פורום פסיכולוגיה קלינית

ד"ר אורן קפלן שלום קראתי כבר מספר פעמים על כך שפסיכולוגים מתנגדים לתת אבחנה מדוייקת למטופל שלהם. גם אתה מתנגד לכך במספר תשובות. ואני תוהה מדוע ? לשם מה נותנים אבחנה אם לא אומרים אותה למטופל? מטפל שלי מלפני מספר שנים התחמק כל הזמן מלתת לי אבחנה עלי ודוקא נראה לי שאבחנה כזו יכולה לעזור באוביקטיביות שבה היא מוצגת. אדם שמקבל אבחנה יכול ללמוד על עצמו יותר . האם פסיכולוגים ומטפלים פוחדים שהאבחנה שלהם אינה מדוייקת ? או שהם אינם רוצים להכניס את המטופל לקיבעון בתחום הבעייה שלהם? כלומר להשאיר יותר גמישות מחשבתית ותקווה ? תודה לך ציור

ציור שלום יש (לפחות) שני סוגי אבחנות. האחת של תופעות כמו חרדה ודיכאון שאלו בעיות יחסית אובייקטיביות ואין לי כל בעיה לומר באופן ישיר למטופל שזו בעייתו. אם קראת את מאמרי בנושא חרדה ודיכאון אפשר לראות שאפילו שילבתי בהם שאלונים לאבחון עצמי. לעומת זאת כאשר מדובר באבחנות אישיות, שזה סוג אחר של אבחנות שמנסה לאפיין דפוס מאוד מורכב של אישיותו של אדם, אני פשוט לא מאמין באבחנות הללו. הן אינן מהימנות ולכן אינני רואה כל טעם להשתמש בהם. הן בעיקר יכולות לזרוע פסימיות, אין בהן כל תועלת לטיפול עצמו, וזאת בניגוד לאבחון דיכאון חרדה וכו' ששם האבחון חשוב מאוד לקביעת סוג הטיפול ובין היתר גם לצורך או להמלצה לקחת טיפול תרופתי. צריך לזכור שהאבחנות נוצרו ככלי לתקשורת בין חוקרים בתחום הרפואה ולא ככלי טיפולי. לכן צריך להשתמש בכלי הזה בזהירות בקליניקה. הרצון של המטופל לקבל אבחנה מובנת ובהחלט צריך להגדיר בחדר הטיפולים את מטרת הטיפול ואפשר גם לתאר את זה כסוג אבחנה. עם זאת, אין סיבה להשתמש באבחנות הפסיכיאטריות המקובלות, בעיקר אלו הנוגעות לאבחנות של הפרעות אישיות. בברכה ד"ר אורן קפלן

ילדי בן 4 ולמעלה משנה עושה פיפי בשרותים וקקי בטיטול. לפני חודש הילד מסרב לעשות צרכיו בטיטול ועוצר זאת בעזרת כיווצים כאשר הוא שוכב. כך שמרבית זמנו הוא מבלה בשכיבה. התייעצות עם הרופא היא לתת לו שמן פראפין מידי יום כדי שלא יעצור את צרכיו ושוב הוא עוצר זאת בשכיבה על בטנו ומסרב לכל הצעה שרותים טיטול תחתונים וכו. התיעצות עם פסיכלוג הסבה את תשומת ליבי כי מדובר בשליטה . עדיין לא מצליחה להתמודד עם הבעיה כדי להקל עליו ואשמח לקבל כל מידע אשר יתרום לפתרון הבעיה.

רות שלום מקובל אכן לחשוב שסוג כזה של התנהגות קשורה לקונפליקטים של שליטה. מסתבר שככל שמתעסקים בזה יותר ולוחצים יותר כך הבעיה מחריפה. הייתי מציע לך לומר לילד באופן ישיר שהנושא היא החלטה שלו באופן מוחלט. כשירצה לעשות יוכל לבחור כיצד לעשות זאת ואת מהיום לא מתערבת בזה יותר. אם תצליחי במשימה הזו שאיננה פשוטה סביר להניח שתוך כמה שבועות הבעיה תיעלם ללא כל התערבות נוספת. אני מציע לא להשתמש בשלב זה בשמן הפרפין, זהו טיפול חודרני ולא נעים מבחינתו של הילד ורק מגביר את הנטייה להילחם. ברגע שהעניין סביב הנושא ירד הוא יוכל לרדת לבד ובקצב שלו מהעץ. אם תוך חודשיים הבעיה תימשך פנו לפסיכולוג ילדים או לפסיכיאטר ילדים לקבלת ייעוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום במסגרת לימודי כסטודנטית אני צריכה לעשות עבודה בנושא דיכאון אצל ילדים ונוער. אשמח אם תוכל להפנות אותי למאמרים העוסקים בנושא. תודה רבה אביה

אביה שלום יש באמת הרבה חומר בנושא, תוכלי לפנות לכל ספר בסיס בפסיכולוגיה ופסיכיאטריה. בתור התחלה תוכלי לקרוא את המאמר הרצ"ב: http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm כדאי לקרוא את ספרו של ישראל אורבך על נטיות אובדניות בילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם אפשר לקבל את השם של הספר בבקשה?

לאביה ויופי שלום הספר של ד"ר אורבך נקרא " ילדים שאינם רוצים לחיות".... אביה, עשיתי בשנה א לתואר ( חינוך מיחוד) עבודה על דיכאון- אני כרגע ממש ממהרת, אבל בערב אני אוכל לכתוב לך את הרשימה הבביליוגרפית...........

היי מגיל ההתבגרות (גיל 15בערך) הייתה לי בעיה של דימוי גוף שלא העזתי לשתף אף אחד בנושא הזה.זה אכל אותי מבפנים ולא ספרתי על כך לאף אחד עד לפני שנתיים בערך (אני בת 26).בכל השנים,מאז גיל 15 ועד לפני שנתיים בערך (שזה בערך 10 שנים) אני לא חייתי באמת אלא שרדתי.דיכאתי בעצמי את הסקרנות ומוטיבציה ואף אחד לא עלה על זה.הייתי מתבגרת שקטה ומי לא היה רוצה שמתבגר יהיה שקט - נס מהשמיים ולכן ראו בזה יתרון וכך נפלתי בין הכיסאות. כתוצאה מכך גיבשתי לעצמי בערך איזשהי זהות וכך משנה לשנה הייתי כאילו חיה והשנים עברו להן. ובכל השנים האלה היתה עוברת בי לפעמים מן תחושה רעה שהמצב שאני נמצאת לא יוביל לסוף טוב.אם אני אצטרך לפנות לטיפול פסיכולוגי זה כבר לא יהיה טיפול בדימוי גוף אלא בדברים מורכבים יותר. ניסיתי שלא לשקוע במחשבה הזו. זה היה מעביר בי צמרמורת. וכיום אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר שנה אחרי שהמצב שלי הביא אותי לדיכאון. הדיכאון חלף אבל במהלך הטיפול התחלתי להבין שאני בעצם לא עברתי בצורה נורמטיבית את גיל ההתבגרות ושעכשיו אני נמצאת בשלב הזה. זה מתבטא בדברים הבאים:הזהות שלי לא מגובשת-אני לא יודעת להגדיר איזה ב"א, חוסר יציבות,תנודות במצבי רוח,חוסר גיבוש דעות בנושאים שונים,תפיסות אידיאליסטיות של העולם, לא יודעת במה אני רוצה לעסוק (למרות שאני מסיימת תואר בפסיכולוגיה), אי הערכה של ההורים וכ"ו. תחושה קשה כי בגיל 26 לא יודעת מי אתה ולהיות לא יציב,זה מצב לא פשוט. בגיל ההתבגרות זה בסדר להיות כזה ולכן לא מצפים ממך לדעת בודאות מי אתה ומה אתה ולכן נותנים זמן למתבגרים ומנסים להיות סבלנים אליהם עד שהם מגבשים את עצמם. ובגיל 26 מצפים ממך להיות יציבה פחות או יותר ואם לא, רואים בכך חריגות. ובנוסף לכך,כשאנשים קרובים אליי לא כל כך מבינים מה זאת אומרת שאת עכשיו בגיל ההתבגרות. הם רואים בזה משהו שבא באופן טבעי. הם פשוט לא מבינים שאני כאילו הייתי "בהמתנה" במשך כ 10 שנים. מצד אחד,אני מרגישה לחוצה מההתבגרות המאוחרת שלי כי באמת לא קל להיות לא מאופס על עצמך בגיל 26 אך מצד שני,אני אפילו איפשהו רואה בכך יתרון כי נכון שהרבה דברים לא עשיתי במשך כ"כ הרבה שנים אך בכל זאת יש לי איזשהו נסיון חיים ולכן זה יכול לעזור לי בהתבגרות ואולי אפילו לזרז אותו. עדיין אני שואלת את עצמי האם ניתן להגיע לבגרות נורמלית למרות עיכוב בגיל ההתבגרות או שתמיד תשאר צלקת פסיכופתולוגית? תודה

נטלי שלום אי אפשר לבטל את ההסטוריה האישית שלך וגם לא רצוי שתשכחי אותה. עם זאת, במידה והעתיד יראה אחרת אין סיבה לחשוב שתמיד תסבלי. העתיד יכול להיות שונה במובנים רבים שבהם יש לך שליטה, וזאת בניגוד לדברים שקרו בילדותך שם השליטה היתה מועטה בהרבה. ככל שהדברים עמוקים והסטוריים יותר כך בד"כ נדרש טיפול פסיכולוגי עמוק וממושך יותר. במהלך הזמן תרכשי מיומנויות שונות, קשרים חדשים והתבוננות אחרת על החיים. חשיבה אופטימית מאוד חשובה כאן ואמונה בכוחך לשנות את המציאות החיצונית ועוד יותר הפנימית שלך, עם כל הקושי וכוחות הנפש שכרוכים בכך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 40 עם 2 ילדים באותה בעיה - כך ראי את עצמך "ילדה" בת 26 שמנסה להתנקות ולהתבגר בהצלחה

שלום! בני בן 6 ח', ומאז הלידה כמעט ולא ישן רצוף יותר מרבע שעה. הוא נרדם רק בעגלה בעזרת נענוע של 15 דק' בערך, ומתעורר בבכי חזק ושוב צריך לנענע... בלילה, אנחנו מעבירים אותו למיטתו, אך כשהוא מתעורר, הוא לא מצליח להרגע ולווסת את עצמו ושוב חוזר סיפור העגלה (המוצץ גם לא מרגיע אותו וגם על הידיים הוא לא נרדם אלא רק מתעצבן). ניסינו גם את שיטת 5 הדק', אך לא בהצלחה מרובה כי חוץ מבכי קורע לב, עיניים אדומות ופרצוף חמוד וכועס לא השגנו כלום ( ואני אפילו קצת חוששת לגרום נזק, שהילד ירגיש שאין לו הבטחון שהוא צריך מאיתנו, למרות שהוא לא נשאר יותר מ5 הדק' בלעדינו). אנחנו כבר ממש עייפים ומותשים (יש לנו גם ילד בן 3 שמתעורר בגלל חלומות ורוצה אותנו, אך הוא מבחינתנו פחות בעיה, כי מקסימום הוא בא אלינו ואין לנו בעיה עם זה). האם זה בכלל גיל מתאים לעשות את כל שיטות 5 הדקות וכד' או שתינוק בגיל כזה צריך את הידיעה שהוריו איתו תמיד? מה עוד אפשר לעשות כדי לעזור לו ללמוד לישון טוב ולדעת להרגיע את עצמו? אשמח לתשובה מפורטת. אמא עייפה...

