר זה: http://doctors.co.il/magazine/article-view/439/ ניראה לי שתמצאי שם כמה דברים מענינים על עצמך. יש לי תחושה שבעיות אכילה,דחיינות ומצבי -רוח,כל אלה קשורים אחד בשני ובאים מאותו מקור.

http://doctors.co.il/magazine/article-view/439

יש לנו במשפחה בעייה חמורה. לפני שבוע הייתי עם אחייניתי - (נשואה אמא ל-2 ילדים בת 28)בהרצאה האמת היא שחשבנו שזו הרצאה למודעות עצמית כך נאמר, מכשהיגענו הסתבר שזו הרצאה בנושא תיקשור דבר לא מובן לי בכלל. אך מתוך נימוס וסקרנות נשארנו עד תום ההרצאה , תוך כדי ההרצאה ערכו לנו מדיטציה והמרצה דיבר על קבוצת השבעה (קרה להם תוך כדי המדיטציה), אחייניתי טענה לאחר המדיטציה שהיא לא הצליחה לעצום עיניים ולהתרכז כל כך, אז בת המרצה קראה לה והשיבו אותה על כיסא ועשו לה אילינג במהלך ההילינג כניראה שהיא נרדמה, כי בסוף ההילינג היו צריכים להעיר אותה מה שהידהים אותי כמובן. ואז המרצה לקחה אותו לפינה ודיברו בינהם במשך 10 דק' אינני יודעת על מה . הבעייה היא שלמחרת היום אחייניתי השתנתה לחלוטין, היא הייתה כל כולה מרוכזת בנושא זה ואף היתגשרה מידי יום למרצה ושיתפה אותה בחוויותיה, מה שהוסתר מימני, כי בדרך כלל היא מספרת לי הכל. לאחר מס' ימים התפצלה אישיותה ואף הוזעקנו לביתה מכיון שבעלה הייה בבהלה למראה אישתו לא הבין על מה היא מדברת, כשהיגעתי היא סיפרה שראתה מלאכים וכל מיני אישים והיא מתקשרת איתם ואף הודיע שהיא תביא לנו את האושר כל מיני רמזים היו בה שנגנב מוחה, ומידי פעם הייתה בוכה ומתחננת שנעיר אותה הרושם שהיא עשתה כמו אישה מאופנטת ממש כך ועד היום אני חושבת כך, כבר באותו יום בערב הושפזה בב"ח באר יעקוב, עלי לציין כי מעולם לא הייה לה עבר פסיכיאטרי ואף לא חשש לזה, הייתה אישה חזקה נורמלית לחלוטין מוכשרת וכו' מזה 3 ימים שהיא מאושפזת ותחת השפעת כדורים מרדימים. הייתי רוצה לדעת מה זה הדבר הזה ואיך זה יכול לקרוא האים אפשר להעיר אותה מההיפנוט ובכלל האם זה איפנוט כי מאותו יום היא השתנתה, עלי לציין כי המרצה במקצוע לא מהפנטת היא בסך הכל עשתה לה אילינג וקרה מה שקרה ולאחר האסון כשנודע לה למרצה אז ביקשה שנביא אותה אליה והיא נסתה להוציא ממנה את הרוח הרעה (לדבריה) האם זו באמת רוח רעה שנדבקה בה? או שזה משהו פסכיוטי ניסתי את מזלי בשאלותי אצל יעל מפורום פסיכולוגיה באתר קהילות יונט והיא היפנתה אותי אליך. בבקשה תעזור לי ותענה לי על השאלות בהרחבה... מצפה לתשובתך בכליון עיניים... כי פשוט אני מרגישה אשמה שהצעתי לה לבוא איתי להרצאה הזו...

יפעת שלום אחייניתך היתה כנראה במצב רגיש וסביר להניח שגם ללא ההרצאה והטיפול שקיבלה היתה צריכה עזרה מקצועית. אין לך מה להאשים את עצמך כיוון שלא ידעת מה יקרה בהרצאה וגם לא ידעת עד כמה רעוע מצבה הנפשי של אחייניתך. לא מדובר כלל ברוח רעה אלא בסוג של משבר נפשי שנמשך כנראה כבר זמן. יתכן שזו פסיכוזה אך לא ניתן לדעת זאת בייעוץ מרחוק. צריך לבקש אבחנה מדוייקת מהצוות הטיפולי בבית החולים. אל תחזירו אותה למרצה בשום פנים. משהו חוויתי ומעניין לקהל הרחב עלול להיות הרסני לאדם במצב רגיש. נשמע שלא מדובר באדם עם רקע מקצועי בבריאות הנפש ולכן הוא לא יידע להתמודד בצורה נכונה ועלול להחמיר את המצב, כפי שעשה כבר קודם. תנו כעת לאנשי מקצוע מיומנים לטפל בה. בבאר יעקב יש צוות מצויין, תנו להם להחזיר אותה כעת לאיזון. התייעצו איתם על כל פעולה וקבלו הנחיות כיצד להתמודד. בתוך ביה"ח יש גם ייעוץ למשפחות של המאושפזים הן לזמן האישפוז והן להתמודדות שאחרי האשפוז. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בן 23, אני מרגיש שאני מבזבז את התקופה הכי יפה של החיים שלי. במקום לצאת ולהסתובב, במקום לפגוש אנשים חדשים, במקום להכיר חברים חדשים. אני מסתגר בבית ובתוך עצמי בבדידות נוראית, מן התנתקות (כמעט או אולי אפילו) מכוונת. קשה לי ליצור קשרים עם אנשים, אני חש חוסר ביטחון מול אנשים – אך רק מול אנשים, איני חש חוסר ביטחון בנהיגה למשל או בדברים אחרים שאני עושה. בחברתם של אנשים אני מרגיש אפילו יותר בודד ממצבים שבהם אני לבד. הרבה פעמים אני מרגיש חוסר סבלנות ו"עצבים" כלפי אנשים, לפעמים דרושים רק 10 דקות בשביל שארגיש כך ולפעמים שבועיים. אין רצון ממשי להתחבר או לפתוח בדוח-שיח (ברוב הזמן זה כך) עם אנשים. מצב זה קיים גם כלפי ההורים. לצורך העניין, תמיד הייתי ביישן ורגיש ונולדתי עם מום חיצוני. המצב החמיר במיוחד לפני כארבע וחצי שנים בעקבות ניתוח אף כושל משתי בחינות, גם מתוצאה וגם מדרך התנהלות הניתוח ע"י הרופאים. לאחר הניתוח התחלתי להרגיש בהתנכרות שלי לחברה שסובבת אותי ו"ברצון שלי להיות לבד", מאין ניסיון למנוע איום כלשהו עלי – אך כאמור אין פה שלימות עם המצב. אני לא מחפש את המוות, אך אני מתקשה לראות איך אני שולף את עצמי מהמצב שאליו נקלעתי למצב טוב יותר או לפחות למצב שבו יהיה לי יותר קל להתחבר אל אנשים וסיכוי ליצירת קשר ולא לברוח כל הזמן.

עילם שלום לא ציינת האם ניסית לפנות לעזרה מקצועית, אבל לאור מה שאתה מתאר אני חושב שכדאי שתפנה לייעוץ פסיכולוגי. יתכן שמבפנים קשה לעזור את הכוח והפתרון. אתה מסתגר בעצמך וכנראה שדימויך העצמי פגוע. הדבר כבר יוצר סוג של מעגל סגור שכן ההסתגרות וההתרחקות החברתית מגבירה את התופעות הללו. לכן אני מציע לך לפנות לפסיכולוג כדי למצוא את הדרך לשבור את מעגל הקסמים הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי, אני מצטערת שככה אתה מרגיש. אתה צריך למצוא דרך לעזור לעצמך. ראשית איזה משקל אתה נותן למה שאתה מרגיש? לכאב שלך? האם אתה מעריך את עצמך לפי המראה החיצוני? ואולי אתה חושב שגם החברה מעריכה אותך לפי המראה החיצוני שלך? מטפל טוב ואדם שאינו שטחי יתן משמעות אך ורק לאיך שאתה מרגיש. בנוגע לניתוח אף שהזכרת באם תחליט שזה מפריע לך ואתה לא יכול ללמוד לקבל ולאהוב את התוצאה שלל הניתוח אף אני אוכל להמליץ על פרופ' חגי צור הוא המומחה הגדול ביותר בארץ ואף בין הטוביםן ביותר בעולם לתיקונים של ניתוח אף. אבל יש אנשים שכל הזמן מרגישים צורך לתקן ולשנות משהו בעצמם והם די אומללים, בסופו של דבר הכי חשוב זה לקבל ולאהוב את עצמו כפי שאנחנו. דלית

שלום ד"ר, רק הערה קטנה, וייתכן שולית, אך בכל זאת הרשה לי לציין כי בתשובתך המלומדת אמרת "לעזור...כוח" כשאני מניח שהתכוונת ל- "לאזור... כוח". בברכה גיל

שלום! על אותו משקל כמו ההודעה הקודמת, רציתי לברר אם קיימת מניה חד-קוטבית במסגרת המחלה מניה-דיפרסיה? אם לא, אז מה זה יכול להיות? אני מדברת על להיות בהתרגשות ובעירור מתמיד, בשינה מועטה מאד, ללא רגיעה של ממש. ללא דאון ו/או שינת יתר. אודה לפורום!

לורן שלום מניה חד קוטבית קיימת לעיתים נדירות ביותר ולכן לא סביר שתאובחן בצורה כזו. ברוב המקרים זו תהיה טעות באבחנה או שהדיכאון יגיע מתישהו. צריך להדגיש שעוררות בפני עצמה אינה מחלה. זו נטייה אישית ואישיותית וכל עוד היא אינה מלווה בהפרעות בשיפוט התקין אין סיבה ליחס לה בעיה. אם תזזיתיות היתר מפריעה ברמה האישית אפשר לפנות לפסיכותרפיה ולעשות עבודה ברמה האישית, אבל אין צורך לקשר זאת בהכרח למחלה. בברכה ד"ר אורן קפלן

קראתי את כתבתו של שי קולין על דכאון חד קוטבי והתאבדות שבאתר. האם תוכל להסביר את ההבדל בין דכאון חד קוטבי לדו קוטבי, והאם קיימים סוגי דכאון נוספים? תודה.

רונית, כשמדברים על הפרעה דו-קוטבית מדברים למעשה על מאניה דיפרסיה. זה מצב, שבו האדם מטולטל בין 2 מצבים קיצוניים: דכאון עמוק או מאניה (שגעון בלשון העם). בדכאון חד-קוטבי לא פוגשים את המאניה, אלא יש מצב מתמשך של דכאון. ישנם דכאונות על רקע חיצוני (אובדן, פיטורים וכו'). ישנס דכאונות על בסיס ביולוגי. כל סוג של דכאון ניתן "לחלק" לתת - דכאון (דכאון אחרי לידה, דכאון בעקבות פציעה קשה). HERA.

רונית שלום יש אכן סוגים שונים של דיכאון. הדיכאון המוכר ביותר הוא סוג של עצב עמוק המלווה בתחושות של ירידה בערך עצמי וקשיים בתפקוד באכילה, שינה, ועוד. הוא יכול להגיע בצורה של דיכאון עמוק (מג'ורי) או בדרגות נמוכות יותר, בטווח קצר, או על פני זמן ממושך. כמו כן לעיתים ניתן לזהות קווים דיכאונים במצבים אחרים כך שהדכאון אינו הבעיה העיקרית אך היא נלוות לבעיות נוספות, לדוגמא, התקפי חרדה. הדכאון הדו קוטבי מאופיין בכך שיש גם תקופות של מניה, כלומר מצב סופר אנרגטי הכולל התנהגויות חסרות שיפוט כמו בזבזנות קיצונית, תחושת כל-יכול ועוד, שאחריו מגיע בד"כ הדיכאון. מדובר בבעיות מסוג שונה וגם הטיפול התרופתי בהם שונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בן 80 ובהתאם לגילי די בריא, כמו שיעקב אבינו אמר "קצתי בחיי" כל החברים שהיו לי כבר עברו מן העולם, לצערי אני לא מוצא שפה משותפת עם אשתי, הנכדים גרים לא בקרבת מקום ואיני נוהג יותר, איבדתי את הענין ברוב הדברים שאהבתי בעבר, כגון מוסיקה קלסית, חזנות, אין לי כבר חשק ללכת לבית הכנסת ואין לי כבר סבלנות לקרוא או לשוטט באינטרנט, מה עושים?? תודה עבור תשובתך למפרע יעקובי

שלום. יש תרופות שניתן למצוא בבית מרקחת ולקנות בלי מרשם רופא שיכולות לעזור לדיכאון חד-קוטבי?

היי ישראל לפני שבועיים בערך גם לי נבלע כרטיס הויזה,בגלל שהקשתי מספר לא נכון,הייתי לא מרוכזת ושכחתי את המספר שלי .זה קצת מרגיז שהכספומט "בולע" לך את הכרטיס כל כך מהר...למרות שברור שזה ע"מ להגן על בעל החשבון,(כמו שלין ציינה ,מפני גנבים). ומאחר ואני מתגוררת רחוק מסניף הבנק שלי(בעיר אחרת)ואני גם עובדת שעות רבות,זו היתה ממש טירחה בשבילי לנסוע עד סניף הבנק שלי ולקת את הכרטיס.וגם היתה לי בעיה להסתדר כמה ימים בלי הויזה,אבל בסוף הלכתי לסניף וזה הסתדר,קיבלתי את הכרטיס,ועכשיו אני מעריכה אותו הרבה יותר... אגב,זה קרה לי כבר פעמיים בעבר,וזה כל פעם מחדש מתסכל ברגעים הראשונים ומעצבן,אבל כשחושבים על זה אחרי שנרגעים,זה חלק מכל הפעילות הזו שנקראית בנק,וכמו שהמשכורת ניכנסת לחשבון בצורה מסודרת ושומרים לנו עליה,וכמו שיש לנו אפשרות להוציא כסף בצורה מסודרת מתי שמתחשק לנו מהכספומט,ואין לנו צורך לעמוד בתור מול הפקידה,אז קורה שהכרטיס נבלע מתוך כוונה טובה של הבנק לשמור לנו על הכסף,וזה לא הכי נעים,אבל זה חלק בלתי נפרד וקטן שצריך לעבור כשמחוברים לבנק(זה קורה לרב האנשים,לא רק לי ולך). אני אפילו כבר יותר מדיי מיומנת בעניין... כתבת על ההרגשה הרעה,שאתה מרגיש לבד,מדוכא,שבכית ושקשה לך.אני בעד בכי,בכי משחרר,עוזר לי אישית להוציא מתוכי את כל ה"כובד" של הדברים.הוא לא פותר בעיות,אבל הוא עוזר להתמודד איתם.ככה שלפחות להתפרק אתה יודע,אתה יודע לעזור לעצמך להשתחרר וזה חשוב מאוד מאוד. כתבת שהאינטרנט הוא בועה שמתנפצת כל פעם מחדש.אז נכון שהמחשב הוא לא יצור חי ודומם והאינטרנט הוא עולם שיש בו הרבה דמיון,אבל גם הרבה מציאות. אתה מציאותי והרגשות שלך אמיתיים ומה שאתה מעורר בי אמיתי,וד"ר קפלן אמיתי ולין אמיתית,וכל מה שאנחנו כותבים האחד לשני הוא אמיתי לחלוטין. כשאני קוראת את מה שאתה כותב אני מתרגשת,אני מתעניינת,מרגישה לפעמים הזדהות,לפעמים אני ניכנסת לפורום הזה לראות אם השארת פה הודעה,מצפה לשמוע מה קורה איתך,אולי דברים טובים,אולי פחות.רגשות לא מוגבלים לרגע פתיחת המחשב וסגירתו. אני מבינה את כוונתך שהאינטרנט לא פותר בעיות,ולא מהווה תחליף למה שאתה מרגיש שאתה זקוק לו(חיבוק,קשר,תחושות חיוביות על החיים).זה לא תחליף,אבל זה סוג אחר של קשר ,וגם פה הקשר מעורר רגשות לא תמיד פחות מב"מציאות".אתה לא לבד. אני מקווה שאתה מרגיש את החיבוק שלי עכשיו. להתראות מיקה

היי שלום אני מודה לך שכתב לי כזו הודעה מפוארת! והיחס שלך אליי מאוד טוב...תודה! אז הבנתי שלא רק לי זה קרה....הקטע עם הכספומט המעצבן אבל.... מה שמפחיד אותי בקטע זה שהוא נבלע לי בקניון שהוא נמצא ליד מקום שיש שם מלא אנשים מסביב אני מקווה שהאיש שמטפל בזה הוא איש הגון וטוב! כסף תמיד גורם לי לחרדת יתר נכון בכי זה טוב לבריאות! זה משחרר מאוד כאילו מוציא את האבנים מהלב! ומאוד מחמיא לי דווקא שאני מצליח ליצור אצלך תחושת הזדהות! שאני מרגש ושעוד אנשים נסחפים איתי לתוך הבכי האישי שלי! אני בהחלט מרגיש את החיבוק שלך עכשיו! אפילו שהוא קצת וירטואלי! תודה! וזה מאוד מחמיא לי שאת (ועוד כמה אנשים) אוהבים מאוד לקרוא את מה שאני מספר/כותב בברכת שבוע טוב ישראל

בשביל קרובת משפחה האם מישהו מכיר מטפלת דתיה שאינה ותיקה מידי בתחום ומקבלת באופן פרטי? תודה

אל, למה לא ותיקה מדי? באיזה איזור בארץ? HERA.

