פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום ד"ר קפלן לאחר שקראתי את הקישור שצרפת לגבי נושא ה"האלימות הפסיכולוגית"החלטתי לכתוב לך. זה לא שלא ידעתי לפני כן שאני סובלת כבר שלוש שנים מהתעללות נפשית ע"י חברי (אני בת 30 גרושה+ 2 ילדים), אבל כמובן שהכתבה רק חידדה והעצימה יותר את הרגשותיי. הגעתי למצב של אפיסת כוחות בגללו ובגלל הרבה דברים מסביב ,אני בתחילתו של טיפול פסיכולוגי אליו פניתי כדי לגרום לי להבין מדוע כל כך קשה לי להתנתק מאדם כל כך מתוסבך ,בעל מצבי רוח נוראיים ,אדם שאומנם מאוד אהב אותי בשנה הראשונה לחברותנו,אולם אחר כך התגלה כחלאת המין האנושי ,אדם נצלן ,קמצן (כבר שנתיים שאיני יוצאת מהביית כי פזמון ה"אין לי כסף" מאוד שכיח אצלו - ולמרות זאת אינני יוצאת לבד שמא הוא יעזוב אותי אם יידע. כל הזמן הוא משחק בי - קורא לי לבוא לאסוף אותו כי כרגע אין לו רכב - אני עושה שמיניות באוויר - מגיעה עד אליו ואז הוא נזכר שלא מסתדר לו היום אפילו בלי קמצוץ של יסורי מצפון. הייתה לי יום הולדת - לא שמעתי ממנו מזל טוב - שלא לדבר על מתנה צנועה. פעמים רבות אני מנסה לדבר סתם שיחות של עניני דיומא והוא מגיב -"נמאס לי לשמוע את זיוני המוח שלך" (סליחה על הביטוי). אין הדף יכול להכיל את כמות ההתעללות הנפשית שאני עוברת- הוא אומר לי בפרוש שהוא כבר לא אוהב אותי כמו פעם (ויש לציין שהוא עזב ביית בשבילי),ועם זאת אני רואה שגם קשה לו בלעדיי (איפה הוא ימצא פראירית שמגישה לו את האוכל עד הפה?) הוא פשוט עושה בי מה שהוא רוצה - לפעמים אני מסתכלת עליו ופשוט שונאת אותו . יש לציין שגם מבחינה מנטאלית אני עולה עליו באלפי מונים ,אני יודעת שאין לי איתו עתיד ,אני יודעת שהוא מנצל אותי, חוץ מסקס טוב לא נשאר שום דבר טוב שאפשר להגיד עליו(גם בגמר הסקס הוא פשוט קם מהמיטה ועוזב אותי לאנחות). אני מבינה היטב שאני נמצאת עם אדם שלילי ביותר שיודע רק לקחת ולא להעניק דבר - גם לא לילדיי ועם זאת נכנסתי למין מעגל שאין לי את הכלים לפרוץ אותו. אני לא רואה את עצמי עם אף אחר אחר כי אני קשורה מאוד לחבר - אני חושבת שאני אפילו מאוד אוהבת אותו ,אין לי אנרגיות נפשיות יותר , כל שבועיים הוא עוזב אותי ואני מתחילה בדרך התחנונים והאמבושים . אני פשוט אבודה - אני מאוד מקווה שהטיפול הפסיכולוגי יעזור לי להחזיר את השליטה שברחה לי מבין הידיים . סליחה שזה ארוך אבל אודה לך באם תגיב - אני ממש במצוקה תודה - דורית

דורית שלום טוב שפנית לטיפול פסיכולוגי. חשוב שתקבלי תמיכה כדי שתוכלי להבין את מה שקורה לך וכדי שתוכלי לשלוט בחייך. אני לא יודע לאן דברים יובילו. ברור שכעת קשה לך איתו וקשה לך על המחשבה בלעדיו. אני מקווה שתתחזקי ותוכלי לעשות את הצעדים הנכונים ביותר בשבילך, בין אם בתוך הקשר ובין אם בלעדיו. לא צפוי תהליך קל אבל טוב שהתחלת אותו. כדאי אולי להיעזר בפורומים לתמיכה באינטרנט או בארגוני הנשים. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר' קפלן שלום, אבקש לדעת מהן הסיבות להפרעת אישיות גבולית, האם היא משהו זמני או קבוע, האם יש טיפול תרופתי ומה מטרתו והאם יש גם טיפול אחר ומהו תודה, sara

1. האם באמת 20% מהמאושפזים במחלקות פסיכיאטריות (כולל אשפוז יום) הם בורדרליין. 2. מה המשמעות של המונח "הפרעת זהות מינית" שנזכר במאמר ? (נאמר בקשר לערבוב בין BPD וליקויים אחרים) האם מדובר בנטיה מינית או באשה שמרגישה כגבר וגבר שמרגיש כאשה ?

http://www.sahar.org.il/bpd.asp

שרה, הסיבות להפרעת האישיות הגבולית מצויות - ברובן - בהתפתחות המוקדמת של האדם. הרבה פעמים, ההפרעה מתפתחת על רקע של התעללות בילדות, אבל לא רק! מכיוון שהאבחנה שנויה במחלוקת, גם הסיבות לא תמיד ברורות לחלוטין. עיקר הטיפול בהפרעה הוא פסיכולוגי, מכיוון שהיא תמידית ואינה חולפת. האדם לומד לחיות איתה, ולהפיק את המירב מהחיים עם ההפרעה ברקע. המטרה היא, להכיר את ההפרעה ואת ההשלכות שלה על הפרט, ומתוך זה ללמוד איך להתגבר על הנקודות הקשות. טיפול תרופתי ניתן במקרים שבהם יש ברקע גם דכאון. HERA.

שרה שלום מדובר באבחנה רחבה שאנשים רבים יכולים לקבל אותה ולכן הסיבות מגוונות ולא קבועות. בחלק מהמקרים ניתן להיעזר בתרופות ובחלק לא. אני מציע להימנע מהשימוש באבחנה הפסיכיאטרית ולנסות להתמקד במה מציק וכיצד מתמודדים עם הבעיה האישית ולא עם הכותרת שניתנה במסגרת כזו או אחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

ראיתי כאן בפורום הרבה הודעות של אנשים אשר התאכזבו מטיפול שלהם. אני מוסיף את שמי בשביל הסטטיסטיקה, ובשביל אותם אנשים אחרים שהתאכזבו מטיפול ומרגישים מאד לבד עם זה. הרבה כסף ירד לטימיון כמו גם תקווה שאולי אפשר לשנות דברים. לא יודע מי צודק ומי לא, אם אני הייתי אשם או המטפלת הייתה אשמה. הדבר היחידי שהטיפול נתן לי זה דווקא הכישלון של הטיפול, שממנו למדתי שאני צריך להסתדר עם מה שיש ועם מי שאני, כי טיפול איננו אופציה יותר בשבילי. אז ימשיכו להיות בעיות בזוגיות, ואני אמשיך לא להבין מדוע בבסיס אני לא אוהב את עצמי אבל למדתי לחיות עם זה במידה סבירה ולהשלים עם זה, מאחר וטיפול איננו אופציה יותר עבורי. אני בהחלט מבין את ד"ר אורן קפלן על מסלול היסורים שהוא צריך לעבור כדי להיות מטפל ( עבודה במשכרות מאד נמוכה , אולי מדריכים ומרצים שהאגו שלהם בשמיים, ואולי עוד דברים שהוא לא סיפר ). אני חושב שמטפל שלא יעבור את מסלול היסורים, אולי ירגיש מספיק טוב עם עצמו, כדי לא להזדקק להראות עליונות וכוחנות כלפי מטופלים.

אלכס, בתור "מאוכזבת סדרתית" אני יכולה לומר לך, שלפעמים המטופל אחראי ולפעמים המטפל. מאידך, קשה לפסול את העניין רק על סמך טיפול אחד, מול איש מקצוע אחד. אם אין כימיה, הרי שבאמת הכסף והזמן יורדים לטימיון. אולי הפסיכולוגית שלך ואתה לא מצאתם שפה טיפולית משותפת, אבל זה לא אומר שאי-אפשר לנסות שוב, עם איש מקצוע אחר. למה שהבעיות בזוגיות תמשכנה? יש לי תחושה, שזה לא ממש משמח אותך (בלשון המעטה). כנ"ל לגבי ההרגשה שאינך אוהב את עצמך. להגיד "טיפול אינו אופציה יותר עבורי" זה הכי קל שבעולם. אבל זו לא אמירה מציאותית, לפחות לא עד שמנסים שוב אצל מטפל אחר. זה מה שהרגשת? שהמטפלת שלך הפגינה עליונות וכוחנות כלפיך? ואת ההרגשה הזו העלית בטיפול, או ששמרת לעצמך? HERA.

זה היה טיפול שני כאשר הטיפול הראשון בוצע אצל סתם מטפל חסר כל ידע. בטיפול השני כבר בחרתי מטפלת לפי הספר עם המלצות והאכזבה הייתה גדולה. לשאלתך, דברים שהפריעו הועלו בטיפול מולה כולל הכוחנות שלה אבל התשובות שלה היו מאד החלטיות, כמו "ככה אני, אם לא מתאים לך תלך" . ניסיתי לבדוק שוב בזהירות מאד רבה עם מטפלים ומטפלות אחרים, בדרך כלל לפגישת הכרות ופעם אחת ל 4 פגישות, אבל זה לא היה זה. אני דיי חסום, הריסק גדול מידי, ולא שווה את המחיר הכספי והריגשי שאני עלול לשלם. אחרי שהשלמתי עם עיניין הטיפול אני מקבל את עצמי כמות שאני ומשלים עם זה. דווקא כתור מתאכזבת סידרתית אני אשמח לשמוע אותך מה מושך אותך שוב ושוב לטיפולים רק כדי להתאכזב כל פעם מחדש ? אם השאלה שלי מנוסחת בצורה בוטה מידי, אני יכול להגיד לך שזה נוסח מדויק של שאלה שנשאלתי על ידי המטפלת האחרונה שניסיתי אצלה ( פגישה אחת ) ופשוט הגעתי למסקנה שהיא צודקת.

אלכס שלום אני מבין מההתכתבות שקראתי כעת את כולה שאתה מאוכזב אך במידה כלשהי גם משלים עם מצב שאותו רצית לשנות. אני מקווה שבעתיד תמצא בכל זאת דרך לשנות את הדברים שרצית, בין אם בטיפול פסיכולוגי או בדרך אחרת. טיפול פסיכולוגי לא אמור להיות כוחני, למרות שמסגרת הטיפול, כמו כל מסגרת, יכולה להיות בפני עצמה גורם מרתיע לפעמים. בברכה ד"ר אורן קפלן

פעם ניהלנו דיון פה באתר לגבי נזקים אפשריים כתוצאה מטיפול פסיכולוגי, ואתה טענת שאינך חושב שניתן להנזק מטיפול פסיכולוגי. אז זאת דוגמה. כשמטפל נכנע לאגו שלו ונאבק במטופל שמספר לו שהוא לא מרוצה מהטיפול (ותסכים איתי שזכותו של כל מטופל להיות לא מרוצה ושלכל מטפל זה יקרה שיהיו מטופלים שלא מרוצים ממנו) והמטפל מביע את כעסו באמירות בסגנון : אז אולי תחפש מישהו אחר או: אז למה אתה ממשיך לבא, למטופל נגרם נזק. נזק אחד אפשרי שהועלה פה שהמטופל ירגיש (ולא בצדק) שהבעיה שלו כל כך חמורה שהמטפל לא מסוגל לתקן אותה. נזק אחר וטבעי לחלוטין: חיזוק תחושת הדחיה של המטופל כי המטפל דוחה אותו. ונזק עיקרי: חיזוק האמונה שהמצב איננו ניתן לתיקון (אם גם טיפול כבר לא עזר אז מה כן) זו דוגמה של שימוש לרעה במעמד הפסיכולוג (הוצאת תחושת הכשלון של המטפל בכעס על המטופל) והמילה כוחני בהחלט נשמעת מתאימה כאן. בסופו של דבר המטופל מגיע לטיפול בעמדת פגיעות גדולה, מה שמאפשר פגיעה ונזק מיד המטפל, אם בגלל חוסר הבנת המטופל או בשל כניעת המטפל לרגשותיו הוא (שאין מקומם בטיפול). לא נראה לי שזה כל כך נדיר, ושוב אני טוענת שחשוב לדבר על זה כדי להפחית את הנזק הנוצר. אם הידע הרווח בציבור יהיה שמטפל יכול גם להכשל באופן שאף יפגע במטופל, מטופלים שחשו פגיעה כתוצעה מטיפול יוכלו יותר בקלות להאמין שזה לא באשמתם, וחשוב יותר, שעדיין יש תקווה עם מטפל אחר.

טיפול הינו מפגש בין שני פרטים נפרדים, בעלי רצונות נפרדים. עד כאן זה בסדר. אבל - הרצון של מי אמור להוביל את הטיפול? אמירה בנוסח "גם לי יש רצונות, ולפעמים הם יותר חשובים משלך" נשמעת רע, בעיקר כשהיא מגיע מהמטפל. יש בזה משהו מן הכוחניות. זו אמירה, שאני יכולה להבין ולקבל במקרה שבו המטופל נמצא בסכנת חיים. אז על מה מבוסס הטיפול בעצם? על הצרכים והרצונות של המטפל או המטופל?

