פורום פסיכולוגיה קלינית

יש לי ילדה מתוקה, מדליקה ומצחיקה בת רבע לארבע. מאז לידתה היא חובבת מיני מתיקה, ובשנה האחרונה זה כבר ממש חמור. היא לא מפסיקה לחשוב על ממתקים, לדבר על ממתקים, לקשר דברים שונים בחייה עם ממתקים, לצפות לממתקים. מכיוון שהיא מעט שמנמונת, ומכיוון שאכילת ממתקים אינה בריאה לאף אחד, אנו נלחמים בבקשותיה הבלתי פוסקות. ניסינו דרכים שונות ומשונות, ומסקנתי היא כזו: אפשר אולי לטפל באכילה עצמה, אך לא בצורך! כלומר, אפשר לכפות עליה לאכול פחות ממתקים, אך בזאת עדיין לא טיפלנו בבעיה האמיתית והיא - למה היא כל כך אובססיבית לעניין הממתקים??? למותר לציין שזה עניין מביך ולא נעים: כשמגיעים אלינו חברים, כשאנו מתארחים אצל אנשים וכו' - תמיד היא מבקשת ממתקים, וגם לועסת במרץ כל ממתק או חטיף שמגיע אליה . אף פעם היא לא משאירה ממתק מותחל בצד, אלא מחסלת עד הסוף. זה מאוד מטריד!!! אני חושבת שיש צורך בבדיקה מעמיקה. בסה"כ היא כן ילדה סקרנית, מרוכזת למדי ופעילה, ואין לי כוח לחארטה הפסיכולוגית של חסכים בהנקה או פיצוי על יחסים עכורים עם האם. ייתכן שיש כאן עניין של פיצוי כלשהו, אבל מה עושים עם זה? איך מטפלים בצורך עצמו? ממה הוא יכול לנבוע ומה אפשר לעשות? אם עליי לפנות לייעוץ מקצועי אשמח לקבל שמות - באזור שבין חדרה לחיפה. תודה!

דובשנית שלום צריך למצוא דרך לתת לילדה סיפוקים מבלי לפגוע בבריאותה. בשלב ראשון אפשר להתייעץ עם דיאטנית שמתמחה בילדים. אולי יש ממתקים שמזיקים פחות מאחרים ואולי אפשר לעשות תהליך משותף עם הילדה בהגדרת הגבולות. ילדה בת 4 מסוגלת להבין בד"כ מגבלות וגבולות וזה לא מדוייק שאם תפסיק לאכול המחשבות ישארו. עצם העובדה שאין לה מסגרת ברורה מה מותר לה ומה אסור מגבירה את הרעב לממתקים. צריך למצוא דרך ביניים שאינה מלחמת חורמה בממתקים ונסבלת על כולכם. יש בהחלט אפשרות לפנות לייעוץ פסיכולוגי אצל פסיכולוג ילדים, אינני מכיר אנשים באזורך, כדאי לברר עם אנשים מהאזור, אולי עם רופא הילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום. קודם כול תודה על תגובתך המהירה עד מאוד. מכיוון שעניין הגבולות ברור לי כבר הצבתי גבולות ברורים: ממתק אחד בבוקר (לפני הגן, בד"כ זה קורנפלקס מאחד המינים המתוקים), ועוד ממתק אחד כשחוזרים הביתה מהגן. היא משקיעה מחשבה רבה בבחירת הממתק של אחה"צ... אבל אם הולכים לחברים היא כבר קלטה שלא נעים לי להעיר לה כל הזמן, אז - הרסן משתחרר. כך גם כשמגיעים ילדים אלינו. היא מבינה שאלה הגבולות שלי, אך הם בהחלט לא הגבולות שלה... והיא מנסה שוב ושוב ושוב!!! ואני מתחרפנת לגמרי מהניסיונות הבלתי פוסקים, ומהשהות שלה ליד המקרר והמזווה בבית שלנו ובבתים אחרים. פירות למיניהם וחטיפי בריאות לא מסיחים את דעתה מהדבר האמיתי. גם בגן היא מציקה לעתים לגננות עם האובססיה הזו, לא באופן קבוע, אך מדי פעם זה צץ. בעיקר כשהיא משועממת, אך לפעמים גם באמצע משחק שכן גורם לה הנאה ועניין. משונה, הלא כן? רופא הילדים שלנו די פסל את תחושתי בעניין האובססיביות, ואמר לי לעזוב אותה בשקט. אני מעריכה את האינטואיציות שלו, אבל את שלי אני מעריכה יותר... איך אני משיגה בדרך אחרת שמות של מטפלים בבעיות מסוג זה???

שלום לך, אני יכולה להציע לך: תעיפי את דברי המתיקה מהבית!!! למעט הקורנפלקס, אין בממתקים שום דבר טוב. אם כבר חייבים דברים מתוקים, שזה יהיה לפחות עם כמה שפחות סוכר. כן, אפשר להציע גם פירות בתור כיבוד ולבקש לדבר עם ההורים אחרים שכך יציעו כשביתך מתארחת. עדי

ניסיתי גם את זה. איכשהוא, הם תמיד צצים בחזרה. חוץ מזה - החוסר הופך את הממתקים למשהו עוד יותר נשאף, ואז איני משיגה את המטרה. זו באמת בעיה!!! מטריד אותי על מה היא מפצה כאן את עצמה, ואיך אפשר להילחם עם הצורך ולא עם האכילה עצמה.

יש לי חברה שאני יוצא איתה 3 חודשים,בכול זמן שאיני נמצא עם חברתי אני חש רייקנות מסוימת,געגועים עזים כלפיה,אני שקוע כול הזמן במחשבות עליה,וכמעט אין לי חשק לעשות דבר,אני חש מין דיכאון כזה שגורם לי להרגיש מדוכדך....יש לציין שחברתי ואני אוהבים אחד תשני ואין פה מדובר בחשש לבגידה או משהו ,חושב אני כי יש פה מין קטע אובססי .[זכור לי כי בחברותיי הקודמות גם הייתי חש ככה שאייניי נמצא איתם...]למה זאת?......

רונן שלום אני לא יודע אם זה קטע אובססיבי אבל נשמע שאתה עסוק מאוד בקשר ומרגיש ריקנות בלעדיו. זה אולי מספר קצת משהו עליך ואיך אתה מרגיש לבד באופן כללי. יתכן בהחלט שבת הזוג ממלאת אצלך חלל פנימי ובאופן טבעי נוצרת חרדת נטישה או דיכאון בהעדרה. אני לא מכיר אותך באופן אישי כך שאתה בוודאי תוכל לחשוב מהי הסיבה האמיתית לעניין. השאלה האם בעוד תקופה כאשר הקשר יעמיק החרדה הזו תעלם ובנוסף, האם הכמיהה הגדולה לקשר לא דוחקת הצידה קצת את הקשר עצמו. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר. אורן, שלום ! ישנה בעיה אישית שאני מתקשה לפתור בעצמי, ושחוששני שהיא מפריעה לי "להתקדם" במישור האישי בחיי. בשיחת ייעוץ יחידה שערכתי עם פסיכולוגית, היא הגדירה זאת כסוג של פחד (פירוש שאני כרגע לא מצליחה להתחבר אליו), והציע לי טיפול מאוד לא ריאלי עבורי הן מבחינה כספית, והן מבחינת האינטנסיביות וההתמדה הנדרשת (3 שנים, 4 פעמים בשבוע...). שאלתי היא, האם ישנן אסכולות נוספות שכדאי לי לנסות ולבחון אותם? היכן אוכל להוזיל את הטיפול? והאם היפנוזה הינה שיטה מקובלת, היכולה לאפשר פתרון מהיר יותר? תודה, רון (לשעבר סטודנטית שלך...)

רון שלום אני שמח לפגוש אותך גם במסגרת הזו ולענות לשאלתך למרות שברגע זה אני לא יודע מי את בדיוק בשל האנונימיות של הפורום. את צודקת שטיפול למשך 3 שנים 4 פעמים בשבוע הוא נטל גדול הן מבחינה כלכלית אך גם מבחינת משאבי זמן ואנרגיה נפשית. זו בהחלט לא האסכולה הנפוצה לטיפול, היא אופיינית לפסיכואנליזה שהוא אכן טיפול עמוק ומעניין, אבל דורש הרבה התמסרות ומוטיבציה. בנוסף, גם סוגים כאלה של טיפולים מתחילים בד"כ במינון קטן יותר של פעמיים בשבוע שלאחריהם מחליטים אם להרחיב את הטיפול. הבעיה שאת מציגה אינה ברורה לי מספיק כדי לייעץ לך איזה טיפול מתאים לך. עם זאת, גם טיפולים דינמיים ארוכי טווח מתנהלים ברוב הפעמים פעם עד פעמיים בשבוע. ישנם גם טיפולים ממוקדים יותר, והיפנוזה ככלי טיפולי יכולה להשתלב בסוגים שונים של טיפולים. תוכלי לקרוא מעט על השיטות הבאות שהן יותר ממוקדות בד"כ בבעיה, אבל כפי שציינתי, דרושה כאן היכרות מעמיקה יותר כדי להחליט מה מתאים לך: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm http://www.psychologia.co.il/emdr.htm http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm אם יש לך עוד שאלות אשמח לענות. אם את עדיין סטודנטית תוכלי לפנות אלי בקמפוס. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בזמן האחרון לא חולמת בכלל! יותר נכון כנראה- לא זוכרת בכלל את חלומותיי. מדוע זה? בת 14

מיכל שלום את חולמת בוודאות מידי לילה, ואכן כפי שכתבת אינך זוכרת את החלומות. ניתן לזכור רק חלומות מהם מתעוררים בסופו של דבר. יש סיבות רבות לאי זכירת חלומות ותמיד לא זוכרים את רובם. שכחה מוחלטת אופיינית לתקופות מסויימות בחיים מסיבות רבות. באופן מפתיע אם תזמיני את החלומות, תניחי מחברת לכתיבת החלומות ליד המיטה, ותלכי לישון, רוב הסיכויים שתוך ימים מספר תזכרי בקלות חלומות רבים. בברכה ד"ר אורן קפלן

קראתי על זה פעם, ובכל פעם שאני חולמת.... החולם תמיד מרגיש לבד וחסר אונים בחלומו, גם אם מסביבו יש המון אנשים. בכל אופן, האמת היא ששתי הכתבות לא היו עם מספיק תוכן. התוכן נראה מתומצת וניתנו רק מעט דוגמאות. אולי לא יקשיבו לדעתי, אבל שיהיה בת 14

מיכל שלום יש חלומות מסוגים רבים, מה שאת מתארת הוא סוג אחד ואינו מתאר את הכלל. דווקא הערתך האחרונה שאולי לא יקשיבו לדעתך תפסה את עיני ומחשבותי. אולי היא יכולה להיות מפתח להבנה של דברים שקורים לך ושאולי לא רק בחלום האדם מרגיש לבד וחסר אונים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, הפסקת טיפול פסיכולוגי במרפאה לבריאות הנפש בשל הטענה "את לא בשלה לטיפול", יש בזה הגיון? וכן אמירה של הפסיכולוג " יש עוד הרבה אנשים שמחכים בתור לטיפול"... נכון, היה לי קשה להפתח, היה לי קשה לתת אימון וכל זה אחרי שנה של טיפול. בקשתי פסיכולוגית במקום פסיכולוג כי שערתי שהקשיים שלי נובעים מעצם היות המטפל גבר. אך הוא שכנע אותי שעדיף שגבר יהיה המטפל שלי על רקע הקשיים שלי בקשר עם אבי והשפעותיהם על מערכות היחסים שלי בהווה. מערכת הבריאות לא תתן לך טיפול חינם אם קשה לך ואם לא נוצרה כימיה בינך לבין הפסיכולוג הראשון שקבלת, אתה חייב להפתח מהר ולעשות את כל התהליך הקשה הזה בפרק זמן קצוב אחרת "אתה לא בשל לטיפול". ד"ר קפלן, מה דעתך? תודה ויום נעים.