תודה על התשובה לא ותיקה מידי כי יש העדפה לקבוצת גיל דומה, מכיוון שבעיקר מדובר בשיחות מאיזור המרכז תודה

אנא התקשרו למספר 262004-053 ונוכל לשוחח בנושא. בברכה, מנ

זמן רב שאני מתחבטת ורוצה לשאול על דברים שמציקים ולא יודעת למי כדאי לפנות, ועכשיו אחרי קריאת הודעות ותגובות בפורומים שונים החלטתי שאני מעוניינת לשמוע את תגובתך דר' קפלן. אבל את פני בפורום קבלו הודעות קשות הרבה יותר משלי ואני מרגישה קצת מגוחכת ובכל זאת אציג את הקושי שלי. אני כבר לא ילדה ואם לילדים בוגרים אקדמאית, משכילה ומושכלת. בעבודתי אני מרגישה שמעריכים אותי פחות מכפי שאני חושבת שמגיע לי, או אולי יותר מדוייק יהיה לומר שאני לא הפבוריט של חברי לעבודה או קצת מזה וקצת מזה. יש מקרים שזה מלווה בנתק עם אדם אחד (כל שנה והנתק שלה). חברים אומרים שאני חכמה מדי יש אחרים שאומרים שהם האחרים מקנאים וכל מיני כהנה וכהנה, לא זה לא נראה רציני. יש אנשים חכמים בסביבתי שהם גם אהובים וגם מוערכים. ויש כאלה שהם מעוררי קנאה וכבוד ואני לא מרגישה לא זאת גם לא זאת. פעמים אינספור אני אומרת לעצמי: נו טוב אי אפשר לספק את כולם תמיד. אי אפשר שכולם יאהבו אותך, כל הזמן, ואני יודעת שזה כך אבל ההרגשה שלא מספיק אוהבים ולא מספיק מעריכים כדי שאוכל לקבל את המגבלה של "לא תמיד ולא כולם". מה לדעתך ניתן לעשות אם בכלל?

נוני שלום נשמע שלענין יש (לפחות) שני הבטים. האחד הוא תחושתך שאינך מוערכת מספיק והשני שמערכות היחסים בעבודה עולים מדי פעם על שרטון. יש כאן התלבטות. מצד אחד, יתכן שמדובר פשוט בחוסר מזל. שמקום העבודה שלך לא מפרגן ולא ידידותי מספיק ושאם היית עובדת במקום אחר הכל היה נראה אחרת. זה קצה אחד. הקצה השני שהכל נובע ממך. שאת משליכה דימוי עצמי נמוך על הסביבה ושאת יוצרת את הקונפליקטים עם הסביבה. אז מה המציאות? הקצה הזה או הקצה הזה? פעמים רבות היא נמצאת בנקודה כלשהי בין שתי נקודות הקצה במינון כזה או אחר. אם נראה לך שהאפשרות הראשונה היא הבולטת יותר, אז אין מה לעשות. צריך לפתח שריון הגנה ולרוץ בין הטיפות, ולנסות לכפר על הקשיים בדברים אחרים. כאן צריך באמת ללמוד להפנים את מה שכתבת בסיום, שאי אפשר לרצות את כולם. מצד שני, אם נראה לך שיש לך חלק במה שקורה והתופעות הללו מוכרות לך איכשהו גם ממקומות אחרים, אז יתכן ששווה לעשות בדיקה יותר רצינית על העניין, לפנות לייעוץ פסיכולוגי למספר פגישות, ולמקד את הבעיה. לאחר מכן אפשר לחשוב איך אפשר להתמודד אחרת עם המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני ממש מרגיש שאני צריך עזרה עכשיו.... יש לי כל כך הרבה דברים שלילים שקרו לי...ואני לא יודע מאיפה להתחיל נתחיל מהיום... אז באתי מהעבודה כנראה קצת עייף .... והכנסתי את הכרטיס ויזה שלי לכפסומט כדי להוציא כסף.... ובהתחלה היקשתי מספר שגוי ... ובנסיון השני החליקה לי האצבע לא הייתי מרוכז.... ואז המכשיר בלע לי את הכרטיס והיה כתוב שאני אקבל אותו שבוע הבא...... ואני לא מרגיש טוב בגלל זה אני בהלם ובחרדה....אייך נתתי לזה לקרות... אני מרגיש שוב נורא אשם.... מרגיש אשמה חזקה ...זה מוסיף עליי עוד דברים שבגללם הרגשתי שאני אשם... וזה נותן לי הרגשה שאיין לי זכות לחיות...כי אני אשם בדברים רעים שקורים לי ואני מרגיש לא יוצלח..עדיף כבר שאפסיק להתקיים אם אני רוצה להפסיק את התקלות שלמעשה הורסות את חיי ובגלל זה אני עכשיו חרד שמישהו יגהץ/ישתמש בכרטיס שלי איפה שהוא..... למרות שהתקשרתי לבנק.....והם אמרו שעוד שבוע אוכל לבוא לקחת אותו.... (ואיין לי מה לדאוג) ולמרות מה שהם אמרו אני פוחד נורא... אני נורא פוחד שהכרטיס שלי ביידים של מישהו אחר..... זה פשוט לא נראה לי....אווווווווווווווף כל דבר כזה שנראה קטן זה כמו עוד נפילה בחיים האלה ....אני מרגיש בחיים כמו שק חבטות שסופג וסופג אבל כמה אפשר? ויש עם זה בעייה....הבנק שלי עובד כל יום עד 12 ורק יומיים בשבוע מ4 עד 6... אני חוזר הבייתה מהעבודה ב2....ככה שאני לא יכול להתקשר לשאול אם הגיע הכרטיס....ואני רוצה מהר מאוד תשובות כי אני חרד לגבי הכרטיס הזה זה ממש מפחיד אותי שהוא יסתובב לו אי שם.... אני לא יודע אם אוכל לבקש מאבא שלי לשאול בשמי אם הכרטיס הגיע.....הוא לא מבין בכספומטים ודברים כאלה....שהוא מוציא כסף הוא הולך ישר לפקידה... עוד סיבה לדאגה....עוד סיבה לחרדה...עכשיו על הראש שלי כל העיינין הזה...... אני מכור ...בפרוש כך לכדורי הרגעה...איין יום שאני לא לוקח אחד בגלל שאני כל הזמן מרגיש דואג ודואב על מה יקרה מחר ובעתיד הקצת רחוק כל הזמן מחשבות פסימיות ושחורות....מאמין שיהיה רק רע...שלעולם לא אצא מהבית לחיים משלי .... שלעולם לא יהיה לי חיים משלי-דיור משלי.... בגלל האבא שלי הזה..שהוא לא מצליח עם נשים ...אז אני מסתבר החבר'ה שלו.....ויש לי לב רך מדיי ...ואני יודע שלא אוכל לצאת מהבית לחיים עצמאיים...אני החבר'ה שלו וגם פשוט מטפל בו....מבחינה של עצמאות...אני הפכתי להיות האמא של הבית.... אז בגלל זה אני בכלל לא מנסה להתקרב לבנות...כי אני יודע שממילא אני לא אצליח לצאת מהבית...אז אני נמנע מלנסות ליצור קשרים... אני פשוט נסוג אחורה אבל זה מאוד כואב לי ומכאיב לי עד כלות הנשמה....ואני בדכאון קליני כבר.... אני מצטער לומר את האמת: אני כל הזמן חושב על למה אני חי..בתופת הזו...אני מרגיש שבא לי לגמור עם זה.... אני מדמיין את עצמי תלוי על חבל כי אני לא יכול יותר....אני גמור...איין לי כלום בחיים..כך אני מרגיש מאותה סיבה שאני לא מנסה להתקרב אל בנות אני מתרחק גם מבנים שיהיו חברים שלי....אני מרגיש שאני לא יכול ליצור חברויות ....כי כבר ניסיתי בעבר ללכת למועדון חברתי ואבא שלי כל הזמן היה גוער בי ומוציא לי את הנשמה: מה אתה עוד פעם הולך ....מה אתה עוד פעם עוזב אותי (או משהו כזה)..... אני פשוט מרגיש שאיין לי כלום בחיים- פשוט חיי על כדורי הרגעה...כדורי שינה....תקליטים שאני אוהב להירגע איתם...והאינטרנט לצאת מהבידוד... זה כאילו נותן תחושה של לא לבד...אבל זה רק כתב רץ ושנסגר בצ'אט מקבלים את המכה ....שוב עולה ההבנה שאני בעצם מאוד בודד! ושחלום האינטרנט זו רק בועה שמתנפצת כל פעם מחדש.... ואני מרגיש שאם אני אלך כל הזמן אני אחייה בחרדה שהוא כועס עליי ושאני אבוא הבייתה הוא יהיה עצבני וזה נורא...שהוא עצבני.... (אם אני אלך הכוונה-אצא מהבית לטייל עם חברים באופן די קבוע) זה אפילו ממש מפחיד.....אני מרגיש שאם לא אזהר הוא יכול להיות אלים....כן אני פוחד..... כל הזמן מתנשף ונושם ...בגלל החרדה...שאני נמצא בחרדה...אני לא מרגיש טוב.... יש לי קשיי נשימה....וגלי חום כאלה בכל הגוף....ורעידות כאלו ביידים ובחזה....ולפעמים גם שקשוק שיניים.....וקשיי שינה הרבה... אז אני אשאר בודד....אמא שלי בתוך קבר נחה לה ...מתלאות החיים שעברה...מהמחלות שליוו אותה....עכשיו אני מתנחם שהיא נחה..אמרתי לה כמה דברים לא יפים לפני מותה מרוב כעס..שחלתה ואני מצטער על כך-דווקא הרגעים הטראומתיים נשארו אצלי בזכרון הכי חזק....וזה מאוד קשה לאן נעלמו על הרגעים היפים של החיוכים? (אני מתכוון לכתוב על הנושא הזה בקרוב בהרחבה על מה שאמרתי) אבל אני מרגיש שאני בתוך כלוב...לא יכול לצאת מהעולם הזה ....חייב כל הזמן להוכיח את עצמי שאני שווה משהו... לעבוד לעבוד..לרוץ..לרוץ...להתסער על הכלום הבא....כל הזמן חי במחזורים ....ומתעייף ומתעייף וזה הכי קשה... אני שואל את עצמי... החיים כל כך מעייפים ומייסרים ...אז למה אני צריך את זה?....אני רוצה לישון קצת..קצת יותר..כל בוקר...אבל אם לא אלך לעבוד יצביעו עליי... כמו שעשו לי...בטלן..חסר חיים..מי שלא עובד מת....אני פשוט מרגיש שאיין טעם בכל הניסיונות האלו להחיות את עצמי...כי אני מרגיש שאיין טעם לחיי הם רייקים וריקניים....מה זה כל השטויות מסביב מול המוות הגדול והנורא שחוויתי לא מזמן ...הכל מתגמד... ואני מרגיש שאני כלוא פה בעולם הזה ....בפלנטה הזו..ביקום הזה.....עד שאמות מוות כלשהו שלא באשמתי... או זיקנה....או תאונה...או פיגוע....או הנורא מכל: שגופי יבגוד בי...שאיזה חלק יתקלקל.... זה דבר שגורם לי גם לחרדה שלי לשלוט עליי..... פתאום אני שומע על בן אדם שהיה בריא רוב חייו עד גיל מסויים ופתאום הכבד, הכלייה, הריאות, הלב, או כל חלק חשוב אחר הפסיק להיות אצלו תקין... והוא מחכה להשתלה של האיבר הפגום .....וזה דבר נורא ואיום גם הציפייה...כל החרדות של ישאר חי או לא... או מריח את ריח המוות מתקרב אליו והוא מת מפחד.... וגם אני נורא חרד מיזה כל הזמן..... מה יהיה אם בריאותי תתקלקל....לא מספיק כל הגרעונות שיש לי....מה יהיה אם אני אהיה חולה...(בלי אמא שלי לידי בטח אמות קודם משברון לב) אני חושב על זה כי....אני לוקח כדורים ...שכתוב בהם שצריך מדי פעם לעשות בדיקות לראות אייך החומרים משפיעים על הכבד.... וזה נורא מפחיד אותי לחיות בחששות...שמשהו רע קורה אצלי בגוף ואני לא יודע עד שיהיה מאוחר.... אולי הרופאים מסתירים מאנשים שנוטלים כדורי הרגעה ...מסתירים מהם מידע שזה הורס להם ...חלקים חשובים בגוף...הכבד...או משהו אחר ש"מתעסק" עם החלפת הדם בגוף.... אמא שלי איננה איין לי ממי לקבל חיזוק בקשר לכרטיס שנעלם לי היום במכונה.... לפני שכתבתי את הדברים הללו פה בכיתי.... ישבתי ובכיתי....שמעתי את השיר "שיר עצוב"....והמילים : תודה שראית אייך כאב לי.... הביאו אותי לבכי תמרורים חזק.. כי אני נזכר אייך אמא שלי חיה בשבילי.... היא לא יצאה לבלות בכלל היה לה טוב לראות אותי כל יום וזהו זה היה השמחה שלה....היא לא הייתה צריכה בילויים.... אני פשוט מתגעגע אליה....החוסר שלה בבית ובחיים שלי חזק כל כך.... אני צריך חיבוק שהכל יהיה בסדר.... לא יכול להירגע בלי הלחיצת יד שלה......ואיין לי למי לפנות או להתקשר.... אולי לעובדת סוצאלית שלי....לא..אסור לי ...מותר רק בשעות הפגישה שלנו.... אולי לדודה שלי...לא לא...לא נעים לי להטריד אותה...חוץ מיזה לא סיפרתי לה באמת מה קורה איתי..... אי אפשר מעכשיו להתחיל לדבר.... עכשיו אולי לחונך שלי...ניסיתי....הוא היה עסוק...בעבודה....אחרת... אולי לער"ן .....קשה להסביר בקצרה כל מה שקורה לי...ובטלפון אני תמיד מתרגש ומתבלבל....וזה מאוד קר...תמיד יש להם אותם הצעות.. ולאבא שלי בטח שלא...כי הוא מאוד לא רגיש.... אז אני מוציא הכל פה הכי אחרי בכי....פשוט שכבתי במיטה והתחלתי להתפטל ולבכות.... שמתי יד על העיניים ועל הפנים כי ניסיתי לנחם את עצמי..... מישהו לפחות יכול להרגיע אותי לגביי הכרטיס אשראי שלי?... כרגע זה מאוד מטריד אותי תודה ישראל

