פורום פסיכולוגיה קלינית

יש לי בעיה קטנה ואני עובד עצות. לפני כחודשיים אני וחברתי נפרדנו מיוזמתה לאחר מערכת יחסים שנמשכה קרוב לחצי שנה. במערכת היחסים הזאת אני הייתי זה שמרצה ועושה בשבילה מעשים שונים.(מעשים שאפילו לא הייתי עושה לעצמי) אני פחות או יותר יודע למה הייתי זה שמרצה כול הזמן. הרבה זמן לא הייתה לי מערכת יחסים ואפילו גם לא לצורך מיני.אז רציתי לשמור על מה שיש לי בזהירות רבה ובאמת אהבתי אותה בכול הנשמה שלי. אני יודע שאני בחור רגיש וכול דבר יכול לגרום לי עצב או עצבנות או פחד.(בעיקר נטישה או דחייה) בעקבות הפרידה חזרתי להשתמש בסמים לאחר שנתיים וקצת של ניקיון וחיסלתי את מעט הכסף שהיה ברשותי. היום אני שוב נקי בשמך 10 ימים ואני כול הזמן חושב עלייה ואני לא יודע איך להרפות. למרות שדברתי עליה בקבוצות שאני משתתף בהם. בנוסף הבאתי לה ספרים וסרטי וידאו שאני רוצה אותם חזרה ואני לא יודע מה לעשות. האם להתקשר אליה ולדרוש אותם או לא. או שזה רק תירוץ לשוחח איתה. אני מבקש עצה כי אני לא יודע מה לעשות. תודה מראש.

מבקש עצה שלום אני שומע שאתה נמצא בקבוצות ויש לך קשר עם אנשים שמכירים אותך בצורה אישית. אני חושב שאת שאלותיך כדאי להפנות אליהם. יש לך הסטוריה אישית של עליות ונפילות וההחלטה מה לעשות אינה שאלה קונקרטית של "כן" או "לא". סביר להניח שאתה רוצה את חפציך בחזרה וגם רוצה לדבר איתה. זה לא סותר אחד את השני. תצטרך לבחון את המחיר מול התועלת של התנהגותך, ועדיף שזה יעשה, כאמור, מול מי שמכיר אותך או יכול לפחות לשמוע ממך יותר על ההתלבטויות ומצבך כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן

הגעתי היום לתחנת בריאות הנפש (לאחר שחיכיתי חודש לתור) של משרד הבריאות לתדהמתי הרבה לאחר שעניתי על כל השאלות והטפסים הוסבר לי שהפגישות הראשונות יהיו עם סטודנטים!!!!!!! ורק לאחר מספר פגישות הטיפול בי יעלה לוועדת הפסיכולוגים ויוחלט שם מי יטפל בי בהמשך. אך לא רק זה הדהים אותי אלא עצם העוברדה שהסטודנטים שכביכול אמורים "לטפל ולעזור לי נפשית" הם סטודנטים ל ר פ ו א ה ! ! ! ! אני לא מצליחה להבין למה אדם שצריך עזרה נפשית צריך לעבור דרך סטודנט מתמחה? ולמה סטודנט לרפואה? האם מותר למשרד הבריאות לעשות דבר כזה ? ואם כן למה לפחות לא מיידעים את המטופל שקובע תור עוד בטלפון? כל תגובה או ניסיון דומה יתקבלו בברכה

שירה, אל תתני לאף אחד לזלזל בך. תידרשי עד כמה שאת יכולה מהם-רק פסיכולוג אפילו לא עובד סוציאלי. איתנו שיחקו כך ארבע שנים,,,, בהצלחה.

שירה שלום צריך לבדוק אם מדובר בסטודנטים לרפואה כללית או מתמחים בפסיכיאטריה שלהם בד"כ נסיון בתחום הנפשי. אם מדובר בסטודנטים לרפואה כללית זה בהחלט משונה. אם יש לך כוח למלחמות תוכלי לבקש שיחה עם מנהל המרפאה, ובמידה וזה יכשל תוכלי לשלוח תלונה למשרד מבקר המדינה. אני בספק אם הדבר יעזור לקבלת טיפול הולם ממוסדות המדינה, אבל לפחות תרגישי שעשית משהו. ברמה הפרקטית, כדאי לשקול לפנות למרפאה אחרת. למשל למרפאות החוץ של בתי החולים הכלליים והפסיכיאטרים. באזור המרכז אמליץ על המרפאה בבי"ח איכילוב. כמו כן ניתן לנסות ולפנות למטפלים דרך קופות החולים. קחי בחשבון שטיפול במרפאות ציבוריות כיום נעשה גם ע"י סטודנטים או מתמחים ואין ביטחון שמה שקרה לא יחזור על עצמו בצורה כזו או אחרת. זה מעציב מאוד, אבל אלו פני השירות הציבורי היום. אדגיש שעם זאת, במקרים רבים עדיין ניתן לקבל טיפול טוב ואיכותי גם במסגרות אלו. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אם הפנו אותך לסטודנטים אז זה סימן שאין לך בעיה פסיכיאטרית את אנשי המקצוע המומחים הם שומרים ל"פסיכים" האמיתיים כל השאר מופנים לסטודנטים, מתמחים ושאר ירקות עקרונית הם לא חייבים לתת לך אפילו שיחות עם מתמחים אי אפשר לבוא בטענות קשות כלפי גוף שנותן שירות בחינם ובמקרה הזה כאמור בכלל לא חייבים לתת לך שירות כלשהו הטיפולים במרפאות לבריאות הנפש אינם מיועדים לאנשים שאין להם מחלה פסיכיאטרית

עדי שלום אני בהחלט חולק על עמדתך. מרפאות בריאות הנפש אמורות לתת שירות טוב ושווה לכל אדם שמרגיש קושי נפשי. מבחינה זו אין כל הגדרה בחוק מי זכאי או אינו זכאי לטיפול. מצוקה באשר היא מצדיקה מתן ייעוץ וטיפול. מחלה פסיכיאטרית היא הגדרה במחלוקת בפני עצמה, אין לה גבולות ברורים לחלוטין. אין אף גורם רפואי שמסרב לקבל אנשים לטיפול. המטופל הוא זה שמחליט אם הוא צריך ייעוץ ולא המערכת הרפואית. אחרי שפוגשים אותו בהחלט אפשר לומר חוות דעת ובמקרים מסויימים לטעון שאינו צריך טיפול. מאחר שהפניה לטיפול פסיכולוגי היא מאוד סובייקטיבית אני לא מכיר מקרים רבים שבהם מטופל נדחה על הסף כי מצבו טוב מדי לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

עדי, משתמע ממה שכתבת, שסוף-סוף יש מקום שמוכן לטפל רק ב"פסיכים"; הללויה - זו התקדמות! אבל המציאות שונה. מי הוא "פסיכי" לפי הגדרתך? נכון - אף אחד לא חייב לתת שירות, אבל אז למה קיים הגוף של השרות הציבורי? הדירוג לא נעשה לפי חומרת הבעיה, אלא לפי הזמינות של אנשי המקצוע, שמתאימים לטפל בכל בעיה. האם אדם שסובל מחרדות "נחות" מאדם דכאוני? HERA.

שלום רב, ברצוני להתייעץ לגבי בתי בת השנה וחצי, בשל היותה פגית היא נולדה עם הרבה בעיות. כעת היא התגברה על מרביתן אולם נותר המראה הויזואלי שהוא שונה. אני מעוניינת לשלוח אותה למסגרת גן, אולם קראתי על יחסם של הגננות והילדים לילדים שנראים קצת שונה. אני גם למדה ממקרה של חברתי שבתה נולדה עם עפעף נפול, במקרה שלה הגננת נהגה להכות אותה והוגשה תלונה. ועתה לשאלתי - האם עליי לחכות ליום שבו המראה שלה לא יהיה שונה האם בכך לא תפגם התפתחותה

קרן שלום גננות רבות מודעות לנושא וצריך פשוט לבחור גן אחרי שבררתם אצל הורים בשכונה או בסביבה על איכות הגן והגננות שבו. אני רוצה להאמין שמה שתיארת הוא המיעוט שבמיעוט שאינו מעיד על הכלל. לפני הכניסה לגן רצוי לדבר עם הגננת מראש ולראות את תגובותיה, להסתמך עם תחושות הבטן שלכם מהשיחה. תמיד מפחיד לשלוח ילדים לגן, גם כשאין בעיה אובייקטיבית. צריך לזכור שאם המשימה תצליח, זה יעזור להתפתחות של הילדה וירגיע חלק מהחרדות שיש לכם בנושא ההתפתחות שלה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! הייתי מעוניינת לדעת מהו התקף פסיכוטי (מבחינת הגדרתו), ומהם סממניו. תודה.

גלי, להלן קישור המכיל בתוכו הפניות למושגים רלוונטיים:http://www.infomed.co.il/glossary/g_3188.htm והנה עוד קישור: http://www.shachar.biu.ac.il/SOC/sw/shachar/meidah.htm

גלי שלום באופן כללי זהו מצב שבו אדם מאבד את בוחן המציאות, כלומר אינו יכול להבחין בין מציאות לדמיון. המצב דורש טיפול תרופתי פסיכיאטרי או לפחות מעקב פסיכיאטרי צמוד, ופעמים רבות כרוך גם באישפוז. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 24 ומעולם לא היה לי חבר... אתמול הייתי בפגישה עיוורת שלעומת פגישות עיוורות קודמות עשה רושם שעברה מצוין. אני מאוד נהניתי, כי גם הצלחתי להרגיש איך התפתחתי בתקופה האחרונה והצלחתי להיפתח אליו. הבעיה היתה שעצם העובדה שלא פגשתי אותו קודם לכן השפיעה וגרמה לי (ואני מניחה שגם לו) לחשוב על דברים אחרים תוך כדי. מבחינתו הוא לא יודע אם הוא רוצה המשך או לא כי בטלפון אנחנו די זורמים והוא נהנה לדבר איתי. אני די נמשכתי אליו וזה הפריע לי במהלך הפגישה. כעת הצלחתי לגרום לו להבין שההתנהגות היתה שונה מבטלפון בגלל המבוכה של הפגישה הראשונה ונראה לי שהצלחתי לשכנע אותו להיפגש פעם נוספת. הבעיה היא איך אני אוכל לעבור את הפגישה השניה מבלי שאני אתן למשיכה להשפיע? בתודה מראש המיואשת

היי יש לי אלייך שתי עצות: ראשית, הגיעי מסופקת מינית לפגישה(במילים אחרות-תאונני לפני). שנית, מי קבע שהפגישה נידפקה בגלל המשיכה? את לא מסוגלת להתרכז בגלל משיכתך אליו? נשמע מוזר. אבל גם אם ככה, תלכו למקום נייטראלי, שמשהו אחר יוכל להעסיק אותך מלבד ההורמונים. כמו מסעדה עם אנשים רבים(ואז תתרכזי גם בסובב אותך ולא רק בו), או לקניון, או לסרט שממש רצית לראות. כך או כך, את חייבת לא להיות בפאניקה. נשמע שמרוב רצון שהפגישה תצליח, את בלחץ אטומי. תיזכרי שהמטרה היא להנות, ואם משהו התפקשש או ייתפקשש, כנראה שמדובר ביותר מבעיה של היותך שונה בגלל המשיכה. לא ייתכן שאת תיצטרכי לשכנע את הבחור לצאת איתך פעם אחר פעם. תצאו, תבלו, יהיה המשך מה טוב. לא יהיה- יש עוד הרבה כמוהו ואפילו טובים יותר. בהצלחה דניאלה.

תודה על תגובתך... אבהיר מעט לעומק יותר את בעייתי... אני בת 24 ולא היה לי חבר מעולם. כשהייתי קטנה אבא שלי נפטר ומאז שמרתי על ריחוק מגברים. כעת לאחר עבודה רבה על עצמי אני מתחילה יותר להיפתח לאנשים וגם לבנים. למעשה, מי שהספיק להכיר אותי לפני כשנה וחצי ובאמת שם לב אליי ראה איך אני משתנה לאט לאט לנגד עיניו. עד לא מזמן כשחיבבתי בחור פשוט הייתי מטילה עליו את כל האחראיות של הפגישה - הוא זה שצריך לפתוח בשיחה, הוא זה שצריך לדובב אותי לספר דברים וכו'... כעת אני לא מטילה את האחראיות על הצד השני בלבד כי אם אני לוקחת גם אחראיות על הדברים. למעשה, רוב השיחה בפגישה איתו אני יזמתי, אבל עדיין אני לא בדיוק יודעת איך להתנהג לייד גברים, עדיין אני לא יודעת איך לא לתת למשיכה להשפיע. אני אכן אנסה לעשות את מה שהצעת בתקווה וזה יעזור. הסיבה שעשיתי רושם כאילו אני בפאניקה היא בגלל שזה פעם ראשונה שבאמת הרגשתי שהפגישה זרמה כמו שצריך והיתה צריכה להוביל לפגישה נוספת. הפעם היחידה שיצאתי עם מישהו היתה לפני כשלוש שנים והסיבה העיקרית שהוא יצא איתי היתה בגלל המשיכה שהיתה לו אליי. רוב הזמן ישבתי ושתקתי בקרבתו כך שזה בסופו של דבר לא הוביל לשום מקום. כעת, אני ניצבת עם אותה תחושת משיכה שהיתה לי רק שאני כבר לא שותקת. הבעיה היא שבטלפון אני מצליחה לזרום הרבה יותר טוב ואני לא מצליחה להביא את זה איתי לפגישה. אשמח לעצה איך לצאת מהמצב הזה... בתודה מראש המיואשת

לד"ר שלום רב, אני פונה אליך בעקבות תכתובת שלנו על בעיית נדודי שינה שלי, אתה הפנת אותי לד"ר דגן-מרפאת תל השומר. לצערי הרב, לאחר הבחנה שנעשתה ע"י אחת המומחים שלו, הובחן אצלי כי הבעיה שלי הינה אינסומניה פיסוכפיזיולוגית, והיא המליצה לי על טיפול התנהגותי-קוגנטיבי קצר טווח+ לקיחת תרופות. לצערי, הם לא מבצעים את הטיפול מסוג זה במרפאה והיא נתנה לי שם של פסיכולוגית שעובדת בשיטה קוגנטיבית. הבעיה היא שהפסיכולוגית עמוסה עד פברואר 03. שאלתי היא אולי אתה יכול להמליץ לי על פסיכולוג/ית שמטפל בנושא בעיות שינה בשיטה הקוגנטיבית מאזור ת"א. אודה על תשובתך כי בעיית נדודי השינה מפריעה לי מאד בתיפקוד היומ-יומי.