האם את זו שכתבת גם בפורום פסיכיאטריה?

היא מעוניינת בעוד דעות. ואם אפשר להוסיף את דעתי הצנועה: עזבי את המרפאות הציבוריות , הרמה של הפסיכולוגים/פסיכיאטרים שם נמוכה מאוד . הם מרגישים שהם נחותים כשהם נאלצים לעבוד שם - והם משדרים סנוביות כלפי המטופלים. אם הם היו מספיק טובים הם היו בשוק הפרטי. הטענה כאילו דווקא פסיכולוג זכר ולא נקבה - זה מה שיועיל לך ועוד בגלל שהבעיה שלך היא עם האב - זוהי שטות שגובלת בשרלטנות. מי הוא שיחליט מה עדיף לך? מעולם לא נשמע כדבר הזה שהמטפל יבחר לפי הבעיה שברקע!!! ואם יש לך בעיות עם האימא, את אמורה לחפש דמות אימהית כפסיכולוגית?! אולי עדיף לראות את זה מפקספקטיבה נשית ודווקא ממרחק מכל דמות גברית וכך גם יהיה לך יותר קל להיפתח! ועוד דבר: אם הוא היה מטפל בך באופן פרטי הוא לא היה אומר לך לחפש פסיכולוגית אישה רק בגלל שהבעיה שלך היא עם דמות האם(נניח שהבעיה היא עם האם) נסי טיפולים של פסיכולוגים עם השתתפות של קופת חולים- תקבלי שם רמה יותר גבוהה ויחס נאות. בקיצור שמרי נפשך מפסיכולוגים שעובדים במקומות כאלו. את יכולה להדפיס לו את חוו"ד שאת מקבלת ולשלוח לו לדואר.

שירה שלום אני לא מכיר אנשים שאינם בשלים לטיפול. הטיפול איננו סיירת מטכ"ל או לימודים מתקדמים, הוא נועד לאנשים שמרגישים מצוקה או בעיה שאותה הם רוצים לפתור. עצם קיום הבעיה או רצונך בטיפול "מבשיל" אותך לטיפול, ואם לא היית רוצה, מטבע הדברים לא היית פונה. צר לי לשמוע על חילופי הדברים הללו. אני רק יכול לקוות שדבריו של הפסיכולוג הוצאו מהקשרם בשל תקלה בתקשורת ואולי בירור נוסף יעלה שלא לזה הוא התכוון. בהחלט שווה לברר כי מנסיוני יש פעמים רבות פספוסים מסוג זה. בכל מקרה, אם אכן זה מה שנאמר לך בכוונת תחילה כנראה שהמרפאה והפסיכולוג אינם בשלים לטפל בך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אם בת 26 גרושה +ילדה בת שנתיים וארבעה חודשים לאחרונה יש שינוי בהתנהגותה של בתי לרעה, ההתנהגות כוללת צעקות רמות, היא מרביצה בצורה רצינית, נושכת, צובטת. וכל זה כאשר אני מנסה להציב לה גבולות (לא עשיתי זאת קודם). אין מצב שהיא תכנע ותשמע בקולי, לאחרונה גם היא מגיבה לאבא שלה באותה התנהגות , מה שלא קרה קודם , וכשהוא בא לקחתה היא מסרבת בכל תוקף, יש לציין שהיא מאוד אוהבת אותו , שאלתי היא איך אוכל לשנות את התנהגותה ? (אני מוכנה לנסות כל דרך וגם כמובן ללכת ליעוץ שכמובן מתמחה אך ורק בנושא ילדים ותינוקות.) תודה מראש על תשובתך.

אלמונית שלום הצבת הגבולות על רקע חופש רב יותר קודם עשויה להיות לא פשוטה, אבל היא הכרחית לטובתה של בתך ולטובתכן שתיכן. צריך לחשוב איך לעשות זאת בצורה נכונה ואולי כדאי באמת לקבל ייעוץ. תוכלי לפנות לפסיכולוג השירות החינוכי של העיריה או למרפאה אחרת שמתמחה בילדים. זה יאפשר להבין את העניין לעומק כיוון שאני מתאר לעצמי שעל הפרק לא רק נושא הגבולות אלא גם נושאים נוספים, כמו לדוגמא הגירושין, גידול הילדה ללא אביה ועוד. הייעוץ במקרים כאלה ניתן כמובן להורים ואין צורך בטיפול ישיר בילדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה-14.5 מזה מס' חודשים מעשן, מתחצף למוריו ולנו. לאחרונה גם נסע ללא רשות לחברים. בבסיס הוא ילד טוב עם נשמה זהב . היום יצא מהבית והודיע שלא יחזור,אני חרדה לו ובכלל אינני יודעת כיצד לעזור לו. הסביבה הינה תומכת.שאלנו אותו מה הוא רוצה?לדבריו מנסה ולא מצליח ,ללמוד ,להתנהג כיאות ,

מרי שלום גם אם לילד יש לב של זהב כנראה שיש כאן בעיה שצריך להתמודד איתה. להשאיר את הדברים כמו שהם זה לסמוך על המזל, והוא יכול לעזור, אבל גם יכול לדרדר את המצב עוד יותר. לפי מה שאת מתארת היה כדאי לפנות לייעוץ משפחתי אתם עימו יחדיו. אתם יכולים לפנות קודם ולקבל ייעוץ. חשוב לחשוב איך עוזרים לו ומקבלים אותו, אך מצד שני מצליחים להציב לו גבולות. יש לי הרגשה שתזדקקו לאדם חיצוני שיוכל לייעץ לכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני אישה בת 43 נשואה ואם לארבעה. בשנים האחרונות אני חווה בלילה בעת השינה סיוטים להם נלווים תגובות פיסיולוגיות קיצוניות. בחודשים האחרונים אותם סיוטים נחווים מדי לילה. ראשית אבהיר דבר: אותם מצבים, להם קראתי סיוטים, הם אינם מצבים בהם אני רואה חזיונות כבחלומות רגילים. במצבים אלה איני רואה תמונות כלל אלה רק חווה ומרגישה תחושות שליליות קיצוניות {פיסית}. בסיוטים אלה {אם כי אני מרגישה ערה בעת התרחשותם} אני מרגישה תחושת חנק ושיתוק - בעת ה"סיוטים" הללו אני מודעת להתרחשותם ומנסה להתעורר אך איני מצליחה. כמו כן כאשר אני מנסה להזיז את גופי לצורך "התגוננות" נדמה שגופי ואבריי אינם מצייתים לי - כמו שציינתי "שיתוק". כדי לתאר בצורה קצת יותר ברורה את תחושתיי אסביר: באומרי מחנק ושיתוק אני מרגישה שאני נשאבת למעין "סחרור שחור" שממנו איני מצליחה להינתק. כל נסיון שלי להתגבר על כך עולה בתוהו. אציין שוב שמקרים אלו נחווים כמעט מדי לילה, זאת בשלב בו שנתי עמוקה - אציין גם שבסוםו של "סיוט" זה אני תמיד - תמיד מתעוררת, וכשאני מתעוררת כמעט תמיד אני חשה כרגיל, ולעיתים כאשר אני חוזרת ומנסה להירדם שוב בשכנעי את עצמי ש"זהו רק חלום" ה"סיוט" חוזר על עצמו שוב. יש לציין שבכל המיקרים התחושות הן זהות. אודה לכם אם תשיבו בהקדם וברצינות. תודה

מירה שלום אני מציע לך לפנות למעבדת שינה לייעוץ. יש מעבדות טובות בתל השומר ובטכניון ובעוד מספר מקומות נוספים. הייעוץ הראשוני אינו יקר גם ללא מימון קופת החולים ואם יש צורך בבדיקה מקיפה הם ינחו אותך מה לעשות. יש כמובן היבטים פסיכולוגיים לחלומות סיוט, אבל צריך לבדוק קודם כל אם יש כאן בעיה פיזיולוגית שדורשת טיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

כיצד ניתן לשפר את היכולת שלנו להרגיש . לדוגמא שמציאים לאדם ללכת לסרט : הוא ישר מרגיש אם הוא רוצה ללכת או לא רוצה ללכת (אם זה תורם לו או לא) וזה לא שיקול רציונלי אלא רגשי... אני לפעמים מוצא שקשה לי להרגיש... קשה לי להחליט החלטות שלא קשורות לרציונל. כיצד אני משפר זאת?

חיליק שלום אין נוסחה חד משמעית ליצירת רגש. לכל אדם הסיפור האישי שלו ולא כל אחד רוצה בכלל להתחבר לרגש. עליך לנסות ולהבין מה הקושי שלך בחיבור לרגש, האם תמיד זה היה כך, האם היו שינויים לאורך החיים? בד"כ יש סיבה לדברים ולכן לקושי שלך לקבל החלטות על בסיס רגשי יש בוודאי רקע בהסטוריה האישית שלך. במידה ותרגיש שזה פוגע באיכות חייך יש מקום לפנות לייעוץ פסיכולוגי, למרות שגם פיתוח מודעות עצמית למצבים השונים איתם אתה מתמודד עשויה לעזור. בברכה ד"ר אורן קפלן

בת 47 ,אם חד הורית לארבעה,עובדת, חיה בירושלים. אובחנתי לפני כשלושה חודשים כסובלת מדכאון עם תסמונת חרדתית משמעותית. מטופלת,הן תרופתית והן אצל פסיכותיראפיסטית. (פגישה שבועית). יש שיפור בתפקודים השונים,אין כמעט התקפי חרדה, אלא שהחיים בירושלים בצל איומי הפיגועים והפיגועים עצמם-סוחטים אותי. ילדי נוסעים באוטובוסים,מנסים לבלות,לערוך קניות, בתי שהשתחררה מן הצבא לפני ארבעה ימים- מתחילה היום לעבוד במסעדה..שניים אחרים-תלמידי תיכון החשוף לפיגועים,הרביעי חייל.עצוב לי וקשה להתמודד עם החרדות היומיומיות, למרות הסיוע הרפואי והנפשי שאני מקבלת, למרות יכולות ההתמודדות שלי, הטובות בדרך כלל. היאוש גר בי דרך קבע. אני מתקשה להיות גם "אמא המשדרת בטחון",גם זו המאפשרת "חיים נורמלים" וגם להתמודד עם הדכאון ועם החרדות שלי, שיש להן בסיס עובדתי כל כך.אינני יכולה לעזוב את העיר,אם כי הייתי רוצה בכך מאד. חשבתי על קבוצת תמיכה. אולי אתה מכיר כזו, בירושלים? קבוצה שאוכל לבכות בה מבלי לחשוש שאני מכבידה על אחרים?

