פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לדר' אורן. בתי בת כ26 שנים. לפני כמה שנים ,לאחר דלקת ראות חריפה היא רזתה ואיבדה כ-30 ק,ג ממשקלה.עכב כך נוצרה פגיעה עיצבית ברגל אחת .בנוסף לכך היא עברה הוצאת כיס מרה.(אולי בגלל ההרזיה) כיום ילדתי בסדר ומתפקדת כרגיל ,למעט בעית שינה .היא לא מצליחה לישון בשעות המקובלות אלא רק לפנות בוקר ובבוקר עצמו. אלה העובדות. מה דעתך.?

שלום השאלה המרכזית מה היתה הסיבה למה שקרה. האם מדובר בתופעה פסיולוגית בלבד או/ו שהיתה כרוכה בהיבטים נפשיים כאלה או אחרים. הרזיה של 30 ק"ג היא אכן חריפה וכדאי להתייעץ עם רופא לגבי ההשלכות של האירועים, והאם נושא השינה מתקשר לכך. במידה וכל התופעות שתיארת הסתיימו ואין ברקע בעיות על רקע פסיכולוגי כדאי להפנות את בתך לייעוץ במעבדת שינה כדי לבדוק את מקור הבעיה. בוודאי לא כדאי להתחיל טיפול תרופתי בכדורי שינה כיוון שהם מחמירים את המצב בטווח הארוך. מעבדות יש בטכניון בחיפה, בבי"ח תל השומר ובמקומות נוספים בארץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מבקשת המלצה היכן כדאי לבצע איבחון של ADHD אצל הבן שלי (בן 10). אם אפשר באזור הצפון. כמו כן, אם תוכלו להמליץ לי על נוירולוג באזור הצפון שמתמחה בילדים. תודה!

איריס שלום אינני מכיר אנשי מקצוע באזור הצפון, אולם מומלץ לפנות לקופת החולים ולבקש שם של פסיכיאטר ילדים ונוירולוג ילדים באזור מגוריך שיוכלו לכוון אותך בצורה מתאימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם ניתן לעשות אבחון ADHD גם לאנשים מבוגרים יותר , והאם אתה יכול להגיד לי איך מתנהל האבחון הנ"ל? כלומר לפי נקודות , מה עושים שם ומה הם בוחנים בדיוק?

שלום אני בן 28 קראתי על תופעה שנקראת AVOIDANT פחד חברתי מוגזם,הימנעות ממפגשים חברתיים עם הרבה קהל,חוסר ביטחון עצמי הפחד מלהיות מובך בקהל.השתוקקות לקשר עם אנשים אך חוסר יכולת ליצור את הקשר. זה בעצם מה שאני חווה מהיום שאני מכיר את עצמי,דבר זה גורם לי להעצר מבחינה חברתית ומקצועית כאחד. לוקח לי די הרבהזמן להתאקלם במקומות חדשים,ולתקשר עם אנשים חדשים. האם יש פתרון לתופעה? (שעד היום הייתי מכנה אותה ביישנות).

שלום בישנות היא אכן מילה שיכולה לאפיין חרדה חברתית. המונח הימנעות מתייחס כבר לשלב אחד "גבוה" יותר שלמעשה מתאר דפוס אישיותי. סביר להניח שההמנעות והבישנות נובעים ממקורות אישיים הן בהסטוריה שלך והן באישיותך שהתגבשה עם השנים. הטיפול בחרדה חברתית או הימנעות יכול להיעשות במסגרת פסיכולוגית, הן באופן אישי והן במפגש קבוצתי. לכל שיטה יתרונות וחסרונות ולעיתים משלבים ביניהם. קבוצות יותר קשה למצוא, אולי כדאי להתחיל בייעוץ אישי. בעיקרון יש אפשרות להיעזר גם בתרופות נוגדות חרדה במקביל לטיפול הפסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שיש כמה וכמה הפרעות שהסימפתוים חופפים כגון פיצול אישיות OCD כפיתיות MPD סכיזופרניה והיפראקטיביות הפרעות בקשב ריכוז זיכרון חלש בעיות לישון -כמה סימטומים גונב מידי פעם משקר המון חייב צומת לב - בכל דרך אפשרית חייב שינויים כל הזמן לא יכול להישאר במצב סטטי מדבר מהר מידי לא מרוכז מבזבז המון כסף על קניות אוכל המון פתאום מפסיק פעם חסר ביטחון מוחלט שלא מסוגל לדבר עם בן אדם ופעם מלא ביטחון עצמי . אני מתוסכל אני בא לפסיכיאטר עם כל הדברים האלה הוא רוצה רק לשחרר אותי מהצבר ואני להפך רוצה להישאר רק לטפל בהפרעות הללו אני לוקח SSRI כבר חצי שנה ולא עוזר לי עם החרדות אני ישן עם כדורי הרגעה קלונקס אני שוקל לבקש ריטלין . מה ניראה לכם הבעיה?

שלום אבחון עצמי אינו דרך מוצלחת להתמודד עם הבעיה. אתה צריך להיות במעקב מסודר של הפסיכיאטר ולהמצא בטיפול בשיחות כל שבוע. סביר להניח שעם הזמן תוכל להגדיר יותר טוב מה בדיוק הבעיה וכיצד לטפל בה. יש כנראה דברים רבים שאתה מוטרד מהם ואני בספק אם אבחנה פסיכיאטרית באמת תרגיע ותפתור משהו. השאלה היא כיצד אתה מקבל טיפול ולא רק מגדיר את הבעיות שאתה מכיר בעצמך בין כך ובין כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

קרוב משפחתי היה בעבר בטיפול פסיכיאטרי במרפאת בריאות הנפש של קופ"ח (טיפול ותרופות). לאחר תקופה שבה היה בסדר, לאחרונה הידרדר מצבו שוב, הוא לא מאפשר לבני משפחתו לישון בבית ולא מוכן לקבל עזרה ממשפחתו או עזרה חיצונית. מה עושים במקרה כזה ? למי המשפחה יכולה לפנות ?

שלום תלוי במה כרוך המצב. אם המצב חמור עד כדי טיפול או אישפוז בכפיה יש אפשרות לפנות לפסכיאטר המחוזי. בכל מקרה, כדאי אולי לפנות לשירות הרווחה באזור המגורים ולבקש ביקור בית של עובדת סוציאלית לבדיקת העניין. במידה ויש רופא מטפל אישי לאותו קרוב משפחה יש אפשרות לפנות גם אליו ולבקש את עצתו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קליין! אני מתייעצת איתך בבעיה שכבר הועלתה בפורום זה, אך שונה במקצת. יש לי ילדה בת שנה ושמונה חודשים אשר ישנה איתנו, הוריה, במיטה. בשלושת החודשים הראשונים לחייה היא היתה ישנה בעריסה, בצמוד אלי, אך היתה מתעוררת הרבה פעמים וכשכבר אזלו לי הכוחות, הייתי משכיבה אותה ביננו והיא היתה נרדמת שעות ארוכות. כשגדלה, העברנו אותה למיטתה והיא היתה ישנה כל הלילה. עברו החודשים והיא היתה מתעוררת מספר רב של פעמים ולא מצליחה לחזור לישון. שוב, אזלו מהר מאוד כוחותיי (בעלי עבד אז ונשאר לישון במיטה) ולכן העברתי אותה למיטתנו, בהנחה שכשהיא תרדם חזק, אחזיר אותה למיטתה. היו פעמים שהעברתי אותה והיו פעמים שהיא נשארה לישון לילה שלם איתנו. כך זה עד היום. שינתה העמוקה קצרה ביותר ומיד אנו מעבירים אותה למיטתנו שכן אם אנו לא עושים כן, היא בוכה וצורחת שניקח אותה למיטתנו, שם היא נרדמת תוך שניות, שינה עמוקה מאוד, כל הלילה. שנינו עובדים ומתקשים להעביר מחדש את "סדנת החינוך" הזו ומוותרים לה. אני חייבת לציין שהעובדה שהיא ישנה איתנו מטרידה אותי מאוד. את בעלי היא מטרידה גם אך הוא מאוד קשור אליה ויכול להיות שאם הייתי מקבלת מעט יותר גיבוי ממנו, היינו מצליחים ל"חנך" אותה מזמן. קשה לו לשמוע אותה בוכה ולכן הוא היה בוחר בפתרון הקל והשקט.. אין לנו מיטה בחדרה ולכן אין אפשרות לישון לידה (אלא אם כן זה יהיה על השטיח..) אני חוששת שככל שעובר הזמן, המצב מחמיר יותר. מה עצתך?

ד שלום למעשה את מציינת את כל העובדות בעצמך. במידה ותרצו להפסיק את העניין תצטרכו לקחת נשימה עמוקה ולקחת בחשבון שבמשך כמה ימים יהיה בכי ומרד. רוב הסיכויים שתוך כשבוע העניין יסתדר והילדה תישן במיטתה, ואגב בהחלט צפוי בכי גם בהמשך, זה קורה בכל בית. בכל מקרה, לא כדאי לעשות נסיונות סרק כיוון שהן מחמירים את הבעייה. מספיק שפעם אחת מתוך ארבע ימים שאינכם עקביים, שכל הנסיון נכשל ואף מחזק את הבעיה. את בהחלט צודקת שככל שעובר הזמן המצב מחמיר. אם את רוצה לעשות את הנסיון של השינה עם הילדה בחדרה אני בטוח שתצליחו להשיג מזרון למספר ימים כדי לישון עליו. בהחלט יתכן שזו טכניקה שתעזור אם הילדה רגישה מאוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אם נצא מנקודת הנחה שאנחנו לא יכולים לפתור את כל מצבי חוסר האונים בעולם, אבל יכולים לפתור בעיית חוסר אונים כאשר היא קורית בתוך טיפול פסיכולוגי, בפרט כשהקשר הוא לא סימטרי, תסכים לחשוב על פתרונות? מדוע הטיפול המקובל בטראומה הוא בכלים פסיכולוגיים אם יש כאלה שזה לא מתאים להם ויש שיטות נוספות?