אא שלום שלח אלי מייל ע"י הקלקה על שמי ואפנה אותך לפסיכולוג מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

מוזר גם אני הייתי בתל השומר והרופאה אמרה לי בדיוק את אותם דברים ....אבל בדיוק!!!! האם רשמו לך אימובן? נוקטורנו בשפה אחרת??? איך אתה מרגיש אם כדורי השינה המליצו לי על פסיכולוג שגובה 700 ש"ח לטיפול אז ירדתי מזה אשמח לקבל המלצות אחרות

שלום ! יש לי ילד בן חמש , לפני שבועה הגננת שאלה את כל הילדים בגן מה הם רוצים להיות שיהיו גדולים , וממה הם מפחדים . הילד שלי אמר לגננת שהוא מפחד למות. אני רוצה לציין שלפני שנה סבא שלי והסבתא של אשתי נפטרו ממחלות שונות. הילד שלי שאל כל הזמן אך ולמה הם מתים , ואנחנו ספרנו לו שהם היו זקנים וחולים , ועכשיו הם נחים להם בשמיים . השאלה שלי היא האם זה טבעי לילד בן חמש לומר שהוא מפחד למות ? בבקשה אם אפשר לקבל דרכים לטיפול . תודה מראש יניב .. אבא מודאג..

יניב, אני חושבת שזה יחסית נורמלי לפחד מהמוות גם בגילאים האלה כי: 1. הוא חווה את זה פעמיים בגיל כה צעיר. מה שהוא אומר לכם: "יום אחד זה ייקרה גם לכם, ואז מה יהיה איתי?" אפשר אולי להגיד לו: "בוא נקווה שזה יקרה לנו בעוד הרבה הרבה זמן". 2. בואו לא נשכח, שהוא רואה את כל מה שקורה במדינה גם אם הוא לא בדיוק מסתכל בטלוויזיה, כי הוא שומע מהגננת, הילדים בגן, הורים אחרים, וכו'. אפשר להגיד לו שגם אנחנו המבוגרים מפחדים, אבל אנחנו ממשיכים לחיות וזה המסר שצריך להיות. בכל מקרה, כדאי לשאול את הגננת, מה היא אומרת. עדי

יניב שלום קשה להורה לשמוע את ילדו מדבר כך על המוות, זה נוגע גם בנקודות הכי רגישות שלנו, הן כהורים והן כבני תמותה. ילדים מתחילים לדבר על מוות בערך בגיל הגן. הם מפתחים מודעות לעניין דרך קרוב משפחה שנפטר או אפילו חיית מחמד שמתה. כפי שכתבה גם עדי, במדינה שבה המוות מופיע יום יום בחדשות המודעות נוצרת גם בצורה כזו מתוך התקשורת. בעיקרון הנושא אינו צריך לעורר דאגה. צריך להסביר לילד את עובדות החיים בצורה שהם יכולים לקלוט בגיל הזה. במידה ואתם מרגישים שהוא במצוקה בהקשר אחר אז אפשר לנסות לחבר בין הדברים ולפנות לייעוץ. במידה ולא, קבלו זאת כתהליך התבגרות והתפתחות רגיל. בברכה ד"ר אורן קפלן

לא מבין למה הגננת אומרת שזה לא נורמלי בגיל הזה ?

יש לי ילדה בת 16 היא נכנסה לדיכאון לפני 5 שנים לערך מאז ניסתה להתאבד כמה פעמים אושפזה פעם אחת בבית חולים ונשלחה לבית חולים לשטיפת קיבה מטיול שנתי היא גוזרת את השיער שלה הרבה ואפילו עשתה קרחת ( דבר שמפריע לי מאוד ומפחיד אותי) אני ובעלי לקחנו אותה לפסיכיאטרית לאיבחון אך זה לא עזר כי שיקרה לה (דבר שמרבה לעשות) למרות זאת הפסיכיאטרית קבעה שיש לה הפרעה נפשית גבולית (בתי לא אמרה לה שניסתה להתאבד וחותכת את עצמה) אנחנו מאוד רחוקות עד לפני 8 שנים הייתה בת יחידה והכל התחיל כשהאחים שלה נולדו והמצב הלך והתדרדר . היא סבלה גם מהתעללות מינית מצד ילדים מהבית ספר שלה בזמן האחרון היא ישנה המון היא חוזרת מבית ספר, הולכת לישון ומתעוררת בבוקר ככה זה כל יום בחודש וחצי האחרון אני כבר לא יודעת מה לעשות אנא תיעצו לי בתודה ענבל (היא הייתה בטיפול פסיכולוגי במשך שלוש שנים אך זה לא עזר לה)

ענבל שלום את מתארת מצב מורכב והפתרון למצבים כאלה גם הוא בד"כ אינו יכול להיגמר בהמלצה של כמה שורות. העובדה שהילדה היתה בטיפול פסיכולוגי שלוש שנים אינה אומרת דבר על הנחיצות של ליווי וטיפול גם כיום. נשמע שהילדה במצוקה קשה ויתכן שתצטרך את הליווי הזה עוד שנים רבות. אני מציע לא לחפש פתרונות קסם מהירים. כדאי למצוא מסגרת טיפולית שהיא מוכנה לקבל וללכת אליה ולתכנן החזקה וליווי לתווך ארוך. אין ספק שצריך להשקיע מאמץ במציאת הגורם המתאים ביותר עבורה באופן אישי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, רציתי לדעת מה התסמינים להתקף חרדה? כיצד אני יכולה לדעת שמה שעברתי הוא אכן התקף חרדה? (בת 22)

איילת שלום תוכלי לקרוא את המאמר הבא. יש בו בין היתר הסברים לבחינה עצמית של תופעות חרדה. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

מה עברת?

בתוך 4 שנים,קיבל בעלי 3 התקפים פסיכוטיים חריפים כשבאחרון שבהן אושפז בבאר-יעקוב. עכשיו חושדים כי ייתכן שזו בכלל בעייה של ציסטה פרונטלית בראש הלוחצת על מע"העצבים,וזה הגורם.הייתכן?(מנסים להשיג בדיקת mri?) או שבעצם קשה להודות,אבל בעלי חולה נפש?

מישהי שלום אני מציע שתציבי את השאלה בפורום לנוירולוגיה באתר זה. זו שאלה רפואית שכדאי לקבל עליה מענה מרופא שמסומך לנושא. בעיקרון זו אפשרות. העובדה שבעלך סובל מבעיה נפשית אינה תלויה במקור לבעיה. יש בה מרכיב פיזיולוגי בכל מקרה. ההתמודדות עם מחלת נפש היא מורכבת, בעיקר כשהדברים קורים בהפתעה. חשוב שבני משפחה יקבלו תמיכה וטיפול כדי להתמודד עם המצב. תוכלי אולי להתייעץ עם אנוש שמקיימים בין היתר פורומים לתמיכה במשפחות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! אני בת 22. בעקבות חוסר ביטחון עצמי ומצב רוח מדוכדך פניתי לטיפול פרטי אצל עו"ס קלינית מורשית שעוסקת גם בפסיכותרפיה ובפסיכואנליזה. היא ניסתה לעודד אותי לעבור פסיכואנליזה אצלה, אך סרבתי. העדפתי את הטיפול הרגיל בשיחות פנים אל פנים. אני גם סובלת מבולמיה קלה ומחרדה כללית בחיי. כשהמליצה לי על תרופות בהתחלה סירבתי לקחת. לבסוף פניתי לפסיכיאטר שהיא הפנתה אותי אליו והוא אמר שאני יכולה לנסות פרוזק אבל לא חייבת... העדפתי להמנע מכך. בכל אופן, עמוק בפנים מצב רוחי אינו משתפר ואולי אף להיפך. איני מעוניינת כלל לעבור פסיכואנליזה. אני זקוקה לדבר פנים אל פנים (גם ככה אני מרגישה ש"לא רואים אותי"). המטפלת מצידה תמיד שואלת אותי האם אני חושבת על לשכב על הספה אצלה וכ'... אני לא חושבת על זה, אבל בכל פעם שהיא שואלת אני מרגישה שהיא רוצה בזה, כי זו השיטה היותר עדיפה בעיניה, כנראה... היא בעצמה מנסה לעלות את הנושא הזה- מדוע אני מתנגדת "לשכב על הספה". מה זה גורם לי להרגיש כשהיא מדברת על כך וכ'... בכל אופן, אני לא חושבת שזו הבעיה שבעקבותיה הגעתי אליה. יש לי תחושה שהיא מפספסת אותי. מה אפשר לעשות? אגב, האם טיפול פסיכולוגי ע"י פסיכולוג קליני שונה במשהו מהפסיכותרפיה שאני עוברת איתה? או שזה בדיוק אותו הדבר?

מורן שלום פסיכואנליזה היא סוג של טיפול פסיכולוגי ואת צריכה באמת לעשות את מה שהכי טוב עבורך. לכל מטפל גישה טיפולית משלו ויתכן שהמטפלת שלך מציעה לך משהו כי היא מרגישה שהשיטה מתאימה לך. בכל מקרה, אם את מרגישה לא נוח כדאי שתאמרי זאת בצורה ישירה ותוכלו לדבר על הנושא. ההבדל בין פסיכולוג לעובד סוציאלי הוא בהגדרה פורמלית, בעיקר בראיה יותר ממוקדת פנים של פסיכולוגים וראיה יותר ממוקדת חברה של עובדים סוציאלים. עם זאת, הבדל פורמלי זה אינו חייב להיות נכון במקרה של מטפל כזה או אחר ולפי מה שאת מתארת את מטופלת אצל עו"ס שגישתה אנליטית. שום דבר אינו "אותו הדבר" אבל זה בוודאי שייך לאותה משפחה של גישה טיפולית של פסיכולוגים ועובדים סוציאלים רבים. בברכה ד"ר אורן קפלן

קראתי את דבריך, כמו גם את תגובתו הזהירה של אורן. ועניין אותי במיוחד לראות כיצד הוא יתייחס לדברים שהבאת. בוודאי שאם משהו אינו נוח לך, חשוב שתאמרי זאת ותתעקשי לעשות רק מה שנוח לך. אלא שיש במה שאת מספרת, ובפרט באופן בו את מסגננת את הדברים.. (ואולי את מודעת לכך ברמה זו או אחרת) משהו מדאיג, לדעתי. משהו בלחץ הזה שהיא מפעילה, ובפרט סביב ה-'לשכב על הספה'. אין לי המלצות עבורך, שכן ייתכן והיא מטפלת טובה, והכל בדמיוני/דמיונך (שכן בחרת להציג את הדברים באופן מאד מסויים..). ובכל זאת..? בהצלחה!

כבר שנים רבות אני סובלת מבעיות ריכוז קשות וטיפול תרופתי לא עוזר. אני חוששת שריכוז כרוך באבדן שליטה ופרושו ללכת לאיבוד. האם מוכרת תופעה כזו? תודה.

מירב שלום הריכוז קשור לגורמים רבים. הקשב הוא משאב מוגבל ואם מאמצים מנטליים או רגשיים מופנים לדבר אחד, יש חוסר במשאבי קשב לדברים אחרים. צריך לכן לברר מה מקורות הקושי להתרכז. את מציינת שאת לוקחת תרופות וסביר להניח שתפקידן לטפל בבעיה כלשהי. צריך לברר האם בעיה זו מוכרת ככזו שגורמת לקשיים בקשב ובריכוז. אני מציע שתתייעצי עם הרופא המטפל שבוודאי מכיר אותך באופן אישי ויידע לתת תשובה יותר מדוייקת על הבעיה ממנה את סובלת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני מצטרפת להודעה של לינט. גם אני הייתי שמחה לקבל המלצה. אוכל להקל עליך את התהליך ע"י שליחת שמות המטפלים עמם מכבי עובד באזור המגורים שלי. האם תסכים שאפנה לך במייל, או שיש בעיה עקרונית/אתית עם העניין? בתודה , אחת האדם

אחת שלום אין לי בעיה להמליץ אבל כמו שכתבתי גם ללינט אינני מכיר אישית פסיכולוגים שעובדים עם מכבי ולא לא אדע על מי להמליץ. אולי תוכלי להיעזר במשתתפים אחרים בפורום הזה או דומים לו. בברכה ד"ר אורן קפלן

קופ"ח מכבי עובדת עם פסיכולוגים? ברשימת הרופאים שלהם מצויינים רק פסיכיאטרים, במידה ויש רשימה של פסיכולוגים מעוניין שתפרסמו. עלות הטיפול אצל פסיכיאטר של קופ"ח זהה לעלות רופא מקצועי רגיל? האם נדרש מכתב הפניה מרופא משפחה? תודה.

קבל קישור: http://guide.maccabi-health.co.il/mcg/doa_iis.dll/mcg_service_html.main_search_screen/Hebrew?kind_in=3 זאת שהרגה את החתול

שואל שלום ראה בשירותים פארה רפואיים, רשומים פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. תוכל להקשר לצוות בריאות הנפש במשרדי מכבי הקרובים אליך ולברר. בעיקרון פסיכיאטר של קופ"ח עולה כמו כל רופא מקצועי אחר של קופ"ח. אין צורך בהפנית רופא משפחה במכבי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, הנני גבר באמצע שנות השלושים נשוי +. הייתי מטופל אצל פסיכולוג כ 8 שנים בפגישות חד שבועיות, בנוסף כאשר רף החרדות שלי עלה נעזרתי בכדורים כגון לניטין להרגעה. הסיבה שאני כותב כאן היא משום שלמרות שעברתי טיפול אצל פסיכולוג ולמרות שעברתי גם ליווי פסיכיאטרי (הכדורים - בשנים האחרונות אני לא משתמש בכדורים ובכל מיקרה תמיד המינון היה הנמוך ביותר) עדיין בכל עת שניצב בפני אתגר אני נכנס למתח גבוה ביותר אשר מלווה בשרירים מתוחים קושי להרדם חשש משיפוט עצמי לקוי וחוסר בטחון משווע. אני חייב לציין שאני נאבק עם עצמי ללא הפסקה, המקצוע שלי הוא מרצה למרות שאחד החששות שלי הם פחד במה. אני לא מרפה מעצמי אבל אני כל הזמן משלם מחיר, אני די משוכנע שאים הייתי מוותר לעצמי אז המחיר היה כבד יותר יחד עם זאת אני מוצא את עצמי בשאלה מדוע למה והאים כדאי? אני תמיד גם מגיע לתשובה שאין ברירה. הפנייה שלי אליך היא האים ישנה ברירה? האים ישנם דרכי התמודדות נוספות? די קשה לי כל הזמן להיאבק ואחת הבעיות הם שאני מרגיש שבעת האחרונה אני נמנע מלהציב לעצמי אתגרים ואני נמצא בבלימה אישית ומקצועית. בתקופה הקרובה אני אמור להעביר יום עיון חשוב ואני מוצא את עצמי לא ישן בלילות ובחרדה ומתח גבוה מאוד. אני לא רוצה להפסיק לאתגר את עצמי, לכן אשמח לקבל ממך אופציות נוספות לטיפול עצמי. תודה מקרב לב אורון.