דפנה שלום אני חושב שקבוצת תמיכה היא רעיון מצויין למה שאת מתארת. לצערי אני לא מכיר מסגרות מתאימות, אבל אולי כדאי לפנות לתחנות לבריאות הנפש בירושלים ולשאול אם פועלות אצליהן קבוצות כאלה. מאחר ומצבך קשור למצב הבטחוני ניתן גם להתקשר לנט"ל ולהתייעץ איתם הקו הפתוח טלפון 1-800-363-363 או באינטרנט http://www.natal.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך! אני בשבוע ה17 הריון (תודה לאל)תקין. אני מטבעי טיפוס דאגן כמו כן אני עוסקת בתחום החינוך המיוחד ( הקשה ), שילוב שני גורמים, מביאים אותי למצב של כל הזמן אני לחוצה ודואגת, דבר המשפיע על מצב רוחי . כדוגמה: 3 שבועות לקח לי להחליט אם לעשות מי שפיר או לא ולאחר שהחלטתי לו לעשות עברתי למחשבה הבאה : אני כועסת על עצמי שלא עשיתי את כל הבדיקות הגנטיות ועכשיו אני רוצה לעשות . בקיצור כל הזמן בחששות ואני יודעת שזה משפיע על העובר . מה אפשר לעשות כדי להרגע??. ברצוני לציין שלמדתי לעשות הרפיות ובעבר הצלחתי לעזור לעצמי בכוח חשיבה חיובי, אך כעת זה קשה אשמח אם אקבל תשובה מהירה . תודה

שיר שלום הדאגה מובנת וטבעית, בעיקר אם מדובר בהריון ראשון (לא ציינת במפורש אם הוא אכן ראשון). עבודתך בחינוך המיוחד מספקת בוודאי הרבה חומר למחשבות שליליות בתקופה רגישה זו. אם את מרגישה שהלחץ מפריע לך כדאי אולי לפנות לכמה פגישות עם פסיכולוג. אפשר לנצל את הידע שלך בהרפיה כדי לשלב אותו בחשיבה חיובית יותר. אולי כדאי לנסות היפנוזה, היא עשויה להיות שימושית גם בלידה עצמה להתמודדות עם הכאב. תוכלי לקרוא מעט בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

עוד מעט אני הולכת לקבל ריטלין במסגרת הטיפול, רציתי לדעת אם זה שילוב גרוע - לקחת גם ריטלין וגם פרוזאק. ועוד שאלה: האם "פריזמה" זה הגרסא ה"זולה" לפרוזאק? תודה וחג שמח לכולם!

לא נראה לי שאת מתעסק בזה

נכון. כדאי להתייעץ עם רופא בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, אני בת 19, סובלת (בעיקר) ממניה דפרסיה, מהפרעת אישיות גבולית קשה, הפרעות אכילה והפרעות דיסוציאטיביות. עברתי אונס והתעללות מינית מצד אבי החל מגיל שמונה ועד גיל חמש עשרה, וכרגע נזכרתי בזכרון שעליו לא חשבתי מזה שנים: כאשר הייתי קטנה יותר, נהג אבי תמיד לנשוך אותי בחוזקה בשורש כף היד עד שנותר סימן שדמה לשעון - הוא תמיד אמר לי שעתה "יש לי שעון". הזכרונות האלו מעט מעורפלים, ואני לא כל כך זוכרת אם נהניתי מהנשיכות או שמא לא רציתי שינשוך אותי. בכל מקרה, האם גרימת נזק שכזה לילד היא בגדר התעללות בילד או נשארת חוקית ורציונלית במסגרת משחק עם הילד? האם אני מוציאה את העניין מכלל פרופורציה? מהי חשיבות העניין? אשמח אם תוכל לשפוך לי מעט אור על העניין. תודה רבה, מ.

מ. שלום את מעלה כאן נושא רציני וסדרה של תופעות נפשיות משמעותיות שמהם את סובלת. אני חושב שכדאי להעלות את השאלה במסגרת הטיפול שאני מקווה שאת נמצאת בו. בברכה ד"ר אורן קפלן

למה תמיד אחרי שלבנות יש חבר, הן שוכחות מהחברות, ומבלות אתו את כל שעות הפנאי, ורק כאשר הוא לא בסביבה או שהן נפרדות ממנו הן זוכרת לחזור לקשר? האם עלי לנתק את הקשר עם חברתי? או שאחכה לה שהיא תזכר בי שוב מתי שהו?

מיכל, אני חושבת שזה יותר תלוי באופי של האנשים ולא במין. עדי

מיכל שלום אני מתאר לעצמי שנפגעת מהתנהגותה של חברתך, למרות שאת כניראה מכירה את התופעה גם ממקומות אחרים. אכן אנשים נוטים להסתגר בתוך הזוגיות שלהם לעיתים קרובות ובמצבים הללו משתנה שיווי המשקל ביחסים האחרים עם הסביבה. במידה והיה לכן קשר טוב עד כה שווה לדבר על המצב החדש שנוצר ולבנות לאט לאט שיווי משקל חדש שבו מן הסתם יהיה לקשר שלכם פחות זמן אובייקטיבי, זה לא אומר בהכרח שעומק הקשר צריך להשתנות. בברכה ד"ר אורן קפלן

גם לי היתה חברה בדיוק כזאת, היא אפילו פגעה בי בגללו, אני כבר לא חברה שלה גם בגלל זה וגם בגלל סיבות אחרות.. כנראה שאני לא מספיק חשובה לה.... יש לה דברים יותר חשובים ממני

שלום הייתי רוצה לדעת איפה זה ביתן 7 (מקום לבריאות הנפש) באזור הצפון ועם לקבל עליו מידע. תודה

אנונימי שלום אישית אינני יודע במה מדובר. אולי משתתף אחר בפורום יוכל להסביר. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם מישהו יכול להמליץ על מטפלת שעומדת לסיים ללמוד או סיימה לא מזמן לטיפול שעיקרו אוזן קשבת אפשר עו"ס או פסיכולוגית או פסיכיאטרית תודה

ד. שלום אני מתאר לעצמי שהגדרה זו נובעת מרצון למצוא טיפול זול יותר. אוכל לנסות לעזור באזור המרכז. ניתן לשלוח אלי מייל ע"י הקלקה על שמי. רצוי להגדיר מיקום רצוי וטווח עלויות שניתן לעמוד בו. עם זאת, מדוע לא לפנות לקופת חולים? בברכה ד"ר אורן קפלן

מי אמור להיות אחראי על אופן הטיפול? המטפל או המטופל? האם כשהמטופל רוצה לשנות את תכיפות הפגישות או לסיים טיפול מחובת המטפל לגלות אחריות ולומר אם לדעתו זה טוב או לא? או שהוא צריך להמנע מכך על מנת לתת למטופל את מלוא המרחב לבדוק, להתנסות ולהחליט?

שירי שלום אני מתאר לעצמי ששאלתך אינה תיאורטית אלא נובעת ממקרה מסויים שניתקלת בו. למטפל יש בהחלט אחריות על הטיפול אך כמו שכתבת לעיתים ההתערבות האקטיבית שלו עם דעותיו עלולה לפגוע בטיפול. לכן זה לא טוב או רע אלא צריך לבדוק כל מקרה לגופו. אם מדובר במטפלך האישי אני מציע להעלות את הנושא בצורה גלויה בתוך הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לשאול, אם כשנמצאים בטיפול וקורה משהו קשה בחיים, (לא סתם דכאון חולף אלא ארוע מסויים), הפסיכולוג אמור/יכול/רצוי ש.. יתקשר אל המטופל מעניין אותי לדעת אם במסגרת גבולות הטיפול, ההתקשרות צריכה להיות רק מכוון המטופל כשקשה לו, או שבמקרים מסוימים, קיים סוג מסויים של אמפטיה שגורם לפסיכולוג להתעניין ולהתקשר מיוזמתו. אני אישית נפגעתי מדבר כזה, ולכן אני שואלת, כי אומנם אין כללים וכו, אבל מעניין אותי מה דעתך. התשובה שאני נתתי לעצמי על מנת להמעיט את הפגיעה היא, שזה נובע משיקול דעת מקצועי כזה או אחר, אבל ייתכן שזו הדרך הקלה, לייחס כל דבר לזה שזה נובע משיקולים מקצועיים, ואולי זה סתם חוסר אכפתיות או חוסר תשומת לב לחשיבות של זה? האם הפסיכולוג אמור להיות כזה פאסיבי?

נעמי שלום בד"כ חדר הטיפול הוא המקום לאינטראקציה. הטלפון משמש יותר לתיאומים. עם זאת, במידה וקרה משהו חריג יכולה בהחלט להתקיים שיחה טלפונית. מאחר ונפגעת ממה שקרה רצוי קודם כל לדבר על זה בטיפול ולראות כיצד המטפל מתמודד עם השאלה. אין לגבי זה כללים ברורים וידועים מראש. יש כאן עמדות מקצועיות ואישיות לכל מיני כיוונים ומה שנכון עבורי כמטפל עם מטופל מסויים, לא יהיה זהה למישהו אחר וטיפול אחר. בברכה ד"ר אורן קפלן

כנראה שאכן יש גבולות לטיפול. אני מרגישה מאוד קרובה למטפל שלי בתוך החדר, ומרגישה שהוא מאוד "איתי", קשוב לי, לבעיותיי, איכפתי, מתעניין, צוחק איתי, בוכה איתי, כואב איתי. אך, כאשר אנחנו מחוץ לחדר וגם בטלפון, הוא פשוט משדר אליי קרירות אדירה שהופכת אותו לאדם זר בין רגע (על אף שהוא האדם הכי קרוב לי). הסיטואצייה הזו מאוד מבלבלת, ויוצרת בי משבר כל פעם מחדש האם אני צריכה לשתף אותו בהרגשתי ?

