פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב... מהי משמעות המחלה נפשית??!!! הקשרים נפשיים למחלה, ולהפך כיצד המחלה משפיעה על המטופל??? תודה מראש

רחל שלום אנא הסבירי את שאלתך, היא מאוד כללית. נסי להסביר מה את רוצה לדעת והאם זו שאלה אישית עם רקע כלשהו, או סתם התעניינות תיאורטית. בברכה ד"ר אורן קפלן

עד כמה הגנטיקה משפיעה על האינטלגנציה ועל כמה הסביבה? ועוד שאלה בנושא - מה הקשר בין הגנטיקה לבין יצירת התבניות המחשבתיות והיכולת להשתמש בזיכרון בצורה טובה ויעילה? או במילים אחרות למה אדם אחד זוכר יותר טוב מאחר?

ליאור, אתה מבלבל אינטליגנציה מולדת עם יכולות נרכשות. זיכרון הוא יכולת שצריך לעבוד ולפתח (כמו שרירים במכון כושר). יש אנשים עם נטייה לאמנות, ואחרים עם נטייה לעבודת ידיים. ככה יש מי שהזיכרון אצלו טוב יותר מאשר אצל אחרים. לשפר את הזיכרון (כמו לפתח את הדמיון) הינו פונקציה של כמה רוצים/מעוניינים או מוכנים להשקיע בשביל תוצאות. עובדה שלא כולנו ספורטאים מצטיינים או מוזיקאים מחוננים, נכון?

ליאור שלום אין תשובה חד משמעית לשאלתך. מקובל לראות אינטילגנציה כתכונה נרכשת ולא מולדת, אבל סביר להניח שיש בה גם מרכיבים תורשתיים. כנ"ל לגבי הזיכרון. הוא תלוי במרכיבים רבים ואני חושב שכדאי שתקרא ספרים בנושא, זה לא משהו שאפשר לענות עליו בכמה מילים. נסה את הספר סוד הזיכרון המצוין של ערן כץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן, שלום רב! בעייתי ממושכת וכרונית. לדעתי, יש בי תכונה של הרס עצמי קשה ביותר. הכל אצלי הוא או שחור או לבן. או הכל - או לא כלום. משום כך כאשר אינני עומדת בציפיות של עצמי אני פשוט מאד הורסת את עצמי, והדבר בא לידי ביטוי בדרכים מגוונות: אכילה כפייתית מול אי אכילה בכלל, עישון עד כדי כאבי נשימה, הזנחה עצמית מבחינה חיצונית ועוד כהנה וכהנה דברים שהולכים ונגררים ואני במקום לצאת מהם רק מזיקה לעצמי בכוונה רבה ומתוך ידיעה ברורה ושנאה עצמית תהומית. הבעיה היא שלמרות שאני מודעת שאי אפשר להיות מושלמים ולענות על הציפיות העצמיות ולמרות שאני מבטיחה לעצמי שבפעם הבאה שאפשל לא אפול למלכודת הזאת, זה קורה לי שוב ושוב. אולי תבין את גודל הבעיה כשתשמע את הגיל שלי: כמעט חמישים. בגילי כבר הייתי אמורה לקבל אלו שהן תובנות לגבי החיים, לא? מה עושים? העניין הוא שאין לי תקציב בכלל לטיפולים פסיכולוגיים למרות שאני בטוחה שהם היו מסייעים לי וכן אינני רוצה ללכת למרפאות של קופת חולים בגלל הסטיגמה הנוראה והלא מוצדקת (שגם אני בהמנעותי, כנראה, גורמת לה) שיש לה. ספרים לעזרה עצמית נחמדים לי בהתחלה אבל זמן קצר אחר כך מאבדים את האפקט שלהם. אולי אני מרגיזה אותך בשוללי את כל האופציות אך דע לך שחשוב לי לקבל פעם דעת מומחה. תודה על הסבלנות.

ניסית פעם לשאול את עצמך את השאלות האלה, על באמת? זאת אומרת, להבין מה בעצם את רוצה. כי יכול להיות שחסר לך משהו טריואלי לגמרי וזה די מבאס שבגלל זה את מגיעה למצב של הזנחה והרס עצמי. עזבי אותך משלמות ומצויינות. נסי לנתח את עצמך ולעשות רשימה של חיוב מול שלילה. בטוח שיש בך המון דברים חיוביים ונהדרים שעולים עשרת מונים על השליליים. אולי סוף סוף תתחילי לקבל ולאהוב את עצמך ותגיעי להשלמה (דבר מופלא כשלעצמו). שווה לנסות, לא?

שלום למעשה בשאלתך את מונעת כל אפשרות אמיתי לעזרה. נטיית הרס עצמי עם סירוב מוחלט לטפל בעצמך, אני באמת לא רואה פתרון. אני מציע לך להתגבר על הסטיגמה (של מי?) ולפנות למרפאת בריאות הנפש הקרובה למקום מגוריך ולבקש טיפול פסיכולוגי. אם תיכנסי לתוך תהליך של טיפול יש אפשרות שתוכלי למצוא לעצמי נתיב חדש. בתוך המעגלים הסגורים בהם את מסתובבת יהיה לך קשה לעשות את זה לבד. הסטיגמה שאת מפתחת על עצמך גרועה מכל סטיגמה של מטופלת שאפשר לחשוב עליה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני וחברי ביחד כמעט שנתיים, כאשר לפני כשנה נפרדנו לתק' של ארבעה חודשים (לא ביוזמתי...). כשחזרנו להיות יחד, סבלתי מחוסר בטחון מסוים וחששתי להיפגע שוב, אך לאחר זמן יחסית קצר תחושה זו התפוגגה, הרגשתי שחברי עבר תהליך ושהוא אוהב אותי, והאמנתי שצפוי לנו עתיד טוב וארוך טווח יחד...לפני כשבוע פוטרתי מעבודתי, ומטבע הדברים השיגרה התערערה מעט. את נושא הפיטורין אני לא לוקחת קשה- לא אהבתי את מקום העבודה וזוהי הזדמנות מבחינתי למצוא את מקומי. אולם, יחד עם הפיטורין חזרה אליי החרדה המוכרת פן משהו ישתבש וחברי שוב יחליט להיפרד ממני. מבחינה אוביקטיבית אין לי סיבה לחשוש, והוא אומר שכלום לא השתנה והוא אוהב אותי אותו דבר, אבל הפחד חזק ממני. אני מרגישה שאני "מחפשת" סימנים בכל דבר שהוא אומר, ואני בעיקר מרגישה שאני מתישה אותו. הוא יקר לי מאד, אני רוצה לחיות איתו את חיי ואני מאמינה שיהיו לנו חיים טובים יחד. איך אוכל להגן עלינו מהפחד שלי?

אלה שלום את אומרת בעצמך שאת מבינה שהחרדות שתוקפות אותך כעת לא קשורות לבן זוגך אלא לעובדה שפוטרת. חווית הדחיה ממקום העבודה עוררה את הזיכרון הישן של הדחיה שחווית מבן זוגך כאשר נפרדתם בפעם הקודם. מאחר ואינך מצטערת על הפיטורין סביר להניח שתוך מספר ימים שיווי המשקל יחזור למערכת וגם החרדות יעלמו. המודעות שלך לעניין חשובה מאוד. שתפי את בן זוגך במה שקורה לך, ותני לעצמך את החופש להרגיש דברים בלי לפחד מהם, בסך הכל זה מאוד טבעי לחוש חרדה בזמן של שינויים. קבלת התגובות הרגשיות כטבעיות משפרת באופן מיידי את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

ריכוז זה בעצם היכולת של אדם לשנות גלי מוח ?

צח שלום ריכוז היא מערכת קוגניטיבית של קשב שכוללת כמות מסויימת ומוגבלת של משאבים אותם ניתן לכוון. דומה באנלוגיה לזום של מצלמה שיכולה להתכוונן לכל מיני נופים ברזולוציות שונות. לא ידוע לי שגלי מוח מהווים גורם מרכזי בנושא, אבל בוודאי יש להם השפעה או תיווך בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לפני שנה וחודשיים סיימתי טיפול של חצי שנה סרורסט 1 ביום (לקראת הסוף חצי כדור ליום) בעקבות משבר נפשי שעברתי, פרידה מחבר. לפני הטיפול, הייתי סובלת מחרדות שהיו מתבטאות מקשיי נשימה ופחד ש"האויר נגמר", היו כמה התקפי חרדה והרגשה חרדתית כללית שנכנסה לכל תחום בחיים. חשוב לציין שלמרות זאת המשכתי לעשות הכל, עבדתי וסיימתי תואר ראשון בהצלחה.אם כי שילמתי מחיר בריאותי. בזמן הטיפול הרגשתי ממש טוב וגם לאחריו אם כי נשארו זכרונות מרים שכשהם עולים זה עושה לי רע פיזית ונפשית. אותו חבר יקר הוא בעלי האהוב היום ואני בהריון בשבוע ה-5. (בת 24) הבעיה היא שעכשיו החרדה חוזרת בעקבות הפחד - מה יקרה אם אפחד ולא ארגיש טוב? איך זה ישפיע על התינוק? אני נכנסת למחשבות מפחידות ואתמול היה לי התקף חרדה בלילה. אני שונאת את עצמי ככה!! בבוקר אני פעילה ומרגישה מצוין, (אני מלמדת מתמטיקה במכללה ובתיכון) ובערב מתעורר בי הפחד לפעמים יותר לפעמים פחות. מה לעשות? אפשר לקחת טיפול בזמן הריון? איזה טיפול? מה הסיכונים? תודה רבה יפעת

יפעת שלום טיפול תרופתי נוגד חרדה אינו מומלץ בזמן הריון, אבל אם שום דבר אחר לא יעזור תפני לייעוץ פסיכיאטרי בנושא. אולם לפני כן יש מקום לפנות לטיפול פסיכולוגי שממוקד בנושא של הפחתת לחץ. יש תועלת משנית כי אפשר ללמוד תרגילי הרפיה שעוזרים גם בלידה, אבל עיקר העניין הוא שתהי תקופה מסוימת בטיפול, אולי אפילו לאורך כל ההריון. אין ספק שרוגע נפשי חשוב מאוד להריון, לעובר, ובוודאי לאיכות החיים שלך. מאחר ועכשיו יש לך בעיקר פחד מפני הפחד, ואת לא סובלת מסמפטומים כמו בעבר, כדאי לעצור את התהליך לפני שהוא אפילו מתחיל. בברכה ד"ר אורן קפלן

אמי, בת 75, עם אוסף מחלות: לב, סכרת ולחץ דם חייה השתנו מאז ארוע מוחי - קרה לה מה שהיא הכי פחדה ממנו ודיברה על זה מספר פעמים - היא סעודית מבחינה מוטורית, סובלת מכאבים שונים.היא צלולה , אבל יש לה מספר הפרעות (בילבולים לא מזיקים). היא מאוד מודעת למצב שלה והיא מדברת על זה שאין טעם בחיים כאלה, ועדיף למות. היא מטופלת לתרופות פסיכיאטריות, מה שמוריד את עוצמת הצעקה שלה, אבל היא חוזרת על זה לפחות מספר פעמים ביום. אנחנו כולנו מאוד אוהבים אותה , אבל כשאני רואה את הסבל שלה ואת צורת החיים שלה, לפעמים נראה לי שהיא צודקת. איך מתמודדים עם זה? מה עונים לה במקרה כזה? תודה לאה

היי לאה, ניסיתם לדבר עם הצוות המטפל בה? עדי

מה עונים? אין מה לענות לא לכל הדברים בחיים יש תשובות וזו אחת מהן. מה גם שאנחנו במצבים כאלו "מגלים" עד כמה אנחנו מוגבלים. מה שכן זה לנסות כמה שיותר להביע אמפטיה וסימפטיה ולהביע את אהבתינו גם אם לכאורה זה נראה ידוע ומובן מאליו. זה המעט שאנחנו כבני אדם יכולים לעשות למי שאנחנו כל כך אוהבים. משתתפת בצערכם רחל

לאה שלום אמך מדברת מתוך מצוקתה, ואני לא בטוח שיש לך תשובה קונקרטית לסבלה למעט זה שאתם אוהבים אותה ורוצים בנוכחותה. שאלת הצדק בדבריה נוגעת בהיבטים פילוסופיים של חיים ומוות, ובכל מקרה, לא משפיעה על האפשרויות שעומדות בפניכם. במצב הזה חשוב שהיא תהיה מטופלת הן מבחינה פסיכיאטרית, הן רפואית, והן סיעודית. יש גורמים שונים בקהילה לעזרה במצבים הללו, גם טכנית וגם ייעוצית. חשוב שתקבלו גם אתם תמיכה וייעוץ. אחד הגורמים הבולטים בנושא זה הוא אש"ל, יש להם גם אתרים באינטרנט http://www.eshelinfo.org.il http://www.jointnet.org.il/eshelnet בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתכם. היו לאמי חים לא קלים - למרות שבזמנים ההם למי היה קל. יש לה מרירות רבה על מה שקרה לה . האם שיחות עם פסיכולות יכולים לעזור לה לקבל את המצב שלה? תודה, לאה

מחפש עצה לפעילות להוצאת אגרסיות. כל עצה בעלת ניסיון חיים/מקצועי**, מתקבלת.