אורון שלום עברת טיפול ארוך ואתה מרגיש שעדיין אתה סובל ממתח, כנראה באופן כללי, וסביב אתגרים מסויימים בפרט. לא הייתי מציע לך לכן להיכנס לתוך תהליך פסיכולוגי ארוך נוסף אלא לנסות גישה טיפולית אחרת המתמקדת בחרדה עצמה. אפשר לנסות בשיטות כגון היפנוזה, EMDR ועוד. תוכל לקרוא מעט על השיטות הללו בקישורים הבאים: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm http://www.psychologia.co.il/short.htm http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם, אני בת 30, ועוברת שנה קשה מאוד, אישית מקצועית כלכלית וכו'.... בעלת מודעות עצמית מאוד גבוהה ולכןהחלטתי סוף סוף לעשות משהו ולפנות לאיש מקצוע. עקב התעריפים הגבוהים חשבתי לפנות לעזרה מקצועית דרך קופת החולים - מכבי. רציתי לדעת (אם בכלל זה נהוג???) אם יש מישהו שתוכלו להמליץ עליו. אם אסור לפרסם שמות כנ"ל אז ניתן לשלוח לי לאי-מייל [email protected] אודה מאוד לכל המלצה. להתראות

לינט, אין לי מושג באיזה אזור את גרה. אני מכירה אנשי מקצוע של מכבי, אבל רק באזור רחובות-נ"צ. אם זה מתאים לך, את יכולה לשלוח לי מייל, אם לא, אז אולי מישהו אחר כאן יוכל לעזור. בהצלחה.

לינט שלום עברתי לאחרונה על הרשימה של מכבי ואני לא מכיר אנשים ברמה אישית מספיק כדי להמליץ עליהם. אולי משתתפי הפורום האחרים יוכלו לעזור. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. אני החלטתי לכתוב כאן את מה שעובר לי בראש. קשה לי לסבול את הריקנות הזו. זה כבר יותר מדי. אני בחורה צעירה, סטודנטית. רק התחלתי ללמוד. יש לי אבא נפלא שדואג לי ואוהב אותי, וכשהיה לי קשה הוא מצא לי מטפלת פרטית שתעזור לי. אני גם עובדת במקום נחמד עם אנשים נחמדים. לכאורה הכל נפלא... אבל בפנים אני לא בן אדם. אני יצור מת! אני מתה כבר שנים! החיוכים שלי משטים בכולם, אפילו במטפלת. אני כבר לא מרגישה את עצמי בכלל. לא טוב לי ולא רע לי - אדישות מוחלטת. זה כאילו שהתנתקתי מעצמי על מנת לא לסבול יותר. אני לא אוכלת כבר יומיים וזה עוזר לא להרגיש . אני מתכוונת להמשיך עם העניין הזה עד שהגוף שלי "ידבר" ויגיד שלא הכל בסדר. אין לי תירוצים. אסור לי לעזוב את הלימודים אסור לי לעזוב את העבודה אסור לי לעזוב את הטיפול אסור לי לפגוע באנשים שתלו בי תקוות. אני נורא מצטערת אבל אני לא מצליחה לעמוד בדרישות של העולם הזה. אני לא מצליחה להשקיע במה שחשוב. אני יכולה רק להרוס. אני מאוד עצלנית ואגוצנטרית. לא מוכנה להתאמץ קצת בשביל לעזור לעצמי ולעשות נחת להורים שלי. אני מצטערת אבל אני שונאת את עצמי יותר מדי. אני אמשיך לחייך ולתפקד כלפי חוץ- הדבר באחרון שאני רוצה זה שיגלו שאני עצלנית וחסרת ערך. שהגוף ידבר... גם ככה אין לאף אחד סבלנות בשביל כלום כמוני... אני עונש להורים שלי. למה אבא אוהב אותי? רע לי! אני שונאת את עצמי!!! אין דרך לעזור לי. אף אחד לא מאמין לי... כשאני אומרת למטפלת שלי שזה מה שאני מרגישה אז היא "לא דואגת". אני יודעת למה היא לא דואגת. זה משום שאני מתבדחת ומחייכת תוך כדי... אני לא מסוגלת להתייחס לסבל שלי ברצינות. זה לא מגיע לי. אני סתם עצלנית ומפונקת לא שווה שום דבר. אני לא מתכוונת לאכול! אני לא יאכל! אני ארצח את עצמי אם אעיז להיות חזירה בנוסף לכל. לא מגיע לי לאכול אני לא צריכה לאכול. אני יודעת היטב את ההשלכות של זה אני מתלבטת כבר חודשים בנושא ניסיתי וניסיתי. אבל אין תקווה. אני שונאת את עצמי יותר מדי. כבר לא אכפת לי מכלום... אני מאחלת לעצמי למות ברעב! חזירה שכמוני...

הי, את אומרת שאת לא מסוגלת לעמוד בדרישות של העולם הזה. ואם לא היו דרישות, היה משהו שכן היית רוצה לעמוד בו? אם לא היית צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד, לא לר?צות אף אחד, פשוט להיות את לעצמך. מה אז היית רוצה לעשות? מה לדעתך יביא לך את האושר האמיתי?

יש דרישות ואני צריכה לתת דיו וחשבון ואני עצמי כבר מזמן מתה. הלוואי והעולם היה ורוד כפי שמשתמע משאלתך...

אבודה, את שואלת: "למה אבא אוהב אותי?" את לא יודעת את התשובה. הוא יודע את התשובה. אנשים לא אוהבים אנשים אחרים ככה סתם. אנשים צריכים סיבות בשביל לאהוב. את בטיפול. לא יודעת עד כמה הקשר שלך עם המטפלת טוב, אבל את יכולה להשתמש בו בשבילך - בשביל הדרישות שיש לך מעצמך. זה יתרון שנמצא בתוך הטיפול; לעשות קודם כל בשביל עצמך ואח"כ בשביל העולם. אגב, אני מקווה שאני לא הורסת לך אשליה, אבל היי סמוכה ובטוחה שהמטפלת מרגישה ויודעת מה עובר עלייך, לא את כל הפרטים את ה"דבר" הכללי. למה היא "לא דואגת"? לא יודעת, אולי היא כן ואת לא מרגישה את זה? אולי היא מחכה שאת תעלי את העניינים הללו? אוכל. דווקא האכילה נעשתה לאויב הכי גדול. ואת יודעת משהו - את צריכה ומונעת מעצמך... סמלי מאוד, ולא בכדי בחרת להשתמש דווקא באוכל כנשק נגד עצמך. כמה זמן את נפגשת עם המטפלת? חודשיים, חצי שנה?

אבודה שלום בחרת כנראה בשם מתאים ובכותרת מתאימה: "קריאה לעזרה". פנית לעזרה לטיפול פסיכולוגי אבל את לא מאמינה שבאמת אפשר לעזור לך. את מנסה לחבל בגופך בסתר בתקווה שמישהו ישים לב לפני שיקרה לך משהו חמור באמת. כמו ילד שעומד מאחורי דלת סגורה אבל לא באמת דופק אלא רוצה שינחשו שהוא שם ויפתחו לו. אבל זו החלטה שלך בלבד. גם מי שאוהב אותך לא יכול לנחש את נוכחותך מאחורי דלת סגורה. אם תנקשי עליה, אפילו חלש, יש סיכוי טוב שאנשים סביבך יוכלו לתת יד ולעזור. אבל את צריכה לתת להם תנאים בסיסיים כדי לעשות זאת. אם תצליחי שתפי מישהו מהקרובים לך ורצוי גם את המטפלת שלך במה שקורה ובמה שאת מרגישה. אולי אפילו הדפיסי את הודעתך ותני אותה לפסיכולוגית לקריאה. יותר חשוב שהיא תדע עכשיו מה קורה לך מאשר לחכות להבנה המושלמת שקוראת באופן ספונטני, שלעולם לא תגיע כמו שהיית רוצה שתהיה. קראת לעזרה כאן וכולנו שמענו את הקריאה שמאוד נוגעת ומעציבה. עכשיו הזמן לקרוא אותה גם בקול רם ליד מי שיכול לשמוע בסביבה שלך. שמרי על עצמך וגופך, מי יעשה זאת במקומך? ד"ר אורן קפלן

הבעיה שלי היא לא האנשים שמנסים לעזור לי. הם ממש בסדר. גם אבא וגם המטפלת וגם החברים מהעבודה. הבעיה שלי היא "אנשים" באופן כללי. אני מסתובבת באוניברסיטה ויש מסביבי המון סטודנטים. אני לא מכירה אף אחד. אני לא רוצה להכיר אף אחד. אבל נוכחותם מפריעה לי. מאות אנשים מסביב ואני מרגישה שלאף אחד לא מהם אכפת ממני. והאמת- שזה נכון, אבל עצם הידיעה מפריעה לי (מה שלא אמור להיות אילו הייתי אדם בריא שמסוגל לדאוג לעצמו). אני רק דואגת מכך שכולם עלולים לעבור אותי ולהיות תלמידים יותר טובים. קשה לי להתרכז בלימודים וזה מפריע לי. בכלל אנשים מפריעים לי לחיות עם עצמי. אני מבינה שזה לא רציונלי ואני אפילו יודעת למה זה קורה אבל זה חזק ממני זה כאילו שבא לי לעזוב את הלימודים ולברוח מהעולם הזה... אבל כל התחושות הללו לא קשורות ללימודים אלא לחיים "בעולם הגדול" עם אנשים מסביב. אני מרגישה שאין דרך אחרת אלא "לנתק את עצמי מהזרם". אני לא יכולה להרשות לעצמי לעזוב את הלימודים. זה כבר קרה בעבר וההורים שלי די התאכזבו ממני כי זרקתי להם את הכסף (עשרות אלפי שקלים). אחרי הטיפול הפסיכולוגי והרבה "הטפות" ממני הם הבינו שלא כ"כ ידעו איך להגיב נכון במקרים רבים... הם נורא דואגים לי. אבל ברגע שאני מחייכת הם נרגעים. כאילו שהכל חזר להיות בסדר. לצערי אף אחד לא מבין את המצוקה שלי באמת. אפילו אני לא מבינה למה כ"כ קשה לי להתקרב לאנשים- כאילו שכולם חושבים רק על עצמם כל הזמן- זה כל מה שאני מרגישה שאנשים עושים. בכל מקרה, אשליתי את עצמי שאני כבר בסדר ויכולה להתמודד. נרשמתי ללימודים באוניברסיטה תוך עידוד של המטפלת שלי (רק אחרי שהתעקשתי שזה מה שאני באמת רוצה). עכשיו אני מפחדת לאכזב אפילו אותה... קשה לי, שוב מאותן סיבות. אני רק רוצה להפריד את עצמי "מההמון" וללמוד בשקט בלי "שיציקו" לי. הדבר האחרון שאני מתכוונת לעשות זה לעזוב את הלימודים. זה כמו להקריב את כל העתיד שלי כי לא נוח לי עם זה שיש אנשים מסביבי. הרי שתמיד יהיו אנשים- העולם הוא מקום חברתי וככה זה. אני מעדיפה להקריב את הגוף בתקווה שמישהו יעזור לי להתמודד טוב יותר אח"כ. אני מכירה את נטיותיי היטב- אם אעזוב את הלימודים אז אני סתם אשב בבית ואשנא את עצמי. ארגיש כמו כשלון חרוץ. אני לא מוכנה לזרוק את הסיכויים שלי לעתיד שוב.. איך אפשר להסביר את המצוקה הזו במילים? זה בלתי אפשרי! גם עכשיו אני קוראת את מה שכתבתי וזה לא "זה"... רק רזון יכול לבטא את הריקנות הקיומית הזו שלי. וזה לא אלים כמו שזה נשמע. הרעב מרגיע. בעצם, אני לא ממש מרגישה משהו... קראתי כ"כ הרבה ספרים על אנורקסיה שאפשר לומר שאימצתי לעצמי את ה"פתרון" הזה. ומניסיוני העגום: לזלול בלי סוף לא עוזר! להקיא לא עוזר! לחייך לא עוזר! לבכות לא עוזר! לדבר לא עוזר! להאמין בעצמי... כבר התייאשתי... כשאני בעולם בחוץ לבד עם אנשים - רע לי! זה כאילו שהבטיחו לי בילדותי משהו שלא קיימו "וזרקו" אותי החוצה, לעולם של כולם. אני מרגישה חסרת אונים. עכשיו כולם יוכלו לראות את זה. וגם זה לא בטוח שיעזור... אבל הפעם אני מתכוונת לנסות ולא רק "לאיים"... די החלטתי- אני לא מתכוונת לחזור בי... זה כמו תרופת הרגעה בשבילי.

בני בן 7 ויש לו בעיית ריכוז אשר מטופלת , הפנו אותי לאיבחון דידקטי אך אני מעונינת לדעת מהי הבחינה מה בודקים ואם ניתן לפתור את הבעיה, כל מידע מפורט יתקבל בברכה. תודה רבה.

דורית שלום הבחינה בודקת היבטים קוגניטיביים שונים ומקובל לעשות אותה לאבחון של ליקויי למידה. אני מציע שתפני לפסיכולוג/ית ביה"ס בו לומד בנך והתייעצי על האבחון והשיטות לטפל בבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שאלה לי אליכם. אשה כבת 40 נשואה ואני כבן גילה נשוי אף כן. אנו נמצאים במועדון ריקודים ומשתתפים בארועים משותפים. מתי כשהיא יושבת על כיסא היא מנענעת את ישבנה לקצב המוזיקה, אך להדגיש, שהיא עושה זאת רק כשאני בקרבתה, כשאני נעלם מעיניה היא מפסיקה. מה דעתכם על התנהגותה זו מה זה בא להוכיח עליה?- תודה.

זה בא להוכיח שאת דפוקה בראש. עכשיו הפכת לגבר ? נשבר הזין ממך ! אולי תרדי כבר מהפורומים עם האובססיה של למה הוא או היא מתנהגים כך !!!!!!!

היי, חבר. ראשית: אני גבר ומרוצה מהיותי גבר הנשוי לאשה. אני רואה שאתה מסוכסך עם עצמך לכן הכתובת היא לא כלפי, תפנה נא לפורום המתאים ותפנה לרופא עם בעייתך ומקווה שיעזור לך. החלמה מהירה - אבי.

הפנטזיה של חברי (במשך 3 שנים) היא לצפות בגבר אחר מקיים עמי יחסים ותוך כדי כך לאונן. הסכמתי לכך כי אני מאוד אוהבת מין והבחור הזה לא יכול להזיק לי. מאז שזה קרה אני מבולבלת ומבוהלת. הסכמתי בעיקר מלחץ חברתי - זו לא ממש הפנטזיה שלי אבל ראיתי שחברי מאוד רוצה. אין לו נטיות הומוסקסואליות ולדעתי הוא חיפש סיבה לא למסד את הקשר ביננו ועכשיו יש לו את הסיבה - "את מסוגל לשכב עם כל מה שזז". כשבכיתי הוא דיבר איתי וטען שמכיון שלא הייתי בהשפעת אלכוהול או סמים והסכמתי לזה בדעה צלולה כנראה שרציתי את זה. מבחינתי שכבתי עם מעט מאוד גברים עד כה ואף פעם לא היה לי סטוץ. הוא שכנע אותי שהוא רק יאהב אותי וימשך אליי יותר - ואכן הוא נמשך אליי בטירוף, הוא אפילו ביקש שנעשה את זה שוב עד שהוא הבין שמבחינתי זו היתה טעות שלא תחזור על עצמה. מאז אותו אירוע אני מתבודדת ויוצרת מריבות - ולא מאמינה בו יותר.