ישראל, אני מצטערת שאני עונה לך רק עכשיו, פשוט התחברתי לאינטרנט רק לפני 10 דק' בערך... טוב כדי להרגיע אותך, דבר ראשון- אל תדאג לגבי הכרטיס אשראי שלך, ב-א-מ-ת אף אחד לא ישתמש לך בו. זה קרה גם לי ולעוד המון אנשים, ברגע שמקישים מס' שגוי כמה פעמים הכרטיס נבלע (מחשש שהכרטיס אכן נגנב וכך מי שגנב את הכרטיס לא יוכל להשתמש בו), אבל לך אין מה לדאוג כי הכרטיס שלך :-) ואתה יכול להתקשר מחר בבוקר, הם עובדים גם ביום שישי... עכשיו לגבי הבעיה השנייה- ייסורי המצפון, זה כ"כ מוכר לי. כן, גם אני חוויתי מוות של אדם קרוב שהתייחסתי אליו מגעיל קרוב מאוד לזמן מותו ועד היום אני אכולה רגשות אשמה. אבל ככל שאני מדברת על זה יותר, אני חשה הקלה. אז אולי תעלה את זה בפגישה הבאה עם העובדת הסוציאלית? אני מצטערת שאף אחד לא היה כאן מקודם בכדי להיות לך אוזן קשבת, מישהו שינחם... אני מקווה שעכשיו אתה מרגיש יותר טוב, שהבכי קצת נרגע...לפעמים זה משחרר מאוד, את כל המחשבות, המתחים, זה טוב לבכות לפעמים כזה בכי טוב. ולגבי החשש שלך ממחלות- למה שלא תלך לבדיקות תקופתיות? זה יכול מאוד להרגיע אותך...ותראה שאתה חושש לחינם. אז מקווה שעכשיו אתה מרגיש יותר טוב, ומחכה לתשובה ביי

שלום לין! מה שלומך?...מתוקה... אני מצטער לשמוע שהיה לך דברים לא יפים עם מישהו שאהבת ...לפני מותו... בא לך לספר לי מי זה היה ומה היחוס שלך אליו?. אני בהחלט יעלה את זה בקרוב עם העו"ס שלי.... נדבר על התחושות של מה עשיתי לפני הפרידה הכואבת.... הכרטיס שלי נבלע בכספומט בקניון! ולא מחוץ לבנק שלי....(לא בקיר החיצוני של הבנק) לכן זה מה שנראה לי מפחיד! שהוא שמה...איפה שמסתובבים מלא אנשים! אני מקווה שזה שמוציא את הכרטיסים ישמור עליו טוב.... ושהוא איש הגון וישר.... אני מנסה לא לתת לזה להשפיע עליי....אם כי לא תמיד זה עובד... אני עושה דברים שעושים לי טוב כדי שאשכח! אני מרבה לשתות ספרינג קר, היום דפקתי שינה טובה של כמה שעות, ובבוקר התקלחתי ויצאתי לטייל עם בגדים חדשים שקניתי לא מזמן, יצאתי להתאוורר! אחרי שאני אגמור לכתוב לך אני בטח אשמע איזה תקליט טוב אני פשוט בולע כדור הרגעה אחד כל יום וזהו מקווה לטוב שזה לא עושה נזקים! ומשתדל שלא לשאול שאלות כתבתי דברים קשים -אני תמיד כותב רק שאני מרגיע רע מאוד זה נותן לי את ה"כח" לכתוב אני מודה לך שאת איתי פה! בברכה ישראל! סוף שבוע טוב!

ישראל שלום קודם כל הכרטיס שמור במקום בטוח ואף אחד לא ישתמש בו. תוכל לקבל אותו חזרה בסניף שלך. קשה לשמוע כמה אתה סובל ועד כמה אתה מרגיש בודד וללא תמיכה. הדגשתי מספר פעמים בהודעות בעבר שחשוב שתהיה לך כתובת מקצועית ו/או תומכת אליה תוכל לפנות, אני מתאר לעצמי שאין משהו שנותן פתרון מיידי ומוחלט. אני מקווה שתתאושש מהר ותחזור לשגרה. סוף שבוע מוצלח ד"ר אורן קפלן

שלום ..מודה לך שענית לי! אז זהו איין לי כתובת מקצועית....ברוב הזמן אולי שיחה של שעה בשבוע ואיין לי אפשרות יותר! וזה נורא מקשה כדי לקרוא מה שמפחיד אותי יותר בקטע עם הכספומט תקרא בבקשה מה שכתבתי ללין! אוקיי?..תודה! אני משתדל להתאושש ולא לחשוב על זה יותר מדיי שלך ישראל

שלום, בתי בת 4 מפחדת מאד לישון בלילה. היא מדמיינת שחיות גדולות ייכנסו אלינו הביתה. היא נרדמת רק אם אחד ההורים מחזיק לה יד. שום הסבר רציונלי לא עוזר. כל לילה הכניסה למיטה היא ממש פולחן של כשעה. לפעמים היא מתעוררת מחלומות רעים ובאה למיטתנו. יש לציין שתי עובדות נוספות: אין לה בעיה לישון בצהריים. היא מאד אוהבת בעלי חיים (מלטפת ברצון חיות שונות בגן חיות ומגדלת כלב באהבה רבה) תודה, חגית

חגית שלום התופעה מוכרת מאוד ודורשת התמודדות בשני ערוצים, האחד תמיכתי והשני הצבת גבולות. מצד אחד צריך לעזור לילדה להתגבר על הפחדים. מצד שני הפולחן שנוצר צריך להיפסק ונדרשת אולי שיטה התנהגותית. אם השיטות הרגילות של סיפורי המפלצות בארון וכו' אינן עובדות ואתם מרגישים שהחרדה גבוהה יתכן שכדאי לכם לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג ילדים למספר פגישות. אין צורך לערב את הילדה בעניין, תוכלו לקבל הנחיות וייעוץ שבעזרתן תשפיעו על המצב. צריך להבין שהפרידה בלילה מעוררת חרדה רבה אצל ילדים מסיבות שונות. לכן אין קשר בין חרדת הלילה לשנת הצהריים או לאהבת חיות. צריך לנסות ולהבין את מקור החרדה והאם יש משהו בזמן האחרון שמאיץ את החרדה הזו. סביר להניח שאם תמצאו את שורש העניין יהיה קל יותר לטפל בבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, אני מודה לך מאד על התיחסותך. לאחרונה אכן נולדה אחות לבתי, אך החרדות בלילה הופיעו לפני כשנתיים, כשעברנו ממיטת תינוקות למיטת נוער (כשהיא היתה בת שנתיים). כשהיא ביקשה לחזור למיטת התינוקות, הבנו שמיהרנו מידי בהעברתה. החזרנו את מיטת התינוקות והשארנו את שתי המיטות בחדרה. בכל לילה היא בחרה לישון במיטת התינוקות, אך הפחדים לא הפסיקו. להפך, ככל שהיא גדלה יותר, היא פוחדת יותר. יש לציין שבהעברה בחזרה למיטת התינוקות היא החלה שוב להרטיב בלילה (אחרי שהיתה יבשה מספר חודשים), מצב שנמשך עד היום. כחודש לפני שנולדה אחותה היא ביקשה לישון במיטת הנוער, כדי לפנות את המיטה לתינוקת. האם תוכל להמליץ על פסיכולוגים לילדים באיזור הצפון? תודה מקרב לב חגית

יש לי בעיה קשה מאד : אמי בת 53 וסובלת מסימני דכאון קשים ביותר (בין היתר בגין גילה). הדבר המדאיג הוא שאמי תמיד היתה חזקה מאד וסחבה את כולם לכיון האופטימיות וכעת אני שומעת דיבורים כמו :"אולי עדיף לאבא שיחיה בלעדי. אני סתם נטל עליו והוא מסכן בגללי".. אני מאד מודאגת בפרט שמבחינה פיזית אמי במצב מעולה (עושה ספורט) ויכולה להנות מהחיים אם תחפוץ בכך. איך אני יכולה לעזור לה ? עם מי היא יכולה לדבר ? אני מפחדת שלפני שאשים לב היא תעשה משהו לפגוע בחייה - מתי יודעים שהדיבורים הם לא סתם דיבורים ? (כי בעבר היו לה קצת תקופות קשות, אבל הדיבורים היום הרבה יותר קיצוניים) בינתים אמרתי לה שתשמור על עצמה גם למעננו (כי בלעדיה באמת שאני לא אוכל...) אני מאד מפחדת - מה עושים ????????

א. שלום את צריכה להפנות את אמך בהקדם לבדיקה פסיכיאטרית. במידה והיא באמת בדיכאון קליני, כפי שנשמע מתיאורך, היא צריכה לקבל טיפול תרופתי, רצוי בשילוב עם שיחות. דיכאון הוא מחלה מוגדרת ביותר וניתנת לטיפול יעיל. עם זאת, התעלמות מהבעיה עלולה להחמיר את המצב. אין טעם להתלבט האם הדיבורים רציניים או לא. פנו לגורם מקצועי ותנו לו להחליט. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

יש לי ילדה בת 10 שתולשת לעצמה שיער ויוצרת קרחות ברצוני לקבל אינפורמציה על טיפול יעיל בתופעה ואם ישנם אנשים שסבלו או סובלים מהתופעה הייתי רוצה לדעת כיצד טיפלו בה. בתודה וברכה ציפי

ציפי שלום תלישת שיער (טריכוטילומניה) היא סוג של הפרעה כפייתית ועלולה להיות עקשנית למדי. הבסיס הנפוץ לבעייה הוא סוג של חרדה ולחץ, ובהמשך פשוט כוחו של הרגל. הטיפול השכיח מתמקד בשלושה תחומים: טיפול פסיכולוגי התנהגותי/קוגניטיבי (ניתן גם לשלב היפנוזה) בניסיון להתמודד עם התופעה ברמה המיידית, טיפול פסיכולוגי דינמי שאינו יעיל בד"כ להפסקת התלישה בטווח הקצר אך יכול לעזור לטפל בתשתית הנפשית שעומדת מתחת לבעיה במקרים רבים, וטיפול תרופתי, בד"כ בתרופות נוגדות חרדה או דיכאון. אני מכיר מקרים שניתן טיפול תרופתי גם לילדים, צריך להתייעץ עם פסיכיאטר ילדים. היכולת להפסיק תלויה בין היתר גם במוטיבציה והנכונות להתמסר לטיפול. אתר מעניין בנושא הוא http://www.geocities.com/naamaled/index.htm אמנם אין הרבה על הטיפול הפסיכולוגי אבל יש מידע על הבעיה. התופעה הרבה יותר נפוצה ממה שנדמה, אבל בגלל הבושה שבעניין אין עליה דיווח רב. אני מציע לשוחח עם הילדה ולפנות איתה לייעוץ מקצועי. התופעה אינה עוברת מעליה רק כי אומרים לילד להפסיק ונדרשת התערבות מקצועית. הטיפול כעת עשוי להיות יעיל. השארת המצב כפי שהוא עלולה להפוך לבעיה כרונית לשנים רבות. הנסיון מראה שבגיל הילדות הטיפול הרבה יותר קל ומהיר מאשר אצל מבוגרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בת 25 נשואה ואם ל- 2 בנות (2.5 ו- 7 חודשים) אני עובדת כמורה בתיכון, הצוות איתו אני עובדת מאוד תחרותי. בתקופה האחרונה אני מרגישה שאני לא מצליחה להתמודד עם התחרות הזו, אני כל הזמן מרגישה שאני לא מספיק טובה ושאני חסרת ערך, כל הזמן מעסיקות אותי השוואות ביני לבין שאר המורות בצוות (כולנו פחות או יותר באותו גיל) ותמיד אני יוצאת בהן פחות טובה ומוצלחת. ההרגשה של החוסר הערך והקנאה באחרות פשוט משגעת אותי וגורמת לי להיות כל הזמן בדכאון שרק גורם לי עוד יותר לחוסר תפקוד שמוביל להרגשה רעה וכך זה ממשיך ומדרדר. בעלי מאוד תוך בי ומעודד אותי אבל זה לא גורם לי להפסיק עם ההשוואות האלו שהפכו כבר ממש למשהו כפייתי שהורס לי את השלווה והאושר בחיים ומונע ממני להנות מהדברים הטובים שיש לי בחיים. איך מתמודדים עם זה??? האם יש טיפול תרופתי שיכול לעזור לדכאון? אם כן דרך מי מקבלים אותו?

שרון, מכיוון שמדברייך ניתן להבין, שאת לא מצליחה הלתמודד לבד, למרות התמיכה החשובה מצד בעלך, הרי שכדאי שתפני לטיפול. בעצם, נכנסת למעין מעגל... תחושה של חוסר ערך, שמובילה לדכאון, שמוביל להדרדרות בתפקוד שמגבירה את חוסר הערך לעומת יתר המורות. יש לך אפשרות לפנות לפסיכיאטר, שרשאי לתת תרופות. במקביל, כדאי לפנות גם לטיפול פסיכולוגי, כדי ללמוד איך לפרוץ את המעגל השלילי ולהתמודד בצורה טובה יותר עם התחרותיות שיש בחיים. HERA.

שרון שלום אני מציע לא להסתפק בטיפול תרופתי, למרות שהוא עשוי בהחלט לעזור לך. לקיחת הטיפול התרופתי אינה מטפלת בתשתית הפסיכולוגית של הבעיה ולכן עם הפסקת הטיפול חוזרים פעמים רבות הסימפטומים. דפוסי ההתמודדות שלך עם התחרות ועם העמיתות לעבודה תשפיע מן הסתם גם על המשך הדרך, וכדאי לפנות לפסיכותרפיה, טיפול בשיחות, כדי להתמודד עם הדפוס הזה. במידה והפסיכולוג יחשוב שהטיפול התרופתי מתאים בשילוב עם השיחות הוא יפנה אותך לפסיכיאטר, או שתוכלי לפנות כבר כעת גם לייעוץ פסיכיאטרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני זקוקה לתשובה דחופה. לפני שיהיה מאוחר מידי.....יש לי אחות בת 13 שלפני שבוע הוריי תפסו אותה מקיאה,אימי חושדת בזה כבר כמה חודשים אך רק אתמול העניין התגלה (ע"פ סימנים באסלה)הוריי,שאין להם מושג אך מתמודדים עם כזה מצב ישר הטיחו בה האשמות ועונשים שאם תעשה זאת שוב לא תקבל מהם כלום..... כמובן שתגובה זאת עוררה בי כעסים רבים (ברצוני לציין שאני אחותה הבכורה ולא מתגוררת בבית)הצעתי מתוך המון אהבה וחרדה לאחותי,טיפול פסיכולוגי(אגב גם להוריי ,אך הם חושבים שזו בעייה חולפת.....)והיא השיבה :"אולי" . ד"ר יקר,אני חסרת אונים ,ומרגישה שכל עוד אחותי מתגוררת בבית מצבה ילך ויחמיר אני מודעת לעובדה שצריך לטפל בבעיה ובניגוד להוריי שמה זאת בראש סדרי העדיפות שלי. איך מטפלים בה ? וכיצד מסבירים להוריי איך להתמודד עם המצב?איזה ספרות יש בנושא? ואיך מגיעים לטיפולפסיכולוגי דרך קופת חולים? בראש מעיניי זו בריאותה של אחותי .נא עזור לי. שלי

שלי שלום תגובתם של הוריך מצביע אולי על החרדה הרבה שהדבר עורר בהם, אבל היא בהחלט לא התגובה הנכונה. היא רק תעודד את אחותך להסתיר את הסימפטומים שלא יכולים לעבור בהוראות מסוג זה. את צודקת בהחלט שאחותך זקוקה לטיפול פסיכולוגי אצל מומחה להפרעות אכילה. המשך התמודדות כזה של הוריך עלול להחמיר את הבעיה ולקבע אותה לשנים רבות. בנושא קופת חולים תוכלי להתקשר לצוות בריאות הנפש באזור מגוריכם ולהתייעץ למי מתאים להפנות. יש גם מרפאות המתמחות בתחום, למשל בתל השומר. יש מספר ספרים בעברית בנושא, למשל, "נשים אוכלות את עצמן", וכן מספר ספרים על אנורקסיה ובולמיה שאפשר למצוא בחנויות הספרים באוניברסיטה ואולי גם במקומות אחרים. כמו כן כדאי לעיין באתר של אביב http://www.solgar.co.il/aviv כל הכבוד על מודעותך לעניין. חשוב שתדברי עם הוריך ברצינות ותסבירי להם שמדובר בבעיה שדורשת עזרה מקצועית. אולי כדאי שיפנו קודם כל בעצמם לקבל ייעוץ כיצד להתמודד בצורה אחרת עם אחותך. בברכה ד"ר אורן קפלן

התנהגתי נורא לא יפה, צעקתי עליה ועכשיו אני נורא מצטערת. מותר להתקשר להתנצל? אני לא רוצה להצטער שבוע שלם עד הפגישה הבאה.

תתקשרי אלייה ותצטערי, קורה שטועים, אני בטוחה שהיא תבין אותך...