אלינוש שלום את יכולה לקרוא את ספרו של פרופ' אבי שדה לישון כמו תינוק בו הוא כותב על שנת תינוקות. שיטת 5 הדקות עובדת מצויין רק אם ההורים מוכנים לעמוד מאחוריה. כדאי לברר עם עצמכם אם אכן יישמתם אותה, אף מעבר ל-5 הדקות. הסבל שאתם והתינוק עוברים בחוסר שינה גדול לאין ערוך מחצי שעה של בכי שיעלם בד"כ תוך יומיים שלושה. יש אפשרות לפנות למעבדת השינה לתינוקות וילדים בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב שאותה מפעיל פרופ' שדה. היא טובה מאוד ויוכלו לתת לכם עזרה מתאימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן! ראשית רציתי לציין שאני מאד נהנית מהפורום ומתשובותייך הענייניות לכל הפונים. תודה רבה על תשובתך, אבל נניח שנצליח להרדימו בשיטת 5 הדק', מה עושים כשבאמצע הלילה (או שנת הצהריים) הוא מתעורר ולא מצליח להירגע? שוב 5 דק'? האם זה יביא אותו לא רק ליכולת להירדם, אלא גם להעביר לילה שלם בשינה רצופה (פחות או יותר)? אודה לתשובתך בנושא.

שלום ברצוני לדעת איפה אוכל למצוא מידע על מבחן רורשך(roschach test) תודה שני

נזכרתי בספר שיצא לפני שנים ויש בו מידע עם תאור מקרים, על אבחונים פסיכודיאגנוסטיים הספר "לצאת מן המבוך" מאת חגית בנזימן. יצא בהוצאת דביר ב 1982. תנסי התענין בהוצאה או בספריות. יש כמובן גם הסבר על מבחן רורשך.

שני שלום תלוי איזה מידע את מחפשת. הספרים הרציניים לבעלי מקצוע כתובים ע"י אקסנר שהוא המוביל בניתוח רורשך. עם זאת, יהיה לך מאוד קשה לקרוא אותם אם אינך פסיכולוגית. ידע כללי והסברים רציניים על המבחן אפשר למצוא בספרי בסיס על מבחנים פסיכולוגיים, ניתן למצוא כאלה בחנויות דיונון ואקדמון האוניברסיטאיות. למשל ספרה של אן אנסטאזי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נשואה מזה 15 שנים (+3). שבע שנים לאחר הנשיואן התברר לי שבעלי חולה בסכיזופרניה או במחלת נפש כלשהי. תחילת הנישואין היה די טוב. בעלי הוא אדם טוב לב - אלא שמאז המחלה חיינו הם לא כפי שהיו ומאז הוא גם לא עובד. התנתקנו מכל החברים (זוגות) יש עליות וירידות כמו לכול זוג - אלא כשיש ירידה היא ממש דרסטית! והעליה היא יחסית! ז"א הבעל יכול לא לתפקד כלל, לישון הרבה, אפאטי, להיות פרנואידי, לא משתף פעולה - למעשה בזמן זה הוא לא בעל לא אבא ולא חבר! בין יום הוא מסוגל לראות אותי כאוייבת שלו. מלאכת הילדים נופל ברובו עליי בזמן כזה, אני גם המפרנסת (במשרה מלאה). כל מטלות הבית נופלות עלי (אין לי הורים שיתמכו ויעזרו) במצב כזה נקיון וסדר לא קיימים בכלל . הוא אדיש לכול! בתקופה כזאת אני הופכת לשבר כלי, בייחוד אם הוא מתמשך. העניין הוא שבין היתר המצב המתנדנד לא עושה לילדים טוב! הוא לא עקבי עם הילדים. כשטוב לי אני חוששת מהתקופה הרעה שתבוא.. כאילו זה ממתין לי בסיבוב מעבר לפינה. זה מתסכל אותי... כי אני יודעת בבטחה שחיינו לא יהפכו להיות נורמלים אף פעם. ניסיתי פעם להתחיל בהליך גירושין וחיינו בנפרד (לאחר התקף פסיכוטי) .. היה לי מאוד קשה עם הילדים אבל נפשית הרגשתי חזקה יותר. בכל פעם שאנחנו בתקופה הרעה בא לי להתאבד -אני דיכאונית ומתוסכלת. אני לא מבינה למה אני עדיין תקועה בנישואין הזה. מצד שני כשטוב לי (יחסית) אני מעדיפה להקרין על פני השטח שהכול בסדר... להמשיך לצאת לעבודה ואז יום רודף יום שנה רודפת שנה היום אני פתאום מבינה שעשר שנים הגלגל מסתובב.. אני מגיעה לאותה מסקנה כל פעם מחדש אבל עדיין תקועה אם אדם שאני בפרוש לא מסוגלת לשנוא למרות תקופות הגהנום שנגרמים לי (שבאותו זמן בלבד אני שונאת אותו בכל מאודי) אבל אני גם סולחת ושוכחת מהר....כן, יש לי גם רגש אהבה אליו... מה לא בסדר איתי? האם אני זקוקה ליעוץ? מה תהיה הסיבה שאני פונה ליעוץ?: האם אני שפויה? טובת הילדים? האם אני אישה רעה? (האם זוג שבמהלך הנישואין אחד הופך לנכה ולא יכול ללכת - זו סיבה להתגרש ממנו?) אודה על התייחסות - ומתן כיוון עבורי! סליחה שזה יצא כזה ארוך! תודה לריסה המתוסכלת

לריסה, קודם כל, את לא אישה רעה! את בן אדם שמתמודד לבד עם כל העולם (ילדים, בעל חולה ופרנסה). כן לדעתי כדאי לך ללכת לייעוץ, כדי לתת לך כוחות להתמודד (לדעתי אם יש קבוצת תמיכה למשפחות זה עדיף(. עדי (אחיינית של חולה סכיזופרניה(

לפני שנים רבות הייתי במצבך וגם לא התגרשתי. אשתי הייתה חולת סכיזופרניה קשה. בשלב כלשהוא חשבתי להתחיל בהליכי גרושין והתחרטתי. הסיבה לחרטה הייתה כנראה רחמים. היא היתה כל כך מסכנה ולא היה אף אחד אחר שידאג לה. והמשכתי לסבול. עד שיום אחד במהלך אשפוז בבית חולים היא מתה באופן פתאומי בשנתה. לא, היא לא התאבדה , פשוט לא קמה בבוקר. מאז עברו כמעט 20 שנה.

adi האמת שאני כל כך כל כך עסוקה - שאין לי פנאי לקבוצות תמיכה! התחלתי סדרת יעוץ חדשה אצל פסיכולוגית...נראה לאן זה יוביל! בכול אופן היום אני הרבה יותר חזקה מאשר בשנים הראשונות כשהמחלה פרצה אבל כנראה שלא מספיק חזקה.... תודה

בס"ד את בסדר גמור. המצב שאת עוברת אישה אחרת הייתה נשברת מזמן. כל הכבוד לך על הנסיונות שלך להמשך הקשר. הצעותיי: חשבי בעיקר על טובת הילדים. איזה מצב הכי טוב יהיה עבורם? את לא מתגרשת כי את פוחדת. אך לפעמים צריך להתגרש כשכלו כל הקיצין. אם תעשי את הצעד הזה מה שבדרך כלל אני לא ממליץ. תמצאי את עצמך הרבה יותר חזקה לילדייך. תרגישי הרבה יותר טוב ללא דכאונות עצבות חרדות ומשברים תכופים. לילדים שלך יהיה הרבה יותר טוב. וכן גם לבעלך יהיה יותר רגוע. מכיוון שהכל זה גלגל הסובב על צירו דבר גורר דבר הבעל חש בלחץ שיש בבית בגלל מצבו וזה גורם לו לתסכול עמוק יותק שמתבטא בהתקפים אלה בין היתר במצב הנוכחי אין לו סיכוי להתגבר ולהתמודד עם מחלתו. לכן שיחרור הלחץ הנורא הזה שלא מוביל לשום מקום אלא רק לתהום עמוקה יהי הפתרון היעיל והנכון לעשותו למרות הקושי ההתחלתי שיש בדבר. הלוואי שלא היה כך. שאלוקים ישלח לבעלך רפואה שלמה וייתן לך את הכוחות לשקם את חייך החדשים. וייתן כל טוב לילדייך. אמן! כל טוב, עדי

אני לא יודעת למה - אבל תשובתך הציפה בי רגש עז של עצב מאוד נגע לליבי..דמעות כמעט פרצו מעיניי - אבל עצרתי אותם בכל כוחי זהו בעצם המצב שאני רוצה -שאני שואפת ל... אבל לא יודעת איך להגיע למצב כזה..........נכון אני חוששת (נפשית וכלכלית) גם בעלי הסכים איתי פעמים רבות שזהו המצב האידאלי לכולנו...אבל ברגע שהנושא מתחיל להיות רציני - הוא מקבל רגליים קרות ואז מתחילה שוב תקופה רעה.... עם הרבה הטחות אשמה: "את אגואיסטית", "למה לפרק משפחה", את חיה בעננים אם את חושבת שתסדרי לבד גם לעבוד וגם לטפל בילדים", "לא יהיה לך קורת גג" ו "אין לך אף אחד שיתמוך ויעזור לך" "בטח יש לך מישהו אחר" וכו וכו וכו אחרי שהוא נרגע - הוא אח"כ משתדל בצורה יוצאת דופן....הוא צובע הכול בורוד! אפילו רוקם כל מיני תוכניות ורודות כדי לרצות אותי ואת הילדים. ואז תבוא אימו - ותגיד לי "נו - איפה תמצאי בחוץ כזה בעל" "תראי איך הוא עוזר תראי איך הוא משתדל" "שלא תחשבי שהבעלים האחרים טובים יותר" וכך זה חוזר על עצמו הסיפור - אינסוף לא סתם אני מתוסכלת............

לריסה שלום המצב שאת מתוארת משותף למשפחות רבות של אנשים החיים במחיצת חולים בסכיזופרניה ומחלות אחרות. שאלת הגירושין היא שאלה אחת מתוך רצף ארוך של שאלות לגבי איכות החיים והאופן בו אפשר להתמודד עם המחלה, גידול הילדים ועוד. בהחלט כדאי שתפני לייעוץ פסיכולוגי אישי וכן מומלץ שתנסי למצוא קבוצת תמיכה של אנשים הנמצאים במצב דומה לשלך. תוכלי להתייעץ באנו"ש לגבי קבוצה כזו באזור מגוריך. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי לריסה באמת מצב קשה ומתסכל. כמובן שמאוד קל להסתכל מבחוץ ולומר 'תתגרשי'. כמו שאת יודעת -זה לא כה פשוט ולא רק בגלל הילדים, גם לך בוודאי מוזר לחשוב עליך בנפרד מבעלך. ד"ר קפלן הציע לקבל טיפול ו/או להצטרף לקבוצת תמיכה, אני בוודאי חושבת שזה רעיון מצוין, ולדעתי אם אין לך זמן אז תשתדלי לפחות ללכת לטיפול שיחתי (זה יכול להיות מטפל-לאו דווקא פסיכולוג-את זה אני מציינת מכיוון שאני מבינה שקשה לך כלכלית). יש דבר נוסף שנראה לי כי שכחנו: בעלך. אולי כדאי לחשוב על שיחה שלך איתו על מצבו ועל פנייה לפסיכיאטר בכוונה לנסות לשפר את המצב, אולי הטיפול התרופתי שהוא מקבל היום הוא לא מתאים. אני מכירה אנשים רבים עם המחלה הזו שבזמן שהם לוקחים את הכדורים שהם אמורים לקחת הם לא מקבלים התקפים. אולי כדאי לבדוק את המצב הזה. אמרת שהוא בן אדם טוב, וטוב לב של בן-אדם נראה לי כתכונה מאוד חשובה, ואני מבינה מדוע קשה לך לוותר עליו. אולי ביחד תלכו לפסיכיאטר המטפל שלו ותתיעצו איתו בנושא. שיהיה המון הצלחה מוניק

בס"ד אני בהחלט מצטרף להצעתך. אני דיברתי רק אם כלו כל הקיצין ונעשו כל הנסיונות. ואמרתי הלוואי וזה יעזור. גירושין זה הפתרון האחרון. עדי

רציתי לדעת מהו טיפול קוגנטיבי אם אפשר להסביר מהי המילה ,"קוגנטיבי".

המילה קוגניטיבי מתיחסת לכלל תהליכי החשיבה הרצון והתפיסה שלנו את המציאות. במצבי הפרעות נפשיות מסוימים, הקוגניציה, כלומר כל תהליכי החשיבה , משובשים ומופרעים. בטיפול קוגניטיבי , מנסה המטפל לזהות דפוסי חשיבה שגויים אצל המטופל, שלעיתים הם חלק בלתי נפרד מההפרעה ממנה הוא סובל. הכרה של המטופל בעובדה שיש חלקים בו שבהם המחשבות והדעות שלו שגויות ורצונו לשנותם בטיפול , הם הבסיס לטיפול קוגניטיבי.

הסברה של רינת נראה לי ממצה מאוד בברכה ד"ר אורן קפלן

שמי גלית מטופלת כבר 7 חודשים במרוניל וקלונקס 1 מילגרם ביום שאלתי היא איזה טיפול אתה מציע לי במצבי חרדה ודיכאון בעבר הייתי בטיפול פסיכוטרפי וזה לא עזר לי במיוחד. תודה גלית

גלית שלום רצוי לשלב טיפול בשיחות עם טיפול תרופתי. אני מפנה אותך לשני מאמרים על דיכאון וחרדה: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

בזמן האחרון אני דאגנית אובססיבית לבריאות ילדי. הם כבר בוגרים והורים לילדים, אך אני בודקת ללא הרף את בריאותם הפיזית והנפשית עד שנמאסתי על כולם. לפעמים אני לוקחת כדור הרגעה מסוג קסאנקס. האם זה יעבור לי אי-פעם? מיואשת.

מ. שלום קסנקס יכול לעזור באופן מאוד מקומי, הוא לא עוזר לטווח ארוך. אם את רוצה באמת לטפל בנטייתה החרדתית צריך לטפל בזה בשיטות שעוזרות לטווח הארוך, בין אם ע"י שיחות עם פסיכולוג ובין אם בכדורים נוגדי חרדה מסוגים אחרים. אני ממליץ לך לפנות לאנשי המקצוע המתאימים לייעוץ. בכל מקרה, רצ"ב מאמר על חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm תוכלי אולי להיעזר גם בשיטת EMDR http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

הובחנתי במהלך טיפול שאני סובל (או נהנה) מ- "הפרעת אישיות פרנואידיתי". שאלתי: 1. האם מן הראוי שהפסיכולוג שלי יגיד לי על ממצא כזה?, במהלך הפגישות, בסוף מתי שהו ? 2. האם מן הראוי שימליץ לי ללכת ל-"דעה שנייה". אם אף אחד לא יענה לי, אני אחשוב שכולכם נגדי ! יום טוב גיא

גיא שלום אישית אינני מתלהב מאבחנות אישיות באופן כללי מאחר והן מתארות דברים בצורה מאוד כללית וכוללנית. כדאי שתקבל חוץ מהאבחנה גם הסברים על משמעות האבחנה מבחינה מעשית ומה באמת זה אומר עליך. תמיד אפשר לפנות לחוות דעת נוספת אבל בעיני האבחנה ממש לא משנה, מה שחשוב הוא מה מפריע לך וכיצד אתה מטפל בזה הלאה. בזה אבחנת האישיות שקיבלת לא תוסיף ולא תגרע. לגבי עיתוי האבחנה, יש מקום לשתף את המטופל באבחנה, זו זכותו לדעת מה חושב המטפל בנושא. אם אתה מרגיש שהאופן שזה נעשה לא היה מתאים כדאי שתעלה את הנושא בטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן, תודה רבה על התיחסותך. בהמשך לשאלתי, ההבחנה נמסרה ע"י הפסיכולוגית, במהלך מתן עדות בבית משפט לענייני משפחה בדיון על החזקת הילדים שלי. פעם ראשונה ששמעתי את ההבחנה המשונה הזאת ממנה. ההבחנה לא נסמכת על שום דבר אמיתי. ההבחנה היא שיקרית מבחינתי. האם לא ראוי שתיהיה לפסיכולוגית איזו תרשומת, שעליה היא סומכת את חוות הדעת שלה ? הטיפול הסתיים לפני שלוש שנים. שילמתי לה בכסף מלא, אמרתי שלום והטיפול הסתיים. היא לא אמרה לי דבר, אף פעם !, היום פתאום היא באה ביציאה כזו !? ממש מדהים כיצד פסיכולוגית שיושבת באותה קליניקה של המטפל של אשתי שהוא אחד החברים הטובים ביותר של משפחתה, אומרת דבר כזה. ממש סכין בליבי לאור יום. על אילו כלים, המטפל צריך לשמור. רישום נקודות, יומן, הבחנות, סימפטומים, התיחסות ואסמכתאות, למציאות ? מה הסימפטומים העיקריים לכוון להבחנה כזו ?

ד"ר קפלן שלום מיכיוון שעד עכשיו הצלחת לעזור לי דרך האינטרנט ברצוני לשאול אותך האם ניתן להגיע אלייך לטיפול? האם יש לך מרפאה ? אפילו באופן פרטי שאלתי השנייה ,אם אין לי את מספר רישיון הפסיכולוג שאיליו אני הולכת באופן פרטי ואני רוצה לברר פרטים לגביו כיצד אוכל ליבדוק זאת ניסיתי פעם דרך אתר הפסיכולוגים אבל לא מצאתי כיצד בכל זאת ניתן ליבדוק זאת אשמח לדעת אם יש לך מירפאה שניתן לשוחח עימך תודה מראש רעות

רעות שלום אני אכן מטפל באופן פרטי אבל אינני יכול לקבל מטופלים חדשים לפחות בחודש חודשיים הקרובים. במידה וזה יהיה עדיין רלוונטי שלחי אלי מייל ונדבר. בכל מקרה, אם את היום בטיפול כדאי קודם כל למצות את הטיפול הנוכחי ואין טעם לפתוח תהליך נוסף כל זמן שתהליך אחר פעיל. לגבי רשיון הפסיכולוג, יש אפשרות לברר דרך אתר משרד הבריאות: http://www.health.gov.il/units/plogic/pname.htm אם מסיבה כלשהי הוא לא רשום שם אפשר לברר ישירות עם מועצת הפסיכולוגים במשרד הבריאות, באתר הנ"ל יש את הפרטים שלהם. עם זאת, הכי פשוט לשאול באופן ישיר, לכל פסיכולוג יש את הרשיון ואם את מוטרדת מכך אין סיבה לא לברר את העניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

עבר עליי שבוע כל כך קשה. בגדתי בחבר שלי ואני שונאת את עצמי על זה. ונגמרו לי הכדורים ואני לא בטיפול עדיין. אז אני לא לוקחת את הכדורים שאני צריכה לקחת כי אין לי את המירשם וגם כסף אין לי. (המרשם אצל אבא של אחיות שלי... ואני לא מתקרבת הביתה יותר לעולם!) שתיתי אתמול שני רדבול וכמה לגימות גדולות של וודקה ועישנתי כמה סיגריות שיכלתי לפני שנפלתי והתעלפתי לכמה שניות. אחר כך הקאתי את הנשמה. אבל אני עדיין מרגישה לא טוב. מתפוצץ לי המוח! אני רוצה שהכל כבר ייגמר. רוצה, כל כך רוצה להיות כבר מאושרת. אין לי יותר כוח. זהו. אני הולכת.

היי חביבה באמת נשמע קשה השבוע שלך אבל לא נותר לי להגיד לך הרבה חוץ מלהחזיק מעמד עד שמצבך ישתפר. בנאלי יישמע לך שהייתי שם ועדיין נמצאת מדי פעם במצב שהכל נראה אבוד אבל בסופו של דבר מצליחה להתאושש. את חייבת להיות בטיפול. את יכולה לגשת לתחנה לבריאות הנפש. שם הטיפול ניתן בחינם. יש לך אולי קרובי משפחה או חברים שיכולים לעזור לך? ניסית לחפש עבודה? כדאי להתכתב בפורום אחר בנוסף כפי שכתבו לך כאן מקודם - פורום יותר פעיל. חוץ מזה ראיתי כאן בשבוע שבועיים אחרונים שמישהי כתבה לך כאן הודעה שהיא נמצאת במתב דומה לשלך ושהיא תשמח לדבר איתך. תחפשי את ההודעה. תחזיקי מעמד ואת חייבתלהמשי עם הכדורים ולהיכנס לטיפול בהקדם. תרגישי טוב

חביבה שלום כדאי שתפני לטיפול ותאפשרי למישהו גם לשמור עליך בצורה מקצועית. נשמע לי שאת לא ממש עושה את זה טוב בתקופה הנוכחית. בברכה ד"ר אורן קפלן

בס"ד חביבה שלום את נמצאת במשבר עמוק. מכאן את יכולה לעלות רק למעלה, איך תעשי זאת? את תצליחי ותתמודדי עם הכל בכוחות עצמך את יכולה לעשות את זה. עברת הרבה משברים בחיים אני מתאר לעצמי. תעברי גם את זה. הבגידה שלך הייתה ביטוי של בריחה ביטוי של חיפוש עצמי, היא לא לשם הבגידה . הבגידה שלך היא בדיוק כמו הכדורים, השתייה, העישון. אל תישארי לבד. למה התנתקת מהמשפחה? חייבים מישהו להישען עליו. אם לפחות הייתה המשפחה לא היית מחפשת בחוץ אמצעים למינהם שדרכם את בורחת מהקושי. חביבה אני יודע שקשה לך מאד, אני מבין ללבך עד כמה שאני יכול. אבל דעי לך שאסור להתייאש כלל וכלל לא משנה מה המצב. אמרו רבותינו ז"ל: ואפילו חרב פיפיות מונת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים. תעשי מצידך את כל ההשתדלויות שאת יכולה ואלוקים יעזור לך מלמעלה. רק אל תברחי, מה שהיה היה את רק יכולה ללמוד מזה מה לא לעשות , מאחורייך יש קיר גבוה, את יכולה רק ללכת קדימה חביבה וזה מה שתעשי. זכרי מה שאני אומר לך ותראי איך תהיי מאושרת. שיהיה לך רק טוב, עדי

שלום רב יש לי ילד בן 2 שנמצא עם מטפלת בבית ואני בהריון עם תאומות שאמורות להגיע הביתה באצמע מרץ. אשמח לשמוע דעתך בנוגע לשליחתו של הבכור לגן - עכשיו ואז יש חשש מכל המחלות שיביא הביתה (סיכוי רב שהן תהיינה פגיות) לעומת השארתו והתמודדות עם שלושה טכנית ופסיכולוגית יחד בבית למשך עוד מספר חודשים תודה

רונית שלום אין כאן תשובה חד משמעית. הליכתו של הילד לגן איננה מתסכמת רק בחשש ממחלות. הוא בוודאי קולט שחל שינוי כלשהו בסביבה וההליכה לגן עלולה להיות לא פשוטה. מצד שני זה יכול בהחלט להקל אם מספר שעות במהלך הבוקר תהיי לבד עם התינוקות ותוכלי להעניק יותר תשומת לב אחה"צ. לגבי המחלות זה לא חוק בל יעבור, לא תמיד הם מייד נעשים חולים, אבל ברור שיש כאן סיכון מסויים. בסופו של דבר כדאי לבדוק מה יהיה הכי נוח וישמור על איכות החיים של כל בני המשפחה. בברכה ד"ר אורן פקלן

ד"ר שלום רב, יש לי תאומות בנות 3 כאשר אחת מהן מאד דומיננטית . היא מאד מפותחת ריגשית ומאד בוגרת לגילה ולכן גם הסביבה מתייחסת אליה כך ,למשל בגן מתייעצים איתה לגבי סדר היום ואם היא אומרת דבר מה מתייחסים לכך מאד ברצינות ונותנים לה פריבילגיות גם אם זה על חשבון ילדים אחרים היא בפירוש זוכה ליחס מועדף. בביית היא תמיד רוצה להגיד את המילה האחרונה, היא מרגישה שעליה להחליט עבורה ועבור אחותה שבשכנועים היא מצליחה לגרור אחריה. היא מנהלת מו"מ על כל דבר וחייבת להרגיש שהיא אמרה את המילה האחרונה. אנחנו לא יודעים איך להתייחס לכך כי את הסובבים אותה זה מאד משעשע ואילו אני נאלצת להיות "הרעה" ולהעמיד אותה במקומה. בנוסף היא שומרת טינה כבר מגיל שנתיים וכאשר אני שוללת ממנה דברים היא מחזירה לי בהתעלמות או במשפטים כמו "אני אלך לסבתא ולא יהיה לך אותי". אני ובעלי ממש מוטרדים כיוון שהסביבה שלה ממש מעריצה אותה ואילו אנחנו לא מעוניינים שהיא תנהל לנו את הביית אך מייגע אותנו לנהל משא ומתן על כל נושא, ובלי להסביר לה כל פעולה היא לא מוכנה לעשות כלום! מה לעשות?

כנרת שלום בולט למדי שאת מתארת את התאומה האחת ולא מה קורה במקביל לתאומה השניה. האופן שבו את כותבת נשמע מעט כעוס, הטינה שהיא שומרת והשליטה שהיא מצליחה ליישם בסביבה אינם קלים ויוצרים קונפליקט. צריך לחשוב איך מצד אחד שמים גבולות אבל לא מדכאים את נטייתה למנהיגות ולתקשורת. במקרה של תאומות זה אפילו מסובך יותר כי כל צעד עם אחת הבנות משפיע מייד גם על השניה. יתכן שכדאי לך בהזדמנות לפנות למספר פגישות הדרכה אצל פסיכולוג ילדים ולהתלבט ביחד כיצד לנהוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

בן 3.5 יבש לחלוטין וגמול כמה חודשים הולך לבד מיוזמתו לשירותים גם לקקי וגם לפיפי ללא שום ישבנון או סיר לא בורח לו ויכול להתאפק בקלות אבל !!! הילד נמצא יום אצל אבא ויום אצל אימא אין קשר מינימלי בין ההורים ואין ביכולתי לעשות דבר בשביל לפתור זאת אמא מתעקשת שהילד צריך לשון עם חיתול ולמרות שהיא יודעת שאצלי הוא ללא חיתול כלל הילד מגיע עם החיתול לגן כי הוא גם מסרב להוריד אותו בבוקר הגננת מורידה לילד את החיתול בקלות כאשר הוא מגיע לגן ומראה לאם חיתול יבש לחלוטין בנסיון חוזר ונואש לגרום לה להפסיק עם העיניין האם מכחישה שהילד יבש. שאלתי, האם נגרם לילד נזק נפשי עקב הפיצול הנ"ל מדוע האם נוהגת כך ? מה עוד ניתן לעשות תודה על העזרה חגי

חגי שלום נראה לי ששאלת החיתול היבש היא הבעיה הקטנה יותר של הילד. היא מן הסתם תיפתר תוך מספר שבועות או חודשים. הפיצול בין ההורים נשמע הבעיה הרצינית באמת ועליה היה עדיף לשים את הדגש, אם זה אפשרי. אני לא חושב שמלחמה על החיתול זה מה שיעזור עכשיו לילד. נסו בדרך כלשהי להתגבר על הכעסים בינכם. אני מבין מדבריך שאין ביניכם קשר כיום, במצב כזה הילד עלול למצוא עצמו באמצע ביניכם ובהחלט לסבול מכך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן! אנו הורים לילדה בת שנתיים ושמונה חודשים. בעוד כעשרה ימים אנו עוברים דירה. בתקופה האחרונה אנו מתארגנים לקראת המעבר, ארגון הכולל אריזות, שהייה שעות ארוכות בדירה החדשה (בזמן שבתנו נמצאת אצל סבתה) וכד'. בשבוע שעבר לקחנו את בתנו לדירה כדי שתיזכר בה (היא היתה שם לפני הרבה זמן). אנו מדברים על זה איתה כל הזמן ומנסים להכין אותה לקראת המעבר, דיבורים כגון: איזה חדר יפה אנו מכינים לך, תהיה לך מיטה חדשה וארון חדש וכו'.. בתי היא ילדה חברותית מאוד בגן אך אפשר לומר שקשה לה עם שינויים. אפילו כשמגיעים למקום מוכר או חדש, לוקח לה די הרבה זמן עד שהיא מסתגלת ונפתחת.. שמנו לב שבשבוע האחרון חל איזשהוא שינוי בהתנהגותה. היא מתעוררת בלילה ומתקשה להרדם, היא בוכה יותר ובודקת את הגבולות שלנו וכד'.. שאלתי היא: האם יכול להיות שאלו סממנים לתגובת השינוי הקרב ובא, כלומר, למעבר לדירה החדשה? האם ישנה דרך נוספת להקל עליה את המעבר? שאלתי השניה: ברצוני להעביר אותה לגן בשכונה החדשה. אני מאוד מרוצה מהגן הקיים אך הוא די רחוק והנסיעות מידי יום עלולות להיות קשות מאוד. אם אחכה לראות את תגובת הסתגלותה לדירה החדשה, לסביבה החדשה ולמיטה החדשה (היא עוברת למיטת נוער) ורק כשאהיה בטוחה אעביר אותה גן, יהיה הצעד הנכון לעשות? תודה, ד'.

ד שלום בהחלט סביר שהילדה מגיבה לשינויים שלמעשה כבר מתרחשים כעת. זה נשמע טבעי לחלוטין וכדאי להתייחס לזה בצורה ישירה כמו שאתם עושים. בעיקרון אפשר ורצוי לשוחח איתה על השינוי ולהרגיע עד כמה שניתן, זה בוודאי לא קל לילדה צעירה כל כך להבין את משמעות השינוי באופן מלא אבל עצם ההמולה והידיעה שצפוי משהו חדש ושונה הוא מקור ללחץ עבורה וסביר להניח שגם עבורכם. נראה לי הגיוני לעשות את השינויים בשלבים כך שבתחילה להמנע משינוי הגן עד הסתגלות למעבר הדירה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום, הנני כבת 39, רווקה, יצאתי עם גבר כ- 4 שנים, שבמהלכם הקשר ידע הרבה עליות וירידות בגלל אי יציבותו של בן זוגי לשעבר והרבה בעיות (עקב התעללות מינית שעבר בילדותו). למרות הכל, ניסתי עם כל האהבה שלי כלפיו לתת לו הרגשת בטחון וחם שלו הוא היה זקוק. במשך תקופה זו היו לנו הרבה פרידות וחזרות (את החזרות הוא יזם בעצמו בד"כ). באחת מאותן חזרות בן זוגי לשעבר התפאר שבמקביל ליחסיו איתי הוא ניהל עוד מערכת יחסים ארוכת שנים (כ- 6 שנים) עם גרושה במצב כלכלי אמיד ועוד קשר של 7 שנים עם אישה נוספת. הרגשתי מאוד פגועה וכל מה שרציתי לעשות זה להרוס לו את הקשר. הרגשתי מרומה ופגועה עד עמקי נשמתי. ויתרה מכך, החוצפה שהיתה לו לבוא ולספר לי את זה ולהמשיך להתקשר אלי כאילו שלא קרה כלום. במעשה חסר מחשבה הרמתי טלפון לאותה אישה ונתתי להבין שהוא פשוט בגד בה וממשיך לבגוד בה. (אבל לא הצלחתי "להרוס" לו את הקשר כי הוא ידע כיצד ל"סבן" את אוזניה. כאשר הוא הבין שאני זו שצילצלתי אליה הוא הרים אלי טלפון ברוב חוצפתו ניסה להסביר לי עד כמה שהוא מסכן שהוא מנהל קשר עם אישה שהוא אפילו לא אוהב אותה, מאחר והוא חסר אמצעים כלכליים אין לו הרבה ברירות לכן הוא נמצא איתה. . ביקשתי ממנו להתרחק ממני אבל דברי נפלו על אוזניים אטומות. כרגע אני נמצאת במצב של כעס עצום כלפיו, עצבות ורצון עז להכאיב לו. יש לי תחושה שאני חייתי במשך 4 שנים בשקר אחד גדול ופשוט היתי קרבן לאדם שפל. יש לי רגשות מעורבים של כעס, שנאה, אהבה, בוז ובעיקר עצבות מעיקה. אני לא מבינה מדוע הוא מנסה "להחזיק" אותי על אש קטנה ולא מרפה. אני לא מצליחה להבין מה מניע אותו להמשיך ולחפש אותי מבלי לתת לי "להתאבל" בשקט על קשר שחשבתי שהוא אמיתי. אשמח לקבל את דעתך המקצועית. אבלין

נראה לי שכל עיסוק נוסף בקשר הזה יסב לך כאב לב ומפח נפש. הגבר הזה חסר תקנה . ההיגיון שמנחה אותו אינו ההגיון שלך וחבל שתשקיעי מאמץ בהבנת המניעים להתנהגותו. לטובתך, עדיף שתמצאי את הדרך להתנתק ממנו ולסרב לפניותיו. גם אם הדבר כרוך בעזרה פסיכולוגית.

אבלין שלום הסיפור נשמע די רע מכל כיוון אפשרי. קשר לא יציב לאורך כל הדרך עם פרידות וחזרות ואיזשהו צורך לעורר מהומות וכאב שכנראה גם מדבק. ככל שתתרחקי מהר יותר ובצורה חד משמעית כך יהיה לך טוב יותר בטווח הארוך. חבל שתהרסי את חייך בתוך קשר שכזה. הייתי מציע בכל מקרה שתנסי לבדוק עם עצמך כיצד מצאת את עצמך בתוך קשר כזה ובמיוחד מדוע שוב ושוב חזרת לתוכו, ואפילו כעת עם כל הכעס והתסכול את עדיין נמשכת אליו. זה כבר החלק שלך בעניין וכדאי לך לבדוק אותו היטב כדי שתוכלי ללמוד מהנסיון. בברכה ד"ר אורן קפלן

לאחרונה בני בן-4 לא רוצה ללכת לישון הוא טוען שבאה עליו מכשפה וכשהוא כבר נרדם הוא מגיע למיטתנו כל לילה ומסתתר מתחת לשמיכה אנחנו מעודדים אותו אבל זה לא עוזר . הוא כל הזמן שואל /ואומר "איפה יש מכשפות" "מכשפות יש רק באגדות" הסיפור נמשך כבר למעלה משבוע האם אנחנו צריכים לקחת אותו לשיחות ? או שזו ההתבגרות אגב הוא ילד מאוד שמח ,מאושר ,ילד מלא חיים. בתודה שירה

שירה, כמו שאמרתי בשאלה הקודמת, לדעתי זה מין גיל כזה. אבל בכל אופן, אפשר לשאול גם הורים אחרים. עדי

שלום רב, התופעה מוכרת לכל מי שגידל ומגדל ילדים ואינה יוצאת דופן. כל הילדים מפתחים בשלב זה או אחר, פחדים בלילה ובחושך. בשלב מסוים זה עובר. הפתרונות המקובלים זה להרגיע אותו בדיבור וע"י הקראת סיפור. אפשר גם לשים לו בחדר קלטת עם סיפור מרגיע. יש גם ספרי ילדים על הנושא שמנסים להציג את המכשפות והמפלצות בצורה ידידותית ולא מפחידה. תבררי בחנויות לספרי ילדים. יש פתרון למצב אבל צריך סבלנות. הבת שלי למשל טענה בילדותה שיש מפלצות מתחת למיטה שלה ופחדה מגנבים. שאלה מה יקרה אם יבואו גנבים. אמרתי שאני יותר חזק מהם ואני ארביץ להם ואקרא למשטרה.

פחדי לילה ופחדים בכלל אופיניים מאד בגילאים הללו ודורשים אורך רוח והמון יצירתיות. חשוב לא ליצור תקדימים שאח"כ יהיה לכם קשה להיפטר מהם כמו לתת לילד לישון במיטתכם.. ישנה סדרת ספרונים מקסימה וקלילה בנושא מכשפות שכתבה רונית חכם ואיירה אורה אייל של הוצאת איילות-יובל (ניתן להשיג בכל חנות ספרים), הספרים מתארים חמש מכשפות נחמדות, טובות לב ומצחיקות ויוצרת נקודת מבט חדשה ולא מאיימת עם הנושא בצורה קיצבית וחזרתית המתאימה בדיוק לגיל הזה. נסי ותהני..

שירה שלום כפי שכתבו גם האחרים הפחדים אינם דבר נדיר בגיל הזה ורצוי לשוחח על הפחד, לספר סיפורים על מכשפות וכיצד מתגברים עליהן או שהן הופכות לחיוביות, יש באמת הרבה ספרים וקלטות בנושא. בגיל כזה אינני ממליץ בכל מקרה לפנות לשיחות, במידת הצורך אני מעדיף להמליץ שההורים יקבלו הדרכה מפסיכולוג ילדים כדי לטפל בעצמם בילד או לכל היותר במפגש משותף. אם תראו שתוך שבוע שבועיים נוספים זה אינו חולף תוכלו לפנות לקבלת ייעוץ שכזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. לאחרונה בני בן 4 מפחד ללכת לישון הוא טוען שהוא רואה מכשפה . וכשהוא נרדם כל יום באותה השעה בסביבות 1.30 לפנות בוקר הוא בא למיטתי ושואל "אמא נכון שאין מכשפות "או "מכשפות יש רק באגדות" וכמובן שאני מסבירה לו שאין ממה לחשוש . אני לא ממש מצליחה להרגיעה אותו האם אני צריכה לקחת אותו לשיחות תודה שירה

שירה, אני חושבת שזה גיל כזה. אבל בכל אופן אולי כדאי לשאול הורים אחרים איך הם מתמודדים. עדי

שלום, אני אם לבן בן 9 , ילד מדהים, תאטרלי, ספורטאי ולתלמיד נהדר. המורה טוענת שיש צורך לעשות לילד איבחון פסכולוגי קליני עם אופציה להמשך טיפול וזה בגלל בעיה חברתית שיש לו. הואל א מצליח ליצור הרבה חברים, ואם הוא כבר מצליח, אז הוא לא מצליח לשמור איתם על קשר איכותי. הוא מנסה להתקרב אליהם, אך טוענים שהוא מציק להם. גם מהמורים, טוענים שהוא מפריע בכיתה למרות ציוניו טובים והשגיו עומדים בציפיות. הוא לא מצליח לקבל את מרות המורים ומתווכח איתם על כל עונש נותנים לו. אני מרגישה קצת אובדת עצות ואינני יודעת אל מי עליי לפנות לשם איבחון. מה עושים במקרים כאלו ? אנא עזרתכם

חגית, לדעתי יש יועצת בבית הספר וכדאי לפנות אליה. עדי

חגיתי שלום אני מציע שתבקשי לשוחח עם פסיכולוג או פסיכולוגית בית הספר. לכל בית ספר פסיכולוג חינוכי שאחראי עליו מטעם השירות הפסיכולוגי של העיריה. יש אפשרות להתקשר אליהם ישירות ולבקש פגישה שכזו. כמו כן תוכלו לפנות לפסיכולוג ילדים דרך קופת החולים או באופן פרטי ולהתייעץ עימו לגבי המצב. בשלב ראשון נדרשת שיחה שלכם ההורים עם הפסיכולוג ואח"כ יוחלט כיצד להמשיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, לאחרונה הבת שלי לחוצה מאוד בזמן בחינות בבית הספר מה שגורם לה לפשל בהן למרות שהיא יודעת את החומר. יש איזו עצה בדוקה מה היא יכולה לעשות בעניין ? תודה

בונגי שלום יש אפשרות לפנות לטיפול פסיכולוגי ממוקד בחרדת בחינות, בד"כ זה אינו תהליך ארוך ואפשר להגיע לתוצאות בזמן קצר. השאלה האם החרדה מתחילה ומסתיימת בבחינות או שזה רק מקרה אחד מתוך מגוון מצבים בהם היא חרדה ולחוצה. במידה וכך המצב נדרש כמובן תהליך טיפולי יותר ארוך. אם היא רוצה לטפל בכך בעצמה ללא עזרה יש אפשרות לרכוש ספרים וקלטות על הרפיה וללמוד הרגעה עצמית. יש גם כמה ספרים בעברית שנכתבו על חרדת בחינות שאפשר לקנות ולהבין יותר על התופעה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני שלושה שבועות התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית שאליה הגעתי על סמך המלצה חמה! נושא הטיפול: מדוע אני "תקועה" בנישואין מזה 10 שנים למרות כל מסכת הסבל שאני עוברת! (אם לא ההמלצה - הייתי פונה לפסיכולוג. משום מה אני תמיד מרגישה שגברים עדינים יותר ומבינים יותר ושאני יכולה להיות גלויה והם אובייקטיביים יותר) בפגישה האחרונה הרגשתי שאני חוששת להיות מספיק גלוייה עימה בנושאים מסויימים שחשוב לי מאוד לדבר עליהם - כיוון שהיא דתיה. האם יש ניגוד אינטרסים בין התחום המקצועי לדת. אמונה? האם עליי להחליף מייד מטפלת? או שאני יכולה להפתח אליה ולא יהיה שום "התעמתות" בנושאי דת? מעבר לכך היא אמרה לי שלפגישות אני מגיעה רק כדי לקבל כוח - ולא פתרונות??? אודה על חוות דעת! תודה

היי נירית בטיפול פסיכולוגי חשובה מאוד הכימיה שיש בין המטפל למטופל. הכימיה מושפעת מאשיות של מטפל והמטופל, הדעות בנושאים שונים של שתיכן וכו'. הרי פסיכולוג מנסה להעביר מסרים שלדעתו הם מסתגלים ולפיהם הוא דן איתך על נושאים שמציקים לך. אם את רואה שהמטפלת הנוכחית שלך לא בראש שלך וזה סותר את האמונות שלך לגבי דברים (לדוג' נישואין) אז לא כדאי להישאר אצלה.אבל את טוענת שאת לא בטוחה אם היא מתאימה לך או לכן קודם כל,אל תחששי לספר לה דברים רק משום שהיא דתיה, תספרי ותראי איך אתן מסתדרות. את באה לטיפול כדי לפרוק את העול ואם תתביישי לספר לה,אז מה עשית בזה שאת נמצאת בטיפול. אם תראי שאין התאמה ביניכן, תוכלי להחליף אותה. לעתים קורה שאנשים מחליפים מס' פסיכולוגים עד שמוצאים את המתאים וכשמוצאים את המתאים כבר מרגישים. אני עברתי את זה (החלפתי שניים לפני שהגעתי לנוכחי ואני מרוצה מאוד) ואני מכירה עוד רבים כאלה. בהצלחה ותהיה סבלנת לכל התהליך (מציאת מטפל מתאים ומהלך הטיפול עצמו). נטלי

תודה לך נטלי על התשובה! אני מקוה שלאחר הפגישה הבאה אוכל לקבל החלטה גם ככה העלות מאוד יקרה.... אשמח לקבל גם את חוות דעתו של הד"ר בנושא...

נירית שלום נושא הדת לא עומד בפני עצמו, אני מציע להעלות את הנושא בצורה ישירה בטיפול. את יכולה לפנות בצורה ישירה ולומר שבעצם רצית גבר מטפל ושאת חוששת מתגובותיה בגלל הדת. הייתי מנסה למצות את הטיפול הנוכחי עד תום כי יתכן שהוא בדיוק מה שאת צריכה. לפיכך נסי להיות כנה עד כמה שניתן, מה יש לך להפסיד? מקסימום תעזבי כפי שיקרה לך בכל מקרה אם לא תעלי את הדברים. קיבלת המלצה חמה ולכן פנית אבל בכל זאת הגעת עם ספקות. כדאי לברר האם ההתלבטויות על הטיפול הם לא הקונפליקט הפנימי שלך עימו הגעת לטיפול ואז הוא גם חלק מהתהליך עצמו וחשוב לגעת ולעבד אותו בתוך הטיפול ולא לברוח ממנו. אני לא אתפלא אם השאלות הללו יובילו בצורה כלשהי לשאלות הקשורות לקשר הנישואין שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אכן כך! לאחר מחשבה מעמיקה (בעקבות תשובתך) אני מבינה שההתלבטות שלי היא אכן אחת מן הסיבות העיקריות אם לא העיקרית בגגלה פניתי לטיפול! החלטתי שבפגישה הבאה אני אכן יעלה את זה - באמת מה יש לי להפסיד?! תודה לך!

בס"ד נירית שלום הכח שעליו דיברה הפסיכולוגית הוא זה שייתן לך למצוא את הפתרונות לבד. אם היא תתן לך את הפתרונות את תצטרכי אותה או מישהו כמותה שייתן לך פתרונות במשך כל חייך. היא אמרה טוב בדברה כך. היא צריכה לתת לך את הדרך את הכח ואת מעצמך צריכה את הרצון ורק כך תגיעי לפיתרון אבל תדעי שזה בכוחות עצמך את תלמדי עם הזמן איך להגיע אליהם לבד היא תלמד אותך את זה. בתור אדם דתי אני אומר לך שאין קשר וזה לא משפיע, אל תחששי לומר לה את כל מה שבליבך, הדת כוללת הכל. תהיי חופשייה ביותר איתה. שיהיה לך רק טוב, עדי

שאבתי הרבה כוח ואומץ מתשובותיכם!, (כך אני מרגישה ברגע זה!!!!) תודה! האמת היא שבפגישה האחרונה דווקא היא העלתה את הנושא שהטריד אותי - אבל אני בטוחה (כמעט) שבפגישה הבאה אוכל להעלות את הנושא בצורה ישירה ופתוחה יותר כנראה שעוד לא ממש היתי מוכנה לכך..... תודה ויישר כוח

ד"ר אורן שלום, בזמן האחרון אני שמה לב שירדה לי המוטיבציה באופן חד. פעם הייתי טיפוס שמח,מלאת מרץ ורצון להצליח,ועכשיו אני פשוט נותנת לימים לעבור. חשוב לציין שאני רק בת 16. האדישות שלי גברה באופן מפתיע. פעם אם מורה הייתה מעליבה אותי לדוגמה,הייתי עושה סקנדל-היום כבר לא כל כך אכפת לי. היה לי פעם כישרון כתיבה שנבע מכל השמחה הזאת,עכשיו הוא כאילו נמוג.לא אכפת לי מכלום,זה כאילו האישיות השמחה שלי נשאבה ממני מבלי סיבה מסויימת. אני כל הזמן ישנה,ואני בכלל עייפה מנטלית. מאסתי. אני מרגישה כמו אישה זקנה. אני גם מנתחת דברים שקורים לי יותר מדי.לא מזמן קראתי מאמר על כך שנשים חושבות יותר מדי על מה שקורה להן וזה מכניס אותן לדיכאון,וגיליתי שגם את זה אני עושה. יש לך רעיון איך לצאת מהמצב הזה? אני כר ממש מפחדת עליי,פעם עשיתי הכל כדי להצליח,היום כבר לא אכפת לי מה יהיה עליי. מה לא בסדר איתי?

נועה שלום האם את מזהה משהו שקרה לאחרונה שעשוי להסביר את השינוי שקרה לך? בכל מקרה, אני מציע שתקראי את הקישור למאמר הרצ"ב לנושא דיכאון ובדקי האם הסימפטומים מתאימים למה שקורה לך. אני חושב שכדאי שתפני לטיפול פסיכולוגי כדי לברר מה קורה ואל תניחי לדברים להתדרדר. סביר להניח שתזדקקי לעזרת הוריך כדי לפנות לטיפול מתאים. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר, גלישה פסיכוטית והתקף (או משבר) פסיכוטי זה אותו דבר? נועה

נועה שלום לכאורה התופעה מבחינה מעשית זהה לחלוטין, אבל השימוש בה מגיע בד"כ בהקשר שונה. גלישה פסיכוטית מיוחסת בד"כ למי שהפסיכוזה צפויה להיות זמנית למשל אנשים שסובלים מהפרעת אישיות גבולית ולכאורה גלשו לזמן מוגבל לתוך ההתקף הפסיכוטי, התארגנו ויצאו ממנו. לעומת זאת התקף פסיכוטי מיוחס בד"כ למצבים כגון סכיזופרניה שבו ההתקף הוא חלק מהמחלה בצורה יותר צפויה. בשורה התחתונה בשני המצבים קורה בסופו של דבר אותו הדבר, ניתוק מבוחן המציאות. אין ביניהם הבדל פורמלי אבל כאמור ההבדל הוא יותר בקונטקסט של השימוש במונח. בברכה ד"ר אורן קפלן

ויכול להיות מצב של גלישה פסיכוטית שבו בוחן המציאות לא אובד לחלוטין?

שלום. אני וחבריי עושים עבודת מחקר (לא ברמה של אוניברסיטה) על הקשר שבין אלימות באגדות לבין אלימות בקרב בני נוער. אנו נשמח אם תוכלו לרשום לי קישורים למחקרים שנעשו בנושא זה, או שאחד מהפסיכולוגים בפורום יהיה מוכן שאשלח לו שאלון שאני אנסח בדואר אלקטרוני.

לדעתי הבלתי נחשבת לא נעשה מחקר כזה כי אין שום קשר בין שני הדברים. זה בערך כמו לעשות מחקר על מספר הכתרים בשיניים והצלחה בחיים. שיהיה בהצלחה.

עמיחי שלום, לעניות דעתי, הנושא הוא די פרובלמטי, שכן נראה לי שקשה יהיה להצביע על קשר בין קריאת אגדות בילדות לבין התנהגות בגיל הנעורים. ישנם כל כך הרבה משתנים בדרך שיכולים להשפיע על התוצאות (משפחה, סביבה, אמצעי תקשורת וכו' וכו'...). על כל פנים, אם הנושא של אגדות ילדים ומשמעותן הנפשית מעניינת אותכם ישנם שני חוקרי ספרות (שאני מכירה) שכדאי להתחיל בהם : 1. ברונו בטלהיים ( אחד מספריו המומלצים : "קסמן של אגדות - ותרומתן להתפתחותו הרגשית של הילד"). 2. אדיר כהן ( אחד מספריו המומלצים: "סיפור הנפש"). חוץ מזה, אפשר לחפש ע"פ נושא במנועי החיפוש באינטרנט. בהצלחה. יעלה.

עמיחי שלום אינני מתמצא לעומק בנושא והנושא אכן שנוי במחלוקת. המלצתה של יעלה על בטלהיים מקובלת גם עלי, לפחות כדי להראות אנלוגיות בין סיפורים לתהליכים פסיכולוגיים. יש הטוענים שאלימות בספרים וסרטים גורמת לאלימות בעקבותיה כדרך של חיקוי אך יש הטוענים בדיוק הפוך שזו דרך לפרוק כעסים ותוקפנות בצורה מעודנת. אני מעריך שבמציאות יש משהו בשני הדברים ותמצאו לדעתי מאמרים רבים שעוסקים בתחום. כדאי להיכנס למאגרי מידע של האוניברסיטאות ולחפש את המאמרים לפי מילות המפתח של החומר אותו אתם מחפשים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 21, חיילת משוחררת. תלמידה טובה, ובכל זאת חרדה בעניינילימודים. בתיכון עברתי משבר קטן בכיתה י"א, עליו התגברתי בכוחות עצמי ובי"ב תפקדתי בסדר. כעת אני עומדת להתחיל קורס פסיכומטרי והדבר משפיע עלי באופן דיי חריף.. אני נכנסת ללחץ רק מלחשוב על זה, אפילו שהקורס עוד לא התחיל ולמרות שאני לא צרכה להוציא ציון גבוהה במיוחד כדי להתקבל למה שאני מעוניינת. ההרגשה היא ממש פיזית. ביחד עם מתח כמעט תמידי שבא והולך (אבל יותר בא מהולך), אני מתקשה לישון (המחשבות כל הזמן מתרוצצות בראש) וסובלת מכאבי בטן ויציאות מרובות. זה נמשך כבר כמה ימים (מהרגע בו הבנתי שאני צרכה לעשות פסיכומטרי). את הפסיכומטרי אני צרכה לעשות, אבל עם המצב הזה אני ממש לא אוכל לחיות. לכן חשבתי על עזרה תרופתית כלשהי. שמעתי שיש כדורים למיניהם שיכולים לעזור במצבים כאלה. אני פשוט לא חושבת שאזדקק לטיפול תרופתי קבוע כי זה משהו שמתעורר רק במצבים ספציפים. אשמח לשמוע על האופציות.. יעל

יעל שלום את סובלת מחרדת בחינות ואפשר לטפל בחרדה הזו בצורה די יעילה ובטווח קצר. בעיקרון אם את נוטה להיות חרדה באופן כללי תוכלי להיעזר בטיפול גם כדי לשפר את איכות חייך באופן כללי ואז הוא כמובן עשוי להיות ארוך יותר. אם החרדה ממוקדת רק בבחינות התהליך הפסיכולוגי יהיה קצר למדי. יש נסיון רב בטיפול בחרדת בחינות וחבל לתת לכך להפריע לך, בסופו של דבר זה עלול ללוות אותך לאורך כל לימודיך באוניברסיטה וגם במצבי הישג ולחץ בעתיד. אני מצרף בכל מקרה קישור למאמר כללי על חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

למרות שאני רק בת 18...קצת קטנה ממך ועוד לא בצבא אפילו אני ממש יכולה להבין את מה שאת מרגישה ואני יודעת שזה כואב גם פיזית. זה מצב נוראי בעיניך, אני יודעת, אבל נסי לראות את הכל מפרופורציה קצת אחרת - תחשבי אם את למשל הית בנאדם אחר והית מסתכלת על זה מהצד, הענין היה נראה לך שטותי כי מבחן הפסיכומטרי הזה לא חיב להשפיע לך על מהלך החים ואפילו ם תקבלי ציון נמוך משציפית - אז מה? זה לא סוף העולם ואת תמיד תוכלי לגשת שוב בהמשך... הענין עם התרופות עוזר, אבל אם תתחילי לקחת כבר לא תוכלי להיות בלעדיהם ותצטרכי אותם להרגשה כללית ויומיומית שלך. אם את מוכנה לזה אז קחי תרופות אבל נסי להסתכל גם על ההשלכות של הענין...

שלום, עשיתי בדיקץ קשב וריכוז לילד שלי והוא אובחן כהיפראקטיב אולם לא בגבול אלא מעט ממנו. הרופא ביקש מאיתנו לנסות להכין לו תוכנית עיצוב של חצי שנה אולם למורים שלו אין כנראה מספיק סבלנות והם "מתים" שאני אתן לו כבר רטלין . בני הוא בן 9 . אני מאוד מאוד חוששת לתת לו את התקופה (למרות שהרופא אמר לחכות חצי שנה ולבדוק אותו שוב) אני שמעתי במקרה על הקונצרטה ורציתי לדעת האם מישהו מקבל את התרופה הנ"ל והאם יש לה גם תופעות לוואי כמו לרטלין? תודה,

אהובה שלום אלו החלטות רציניות וכדאי שתפנו לייעוץ מסודר אצל איש מקצוע עליו אתם כן סומכים. אין לקבל החלטות רק בלחץ בית הספר, אבל גם לא כדאי לקבל החלטות לבד כיוון שלעיתים בסערת הרגשות נמנעים מלעשות את הנדרש. ההחלטה צריכה בסופו של דבר להיות לטובת הילד לטווח הארוך ויש די הרבה נסיון נצבר בנושא כך שתוכלו בוודאי לקבל עצות מועילות ממי שעוסק בתחום באופן מקצועי וקבוע. ספציפית לגבי התרופה ותחליפיה אני נמנע מלייעץ כיוון שבפורום הזה אנו עוסקים רק בטיפול באמצעות שיחות. יש באתר ובמקומות נוספים גם פורומים רפואיים לנושא התרופה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סובל מבלמים ביצירת קשרים למרות שאני נוכח באירועים חברתיים רבים, ואיני חרד מאירועים חברתיים למעט מיצירת קשרים ראשוניים. האם בעייה זו נקראת הפרעה סכיזואידית או חרדה חברתית?

עופר שלום אני מציע לא לעסוק באבחון ובוודאי לא באמצעות האינטרנט. אבחנות אישיותיות הן בעייתיות גם לאחר היכרות אישית עמוקה. אני מציע שאם הנושא מטריד אותך פנה לטיפול פסיכולוגי מסודר ובוודאי שאלת האבחנה תעלה שם ותקבל מענה. בסופו של דבר מה שחשוב זה הפגיעה באיכות החיים שלך וכיצד מטפלים בה ולא כיצד זה בדיוק יכונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום רב! שאלתי היא כזו אני נמצאת כשלושה חודשים בטיפול אצל פסיכולוג בשל חרדות ומתחים מזיקים בנוסף גם בציפרלקס חודשיים אך הפסקתי זאת על דעת עצמי מפני שסבלתי מתופעות לוואי. הפסיכולוג שלי כבן 50 פלוס והמפגשים נערכים בביתו , אני מעט חושדת ומרגישה שהוא ממש מעריץ אותי בצורה שונה משאר המטופלים כלומר רוב הפגישות שלנו מתארכות כשעה וחצי , הוא אף פעם לא מסתכל על השעון ותמיד דואג לי כמו אבא וכשאני שואלת אם אני צריכה לשלם יותר אז הוא אומר שבדרך כלל משלמים יותר אבל אני לא צריכה לשלם יותר, אני מאוד מעריכה זאת אבל מרגישה שזה לא אתי ביכלל, כמו כן הוא מספר לי על עצמו ילדיו ואישתו מה שנראה לי - שוב מוזר הוא טוען שגם הוא עשה טעויות בחיים והוא רומז במה, באופן אישי ממש קשה לי לדבר איתו על המיניות שלי ועל שקשה לי בעינייני אינטימיות, האם זה בסדר שאיני יכולה לדבר איתו על כך? אני שוקלת מעבר לפסיכולוגית האם כדאי לי? מה דעתך? אשמח לישמוע דעתך זה מאוד חשוב לי

רעות שלום מצד אחד מה שאת מתארת יכול גם להיות קשר מאוד טוב ודואג שיוכל לעזור לך. את מרגישה שיש בטיפול שלך קרבת יתר בין הפסיכולוג לבינך וזה מפריע לך. כאן באמת עולה השאלה האם בטיפול יש משהו מוזר שפוגע ביעילות שלו, או שאולי קשה לך עם הקרבה והחיבה שאת מקבלת ושזה קשור דווקא לבעיות שעימן את מתמודדת. אני מציע בשלב ראשון להעלות את הנושא בטיפול בצורה ישירה, עם כל הקושי שבכך. אני חושב שעזיבת הטיפול לפני עיבוד ברור של מה שקורה בינכם עלול להזיק ולהחטיא את מטרתך. אדגיש שבמידה ואת מרגישה סוג של הטרדה מינית או רגשית ממנו, את יכולה לעזוב בלי לחשוב פעמיים, אבל אני לא בטוח שזה העניין שעל הפרק. לאחר פתיחת הדברים תוכלי להחליט בצורה יותר שקולה האם נכון מבחינתך לעזוב או להישאר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מטופל מזה כשנתיים אצל פסיכולוגית. הסיבה שהגעתי לטיפול נעוצה בהתרדרות(שקרתה לפני שניתיים) בחיי האישיים שכללה את כל האספקטים:לימודים, חברתית,אישית וכו'. עקב הטיפול חל שינוי עצום בחיי, מצבי החרדה והרוגז פחתו בצורה ניכרת,הבטחון העצמי שלי התייצב, אני בוחר החלטות נכונות ולוקח עליהם אחריות וגם חיי החברה השתפרו ללא היכר. העיה היא שעם כל זה סימפטום אחד לא השתנה וזה המצבים הדיסוציטיביים,שהיו אז וגם כיום. אני בפוטנציאל לא אדם סגור(אניבן 27 כיום) אבל בנסיבות החיים העדפתי להיות לבד מאשר עם אנשים. גם היום לא תמיד אני מרגיש בנח עם אנשים במיוחד חדשים אולם לא במצב כזה שגורם לי לחרדה של ממש. אולם לעיתים כפי שאמרתי מופיעים המצבים הדיסוציטיביים שמשבשים לי את החיים בכל האספקטים כי אז אני מרגיש כאילו שאני אדם ללא רגשות.. השאלה, מה עושים? האם אתה ממליץ לפנות לתחום הפסיכיאטריה\ ? אני חושב שאת שהטיפול הפסיכולוגי הוא קרוב למיצוי מלא כי חל שיפור ואני לא חושב שליותר מזה ניתן להגיע, השאלה איך אתה רואה את פתרון הבעיה הדיסוציטיבית???