שלום ראשית, תלוי מה מקור האגרסיות. אם מדובר בצורך בפעילות לשמה, אני בספק אם זה הפורום המתאים. פסיכולוגיה במהותה איננה מובילה אנשים לפעילות מיידית, לפחות לא כברירת מחדל ראשונה. קוצים בד"כ דוקרים, במיוחד כשמתיישבים עליהם. זה נשמע די כואב. אם יש לכם סבלנות למרות הקוצים, אולי תוכלו לנסות להבין יותר את מקורות הכאב. לרוץ להוציא את האגרסיה תמיד אפשר... בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני סטודנטית טרייה בת 22. בתקופת ילדותי הייתי מאוד חולמנית. עולם ורוד מדי... בגיל 18 חוויתי משבר ראשון-דיכאון ולא התגייסתי לצבא. התחלתי ללמוד ועזבתי באמצע. לפני כשנה פיתחתי בולמיה והייתי בטיפול פסיכולוגי/דיאטני/קבוצתי... גם התחלתי להעזר בתרופות נגד דיכאון . כיום, כביכול, הסערה מאחורי. אני לומדת באוניברסיטה. הפרעת האכילה השתפרה. אני עובדת ומחייכת... הבעיה היא שאני ריקה לחלוטין מפנים. חסרת מוטיבציה ואין לי מטרה בחיים. אבדתי תחושת משמעות. אני מרגישה שהפעם זה לא סוג של משבר זמני אלא התפקחות טראגית מן האופטימיות החולמנית שבי. אני יודעת שלעולם לא אשוב להיות כבעבר וזה מתסכל אותי. יש בי נטיה חזקה להפסיק את הכל - בעיקר את הלימודים. הם מעוררים בי אסוציאציה לעתיד ואני לא מרגישה מחוברת לעתיד. למען האמת, אני מרגישה די בשלה להעלם מן העולם. אני שלמה עם התחושות האלו. ובינתיים, אני תקועה עם התחושות האלו. מה ניתן לעשות? אני כבר בטיפול שני ונעזרת בכדורים- זה לא מפיק את הריקנות ואת חוסר המשמעות. האם ברירתי היחידה היא לאבד תקווה? אני לא מדברת על התאבדות פיסית אלא חוששת מפני כליון פנימי, נפשי. מה עצתך?

שלום את צודקת בתחושתך שלא תשובי להיות מה שהיית, אבל אני לא מתכוון לכך במובן שאת כותבת עליו. בעבר חיית לדבריך בבועה שהתנפצותה גרמה דיכאון וכאב רב. כעת הדרך היא למצוא שיווי משקל חדש ולא לחזור לעבר. טבעי שאחרי משבר יש תקופת התאזנות ותחושת הריקנות בהחלט טבעית. טוב שאת נמצאת בטיפול והשגחה תרופתית, התהליך שאת עוברת לוקח כמה שנים ולא קורה מייד. אל תצפי שתוך זמן קצר הכל ישוב להיות ורוד. המשיכי את לימודיך ונסי לשמור על פעילות. כל עוד תהיי מודעת לעצמך ותמשיכי בתהליך הטיפולי ישי סיכוי טוב שתצאי מהמצב למקום הרבה יותר טוב ועשיר. את רק צריכה סבלנות. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום רב, רציתי להתייעץ איתך לגבי בני: בני גילי בן 4 ושמונה חודשים, אח לילדה בת 7, ולילד בן 3 וחצי. גילי ילד טמפרמנט, סקרן, עצמאי, חכם מאוד ובעל אינטיליגנציה גבוהה מאוד ביחס לאחיו ולבני גילו. בעל כושר ביטוי יוצא דופן שהמשוחח עימו יכול לחשוב שמדובר באדם מבוגר לכל דבר. גילי בעל יכולת ריכוז טובה. הוא בונה פאזלים מגיל צעיר מאוד (150 חלקים ומעלה), בונה לגו, מקשיב ל"שעת סיפור", מפעיל תוכנות מחשב ואף לאחרונה התחיל ללמוד לקרוא ולכתוב מיוזמתו. עם זאת, התנהגותו במצבים מסויימים בעייתית. המצבים הבעייתיים קורים בד"כ כאשר: • הוא משחק במשהו ולוקחים לו אותו, נוגעים לו בצעצוע, מפריעים לו. • מישהו אומר לו משהו שלא מוצא חן בעיניו. • הוא נשאל שאלה ומישהו אחר עונה במקומו. • הוא מתבקש לעשות משהו...למשל לענות לטלפון ומישהו אחר עונה במקומו. • במקרים מסוימים כאשר לא נענים לבקשה מסוימת שלו. ההתנהגות: • צעקות. • אלימות פיזית כנגד אנשים וחפצים. • השתוללות. • התחצפות. • אי קבלת סמכות וציות. • אגרסיביות. • אינו רואה הבדל בינו לבין בעל הסמכות כלומר ההורה או הגננת. ועל כן הוא מסוגל לומר לבעל הסמכות: "אתה מרגיז אותי"..."אתה מתנהג לא יפה"..."תקבל עונש" וכדומה. גילי גדל בסביבה תחרותית מאוד מבחינת תשומת הלב, שכן הפרש הגילאים בינו לבין אחיו קטן יחסית. הוא ילד בוגר מאוד ואין לו בעיה להתחבר עם ילדים מבוגרים יחסית - ילדים בכיתה ג' ד' וכך הוא גם מצליח להתחרות באחותו בת ה 7. (כמובן שרוב הזמן הוא משחק עם בני גילו). גילי מודע להתנהגותו הבעייתית ויודע לספר איך התנהג בגן, מצטער על מעשיו ומבטיח להשתפר. בחלק גדול מהזמן טון דיבורו חזק וכעוס. באופן כללי סף הכעס אצלו נמוך מאוד. כאשר גילי נמצא לבד (למשל ללא אחיו) הוא ילד שונה לחלוטין, מקסים בצורה יוצאת מן הכלל וללא כל בעיות. אני יודע שהשאלה נאיבית מאוד, אבל איך אפשר לפתור את הבעיה? עם מי כדאי להתייעץ? ממה שקראתי קצת אני מבין שרטלין לא אמור לטפל בבעיות כאלו... תודה מיכאל.

מיכאל, קודם כל, לחזק אותו על התנהגויות חיוביות שלו. דבר שני, תנסו לדבר עם הגננת. אולי היא תוכל לעזור, ואם לא, אז היא תפנה אתכם לכתובת נכונה. עדי

מיכאל שלום בגרותו הנפשית של בנך עלולה להטעות אותך ואולי לפעול לרעתו. נדמה כאילו הוא באמת מבין מה קורה לו, ואולי אפילו מסוגל לתכנן את הדברים ולהגיב בצורה רציונלית. האמת היא שכנראה שבנך מגיב מתוך מצוקה באופן אימפולסיבי והסביבה אינה מסוגלת להציב לו גבול שיעצור אותו ויגן עליו מפני זעמו. אני חושב שכדאי שתתייעץ עם פסיכולוג ילדים כדי לנהוג עם הילד. לפי מה שאתה מתאר חשוב למצוא דרכים להציב לו גבולות ברורים, תוך כמובן התחשבות ברגשותיו. ריטלין הוא בהחלט לא הפתרון המיידי, אני חושב שלפני הפניה לטיפול בתרופות או מסקנה שמדובר בבעית קשב והיפראקטיביות כדי לבדוק יותר לעומק את הדברים. בברכה ד"ר אורן קפלן

עליי לבצע עבודה על הבדלים בין המינים בחרדת בחינות האם מישהו מוכן לעזור לי היכן אני יכולה למצוא חומר על הנושא-תודה מראש....

סטודנטית שלום היכנסי לספרית האוניברסיטה, יש כמה ספרים בעברית על חרדת בחינות, בדקי את קטלוג הספריה. במידה ואין היכנסי למאגר המאמרים בעברית של אוניברסיטת חיפה ותמצאי בוודאות חומר. באנגלית המקורות הם אין סופיים, כולל חיפוש באינטרנט לפי מילות קוד מתאימות של חרדת בחינות ומגדר. בברכה ד"ר אורן קפלן

בעקבות מצב הרוח המדוכדך שלי בחודשים האחרונים, אני יותר ויותר חושב לפנות לעזרה מקצועית. שאלתי היא מדוע על מטופל פוטנציאלי לפנות לפסיכולוג ולא היישר לפסיכיאטר? פסיכולוג כידוע לי לא יכול לרשום תרופות, ועל-כן דרך הטיפול שלו תהיה פסיכותראפיה, בעוד שפסיכיאטר נוסף על הפסיכותראפיה יכול גם לרשום תרופות, ולמעשה לתקוף את הבעיה גם מהכיוון הפיזיולוגי. אודה לתשובותיכם, הצד השני של המטבע

הטיפול הפסיכולוגי הוא בהרבה מקרים ארגז כלים שאתה מקבל ויכול להשתמש בו ( אם נועצת בפסיכולוג טוב) במקרים של דיכאון חוזר ואף בבעיות אחרות שצצות בחיים. התרופות אולי מקילות על הסימפטומים בהשפעתן הכימית( לפעמים רק כל עוד הן ניתנות) אבל לא על תהליך החשיבה וההתמודדות שלך עם הבעיות. למה שלא תתחיל בפסיכולוג ותבדוק איתו אם רצוי להשלים הטיפול גם עם תרופות שלעיתים השפעתן לא לגמרי ברורה שלא לדבר על תופעות הלוואי. מה שלא תבחר - שיהייה בהצלחה.

היי לא נראה לך שעדיף קודם לנסות לתקוף ולפתור בעיות בעזרת שיחות על הדברים המעיקים? - במקום להכניס לגוף חומרים כימיים מיותרים, ואם אתה רואה שהדברים לא עוברים אז תפנה לתרופות. תנסה לסמוך על עצמך שאתה חזק ללא התרופות.

שלום במידה ואתה מתכוון להתחיל טיפול תרופתי בהחלט כדאי לפנות לפסיכיאטר. אם במקרה הפסיכיאטר אליו פנית עוסק גם בפסיכותרפיה ונוצר ביניכם קשר טוב תוכל להמשיך להיות אצלו בטיפול משולב ואז באמת אין סיבה לפנות לפסיכולוג במקביל. במקרים רבים אנשים מעדיפים לקבל את הטיפול התרופתי מהפסיכיאטר ואת הפסיכותרפיה מפסיכולוג. רצוי שאנשי המקצוע יהיה בקשר ביניהם לצורך תיאום. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, אני אם לשלושה ילדים מקסימים.לאחרונה הריתי ואני שמחה אבל מפוחדת.לפני מספר שנים פגשתי בבית חברים מגדת עתידות,בעלת שם בתחומה,שאמרה כי אהיה אם לשלושה בלבד.למרות רצוני אני מתקשה להשתחרר מדבריה וממחשבות ופחדים שונים ומשונים... אשמח לתגובתך,נעמה.

נעמה שלום בנושא אמונות איני יכול להתערב ולכן אנסה להתעלם מהשאלה האם אני מאמין או לא ביכולותם של מגידי אמונות לנבא. עם זאת, אני בטוח שאם היית משוחחת היום שוב עם אותה מגדת עתידות היא היתה מוצאת את הפתרון. למשל, אולי היא התכוונה לשלושה בנים? אני לא יודע כמה בנים ובנות יש לך אבל אם יש לך 3 בנים הבאה אולי בת, ואם אין עדיין 3 בנים, הרביעי גם יכול להיות בן ואולי יש אפילו עוד כמה ילדים נוספים בתחזית... וזו רק אפשרות אחת מיני רבות. המזל והעתיד משתנה גם בעיניהם של מגידי עתידות מוכשרים, הם רק בני אדם, גם אם את מאמינה בהם באמונה שלימה. חשוב מאוד שתעברי הריון רגוע ושלו. מחשבות שליליות מזיקות להריון בלי קשר לתחזית שקיבלת. הפחד שלך אינו מבוסס על דבר, הספר פתוח, היד רושמת, והרשות נתונה. אם אינך מצליחה להיפטר מהמחשבות סביר להניח שהן הפכו למחשבות אובססיביות (טורדניות) שזה סוג של תגובת חרדה. ניתן לטפל בזה, לדוגמא באמצעות היפנוזה ושיטות פסיכולוגיות נוספות. החרדה הינה תגובה טבעית לשינויים משמעותיים, גם אם הם חיובים ורצויים. קבלי את עצמך ואת חרדותיך בלי להילחם בהם, ודברי העתידנית יראו לך פחות מפחידים. בברכה ד"ר אורן קפלן

הבעיה אם מגידי עתידות זה שאנחנו מאמינים להם ואז הם צודקים . "נבואה המגשימה את עצמה"- כשאנחנו מאמינים במשהוא זה בסוף קורה. אנחנו יוצרים את המציאות ובעצם ומעצבים אותו ויוצרים את הנבואות למינהם לאמיתיות. בפחדך זה את גורמת למגת העתידות לצדוק בדבריה. אם תעשי מזה צחוק ותשימי פס על דבריה מה שבטוח זה שתיראי שדבריה היו שטויות והבלים ,אבל אם תתיחסי לדבריה תתפלאי לדעת "עד כמה היא צודקת" רחל

שלום לך ד"ר יש לי בעייה עם בתי בת ה 5.09 ,ןהיא כזאת. היא נכנסה לגן בגיל 3 שנים , לפני זה הייתה אתי בבית ועם אחותה הקטנה ממנה בכשנתים וחצי. היא הייתה ילדה מקסימה בגן, הולכת בכיף וחוזרת מאושרת.היו מדי פעם בעיות עם ילדים שהיו מציקים לה בגלל שהיא ילדה שמנה. אך הגננת היתה מעודדת אותה ומסבירה לילדים שלא כולם שווים ושהיא לא שמנה ושזה לא יפה לקרוא בשמות. השנה כשהיא עלתה לגן חובה עם אותם הילדים שהיו אתה במשך השנתים קודם התחילה הבעייה. היא התחילה להרביץ לילדים ולפעמים לגננת, אם היא לא מקבלת את מה שהיא רוצה היא נשכבת על הרצפה בוכה או הופכת מהשולחן את מה שיש עליו. יש לציין שהיא גם בבית לפעמים מתנהגת כך במיוחד אם היא לא מקבלת אוכל או ממתק כלשהו. הגננת זימנה לגן פסיכולוג והוא גם שוחח אתי וביקש לשלוח אותה לבדיקה נוירולוגית. לקחתי אותה לבדיקה ושם נקבע שהיא צריכה טיפול גרפומוטורי.אבל כשרציתי לקבוע תור אז רק אחרי 4 חודשים, וזה המון לגילה כי היא אמורה לעלות לכתה א.לקחת אותה באופן פרטי זה מאד קשה לי מבחינה כלכלית.בשבוע שעבר התקשרה אלי הגננת ואמרה שהיא לא משתלטת עליה, שהיא פותחת את הברזים בכיורים ונשכבת על הרצפה, באתי לגן בעצבים ולקחתי אותה הבייתה, בבית כעסתי עליה מאד אפילו יותר מדי לדעתי לאחר שנרגעתי. אני ממש לא יודעת מה לעשות. אה. באותו היום הגננת אמרה לי שאמרו לה פשוט כשקורה מצב כזה פשוט לקרוא למפקחת ואז יתכן שישלחו אותה לגן מיוחד. האם מותר לגננת להגיד דבר שכזה?. יש לציין שהיא ילדה מקסימה, אוהבת, חמה מאד,פקחית עם זיכרון מופתי , יש לה פשוט בעייה שהיא רוצה ואוהבת מאד לאכול , וכשלא נותנים לה אז היא מתהפכת. אמרו לי לקחת אותה לשיחה עם פסיכולוג אך אינני יודעת למי לפנות ואיך עושים זאת . אנה עזור לי מהר. בתודה האמא הדואגת.