לירון שלום אינני יודע מדוע כל כך חשוב לך לקבל את הסכמתי או פתרונותי לכלים שאינם פסיכולוגיים. בחרתי במקצוע ודרך טיפול מסויימת כי אני מאמין בה. אני מוכן בהחלט לקבל דרכים אלטרנטיביות ומכבד אנשים שהפסיכולוגיה לא מדברת אליהם. אישית אינני מכיר דרכים אפקטיביות אחרות לטיפול בטראומה ואם יש לך רעיונות או שיטות ששמעת עליהן אשמח לשמוע. לגבי מצב הטיפול הפסיכולוגי, עצם העובדה שמטופל פונה לפסיכולוג ולא להיפך, יוצרת את חוסר הסמטריה. יש עוד מרכיבים רבים בסיטואציה שיוצרת זאת, לדוגמא, שהמטופל משלם על הטיפול, שצריך להתגמש ללוח הזמנים של הפסיכולוג ועוד. חוסר האונים שיכול להתעורר במסגרת הטיפול קשור בד"כ גם לחוויה מחוץ לחדר הטיפולים ולא עומד בפני עצמו. אם יש אפשרות לגעת בו במסגרת הטיפול ולשנות אותו, זה יכול להיות תהליך טיפולי מאוד חשוב. הפתרון הוא לא להתעלם מתחושת חוסר האונים אלא להתמודד איתה בטיפול עד שהיא תיעלם או תשתפר. זו לפחות דעתי. בברכה אורן

שלום, 1-ביקשתי את פתרונותיך לכלים שאינם פסיכולוגיים כי הנחתי שבתור מישהו שבחר במקצוע טיפולי, תהייה מוכן לענות לי. באמת פסיכולוגיה לא כל כך מדברת אלי, לפחות לא מהנקודה הנוקשה שפסיכולוגים לא מוכנים/לא יכולים להתגמש. אני לא שמעתי על שיטות אפקטיביות אחרות לטיפול בטראומה, פשוט הנחתי שאם מישהו מטפל בטראומה בשיטה פסיכולוגית, הוא לפחות שמע על שיטה אחרת. רעיון דווקא יש לי. למה להתחיל לטפל בטראומה שקורית לבן אדם בשיטה פסיכולוגית? למה לא לתת לו להתמודד עם הטראומה ולפנות לטיפול הפסיכולוגי כשירצה בכך?למה להסתכן בטראומה נוספת שיגרום לו הטיפול הפסיכולוגי? הרי מזה אי אפשר לצאת על ידי עוד טיפול פסיכולוגי-שזה גורם לעוד טראומה וכולי. למה לא לחכות עם זה לגיל של אחרי גיל ההתבגרות, כשהבן אדם יותר מגובש, לפני שמנחיתים עליו טיפול פסיכולוגי? לגבי מצב הטיפול הפסיכולוגי, בעינך זאת עובדה שמטופל פונה לפסיכולוג ולא להיפך. אתה לא מתייחס לעובדה שמטופל יכול להיות מופנה בעל כורחו לפסיכולוג, ושמשלמים בשבילו על הטיפול. פה כבר אין מטופל שרואה בפסיכולוג את מי שיעזור לו ומוכן לשלם בשביל זה. פה יש מטופל שמצפה שהפסיכולוג יעזור לו, פשוטו כמשמעו, ושמת לדעת לאן הפסיכולוג חותר בדבריו ובמה באמת הוא (הפסיכולוג) מסוגל לעזור לו. אם חוסר האונים שיכול להתעורר במסגרת הטיפול קשור בדר"כ גם לחוויה מחוץ לחדר הטיפולים, דבר שאני נוטה להסכים לו, משתמע שאין צורך שיווצר חוסר אונים במסגרת הטיפול, בגלל חוסר הסמטריה, בשעה שהוא קיים גם בחוויה שמחוץ לחדר הטיפולים. אם יש אפשרות לגעת בו במסגרת הטיפול , זה לא אומר שאפשר לשנות אותו, בפרט אם הטיפול הוא עוד מסגרת של חוסר אונים, ואז ההתמודדות איתו בחדר הטיפולים לא עוזרת, אלא אף מזיקה. 2-לא הבנתי עדיין למה מי שנמצא בבית חולים אחרי טראומה צריך לעבור איבחוני אישיות. אני יוצאת מנקודת הנחה שדיאגנוזה היא אבחון, ואני עדיין לא יודעת מה זאת פרוגנוזה. 3-איך אפשר להתמודד עם תחושת חוסר אונים בטיפול אם היא לא נעלמת ולא משתפרת אלא רק מוקצנת? לעניות דעתי הגיע הזמן שפסיכולוגים יפסיקו לראות בפסיכולוגיה ענף רפואי, כי בניגוד לרפואה, שמתעסקת עם כל אברי הגוף, שאין דבר יותר מוחשי ממנו, הפסיכולוגיה מתעסקת עם המודע והתת מודע, שהם שני רבדים של אותו דבר תיאורטי ואינדיווידואלי. לכן הגיע הזמן להפסיק לשלוח אנשים לטיפולים שכאלה מעמדה של פטרונות ופסבדו רפואה, ולהשאיר את זה לאנשים שמוכנים רוצים ויכולים לשלם בשביל זה, לא מתוך אפליה של עניים/עשירים אלא מתוך הכרה שזה שירות שנוי במחלוקת, שמי שמאוד רוצה יוכל להגיע אליו, בדומה לגולף, קריקט ודומיהם. מי שבכל זאת זקוקים לשירות הזה ולא מסוגלים לשלם עבורו, צריכים לקבל אותו , אבל בצורה פחות גורפת. כפי שאמרתי, רק אם הם זקוקים לו ולא אם הוחלט בשבילם שהם זקוקים לו. אני בטוחה שתתייחס לפסקה האחרונה במכתב זה, שבטח תקומם אותך , ולכן אודה לך אם תתייחס קודם כל לפסקאות הקודמות לה. בברכה, ליצוף

שלום לך אני בת 31 ומאוהבת בבחור כבר 3 שנים בהתחלה הקשר היה פורה מצידו ואף הציע לי נישואים ואחרי תקופה חזר בו. הבחור השלה אותי ניצל אותי כספית בגד בי ואף התעלל בי פיזית יש לי קושי רב לסיים הפרשה איתו אני לא מרוכזת בכלום ואף פוטרתי מעבודתי שכלכך חפצתי בה והשתדלתי לשכוח ולנסות להיות מרוכזת במשך היום כל חיי מתרכזים סביבו ובחרדה שאהיה בלעדיו אני מטופלתאצל פסיכולוג ומנסה להתמיד החלפתי בתקופה איתו 3 פסיכולוגים אבל לשכוח אותו קשה לי מידי המחשבה שיהיה עם אחרות למרות שבטוח כבר הוא מסתובב עם כמה .אני סובלת הבן אדם מירר את חיי אבל קשה לי מה לעשות??? תודה לך

אוסיף שגם בגלל הסבל הרב כל הגוף צובט לי ואני מבצעת אוסף של בדיקות כי הכאב ממש מתפשט לא נוח לי ממשפחתי שסובלים יחד איתי למרות שאני גרה לבד אבל הם מכירים את הטיפוס ולא התרשמו ממנו מהתחלה

סיוון שלום זו לא אהבה. זה רומן שלך עם עצמך על משהו שבהחלט היה שווה שתביני ותכירי כדי שתוכלי לשנות את עצמך ולשפר את איכות חייך והקשרים שלך בעתיד. נשמע שנקלעת לקשר הרסני ושהמצב הולך ומחמיר. אני בספק אם אוכל לעזור לך אחרי שהחלפת שלושה פסיכולוגים שונים ועדיין לא נפרדת מהבחור, אבל אני אנסה. אם אכן הוא התעלל בך פיזית ונפשית את צריכה לנתק ברגע זה כל קשר עימו ולעולם לא לשוב לדבר או לראות אותו. עליך להתמודד עם הפרידה הזו בעצמך ובהחלט כדאי להיות במסגרת פסיכולוגית כדי להבין איזה יצר הרס עצמי הביא אותך למצב הזה. זו המלצתי. עכשיו, ולא מחר. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

האם יש לך רשימה של רופאים שאתה יכול להמליץ עליהם בעניין טיפול בהפרעה כמו O.C.D ?

גלית שלום זו אחת התופעות הנפוצות ביותר ולכן כל פסיכיאטר אליו תפני יוכל לתת לך טיפול תרופתי מתאים. במקביל כדאי לפנות גם לטיפול פסיכולוגי. להלן קישור לאתר של הדסה המסביר על הבעיה: http://www.hadassah.org.il/hebrew/PUB/obses/1.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ברצוני לשאול מספר שאלות : א. האם קיימים גורמים נפשיים הקשורים למחלת האלצהיימר ב. האם לפסיכולוגיה יש דרך לעזור בטיפול במחלהואם כן מהי ומהם הדרכים לטיפול ג. האם ידוע לכם על תיפול תרופתי טבעי מומלץ לטיפול במחלה

שי שלום בנושא תרופות אינני יועץ, תוכל לחפש באינטרנט, למשל קישור רלוונטי בנושא: http://www.solgar.co.il/goldenyear/research2/alzheimer_vite.html אלצהיימר אינה נובעת מגורמים נפשיים ברמה הראשונית, אבל בהחלט יתכן שגורמים רגשיים מאיצים או מאטים את המחלה, למעשה כמו בכל מחלה אחרת ואף יותר. מומלץ לפנות לפסיכולוג שיקומי או רפואי הן עבור החולה עצמו, במיוחד בשלבים הראשונים של המחלה, והן עבור המשפחה. הטוב ביותר הוא להתייעץ עם גורמים וארגונים המתמחים בנושא ולהיעזר גם בקבוצות תמיכה. לדוגמא http://www.alz-il.net בברכה ד"ר אורן קפלן

בהיותי חולה בהפטיטיס C אינני יכולה ליטול את התרופות האנטי-דיכאונטיות אותן נטלתי עד כה (פריזמה) בגלל הנזק שהן עושות לכבד. בנוסף, לאחרונה צצו התקפי חרדה ואני אובדת עצות לגבי טיפול תרופתי לא-כימי לבעיותיי הנפשיות. מה עושים?

דורית שלום בתחום הטיפול התרופתי אינני יועץ ואני מציע שתפני לפורומים לרפואה בנושא. בכל מקרה אני לא חושב שזה נושא לייעוץ וירטואלי וכדאי לפנות קודם כל לרופא המטפל בך בנושא הפטיטיס ולפסיכיאטר מומחה. מאחר ואת מתמודדת עם מחלה מורכבת תופעות החרדה נובעות בוודאי לא מעט בשל המחלה עצמה. לכן כדאי לפנות לפסיכולוג שיקומי או רפואי לייעוץ. ברוב המרכזים הרפואיים יש פסיכולוגים כאלה ואם את מטופלת בבי"ח בררי אילו אפשרויות יש שם. טיפול פסיכולוגי קבוע עשוי לתת לך תמיכה וכלים להתמודד עם החרדה ללא תרופות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בן 38 ועדיין רווק .אני מאוד רוצה קשר אבל לא יודע למה לא הולך לי, הבדידות נמאסה עליי ,איך יוצאים מזה..??? ניסיתי טיפול פסכולוגי אבל לאחר מס' פגישות פשוט נמאס לי ראיתי שאני לא מתקדם,,חבל על הזמן והכסף,, היש פתרון באופק??

הבודד שלום למרות שהטיפול הפסיכולוגי הוא לדעתך בזבוז זמן וכסף החלטת לפנות לפורום לפסיכולוגיה קלינית לעצה. את כל הרעיונות לגבי מפגשי פנויים פנויות ומאגרי מידע למחפשי זוגיות אתה בוודאי מכיר. יש כמובן גם פורומים בנושא באינטרנט. נשאלת השאלה מה אתה יכול לעשות לגבי עולמך הפנימי ולא רק לגבי בירורים בעולם החיצוני, שעד כה לא העלו תוצאות. יתכן שהטיפול הפסיכולוגי אליו פנית לא היה מתאים, אבל לאחר 38 שנות רווקות בהחלט יש מקום לבירור רציני מה קורה שזה נתקע. אל תצפה לתוצאות מהירות מאחר וגם הבעיה איתה אתה מתמודד לא התחילה אתמול. אני חושב שתהליך כזה עשוי לעזור לך בטווח הארוך, אם תצליח להתמיד בו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני סובל מדכאון כבר מס' שנים, ולאחר מספר פגישות החליט הקב"ן להוריד לי פרופיל ל -45 עם סעיף נפשי (32615). מה זה אומר? מה מותר ומה אסור לי? אני מאוד חושש כי היתה לי אפשרות להשתחרר לגמרי. מצבי אינו טוב ואינני מתפקד כראוי.