שלום! רציתי לדעת היכן ניתן למצוא יועץ נישואין טוב באיזור ירושלים. דחוף

חיים שלום אישית אינני מכיר מטפלים בירושלים. בכל מקרה, יש בוודאי תחנה לייעוץ נישואין ששייכת לעיריה. אולי אפשר לברר את הטלפון במדריך הטלפונים או ביחידת הרווחה בעיריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

Dear Chaim Sorry my computer does not know hebrew. I am a marriege counslor and a family therapisst Hanan

ד"ר קפלן שלום! בני בן ה-4 אינו רוצה לעשות את המוטל עליו, כגון לרחוץ פניו וידיו, לאכול לבד, וכל זאת בטענה (או בתירוץ) שאינו רוצה לגדול. ניסינו להיות גמישים ולנסות להבין, ניסינו להתעלם, וניסינו גם להילחם ולאסור עליו בתמורה (לא כעונש) לא לשחק במחשב, לא לצפות בטלויזיה וכדומה. בקיצור, אנחנו חסרי אונים מרוב המלחמות וההתלבטויות. יש לציין שנולדה לו אחות לפני כחצי שנה, והדבר התחיל בערך עם לידתה. אנו מנסים ללכת איתו בדרך נעימה, להבין אותו, לנסות לראות אם יש דבר המציק לו, אך יוצא מכך שאנו נאלצים לוותר לו על ארוחת צהריים, או על זה שהרביץ לאחותו הגדולה. נודה לך מאד על תשובתך.

סיגל, גם אני עשיתי את זה. בסופו של דבר, עבר לי. עדי

אני חושבת שהוא פשוט מקנא , זה לא שהוא לא רוצה לגדול, הוא פשוט רוצה שתפני אליו את תשומת הלב שלך, אני חושבת שאת צריכה לנהוג כלפיהם שווה בשווה, כי יכול להיות שאת מצפה ממנו שיגדל לבד בעוד את מפנה את רוב תשומת הלב לילדה החדשה.. לפי דעתי את צריכה לנסות לדבר איתו על זה, הוא ילד אומנם אבל לא נראה לי שהוא לא יבין אם תדברי איתו נכון

סיגל שלום אני לא חושב שמשפט או פטנט קצר יעשו את העבודה. צריך לנסות ולהבין את שורש התנהגותו של בנך ומה חוסם אותו מלהפנים את מה שאתם מבקשים שיפנים. במידה ואתם מודאגים ואינכם מצליחים ליצור הרגעה לבדכם אולי יש מקום לפנות לייעוץ להורים כדי שתוכלו לעזור לו בדרך לגדילה. אם הוא בגן עירוני ניתן להתייעץ עם פסיכולוגית הגן מטעם השירות הפסיכולוגי העירוני. בכל מקרה, דרושות כמה פגישות כדי להגיע להבנה ולמצוא דרך לשינוי המצב הקיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. נשואה כבר שלוש שנים, התקשורת לא הכי טובה בעולם-בעלי לא אדם פתוח, לא הכי מתעניין, אי אפשר לקיים איתו שיחות נפש- אין תובנות עמוקות, סקס- כמעט ואין. המצב בינינו דיי בסדר, כלומר התרגלתי למצב. הוא משתדל אך לא מצליח לרצות אותי. עברנו תקופות קשות של מריבות ואז הכרתי בחור בצ'ט- מבין, דואג, אכפתי, משקיע.. כמובן שנפגשנו ומייד נקשרנו אחד לשני, הסקס פשוט היה מעולה. עם בעלי- את האמת, מאז שהכרנו הסקס אף פעם לא היה מדהים, ויש אלף ואחת סיבות לכך.. ניצול מיני שעברתי- זאת הסיבה שתמיד אמרתי.. לא היו תשוקות עם בעלי.. חשבתי שמשהו דפוק איתי אך כשהכרתי את הבחור ההוא. הסקס בינינו היה פשוט מעולה כלומר, אין לי שום בעיה- הוכחתי לעצמי. הבעיה העיקירת שלי היא שאני אוהבת את בעלי ואין לי שום חרטות לגבי הבגידה. אינ אכן רוצה להגיע למצב בו היחסים עם בעלי יהיו טובים. מה עושים? תודה

לפי דעתי תבדקי אם את באמת אוהבת אותו או אם התרגלת לאהוב אותו כי לפי מה שאת מספרת אני לא בטוח שאת אוהבת אותו בכל הלב או ליתר דיוק אכפת לך ממנו ולא היית רוצה לפגוע בו אבל את לא אוהבת אותו

אנונימית שלום יש כאן מרכיב של התמודדות אישית שלך עם עצמך ומרכיב אחר של הקשר עם בעלך. אני חושב שיש מקום לתת תשומת לב לשני הנושאים. נשמע שיש מקום לשיפור בקשר שלך עם בעלך והשאלה איך עושים זאת. האם ייעוץ זוגי עלה או בא בחשבון? עם זאת, באופן בלתי תלוי נראה לי שיש כמה דברים לא מעובדים שאת מסתובבת איתם, כמו למשל נושא הניצול המיני ותפיסת המיניות שלך שקיבלה כעת חיזוק חיובי. אני לא חושב שעכשיו הזמן "לעשות". את העשיה כבר עשית והיא יצרה תנאים או מנוף להתקדם הלאה, או לחליפין, ליפול. עכשיו כדאי אולי להקשיב (לעצמך) ורק אח"כ לחשוב מה לעשות. אני מציע לך לפנות לפסיכולוג ולבדוק את מה שקורה לך כעת. אחרי שתביני ותעבדי את המצב תוכלי בוודאי לקבל החלטות יותר נכונות. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה-6, שחף, גדל לא אב או דמות אב (יש לי עוד ילד בן 18). מה שאומר שכל מערכת החינוך והתמיכה מוטלת על כתפיי. הוא ילד חברותי, שנון ומלא חיים. הבעייה הבולטת היא חוסר היכולת או הרצון שלו לשלוט בכעסיו. על כל סרוב שהוא מקבל, בכל נושא, הוא נוטה להגיב באלימות מילולית: מטומטמת, טיפשה, מכוערת וגם קללות עסיסיות וגם באלימות פיזית: מכות, בעיטות, והשתוללות. אני חייבת להגיד שאני לא "נשברת" ומחזקת את התופעה של "תשתולל ותקבל" - אבל הענין הזה מקשה עלי מאוד ודורש ממני שליטה אדירה! אלימות מכל סוג לא מקובלת עלי. הסברתי רבות לשחף על האפשרות להביע את כעסו בדרכים אחרות, כולל לכעוס בקול רב, להכות בכרית וכו'. אשמח לקבל עיצה כלשהי איך לפתור או להקל גם עלי וגם על שחף! תודה מראש.

מאירה שלום כשאחי היה בגיל הזה, גם הוא עבר את המשבר הנ"ל מאחר וההורים שלנו התגרשו והוא לא ידע היכן להוציא את כל הכעס והזעם שהיה בתוכו וזה התבטא באותם דברים שציינת. אימי רשמה אותו לחוג ג'ודו, שם היה לו מדריך מעולה שלימד אותם כיצד להתמודד עם הכעסים שלהם וכיצד לשלוט עליהם גם בצורה מילולית וגם בצורה פיסית (העניין היה לרשום את הילד לחוג כלשהו שיוציא ויפרוק שם את כל האנרגיה השלילית שמצטברת אצלו). במקביל היה גם טיפול פסיכולוגי שעזר מאוד. בהצלחה

מאירה שלום שתי הצעותיה של אורית מנסיונה האישי נראות לי מתאימות גם לבנך. אין ספק שטוב להציב גבולות ברורים ולעצור את פרץ האלימות. עם זאת, צריך לחשוב איך לעשות זאת כיוון שפעמים רבות במצבים כאלה ילדים בוחנים את תגובות הוריהם ומה שאת עוברת הוא חלק מהבדיקה. התוצאה המצופה גם על ידו היא גבולות ברורים מחד, אבל גם אמפתיה והבנה מאידך. זוהי משוואה מורכבת שאולי בלתי אפשרי לייצר אותה. לכן אני חושב שאת צריכה לחפש מטפל משפחתי או מטפל בילדים כדי קודם כל להתייעץ עימו בהרחבה תוך תיאור כל הסיפר המשפחתי. אני לא חושב שאפשר לתת באמת טיפים יעילים שגם יעבדו לבעיה שהיא למעשה לא משהו גרעיני ברור אלא תהליך של גדילה וצמיחה בתוך משפחה על הרקע האישי שלה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ידיד טוב שלי התוודה בפניי כי הוא חובב סאדו-מאזוכיזם, ורוצה להיות "עבד" הוא משוטט שעות רבות באינטרנט בחיפוש אחר חומר בנושא, ולאחרונה גם מנסה לחפש את זה מחוץ למסגרת הוירטואלי. הוא בן 24 , סטודנט. אני חושש שהוא מתחיל לפתח הפרעת אישיות תוכל להסביר לי למה בנאדם ירצה להיות מזוכיסט? האם זו הפרעה נפשית? איך מטפלים בזה? מה אני צריך לעשות בתור ידיד שלו? איך להתייחס לעניין? בתודה מראש

גיל שלום מזוכיזם משתלב עם נטייה אישיותית וסביר להניח שנטייה זו קיימת זמן רב ולא מתפתחת בהכרח עכשיו. עם זאת, יתכן שהמימוש של הפנטזיה נעשה כעת בעקבות תהליך כלשהו שעבר חברך. במידה והוא אינו מרגיש מצוקה אין סיכוי לטפל בעניין. רק אם זה נראה לו חריג או בעייתי הוא יוכל לפנות לטיפול פסיכולוגי ולבקש לשנות את נטייתו או לפחות להבין את מקורותיה טוב יותר. אתה יכול להקשיב, לומר את דעתך הכנה, אני בספק אם יש משהו יעיל של ממש שאתה יכול לעשות כדי למנוע את התופעה למעט מלברר איתו לגבי טיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם פגיעה בזיכרון הפעיל (בשנות העשרים לחיים) כתוצאה מלחץ וחרדה חברתית זו תופעה מוכרת שיש לה טיפול?

איתי, אם אכן יש קשר בין הזכרון לחרדה, הרי שטיפול בחרדה ובלחץ אמור לפתור גם את בעיית הזברון, שמהווה סימפטום. HERA.

איתי שלום הזיכרון לטווח קצר מושפע מאוד מחרדה ולחץ, פשוט פחות משאבים פנויים לקשב למטלות שונות כי חלק מהמשאבים מופנה לגורמי הלחץ. אין מה לטפל בזיכרון, טיפול במקורות החרדה והלחץ ולימוד של אסטרטגיות התמודדות טובות יותר עם המציאות יפתרו בהמשך גם את בעיות הזיכרון, בהנחה שזה אכן המקור לבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום חשבתי על לחזור לטיפול,הבעיה שאני עובדת בגליל המערבי ,והמשפחה שלי גרה בבנימינה ליד חדרה. אני לא יודעת אם אני אחזיק מעמד בעבודה ,ואני שוקלת לא יזה שרות פסיכולו גי לפנות. מה אפשר לעשות?

אן שלום מאחר והטיפול הפסיכולוגי מתקיים בד"כ פעם בשבוע נסי לבחון היכן הכי סביר שתוכלי לקיים את הפגישה השבועית. כמו כן כדאי לבדוק איפה יש פחות תור המתנה לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום המקום הכי הגיוני לקיים את הפגישה זה באזור של מקום העבודה שלי ,שם אני גם חיה כרגע אבל הבעיה מה יקרה אם אני אעז וב את מקום העבודה?