אביבה שלום מה שאת מתארת דורש אכן טיפול והתייחסות. אני מציע שתתקשרי לשירות הפסיכולוגי של העיריה ותבקשי לשוחח עם פסיכולוג הגן שגם פגש את בתך. הסבירי שיש לך קושי כלכלי והיית מבקשת מספר מוגבל של שיחות ייעוץ איתו. אולי הוא יוכל לתת לך הנחיות כיצד לנהוג עם הילדה. אין ספק שהיא מבטאת מצוקה וצריך לעזור לך. הבעיה הגרפומוטורית קשורה לכישורי למידה וביצוע ולא לבעיה הרגשית ממנה סובלת הילדה. לכן יש צורך בייעוץ פסיכולוגי במקביל לטיפול בבעיה הגרפומוטרית. אני מקווה שפסיכולוג השירות הפסיכולוגי יוכל לתת לך ייעוץ. תוכלי גם להתקשר לסניף קופת החולים הקרוב לביתך ולברר האם יש להם פסיכולוג ילדים מומלץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

ברצוני לדעת מהי טריטוכומניה, והיכן אני יכולה למצוא חומר בנושא.

טריכוטילומניה הינה נטייה לתלישת שיער. תלישת שיער היא סוג של התנהגות כפייתית (קומפולסיבית) ועלולה להיות עקשנית למדי. היא דומה לכסיסת ציפורניים אבל בד"כ חריפה יותר וגורמת לסבל רב יותר. הבסיס או המקור הנפוץ לבעייה הוא סוג של חרדה ולחץ, ובהמשך פשוט כוחו של הרגל. הטיפול השכיח מתמקד בשלושה תחומים: טיפול פסיכולוגי התנהגותי/קוגניטיבי (ניתן גם לשלב היפנוזה) בניסיון להתמודד עם התופעה ברמה המיידית, טיפול פסיכולוגי דינמי שאינו יעיל בד"כ להפסקת התלישה בטווח הקצר אך יכול לעזור לטפל בתשתית הנפשית שעומדת מתחת לבעיה במקרים רבים, וטיפול תרופתי, בד"כ בתרופות נוגדות חרדה או דיכאון. היכולת להפסיק תלויה בין היתר גם במוטיבציה והנכונות להתמסר לטיפול.אתר מעניין בנושא הוא http://www.geocities.com/naamaled/index.htm אמנם אין הרבה על הטיפול הפסיכולוגי אבל יש מידע על הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר, הבעיה שלי היא כזו:יש לי חברה שהיא מאד מאד יפה,ואני לא (זה לא חוסר ביטחון זו פשוט עובדה). לפני כמה שבועות הכרתי בחור באינטרנט והתחלנו לשוחח,ושלחתי לו תמונה עם כמה אנשים,ביניהם אני וחברתי,והוא ציין שהיא מאד יפה. למען האמת הוא נדלק עליה,וכמובן שנעלבתי מהעניין,אבל במקום להתרחק מהנושא ולהפסיק לדבר עליה,שלחתי לו תמונות שלה,וגגרתי אותו לנושא,כאילו שאני רוצה לשמוע עד כמה הוא מעוניין בה. אני לא מבינה למה אני עושה את זה,ולא נראה לי שזו התנהגות תקינה. אתה יכול לעזור לי? נ.ב זה לא מקרה יחיד,זו פשוט דוגמה

נועה שלום ישנו כנראה ריגוש כלשהו שאת חווה דרך חברתך. אני לא חושב שיש כאן מזוכיזם לשמו, אבל את עושה בדיקה כלשהי עם עצמך. אולי את מנסה ללמוד משהו מהתגובות של הבחור, על בחורים, על קשר, על משיכה, על עצמך... את ההסבר המשמעותי לעניין תוכלי לתת בעצמך, אם כי נשמע שבשלב זה אינך מודעת עדיין לכל ההיבטים של הנושא. זה בהחלט שווה בירור. את כותבת שאין לה חוסר ביטחון אלא שחברתך באמת יפה. הכל טוב ויפה, אבל כידוע מראה חיצוני זה לא הכל בחיים וסביר להניח שגם לך יש כמה דברים יפים להציע. אם תוכלי להעריך אותם יותר סביר להניח שתוכלי להפסיק לבדוק. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני רוצה להבין מה פסיכולוג מסוגל לשנות ולכן אתאר מצב ואני מבקש לספר לי הערכה של מה יהיה המשך הטיפול: נגיד פסיכולוג גילה שהבעיה של מישהו היא שהוא לא קיבל מספיק ביטחון ואהבה שהוא היה קטן , ולכן היום הוא מפחד בקלות מכל מיני דברים והוא מנסה למשוך תשומת לב של הוריו ושל הסביבה כדי להרגיש יותר בטוח. א. המצב שתיארתי הגיוני? ב. כיצד ניתן לטפל ולפתור כזה דבר? ממש ממש תודה למי שיענה (ומבין בדבר) כי זו תכלית ועיקר מחשבותי כרגע.

אייל שלום בשאלתך אתה מתייחס להבנה הקוגניטיבית שקרה כך או אחרת. הבעיה העיקרית אינה להגיע לתובנה אלא ליצור שינוי דווקא בחלק הרגשי. דרך הטיפול הפסיכולוגי המטופל מגיע גם לתובנות, אבל יכול לחבר אותם עם חוויה רגשית, וזה מאפשר לעשות שינוי. מכאן שהבנתו של הפסיכולוג על טראומות הילדות בהחלט אינה מספיקה ליצירת התהליך הטיפולי. רצ"ב קישור לגישה בה אני מאמין בטיפול הפסיכולוגי הדינמי, שבו מתקיימים תהליכים עליהם אתה מדבר. בעיקרון יש גם גישות שונות של טיפול ממוקד שלא דנים בהכרח בעבר הרחוק ויכולים לפתור בעיות ממוקדות יותר כמו למשל פוביות. http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

למה אני אוהבת חשיש ואת מה שזה עושה לי ?זה בכלל עושה לי טוב ואני מתפקדת רגיל בכל התחומים ,חייב להיות אצלי משהו דפוק לדעתך?למה החיים משעממים אותי בלי סמים קלים ?

רפיקה שלום סביר להניח שהבעיה איננה החשיש, אלא החלל אותו הוא ממלא. אני לא מגדיר חוויה נפשית כדפוקה או לא, אבל את מעידה בעצמך על השעמום, וזה מעיד בעד עצמו שישנה בעיה עמה את צריכה אולי להתמודד. כל עוד אינך מתמודדת איתה הסמים מספקים תחליף. בטווח הארוך התחליף הזה אינו פותר דבר, להיפך, בד"כ מחריף את עוצמת הבעיות. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה !

אני חושב בעיקר בעזרת מילים וצלילים. וכך גם באשר לקריאה כלומר קריאה שמיעתית. אני רוצה לנסות וליצור יותר קישורים במוח שלי שקשורים לתמונות. ולכן אני רוצה להתחיל לחשוב ולקרוא יותר חזותית. כבר התחלתי לצפות בתוכניות טלויזיה בלי סאונד ותירגום. ואני מנסה להדמיין יותר דברים ולהשתמש בדמיון שלי. לפעמים אני מרגיש כיאלו זה קשה למוח שלי ושהוא מאין מתחמם או משהו כזה. בכל אופן מה אתה חושב על הרעיון שלי לשפר צורת חשיבה חזותית?

אבל למה לך ? לא עדיף לשפר את סיבולת הלב והריאה ? בכל מקרה רעיון טוב .

כמובן שאני עובד גם על השיפור הזה. במקביל.....

אהבתי

ליאור, מנסיון, דמיון חזותי מתפתח דווקא דרך קריאה. נסה קודם "על יבש". למשל לקרוא סיפור ולראות את המקום עליו מסופר, את הסמטאות, הגנים, הפסלים, החנויות, את הדמויות הנזכרות, מה הם לבשו ואת הבעות הפנים שלהם, את עונת השנה, ואם זה אביב אפילו לחוש את הריחות הרלבנטיים לטקסט. אחר כך תוכל לעבור להתאמן "על רטוב". כלומר, לנסות ו"לצלם" אירועים שונים, מחיי היום-יום (למשל נסיעה באוטובוס, ישיבה בבית קפה וכו'). עולם הדמיון מורכב בעצם מכל החושים גם יחד (עובדה שכמעט ולא שוכחים קולו של אדם אפילו כעבור שנים רבות) נסה לשלב בין הזכרון החזותי לדמיון יחד עם הצלילים והריחות. שיהיה לך בכייף

ואללה תודה אני חושב באמת שקריאה יכולה לשפר בצורה מסויימת את הזיכרון החזותי. אני גם רוצה להתחיל לקרוא מבלי לאמר את המילים בלב (דבר שלי הוא כמעט בלתי אפשרי) כלומר להבין את משמעות המילה רק מהצורה שלה.... אני מקווה שהדבר אפשרי בכלל

ליאור שלום אני בספק אם בשיטות הללו אתה יכול לשפר חשיבה חזותית, אני לא בטוח ששילוב המילים הזה באמת מבטא משהו ברור, כי חשיבה היא בד"כ מילולית והחלק החזותי הוא חוויתי יותר, אם כי בהחלט אפשר לקדדו לזיכרון. אם אתה נהנה מהחוויות שאתה עובר, זה מצויין. השאלה מדוע אתה צריך להשתפר כל כך? בברכה ד"ר אורן קפלן

אני רוצה להשתפר בו. כדאי לשפר את הדימיון שלי בעיקר. חוץ מזה אני מעאמין שזיכרון חזותי זה דבר מאוד חשוב. ואם אתה מצליח לקרוא בצורה חזותית מבלי להשמיע את המילים (שזה נראה לי מאוד קשה) אתה יכול לקרוא מאוד מהר... ולא אני לא בדיוק נהנה מלנסות לשפר אותו... ואני ישמח אם מישהו יציע לי כאן שיטות או חומר על הנושא

שאתה מטומטם ושמשעמם לך בחיים

הנני יודי דתי ולפני כמה חודשים הכירו לי בחורה שחולה במחלה מניה דפרסיה דבר לפני מספר ימים אינני קשור רגשית לאותה בחורה אבקש את חוות דעתך למספר שאלות: 1. האם מחלה זו תורשתית 2. האם זו מחלה שיש לה תרופה ואפשר להחלים ממנה

וגם אם זה לא מחלה תורשתית ויש לזה סיכוי, למה לך להכניס ראש בריא למיטה חולה? חסרות בנות בריאות?

ניסים שלום יש מרכיב תורשתי במחלה. הסיכוי הסטטיסטי שילד יחלה במחלת ההורה הוא 27 אחוז. זוג שאינו רוצה לקחת סיכונים יכול להיעזר בתרומת ביצית (או זרע לגברים) בהפרית מבחנה וכך לעקוף את הבעיה הגנטית. זו מחלה הדורשת טיפול ומעקב לאורך שנים רבות. עם זאת, חולים רבים מתפקדים בצורה תקינה לגמרי שנים רבות תחת המעקב. זה נושא שכדאי שתדברו עליו ולא תנסו להתחמק ממנו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום דר' קפלן, התייעצתי איתך מספר פעמים בעבר. בני בן השנה ועשרה חודשים נוהג להרביץ לנו ובגן. בעצם עניין הגבולות צץ ועולה בכל נושא ובכל דקה בשבועות האחרונים. אני מוכחה להודות שכבר הייתי מספר פעמים מאוד קרובה לתת פליק קטן... לאחר יום משברי במיוחד, התייעצתי עם הגננת. שהדגישה את חשיבות הגבולות וסיפרה לי כיצד הם מתנהגים בגן - כאשר בני אינו אוכל יפה (?!) הוא נשלח לפינת רגיעה עד שיוכל לאכול יפה כמו כולם. הייתי בשוק. לי זה ממש נשמע כמו עונש. שלא תבין לא נכון - אני בהחלט בעד ניתוק מגע כאשר הילד לא מתנהג לפי גבולות מקובלים אך משהו בהרחקתו מן הקבוצה בעייתי, לא? מה ההבדל מהפינה של פעם? מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי. אמא מבולבלת.

שלי שלום לא ברורה לי הרתיעה שלך מענישה. אם הילד מתנהג לא יפה בהחלט יש מקום להציב גבולות, וחלק מהצבת הגבול זה לתת חיזוקים חיובים ושליליים. כל עוד העונש נעשה בצורה חינוכית וללא השפלת הילד זה נשמע נכון. ההחלטה מהו העונש המתאים דורשת חשיבה שמתחשבת הן בגישתך האישית, הן במצב, והן בילד עצמו. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, האם לדעתך ומנסיונך המקצועי,לידה בגיל מתקדם יחסית,(לאחר לידות קודמות),יכולה לגרום לילד בעיות רגשיות, בשל גילם המתקדם של הוריו?(שנינו בתחילת שנות הארבעים,בננו הבכור בחטיבת ביניים). בתודה,רונית.