יוסי שלום מה מותר ומה אסור אינו תלוי בפרופיל אלא במצבך הנפשי. חשוב שתהיה בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי ואנשי המקצוע יוכלו להנחות אותך בדיוק. אני מבין שהורדת הפרופיל היתה נקודה בה קלטת לפתע עד כמה מצבך התדרדר. זה בהחלט הזמן לטפל בדברים בצורה רצינית, הרי מה שקורה עם הצבא הוא רק תופעת לוואי לעניין עצמו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם. אני רוצה להתחיל טיפול פסיכולוגי ורוצה להמלצות. תודה מראש למי שימליץ לי על מטפל/ת וישלח את ההמלצה לדואר : [email protected] אז ככה א.בת 27 רוצה יעוץ מקצועי + טיפול דינאמי (התנתקתי ממעגל החברים הקרוב, לא מתפקדת בצורה מלאה, מדוכאת, קונפליקטים, חרדות...). ישנם פסיכולוגים שהם גם יועצים תעסוקתיים וגם מטפלים קליניים. אחד כזה מאוד יתאים לי ב.מאזור המרכז - קרית-אונו, רמת גן, גבעתיים, ת"א ג.מעדיפה אישה, אבל לא חייבים ד.מאד חשוב לי שיהיה פסיכולוג מוצלח כזה, "עם קבלות" אני נורא אשמח אם בהמלצה תכתבו קצת על המטפל - קצת רקע, מה שמעתם עליו וכו´ תודה רבה

עינת שלום אני לא בטוח שהשילוב הכרחי. מומחיות קלינית ותעסוקתית ביחד היא נדירה ועלולה להגביל לך את האפשרויות. יש בהחלט פסיכולוגים קליניים רבים שיוכלו לעזור לך גם בתחום הייעוץ המקצועי, במיוחד שנשמע שזה בכל זאת משני לבעיה המרכזית. אם תרצי שלחי אלי מייל ואמסור לך כמה שמות של פסיכולוגיות קליניות מומלצות באזור. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר שלום. הפעם כותבת אשתו של yp, אני רוצה להגיד לך שנורא קשה לי להמצא במחיצת בעלי בתק' זו. אינני יודעת כיצד לעזור לו, והאמת שהוא נורא מעצבן אותי כי הוא נכנס למן סגירות כזו.{אטימות כלפי הסביבה) ואז אני מנסה לנער אותו ולעצבן אותו ולגרום לו להתעורר מהמצב בו הוא נימצא, אני חוששת למעמדו בעבודה ובחברה ואינני יודעת מה לעשות כדי לנער אותו. בדרך כלל הוא אדם מאוד חיובי ומאוד מקובל בחברה, וכואב לי עליו. אמרתי לו שילך לטיפול מחדש. ונראה שהוא חושב להתמודד בעצמו. מה לעשות? ומה עלי לעשות? האם להציק לו? או שאניח לו לנפשו?? השאלות הן רבות, וכואב לי עליו מאוד. תודה על התיחסותך.

שלום מצד אחד בהחלט כדאי לתמוך בו. אני מבין את חששך שהוא יזניח או לא יתמודד בצורה נכונה עם הדברים, מה שיפגע בסופו של דבר בו ובמשפחה. מצד שני דווקא עכשיו הוא זקוק לתמיכה ואני בספק אם "להציק" לו היא הדרך הנכונה. צריך למצוא את שביל הזהב בין אדישות והתעלמות ממצוקתו לבין לנהל לו את חייו. כפי שכתבתי לו אני חושב שכדאי שיחזור לטיפול. במידה והוא אינו רוצה אי אפשר להכריח אותו ובכל מקרה הטיפול אז לא יהיה יעיל. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בת 23 וסטודנטית למקצוע תובעני וקשה, אני פוגשת את חברי שגם הוא סטודנט בסופי שבוע בלבד. השבועות שלי בלימודים קשים לי מאוד, בנוסף ללחץ הגדול של הלימודים אני מרגישה מאוד בודדה (אני לומדת רחוק מהבית). לעומת זאת, סופי השבוע שלי נהדרים, אני נמצאת כל הזמן עם חברי (אנחנו כבר 3 שנים יחד) ואנו נפגשים עם חברים שלנו. בכל מוצאי שבת כשאני צריכה לחזור ללימודים ולהפרד מחברי אני נתקפת דיכאון, אין מוצאי שבת שאני לא בוכה, אני מרגישה אומללה וחסרת אונים ומפחדת מהשבוע הקרב בלימודים. לפעמים אני לא יודעת מה קשה לי יותר, להפרד מחברי או לחזור ללימודים. אני חושבת ללכת לפסיכיאטר שיביא לי תרופות שיעזרו לי להעביר את מוצאי השבת האלה אך חברי חושב שזה מיותר ושאני לא צריכה "להתפנק" כהגדרתו. אציין שיש לי נטיה קלה לחרדות ובעבר נפגשתי עם פסיכולוגית. האם אני צריכה ללכת לפסיכיאטר או שזה כהגדרת חברי "פינוק"? תודה, נופר

נופר שלום הפניה לטיפול אינה פינוק מאחר ונובעת ממצוקה. יש לך התמודדות עם משהו אובייקטיבי שקשור ללחץ בעבודה, לבדידות ולגעגועים. אני בספק אם תרופות יעזרו לכך, והייתי ממליץ יותר על טיפול פסיכולוגי שיעזור לך לפתח הגנה טובה יותר מהדיכאון, למרות שאינני פוסל התייעצות עם פסיכיאטר. את היחידה שיכולה לקבוע האם יש או אין מקום לפנות לטיפול, ועצם הפניה לטיפול אינה אומרת דבר עליך או על אישיותך. אין סיבה שתמשיכי לסבול עם עצמך ויש לך לגיטימציה מלאה לקבל עזרה מקצועית. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מנסה לשכנע משהו קרוב שיתחיל טיפול כדי לעזור לו בבעיה התנהגותית שיש לו. איך מוצאים את המטפל הנכון?

שלום במידה ויש אנשים בסביבה שיודעים להמליץ זו הדרך הטובה ביותר. אם מדובר בטיפול דרך קופת חולים צריך לפנות לקופה ולברר אילו אפשרויות יש בסביבה שלכם. אפשר לפתוח דפי זהב ולראות מי מטפל בסביבה שלכם, להרים כמה טלפונים ולנסות להתרשם מי מתאים לטיפול בבעיה של החבר. אם מדובר באזור המרכז אשמח לנסות לעזור ולהפנות לאדם מתאים. בכל מקרה, חשוב שלאותו חבר יהיו מוטיבציה ורצון לטפל בעניין כיוון שאנשים שמגיעים רק בגלל שמישהו שלח אותם בד"כ נושרים מהר ולא משיגים את מטרת הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה

שלום, 1. אני בן 47 נשוי אב ל- 2 בנות חמודות, לפני מס' שנים עברתי התמוטטות כלכלית עד כדי מכירת ביתי, לפני כשנתיים לקיתי בפעם הראשונה בחרדה, היות ואני לאחר ניתוח מעקפים חשבתי בתחילה שזו בעיית לב, ופניתי לאיבחון קרדיולוגי רק שהתופעה חזרה ונשנתה הבנתי שאין זו בעית לב ופניתי לפסיכולגית לייעוץ ושם למדתי תרגילים העוזרים להפחית את החרדה ברגע שהיא מופיעה, בתקופה האחרונה החרדה חזרה ועימה תופעות של דיכאון קל דבר המפריע לתיפקוד היום יומי ולמשפחתי עיקר הבעיה היא בימי שבת וחג. 2. אני לא מבין את סיבת החרדה וממה היא נובעת כך שיש קושי בהתמודדות מול מצב שאיני מכיר את סיבתו. לפני הופעת החרדה הייתי טיפוס אופטימי. תודה yp

שלום חרדה היא תופעה שיכולה לחזור אחת לתקופה גם לאחר טיפול מוצלח. פעמים רבות אנשים רואים כישלון אישי בכך שיש להם חרדה או דיכאון. חלק חשוב בתהליך הטיפול הוא להכיר בכך שמדובר בתופעה שהיא טבעית בבסיסה שכן מדובר במנגנון הישרדות של הגוף בפני סכנות, ובהחלט יתכן שהוא יוצא מאיזון. לאנשים קל יותר לקבל שהלב בגד בהם והם זקוקים לניתוח מעקפים מאשר שנפשם בגדה בהם והם חווים התקף חרדה. ההגיון אומר שאולי זה צריך להיות הפוך. לכן חשוב שתקבל את עצמך ולא תחשוש כל כך מהחרדה שיכולה לבוא ולהעלם. אני ממליץ לך לחזור למספר פגישות לפסיכולוגית וסביר להניח שהיציאה מהחרדה הפעם תהיה קלה ומהירה בהרבה. במידת הצורך אפשר גם להיעזר בתרופות נוגדות חרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני בחור בן 26, מעוניין במידע על טיפול בפוביה חברתית חוץ מהטיפול בגהה ( אני מעוניין להתחיל בטיפול בהקדם האפשרי ובגהה זה לוקח זמן). מה מומלץ? מכון פסגות? משהו פרטי אחר? בתודה , א.ק.

א.ק. שלום בעיקרון כל מרפאה וגורם טיפולי עשוי להיות מתאים, הן במסגרת פרטית והן במסגרת ציבורית. פוביה חברתית היא תופעה מוכרת מאוד ואני לא חושב בטיפול במרפאה ספציפית הכרחי, אלא אם שמעת על מטפל מסויים שמתמחה בנושא ואתה רוצה להגיע אליו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אבקש טלפון של מכון פסגות בדחיפות!!! בנוסף לכך, אם למשהו יש מידע על הטיפול שם בפוביה חברתית, אשמח על כל פיסת מידע. בתודה ,א.ק.

5288171-03 ---שדרות חן 8 ת"א ----

שלום ד"ר קפלן, אני לא מנסה לכרות את הענף שעליו אתה יושב, אבל שאלתי כמי שהיה זמן רב בפסיכותרפיה וגם מוצא את עצמו קורא פורומים ואתרים כמו שלך, האם החיטוט העצמי הזה לא עלול להזיק? אני לא מתכוון לאיזו התמוטטות עצבים, אלא חלק גדול מהסובלים מבעיות נפשיות כאלו ואחרות הם בלאו הכי אגוצנטריים ועסוקים בעצמם יתר על המידה ושאלתי היא האם טיפול פסיכולוגי והתעניינות בפסיכולוגיה אינה מחזקת נטייה זו. תודה, החטטן

שלום כאשר אין בעיה אכן אין כל סיבה לפנות לטיפול פסיכולוגי. אני לא בעד טיפולים פסיכולוגיים כאיזה סוג של אופנה. מצד שני כאשר יש בעיה או התמודדות (בין אם היא ממוקדת ובין אם היא תופעה רחבה ולעיתים מעורפלת) והאדם אינו פותר אותה הרי הוא מוטרד ומרגיש מצוקה ואולי אף עושה בירור פנימי עם עצמו, עם ובלי הטיפול הפסיכולוגי. אין ספק שטיפול פסיכולוגי יוצר דרך מובנה יותר להתבוננות פנימית. אישית אינני רואה פוטנציאל לנזק בטיפול פסיכולוגי שנעשה ע"י איש מקצוע מוסמך ואם ישנו פוטנציאל כזה הוא נמוך בהרבה מהתועלת שעשויה לצמוח מההתמודדות הנפשית ושיפור איכות החיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אכן, יש צדק בכך שאין נזק ממשי, אבל מה עם הקושי להפרד? ושאלתי בעצם, מה עושים שנשארים בטיפול בגלל הקושי הזה בלבד?

היי איך אפשר לשאול מתבגר אם בכוונותיו להתאבד? למרות שגם אני חושבת ככה? תודה.