אוףףףף אני יכול להבין אותך מאד. את עודדת לפעילות מינית מסוימת לגיטימית, כאשר עשית את זה בעיקר בשביל החבר. מצד שני, החבר שעודד אותך לזה, שהיה שם בעצמו, שהעיניין היה יותר בשבילו מאשר בשבילך, מדבר אליך במילים לא יפות. זה קצת פגיעה מתחת לחגורה ודי מכוער מצידו. לגבי המעשה עצמו, כל עוד הוא נעשה בהסכמה של הצדדים והם מרוצים מזה אז מצויין ולא צרכה להיות שום בעיה עם זה. זה ידוע כי הכנסת פרטנר נוסף למיניות הזוגית לפעמים ( לא תמיד ) עלולה לפגום במערכת הזוגית נקודה נוספת היא האם יתכן כי לחבר שלך יש "חשש" שהוא הומסקסואל ואז הוא זורק את זה כלפיך ? ( "חשש" במרכאות כי אין שום פסול בזה אבל יש אנשים שמפחדים לגלות חלקים כאלו אצלם ) אני מקווה שתמשיכי לאהוב מין ולנסות דברים מרגשים ומסעירים כי זה אחלה דבר. אני רק לא יודע אם החבר שלך ראוי לפרטנרית מדליקה כמוך.

עידית שלום אפשר להבין את משבר האמון שנוצר כעת. אם היה כאן רק שאלה של פיתוי מיני אולי הכל היה עובר בקלות. אבל נשמע שמאחורי הדברים התגלו סדקים באמון ההדדי בינכם וכעת כל אחד מנסה להעריך מחדש היכן הדברים עומדים. אני מסכים עם החלטתך לא לחזור שוב על מימוש הפנטזיה. היא עלולה רק להחריף את מה שקורה כעת. קרה משהו ואי אפשר להתעלם ממשמעותו. חשבתם אולי שזה יעבור לידכם, אבל משהו רגשי לא פשוט קרה שם, כנראה לשניכם. אם אתם רואים עתיד בקשר הזה הייתי ממליץ לכם לפנות לייעוץ זוגי כדי לחשוב איך מתארגנים להמשך ואיך מחזירים את האמון לקשר. בברכה ד"ר אורן קפלן

איזה הנאה מעוותת זו לראות את חברתך שאתה "אוהב" , שוכבת עם מישהו אחר ?? ה"חבר" שלך במרכאות, הוא סוטה ! ואני לא מאמין שהוא באמת אוהב אותך. לא מתחיל . תברחי ממנו ומהר. ולפי דעתי, לא היית צריכה לעשות את זה מלכתחילה. ברגע שהוא ביקש דבר מעוות שכזה, היית צריכה להסיק את המסקנות ולהעיף אותו . זו דעתי.

שלום רב! לפני כחודשיים אני וחברתי נפרדנו לאחר שנתיים של חברות ומערכת יחסים עם המון עליות ומורדות שלא היו טובות לשנינו.הבעיה היא כזאת: אני רציתי שנחזור ועדיין רוצה אך היא לא מעונינת ,משהו שאני מבין ומקבל אך אנחנו לומדים יחד באוניברסיטה וזה מבלבל אותי ,כי מצד אחד אני במצב רוח מרומם ומצד שני אני במצב הזה כי אני יודע שאני עומד לראות אותה ,משהו שלמעשה לא נותן לי שום דבר כי אני מתאכזב שאני לא רואה אותה,בגלל שאני למעשה לא מחובר למציאות ואני מרגיש שבתחושות האלו אני פשוט מכין את עצמי לנפילה גדולה יותר בציפיות שאין להם שום אחיזה במציאות ... מה עליי לעשות???? אייל

זה באמת סוג הפרידות היותר קשה כאשר נפרדים ממישהי שאתה אוהב ומצד שני אתה רואה אותה מולך כל הזמן. זה באמת מבלבל ויותר קשה מפרידה רגילה. קשה לענות על לגבי מה לעשות ואין פתרונות בית ספר. זה תלוי בעד כמה זה קשה ובפרטים של הסיטואציה שעליה לא כתבתה הרבה.

אייל שלום אני לא בטוח שאתה צריך לעשות משהו כעת. המצב מבלבל אותך ובמצבים כאלה עדיף לתת לזמן לעשות קצת את שלו ולראות איך הדברים יתגלגלו. המצב כיום אינו סמטרי כיוון שאתה רוצה לחזור והיא לא. במצב כזה עדיף כמובן להמעיט במגע ככל הניתן. נסה להסביר לה זאת והתרחק מנוכחותה בזמן הלימודים, אם תוכל. אם אתה משוכנע שאתה רוצה בה תוכל לנסות ולהתעקש ואז דווקא הנוכחות המשותפת היא הזדמנות טובה לשיקום הקשר. הסמסטר עוד ארוך כך שיש לך די הרבה זמן להתלבט עם העניין תוך כדי מפגש תדיר איתה. נסה לראות בזה תקופת מבחן לרגשותיך ורצונותיך ואל תלחם בכך יותר מדי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני מטופלת אצל פסיכולוגית מזה תקופה. מה שמפתיע אותי זה שהיא זוכרת את רב הדברים שאני מציינת בפגישות הקודמות למרות שבטח יש לה הרבה מטופלים ואני לא היחידה. רציתי לדעת, הייתכן שהיא מקליטה אוית במשך הפגישה ואח"כ מקשיבה ומלקטת אינפורמציה חשובה? או האם יש לכם נוהל ברור של כתיבת דו"ח מיד לאחר לכתו של מטופל? ושאלה אחרונה, יכול להיות שלפני שהמטופל מגיע אתם מרעננים את זיכרונכם עם בדו"ח הכתוב? ובכלל האם רק בזמן השיחה הפסיכולוגית מחליטה על דרכי טיפול או מייחדת זמן לעיבוד כל החומר עליי? אני באמת סקרנית. נעמי

נעמי שלום לא נראה לי סביר שהיא מקליטה את השיחות ללא רשותך. בהחלט יתכן שהיא רושמת לעצמה דברים בסיום השיחה, בין אם פרטים על המפגש או מחשבות בעקבותיו. עם זאת, יש בקליניקה תופעה שגם אני לא יודע להסביר אותה בדיוק, שזוכרים, והרבה יותר טוב מאשר בכל סיטואציה אחרת. סביר להניח שרמת הריכוז הגבוהה שנדרשת בתוך המפגש הפסיכולוגי מביאה מטפלים לזכור עובדות ושמות שלא היו זוכרים במצבים אחרים. אני מציע לך לחלק איתה את המחשבות הללו. זה עשוי לתרום לטיפול בדרך כזו או אחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

כי שאני הייתי בטיפול המטפלת לא הייתה זוכרת דברים חשובים וזה היה מאד מרגיז. לגבי שאר השאלות ששאלת, האם יכול להיות שהשאלות קשורות לתמיהות שלך האם ככה זה אצלה תמיד או שאולי את מיוחדת בעינה ? או שמדובר על חשש שלך מכך שהפרטיות שלך מופרת. אני חושב כמו אורן שצריך לדבר על זה איתה.

אני שמחתי מאוד לראות את מה שכתבת. גם אני תהיתי איך יתכן שהמטפלת שלי זוכרת דברים רבים שאמרתי במהלך שיחה, דברים שאני שכחתי בכלל שאמרתי אותם. האמת היא שהעניין עם ההקלטה עלה גם במחשבתי..... אם באמת תדברי איתה על זה, אני אשמח אם תשתפי אותנו בתשובתה - כיצד היא זוכרת הכל....

הבן שלנו בגיל 4 ותמיד חששנו שיש לו "שובבות יתר". הדבר מתבטא בצעקות, התפרצויות זעם, הצקות לילדים אחרים ולאחים שלו, שימוש באלימות בכדי לפתור דברים וכדומה. בגיל 3 לקחנו אותו למרכז להתפתחות הילד לאבחון שיצא תקין. היום פנתה אלינו הגננת (גננת חדשה שלא יודעת על עברו)ומסרה לנו כי יש לילד הפרעות קשב וריכוז וכי הוא כל הזמן מפריע לילדים אחרים, לא מסוגל להתרכז במשחק אחד, מציק ונוהג באלימות. הגננת מסרה כי קשה לה להתמודד עימו וכי בכוונתה להביא תצפיתנית ממשרד החינוך שתנסה לאבחן את הבעיה. חשוב לציין כי הילד אינו מעוניין להקשיב לנו כאשר אנו מנסים לשוחח עימו על הבעיה. לעומת זאת בבית הילד מסוגל ליצפות המון זמן בטלויזיה וגם כאשר משחק במשחק מסוגל להתרכז בו זמן ממושך. חשוב לציין כי הילד הוא תאום וזו השנה הראשונה בה הפרדנו אותו מאחותו שהלכה לגן אחר. מבקש הכוונה ויעוץ.

יובל שלום צריך להבחין בין הפרעת קשב עם או בלי היפראקטיביות שהיא בעיה מוגדרת וניתנת לאבחון, להתנהגות שובבה או חסרת גבולות שיכולה להיות נטייה או/ו תגובה למציאות מסויימת. בציבור הרחב נוטים פעמים רבות לייחס הפרעת קשב לילד שמגיב רגשית למשהו שמציק לו, ולהיפך, לא לאתר ילדים שיש להם בעיה אובייקטיבית של קשב ולחשוב שהילד סתם שובב. אבחון מסוג זה אינו תפקידה של תצפיתנית ממשרד החינוך, למרות שאינני רואה נזק בתהליך כזה. אני ממליץ לכם לפנות לאיש מקצוע שזו מומחיותו, פסיכולוג או פסיכיאטר ילדים. בכל מקרה, יהיה האבחון אשר יהיה, נשמע לי שאתם יכולים להיעזר בייעוץ מפסיכולוג ילדים עם גישה לטיפול משפחתי בנושא ההתמודדות עם הילד. יתכן שזה יעבור עם הזמן, אבל לא כדאי לתת למזל לקבוע זאת, ויש דרכים להתמודד עם מצבים כאלה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, שאלתי היא: מזה תקופה ארוכה מאוד בתי כבת 22 מפצלת את השערות בראשה וכל נסיונותי לדבר לא עזרו, גם הצגת הבעייה בפניה והנזקים שעלולים להיגרם לא עוזרים והיא ממשיכה לפצל את שיער ראשה, בצר לי אני פונה אליכם בבקשה תעזרו לבתי תודה ובברכה

לי שלום התעסקות עם השיער היא סוג של התנהגות כפייתית ולעיתים מעין "הרגל". חלק מההתנהגויות הללו נפוצות מאוד כגון כסיסת ציפורניים ומשחק עם השיער, אולם במצבים מסויימים העניין נעשה חריף יותר ומגיע לתלישה של השיער עד אפילו יצירת קרחות. זו לא שאלה של רצון, בד"כ ההרגל חזק מיכולת הרצון. במידה והדבר מפריע לבתך היא יכולה לפנות לטיפול פסיכולוגי התנהגותי, ניתן גם להיעזר בהיפנוזה. במקרים מסויימים אפשר גם להיעזר בתרופות נוגדות חרדה שעוזרות גם נגד התנהגות כפייתית. כל דבר צריך להתאים למקרה, אבל חשוב מכל, ללא שיתוף פעולה מלא ומוטיבציה מצידה אין כל סיכוי להצליח בטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

גיסתי טוענת שבתי בת ה-15 נוהגת לבוא לביתם ולגנוב משם חפצים פעוטים. מעולם לא שמעתי על בעיה כזו אצל הילדה, ואט נתקלתי באנשים אחרים שהתלוננו. הילדה ישנה רבות אצל חברות, יוצאת לטיולים שנתיים ולמחנות ומעולם לא נאמר לי דבר בנושא הנ"ל. גם בכיתות ובבית ספר מעולם לא עלה הנושא הנ"ל. אני עצמי לא הרגשתי אף פעם שיש אצל הילדה בעיה כזו. רציתי את עצתך - היתכן שיש בעיה ואני לא הרגשתי, היתכן שהסביבה נמנעה מלומר לי משהו על הילדה מחמת הבושה? דברתי עם הילדה והיא כמובן בכתה והכחישה. מה לעשות ואיך לבדוק אם יש בעיה?

נועה שלום אכן בעיה רגישה ואפשר להבין שהילדה מכחישה. ישנו גבול עדין בין האשמתה והבאתה למשבר אמון איתכם, לבין הזנחה של תופעה שיש לתת לה תשומת לב. מאחר ואתם מקבלים מידע שהעניין חוזר על עצמו מכוונים שונים צריך לשתף את הילדה בתחושותיכם. לומר לה שלא מדובר בהאשמה, אבל שתנסה להבין את המצב בו אתם נמצאים ושאינכם יכולים להתעלם מכך. נסו להסביר שאם הכל המצאה אז אתם מתנצלים מראש, אבל שבגלל שבכל זאת העניין חזר כמה פעמים אתה חייבים לשתף אותה ולהביע את עמדתכם בעניין. אולי שיתופה כאדם בוגר בהתלבטות שאתם מצויים בה תעזור לה לשתף פעולה, או לפחות להבין את משמעות מעשיה בעתיד. יש לזכור שמאחורי פעולת גניבה, בעיקר לאנשים שלא חסר להם, יש גם מסר כלשהו לסביבה וביטוי לחסך רגשי כלשהו. לא תמיד חסך זה מודע, אבל לדברים יש מקור וסיבה. אני מציע לשתף אותה גם בעובדה הזאת ולהציע לה את תמיכתכם ועזרתכם תמיד כשהיא צריכה. אל תצפו לתשובה מיידית, אבל חשוב שהיא תשמע את הדברים. אם התופעה ממשיכה אני מציע לכם לפנות לייעוץ פסיכולוגי איתה או בלעדיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם זה קרה סתם כך ביום בהיר אחד? תנסי לחשוב איך ההרגשות האלו התחילו. האם את סובלת ממחלה כלשהי, או אחד מבני משפחתך הקרובה? האם חווית אובדן של מישהו קרוב לאחרונה? ואולי יכול להיות שאת סתם מדוכאת ועצובה מהמצב הביטחוני והפוליטי, שמסכן את כל מי שגר היום במדינה. מוות - זה נושא שכל אחד מאיתנו מתמודד איתו בשלב זה או אחר של החיים. לא צריך לחשוב עליו יותר מדי. באם יש לך הרבה זמן פנוי - תנסי להנות בחברת ילדייך, תצאי להצגות, סרטים וסתם לבית קפה עם חברים, תנסי לקרוא דברים מצחיקים ומשעשעים, לדמיין מצבים נעימים ולצאת מהלחץ. אין שום סיבה בעולם שתרגישי בגילך (ואם את בריאה לחלוטין) כאילו שזמנך בעולם הזה הולך ונגמר. זו סתם מחשבה דכאונית שתחלוף כמו שהגיעה. נסי למצות את הטוב, החיובי והנעים. חשבי מחשבות חיוביות והעיקר: תחליטי שאת רוצה לחיות חיים ארוכים, מהנים, עשירים ומגוונים - וכך יהיה. רצון, אמונה וציפייה - וייטב לך. שיהיה לך לילה טוב ורגוע ובהצלחה.