רונית שלום תחילת שנות ה 40 הוא גיל סביר בעיני להביא ילדים ואינני רואה כל סיבה להימנע מכך על רקע השיקולים שציינת. המניעה היחידה יכולה להיות רק על רקע רפואי. לגיל מבוגר יחסית של הורים יש גם יתרונות ולא רק חסרונות. נסיון וסבלנות שהגיל מביא יכולים להיות משמעותיים מאוד לגידולו התקין של הילד. בסופו של דבר, אם הייתם צעירים ב 5 שנים, זה באמת היה עושה אתכם יותר צעירים באופן משמעותי עבורו? כיום תוחלת החיים מתארכת בכל שנה יותר יותר, עד שהתינוק יהיה בן 20 תוחלת החיים תגדל כנראה בעוד כ 10 שנים נוספות לפחות. צעיר וזקן הם דברים יחסיים שמשתנים עם התקופה. לגבי הפער בין הילדים, דינמיקה משפחתית היא דבר שצריך לעבוד איתו ולחשוב עליו. התמודדות תהיה כאן ללא ספק, ולא רק לתינוק החדש אלא גם לאחיו הגדול. ניהול נכון של הדברים תמיד חשוב, גם במשפחות בשנות ה 20 וה 30 לחייהם. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, אני מודה לך על תשובתך ומקוה שנצליח להשכיל ממנה ולהחליט נכון. תודה שוב.

שלום ד"ר קפלן, רציתי להציג בפניך את בעייתי שמדאיגה אותי ביותר והנוגעת בעתידי. אני בן 27 אקדמאי. מאז ומתמיד אני יוצא עם בנות, אבל מעולם לא הייתה לי חברה אמיתית. אני נמשך אליהן אבל תמיד לאחר מס' שבועות, הכל "יורד" ולא בא לי יותר להמשיך את הקשר. אני מתוסכל מזה מאוד. אני חושב שלעולם לא אמצא מישהי שמתאימה לי, הרי הכרתי כל-כך הרבה בנות עד היום ועדיין אני לבד... החלק המדאיג ביותר הוא שיש לי חבר טוב, אנחנו נפגשים כמעט כל יום, ואני תמיד מעדיף להיות במחיצתו (יותר מלצאת לפגישה עם מישהי). יש לציין שאני לא הומו אני פשוט אוהב אותו נורא. הוא תמיד מבין אותי ומסייע כמו שאיש/אישה בחיים לא עשו. מה לעשות? נראה לי שאין לי עתיד!!!

גשם שלום בדבריך יש הרבה מרכיבים שדורשים התייחסות. הקשרים עם בנות שנגמרים מהר, התסכול, הבדידות, החבר הטוב שאין כמותו, התחושה שאם אין לך בת זוג אין לך עתיד... יש כאן נושאים שלכאורה שייכים לעולם החיצוני או לאינטראקציה איתו, למציאת בת זוג מתאימה. בפועל נשמע שיש כאן דיאלוג שלך עם עצמך ושעד שלא תשלים אותו, לא תוכל להשלים גם עם החוץ, או לפחות עם בנות הזוג שאתה פוגש. אני חושב שכדאי לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולבדוק את העניינים. נשמע לי שאתה לא מתמקד בהכרח במקור הבעיה האמיתי אלא בתוצאות שלה. רצ"ב שני קישורים לכתבות על טיפול פסיכולוגי בגישה שאני חושב שמתאימה למה שאתה מתאר. אני לא חושב שגישה ממוקדת קצרת טווח תתאים. http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ותודה מראש לך ד"ר קפלן, ולכל קוראי ההודעה והמגיבים עליה. אני מצוייה במצוקה זה זמן רב. לא במצוקה אישית שלי. אלא של אדם מאוד קרוב אליי. אדם אשר דואג לערב אותי בכל הרע שעובר עליו בחייו, שאינם פשוטים, אך של מי כן? אדם אשר אמר נואש לחיים ולא רוצה לחיות. בעצם אינו חי ממש, הפסיק להנות והפסיק לשאוף והפסיק כל פעילות שאינה בגדר מחוייבות מסויימת. גם את המחוייבויות מבצע באופן חלקי. הפתיחות העצומה שלו כלפיי הביאה לא אחת לחשיפה בפני של מחשבות אובדניות באופן מפורש. ואף פעם אחת הדבר כמעט יצא לפועל אלא שרגע לפני אבד האומץ. ואני התוודעתי לכך בדיעבד. אני מצוייה בדילמה נוראית מזה מספר רב של חודשים. מצד אחד אין שום דרך לעזור לאדם שאינו רוצה לעזור לעצמו. אדם שאמר נואש. מצד שני כיצד ניתן להתבונן מן הצד ולראות איך חיי אדם הולכים לטמיון. והפחד המתמיד שמקונן בי, שיבוא היום בו אתבשר על מותו של חבר שנטל את חייו. כבר דיברתי עם פסיכולוגים, ניסיתי לשתף אנשי סוד, בפתיחות מלאה שיתפתי אותו במחשבותיי, בחובת הטיפול (בעבר היה מטופל) אך הכל לשוא. וידי אזלה מלסייע. איני מוכנה לנטוש אך גם איני מסוגלת יותר להקשיב לרחמים עצמיים מבלי לנקוט בפעולה כלשהי.

זיגי שלום המצב שאת מתארת באמת מאוד תסכל ומפחיד. את צודקת באבחנתך שמי שלא רוצה לעזור לעצמו קשה מאוד לעזור לו. לעיתים בתוך הדיכאון לאנשים אין את האנרגיות לפנות לטיפול ולשרוד בו. במקרים אלו אנשים קרובים ועיקר בני משפחה צריכים להתגייס ולעיתים להיות ביחד עם אותו אדם סביב השעון, עד שמצבו משתפר. חשוב מאוד להביא אותו לקבל טיפול נפשי, פסיכולוגי ותרופתי. במצבים קיצוניים יש מקום גם לאישפוז. מאחר שאת כותבת על סכנת חיים של ממש, אני לא בטוח שרצוי שתשארי לבד עם התחושות שלך. את כותבת שכבר ערבת בעניין אנשי מקצוע ואנשי סוד וכלום לא עזר. השאלה מדוע. מה שברור ממה שאת כותבת שלא יתכן שכל האחריות תיפול על כתפיך ומישהו נוסף צריך לקחת אחריות על מה שקורה. אם זה לא אותו אדם עצמו, אולי קרובי משפחה שלו. רצ"ב קישור לסהר ונותנים תמיכה וייעוץ בתחום זה. www.sahar.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

כעקרון מהצד הכל נראה בסדר גמור. לומדת לימודים אקדמאים- משפטים שנה ג' . עובדת בעבודה מסודרת... בת 25, עדיין מתגוררת עם ההורים. למרות שהכל נראה טוב מרגישה אכזבה נוראית מהחיים. מרגישה שאני לא מספיק טובה בשום דבר. לא מוצאת סיפוק בשום דבר. תוהה אם זה באמת התחום שבו אני רוצה לממש את עצמי. אבל יותר מהכל אני כבר לא רואה את ההמשך, מיציתי את עצמי בחיים. שום דבר לא מעניין אותי. אין לי כוח לשום דבר. אני אמנם מצליחה לשמור על ממוצע נורמלי בלימודים אך כמעט ולא מגיעה ללימודים ולא כי אין לי זמן אלא אין לי כוחות. הדברים היחידים שאני עושה זה מה שאני חייבת לעשות. חייבת ללכת לעבודה כדי לממן את הלימודים, חייבת לסיים את התואר כי התחלתי כבר ואני לקראת הסוף. אני מרגישה שאני חיה בשביל אנשים אחרים. פעם הייתי נורא אמביציונית והכל נעלם לא רוצה שום דבר. מה גם שאני שונאת את עצמי גם בגלל איך שאני נראית- בעיית עודך משקל. וגם בגלל איך שאני חיה. קשה לי לצאת מהבית, לצאת מהמיטה בכלל, כל הזמן בורחת לתוך שינה, לא משקיעה בעצמי, לא משקיעה באחרים. לפני כמה שנים הייתי בטיפול (פסיכולוגית תעסוקתית) בגלל שהתחלתי לימודים לתואר אחר והפסקתי אחרי שנה. לפני כחצי שנה גם הייתי בטיפול, לא עזר יותר מידי, אני מרגישה שאני משקרת למטפל וגם לעצמי לא מתוך רצון. לא חושבת שטיפול פסיכולוגי יכול לעזור לי ושרק אני יכולה לעזור לעצמי ורוצה שהחיים יגמרו כמה שיותר מהר. אין לי כוחות נפשיים לעזור לעצמי, אם איכשהו הייתי יוצאת בעבר מהמצבים האלה עכשיו אני כבר לא יכולה.

עדנה שלום דבריך מעוררים בי כמה מחשבות. התיאור שלך מזכיר דיכאון. יש בו את כל המרכיבים הדרושים כגון תחושת דכדוך, אובדן אנרגיה, תחושה שלילית, אין עתיד, מתקשה לצאת מהמיטה... כעת השאלה האם זה באמת תהליך דיכאוני שיש בו גם מרכיבים ביולוגיים כמו בדיכאון קליני, או שזה משבר של תקופה שאת עוברת. ההסבר השני נשמע לי נכון בכל מקרה, למרות שלפעמים יש שילוב בין תהליכים. שנה ג' משפטים, גרה בבית ההורים ובת 25, כל הנתונים המצטברים הללו אומרים שכמעט כל חייך היית במסגרות ששמרו עליך והובילו אותך במסלול בטוח וכל המסלולים הללו מתקרבים אט אט לסיום לשינוי שמשמעותו השפעה משמעותית על אורח החיים. את מתקרבת להחלטה "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה", כולל עזיבת הבית, בחירת מקצוע ועוד. אלו גורמי לחץ רציניים שמשפיעים לא פעם בצורה מורכבת על אנשים במצבך. אבל אלו רק הדברים החיצוניים. אולי יותר מורכב לדעת מי את באמת, מהו האני האמיתי והאוטנטי שלך, כי בינתיים הוא לא מקבל את מרחב המחיה שלו. אני מבין שהטיפול בו היית לא פתר דברים כפי שציפית אבל לאור מה שאת מתארת אני חושב שאת צריכה להמשיך טיפול. אני לא חושב שהכיוון התעסוקתי הוא הנכון כי הבעיות לא נמצאות בדברים או בהחלטות הפרקטיות. אני מצרף קישור למאמר קצר על טיפול דינמי, אני חושב שזה הכיוון שאת צריכה כיום. http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm בכל מקרה, מאחר ואת מדווחת על סימפטומים דיכאוניים את צריכה לדעתי להיפגש עם איש מקצוע גם כדאי לוודא האם יש ברקע דיכאון קליני של ממש, כי במקרה זה יתכן שכדאי גם להיעזר בתרופות נוגדות דיכאון. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי עדנה, אם אני אוכל להתייחס גם, הייתי ממליצה לקחת קצת זמן הפסקה אחרי התואר המסתיים בקרוב ןלבחון עם עצמך או בסיוע של חברים או איש מקצוע, מה את רוצה לעשות בהמשך הדרך. מניסיון אישי, זה כייף אדיר! להגשים חלומות שלא יצא לך להגשים ורצונות שלא יצא לך להתייחס אליהם בגלל מגבלת הזמן בלימודים וכדומה. לקחת קצת זמן לעצמך, לרגשות שלך ולנפש שלך . בלי לרוץ, ויותר לעשות מה שהלב רוצה. מה דעתך על זה?

היי עדנה, אם אני אוכל להתייחס גם, הייתי ממליצה לקחת קצת זמן הפסקה אחרי התואר המסתיים בקרוב ןלבחון עם עצמך או בסיוע של חברים או איש מקצוע, מה את רוצה לעשות בהמשך הדרך. מניסיון אישי, זה כייף אדיר! להגשים חלומות שלא יצא לך להגשים ורצונות שלא יצא לך להתייחס אליהם בגלל מגבלת הזמן בלימודים וכדומה. לקחת קצת זמן לעצמך, לרגשות שלך ולנפש שלך . בלי לרוץ, ויותר לעשות מה שהלב רוצה. מה דעתך על זה?

ואו, הדברים שכתבת כ"כ מתארים את מצבי שזה מדהים (חוץ מהעובדה שאני שנה ראשונה בלימודים...) בא לך להתכתב?

כיצד מסבירה הפסיכולוגיה את התופעה

רחל שלום הגמגום עצמו הוא פיזיולוגי אבל ידוע שהוא מוגבר במצבי לחץ ושאנשים מגמגמים מתקשים לקבל את עצמם עם הגמגום מה שפוגע בדימויים העצמי, דבר שמגביר את הלחץ בו הם חיים, וחוזר חלילה. באופן פרדוקסלי, הפחתת הלחץ ושיפור הדימוי העצמי מפחית את הנטייה לגמגם באופן משמעותי. תהליך זה ניתן לעשות במסגרת טיפול פסיכולוגי דינמי. כיוון אחר הוא טיפול בהיפנוזה שיכול להשתלב עם הגישה הקודמת ולהאיץ תהליכים. במידה ואין מקור נוירולוגי פיזילוגי לגמגום והוא נובע ממרכיבים נפשיים הגמגום נעלם בתוך מצב ההיפנוזה. הדבר מהווה חיזוק למטופל להיפרד מהסימפטום גם במצבים מחוץ להיפנוזה. ההיפנוזה העצמית מהווה גם כלי להפחתת לחצים ויצירת רוגע, מה שמפחית את הגמגום. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם קיימות שיטות טיפוליות בביו פידבק להפחתת גמגום לא על בסיס הפחתת חרדות חברתיות אלא על הורדת מתח שרירי .