עדי שלום במידה ואת מזהה שהוא רציני בכוונותיו אפשר לשאול בצורה ישירה. במקרה כזה חבל על הזמן, כדאי לפעול מהר. אם זו רק תחושה שלך ואין לך ממש בסיס איתן לתחושה זו הייתי נוהג בהרבה יותר עדינות. מנסה לברר מה הוא מרגיש, עד כמה מיואש, ועוד. כאן דווקא הייתי נזהר לא להכניס לו רעיונות לראש. הכי חשוב ללוות אותו ולתת לו הרגשה וידיעה שיש לו אוזן קשבת בכל מצב. אפשר גם לומר ישירות שאם אי פעם יהיה בצרה או מבוי סתום שלפני שיפעל יבוא להתיייעץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

אבל לא קראת מה היא כתבה? היא אמרה שלה בעצמה יש מחשבות כאלו? לדעתי לא היא צריכה להשגיח על הצעיר ואולי בכלל היא גורמת לו להרגיש כך שלא במודע? אני חושב שצריך לעזור לה להתגבר על הבעיה ואז היא תהיה מוכשרת יותר לטפל בבעיה של בן גיל ההתבגרות.

ד"ר אורן שלום! שאלתי היא: האם ייתכן שאדם מספר שקרים ומאמין לכל מילה היוצאת מפיו? אחותי עשתה מספר דברים שהכעיסו את בני משפחתי וכולם ניתקו את הקשר איתה, אני החלטתי שלפחות אדם אחד צריך להשאר איתה בקשר(החלטה שנובעת מרחמיי כלפיה עקב הניתוק-וזאת למרות שגם אני כועסת עליה)ולכן לא ניתקתי קשר איתה. הבעיה היא שכאשר אני מדברת איתה על הנושא, היא אומרת דברים שיקריים בבטחון מלא, היא בטוחה שכולם נטפלים אליה ושהיא בסדר גמור וכל האחרים משקרים, זה לא המקרה היחיד בו היא משקרת ומאמינה לשקריה, זוהי דוגמא אחת מרבות. ובנוסף לכך, היא לא מסתדרת בשום מקום עבודה, כל כמה ימים היא מתחילה לעבוד במקום אחר ועוזבת(או שמעזיבים אותה) מסיבות אלו או אחרות- זה גורם לי לרחם עליה יותר ולחשוב שמשהו לא בסדר איתה.היא בטוחה שהיא בסדר גמור ושמקום העבודה לא בסדר- או האנשים שם. איך עלי להתנהג עם השקרים שלה? האם אני צריכה להעמיד פנים שאני מאמינה לה או להעמיד אותה על שקרייה? מדובר בבחורה בת 24 שנישאה לפני מספר חודשים(בעלה אומר שמצבה הנפשי קשה) תודה מראש על תשובתך אורנה

אורנה שלום אני לא יודע לענות מאחר ויש די הרבה אפשרויות. יתכן שהיא משקרת ביודעין אבל מסיבות שונות אינה מסוגלת להודות בשקר. פעמים רבות ההבדל בין מציאות אובייקטיבית לסובייקטיבית יכול להיות מאוד גדול. יתכן שהיא מפרשת דברים מסויימים בצורה שונה ממה שאת היית מפרש, או אולי ממה שכל בן אדם סביר היה מפרש. במקרה כזה יתכן שאינה מודעת אפילו למעשיה באופן מלא. הבעיה במצבים הללו שכדי לגלות באמת מי היא את עלולה לשלם מחיר יקר. את צריכה לשמור על עצמך בדרך כלשהי. בהחלט ניתן להיות איתה בקשר ולתמוך בה, אבל במקביל להיות עירנית ולא להסתבך בצעדים שיגרמו לסכסוך שלך עם משפחתך או בכיוון של אחותך להסתבך עם אחד השקרים. כדאי במיוחד להמנע ממעורבות כספית כלשהי. ברמה של תמיכה נפשית אינני רואה סיבה להפסיק את הקשר, וטוב שיש לפחות מישהו אחד במשפחה ששומר איתה על קשר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אודה לך אם תשיב לשאלה שלי שעדיין לא ענית עליה: http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=394524&t=394392

עדי שלום אכן לא ראיתי את שאלת ההמשך שלך. דיאגנוזה ופרוגנוזה בפסיכולוגיה בעייתיים הרבה יותר מאשר ברפואה קונבנציונלית ותלויה רבות בגישה הטיפולית. המונחים הללו שנויים במחלוקת כיוון שהם כל כך לא מדוייקים ויכולים למעשה להטעות אנשים רבים. לעיתים אין ממש דיאגנוזה או פרוגנוזה ולמעשה התהליך הטיפולי לאורך זמן יקבע מהי הדיאגנוזה ומהי הפרוגנוזה. עם זאת, אני לא מכיר פסיכולוגים שמסרבים לדבר עם המטופלים שלהם על הנושא הזה. בהחלט יתכן שלאחר זמן רב של טיפול הנושא עולה כחלק מהטיפול והפסיכולוג מרגיש שהעיסוק בנושא הוא סוג של בריחה או התחמקות מהתמודדות אחרת שקוראת בטיפול. במקרה כזה הוא גם יסביר בוודאי את עמדתו. אישית לא ניתקלתי מעולם במצב בו פסיכולוג מסרב לדבר על הנושאים הללו ואם מטופל פנה לפסיכולוג כדי לקבל חוות דעת אין כל הגיון למנוע זאת ממנו. אם נוצר מצב כזה צריך לדבר עם הפסיכולוג ולבקש ממנו דיאגנוזה ופרוגנוזה או לפחות הסבר מדוע הוא לא יכול לתת אותם. במידה ואין תקשורת טובה בין מטפל לפסיכולוג כדאי להפסיק את הטיפול ולעבור לאיש מקצוע אחר, בין אם סביב הנושא הנדון, או סביב כל נושא אחר. אני לא רואה את הבעיה כל כך בתחום החוק אלא בתחום היחסים של מטפל ומטופל. לא זכור לי כל מקרה בעבר שטופל חוקית בהקשר הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום בני מוגדר כנער PDD הוא אוחן כך בגיל 5 היום הוא בגי 14 .בעבר הוא גם הוגדר כהפראקטבי וקיבל ריטלין.השאלה שלי האם הכדורים הללו ממכרים ? ואם הם יעזרו להתרכז בלימודים.ושלו יהיו לו בעיות בריאותיות הכונה לתופעות לואי.ונקודת הפבטח נוספת הילד נולד עם מחלתMD מולד גנטי דבר שנודע לנו רק לפני 5 שנים תודה מראש על התשובה .

גבי שלום מאחר והפורום הזה עוסק בטיפול פסיכולוגי ולא בטיפול תרופתי אני מציע לפנות עם השאלה לאחד מהפורומים הרפואיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בחורה בת 27. משכילה, עובדת, נאה, חברותית. יש לי בעיה רצינית- אין לי חברות, ולא היה לי חבר רציני מעולם. כשאני אומרת אין לי חברות הכוונה היא שאין כאלה שהן טובות, יש ידידויות רבות, יש לי הרבה מכרות, יש לי שתי שותפות שאנחנו מסתדרות מצויין אבל הקשר המחבר הזה- הריקמה העדינה שנוצרת בין אנשים לאחר ההיכרות הראשונית לא קיימת אף פעם וגם אם נדמה שכן- זה מתפוגג. אותו כנ"ל לגבי בנים, היו חברויות אבל לא משהו שהותיר חותם בצד שלי או שלו. פעם התייעצתי עם מישהי פסיכולוגית בקשר לכך והיא אמרה שזה קשור לאיך שגדלתי, שאם אתה לא לומד ליצור קשר עמוק ומלא מהבית אז זה לא קיים, שאם זה לא היה קיים בבית- זה לא קיים גם בך. השאלה שלי היא האם זה פונקציה של משהו שאפשר לעבוד עליו כי זו בעיה סביבתית, כלומר ברגע שאלמד ליצור קשר עמוק עם מישהו- תיפתח הדרך לקשרים אחרים? או וזו כבר סברה שלי שכל עוד אני לא אוהבת את עצמי- אני לא אוהב ואהיה פתוחה לאחר? לגבי טיפול- אין לי כסף לכך ואני ברשימת המתנה לטיפול דרך קופת החולים- זה ייקח עוד מספר חודשים (בגלל המצב המרפאות עמוסות עוד יותר)וגם אז מדובר על פגישות מצומצמות. איך אני מתחילה לבד לעבוד על עצמי? בנוסף אני מאוד פגיעה, אם אני יוצאת עם מישהו, ואני מרגישה שהלכתי "רחוק מדיי" מבחינתי, כלומר מבחינה פיזית(התערטלות בלבד יכולה להיחשב רחוק מדיי...) אני מרגישה צורך לתשומת לב, לוודא שהוא רוצה בי, ואז אני מתחילה להיפגע משטויות, לעיתים לשבור את הכלים, לבקש הפסקה, לעיתים סתם יוצאת מפרופורציות אםבמודע ואם לא,... אני מודעת לזה שזה לא לעניין ושזה נובע מפגיעות יתר שלי , לעיתים אני מודעת לכך בזמן אמת... ועדיין לא יכולה להתנהג אחרת. נשמעת בעיה כבדה נכון? ובכל זאת, אפשר טיפ, שם של ספר שיטה או כל דבר, שיוכל לעזור לי ליצור קשר עמוק עם אנשים שיעזור לי להוציא את הריקנות האיומה הזו מתוכי. תודה לא חברה של אף אחד

לא חברה של... שלום את מדברת על תהליך המתרחש מאז ומתמיד. לכן אני לא חושב שיש פתרון מהיר למה שקורה לך מבפנים, וגם אם היה אני לא בטוח שהוא היה מתאים לך. לפעמים יש מזל ופתאום פוגשים אנשים שמאוד מתאימים, אבל פעמים רבות הכיוון הוא הפוך, כלומר, בהגעה לשלמות והשלמה עם מה שיש בפנים, מה שמאפשר מגע מסוג אחר עם החוץ. אני חושב שהפניה לטיפול פסיכולוגי עשויה לפתוח ערוץ חשיבה ופתרון. אני מקווה שהתור יגיע מהר. יש אפשרות אולי לנסות ולבדוק במרפאה נוספת, לא תמיד ההמתנה כל כך ארוכה. אני בספק אם חומר קריאה יעשה את זה, אבל בהחלט יכול להיות מועיל לקרוא ספרים שונים של פסיכולוגיה פופולרית, בעיקר אלה שיש בהם סיפורים על טיפולים ותהליכים. לדוגמא, ספרו של ד"ר יורם יובל סערת נפש וספריו השונים של יאלום שתורגמו לעברית. בנוסף אפשר לנסות ולהיכנס לקבוצות תמיכה או לפורומים באינטרנט ולהתחיל להתכתב ולדבר. זה תהליך שיכול ליצור שינוי כלשהו אם תתחברי למה שקורה שם. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי, מה שלומך? את מתארת בעייה שלטעמי, בטיפול פסיכולוגי, דרך בניית קשר יפה ומלא אמון עם המטפל או המטפלת, ניתן להכליל וללמוד איך ליצור קשרים עמוקים עם אחרים, עם חברים, עם חברות. אם בא לך לפרט יותר אז אולי אני אוכל להתייחס יותר.

הריון שהתחיל בשלישייה (ספונטני) ומטעמים בריאותיים בוצעה הפחתה ונולדו לי תאומים בלידה מוקדמת (כיום בני 3 חוד') שאלותיי הן: 1) מתי ואיך מספרים?