היי אני בן 17 תלמיד כתה י"ב בערך בגיל 5 הגננת ביקשה שאני אעשה איבחון האיבחון הראה שאני ילד מחונן אך עם קשיי למידה מסוג דיסגרפיה כל היסודי ההורים שלי חשבו שאני אוכל להתגבר על הבעיה בעצמי אך הבעיה כמובן לא יכלה להפטר בכתה ג-ד גם הייתה לי מחנכת שלא בדיוק ידעה מה היא עושה בחיים שלה והיא דיי התעללה בי על אותו רקע (שנתיים אחרי זה היא נפלטה מממערכת החינוך והפסיקה להיות מורה) לאחר מכאן עברנו לתל אביב שם כבר המערכת הייתה יותר ערוכה לילדים כמוני בחטיבה שוב עברתי איבחון ששוב העלה את אותן תוצאות ואז הגעתי למורה שעשתה איתי ריפואי בעיסוק במקביל הציעו לי לקחת כדורי רטלין הגעתי לד"ר סגל ניורולוג בביה"ח שניידר הוא הציע לי להתחיל עם חצי כדור לפי הצורך אך אני בחרתי שלא לקחת את הכדור כי הוא אמר שלכדור יש תופעת לוואי של פגיעה בצמיחה ולעיתים תופעה של התמכרות. עד עכשיו עברתי בחינות בגרות בהצלחה חלקן נחשבות לבגריות קשות (כלכלה,מינהל עסקים,מתמטיקה,היסטוריה) אך לפני כמה ימים ניגשתי לבחינת תאוריתית בנהיגה הגגעתי לבחינה עם רקורד של שני נכשלים אך הפעם זה היה קשה לי במיוחד להבחן פחדתי להכנס לבחינה ושהגיעה התור שלי חשבתי לקום ולברוח הביתה אבל החלטתי להכנס ואז התחילו לי רעידות בכל גוף היה לי מאוד קשה להתרכז פחדתי פחד שבחיים שלי לא חוותי פחדתי מהכשלון לבסוף עברתי אבל נזכרתי שאם היה לי כדור רטלין אולי הייתי עובר את זה בקלות בקרוב אני ניגש שוב לבגרות חורף בתנך כי זאת הבגרות היחדיה שנכשלתי בה אני פוחד שהפחד מכשלון חוזר שוב יכה בי ואני לא אוכל לשבת 3 שעות רצופות בתוך חדר ולהתרכז כאן השאלה האם ממולץ לקחת את הכדור

שלום לגבי ההחלטה האם לקחת או לא כדורים כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר. בכל מקרה, נשמע שאת מפתח סוג של חרדת בחינות. יש אפשרות להתמודד עם בעיה כזו לא רק באמצעות כדורים אלא גם בטיפול פסיכולוגי ממוקד. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי ילד בן 6 שיתחיל טיפול ברטלין הוא עדין לא מודע לבעית הקשב והריכוז שלו והחלטנו לא לספר לו על מתן התרופה עבור הבעיה המסוימת כדי שהוא לא ירגיש חריג האם זה בסדר?

שלום רב , נושא החזקת שני ילדינו הקטינים נדון בביהמ"ש לענייני משפחה. עו"ד העלתה אפשרות כי שניינו נעמוד להערכה של מסוגלות הורית. התוכל לתאר לי את התהליך, מי מוסמך לבצע את הערכה ובכלל הניתן להעמיד בספק את הורותי לאחר 10 שנים…. ועוד, מי מקבל את דו"ח הערכה ? הניתן לערער עליו בחוו"ד פסיכולוגית סותרת ??? תודה גדולה

דנית שלום בד"כ מבחני מסוגלות הורית נעשים ע"י צוות מקצועי מתחומים טיפוליים. לדוגמא, יש צוות בבי"ח איכילוב שמורכב מפסיכיאטר, פסיכולוג ועובד סוציאלי. בעיקרון מדובר על תהליך הערכה ששמו קצת מטעה. פעמים רבות זה ראיון פסיכולוגי רגיל לכל דבר שנעשה בין אנשי המקצוע לכל אחד מההורים והילדים שבסופו נקבע מה הכי מומלץ לעשות מבחינת הילדים. במקרים בהם שני ההורים כשירים יומלץ על סוג כזה או אחר של משמורת משותפת. כמובן שהכל תלוי במצב הספציפי במשפחה ואישיות המשתתפים בתהליך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שמי ליאור ואני בשנות העשרים המאוחרות לחיי, נשוי באושר ומחפש תשובה לבעיה המפריעה לי בחיי היומיום - איני נמנע ממגע עם חברים אבל בנוכחות זרים אני "נעלם", קשה לי מאוד להיפתח ורבים רואים התנהגות זו כסממן להתנשאות וריחוק (מה שרחוק מאמת מרחק רב). כאשר אני חושב להשתלב בשיחה עם אנשים שאיני מכיר, לרוב הדברים שאומר מקוצצים באופן ניכר ממה שתכננתי להגיד וזאת בשל מעין לחץ ועצבנות למשמע קולי שמביא לאובדן הזיכרון באשר למה שרציתי להגיד. לפני ראיונות או הופעה בפני קהל (נדיר) לרוב אני סובל מכאבי בטן ומסימטומים שמחייבים אותי להתפנות לשירותים הקרובים, ובכלל כאשר אני מבצע פעולה כלשהיא בפני זרים (לא בחוג החברים!) - לדוגמא שתיה מכוס, סביר להניח שידיי ירעדו מהתחושה שבוחנים את מעשיי. כמו כן, ניתן להגיד, שאוטומטית אני נכנס ללחץ מבעלי סמכות, מעין יראת כבוד אוטומטית, שגורמת ללחץ שמביא להתנהגות לא טבעית. אלה סימפטומים מייצגים. האם אני סובל מחרדה חברתית? אם לא, יש הסבר הגיוני לתופעות? האם יש טיפול? רק פסיכיאטרי? תרופתי? אודה מאוד על התייחסותך.

ליאור שלום אכן יתכן שאתה סובל מחרדה חברתית ואם הדבר פוגע באיכות חייך, כפי שנשמע מהודעתך, כדאי לפנות לטיפול בנושא. אני ממליץ לפנות קודם לטיפול פסיכולוגי, יש אפשרות לטיפול אישי ו/או קבוצתי. לאחר הפניה אפשר לשקול גם שילוב תרופות נוגדות חרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סבלתי גם מתופעות כאלה כמו של ויש רבים כמונו. יש אתר חרדה חברתית בעברית, תקיש בגוגל את המושג ומשם יש קישורים רבים לתופעה הזו. אני אישית התחלתי ליטול תרופה בשם רסיטל, נוגדת חרדה וזה מצויין, אתה מרגיש נינוח וטבעי עם אנשים כפי שלא הרגשת אף פעם. התרופהלא משנה את האישיות שלך, אבל אתה מרגיש מול זרים כמו מול חברים. וזה כל כך מוריד לחץ ומשפר את החיים. בי נטע

שלום, אשמח אם תוכל להמליץ לי על ספרים (קריאהו/או עיון) שיכולים לתרום בהתמודדות והשלמה עם אובדן של אדם אהוב (של ילד להורים) ובמיוחד התמודדות עם רגשות האשם והצער. תודה

איריס שלום יש ספרים רבים בנושא, הן תיאורטיים והן סיפוריים. אולי כדאי לנסות את הספר "כבר לא ילדה של אף אחד" של ציפי גון גרוס. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה12 מאד מבודד חברתית כל היום מול המחשב והטלויזיה איננו מעונין להפגש עם חברים כי לדבריו זה משעמם.אין מה לעשות.אני מאד מודאגת מה לעשות. תודה

טל, תנסי להסביר לו שבגילו זה כן חשוב, ואולי כדאי לפנות למורה וליועצת. עדי

טל שלום השאלה מי מרגיש את בידודו. אם הילד אינו חש במצוקה אני לא בטוח שאת צריכה להתערב בעניין. יש תקופות יותר חברתיות ויש פחות. אם את מרגישה שזה מפריע גם לו אז יש מקום לעזרה והתערבות, החל מלעזור לו למצוא תחומי עניין חברתיים שכן מעניינים ועד אפשרות לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי טל בתור מישהו שהיה בגיל של הבן שלך לא מזמן ועדיין זוכר חוויות משם אז אני יכול להגיד לך שגם אני הייתי ככה וזה לא בגלל שהייתי דוחי דווקא להיפך בכתה הייתי מאלה שנקראו "מקובלים" אבל בימי שישי דווקא הייתי מעדיף להשאר בבית כי בדיוק קיבלתי אינטרנט וזה היה נראה לי יותר מענין מאשר ללכת לראות סרט ולשבת במקדונלד או ללכת לדיסקוטק כזה של ילדים או אפילו לשחק אמת או חובה מה שרוב הילדים בגיל הזה עושים שלא לדבר על התנגדות שלי ללכת לחוגים ופעיליות שההורים שלי מאוד רצו שאני אלך אבל מתבגרים ועוד מעט וא יתחיל קצת יותר להתענין בבנות ויהיה לו חשוב לצאת והלראות את עצמו ואת תגעגעי לימים שיכלת ללכת "להציק לו" כי זה מה שקורה עכשיו איתי אני חוזר מבית ספר ישן כמה שעות והולך למגרש או הולך לחברים שלא לדבר על ימי חמישי ושישי שאז בכלל אני בא בערב רק להתקלח להחילף בגדים וגם אז יוצא למועדון או לפאב אז למסקנה:תני לו את הזמן אם זה לא מפריע לו אז זה לא צריך להפריע לך כי בסוף את תגעגעי לימים האלה מקווה שנררגעת

1. שמי מיטל ואני בת 27. לפני כשלושה חודשים ילדתי(זהו ההריון הראשון שלי), וסבלתי מאוד כתוצאה מהתפרים שלאחר הלידה עד כדי כך שבמהלך החודש הראשון לא יכולתי ממש לתפקד ולטפל בתינוקת ואמא שלי טיפלה בה במהלך התקופה הזו(עשתה לה אמבטיות,האכילה אותה מבקבוק,החליפה לה,ואפילו ישנה איתה באותו החדר במהלך הלילה). כשהרגשתי יותר טוב נתקפתי בפחד נוראי מהאחריות הכבדה שנפלה בחלקי ולקח לי קצת זמן להתרגל לטיפול היומי הנדרש ממני כאמא לתינוקת שרק נולדה, ולכן גם במהלך החודש השני אמא שלי טיפלה בה. במהלך החודש האחרון התחלתי לטפל בה בצורה אינטנסיבית והתחלתי להתרגל אליה, לטיפול בה ולאחריות הכרוכה בכך. הבעיה היא שכשאני נמצאת איתה או מנסה לשחק איתה, להאכיל אותה וכו´... היא לא מראה סימני התלהבות ולפעמים אפילו בוכה ואז אמא שלי לוקחת אותה והיא נרגעת. גם לחייך אליי היא לא ממש מחייכת ולאמא שלי היא מחייכת כל הזמן. האם היא חושבת שאמא שלי היא אמא שלה? האם ישנה דרך לשנות את הדברים ולגרום לתינוקת שלי להיות יותר קרובה אליי? ברצוני רק לציין שאני, בעלי והתינוקת עדיין גרים עם ההורים שלי בבית (3 חודשים)ואנחנו נשהה שם עוד חודשיים. אודה לכם מאוד על תשובתכם המהירה !!!