רחל שלום יש אפשרות כזו, וגם הטיפול בהיפנוזה, ראי את הודעתי השניה

שלום רב! אני בת 23 רווקה, אני לוקחת על עצמי המון דברים , דברים שעברתי בעבר ועוברת בהווה ואני מרגישה כל הזמן לחץ בחזה, דפיקות לב, כאבים בקיבה ואי שקט. לא מוצאת את עצמי אין לי חשק כמעט לכלום. מנסה להנות מכל דבר ולהיות ולחשוב חיובי . אבל עברתי המון כמו: ניתוח קשה מאוד, פרידה מאכזבת של הרבה שנים, וכ"ו... עכשיו אני לא רוצה ללכת לשיחות אצל פסיכולוג, כי קשה לי לספר ולשוחח עם אדם זר אליי. מה לעשות שאני מרגישה לא טוב כמו לחץ בחזה, כאבים בקיבה, אי שקט, וכ"ו... איך אני יכולה לעזור לעצמי? שאני מרגישה לא טוב אני לפעמיים לוקחת כדור " ואבן" אבל זה לא כ"כ עוזר לי. אנא ממך תעזור לי אני ממש מיואשת מהכול. אשמח לקבל תשובה בהקדם. בתודה מראש ליאת.

ליאת שלום יתכן שאת סובלת מהתקפי חרדה. קראי את הכתבה בקישור המצורף להלן ובדקי עם הסימפטומים מתאימים למה שכתוב http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm מאחר ואת סובלת את צריכה לפנות לטיפול ולא להזניח את הדברים. הקושי לדבר עם אדם זר מספר אולי גם על הבדידות כי את מתקשה לקבל עזרה ורוצה לפתור הכל לבד. זה שם עליך הרבה משקל. ואבן זה בוודאי לא פתרון. במידה ואת רוצה טיפול תרופתי עדיף שתפני לפסיכיאטר ותבקשי תרופות נוגדות חרדה ולא כדורי הרגעה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מנסה לצאת מזה בעזרת של עצמי כי הסיסמה היא מחשבות רעות מביאות לכישלון ומחשבות טובות נותנות לך להרגיש טוב עכשו אני רוצה שמישהו יסביר לי איך כדורים יכולים לעזור לאדם שנמצא בדיכאון אם הוא לא רוצה לעזור לעצמו הוא בחיים לא יצא מזה אז מה כדורים יכולים לעשות לדעתי הם לא יכולים לעזור בכלום הם רק גורמים לתופעות לוואי ועוד יותר להשתגע הבעיה שבראש אני משתגע אלא מצליח לרפא את הכאב ראש הזה הוא משגע אותי אני יודע ששום כדור לא יעזור לי זה הכל פסיכולוגי רק אתה מחליט אם להיות בדיכאון או לא זה הכל פסיכולוגי אז אם פעם היה לי דיכאון ויצאתי מזה בלי כדורים ובלי עזרה רפואית ונפשית אולי עכשו זה חזר לא בדיכאון אלא בשיגעון בכאב ראש ותיכנונים להרוג את עצמי כי זה פשוט נמאס שהראש רק חושב מחשבות חסרות תכלת שלא נותנים לי כלום רק להרגיש כאבים לא טבעיים אני רוצה לספר לכם על המחשבות שמציקות לי ואל תגידו לי כדורים כי כדורים לא יכולים לעזור לי איך זה שהיה לי דיכאון אבל נורמלי שיצאתי ממנו אחרי כמה חודשים אבל בחיים לא היה לי הפרעות כאלה אני לא מאמין זה קורה דווקא למוכשרים כי אין דבר שלא הייתי טוב בו הייתי משקיע בלימודים אהבתי היה לי עם מה להרגיש פעם לא היה לי כאב ראש פסיכוטי כזה מה זה אני לא מצליח לרפא את זה זה הכי מטריד אותי שאדם יכול לאבד את השפיות אני פשוט הורס את עצמי עם ההפרעות האלה ותגידו לי האם דיכאון זה חלק משיגעון יש לי בראש דבר אחד ללכת נגד הטבע נגד הרפואה ורק אלוהים יכול לעזור לי לצאת מזה אני פשוט רוצה להרוס את עצמי אני לא יודע נראה לי שאני יהיה כמו אמא שלי בבית חולים לחולי נפש וכל החיים שלי שתיכננתי הלכו לעולמים אני לא מצליח לחיות עם הנפש איך זה חזר אלי עוד פעם אבל הפעם בהפרעות של משוגע שפשוט רוצה להרוס את עצמי לא מדבר סגור בתוך עצמי והמחשבות שלי אומרות לי שזאת הדרך הנכונה להשתגע אני רוצה להתאבד כי את הדיכאון ניצחתי אבל את השיגעון אני לא יצליח אם זה לא עובר לי אני פשוט הורג את עצמי נמאס לי מהכאב ראש הזה מהכאבי בטן ואי רצון לעזור לעצמי אני רק רוצה להרוס את עצמי חושב רק איך לגרום לי שיהיה לי רע למה אני עושה את זה לעצמי בבקשה תעזרו לי אני רק בן 18 ולא מצליח לחיות חיים נורמליים כי זה לא דיכאון זה שיגעון

דניאל שלום טוב שאתה כותב ומקבל גם תגובות מאנשים. עם זאת, כאן בפורום לא תוכל לקבל עזרה טיפולית אלא רק תמיכה. אתה חייב להיות בטיפול מסודר כולל ליווי פסיכולוגי ופסיכיאטרי ולהתאזר בהרבה סבלנות לתהליך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

כדורים כן עוזרים. הייתי במצב הרבה יותר גרוע משלך- הרבה הרבה יותר. התחלתי טיפול בלי רצון לעזור לעצמי בכלל, סתם מתוך אדישות, קיבלתי כדורים, שהוחלפו לי מספר פעמים והיום אני נוטלת סרוקסאט, וזה שיפר לי את החיים, זה מעורר משהו בראש- שכן גורם לך לצאת מהדיכאון ואם זה יחד עם טיפול אצל פסיכולוג אז מבכלל- אפשר להיות אדם אחר. בהצלחה ר

אני יודעת שזו תופעה ישראלית נפוצה אבל יתכן שלא בממדים שהיא קיימת אצלי. אני אישית לא פוחדת שמשהו רע יקרה לי, אבל אני בהחלט חיה בחרדה שמשהו רע יקרה לאהובים עלי. יש לי בן חייל ואני מתקשרת לסלולרי שלו מספר פעמים ביום, כשהוא יוצא מהבסיס הביתה אני מציקה לו עד אשר הוא מגיע הביתה, וכך גם עד אשר הוא מגיע לבסיסו. כאשר היה תלמיד תיכון ויצא לבלות עם חברים גם אז נהגתי להתקשר מספר פעמים. היום אני בכח נמנעת מלהתקשר אליו בעת בילוי כאשר הוא מגיע לסופ"ש בבית, אבל אני חסרת מנוחה עד אשר הוא חוזר הביתה, וכמו הרבה צעירים זה אומר שאני נשארת ערה עד השעות שלפנות בוקר כי אני לא מסוגלת להפסיק לדאוג. קורה לא אחת שמחשבות רעות מציקות לי. אני מנסה להפטר מהן אבל החרדה "מטריפה" אותי. האם אני מאבדת פרופורציות או שמא מדובר ב"טירוף ישראלי" הנובע מהמצב בו אנו שרויים בארץ? האם יש דרך להתמודד עם החרדה לבני ולבני משפחה אחרים? אני חייבת לציין שבדרך כלל אני מנהלת חיים נורמליים. אני עובדת 8 שעות כל יום ומתפקדת בסדר בעבודה אבל עדיין קשה מאד לחיות עם החרדה הזאת. אודה לך על עזרתך.

הי דנה, קראתי את מה שכתבת. בתור חיילת לשעבר (10 שנים אחרי צבא), אני זוכרת ששירתתי במקום מאד רגיש באיזור בקעת הירדן והוריי היו מוטרפים מרוב דאגה, אבל זה חלק מהתהליך שלנו בארץ. השירות הצבאי כמעט בלתי נמנע ואנחנו חייבים לסיים אותו. שנים אח"כ סבלתי מחרדות של פיגועים ובכל פעם שהיה אירוע כלשהוא ישבתי דרוכה מול החדשות, צפיתי עד שעות מאוחרות בכל הזוועות ששודרו, ובאיזשהוא שלב הבנתי שזה מכניס אותי ליותר חרדות ומצוקה נפשית. לא הפסקתי לדאוג לקרוביי וזה ממש מכניס למעגל כפייתי שקשה לצאת ממנו. לא זוכרת מתי, אבל בשלב מסוים החלטתי שאני מרפה מזה, לא בורחת מהמציאות אבל לדוגמא אם יש פיגוע אז אני לא הופכת את הבית שלי למבצר של מלחמה שבו כולם יושבים לראות כל הזמן את האירועים, אלא מתעדכנים וממשיכים לצפות בדברים אחרים. נקרע לי הלב מהמצב שאנחנו שרויים בו, אבל חייבים להמשיך לחיות. החרדות מאד מסוכנות לגוף בכלל ולנפש בפרט. צריך להמשיך לתפקד למען עצמנו ולמען יקירינו. אי אפשר להפיל את המצב על הילדים ולהכניס אותם למעגל הזה. אני חושבת שמה שאת עוברת הוא שיא הנורמליות, ואין מישהו כמעט שלא חווה את זה בארץ יום יום. ועצה קטנה לסוף...אפשר לגשת לקופ"ח ולבקש שיחה עם פסיכולוג. זה אפשרי מאד ועוזר אולי יותר מפסיכולוג פרטי.

תודה על העידוד אבל החרדה אצלי קיימת בלי לצפות בטלוויזיה. כבר מזמן למדתי שאין טעם לשבת מול הטלוויזיה שעות על גבי שעות בכל פעם שיש פיגוע, במיוחד מאחר ומדובר בדברים שחוזרים על עצמם. כאשר יש פיגוע עוברות שעות ארוכות עד אשר אפשר לקבל מידע מדוייק על מה שהתרחש, ועד אז משגעים אותנו בחזרה על אותם הדברים. אני גם לא ממש חוששת ממלחמת המפרץ 2. החרדה האמיתית היא לאחרים, ובמיוחד לבני כאשר הוא לא נמצא לידי. לעצמי אני לא חרדה כלל וכלל. מעולם לא הפסקתי לנסוע בתחבורה ציבורית או להכנס לקניונים- אנו ממשיכה ללא חשש.

דנה שלום החרדה במציאות הישראלית טבעית, עם זאת, חייבים למצוא דרך לשמור על איכות החיים. נשמע שהלחץ והחרדה שאת עוברת גורמים לך לפגיעה קשה בתפקוד השוטף ולכן אני ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ממוקד בהפחתת לחצים. תוכלי גם להיעזר בשיטת שנקראת EMDR שתוכלי לקרוא עליה בקישור שלהלן. הוא יעיל במיוחד לבעיה הזו. http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לומר לך תודה על הדברים שאמרת לי , היתי צריכה לשמוע את זה מאדם שמבין ויכול לנתח את המצב, היום בפעם הראשונה הלכתי לפסיכולג בהצעתך,בהתחלה לא ידעתי מה לומר ואייך להתחיל, אך בסוף הכל זרם בחופשיות,אני מרגישה שעשיתי צעד חשוב היום בחיי,אני לא הגיד שהרגשתי יותר טוב,אי אפשר מפגישה אחת, אך אני מתכוונת לטפל באותה הבעיה,ולכן אני רוצה להודות לך שהסרת מעיני את הכיסוי ,וראיתי שיש אור בחוץ,וממנו אין מה לפחד,אני מודה לך וכולי תיקווה שבעולם יהיו עוד אנשים טובים כמוך,וכך הארץ שלנו תהיה נסבלת,אני מוקירה לך את מילותי,ושוב אומר לך תודה מקרב לב,חזק ואמץ, וירבו עוד אנשים כמוך אמן ואמן,,,בהמון הערכה נושה...

בהצלחה

שלום, מזה כשנה וחצי הנני פרודה לאחר קשר ארוך טווח שהסתיים. אני בת 31, עצמאית, מצליחה וגרה לבד. יש לי הכל ובעצם אין לי כלום... אין לי אהבה והבדידות חונקת. המעגל החברתי אומנם גדול אך האפשרויות ליצירת קשר זוגי הולכות וקטנות.לא פעם ולא פעמיים אומרים לי שלא מבינים אך זה שאני לבד, מה אומרים במקרים כאלה? זה לא שאני לא רוצה, אבל... אך מתמודדים עם הבדידות? מהן האפשרויות ליצירת קשר זוגי? ואך מנסים להיות בכל זאת אופטימיים? אני חייכנית, חיובית ונותנת מעצמי המון, אך בלילה בשקט, בשקט אני בוכה אל הכר. אני אוהבת לאהוב, מעניקה ומפנקת ללא תנאי,מאמינה באהבה ולא מתפשרת השלמתי איפשהו שלא אוהב עוד ואשאר לבד. אפילו התחלתי לחשוב ולתכנן את החיים כמשפחה חד הורית. אך יוצאים מהמחשבות הללו, אך יוצאים מהבדידות החונקת?