מירב שלום בשנים הקרובות הנושא אינו רלוונטי לשיחה. יתכן שבתחילת גיל בית הספר ילד מסוגל לקבל ולהתמודד עם סוג כזה של מידע. כדאי יהיה אולי להתייעץ באותה תקופה. עם זאת, יתכן שאת צריכה לעבד בעצמך את מה שקרה. את מתמודדת עם זה כיום ואולי מה שעובר לך בראש מקרין החוצה בלי קשר למה את מספרת או לא באופן מילולי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אמא לילד בן 6. בני נמצא מגיל מאוד צעיר בחברה נשית ומבוגרת, אמנם יש לו בבית אחים, אך הם גדולים ממנו בהרבה שנים ומתנכרים לו במידת מה, אביו מבלה זמן רב בעבודה. והוא מבלה הרבה איתי ואני אף לוקחת אותו איתי לחברותיי. כמו כן, הוא גדל ביישוב קטן, בו כל בני גילו, הן בנות.. כך שגם בגן וגם בחוגים הוא כמעט תמיד בן יחיד בין בנות בגילו... לכן, לדעתי, הוא מתנהג בצורה נשית מעט, אוהב לשחק בבובות, אוהב להתחפש לנשים וכו'... כמו כן, הוא בוגר מאד לגילו וחכם מאוד לגילו, ואף משתתף לעיתים בשיחות המבוגרים כשווה בין שווים. אני מודאגת, מה לעשות.?. האם לתת לזה להימשך, או שמא עלי לעשות משהו. לא נראה לי טבעי שבני יהיה בעיקר בין מבוגרים(בעיקר נשים) או בין בנות בגילו... ויבלה רק מעט עם בנים גדולים, קטנים ממנו.... מה יכולות להיות ההשפעות הפסיכולוגיות על בני לכשיגדל?? אני מאוד מודאגת... תודה על זמנך, דינה

דינה שלום את מתארת מצב שבו הסביבה הטבעית של הילד היא בנות. אני לא חושב שאפשר לדעת מה בדיוק תהיה ההשפעה של הדבר, אבל מאחר ואת מודאגת יש אפשרות ליצור עבורו גם מצבים חברתיים של בנים דרך חוגים או פעילויות חברתיות אחרות. קשה לשנות את הסביבה הטבעית אבל אפשר לנסות לשנות את המינון של הבילוי עם מבוגרים. כמו כן יש אולי מקום לחשוב איך משנים את הדינמיקה המשפחתית שמכל מה שתיארת ניראת לי הסיפור החשוב באמת, הקשר בין האחים והאב אל הילד. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי חבר כבר שנתיים לפני כמה זמן הייתה בינינו שיחה מאד מאד עמוקה שבה הוא סיפר לי בעומק על ילדותו מה שהוא סיפר גרם לי לחשוב על המשך הקשר בינינו הסיפור הוא שכשהיה ילד עבר איזושהי חוויה מינית עם קרוב מישפחה לא ברור אם זה היה מכוח או מסקרנו לא קיבלתי את הרושם שהיה זה בכוח ולא ברור מה הן ההשלכות של העובדה כי לא סירב אם ביכלל יש כאלו לאחר זמן מה כשהיה גדול יותר אולי אפילו בגיל העשרה הוא ניסה לקיים יחסי מין עם אחותו הצעירה ממנו (ממש צעירה) המיקרה הודחק ואינו זוכר אם קרה יותר מפעם אחת מאז לא דיברנו על זה והוא ביקש כי לא נעלה את הדבר בנוסף לפני תקופה מסוימת הוא יזם חווי המינית עם בחור שבעקבות מקרה זה הוא סגר עם עצמו את הסקרנות ואת השאלה אם קיימת אצלו משיכה מינית לבחורים - וטוען שלא האם יש קשר ? הוא לא מעוניין ללכת לטיפול לברר את הנושא האם צריך לפנות לאחותו ולוודא כי אין לה זיכרון מאותו מיקרה? מה עושים? האם יכול להיות שזהותו המינית איננה ברורה? האם יכול להיות שבעתיד במידה ונמסד את יחסינו תהיה סכנה לילדנו?

בילי שלום הכותרת של הודעתך היא על בחור שחשף את עצמו. בחרת במונח מאוד מרוחק וכנראה שאת מרגישה קושי כעת להביע רגש של קרבה או הזדהות עם בן זוגך. אני לא יודע לומר לך מהי משמעות הסיפור שתיאר והאם באמת מדובר במשהו סגור או לא. סביר להניח שהוא המפתח לידע הזה. עלה משהו משמעותי בינכם ונשמע שלמרות שהוא רואה בזה "סוף סיפור" אצל זה פתח משהו שאינך יודעת כיצד להתמודד איתו. זה מסוג הדברים שיש מקום לעבד ביחד בזוגיות ואולי אפילו להיעזר ביועץ זוגי. הוא לא צריך בהכרח ללכת לטיפול כדי לטפל בבעיות שתיאר, אלא כדי להתמודד בזוגיות עם המידע שמסר. בסופו של דבר היה לו צורך לשתף אותך כך שיש לו חלק בענין. אני לא חושב שלפחות בשלב הזה צריך להוציא את הסיפור לכיוון אחותו או לכל מקום חיצוני אחר לקשר, צריך לנסות להתמודד קודם כל עם משמעותיות העניין בינכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על התשובה איך ולאן עלינו לפנות על מנת לפנות ייעוץ?

בחור יקר, לפי דעתי חבר שלך זקוק כהתחלה לאוזן קשבת, עוד לפני המסקנות תדרוש את מלוא הפרטים. תנסה לעזור לו, בשביל זה יש חברים. לטוב ולרע.

משהו מוזר לי בכל ההתכתבות הזאת... אף אחד לא מתיחס לגילויי העריות שצוינו פה, ולעובדה שאותו בחור ניצל (או חושב שניצל) מינית את אחותו המאוד קטנה (כפי שציינת)! את לא חושבת שבחור כזה יכול להיות מסוכן גם לך? ברור שהוא צריך טיפול, אבל לא ברור לי למה את נשארת איתו אחרי שידוע לך מה הוא עשה לאחותו...? אם את אוהבת אותו עד כדי כך, שניכם צריכים מהר ללכת לטיפול!!! גם הוא לבד, וגם טיפול זוגי אם את חושבת שאת רוצה למסד את הקשר... בהצלחה..............!

האם החוק לזכויות החולה על סעיפיו השונים חל רק על טיפול רפואי או גם על טיפול פסיכולוגי?

עדי שלום יש חוקים שונים שנוגעים לטיפול הפסיכולוגי, לדוגמא, חוק הפסיכולוגים. סעיפים שונים בחוק זכויות החולה רלוונטיים לטיפול הפסיכולוגי, בעיקר בהקשר לטיפול בשירות הציבורי, לדוגמא, נגישות לתיק הרפואי. תוכל בוודאי להתייעץ יותר לעומק בפורום למשפט ורפואה (רשלנות רפואית) באתר זה. http://doctors.co.il/forums/list.php?f=17 בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן אני קראתי את החוק http://www.doctors.co.il/law/article/17 החוק אגב לא מוגבל רק לסקטור הציבורי (לא מוזכר שם כזה דבר). לעצם העניין: פרק ד' 13 מדבר על הסכמה מדעת לטיפול רפואי שבו המטפל חייב למסור למטופל מידע רב כולל הדיאגנוזה והפרוגנוזה של המטופל ועוד דברים נוספים רבים. אני יודע שפסיכולוגים בפועל לא מוסרים למטופלים שלהם את המידע הנ"ל ולא מוכנים בכלל לדון איתם על הנושאים האלה. האם פסיכולוג קליני שמסרב למסור למטופל שלו את הדיאגנוזה, הפרוגנוזה ושאר המידע המוזכר למעשה עובר על החוק? מה אפשר לעשות בנידון בכזה מצב? אני מצפה לתשובה רצינית בברכה עדי

בני בן שנה וחצי בדיוק, קיבלתי עליו המון מחמאות מאנשי חינוך לגבי התפתחותו השכלית. היום הוא עשה משהו שהדהים אותי - יצאנו לטייל בשכונה והחזקתי את המפתחות של ביתי, הוא לקחת את המפתחות כשעברנו ליד ביתם של השכנים, ניגש לתיבת הדואר שלהם הנעולה במנעול פנימי (על התיבה יש את העיגול של המנעול) וניסה לפתוח אותה כשהוא מושיט את המפתח למנעול, חשבתי שזה מקרה כי זה נראה לי לא הגיוני שהוא מבין שזה מנעול (הוא אף פעם לא שיחק עם מנעול כלשהו) ושפותחים אותו עם מפתח, חזרתי לביתי הבאתי את מצלמת הוידיאו ושוב הוא לקח את המפתחות, הושיט את אחד המפתחות בדיוק למנעול וניסה לפתוח את המנעול. האם זה לא מדהים? היות ואנשי חינוך מתפעלים מאד מיכולותיו השכליות ומיכולת הלימוד המדהימה שלו האם לדעתך יש לפתח אותו במיוחד? כיצד? יש גנים מיוחדים? פעילות בבית? הוא עדיין איתי בבית.(הארכתי את חופשת הלידה עד עכשיו)

את מתלהבת מהעניין ויוצאת מגדרך בלי שום פרופורציות. ביתי בת השנה וחצי עשתה את הנסיונות הללו וגם יותר מתוחכמים מאלה כבר מזמן. זה לא מראה כלום מלבד היכולת לקשר בין השניים- BIG DEAL

תמר שלום השאלה של פיתוח מיומנויות וכישורים אינה פשוטה. יש אנשי מקצוע שתומכים בפיתוח מחוננות בכל מיני דרכים, אחרים טוענים שזה מזיק ויוצר ציפיות גדולות מדי מהילד. אישית אני תומך יותר בגרסה השניה. אני חושב שחשוב לתת העשרה וגירויים לילדים אבל אני חושב שלא בריא ליצור בהם הרגשה שהם יוצאי דופן, אפיל שמדובר לכאורה בדבר חיובי. הדבר נוטע בהם צורך להוכיח את עצמם כל הזמן, ויכול גם לפגוע בסופו של דבר. אני מציע לך להנות מהילד ומיכולותיו, לשחק ולבלות איתו, והוא כבר יתפתח בצורה טובה. אין צורך בגן או חוגים מיוחדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום! בני בן 3 , ילד יחיד שובב ומפונק.(ככה אומרים). הגננת מתלוננת עליו בגן שהוא מרביץ לילדים חוטף להם את המשחקים כשהם משחקים, אומר "לא רוצה" וכשזה לא מוצא חן בעיניו הוא נזרק לרצפה ובוכה. ניסינו לדבר איתו מספר פעמים הוט הבטיח שיהיה ילד טוב אך כעבור מספר ימים מגיעות שוב תלונות מהגגנת. היא ממליצה שאנו הוריו נפנה לפסיכולוג של העיריה לשיחה. מה אפשר לעשות ? בתודה אמא מודאגת

רותי שלום שיחות בגיל הזה לא בהכרח מספיקות, צריך לנסות להבין מה מניע אותו, הבטחותיו לא יכולות כנראה להספיק. בהחלט כדאי לטפל בעניין בראש ובראשונה עבור הילד שבוודאי לא נהנה להרגיש את עצמו שונה ותוקפן. אני לא רואה סיבה מדוע לא לנצל את שירותי העיריה המוצעים לכם ללא תשלום ולהיפגש עם הפסיכולוגית. בברכה ד"ר אורן קפלן

תנו לו טטריס, הוא יהיה עסוק מדי בשביל כל דבר אחר.

שלום רב, השאלה היא יותר בתחום הסקסולוגיה: האם קיים תכשיר הגורם להעלאת הליבידו (החשק) הנשי? תודה.

זה אפילו לא שייך לפורום סקסולגיה, אלא סתם לפורום סקס, כנראה. כנסי לאחד מהאתרים שמתעסק במכירה של - איך נקרא לזה? - אביזרי סקס ותבררי שם.