מיטל שלום את ניכנסת כעת לעולם חדש שלא הכרת וההתחלה קשה לאמהות והורים רבים. כנראה שלך זה היה קשה במיוחד גם ברמה הפיזיולוגית. טוב שהיתה לך עזרה מאמך שיכלה לתמוך בך ובתינוקת שלך. אין טעם להיכנס כעת ללחץ. תני לזמן לעשות את שלו ולתינוקת ולך להתרגל אחת לשניה. סביר להניח שאם אמך טיפלה בתינוקת חודשיים התינוקת מגיבה אליה בצורה טובה, וזה מצויין. היא איננה יודעת מה זו אמא, אלו דברים שמגיעים בשלב הרבה יותר מאוחר. יתכן שאת מרגישה אשמה על הזמן שחלף ולכן את לחוצה יותר לזרז את היווצרות הקשר. קחי את הזמן, תהני ותנצלי את הזמן שיש לך עזרה ותמיכה בחודשיים הקרובים כדי להתקרב ולהתרגל לתפקיד החדש שיש לך בחיים. ככל שאת תהיי רגועה יותר כך ייטב הן לך והן לקשר שלך עם בתך. במידה ותרגישי קושי תוכלי לפנות לייעוץ פסיכולוגי, לדוגמא למרפאה לאם ולתינוק במרפאה הפסיכולוגית בבי"ח איכילוב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום כבר שבוע אני נוטל תרופה :"אדרונקס" ומאז תחילת נטילת התרופה אני סובל מעצירות אני בן 48,מעולם לא סבלתי מעצירות. מה עושים? ישי

לדעתי התשובה שתקבל , להתייעץ בפורום פסיכיאטריה ששם מתעסקים בתרופות. אגב, יש ככ הרבה תרופות, וטובות, אז למה לא להחליף.

ישי שלום אנא פנה לאחד הפורומים הרפואיים מאחר ואני איני יועץ בתחום התרופות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום,ברצוני להתייעץ אתך בנושא הקנאה והתחרות, אני אם לתאומות לא זהות, האחת יפה בצורה בלתי רגילה ואילו השניה אינה יפה אך בעלת אישיות מקסימה. כאשר העוברים והשבים עוצרים את עגלת התאומים להסתכל בבתי היפה הם אינם מתיחסים כלל לבתי השנייה. כרגע גיל התאומות הוא שנתיים וחצי, לפתע אמרה לי בתי על אחותה שהיא יפה-כך סבתא אומרת וכך אומרת השכנה, אני מניחה שמשלב זה העניין יתחיל לגרום לה למועקה מה עליי לעשות??. נ.ב לי אחות הקטנה ממני בשנה, דוגמנית מפורסמת, אשה יפיפיה אמי דחפה אותה מגיל צעיר לתחרויות ומאחר ואני לא יפה ,זה גרם לי לצער אינני מוכנה שבתי תסבול.

קארין שלום לא תוכלי לשלוט בעוברים ושבים ברחוב, תוכלי את לנהוג בצורה שווה בשתיהן. את צריכה להיזהר מלקפח את בתך שמקבל יחס מיוחד ברחוב, זה עלול לקרות אפילו בצורה לא מודעת כרצון לפצות את בתך השניה. לכל אדם חוזקה ויופי משלו וחשוב שכל אדם יפתח מודעות ליתרונותיו. בנותיך יגדלו ויתפתחו ואינך יכולה לדעת לאיזה כיוון זה יוביל. מה שקרה לך ולאחותך אינו בהכרח הגורל שנדון גם לבנותיך. דווקא המחשבה על הדמיון בין המצבים עלולה להגביר את האפליה ביניהן, לא בטוח שבנותיך חוות את העניין באותה צורה כמוך. בשלב זה הן עדיין צעירות מאוד. אני מציע לך לעקוב אחר התפתחות הדברים ואם תחושת המועקה תשאר יש אולי מקום לבירור ממוקד אצל פסיכולוג ילדים או מטפל משפחתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! אני מטופלת בפסיכותרפיה- שיחות, פעמיים בשבוע. המטפלת שלי המליצה לי לעבור אצלה פסיכואנליזה, כאשר יהיה מדובר בארבע פגישות בשבוע. המחיר ללא שינוי... אני מהססת משום שקשר העין חשוב לי וקשה לי לדמיין את עצמי מדברת אל התקרה... עם זאת, המטפלת שלי טוענת שפסיכואנליזה זה הרבה יותר אינטנסיבי... רציתי לדעת מה ההבדל בדיוק? האם תוכל להרחיב על פסיכואנליזה והאם מניסיונך זה אכן יעיל יותר?

הדר שלום מדובר אכן על טיפול הרבה יותר אינטנסיבי בעיקר בשל העובדה שנפגשים ארבע פעמים בשבוע. השכיבה על הספה היא חלק מהתנאים שמאפשרים גלישה יותר נוחה אל האסוציאציות. יש יתרונות וחסרונות למפגש הישיר וקשר העין. הוא גם מונע דברים מסויימים והמטרה בפסיכואנליזה לאפשר תנאים נוחים ככל הניתן לאסוציאציות חופשיות שעשויות להעלות ולגעת בצורה נגישה יותר בתכנים מהלא מודע. הנושא רחב מאוד וקשה לתת לך במסגרת הפורום מספיק מידע. אני חושב שחשוב שאת תהליך הבירור תעשי עם הפסיכולוגית שלך בחדר הטיפולים, אני לא בטוח שמדובר רק במידע אלא גם במשמעות הרגשית של השינוי. מזוית אישית ומבלי להכיר אותך הייתי אומר שאם את נמצאת היום במסגרת של פעמיים בשבוע ויש לך אפשרות להגיע בתדירות של 4 פעמים בשבוע לפסיכואנליזה הייתי מציע לך לנצל את ההזדמנות שקיבלת. אבל כאמור, זו צריכה להיות החלטה שמתאימה לך באופן מאוד סובייקטיבי. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר שלום רב !!! בננו היום בן 15. תמיד (גם בגן ובהמשך) אראה סימני חרדה ופחד ממצבים קצת לא שגרתיים ואכן גם לא התמודד איתם. היום, כשהוא בחטיבת הביניים הוא חושש מילדים (אפילו קטנים ממנו) ולעצם תיאורו שלו, הוא "רועד" ואינו יודע להגיב במצבים שיכולים להגיע לאלימות. אין צורך לומר שהדימוי העצמי שלו מאוד נמוך. היום הוא מגלה סימני ייאוש קשים (זה 3 שנים שחלה ירידה משמעותית בהישגיו הלימודיים) . אנחנו כהורים מנסים בכל דרך לתמוך בו בכל תחום, גם לחזק אותו ולהראות לו את הצדדים החזקים שלו, אך ללא הועיל. אבקשך : להתייחס לנושא ונשמח לקבל המלצה על איש מקצוע (מאזור המרכז) אשר יכול לעזור לבננו וגם לנו כמשפחה לעזור לו. בתודה מראש אבי ג.

אבי שלום אשמח להפנות אתכם לפסיכולוג מתאים במידה ותשלחו אלי מייל ע"י הקלקה על שמי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, יש לי אחיין בן 8, מקובל מאוד בחברה ותלמיד טוב, אך ישנה תופעה והיא שהוא אוגר כל דבר שמקבל וגם אם לא צריך אותו שומר, גם ממתקים, משחקים, הולך לחבר עם שקית עם דיסק בתוכה, לא מניח את השקית ואף לרגע. יש לו בארון שקית (לבנה של סופר) מלאה בממתקים מלפני שנה ומסרב להפרד ממנה, אם מזיזים לו את מנורת הלילה החדשה במילימטר הוא יבכה על זה במשך שעה שלמה ויכעס ויצעק. זהו בית בריא למיטב הבנתי, הורים מפנקים ונותנים, ויש גם לא כשצריך, האם מוכרת התופעה? האם זה נורמלי לבני גילו? תודה

דונה שלום הנטיה לאיסוף היא סוג של התנהגות כפייתית וקשורה בד"כ לסוג של חרדה או פיצוי על חרדה. במידה שהוא וסביבתו אינם סובלים מהעניין אין מקום לטפל בכך. אולם אם מזהים שהילד במצוקה וזה עשוי להיות ביטוי למצוקה, כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. אפשר להתחיל מהתייעצות עם פסיכולוגית ביה"ס. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם ישנה אפשרות להסתפק בשתי פגישות בשבוע בטיפול פסיכואנליטי? האם קיימת סכנה של תלות-יתר בטיפול כשתכיפות הפגישות היא גדולה יותר? הכוונה היא אצל אדם עם הפרעת אישיות קשה הכוללת קווים תלותיים. האם טיפול כזה עלול לגרום למצב פסיכוטי אצל אנשים עם אישיות פרה-פסיכוטית? תודה מראש וסליחה על כל השאלות.

עדי שלום בד"כ טיפול פסיכואנליטי הוא לפחות 3 פגישות בשבוע ואף יותר, אולם טיפולים פסיכולוגיים רבים מועברים באורינטציה פסיכודינמית פעם או פעמיים בשבוע. תלות אינה תמיד דבר שלילי. האם היא יתרה או מיותרת, זו חוויה אישית. אני מתאר לעצמי שפסיכואנליטיקאי שהוא בד"כ איש מקצוע מיומן בעל נסיון רב יודע להמנע מכניסה למצבים מסוכנים. זה מסוג הדברים שדורש היכרות אישית ועמוקה ואני לא חושב שיש טעם להחליט זאת על סמך אבחנה פסיכיאטרית כזו או אחרת, בוודאי לא במסגרת הפורום. בברכה ד"ר אורן קפלן

אנחנו עומדים לנסוע לאנגליה עם בנינו בן השלוש לשנה.האם עלול השנוי בסביבה הטבעית שלו והנתוק מהמשפחה המורחבת אליה הוא מאוד קשור להשפיע בצורה שלילית על מצבו הנפשי והחברתי?האם חשוב לחפש גן עם ילדים ישראלים,או אולי ילדים בגיל זה מסתגלים מהר למצבים חדשים ולשפה זרה?לאילו תגובות ניתן לצפות?