סול שלום מציאת זוגיות היא תהליך שמצד אחד דורש מזל, אך בהחלט אפשר לעזור למזל הזה לקרות. זאת בשתי דרכים עיקריות. האחת היא כמובן לייצר את ההזדמנויות המתאימות, וכאן אני בטוח שאת מכירה את כל הפטנטים כולל מאגרי ההיכרויות באינטרנט וכו'. השניה היא לטפל בחלקים הפנימיים שלך שאולי מתקשים עם הזוגיות מחד, ועם ההשארות המלאה עם עצמך מאידך. תכנון משפחה חד הורית הוא נושא רציני וגם אם לא יממומש בסוף כדאי שתחשבי על זה לעומק עם עצמך או במסגרת פסיכולוגית. זאת לפחות כחלק מקבלת עצמך והעובדה שזוגיות לא בהכרח ממלאת את הכל. חלק מהריקנות נובע בד"כ לא רק מהיותך לבד בלי בן זוג, אלא גם מהיות לבד עם עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, ראשית, תודה על שהגבת להודעתי במהירות כה רבה. המשפט האחרון שרשמת הוא כל כך נכון ואני מצטטת: >> חלק מהריקנות נובע בד"כ לא רק מהיותך לבד בלי בן זוג, אלא גם > מהיות לבד עם עצמך. לפעמים צריך לשמוע זאת ממשהו אחר ואז להבין, יש לי המון חברים אך כיוון שאני עובדת שעות מרובות ובלחץ, כל האנרגיה שלי מושקעת בעבודה ואז כשמסתיים יום העבודה מסתיים עבורי היום ואני מגיע לביתי ומרוב תשישות מוצאת את עצמי נשארת בבית לבד... תודה על הארה שניתנה לי.

שלום ד"ר קפלן אני בת 25 נמצאת בטיפול. כשהייתי קטנה עברתי התעללות מינית, ואני מנסה להתמודד.... אני מרגישה שאני רוצה למות. אני לא מפסיקה להקיא. ואני לא אוכלת הרבה. וכולם מעירים לי על איך שאני נראית ושאני חייבת לאכול. ואני לא רוצה להקיא, ולפעמים אני מצליחה להפסיק - אבל אז אני רואה איך אמא שלי מסתכלת לי בתוך הצלחת ובודקת מה אני אוכלת אם אני אוכלת.... ואז אח שלי אומר לי שאני שמנה (כדי לעצבן אותי...) ואיך שזה קורה אני נופלת..... ולא רוצה לחיות יותר. יש לי המון סיוטים, בקושי ישנה בלילות, וכשאני נרדמת אני מתעוררת בבהלה, כולי מלאה מים... ורוצה למות. והמטפלת שלי באמת מקסימה, אבל קשה לי לדבר איתה על הכל. וכבר לא רוצה להמשיך יותר, רק רוצה להרים ידיים ושיפסיק הכאב,בבקשה, שיפסיק הכאב...... סליחה על הבלבול, על המכתב, בעצם, לא ממש יודעת מה ניסיתי להגיד.... כל כך הרבה מילים ומה ניסיתי להגיד בעצם?....

שיר שלום התהליך שאת עוברת קשה ודורש ממך הרבה סבלנות והתמדה. אם תמשיכי אותו הדברים ילכו וישתפרו, אבל זה יקח זמן רב ויהיו בוודאי עוד משברים ונפילות בדרך. החוויות הקשות שעברת, ומערכות היחסים המורכבות בבית, הם חלק מהחיים שלך, ואת צריכה להתמודד עם מה שקרה וקורה מחוץ, וגם עם מה שתוקף אותך מבפנים. טוב שאת בטיפול וטוב שאת מרגישה טוב עם הפסיכולוגית. אי אפשר להאיץ תהליכים ועם הזמן תוכלי יותר ויותר לדבר איתה ולהתחלק. תני לעצמך את הקרדיט להיות בלי כוח. עם הזמן הכוחות יווצרו. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

KFJDA

בשנה האחרונה אני חושש לעלות במעליות, יכול להיות שזה מאסן התאומים, בכל מקרה אני טיפוס די חרדתי בעשור האחרון שלמד לחיות עם חרדותיו בצורה סבירה. בשנה האחרונה כפי שאמרתי אני ממש חושש לעלות למעליות וזה פוגע בי. אני מתוקף עבודתי מגיע ללקוחות ולפעמים הם בקומות גבוהות. עד קומה 12 אני מצליח לעלות ברגל אבל מעל זה קשה ואני גם מגיע ללקוח מתנשף (לא נעים) בכל מקרה שבוע הבא יש לי פגישה באחד מהמגדלים המזורגגים של תל אביב (סליחה על הביטוי- אני מקלל את הקבלנים כל הזמן) והפגישה היא בקומה 27. לא נראה לי שאשרוד עליה כזו ברגל, מה גם שבחלק מהביניינים הגישה במדרגות סגורה. מה לעשות, נשבר לי מהפחדנות. בטח תשאל אותי ממה אני מפחד (אני מכיר פסיכולוגים - בטיפול יותר מ 8 שנים אצל כמה מהם. חלקם בנו גורדי שחקים מהכסף שלי). אז ככה החשש שלי שהמעלית תיתקע, יהיה קצר חשמלי והמעלית תתמלא עשן ואש ואני אחנק אשרף ואמות - דרך אגב אמא שלי עובדת במחלקת כוויות אולי יש קשר, בכל מקרה אני גם חושש מחנק וחוסר אוויר וגם (טיפה פחות) מנפילה של המעלית או מעליה של המעלית בלי עצירה כך שהיא תצא מהפיר למעלה ותעוף, סתם זה לא חשש זו סתם פנטזיה) אני צריך עזרה בנושא. מה לעשות ואיך להתגבר על כך, אשמח לתשובה מהירה.

דורון שלום אתה סובל מפוביה ממעליות (שייך למשפחה של בעיות חרדה), שמלווה פעמים רבות בסוגים נוספים של פחדים כגון פחד גבהים, פחד טיסות, ועוד. ככל שהבעיה ממוקדת בנושא ספציפי אחד כך קל יותר לטפל בה במהירות וביעילות. ככל שזה מתרחב לתחומי חיים נוספים, העניין דורש טיפול יסודי וארוך יותר. טיפול פסיכולוגי דינמי בו כנראה היית לאור הזמן הרב שאתה מתאר, לא בהכרח מתאים לבעיה הנוכחית, בה יכול לעזור בד"כ טיפול קוגניטיבי התנהגותי וגם היפנוזה. להלן מספר מאמרים רלוונטיים לנושא. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/short.htm http://www.psychologia.co.il/emdr.htm http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm אני מציע לך לפנות לטיפול כיוון שנשמע שהעניין פוגע בתפקוד היומיומי שלך. יתכן שתוכל להיעזר גם בטיפול תרופתי נוגד חרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

עליתי במעלית. כשהייתי בפנים לא חששתי, לפני שנכנסתי הדופק עלה לי והייתי במצב חרדה קל. לא בא לי לקחת תרופות, אני ואשתי מנסים להביא עוד ילדים לעולם. אני חי טוב אבל לעיתים מצמצם את העולם שלי כתוצאה מהתגברות המצב החרדתי שלי, כלומר לא טס לחול למשל. חושש מהטיסה. בנוסף יש לי עוד חששות שלמדתי כבר לחויות איתם אבל ללא ספק פוגעות באיכות חיי, חששות כגון התמודדות על תפקידים בכירים. בלילות לעיתים קרובות אני לא מצליח להירדם מחשש שאני עשוי לאבד שליטה או להשתגע. אני מודע לזה שזה בעייתי והכיוון המיידי הוא תרופה להרגעה או למניעת חרדה, אבל ממש לא בא לי. שחתפטי את התקף החרדה הראשון שלי לפני 12 שנים קבעו לי טיפול משולב תרופתי ופסיכולוגי, לקחתי במשך שנתיים תרופה בשם רידזין. לא היו תופעות לוואי אבל הרגשתי אדם ירוד מבחינת יכולת התמודדות, העובדה היתה נכונה הייתי כזה בזמנו אבל לתקופה אז זה התאים, כיום אני מנהל את חיי ומחפש דרכים לאפשר לי דרך חיים טובה יותר ואיכותית יותר לא בעזרת תרופות שדרך אגב מפחידות אותי (חרדה מתרופות).

היי גיסי מנשק את ביתו הקטנה בת החודשיים בכל מקום בגוף שחשוף כולל בפה. אני חושבת שזה מוגזם למרות שאני לא אומרת לו. אני יודעת שהכל מאהבה אבל רציתי לדעת אם יהיה לזה השפעה פסיכולוגית כלשהי בעתיד על הילדה? תודה רבה.

עדי שלום אם את מרגישה לא נוח עם זה תוכלי לומר זאת בעדינות ולבקש שלא ינשק אותה על הפה או בכל מקום אחר שנראה לך לא תואם. אין צורך להתעסק כלל בשאלה על הנזק, התחושה הלא נוחה שלך מספיקה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלים שמי אתי אני רציתי להתייעץ אני נשואה שנתיים וחצי אם 2 ילדים עכשיו יש לבעלי טבע שמאד מעצבן אותי ולאחרונה זה עולה לי ליעצבים נוראים זאת אומרת שאני מתרגזת הרבה וזה הבעיה כי זה התחיל לעשות בינינו ממש צעקות בין צעד לשאל וזה משמפריע לי זה שהוא מאד עצלן כל דבר זה עול אצלו למשל לכל מקום שצריכים ללכת יותר מחמש דקות אז זה כבר סיפור אז מה הוא עושה הוא לוקח מונית לבנק לקופת חולים להכל אז אם אנחנו רוצים ללכת לאיזה מקום אז מתחיל אני לוקח מונית ואני אומרת חבל על הכסף אפשר ללכת ברגל ואז מתחיל הויכוחים...וזה לא שיש לנו כסף אנחנו בים של חובות והוא בכלל לא חיה אם חשבוןעושה מאה טלפונים שהוא לא יצתרך ללכת בכלל וזה גם עולה הון ....ומה שמאד מרגיז אותי ברגע שהוא נכנס לבית ישר למיטה הוא חייב לנוח קצת זאת אומרת המקום הקבוע שלו זה המיטה אפילו הליכה של 5 דקות דבר ראשון הוא חייב לנוח כאילו הוא בן80 ואני הפוך מזה ועוד משהוא אם הוא היה מסכים לנסוע אם אוטובס לאן שהוא צריך ללכת אז אוטובוס לא עושה לו טוב תשאל למה כי הוא מפונק בקיצור כל היום הוא או במונית או במיטה וזה מאד מאד מרגיז אז מה עושים???.

אתי שלום אני לא חושב שיש פטנט לפתרון מושלם. ראשית צריך לקבל שיש ביניכם הבדלים ושדברים מסוימים הוא עושה אחרת ממך, וכך זה יהיה תמיד. אם זה גורם לנזק של ממש, לדוגמא, אתם בחובות והוא גורם לכך שתשקעו יותר בחובות, אז אתם צריכים לדבר על זה ממקום הגיוני, לברר איתו כיצד הוא חושב להתמודד עם החובות והאם השימוש הפזרני בכסף נראה לו הגיוני. אם מדובר רק על הבדלים אישיותיים ביניכם, יתכן שתצטרכי לעבוד על עצמך לקבל אותו יותר כפי שהוא. עצלן זה פירוש אחד. אדם שאוהב לחיות בנוחיות ולהנות מהחיים, זה פירוש נוסף, ויש בוודאי פירושים נוספים. נסי אולי פחות להתעצבן, ולא להיכנס לריבים על דברים שבאמת אין להם משמעות גדולה. שאת הולכת לבד לכי ברגל ותני לו ליסוע במונית לקופת החולים. עם נושא אחד או שניים שהם באמת רציניים, התמודדי ודברי איתו. כך את מפחיתה את החיכוך למינימום ומשאירה את הויכוח לדברים החשובים באמת עבורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדעתי לא מדובר בעצלנות. מדובר בחוסר אחריות מוחלט ובפרזיטיות. אם תוותרי לאדון תמצאי את עצמך בחובות אינסופיים. לכבודו לא מזיז מהחובות ואת לבדך תצטרכי לשלם את חובותיו כל ימי חייך. עצתי לך, היא שברוח טובה תדאגי להפריד חשבונות. תדאגי שיהיה לך כסף בצד למקרה חרום. כסף שהוא לא יידע עליו ושהנושים לא יוכלו לגעת בו. ביטחונך הכלכלי הוא ביטחונך האישי. אני לא יודעת אם תוכלי לשנות את האיש, ככל הנראה בגילו הוא כבר לא ישתנה. את צריכה לדאוג לעצמך ולילדייך. אז אל תנסי לשנות אותו, תנסי לשנות את חומרת המצב. אם חשבונותיכם יופרדו ולא יהיה לו כסף למונית אז הוא לא ייסע במונית, כל זמן שאת תאפשרי לו את הכסף הזה הוא ימשיך לעשות כן. מריבות לא תפתורנה את הבעיה. להיפך, אולי באמצעות הענקת אהבה והבנה למצבו הנפשי הקשה, הוא יוכל לקבל חיזוק. אבל בה בעת את חייבת לדאוג לבטחונך הכלכלי, כפי שהסברתי לעיל.

בתי בת 3.5 חודשים. ניזונה מרמדיה. שמתי לב שהיא איננה אוכלת כאשר יש אנשים סביבה. היא מיד מפנה מבט, מקשיבה ו"שוכחת" לאכול. המצב בעייתי עוד יותר שאנו יוצאים מהבית. כל רחש מסקרן אותה והיא לא אוכלת בכלל. הדבר מתסכל אותי ומדאיג אותי (מה יהיה בקרוב, שתכנס לבית תינוקות?). יש להוסיף שכשאנו בבית היא אוכלת באופן סביר (לא הרבה, עולה כ-130 גרם לשבוע), וגם בבית אם יש התרחשויות רבות מידיי - היא לא אוכלת. ככלל נראה לי כי נושא האוכל הנו בעייתי. מלכתחילה היא לא עלתה מספיק במשקל ולא פעם אני מנסה לתת לה אוכל גם שהיא לא ממש מעוניינת לאכול. מה ניתן לעשות?