שלום אני מציע לפנות לפורום סקסולוגיה באתר זה http://doctors.co.il/forums/list.php?f=76 בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב ! אני בן 25 ואתמול עבר עליי משהו פתאום התחיל לי רעד ברגליים ותחושת רעב כמו כן תחושת איבוד שליטה עצבנות .כמו כן יש לי לאחרונה מחשבות חוזרות ונישנות בעלות תוכן מפחיד לרב כגון מוות .קיום.מחלות .וזה גוזל ממני זמן אני חושב על זה בצורה מוגזמת זה ממש מעיק אני לא יודע מה עובר עליי .אם תוכל לתת לי כיוון מה עובר עליי אני אודה לך ! בתודה מראש

בובי שלום אני לא יכול כמובן לומר מה קורה לך ללא היכרות, אבל יתכן שמדובר בהתקף חרדה ו/או מחשבות טורדניות. נסה לקרוא את המאמר הבא ובדוק האם משהו מהתיאורים בו מתאימים לך. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום המליצו לי על מטפלת ודברי איתה בטלפון והיא נשמעה לי ממש בסדר וקבענו ובסוף השיחה הסבירה לי איך להגיע וכשמסרה לי את שם משפחתה התברר לי שהיא נשואה למישהו שלמד איתי באוניברסיטה האם יש סיכוי שאחשף לו בזמן שאגיע לטיפול? האם יש סיכוי שהיא תספר לו , כי מן הסתם היא תגלה מהר שלמדנו ביחד ואנו מאותו תחום. האם יש סיכוי שהוא יגלה וזה ידלוף ועלול לפגוע בי או שאני יכול להרגיש בטוח ולנסות ללכת אליה? תודה

עד כמה שידוע לי, חלק מהמקצוע הינו שמירה על סודיות. הרי לא מדובר פה במכר שהיא פוגשת, אלא במישהו שבא לטיפול. אם היא פסיכולוגית מקצועית ואתית, היא לא תספר לאף אחד. גם לא לבעלה. בהצלחה לילך

דן שלום אני מתקשה לתת לך תשובה חד משמעית. השאלה אינה רק תיאורטית האם יש סיכוי שהדבר יתגלה לעמיתך ללימודים, אלא ההרגשה שלך שתלווה אותך בטיפול שיש סיכוי שזה יתגלה. יתכן שהדבר חסר משמעות ואז באמת לא כדאי לשנות דבר. מצד שני, אם באמת מפריעה לך האפשרות שאותו אדם יגלה זאת הייתי שוקל החלפת מטפלת במיוחד מאחר ועדיין לא נפגשתם. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על התשובה זה לא כזה פשוט, כי היא עונה על מספר קרטריונים שחשובים לי אצל מטפלת ולכן לא רוצה לוותר סתם כך חשוב לי מאוד שלא יתגלה הדבר וחשוב לי לדעת האם באופן מעשי יש סיכוי סביר שהיא תעבור על כללי האתיקה ותגלה לו לגבי ההרגשה שלי, אני מתכוון לספר לה בפגישה הראשונה ולדבר איתה על זה ועל שזה מציק לי ובהנחה שהיא תדבר איתי ותגיד לי שאף אחד לא יודע מה מה אתה ממליץ לי? אתה חושב שרוב הפסיכולוגיות לא היו מספרות לבן זוגן?

שלום! לפני כחצי שנה התחלתי לאכול שוקולד בצורה מוגזמת. כיום השוקולד הוא פשוט חלק מחיי...אני מרגישה שאני "חייבת" שוקולד. אם אני לא מקבלת את המנה המתוקה קשה לי להתרכז ואני נהיית עצבנית ועייפה... זה בא לידי ביטוי במיוחד כשאני בתקופת לימודים. אבי הוא מדען והוא אמר שזה כנראה תקופה וכי זה נובע מחוסר סרוטונין במוח. מהי דעתך? האם יש לך פתרון להציע? (כבר ניסיתי שוקולד חרובים וכמו כן, ניסיתי לצמצם בכמויות...) בתודה, טל

טל, תעיפי אותו מהבית ותחליפי לחטיפים על בסיס גרנולה. עדי

טל שלום חווית אכילה יכולה לעיתים להיות דומה להתמכרות שכן ההפסקה גורמת לתופעות הדומות לתסמונת גמילה. צריך להבין שעצבנות ועייפות הן תופעות נפשיות ואוכל ושוקולד במיוחד אכן יכול להרגיע, הן בשל סיבות פזיולוגיות אובייקטיביות והן בשל הרגל שזה מה שמרגיע מאז ימי הינקות. העניין הוא להתמודד עם הלחצים ולא עם השוקולד. אם תלמדי שיטות נוספות להרגעה תוכלי לוותר ביתר קלות על האוכל. כיום כאת באמת שוקלת את הרע לעומת הטוב, את מעדיפה כנראה לאכול שוקולד ולהירגע מאשר להפסיק. תחליפים בהחלט באים בחשבון אבל הכל בסופו של דבר יהיה קשור לכוח הרצון ואיכות התחליף שתתני, בעיקר ברמה הנפשית. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי תינוקת בת שנה ושבעה חודשים. הורי גרים רחוק ממני ואינני מקבלת עזרה בגידול שלה אלא רק מבעלי שעובד רוב שעות היום. בנוסף, כוחותי הנפשיים אינם הצד החזק שלי ואני נשברת די בקלות. אני נשברת רק כאשר בעלי בבית ולעיתים ממש מתמוטטת. אני בוכה מאוד וכואבת וישנם רגעים שביתי רואה זאת. אני ממש נהרסת מבפנים. אחר כך כמובן אני מצטערת שהיא ראתה אותי כך וחושבת איזו דרך היא הטובה ביותר כדי להשכיח זאת ממנה. אני מרגישה שלפעמים היא כועסת עלי ואחר כך זה כמובן עובר לה. אני לא רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי מאחר וכבר ידעתי משברים בחיי ולמדתי שזה עניין של תקופות ומי שיכול לעזור לי להתגבר זה רק אני בעצמי בעזרתו של בעלי, וזה מטופל. אני רוצה לדעת ובכנות מה הן ההשלכות של מקרים כאלה על ביתי. האם כדאי לדבר איתה אחר כך ולהסביר לה שגם לאמא מותר לבכות. למרות שהיא קטנה היא מאוד בוגרת, מקשיבה ומבינה. חשוב לי שהיא לא תפגע מהעניין. כיצד יש לפתור את הדברים מולה? בברכה ובתודה, יעל

חמודה, ילדים יודעים הכול ואם את מרגישה צורך לבכות לידה-תבכי. עדי

יעל שלום בסופו של דבר זה עניין של מידה. אם את במצב נפשי לא טוב כיום את צריכה לפנות לטיפול בראש ובראשונה עבורך. גם אם מדובר על תקופה חולפת שבאה מדי פעם אין סיבה לא לטפל בזה. כדאי גם לבדוק עם איש מקצוע אם אין כאן תופעה של דיכאון ואולי יש גם צורך בטיפול בתרופות נוגדות דיכאון שיוכלו לעזור לך. לבכות מדי פעם ליד ביתך אין בזה רע. אבל אם מדובר במשהו קבוע וזו האוירה שהיא גדלה בה יש בזה בהחלט בעיה. נראה לי שטיפול עשוי לתת לך תמיכה מעבר להתמודדות המקומית עם המשבר במיוחד במצב הנוכחי בו גורמי התמיכה בך בסביבה כל כך מעטים. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי תאומות בנות שנה וחמישה חודשים הן ישנות באותו חדר ואחת מהן לא מוכנה לישון במיטתה וצועקת כל לילה ואנחנו כהורים לא רוצים שהיא תעיר את התאומה השניה ולוקחים אותה למיטתנו ושם היא נרגעת וישנה כל הלילה. המצב הגיע לידי כך שכל לילה היא ישנה איתנו. זהו מצב שמאוד מאוד מפריע לנו וגורם לנו לתיסכול מה אפשר לעשות

כלנית שלום אני מתאר לעצמי שגם את מבינה שזה מעגל סגור שרק מלבה את עצמו ומעביר מסר לא נכון לשתי הבנות ובסופו של דבר פוגע בכם ובשתיהן. יש צורך להחזיר את הילדה למיטה שלה ולאחותה, גם במחיר של רעש והתעוררות בלילה. צריך להסביר, לעשות הכל ברגישות, אבל להיות נחרצים מאוד בלי שום ויתור נוסף. יש מומחה לשינת ילדים שמציע שבמצבים כאלה אחד ההורים יישן עם הילד בחדר למספר ימים. מסתבר שזה עוזר ברוב המקרים להקל על המצב, ויותר קל לצאת מחדר הילדים מאשר לצאת מחדר ההורים. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום לאחר כמעט 3 שנים אצל רופא קיבלתי סוף סוף את האבחנה bipolar dis most recent epis hypoman-y12257 האירוע היחיד שחויתי ועונה לפי הביוגרפיה שלי להפרעה נפשית הוא אירוע דיכאוני חד קוטבי חד פעמי. אם אנחנו מדברים על הפרעה נפשית הרי מדובר בהפרעה נפשית שאני לא יודע מה הסממנים של סבל נפשי שכרוכים בה. לדבר על הפרעה ללא סממנים של סבל זה לדבר על מסעדה ללא אוכל. מוזר לא ?

שאול שלום נשמע שלמרות שציפית זמן רב לאבחנה, אינך שבע רצון ממנה ואולי אתה צריך לבקש מהרופא שאבחן אותך להסביר לך במה מדובר ומה שיקוליו. פעמים רבות עדיף להישאר עם אי הוודאות של האבחנה מאשר לקבל אבחנה שגויה. יש מצבים בהם למעשה אין אבחנה חד משמעתית, ורק הזמן שחולף מספר איזוהי האבחנה הנכונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא חי בגהינום מספר חודשים הספיקו לי.

ברצוני לדעת כיצד ניתן לאבחן תסמונת זו גם אצל גברים בוגרים יותר, לעומת הכתבה בה דובר על ילדים. ושאלתי היא האם הפיתרון הינו רק בתרופות או ניתן גם לפתור בעיה זו גם בשיחות.

היי, ניתן לאבחן הפרעה זו גם אצל מבוגרים. לגבי התרופות- תלוי עד כמה בעיית הקשב היפראקטיביות היא חמורה . ניתן לשלב עם שיחות. קודם כל, אבחון:). מעבר לזה,אני ממליצה לך לפנות לפורום קהילות..הורים. שם ישנו מומחה בליקויי למידה ואבחון שלהם.