אסנת... גם אני עשיתי את זה היום... אבל בטיפול שלי זה לא חדש... ובכל זאת מתקדמים הלאה. לומדים דברים מתוך המריבות... בניגוד אלייך אני לא מצטערת על מריבות כאלה, כי בשביל מריבה צריך שניים... במקום להצטער, אני מנצלת את הפגישות שאחרי בשביל להבין על מה היתה כל המהומה. זו לא שאלה של מותר - אם את מרגישה צורך להתקשר ולהתנצל, אז תתקשרי... הכל תלוי בך. ואולי את גם צריכה לשאול את עצמך, למה את לא יכולה להצטער במשך שבוע שלם? מה יש בצער שכל-כך מפחיד? HERA.

אסנת שלום עשי מה שאת מרגישה. אם את מרגישה צורך להתקשר ולומר שאת מרגישה לא טוב עם מה שקרה עשי זאת. את העבודה תצטרכו כמובן לעשות בחדר הטיפולים ולא בטלפון, אבל אם זה ירגיע אותך עד הפגישה הבאה, תתקשרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! האם ניתן לטפל בחרדות בעזרת היפנוזה? מה מידת ההצלחה? מה הם הסיכונים? היכן ניתן לקבל טיפול? תודה

לאמא שלום בהחלט אפשר לטפל בחרדות בהיפנוזה. בד"כ זה בא בשילוב עם טכניקות אחרות. תוכלי לקרוא את המאמר הבא בנושא הטיפול בהיפנוזה http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm כמו כן על השיטות המקובלות לטיפול בחרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety2.htm ועל שיטות טיפול נוספות רלוונטיות: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm http://www.psychologia.co.il/short.htm מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי כדי להחליט על הטיפול המתאים. בעיקרון טיפול בהיפנוזה מבוצע ע"י פסיכולוגים ופסיכיאטרים שעברו הכשרה מתאימה וקיבלו רשיון משרד הבריאות. אין סיכונים ואין תופעות לוואי בטיפול בהיפנוזה שמבוצע ע"י גורם מורשה. זו אחת השיטות הבטוחות שיש. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן שלום תודה לך על תשובתך. לצערי, לא הצלחתי להכנס לכתובות שהפנית אותי אליהן. האם תוכל לעזור לי למצוא מטפל בחרדה באמצעות הפנוזה באזור השרון? אם לא תוכל, האם תוכל לעזור לי איך למצוא? האם אתה יודע מה היא העלות? תודה אמא

לאחרונה יותר מידי אנשים מספרים לי על חוויה ענקית שהביאה אותם לידי שינויים מרחיקי לכת שלא הצליחו להגיע אליהם דרך מטפל או כל דרך אחרת אלא רק ע"י הפורום- התכנסות של 150-200 איש שחלקם מעיזים לעלות על הבמה ולספר את כאבם על הבמה ממה שסופר לי יש מנחה/ מטפל ששואל שאלות מכונות ואז שוב לפי מה שסופר לי יש תהליך אישי של אותו אד שעלה על הבמה ותהליך מקביל לצופים המזדהים עם סיפורו. בהמשך ישנם מפגשים אחת לשבוע. ואכן לפחות שתי אנשים שאני מכירה ועברו את הפורום השתנו יש בהם סוג של אובססיה ורצון עז לשכנע כל אדם לעבור את החוויה ולהגיע לתובנות ולשינוי כפי שהם חוו. ואני מוצאת את עצי דוחה זאת מסיבות שונות בינהם היותי בטיפול. ובכל זאת השיחה האחרונה עם חברה קצת הצליחה לערער אותי ולגרום לי לשקול אולי בכל זאת ולשאול את עצמי למה לי שנים של טיפול של הוצאות כספיות אדירות כאשר יש משהו כזה במחיר מבצע של 1600 ש"ח בלבד. אנא החכם אותי, בטוח שמעת על התופעה ויש לך עמדה בעניין

שלום רחל יש אכן אנשים שמספרים על כך גדולות ונצורות, ואומרים שזה מעולה גם אני נתקלתי באובבססיה הזאת שאת מתארת, (זה ממש נראה כאילו משלמים להם על כך. זה אפילו מתחיל להיות מעצבן בשלב מסויים) גם אני כמוך שקלתי להצטרף לכך בשלב מסויים והתייעצתי עם המטפל שלי: לדעתו זהו שינוי לזמן מוגבל בלבד, ויכול להיות גם מסוכן עבור אנשים במצבים מסויימים , מאחר שזו חווייה עם הרבה עוצמה. ובהתחלה לאחר מכן יש היי כזה, אבל אחר כך באה ירידה. הוא לא שלל זאת, אך אמר שיש להיות זהיר מאוד. זה ממש לא נראה תחליף לטיפול. בברכה, איה.

רחל שלום ראשית, אני לא מספיק מכיר את העניין. אני מכיר אנשים ומטופלים שנהנו מאוד והפיקו מהעניין. עם זאת צריך לקחת בחשבון כמה דברים: 1. ראשית מדובר בחוויה ממוקדת שעשויה לתת קצה חוט בטווח קצר בלבד. היא יכולה להיות התחלה לתהליך שינוי, אבל כדי לעשות שינוי בטווח הארוך צריך טיפול ארוך טווח. פגישות ההמשך אינן תחליף לטיפול פסיכולוגי והאפקט דועך בד"כ עם הזמן. 2. דבר שני, זה לא מתאים לכל אחד. יש כאלה שכלל לא נהנים או מרגישים לא נוח עם השיטה. אבל חמור מכך, יש אנשים שעלולים להתפרק נפשית כתוצאה מהסדנה. לא נעשה מיון מסודר, וגם אם היה נעשה הוא לא בהכרח היה אפקטיבי לאיתור המועמדים לקריסה. לכן אין לי ממש עמדה לכאן או לכאן. מאחר ואת בטיפול כדאי להתייעץ בנושא שם. זה נשמע מסקרן, אבל בהחלט יש גם כמה סיבות טובות לא ללכת. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם פסיכולוגים קליניים או פסיכיאטרים נוהגים לעתים לברר מידע אודות מטופל ללא ידיעתו, במידה וידוע להם שהיה מטופל בעבר אצל איש מקצוע שמוכר להם או כשמדובר במטופל בעייתי שפחות מסוגל לנדב מידע ? אני יודעת שמדובר על עבירה על קוד האתיקה, אבל עד כמה תופעה זו נפוצה? והאם ניתן לקבל מידע מתיק רפואי אודות חולה שהיה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי ללא ידיעתו? תודה.

נעמה שלום לגבי פסיכולוגים יש איסור להעביר או להשיג חומר ללא אישור המטופל. אינני מכיר את הסטטיסטיקה, אבל אני לא רואה הרבה טעם להשיג מידע בניגוד לרצון המטופל, במה זה עשוי לקדם אותו? זה נשמע לי מרשם מצויין לחשדנות והרס הטיפול והאמון. לגבי פסיכיאטרים אני לא בטוח, אבל אני חושב שהמצב החוקי אחר. למיטב ידיעתי רופאים רשאים לשוחח ביניהם על מטופלים גם ללא ויתור סודיות. לכן המצב שאת מתארת בהחלט אפשרי. בכל מקרה, לתשובה מדוייקת כדאי לפנות להסתדרות הרפואית ולברר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני שהתחלתי טיפול פסיכיאטרי חתמתי על כך שאני מוותאר על סודיות רפואית כלפי הקופה שהיא מוסד. תודה

בני בן 12 סובל מהפרעות שינה שמתבטאות בצעקות , הליכה מתוך שינה , לאחרונה המצב החמיר , הוא עתיד לצאת למחנה קיץ ל5 ימים ואני בחששות גדולות מאוד מאוד , רציתי לברר האם ניתן להקל על המצב באמצעות טיפול תרופתי? משהו להרגעה ? רציתי גם לציין שהוא ילד עם המון התקפות זעם , מתוח מאוד , חוסר רגיעה פנימית. אודה על תשובתך .

נעמה שלום אני ממליץ שתפנו עם הילד למעבדת שינה מאחר והתופעות שאת מתארת מאפיינות הפרעות בשינה. יש למשל מעבדה לילדים בחוג לפסיכולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב ובמקומות נוספים בארץ. במקביל אפשר לפנות לייעוץ לפסיכיאטר ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לדעת אם זה אפשרי לשנות אישיות של בן-אדם?

עופר שלום טיפול פסיכולוגי דינמי ארוך טווח נועד לשנות נטיות אישיותיות וזו הסיבה שהוא מוגדר כארוך טווח. מאחר והאישיות היא לא חפץ מוגדר אלא תיאור תיאורטי למגוון של נטיות, הרי שמדובר בסוג של רצף משינוי קל ביותר עד מהפך דרמטי בנטיות. ככל שהשינוי הנדרש גדול יותר כך יותר קשה להשיגו ונדרש לשם כך יותר זמן. יש בהחלט ויכוח בסוגיה הזו, יש הטוענים שלא ניתן לשנות את האישיות באופן מהותי ויש כאלה שסבורים שבהחלט ניתן. אני מתאר לעצמי שכדאי לך לעבור לחשיבה במונחים של מה מטריד אותך ומה היית רוצה לשנות, יהיה בוודאי יותר קל לייעץ לך על משהו מוחשי יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולכם, אצל בעלי לשעבר התפרצה מחלת הסכיצופרניה לפני כארבע שנים. לנו שני ילדים קטנים אשר נולדו לפני התפרצות המחלה. עיקר הפארנויה הופנתה כלפי ולכן לאחר תקופה לא היתה ברירה - בכדי לשמור על שפיותי ושפיות ילדי - אלא להיפרד ממנו. במשך ארבע השנים האחרונות הוא עבר שני התקפים פסיכוטיים קשים שהובילו לאשפוז בכפיה. במהלך חצי השנה האחרונה חודש הקשר בינו לבין הילדים - בהסכמתי ובמעקב פקידת סעד. אני יודעת שיריעה זו קצרה מלהכיל סיפור שכזה - אך יש בי התלבטות גדולה ותהיתי אם יש מי מכם היוכל לייעץ לי. מאז ההתקף השני לפני כשנתיים - הוא חי חיים עצמאיים (פחות או יותר) ומסרב לקחת תרופות למרות המלצות הפסיכיאטרים המטפלים בו. בחודש האחרון הוא חווה כמה אירועים טראומטים אשר גרמו לי לבקש מפקידת הסעד לחדש את הפיקוח על ביקוריו את הילדים. פקידת הסעד מתנגדת בטענה שאין סיבה מספיק משמעותית כדי לעשות זאת, וכי אין לסמוך על תחושות הבטן שלי או על התנהגויות ילדי -- וכי עדיף לילדים לפגוש את אביהם אפילו אם הוא קצת "מוזר" (כהגדרתה) מאשר שלא יראו אותו כלל. היא מאמינה כי הוא לא ישתף פעולה עם ביקורים בפיקוח ופשוט יעלם מחייהם כפי שעשה בעבר. מצד אחד איני סומכת (מניסיון מר...) על המערכת אשר אמורה לפקח אך אינה מסוגלת ומצד שני איני רוצה לגזול מילדי את אביהם. מה עושים?? מגינים יותר מידי או מגינים פחות מידי על הילדים אשר נמצאים היום במצב נפשי טוב וראוי לגילם. (איבחון זה נקבע לאחר תצפיות ע"י פסיכולוג ילדים.) האם משהו מכם עבר דילמות כאלה כבן/בת או בן/בת זוג לחולה סכיצופרניה, או האם אתם מכירים גוף משפטי או דומה היכול לעזור בחשיבה לפתרון ??

גילי שלום ללא ספק התמודדות עם בן משפחה חולה סכיזופרניה, בעיקר בתקופות של התקפים, דורשת הדרכה ותמיכה. את צודקת שאי אפשר לספר את כל הסיפור במסגרת הזו, ולכן את צריכה להיות בקשר קבוע עם גורמים שיוכלו לסייע לך. בנושא הפיקוח, פקידת הסעד אינה רופאה ולכן היא צריכה להסתמך על ממצאים עובדתיים. אינני יודע אם יש לך קשר עם הגורמים הטיפוליים של בעלך, אבל רצוי שגורם מקצועי שמטפל בו יהיה בקשר גם איתך ויוכל לתת לך הדרכה, כל עוד קיימת כמובן הסכמה שלו, שלך ושל הגורם המטפל. תוכלי אולי להיעזר בקבוצות תמיכה למשפחות של חולי סכיזופרניה, למשל באתרים הבאים http://benafshenu.jerusalem.muni.il http://www.beyachad.co.il בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך ד"ר קפלן ותודה על תגובתך. בתשובה להערתך על קשר שלי עם הגורמים המטפלים -- כמו שפסיכיאטר אחד אמר לי לא לציטוט לפני כשנה - ככה זה צריך להיות... אבל, כמובן שאם אני נושא הפארנויה אין שום דרך לקבל את הסכמתו של בעלי לשעבר לכך שאהיה שותפה ולו רק למידע ההכרחי בלבד - מידע הנוגע אך ורק לשלומם של הילדים... כך אני מסתובבת בתוך מעגל (סיפור הביצה ותרנגולת...) מנסה למצוא פתרונות יצירתיים, מקומיים ונקודתיים כמיטב יכולתי. קדושת הסודיות הרפואית גורמת, במקרה שלי, רק נזק, תיסכול (במקרה הטוב) ועומסים בלתי אפשריים על שני ילדים קטנים שלא אשמים במאום. אבל הדיון על 'סודיות רפואית - עד לאן?' הוא דיון תאורטי ולא יודע להתחשב בפרטים. אנסה את האתרים/גופים שהצעת לי. תודה.

שלום שמי מעיין ואני בת 15 וחצי אני בזמן יחסים עשינו טעות קטנה ויש אפשרות שאני בהריון. הלילה חלמתי שאני הולכת לחנות וקונה דגים שאלתי את אמא מה החלום אומר והיא אמרה הריון ועוד כמה אנשים אמרו לי שזה אומר הריון. מה החלום הזה אומר ועם באמת הריון? כרמו כן היום בלילה גם חלמתי על איזה תינוקות והפריות. תודה מראש

מעיין שלום גשי לבית המרקחת הקרוב, קני ערכה לבדיקת הריון ותהיה לך תשובה חד משמעית (כמעט). הבדיקות הללו די בטוחות. בחנויות הסופר פארם ודומיהן הבדיקות החד פעמיות מונחות על מדף נגיש ואת לא צריכה אפילו עזרה של רוקח. מאחר ואת מוטרדת מנושא ההריון בהחלט סביר שהוא משתלב בחלומותיך. במקרה זה יותר סביר שהחלום הוא התוצאה של המחשבות, ולא אמצעי ניבוי להריון, אותו תוכלי לברר בדרך רפואית בדוקה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן אני מצטערת להדחף ככה. אני מאוד אוהבת את הפורום שלך. ברצוני לידע אותך ואת מעיין שהבדיקות הללו לא אמינות. חד-משמעית. אני מכירה לא מעט מיקרים שהתוצאות שלהם היו שגויות. לכן,מעיין,אם את לא מקבלת מחזור עלייך לעשות בדיקת דם בקופת-חולים ומקבלים את התשובה באותו יום. אם בכל זאת תעשי בדיקת שתן שימי לב טוב טוב להוראות ואל תעשי אותה לפני מועד הווסת . אני מאחלת לך תשובה שלילית.

ד"ר אמרת שאני מודאגת בנושא ההריון ולכן חלמתי את החלום הבעיה היא שעד שסיפרו על הדגים לא ידעתי מה משמעות חלום זה. כמו כן אמא שלי חלמה על דגים והיה לה הריון לא רצוי

ממש לא קלעת לכוון בהודעותייך האחרונות. גם אם יש לי נטייה לאובססיביות במחשבותי, זו אינה קשורה לנושא הנדון... אגב אפשר לתקן אותך? אני יודעת שבטיפול פסיכולוגי פסיכולוג לא מעלה בעייה אצל המטופל שלו, בעייה חדשה, עד שהמטופל לא מעלה אותה בעצמו... אולי זה פורום אז זה שונה. בכל אופן תודה על עצותייך. נראה שבאמת רק הפסיכולוגית האישית שלי תוכל לכוון אותי לצאת מזה, ונראה שהייתה זו טעות מיצידי לבקש על גלי הרשת יעוץ פסיכולוגי. תודה לך העברה

זה משונה לי שאתה עובר איתי לצד הקוגנטיבי בענין כשאני מדברת על רגשות. מחשבות אובססיביות נולדות נראה לי מבעייה בחשיבה אולי בעייה רגשית אבל בכל זאת התמודדות לא נכונה איתה. אני מדברת איתך על רגשות עוצמתיים שברור מאליו שיולידו מחשבות רבות על הנושא, ולא על דרך האובססיה כי עם על דרך תגובה של הראש והנפש לרגשות כל כך עוצמתיים...