גלי שלום אני מציע לך לא להסתכל כל כך על צורת האכילה של בתך הצעירה, אלא אם הרופא יגיד שיש כאן בעיה של ממש. אם יש בעיה של עליה במשקל אולי אפשר להעשיר את המזון לזמנים בהם היא כן אוכלת. תני לה להחליט מתי היא מפסיקה ומתי היא ממשיכה לאכול, בחברה או בבית. הגיל הזה צעיר מדי מכדי שיהיו להתנהגויותיה השפעות על העתיד. חשוב לתת לה הרגשה טובה וזהו. כשהיא רעבה היא תאכל וכשהיא מתעניינת במשהו אחר, או מוטרדת ממשהו, לא. המצאי בהשגחה קבועה אצל רופא הילדים וטיפת חלב, וכל עוד היא נמצאת בנורמות הגדילה המקובלות, נסי להירגע ולהתעלם מהמחשבות על העניין. אני לא חושב שזה יועיל למשהו, הרי להסביר לה בשלב הזה לא תוכלי. תני לה לאכול כשנוח לה. אם בבית התינוקות תהיה בעיה תחשבי עליה אז. רוב הסיכויים שהיא תתרגל מהר למצב החדש והכל יהיה תקין. בברכה ד"ר אורן קפלן

כבר מספר שנים אני מגלה איך בכל פעם מחדש האימפולסיביות שלי פוגעת בי ובאנשים האהובים עלי . השבוע זה איבד פרופורציה לחלוטין ופגעתי באדם הכי יקר לי בעולם , אהבת חיי , בקשתי ממנו ברגע של דחף בילתי מוסבר מעניין שולי וחסר כל תוכן לעזוב את הדירה . התעקשתי איתו במשך כל הלילה וכן גם בבוקר שלמחרת לפני יצאתי לעבודה , כשאני פשוט נאטמת לכל תחנוניו , ונסיונותיו לשכנע אותי שאין סיבה שנשבור את הקשר שלנו , את האהבה החזקה שלנו , ובכל זאת .. התעקשתי. הוא עזב , ונפגע עד עמקי נשמתו , הוא לא מוכן לסלוח או לקבל את ההסברים שלי , תחנוני וסלחתי הכנה והעמוקה. אני רוצה לטפל בעצמי על מנת שאוכל לשפר ולתקן את אורך חיי בצורה משמעותית אבל אני לא ממש יודעת לאן לפנות . אנא עזור לי.

שרון שלום אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי בגישה דינמית. קחי בחשבון שמדובר בתהליך ממושך, מדובר כאן בנטייה אישיותית שבודאי התפתחה במהלך שנים רבות ואולי כעת פגעה בך, אבל כנראה גם מגנה עליך בכל מיני מצבים אחרים. זה דפוס ההגנה שלך שאינו בהכרח רציונלי אבל הוא תגובה למקומות פגועים שלך מבפנים, ולכן אינך שולטת כאשר זה קורה. אנשים לא משתנים כל כך מהר, ויצירת שיווי משקל חדש הוא מסע שלוקח זמן. תוכלי לקרוא קצת על הטיפול הדינמי ומהו טיפול פסיכולוגי בקישורים הבאים: http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום! יש לי ילדה בת שנה ועשרה חודשים. כיום היא בפעוטון ברעננה, ממנו אני מרוצה מאוד. אנו אמורים לעבור דירה בנובמבר הקרוב לקרית אונו, אך ייתכן מאוד והמעבר יידחה ב- עד 3 חודשים. התלבטותי היא בהרשמה לגן לספטמבר הקרוב: האם לרשום אותה לגן בו היא נמצאת היום, ברעננה ולהשאירה שם כל השנה ולאחר שנעבור דירה, לנסוע כל יום מקרית אונו לרעננה וחזרה? או לרשום אותה לגן בקרית אונו ובחודשים הראשונים לעשות את הנסיעות, מרעננה לקרית אונו כל בוקר וחזרה? או לבחור באפשרות השלישית, בה אני פחות בעד, להעביר אותה באמצע השנה לגן בקרית אונו? אודה לך על תשובתך המהירה, ד'.

ד' שלום בגיל בו נמצאת בתך אין בעיה לעשות את השינויים בגן גם באמצע השנה. אני לא חושב שזה כדאי לעשות נסיעות מייגעות מקרית אונו לרעננה או להיפך. אני מציע לך לבקר בגנים בקרית אונו להתרשם מהאפשרויות השונות וכמובן לברר את זמינותם במועדים השונים. הטוב ביותר הוא שהילדה תהיה בגן קרוב לבית, בסופו של דבר המעבר חייב להיעשות ואין טעם לדחות את הקץ. חשוב כמובן למצוא גן איכותי ממנו תהי מרוצה גם במקום החדש. דווקא האפשרות השלישית שפחות מוצאת חן בעינך, נראית לי הסבירה ביותר בהתחשב בגילה הצעיר של הילדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן שלום רב! יש לי ילד בן 7, לומד בכיתה א'. ילד חיובי מאוד, מסתדר עם הלימודים בכיתה א'. היו לו לאחרונה מלחמות כוח בתחום החברתי עם חברים בכיתה. בשבוע שעבר גיליתי שלקח ממני בלי רשות קלפים של כדורגל ונתן לילדים איתם היו לו בעיות. כמובן שניסה להסתיר ולקח זמן עד שהודה. היום גיליתי בילקוטו חפץ שלא שייך לא והוא טוען שחבר הכניס לו את זה לתיק. כעסתי מאוד ואמרתי לו שזו גניבה והוא חייב להחזיר את זה. אני מאוד מודאגת ונסערת מזה ומתארת לעצמי שאני מעבירה לו את התחושה הזו אני צריכה לדעת אם זה חמור ומראה משהו ומה לעשות? תודה מראש מזל

מזל שלום חשוב שתדברי עם הילד על מה שאת מרגישה וכן על כך שאסור לגנוב. עם זאת צריך להבין שזו לא בהכרח גניבה מהסוג ה"פלילי" שקורה בגילאים מבוגרים יותר אלא ביטוי לצורך בתשומת לב וקושי עם הדימוי העצמי. טיפול נכון בבעיה האמיתית תעלים בד"כ את בעיית הגנבות לחלוטין, ולהיפך, גם אם בעיית הגנבות תעלם לחלוטין, כדאי עדיין לעזור לילד עם תחושותיו. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לדעת מה קורה לאדם כאשר הוא גם הולך לטיפול פסיכולוגי וגם לוקח תרופות פסיכאטריות במקביל, הרי לא יהיה קשה לו לדעת בין אם ההשפעה של הטיפול היא המטיבה עימו או שאלו בעצם התרופות...? האם זה אתי לפסיכולוג לבקש ממטופל לקחת תרופות גם אם בעודו מסרב לכך? האם יש לפיכולוג את הסמכות הזו להחליט אם זו בעיה פיזיולוגית או לא? איך בעצם הוא יכול לקבוע קביעה כזו, שהבעיה היא בטסטרון הנמוך, הרי אין לכך בדיקה רפואית, וגם אם כן הוא לא עוסק ברפואה כזו...איך הוא בעצם קובע זאת? ושאלה אחרונה היא האם אפשר ללא תרופות פסיכאטריות, האם זה כה נחוץ? הרי אנשים חיו לפני כן בלי למה שעכשיו לא יוכלו להתגבר על חרדות ודכאונות, הרי אלו הם לא לכל החיים, הכל פתיר, תודה מראש על התשובות

תמי שלום, אענה לך לפי שאלותיך > רציתי לדעת מה קורה לאדם כאשר הוא גם הולך לטיפול פסיכולוגי וגם > לוקח תרופות פסיכאטריות במקביל, הרי לא יהיה קשה לו לדעת בין אם > ההשפעה של הטיפול היא המטיבה עימו או שאלו בעצם התרופות...? מאוד מקובל לקבל טיפול משולב של פסיכולוג ופסיכיאטר. פעמים רבות יש צורך בשילוב כזה, תלוי בסוג הבעיה. לדוגמא, במקרים רבים של דיכאון או חרדה הטיפול הטוב ביותר הוא השילוב בין השניים, ושימוש רק באחת השיטות לא מפיק את המיטב. > > האם זה אתי לפסיכולוג לבקש ממטופל לקחת תרופות גם אם בעודו מסרב > לכך? האם יש לפיכולוג את הסמכות הזו להחליט אם זו בעיה פיזיולוגית > או לא? הטיפול בתרופות נקבעות ע"י הרופא הפסיכיאטר. לפסיכולוג בהחלט אחריות לומר למטופל שהוא צריך תרופות ולהפנות אותו לרופא, כמובן במידת הצורך. לפסיכולוג יש אחריות מקצועית להחליט על כך, והמצב אפילו הפוך ממה שנדמה לך, פסיכולוג שלא יאמר לך ללכת לרופא לבדיקת הצורך בתרופות עלול להחשב רשלן על פי החוק. כמובן שהפסיכולוג מציע בדיקה ולא קובע האם הטיפול הכרחי או איזה טיפול תרופתי ינתן בסופו של דבר. > > איך בעצם הוא יכול לקבוע קביעה כזו, שהבעיה היא בטסטרון הנמוך, > הרי אין לכך בדיקה רפואית, וגם אם כן הוא לא עוסק ברפואה > כזו...איך הוא בעצם קובע זאת? את כבר נכנסת כאן לאופי הבעיה עצמה. אני מציע שאת השאלה הזו תפני אל הפסיכולוג עצמו. > > ושאלה אחרונה היא האם אפשר ללא תרופות פסיכאטריות, האם זה כה > נחוץ? הרי אנשים חיו לפני כן בלי למה שעכשיו לא יוכלו להתגבר על > חרדות ודכאונות, הרי אלו הם לא לכל החיים, הכל פתיר, הכל אפשרי, ועם זאת, יש ידע ונסיון מקצועי שמכוונים לטיפול הנכון. במידה ואיש המקצוע אליו פנית מציע לך לקבל ייעוץ פסיכיאטרי הייתי מייעץ לך לשמוע בקולו וללכת לשמוע מה יש לרופא להגיד. מקסימום תחליטי שאת לא מקבלת את דבריו ולא מתחילה טיפול תרופתי. את הייעוץ כדאי לקבל. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אשה בת 40 נשואה עם ילדים. פיזית - אני בגילי. נפשית - יש לי תשוקה עזה פנימית להיות תינוקת ולזכות בחום כנראה מהחוסך שאני סבלתי מילדות ועד היום, הרצון להיות תינוקת או הבת הקטנה של: אדם גבוה, שרמנטי, נאה בעל תפקיד בכיר , בעל בטחון עצמי עם כוח דיבור, להרגיש שהוא הגב שלי, שיפנק אותי, בקיצור שהתנהג כאילו אני ביתו וזה יכול להיות: רופא גדול, מנהל בכיר, עו"ד. האם זה נורמלי? - בתודה - שני

שני שלום הפנטזיה נורמלית לגמרי. השאלה מה את עושה עם זה. כל עוד את מבינה את מקורות המשאלה שלך ומסוגלת להבחין בין דמיון למציאות גם לגבי האנשים שאת פוגשת, אין בזה כל רע. אם זה משבש לך את החיים וגורם לך להסתבך עם עצמך ועם סביבתך הקרובה אז מתחילה בעיה שכדאי לטפל בה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הייתי מעוניינת לדעת אם יש לכם מידע כלשהו עם התמודדות של בנים בגילאיים מבוגרים עם מוות של הורים קשישים בעקבות מחלה ממארת. המקרה שבו מדובר הוא על גבר בגיל 48 שחי עם אימו, הוא אינו נשוי, אין לו כרגע מערכת יחסים והוא מהווה את המטפל העיקרי עבור אימו שנמצאת כרגע באיום לחייה בעקבות מחלה ממארת. כרגע היא מאושפזת בבית החולים והוא מבלה את רוב זמנו בבית החולים יחד עמה. כמו כן הייתי מעוניינת לדעת גם אם יש לכם מידע כלשהו בנושא התמודדות עם חזרה של מחלה ממארת. האישה הינה גברת בת 77 שהייתה בעברה חולה אונקולוגית כתוצאה מסרטן השד וכיום היא אובחנה שוב בסרטן קיבה. אודה לכם אם תעזרו לי

ר שלום שני הנושאים רציניים ואין מדובר רק במידע אלא גם בשאלות מאוד פרקטיות כיצד להתמודד ולהתנהג. במצבים הללו העניין המרכזי הוא מקורות התמיכה להתמודדות. במידה ויש קושי עם נושא זה, הבעיה קשה עוד יותר ומצטרפת להתמודדות עם המחלה והמוות שהיא קשה מיסודה. אני מציע לפנות למרכזי המידע של אש"ל שעוסקים בקשישים ומשפחותיהם ולבקש לקבל ייעוץ ספציפי מעובדת סוציאלית המתמחה בגיל המבוגר ובטיפול במשפחות. http://www.eshelinfo.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על המענה

האם יכול להיות מצב שבו לאחר תקופה ממושכת שילד נוטל ריטלין יש תופעות לוואי פסיכוטיות

אלונה שלום לא כדאי אפיל להתלבט בשאלה. אני מציע לגשת מייד לפסיכיאטר ילדים לבדיקה. אני מתאר לעצמי שהתרופה ניתנת ע"י איש מקצוע מיומן וצריך לברר איתו את העניין. ברמה התיאורטית - יתכן. בברכה ד"ר אורן קפלן

אלונה שלום, על אילו תופעות את מדברת? ובן כמה הילד אם מותר לדעת?

יש לי בת בגיל 10 שפשוט מסרבת להתקלח ובכל פעם נוצרים ויכוחים סביב נושא זה. (לרקע כללי לילדה יש בעיות של קשב וריכוז) והבעייה השנייה היא שהיא מסרבת ללכת לבית הספר ומאיימת שאף תברח משם היא מאוד מקובלת חברתית ובזמן האחרון גם השתפרה המון בלימודים עקב מורה פרטית שלקחנו בשבילה.