פוחדת שלום המחשב שלי קרס אתמול כך שלא יכולתי להשלים את התשובה שהתחלתי לכתוב לך. נושא המוות מעסיק את כולנו. כבני אדם מרגע היוולדנו אנחנו הולכים למות, אלא שאנחנו מנסים להתעלם מעובדה זאת רוב הזמן. בתקופות מסויימות ההכחשה אינה יעילה יותר ופחד המוות מציף. סביר להניח שיש הסבר מדוע דווקא כעת הוא מציף אותך. אולי את יכולה להסביר זאת, ואולי לא. בכל מקרה, אם זה משבש את איכות חייך יש מקום לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי להרגיע את המצב. תוכלי אולי להיעזר בשיטה שנקראת EMDR שעוזרת בטווח קצר בד"כ לסוג כזה של פחדים. תלוי כמובן מה מקורות הפחד. תוכלי לקרוא מעט על השיטה בקישור http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אנחנו סטודנטיות שמחפשות חומר על אובייקט מעבר בתרבויות השונות, חומר שמתקשר לתיאוריות של ויניקוט. נשמח לקבל כל חומר שנוגע לדבר. (בעיקר בעברית, אבל לא רק....) בתודה מראש, הדס ורונית. [email protected]

רונה שלום יש חומר רב על ויניקוט, קודם כל בספריו השונים, מהם יצאו כמה בעברית: הילד, משפחתו וסביבתו הילדה פיגי הכל מתחיל בבית פיליפס אדם: ויניקוט משחק ומציאות תינוקות ואמותיהם הם אינם מתייחסים בהכרח לנושא התרבותי, אבל אולי ממגוון הנושאים יהיו גם היבטים כאלה. חיפוש באינטרנט יניב בוודאי הרבה חומר, אחד המקומות הטובים להתחיל הוא האתר http://home.online.no/~vals/winni.htm בהצלחה ד"ר אורן קפלן

יש לי ילדה בת 6 שנים והיא בכתה א'. היא תלמידה טובה וילדה טובה. יש לה בעיה איך ליצור קשר עם חברים בכתה. במידה ותלמיד בא אליה ומבקש לשחק איתה אין לה בעיה והיא משתפת פעולה ומאד נהנית. אבל כאשר אף אחד לא פונה אליה היא נשארת לבד ומתביישת לפנות אליהם ולבקש להצטרף לקבוצה. במשך החודשיים האלה נוצר מצב שהיא בהפסקות לבד וכל ילד מצא לו חבר אחד או שניים והיא נשארת בצד. כאשר אני מנסה לדבר איתה על הנושא היא לא משתפת פעולה ומראה כאילו לא אכפת לה וטוב לה לבד. אותי זה מדאיג מכיוון שאני יודעת שהיא אוהבת חברים. אני רואה כאשר מגיע אליה חבר הביתה את האושר על פניה. איך ניתן לעזור לה ולתת לה עצות איך להתחבר ולא להתביש. ומצד שני לא ללחוץ עליה בקטע הזה. תודה רבה אורלי

אורלי, לא הייתי מציקה לה. עדי

אורלי שלום אני חושש ששיחות לא יעזרו במקרה הזה ובגיל הזה. אפשר לתת קצת עצות מבלי לשאול אותה יותר מידי. הדרך הטובה ביותר היא ליצור לה הזדמנויות חברתיות מגוונות בשעות שמחוץ ללימודים ודרכם היא תלמד כישורים חברתיים נוספים. זה יכול לבוא דרך חוגים או כל פעילות חברתית אחרת. ילדים רבים (וגם מבוגרים) מתביישים ליצור קשר חברתי, אך זו מיומנות שאפשר לפתח. תוכלו להתייעץ עם יועצת ביה"ס והמחנכת והן אולי יוכלו לעזור בעידוד הילדה וסביבתה החברתית בתוך ביה"ס. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! אני בת 21. במשקל תקין. את הדיאטה הראשונה שלי התחלתי בגיל 15 במטרה להפטר מ-10 ק"ג עודפים. מאז אני מתעסקת בדיאטות באופן מתמיד. מבחינתי מדובר במאבק מתמשך עם האוכל ועם המשקל, כאשר יש עליות וירידות (תרתי משמע...). מעולם לא ראיתי בהתנהגות זו אינדיקציה לחריגה פסיכולוגית כלשהי. אם זאת, סתם מתוך התעניינות בנושא, רכשתי את הספר "הפחד לתפוס מקום" שעוסק באנורקסיה בבולימיה. הופתעתי לאחר קריאתי בו לגלות שאני עונה על הקריטריונים המאבחנים של "בולימיה נרווזה". למעשה, תוארו שם מקרים של בנות בתת משקל קיצוני, ולחלופין של בנות שזוללות ומקיאות מדי יום... מצבי רחוק מלהיות דומה לתיאורים אלו, אולם על-פי ההגדרות ההבחנתיות אני "מתאימה לקריטריונים". אני אכן נוהגת לזלול והרבה. כמעט מדי יום. אני גם נוהגת להתאמן בצורה מאומצת כ 4-3 פעמים בשבוע על מנת למנוע עלייה במשקל... לעיתים אני מגבילה את האכילה ואוכלת קצת פחות ממה שצריך, אך לא בד"כ. לעיתים רחוקות ביותר קרה שהקאתי, אך לא מדובר בדפוס אצלי. כלומר, האבחנה במקרה שלי מבוססת בעיקר על בולומוסי זלילה ופעילות גופנית לשם קיזוז. מלבד הסימפטומים הפיסיים, הספר כלל תיאורים מעמיקים של המטען הפסיכולוגי-משפחתי שמוביל להתפתחותן של הפרעות אלו. דווקא אלו התאימו לי ביותר... מה פרוש הדבר? האם זה אומר, שבלא ידיעתי, אני נושאת הפרעה פסיכיאטרית? ועוד עניין- אני מכירה כ"כ הרבה בנות שמתעסקות עם דיאטות כל הזמן ובקלות יכולות להתאים לקריטריונים... האם כולן בולימיות? האםזה סביר? מצב

סיגל, זו שאלה שלדעתי קשה מאוד לענות עליה. מה עוד שבד"כ הבולימיות דוחפות אצבע במטרה להקיא. את אומרת שמשקלך תקין. היות וגם אני בעסק כבר דיי הרבה זמן, מה שהייתי מציעה לך בכל זאת, ללמוד מהו אורח חיים בריא ונכון כדי שתוכלי לשמור עליו להרבה זמן. מקווה שעזרתי, עדי

גם אני מתכוונת שהקאתי במכוון... אבל לא כל יום. בקושי פעמיים בחודש...

סיגל שלום אני לא חושב שנכון לתת אבחנות פסיכיאטריות באינטרנט (ולפעמים גם לא באינטרנט). השאלה החשובה היא מה קורה לאיכות החיים שלך והאם יש לדעתך בעיה שכדאי לטפל בה. כנראה שזה לא מקרי שקראת מה שקראת ושפתאום מצאת את התיאור מתאים לך. כנראה שמשהו בך היה מוכן לקריאה הזו ולבירור. לכן הייתי מציע לך לפנות לאיש מקצוע המתמחה בתחום הפרעות האכילה ולהתייעץ. העניין הוא לא לאבחן אותך נכון אלא לתת תשובה למשהו שכנראה מפריע לך עם עצמך, גופך וחייך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בכל פעם שאני מדוכאת (אני מטופלת בתרופות) אני ישנה המון ואוכלת המון. האם זה קשור? בתקופות של דיכאון המצב קשה במיוחד בבוקר ויש הקלה בלילה. האם זה מוכר? בתודה גליה

היי גליה, אני לא מקבלת תרופות נגד דיכאון אבל ממה שאני יודעת (נאבקת במשקל) יש מצבים של "אכילה רגשית" ודיכאון הוא אחד מהם. עדי

גליה, דכאון משפיע גם על השינה וגם על האכילה. אז התשובה היא כן, זה בהחלט יכול להיות קשור. בקשר לשעות היממה זה משתנה בין האנשים אם כי, לפי מה שאני קראתי, השעות הכי קשות למדוכאים הן השעות של לפנות בוקר. HERA.

גליה שלום יתכן שיש קשר לתרופות ולכן כדאי להתייעץ עם הרופא המטפל. הפרעות בשינה ובאכילה הן תופעות מוכרות ונפוצות בדיכאון ורצוי לטפל במצב בהיבט הרחב שלו בשילוב בין טיפול פסיכולוגי לתרופתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום יש לי חברה קרובה בת 25, חולת סוכרת נעורים, שכבר כשנה וחצי סובלת מאנורקסיה. עובדת היותה חולת סוכרת, מקלה עליה לרזות ובמקביל מחמירה את מצב בריאותה, יוצר מכל אנורקסית אחרת. בעבר הייתה מאושפזת מרצון בבית חולים להפרעות אכילה, והדבר רק החמיר את המחלה (שכן שם למדה שיטות נוספות להרזייה והרעבה). היא נמצאת בטיפול אצל פסיכיאטר. אינני יודעת אם היא לוקחת תרופות פסיכיאטריות. שאלתי היא: מהם הגורמים במוח, שגורמים לאדם הרוצה לצאת מהאנורקסיה, לא להצליח לעשות זאת? מהם אותם "כוחות" שחזקים ממנה, ולא מאפשרים לה להחלים? בתודה מראש ענבל

ענבל שלום למעשה אין לשאלותיך תשובה חד משמעית. המדע אינו יודע להסביר תהליכים מוחיים שכאלה למרות כל הקדמה הרפואית. מה שחשוב להבטיח שחברתך תשאר בהשגחה טיפולית שכן אצלה יותר מאחרים יש סכנת מוות מממשית בהפרעת האכילה. מדובר בהפרעה לא פשוטה ועקשנית ונדרשים הרבה כוחות נפש כדי להתמודד איתה ולנצח אותה. טוב שיש לה חברה שיכולה לתמוך ולעודד אותה להמשיך בטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום. יש לי ילדה בת כמעט 4 שנים. אני בהריון בחודש שביעי. יש לה חפץ מעבר(שמיכה) + בקבוק מים שהיא מאוד מאוד קשורה אליהם. הדיעות חלוקות באשר למועד הגמילה.. האם כדאי עכשיו.. לפני הלידה.. או דווקא אחריה או הרבה אחריה....כדי לעבור את המשבר בצורה חלקה ביותר. מה היית ממליץ? עלי לציין שנראה לי שיהיה קשה מאוד לילדה להגמל מהשמיכה ומהבקבוק.

קרן שלום אין צורך לגמול כלל מחפצי מעבר. הילד נגמל מהם כשזה מתאים לו וכשזה נכון עבורו. איני רואה כל סיבה לעשות משהו בנושא בגיל הנוכחי והענין אינו קשור להריון. אם הקשר לשמיכה ולבקבוק יוצרים אצלכם בעיה כלשהי בבית אז אפשר לחשוב על זה. אם זה רק חשש שצריך מתישהו לגמול אותה, אל דאגה. את הדיון הזה אפשר לחדש בעוד שנה שנתיים, אבל אין לי ספק שעד אז הוא לא יהיה רלוונטי יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי אחות גרושה בת 33 ואם לילדה בת 5 שנים. ההורים שלי עוזרים לאחותי בכל מה שהם רק יכולים. כאשר קורה משהו בבית אבא שלי רץ ומסדר וכאשר אחותי צריכה שישמרו על הילדה אמא שלי שומרת, ומחזיקה את הילדה אצלה בבית במקרים שאין גן. בנוסף לזה כל יום אמא שלי מקבלת את הילדה אחרי הגן ושומרת עליה עד השעה 18:30 בערב כשאחותי מגיעה מהעבודה. אנחנו משפחה שומרת שבת וכך גם אחותי. כל שבת אחותי מתארחת אצל ההורים שלי. הבעיה היא שאמא שלי דורשת עזרה בפינוי שולחן או רחיצת כלים לאחר האוכל אחותי יושבת ולא עוזרת. כאשר אחי מגיע מהצבא ורואה את הדברים הוא מעיר לאחותיואומר לה שזה לא בסדר שהוא בא מהצבא ועוזר והיא לא עושה כלום. גם אחותי היותר קטנה מעירה לה. כאשר אמא שלי אומרת מילה הכי קטנה היא ישר מתנפלת עליה ואומרת לה שהיא היתה אמא לא טובה ושהיא היתה קטנה היא היתה מרביצה לה. במשפחתי אנו 5 ילדים ואף אחד לא זוכר שאמא היתה מרביצה רק היא ההפך אנו מרגישים כלפי אמא לא כאמא אלא כחברה והינו מספרים לה ממש הכל עד היום. אחותי מאד פגיעה ועצבנית אין לה שמחת חיים. אבל כאשר היא פוגעת באמא שלי ואמא שלי בוכה בגלל המילים שהיא מוציאה ולא מעריכה כלום ממה שעושים עבורה זה פוגע בה מאד. לפעמים אפילו אמא שלי לא נרדמת בלילה מרב מחשבות. מצד אחד אמא שלי רוצה להגיד לה שאם היא אמא לא טובה והיא רעה אליה שתשאר בבית שלה ומצד שני אין לה חברות ואמא שלי לא רוצה שלא יהיה לה אף אחד ובמיוחד שבשבת היא לא תהיה לבד ותכנס לדיכאון ומי יודע לאן זה יוביל. גם לאבא שלי היא מדברת לא יפה ולא בכבוד למרות שהוא בן אדם שקט וטוב. אנו כמשפחה לא יודעים איך להתנהג האם לאפשר לה לבוא ולפגוע בהורים. יש לציין שכאשר יש ריב היא בוכה ולוקחת את הילדה הביתה ומסתלכת. הרבה אמא שלי רואה איך שהיא צועקת על הילדה. לא מרביצה אך צועקת וגם זה כואב לה. אני לא אומרת שהיא לא מפנקת אותה אבל הרבה זמן ביום היא לא איתה וכאשר היא איתה יש גם ריב עם הילדה. מה אפשר לעשות על מנת לעזור לאחותי והאם אמא שלי יכולה להגיד לה לא לבוא אליה. (פעם בחודש יש מריבה) ועד שאמא שלי לא באה אליה ומחבקת ומנשקת אותה הן לא משלימות. תמיד אמא שלי צריכה לבוא אליה. שאלתי היא איך להתנהג במצב כזה על מנת שכל הצדדים יהיו מרוצים. האם התנהגות מסוג זה היא לא ניצול של ההורים שלי? תודה רבה דליה.