אתי שלום אני יכול להבין את החרדה שמתעוררת לקראת הנסיעה וכמובן שיש מידה רבה של אי וודאות במצב שנוצר. קשה לנבא את תגובתו של בנך. בסך הכל ילדים בגיל הצעיר מסתגלים יחסית מהר לסביבה חדשה. בגיל הזה חשובה במיוחד הנוכחות שלכם כהורים בצורה צמודה יותר בתקופה ההתחלתית עד רכישת השפה והמוכרות עם הסביבה. אם אתם כעוגן תהיו שם עבורו סביר להניח שהוא יוכל לעבור את השינוי ולהתסגל למציאות החדשה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נשואה 10 שנים. לדעתי בעלי סובל מהפרעה נפשית. הוא גס רוח ובוטה למשפחתו, להוריו, ואלי. יש פעמים שהוא נחמד. בדר"כ הוא רוטן וכעוס. כל בני הבית הולכים על בהונות. כל השנים אני סובלת ומבליגה אבל אני לא יכולה לסבול זאת יותר. אבל אני מפחדת לעשות צעדים דרמתיים. אני גם מאוד קשורה אליו. יש לנו 3 בנים משותפים. הבן אדם היחיד בעולם שאותו הוא מעריץ, סוגד לו, ועושה כל מה שהוא מבקש - הוא בנו מנישואיו הראשונים. הילד בן 20. לא גר איתנו למזלי. בעבר - כן גר איתנו. הילד מטרטר את טביו, וזה עפר לרגליו. בנוסף לכל מה שאני סובלת מבעלי - אני גם לא יכולה לסבול את ההתרפסות שלו בפני הילד הזה. זה מוציא אותי מדעתי? האם משהו אצלי לא בסדר?

מיה שלום נשמע שאת מתמודדת עם דברים קשים ובמיוחד קשה בעיני העובדה שאת צריכה להקטין את עצמך ולהבליג על עלבונך במשך זמן כה רב. מאחר ואת נשואה כבר שנים רבות סביר להניח שהדברים הללו לא התחילו לאחרונה. לדעתי עד זקוקה לעזרה כדי להבין מה קורה לך בקשר עם בעלך וכיצד עליך להתמודד איתו באופן אחר. אולי כדאי ליזום שיחה עם עובדת סוציאלית בנעמ"ת או במסגרת דומה שנותנת ייעוץ ותמיכה לנשים שחוות אלימות. גם אם אינך מוכה ממש, את מתארת מסגרת משפחתית שיש בה הרבה תוקפנות סמויה וגלויה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לאחר בדיקות, עבודת בילוש רפואית, והתייעצות עם רופאים, אני יודעת היום חד משמעית - הוריי, שגידלו אותי עד היום - הם אינם הוריי הביולוגים. עלתה גם האפשרות שרק אבי הוא אינו אבי הביולוגי, אך לאחר הצלבת נתונים מסויימים התבררה אפשרות זו כאינה סבירה. היום אני כמעט בת 40, ולמרות שהורי תמיד ישארו ההורים שלי בשבילי, גילוי זה אינו נותן לי מנוחה. אבי נפטר לפני מספר שנים, יש לי אמא ושתי אחיות. מלבד בעלי לא שיתפתי אף אחד בגילוי שלי, גם לא את אימי. אני חושבת על זה 24 שעות. במהלך היום אני משתדלת להעסיק את עצמי והמחשבות לא עוזבות אותי.בלילות אני מתעוררת מלאה במחשבות ודמעות. בכל שיחת טלפון עם אימי, מידי יום, ובכל שיחה עם אחיותי, שהקשר שלנו מאד הדוק, אני לא מצליחה להוציא את המחשבה מהראש, שבעצם יש לי הורים ביולוגיים אחרים מאלה שגידלו אותי. אולי יש לי אחים ואחיות. מי המשפחה שלי? לא אומצתי מעולם, כך שאין לי תיק אימוץ לפתוח. אין שום גורם מלבד משפטי שיוכל לעזור לי למצוא את משפחתי האחרת. ואני מתלבטת כבר חודשים ספורים, האם לשתף את אימי? רק אם אשתף אותה אוכל להתחיל בהליך משפטי. כל הזמן אני חושבת - מה זה יתן לה? אולי אני אפגע בה? ואם אמצא את הורי שילדו אותי, אולי הם היום בני 70 או יותר? מה זה יתן להם? אולי גם להם אני אגרום רק נזק ללא תועלת בגילוי. יכול להיות שמלבד לספק לעצמי שקט נפשי אני רק אגרום רע לאחרים. לכן לא שיתפתי עד היום אף אחד. בעלי חושב שהורי שתמכו בי בזמנים קשים, ושהיו באמת טובים אלי כל השנים, הם ההורים שלי, ולדעתו לא יתן לי כלום אם אגלה מי ילד אותי. אך יתמוך ויעזור לי בכל מה שאחליט. גם אני יודעת שהורי ישארו ההורים שלי לתמיד. אבל בכל זאת אין לי שקט נפשי. קשה לי עם זה מאד מאד מאד. אני כותבת ובוכה.

אני חושבת שלמען עצמך את צריכה לחפש את ההורים הביולוגיים שלך. לא פשוט לאדם לגלות כי אינו יודע כמעט דבר על עברו, או על הנסיבות בהן בא לעולם, ולגלות כי הגורל היתל בו. בכל אופן, קרוב לוודאי שאמך היא היחידה אולי שיודעת מה קרה, אלא אם כן הוחלפת בלידתך בבית החולים ללא ידיעת הורייך. אני מציעה לך לשאול, אחרת הדבר לא יתן לך לעולם מנוחה, באופן די טבעי ולגיטימי. המון הצלחה, ואני מאחלת לך שלא תגלי דברים שיפגעו בכבוד הורייך שגידלו אותך או בזכרו של אביך. שולה.

רותי שלום אני שומע מדבריך עד כמה המחשבה שעברך אינו ידוע גורמת למצוקה ואי שקט רב. אדם נשען על עברו כבסיס ותשתית לחיים. אפשר להבין שאם פתאום כל מה שידעת על עצמך אינו מדוייק נוצר סדק בזהות העצמית. זה מסוג הדברים שקשה להשאיר אותם ולוותר עליהם בעיקר שיש לך אפשרות לשוחח עם אימך על כך. אני לא יודע כיצד הגעת למידע הזה, וצריך לקחת בחשבון שאולי גם אימך אינה מודעת לכך. אני מציע לך אולי לשוחח עם פסיכולוג או עובד סוציאלי שהתמחותו בנושא אימוץ ולחשוב איתו ביחד כיצד להמשיך הלאה בתהליך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 17.5 והבעייה שלי היא שבני משפחתי הקרובים רואים בי תלותית וילדותית ומתייחסים אליי כאילו אני ילדה קטנה ולא נערה . אני פיזית נראית קטנה מכפי גילי לא חברותית ונכון שלפעמים אני מבקשת עזרה בהכנת שיעורים, אוהבת סרטים מצויירים וגם משחקת בגמבויי -פוקימון ואני לא מרגישה צורך בליצור קשר זוגי. מה לעשות שיפסיקו לקרוא לי "קטנה"?

שרון שלום השאלה מדוע זה כל כך מפריע לך. אם את יודעת שאת בוגרת מבפנים את לא חייבת להתייחס לאופן שבני משפחתך חושבים. בכל מקרה, את יכולה אולי לומר להם באופן גלוי שזה מפריע לך, אולי כדאי לקחת את אחד מהם שקרוב אליך ושאיתו את יכולה לשוחח ביתר קלות ולשתף בהרגשותיך בנושא. סביר להניח שבכל מקרה הזמן יעשה את שלו ועם התבגרותך בעוד כמה חודשים או שנים המצב ישתנה בין כך או כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 17.5 ומאז שאני זוכרת את עצמי ועד היום אני כל כך קשורה לאימי עד שקשה לי כשהיא הולכת מהבית אפילו לשעות ספורות וכשאנחנו בבית אני אוהבת להיות קרובה אליה פיזית ואפילו בלי להרגיש אני מזדנבת אחריה לאן שהיא הולכת בתוך הבית.למה זה קורה לי?האם יש צורך לעשות משהו? ואם כן מה?

מור שלום האם את יודעת להשיב על שאלותיך? אני מתאר לעצמי שאת הכתובת הטובה ביותר לשאלות הללו. אם זה מפריע לך או לה יש מקום לדבר על זה, ואולי קודם כל בינך לאמך. יכולות להיות סיבות שונות להתנהגותך ואינני מרגיש שאני יכול להסביר לך מה קורה ללא היכרות ממשית איתך. אם שתיכן מוטרדות מכך ולא מוצאות מענה אפשר לפנות ביחד לייעוץ אצל מטפל משפחתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי הרבה פחדים וחרדות לגבי בריאותם של הקרובים אלי,במיוחד ילדי. בכל סיטואציה אני תמיד רואה את התמונה הקשה ביותר שיכולה לקרות. אני נבהלת והדבר גורם לי למתח נפשי גדול ואז צצות אצלי מחשבות כמו: "אולי אם לא אחיה, אז לא אצטרך לסבול יותר ולא אצטרך לדאוג כל כך הרבה". גם אם אני מאוד כועסת על מישהו לפעמים אני רוצה להעלם מהמקום ע"מ לא לסבול יותר מתח ואולי גם להעניש את כולם על הסבל שהם גורמים לי.אין לי ממש מחשבות מעשיות על ביצוע העלמות כזו או אחרת, אבל זוהי תמיד המחשבה הראשונה שעולה לי בראש, מין סוג של נטישה.קשה לי להנות מדברים,אבל שום דבר אובייקטיבי לא ממש מצדיק את מה שעובר עלי. ממה זה נובע? מה לעשות? דרושה עזרה!!!

מורל שלום אני חושב שכדאי לבדוק בשלב ראשון עד כמה החרדה הזו ממוקדת בנושא הקרובים לך או לחליפין משפיעה על כל אורחות חייך כך שאת מוצפת חרדה בכל נושא. כמובן שבין שניהם יש נקודות ביניים רבות. כדי לענות ממה זה נובע צריך להכיר אותך יותר לעומק, אבל נשמע שאת אכן זקוקה לעזרה. במידה והנושא ממוקד אפשר להיעזר בשיטה שנקראת EMDR, אם זה נרחב יותר תצטרכי בוודאי טיפול פסיכולוגי יותר ארוך טווח. ניתן לקרוא מעט על חרדה ועל הטיפול ב EMDR בקישורים הבאים: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, יש לי ידיד ששותה אלכוהול בכמויות לא סבירות ובמשך הזמן יותר ויותר. הוא בנאדם בעל נטיה להתמכרויות ואני חוששת לו מאד. הוא מצידו מכחיש כל בעיה - למי לפנות??? מאד דואגת, אנא עזרו לי

טל שלום אני חושש שללא מודעות מצידו ושיתוף פעולה יהיה קשה להניעו לפנות לקבל עזרה. אפשר לנסות להתייעץ עם אגודות למניעת אלכוהוליזם טלפון 03-6724129 בברכה ד"ר אורן קפלן