יואל, תנו לה כמה ימים לישון מסריחה, אז היא תבין (אצלי זה עבד). בעניין בית הספר, נסו להבין ממנה מה מציק לה. עדי

יואל שלום צריך להסתכל על התמונה המלאה, ויתכן שהמקלחת ובית הספר הם חלק מסיפור רחב יותר שאתה מזכיר אותו לגבי בעיות קשב וריכוז. מקובלות חברתית והצלחה בלימודים הם דבר אחד, אבל הילדה אומרת בכל זאת שרוצה לברוח מבית הספר. יתכן לפיכך שיש כאן מצוקה שלא נובעת מעובדות חיצוניות אלא מחוויה פנימית. אפשרות נוספת שמרכז העניין הוא מאבק הכוח בתוך הבית ולכן יש ויכוחים על המסגרת שכלל לא משמעותיים ברמת התוכן של אמבטיה או בי"ס אלא בעצם העובדה שאפשר להתווכח על משהו. אם זה המצב הטיפול צריך להיעשות ברמת היחסים של הילדה בתוך המשפחה. בשורה התחתונה, צריך להבין מה מקורות הבעיה כדי לדעת במה לטפל. ילדים עם בעיות קשב מוצאים עצמם לעיתים בבעיות נוספות הקשורות גם לביטחון ודימוי עצמי. על רקע זה יתכן שכדאי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכם אני מחפש בדחיפות הפניות למאגרי מידע בעברית על מחלת הנפש ocdc אודה לכם מאד מאד על מידע בסיסי ועל הפניות המון תודה ובריאות ocdc

שלום OCD אינה מחלת נפש. מדובר בהפרעה אובססיביות קומפולסיביות או בעברית טורדנית כפייתית. היא משוייכת למשפחת הפרעות החרדה. רצ"ב שני קישורים http://www.hadassah.org.il/hebrew/PUB/obses/1.htm http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

חברי, בן 35,מעשן40 סיגריות ביום,מעשן מגיל 11,עולה חדש ועדיין בקשיים כלכליים.הביע רצון להתחיל בתהליך גמילה ואף ביקר אצל רופאת המשפחה והתעניין בתרופות שתעזורנה.העניין משתהה ואני רוצה לקדמו בשום שכל .אין לי ידע מקצועי פסיכולגי אבל רצון,אהבה ונכונות ללמוד כדי לעזור לו.מה נכון לעשות במגבלות התקציב ומבלי לעורר בו "אנטי".אני ממש מוטרדת בעניין בריאותו.

עדן שלום גמילה מסיגריות זה אחד מהדברים שדורשים מקסימום מוטיבציה אישית. אפשר לעזור לאדם בתמיכה נפשית שכן לחץ נפשי גורם לעיתים להחמרת העישון. אבל לא ניתן באמת לעזור בגמילה אם האדם לא רוצה במאת האחוזים להפסיק. כדי לא לעורר אנטי ספרי כמה את מודאגת ונסי לעזור לו לפתח מודעות למקורות העישון והלחץ. ההמתנה שלו אינה מקרית ונובעת מהתהליך אותו הוא עובר, יתכן שאינו בשל עדיין לגמילה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הייתי מעוניין לדעת האם נתקלת בתופעה שיטות טיפול פסיכולוגי תרופתי היפנוזה ואילו תופעות באישיות הם כתוצאה מהבעיה תודה

איש שלום תלישת שיער היא סוג של התנהגות כפייתית (קומפולסיבית) ועלולה להיות עקשנית למדי. היא דומה לכסיסת ציפורניים אבל בד"כ חריפה יותר וגורמת לסבל רב יותר. הבסיס או המקור הנפוץ לבעייה הוא סוג של חרדה ולחץ, ובהמשך פשוט כוחו של הרגל. הטיפול השכיח מתמקד בשלושה תחומים: טיפול פסיכולוגי התנהגותי/קוגניטיבי (ניתן גם לשלב היפנוזה) בניסיון להתמודד עם התופעה ברמה המיידית, טיפול פסיכולוגי דינמי שאינו יעיל בד"כ להפסקת התלישה בטווח הקצר אך יכול לעזור לטפל בתשתית הנפשית שעומדת מתחת לבעיה במקרים רבים, וטיפול תרופתי, בד"כ בתרופות נוגדות חרדה או דיכאון. היכולת להפסיק תלויה בין היתר גם במוטיבציה והנכונות להתמסר לטיפול.אתר מעניין בנושא הוא http://www.geocities.com/naamaled/index.htm אמנם אין הרבה על הטיפול הפסיכולוגי אבל יש מידע על הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אמא לנער היפראטיבי מתבגר בן 13 . לאחרונה אנחנו במלחמה בלתי פוסקת על רקע התנהגות ומשמעת. האם קיימות תרופות הומופאטיות בלבד העשויות להרגיע, לווסת או להוות תחליף לפעולת הריטלין?. ברצוני לציין שהיה לנו ניסיון קצר (של שבוע בגיל 6)בעבר עם ריטלין והתגובה היתה הפוכה ולכן הפסקנו.

שלי שלום בנושא תרופות אני מציע לפנות לפורומים הרפואיים באתר. יש גם בנושא רפואה משלימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

,םולש .יתקוצמו ימצע תא ףושחל יל השק דואמ יכ ,הז אשונב ץועייל הנופ ינאש הנושאר םעפ וז רקיע ןיב ןיימל תלגוסמ אל ינא יכ ,םיטרפב הברא םאב שארמ תלצנתמ .רבכ תקנחנ שממ ינא .הלועפ ףתשל חמשא - תוחנמ תולאש ךל הנייהת םא .םיקרפ ישארל תוצמל לדתשא ,לפתל תב םידלי 2 ונל שיו 55 ןב ילעב 50 תב ינא .םיאושינ תונש 16 ןכותמ םינש 19 דחיב ונא .ל"וחב םיררוגתמ וירוה .םינש 23 ינפל ץראל הלע ילעב .12 ליגב ןבו 15 ליגב זאמ .תיבטוק וד ןואכד תערפה לעבו ידיאונרפ ןרפוזיכסכ ןחבוא ילעב םינש 13 כ ינפל ,םירודכ לטנו תוחיש לש לופטב היה אוה הפוקת .הינמו ןואכד לש תופוקת ול שי םילגב ויה ורבעבש יתנבה .סיזאירוספה תלחמ העיפוה ךשמהב .ול קיזמ הזש הנעטב קיספה כ"חא ררבתה ,ףסונב .הנחבא התיה אל הארנכ ןכלו ,הרזעל הנפ אל אוהש אלא ,ןואכד לש תופוקת .ידליל תששוח דואמ ינא .וללה תולחמב הקול ויבא םגש יל םינשב .רתוי םינטק ויה םידליהשכ ,דואמ תיבל םרת אוהש ,ןייצל שי תידוקפת הניחבמ .ותוריסמו ותמורת לע תונייטצה יסרפל הכוזו ,הדובעב ולוכ עוקש אוה תונורחאה תורוקמ תא יתנבה אלש ,ןבומכ .הביבסלו םדאל השק וזה הלחמה המכ דע יתנבה אל ונמזב ררבתה לכהו - היגולוכיספ דומלל יתטלחהש דע .םיתיעל ולש הכיבמהו הרזומה תוגהנתהה .יתרפס אל וליפא יחאל .הלחמה לע םיעדוי (ותחפשמו ימא) הבורקה הביבסה קר .ירעצל .יכותב תרצוא ינא לכהש ךכ .התוא רעצל אל ידכ ,טעמ תרפסמ ינא ימאל ('וכו ,יפתכ לע תיבה - םירודס ,תדמול ,תדבוע) תיביטקא דואמ ינא :םיכפה יפואב ונחנא .(תבחס הנשי ולש םיישיא םירודסב םג .אל ותו תיב-הדובע) יביספ דואמ ילעבו ןכא איהש ,החוטב יניא ןורחאה עגרה דע ,יהשלכ האיצי תמזוי ינאשכ םג ,תיתרבח הניחבמ .םידליה םע וא דבל דימת םיאצוי ונחנא .הרבח ונל ןיא .אשונב יתרתיו טעמכו ,עצבתת וילא תכשמנ אלו ותוא תבהוא יניאש תבשוח ינא .אל ינאו יביטקא דואמ ילעב תינימ הניחבמ .הגצה וזש ,יל המדנ םימעפל .הברקל ןוצרו הבהא ןומה ףיערמ ודיצמ אוה .רתוי ידימ התלע "םישוריג" הלימהו תודרומו תוילע (? תויגוז) ונלש תויגוזב ויה םינשה ךלהמב .ףוסה דע הז םע תכלל ,הארנכ ,ץמואה היה אל דחא ףאל םלוא .ידיצמ בורל ,םעפ יפכ הלחמה לש םוטפמיס - יארונ ןזבזב אוה .יפסכה (1 :םיאשונה ביבס רקיעב םה םיכוכיחה (3 .ל"וחל תופוקתל עוסנל שרדנ אוה הדובעה תרגסמב .תיבה לע הדובעה תפדעה (2 .יתנבהש .וב תכמות אלו ,קיפסמ ותוא תבהוא יניאש יפלכ ותנעט דובעל חלשנ ילעבש הנידמב ,ל"וחב ירלופופ תוריית רתא לש םוסרפ ליימ ונלבק עובשכ ינפל תא הל ריבעה אוהו ,הדובעה םוקממ םשמ יהשימ ילעבל ריכזה ליימה .םינש 3 כ ינפל הב ךילע תבשוח ינא ... דואמ ךילא יתעגעגתה" זע תושגר ץרפב הבישה איהה .הזה ליימה התיא בורק רשק לע רמש אל אוהש" המוד חורב הז ליימל בישה ילעב ."'וכו ,תובורק םיתיעל שפח אוהש , הדותה אוה ףסונב .דימתל םירבח םה םירבח .רתוימ דרטימ תויהל הצר אלש ללגב ."תאז שממל ונממ רצבנ (הנידמה לש) תוימוקמ תולבגמ ללגב לבא ,הילא בורק תויהל הדובע ךיראת :ומכ םיישיא םיטרפל ותוא הלאשו ,ןכ םג ותוא הצור איהש" הריהצה איה ךשמהב הומת תצק ."הצור וניא םאב היתולאשל תונעל בייח וניאש הפיסוהו ,'וכו בוהא עבצ ,הדיל םיחרפ רז הל חלש אוה הבהאה גחל ... םאב ,הל םיעודי םניא ולא םיטרפש ,יניעב ילוא ,יהשלכ הברק םהיניב התיהש החינמ ינא ,רומאה רואל .הדובעה םוקמל םידלוקושו .התדובע םוקמל קר עצבתמ רשקהש ,הדבועה םצעמ ,התניחבמ םג הרוסא יתרמאו יתממתה .םיחרפה תרבח לש רורשא ליימ הרקמב יתחתפש רחאל ,תובתכתהה לע יתילע הפי" ול יתרמא ."יהשימל - ןכ" הנע אוה "םדעיל ועיגה םה - םיחרפ תחלש ימל" ילעבל ."? ןיינע השוע תא המ" התיה ותבוגת ."ומצע דעב רבדמ השעמה ? הבהאה גחב םיחרפ - דואמ ותבושת ."עובשה ףוס דע תיבה תא בוזעו אשונל תוירחא חק ,תעכ" התיה תינטנופסה יתבוגת המ לע קר םירבדמ ונחנא זאמ .אשונב רבד ףיסוה אל אוהו - יתבגה אל ."תמאב ונ" התיה .תיבה תרגסמב יחרכהש .ןומאב הליעמ לש השוחת ףיסוה יתניחבמ ןורחאה הרקמה ינאו ,יתוא םינעמ ףא ילואו יתוא םינהמ אלש ,וללה םיאושינה תא םייסל ילעש תעדוי ינא ןמזה לכ יל סאמנ .הרוראה הלחמה ינימסת םע דדומתהל רבכ חוכ יל ןיא .םתוא תכשומ םתס .הלחמהמ תעבונ איהש וא הנווכב תישענ איה םאב - כ"דב היופצ יתלבה ותוגהנתה תא חתנל .תששוח ,תששוח ינא לבא (3 .השיטנ תשוחת םג - הלוחה ילעב םע (2 .הדירפה ךילהת (1 :םע תודדומתההמ תששוח ינא ילוכ .םינש הברה דועל יב םייולת ויהי םה תילכלכ .םיריעצ תיסחי םידלי 2 םע דבל תויהל .הלחמה תא תיטנג םיאשונ אל ידליש הוקת ןאכ רבודמ אל ,ןכש .הרזעל תונפל ןאל הצלמה ילואו ,תיעוצקמה ךתעד תוח תא עומשל חמשא תוכלשהה לכ םע ,עקרב השקה הלחמה אשונ תא םג שי אלא ,תעלוצ תויגוז לש יסאלק הרקמ לע .הלש .הדות

כפי שראית הפניה שלך הודפסה הפוך והיא בלתי קריאה. שמא כדאי שתכתבי שוב ותבררי מדוע זה הודפס כך.

שלום לכם. אומנם הקריאה הגיעה הפוכה, אבל אין טעם שתכתבי בחזרה את הכל. פשוט, לחיצה ימנית בעכבר, בחירה ב,ENCONDING" (יעני קידוד), וHEBREW(WINDOWS וזה הופך את הטקטסט . בהצלחה שרון

דנה שלום הבעיה שאת מציגה רצינית מאוד ודורשת התייחסות מעמיקה. אני לא חושב שמסגרת הפורום עשויה לתרום בעניין זה. את צריכה לדעתי לפנות לייעוץ פסיכולוגי אישי ולהיכנס לעומק העניין. יתכן שתגובותיו הפזיזות של בעלך הם חלק מהמחלה, יתכן שהם חלק מבעיות הזוגיות אבל העיקר הוא מה קורה איתך לאורך כל השנים הללו, הדאגה לילדיך, וכיצד את ממשיכה מכאן הלאה. אני חושב שזה דורש תהליך עבודה ולא תשובות קונקרטיות. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

מודה לתשובתך, אומנם קצת באחור (לא הייתי פה). אשמח אם תוכל להמליץ לי על פסיכולוג מתאים, כי האלטרנטיבה היא להעזר בדפי זהב, ואני מעדיפה להמנע מכך. ושוב תודה.