שלום אני מצטרף לדברי הלוחמת. כיום מקובל לאבחן מבוגרים ל ADHD במקומות רבים אשר בעבר אבחנו רק ילדים. הטיפול מומלץ לפי הממצאים, צריך לזכור שזו תופעה רחבה מאוד ויש הבדלים עצומים בין אנשים שונים שלכאורה מאובחנים עם אותה הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום, אני מקווה כי קיבלת את האימייל האחרון ששלחתי לך, כתשובה לתשובתך השלילית באשר לבקשה. אני אשמח אם תוכל להשיב לי לאימייל, האם יש באפשרותך ליצור קשר עם גורם פסיכולוגי שמכיר את הצבא, ע"מ שיוכל לתת סיוע בפורום המדובר. בתודה מראש, אלון

אלון שלום הנושא בטיפול ואני מקווה שתהיה לי תשובה עבורך בקרוב. אני מעדיף שהתכתבותינו תעשה במייל ולא על גבי הפורום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אח גדול -התכוונתי לכללים ולנהלים ולמי שקבע אותם. סמכויות נרחבות יש בשירות הציבורי(וגם הפרטי-אם כי אולי רק אם הם בשירות התחום הציבורי) בתחום הפסיכולוגיה כפי שיש בתחום העבודה הסוציאלית, זה לא ברור? וזה לא בהכרח טוב, כפי שזה לא בהכרח טוב בתחום העבודה הסוציאלית. העולם שאני מכירה אמור להיות אידאלי, אז מה, הוא כזה? אז אין פתרונות למצבים הלא אידאלים שנוצרים? מה ההבדל בין פתרונות הולמים לפתרונות שאינם הולמים? למה טיפול בטראומה במסגרת האזרחית (משרד העבודה/ביטוח לאומי) נעשה בשיטות כן פסיכולוגיות, בשעה שהן לא מקובלות בצבא לנפגעי הלם קרב? המטופלים הם לא אנשים בשני המקרים? אם העניין בטראומה הוא שהיא לא תהייה חודרנית ולא תפריע לתפקוד היומיומי, אז למה בכלל טיפול דינאמי הוא אופציה בשעה שהוא כן מפריע לתפקוד היומיומי ובהיותו חודרני? הטיפול הדינאמי לבדו עלול לגרום לנפגעי הלם. המטרה שאני רוצה להגיע אליה ושעליה אני רוצה להתייעץ היא: איך אפשר לצמצם סמכויות של עובדים סוציאליים , ובעיקר איך אפשר לצמצם סמכויות של פסיכולוגים? האם לא הוגן לשתף מטופל במסקנות שכותב לעצמו הפסיכולוג? האם המעבר החד בין סוגי פסיכולוגים השונים לא יכול לגרום נזק /לפספס את מטרת הטיפול? איך קטין/חסר אונים/סתם טיפשון יכול להתלונן על נזק נפשי שגורם/גרם לו המטפל /הטיפול הפסיכולוגי, בשעה שלא יכול היה להפסיק אותו מרצונו? מי יכול לתת לי תשובה בשעה שאתה לא בטוח שיש לך אותה? אתה לא מייצג פסיכולוגים, אתה לא מכיר כאלה בשירות הציבורי ובוודאי שלא בפרטי ואין לך פתרון הולם להציע למצב שהפסיכולוגיה לא עוזרת לאנשים במצוקה . אתה פסיכולוג , נכון? אז איך זה יכול להיות? דוגמא : נניח שפסיכולוג המליץ על טיפול פסיכולוגי ועובד סוציאלי (בעל סמכות) אימץ את ההמלצה, ומטופל עם טראומה נשלח לטיפול דינמי ומצוקתו הוחרפה. זאת לעומת חבר שלושיותר גדול ממנו והיה נפגע הלם קרב וקיבל טיפול שונה לחלוטין. אני יודעת שאתה חסיד של הטיפול הפסיכולוגי לסוגיו השונים, אבל: לא ראוי להגביל אותו לגיל 18 או 21 או באופן אחר , בדומה לשתיה חריפה שנמכרת בהגבלה, בידיעה שהיא יכולה לגרום נזק? ישנם בטח דברים נוספים, אבל אני לא נוהגת להחזיק יותר מדי דברים בראש שלי באותו זמן.

ליצוף שלום לא הבנתי את הכותרת. אישית אני לא מאמין בקיום נזקים לטיפול הפסיכולוגי מעבר לנזק שכל קשר בינאישי יכול לגרום כאשר הוא לא מוצלח. כמו כן אינני רואה אילו סמכויות בדיוק אני נושא כפסיכולוג כאשר אני מטפל במישהו. יש דיאלוג, קשר דו כיווני (למרות שאינו סמטרי), ואם זה לא מתאים, הוא בוודאי יאמר זאת ויעזוב. מה היה בטיפול שלך שלא איפשר לך להגיד פשוט שלום ולא לחזור יותר? ואיך בכל זאת הסתיים הטיפול? אכן אין לי פתרון לבעיה שאת מציגה ולצערי אנשים במצבי חוסר אונים נמצאים בבעיה שהיא מובנה בתוך המצב הזה. ההבדל ביננו הוא שאת רואה את זה ממוקד בפסיכולוגיה ואני סבור שאלו מצבי חיים שיכולים לקרות גם עם הפסיכולוג, וקורים בכל מקום. לא שזה טוב, אבל ראיה כזו מאפשר לחשוב למשל על פתרונות כמו קבוצות וארגוני תמיכה לאנשים באשר הם. אגב, קיימים כאלה רבים גם היום. ילד חסר אונים שעבר התעללות יכול לפנות לגורמים בבית הספר לעזרה, ואלו מפעילים פקידת סעד וגורמי חוק שונים לטיפול בבעיות והזנחה אם עלו כאלה. הטיפול בטראומה אינו שונה בצבא ובאזרחות. בסך הכל השבתי לך אילו שיטות נוספות אפשר להפעיל למי שלא רוצה טיפול פסיכולוגי. הטיפול המקובל הוא בכלים פסיכולוגיים. אורן

שלום הסבר של הכותרת הקודמת: שלחתי את ההודעה פעמיים נוספות בנוסחים אחרים אבל הם לא התקבלו. ולענייננו: אתה מכיר בנזק שכל קשר בינאישי יכול לגרום כאשר הוא לא מוצלח, אתה מכיר בזה שהקשר (הדיאלוג) הדו כיווני מטופל - פסיכולוג אינו סימטרי, ועדיין אתה לא מאמין בקיום נזקים בטיפול פסיכולוגי? קשה לי באמת לראות בעיני רוחי פסיכולוג , שנמצא עם המטופל שלושת רבעי שעה בלבד, ומנתח עד דק כל תחושה שלו, מאמין בנזק שהוא משאיר אחריו. הוא לא יאמין , והמטופל יהיה מדופרס עד הפעם הבאה. לא דיברתי על סמכויות שאתה באופן אישי נושא כפסיכולוג כאשר אתה מטפל במישהו. לפסיכולוג יש סמכויות כשהוא עובד עם עובדים סוציאליים ונמצא רמה אחת מעליהם, כשהוא מקבל אליו מטופל שנשלח אליו לא מרצונו השלם,שצריך להגיד לפסיכולוג דברים ולצפות שהם יקלטו באוזניו (של הפסיכולוג). יש לפסיכולוג סמכות גם במצבים שהוא כותב חוות דעת על המטופל, או כשהוא (הפסיכולוג) מדבר עם הוריו,מוריו,מטפליו,רופאיו של המטופל המסכן שלו, כי דעתו של הפסיכולוג יותר נחשבת. בטיפולים שלי אמרתי לפעמים שלום ולא חזרתי יותר, אלא שתמיד חזרתי בעידוד של אמא שלי, כי זה גם היה חשוב שאני אלך לטיפול פסיכולוגי בשביל שיהיו קבלות שאני בטיפול, וגם כי היא אולי חשבה שזה יכול לעזור לי בהסתגלות, כי גם עברנו דירה והיו לי המון שינויים בחיים. בסוף הייתי 6 שנים בהפסקות ביחידה פסיכולוגית שיקומית. כל הטיפולים האלה די אמללו אותי , ומישהו שהיה חבר שלי, ונחשב מאוד "בסדר" שמע את הסיפור שלי ותמך בזה שאני אעזוב אותם וכך קיבלתי כוחות לעשות את זה. גם החלפתי מתישהו את הפסיכולוג שנתנו לי שם שהיה מאוד פסיכולוגי וגם היה גבר והיתה לי לפעמים בעיה עם זה בבעיות מסויימות שלי בחיים, בפסיכולוגית עם גישה יותר קלילה. המקום הזה גם היה אמור לשקם אותי ולהכניס אותי לעולם העבודה, אלא שהייתי בו מהתיכון, הם לא עשו את זה כל כך טוב כי הם איבחנו אותי בצורה לא נכונה, ובקיצור הפסדתי הרבה משנות נעוריי,איבדתי אמון ביכולת של בני אדם לאבחן/לנתח/לטפל בנפש של אדם אחר וגיליתי שטיפול פסיכולוגי זה לא בהכרח דבר טוב גם ברמה הקונקרטית ולא רק בהתייחסות למקרה האישי והאומלל שלי, אלא שגם אנשים שמכירים בכך לא מוצאים לנכון לעשות משהו נגד זה ומקבלים את את זה כעובדה, כמו סופות טרופיות הרסניות שאין מה לעשות נגדן. עכשיו אתה אומר שהטיפול בטראומה אינו שונה בצבא ובאזרחות. תרשה לי לצטט אותך: "הטיפול בטראומה בשיטות לא פסיכולוגיות מתמקד בד"כ בהחזרת אנשים לתפקוד רגיל בחיי היומיום מבלי שהטראומה תפגע בתפקודם השוטף . אפשר להשתמש בספורט ופעילות גופנית מסוגים שונים. בעבודה ועיסוקים וכו'. טראומה אינה נשכחת אבל העניין הוא לא לשכוח אלא שלא תהיה חודרנית ומפריעה לתפקוד היומיומי. שיקום מסוג זה מקובל למשל בצבא לנפגעי הלם קרב."

שלום. אני בחורה בת 27, נשואה, סטודנטית. לפני מספר שנים חוויתי התקפי פאניקה. נכנסתי למעגל של חרדה והצלחתי לצאת ממנו בעזרת וואליום. לפני חודש, חוויתי שוב פעם התקפים. כעת כבר אין לי התקפים אך נכנסתי שוב למעגל סגור של חרדה שהולך ומתגבר. אני לא מצליחה לישון כבר שבוע וחצי. בהמלצת רופא ניסיתי לקחת וואבן לפני השינה, אך נרדמתי והתעוררתי אחרי 4-5 שעות. הלכתי גם להתייעץ עם פסיכיאטר והוא המליץ לי לקחת סטילנוקס, ואם זה לא יעזור להתחיל טיפול בסרוקסאט. עוד לא ניסיתי את התרופה. אני במצוקה קשה. אני לא יודעת מה לעשות. אני נורא רוצה לדבר עם פסיכולוג ואין לי מושג למי לפנות. אודה לך אם תוכל להמליץ לי על פסיכולוגים טובים (פרטיים) באיזור עמק חפר, ואם לא, אז באיזור המרכז. תודה מראש.

גילי שלום נשמע שבאמת כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי. בתחום התרופות לא כדאי להשתמש לאורך זמן בכדורי הרגעה. תרופות נוגדות חרדה כגון סרוקסאט אכן עדיפות ואולי כדאי להתחיל כי לוקח בערך חודש עד שהן נכנסות לפעילות. התייעצי עם הרופא המטפל. תוכלי לשלוח אלי מייל ואנסה להפנות אותך. נסי לציין טווח אזורים סבירים מבחינתך. במרכז אני כמובן מכיר יותר אבל אוכל לברר גם לגבי האזור לך. בברכה ד"ר אורן קפלן.

אני נמצאת הטיפול כבר כמעט שנה. מאז הבולימיה שלי החריפה התחלתי גם טיפול תרופתי ובכ"ז רע לי אני משתדלת לתפקד כלפי חוץ ולעמוד במטלות וכ' אך האמת שנראה לי שלטיפול אין תועלת ושנדונתי לחיות חיים ריקים ובודדים מאוד. אני מרגישה ככה כבר המון זמן וניסיתי את כל האמצעים שום דבר לא עוזר לי להרגיש טוב באמת מה עוד נותר לעשות???