שלום לאלכס, מעיין, הרה ושאול אכן המשך לדיון ישן, אולי דיון שלא יכול להיגמר אף פעם. המפגש הטיפולי הוא מפגש מיוחד מצד אחד, אבל יש בו מאפיינים רבים של כל מפגש בינאישי אחר, עם הרגישויות והכאבים שיכולים להיווצר בקשר בינאישי. אולי בגלל שפעמים רבות מגיעים לפסיכולוג במצב רגיש או עם תכנים רגישים, כל תופעה שקשורה למפגש מקבלת עוצמה גדולה יותר. אני לא חושב שיש "אשם" או שצריך להיות אשם במצב. במפגש של שניים כל אחד מביא את עצמו עם היתרונות והחסרונות שלו. לפעמים אחד הצדדים פחות סובלני או פחות מודע ולפעמים האחר. הגישה לטיפול דינמי שהתחילה בפרויד זיהתה כל מיני תופעות שקורות בטיפול הפסיכולוגי ולא כל כך מקבלות דגש במקומות אחרים. לדוגמא, תופעה של "התנגדות" לטיפול, כלומר נסיון לא מודע של המטופל לבלום את התקדמות הטיפול מתוך חרדה לא מודעת מהתכנים שעולים וצפים, היא אחד ההסברים שיצרו מגרש חד סטרי בין המטפל למטופל. אם המטופל כועס זו השלכה או העברה, אם הוא מאחר או רוצה לבוא פעם בשבועיים זו התנגדות וכו'. היום אפשר להיות קצת יותר ביקורתיים כלפי הגישה הזו, אבל צריך להבין שמבחינה הסטורית היתה כאן פריצת דרך בהבנה של יחסי מטפל מטופל ושל עולם הלא-מודע. בכל מקרה, הפסיכולוגיה לא קפאה על שמריה, וההבנה על יחסים בין מטפל ומטופל הלכה והעמיקה. הגישה שאני אישית מאוד מאמין בה היא גישה "אינטרסובייקטיבית" שמדברת על תהליכים הדדיים ודיון הרבה יותר פתוח בין מטפל למטופל. לפי גישה זו הטיפול הוא תהליך דו סטרי שבו תכנים מודעים ותכנים ותהליכים בלתי מודעים של שני השותפים, המטפל והמטופל, נפגשים ביחד בחדר. הדבר יוצר אינטראקציה ייחודית לשני האנשים המסויימים שנפגשים שם. הן המטפל והן המטופל צריכים להיות מודעים לקיום התהליכים הללו, גם אם קשה לעיתים לזהות אותם. לפעמים הפסיכולוג אינו רגיש מספיק למטופל כי באינטראקציה הספצפית הזו קרה משהו שגרם להתנהגות כזו. דוגמא לצד השני יכולה להיות מקרה שבו המטופל הרגיש פגוע ממשהו שאמר הפסיכולוג למרות שבסיטואציה אחרת ואולי אפילו אצל פסיכולוג אחר לא היה מעורר תגובה כזו. מה שחשוב זה שאפשר לדבר על התהליכים הללו. לא תמיד תהיה הסכמה. פעמים רבות המטפל ו/או המטופל יכנסו למגננה. אבל מה שחשוב שיכול להיווצר דיאלוג שבסופו של דבר עשוי להיות הדבר הפורה והחשוב ביותר בתוך התהליך הטיפולי, כיוון שהוא הופך את המפגש בחדר למשהו יותר אוטנטי ואישי. כתבתי הרבה, ואני לא בטוח שהסברתי מספיק טוב את הגישה שבאמת קשה לספר עליה בכמה משפטים. מה שאני רוצה לומר בשורה התחתונה, שיחסים בין אנשים יכולים להביא תקווה ויכולים לגרום נזק. כך גם הטיפול הפסיכולוגי כמקום שבו יש קשר בינאישי. בכל מקצוע, גם בפסיכולוגיה, ישנם אנשים לא מקצועיים, ואני לא מתייחס למקרים הללו, שאני מקווה שהם חריגים. אבל כשנוצר קצר בתקשורת בטיפול הוא לא אמור להיות אשמתו של המטפל או המטופל. הקצר הוא נושא חשוב להבנה משותפת בחדר. זה דורש אומץ וכנות משני הצדדים כדי להשתמש בו ללמידה למרות הכאב שקיים מהפגיעה שכרוך בקצרים כאלה. אני מודע לכך שמאחר ולא מדובר במערכת יחסים סמטרית, וסביר להניח שפעמים רבות המטופל נמצא במצב רגיש יותר או פחות נוח מהמטפל, החיכוך או העימות עלול להגביר את הכאב והחשש מפני הטיפול. אכן נדרשת רגישות רבה מהפסיכולוג בעבודתו הטיפולית, וכשל בנושא הזה הוא כמעט תוצאה בלתי נמנעת. אם לוקחים את זה מראש בחשבון ומאמינים שהתהליך הטיפולי מביא בטווח הארוך לתוצאות, זה סיכון ששווה לקחת. לכן מעיין אני אעדכן את מה שאמרתי בעבר. אכן יש סיכונים גם בטיפול פסיכולוגי, כמו ואולי יותר מבכל קשר בינאישי אחר. ובכל זאת אנשים נמשכים לקשרים בינאישיים ורואים בהם דבר בריא ומועיל. אני חושב שקשרים הם דבר בריא ולא מזיק. כך גם טיפול פסיכולוגי לא אמור להיות מזיק. לצערנו בחיים ישנם מצבים שגם דברים בריאים ולא מזיקים גורמים בסופו של דבר לנזק, אך זה אמור להיות המיעוט שאינו מעיד על הכלל. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפעמים נדמה לי שאתה בכלל לא תופס איך הדברים נראים מהצד השני של החדר. אין סימטריה זה תיאור עדין מידי של מערך הכוחות. לא רק שהמטופל מניח את כל ריגשותיו חששותיו ואמונותיו על השולחן למבחן עיני הפסיכולוג, לא רק שהוא בעמדה פגיעה וחשופה, אלא גם שהפסיכולוג הוא מקור סמכות מקצועית מה שמאפשר למילותיו ואבחנותיו לפגוע בעוצמות הרבה יותר חזקות ממה שאתה מוכן להודות. היום כבר מקובל להתיחס לכשלונות כאילו מההסטוריה הפסיכולוגית שנבעו מטעויות בתאוריה. למשל האיבחון של אמא סכיזופרנוגנית שגרמה לילדיה להתפרצות של מחלת הסכיזופרניה. אבחנה כזאת שהיתה נפוצה מאד לפני כמה עשרות שנים (והתבררה כטעות מוחלטת) יכלה ומן הסתם אף הרסה חיים של כמה אמהות שלא רק שסבלו כעת ממחלת ילדיהן, בנוסף נאלצו להסתובב בעולם עם תחושת האשמה (האישית והחיצונית של הפסיכולוג ושאר המשפחה). זו דוגמה אחת לנזק חמור מאד. כמובן שיש עוד רבות, כמו פסיכולוגים שניסו ל"רפא" הומוסקסואלים וגרמו להם להסתובב בעולם עם רגשות אשמה. דוגמה יותר מאוחרת ובהתאם לצווי האפנה הפוליטיקלי קורקט, אף התפרסמו מספר מקרים של אנשים שהאמינו שהם הומוסקסואלים בעקבות שיכנוע מצד מטפל מסוים, ושנים אחר כך בעקבות טיפול אחר גילו שהם בעצם לא והטעות היתה בגלל ההשפעה העצומה של האבחנה הלא נכונה של המטפל הראשון. אני בטוחה שכל המקרים הללו מוכרים לך ואולי תבחר להתיחס אליהן כאל דוגמאות קיצוניות אבל הן בהחלט מעידות על מידת ההשפעה העצומה של פסיכולוג על מטופל ומידת הנזק שהוא יכול לגרום. אני מאמינה שברוב המוחלט של המקרים אין לפסיכולוגים כוונה רעה אבל זה בכלל לא אומר שכמויות הנזק בטיפול קטנות. אפילו להגיד למטופלת שהיא משוגעת כפי שספרה הרה עלול לגרום נזק כבד, למרות שאולי המטפלת לא התכונה לשום פרשנות מקצועית. הענווה שלך מאד נעימה, אבל היא מחביאה מאחוריה נטיה לא לקחת אחריות על המשקל הרב של התנהגותך ודבריך. אני מתנגדת בתוקף לראית הטיפול כאנטראקציה סוביקטיבית בין שני אנשים, כשכל מה שמתבקש מהמטפל זה להיות קצת יותר רגיש אם כי מותר לקבל בהבנה את הטעויות שהוא יעשה. זה בכלל לא המצב. האנטראקציה בין שני האנשים בחדר מהווה חלק מהטיפול. החלק השני הוא המקצועיות והאחריות של הפסיכולוג והבנתו המלאה של עצמת ומשקל דבריו. האחריות האישית של הפסיכולוג צריכה להיות גדולה בעשרות מונים ובכלל לא קשורה לזו של המטופל. לדבר על תהליכים זה נחמד אבל זה יעיל רק אם הפסיכולוג מצליח לשמור על מידה של אוביקטיביות ולהמנע מלהכניס את רגשותיו לשיחה ובכך פשוט לשחזר את ההתמודדות של המטופל עם כל שאר האנשים גם בחדר הטיפולים. לדבר על זה אני יכולה גם עם בעלי. לקבל נקודת מבט אוביקטיבית ולא מעורבת רגשית אולי לא. וזה מה שאני אחפש בחדר הטיפולים. ודבר אחרון. אני לא חושבת שרוב מערכות היחסים טובות או בריאות. דוקא אילו שלא מסוגלים לנהל מערכת יחסים טובה יגיעו יותר לחדר הטיפולים, ואם זה תלוי בהם גם שם הם יהיו קורבנות. זוהי אחריותו הבלעדית של הפסיכולוג לשנות את המצב. מעיין

אורן, הגישה הטיפולית שאתה מציג כאן נשמעת מאוד הוגנת (?) הן כלפי המטפל והן כלפי המטופל. אבל ברגע שטיפול מתרחש מתוך עמדה לא שיוויונית, ולמטפל יש את היתרון הלא שיוויוני, הרי שכבר התאוריה הנ"ל, שדנה בין היתר בהדדיות, מתנפצת מול המציאות. למה המונח "אשמה" לא יכול להתקיים בתקשורת הטיפולית? נכון שהיא שונה בחלקה מתקשורת בינאישית אחרת, אבל זו תקשורת בין 2 אנשים... וקורה שטועים, וקורה שמישהו גם אשם במשהו. אי-אפשר לנקות את המרחב הטיפולי מאשמה, בדיוק כמו שאי-אפשר לנקות אותו מכאב, עלבון או אפילו אושר. בעצם, לפי התאוריה הבסיסית של פרויד מקור כל הצרות (רק כביטוי) הוא במטופל: השלכה, התנגדות, הכחשה וכו'... זה משאיר את המטפל די "נקי" מאחריות, לא? אז נכון שהיום הדברים התפתחו, אבל הבסיס נשאר מוצק ואיתן, ויש מטפלים שבוחרים לחזור אל הבסיס הזה כשלהם לא נוח במצבים מסויימים. אגב, לדעתי לא יכול להיווצר דיאלוג במקרים קשים של חוסר הסכמה (בגלל ה"יתרון" של המטפל). פגשתי את זה. והתוצאה? הרבה דברים שנשארו תלויים במרחב הטיפולי, כשמדי פעם רק מזיזים אותם הצידה כדי שלא יפריעו. כל נגיעה בדברים הללו נגמרת בפיצוץ. אז למה להתעסק בזה? מכיוון שדעות חלוקות והבנה שונה מאפיינות את בני האדם, אז למה שזה יהיה שונה בטיפול? בעיקר כשאין נכונות מצד המטפל להקשיב. נראה שהפכנו אותך לשעיר לעזאזל, אבל זה רק בגלל שאתה הנוכחות המייצגת של הצד השני; הנציג שמוכן לקרוא ולהגיב, בלי למחוק (גם זו התנהגות כוחנית) ובלי להתקיף.

תודה רבה על ההודעה המושקעת שלך ועל האדיבות והענווה. אני חושב שמעיין כתבה את רוב הדברים טוב ממני ובמיוחד את חוסר הסימטריה בין המטפל למטופל. אני רק יכול להעלות שוב נקודה כי לטיפול יכולים להגיע אנשים שהיכולת שלהם ליצור קשר עם אנשים אינה הצד החזק שלהם. לתאר את הטיפול כמיפגש בין אנשים ואת הטבעיות שבו המטפל טועה נראית לי מתכון לכישלון עבור אותם האנשים. הצגות כולנו עושים בחוץ, ובטיפול אנחנו רוצים להיות כמו שאנחנו ולא לנסות להתחבב על המטפל. בכל מקרה מתשובתך אני מבין כי לפחות לגבי אישית , הפער בין האופן שאני רואה את הדברים אחרי 2 טיפולים מאכזבים ואחרי מספר פגישות הכרות נוספות, לבין הגישה הטיפולית שהצגתה לא ניתן לגישור בכלל.

שלום לך כשסבא שלי ניפטר מצד אבי (אבי ניפטר לפניו)אמי סידרה או גנבה ירושה מסבא שלי לעצמה בלבד, הבית והכסף לקחה במירמה שרק גנב מקצועי מסוגל לבצע גניבה כזאת אנו 3 אחיות נשואות באושר אימי לא חיה טוב עם אבי לא היה להם אהבה ולא מכנה משותף אימי מזרחית ואבי אשכנזי והפער ביניהם היה גדול,כשגנבה אמי את הירושה היא שיתפה את אחיה וכמובן אחיה שיתף פעולה ויצא גם עם לא מעט כסף שלא מגיע לו כמובן כעסנו אבל ידינו היו קבולות מפני שליכאורה הכל היה חוקי ,עכשיו אח שלה חולה והוא הסתכסך עם ילדיו ,הוא גרוש,אז אימי ואחותה שוב הצליחו להוציא ממנו ירושה על שמם כמובן ,אימי היא טיפוס שתלטן ,שום דבר לא מוצא חן בעיניה תמיד כעוסה ולא נעימה ותמיד מצליחה להרגיז את בנותיה בצורה נוראה , לא יודעת לחיות בשלום עם בנותיה אף על פי שהשלמנו איתה אחרי שגנבה את הכסף מסבי אבל לא שכחנו ,היא לא יודעת להעריך דבר היא כאילו מכוכב אחר,,, הפעם כעסתי עליה כשחזרנו לגנבה של סבי וגנבה מאחיה בשיתוף פעולה של אחותה אנו כועסות עליה מאוד ולדעתי אין מחילה כשהיא ממשיה לגנוב בהסתר עם אחותה כשהן אחראיות על אחיהן החולה , מה דעתך?האם יש צדק או סיבה לדבר איתה כאילו לא קרה דבר? אני לא מאחלת לשום משפחה לחוות גנבת ירושות וכו' תודה

אסתר שלום ענייני כספים וירושות מעלים לפעמים דברים קשים בתוך משפחות. בד"כ הכסף והרכוש מעוררים תחושות שנזרעו כבר קודם לכן, אבל נותנים להם דחיפה קדימה. לא אוכל לייעץ לך כיצד לנהוג עם אמך. זו לא שאלה שאפשר לענות עליה בצורה אובייקטיבית או מדעית. היה טוב אם היית יכולה להתייעץ עם אדם שמצד אחד מכיר מקרוב את המשפחה, אבל מצד שני לא מעורב בכל מה שקרה ויוכל לתת לך תמונת מצב אובייקטיבית מתוך הבנה אמיתית של היחסים בינכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

אשמח אם תוכלו לעזור לי אני מעוניינת לקבל טיפול בגישה הקוגנטיבית התנהגותית, אך אני לא מכירה מטפלים בתחום. אני גרה באיזור חיפה ומחפשת מטפל מהסביבה. אשמח אם מישהו מכם יוכל לכתוב שם, טלפון, חוו"ד, ותחום ההתמחות של המטפל שהוא ממליץ עליו. תודה והרבה אהבה. אושרת

אושרת שלום אינני מכיר מטפלים בחיפה. נסי אולי להתקשר לצוות בריאות הנפש של קופת החולים באזור מגוריך ובררי. יש בד"כ מטפלים או מרפאות המתמחות בשיטה ואולי הם יידעו להפנות אותך. כמו כן תוכלי להתקשר למרפאה לבריאות הנפש ברמת חן שם יש מחלקה לטיפול כזה, ואולי הם יידעו על עמיתהם באזור חיפה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם ניתן לשפר אינטימיות בין בני זוג אוהבים?הייתי רוצה לשמוע כמה טיפים?

שלי שלום אישית, אני לא כל כך מאמין בטיפים אוניברסליים, הם בד"כ מאוד פשוטים ואת בוודאי יכולה לנחש אותם בעצמך או לקנות ספר בנושא. יש די הרבה ספרים המדברים על קרבה, זוגיות, הבדלים בין גברים לנשים ועוד. לעיתים מספר שיחות אצל מטפל זוגי עשויים לעלות רעיונות ומחשבות שעשויים לקרב בני זוג, גם אם הקשר טוב וקיימת אהבה. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אני מקווה שאתה זוכר אותי. בזמן האחרון זאת אומרת לפני כמה ימים, הרגשתי שהיה לי את הכח לעשות את זה ,פשוט לקום ולגמור עם החיים ,שזה דבר שלא היה לפני, כי פשוט לא היה לי את הכח לעשות את זה . זאת הייתה תחושה כזאת חזקה שאפילו נבהלתי מעצמי. אז החלטתי להתקשר לפסיכולוגית שלי אבל לא דיברתי איתה על זה, לא יודעת למה? ואתמול כשהייתי בפגישה ,בסופו של דבר הצלחתי להגיד לה שאני מרגישה שעכשיו יש לי את הכח לעשות את זה. היא שאלה כל מיני שאלות ובסוף היא שאלה אם אני "חותמת על החוזה" שאני לא עושה לעצמי כלום עד הפעם הבאה. והיה לי כל כך קשה להגיד "כן" למה ? אני לא יודעת וזה הורג אותי. היא פשוט השאירה אותי שם ואמרה לי שהיא לא נותנת לי ללכת עד שאני מסכימה או שהיא מתקשרת לרמב"ם או להורים שלא יודעים מזה כלום, לבוא לקחת אותי. וזה היה קשה. בסוף אחרי דיי הרבה זמן הסכמתי והלכתי. באותו היום בערב היו כאבי ראש נורא חזקים, אבל בסוף הם עברו. יום למחרת, היום בעצם נזכרתי במה שהיה ואני פשוט לא מאמינה שזה היה, כי תמיד אני רואה את זה אצל אחרים במשפחות אחרות וזה לא נוגע בי כי זה נראה לי רחוק. לעומת עכשיו שזה אני . תודה על ההקשבה. נ.ב אני לוקחת סרוקסט 20 מל' ליום במשך כ-7,8 חודשים בהתחלה זה היה טוב מן "היי" כזה ואילו עכשיו אני להפך. מה שנראה לי, שהכדורים כבר לא עוזרים לי. יכול להיות? היא אמרה לי שאנשים שחושבים כמוני הם "תוצאה" של הריון לא רצוי או שלא רצו את הילד. זה יכול להיות???..

עדי יקרה אני עוקבת אחרייך בפורומים השונים הקשורים בפסיכולוגיה ופסיכיאטריה ואני פשוט נדהמת לקרוא את הדברים שלך . החיים יפים מדיי מכדי לבזבז אותם על מחשבות שווא - בטח לא מחשבות של התאבדות. את בטח בחורה צעירה , ואם הטיפול בסרוקסאט לא עוזר - פני לפסיכיאטר שלך והחליפי אותו בטיפול אחר . האמיני לי - אני הייתי בסרט הזה עד לפני חודש בערך ותודה לאל המצב משתפר . הייתי עם התקפי חרדה מלווים בדכאון נוראי כשעליי לגדל לבד ילדים קטנים. אני כרגע בטיפול פסיכולוגי - אבל בלי רצון ומאמץ מצדי שום פסיכולוג לא היה עוזר. יש לציין שאני ללא תרופות (אגב יש לי קופסת סרוקסט שלמה - אם את רוצה אתן לך אותה חינם). רק אל תעשי צעד לא נכון - תבטיחי לכולם טוב ? את תראי שיום אחד תסתכלי על זה כעל תקופת משבר . זה עובר באי בינתיים - ותעדכני - והכי חשוב להיות חזקה ולדעת שהכל עובר !!! אני

עדי שלום טוב שפנית לפסיכולוגית שלך. חשוב שתפני אליה אם המחשבות הללו מתגברות. אני לא מייעץ בתחום התרופתי אבל בהחלט כדאי גם להיות בקשר עם הפסיכיאטר המטפל ולדון בעניין. כל עוד את מודעת למה שקורה לך וגם מסוגלת להתבונן על זה מהצד את יכולה לעצור את ההתדרדרות. לגבי ההריון הלא רצוי, אני לא חושב שאפשר לומר משפט כזה באופן כוללני, אבל אולי לאור היכרות אישית עם מישהו והסטורית החיים שלו, אפשר לראות קשר כזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום אני מבין שחרדה או הפרעות חרדה נקראות נוירוזה שהיא תגובה לתחושת איום. פסיכוזה מתבטאת גם בהזיות שמנתקות את הלוקה בפסיכוזה מהמציאות בה הוא חי. כאשר משתמשים במונח "הפרעת אישיות גבולית" מדברים על הגבול בין נוירוזה לפסיכוזה. אני יודע שקיים גבול בין מדינות ובין מהירות מותרת למהירות אסורה. יש גבול בין גרמניה לצרפת 100 קמ"ש הוא הגבול בין מהירות מותרת למהירות אסורה כאשר מדברים על גבול בין נוירוזה לפסיכוזה זה נראה לי כמו גבול בין נסיעה במהירות 100 קמ"ש לבין צרפת כמדינה. מונח נוסף שלא מובן הוא שבסכיזופרניה אומרים שהאישיות שבורה לחלקים כמו חפץ שבור לחלקים. אם אישיות מיוצגת על ידי צורת חשיבות,דפוסי התנהגות ומבט לעולם אני יודע שלמי שמציב דפוסי התנהגות אבנורמליים בצורה קיצונית יש הפרעה באישיות אני לא מבין מה משמעות המושג אישיות שבורה לחלקים תודה שאול

שאול שלום תשובותי בגוף ההודעה שלך: > אני מבין שחרדה או הפרעות חרדה נקראות נוירוזה שהיא > תגובה לתחושת איום. נוירוזה היא מילה שמאפיינת בעיות והתמודדויות נפשיות רבות, וחרדה נכללת בתוכם. > פסיכוזה מתבטאת גם בהזיות שמנתקות את הלוקה בפסיכוזה > מהמציאות בה הוא חי. נכון, מתבטאת בעיקר בליקויים בבוחן ושיפוט המציאות. > כאשר משתמשים במונח "הפרעת אישיות גבולית" מדברים > על הגבול בין נוירוזה לפסיכוזה. לא מדוייק. מדובר על נטייה אישיותית המאופיינת בין היתר ברגישות לגלישות פסיכוטיות אך אלו לא חייבות לקרות. > כאשר מדברים על גבול בין נוירוזה לפסיכוזה זה נראה > לי כמו גבול בין נסיעה במהירות 100 קמ"ש לבין צרפת > כמדינה. אכן המונח הפרעת אישיות גבולית אינו בדיוק מדע מדוייק. הוא מאפיין מצב שאמור להתנדנד בין תפיסה נסבלת של המציאות, לא תמיד מדוייקת, אבל לא מעוותת לחלוטין, ועד למצבים של אובדן שיפוט מוחלט, עם חזרה בדרך כזו או אחרת תוך זמן כלשהו ל"רגליים על הרצפה". הייתי נזהר משימוש נרחב במונח הזה כיוון שהודבק להרבה מאוד אנשים כל כך שונים אלו מאלו עד שקשה לומר שבאמת יש משפט אחד שמאפיין אותם בצורה זהה. > > מונח נוסף שלא מובן הוא שבסכיזופרניה אומרים שהאישיות > שבורה לחלקים כמו חפץ שבור לחלקים. זהו כמובן דימוי, מה גם שהמונח אישיות הוא דימוי. בסכיזופרניה נוצר מצב בו הרגשות מבולבלים ואינם מתאימים למצב ולמציאות. זה יוצר תמונת חיים מבולבלת ואפשר לכנות אותה שבורה. אם אתה מתבונן במראה שבורה וסבור שזו המציאות האמיתית, החוויה הפנימית בהחלט מנופצת. > בברכה ד"ר אורן קפלן

לאחרונה יש חשש המבוסס על ניסויים ותגובות אצל ילדים בסובלים מ hdd ו adhd שרטלין הינו ממכר , ותופעות הלוואי הן קשות. חלק מה תופעות נימצאות בעלון המצורף לתרופה בבית המרקחת

לפי ה-FDA ריטלין הוא Most Commonly Abused זה ממכר נרקומנים מחפשים את זה יש רופאים שקיבלו מכות שהם לא נתנו מירשמים לריטלין לנרקומנים עד שהיום צריך אישור מיוחד אם אני לא טועה http://www.fda.gov/fdac/features/2001/501_drug.html#common

Central nervous system stimulants: Commonly used to treat the sleeping disorder narcolepsy and attention-deficit/hyperactivity disorder. Examples include Ritalin (methylphenidate) and Dexedrine (dextroamphetamine). These drugs, which can be addictive, enhance brain activity and increase alertness and energy. They elevate blood pressure, heart rate, and respiration. Very high doses can lead to irregular heartbeat and high body temperature. http://www.fda.gov/fdac/features/2001/501_drug.html#common הערה: ה-FDA זאת הרשות לתרופות ומזון בארה"ב. שום תרופה לא יוצאת לשוק בלי אישור שלהם. הם הגוף הכי מוסמך ואובייקטיבי בענייני תרופות.

מומלץ לעשות שימוש מבוקר בכל תרופה ולהתייעץ ולברר את הנחיצות בה והשפעותיה מראש. ריטלין עוזרת במצבים מסויימים ומשפרת את איכות החיים של ילדים הסובלים מ ADHD אבל יש בהחלט ביקורת על מידת השימוש בתרופה, מי מאבחן את הבעיה ועוד. לפני שימוש מומלץ לקבל המלצה ברורה והסברים מפסיכיאטר ילדים מומחה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום רב, אני בת 28, ומדי פעם יש לי חרדות (התקפי חרדה ממש יש לי לעיתים רחוקות) אני בטיפול אצל פסיכולוג שטוען שאני לא מקרה קשה, ועד לאחרונה הרגשתי שיפור. הבעיה היא: שלפני חודשיים גילו אצלי בעיה המטולוגית שקשורה לקרישת דם. אני מטופלת בהתאם.. הבעיה היא שכל מיחוש בגוף הופך אצלי לחרדה שאולי יש לי קריש דם באותו איזור. ופעם אחת אף זה הגיע למצב של לחצים בחזה. אני מנסה לחשוב בהגיון,,, וההגיון אומר שיש סיכוי קלוש שאכן מדובר בבעיה רפפואית, אך אני נלחצתת מזה ומכניסה את עצמי למעגל של לחץ. מה לעשות?. ורדית

ורדית שלום הבעיה האובייקטיבית עלולה להתערב עם חרדות לא רציונליות. חשוב להבין את משמעות הבעיה שיש לך ומה באמת הסיכוי שיהיה לך כריש דם. אחרי שתכירי את העובדות יהיה קל יותר להיפתר מהחרדה. לצורך זה כדאי להתייעץ עם הרופא המטפל בך ולהתעמק בנושא. החרדה שלך טבעית כי בהגדרתה היא חשש מאירועים הכרוכים באי וודאות. מאחר ונעזרת בטיפול הפסיכולוגי בעבר, כדאי לגייס אותו גם כעת לטיפול בחרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מחפש מידע המספר על החוויות שעוברים אנשים חרדתיים בטיפול פסיכותרפי ההרגשה בתחילת הטיפול הגילוים במהלך הטיפול ההשתחררות בסוף הטיפול

שאול שלום סביר להניח ששיחות באינטרנט דרך פורומים וצאטים יוכלו לספק את המידע דרך אנשים באופן ישיר. אני לא חושב שמדובר בתופעה אחידה ובוודאי תשמע דיעות וחוויות שונות. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום השילוב בין פסיכותרפיה לתרופות בדיכאון מז'ורי הוא הטיפול האפקטיבי ביותר בתחילת הדיכאון. האם בדיכאון מז'ורי כאשר מדברים על שילוב בין פרמקולוגיה לפסיכותרפיה הפסיכותרפיה היא בדרך כלל קיצרת מועד ? שאול

שאול לא. בד"כ מדובר על ליווי בתהליך פתוח ודינמי שאינו קצר מועד. עם זאת, ההבחנה בין קצר לארוך מועד לא תמיד תקיפה. אני מעדיף לדבר על טיפול ממוקד לעומת טיפול פתוח, ובעיקרון אפשר לשלב בין השניים ברוב סוגי הטיפולים והבעיות. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי. מה שלומכם? למישהו יש תשובה בשבילי? איך מטפל שעוסק בפסיכותרפיה מצליח להתעלם מערכי מוסר, עמדות, דעות כשהוא בא לטפל באחר? הרי פסיכולוג, היה סטודנט לפסיכולוגיה, ולפני כן היה חייל ולפני כן תיכוניסט.. הוא אדם, שרכש ידע בנושא אבל איך הוא יכול בכלל לזהות, שהוא פועל ומגיב ברגע מסויים בגלל נקודה רגישה שלו עצמו, ואיך הוא יכול להתעלם מזה ולהוביל את השיחה עם המטופל בקו שיואיל למטופל? דוגמה: פסיכולוג דתי שמטפל בנערה, בת 17 שהרתה מחוץ לנישואין , ומבקשת עזרתו, ועמדותיו הם נגד הולדה מחוץ לנישואין? דוגמה: פסיכולוג בעל דיעות שמאלניות שמטפל בפעיל "כך" (לשעבר) וחשוף לשעה טיפולית מלאה בתוכן של טרנספר, שהוא נוגד את דעותיו? פסיכולוג לא צריך לחשוב, להאמין, להתנהג בהתאם למטופל שלו. אולם כיצד הוא פותר את הקושי הזה?

שלום, כעקרון, איש מקצוע מנוסה יכול וצריך להפריד בין השקפותיו האידאולוגיות/ מוסריות/ דתיות וכו' לבין המטופלים שלו ובעיותיהם. אך מכיוון שכל מטפל הוא אדם, וכפי שציינת הוא בא מרקע מסויים, הרי שלא תמיד זה מתאפשר, ולכן, אם המטפל מספיק אחראי הוא לא יקבל כל מטופל, אלא ימליץ על מישהו אחר. נכון, שלפעמים השיקול הכלכלי גובר על האחריות, ונוצר מצב של מטופל מתוסכל וטיפול תקוע, אבל אני מקווה שזה מסוג הדברים שלא קורים הרבה. השורה התחתונה היא שיקול דעת נכון של המטפל ועירנות של המטופל. HERA.

שלום אני לא חושב שאפשר להתעלם מעמדות מוסריות. עם זאת, ברוב המקרים אפשר להכיר בהבדלים האישיים ולכבד אותם מבלי שהם יפגעו בטיפול. במצבים מסויימים ודי נדירים לדעתי, צריך להימנע לטפל במקרים שמעוררים קונפליקט מוסרי שיפגע באיכות הטיפול, ועדיף להפנות למטפל אחר. אני חושב שהבעיה קיימת יותר ברמה התיאורטית מאשר במציאות בחדר הטיפולים. אני לפחות לא זוכר כמעט מצבים ממשיים של התלבטות מסוג זה שהיתה עלולה לחבל בטיפול. בהחלט יתכן שגם המטופלים בוחרים מטפל שנראה להם מתאים לעמדותיהם כך שמראש נמנעים קונפליקטים חריפים בסגנון שתיארת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב בני בן השלוש התחיל השנה ללכת לגן גנון של עירייה (הוא הייה במעון של נעמת מגיל שלושה חודשים) הגננת החדש שאלה אותי לגבי היפראקטיביות היא אמר שהיא עדיין לא בטוחה אבל שאולי כדי לברר. אנו (הוריו) נמצאים כבר בטיפולו של פסיכולוג לצורך הדרכת הורים ונאמר לנו שהוא חסר גבולות בינתיים ישנו איזשהו שיפור בהתנהגותו של הילד גם מפני שאנו מנסים וגם קצת מצליחים להציב גבולות וגם הגננת החדש היא די "קשה" השאלה היא: איך אפשר לזהות היפראקטיביות, במה זה מתבטא ברצוני לציין שבני מסוגל להתרכז בסרט ואפילו בשניים לשבת בשקט ללא תנועות חסרות שקט. הוא מאוד אוהב לגזור ולצייר וזוכר שירים בע"פ וגם מקומות אפילו מפעם אחת שאנו מצאים שם. לתשובתך אודה!

זהבה שלום היפראקטיביות מאובחנת ע"י איש מקצוע בלבד, פסיכולוג או פסיכיאטר ילדים. אם הילד נמצא בגן של העיריה כדאי לפנות לפסיכולוג השירות הפסיכולוגי של העיריה ולהתייעץ איתו בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר' קפלן שלום בני בן 25, לוקח "קלונקס" באופן קבוע, בגלל טיקים שהוא עושה. הוא הפסיק לקחת את הכדורים במשך שבועיים, ובשבועיים האלו הרגשתי שהוא מתנהג מאוד מוזר,אפילו דיבר על התאבדות. קראתי שאם מפסיקים את הכדורים בבת אחת זה יכול לגרום להזיות. האם יש קשר בן הפסקת הכדורים להתנהגות שלו? הוא חזר לקחת את הכדורים ועכשיו הוא נראה לי בסדר גמור. מצפה לתשובה תודה סמדר

הקלונקס גורם להתמכרות ולא קל לרדת ממנו הגיוני שהסימפטומים קשורים לכך עדיף למצוא תרופה אחרת שאינה ממכרת מישהי.

סמדר שלום בפורום זה הייעוץ הוא בתחומי הפסיכותרפיה (טיפול בשיחות) בלבד. בנושא תרופות אנא פני לפורומים העוסקים בתחומי הרפואה והפסיכיאטריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכל הקוראים, הייתי שמחה לקבל תגובות של אנשים הפורום וכמובן של דר' אורן קפלן. האם טיפול ע"י עובד סוציאלי המתמחה ביעוץ אישי וזוגי יעיל כמו פסיכולוג ? האם מה שלומדים עובדים סוציאלים המתמחים ביעוץ יכול להספיק ולעזור לאנשים הסובלים מהעדר הערכה עצמית, חרדות הקשורות להתקשרויות עם אנשים, האם פסיכולוג טוב יכול לאבחן את בעית המטופל ואילו עובד סוציאלי לא? השאלה היא בעצם האם ההכשרה שמקבל הפסיכולוג היא שונה לגמרי מהעובד הסוציאלי המתמחה ביעוץ אישי? ואם טופלתי ע"י עובדת סוציאלית שכזו, וכעת חלפו להן שנתיים, ואני מרגישה שאת חיי מלווים החרדות, הפחדים, וחוסר בטחון , האם זה אומר שאני מקרה אבוד שאין לו יכולת "להירפא" או שפשוט לא בחרתי ב"רופא" הנכון? אני אשמח מאוד לקבל תגובות. תודה, כרמית.

כרמית שלום לא סיפרת לנו לאיזו מטרה היית בטיפול אצל עובדת סוציאלית אבל זה לא נוגע לעניננו. כאשר את חשה מצוקה ריגשית את צריכה לקבל הערכת מצב שתפזר הרבה סימני שאלה ותקל עלייך. הערכת מצב שהיא למעשה איבחון אפשר לקבל מפסיכולוג קליני בעל רישיון או מפסיכיאטר. במכבי האופציה הטובה ביותר לקבלת איבחון היא מפסיכיאטר וזאת רק בשל ענינים אדמיניסטרטיבים של הקופה. אני לא יודע מה קורה בקופות חולים אחרות. תודה שאול

כרמית שלום אני לא יודע מה הכשרתה של העובדת הסוציאלית שטיפלה בך, אולי כדאי להתייעץ בנושא עם טלי פרידמן בפורום המקביל. בעיקרון ישנם עובדים סוציאליים רבים שהם מקצועיים לא פחות מפסיכולוגים כך שלא הייתי מסיק מסקנות רק על סמך עובדת היותה עו"ס. בעיקרון הגישה הטיפולית של עבודה סוציאלית ופסיכולוגיה שונה בכך שעו"ס פונים יותר להיבט הסביבתי והחברתי של האדם והפסיכולוגים להיבט הפנים נפשי. אבל כאמור, אלו הכללות לא מדוייקות. מה שברור הוא שכעת את מרגישה שלא התקדמת ושאת מחפשת תשובה אחרת מזו שקיבלת. יתכן שתוכלי להיעזר באיש מקצוע אחר המתמחה בתחום עימו את מתמודדת. אם את עדיין בטיפול כדאי לבדוק את זה עם המטפלת באופן די ישיר, היא בוודאי מכירה אותך היטב כעת ואולי יש לה מה לומר בעניין. בכל מקרה, אני לא מכיר את המונח מקרה אבוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב, יש לי שאלה על מושג פסיכולוגי : מה זה הטיה לטובת העצמי? ואם אפשר לתת לי דוגמא ברורה אני אשמח, ומה זה הטיית הצופה המשתתף וגם כן אני אשמח לדוגמא. תודה על העזרה ליאת

ליאת שלום המושגים שאת משתמשת לקוחים בוודאי ממקום ותחום מסויימים. אם תוסיפי מהיכן לקחת את המונחים הללו ועל איזה רקע אוכל לנסות להסביר לך במה מדובר. באופן שאת מציגה אותם יכולים להיות הרבה פירושים. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן בוקר טוב, המושגים הללו לקוחים מפסיכולוגיה חברתית. היות ואני לומד פסיכולוגיה באוניברסיטה שנה ג', אני מאד נהנית להשתתף בפורומים שמתנהלים בזכותך. - תודה. לגבי השאלה שלי אני אשמח לקבל הסבר, אם זה אפשרי כמובן, כי אני חושבת שאני קצת מבלבלת בין השנים. תודה, ליאת

ליאת שלום התחום מאוד פופולרי היום כיוון שזוכה פרס נובל לכלכלה השנה פרופ' כהנמן עוסק בתחום של הטיות בתפיסה. נטייה לעשות ייחוס אישי לאחרים וייחוס מצבי לעצמנו היא הטיית הצופה המשתתף. הטייה לטובת עצמי היא נטייתם של אנשים "לוותר" לעצמם יותר מאשר לאחרים, כלומר, לייחס לעצמי הצלחה בגלל יכולותי, אבל לא לייחס לעצמי את הכשלון בגלל חוסר יכולותי אלא יותר בגלל "שהרצפה עקומה". בשיפוט האחרים הקריטריון יהיה הפוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם בדיכאון מז'ורי גם אם הוא קל יש סבל נפשי רב שאי אפשר לשכוח אותו. אני יודע שהדיכאון המז'ורי דגר במשך שנים רבות עד שטריגר שיחרר אותו. ברור לי עובדתית שהייתי במה שקוראים "דיכי" דכדוך או דיסטימיה שנים לפני שנכנסתי להגדרה של הפרעה נפשית. התקופה שפרץ גל הדיכאון ,הסבל התמודדות וההחלמה נחשבת בעיני לתקופה הירואית כמו מלחמת עצמאות של אומה. היום שבו הגעתי חבול ומוכה לפסיכיאטר והשתחררתי מהאזיקים המאיימים של הדיכאון נחשב עבורי ללידה מחדש. בתקופה שהדיכאון דגר הגיוני שהיתה לי מצוקה נפשית והראיה שנעזרתי באלכוהול ושמעתי מוסיקת אבל נון סטופ. את התקופה טרם פרץ הדיכאון אני זוכר כתקופה רגילה שהיתה מלוה בקשיים. את הקשיים אז אני מפרש כהתמודדות עם בעיות קיומיות ולא כחוויה שצריך לייחס לה משמעות. חידה תודה שאול

שאול טוב שמצאת את הדרך לשינוי. זה לא מחסל את הבעיות אבל נותן תקווה ודרך להתמודד איתן אחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר' קפלן שלום!!! שאלתי, האם יכול אדם להשתנות בעקבות טיפול פסיכולוגי ולשנות דפוסי חשיבה? במשך 4 שנים שבו הייתי בטיפו פסיכולוגי רוב דפוסי החשיבה נשארו ואפילו "נתקעו" מהו ההליך הבא? איך באמת אפשר להשתנות ובמה זה תלוי

דפנה שלום אינני יכול כמובן לתת לך תשובה אישית על תוצאות הטיפול מאחר ואינני מכיר אותך, אבל אחרי 4 שנות טיפול ישנה ציפיה שאיכות החיים תשתנה באופן משמעותי בנושאים הרלוונטיים לך שבגללם פנית לטיפול. לא מדובר בהכרח בדפוסי החשיבה, או רק בדפוסי החשיבה, אלא במצב הרגשי, תודעה, דפוס יחסים בינאישיים ועוד. יתכן שסוג הטיפול בו היית עד כה אינו מתאים לך כיום ואולי את זקוקה לגישה טיפולית אחרת לדברים שאיתם את מתמודדת. בברכה ד"ר אורן קפלן

איפה ניתן להשיג עזרה פסיכולוגית ללא תשלום או בתשלום סימלי?

פשוט פנה לקופ"ח והם יפנו אותך למרפאות איזוריות שישנן בכל עיר. האיכות שם שווה לתשלום האפסי. אם אתה גם טיפוס מעניין אתה אולי יכול לעניין תלמידי פסיכולוגיה לטיפול מזדמן.

יוני, פנה למרפאה לבריאות הנפש שבעיר מגוריך או שהכי קרובה. הטיפול שם ניתן בחינם. זה לא נכון שהטיפול לא שווה כלום, אבל יש בעיה - לעתים קרובות - של תורים. בד"כ לא יקבלו אותך מהיום למחר, ותאלץ להמתין. טפיול בתשלום נמוך יותר מהשוק הפרטי אפשר למצוא דרך קופת החולים בה אתה חבר (לא בכללית). HERA.

שנים לא דיברתי איתך. טוב את לא ממש מכירה אותי אני מחליף שמות בקצב של סאדם - בונקרים. רציתי רק לומר לך שהנזק שיכול להגרם מטיפול במרפאה איזורית הוא גדול הרמה שם נמוכה לא רצינית וצריך להיזהר . (גם על זילזול במטופלים דווח). לפחות 3 מקרים שאני באופן אישי הייתי מעורב בהם (לא ארחיב איך) ניתנו אבחנות מוטעות ובשניים מהם אף התחיל טיפול תרופתי שגוי ע"ס האבחנות הללו. אם אני פגשתי שלושה מקרים- בוודאי ישנם יותר. אני בטוח שלא היית רוצה להיות אחת משלוש המקרים הללו. מכיוון שאין דוחות מדוייקים ואין פידבק ראוי של המטופלים במרפאות הללו שהם בד"כ מחתך סוציואקונומי נמוך - ולכן הם פשוט לא יידעו לעולם שהאבחנה שגויה חלקם ימשיכו לסחוב את הבעיה וחלקם ידרדרו. אל תשכחי שאת אדם איטלגנטי שיודע לבטא את עצמו ובוודאי יש לך אופציות ומנגונני תיקון לטעויות. לא כולם כמוך. שוב: אסור לטפל במרפאות הללו - בוודאי שלא לאיבחון ראשוני. בחיבה. מי אני היום? אה תפרן.

יוני שלום השירות הציבורי כולל מסגרות טיפול שונות, ואינני מקבל שאיכות הטיפול חייב להיות פחות טוב מטיפול פרטי. עם זאת בהחלט עלולה להיות בעיה של בירוקרטיה בקבלת אישורים, תור המתנה, זמני קבלה נוקשים ועוד בעיות "סביבתיות", אבל כאשר תקבל טיפול הוא עשוי להיות איכותי בהחלט, וגם לא כל טיפול פרטי הינו הבטחה בלתי מסוייגת. תוכל להתקשר לצוות בריאות הנפש בקופת החולים אליה אתה שייך ולבקש המלצה לאן לפנות. כמו כן ניתן לפנות למרפאות לבריאות הנפש של משרד הבריאות. לבסוף, למרפאות חוץ פסיכיאטריות של בתי החולים הכלליים והפסיכיאטרים שנותנים טיפול פסיכולוגיים. ברוב המקרים מדובר בתשלום מוזל, בחלקם חינם לגמרי, בחלקם בתשלום מוזל יותר מהשוק הפרטי. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום רב . אני מקווה שזה הפורום הנכון לשאלתי.! מדוע אנשים מדברים מתוך שינה? או מבצעים פעולות למיניהם?? אני שואל את השאלה מפני שחברתי עושה את זה לפעמים. קורה שזהו דיבור קצר ואז היא חוזרת לישון אך לפעמים היא קמה ועושה כל מיני דברים כך שיש צורך להעיר אותה ולהחזירה למיטה! יש לציין שהיא תמיד אינה זוכרת על מה היה החלום אך לפי דעתי ודעתה זה קשור לעבודתה האינטנסיבית. כשהייתה ילדה הדברים היו קורים בתדירויות יותר גבוהות. מדוע זה קורה והאם יש משהו שאפשר לעשות ע"מ שזה לא יקרה. תודה רבה ושבוע טוב!

איתי שלום יתכן שחברתך סובלת מהפרעה בשינה וכדאי להפנות אותה לבדיקה במעבדת שינה. יש מעבדה טובה בבי"ח תל השומר וכן בטכניון. רצוי לפנות לשם ולקבוע תור לייעוץ ראשוני. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, גרתי כל חיי בבית פרטי - על הקרקע. עכשיו אני לומדת שנה שנייה וגרה מחוץ לבית - במעונות (המעונות הם בנייני קומות).בשנה שעברה גרתי בקומה העליונה ביותר ולא היתה לי עם זה בעיה אבל השנה למרות בקשתי לקומה העליונה קיבלתי את הקומה האמצעית. למרות שאני יודעת שבעייתי טיפשית ומוזרה מלחיץ אותי שיש מעלי עוד קומה.אני לא יכולה להחליף דירה ואני לא יודעת מה לעשות עכשיו, אני לא רוצה להסתובב שנה שלמה בדירה שלי כשאני לחוצה ומרגישה אי נוחות. מה לעשות ? (בבקשה אל תפנה אותי לטיפול פסיכולוגי) תודה מראש

טל שלום אתחיל בבקשתך בסוגריים בסיום ההודעה. אם פנית לפורום לפסיכולוגיה קלינית קצת צפוי שתקבלי המלצה לפנות לטיפול פסיכולוגי בבעיה שדורשת טיפול כזה. את סובלת כנראה מסוג של חרדה ואי שקט שמזכירה קצת קלסטרופוביה. אם את יכולה להתמודד עם זה בעצמך אכן אין צורך בטיפול פסיכולוגי. אבל נראה שזה לא המצב ואני לא בטוח שהרגשת אי הנוחות נגמרת עם המעונות, סביר להניח שזה מספר בכל זאת עוד משהו על מצבי רוגע ואי שקט אצלך. טיפול פסיכולוגי לא חייב להיות סיפור ארוך, ודווקא במצבים כמו שאת מתארת יתכן שמספר פגישות מועט יפתור את הבעיה וישפר את איכות החיים. יתכן שתוכלי גם להיעזר בהיפנוזה. תוכלי לקרוא על כך בקישורים http://www.psychologia.co.il/short.htm http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm לאוניברסיטה יש שירות פסיכולוגי ואולי הם יוכלו להציע פתרון. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

מה הסיבות האפשריות להסתכלות אובססיבית במראות? אבל בהיסחפות!!! להוציא סיבות כמו מחסור בבטחון עצמי או צורך בחיזוקים חיצוניים שזה אני יודעת כבר ש"יש לי"

שלום אני מתאר לעצמי שאת תוכלי לתת לכך את התשובה המדוייקת ביותר. נסי לחשוב מה מושך אותך להתבונן ועל מה את מסתכלת בדיוק, מה את מנסה לראות, או מה את צריכה לוודא בזמן ההתבוננות. יש סיבות רבות אפשריות וכדאי להימנע מניחושים חסרי בסיס. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא יודעת לאן עליי לפנות יש לי ילד בן 4.5 גדול ועדיין לא נגמל מקקי יושב בבית שמוש עם חתול ובמידה ואני מתנגדת אז הוא שולט ביציאה יכול להיות שבוע בלי לעשות קיבה לציין יש לי תאומים בני 2.7 גמולים הוא ילד עם אחור שפה ואחור התפתחות מוטורית הוא בגן רגיל מה עושים כי אני אובדת עיצות ומה ההבדל בין סוגי הפסיכולוגיה תודה

שלום אני מציע לפנות לפסיכיאטר ילדים להתייעצות מאחר ולנושא גם היבטים רפואיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! שמי ניר ואני כבן 25 ,לפני כ-4 חודשים נפרדתי מחברתי ,אני מודע לכך שאנו לא מתאימים וכשאני רגוע אני שלם עם ההחלטה.אך יש מצבים (לעיתים קרובות) בהם אני נכנס למן טירוף ומתעסק בדברים שעושים לי רע ,כמו להיפגש איתה "במקרה" במחשבות שלא עושות לי טוב ובאובססיביות מחתרתית.... לפני שאני עושה דברים אלו אני מודע שהם יעשו לי רע ובכל זאת עושה אותם ובאיזה שהוא מקום אני נהנה מזה,לא סוג ההנאה המוכר אלא משהו שמאוד קשה לי להסביר. במעשים אלו אני כורה לעצמי בורות עמוקים שלוקח לי המון זמן לצאת מהם וכאני יוצא מהם אני שוב פעם עושה את אותם הדברים. איך ניתן להסביר תופעה זו? חשוב לי להדגיש שאני עדיין מאוד מאוד אוהב אותה,אבל יודע לעשות את ההבחנה (ושוב כשאני רגוע..) בין זה שאני אוהב אותה אך אנחנו לא מתאימים. ניר

ניר שלום אתה מסביר בצורה די פשוטה את הבעיה. אתה אוהב אותה עדיין, ואין קשר לידיעה הרציונלית שאתם לא מתאימים. מה לעשות, הרגש אינו משתכנע תמיד מטיעונים רציונליים. מכאן שזו לא הנאה מהרס עצמי אלא סיפוק הרגשות שעדיין יש לך כלפי אותה בחורה. יתכן שהזמן יעשה את שלו ואהבתך תפסיק וקשר אחר, אולי מתאים יותר, יתחיל במקומו. אם אתה מרגיש שאתה מסתבך עם עצמך אולי כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי בעניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. אני סטודנטית בת 22. בעבר למדתי אומנות ועזבתי את התחום משום שאיבדתי את המשיכה אליו. הנחתי שכשמדובר ביצירתיות, אז אי אפשר לכפות על עצמך... עזיבת הלימודים הייתה קשה עבורי. חוויתי משבר במהלכו פיתחתי בולימיה. לאחר כשנה, נרשמתי שוב ללימודים, עתה באוניברסיטה. תחושתי הייתה שאני בשלה ומוכנה להשקיע בכך את כל מרצי. לצערי, הסיפור מתגלה כחוזר על עצמו, ואין לי חשק ללמוד. זה עמוק יותר, אין לי חשק לחשוב על שום דבר. אין לי ספק שאם הייתי יכולה להתרכז, אז הייתי מצליחה להתמודד עם החומר, אך בניגוד לרצוני ממש, לא בא לי ללמוד, אפילו לא לפתוח את הספר... אני לא בחורה עצלנית, להיפך, אני חרוצה ופרפקציוניסטית ואף קפדנית מידי... אני מפחדת פחד מוות מכך שלא אעמוד בזה שוב ואעזוב את הלימודים. אני מרגישה שלא אוכל לסבול את עצמי. מה אפשר לעשות במקרה כמו שלי? האם תרופות יוכלו לעזור לי?

מישהי שלום אני לא חושב שתרופות הם הפתרון המיידי, וכדאי לבדוק אפשרויות אחרות לפני שמחליטים שמדובר בבעיה נפשית של דיכאון או חרדה (שכן התרופות שאת מתייחסת אליהם נותנות מענה לסוג כזה של בעיות). צריך לבדוק מה עוצר אותך בלימודים. לא תמיד מה שמדמיינים על לימודי מקצוע מסויים תואמים לאופן שבו המקצוע נלמד באוניברסיטה, ואגב, גם להיפך, הלימודים עשויים להיות מעניינים ואח"כ העבודה לא מתאימה. צריך לבדוק האם אכן זה הכיוון שמעניין אותך, ובמידה וכן האם יש קשיים בהרגלי הלמידה והריכוז. במידה ואת סבורה שברקע יש קשיים סביב חרדה או דיכאון והם המקור לבעית בלימודים, כיוון התרופות יכול להיות נתיב לבדיקה גם בשלב זה. אולי כדאי לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג תעסוקתי, אם את סבורה שהמקור הוא במקצוע, או לפסיכולוג קליני אם מדובר על התמודדות פסיכולוגית עם מצב קיים. אגב, לאוניברסיטה שירות פסיכולוגי בו תוכלי בוודאי להיעזר לבדיקת העניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נשואה כחצי שנה ובהריון בחודש רביעי. אני ובעלי רבים המון בעיקר בזמן האחרון. למרות שהייתי תקופה בשמירת הריון בעלי "התאמץ" מאד לגרור אותי לוויכוחים וכשאמרתי לו שאינני מעונינת להתווכח מפני שעלי להשתדל להיות רגועה בזמן ההריון הוא ממשיך להתעלל בי נפשית והמצב הגיע לידי כך שאני כבר לא יכולה להיות בבית איתו. חשבתי לעזוב את הבית אבל אינני בטוחה שזה הזמן. אנא ממך יעץ לי מה עלי לעשות.

ד.ג. מה שאת מתארת נשמע מדאיג ומעציב. אני לא בטוח שאת יכולה להתמודד עם המצב בעצמך ואני חושב שאת זקוקה לייעוץ הן של אנשים קרובים לכן והן של איש מקצוע, עו"ס או פסיכולוג. אני מציע לך לפנות מייד לעזרה שכן במצבך כל יום נוסף עלול לסכן את בריאותך ובריאות העובר. תוכלי להיעזר אולי באתר הבא העוסק באלימות מינית ואלימות בכלל. http://www.macom.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

האם תופעת החדרות (אובססיביות) עוברות בתורשה?

מ. שלום יש כיום טענה שכן, היא לא מוסכמת לחלוטין. קשה לדעת מה גנטי ומה נרכש מעצם החיים ביחד בבית, שכן רוב האנשים עשויים גם לקבל מטען גנטי, אבל גם להיות מושפעים מההורים. בכל מקרה, כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי ותרופתי. הסיבות חשובות, אבל לא כל כך משנות את העתיד. אפשר לטפל בבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

מהספר "סערת נפש", אשמח לשמוע את דעתך בענין. "...רבים, ואני ביניהם, סבורים שהיא תוצאה של מפגש הרסני: כשרגישות העוברת בתורשה - וקיימת בחלק מבני האדם מלידה - נפגשת עם חוויות טראומטיות של גיל הילדות, התוצאה עלולה להיות אישיות גבולית. במילים אחרות, אורנה לא נולדה גבולית. היא נולדה עם סיכון לגלוש לכיוון זה. לרוע מזלה היא עברה חוויות ילדות שהחריפו את הנטיות שהיו קיימות בה מלידה. חוויות העלולות להביא לאישיות גבולית כוללת ניצול מיני בילדות. אך גם חוויות חמורות פחות, הכרוכות בהפרעה כלשהי בקשר עם ההורים, עלולות לגרום להיווצרותה אצל אנשים רגישים. בהכללה ניתן לומר כי מי שילדותו היתה בריאה באמת ובתמים לא יפתח הפרעת אישיות גבולית".

ורוניקה שלום לגבי החלק הגנטי בהפרעת אישיות גבולית אין לי דעה. יש כיום דעה כזו בקרב חוקרים מסויימים וזו השערה ככל ההשערות שאין לה הוכחה חד משמעית. במצבים מסויימים זה כנראה נכון ובמצבים אחרים לא. לגבי השפעה של חוויות ילדות קשות על התפתחות של בעיות נפשיות בהמשך החיים, נשמע מן הסתם סביר. לגבי אבחנת הפרעת אישיות גבולית הבעתי לא פעם את הסתייגותי מנושא אבחנות האישיות הפסיכיאטריות ודעתי נותרה בעינה. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי 2 ילדים הבכורה בת 6 שנים והבן בן שנתיים ו-11 חודשים. הבן שלי מדבר בלשון נקבה ורוצה לעשות כל מה שאחותו עושה הוא רוצה קוקיות, רוצה חצאית ועוד מס' דברים שבנות עושות. כל דבר הוא מחקה אותה. לא רק בקטע של בנים בנות ממש כל דבר שהיא נוגעת גם הוא רוצה. כשהיא מתפנקת ומתקרבת אלי תמיד גם הוא מגיע ותופס את מקומו. כאשר זה בתחומים אחרים ולא קשור לזכר ונקבה אין לי בעיה שהוא יחקה אותה אבל לצאת מהבית עם קוקיות מהבית או ללבוש שמלה אני לא מרשה לו והוא ממש מתפרע ובוכה. כל הזמן אני אומרת לו שהוא בן והיא בת. מפריע לי שאני צריכה להגיד לו את המשפט הזה מס' פעמים רב ביום ואני פוחדת שבסופו של דבר הוא ירגיש שבן זה פחות מבת ולא יאהב את העובדה שהוא בן. יש לציין שהוא עושה גם דברים שבנים עושים הוא מתעניין בכדורגל ומשחק כדורגל, פיפי בשרותים הוא עושה בעמידה ברצוני לשאול מה עליי לעשות או איך להגיב כאשר אני נתקלת במצבים כגון אלו. תודה רבה אורלי

אורלי שלום בנך אכן מנסה לחקות את אחותו הגדולה, וזה דבר טבעי. אני חושב שאת עושה נכון בכך שאת שמה גבולות ולא נותנת לו לצאת מהבית עם קוקיות, בעיקר כיוון שהוא עלול להיתקל בתגובה לועגת בסביבה שתפריע לו. את לא צריכה לומר לו שהוא בן ולא בת, הוא יודע זאת היטב. את יכולה לומר שהוא... ולנקוב בשמו הפרטי, ולא ... ולנקוב בשם אחותו. הוא לא משחק בלהיות בת, אלא משחק בלהיות אחותו הגדולה, וזה הבדל משמעותי. את יכולה להסביר שבבית מותר לו לשחק, ושהוא בוודאי יגדל ויהיה גדול כמוה. מהבית את לא מרשה לו לצאת ככה כי הוא לא היא, וכפי שציינתי, את ההסבר לעשות בשימוש בשם הפרטי של הילדים ולא במונחי בן או בת. עם הזמן סביר להניח שהתופעה תחלוף מאליה ולא נראה לי שצריך לדאוג. בכל מקרה, מאחר ואינני מכיר אתכם, במידה ואת מרגישה שיש מקום לדאגה או אפילו אם את מרגישה אי נוחות עם המצב, תוכלי לפנות לפסיכולוג ילדים לייעוץ קצר בעניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

מהו טיפול בפסיכותרפיה? מה ההבדל (אם יש) מטיפול אצל פסיכיאטר וטיפול אצל פסיכולוג?

שני, הנה קישור שיענה לך על השאלה לגבי ההבדלים בין פסיכולוג לפסיכיאטר:http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/who_is_psy.htm באופן עקרוני, פסיכיאטר הוא רופא שהתמחה בתחום הנפש, ורק הוא רשאי לתת מרשמים לתרופות. פסיכותרפיה הינו טיפול באמצעות שיחות בלבד. HERA.

קודם כל תודה לך. שנית, רציתי לשאול: האם זאת אומרת שגם פסיכולוג וגם פסיכיאטר עוסקים בפסיכותראפיה? אם אני הולכת לפסיכולוג, זה אומר שאני בטיפול פסיכותראפי?

אני עובד מעל 7 שנים יחד עם אישה בגיל 42 הבעיה היא כדלקמן: אני משמש מנהל שלה בפועל אבל יש בנינו ים של מריבות צעקות וכו, הגברת אינה יודעת לקבל מרות, חושבת שתמיד היא צודקת, מנהלת מאבקי כוח מולי בנוכחות עובדים אחרים, יודעת טוב יותר מכולם מה נכון וטוב להם! נקודות זכות: עובדת מעולה,נותנת הנשמה, לב טוב,מומחית בתחומה, מצליחה נקודות חובה: כעסנית, מצבי רוח משתנים,אינה שולטת על מוצא פיה,מתערבת בעניינים לא לה, מעליבה ולאחר בקושי מתנצלת ועוד.... שאלתי היא: האם ניתן לשקם או לתקן מערכת יחסים כזו במקום העבודה ע"י הליכה משותפת לייעוץ (הגברת מסכימה סוף סוף )? מי? פסיכולוג או פסיכיאטר או אולי "טיפול זוגי" עלי לציין שאנחנו מאד נהנים לעבוד יחד כאשר היא רגועה(זה די נדיר). אני רוצה לנסות הכל כדי לשפר המצב ליפני שאאלץ לפטר אותה. הערה: כתובת האי מייל מזוייפת למנוע זיהוי

צור בעיה מוכרת. השאלה היא - איך הגיעה הגברת הנ"ל למצב כזה שאין לה דין ודיין כלפי מנהלה הישיר? על מה היא מתלוננת? יש אפשרות לשנות משהו בעבודה על מנת להוסיף נקודות טובות למצב הרוח שלה? מה שאתה מחפש נקרא יועץ ארגוני אבל תיקח בחשבון שיש אנשים שאינם מסוגלים לקבל מרות ולא ישתנו אם סביבת העבודה חשובה לך, והרי זו המטרה שאתה רוצה להשיג - עבודה פוריה - לא יחסרו העובדים שיעבדו עבורך במסירות ובחשק ותוך כך יתנו כבוד הן למקום העבודה והן לעמיתים למקצוע כי הרי לכל אחד יש תחליף.

תודה פיטר פן זה לא כל כך פשוט. נכון שלכל אחד יש מחליף, אבל לדעתי עובד\ת שהלקוחות אוהבים אותו ,שולט בחומר, מוכיח תוצאות, חי את העסק כאילו הוא הבעל בית. לא בכל יום מנהל יכול להתברך בעובד כזה. תסכים איתי? הבעיה הרבה יותר "עמוקה" כנראה שמשהוא בהתנהגות שלי גם תורם להתנהגות של הגברת?! יכול להיות שהיא מפרשת ויתור מצידי כ"חולשה"? מי יודע? אולי כל התופעות שלה נובעות מחוסר איזון הורמונלי "בגיל העמידה" אפילו שהיא צעירה יחסית בכל מקרה לדעתי טיפול אירגוני לא יעזור. צור.

צור שלום אני לא בטוח שמדובר רק בבעיה ארגונית, בהחלט יתכן שה"פיצוצים" מתרחשים בגלל השילוב האישיותי והאישי של שניכם, ויתכן שאחד מכם אחראי יותר על כך, קשה לדעת ללא היכרות ממשית איתכם. כדאי לקבל ייעוץ מפסיכולוג שהוא גם יועץ ארגוני. אשמח להפנות אותך לגורם כזה אם תרצה, תוכל לפנות במייל ע"י הקלקה על שמי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! בעייתי היא קצת מורכבת אבל אנסה לתמצת אותה.אני בן 25 עוד מעט ולפני שנתיים לערך עברתי משבר נפשי ביציאה לבילוי השתמשתי במריחואנה [גראס ]יש לציין שלא בפעם הראשונה ולפתע בעת נסיעה התחלתי להזיע דופק מואץ הכל נראה כזה כמו שקמים משינה כזה ממש תחושות של סוף העולם פחד מאיבוד שליטה רצון עז לברוח זה הייתה חוויה הכי קשה שידעתי בחיי אני זוכר רק שברחתי ורציתי להיות לבד זה היה כל כך קשה שמאז אני לא נוסע במכוניות ולא מרבה להתרחק מקום שבטוח לי בו נהפכתי לפאסיבי בחיי וזה מלווה אותי עד היום אין בכלל צורך לומר שאני לגראס לא יתקרב לעולם אבל אני חושש שאני לא אתפקד בעתיד כי עקב אותו היום השתנו חיי לרעה ואני ממש אובד עצות מה יש לי אני בטוח שאני נורמלי אבל עבר בי זעזוע ואני פשוט מנסה להבין מה קרה לי ולנסות לצאת לדרך חדשה אם תוכל לתת לי את דעתך המקצועית ואת התרשמותך על הסיפור הזה אני אודה לך מאוד אמנם אני טיפוס שלא אוהב לשטוח את בעיותיו אבל אני ממש אובד עצות ! בתודה מראש

בובי, יש לי חברה, שעברה את ההתנסות שחווית. בעקבות שימוש בגראס "נוצרו" אצלה חרדות והפרעה אובססיבית. הטיפול שהיא קיבלה היה משולב: שיחות אצל פסיכולוג וטיפול אצל פסיכיאטרית. בתור צופה מהצד, אני חייבת לציין שזה לקח קצת זמן, אבל אפשר היה לראות את ההתקדמות שלה. היא הפסיקה את הטיפול באמצע (וזה חבל), אבל עדיין היום מצבה יותר טוב ממה שהיה לפני. תנסה לפנות לפסיכיאטר, שיתרשם מהמצב, ויחליט אם יש צורך במתן טיפול תרופתי. כמו-כן, הוא יוכל לומר לך עם יש צורך גם בטיפול פסיכולוגי. HERA.

בובי שלום אני מסכים עם הרה שכדאי שתפנה לטיפול. לפי מה שתארת יתכן שעברת התקף חרדה (שמכונה התקף פניקה) ושכעת אתה סובל מתופעות הלוואי של הפרעת החרדה. יש אפשרות לטפל בבעיה, אבל צריך ליזום לשם כך פניה לטיפול. יתכן שתוכל להיעזר בתרופות ומומלץ לשלב טיפול בשיחות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אם אני לוקחת תרופות פסיכיאטריות זה יכול להשפיע על ההיפנוזה? היפנוזה יכולה להתאים לי גם אם אני לוקחת הרבה תרופות?

יפית שלום תלוי איזה תרופות את לוקחת, ומה הבעיה ממנה את סובלת. כדאי להתייעץ עם הרופא המטפל. במקרים רבים הטיפול בהיפנוזה אינו מתאים לאנשים שלוקחים תרופות. בברכה ד"ר אורן קפלן

כאשר חיפשתי טיפול פסיכולוגי לפני מס' שנים התברר לי שאין הבדל במחירים ולמעשה אין טעם לעשות סקר שוק. גם לשאול בטלפון "כמה אתה לוקח?" מיותר בד"כ. ההפרש בין היקר ביותר לזול ביותר היה 50 ש"ח לפגישה וזה אחרי עשרות שיחות טלפון מאחד לשני. כולם גם דרשו להגיע פעם בשבוע לפחות. בסופו של דבר הלכתי למישהו פעם בשבועיים במשך שנתיים. היה לי מאד קשה להיפרד ממנו אבל השיקול הכלכלי הכריע והטיפול הסתיים. היום אני מוצא את עצמי מתלבט שוב -מכיוון שאין הבדלים משמעותיים בין אחד לשני אני שואל אם ליפול על השם הראשון שאני אמצא או בכל זאת להתחיל לברר בטלפון את כל הפרטים לפני שקובעים פגישה ולגבש לי רשימה של מועדפים. מה דעתכם?

מומלץ שתקבל שם של מישהו מוכר שיש עליו המלצות טובות ממטופלים אחרים (תנסה לשאול חברים , שכנים, גורמים מקצועיים וכו'). ובסך הכל כמו שאמרת בשביל הפרש של 50 ש"ח לא כדאי לעשות סקרים

חבר'ה, בלי כוונה לפגוע.. אני פשוט בשוק! הפואנטה זה לא ה- 50 ש"ח הפרש בין מטפל למטפל, למרות ש- 50 ש"ח לפגישה זה כ- 200 או יותר ש"ח לחודש, כך שזה דווקא נראה לי כן משמעותי.. אבל כאמור, לא זו הנקודה. חשוב מאד !!! למצא מטפל מנוסה, אחראי, מתאים שכמו שהמליצו לך, קיבלתם עליו המלצות, שמעתם עליו. אפשר גם לקבוע פגישה ראשונה אצל מטפל בידיעה שמדובר במעין ראיון הדדי.. אפשר להיפגש עם כמה מטפלים לפגישה חד-פעמים עד שתמצא את המתאים לך ביותר. זה ממש לא מצרך שקונים בסופרמרקט! מצרך הרבה יותר רגיש ומורכב, וגם חשוב!

סלע, אם הכסף אינו השיקול העיקרי, בכל זאת כדאי לעשות "סקר שווקים" קטן. ז"א לדבר עם אנשים אחרים שנמצאים בטיפול, להתמקד יותר בפסיכולוגים שעוסקים בתחום אותו אתה מחפש וכו'. מאידך, מכיוון שהשיקול הכלכלי כן קבע בסופו של דבר, אז כדאי לחפש את אלו שזולים יותר. 50 ש"ח לפגישה זה משמעותי בחשבון המצטבר. HERA.

סלע בטיפול פסיכולוגי ישנם שני מרכיבים א. מקצועיות ב.יחסים בין אישיים שניהם חשובים בדיוק באותה מידה. לא כל פסיכולוג שטיפל טוב באחד מידידיך יהיה טוב עבורך. כמוכן יכול להיות פסיכולוג מוערך מאד בתחומו אשר כתב הרבה מאמרים ובכל זאת לא יתאים עבורך. אך בד בבד חשוב שיהיה מודע לבעייתך ושיהיו לו הכלים לטפל בך אין "רשימת מועדפים" שתוכל לעשות מכיוון שלא תדע מה תעדיף אלא אחרי פגישה או שתיים ולפעמים יותר. הניסיון עושה את ההבדל

סלע שלום באמת לא קל לבחור פסיכולוג מבלי להכיר אף אחד. זה תחום בו רוצים לפנות עם המלצה למישהו. אתה יכול לנסות ליזום פגישה ולהתרשם מהמפגשים הראשונים האם זה מתאים. אם אתה מאזור המרכז אוכל לנסות להמליץ לך על כמה פסיכולוגים ותוכל לבחור מהם. במידה וכן שלח אלי מייל. בברכה ד"ר אורן קפלן

מטפלים פרטיים, לא פחות מ250 ש"ח ומאידך קיימת ביקורת רבה על השירות הציבורי והאפשרות לעבור טיפול ארוך שם קופ"ח מכבי ומאוחדת יתנו הנחה של עד 180 ש"ח לפגישה אך לתקופה מוגבלת ופגיעה בפרטיות וקופ"ח כללית להמתין בתור ולקבל טיפול מוגבל מכל הבחינות

מיואש שלום אנא קרא את תגובתי למעלה לנושא הטיפול בשירות הציבורי בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום, עד כמה מסכימים ביניהם אנשי המקצוע בקשר לקיומה של MPD? לפי מה שאני יודעת (ולא בטוחה שזה נכון) יש מחלוקת בנושא. זה נכון? אם כן, למה? תודה, HERA.

הרה אין מחלוקת על כך שיש אנשים שסובלים מהפרעה דיסוציאטיבית. הפרעה זו בצורתה החמורה ביותר היא פיצול אישיות או ריבוי פנים. לגבי החלק החריף הזה יש מחלוקת האם הוא באמת קיים, ויש הסכמה שהופעתו כמו בסרטים, אם קיימת, היא נדירה ביותר. הפרעה דיסוציאטיבית איננה נדירה וקוראת לצערנו לאנשים רבים. מקובל לחשוב שהיא נובעת מטראומה מקומית או שנמשכה על פני זמן והתפתחות. היא גורמת לניתוק של חוויות מסויימות כך שהאדם אינו תופס או זוכר את כל הוויתו בכל זמן נתון, ומזמן לזמן זוכר מתנהג וחווה דברים אחרים, מה שיוצר תחושה של אישיות מרובת פנים. למעשה אפשר לומר שכל אדם מתנהג אחרת במצבים שונים, אך אצל אנשים שסובלים מהפרעה זו מדובר בתופעות חריפות, שפוגעות בסופו של דבר בתפקוד החיים התקין. בזמן טראומה הגוף כפעולה הגנתית צריך לנתק את החוויה מהתודעה כדי לשרוד. לדוגמא, אדם שאיבד רגל בפיגוע או אירוע מלחמה ובזמן ההתרחשות ער ומודע למה שקורה סביבו. כדי להתמודד עם הטראומה והכאב המוח יוצר דיסוציאציה, ניתוק, כנגד הכאב הגופני והנפשי במצב זה. אנשים רבים יעבדו אח"כ את האירועים הקשים וישלימו עימם. אחרים יפתחו תסמונת פוסט טראומתית, חלקם לכל חייהם. חלק מהאנשים, במיוחד הסובלים מתסמונת פוסט טראומתית עלולים לפתח הפרעה דיסוציאטיבית. התופעה נפוצה במיוחד אצל ילדים שעברו התעללות מינית בילדותם וקורבנות אלימות ואונס. מדובר בבעיה קשה שדורשת טיפול נפשי ממושך. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה. אז MPD היא למעשה הופעה חריפה יותר של הפרעה דיסוציאטיבית? מדוע אנשי מקצוע רבים לא מוכנים להכיר באישיות מרובת פנים? (אני לא מתייחסת כאן לסרטים, שבד"כ מציגים הכל בצורה מוגזמת) זה בגלל שאין מספיק תיעוד של ההפרעה? למה, בעצם, היא לא יכולה להתקיים? או מוטלת בספק?

שלום בזמן האחרון ביררתי את האפשרות לפסיכותרפיה במסגרת התחנה לבריאות הנפש. נאמר לי שלמרות הבירוקרטיה הדבר אפשרי אבל כרוך בפרידה מהפסיכיאטר הנוכחי שמלווה אותי כבר שנתיים וחצי. למרות שאני והרופא לא עוסקים בפסיכותרפיה יש לי חשש כבד מלהיכנס לחדר ולשוחח ב 4 עיניים עם פסיכיאטר אחר או פסיכותרפיסט אחר . האם זוהי תופעה מוכרת שאול

שאול שלום כל שינוי עלול גם לעורר מתח, בעיקר כשמדובר ביציבות הרגשית. שינוי הוא הזדמנות אבל אבל גם סיכון מסויים. זה טבעי שאחרי שנתיים וחצי של ליווי תרגיש חשש מהחלפת מטפל, גם אם לא עסקתם בפסיכותרפיה. אני מציע שתשתף את הפסיכיאטר הנוכחי שלך בחששותיך ולמרות שאתם לא עוסקים בפסיכותרפיה נסה לדבר איתו על כך ולקבל את עצתו. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן. אני בת 26. בשנתיים האחרונות ירדתי המון במשקל. כיום משקלי נע בין 45 - 47 כשגובהי הוא 163. היתה תקופה שבה כמעט ולא אכלתי, ועכשיו אני אוכלת (לא כמויות גדולות) אבל אחר- כך אני הולכת להקיא. אני יודעת שזה לא טוב, ובכל זאת איני מצליחה להפסיק. אני כל הזמן חושבת שהתקופה שבה לא הייתי אוכלת היתה יותר טובה מזו שבה אני אוכלת ומקיאה. כשלא הייתי אוכלת, היתה לי שליטה מלאה על מה שאני מכניסה לפה, ועכשיו אני מרגישה שאני לא שולטת במצב. אני לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה לפנות לרופא המשפחה.... למי אני יכולה לפנות? האם אני צריכה לכת לטיפול? כי לפעמים אני מרגישה שאני אוכל לפתור את זה לבד- אם אני באמת ארצה בכך..

רופא המשפחה ידע לאן להפנות אותך ואת צריכה לעשות את זה באופן מיידי.

חגית, את אכן נמצאת בתת-משקל, דסר שכרוך בסיכונים מרובים. הפרעות אכילה, בהרבה מקרים, כרוכות בצורך לשלוט במה שקורה מסביבך. רופא משפחה יכול לומר שיש לך בעיה, אבל הטיפול צריך להיעשות ע"י שילוב של אנשי מקצוע: דיאטנית, פסיכולוג ופסיכיאטר. את השילוב הזה אפשר להשיג בפניה לאחת מהמרפאות בארץ שמתמחות בהפרעות אכילה, או בעמותות כמו "שחף" או "אביב". המחשבה שתוכלי לפתור את זה לבד מובנת אך שגויה, מכיוון שבשלב מסויים ההפרעה משתלטת על האדם, ואין מוצא, אלא בפניה לטיפול מקצועי. אל תתמהמהי, חבל על כל יום שעובר בלי טיפול. HERA.

חגית שלום אכן כפי שכתבו לך כדאי לפנות בהקדם לטיפול. טוב שאת מודעת לכך שקיימת בעיה, אבל ברוב המקרים מודעות זו לא תעזור לך להשתלט על המצב לבדך. פני לטיפול בהקדם האפשרי כדי למנוע נזקים גופניים שאינם הפיכים. הפרעת אכילה שמחמירה עלולה להיות סכנת חיים של ממש ולא "סתם" דיאטה חריפה. תוכלי להיעזר אולי באתר של אביב http://www.solgar.co.il/aviv בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ! יש לי אחוזים מסוימים לדברי הרופאים 40% לחולות במחלה (או תופעה) שאמורה להפוך אותי מאדם לא מוגבל למוגבל. האם יש צורך בכלל לחשוב על זה כי יש סיכויים שלא יקרה לי כלום. השאלה נובעת מכך שלדעתי העבודה שאני עובדת היום לא תתאים לי במקרה והמחלה תתפרץ. האם יש ענין להכין את עצמי לדבר שאולי לא יקרה? ובמידה ויקרה יתכן שחשיבה ולמוד של תחום עבודה אחר היום שאני בריאה אכן תעזור לי בחיים. אני מסופקת מה דעתך? תודה מראש אנונימיצ

אנונימית שלום את לא יכולה להתעלם לחלוטין גם אם את רוצה. צריך ללמוד לחיות עם הידיעה הזו וכמובן לפתח חשיבה חיובית שהדברים יסתדרו. החרדה מפני העתיד קיימת ואי אפשר להתכחש לה. אולי כדאי דווקא לפתח כלים להתמודדות. פסיכולוגים רפואיים מתמחים בנושאים כאלה והייתי ממליץ לך לנסות ולפנות לטיפול אפילו למספר פגישות כדי להיערך להתמודדות הנפשית עם אי הוודאות. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום! ראשית תודה רבה על התשובה שמחזקת אותי שאין להתעלם מהמציאות שזה אולי יקרה ושאני חייבת לתת את הדעת על האולי.. אני מתמודדת לדעתי עם שני בעיות 1.הפחד וחןסר הוודאות להפוך מאדם רגיל למוגבל(אולי) ולהיות תלויה באנשים מבינה כספית ותעסוקתית ומתשובתך הבנתי שאין צורך להתעלם מזה לכן מאחר ויש לי עדין מרץ אני צריכה לחשוב על שלוב של לימודים בתחום עבודה נוסף למקרה הצורך(מה שמצריך ממני השקעה כספית שלמרות הספק היא שווה כי אני נהנית ללמוד דברים חדשים)ע"מ שלא אהיה תלויה באחרים. (עם בעיה זו אני מסוגלת להתמודד ולהנות ממנה) 2.מה שקשה לי יותר מכל מכל זה היחס של החברה הקרובה הסובבת אותי הקרובים ובעיקר הורי. הם אינם מוכנים לקבל אפילו לרגע אחד שמשהוא יכול להשתנות אצלי, למרות דברי הרופאים. לטענת הורי מאחר והרופאים טוענים" שאין להם מספיק מידע מדויק ,עקב נדירות המחלה אבל במצבי יש לי סיכויים גבוהים לחלות", אין להתיחס לדברי הרופאים ברצינות כי להרופאים אין מספיק מידע. לדעתי ההורים שלי מתעלמים מהמציאות כי קשה להם להשלים אם המציאות. הבעיה שהתנהגותם מקשה עלי כי אני לא מסוגלת לדבר עם האנשים שאני הכי אוהבת ולשתף ולהתיעץ אתם כמו שאני עושה בכל מקרה אחר.(ואני מרגישה שאני לא מסוגלת להתמודד לבד) אני לא רוצה לשתף חברות בדבר מחלתי , כי אין לי חשק לסתם רכילות וסתיגמה. אני מרגישה שבמקום להתמודד עם המחלה שלי אני צריכה להתמודד עם החברה הסובבת אותי וזה קשה לי יותר מכל מחלה.(וחבל שאני צריכה להשקיע את הכוחות שלי בדברים שכאלה) במידה ואני צריכה לפנות לפסיכולוג רפואי מאחר ואני לא מתמצאת בנושא אולי תוכל בבקה להפנות אותי היכן אני אמורה להתענין ולמי לפנות .(אין לי את מי לשאול) תודה על התשובה שכבר שלחת לי ותודה מראש על התשובה שתענה לי אנונימית

שלום אני בשנות העשרים במקרים של מבוכה יש לי בעיה שאני מחיכת ואנשים מפרשים זאת לא נכון כיצד ניתן להתמודד עם זה? מה ניתן לעשות עם הסמקה , אני סובלת מזה מאוד אפילו עם שואלים לשמי אני מסוגלת להסמיק, יש לצין שבעבר הייתי יותר רגישה ומסמיקה יותר והתגברתי על זה אבל עדין אני מסמיקה די מהר תודה

רחל שלום אפשר לנסות לטפל התנהגותית בבעיה באופן ישיר, למרות שלדעתי כדאי היה גם לטפל במה שעומד מאחור, וזה קשור פעמים רבות לביטחון עצמי, תפיסה עצמית וכדומה. ניתן לטפל באמצעות טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי ובעזרת היפנוזה באופן ישיר בהתנהגותך בזמן מבוכה. אני חושב שבמקביל צריך לדבר גם על הגורמים הרגשיים שמביאים אותך למצבים מביכים או לתגובות במצבים מביכים, וכיצד את יכולה לקבל יותר את עצמך גם במצבים אלו כפי שאת. בברכה ד"ר אורן קפלן

בשימחה אודה לרופא באם אקבל תשובה מהירה?

מה השאלה?

ביתי, בת 5 חודשים. עד גיל 4 חודשים הכל היה פחות או יותר בסדר. מאז, איננה מוכנה יותר לינוק בישיבה (כפי שהייתה עושה בד"כ), אלא רק בשכיבה, וגם היא עצבנית יותר. בבדיקות רפואיות לא נמצא כלום. היא עולה טוב במשקל, ולדעת הרופא לא צומחות לה עדיין שיניים. כל סדר היום שלה השתבש, וכעת התחברה האכילה לשינה (דבר שהשתדלתי לפני כן שלא יקרה), והיא נרדמת תוך כדי אכילה. היא איננה מוכנה יותר לקחת מוצץ, ונרדמת רק ע"י יניקה. לאחרונה היא החלה להתעורר פעמים רבות, גם ביום וגם בלילה (לאחר שכבר ישנה לילה מלא), והדרך היחידה להחזירה לישון היא לתת לה לינוק שוב. וכך חוזר חלילה. מאז לידתה היא ישנה איתנו בלילה במיטה (אך בעבר כאמור לא ביקשה לאכול כל הזמן), ניסינו להרדים אותה במיטתה שנמצאת בחדרנו, אך היא איננה מוכנה. האם קשורה התנהגותה לחרדה מפרידה (לאחרונה מרבה לשחק משחקי "קוקו")? האם יש מה לעשות, או שצריך לחכות שיחלוף מעצמו? תודה.

שרון שלום בגילאים הללו השינויים יכולים לקרות ללא הודעה מוקדמת וגם להשתנות שוב באותו אופן. ככל שהילדה גדלה היא מודעת יותר לסביבתה ומגיבה אליה. אני ממליץ לך להתחיל להוציא את הילדה ממיטתכם, זה רק יהיה יותר קשה בהמשך. אם מה שקורה משבש לך את הלילה או את החינוך שאת רוצה לתת תצטרכי לשקול לשים את הגבולות שלך לעניין. צפוי מאבק מצידה של הילדה אבל סביר להניח שאחרי זמן קצר החיים יחזרו למסלולם. לא כדאי להיות נוקשים מדי, אבל בהחלט כדאי להחליט מהם הגבולות שאתם רוצים לחיות איתם. בגיל 5 חודשים זה בהחלט משהו שאפשר להתחיל לפחות לחשוב ולתכנן אותו. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אני פונה אליך בבעיה שמטרידה אותנו מזה שנה- בהיות בננו הבכור בן שלוש ושמונה חודשים לערך, הוא התחיל לסרב ללכת לשירותים, להתאפק זמן ממושך עד למעלה משבוע. שנה חלפה, הוא טופל למשך זמן מסוים בתכשיר משלשל שנתן תוצאות טובות, אבל הבעיה חזרה בכל פעם מחדש. כרגע המצב הוא כזה- כשהוא מרגיש צורך לשירותים, הוא מתחיל "לקפוץ", להתנדנד ורוצה לשכב במיטה או לפחות לשבת- כל הזמן. אין מה לדבר על לצאת מהבית, או לשחק או לעשות משהו. החיים פשוט משובשים לגמרי. בסוף כשקשה לו ממש, אני מכריחה אותו לגשת לשירותים, משאירה לבקשתו את הדלת פתוחה, והוא יכול להיות שם אפילו שעה שעתיים, ובסוף עושה מה שעושה. מה עושים?

לאם שלום התופעה מוכרת ובד"כ חולפת מאליה. תהליך הגמילה עלול להיות מלווה בתופעות של התאפקות ארוכה וככל שיש בבית מאבק ותשומת לב לעניין הוא מחמיר. אני מציע להמעיט לדבר עם הילד בנושא ולנסות לא להכריח אותו ולא להשתמש בתכשירים משלשלים. אם הנושא יירד מסדר היום גם המתח שסביבו יפתח ויש סיכוי שהילד יפתח בעצמו הרגלים אחרים. אפשר להדגיש שההליכה לשירותים היא דבר פרטי וכשהוא רוצה הוא יכול ללכת. אפשר לשאול אותו פעם פעמיים ביום כבדרך אגב אם כבר היה בשירותים, אבל לא לעשות מזה עניין. הערה: אני מניח שאין מדובר בבעיה רפואית או עצירות על רקע רפואי, שכן במקרה כזה צריך כמובן להתייעץ עם רופא. בברכה ד"ר אורן קפלן

נא הגדרתך ל" פסיכופט" ול " מגלומן " תודה

כרמל, נפוליאון היה מגלומן. מדובר באנשים עם שגעון גדלות = כשיש הערכה עצמית או תחושת ערך עצמי מופרזות. פסיכופט (או סוציופט) - מתייחס להפרעה נפשית אנטי-סוציאלית = חוסר מוסריות, חוסר רגש ומידה מצומצמתשל חרדה או אשמה הקשורה לביצוע עברות. מדובר באנשים שינצלו אחרים לתועלתם ללא טיפת חרטה או רגשות אשם. רובם עבריינים (הרבה צווארון לבן), ונדיר שאפשר לטפל בהם או לשקם אותם, משום שהם חשדניים במיוחד כלפיי כל אדם. HERA.

רציתי לברר קצת יותר לגביי טיפוסים סוציופטים. ומה התרופות שניתן להשתמש בהן לטיפול במחלה הזו?!

אני חושב שהגדרותיה של הרה מתאימות לבקשתך.

אני אם לתאומים בני שנה ושלושה חודשים,[בן ובת]. בני הרבה יותר חברותי מבתי,בשל היותו חברותי הוא גורף את מירב תשומת הלב. בתי אינה חברותית כלל [הם נולדו פגים ובתי עברה מס' ניתוחים והיתה במצב קשה]. היא מעדיפה לשחק עם צעצועיה ולהתייחס להוריה בלבד. בנוסף קולה שקט מאוד וכשאנו יוצאים למשפחה בני מקבל יחס מועדף. העניין מתסכל מאוד, אני מודעת לעובדה שלא ניתן לחלק את תשומת בצורה מדוייקת וסטרילית. * האם עלינו להעיר לקרובי משפחתינו להפנות תשומת ליבם גם אל הבת? * כיצד אנו ההורים נקל על בתנו ונווסת נכונה את היחס? תודה מראש

יפעת שלום במידה וקרובי המשפחה זמינים ומבינים בהחלט אפשר לשתף אותם בדאגתך. עם זאת, אי אפשר בכל סביבה לדאוג לכך, ולכן בינתיים תוכלו אתם ההורים להיות מודעים לכך ולהעניק יחס דומה לשניהם. הם עדיין צעירים מאוד ובוודאי ישתנו במהלך הזמן. אין צורך לדאוג כעת, הדברים עשויים להסתדר מאליהם בהמשך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סובל כשנה מדיכאון נוראי(אני יודע שזה דיכאון ע"ס שאלון וקריאה דרך האינטרנט לא ביקרתי אצל פסיכולוג בעבר) המצב שלי רק מידרדר ואני לא יכול לסבול יותר אני מוכרח לפנות לטיפול, כיצד אני עושה זאת מה התהליך אני מוכרח מישהו/י שיעזור לי אחרת ארגיש ששום דבר בעולם לא ירפא אותי כיצד אבחר במישהו/י המתאים?

גדי, ההחלטה לפנות לטיפול מעידה על הרצון לשנות, וזה טוב. איך מתחילים? שאלה טובה. מטפל אפשר לבחור ע"י חיפוש בדפי זהב, קבלת המלצות מחברים, פניה דרך קופ"ח או פניה לשירות הציבורי. אי-אפשר להגיד מראש, שאכן הפניה הראשונה היא זו שתוביל לדרך המלך. צריכה להיווצר כימיה בינך לבין המטפל. אתה צריך לבדוק את הפן הכלכלי, שעלה פה הרבה לאחרונה. היחידים שמורשים לעסוק בתחום, מטעם משרד הבריאות, הם פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים ועוס"ים קליניים. HERA.

גדי שלום לפני שנתיים וחצי תקף אותי גל של דיכאון שהיה מלווה בסבל איום חולשה פיזית ובפעם הראשונה והיחידה הרגשתי חסר ישע בעיני עצמי. תוך שבועיים מפריצת הגל הדיכאוני פניתי לפסיכיאטר והתחלתי טיפול תרופתי. תוך חודשיים התאוששתי ובמשך שנה נעלמו התסמינים הדיכאונים באופן הדרגתי. צברתי ניסיון בשנתיים וחצי וזה מה שיש לי לאמר לך. 1. הכתובת הראשונה והיחידה הפוטנציאלית לפנייתך היא פסיכיאטר במסגרת קופת החולים . פניה לפסיכולוג גם במסגרת פרטית וגם במסגרת קופת חולים עלולה להיות בזבוז זמן כי לפסיכולוג אין רשות לרשום מירשמים וטיפול פסיכולוגי לבדו לא יכול להיות אפקטיבי במקרה של סבל נפשי קשה. 2. את האפשרות לפניה לפסיכיאטר או לגורם מאבחן אחר את צריכה לברר עם רופא המשפחה שלך. 3. באירוע דיכאוני יש מקום למספר מצומצם של שיחות עם פסיכולוג או עובד סוציאלי בתחילת האירוע הדיכאוני. 4. טיפול יסודי ומעמיק בשיחות שכרוך בהתמודדות לא פשוטה אפשר להתחיל בהרבה מקרים של דיכאון רק כאשר משתחררים מהדיכאון שלפעמים זה שנה אחרי שהארוע הדיכאוני פרץ. 5. חשוב להדגיש שמהות הטיפול היא לא רק התרופות אלא ליווי של איש מקצוע שעוקב אחרי המצב הריגשי של המטופל. 6. ישנו מיתוס שמי שזקוק לטיפול תרופתי מתמודד עם בעיות קשות יותר ממי שנזקק לטיפול בשיחות זהו מיתוס שאין לו אחיזה במציאות. יש הרבה מאוד מקרים של אנשים שהמענה שלהם הוא בטיפול שיחתי אבל בעיותיהם קשות בהרבה מאנשים שמספיק להם טיפול תרופתי בהצלחה שאול

גדי שלום קיבלת עצות רבות ומועילות. בשלב ראשון החלט האם אתה רוצה טיפול בשירות הציבורי או באופן פרטי. במידה ומדובר בדיכאון סביר להניח שתצטרך גם טיפול תרופתי אותו מקבלים ע"י רופא פסיכיאטר, אך גם במצב זה חשוב להיות במקביל במסגרת פסיכולוגית של שיחות כדי להבין את מקור הדיכאון והדרכים להתמודד בהמשך עם החיים. העצה החשובה ביותר לא להמתין ולפנות מייד לטיפול. לא מדובר בפתרונות קסם ומדובר בתהליך שלוקח זמן. חבל על כל רגע שאתה סובל. בברכה ד"ר אורן קפלן

ראשית אני מודה לך ד"ר ולאנשים הנפלאים על ההתייחסות. העניין הוא שהסיבה לדיכאון ידועה אני עדיין מאוהב במישהי שאיתה הייתי שנים, למרות שאני מודע לכך שזה לא יחזור אני לא יכול להתגבר על זה, אף פעם לא האמנתי שאני יכול ליפול כך אף פעם לא חשבתי שאפשר להגיע כ"כ למטה ממש אין יותר טעם לכלום. האם מומלץ שאפנה ישר לפסיכיאטר כיון שמצבי חמור ביותר (אני די חושש מזה, ייתכן בגלל הסטיגמות של מי שפונה לפסיכיאטר ואני מקווה שאתבדה, אני בסה"כ בנאדם שהיה כ"כ מאושר ויציב כך שאני חושש שאם אגש לפסיכיאטר זה יגרום לי לחשוב שמשהו לא בסדר איתי בעייה של מישהו לא נורמלי(ואני מצטער אם אני פוגע במישהו במחשבות אלו) של מישהו שלעולם לא יהיה יציב ,תוית שתדבק בו לעולם מישהו שהחברה רואה בו כחולה נפש( סליחה על הבורות אבל לפחות כך אני רואה זאת) . לסיכום אני מוכן לעשות הכל רק כדי לצאת מהמצב הנוראי הזה אולם אני נורא חושש מהסטיגמה שתדבק בי כאשר אפנה לטיפול( זה נשמע הרבה פחות נורא לגשת לפסיכולוג מאשר לקחת תרופות ולגשת לפסיכיאטר) אבל נראה לי שלא יהיה מנוס מלגשת לטיפול הקיצוני ביותר, אם רק תוכלו לגרום לי להבין שזה לא כ"כ נורא לגשת לפסיכיאטר אודה לכם כ"כ.

לד"ר קפלן שלום האם טיפול בהיפנוזה יכול לרפא גמגום? תודה יפית

יפית שלום טיפול בהיפנוזה אכן עשוי לעזור לגמגום שאינו נובע מרקע פזיולוגי/נוירולוגי. במצב ההיפנוזה בד"כ נפסק הגמגום, ובטיפול צריך ללמוד להעביר את הניסיון הזה מתוך חדר הקליניקה לחוץ. לא מדובר בתהליך קצר, נדרשים כמה חודשים של עבודה ומודעות לכך שרגישות לגמגום במצבי לחץ תהיה תמיד, אבל שיש אפשרות טובה יותר לשלוט בזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. לפני כשנה סבלתי ממחלה מאוד קשה אשר הייתה מלווה בכאבים לא נסבלים. באותה תקופה, התחלתי לסבול מהתקפי פאניקה אשר נגרמו בשל הפחד מן הכאב. כיום, אחרי שהתגברתי על המחלה ועל הכאבים, קיים בגופי זכרון הכאב, ועדיין, בכל פעם שכאב הכי קל מתחיל להראות אותותיו באותו איזור בגוף, אני חשה כי התקף פאניקה עומד לקרות. עם הזמן למדתי להתגבר על כך וההתקף לא מתממש באמת, אבל רק ההרגשה הזו שהתקף כזה עומד להגיע, והפחד מפניו, גורם לי פעמים רבות לוותר על יציאה לטיולים או בילויים וכדומה. מה באפשרותי לעשות, למעט טיפול פסיכולוגי?

דנה, מלבד טיפול פסיכולוגי יש לך את האפשרות לפנות לפסיכיאטר, שיחליט אם מומלץ לתת טיפול תרופתי או לא. את יכולה לנסות דברים אחרים, כגון דמיון מודרך וכו'. HERA.

דנה שלום המצב שאת מתארת הינו של פוסט טראומה, וניתן לטפל בזה באמצעות כלים פסיכולוגיים. אני מציע להיעזר בשיטה חדשנית לטיפול בפוסט טראומה שמתאימה גם למצב שאת מתארת: EMDR תוכלי לקרוא מעט בקישור http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

נדהמתי לשמוע כי בני (8) שיחק עם בת דודתו (6) באונס. מלבד משחקי מחשב, אין רקע או סיבה. מה עושים?

היי טל, לשבת ולפתוח את העניין ולהסביר לו שיש דברים שלא עושים אותם גם במשחק ובהזדמנות הזו, להסביר לו את הכללים לשמירת בטיחותו (כגון: שמותר לסרב למגע שלא נעים, לא ללכת עם זרים(. עדי

טל תשובתה של עדי נכונה. צריך לשבת עם הילד ולהסביר שזה נושא רציני מאוד וחמור. אם אכן אין ברקע בעיות נוספות הייתי מסתפק בזה ונשאר קשוב בהמשך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר'קפלן שלום בני בן 24 ניסה ואיים להתאבד האם הוא זקוק לטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי? כמה טיפולים לפי דעתך הוא זקוק? האםיש גוף מסוים שיכול לטפל בו במחיר סביר?לא דרך קופ"ח. אני גרושה ומצבי הכספי אינו מאפשר לי

סיגל, ראשית כל, יש לך אפשרות לפנות למרפאה לבריאות הנפש שבאזור מגורייך - הטיפול ניתן ללא תשלום, אם כי קורה לעתים קרובות שצריך לחכות המון זמן בתור. קשה לומר אם בנך צריך טיפול פסיכולוגי, פסיכיאטרי או משולב, מכיוון שהערכה צריכה להתבצע ע"י איש מקצוע (פסיכולוג או פסיכיאטר) אשר ישוחח עם בנך ויחליט מה הטיפול הנכון עבורו. גם מס' הטיפולים (או הפגישות) אינו ידוע מראש. זה נקבע תוך כדי הטיפול, לאור התרשמותו של המטפל מתזוזות שחלות אצל בנך, ולאור הרגשתו של בנך, שהוא חזק יותר ויכול להתמודד בעצמו עם משברים. HERA.

סיגל שלום אני מציע שתפני לייעוץ פסיכיאטרי בשלב ראשון ובמקביל תבדקי אפשרויות לשיחות אצל פסיכולוג. מלבד קופות החולים ישנן מרפאות משרד הבריאות (בריאות הנפש) ומרפאות פסיכולוגיות בתוך בתי החולים הכלליים והפסיכיאטרים. אני מציע לא להמתין ולהתקשר כבר מחר לקבוע תור דחוף. בברכה ד"ר אורן קפלן