ה.ע. שלום אני בהחלט מסכים איתך שאת העבודה הטיפולית כדאי לעשות עם הפסיכולוגית שלך, וסביר להניח שאיתה תוכלי לקדם את העניין. לגבי גישתי הטיפולית בכלל ובפורום בפרט, אני כן נוקט עמדה, אני לא מפריד בין קוגניציה, רגש, והתנהגות וחושב שצריך להתייחס לכל המרכיבים כדי באמת להבין. לעיתים הבעת עמדה גלויה נתקלת בהתנגדות וחוסר הסכמה. מצד שני גם בהמתנה פאסיבית מצד המטפל יכולה להיות מקוממת. אני פתוח לקבל את אי ההסכמה ומכבד את דעתך. תפקידי בפורום להציע אפשרויות, גם אם האפשרויות הללו עלולות לקומם. בסופו של דבר זה לא פסק דין אלא הצעה שאפשר לדחות או לקבל. אולי בהמשך זה יתחבר בצורה כזו או אחרת לדבר מה רלוונטי, ואם לא, לא. בהצלחה בהמשך הטיפול ד"ר אורן קפלן

מחיר האינתיפאדה: 30 אחוז מילדי המתנחלים בטראומה מחקר שנערך באוניברסיטת תל-אביב בקרב כ-1,200 ילדים יהודים וערבים מעלה ממצאים קשים. 30% מילדי המתנחלים ו-70% מילדי הפלסטינים סובלים מתסמונת פוסט-טראומטית - חרדות, דיכאונות והפרעות התנהגות. 40% מהילדים הערבים והיהודים: לא לחדש לעולם את שיחות השלום שרית רוזנבלום כ-70% מהילדים הפלסטינים וכ-30% מילדי המתנחלים סובלים מתסמונת פוסט טראומטית, שנגרמה עקב החשיפה המתמשכת לאירועי טרור. כך עולה ממחקר חדש שנערך באוניברסיטת תל אביב. המחקר מעלה נתון מדאיג נוסף: 40% מהילדים משני צידי המתרס סבורים שאין לחדש לעולם את שיחות השלום. אנשים שעוברים טראומה קשה, ובהם מי שהיו בזירת פיגוע, מפתחים לרוב תגובה חריפה, הגורמת להם לשינויים במצב הרוח ולתגובות גופניות כגון רעד. רוב הנפגעים חוזרים לתפקוד רגיל. אולם, כ-20% מהם עלולים לפתח תסמונת פוסט-טראומטית כרונית, הגורמת להם "לחיות" את האירוע מחדש שוב ושוב. בין השאר, סובלים הנפגעים הללו מכאבי ראש, חרדה, דכאונות, הפרעות התנהגות וירידה בתפקוד בבתי הספר. את המחקר ערכה תמר לביא, מהמחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת תל אביב. במחקר השתתפו 1,197 ילדים בני 15: 645 ילדים יהודים ממרכז ירושלים, משכונת גילה, מגוש קטיף ומאפרת; ו-552 ילדים ערבים. הילדים הערבים חולקו לשתי קבוצות: ערבים ישראלים מעראבה, טמרה וסחנין, וילדים ממחנות פליטים ברמאללה ובית לחם. מתוצאות ראשוניות של המחקר עולה כי ילדים פלסטינים חוו במהלך חייהם 10 אירועים אלימים בממוצע, וערבים ישראלים חוו 6.9 אירועים כאלה בממוצע. מקרב הילדים היהודים, חוו ילדי גוש קטיף את מספר האירועים האלימים הרב ביותר (11.6 אירועים בממוצע), ואחריהם ילדי אפרת (8.5), גילה (3.4) וירושלים (2.8). מתסמונת פוסט טראומטית סובלים 27.9% מילדי גוש קטיף, 27.4% מילדי אפרת, 16.5% מילדי גילה ו-13.9% מילדי מרכז ירושלים. ברשות הפלסטינית אובחנו 70.2 מהילדים כסובלים מתסמונת פוסט-טראומטית. זהו שיעור גבוה מאוד, הדומה לזה שנמצא בקרב ילדים בביירות לאחר הפגזה כבדה על העיר. מבין הערבים-ישראלים, 50.2% מהילדים אובחנו כלוקים בתסמונת. המחקר גם בודק כיצד תופסים הילדים את העתיד הצפוי להם, בתחום המשפחתי, החברתי והמקצועי. בעוד שילדי גוש-קטיף הביעו דעות אופטימיות (דבר שמוסבר, באופן חלקי, באמונה הדתית החזקה שלהם המקלה עליהם להתמודד עם המצב), ילדי הרשות הפלסטינית היו פסימיים ביחד לעתיד. הילדים נשאלו עוד על גישתם לשיחות השלום בין שני העמים. 51% מהילדים הערבים השיבו כי השיחות צריכות להתחדש מיד, ו-40% טענו שהן לא צריכות להתחדש לעולם. מקרב הילדים היהודים, 36% חשבו שהשיחות צריכות להתחדש מיד, אך 39% סברו שאין לחדש אותן לעולם. על פי נתוני "בצלם", מאז תחילת האינתיפאדה ועד ה-25 ביוני נהרגו 191 ילדים מתחת לגיל 15. 13.5% מכלל הנפגעים בשנה וחצי האחרונות הם ילדים. (01

ולמה לקפח את מחנה השלום? אז בבקשה לשלוח נתונים אלה לכל החברים בארגוני החיזבאללה, החמאס, וכל שאר חברי מחנה השלום ואדריכליו , שמא יחכימו גם הם?

ברצוני לשאול : גבר כבן 48 נשוי וכן אני נשואה + ילד. מדוע כשאני נמצאת עם בני לבד (בן ה-7) - הגבר "מקרקר " סביבו ומראה לו חיבה לידי וכשבבעלי נמצא ליד בני מלבדי - הגבר מתעלם מבני לחלוטין. האם התנהגות זו מבטאה רצון לרצות אותי או למצוא חן בעיני וכד'. - תודה - שרית.

שרית, בשתי השורות שניפקת רב הנסתר על הגלוי. מהי בעצם השאלה? (או מי נגד מי ולמה?)

ערב טוב לך. נדמה לי שכתבתי מאד ברור, ואין פה אף אדם נגד אדם... פשוט אחזור שוב על השאלה: מדוע כשבני נמצא לידי, הוא מקבל את מלוא תשומת הלב ומרעיף עליו חום ואהבה, וכשבני נמצא עם בעלי האדם הזה מתעלם מבני כאילו לא מכירו, אינני יודעת מדוע שאלתי לא ברורה לך? - מקווה שכשתקרא לאט תבין עד כמה שאלתי פשוטה, אך אין לי כלל תשובה .

שרית שלום כל ההשערות תקפות, אם את רוצה באמת לדעת תשובה תצטרכי לשאול אותו ישירות או להישאר עם אי הוודאות. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי אני נמצא כרגע בתקופה מאוד חשובה בחיי.אני מתמודד על קבלת מענק נכבד למימון לימודים בחו"ל,עם מספר מתחרים.אני מרגיש עייף,וסובל ממיגרנות ושילשולים לאחרונה(באופן כללי אני סובל ולאחרונה יותר). אני יודע שבתקופה הקרובה(בן שבוע וחצי לחודש),אני אהיה חייב להיות חזק,ע"מ להמציא בזמן מסמכים שונים לנותני המענק ולעמוד בראיונות השונים שנקבעו לי.העניין שיש הרבה אינטריגות והרבה בעיות בדרך לקבלתו,ואני מרגיש חלש נפשית מכדי להתמודד עם זה.בנוסף לבעיות הפיזיות שציינתי.אני לא אשגה כשאומר שהמענק הזה יקבע את עתידי.אם לא אקבל אותו לא אוכל ללמוד בחו"ל ובארץ אינני יכול להתקבל ללימודים בתחום זה. מה אני יכול לעשות?אני מיואש רק מהמחשבה על הצורך לדחוף את עצמי ולהחזיק מעמד בתקופה המלחיצה הזו.

ללא שם שלום זה באמת הזמן לאסוף את כל הכוחות והעזרה האפשריים. כדאי לשוחח ולהיות בחברת אנשים קרובים שיכולים לתת חיזוק. כדאי לאכול ולישון בצורה מסודרת עד כמה שאפשר. אפשר להיעזר בתרגילים להרפיה עצמית, או אפילו לפנות לעזרה פסיכולוגית קצרה בתקופה הקרובה. אפשר להיעזר במטפלים שהתמחותם בנושא סטרס, לחץ, ובטווחים קצרים וממוקדים. אפשר גם לפנות לרופא המשפחה ולבקש כדור הרגעה לשעות שאינך מתראיין כדי להרגיע את המערכת הפיזיולוגית. אתה מגיב בצורה תואמת לגודל האירועים, מאחר ואתה אומר שכל עתידך תלוי בהם. במצב כזה בהחלט כדאי להיעזר ולא להישאר לבד עם ההתמודדות. אגב, סביר להניח שגם כאן יש בוודאי עתיד ופתרונות למצבים השונים שעלולים להיווצר, אבל זה כבר סיפור אחר. לפעמים כשמאוד מתרכזים במטרה, לא רואים את התמונה השלימה. בהצלחה בתהליך ד"ר אורן קפלן

האם קיים באתר זה או בכלל, פורום פסיכיאטריה פעיל? תודה.

ל למיטב ידיעתי הפורום אינו פעיל כעת לאחר עזיבת הפסיכיאטר. כדאי לנסות באתרי יעוץ אחרים בתחום זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי, כתבתי לך כאן בעבר ולאי מייל. אשמח לקבל את תגובתך בענין מסוים. החלטתי לסיים את הטיפול הפסיכותרפויטי שאני נמצאת בו למעלה משנה. זאת בעקבות מריבה שפרצה ביני לבין המטפלת ובאופו עקיף הצטברות של תחושות. אני מרגישה שהקשר ביני לבין המטפלת נעשה אישי מדי. בפגישה האחרונה שלי עם המטפלת , הסברתי לה משהו מסוים שחשבתי עליו, ושאלתי אותה האם היא הבינה למה התכוונתי..והיא ענתה "דברי.." אז שאלתי אותה האם היא מתכוונת לענות לי והיא שתקה. שתיקה שנמשכה מס' דקות, אמרתי לה שהיא מתעלמת ממני וזה מזלזל ופוגע בי. היא שתקה. זה ממש עצבן אותי, אז אמרתי לה בציניות שאני מבינה שהיא לא אמורה לדבר או לענות לשאלותיי שהיא בעצם אמורה להנהן ואני לדבר. כעסתי מאוד. שתקנו כ-עשר דק' שבזמן הזה היא ניקתה את המשקפיים שלה. הפכתי להיות גועלית, סרקסטית וצינית. היא קטעה את השתיקה באומרה "כדאי שנסיים את הפגישה, את לא צריכה לשלם לי היום" רשמתי לה שיק. היא התחילה להסביר לי משהו בעניין אחר, אז אמרתי לה שהיא סותרת את עצמה.. היא כאילו מבטאת אכפתיות אבל אם היא לא מדברת על מה שמפריע לי אז לא ממש אכפת לה.. היא נשארה סבלנית להצהרות שלי עד שבשלב מסוים היא "חטפה" קריזה ואמרה שאני מעוותת את דבריה.. שהיא לא מוכנה לקבל את זה שאני אומרת שהיא מתעלמת ממני כי היא הרבה פעמים אחרות לא התעלמה כמו שהיא הייתה בחו"ל באותה פעם והתקשרתי אליה ( בגלל מה שקרה עם ההורים- זה היה מקרה חירום) אני מצידי אמרתי לה שזה לא מצדיק את ההתעלמויות הבודדות שלה שאני בניגוד אליה לא מתעלמת מאף אחד וגם אף פעם לא. היא התפרצה, שהיא לא אידאלית והיא לא תצליח לעמוד באידאלים שלי, שטוב שזה קרה כי עכשיו אני אבין את זה. היא ממש איבדה שליטה..ולאחר שהיא סיימה את דבריה (זה די היה בצעקות) היא אמרה שעכשיו "באמת סיימנו את הפגישה והיא ליוותה אותי לדלת . אפשר לומר שהיא טרקה את הדלת מאחוריי. אני חושבת שהיא אוהבת אותי, ואכפת לה ממני. היא הרבה פעמים בפגישות שלנו עשתה דברים שהיא לא עושה בד"כ (וגם ציינה את זה) היא היוותה באיזשהו מקום דמות אמהית עבורי, דמות שאמא שלי מעולם לא מילאה בצורה ראויה. היא תמכה בי..וגם נתנה עצות לעיתים..אני לחצתי על זה. היא עשתה בשבילי מעל ומעבר..נראה לי שאכזבתי אותה. אני אוהבת אותה ומעריכה אותה..אבל אני חושבת שהטיפול צריך להסתיים. אמנם נקשרתי אליה וחלו שינויים בי, מודעות גבוהה יותר אפילו אם לא שיניתי דפוסים הרסניים. בעצם לפי מה שהיא אמרה היא ראשית כל "זכרה" לי את חסדיה, ושנית כל, היא הפנתה נגדי דברים שאמרתי כמו שאיפה לשלמות. אגב, הודעתי לה על הפסקה לחודש, היא נשמעה מאוכזבת והיא הצטערה על כך. אני מתכוונת בשיחה הבאה להודיע לה על סיום הטיפול. שאלתי אותה אם אוכל לשלוח לה מכתב והיא אמרה שלא. אני רואה בזה התעלמות וסתימת פה. אני מפחדת לסיים את הטיפול, חוששת מנסיגה. מה דעתך? האם תהיה זאת החלטה נכונה לסיים את הטיפול? תודה מראש, דלית

אל תסיימי את הטיפול. י שלי הרגשה שאתן צריכות לדבר לסגור את המריבה ביניכן. לא יודעת, פסיכולוגים הם בני אדם, כנראה שאת יקרה לה וחשובה ולכן היא עירבה קצת רגשות. אם את לא מרגישה התקדמות אז תעזבי אם את מרגישה כן התקדמות ושינוי לטובה תשארי. אבל אם את עוזבת אל תשאירו את הדברים ככה עומדים באויר לפחות תסגרי את זה איתה כדי שלא תתחרטי בהמשך שהדברים נשארו פתוחים...

דלית שלום אני לא נוטה להמליץ לאנשים לסיים או להישאר בקשר מבלי היכרות יותר עמוקה עימם, בעיקר במצבים מורכבים כמו שאת מתארת. בדבריך יש הרבה היסוס ואמביוולנציה וכנראה שאת צריכה עוד קצת "להתבשל" עם הנושא. החלטת להיפרד, לכי עם זה בינתיים. היפגשי עם הפסיכולוגית, נסי לעבד איתה את מה שקרה כדי שגם אם יש סיום הוא יעשה בצורה טובה שתשלים טיפול שתרם לך ואת בסך הכל מרוצה ממנו. אל תכנסי לעקרונות "גדולים", נסי לתת לתחושות שלך להוביל אותך בצורה פתוחה. אין ספק שעברתן משבר מסויים. עכשיו צריך לראות כיצד הוא יסתיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

כיצד יכול בן אדם להעריך בצורה גסה את יכולתו ההיפנוטית עוד לפני שהתהפנט בחייו כלומר : לפי גורמים אחרים. *בצורה גסה כלומר: יכולת טובה, גרועה , בינונית מדהימה וכדומה

סמי שלום תרגיל לדוגמא: בצע את התרגיל הבא. אל תתבונן בינתיים בהודעת ההמשך שכתבתי. עצום את העיניים והחזק את הידיים ישרות קדימה באויר זו ליד זו מבלי שיגעו זו בזו. דמיין שעל יד אחת עומדת משקולת כבדה של 10 ק"ג. דמיין ממש את המשקולת והכובד שלה. דמיין שליד השני מחובר בחוט בלון הליום שמתרומם למעלה ועושה את היד קלה. בצע כעת את התרגיל למספר דקות בעיניים עצומות. בסיום התרגיל אל תזיז את הידיים ורק פקח את עיניך. אח"כ קרא את ההודעה הבאה.

סמי ישנם מבחנים רבים לבדיקת היפנוזטיביליות (יכולת להתהפנט). לא הייתי מתבסס על תוצאה של מבחן אחד, וזה גם תלוי במקום, בזמן, בדמות המהפנט ועוד. במבחן שהדגמתי לך האשליה של המשקל הכבד ביד אחד והקלות ביד השניה גורם לכך שהידיים שהתחילו מאותה נקודת מוצא יזוזו למטה ולמעלה בהתאמה. תופעה זו נקראת אידאו-רספונס כלומר, מחשבה שגורמת לתגובה, ובמהותה היא קשורה ליכולת דמיון מודרך והיפנוזטיביליות. כאמור יש שיטות רבות נוספות, חלקן ניתן לביצוע רק בתוך תהליך היפנוזה וזאת כמובן אפשר לעשות רק בעזרת מהפנט. בעיקרון, כל אחד יכול להתהפנט, אולם עומק הטרנס בהחלט משתנה בין אנשים. תוכל לקרוא עוד על היפנוזה במאמר הבא: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, יש לי חבר כחצי שנה ואפשר לומר שבלשון המעטה אנו לא ממש מתסדרים. אנו מאוד אוהבים אחד את השני, אך כל כמה ימים אנו רבים על שטויות אבל ממש... החבר שלי הציע שנלך לטיפול זוגי. האם בגילנו הצעיר (26) ולאחר חצי שנה כדאי ללכת לטיפול? אני תוהה אם בשלב זה אנו הולכים לטיפול מה יהיה אח"כ. האם לא כדאי לוותר על קשר בו שני בני הזוג פשוט לא מתאימים או לא מסתדרים ולעבור הלאה עם כל הקשיים. באמת הייתי רוצה לפתור את הבעיות שלנו...אבל לטיפול? עכשיו? אנו לא נשואים או המון שנים יחד.. מה עושים? האם גישתי מיושנת.

יונית שלום. התשובה 1) כן 2) כן. כן, כדאי ללכת לטיפול וכן, כנראה שגישתך אכן מיושנת (-: זה הזמן האידאלי ללכת לטיפול זוגי מאחר וכעת אפשר לבנות תשתית טובה לעתיד. כשזוגות נשואים מגיעים לטיפול זוגי אחרי משבר בד"כ צריך לפעול בתנאים קשים של משבר אמון. פגשתי זוגות רבים שהגיעו לטיפול לפני החתונה ועשו תהליך חשוב מאוד עבור הזוגיות והעתיד המשותף. גיל 26 אינו עד כדי כך צעיר ואם את רואה בקשר עתיד רציני הצעתו של חברך נראית לי נכונה. לכל היותר, תפנו לכמה מפגשים, ואם תראו שזה מספיק לכם, הרווחתם. השאלה ממה את נרתעת. הפניה לטיפול צריכה בהחלט לבוא ממקום חיובי של בנית הקשר ולא ממקום שלילי של "איזה בעיות קשות יש לנו". יש לכם חלון הזדמנויות לשפר את הקשר ואת עתידכם המשותף, אינני רואה מדוע לא לנצל אותו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, לפני כ-4 חודשים התחלתי טיפול פסיכולוגי, בעקבות מספר שאלות מהותיות ובעיות קיומית :) שנוגעות בעצמי... כעת לאחר 4 חודשים אני חשה במין שינוי קטנטן, אך אני לא מרגישה שנגעתי במקומות מאוד עמוקים בתוכי, שעוד לא חשפתי את עצמי באמת. המטפלת שלי הציעה לי טיפול הומאופתי כדי למוסס את המחסומים הללו. שאלותי הן: 1. כיצד יודעים שהמטפל הוא באמת טוב, האם הוא באמת נוגע עמוק בתוך הנשמה? (המטפלת שלי לא כ"כ מאמינה שחשיפת השורש כי היא טוענת שאנו לא יודעים בוודאות מה השורש, ועל כן יותר חשוב שנלמד למגדרו או להיות במודעות). לי נראה שקצת חסר ידיעת השורש. 2. אני מתחילה באיזשהו מקום לא להיות מרוצה ממנה (ואני לא מסוגלת לומר לה זאת) -האם זו העברה נגדית? 3. האם טיפול הומאופתי יחד עם טיפול פסיכולוגי אכן יכול לסייע? אני קצת מוטרדת שאני מבזבזת את זמני, אני מאוד רוצה לעבוד ולפתור את בעיותיי. אבל אני צריכה מטפל טוב כדי לסייע לי בדרך הזו, אני חושבת שיותר מהכל אני תוהה אם היא מתאימה לי? ואיך אני יכולה לדעת זאת.. (מלבד תחושות בטן?) תודה, ירדנה.

היי.... דבר ראשון 4 חודשים זה לא תמיד מגיע למקומות עמוקים בנפש. לפעמים צריך לקלף קליפות חיצוניות על מנת להגיע למסביב של הגרעין. אבל אם את מודעת למה שאת רוצה לדבר איתה ואת לא מדברת אז תשאלי את עצמך למה, האם באמת את חשה איתה בנוח? או שאולי את לא חשה עם עצמך בנוח? אולי תדברו על כך, מה את אומרת? דבר שני להיות מרוצה מהפסיכולוגית שלך זה לא מעיד בהכרח על ההעברה, (העברה נגדית אגב זה העברה שפסיכולוג עושה אל מטופל)

ירדנה שלום קשה לדעת האם מדובר בתקופה קצרה מדי של טיפול ושאת פשוט זקוקה לעוד זמן, או שבאמת הקשר המקצועי והאישי ביניכן אינו מתאים לך. שתי האפשרויות אפשריות וזה מציב מלכוד שקורה פעמים רבות. לעיתים תהליכים לא מודעים והגנתיים מונעים היחשפות וכניסה חזקה לתוך הטיפול. במקרה כזה רק תהליך איטי וארוך טווח יאפשר להמיס את ההגנות. אני לא חושב שטיפול הומאופתי יזיק אבל אישית, אין לי כל נסיון או ידע על תרומתו לטיפול הפסיכולוגי. אני מציע שלמרות אי הנעימות תציגי את הסתיגויותיך בפני המטפלת, בקשי ממנה הסברים על הטיפול המוצע לך, ונסי לסמוך על האינטואציה שלך כפי שהיית עושה בכל מפגש בינאישי אחר. אם בתוך תוכך את מרגישה שיש מחסומים שאת שמה, וזה העניין העיקרי, כדאי להישאר ולהתמודד עם העניין. אם את מרגישה שזה פשוט "לא זה", אולי כדאי להחליף פסיכולוגית. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום. גם המטפלת שלי הציעה לי לשלב טיפול הומאופטי בטיפול הפסיכולוגי. אני ממש לא מאמינה בסוג כזה של טיפולים, אבל חוץ מזה אני מאד מרוצה מהמטפלת שלי. הבטחתי לה לחשוב על הענין ההומאופטי, אבל אק כדי לצאת ידי חובה. אני חוששת להעליב אותה אם אני אומר מה בדיוק אני חושבת על סוג כזה של טיפול. אפילו כבר חשבתי ללכת על זה רק כדי לרצות אותה. מה דעתך?

זה נורמלי לאהוב ככה? זה נורמלי להתרגש נורא לפני פגישות עם הפסיכולוגית רק כי אני הולכת לראות אותה? והשאלה הכי הכי גדולה זה נורמלי שאני רוצה להמשיך להרגיש ככה?????????????????????????????????

קראתי את הודעתך. התשובה שלי איהנה מקצועית, ואינני עוסק בתחום, ובכל זאת יתכן ותרצי לקרוא אותה. לדעתי,לא ניתן לצמצמם מפגש עם פסיכולוג, למפגש רגיל עם אדם שני. בניגוד למפגש רגיל בין אנשים, המפגש עם איש מקצוע, מעמיד מעצם מהות המפגש את המטופל "כמסמר הערב" ואובייקט השיחה. יתר על-כן, המטופל באמצעות הפסיכולוג, נפגש יותר מכל עם עצמו. אפשר אולי לומר כי המטופל הוא "האדם השלישי" בחדר, כיוון שניתנת לו האפשרות לקבל משוב מהפסיכולוג על נושאים שעולים אצלו, ולהעריך אותם מחדש. יתכן וההתרגשות היא תוצאה של מפגש מחודש עם עצמך, בצורה מעמיקה שעד היום לא חווית, יתר על-כן, הציפייה שנבנית אצלך ממפגש למפגש מעידה על החשיבות שאת מייחסת למפגשים. לי מנקודת ראות בלתי מקצועית ובלתי מחייבת, התופעה נראית לי בריאה.

איזה ניתוח יפה וחכם, אתה לא רוצה ללמוד את המקצוע? בעצם עם כזה ניתוח אתה בכלל לא צריך. אני חושבת שאתה צודק, אבל שאני לא מחוברת ממש למטופל השלישי זה שאיתו אני נפגשת באמת- אם לזה התכוונת.... אני מחוברת אלייה- לפסיכולוגית שלי, שנכון משקפת אותי ב"ראי" אבל כנראה שעדין הצינור שלי אליי. וואו אני חושבת על התשובה שלך.... ולא משנה.... תודה זה מקסים באמת.... כשיהיה לי זמן אני אחשוב על זה אולי ((:

ה.ע. שלום בהמשך להתכתבות הקודמת שלנו אני מרגיש שאין לי הרבה לחדש לך בנושא ההעברה. בכל זאת אני מרגיש שהתשובות שלי אינן מספיקות ושאת נותרת עם התסכול או תחושת הכאב. הייתי רוצה לבדוק איתך בזהירות אפשרות נוספת, מעבר לנושא ההעברה שעלה בהודעותיך. תרגישי חופשי לשלול את העניין, מאחר ובכל זאת אני לא באמת מכיר אותך. ההתכתבות החוזרת ביננו, ובעיקר העובדה שלא חלה בה תזוזה של ממש מן העמדה הראשונה בה היא התחילה מעלה אצלי שאלה בכיוון אחר, וזה עד כמה באופן כללי את יכולה להיכנס לנתיבים של מחשבות ונושאים שמטרידים אותך מבלי יכולת להפסיק לחשוב ולהתעסק בהם. כלומר, אולי יש לך נטייה לחשיבה אובססיבית וזו משליכה על נושאים שונים בחייך, בין היתר ובאופן טבעי גם על קשריך עם הפסיכולוגית. במידה ויש משהו בכיוון הזה, כדאי לכוון גם את הטיפול לנושא סגנון החשיבה הזה, ופחות למקום עצמו בו את פוגשת אותו. שוב, במידה וזה לא מתאים, תשכחי מההודעה הזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

ה.ע. שלום, ראיתי את הודעותייך , אלו והקודמות ולא האמנתי שאני קוראת אותם. הוצאת לי את המילים מהפה. אני עוברת חוויה זהה בדיוק למה שתארת, וקצת מאוכזבת מכך שד"ר קפלן מדבר על הבעיה כאילו מדובר באיזושהיא אובססיה. לדעתי, כמו שהרפואה לא יודעת עדיין את כל התשובות, וישנן תופעות לוואי לתרופה, כך הפסיכולוגיה שעוזרת הרבה כל כך כמו שתארת, לא מצאה פתרון אמיתי, לתופעת הלוואי של התלות, ההתאהבות,אפילו על גבול הארוטיקה שתארת. לצערי, אני חוה באופן זהה בדיוק את הכאב עליו דיברת, ועשיתי בדיוק את אותם נסיונות של שינוי המינון , שכתוצאה ממנו הרגשתי כפי שכתבת "שהיא כבר לא שלי". תשובתו של ד"ר קפלן, ושל פסיכולוגים נוספים היא, שתחזרי עם השאלה לטיפול, אבל אני מניחה שעשית זאת שוב ושוב ודבר לא עוזר. מצד אחד את מרגישה שמבחינת הבעיות שלשמן הגעת, אלו נפתרו, אבל את לא יכולה לקום ולעזוב. דיברתי לאחרונה עם שני פסיכולוגים, שאמרו שלעיתים הם לא ממליצים לחבריהם ללכת לטיפול , בגלל נושא התלות וחוסר היכולת להתנתק, ושזה יכול לקחת שנים.כשבעצם מה המטרה של השנים הללו? אני בטוחה שאת שואלת את עצמך כל הזמן מה יהיה ומה לעשות עם זה ולא יודעת. אני בטוחה שיש הרבה אנשים עם בעיה דומה. לפעמים יש בי כעס גדול על הענין הזה שהפסיכולוגים לא רק שבוחרים להתעלם ממנו במקרה הטוב, אלא אף טוענים שזה חיוני לטיפול, או פותח דברים , השלכה , העברה וכל השאר. אם מתחשק לך את מוזמנת לשלוח לי מייל.

שלום אני עוסקת במקצוע טיפולי.ולאחרונה מרגישה משיכה גדולה מאוד למטופל שלי,שמגיע אליי יחסית פעמים רבות.(למרות שאין בינינו מגע פיזי כלשהו). יחסי המין שלי ושל בעלי סבירים,אבל מאז שהתחלתי להרגיש את המשיכה הזו למטופל,אני מפנטזת על המטופל בזמן שאני שוכבת עם בעלי.יחסי המין הפכו תשוקתיים הרבה יותר. הבעיה שאני מרגישה שאני משקרת בכך שאני בעצם מדמיינת את המטופל ולא את בעלי.אני יודעת שפנטזיות הן חיוביות,אבל גם אם מדובר במטופל,וגם אם זה לאורך זמן(כחודש),זה נורמלי? האם כדאי לי לספר לבעלי?או להפסיק את הטיפול במטופל(למרות שבזמן הטיפול המשיכה אינה גורעת ממקצועיותי)?

מ. שלום חובתו של מטפל לדעת להבחין מתי נושאים שעולים בטיפול מתנגשים עם חייו ותחושותיו הפרטיים ולטפל בעצמו בהתאם. זו הסיבה שאנשים שעוסקים במתן טיפול צריכים לעבור בעצמם תהליך טיפולי להגברת המודעות העצמית. אני מציע שתגשי לקבל הדרכה אצל איש מקצוע מיומן בתחום בו את עוסקת. בשלב הזה כדאי לא לעשות שינויים בחוץ עד שאת מבינה עד הסוף מה משמעות האירועים שבפנים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא רוצה לפנות לאיש מקצוע כלשהו בשלב זה .המשיכה לא מפריעה לתיפקודי המקצועי,ולא ליחסים הזוגיים שלי.רק רציתי לדעת האם זה נורמלי,"להעדיף"פנטזיה על גבר אחר(ועוד מטופל),לתקופה ,מאשר את בעלי?ואגב זה לא קרה לי בעבר.

היי ראשית כל תודה! אני: חזרת לפני כחצי שנה מחו"ל, חייתי שם שנתיים נהדרות שבמהלכן ניגשתי לטיפול פסיכולוגי עם מטפלת נהדרת, השתנתי מקצה אל קצה, חיי נהיו פשוטים יותר ומלאי תקווה ועכשיו משחזרתי לארץ אני מרגישה שלא נשאר זכר מכל מה שלמדתי שם ומהאישיות היפה שהתפתחה בי. המצב בארץ: הלחץ האבטלה, השיבה למקום שהפך לזר גרמו לי להיסגר ולחזור לדפוסי התנהגות קדומים שהכרתי בעצמי לפני הטיפול, השאלה שלי היא: אני יודעת שפסיכולוג טוב עוזר! נוכחתי! אני בת 24 ומשתכרת במשכורת מינימום ושוכרת דירה לבד, יש מקום אחר בו אוכל להיעזר במטפל מבלי לשלם 300ש"ח לפגישה?

קופ"ח או שירות ציבורי של העיריה בה את גרה בהצלחה, אלדר

תודה אלדר, בקופת חולים אין סיבסוד כספי של פסיכולוג מטפל, מה שהם מציאים זה שתשיג הפניה מרופא המשפחה, אני לא רוצה שזה יירשם לי בתיק הרפואי.

מאיה שלום נסי לפנות לסניף קופת החולים באזור מגוריך ובררי אילו שירותים פסיכולוגיים הם מאפשרים. בנוסף תוכלי לפנות לכל מרפאה ציבורית באזור מגוריך, מרפאות בריאות הנפש של משרד הבריאות או מחלקות חוץ בבתי החולים הכלליים והפסיכיאטרים ברחבי הארץ שנותנים בד"כ שירות לקהל הרחב. כמו כן יש גופים ספציפיים שנותנים טיפולים לאוכלוסיות יעודיות כגון שירותי ייעוץ לסטודנט באוניברסיטאות, עמך לניצולי שואה ודור שני, ועוד. אפשר גם לצלצל לאגף הרווחה בעיריה ולברר אילו אפשרויות יש במסגרת העיריה לטיפול, יש הבדלים בין רשות אחת למישניה. מקווה שתמצאי פתרון באחת האפשרויות הללו. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה, שאלה נוספת: אם אני אפנה לעזרה ממשרד הבריאות או דרך רופא משפחה הדבר יירשם לי בתיק האישי ויכול להיות גלוי לגופים ממשלתיים או אחרים? אפילו גורמים תעסוקתיים המבקשים להפוך מידע חסוי לגלוי?

שלום לכולם. יש לי חברה חודש וחצי, ואנחנו נהנים אחד מהשני מאוד, צוחקים, אוהבים, וכיף לנו ביחד. בפעם האחרונה שהייתי איתה במיטה, היא נשכה לי בהתחלה את הרגל (באזור הירך). לאחר שעשינו את מה שעשינו, העברתי יד מלטפת על הפנים שלה. היא תפסה את האצבע שליטפה אותה, הכניסה אותה לפה... ואופס... בהתחלה קצת מצצה את האצבע ואח"כ נשכה. לא עברו 10 דקות, והיא "מצאה לנכון" לנשוך אותי באף ובחזה. שלא תבינו לא נכון, היא לא עשתה את זה בצורה כואבת, והכוונה שלה היתה ברורה. המוזרות הקטנה של מעשה הנשיכות שלה, עלה אצלי רק בגלל הכמות "שספגתי", ובעיקר שבעבר היא לא עשתה דבר דומה לכך. עכשיו, אין לי בעיה עם זה, והגוף שלי - שלה, אם היא אוהבת את זה, קדימה! השאלה שלי פשוטה - האם יש איזשהו הסבר פסיכולוגי, "לצורך" לנשוך את בן הזוג שלך? אני מבין שאינכם מכירים אותי או אותה או את הסיפור שלנו באופן פרטני, ובהחלט אסתפק במידע כללי, אם הפסיכולוגיה כלל עוסקת בכך. תודה מראש, כוכב הצפון

כוכב שלום הייתי נזהר מלהדביק הסברים פסיכולוגיים ללא היכרות מבוססת יותר. כשהאמון בינכם יעמיק תוכל לברר איתה בצורה ישירה וטקטית את העניין ואולי תקבל תשובה עניינית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך ד"ר נכבד! אני בן 20, משרת בצה"ל. אני כבר זמן רב סובל מקשיים חברתיים. לאחרונה נפרדתי ממטפל אישי במסגרת הצבאית-לפני שלושה חודשים,[סיוםהטיפול לא היה תלוי בי וככל שזה היה תלוי בי היה אמור להימשך עד תום השירות-אך המטפל היה חייב לעבור לתפקיד אחר] האחרון פנה בשמי, למרכז לבריאות הנפש באיזור מגוריי שנאות לקבלי חרף היותי חייל. ביצעתי אינטייק והוחלט שאטופל באופן קבוצתי. המצב הוא כזה, הקבוצה נפגשת אחת לשבוע במפגש של 60 דקות בדיוק ומונה כתשעה משתתפים, הועלתה מס' פעמים הצעה להאריך את משך המפגשים אך נענינו בשלילה, וזאת בנוסף לכך שהקבוצה עובדת רק כשבעה חודשים. המצב שבו אני מטופל במסגרת אזרחית באופן קבוצתי , לאחר פרידה שלא הייתה בזמן הנכון ,לאחר היכרות ממושכת, אני חש עצבות,עצבנות ובעיקר חוסר אונים וייאוש כי הנה עברה עוד שנה ושום דבר לא השתנה וכנראה שלא עומד להשתנות כי הקבוצה לא נותנת את המענה הדרוש שייתןחמצן לעוד שבוע של התמודדות בניגוד לטיפול האישי-פרטני. בנוסף לכך מפגשים שאני מחסיר אני צריך "להשלים" לבד בעוד ובמגרת הפרטנית המטפל ומטופל נעצרו באותה נקודה עד שיתפנו לפגישה הבאה. אך יחד עם זאת אני מודע לתרומה ולתועלת של טיפול קבוצתי , אך עולה שאלה , האםזה לא מוקדם? כי לדעתי אין לי עוד את הכלים להתמודדות ללא הקבוצה/מטפל כך שהקבוצה תוכל לשמש כקפיצת מדרגה. בנוסף לכך, פעילות הקבוצה קצרה ולא נראה לי שבזמן קצר כ"כ יקרה משהו אם בכלל, בינתיים אני הולך אחורה... במסגרת הצבאית, המצב רע, אין פסיכולוגים פנויים ביחידה בטענה שיש רק פסיכולוגית אחת,[במקום שניים] היא "עמוסה", אך סדר יומה קצר יותר מכל איש סגל אחר, אפילו לעומת הרופא במרפאה, ולא עובדת ע"פ שעות העבודה המקובלות ע"י מפקדיה. ויותר מכך, המטפל הקודם פטר את הצבא מאחריותו על טיפול פסיכותרפי ארוך טווח לחיילים בשירות חובה וקבע כי חובתו היא לענות על צרכים הסתגלותיים בלבד. דבר שנגד את השירות שנתן לי ולחיילים נוספים ,אני מרגיש שכאילו עשו לי טובה. ואם כך, אכן הדבר, מדוע צריך שני פסיכולוגים, בזמן שהפסיכולוגית הנותרת לא נותנת זמןשיחה לSOS שלי למרות שהתבקשה לכך, ממשיכה לטפל בטיפול פסיכותרפי ארוך טווח, וטוענת כי היא מאד עמוסה שאף אין לה חצי דקה להסביר לשירות האזרחי על הליך ביוקרטי שהצבא דורש. מיואש, מבולבל, ואין אמוןבאף אדם בכלל ובפרט באלו המייצגים את עצמם כאנשי בריאות הנפש. מקווה לתשובתך, גל

גל שלום מפנייתך עולה בבירור שהטיפול הקבוצתי, גם אם מתאים ומעשיר אותך, אינו מספיק למלא את צרכיך. כל שניתן הוא לנסות ולפנות למנהלי המרפאות הצבאית והאזרחית בהם אתה מטופל, להסביר את מצוקתך, ולבקש שישלבו אותך במקביל לקבוצה גם בטיפול פרטני. במידה וזה לא מצליח אולי כדאי לבקש התערבות של אדם סמכותי ומבוגר יותר, למשל הוריך או קרוב משפחה אחר, שיתקשר ויגיע לאותם מרפאות, בעיקר במסגרת הצבאית, וינסה לקדם את עניינך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום רציתי לקבל את הטלפונים של הפסיכולוגיים הקליניים המתמחים בארץ בטיפול פסיכולוגי בפדופילים. האם אפשרי טיפול פסיכולוגי בלי טיפול תרופתי בסטיה זו? תודה

יוסי שלום אני לא מכיר פסיכולוגים המתמחים בנושא. כדאי לפנות למרפאה לבריאות הנפש הקרובה למקום מגוריך ואולי הם יידעו לתת הפניה מתאימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

דווקא נראה לי שבשב"ס (=שירות בתי סוהר) הוא יוכל לקבל את ההפנייה הכי טובה שיש -:)

שלום לכולם, אני בשנות העשרים המוקדמות והיה לי קשר שהסתיים רשמית לפני כמעט שנה וחצי, היה לי קשה מאד להתמודד עם זה, הקשר היה משמעותי לי ואולי גם לא הכי בריא בלשון המעטה כי לא הייתי רגועה ויציבה בתוכו, פחדתי כל הזמן מנטישה. בשנה וחצי האחרונות חזרנו כפעמיים בעוד בן זוגי הוא הראשון לחדש את הקשר והראשון לסיימו כעבור כמה חודשים ותמיד בתחושה שהוא מרגיש שזה לא זה.... אני איפשרתי לזה לקרות כי תמיד האמנתי שהוא אוהב אותי רק שהוא עדין לא מבין את זה.. ושהאהבה תנצח.. ושאני כל כך מיוחדת שהוא יווכח בזה בתקופות ביניים, כל אלו מניעי אגו טהורים, אבל חזקים מספיק כדי להרוס אותי כל פעם מחדש. אני לא יודעת כיצד לסיים את זה אחת ולתמיד, אני פוחדת לא לאהוב יותר אחריו, עם כל ההרס, אני רגילה אליו ויש בזה מן הנחמה... אני מבקשת עצה - איך להפסיק להאשים את עצמי כל פעם מחדש? אני מבינה שיש לי חלק בזה ומסרבת להכריז על עצמי כקרבן, מה החלק שלי? איך סוגרים מעגל בלי משקעים מיותרים? איך יודעים מתי זה בריא ומתי כפייתי? מהו הגבול?

מיכל שלום בסך הכל נשמע שאת מודעת למה שקורה לך, וכן לחלק שלך בסיפור, שאולי בכלל כבר לא קשור לבן זוגך לשעבר, אלא לאיזה דיאלוג שלך עם עצמך בנושא דימוי ותפיסת עצמי. את מודעת לכך שהקשר אינו מיטיב איתך, ובכל זאת את מתקשה להיפרד ממנו. אולי יש לך קצה חוט להסביר לעצמך את הנטייה הזו לסוג של הרס עצמי, ואולי השלב הראשון בדרך לפרידה הוא להכיר בכך שזו הכותרת למה שאת עושה לעצמך. אם זה לא עובד לבד, אולי כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי לעשות את התהליך בצורה מסודרת. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיה של הרבה זמן של חרדת נהיגה. אני לא נוהג הרבה אבל כשאני נוהג אני נכנס למצב של לחץ כמו לפני מבחן. היידים שלי נעשות קרות והגוף מזיע. זה נהיה מורכב בנסיעות ארוכות כי הגוף מתוח לאורך זמן ומתעייף. אני מכריח את עצמי לנהוג אבל זה לא עוזר הרבה. אני לא נוהג גרוע אבל ברגע שמשהו לא מסתדר לי בנהיגה כמו הסתבכות עם הדרך או בעיות במקום חניה אז אני נלחץ יותר ואני פחות שם לב לדרך. יש לי כבר רשיון לא מעט זמן אבל בקושי יצא לי לנהוג. אודה לכם אם תתנו לי עיצה.

אבג שלום חרדת נהיגה היא דוגמא אופיינית לחרדת ביצוע כגון חרדת בחינות, קושי להופיע בפני קהל, לעיתים חרדת גבהים ועוד. ניתן לטפל בעניין בד"כ באופן ממוקד בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. ניתן גם לשלב היפנוזה ושיטת EMDR יעילות ומהירות הטיפול תלויה במידה בה החרדה הזו ממוקדת רק בנהיגה. במידה וישנן בעיות פסיכולוגיות גם בתחומים אחרים של החיים יתכן שכדאי לפנות לטיפול כוללני יותר. תוכל לקרוא את המאמרים הבאים הרלוונטיים לנושא: http://www.psychologia.co.il/anxiety2.htm http://www.psychologia.co.il/emdr.htm http://www.psychologia.co.il/short.htm http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

דבר שמאוד מעורר בי חרדות בתקופה האחרונה...... היא האימרות המפחידות והמטומטמות של אבא שלי.... בגלל שאיין לו מה להציע לאישה...עתידית... הוא נכשל בכל שיחה של מישהי שרצתה להכיר אותו (דרך מודעה בעיתון)... כי הוא לא מדבר...בצורה אינטלגנטית כזו...יש לו קשיי שפה...אבל לא כמו של עולה חדש... אלא אייך להתנסח יפה אני חושב... אז איין לו מה להציע...איין לו רישיון נהיגה...והוא לא ידען גדול...(כלומר טיפוס די משעמם-גם אותי לפעמים אבל אני נחמד אליו תמיד) והוא לא "חתיך הורס"...קצת סובל מעודף משקל... והוא עצלן כזה..הוא רוצה שהיא תבוא אליו קודם...בחחח... והוא גם לא עובד (בפנסייה ונשים לא אוהבות דבר כזה).... (תודה לאל שיש לי עבודה-זה מציל אותי-אני בורח מכל הפחדים בבית..תכף תדעו מאיזה פחדים!).. ועכשיו לעניין למה שמפחיד אותי: הוא מדבר איתי כאילו 5 שנים קדימה... אומר דברים כאלה : נצטרך לתת לה משהו (לאישה העתידית) אז פעם הוא מדבר על לקנות לה רכב.... או לטוס על חשבונו לחו"ל והכי גרוע..להכניס אותה לירושה המשפחתית... אני חרד מיזה מאוד מאוד! זה עולה לי בבריאות...כי אני פוחד יום אחד למצוא את עצמי מרומה בגלל מישהי רעה שתצליח לסדר את אבא שלי... ואני אמצא את עצמי בלי כלום......! אז אם זה הוא הולך אליה?< זה מה שיש לו להציע...?.. אני הזהרתי אותו שלא ילך עם זה למישהי .בפגישה ראשונה....! אם היא תהייה רעה מפנים היא תנצל אימרות כאלה אני כל הזמן מדמיין את עצמי בגלל זה...פשוט מאבד קשר עם המציאות של היום...ורואה את עצמי חסר בית וכסף....ולא יודע לאן ללכת..כי נשארתי בלי כלום בגלל שאבא שלי היה טיפש...ומישהי ניצלה את זה אני ממש חי בפרנויה לפעמים...וזה גורם לי לרעד בגוף...לזיעה מוגברת...לנשימות עמוקות...לפסימיות ולקדרות.... בגלל זה אני כול יום לוקח כדור קלונ'קס...כדור נגד חרדות ...ודיכאון...זה גורם לי להיות הרבה בהיי HI הרופאה שלי אמרה לי שאני טיפוס חרדתי....(יעני סובל מחרדה מוגברת) אני מרגיש שבגלל התרופה אני יותר רגוע..וזה מה שחשוב לי ואני מנסה לשים פס על העולם ומה שיהיה יהיה..! עכשיו בגלל כל הדיבורים האלה...זה עשה אבל משהו מאוד טוב....שקרה לי...במחשבות.... אמממ...אני לא פוחד פתאום להוציא על עצמי כסף לפינוקים מדיי פעם.... אני אוכל מדיי פעם ארוחות על הכיפאק'... ואני אסע להופעות מדיי פעם ב13 לשביעי אני נוסע להופעה (של אביב גפן) ואני כמעט בטוח שלא יהיה לי אוטבוס חזרה...בגלל השעה אז אני פשוט אתפוס מונית ספיישל עד חדרה מתל אביב ואני ארגיש כמו מלך..... זה בטח יעלה 200 שקל אבל פתאום זה קטן עליי אני חייב להתחיל לצאת ולבלות-עד עכשיו ממילא כל יום שישי הייתי בבית...מכל מיני סיבות.. אז החלטתי בגלל הפחדים שלי שמישהי. במקום ש תשדוד אותי..אני אנצל את הכסף על עצמי לבילויים ואני אשים X על העולם הזה כי חיים פעם אחת- ואני אפנק את עצמי כמה שיותר.... אני אומנם לא יוצא לפאבים וכאלה... אבל יש לי את הדרכים שלי.... ארוחות טובות...שמפויים טובים-סבוני גוף ריחנים-חולצות יפות-מכנסיים יפים...והופעות חיות שמגיעות לאיזור.... העובדת סוציאלית שלי מה זה צחקה ששמעה את הסיבה שפתאום נתנה לי את האומץ ולקום ולהתחיל לצאת מהבית ולשים פס .... ובצדק....זה נשמע מטומטם אבל החרדות שלי שולטות בי..אז עדיף שאני אהנה מהכסף לא?. ולא איזה זקנה ....שאני עדיין לא מכיר אותה.... אבל מה שאבא שלי התכוון בעצם...זה אחרי שמישהי תגור איתו איזה תקופה...רק אז... טוב...בנתיים מדברים... החונך שלי אומר לא להתייחס לזה...הכל בנתיים דיבורים והוא צודק! וחוץ מיזה..אני לא מבין...מה איין לה כסף משלה (אני אגיד לאבא שלי בבוא היום אם יבוא-ואני לא אתן לזה לקרות-אני אערב את העובדת סוציאלית שלי) פתאום יש בי דחף חולני לצאת לראות עולם...ולבלות.. אני ארקוד ואשמח כאילו לא רואים... טוב להתראות בנתיים למי שקרה עד הסוף תהיו חופשיים! שימו פס ישראל

ישראל שלום בינתיים לא קרה כלום ואי אפשר לחיות כל הזמן בציפיה לקטסטרופה הבאה. טוב שאתה יוצא לבלות, זו באמת דרך מצויינת להפסיק את המחשבות המטרידות. בברכה ד"ר אורן קפלן

ישראל! ראשית אני שמחה לשמוע שהחלטת לנקוט בכמה צעדים שאתה בטוח כי הם יגרמו לך אושר, כגון: הופעות,בגדים,ודברים מפנקים כמו שמפו וכו'... נכון שאלו דברים קטנים, אבל הדברים הקטנים הם אלו שגורמים לנו אושר.(לא צריך לחכות בכיליון עיניים ל"דבר הגדול" שיגרום לנו את אותו אושר נכסף). שנית לסיבה שהביאה אותך למסקנה הזו-אמנם הסיבה לא חיובית בכלל (הפחד שלך מאישה חדשה שתיכנס לחייכם), אני יכולה להבין אותך, מי כמוני יודעת מהו פחד מהעתיד לבוא, אבל חייבת לציין שלרוב לפחד הזה אין בסיס בכלל. באמת מה הסיכוי שיקרה מה שאתה חושב, נניח ואביך כן ימצא שותפה לחיים זה יכול להיות דבר חיובי מאוד- מישהי שתוציא אותו מהבדידות ותארח לו לחברה, מישהי שתמצא אצלה אוזן קשבת. אז אולי אם אתה מודאג,תברר (אולי דרך האינטרנט, או בעזרת העובדת הוסציאלית) איפה הוא יכול גם כן מישהי אלמנה. אבל הכי חשוב אל תטריד את עצמך ב"מה יהיה אם...", תעשה את הדברים שגורמים לך אושר (ולא משנה עד כמה קטנים הם), תחייה, כל החיים עוד לפניך... מאחלת לך ב-א-מ-ת בהצלחה!!!

אוקיי...נכון דוקטור יקר אתה צודק... כך אני מנסה לעשות אבל לפעמים החרדות מנצחים אותי ואותי מפרקים! אוהב ישראל!

בן 24, התחלתי טיפול של שיחות אצל פסיכולוג קליני בזמן האחרון ( 2 שיחות עד עתה) על רקע של חרדות כלליות. אולם אני לא מרגיש שום הטבה - אני מרגיש לחוץ רוב הזמן. כשפניתי לפסיכיאטר הוא אמר לי שהוא לא מעוניין לתת לי שום תרופה, ושהמצב ישתפר עם השיחות. בינתיים אני לוקח תוספי תזונה שכאלה - רודיולה וויטמיני B שקצת משפרים את התחושה הכללית, אבל אני מרגיש שזה לא ממש זה. מה לעשות?

אין טעם לחכות ולסבול, טיפול יכול לקחת שנים וגם אז לא תמיד לעזור . אם אתה מאוד סובל יש היום אחלה תרופות (ממליצה על אפקסור) (אם אין לך בעיות לב לחץ דם וכאלה) העצה הזאת - חכה שהשיחות יעזרו - עצה רעה, לא , אל תחכה.

א. שלום אחרי שתי פגישות בד"כ אין שיפור. התהליך לוקח יותר זמן. אם הפסיכיאטר סבור שתרופות לא מתאימות הייתי סומך על דעתו וממתין. בינתיים תוכל להתייעץ עם הפסיכולוג לגבי תחושותיך גם על הצלחת או כישלון הטיפול. רצ"ב קישור למאמר בנושא הטיפולים המקובלים בחרדה. http://www.psychologia.co.il/anxiety2.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

לפי דעתי נסה את כוון הקינסיולוגיה. גם לי היו חרדות ופחדים וכרגע לאחר כמה טיפולים המצב הרבה יותר טוב הם בודקים את הגורם לחרדה ולא מטפלים בחרדה עצמה.

התחלתי טיפול בסרוקסט לפני 3 שבועות. אין לי מושג כיצד ומתי זה אמור להשפיע כי בנתיים אני לא מרגיש כלום!! אולם מה שאני כן מרגיש זה גלי חום. וקושי להרדם!! האם כך זה אמור ליהיות?? מישהו יכול לתרום לי קצת מנסיונו?? תודה נשמות!!

זה בידיוק מה שקורה למתחילים בכדור. וזה גם עובר, אז אל תדאג...

לוקח זמן עד שהתרופה משפיעה, רק אחרי שלושה שבועות מרגישים שינוי קל, לאט לאט תחוש שינוי יותר מהותי. זה אחלה של תרופה דרך אגב. ודרך אגב למה אתה קונה סרוקסאט? תקנה פאקסט- זה אותו דבר רק יותר זול....

MOMO, לתרופות פסיכיאטריות לוקח זמן להשפיע. הן מתחילות להשפיע רק אחרי תקופה של כמה שבועות. אם תופעות הלוואי נמשכות, פנה לפסיכיאטר - יכול להיות שהוא יחליף לך את התרופה, או שתגיעו ביחד למסקנה, שהתופעות שוות את הרווח. בכל מקרה, הנה מעט מידע על הסרוקסאט: http://infomed.msn.co.il/drug1.asp?dID=202 HERA.

האם אפשר לקבל את התרופה הזו מגורם אחר מלבד פסיכיאטר,והאם מישהו יודע האם יש השפעה רעה לתרופה הזו , לאחר הפסקתה? תודה

מומו ושאר הכותבים שלום מאחר והתרופה ניתנת ע"י רופא ולאחר פגישת היכרות, כדאי לפנות אל הרופא המטפל בכל שאלה ובעיה. לעיתים הפתרון פשוט והרופא הוא בעל הנסיון הרב היותר בתחום. ניתן אפילו לברר בשיחת טלפון. אמנם יש כיום גם רופאי משפחה שנותנים תרופות מהמשפחה הזו, אולם ממולץ לפנות לפסיכיאטר שהוא מומחה בתחום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, ד"ר קפלן. אשמח מאד אם אתה או כל משתמש אחר בפורום יוכלו להמליץ לי על ספר שמסביר באופן מפורט ומורחב על תופעת הסכיזופרניה. תודה.

גידי (שם בדוי), אתה מחפש ספר מקצועי? יש ספר, שנכתב ע"י אמא של בחור חולה סכיזופרניה, ומציג את המחלה מצד המשפחה. הספר נקרא "בכו למענם". למחברת קוראים שרה משהו (?). מעבר לזה, לא נתקלתי בספר (בעברית) שמתמקד כולו בסכיזופרניה. HERA.

גידי שלום אני לא מכיר ספר בעברית תחום. נדמה לי שיצא ספרון הסבר ותוכל לנסות למצוא אותו בחנויות המקוונות כמו סטימצקי ומיתוס ע"י הקלדת מילת חיפוש סכיזופרניה. רוב הספרות היא באנגלית. עם זאת, בספרי יסוד של פסיכיאטריה תוכל למצוא פרק על סכיזופרניה, תוכל למצוא ספרים אלו בכל ספריה, למשל ספרו של טיאנו (עם כותבים נוספים). בברכה ד"ר אורן קפלן

אבל נראה לי שאני קצת אכתוב הרבה, אז תסלחו לי טוב? השם שלי די משקף את הנושא . בקצרה,אני נמצאת בטיפול זה שנתיים. הגעתי לטיפול עם בעייה רצינית, עמוקה שהצריכה הרבה מיצידי ומצד המטפלת. ניתן לומר ששיתפתי פעולה בכל דרך אפשרית רק כדי לחוש טוב, הגעתי לפסיכולוגית שלי עם ים של חרדות משותקת מכאב ופחד וחסרת כוחות ובעיקר אומץ להתמודד מול העולם ומול העולם הפנימי שלי. כעבור תקופה של שנה התחלתי להעלות והחיים שלי קיבלו גוון נורמלי. חזרתי לתפקד כמו שצריך. היום אפשר לומר שאני אדם מאושר ויש לי בן זוג שאנחנו אוהבים באמת והחברים הכי טובים אחד של השני. בעצם החיים שלי ממש טובים היום. אז מה הבעייה? הבעייה היא שקרה לי דבר שקורה להרבה מטופלים שנמצאים בטיפול ארוך ומסור, התחלתי לחוש רגשות אירוטיים למטפלת שלי, ממש תחושות עוצמתיות של התאהבות שבאיזה שהוא שלב גם הכאיבו לי. דיברתי איתה על זה כמה וכמה פעמים וניתנה לי ההרגשה שזה בסדר וטבעי ומקובל. אני די מתבקשת כיום להשתחרר ממנה, לא לראות אותה כגורו שלי, לא ללכת עיוורת אחרי כל מילה שלה. אני מוכנה לעשות את זה. זה נכון שיש לי תחושה שהיא מושלמת אבל אני יודעת בהיגיון שהיא רק אדם. היא אדם באמת מקסים וטוב והיא נגעה לי ללב חזק. הרעיון להתנתק ממנה יוצר בי בלבול וכאב שמטריד אותי. אני כאלו רוצה להיות קשורה אלייה ולאהוב אותה בצורה העוצמתית הזו בלי הפרעה. אבל יש את הקטע שחייבים להתנתק וחייבים לשחרר וזה קשה לי. האישה הזו הצילה לי את החיים, ובכל מובן המילה. היא לימדה אותי לחיות ולחיות אחרת בצורה תקינה. וזה נכון שזה התפקיד שלה אבל אני לא יכולה שלא לחוש שהיא מיוחדת אחרי שהיא פשוט הצילה אותי. זה נורא קשה לתאר מה עבר עלי, זה בכלל קשה לתאר תחושות עמוקות במילים. כמו שקשה לי לתאר את עוצמת אהבתי אלייה. מכעיס אותי שהיום היא רוצה שאני אמשיך הלאה במובן של לשחרר לנתק. אני גם מרגישה שזה הכי שיטחי בעולם- אדם מציל לך את החיים ויום אחד אתה יוצא מהקליניקה ולא חוזר, הרי מכל האנשים היקרים והאהובים עלי היא עשתה משהו שאף אחד לא עשה- אז למה דווקא עלייה אני אמורה לוותר? ולמה זה כואב כל כל שאני מרגישה שהיא מנסה להרחיק כשאני רוצה קירבה.? אז מה זה שווה אם בסוף הדרך אני נתלשת מהידיים שהכי נעימות? זה מלחיץ אותי ומכאיב לי כאחד. ואל תגידו לי לדבר איתה על זה כי דיברתי והיא הציגה לי טעונים הגיוניים ונכונים . אבל זה כל כך מרגיש רע ועצוב לקחת רגשות טהורים ולנתח אותם לגורמים היגיוניים ולהחליט שהרגש הוא לא התוצאה הרצוייה. אז מצטערת על הבלבול מוח אבל אם יש אן מישהו שחווה משהו דומה עם הפסיכולוג שלו אני ארגיש טוב אם הוא ישתף אותי. וגם אם לא לפחות אני אוכל להרדם יותר טוב ((: תודה העברה עיוורת

שלום לך, גם אני הייתי בטיפול פסיכולוגי שנה ו-3 חודשים אצל פסיכולוג קליני שהציל לי את החיים. ונאלצתי לעזוב אותו מסיבות של אי התאמה בסדר הזמנים (הוא קיבל אותי רק בבוקר, והתחלתי ללמוד בבוקר) אז נאלצתי לעזוב אותו ובתחילה זה לא עשה לי טוב. לא עשה לי טוב בכלל. אפילו היה לי התקף חרדה והייתי פעמיים באותו שבוע במיון. אבל עברתי לפסיכולוגית שיקומית שכרגע אני רק בונה איתה את הקשר וזה מין סימן של מעבר לשלב חדש בחיים. אצלי הוא - המעבר ממסגרת של בית חולים ומפסיכולוג קליני אל טיפול באופן פרטי ואל פסיכולוגית שיקומית. לכן אני רואה בזה כמין שלב חדש בחיים. לכן, אם את מרגישה טוב כרגע, אז כדאי שתפתחי , לפי דעתי, אי-תלות במטפלת. כדי שתוכלי להסתדר בזכות עצמך ותראי בזה כמין מסר לכך שאת מתחילה דרך חדשה. מקווה שהשיתוף שלי עזר לך , לפחות קצת. אשמח אם תגיבי...

תודה ששיתפת אותי אם כי אני במקצת תוהה איפה פה הדימיון. זאת אומרת אני לא חושבת שהשינוי שלך מתקשר לתחום ההעברה, אבל תתקן אותי אם אני טועה ((: שבת מקסימה!

Cyclothymic Disorder European Description The ICD-10 Classification of Mental and Behavioural Disorders World Health Organization, Geneva, 1992 F34.0 Cyclothymia A persistent instability of mood, involving numerous periods of mild depression and mild elation. This instability usually develops early in adult life and pursues a chronic course, although at times the mood may be normal and stable for months at a time. The mood swings are usually perceived by the individual as being unrelated to life events. The diagnosis is difficult to establish without a prolonged period of observation or an unusually good account of the individual's past behaviour. Because the mood swings are relatively mild and the periods of mood elevation may be enjoyable, cyclothymia frequently fails to come to medical attention. In some cases this may be because the mood change, although present, is less prominent than cyclical changes in activity, self-confidence, sociability, or appetitive behaviour. If required, age of onset may be specified as early (in late teenage or the twenties) or late. Diagnostic Guidelines The essential feature is a persistent instability of mood, involving numerous periods of mild depression and mild elation, none of which has been sufficiently severe or prolonged to fulfil the criteria for bipolar affective disorder or recurrent depressive disorder. This implies that individual episodes of mood swings do not fulfil the criteria for any of the categories described under manic episode or depressive episode. Includes: * affective personality disorder * cycloid personality * cyclothymic personality Differential Diagnosis This disorder is common in the relatives of patients with bipolar affective disorder and some individuals with cyclothymia eventually develop bipolar affective disorder themselves. It may persist throughout adult life, cease temporarily or permanently, or develop into more severe mood swings meeting the criteria for bipolar affective disorder or recurrent depressive disorder. ICD-10 copyright © 1992 by World Health Organization. Internet Mental Health () copyright © 1995-2001 by Phillip W. Long, M.D.

אהרון שלום מדובר על סוג של דיכאון, שאינו בהכרח חריף, אבל נמשך על פני זמן רב. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום, האם, להבדיל מדכאון, ההפרעה הנ"ל אינה מאופיינת בתנודות במצב הרוח? מה מבדיל את ההפרעה המחזורית מדכאון "רגיל"? תודה, HERA.

בני בן 29 חולה הפטיטיס בי המחלה פעילה עם תקופות טובות יותר ופחות טובות. סובל מהמחלה מזה כשלוש שנים. ביומיום הוא מתפקד עובד לומד , יש לו חברה. מקבל סרוקסט מזה זמן רב בגלל דכאון שסבל לאחר תקופה ארוכה של המחלה. לאחרונה הביע רצון ללכת לשיחות עם פסיכולוג, אלא שהבעיה שאין אנו מכירים פסיכולוגים טובים וחשוב לי מאוד שהפסיכולוג יהיה טוב. אני מבקשת את עזרתכם במציאת פסיכולוג או לפחות היכן לחפש. תודה.

גלי שלום ישנם פסיכולוגים טובים רבים אבל אני חושב שכדאי שיפגוש את בנך פסיכולוג רפואי או שיקומי שמתמחה בטיפול באנשים המתמודדים עם מחלות. פסיכולוגים אלה עובדים בשירות הציבורי ברוב בתי החולים. כמו כן יש כמובן אפשרות להגיע לטיפול פרטי. במידה ותרצי הפניה תוכלי לשלוח אלי מייל ואנסה לעזור, למרות שאני מכיר מטפלים בעיקר באזור המרכז. בברכה ד"ר אורן קפלן