דליה, כדאי באמת לפנות לאיש מקצוע כולכם, ושאחותך תספר לו מה מציק לה. אני חושבת שכדאי להסביר לה שכמו שהיא מתנהגת אליכם, ככה גם הילדה בסופו של דבר תתנהג אליה כי ילדים מחקים מבוגרים. עדי (שלא כיבדה יותר מידי את הוריה והיום היא מצטערת(

דליה שלום סביר להניח שאחותך אינה מאושרת מהמצב שנוצר. אני לא חושב שהיא פוגעת בכם ובאימך בכוונה אבל היא כנראה סובלת ויש לה כיום קושי להתמודד עם תסכול או ביקורת והיא מתפרצת בקלות. למרבה הצער הכי קל זה להתפרץ דווקא על האנשים שקרובים ודואגים לך. חשוב מצד אחד לשים לה גבולות וזאת כדי שגם אתם תחזיקו מעמד ולא תישחקו ממנה. בסופו של דבר אם גם אתם תוותרו עליה מצבה לא יהיה טוב יותר. אני לא יודע באיזה דרך להציב את הגבולות, אבל אולי זה משהו שצריך לאסוף את המשפחה ולדון עליו. אם תגבשו דרך התמודדות משותפת יהיה לכם יותר קל להתמודד איתה, ובמיוחד כדאי לחשוב ביחד כיצד מקלים על אמך עם ההתמודדות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, יש לי בת בגיל הבגרות, בת 18. ידוע לי היום שהיא בולמית כבר כמה שנים. היא מקיאה כמה פעמים ביום. רופא המשפחה דיבר איתי ואיתה, הבדיקות הראשוניות היו בדיקות דם ושתן. שתי הבדיקות נמצאו תקינות לחלוטין, אני מצידי שמחתי שלא נשקפת סכנה אך הרופא דיבר איתי ביחידות ואמר לי שנראה לו שביתי בכלל לא מקיאה על סמך הבדיקות ואולי זוהי רק דרך למשוך את תשומת ליבי. אני מבחינתי נפגעתי גם בשבילה, יצאתי מבלי להוסיף מילה, כי ידעתי שהשירותי שאני מנקה מידי כמה ימים הם לא מלוכלכים בהמצאות, אלא בייסורים של ביתי. שאלתי היא אם יתכן שביתי מקיאה כמה פעמים ביום ולא ימצאו שום סימנים רפואיים שיעידו על נזקים כלשהם? אני מרגישה חסרת אונים ואיני יודעת מה עוד אוכל לעשות. אשמח לתשובה מירי

מירי, תלכו שתיכן יחד לטיפול כמה שיותר מהר כי הנזקים עלולים להגיע. נסו בינתיים ללכת ל"סקנד אופיניין" אצל רופא אחר. ככל שתקדימו לטפל, כן ייטב. עדי

מירי שלום עם עובדות לא מתווכחים. הסימנים הם אלו שאת מצאת והם מספיקים. לא צריך להגיע לנזק פיזי כדי לאתר בעיה שכזו. עם כל הכבוד, מה שאמר לך הרופא ממש לא נשמע לי רלוונטי לבתך. גם אם הכל הומצא, הבעיה חמורה בדיוק באותה מידה, כך שהנתיב אינו כלל בתחום הרפואי אלא הנפשי. טוב שעדיין אין נזק פיזיולוגי וכעת הזמן לפתור את העניין ולמנוע היווצרות נזקים כאלה בעתיד. אני מציע שתפני עם בתך לפסיכולוג/ית עם תחום התמחות בהפרעות אכילה. חשוב כמובן לקבל את שיתוף הפעולה שלה לתהליך, אבל גם אם אין תוכלי לפנות בעצמך לקבלת ייעוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 28 נשואה ואמא לשניים. לאחרונה אני חושבת הרבה על המוות. אני מרגישה כאילו "מסמנים" לי מלמעלה שזמני למות קרב. אני גם כל הזמן חוששת ממה שקורה לנשמה אחרי שמתים. אני שואלת את עצמי האם אזהה למשלאת הנשמות של ילדי או הורי בעולם הבא. אני מאוד בלחץ מהתחושות האלה במיוחד שאורמים שאדם מרגיש שסופו קרב. מה קורה לי??

תשובה בהודעתך השניה למעלה.

לאן נעלם הילד23 מחדרה מישהו יכול לענות?

הוא חי וקיים גולש באתרים אחרים לא יפה שאני אגיד לך אילו

לד"ר קפלן שלום, אני רווק בן 32 הגר ביישוב קטן בצפון הארץ, אקדמאי בעל משרה מכובדת ועבודה קבועה. אני מצליח מאוד בעבודתי, וזוכה להערכה רבה, אך בכל הקשור לחיי החברה ניתן להגדירי כ"כישלון חרוץ". אין לי חברים קרובים, מעולם לא היתה לי בת זוג רצינית, ובנוסף יש לי בעיות בזהות המינית ( שאיש לא יודע על קיומן ). אני טיפוס חברתי באופיי, ועובדת היותי בודד וחסר חברה קרובה מתסכלת אותי מאוד . באחרונה גם יש החמרה במצב בריאותי , שנובעת לדעתי מהכישלון בחיי החברה ומה"תקיעות" שבה אני נמצא בלי יכולת לצאת מהמצב הקשה. באחרונה היכרתי בחורה שנטשה אותי בצורה מכוערת ופוגעת. אני חסר אונים וחשש שאין לי יכולת לצאת מה"תקיעות" שבה אני שרוי. האם ניתן לדעתך לעשות משהו לשם שיפור מצבי הקשה? האם תוכל להמליץ על מטפלים באיזור חיפה והקריות? תודה על תשומת הלב, רון שמשווע לחברה קרובה

רון שלום אני מתאר לעצמי שבעזרת כישוריך שהובילו אותך קדימה בתחום המקצועי תוכל גם לשפר את איכות חייך הפרטיים. כנראה שיש דבר שעליך לברר עם עצמך וכפי שאתה בעצמך כותב, כדאי לפנות לטיפול. כך בחשבון שלא מדובר בתהליך מהיר, אבל סביר להניח שיש אפשרות לצאת ממצב של תקיעות תוך פיתוח מודעות וכישורים נפשיים אחרים. לצערי אינני מכיר מטפלים באזור הצפון. אולי משתתפים אחרים בפורום ידעו להמליץ. במידה ותרצה לפנות לשירות הציבורי ניתן לברר עם צוות בריאות הנפש של קופת החולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

נכדי בן ה-3 .מצד בני בן ה-32. הוא בן להורים גרושים.נמצא אצל שניהם במידה שווה. אבל ההבדלי התנהגות של האם והאב , הם הבדלים תהומיים. לדוגמא: האם מבולגנת ולא איכפת לה אם הילד אכל, התרחץ, קיבל את התרופה, וכו...... האב פדנט מקפיד על סדר , על מסגרת וכד.... שאלתי האם לא היה כדאי שהילד יופנה לטיפול פסיכולוגי , לעזור לו במיגוון השינויים שהוא חב? הילד מאד מופנם עם סביבה חיצונית ( חברים, גן. גננת) לא בבית של האם. ולא של האב.

צירל שלום אישית אינני תומך בטיפול פסיכולוגי לילדים כה צעירים. אני מעדיף בד"כ להפנות את ההורים לטיפול וייעוץ כיצד לנהוג בילד. אם הילד מראה סימני מצוקה אפשר לפנות לייעוץ בנושא. עצם העובדה שהוריו גרושים ושונים זה מזה אינו סיבה לטיפול פסיכולוגי. הטיפול לא ישנה את הסביבה החיצונית ואם בשלב זה אינו במצוקה מכך אין כל כך במה לטפל. אם ההורים מודעים ונכונים לעבור תהליך של טיפול וייעוץ בהחלט מומלץ שהם יפנו. דבר איתם וראה מה תגובתם. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני צריך להגיש עבודה בנושא שלמות לעומת יאוש ואני מחפש בדחיפות חומר בנושא אודה למי שיכול לסייע לי בפורום או באימייל [email protected]

שלומי שלום תמצא בכל ספר פסיכולוגיה התפתחותית בסיסי. עיין באתר http://courses.jercol.macam.ac.il/61/psychology/lessons/lesson18.html בברכה ד"ר אורן קפלן

סייעת לי מאוד רב תודות

בתי בת השנתיים הולכת מזה כשנה לגן. במשך כל התקופה לא היו לה בעיות הסתגלות או פרידה מאיתנו ונראה היה כי היא מאושרת וטוב לה. בשבועות האחרונים שמנו לב כי היא מתקשה להפרד מאיתנו בבקרים ופורצת בבכי בכל פעם שמשאירים אותה בגן (אף פעם לא קרה בעבר). הגננת הפנתה את תשומת לבנו לעובדה שהיא מדברת הרבה יחסית על אביה. בנוסף היא גם החלה לנשוך ילדים. (אם כי נראה כי נכון לעכשיו התופעה בנסיגה). האם אלו תופעות נורמליות לגילה או שמא היא משדרת כי היא במצוקה אמיתית? כיצד להתמודד עם העניין?

לילי שלום חרדת נטישה אופיינית לילדים בני שנתיים. עם זאת כדאי לשים לב לסימני המצוקה של הילדה ולראות האם בכל זאת יש גם משהו ייחודי לה בתקופה הנוכחית. נסו להיות בקשר הדוק יותר עם הגננת ולעקוב אחר התנהגותה גם בשעות האחרות. אם אתם מרגישים שהיא במצוקה תוכלו להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בשנה האחרונה העליתי במשקלי כ 10 קילוגרם למרות שכל האוכל הזה עושה לי רע, אני רק ממשיכה וממשיכה לאכול. מהם הסיבות מבחינה פסיכולוגית לאכילה רבה כל כך? אני אממינה שזה אינדבדואלי אבל באופן כללי למה האוכל מהווה מפלט ,ואני לא מדברת רק על מצבי רוח קשים אלא כדרך חיים לאחרונה? ביי ביי רינת

רינת שלום אכילת יתר אינה בעיה פיזיולוגית ברוב המקרים. רובנו איננו אוכלים רק מתוך רעב. מדובר בהתנהגות שדרכה פורקים ומבטאים רגשות החל מהגיל הצעיר ביותר. לכן התנהגויות של אכילת יתר או כל תופעה אחרת שקשורה לאכילה צריכה בד"כ לעורר שאלות לגבי הצורך שבא לידי בטוי באמצעות המזון. אין מדובר בהכרח בתשובה טריויאלית וכמו שאת אומרת זה באמת אינדיבידואלי. אני מציע שתנסי לבדוק ולהתמודד עם המקורות למתח או לצורך במפלט וסביר להניח שזה יעזור להתמודד אחרת עם האכילה. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי יש לי בעיה נוספת לכלהצרות שלי. אז ככה, נכון שסיפרתי כאן על מצבי, ואכן סיפרתי לפסיכולוגית שלי שמצב לא טוב, שהיה לי רצון כזה חזק לגמור עם החיים. היא רצתה לשלוח אותי למיון או לדבר עם ההורים אבל לא הסכמתי. השבוע דיברתי עם הפסיכיאטר שלי ואמרתי לו שנראה לי שהכדורים כבר לא עוזרים לי , הוא רצה שאני אפרט למה וסיפרתי לו את כל הסיפור. הוא ביקש לדבר עם הפסיכולוגית שלי והסכמתי לבסוף הוא חזר אלי ואמר לי שכדאי לדבר עם ההורים שהוא ידבר וכמובן לא הסכמתי למרות הבקשה הנוקבת שלו.וטען בנוסף שזו אחריות גדולה גם על מטפלים. בסוף אמרתי לו שאני ידבר עם הפסיכולוגית והיא אולי תדבר איתם. כשדיברתי איתה היא אמרה שמאוד חשוב לספר להם על המצב שאני נמצאת בו כי הם לא יודעים כלום על זה . אני כמובן מתנגדת אבל באותו היום הייתי כל כך בלחץ משניהם כשהסכמתי. והיא הולכת לפגוש אותם איתי ביון ראשון ואני מתה מפחד שהם ידעו מה קורה לי אני לא רוצה להדאיג אותם סתם אני לא רוצה שידעו זה רק יסבך את המצב. אני נורא פוחדת מהמפגש הזה למרות שהפסיכולוגית אמרה לי שאני יכולה רק להיות ולא לדבר. אני לא יודעת מה לעשות????????????? אני בת 26 אני חושבת שאני מספיק גדולה מכדי לערב את הורי.וזה נכון שאחריות גדולה יש על המטפלים שלי אבל זה לא נותן את הזכות לספר להורים כך אני חושבת.לא?. תודה .

הדרך שעדיף שמישהו אחר יעשה בשבילך את העבודה. נכון , ההוריםשלך ידאגו מהמצב שלך הנוכחי - אבל הם עלולים להיות במקום הרבה יתר קשה - אם הם יאבדו אותך. אז לטובתם ולטובתך תני להם לנהל את העניין וצייתי למטפלים שלך. זו לא בושה - ההיפך ,צריך להיות בן אדם גדול, כדי לקבל החלטה כזו קשה: שאחרים ינהלו לך את החיים ואת רק תצייתי. עוד יבואו זמנים והמצב יתהפך. ההורים שלך יאלצו להשתמש בך בתור מדריכה ומנחה בחיים. כשתראי את האור אז ורק אז קחי את המושכות. הרבה אהבה.

עדי שלום אני חושב שזה רעיון טוב מאוד לשתף את ההורים ולא לשאת בכל המעמסה הזו לבד. את פוחדת ממה שיקרה, אבל יתכן שאחרי שתדעי שהם יודעים תחושי הקלה. את אמנם מבוגרת, אבל אין אדם שהוא מבוגר מדי כדי לבקש עזרה ותמיכה, ובמצב הקיים חשוב להכניס את הוריך לתמונה, לא רק בגלל האחריות הכבידה על מטפלייך, אלא גם בגלל האחריות האישית שלך לשלומך ולשלומם הנפשי של הוריך בטווח הארוך. חשבי מה היית את מרגישה אילו היתה לך ילדה שהיתה עוברת דברים כאלה ואפילו חושבת על מוות ולא מספרת לך. אני בטוח שאם תסתכלי על זה כך תביני שזה הצעד ההגיוני ביותר לעשות כעת. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום. הבעייה שלי היא קצת מביכה. אני בת 21, בעלת זהות מינית לא כ"כ ברורה, אני לא ממש יודעת מה אני מעדיפה. בשנים האחרונות התחלתי לצפות בהדרגה בסרטי פורנו, וגם עכשיו מדי פעם אני רואה. שמתי לב שאני נהנית מקטעים בהם נשים מושפלות וממין אגרסיבי. הדבר מאוד מפריע לי והרבה פעמים אני די נגעלת מעצמי על כך שאני בכלל רואה דברים כאלו. יש לציין שבגיל 6 בערך הייתי בצהרון, ומדי פעם הבן שלה שהיה בערך בן 8-9 היה משכנע אותי להתפשט ולהרשות לו כל מיני דברים..(לא חדירה). בגיל 16 עברתי מעין ניצול מיני, שבו נגררתי (במעין שכנוע) לסיטואציה בה קיימתי יחסי מין לא ממש ברצון, אך גם לא בברוטליות. אני ממש לא יודעת מה לעשות, לא מבחינת זהות מינית ולא מבחינת מיניות, אודה לך על כל עזרה.