ובאינטרנט http://www.ias.org.uk/ispa/hebrhomepage.htm

שלום, אני סובל מהתקפי חרדה שמטבטאים בדפיקות לב ונשימה מואצת וכמו כם גם מבחילות. החרד שלי היא מחשש שיקרה לי משהו במישור הפיזי. ב3 חודשים האחרונים אי מטופל גם ב כ חצי כדור סרוקסאט שבהחלט שיפר בצורה ניכרת ת'מצב אבל לא פתר אותו לחלוטין. ראוי לציין שאני בעיקרון בנאדם בן 17 ובנאדם נורמלי. האם יש לי איזה מחלת נפש?, כהמצב של התקף חרדה ממש מפחיד אותי כאני מרגיש לא שולט בגוף שלי וזאת הרגשה נוראה, אני לא רוצה לראות ת'עצמי גומר באיזה מוסד לאנשים חולים בגלל הבעיה שלי, כבעיקרון אני בנאדם חברותי, חכם ונורמלי

א. שלום התקפי חרדה הם תופעה נפוצה בקרב אוכלוסיה בריאה וזה בהחלט לא מנבא אשפוז מכל סוג שהוא. בכל מקרה, כדאי שתפנה לטיפול פסיכולוגי כדי לטפל בבעיה לשיפור איכות החיים שלך, הטיפול התרופתי אינו מספק ועשוי לעבוד הרבה יותר טוב כאשר הוא פועל במקביל לטיפול בשיחות. תוכל לקרוא מעט על נושא חרדה בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב אני פונה ליעוץ מתוך דאגה עמוקה לקרובת משפחה הקרובה לליבי מאוד. היא שוקלת כיום קרוב למאה קילו וגובהה 1.68 . בעבר היתה בחורה רזה . כיום היא בגיל השלושים המאוחר . קשה לה להתכופף כתוצאה מעודף המשקל והיא טוענת שעצמותיה כואבות. יש לציין שהמצב התדרדר בהדרגה במשך 10 שנים עד שהגיע למצב זה. היא מסרבת לקבל תמיכה מגורם מוסמך או ללכת לקבוצת תמיכה והמצב מתדרד . מה אוכל ליעץ לה לעשות ?

אתי, בתור אחת שהייתה במצב הזה אני יכולה להגיד לך: ללא הסכמה מצידה, זה יהיה קשה מאוד לטפל בה. מניסיון!!!! לא תוכלי לעשות הרבה, כי כל מה שתנסי לעשות, זה רק יעורר התנגדות עדי

אשמח אם תספרי אייך הצלחת לצאת מהמצב הזה? מה עזר לך?

אתי שלום דאגתך מוצדקת אבל כמו שעדי כתבה נדרש שיתוף פעולה מצידה כדי לעשות שינוי. נסי לבדוק איתה איזה סוג של טיפול היה מתאים לך ואולי היא תסכים ללכת לאחד מהאפשרויות. השאלה מה קרה שהיא השמינה כך. יתכן שיש בעיה פיזיולוגית או פסיכולוגית ברקע כך שצריך קודם כל לטפל בבעיה המקורית ולא בתוצאה המשנית שהיא ההשמנה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה-5 נגמל ללא לחץ ובעצמו בגיל שנה ושמונה חודשים. אולם למרות הכל הוא מרטיב עדיין בלילה,בכל לילה. לאחרונה מצאתי אותו משחק עם הצואה שלו. רציתי לדעת מה יכולה להיות הסיבה לתופעת ההרטבה ובמיוחד לעניין הצואה.

אילנה שלום הרטבה לילית בגיל 5 אינה מאוד נדירה אך בהחלט כדאי להתחיל לבדוק אפשרויות לעזור לו להיגמל ולא לחכות לגיל בית הספר שאז הבעיה עלולה להיות מעיקה מאוד וגם להזיק לדימויו העצמי של הילד. יש שיטות התנהגותיות שונות לטיפול בעניין ויש אפילו אתרים באינטרנט בנושא: http://www.hartava.com http://www.kushnir.co.il עיסוק בצרכים מקובל בגילאים הצעירים ומאחר ובנך עדיין לא נגמל לגמרי סביר שהעניין מעסיק אותו. אני מציע לך לפנות לטיפול בהרטבה ובוודאי תוכלי גם להתייעץ לגבי עניין הצואה. בברכה ד"ר אורן קפלן

כשנרשמתי לקורס בגרויות בתחילת השנה , (ולעוד 3 סמסטרים לאח"כ) היתה לי הרגשה טובה שהפעם יצליח לי , ככה , במקום לנסוע כמו כולם או לפחות לחסוך ואז לנסוע נרשמתי לבגרויות, אבל אז התחלתי גם לעבוד ולאט לאט לא עשיתי את השיעורים, החמצתי שיעורים, אח"כ התפטרתי, אח"כ פתאום התחיל לי הלחץ הזה מכל השיעורים שלקחתי על עצמי (3 בגרויות עד ינואר) אף פעם לא היתי טובה בזה ותמיד היתי מתחילה פרויקטים בלי לסיים אותם, כולל הכל אפילו לקרוא ספר לוקח לי...... משום מה חשבתי שאחרי הצבא, אם עשיתי צבא- אז אני יכולה לעשות הכל, אבל פה הלחץ הוא שונה, בצבא כאילו הצלחתי כי היה לחץ כבד יותר ועכשיו אני "כמו אדון לעצמי" (יותר נכון גברת) והנה, שוב נפלתי בפח של עצמי , שיקרתי לכולם ואמרתי שאני הולכת ושהכל נפלא, ואז התחלתי לסגת ולהגיד שהכל יכל להיות טוב יותר, והמשפחה שלי חשבה שבאמת הלכתי לכל השיעורים לאט לאט, בכל בוקר שקמתי (אם קמתי) חלק מהשעות שקמתי בהן היו דווקא בסדר, אבל פתאום חזרתי לאותה הנקודה שהיתי בה בתיכון ואמרתי לעצמי "זה בסדר, יש לך עוד זמן" מצד שני, רציתי להקפיא את הזמן ולהמשיך לישון לנצח, כי זה מכביד עלי, כי לא היו לי שיעורין מוכנים, כי לא היתי כבר יותר משבועיים בקורס, שאני שילמתי עליו את רוב הכסף מהפיקדון, והחצי השני דרך ההורים, ועכשיו אני יודעת שלקחתי על עצמי יותר מידי ושבעצם אף פעם כנראה לא אצליח ללמוד נורמלי וללכת לאוניברסיטה, ואני לא יכולה אפילו להחזיק עבודה ליותר מחודש, ושאני שקרנית פתולוגית, ושאני לוקחת כדורים והולכת לפסיכיאטר, אבל אני נשארת דפוקה ככה כבר שנים. אז אולי באמת אין לי מה לעשות פה ועדיף לי לנסוע לאי בודד להיעלם איפושהוא.

לידיה שלום אף אי בודד לא יצליח להרחיק אותך מעצמך. בסופו של דבר את מתמודדת עם משהו פנימי שלך ולא עם בעיה מקומית שנמצאת פה או שם. תופעת הדחיינות שעליה את מדברת אינה סתם "עצלנות". מדובר בסוג של חרדה ופעמים רבות היא ממוקדת בחשש להיכשל, ובמקום להגיע למקום של הכישלון יותר פשוט לא להגיע לכיתה ולא לגשת לבחינה ואז כמובן לא ליצור כלל את הסיטואציה שמאפשרת כישלון (או הצלחה). הטיפול הפסיכולוגי בבעיה כזו דומה למדי לטיפול בחרדת בחינות או כל חרדת ביצוע אחרת. אני מציע לך להיעזר בפעם הבאה שאת נרשמת לקורס לימודי בפסיכולוג המתמחה בסוג טיפולים כאלה. חשוב שהטיפול ילווה את תקופת הלימודים כולה עד הגעתך המוצלחת לבחינות. אל תתייאשי. זה לא אומר שאת מקרה אבוד. את פשוט לא מספיק סומכת על עצמך שתצליחי ואת זקוקה לליווי כדי להאמין יותר בעצמך. אגב, בהחלט כדאי אולי לפנות גם לייעוץ להכוונה מקצועית כדי לראות איזה כיוון לימודי ומקצועי מתאים לך. כמו כן לא יזיק לעשות אבחון של ליקויי למידה (אפשר לעשות בניצ"ן גם למבוגרים) כי לעיתים קרובות מצבים כמו שלך מתגלים בסופו של דבר כתוצאה מליקוי למידה שלא התגלה בילדות. בברכה ד"ר אורן קפלן

תאמת שכן כבר עשיתי איבחונים מכל סוג שהוא וכן מגיל צעיר כבר ראו שיש לי כל מיני בעיות עם הזמן עשיתי גם ליקוי למידה- וראו שיש לי דסקלקוליה ועוד כל מיני דברים וגם הפסיכיאטר שלי קבע שיש לי ADHD ככה שאני גם עכשיו כבר בטיפול הוא טוען שאני משתפרת אבל לפי דעתי המצב נהיה רק יותר גרוע :(

המצב שלי הוא נורא, אני סובל מדיכאון כבר קרוב לשנה בעקבות פרידה ממישהי שאיתה הייתי שנים ועדיין אוהב, אני מיואש ואין לי שום תקוה לא ניסיתי לקבל שום עזרה ועכשיו אני מוכרח לנסות אני לא מסוגל לסבול יותר, אני יודע שפסיכולוג לא יעזור לי כ"כ כיון שאני צריך השפעה מיידית אני יודע שאצטרך לקחת תרופות מביקוריי בפורום יש לי כמה שאלות ואנא עיזרו לי: 1. אילו דרכים יש ע"מ לפגוש פסיכיאטר והאם כדאי לגשת קודם לפסיכולוג 2. האם ניתן לגשת למרפאה לבריאות הנפש מבלי לראות את רופאת המשפחה שלי(אני מתבייש נורא) 3.מצבי הכלכלי לא מאפשר לי לקחת טיפולים פרטיים אלא דרך קופ"ח מכבי האם הטיפולים והביקורים יעלו לי הרבה כסף? האם מישהו יכול להמליץ לי על פסיכולוג טוב דרך הקופ"ח באיזור ראש"לצ? אשמח לקבל כל מידע לגבי דרכים להתמודד עם המצב הנורא הזה.

תתקשר לקופה הראשית, ותבקש את המרפאה לבראיות הנפש הקרובה, שם יש פסיכיאטר והוא כבר יפנה אותך לפסיכולוג! תרגיש טוב, ובסוף תמצא מישהי אחרת, וזה ישכיח את הכאב. מאחלת מקרב לב.

גדי שלום אני לא יודע מדוע כל כך ברור לך שלא תוכל להיעזר בטיפול פסיכולוגי. אם אתה סובל כבר שנה אני לא בטוח שתמצא משהו שיתן השפעה מיידית כפי שאתה רוצה. כמובן שזה אידאלי אבל זה לא עובד כך. אתה צריך להיכנס לתהליך טיפולי, פסיכולוגי ותרופתי, ולנסות להבין מה קרה לך בשנה או בשנים האחרונות שהביאך עד הלום. לגבי הטיפול במכבי עליך להתקשר לצוות בריאות הנפש של קופת חולים מכבי באזור מגוריך והם ינחו אותך כיצד לפנות לקבלת הטיפול, הן לגבי הפניה לפסיכיאטר והן לגבי פסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן