פורום פסיכולוגיה קלינית

אהלן, בהתלהבות מהולה בחששות - וואלה, הפצתי את עצמי בחוץ, במעגל די קטן, שזה סבבה לי, וכן, אומר זאת שוב. מכירים אותי יותר. דיברתי באופן רציף עם אנשים חדשים, הגם אם מתוך הרגשת ניתוק מסוימת ברקע. משרדת שאני חזקה. יציבה. מלאת שמחת חיים. אבל אתם יודעים, וחשוב לי שידעו וישמעו שאני גם חלשה. וגם פוחדת. וגם מבולבלת. כן, אני... סוריקטה

סוריקטה את פשוט נהדרת!!!

שירה, מקווה שההילה תעטוף גם אותך. ביחד. 💗 סוריקטה

וכל כך יפה לך הצבע פשוט יפה לך חיבוק...

הי אביב, את אומרת צבע, ואני לא בטוחה שאני רואה את זה. אבל צבעוני - כך אני מתלבשת בכל אופן. חיבוק גדול בחזרה סוריקטה

סוריקיטה יקרה אני אוהבת את כוווולך ..מאוד💗

הי ינשוף, מן הלב 💗 סוריקטה

נראה לי שמיהרתי לשלוח הודעה מרגיעה. התכתבתי עם המטפל. נראה לי ששיגעתי אותו. לא יודעת עדיין מה הוא מתכנן ואני מתכוננת גם לזה שהוא יחליט להגיד לי שזהו. הוא לא יכול יותר. אתה יודע שהמטפל הקודם הודיע לי בסמס בטלפון-נפגש בחמישי בשש וזו תהיה פגישתנו האחרונה.. נראה לי שאני פשוט נמאסת על אנשים. מתנהגת ככה שיימאסו בי וכל פעם נורא נעלבת כשזה מצליח לי. אני נפגשת איתו רק בחמישי ועד אז פשוט אהיה מלאה דאגות חרדות וסרטים. הוא היה לי טוב ומיטיב. לא רוצה לחפש שוב מישהו אחר. מה לעשות?הוא לא עונה לי לכל המיילים רק לחלק ובתשובות לא ברורות ולא מרגיעות. מניחה שזאת זכותו אבל פגועה מזה ודואגת מאוד

הי רוני, מה שהכי בולט בעיניי בהודעתך הוא שפע המילים. הצעתי את הכיוון הזה קודם, כמדומני, אולי תביאי לשם, לחדר הטיפול, יותר מילים שישברו את היותר מידי שקט ומחשבות. וייתכן שיש בך חלק שמנסה להמאיס את עצמו. אם הוא שם - מדוע נראה לך שהוא תופס נפח ומנסה לנצח? שלך, סוריקטה

אודי, היה לי סוף שבוע מאוד קשה. הרבה שעות שינה עם טשטוש כדורים ובכי. זה מרגיש כמו מלחמה. איזה חלקיק שפוי שמתעקש מול קולות הזעם שמבקשים להשמיד אותי. הרגשתי איך עולה מפלס האובדנות ולא ידעתי מה לעשות עם זה. אני מרגישה שאני לא יודעת איך להתמודד ויכולתי להרגיש איך אני נמצאת בסכנה. זה מבלבל להיות גם וגם ואולי אני קצת מתקשה להסביר את התחושה.והנה אני גם כותבת את זה כדי לא להחביא ולדעת שאני עומדת מול הדבר הנורא הזה ומנסה להתמודד.

אודי אני לא מבינה מה אתה אומר לי ואיך אני יכולה לעשות את כל זה כשאני לבד...

לאנשים כמוני? אז תתחילו לעשות הסברה חברתית על אנשים עם רגישות יתר והסברה למניעת סטיגמה!! תתחילו להפיץ כמומחים שלא מדובר באנשים עצלנים/מפונקים/לא בוגרים ובטח שלא פחות אינטיליגנטים. אלא פשוט אנשים שהצורך הפיזיולוגי והמנטאלי שלהם לפעול מתוך קשיבות לקצב פנימי הרבה יותר גדול וקריטי משל אחרים ולכן התמדה בתוך מסגרות תעסוקה מרתיעות עבורם כי יש בהן הכרח להתאים את עצמך לדרישות חיצוניות שלא עולות בקנה אחד עם עקרון ההקשבה לקצב הפנימי ושהם חווים את הדבר כמאיים וסובלים שם סבל שהאדם הפחות רגיש לא חווה אותו ככזה . תתחילו להסביר שיש אנשים שבנויים אחרת . שזקוקים להרגשה חזקה שדברים מגיעים מתוכם, הרצון החשק והמוטיבציות לפעולה ולא מסוגלים לאלף את עצמם להתאמה עקבית ומאסיבית למסגרת שעבוד חיצונית כמו שעושים אנשים אחרים שכן עובדים במשרות מלאות ומוצאים בכך הגיון. תתחילו לפמפם מסרים לפיהם יש לכבד את השוני הזה בקרב אנשים ולא להחשיב אותם כבעייתים ונחשלים . וזה בכלל לא משנה מה הסיבה בעבר! אז נולדתי פג זעיר ואמא שלי לא החליפה לי חיתול טוב ולא עשתה לי רוורי ואבא שלי פינק גונן יתר וחיבל לי בעצמאות .. פאקינג וואטאבר. מה זה חשוב? היום אני האדם הבוגר שאני ואני חיה בתוך חברה שלא מבינה אנשים כמוני שהצרכים שלהם אחרים. רק אנשים כמוני מבינים אנשים כמוני, כי אנחנו חווים משהו דומה.. ואנשים כמוני כל הזמן במאבק איך להשתנות ולהיות יותר 'כמו כל האחרים'. אני אישית ויתרתי על המאבק. חיה אצל ההורים ולא עובדת. מבחירה!! אז למה שלא אהיה מסוגלת לומר זאת בקול רם וכל הזמן עליי לחשוש מגינוי או בושה בשל כך או להתפס כנחשלת ונחותה??? מה יש ביצעתי פשע?? פוליטיקאים כולם מושחתים גונבים ולא מתביישים בכלום. מסתובבים עם חזה מנופח בפריים טיים לא מתנצלים על כלום ולא מתביישים בכלום. מרשים לעצמם הכל. אז למה אדם שגר אצל ההורים כי אין לו כסף לשלם שכד וכי הוא שונא לעבוד קשה (ולא מעצלות!!)!! ולצערו לא נולד רוטשילד -צריך להתבייש ככ??? האם לא הגיע הזמן לעשות הסברה שתחסוך מאנשים כמוני בושה וסטיגמה חברתית? כאנשי מקצוע מומחים (אתם ככ אוהבים להציג את עצמכם כמומחים הרי) יש לכם מילה וכבוד בחברה לא? למה שלא תנצלו את זה כדי להסביר שגם לחיות עם ההורים בבית כשאין אופציה אחרת ולא מעוניינים לעבוד משרה מלאה זה אופן התקיימות לגיטימי ושלא לכולם מתאים אותו דבר.ושמדובר באנשים נהדרים שתתאים להם הרבה פעמים דרך עצמאית ויצירתית יותר או סגנון העסקה גמיש באוירה נעימה ולא נוקשה? בלי לקרוא לזה בשמות של פתולוגיות ואבחנות וחארטה. פשוט תסבירו את האמת!! שלא כולם אותו דבר ולא כולם גם אמורים להיות אותו דבר ושזה בסדר!! שזה לא אומר על אנשים שזקוקים לפעול מתוך קשיבות לקצב גופם ונפשם במקום כל הזמן להתאים את עצמם החוצה - שום דבר רע או נחות. בטח אם נגיד בוחרים לא להביא ילדים ומוותרים מראש על האחריות הזאת (כנראה שלהביא ילדים זה טוב רק לעשירים ולבעלי משאבים. כי היתר צריכים לשלם בחיי שעבוד לארגונים ולמעסיקים - איכס על העולם הזה). אולי תפסיקו להחשיב בחירות של אדם כמוני כדבר פתולוגי ופשוט תתחילו לכבד אותנו?? נמאס לי כבר מטיפוסים נרקיסיסטים מנופחים שתופסים עליי תחת ומזלזלים בי כי 'אז מה את עושה ככה כל היום בלי לעבוד?' או 'איך אפשר בגילך גרה אצל ההורים'? 'אני עובד ממש קשה. ואת מה את עושה?' הדבר האחרון שקיבלתי בטיפול פסיכולוגי הוא הבנה לצרכיי או כבוד לבחירותיי. ביזו אותי ותו לא. רוצה לעזור לאנשים כמוני? סבור שגם לי מגיע לחוש ערך עצמי בריא בתוך החברה הזאת לא פחות מ לך? אז תתחילו לתת לגיטימציה לאופן הקיום של אנשים כמוני בחברה הזאת ולייחס לבחירה כזאת יוקרתיות. חה! תתחילו לעשות הסברה נגד סטיגמה. תנו אישור שזה בסדר להיות רגיש יותר. שלא כולם חייבים לעבוד אותו דבר ולתפקד אותו דבר. מה זה צריך להיות שמטפל מתנשא על מטופל? איזה מן דבר זה?? מה החוצפה הזאת בכלל? שבן אדם חושב את עצמו נעלה יותר על אחר רק כי כושר התפקוד שלו גבוה יותר ואינו זקוק להצמד לקשיבות פנימית כמו שאנשים רגישים חווים שזקוקים. תפסיקו כבר. תפסיקו כבר עם זה!! עד מתי נחיה בעולם שבו 'המומחים לנפש' הם האחרונים להבין איך באמת אפשר לסייע לאנשים כמוני ורק עושים עלינו ניסויים מטופשים של תיאוריות והמשגות שאתם ממציאים לעצמכם על בסיס צרכים של תינוקות בני שנה שמנסים ליישם עלינו תמורת הון תועפות לכל שעה. די! בגרנו כבר. תעזרו לאנשים הבוגרים שאנחנו לחיות בעולם פחות סטיגמטי ולהשיב את כבודנו האבוד! ערך של בן אדם לא נמדד רק לפי כושר התפרנסות ותפקוד. די! ואל תגיד לי לקבל את עצמי שעה שאני חיה בתוך חברה שממשיכה בלי סוף עם שיפוטים שכאלה. גם את ההשקפות של החברה הזאת צריך לשנות. אני לא חיה בואקום. תעזרו אתם הפסיכולוגים לשנות בכך שתפסיקו להגדיר את הבחירות שלי כפתולוגיה!! יש לי סיבות לבחירות שלי והן לא פאתולוגיה! הן שילוב בין עוני לבין צורך עמוק ובלתי מתפשר להקשיב לעצמי לגוף שלי ולחושים שלי ולנפש שלי ולהיות באיזון ולא בחוויה של ציות בלתי נגמר החוצה למעסיקים או שעות עבודה ודרישות וציפיות חיצוניות!! אז איך יתכן שהייתי בטיפול פסיכולוגי וניסו לדרוש ממני שם להקשיב לא לעצמי אלא למטפל?? והחדירה לי את הסמכות שלה. זה טיפול זה?? לא. זה לא טיפול. זה בולשיט של אנשים שיש להם צורך לתפוס את עצמם מלמעלה על פני אחרים ולהתיימר לדעת מה ואיך נכון וצריך. לא לכל אחד נכון וצריך אותו דבר. אני רוצה לחיות בעולם שמכבד את ההבדלים האלה ולא שופט אנשים כמוני כחלשים או פחותים!! די!! ככ קשה לי לקבל את עצמי בגאווה ועל מה?? על לא עוול בכלל. על שום עוול. רק כי יש ציפיות וסטיגמה לכל מי שלא עומד בציפיות. מקומם!! מקומם שמענישים אותי ככה ושמאשימים את תחושת הערך שלי ככה. מקומם שלהגיד 'אני מובטל כרגע' זה איזה מקור לבושה ענקית כאילו שאני ממש ממש לא בסדר והכי מקומם שפסיכולוגית קלינית בכי-רע גרמה לי להרגיש את הדברים האלה!!! במקום שתעזור לי לקבל ולאהוב את עצמי!!

מניחה שזה בנפשם. אבל קיים תנאי הכרחי והוא שיתוף פעולה מצד המטופל. וחשבתי לי - ממש כמו החתולים שאני מצילה. הם, החתולים, חייבים באיזה אופן לא להתנגד לחלוטין באופן אלים או הודף, וגם להם יש אחריות לבחור בחיים ובהתמסרות, הגם אם איטית והדרגתית. הגם אם מתוך קונפליקט. סוריקטה

אביב, אודי וכלם.. לא נעלמת מפה..המון דברים טובים דווקא קורים....רואים אותי..וזה כל כך שונה. אני משתנה..המטפלת שלי ביקשה לווסת את הכתיבה אליה..לחשוב לפני..ואני לא כותבת בין פגישות כמעט...וביקשתי שתגיד שהיא שמה לב לכך ולא רק כשאני כותבת שתגיד לנסות שלא....שוב, נראות... אולי לא כתבתי כדי שיראו..הפוך על הפוך...לא יודעת. היא תסע עוד חודשיים בערך לשלושה שבועות.הרבה זמן..ואני חושבת על פרידה שוב..חושבת שהפעם זה הכרחי.אז הולכת בדרך שלה של לא לכתוב. פחות תלות רק כך אוכל להפרד..יודעת ומרגישה שזה כבר ממש קרוב להפרד...זה טוב אבל גם מלחיץ.....חושבת שהיא גם חושבת על כך רק שזה לא ממש מדובר כי אני חושבת שהיא תחשוב שזה בגלל הנסיעה והעדרות שלה...אבל זה כבר לא רק זה....רואים אותי..מגיבים אליי פתאום מקצועית ובכלל...זה נעים אך גם משהו מביך ומוזר...אז תודה אביב ואל דאגה כשאני לא כותבת זה לאו דוקא דברים רעים....חיבוק. אודי..אני מבולבלת מהנראות....

לרגע לא חשבתי שזה בגלל דברים רעים , ואין לך מה להתנצל זה טוב להתפת ואני מאמינה שיגיע יום וכולנו לא נהייה כאן יותר ויהיו אחרים שיצטרכו את הקביים של המקום הזה ...כך לפחות אני רוצה לקוות עבור כולנו .... רק ש..."אולי לא כתבתי כדי שיראו..הפוך על הפוך...לא יודעת." וזה שאת שוב חושבת על פרידה ....לדעתי יקרה שווה לדבר על זה ... זה תהליך , וההבנה שזה לא או נראות או צורך עושים הבדל גדול ..איך אודי אומר גם וגם .. ואני שמחה הכי שמחה שאת מרגישה טוב יותר ....

הכוונה כמובן ניראות וצורך או עצמאות .. 😊☺

הי מיכל, זה ממש יפה בעיניי החשיפה הזאת שלנו לעולם, בקצב המתאים לכל אחת וכאן במקביל. גם אני מלאת חרדות, והנה, כל כך העזתי להפיץ את עצמי. בדרכי העדינה. איתך, סוריקטה

הי שוב ושמחה לראותך כמובן, בכל זאת על פי רוב, למיטב מה שלימדני המטפל, לא רצוי לערוך פרידות בסמוך לחופשים מתקרבים, ולו רק בגלל שכן ייתכן אותו קשר עליו דיברת. סוריקטה

תודה שאני כותבת תודות תודה על קושי וכאב שמצמיחים תודה שאני לומדת לדבר את הקושי תודה שאני מבינה עוד ועוד דברים תודה שאני יכולה לראות את המקום גם של האחר תודה שאני לומדת לעשות הפרדות בן שלי ובן של האחר תודה לחלקי האהובים שמלמדים אותי עוד ועוד עלי ועל חיי תודה שאני מזהה מתי אני כל אחד מהם תודה על חלקים חדשים שצצים שאני לא מכירה ונראה לי שהם לא מכירים אותי מורכבות .... תודה שדברים תמיד מסתדרים בסוף וצצים חדשים כי ככה זה בחיים תודה על כל היש בחיי תודה לכם שאתם כאן תודה אודי על המקום הזה שמאפשר צמיחה

תודה שהצלחתי להרים את עצמי בבוקר אחרי שאפשרתי לגוף להיות חולה בסופ"ש. חוזקות. סוריקטה

תודה שקמתי תודה שישנתי מה שישנתי גם אם לא הרבה תודה על יום חדש עמוס ביש ועשייה תודה על החלטות שהלטתי אתמול תודה על הבנות תודה שאני רואה את הצד השקט הכאילו רגוע ומצד שני את האכילה הלא מכבדת אותי ואת גופי תודה שאני מבינה איפה זה עומד ובאילו הגנות אני שוב משתמשת תודה על תקופה כזו שבטח תיכף תיגמר ותבוא אחרת במקומה תודה שאני פחות כועסת ויותר כואבת ומבינה תודה על המקום הזה תודה

הי אודי, אמרת העיניים העיניים, וכמובן יש בזה אמת. אך העיניים, המקוריות, לעתים יש בהן משהו כבוי, יש בהן עיוות, מיסוך, פזילה. המשקפיים הקונקרטיים (שיוצרים קצת חזות דומה לאיפור) ולצדן גם אלו שבנפש, המשקפיים שהמטפל לימדני והתאים לי, הם משקפיים מכיילים פנימית, ומשנים, כנראה גם את הזוויות הקטנות האלה שבעיניים. והעיניים למדו קצת לחייך. מאוחר מאד, אבל קצת למדו ומסכימות. סופשבוע של מנוחה הלוואי ושל אכילה מתונה של מזון טרי ואוויר נקי והיגיינה. סוריקטה

תודה על המקום הזה ,על תגובות מכילות ומחזקות,על התחושה של האמון והקבלה ועל הכל. תודה!

... לפעמים אני מתבוננת בראי, כמו אתמול, סוף יום רביעי באפיסת כוחות לקראת סופ"ש, לפעמים אני מתבוננת בראי ולא מזהה את עצמי. ואז אני נזכרת שעוד תגיע הפגישה הטיפולית מתישהו שתכייל. וגם יעבור לילה. בחרתי משקפיים קצת לא סטנדרטיות, אני רואה את המשקפיים ויודעת לומר שזו אני. לעתים אני רואה שם אישה זקנה ומכשפה. לעתים צעירה יותר וחמודה. אולי תלוי עם מי ההזדהות שם בפנים. כמו בתמונות האלה שאפשר לראות גם וגם. כך גם בחלומות. זה באמת, כנראה. גם המטפל אמר לי שמכיוונו אפשר להבחין בשינוי מראה כפי שתיארתי, תואם מצברוח. הוא רואה (וזה יפה) לא יודעת כמה אנשים אחרים בעולם מזהים. קצת מלכד עם הודעה קודמת שרשמתי כאן. ובכלל די רואים על אנשים, לפחות המוכרים, אני חושבת. וגם... כנראה שאני סוג של בת בלי גיל. משייטת שם בין השנים והזמנים (נפלא, בעיניי, אגב, ואני גאה בתכונה הזאת). קצת חולה, גם זה משבש את הראייה והריכוז. עוד מעט אפרד ממקום העבודה המוזר והחונק שלי. אם כי יש לו מעטפת חיצונית של נחמדות מוגזמת למדי. המממ... לא דאגתי לי הלאה. אני בעיקר מחפשת לנשום. השבוע הייתי זקוקה לכתיבה. מספר הודעות פתחתי לי. שלכם, סוריקטה

האמת יקרה זאת מראה מדוייקת אלי ..... השיוט בן חלקי העצמי שלי מולידה קולות ומראה שונה ותחושות שונות ...חד עין רואה אותם ...זה שיער בצורה אחרת ,זה עויות בפנים וכל מיני תנועות אחרות ... שמתרגלים לזה ומבינים זה נחמד כן אישה ללא גיל , תמיד אמרתי ככה על עצמי והכי שמחה שאת מרשה לעצמך לקחת מקום ... והפחד אולי הוא כתוצאה מהלא נודע ...רגע אחרי שלא תהיי שם בעבודה יותר ...זה מאוד יכול להפחיד חיבוק ענק ענק

אודי, הוא נסע וזה זמן לא טוב בשבילי כי אין לי רצפה ואולי גם קירות כבר אין ושום דבר לא מחזיק את כל הצרחות וההתפרקות. הייתי חולה וההתפרקות הפיזית הגבירה את ההתפרקות הנפשית כאילו לא היה מה שיעצור את הכל או יבלום ואז הוא הלך. אודי, אני צורחת לעזרה ונשארת כל כך לבד וכל מה שאני עושה הוא לפגוע בעצמי יותר חזק. אני לא מבינה כלום, לא מבינה מה אני עושה ומה אני אמורה לעשות ואיך הכל ממשיך ליד ואני לא חלק. הכל נראה מוזר ורע כל כך. אני מרגישה מוזר.

אהובה מכירה את התחושה הזו שאת לבד גם אם יש מליוני אנשים סביבך ... מניחה שמהמשפחה קשה לך לקבל עזרה כי הם חסרי אונים כמוך ..אבל הם אתך בדרכם ואנחנו כאן גם אם זה לא הרבה ... אל תוותרי על רצפה יש את סה"ר יש את הקו החם כן הם לא מבינים בפיצול ובקושי אבל אפשר לדבר על הקושי שהמטפל איננו על האין רצפה ... ובעיקר אהובה תקשיבי להם לכולם ....תחבקי ותיראי מה את יכולה לעשות כמו משפחה גדולה .... שולחת חיבוק לקושי יודעת כמה זה נורא

תודה אביב יקרה על המילים

הי שירה, ואת יודעת, מוזר, כשאני קצת חולה אזי מרגישה (גם) שחרור. שנתתי למשהו להיכנס פנימה מבעד למעטה האוטיסטי. וסימן שאולי נדרשת מנוחה אמיתית. הייתאפשר? שלך, סוריקטה

תודה סוריקטה שעצרת לרגע להיות איתי

תודה אודי

... פתאום הראיתי את עצמי לעולם בחוץ. את החלקים היפים שלי. אלו שאני דואגת בדרך כלל להסתיר. קיבלתי טלפון של התפעלות ושבחים. כמה וכמה אנשים הציעו סיוע בהמלצות עליי והפנייה הלאה. אני גם יודעת שיש בי חלקים תוקפניים (כמו בכל אחד). באיזה אופן אולי כבר לא אכפת לי שיכירו גם אותם. ואני פוחדת. מתקרבת לאנשים, אולי. סוריקטה

חיבוק ענק ....הפחד לא החרדה שומר עליינו צריך לראות אם הפחד רציונלי מהיום או שאריות מהעבר בדרך כלל גם וגם ... כל הכבוד לך על הדרך

אמא , בימים אלו מרכז ההתעסקות שלי . מבינה שהזמן קרב מבינה שאני מגיבה בצורה קיצונית .. מקשיבה לכל חלק וחלק לקטנים המפוחדים עד מוות שלא תהייה לי אמא יותר . שלא יהיה תיקון תקועה בפנטזיה שיש מצב שתהיי לי אמא שתאהב שתכיל שתקשיב שתבין שתחבק . אמא כזאת שלא ביקורתית ולא כועסת אמא אמיתית רכה עוטפת וטובה ... לנערות הכועסות והכואבות את המקום שיותר מעשר שנים בחרה לא לראות איך פוגעים בי בתוך הבית שלי ... מקשיבה לקולות ההגיון שאומרים שהיה בה גם טוב שכדי להצליח לעשות תהליך פרידה אני צריכה לנסות לראות את הטוב להרגיש אותו ואז לאזן עם הכאב והכעס ולקבל את מה שיש . כרגע ,עצוב להגיד הכל צבוע בשחור ושום צבע נוסף לא מצליח לחדור לעולם הרגש .. יודעת שזאת לא המציאות הנכונה כי במציאות יש המון גוונים וצבעים ... תהליך ...והנשמה שורפת בכאב בילתי נפסק וכמו עולות מהאוב עוד ועוד תחושות וזיכרונות כואבים .. ואפילו לא זכרון אחד של שמחה של כייף של אהבה .. כן היא הייתה שם כן היא עזרה לי בחיים אבל בעולם הרגש זה לא ניכנס כי לא היה שם רגש .. זה כואב . קשה לי לקבל אבל אמא לא אהבה אותי מעולם .אולי היא טיפלה בי אבל אהבה לא הייתה שם .... עצוב לי ,ממש

אביב יקרה מאד, מספיק לכתוב 'אמא' זה כבר טריגר. היא היא, גם אם תחיה לנצח, כנראה תישאר היא. עם התוקפנות ואולי העיוורון שלה. אבל תוכלי למצוא את החלקים הטובים והיפים (הגם אם צימוקים, וכמה קשה לקבל חלקיות כזאת) שנותרו בך, אני מקווה. כפי שסיפרתי, גם אמא שלי, מעבר לעובדה שסיכנה ממש את חיי, בחרה באיש שעשה לי דברים שלא עושים וויתרה עליי, וזה על גבול (או יותר) הבלתי נתפס. ובכל זאת, חלק מהכשרונות שלי, למשל (על אף שקטלה אותם בקינאתה) קשורים לעולמה. מי שאני הוא תוצאה של ההיסטוריה שלי (שהיא חלק ממנה וגם המטפל עכשיו באיזון הפנימי ושותף). ימים קשים ומזעזעים מאד, יקירתי. מקווה שהטיפול עכשיו צמוד יותר ומנסה לתחום. גם אני איתך, בכעס ובעצב, ושולחת לך אהבה (בך, ובי יש מזה, מאמינה?) סוריקטה

הטריגר הוא באמת מיועד אלייך ...וכן גם הכותרת כי אני יודעת כמה זה לא פשוט את החלקים הטובים שלי אני מכירה ...ואוהבת גם בא יש חלקים טובים שלא כמו אמא שלך היא לא סיכנה אותי היא הגנה עלי המון פעמים בנקודות שונות בחיי זה הקושי הכי גדול ....כי הכל בפנים צבוע שחור משחור ואני יודעת שלא הכל שחור אני גם יודעת שזה מה שיכלה , יודעת גם למה ואיזה טרגיות פקדו אותה שניתקו אותה מעולם הרגש והחוויה ...זה לא עושה את זה פחות קשה או עצוב אני רק רוצה למזג את ההגיון הבריא עם הרגש הכואב הפצוע שלא רואה הרבה מעבר לשחור ... והטיפול פעם בשבוע והוספתי אחיזה באמצע השבוע כדי לייצר עוגן , היא יוצאת לחופש קצר אבל זה בסדר אני שומרת עלי ויש לי רצפה ורשת בטחון . והיום אנחנו שנתיים יחד מדהים איך שהזמן טס ....

תודה שקמתי ליום חדש תודה על עשייה תודה על הבנות תודה שאני מעיזה עוד ועוד תודה שאני לא מוותרת על עצמי רק קצת תודה שאני רואה את מה שצריך טיפול תודה שאני מנסה תודה לכל מי שמלווה אותי בדרך תודה שאני לא לבד ומרגישה את זה תודה על שנתיים מדהימות תודה שאני יכולה לעשות הפרדה בן הטיפול הראשון לשני תודה שאני זוכרת שהם שונות תודה על תהליך מול אמא תודה על החלטות נכונות ומבריאות תודה שאני מבינה שזה ממש קרוב ושאני חייבת עזרה כשזה יקרה תודה שאני בונה רשת בטחון לרגע שזה יקרה גם אם זה יהיה בעוד שנה או מחר בבוקר תודה על המורכבות שלי תודה שאני לומדת להכיר ולהוכיר את מי שאני תודה על המקום הזה שמאפשר ועלי שנעזרת במה שמתאפשר . תודה עלייך אודי שמלווה אותי כל כך הרבה שנים .. צעד ועוד צעד ללא שום תמורה ....זה מרגש ❤

תודה שמגיע סוף השבוע. תודה שהבוקר הצלחתי לכתוב, למרות שאני מרגישה מה זה רע. סוריקטה

תודה שאני כותבת תודות תודה שזו פעם שלישית שאני מנסה לכתוב והטכנולוגיה מצליחה לאפס תודה שלא כתבתי בבוקר כי עכשיו זה רגע שמבקש איזון תודה שאני מרגישה את הכאוס שנוצר בגלל שיחה תודה שאני מבינה את המקום של השני תודה שזאת תקופה כזאת מלאה ועמוסה תודה על יכולות תודה על היש בחיי תודה שאני מנסה לנשום לתוך הכאב תודה שאני לא לבד לפחות בתחושה קצת פחות תודה שאני זוכרת שהיום זה אחרת ויש לי אותי ואני חזקה ומלאת כוחות תודה על המקום הזה שמאפשר כל כך לצמוח ולהאחז ולהיות תודה עליכם כולכם חיבוק ענק לסופ"ש גשום

להיות בתוך הגוף בלתי נסבלת הגוף רועדת והנפש צועקת " הצילו" אני לא מסוגלת להכיל היא אומרת לי לאט לאט וגם את זה מהר מדי זה לא עוזר לי שאומרים לי ששום דבר רע לא קורה עכשיו כאשר לי זה כן קורה אני מרגישה קרועה למיליוניי חלקים ואי אפשר לחבר אותם בחזרה רע לי.... כל כך רע לי

הי ינשוף מתוקה, אוי, כשהנפש מוצפת, אוי ממי שלי. שולחת לך מיכל, במידה המתאימה, רך, גמיש קמעה אך יציב וחזק. איתך, סוריקטה

יקרה , הכי קשים הם הפלאשבקים של הגוף וכן גם אם זה מכעיס אותך הדרך הכי טובה להתמודד איתם זה לאחוז חזק בהיגיון ולהבין שזה לא קורה היום . קשה איתם כי זה באמת כאילו עכשיו כל נגיעה כל מילה כל תחושה מזעזעת ...וגם עצוב וכואב כי זה שם מראה ולזה קשה להתכחש ולהגיד לא היה ....אני מאמינה לכם ...ומחבקת עוטף עד שיעבור אבל אם תחבקי אותך תנסי להגיד מילים רכות להזכיר להם שהיום כבר לא כואב ...להסתכל סביב להראות להם שהם במקום אחר . כן תהייה התנגדות אולי אפילו עכשיו תוך כדי קריאה כבר נעלמת ..... ובכל זאת המשפט בן החשובים שאודי אמר לי "לא לתת להם להשתלט " זה אומר לעבוד הרבה עם ההגיון לחזק אותו ולאט לאט לווסת זה לא אומר לבטל אותם כי הם באמת שם חווים את הפגיעה שוב ושוב .... תנסי כמו שאת עושה לרוץ , קרח עוזר מאוד מאוד פשוט לקחת קרח בפה בכפות הידיים על הרכות .... ואני כאן תמיד עבור כולך ....חיבוק ענק ענק לכם

היי ינשוף יקרה, כל כך מוכרת לי התחושה שמרוסקת לאלפי רסיסים שאי אפשר לחבר.... וזו תחושה קשה מאוד. שולחת לך חיבוק ענק מפה.

הי אודי, הי כולם, אודי אתה יודע, מאד יפה לשמוע כאן כל מיני קולות שמשלימים זה את זה, בינהם גם שלך, ומקווה שכל אחד יידע לבשל אותם ולמצוא את האיזון הפנימי ביניהם. הייתי רוצה להאמין שאנחנו שווים. אתה ואנחנו ובגובה העיניים. גם בטיפול, אני מנסה להקשיב מאד למטפל, במיוחד כשדעתי נחרצת וחד צירית, ומשם מנסה לשים בצד את השלכותיי ולקבל תמונה שונה, ובדרך כלל בסופו של דבר מרגיעה. אך לעתים איני מסכימה דווקא ומתקנת לפי דרכי, וזה מתקבל. אני שמחה שכך. הייתי רוצה להרגיש ולהאמין שישמעו גם אותי, יתנו מקום, ולא יבטלו לחלוטין. מנסה להקשיב לכולכם, ולעתים משתמשת גם בדבריכם כדי להמשיך הלאה. אחלה כלי. סוריקטה

הי אהובה , הכי רוצים לשמוע את קולך , גם אם לא תמיד מסכימה כמו שלא תמיד מסכימה עם אודי ..... כמו שכתבתי לך למטה את יפה בצבע .... ואת הטוב שבך כולנו ראינו כאן מזמן חבל להסתיר .... חיבוק ענק

אודי. הוא אמר שהוא לא בטוח שהוא יכול לעזור לי יותר. זה מבלבל ומבהיל.

התכתבתי איתו על זה כל הימים האלה וקצת הבנתי שזה לא שהוא זורק אותי . הוא רק רוצה שנחשוב אם אפשר עוד להתקדם ואיך

הי רוני, הוא = המטפל, אני מניחה. באמת מפחיד. אבל זו יכולה להיות נקודת ציון לאיזה המשך. אמירה כזאת מעידה באיזה אופן, בעיניי, על צניעות של המטפל. על הכרה במגבלות. ייתכן (ודברו על זה - התוכלי?) שאולי אם תקחי יותר אחריות, עניינים יוכלו לזוז ולהתקדם. הוא צריך גם אותך. כמו שכאן אנחנו מנסים לדובב אותך להצליח להוציא ולהשתמש ביותר מילים, כדי להבין ולהיות מסוגלים לסייע יותר. אולי יש משהו בכיוון. חסרים לי פרטים רבים. סוריקטה

יקרה זה באמת מבלבל ומבהיל ..מאמינה ששווה לדבר על זה על הפחד על הבילבול על איזה עזרה את יכולה לתת לו שאולי יעזור לו לעזור לך . פחות להתחפר בעצמך יותר להעיז אולי .... וגם על המקום הזה ...הבאמת, שקשה לנו לקבל , שלא הכל הם המטפלים שלנו יכולים ... מניסיון של מטפלת שכבר לא יכלה לעזור לי היא צדקה אני רואה את השוני היום ....אבל שווה קודם לבדוק את כל הפינות והזויות ... ובנתים יקרה אנחנו כאן אל תברחי לתוך עצמך תני לפחד לכאב מקום ...טוב שבאת

לא מצליחה. לא מצליחה להיגמל מהבולמוסים וההקאות. אני עייפה. אני נשבעת, אני כל כך עייפה מזה. כבר הגעתי להבנה שאני לא רוצה להמשיך לפגוע בעצמי ככה, ואני נלחמת קשה, ונאבקת בדחף, אבל לא תמיד אני מצליחה. וזה כואב ומתסכל, נורא. אני יכולה להחזיק שבוע שלם מעמד בלי בולמוסים, ואז, איך שאני מגיעה בסופש לבית ההורים, אני מבלמסת. כאילו משהו שם.... גורם לי לרצות לבלמס יותר. אני לא יודעת להסביר את זה. החלטתי שביום חמישי אני אומרת למטפל שלי שאנחנו מסיימים. המשמעות של זה היא שאכנס לרשימת המתנה לטיפול באותה מרפאה. זה יכול לקחת גם 5 חודשים... אבל ממילא אין לי טיפול כרגע. לא באמת. יהיה לי קשה לעשות את זה, לומר לו. אני גרועה בדברים האלה. לא רוצה לפגוע בו. אבל אני מבינה שאני לא רוצה לדחות את זה עוד. אצטרך לגייס את כל האומץ והכוחות שיש לי ולעשות את זה. אני לא ישנה בלילות. נכנעתי, וביקשתי מהרופא הפניה למעבדת שינה. עכשיו צריכה למצוא את הכוח להתקשר ולקבוע תור. העייפות הפיזית משפיעה לי על הכל. אני מפורקת מעייפות. כל הזמן. החיים האלה. מי צריך אותם בכלל.

איזה דברים הרסניים אני רואה כהישג? כשכתבתי "נכנעתי" שפניתי לרופא-אולי לא השתמשתי במילה המתאימה... פשוט עד עכשיו לא רציתי להתמודד עם מעבדת שינה כי זה מלחיץ אותי, אבל העייפות מכריעה אותי ואין לי ברירה אלא להתמודד עם זה...

הי שיק, תוכלי לספר מדוע מעבדת שינה מלחיצה אותך (אם לא לנו, אז לעצמך)? סוריקטה

היי סוריקטה יקרה, האמת פחדתי מהמחשבה שאצטרך לישון במעבדת שינה, בלי כדורי שינה - זה לגמר מוציא מאזור הנוחות ולכן גם מפחיד ומלחיץ. אבל רופא המשפחה שלי תיקן אותי ואמר שאני ישנה בבית שלי ורק מקבלת מכשיר הביתה. זה הקל עליי מאוד, ובכל זאת לא ממהרת לקבוע תור. בעיקר בגלל שמסורבל להגיע למעבדת שינה, כי יש כזו רק רחוק מאיפה שאני גרה, ואין לי עצבים לפרוצדורה הזו...

היום היה קשה קשה מאוד וגם אמיץ מאוד נגעתי נתתי מקום .. איבדתי זמן אחרי אבל ... וזה מאוד חשוב מצאתי כוחות להעזר ולאסף ... עכשיו כאן קטנה קטנה כמו שבלול שמחפש פינה יבשה .. לא פשוט אבל נכון ... אני נחושה לנפץ את הפנטזיה .. ולקבל את מה שיש . עייפה כאילו טיפסתי על האוורסט .. הפיצולים האלה לוקחים כל כך הרבה כוחות פיזיים . תודה על המקום הזה שמאפשר ...

אביב יקרה מצטערת שהיה כל כך קשה וגם יודעת שכאשר מאפשרים מקום ומשחררים בתוך הקושי מאוחר יותר מגיע ההקלה. הקלה של החלקים שהחזיקו כל כך הרבה זמן וחכו רק לספר...את באמת אמיצה.. תמיד איתך אביב יקרה, אוהבת

אביב, את מיוחדת (במובן הכי מחמיא של המילה). ודווקא השבלולים מגיחים ראש החוצה בגאון ובהמוניהם בזמן הגשם. ויתור, ניפוץ פנטזיות, אולי לא הכי ריאלות, מצריך משאבים נכבדים. חיבוק, סוריקטה

גם את , אוהבת אותך מאוד ...וכל כך שמחה לראות אותך בצבע ....תודה שאת מאפשרת

כסטודנט לפסיכולוגיה אני לומד את כלל התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד. מיותר לציין כמה יופי ואמת אני מוצא במחקר ובתיאוריה שלו. הלמידה מעלה לי המון מחשבות ותהיות לגבי עצמי, הקונפליקטים שבי ומנגנוני ההגנה בהם אני משתמש. פרויד מדבר על מבני האישיות- איד, אגו וסופר אגו. מי שמתעסק בפסיכואנליזה יבין כמובן. מה שמעניין אותי הוא עניין החרדה ופתרון הקונפליקטים בין מבני האישיות. פרויד אומר כי כאשר מתעורר קונפליקט, האגו צריך עזרה לתווכו, מתעוררת חרדה ואז האגו משתמש במנגנוי הגנה על מנת לנהל את הקונפליקט. ועכשיו לשאלתי. זכור לי זיכרון מגיל צעיר, סביב גיל 10-11, שאני נמצא בבריכה העירונית ומתעורר בי דחף מיני להציץ במקלחות של הנשים. כילד הייתי רץ הרבה בבריכה ומדי פעם עולה לכיוון המקלחות ומנסה להציץ. ככל הנראה בשלב זה נוצר קונפליקט בין הדחף המיני (האיד) לבין הסביבה (הסופר אגו) ונוצרה חרדה. אני גם זוכר את עצמי מפחד מאוד ומנסה למצוא פתרון. הפתרון שמצאתי בתור ילד היה ללכת למקלחות של הגברים, שם היה מותר לי להיכנס, ולהציץ על גברים במקלחות (האם זהו שימוש במנגנון התקה?). במשך השנים הרגשתי משיכה גם לנשים וגם לגברים אך יותר לגברים. כשהתבגרתי סביב גיל 17 התחלתי לצאת עם נשים ואף קיימתי יחסי מין עם בנות זוג במשך שנתיים. עד שבגיל 19 החלטתי שאני יוצא מהארון ומאז אני במערכות יחסים (בריאות לחלוטין) אך ורק עם גברים. עולה בי השאלה, האם המשיכה שלי לגברים היום היא תוצאה של מנגנון הגנה שנשאר בי כפתרון לקונפליקט בגיל 10? האם זהו הפתרון לקונפליקט האדיפאלי שמצאתי מכיוון שתפסתי את הסביבה כמאיימת? ואם כן, אז למה הקונפליקט לא נפתר כאשר יצאתי עם נשים בגיל 17 ואז כבר היה מותר ובסדר? האם יש דרך לבחון את זה? או משהו שכדאי לי לעשות על מנת לבחון את זה בעצמי? (למשל, מאז שיצאתי מהארון לא קיימתי יחסי מין עם נשים, האם כדאי לי לבדוק זאת?) חשוב לי לציין כי אין בכוונתי לפגוע באף אחד ואני בשום אופן לא רומז על כך שהומוסקסואליות לא עשויה להיות מולדת. אני בעצמי הומוסקסואל כבר 9 שנים, חלק מהקהילה ותומך עד מאוד. השאלה עולה מתוך התעניינות ומתוך ההבנה שקיימים סוגים שונים של אנשים ומקרים רבים שונים אחד מן השני. אשמח לתשובה :)

תודה על התגובה למטה ...קראתי ונאחזתי ....תודה לכן באמת ❤💙💛

הי אביב, יפה, בעיניי, האופן בו את משתמשת במקום הזה. נפלאות מילותיו של אודי אלייך. קראתיך למעלה. את עושה עבודה מצוינת. כן, זה מתיש מאד. שמרי עלייך. שלך, סוריקטה

אביב יקרה אוהבים אותך💗

הי אודי, היה ממש בסדר בפגישה עם המטפלת החדשה. היא קצת שתקנית :-) כנראה שפסיכולוגים יותר שתקנים מעובדים סוציאליים ;-) באמת שהיה בסדר, וגם ניפגש שוב. אודי, היו פעמים בטיפולים הקודמים שהרגשתי שלא אכפת לי לייפול ואז ממש נפלתי פיזית במדרגות ואפילו לא הלכתי לעבודה תקופה. אני פוחדת שהיא תיבהל אם אני אספר לה.

הי מיקה, אולי לא הייתי עושה הכללות לפסיכולוגים vs עו"סים. משמעות השתיקה יכולה להיות מתן מקום עבורך או הקשבה ועוד. ויש, אני מתארת לי, עוד מקום לפרשנויות רבות. היות שרשמת סמיילים בהקשר, חשבתי לי מה עושה לך השתיקה. אלו מחשבות מתעוררות בך. אלו רגשות. איך את חווה אותה? הרי לך עוד נושא לדבר עליו. לכשתוכלי - אני מציעה שכן תשתפי ותוכלי להוסיף גם את החרדות שמתקשרות לך לשיתוף הזה בעניין הנפילה הפיזית. הבהלה עשויה להיות יותר שלך מעצמך מאשר שלה. אולי באמצעות הנפילות ניסית לשבור שתיקה, שהתפרשה כאדישות? לפרוץ גבול? לעורר התייחסות שהיא. סתם איזה רעיון שקפץ לי. סוריקטה

שיהיה מישהו ש'ישתתף איתך יחד' בחוויה. למה לעשות בדיוק את אותו הדבר לבד (לטייל, ללכת למסעדה חדשה, לראות הופעה חיה וכ וכ וכ) זה לא מרגיש אותה הנאה וכיף כאשר אין מי שנמצא שם יחד איתך להיות שותף להנאה ולחלוק יחד את החוויה והזכרון לחוויה? מה הדבר הזה?? למה הלבד מוציא את החשק וההנאה והביחד מחיה אותה? וזה לא סתם ביחד. ביחד רק עם מי שחשים עימו מוכרות ובטחון כמובן. והדהוד חיובי הדדי. לפעמים מתארים ככה קשרי אם-תינוק לא? אבל גם בתור אדם בוגר אני מרגישה שבפנטזיה הרבה יותר בא לי שיהיה מישהו איתי שיתן לי בטחון יחד איתו לחוות דברים ומקומות.. ולבד זה הרבה פחות קוסם. אולי כי לבד אין לי תחושה של בטחון? כנראה. כנראה שזאת הסיבה.. אבל למה זה כך? וזה באמת הרבה פחות כיף שאין מישהו מוכר אמין וקרוב תוך כדי שנמצא איתך האם הכל יושב על חסכים התקשרותיים מוקדמים או שזה באמת טבעי גם לאדם בוגר שיהיה מסוגל להפיק הנאה משמעותית יותר כאשר דברים נחווים יחד עם אדם נוסף ולא לבד?? מזכיר לי את המשפט האחרון בסרט into the wild.. וגם אם מגיעים למסקנה שעדיף ביחד ולא לבד. אז איך הופכים זר למוכר? אף פעם לא עד הסוף נוח לי עם אנשים חדשים. אני יודעת להעמיד פנים שכן אבל האמת היא שכל פעם שאני במצב של התקרבות מתמשכת לאדם לא מוכר אז כל מה שבא לי לעשות זה לברוח חזרה ללבד שלי... שלא יכיר אותי ושאני לא אכיר אותו. ונראה לי שעמוק בפנים אני פשוט מפחדת שיגלו שאני חסרת ערך ובטחון :/

הי מימה, חלק חסר, אולי. מאידך, למישהו אחר, לזולת, יש משהו שאין לך. ועל כן אינו זהה לך. ויש לו גם צרכים משלו. כדאי, אולי, להקשיב ולבדוק, אם יש בנו קול כזה. אך אולי לא ריאלי שמישהו יבטל את עצמו לחלוטין למען האחר. גם לא אמא. פנטזיה מאד מוכרת גם לי. סוריקטה

ראוי להיות מטפל? מי בורר שלא יהיו כאלה?

אם הוא הורה - כנראה שלא מנפים מראש. בעלי המקצוע (כדוגמת פסיכולוגים קליניים, עו"סים קליניים, פסיכואנליטיקאים), כך אניח, עוברים בחינות קפדניות. ובעיקר, שוב אניח, לומדים צניעות מהי, תוך הכרות עם החלקים הנרקיסיסטים שלהם. הם לא כל מי שמכנה את עצמו מטפל בנפש, והבעייה מוכרת. האם ידוע לך על אנשים נוספים שדעתם זהה לשלך לגבי המטפלת המסוימת? סוריקטה

תודה שאני כותבת תודות למרות התנגדות קלה מהבוקר תודה שאני שמה לב למתח שיש בי תודה שאני יודעת שאמא זה אישיו לא פשוט עבורי תודה שאני רוצה לעשות תהליך של עיבוד לפני לכתה תודה שאני מבינה את החשיבות תודה על עבודה ופרנסה תודה על יכולת ניתוק כשצריך תודה על שיח עם הסובבים אותי תודה על עומס של החיים תודה על עשייה ותהליך תודה שאתם כאן שבוע טוב וקל

תודה שרגוע יותר בפנים תודה שהבנתי שתחושת החוסר בטחון בטיפול קשור לזה שלבטוח זה אומר לקבל כל מה שהיה תודה שאני אוהבת לרוץ תודה על הרצון להמשיך למרות הפחדים( רק להיום) תודה

תודה שקמתי תודה שאני לומדת לקבל את עצמי כמו שאני תודה על הדרך תודה על הבנה של דברים תודה שאני יודעת שלא הכל אני מבינה ויודעת תודה שאני לומדת לראות את האחר גם כשזה נוגע בי במקומות כואבים תודה על תהליכים ולמידה תודה על היש בחיי תודה על מחשבות תודה שלא קופצת אם האנטי ולומדת לווסת לנשום ולהכיל תודה על עשייה לטובת עצמי תודה שמקשיבה לחלקיוחושבת יותר מערכתי תודה לחלקי ששמרו עלי ועדין תודה שהנפש שלי הייתה מספיק חכמה ליצור את עצמה ולהגן עלי תודה על המקום הזה שיהיו ימים טובים ....

תודה אביב שכתבת. חיכיתי לך. ואת, כמובן, מוזמנת כרצונך החופשי. סוריקטה

סוריקטה יקרה קצת ללא מילים .. אמא זה פשוט נושא קשה כל כך ואני מנסה אבל כל אזכור שלה אני נעלמת ומתנדפת ... קשה לי לגעת בכאב ובכעס מולה קשה עד בילתי אפשרי ... והפנטזיה שהיא תשתנה שתהייה לי /להם אמא נורמלית שאוהבת .. אין לה סוף . כואב ויודעת שמוכר לך .. חייבת להצליח לפני לכתה אחרת לא בטוחה שאצליח להשתלט על המורכבות שלי .. פוחדת שאגיב לא שקול ולא נכון .. אוף כל כך עצוב ותודה שאת כאן

תודה שעשיתי כבר תהליך היפרדות מאמא טרום לכתה. תודה על אנשים שפגשתי וחלקתי איתם סיפורי עבר. תודה על המקום כאן. סוריקטה

ילדנו נולד מתרומת זרע עקב בעיות פוריות דבר ששמרנו לעצמינו ולא גילינו. כבר די הרבה זמן שהוא חושד ושואל שאלות בנושא ועל זהותו. אני שוקלת לספר אבל כיוון שהוא כבר אחרי צבא לא יודעת האם זה נכון וכיצד זה ישפיע. אם אכן אספר השאלה כיצד? אודה להכוונה

בעיר זרה במדינה זרה.. ולסמוך על עצמי שאסתדר. שאם יהיה לי שאלות ואצטרך הכוונות אז תמיד ימצאו אנשים טובים בסביבה שיעזרו. איך מאמינים בזה? כי נגיד אמא שלי יש רק פחדים מפני הזרות של הכל וסכנות אפשריות ונראה שיצאתי פחדנית כמוה... אני בכלל לא מדברת על טיול בג'ונגלים או מדינות עולם שלישי.. אלא ערים מפותחות. אפילו זה קצת מפחיד ומלחיץ. כל הלא ידוע הזה. אבל ממש בא לי. ואין לי עם מי אז לבד. אודי איך אתעלה מעל הפחד ועכבות ואצליח לארגן תוכנית טיול ולטוס ולהסתדר בטיול חו"ל לבד בלי לחוש חרדה? צריכה לסמוך על עצמי ועל העולם. שאסתדר ושהסביבה תמיד מספיק טובה וזמינה על מנת לעזור.. וללמוד מלא דברים חדשים- מטבע חוץ, תחבורה, כתובות... מלחיץ. בא לי.

הוי מימה, אני מרגישה שאת קופצת מנושא לנושא ללא רצף. בכל אופן, חרדה מוכרת. סוריקטה

בת 30, כבר מגיל 14 התחלתי להרגיש נורא עם המראה שלי. למרות שעוד בגיל צעיר בנים אהבה ורצו להיות בקרבתי, וזה נמשך עד היום, עדיין יש לי בעיה ממשית. אני לא רוצה אישה יפה במראה, מה שאני רואה זה שהפנים שלי מעוותות, שהרגליים שלי מאוד שמנות (כמה פעמים אנשים הראו לי תמונות של נשים לא אנורקסיות, וטענתי שהן לא שמנות, ולאחר מכן הסבירו לי שאני יותר רזה מהן, אבל משהו בתוכי אומר לי שהם לא רואים טוב). הרבה גברים מעוניינים בי, ככה שאני לא יודעת אם אני באמת לא נראת טוב, או שזו בעצם בעיה. עברתי ניתוח אף (הרבה טענו שלא היה צורך), עשיתי הגדלת חזה. רציתי לעשות עוד שינויים ורופאים פשוט אמרו לי שאין צורך בשום תיקון ולא הסכימו לטפל בי. אני סופרת קלוריות באופן אובססיבי (לא עושה צומות ולא מקיאה) בגלל שאני לא רוצה חס וחלילה לעבור את הצריכה היומית, כי גם ככה אני שמנה. אני מתביישת באיך שאני נראת ומרגישה שאנשים ברחוב מסתכלים עלי כי אני נראית ככה. אני לא יוצאת מהבית בגלל הבעיה הזאת כבר כמה שנים. מלבד ישיבה עם חברים, לא משהו שקורה הרבה בכלל. אני מרגישה שכולם נראים יפים ורק אני מכוערת שכולם מסתכלים עליה כי היא נראת מוזר. כל פעם מפריע לי משהו אחר, הרגליים, הבטן, האף, הסנטר, האוזניים, הכתפיים. אני כאילו לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה. אני חוסכת כסף בשביל ניתוחים שעוד ארצה לעשות אני בוחנת את הפנים שלי מקרוב בצורה אובססיבית, כי אני מרגישה שאני נראת מבוגרת, ורואה כבר קמטים. למרות שאני בת 30 ואנשים חושבים שאני בת 19-23. אני כבר לא מבינה אם אני באמת נראת כזאת דוחה כמה שאני רואה במראה או ששוב- זו בעיה בפני עצמה. אציין שאני סובלת מאישיות גבולית, אולי יש קשר ואני לא מודעת אליו. אשמח למענה תודה רבה

הידיעה תועיל בכך שאדע שיש לזה טיפול, שהשיעבוד שלי לא מוצדק, כי סך הכל אני סובלת ממנו. אתה חושב שזו התנהגות נורמלית?

תבוננו בגשם שיורד, תצאו החוצה,תרימו את הראש ,תפתחו את הפה ותטעמו את טיפות הגשם שמטפטפות לכם לפה.. תהנו..תריחו את האדמה שסופגת לתוכה את הגשם.. תחזרו הביתה ,תצמידו את האף לשמשת החלון ,תראו שהשימשה כוסתה בהבל..תציירו על השמשה ציורים אבסטרקטיים, תחזרו למיטה ותתכרבלו טוב טוב .. שבת שלום לכם אהובים

הי במבי, יצאתי לרוח (כמעט כתמיד). גמני אוהבת את הרוח. פורשת ידיים לשמיים. העולם שלי. מעט מידי גשם בארצנו וכל כך מחכה לו. לסופות הקטנות (ובכלל לא מפחידות) האלה. ובבית - החתולים ואני. תודה יקירתי, סוריקטה

שלום אני אמא ל 4 ילדים הילדה הקטנה בת 14 , היא מאוד מופנמת מרגישה שאני לא יכולה לחדור אליה ללב למרות שאנחנו אוהבות אחת את השניה מפרגנות ומתחבקות .יש מספר דברים שממש מפריעים לי 1.היא מסתירה במגירה בגדים מלוכלכים במקום לשים בכביסה. כמה פעמים דיברתי איתה ואמרתי לה שאין מה להתבייש אם התלכלך ושתשים בכביסה ואין טעם להסתיר כי באיזה שהוא שלב כבר לא יהיה לה מה ללבוש 2. יש לה חברות והיא הולכת לחברות אבל כמעט אף פעם לא מביאה חברות הביתה ,למרות שאני אומרת לה להזמין חברות היא טוענת שאין מה לעשות בבית וסתם משעמם . אני מרגישה שיש כאן בעיה עמוקה אבל אני לא מבינה למי לפנות לא ברור לי .ואיך מטפלים בנושא ,יש לי כאמור ילדים גדולים יותר ואף פעם לא נתקלתי בהתנהגויות מוזרות כאלה . אודה לתשובתך

זהו.... עברה שנה.... כבר עברנו את כל החגים ואפילו יום השנה כבר עבר... אז די...... רוצה להשתחרר, לשחרר את הגוף , להרפות , לנשום עמוק , לחזור לחיים , לשמוע שוב את ציוץ הציפורים, טוב בשבט מתקרב... יום של חג לאילנות... כבר ראיתי שקדיות שלבושות בוורוד,בלבן... כבר מתכוננת לחג... גם אני כמו האילנות... רוצה ללבוש וורוד...לראות את השמים הכחולים ,את השמש שמחייכת אלי ואומרת : מתוקה...העולם ממשיך להתקיים ,ואפילו בטוב... והכוכבים יקרצו לי קריצה שובבה ויאמרו: במבי .. יאללה..קומי..התעוררי... ראי אותנו ..מושיטים אנחנו לך ידיים.. בואי במבי..הצטרפי אלינו לריקוד משוחרר... רוצה להשתטות סתם.. לנסות "לצייר" עם אימוג'ים שונים ללא מחשבה כלשהי..סתם "מה שיוצא" 🌋🌋💐💐🍃🍂🍂🍂🍁🍁🍁🐦🐦🐦🙌🙌🙌👏👏✍✍🙆🍶🍶🍶🍶🍶🌋🌋

הי במבי אחותי האהובה, חירות. רעיון נהדר להשתגע עם הרגשונים: 🤗🤡😻👵👩‍🚀🙆‍♀️💞👒👓 לכו תדעו איך זה יראה במחשב... סוריקטה

סוריקטה אהובה 💜 יאללה... להשתטות..🎹🎶🎶🎵🎼🎻🎤 🏇🏇🏇🎓🎩 ☯⛄☃🔥❄🌈⛅⛈☔⛄☃🌠🌠 🍶🍶🍶🐝🐬🐦🐣🐣🐾🐾🐾

... ובמבי, אני הכי אוהבת את ט"ו בשבט. ואת גם מזכירה לי את געגועיי לאנליזה. שלך, ועל הדרך עוד חיבוק, סוריקטה

איזה רצון יפה. לכי על זה :)

רועש לי הראש. וחרדה. מרגישה לפנינפילה עמוקה לתהום הפעורה שמחכה לי שוב. לסיבוב הבא. לא מרגישה שיש איך למנוע

רוני, הי, לפעמים כן אפשר להצליח לעשות פניית פרסה. לפעמים כן. כשמתחילים הניחוחות. בואי נאמין? (וננסה לקחת אחריות?) שלך, סוריקטה

שזקוקה למילים נוגעות כאלה שירגיעו קצת את הרעש שיש לי בנשמה ... אמא ,שוב תזכורת כמה זה שביר וקרוב....אין לי מושג איך אתמודד ביום האמת .... היום התפרקתי .... 😢😢

אביב יקרה אני יודעת כמה שזה קשה גם זוכרת איך זה היה בשבילי וכמה בלאגן זה עשה בפנים מזל שאת לא לבד.. שאנחנו כאן איתך שולחת לך כוחות וחיבוק מחזק ומרגיע

אוי אביב יקירתי, גם לי אין מושג איך אתמודד ביום האמת, מפחיד ביותר. המטפל שלי נוהג לומר שקשה יותר להיפרד מאמא רעה. אוף. או שמא צעקה וזעקה. חיבוק מאגד וארוך, ועוד אחד, סוריקטה

אם אדם יגיד לך שאתה מטומטם או אדם יגיד לך שאתה נפלא - יש לזה השפעה שונה על ההרגשה נכון? מילים הן סוג של 'מזון אנרגטי' ויכולות להשפיע לטוב ולרע - מסכים איתי אודי?? ונכון שכאשר גדלים אז מתחסנים וזה פחות אמור להשפיע מה מישהו אחר אומר וחושב . צריכה להיות לנו יכולת לסנן ולברור מה מתאים לנו להכניס פנימה ומה לסלק. אבל אפילו כבוגרים למילים עדיין יש השפעה. בוודאי עבור אנשים רגישים יותר וגם עבור חזקים אם המסר השלילי מכוון לעברם בעקביות ותחת לחץ . אז אני אניח שאתה מסכים איתי אודי שלמילים יש השפעה אנרגטית על הנפש. לטוב ולרע. שמילה נושאת עמה מטען . גם ברמת התוכן וגם ברמת הטון שבו דברים נאמרים. אם ככה איך קורה שכאשר אני מדברת עם פסיכולוגית על הרגשה פנימית שלי ש'להביא ילדים זה יהיה להרוג אותם כי אני לא מרגישה שיש לי כלים לזה' היא מוצאת לנכון לשקף או לפרש או איך שאתם לא קוראים לזה.. ולומר בתגובה 'כמו שהמיתו חלקים בך' . מכל התגובות האפשריות שיכלה לומר היא בחרה בתגובה שדופקת לי מסמר בארון קבורה. עכשיו תקשיב אודי, בשום שלב בחיי לא תפסתי את עצמי כאדם ש'המיתו בו חלקים' . בחיים שלי לא התייחסתי אל עצמי ככה ואני לא מעוניינת להתייחס ככה. זאת אמירה שאין בה שום תקווה ושום בשורה. אז איך קורה שפסיכולוג שאמור לטפל בנפש מוציא מעצמו אמירה כזאת לאדם שיושב מולו? הרגשתי חלחלה באותו רגע. כי שאני אמרתי שלהביא ילדים יהיה להרוג אותם דיברתי על חשש שלי שלא אהיה אמא מספיק טובה. שאדפוק את הילדים, שלא אוכל לתת להם מה שהם צריכים. היה אפשר להתייחס לחשש או לתחושת המשאבים האנרגטיים המדולדלים שלי בהקשר הזה בלי לדבר על מיתות. אין שום סיבה טיפולית הגיונית לדבר מתוך טרמינולוגיית מוות . המטפל אמור להחזיק את התקווה. את החיים. את הסיכוי. ומטפל שלא פועל ככה כדאי לו מאד להחליף מקצוע ומהר!! ועובדה שהרגשתי חלחלה כאשר היא אמרה את זה. לא הרגשתי 'מובנת' ו'משוקפת' . הרגשתי שהיא פשוט אישה אטומה רגשית בצורה בלתי נסבלת. זה שאני מדברת על החשש שלי שלא אדע איך לתת לילדי מבטא מבחינתי רצון לקבל חיזוקים מעצימים ומסר של תקווה, לא תקיעת מסמר בארון קבורה. ולמילים יש השפעה. זה מזעזע. טרמינולוגית המוות מותרת לי אבל לא מותרת לה! היא הייתה אמורה לדעת איך להתייחס לקשיים ולהכיר בהם מצד אחד ואיך לא להכנע להם מצד שני. ולהשאיר בידי את ההחלטה אם לאחוז בתקווה או לא, אבל היא אמורה להציע תקווה בכל מקרה. לפחות לנסות. זה לא התפקיד שלה כמטפלת לדבר אליי מסרים 'ממיתי חלקים' וזה מזעזע שמטפל בכלל ידבר ככה אפילו אם הוא חושב ככה. לא כל דבר ראוי לומר ובטח שלא בשיח של טיפול.. ולגבי מילים בכלל אני באמת ובתמים מאמינה שהסביבה משפיעה. אבל אני גם רואה את המטרה שלי כיום כמי שאמורה ללמוד להתנגד ולהגן על עצמה כאשר מסרי הסביבה בעיני אינם לטובתי. נתקלתי בזה מלא פעמים ולא רק. גם מאנשים סתם. כאלה שמנסים לבקר להקטין לערער את הבטחון . להגביל. לקבע אדם בתוך החולשות שהוא מבטא כאילו זה מה שמגדיר אותו. הוא 'כזה'. במקום לשים את הדגש על הצוהר שדרכו אפשר גם ליצור שיהיה אחרת לעודד תמיכה ולהעצים. יש כל מיני סוגי אנשים. יש אנשים שמסתובבים בעולם עם אנרגיה מעצימה שמעצימים את עצמם וגם אחרים. ויש אנשים שהדרך שלהם לחוש עוצמה היא דרך הקטנת והגבלת אחרים . וזה דוחה. ויש אנשים שפשוט מנפנפים במילים בלי לחשוב על הרגשות בצד השני. והאם לא מוטב לחשוב לפני שמדברים? כי מילה היא יצירת מגע מטאפורי. מילים הם תשדורת. בא לי לעטוף את עצמי רק במילים טובות חיוביות מעצימות ומזינות ולהשאיר לכל האנשים הרעים שמצאו לנכון להגיד לי מילים מגבילות ומסרסות ושיפוטיות שישמרו לעצמם את המילים שלהם כי אני לא מעוניינת לקחת איתי את המסרים הנבובים שהם ניסוי להעביר אליי. שישפטו את עצמם ויגבילו לעצמם את הלשון התוקפנית שלהם, עדיף. חבל רק שהזכרון שלי בנוי בצורה כזאת שמסרים שליליים/דוחים נחרטים ולא מפסיקים להדהד. אני לא מצליחה לשכוח אותם. הראש זוכר. אין לי דרך להכריח את הזכרון לשכוח. אז אני פשוט מנסה להפעיל הרבה מסרים חיוביים אחרים שיצרו התנגדות להדהוד השלילי ויגברו עליו. יזינו בטוב.

הי מימה, כנראה שכן. אבל ככל שאנו גדלים לפחות, נראה לי, יש גם אחריות מסוימת לצד שסופג את המילים. מה הוא עושה איתן הלאה. וגם עד כמה הוא תלוי בהן. כמה אפשר להחזיק בפנים לבד. מניחה שהעניין גם תלוי היסטוריה ועבודה נפשית. מכירה את המקום שלך, מימה. מכירה. ושוב אומר, לכן יש לי בדרך כלל מילים עבורך. הנה מילים. מאמינה שמילים ממש טובות, ללא תמורה, שלמדתי במשך שנים ארוכות. ומה תבחרי לעשות איתן, עם מילותיי? שלך, סוריקטה

... ונראה לי שגם לשתיקה יש השפעה... וגם למילים שלך, שאת מוציאה מפיך את, מול אחרים. תלויי עיתוי, אני מניחה, וגם נימה ועוד. סוריקטה

רוצה לשתף אותך שבתוך הפגישה היה רגע כזה שכולם נורא נורא פחדו ורצו לברוח . אחד הדברים שעשיתי כדי לא לברוח שקצת הרגיעו ונתנו אויר היה הבטחה שלי לכולם שנכתוב לך . הפורום היה לרגע המקום הבטוח כשהחדר הפך למקום לא בטוח ...זה באמת מרגש ותודה לך ,על היותך עוגן בדרך ... ואודי.. הפעם לא נלחמתי בהם נתתי לרגשות להיות בחדר מבלי להתנגח מבלי להגיד מילים קשות פשוט להיות עם הרגשות שעלו ... הקשה הפעם שזאת הייתה חוויה גופנית ממש של כיווץ בפינת הכסא כי בהרגשה בגוף הרגשתי איך היד שלה עוד רגע מכה בי .. אני מבינה שזאת השלכה כתגובה לתספורת .אבל אני גם מבינה שעוצמת החוויה מעידה על פחד ממכות בעבר .. שאלוהים יעזור לי לסלוח להם ...ואולי להתחיל לכעוס עליהם קודם. באמת מהרגש ולא רק מהראש ...זה מפחיד אבל זה הכיוון ... אודי יקר שוב תודה אני כל כך אוהבת אותך ומאחלת לך רק טוב והרבה

תודה שקמתי תודה שלרגע הייתי צריכה לחשוב איזה יום היום תודה שיש מקום לכתוב תודות תודה למטפלת תודה על התהליך תודה שאני רואה דברים ומבינה תודה על יכולת ליצור קשרים תודה על תמיכה בדרך תודה שיש מי שאכפת לו ממני ושאני מרגישה את זה תודה על רשת הבטחון לכל מקרה תודה שאני יודעת לשים גבולות לעצמי תודה שאני מודעת לחלק האובססיבי ופורץ הגבולות שלי תודה שאני לומדת לעבוד בצוות עם חלקי תודה על שיח פנימי תודה אודי על היותך תודה על המקום הזה

תודה שתכף נגמר היום תודה שאפשרתי תודה שהסכמתי לרגע לסמוך תודה שאני כן מתקדמת תודה שהלכתי לרוץ תודה שיש דוביים שמרגיעים תודה על המקום הזה תודה

תודה שקמתי תודה לעזרה בדרך תודה שאני בונה רשת בטחון לכל מיני סיטואציות תודה שאני יודעת לבקש עזרה תודה על הבנות תודה על תהליך תודה על בית ומשפחה תודה על היש בחיי תודה שאני מבינה שהתגובות קיצוניות הם לא קשורות למציאות היום תודה על נסיון לשנות והבנה שלא הכל אפשרי לשנות תודה על מי שאני על כל חלקיי הנפלאים שעוזרים לי לחיות תודה על ספר שמזכיר לי שאני לא לבד תודה עליכם תודה אודי על האפשרות ועל המקום ... זה כל כך נעים בלב שיש פינה כזאת שמקבלת אותך כמו שאתה ...💜

תודה שקניתי לי אתמול חטיף אנרגיה שנקרא פוזיטיב. אני מה זה עצובה. אבל פניי לעתיד. השגתי תומכים רבים במציאות. סוריקטה

תודה למטפל שלי שעוזר לי לעשות סדר בראש. להבין איפה ההשלכות ואיך לתקן תפיסה. תודה שהוא עוזר לי להיות יותר חכמה. ורגועה. תודה שעזר לי להיפרד מהאמא. תודה למקום הזה שמאפשר לי להתבטא, בין אם לומר דברים חכמים יותר, או כאלה שמתבררים כשגויים יחסית בדיעבד, או שמא אפילו שטויות. לילה טוב וסופשבוע נעים, סוריקטה

הי כולם, מספרת לי, וכמה טוב שיש מקום כזה, מספרת לי, ולכם, שהיו רגעים בהם הצלחתי אתמול להרגיש, אולי, קצת כעס. ועדיין אני מבולבלת. ונזכרתי שכן הרגשתי כעס על מקום עבודתי, ועוד איך, ואז חשבתי שזה יותר מידי וגיל המעבר והזעם שעימו, ובחרתי/בחרנו ללכת על כיוון תרופתי. והתרופות - האפקט שלהן עליי הוא קצת להפוך אותי לסוג של אפטית. הכעס כובה, אבל ממש. ועדיין אני בוחרת להמשיך עם התרופות. כי כן סך הכל אני די בסדר. והשינה חשובה לי. המעט, יחסית, שיש - אבל יותר ממאום. עייפה, ולא בא לי לקום בבוקר לעוד יום מפרך כזה בתמורה נמוכה. אבל ממשיכה כרגיל. יום נעים, סוריקטה

סוריקיטה יקרה מאמינה שיקח זמן לעכל ולאבד בדיוק מה שהיה ולאט לאט גם לתת מקום לכל רגש שעולה. איתך בלב, ינשוף

הי ינשוף, מתחברת למילותייך. כרגע אני קצת לא מבינה מה הולך. נושא חשוב ובינתיים אני מרגישה בו קצת סתומה. המטפל שלי מנסה לעזור, כי, כנראה (או שיותר מכנראה) יש כאן גם אלמנטים של השלכות. והוא, המטפל, הוא יאמר לי היישר בפנים איך אני נראית ומה העצמתי והוספתי לו מרכיבים מעולמי שאינם קשורים למצב. לא קל לשמוע, אבל ככה עובדים. אכן לאט לאט, גם אני איתך בלב יקירתי, סוריקטה

הי סוריקיטה .. זה מובן וברור שתרגישי עייפות מעבר לעבודה שהיא קשה . עייפות נפשית שכזאת מול הסיטואציה . כמה זמן נתת להם עד שאת עוזבת ?? וכן מאמינה שקצת תהיי אחרי אז הכעס ירשה לעצמו לבוא ואיתו גם הכאב עם הרבה תובנות של קצת מעבר.....

הי אביב, ייתכן מאד. ימים יגידו. עוד כחודש. סוריקטה

שלום אני בן 29 מהנדס נשוי חתיך עשיר הכל חזק נפשית וגופנית. יש לי בעיה ישנם אנשים מסוימים כשאני מדבר עימם אני מתחיל לחייך וזה מלחיץ אותי ואותם כי הם הפכו להיות כאלה איתי...והקטע שזה רק עם כמה אנשים ספציפיים לאו דווקא מכרים קרובים. זה נמשך כבר שנים

שמתי לב שאתה לא עונה יותר מפעם בשרשור. אשמח אם אצא מהמקום הזה עם תשובה או הכוונה או עצה. לשאלתך, הבעיה עם החיוך הוא התזמון. למשל אם בשר לי אותו אדם ספציפי שאני צוחק מולו כשהוא מדבר על דבר עצוב כמו תאונה שקרתה למשהו אז אני מחייך בפניו ואני לא מצליח למחוק את החיוך ואז הוא מתחיל להלחץ ולהמנע מלהסתכל מפניי בפעמים הבאות

הי אודי מחר תהיה לי פגישה ראשונה עם מטפלת חדשה. החלטה שקיבלתי בשיתוף עם המטפלת שלי. פעם ראשונה שאני אלך למישהי שהיא פסיכולוגית קלינית ולא עובדת סוציאלית ( לא שזה משנה) . אני מאמינה שיהיה בסדר והיא גם נשמעת נחמדה :)

האם אפשר בחברה שלנו להיות בן אדם שלא עובד ולהתקבל חברתית בלי להתפס כנחות/נכות?

כל עוד יש אנשים שעובדים ומשלמים מסים ודמי בטוח לאומי שמהם נהנים כל מקבלי הקצבאות? אני מניחה שצריכה להיות סיבה טובה דיה כדי לתרום שליש עד חצי ממשכורתך עבור אנשים שאינם טורחים לעשות זאת.

הי אודי, אתה יודע שאני מרגישה אותך שונה כאן? יותר מילים ויותר קרוב ורך. ואולי גם אני ותפיסתי השתנו. מאידך, זה קצת מפחיד, כי הקנאה עלולה לצוץ. סופשבוע נעים, סוריקטה

צריכה עזרה .. מאוד מאוד לא כאן . המטפלת הסתפרה וכולם בהסטריה ...חרדה מטורפת ברמת הגוף .. שהיא רוצה לעשות לנו רע .. אודי אני מיואשת אין לזה סוף ... התעייפתי ממש .. כל כך תגובות לא תואמות מציאות . כל כך מבינה ועדין כמעט כל הפגישה לא יכולתי להאסף ..זה כל כך עצוב עכשיו מתחיל מחול שדים שלא רוצים ללכת אלייה יותר... אודי אפשר יד , מרגיש כל כך לא בטוח ... והכי עצוב ההבנה שתגובות כאלה זה אומר שעברתי דברים מוטרפים ונוראיים שהכל אמת . סליחה שאני כזאת 😢😢😢

הוי אביב מתוקה, נדמה לי שאני מכירה את זה. המטפלת שלי גבר, ויש גם עניין עם תספורות, אבל זה רק הבדלים קטנים, ובכל זאת מדהימים כל פעם מחדש. אבל, יש עניין עם משקפיים. כשהוא מחליף. וואו. זה כאילו לרגע (בעצם, ממש לא לרגע) מישהו אחר. מספיק שאני נכנסת לחדר כרגיל בלי שחל שינוי בקטע הזה ואני צריכה להתרגל אליו מחדש. ואדרבא, ברגע שיש כזה שינוי בפרצוף, הוא כאילו מישהו אחר. וממש מפחיד, ואולי זה לא הוא. לא אותה זהות. בקיצור, נראה לי שאני יכולה להבין ממש את רגשותייך ובעיקר חרדותייך. שלך, סוריקטה

תודה על ההבנה .את יודעת בהגיון זה מאוד ברור לי.התגובה משקפת לי דברים אחרים. בפועל למען האמת והמטפלת יודעת אני וכמובן החלקים הקטנים לא זוכרים תוי פנים .מה שאני זוכרת זה את השיער ואביזרים חיצוניים -משקפים עגילים כאלה .... כל שינוי בהם מבהיל אבל הפעם רמת החרדה הייתה פשוט גבוהה מאוד .. מקווה שבפגישה הבאה זה לא יהיה כי זה מעייף . ותשמרי עלייך יקרה ...ואת יודעת עכשיו חשבתי לי בעניין ההלם ..הוא מגן עלייך אל תמהרי לנפץ לאט לאט .. שלא כמו מימה לי ברור שכל התנסות שלנו לוקחת אותנו למקום שהרגו לנו חלקים מהנפש ...אז בזהירות אוהבת

הי כולם, אתמול, אתמול אמרתי שאני בהלם ממה שקורה ונשאלתי מדוע בהלם. בהיותי בהלם - לא מצאתי מילים. חיכיתי לבוקר. היום בבוקר מנסה למצוא למצוע לעצמי תשובה - והייתי אומרת שגם יש קשר לפרידה וגם משום שאיני יכולה להרגיש כעס (שאחרים מרגישים 'בשבילי') בנסיבות הנוכחיות. ואולי גם שאיני מאמינה על עצמי. שנחלצתי. כתבתי למטפל קצרות והוא השיב לי קצרות שההחלטה חשובה. מצאתי עידוד במילותיו. תודה על ההקשבה, תודה על החתול המקסים שהחזרנו לחיים. סוריקטה

הי אהובה לא פלא ...פרידה ובכלל עשייה למען עצמך קשה עד מאוד אבל חשוב ... מכירה את המצבים האלה שלא מרגישים כעס חושבת שזה מפחיד להרגיש כעס במצבים האלה של עמידה למען עצמי ...לא יודעת מחשבות במיוחד להרגיש כעס מול מישהו שפוגע בנו ...עצוב שולחת חיבוק וכוחות

הי אביב, את אומרת דברים כל כך חכמים ומעוררי מחשבה, כאלה שפותחים בפניי ענפים חדשים (כמו בעץ הזה, למשל). אז המון תודה יקירתי. שלך, סוריקטה

סוריקיטה יקרה שמחה שמצאת עידוד במילותיו של המטפל. מאמינה שיבוא מכלול של רגשות בעקבות הפרידה והכל ליגיטימי .. אפשר לתת מקום להכל... כאן יחד איתך, ינשוף

הי ינשופון, את פשוט מתוקה ועדינה כזאת. מחבקת, סוריקטה

הי אודי, מסכימה ומאמינה שתבואנה המילים אם ולכש אוכל להרגיש. מחכה כבר לפגישה הטיפולית, סקרנית לגבי המשכים. תודה רבה, סוריקטה

קשה לי להיות בתוך הגוף מרגישה שרוצים לפרוץ החוצה הראש מתפוצץ מתאמצת לשאר נוכחת.. לעשות.. לתפקד אבל בפנים יש לחץ.. מרגישה כמו בתוך סיר לחץ שעומד להתפוצץ אני כל הזמן צריכה להחזיק אותם בפנים ואין לי כוח יותר... אין לי כוח

ינשופי .. זה בסדר יקרה תני להם מקום איפה שנכון בבית מול חברות טובות בטיפול .. כן תשימי גבולות בעבודה אבל את תנסי להקשיב להם למה שהם רוצים אולי זה בעל פתרון . חיבוק ענק .. ומזכירה לך זה תהליך ארוך ואיטי ..

תודה שאת מבינה תודה שאת בחיי

הי ינשוף, קצת כזה, נראה לי: https://dlg7f0e93aole.cloudfront.net/wp-content/uploads/depression-1.jpg הלוואי שתגלי כוחות, על אף שנדמה שאוזלים, ותצליחי להיאסף, ככל שניתן, סוריקטה

תמונה שמשקף את מציאותי במדוייק. תודה שאת כאן ומבינה

תודה אודי על המילים שנותנים ליגיטימציה לכל רגש להיות..תודה

תודה שקמתי תודה שישנתי תודה שהגעתי למחוז חפצי תודה על ימים כאלה תודה על מריבות ופיוסים ולימוד תודה על חשיבה מחוץ לקופסא תודה על יכולת הבנה והכלה תודה על מי שסובב אותי תודה שאני רואה תודה שאני מצליחה להעזר תודה על צמיחה אישית תודה על תהליך תודה על המקום הזה עליכם כולכם... תודה אודי על היותך שיהיה שבוע טוב ונעים .....

תודה שאני כותבת תודות תודה על המקום שאני נמצאת בו תודה על יכולות תודה על עשייה תודה על נסייון לגעת בכעס והבטיו תודה על הבנת החרדות תודה על כאבים מצמיחים תודה על ספר שמראה לי את הדרך ומזכיר שאני לא לבד תודה על היותכם

תודה על המקום הזה תודה שיש מקום שמבינים תודה שעדיין לא וויתרתי תודה שאני נלחמת תודה

תודה שהיום אפנק את עצמי בערב בטיפול גופני של מגע. תודה למטפל שלי שעודד אותי במילים. תודה לתרופות, שעכשיו הזמן שלהן לסייע בהחזקה ובאיזון. תודה לגשם ולמזג האוויר. תודה לחתול שגסס וחזר לחיים והחזיר את ההרמוניה לבית שלי (אחלה משפט לעשות עליו אנליזה). תודה לך, אביב, שאת יודעת גם להיכנס ממש לאפשרויות עזרה קונקרטיות וחולקת אותן עימנו. סוריקטה

שלום רב, שמי יובל בת 32 ואני תוהה לגבי התנהגות של זוג מסויים. לבן זוגי יש חבר-ציון ולו בת זוג- ענת. ענת היא בחורה נורא ילדותית ומאוד מפונקת יש כאלה שיגידו עליה שהיא סנובית. מאז ומתמיד החברה' לא אהבו אותה כי לא אומרת שלום כשנכנסת לחדר וכד', מדברת בצורה בוטה ולפעמים גם נורא מניפולטיבית במיוחד כלפי הבן זוג שלה ציון. ציון לעומת זאת שונה ממנה ויותר רכרוכי איתה ומוכן לסבול כל דבר שהיא עושה גם אם היא תקרא לו מפגר/טיפש מול כולם. לאחרונה יצא לנו להיפגש עם הזוג הזה אצלנו בבית (חנוכת בית) וכאשר פתחתי את הדלת שניהם עברו לידי כאילו כלום בלי להגיד שלום אך אמרו לכל שאר החברים שישבו בסלון. אמרתי שלום בכוח והמשכתי לסלון. במפגש אחר של חברים שוב הזוג הזה מגיע אומר שלום לאחרים אך גם הפעם חלה התעלמות ממני ושוב אני זו שאומרת שלום אחרי שקולטת שהם לא אומרים (כאשר היא כן אומרת שלום בעצמה לאנשים בודדים בחבורה לרוב אלה גברים). באירוע האחרון שקרה הגענו אני ובן זוגי למסעדה שבה ישבו כל החברים כולל הזוג הזה התיישבתי לידם עם בן זוגי אך הפעם לא אמרתי שלום כלל (רק נופפתי מהכיסא לאחרים שישבו מולי). ובהתאם לכך הם גם לא הסתובבו לכיוון שלי וכל הערב היא ישבה עם הגב שמופנה כמעט במלואו אליי והתנהגה בהתעלמות מוחלטת ממני גם כאשר העברתי לה מים שביקשה ממישהו אחר לא אמרה תודה. ציון מדי פעם כן אומר שלום, לרוב כשהוא מגיע בלעדיה אך משום מה כל פעם שהיא נמצאת יש אווירה מאוד מתוחה ולא נעימה. יש לציין שאנחנו לא מכירות כלל וההיכרות הראשונית שלי עם הזוג הזה החלה כאשר התחלתי לצאת עם בן זוגי (לפני כמה שנים). אין לי שמץ של מושג מה עובר על הבחורה הזו ולמה היא מתנהגת כך. פעם אומרת שלום נורא מאולץ או לרוב מתעלמת מקיומי לגמרי ובכך כנראה גורמת גם לבן זוגה להתעלם. האם להחזיר לה באותו המטבע וגם לו ולהתעלם מהם לגמרי? או שלהגיד שלום מאולץ בכוח? בן זוגי אומר שכרנאה היא מרגישה "מאויימת"ליידי ובגלל זה מנסה "לשבור" אותי, אך אינני רואה שום סיבה. אני רגילה להיות מצטיינת בהכל והיא בחורה לא מוצלחת ונורא מוחצנת וכל מה שהשיגה זה בזכות המשפחה העמידה שלצידה. אני די חיבבתי אותה בהתחלה וחשבתי שהיא פשוט מעופפת אך עם הזמן מרגישה שהיא עושה את זה דווקא. תודה מראש

רשמת בסוף 'אני רגילה להיות מצטיינת בהכל והיא סתם לא מוצלחת' .... פייר זאת התבוננות די מתנשאית על מישהו ואולי היא מרגישה את זה ולכן נמנעת. לא שאני מצדיקה להיות חסר נימוס בסיסי בגלל פערים בהישגיות אבל יכולה להבין איך זה יכול לייצר הרגשת רתיעה

אביב יקרה עד מאד שלי, את יודעת כמה קשה לי להישאר אדישה להזמנתך... אנחנו בדיוק עוסקות בקושי בשיתוף, אני בשלבי למידה שלא צריך לפחד לספר מחשבות והרגשות. מחמיא לי ומוזר לי שאת חושבת עלי. אוהבת אותך. גולם. (בא לי לחתום את שמי בשבילך.)

איזה כייף שנכנסת וצבעת קצת את עצמך גם אם בשבילי .. את יודעת כאן זה אחלה מקום לתרגל ...מה אכפת לך אף אחד לא באמת מכיר אותך ... תנסי 💜💛 והכי שימחת אותי שאת ממשיכה לעבוד למענך ...

ובגלל שאודי כל הזמן מדגיש 'הפורום יוצא לחופש' אז לא אכתוב מה שהתכוונתי... ועד יום ראשון בטח גם כבר לא ארגיש צורך בכלל לכתוב את זה.. והמילא כנראה יהיה משהו אחר שיצוץ עד אז.. אז. זהו. בכל זאת כתבתי בסוף אבל לא מה שהתכוונתי ;)

הי מימה, מה ההסבר שלך לדחף הכתיבה שנוצר בדיוק כשסגור כאן? כשאין מי שינסה לעזור בסמוך לרגעים האלה? סוריקטה

היא הביאה אותי למקום נטול הגנות. מזדעק. חשוף כולו. ולא עשתה כלום חוץ מלהשאיר אותי לבד אחרי קשר טיפול מצידה שהתחיל ביחס שמבזה אותי שעה שהיא מדגישה את חוזקותיה שלה מולי במקום להבין את קשיי ולעזור לי למלא בטוב דברים... אני נזכרת שוב . מזדעקת שוב. מה יש לי :/ אין לי שקט. זה היה טיפול קטוע בנקודה קריטית. זה היה נזק לנפש שלי. זה היה פשע שאין עליו הכרה משפטית. מרגישה שעברתי משהו ממש רע. אני אפילו לא יודעת מה. אני רק מרגישה תחושה מחליאה שמטילים עליי אחריות איפה שאסור. איפה שזה מגונה להשאיר אותי לבד ולהטיל את כל האחריות עליי במקום לעזור לי ואולי אמא שלי נטשה אותי כעולל בפאקינג עריסה.. וואטאבר.. העניין הוא שאין לי שקט. ושמטפלים לא עזרו. שככה חיי נראים. מפוצלת בין סערות פנימיות לתפקוד חיצוני וחזות נורמלית כלפי חוץ. ככה השאירו אותי. עם קצוות פרומים.זה איכות הטיפול או מערכות היחסים להן זכיתי בחיי. איש לא נשאר מספיק כדי לאחות באמת. וזה חייב להיות אדם חזק שמסוגל לתת בטחון מכל בחינה. אין לי אדם כזה בחיים. לבד הכל. עם כל הטלטלות האלה מבפנים... קשה. קשה ככה. איזה כיף לאנשים שהכל אצלם זורם קל. שאין התמודדויות פנימיות מיותרים אצלם. חוסן. בטחון. דבקות במטרה. חיי חברה וזוגיות מספקים. זהות חיובית הרגשת מסוגלות וערך. חופש שייכות. כיף להם. אצלי יש רק קליפה חיצונית של חלק קטן מהדברים האלה ומבפנים הכל ריקני ומתנדנד. אני מנסה למלא את המבפנים הזה אבל אין ככ איך. אין מישהו שמהדהד איתי יחד. בדיוק איתי יחד . מהדהד איתי אותי. כזה אני רוצה. מישהו שכולו איתי ובעדי ויחזיק אותי ברגעי קושי וידרבן אותי שאאמין בי. יאהב. ולא פחות חשוב- שיתן לי לבד ולא יהיה שם מתי שאין בו צורך. מישהו מאד וממש מותאם. שהוא בעצמו יכול ומסוגל. ושירצה בשבילי ויטפח אותי. ילווה ויעשיר את עולמי. בממשות. בקונקרטיות של העניין. מישהו לטייל איתו מסביב לעולם. בא לי.

אבל אולי כשיש זולת, זה אף פעם לא בדיוק, ולא זהות מוחלטת. התמזגות לאחד. ויש אכזבות ותסכולים וכשלים ו... אנחנו נפרדים. אבל המידה, המידה. ולא בטוח שאפשר שמישהו יקריב את עצמו ללא תמורה. להערכתי, הטיפול שלך נפל בנקודה הקריטית של הקנאה. סוריקטה

הנפש נסערת. אני הולכת ברחוב ומרגישה את הריקנות של עצמי. ושומעת את ההזדעקויות של עצמי מבפנים. ואין לי שקט. למה אף אחד לא עזר לי כשביקשתי? רציתי להיות בטוב. העולם לא משתף פעולה. אני לבד. מה ההרגשה הזאת?? אני מנסה להיות נורמלית ובפוקוס. מנסה שיהיה לי טוב והכל מבפנים ריק או לא שקט ונסער.. מה זה??? למה אין לי שקט מסופק מבפנים???

הי מימה, את אומרת שביקשת עזרה, אבל לעתים לכאורה זועקים עזרה, ובה בעת הודפים אותה ולא מזמינים. מרחיקים. כאילו משהו פה לא אמת. או משהו לא לוקח אחריות. או לא משתף פעולה. סוריקטה

זה שאני בגיל 37 גרה אצל ההורים. לא עובדת ומקבלת קצבה מביטוח לאומי? זה עושה אותי בן אדם נחות ופחות שווה חברתית? אודי תגיד את האמת. כי זה הפחד הכי גדול שלי והבושה הגדולה שלי. אני נחותה בגלל זה??? כי רוב המוחלט של האנשים כן עובדים ובכלל לא מבינים את החוויה שלי מול מסגרות תעסוקתיות. אני שונאת אותן ממש. אבל ממש. ברמה שהחושים שלי מתנגדים לזה. האם זה עושה אותי בן אדם נחות וראוי לגינוי? האם אסבול כל חיי מסטיגמה והוקעה בגלל זה? אני מתביישת לומר את לאנשים. אני חיה בהסתרה, בשקר. אני לא מספרת. ואחרי שאם במקרה כן סיפרתי למישהו אני מרגישה שחפשתי יותר מדי ועכשיו אני פגיעה... אודי למה פסיכולוגים לא מגנים על אנשים כמוני מפני סטיגמה שיפוטיות והוקעה?? למה לא עוזרים לאנשים כמוני להרגיש טוב עם עצמם בתוך החברה ? רצחתם אותי על עוול. רצחו בי הכל. את הזכות להיות. לנשום. להתגאות בי על עצמם הקיום ולא בגלל 'הישגים'. לא רוצה את הבושה הזאת יותר בא לי לכתוב פוסט יציאה מהארון בפייסבוק. אני מימה אני בת 37 גרה אצל ההורים ולא עובדת כרגע. מקבלת קצבה מביטוח לאומי ואני מלכה!!!!! אני מלכת העולם ומגיע לי רק טוב ולא להרגיש שום בושה בגלל זה!! אודי למה אני נענשת? הפוליטיקאים המושחתים שעושים ככ הרבה עברות לא מזיז להם ואני נענשת מעול הבושה הזה רק כי אני שונאת מסגרות תעסוקתיות? מה עשיתח רע למישהו? למה זה ככ מביש להיות קצת שונה ממה שמקובל? אפילו הומואים לא מתביישים לצאת מהארון כבר ברמות שאני מתביישת לומר 'אני מימה. יש לי קבצה כי שונאת לעבוד!! אבל ממש. החושים שלי שונאים הם זה כמו שאתם שונאים שיאנסו אתכם' למה ככ קשה ? על מה אני נענשת? למה החברה היא כזאת שמי שהאישיות שלו בנויה קצת אחרת צריך למות מבושה, להעמיד פנים, לשחק אותה, לשקר... רק בשביל להתקבל חברתית על ידי הרוב הנורמטיבי כביכול????? על מה אני נענשת אודי??? מה עשיתי רע??? למה אני לא יכולה להיות אני בלי שישפטו אותי?????? תמיד הפחד הזה שישפטו אותי... ותמיד שופטים!!! אומרים ללכת לעבוד ומנסים לשכנע אותי. אודי למה??? למה אי אפשר להניח לאדם כמוני להיות ולחיות את חייו בלי שישפטו אותי חברתית? אני רוצה חברים ואי אפשר. אנשים ישר שואלים 'אז מה אתה עושה' ואין לי תשובה. אני קיימת. זה מה שאני עושה. אפשר להפסיק להגדיר אנשים דרך עשיה????? אני מרגישה בעונש חברתי בלתי נגמר כי אנשים שלא עושים הם נחותים. הם מקולקלים. הם .. אי אפשר להבין אותם. אני חיה בעולם שלא מבין אותי ואת הצרכים שלי. פתאום זה מזכיר לי למה נהגתי לקחת סכין ולחתוך.. איך אתה היית מרגיש אם היית חי בתוך עולם חברתי שלא מבין אותך ואת הצרכים שלך בשום צורה ורק מנסה לכפות עליך תפיסות עולם אחרות שתהיה כמוהם?

הי מימה, ערב, הראש שלי כמעט לא עובד, אנסה בכל זאת - עבודה זה חתיכת עניין. כפי שהבנתי - אצל לא מעט מטופלים בתחום הנפש. זה כנראה אומר תלות. זה כנראה אומר ויתור על פנטזיית פיצוי אינסופי על העבר מהגורמים הפוגעים. זה כנראה גם איכשהו אומר משהו על הגדרה עצמית, או הרגשת שלם עם עצמך. וחשבתי בכלל לשאול - מימה, איך את חושבת שאנחנו כאן בפורום יכולים לעזור לך? סוריקטה

מימה ..... קוראת אותך וכואב באמת ממליצה על קורס שנקרא סינגור עצמי במכללת אונו . שייך לבריאות הנפש תצטרכי אבל להיות מוכרת במשרד הבריאות. לדעתי לנסות. זה לא יפתור את הבעיה אבל זה ילמד אותך לחיות איתה . אתך באמת