וחיפוש זהויות מיניות עד גיל 25 הוא עניין שבשיגרה את לא היחידה. מה שכדאי לך לעשות זה, לזרום עם הדברים , לעשות הכל ולהתנסות בכל מה שבא לך. בסוף הנטיות האמיתיות יגברו ואת תדעי בדיוק מי את ומה את רוצה באמת. אל תנסי לחסום או להניא את עצמך מסטיות שאת נוטה כלפיהן - יכול להיות שהן תתבררנה כזמניות וכחלק מהחיפוש. חסימה של המאוויים המיניים (הליבידו) היא טעות (כל עוד את לא פוגעת בזולת) והיא יכולה להתבטא במחלות שונות. תהני.

דגה שלום את מספרת על אירועים קשים שעברת בעברך וכנראה שאת רואה קשר בינם לנטייתך הנוכחית. מאוד סביר שאירועים כאלה ישפיעו בעיקר בהקשר לנטייתך כעת לצפות באלימות. כנראה שהאירועים הללו לא עברו עיבוד פנימי מספיק ואני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולנסות לברר את המצב, הן לגבי אירועי העבר והשפעתם עליך, והן לגבי נטיותיך המיניות. חשוב שתגיעי למצב בו תהיי שלמה עם עצמך, גופך ונטיותיך המיניות והאישיות. בברכה ד"ר אורן קפלן

הבת שלי בת 3, היא ילדה (בת יחידה שנולדה לאחר טיפולים)מפונקת, עצמאית מאד, פיקחית מאד, מבינה עניין מהר מאד ועושה דברים שבני גילה לא עושים(מבחינת השפה, מוטוריקה וכד´)אך יחד עם זאת מבחינה התנהגותית יש לנו איתה בעיה קשה שהחריפה בזמן האחרון. בעלי טוען שאני אשמה בכך שנתתי לה חופש והרשתי לה הכל ואין לה גבולות. נכון אין לה גבולות אבל אני חושבת שמאותו חופש כן יצא לה משהו והיא נפתחה למדה הרבה מאד דברים. גם להיות מאד עצמאית כי נתתי לה לנסות כל דבר שביקשה. אני רוצה לתת כמה דוגמאות קטנות להתמודדות יום יומית איתה שאני למעשה לא יודעת איך להתמודד ואני אשמח לעצות: לפעמים היא אוכלת ארוחת ערב לבד ואני מרשה לה מול המרקע (יש לה תכנית שמקריאים סיפור) ואנו יושבים לידה. אם מאכילים אותה בסדר, אם כי היא עושה שטויות שיכולים לשגע.אם לא מאכילים אותה, זוועה! השבוע השארתי אותה לבד וכשחזרתי היא שפכה את המים מהבקבוק שלה לתוך הצלחת , למגב, וכמובן שנרטבה החולצה.(זו לא פעם ראשונה, הרבה פעמים היא לקחה מים ושפכה על השולחן בסלון כדי לקחת מגבת ואח"כ לנגב, היא אוהבת לנקות) מצאתי את עצמי עומדת וצורחת עליה כי כבר א יכלתי, הוצאנו אותה מהכיסא ובעלי נתן לה עונש לא ראות תכנית שהיא חיכתה לה , בלי אמא/אבא שמקריאים סיפור אלא ללכת לישון לבד במיטה. היא לא הפסיקה לבכות אבל לא ביקשה סליחה או משהו כזה וכזיא רוצה היא מבקשת. היא מאד עקשנית. הסברתי לה כמה פעמים למה העונש ולעיתים יש לי תחושה שהיא כלל לא מקשיבה לי. יותר מאוחר שאלתי אותה למה היא נענשה ה היא ענתה אני לא יכולה להגיד. היא ניסתה פעמים לרדת מהמיטה ובסוף נרדמה. אתמול היא אכלה איתנו ליד השולחן, כי מאותו יום החלטתי שלא אוכלים יותר לבד אלא ארוחה משפחתית בתקווה שאיתנו יחד יהיה טוב . גם היא לא סיימה את האוכל, אכלה סילחה על הביטוי כמו ברברית עם ידיים , היא סרבה לאכול עם סכום (היתה תקופה שהיא אכלה יפה מאד, והיא יודעת), אומרים לה לקרב את הפה לצלחת וכאילו במכוון היא מתנגדת ואכלה רחוק כדי שאוכל יפול על הריצפה. לקחתי את הצלחת ואמרתי את סיימת לאכול . זה לא הפריע ללה! היא מבקשת בבוקר אני אסרק אותה ואומרת איזו תסרוקת אבל במכוון היא לא עומדת כדי שאצליח אלא רוקדת, הולכת כדי למשון זמן היא מוןציאה לי את הנשמה עד שהיא הולכת מסורקת. הרבה פעמים אני שואלת אותה שאלה והיא בשלה כאילו לא שמעה ולא עונה. אני סוגרת את המרקע ואומרת לה את תעני כששואלים אותך והיא מושכת זמן ובסוף עונה. יש עוד הרבה מקרים ובגן הגננת אומרת שהיא מקסימה, יש בגן ילדה שהיא התחברה איתה משנה שעברה וכל ההתנהגויות האלה , יש לי תחושה שהם מאותה ילדה (הבת של אחת הגננות) ואני לא יכולה להפריד. האם זכותי לדרוש מהגננת הפרדה ואו לימוד הרגלי אכילה ליד השולחן? אני אובדת עצות, האם אני אשמה? איזה עונשים לתת למקרים כאלה ואם לא עונש אז מה כן? ובבקשה אל תשלחו אותנו ליעוץ כי בעלי לא מוכן לשמוע על כך ולי כרגע אין זמן. סליחה על האורך ותודה

אני לא אשת מקצוע, סתם אמא, על פניו זה נראה כהתנהגות נורמלית של ילדה בת 3 שבודקת את הגבולות שלה. נראה לי שאתם קצת מגזימים בתגובה שלכם ואולי היא נהנית מתשומת הלב שאתם נותנים לה כשהיא עושה כביכול "מעשים רעים". אשמח לשמוע את דעת הרופא בעינין, כי אם זו לא התנהגות נורמלית של ילדה בת שלוש הרבה אמהות יהפכו מודאגות.

לימי שלום אם היה מדובר בילדה בגיל כפול מזה של בתך הייתי מדבר איתך אולי על בעיה של גבולות. התנהגותה אופיינית מאוד לילדה בת 3 ויש לי הרגשה שאתם משייכים לה כוונות שמתאימות לגיל הרבה יותר מבוגר. יתכן שהיא בודקת את הגבולות שלכם, אבל די בטוח שהיא לא ממש מבינה על מה נענשה. רצון להשתעשע עם האוכל מאוד מקובל בגיל הזה. הילדה אולי מבינה שאתם לא ממש רוצים שהיא תלכלך את הסביבה אבל עדיין לא מופנמים אצלה כללים של חינוך ומוסר. אפשר באמת "להשתגע" מילדים בגיל הזה כי הם מספיק מבוגרים לנוע ולעשות כל דבר, אבל עדיין תינוקות מבחינת ההבנה החברתית שלהם. קבלו את זה ביותר הבנה וסבלנות. החינוך הוא תהליך ארוך ואי אפשר לצפות שהיא תבין את הכללים שלכם בבת אחת. התוצאה של המאבק עלולה להיות שהיא תצא עם תחושה שאתם כועסים עליה בלי סיבה והיא לא מבינה למה, ואתם סחוטים מהמאבק. חבל כי זה מקלקל את היחסים בינכם וההנאה מהם. קשה לתת עצות מרחוק ובלי להכיר אתכם ואת הילדה. אני מציע שתנסו רק לחשוב על זה בצורה יותר נאיבית, בלי לשייך לילדה כוונות שליליות. כשהיתה בת שנה הייתם בוודאי מקבלים כל זאת בהבנה. נסו לחשוב שלפעמים היא עדיין בת שנה מבחינה נפשית. זו מאוד טבעי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני חייל בן עשרים , יש לי את תופעת ה smoking fetish, ואני מעוניין "להיגמל" מזה, אודה לכם אם תייעצו לי כייצד אעשה זאת.

דניאל שלום פנה לטיפול פסיכולוגי ונסה לברר כיצד משנים הרגלים ונטיות. לכל סוג של הנאה יש בד"כ גם תשתית נפשית שמתחזקת אותה ומסבירה אותה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום : בתור היותי חייל , אינני מעוניין לפנות לטיפול פסיכולוגי (צבאי), וברצוני לשאול אם ניתן לקבל זאת בפורום הנ"ל. בברכה : דניאל

האם יש לך עצה מועילה איך להחזיר שמחת חיים שאבדה? אני בסך הכל בת 20 והשמחת חיים אבדה, והיה לי המון פשוט קרו כ"כ הרבה דברים שזה פשוט אבד.

גלית שלום מהמעט שכתבת קשה לתת עצה ממש מועילה ואולי זו גם לא המסגרת המתאימה. אני מציע שתפני לטיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם הדברים שקרו וכדי שהעתיד יהיה יותר אופטימי. אם תפרטי יותר במה מדובר אולי אוכל להגיב יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אכתוב כאן חלק מתופעות ההתנהגות שלה ותשתדלו לעזור (מי שמבין בתחום) לומר האם יש כאן בעיה שצריכה טיפול או הפניה לאיזה עזרה או לא. ואם כן אז באיזה סוג בעיה מדובר כאן לפי דעתכם. כל הפרטים מתייחסים לאותה אישה, וזה חשוב ביותר. כאשר משהו מפריע לה היא תשאר תקועה איתו ותטחן את הבעיה מרוב מחשבות וכתוצאה מכך היא לא תתפקד בבית או לא תעשה בצורה מוצלחת את הדברים הרגילים בחייה. היא יכולה לשאול את אותה שאלה 20 פעם כי היא טוענת שהתשובה שעונים לה היא שיקרית וזה לא מה שהיא רוצה לשמוע, ואם יפסיקו אותה באמצע השאלה אז היא תתחיל הכל מהתחלה. היא יכולה לשאול שאלה או להכנס לויכוח וכאשר השני יגיב (בצורה רגועה אפילו) או יאמר דבר שאינו לרוחה, היא פתאום תצרח עליו ותענה בצעקות או אפילו תסטור לו או תזרוק עליו חפצים. איימה כמה פעמים שהיא תתאבד אם החבר יעזוב אותה, ואיחלה לו שימות ולא יתחתן לעולם. כאשר היא נמצאת בצער רב, היא פשוט בוכה בכי הסטרי והרבה (כמו של ילדה קטנה) ובלי להתחשב בסביבה בה היא נמצאת, וכאשר מנסים להרגיעה היא לא נרגעת וממשיכה לבכות ולחזור פעם אחר פעם על המילים או על מקרה הצער שציער אותה וכל זה מבלי להסתכל על זה שמנסה להרגיע אותה, נראה כאילו היא מרחפת במקום אחר. כאשר היא עצבנית היא לא אוכלת ולמרות שמבקשים ממנה המון היא אומרת אני לא יכולה לאכול כאשר אני עצבנית מצד אחד היא נשארת יום שלם בלי לאכול !! מצד שני היא בוכה שהיא רעבה ומציקה לסביבה. שותפת ידיים יותר מידי הרבה ועם סבון בצורה מוגזמת לקחה בעבר כדורי ציפראמיל בהמלצת רופא מתקשרת להורים ולמשפחה על כל בעיה קטנה שיש לה לעיתים 10 פעמים ביום יש תקופות בהם היא מזניחה את הבית ולא אכפת לה אם הוא מלוכלך או לא יכולה לצעוק על מי שיגע לה בבגדים אבל היא לא תקפיד ככה על בגדי אחרים. יכולה לצעוק ולמנוע פיסית ממשהו ללכלך את השולחן (דוגמא בלבד) אבל היא לא מזדעזעת כאשר הבית שלה עם רצפה מלוכלכת כמה שבועות, השירותים ועוד דברים אחרים. יושבת הרבה במיטה וחושבת המון ולאחר מכן מתחילה לריב ולתחקר את אותו אחד שחשבה עליו. לא דייקנית בצורה זוועתית עד כדי שהיא נראית כשקרנית כרונית. עושה לפעמים שגיאות בחיים כמו של ילד קטן (כמו ללכת ברחוב בלי לשים לב וכמעט להדרס) חושבת כל היום שמשקרים אותה ובהתאם היא תוקפת ומתנהגת. קובעת דברים על סמך דמיון פרוע שלה בלבד, ופועלת בשטח כאילו נעשו כבר מעשים שדמיינה או חשבה. בשעת שיחה או ויכוח היא תתפרץ המון פעמים לשיחה בצעקות ותהרוס אותה בטענה שהשני משקר, ולמרות שמסבירים לה שלא ככה מתנהגים היא ממשיכה וחוזרת על זה עשרות פעמים. מרחמת המון על אבא שלה על שגרמה לו צער. טיפוס מאשים ביותר, בכל מה שקורה ובכל מריבה מאשימה את השני או מישהו אחר - העיקר שזה לא היא. למרות שבדרך כלל היא האשמה האמיתית או הגורם לבעיה. מבטיחה דברים ובדרך כלל לא מצליחה לעמוד בהם ולקיים אותם. כופה על האחר לא לעשות דברים כרצונו כי היא חוששת מה אחרים יגידו ויחשבו. מפרשת דברים שאמרו אנשים אחרים או שראתה, בצורה מעוותת ומסולפת בדרך כלל, לדוגמא: אם יוסי ידבר עם אמיר בשקט אז זה אומר לגביה שהם מדברים עליה רע ומתכננים שוד בנק... והיא תתנהג בהתאם - ממש ככה. קנאית לבן זוגה בצורה מטורפת עד כדי אלימות כלפיו והצמדות חונקת אל האובייקט שלה. וכל מבט שלו ברחוב על לוח מודעות הופך אצלה למריבה איומה על מבט שלו על בחורה. כופה את דעתה על האחר ואוסרת הרבה דברים המותרים בחיים בטענה שזה אסור וחמור. בעת ויכוח שהופך למריבה, אם מבקשים ממנה לעזוב את השטח או להפסיק להתווכח כי המצב מחמיר... וזה לא בריא למתוח את החבל יותר מידי, היא לא תעזוב את המקום אלא היא מסוגלת להשאר עוד כמה שעות !! לריב. אפילו שהשני שנדבר איתה כבר במצב של תשישות בגלל המצב. נעולה עם הדיעות שלה ולא מקבלת שינויים כי היא מאמינה שהיא צודקת. אלו הפרטים הידועים פחות או יותר (בטח שיש עוד יותר פרטים קטנים) מי שמבין בנושא מוזמן להביע בכנות את דעתו. תודה