שלום אני מודה שאחרי שנה בטיפול שלא עוזר אני בספק אם יש משהו חדשני שאוכל לתרום ללא כל היכרות איתך. טיפול אורך לעיתים זמן רב ואני יכול להבין את היאוש. צריך לבדוק מדוע הטיפול לא עוזר. האם את מרגישה "כימיה" עם המטפל/ת שלך? האם יש משהו בך ש"תוקע" את הטיפול? כדאי לדבר על התקיעות בטיפול ולחשוב מה אפשר לעשות לגבי זה, כולל כמובן אפשרות להחליף טיפול במידה והבעיה ממוקדת שם. בברכה ד"ר אורן קפלן

רע לי כתב/ה: > > אני נמצאת הטיפול כבר כמעט שנה. > מאז הבולימיה שלי החריפה > התחלתי גם טיפול תרופתי ובכ"ז רע לי > אני משתדלת לתפקד כלפי חוץ ולעמוד במטלות וכ' > אך האמת שנראה לי שלטיפול אין תועלת > ושנדונתי לחיות חיים ריקים ובודדים מאוד. > אני מרגישה ככה כבר המון זמן וניסיתי את כל האמצעים > שום דבר לא עוזר לי להרגיש טוב באמת > מה עוד נותר לעשות???

שלום. שאלתי קצת משונה. יש לי ילדה בת 9 חודשים שאני אוהבת מאוד ויש לי קרובת משפחה , שגם לה ילדה באותו הגיל, וגם היא אוהבת אותה מאוד. היא (בניגוד אלי) מדגישה באזני כל מי שמוכן לשמוע וגם מי שלא, בכל הזדמנות שהיא יכולה, עד כמה שהיא אובהת את הילדה, ממש ללא גבולות, שהילדה (שהיתה קצת מאכזבת כתינוקת כשרק נולדה) ניהיתה ממש מה שהיא חשבה שתקבל וכו'. אני לאומת זאת, לא דואגת לספר את רגשותי העצומים כלפי ילדתי לכל מי שאפשר, והאמת היא שאני לא מרגישה צורך (נראה לי הגיוני, טבעי וברור שאני אוהבת אותה בכל נפשי ומעודי). ואם זאת, בכל פעם שהיא מספרת על אהבתה לביתה, אני מרגישה לא בסדר עם עצמי, וגם לא בנוח , שאולי אם אני לא אומרת ככה ולא עונה "גם אני אוהבת את שלי הכי..." אז אני אוהבת אותה פחות. אנא עזרו לי להבין מה מציק לי ואם הכל אצלי בסדר. תודה יפעת נדיב

יפעת שלום אני לא יודע לומר לך מה בדיוק מציק לך, אבל אם אוכל להרגיע אותך שמה שקורה לך הוא בסדר גמור, ואין כל צורך להצהיר בפני אחרים על אהבתך הגדולה לבתך. יש אנשים שאישיותם דורשת מהם לשתף כל דבר עם אחרים, ויש שמעדיפים להפנים ולהרגיש את הדברים ממקום אחר. זה לא אומר דבר על עוצמת הרגשות ואין צורך לעשות השוואות בנושא הזה. מה שחשוב הוא הקשר הטוב והאוהב בינך לבתך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר שלום רב! חברה טובה מאוד נמצאת בדיכאון מתמשך מזה שנה,דיכאון זה מלווה בירידה רבה במשקל(היא בת 21 ושוקלת כרגע 39).מהכרותי איתה המצב הוא עניין שהצתבר במהלך השנים מהתעללות נפשית של אימה (חברתי אינה רואה בזאת התעללות)ובכלל של משפחתה . כמו כן משפחתה מתעלמת ממנה כמעט ולחלוטין ומסרבת לראות במצב הנורא שאליו היא הגיעה. והיא כמו משפחתה מתעלמת מהנושא ומסרבת לעשות משהו בנידון,ולכן אני חוששת לחייה. אני וחברותי מרגישות שאם לא נעש משהו בהקדם הגרוע מכל יקרה. מה עלי לעשות בהתחשב בעובדה שהיא או משפחתה לא מוכנים לעשות דבר?

היי, נשמע כי חברתך חסרת מודעת עצמית ואולי אף מתכחשת למצבה. כמי שנחשפה להתעללות נפשית, אני יכולה לומר לך שמדובר במצב מטרכב שכן, היא חיה בתוך בית שכביכול מייצג את "הנורמליות", זה מה שהיא מכירה וחושבת שהיא ראויה לו. מצטערת אם זה נשמע יומרני, אני חסידה של הטיפול האנליטי, ולכל אחד נפש ייחודית וסיפור חיים אישי. אני מניחה שאולי כדאי לנסות לדבר עם איש מקצוע, קבוצת תמיכה, אדם מנוסה ומקצועי שאולי יוכל לגרום לה לפקוח את העיניים. בכל מקרה, מנסיוני, אי אפשר להכריח או לכפות על מישהו עזרה, הרצון להחלמה צריך להגיע ממנה. אולי תוכלי להעביר לה ספר שעוסק בנושאים שהעלית.. מאחלת לך ולה בצלחה ליילה

דניאל שלום מודעותך חשובה מאוד. חברתך אכן נמצאת בסכנת חיים. היא חייבת לקבל טיפול פסיכיאטרי, פסיכולוגי ותזונתי. לפי משקלה היא עלולה להגיע לתת תזונה שתפגע במערכות חיוניות של הגוף ולגרום לפגיעה חסרת תקנה. במידה הצורך יש אפשרות לגשת איתה לחדר מיון ולבקש אישפוז. להלן קישור של אביב אגודה שעוסקת בהפרעות אכילה. אולי תוכלו להתייעץ גם איתם. http://www.solgar.co.il/aviv בהצלחה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתך ובתגובה רציתי להוסיף ולשאול האם אפשר לאשפז אותה בניגוד לרצונה ואיך אפשר לפנות להוריה כדי שיעשו משהו בנידון?

כיצד אפשר להקל על stress מתח . האם זהו דבר שחולף, או שאני פשוט נעשתי רגישה כל-כך שמכל דבר אני במתח.

מאי שלום השאלה מה הגורם למתח. כדאי לטפל במקורותיו. מעבר לכך ניתן ללמוד טכניקות להפחתת מתחים באמצעות הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה ושיטות נוספות בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, לאחרונה חלתי להיות מודע לפעימות הלב שלי בצורה מתמשכת 24 שעות ביממה מזה שבועיים כאשר אני נמצא במצב של מנוחה (ישיבה ובעיקר שכיבה) הפסיכיאטר שלי טוען כי מדובר בהתקפי חרדה ואני מטופל בסרוסקט מזה שבוע. שאלתי היא האם יתכן כי אינני סובל מהפרעת חרדה אלא מהפרעה אחרת (בעיה פיזיולוגית נשללה) שגורמת לי להיות מודע לפעימות ליבי? בתודה מראש, אלי

אלי שלום אינני יכול לענות על שאלתך, היא צריכה להיות מופנית לרופאים. הפסיכולוג יכול לעסוק בתחום התקפי החרדה לאחר שנשללה הסיבה הפיזיולוגית לקיומן. להלן קישור לקריאה נוספת על נושא החרדה: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

בתי - 5.5 שנים,ילדה מאד מפותחת ,חברותית וחכמה . יש לה אח בן שנה וחצי ,שניהם מוצצים מוצץ . במשך היום היא דורשת מוצץ רק בזמן צפיה בטלויזיה / כאשר היא עייפה מאד , בלילות היא פשוט צמודה אל המוצץ . לפני כחודש ניסינו לגמול אותה לאחר הסברים רבים בנושא ,הלילה הראשון עבר בסבל רב ובבכי רב ,הלילה השני היה יותר גרוע - בכי היסטרי ותחנונים .כמובן שהבטחנו שלאחר גמילה של 10 ימים -היא תקבל כלוב עם שרקנים -דבר אותו היא מאד רוצה בזמן ההיסטריה הכל נשכח ....והמוצצים הוחזרו . שאלתנו - כיצד כדאי לגמול את הילדה מבלי לגרום נזק ?/ האם כדאי להמתין ?( רופא השיניים המליץ להפטר מהמוצצים) .

גל, בנות של חברים של ההורים שלי גם כן נגמלו לבד באיזור גיל 6. עדי

גל שלום אם היא מצצה 5.5 שנים אז עוד חצי שנה לא תוריד או תעלה מבחינת השיניים. ההחלטה לגמול אותה איננה צריכה לדעתי להיות מושפעת מכך. זהו גיל שבהחלט אפשר לדבר על גמילה, לא הייתי נכנס למלחמת עולם בגלל זה. דווקא כשהלחץ יירד יש סיכוי טוב יותר לגמילה בשקט ובשלווה. אם תסתכלו על זה כמטרה לכמה חודשים (גמילה עד הקיץ למשל) תוך שיתופה בתהליך סביר להניח שהכל יגמר בטוב תוך זמן קצר. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי תודה על התשובה , ומצד שני חבל ששאלתי כי עכשיו יש לי פחד אחר. אז ככה זה הסיפור: אני בטיפול פסיכולוגי כבר 9 חודשים ועכשיו היה לי חלום שהוא פשוט סיוט לא יכולתי להרדם שוב בגללו. סיפרתי לה את החלום והיא שאלה אותי אם התעללו בי מינית כשהייתי ילדה, (ילדים או מבוגרים ) או שעשו בי דברים שלא רציתי ע"י בני זוג לשעבר. והתשובה הייתה לא. אבל מה שמדאיג אותי בכל הסיפור שזו לא הייתה הפעם הראשונה ששאלו אותי את זה גם הפסיכיאטר שאל אותי בפעם הראשונה שהייתי אצלו, והפסיכולוגית שאלה פעמיים. אני לא יודעת אם אלה שאלות בסיסיות ששואלים, אבל אצלי זה כל הזמן עולה. אז איך אני אדע אם זה באמת קרה בילדותי או שלא , הרי אמרנו שחלום משקף את המציאות, לא??????????????? יכול להיות שזה קרה וזה פשוט מודחק במוח בתת מודע , וזה מופיע פשוט בחלום???!!!!!!! ואם כן אז למה עכשיו?????????????????.............. תודה רבה.!

עדי ישנם מקרים שאנשים שעברו התעללות בילדותם הדחיקו זאת, וכמו שאמרת זה נמצא בתת מודע שלהם. לפעמים הדברים עולים וצפים שנים רבות לאחר המקרה. לפעמים זה קורה בגלל שמשהו "הזכיר" להם , אולי מישהו, ולפעמים הדברים עולים כשהאדם מוכן מבחינה נפשית להתמודד עם מה שקרה לו.... אני לא אומרת שאת עברת התעללות, אבל לשאלתך, האם יתכן שעברת והדחקת וזה עולה עכשיו - אז כן, זה יתכן... יש אתר בשם "מקום" , אם תגיעי לשם ותקראי קצת בפורומים , תראי שיש הרבה שעברו את מה שאת מרגישה ועוברת... מקווה שתרגישי טוב יותר

עדי שלום אני מציע שתדברי על הנושאים הללו עם הפסיכולוגית שלך כולל הסטורית השאלות. זו שאלה ששואלים, אבל אולי גם נשאלה בהקשר ספציפי ממשהו ששידרת. עם זאת, זה לא אומר כלל שהיתה לך הסטוריה של התעללות מינית או אחרת. גישתי האישית הינה כזו שאם את לא זוכרת כלום סביר להניח שלא היה אירוע כזה. יש מספיק חוויות טראומטיות שכן זוכרים בחיים שיכולים להשפיע על רגשות וחלומות. נדיר מאוד שמישהו עבר חוויה כמו התעללות מינית אותה הדחיק לחלוטין. אמנם חוויות מהגיל הצעיר מאוד לא ניתן באמת לזכור, אבל מסוכן מאוד לנסות לשחזר זיכרונות כאלה בגלל שפעמים רבות פשוט ממציאים את העבר ולא באמת נזכרים בו. אני מעריך שהלחץ שלך כעת קשור לדברים שאת עוברת ומתמודדת איתם כיום ואני מציע לנסות להתמקד בהם בשלב זה. בברכה ד"ר אורן קפלן