צחי , כל מה שכתבת מוכר לי היטב , יש לי בן שאני חיה איתו בגיל 25 וכל הסימפטומים האלה שתארת חופפים את התנהגותו. הניקיונות קשורות להפרעת האו. ס. ד. של מחשבות אובסססיות טורדניות. וכל ההתנהגות שכתבת למעלה בהתחלה מיתקשרת עם, סכיזופרניה. זה שהיא תקועה במחשבות ושהיא שואלת שאלות כמה פעמים וזה שהיא לא רגועה בתשובה שהיא מקבלת או לא עומדת בהבטחות , זה לא באשמתה. צריכים להבין את התהליכים הקשים שהיא עוברת ולהיות הכי סבלניים שאפשר.(אני יודעת שזה מאד מאד מאד קשה). בני הסביר לי את מה שקורה לו.(הוא מאד איטלגנטי וחכם ) וממה זה נובע וביקש ממני עזרה -------בלכידת ---סיטואציות מביכות כאלה. הוא מאד מעוניין במציאות האמיתית .ולכן עושה הכל למצא אותה. ובזכיזופר/ בדרך כלל ישנם אמיתות שהן שגויות אך החולה בטוח באלף אחוזים שהם למעשה אמיתים. ועד שהוא ימצא אדם מהיימן ביותר שבו הוא יכול להיות בטוח איתו שיראה לו מציאות אחרת וטענה אחרת הגיונית יותר משלו. הוא לא יוכל להימלט מגורלו האכזר. כך בני נעזר עם המטפל שלו. קודם כל הוא הבין שיש מצב של קונפליקט פנימי אשר מביא לחרדה. כלומר כל המצב שתארת אותו הוא למעשה תגובה לחרדה. החרדה מביאה את הדחף הספונטני לידי פעילות לשם סיפוק הצורך. הצורך הוא מצב פיזיולוגי של מחסור והטרדה גופנית. והדחף הוא עוררות פסיכולוגית. הצורך -מגיע ראשון ואחריו הדחף -שמעורר לפעולה. לכן בכדי לעזור לה היא צריכה הדרכה וטיפול קוגנטיבי היתנהגותי שבו יטפלו והיא תשתף פעולה .בכדי לכוון את הדחף למצב נורמלי לסיטואציות בחיים. עושים זאת על ידי שינוי והקניית הרגלים חדשים . הרגלים חדשים יקבעו את עוצמת הפעולה ואת הכוונה שלהם. מטפל טוב שיעבוד איתה עם המון רוך והבנה כבוד והסבר פנים.יוכל לעזור המון. כי לאחר רכישת אמון ההשפעה שלו תעזור לה ,לעקור אמיתות וטיעונים לא רלוונטים שתקועים בראשה עמוק. כשאדם אחר יעיר לה על כך ,היא תעלב ותיפגע ותושפל עד כדי כך שתתבצר בתוך העמדה שלה ולא יעזור שום דבר. כמובן שטיפול תרופתי שעובד על הכימייה של המח כמו רצפטורים שאחראים על המחשבות הכפייתיות . כמו ריספרידל ,זיפרקסה ,וגאודון. וכן אפקסור. יעזור ויעשה חצי עבודה. אני והוא מתמודדים כבר המון שנים עם כל זה. מדהים איך תיארת את היתנהגות שלה ...זה מעיד על שימת לב מצידך לאורך זמן והכרות לעומק. איך אתה עומד בזה.? ואיזה רגשות יש לך אליה? ו.

ראי גם תשובה שכתבתי לד"ר אורן ראשית אני לא אומר שמדובר במקרה שלי אישית () דבר שני הוא שהאישה ממש מתנגדת ללכת לכל רופא או טיפול גם ביעוץ לשלום בית היא הרסה את הכל ולא היתה התקדמות החיים של אותו בחור איתה קשים מנשוא והוא מודה שלעיתים בה לו כבר להתחיל "להגן על עצמו" מפני כל הבלגן שנגרם לו וכמו שכתבת.. האישה משוכנעת שהיא ודאי צודקת וכל מה שהיא עושה זה תגובה טבעית ומגיע לו שיסבול ככה... ההורים שלה לא מבינים את הבחור שמתחנן שיעזרו לו ורק כועסים על הבלגן שיש בניהם שהם רבים כל הזמן היא לא נותנת סיכוי לבחור לחשוב אפילו על עזיבתה, כי אז היא תשאיר מכתב מפורט ולאחר שהיא תעשה את מה שהיא תעשה יבואו להאשים רק את הבחור היא מנתקת לבחור שיחות טלפון כאשר הוא מתקשר לבקש יעוץ על לעצמו כי היא מיד קובעת שהוא מדבר עליה וזה אסור לפי דעתה. לאחר מכן היא שוברת את מכשיר הטלפון על ידי זריקתו לרצפה ומיד מבקשת את הסלולרי של אותו בחור בכדי להתקשר שוב להוריה (כי הטלפון השבור מונח על הרצפה ואין לה מחשבה להרימו) הבחור עצמו מבולבל (דבר שלא היה לו לפני כן) לא יודע מה לעשות מרגיש לכוד וכשהוא זרק פעם מילה באוויר שהוא ילך למשטרה על זה שהיא מרביצה ומציקה לו - ישר האישה אמרה - אני יגיד להם שאתה התחלת והרבצת ראשון ואז אתה תעוף מהבית ותכנס לכלא. לבחור אין לאן ללכת והוא בבעיה קשה שנראית לו כעת ללא פתרון בריא והגיוני.

צחי שלום בתיאור המורכב שכתבת יש הרבה דברים ואני לא חושב שאפשר לסכם הכל באבחנה. יש בווודאי הסטוריה אישית מאחורי התופעות הללו שלא התחילו אתמול. אם אותה אישה מודעת לבעיותיה רצוי להפנות אותה לייעוץ פסיכולוגי ו/או פסיכיאטרי כדי להיעזר. אם מדובר גם במערכת משפחתית מומלץ להיעזר גם במפגש טיפולי משפחתי כיוון שהחיים לא פשוטים ביחד בצורה הזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

הוצע לה ללכת לפסיכולוג והיא צרחה על הבחור שלה ואמרה לו.. לך אתה אני בסדר גמור אתה הבעיה כאן היא מסרבת לכל טיפול וכשאותו בחור מנסה להתקשר בכדי לקבל עזרה לעצמו היא מנתקת לו את הטלפון ולאחר מכן חובטת בו עם הטלפון שעל השולחן ואותו בחור רוצה לצאת מהבית להתקשר מציבורי בחוץ והיא נצמדת אליו ויורדת איתו והולכת איתו צמוד ברחוב וממשיכה לריב איתו גם שמה רוב הפעמים היא לא מרשה לו לצאת מהבית להרגע בחוץ ואם הוא מתעקש לצאת כאשר המריבה כבר בת כמה שעות טובות אז ישר האישה נעמדת ונשענת על דלת הכניסה לבית ואומרת לו, אם תפתח את הדלת ותזיז אותי אני אתקשר למשטרה ואומר שדחפת והכית אותי וכמובן שעל כל תלונה של אישה אז הבחור יורחק מביתו לכמה ימים ויפתח לו תיק האישה מצדיקה את כל מעשיה בטענות מוזרות כמו ... שלא אמרו לה לילה טוב לפני השינה ולכן היא רבה אני חושב שקצת קשה לומר לילה טוב לאישה שרבה עם אותו בחור יום שלם במשך יותר משנה.. מה עושים ??????????????

שלום. אינני בטוחה לפשר הסוגייא זו. מה הנתונים הקיימים שנחשבים כהטרד מינית. שאלתי לדוגמא: כשגבר בגין 50 נשוי ואני בת גילו, בזמן שאנו עושים הליכה הוא אמר לי מספר פעמים: עקבתי אחריך, ויש לך קצב טוב- האם זה נחשב התחלהשל הטרדה מינית, היות והוא ראה שזה גורם לי למבוכה ומדוע לומר זאת מספר אין ספור, האם זוהי גם סוג של חיזור כלפי אשה? איבדתי כבר את האמון בגברים. מדוע לומר מחמאה זאת מספר פעמים. פעם אחת זה עשה לי טוב, וכשאומרים מספר פעמים מה זה בא להוכיח מההיבט הגברי?

אם את באמת אל רוצה אז תרמזי לו או אפילו בצורה יתר ברורה. למרות שיש לי הרגשה ובחילה מנשים כמוך "שמשחקות אותה" על כל דבר הטרדה מינית אני מאחל לך בחום שתישארי לבד ושאף אחד לא יתחיל איתך חוץ מעורכי דין תולעות-אדם.

קודם כל הזדעזעתי לקרו את תגובתו של הכותב שלפני- את מוזמנת לא להתייחס, זה לא נראה לי רציני......על פי נסיוני הכרותי וידיעותיי על העם הגברי כשמיייישהו מתנהג בצורה כזו מניעיו הם מינים וגם אם יש סיכוי קטן שלא ולמעשה מדובר באדם שהוא סתם מיואש ובודד, נראית לי חשודה העובדה שהוא עקב אחרייך וחזר על אותו משפט פעמים רבות...עדיף לא להסתבך ובעניין המיני להיות כמה שפחות תמים וכמה שיותר מפוקח על מנת להימנע מפגיעות עתידיות.

לשירי שלום את לא רצינית בתגובה שלך נכון? אבל אם כן אני פשוט מרחם עלייך, ועל נשים שחושבות כמותך. מה אתן מתפלאות שבסוף הרבה יותר נשים מגברים נשארות לבד! אם זאת התגובה על נסיון חיזור. רישמי לפנייך את לא יודעת כלום על גברים. ומשפט המחץ שלך:"מניעיו הם מיניים וגם אם יש סיכוי קטן שלא" אני חוזר שוב, אני מרחם עלייך צור ולך שרה אומר אם מוצא חן הוא בענייך לכי על זה. אם לא תגידי לו חד וחלק שיניח לך.

שרה, זה אולי מטריד ואולי מיני, אך "הטרדה מינית" זה לא. כדי שהתנהגות תחשב לכזו, המטריד צריך להיות בעמדת כח: מעסיק, מפקד בצבא, מורה, רופא... נדמה לי שהפתרון המתבקש הוא פשוט להתרחק ממנו, ואם זה בלתי אפשרי - לבקש ממנו חד-משמעית לחדול מההערות ולא להניח שהוא מבין לבד שהדבר אינו לרוחך. זאת שהרגה את החתול.

כל הכבוד לתשובה צור

תודה. מכל מלמדי השכלתי. חידשת לי מידע זה ותודה על תשובתך וכל אלה שענו לי בפורום, אגיב כפי שכתבת לי.ביי. - שרה.

רציתי להודות על התשובה לשאלתי לגבי דילמות של עמדות מוסריות מנוגדות בין מטפל למטופל. משמח אותי לדעת, שלמטפל יש יכולת להתגבר על קושי כזה שיכול להופיע ובכל זאת להמשיך בטיפול בהכרה וקבלה של שונות האחר. תודה. למה שאלתי? בגלל היותי מטופל דתי המטופל ע"י מטפל חילוני חשתי, שלעיתים אני נמנע מלומר דברים מיוחדים שנראה לי, שלא יתאימו להשקפותיו של המטפל הדתי. ולעיתים מצאתי עצמי אומר דברים כדי לרצותו, כי היו לרוח הלכי-הדת.. דבריך, קצת הרגיעו אותי משום מה.. יתכן ורציתי תשובה שכזו..

הי, רגע, מי דתי - אתה או המטפל? בכל מקרה, גם אני הייתי בטיפול אצל פסיכולוגית דתיה, וזה ממש לא הפריע. אם היא, כדתיה, בוחרת לטפל גם בחילונים, הרי שהיא בטח יודעת להפריד - וככה זה באמת היה.

שפתיים שלום אני מציע לך לשתף את המטפל במה שכתבת לי בנוגע לדברים שחששת לספר לו. זה עשוי לתרום לטיפול. בהצלחה בהמשך ד"ר אורן קפלן

אני בת 31 ואני במצב שאני ממש מבולבלת. אני לא מזהה את עצמי, חיצונית ונפשית. וזהו סיפורי: היה לי חבר במשך ארבע שנים שמאוד אהבתי. הקשר הסתיים ביוזמתי מסיבות שונות שהייתי שלמה איתן. לאחר חודשיים הכרתי גבר (שהיום הוא בעלי) ומיד התאהבתי בו. היינו חברים שנתיים והתחתנו. אחרי שנה נולדה בתנו הבכורה, ואחרי עוד שנה וחצי בתנו השניה. אני השתניתי מבחינה חיצונית, קיצרתי את שערי הארוך, ועליתי 20 קילו במשקלי. היום אני מסתכלת על עצמי ושואלת איפה אני הקודמת. הצעירה, הרזה, המאוהבת בחבר הראשון שהיה אהבתי הגדולה מילדות. אני מרגישה שאיבדתי את עצמי. אני חושבת שלא הספקתי לעכל את מה שעובר עלי. הכל קרה כ"כ מהר... לא הספקתי להתאבל על הפרידה מהחבר הקודם וכבר אני מאוהבת בגבר אחר ואני באמת אוהבת את בעלי, אבל לא מעכלת את נשואי (שבע שנים) כשהבנות שלי קוראות לי "אמא" אני לא מעכלת שזאת אני... אני לא יודעת מי אני!!! זה גורם לי לתחושות בלבול, לא ברמה הפילוסופית אלא ברמה ארצית ביותר. אני מתעוררת משינה ולא יודעת מי אני. אני מסתכלת על עצמי, ולא מאמינה שזאת "אני" מצטערת על האורך, אבל אני חייבת להוציא את זה!! בבקשה, עזרה!! עזרה להבין מה קורה לי... תודה

מבולבלת שלום את שואלת שאלות חשובות וקיומיות ודורשות תשובה. הבלבול שבו את נמצאת והשינויים הנפשיים והפיזיים שקרו לך גורמים כנראה למצוקה ולתחושה שאיבדת משהו בדרך. למרות שעבר זמן די רב, שבע שנים זה לא מעט זמן, כנראה שחלק מהדברים לא עובדו מספיק ונותרו אולי טריים כאילו זה קרה אתמול. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולעשות בירור רציני בנושאים הללו. אין כאן דרך קיצור ואולי זה הזמן לעשות עצירה במרוץ ולתת מקום לכל הדברים שקרו לך ושאת מתמודדת איתם כיום. בברכה ד"ר אורן קפלן

איך אוכל לדעת אם אני עצובה או מדוכאת? מהו הגבול? איך אפשר לאבחן? גילה

גילה, אני מצרפת לך קישור בנוגע לדכאון:http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/dipression.htm אבל רצוי שלא לעסוק באבחנות עצמיות, ואם יש לך ספק, כדאי לפנות לאיש מקצוע כדי שתדעי בדיוק מה קורה, ותטפלי בזה - במידת הצורך - תוך קבלת עזרה. בהצלחה, HERA.

גילה שלום דיכאון קליני הוא תופעה חזקה למדי שקשה לפספס. יש פגיעה בתפקודים שונים של החיים כמו בשינה, באכילה, במשקל, שינויים בהרגלים החברתיים והאישיים ועוד. עם זאת, לא כל דיכאון הוא דיכאון חריף ויש מצבי ביניים רבים. עצב הוא אחד המאפיינים של דיכאון, אך אינו היחיד. אם קיימת התלבטות כדאי לפנות לייעוץ, בעיקר כדי לקבל עזרה. לא צריך להיות בדיכאון חריף כדי להיעזר. בברכה ד"ר אורן קפלן