יוני שלום אחרי שנתיים של טיפול טוב את השאלות הללו מתבקש שתעלה בטיפול ותתמודד איתם שם. הבעיה הדיסוציאטיבית כפי שאתה מתאר לא לגמרי ברורה לי, אבל אני מתאר לעצמי שאתה יודע במה מדובר. מצבים דיסוציאטיביים הם בעיה שלעיתים לוקח שנים לשנותם ויתכן שהשנתיים בהם היית בטיפול אינן מספיקות. שילוב תרופות בטיפול עשוי להיות יעיל במצבים רבים וכדאי להתייעץ גם על כך עם המטפל. בשורה התחתונה, אני מציע לא להפעיל ניתוקים בהקשר של הטיפול ולרכז את ההתלבטות בחדר הטיפולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי אני בת 28 מטופלת אצל פסיכולוג בשנות השלושים לחייו. אני מטופלת אצלו כבר חצי שנה לערך והתרקם קשר חשוב מאוד עבורי, אני עדיין לא תלוייה בו טוטאלית, אך חושבת עליו המון, על דותיו על איך הוא יגיב כשאומר כך או אחרת. אני גם נמשכת אליו מינית וחושבת שהוא היה יכול להיות הגבר האידיאלי מבחינתי. ולא רק בגלל שהוא פסיכולוג. ההופעה החיצונית שלו זו הופעה שכל חבריי לשעבר דומים לה, בנוסף ההומור שלו והרקע שלו מאוד מזכירים את שלי, ויש קשר אישי מעבר לקשר המקצועי. הבעיה היא שאני נמצאת אצלו בגלל בעיה היצירת קשרי זוגיים, כלומר היכולת שלי להיקשר למישהו ולפתח מערכת יחסים קרובה אמיתית וחזקה היא לא קיימת . ואנחנו מנסים ליצור מערכת דומה בחדר הטי]ולים. אבל בכל פעם שאני נקשרת אליו מדיי וחושבת עליו אני ממהרת להיזכר שהתחושה הזו של אהבה אליו היא חד צדדית, שהו אנשוי, והוא אדם מקסים אז הוא נותן תחושה כזו בטח לכל אחד ואחת מהמטופלים שלו. ואז אני מתמרמרת על עצמי על כך שתמיד הוא יהווה בשבילי מושא אהבה ואני- לא. הוא ניסה לאחרונה לדבר על מה שאני מרגישה אליו אך התחמקתי שוב ושוב, וסירבתי להודות שאני נמשכת אליו וחושבת עליו. שאלותיי הן: איך יוצאים מהמצב של הידלקות על פסיכולוג? ונא לא לומר לי שזו תופעה ידועה ושאני לא באמת מאוהבת בו אלא בדמות שאני משליכה עליו. כי אני ב א מ ת מאוהבת בו, ומכירה את חייו את הרקע שלו, דיברנו על כך רבות, ואני מודעת ויודעת מי עומד מולי. שאלה שנייה, למה הוא מנסה לדובב אותי לדבר על זה? למה זה מועיל מלבד מביך אותי? שאלה שלישית, האם כדאי לעבור למטפלת? תודה טליה

קצת מפליא לשמוע שהמטפל משתף אותך במידע על חייו ועל הרקע האישי שלו ( כך הבנתי מדברייך ) כי בעצם זה לא צריך להיות כך. מכיוון שהמטפל מודע לאפשרות של התאהבות כזו, חובתו המקצועית היא, לא לאפשר לזה לקרות או להתפתח. יתכן וההתאהבות שלך בו היא תחליף למה שאת לא מצליחה להשיג בחיים. קחי בחשבון שמעבר לשעת הטיפול הוא בודאי אדם אחר ממה שמצטייר בדמיונך .

שלום טליה, אני מאוד מבינה ללבך. טבעי מאוד שמטופלת תתאהב במטפל שלב בפרט שהוא קרוב לגילה ויש לו נתונים שהיא אוהבת. זו בדיוק הסיבה שכדאי להיות בטיפול אצל אישה ולא גבר. אני חושבת שאישה צריכה להיות בטיפול אצל אישה וגבר אצל מטפל גבר, וזאת כדי למנוע את מה שקרה לך. אני מטופלת אצל פסיכולוגית אישב בגלל נושא אחר לגמרי וגם אני חושבת עליה הרבה ואוהבת אותה אבל כמובן ללא משיכה מינית. היא כמטפלת מספרת לי על חייה ומשפחתה ונראה לי שבדרך הפתיחות שלה היא מצליחה לגרום לי להיפתח ולספר לה על רגשותי ומשפחתי. אם המטפל שלך נשוי ונראה שמתיחס יפה לכל המטופלות שלו, כך שאת מבינה שאת לא "היחידה", אולי כדאי שתחשבי על החלפת מטפל למטפלת או שתעבדי על עצמך ותורידי אותו מהמחשבות שלך, שזה ממש קשה. בהצלחה, ענת

טליה שלום הקשר עם הפסיכולוג איננו קשר מקצועי בלבד. לא תמיד צריכה להיות התאהבות דווקא, אבל בטיפול עולים רגשות רבים וטבעי שיווצרו כל מיני סוגים של רגשות גם כלפי המטפל בסיטואציה האישית והרגשית בחדר הטיפולים. את מתארת מצב שבאמת כמעט מזמין התאהבות. את הגעת כדי לעסוק בקשרים זוגיים, את מול גבר נאה ואינטילגנטי שהיה יכול להיות בן זוג פוטנציאלי גם לפי גילו ולפי כל סממן אחר. לא הייתי טוען שזו רק השלכה ואני בהחלט מקבל את זה שאת אומרת שאת באמת מאוהבת בו. אבך עכשיו ברצוני לומר שכנראה זה לא מקרי שהתאהבת בו. יכולת באותה מידה הרי להגיע לטיפול לפני חצי שנה ולהרגיש שהוא לא מתאים לך ולעזוב. אני מעריך שהקשר הטיפולי נעשה משמעותי עבורך כי הרגשת שיושב מולך אדם שבאמת יכול גם לעזור לך, וכנראה שזה אכן גם נכון. לכן אני לא חושב שעזיבת הטיפול בשלב הנוכחי צריכה לעלות בכלל על הפרק. הסיבה שהנושא עולה בטיפול היא שחשוב מאוד להניח את הקלפים על השולחן, עם כל הקושי שבכך. את מודעת לכך שהתאהבות רומנטית לצורך קשר זוגי איננה רלוונטית במקרה הנוכחי, ואם את רוצה שההתאהבות שלך במטפל תביא לבניית הטיפול והצלחתו וכקרש קפיצה מצויין לנושאים המרכזיים שהביאו אותך לטיפול, תצטרכי כנראה לחשוף את עצמך רגשית. קשה לי להסביר לך כעת כיצד זה יעבוד, אבל בסופו של דבר זה עשוי להיות התהליך הנכון ביותר עבורך בדרך לפתרון והתמודדות הן עם הקונפליקטים שבגלל הגעת לטיפול והן לשאלות על הקשר מול המטפל. מאחר והוא מצידו כבר מושך לכיוון ומנסה להעלות את זה במפגשים כל שנותר הוא לשתף פעולה ולספר גם על הדברים שכתבת לי בהודעה הזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי תודה על התשובה המספקת. אבל שאלה נוספת, אני לאחרונה יוצאת ממנו מדוכדכת כי אני מבינה כמה הוא מקסים וקשוב ורגיש, דבר שמעולם לא חוויתי קודם וייתכן ולא אחווה. מה הסיכוי שאתאהב וייתאהב בי גבר רגיש כל כך כמו פסיכולוג קשוב אינטיליגנטי ומושך כל כך בו זמנית? הרי זה כל כך מופרך! אני יוצאת ממש מדוכדכת מהפגישות איתו. האם זה עדיין נכון להישאר שם? טליה

ד"ר שלום רב, רציתי להתייעץ לגבי נושא שמעסיק אותי מאד בתקופה האחרונה. אני בחורה בת 30+, נשואה באושר קרוב לשנתיים. אני ובעלי רוצים מאד להביא ילד לעולם, ולאחרונה הנושא עולה ביננו לעיתים קרובות. כמובן, שבגילנו לשעון הביולוגי תפקיד משמעותי... הדילמה שלי נעוצה בעובדה, שלפני כחצי שנה עברתי התקף חרדה, ובעקבותיו תקופה מאד לא קלה של חרדות מלוות בדיכאון. עברתי טיפול פסיכולוגי קוגנטיבי-התנהגותי, שמאד עזר לי לצאת מהמשבר ולחזור לתפקוד נורמאלי. כיום אני מרגישה יחסית בסדר, אף כי תמיד קיימת תחושה כאילו עננה קטנה מרחפת מעלי ומאיימת להחזיר אותי אחורה, לתחושות הקשות. אני רוצה ילד בכל מעודי, ועם זאת חוששת מאד מיכולתי להתמודד עם המשימה החשובה הזו, מדיכאון לאחר לידה, מחרדות ומהשפעתם של כל אלה על הרך הנולד. אשמח מאד לקבל את התייחסותך לדילמה.. בתודה, שיר.

עד שיענה לך מנהל הפורום אני חושב שבנוסף לעצתו כדאי שתתיעצי עם פסיכיאטר או פסיכולוג בעניין האפשרות שהמצב יחזור לאחר לידה. מה אפשרויות הטיפול והאם יש טיפול מונע.

שיר שלום הטיפול שעברת התאים באמת לבעיה איתה התמודדת והיא לצאת ממצב החרדה והדיכאון בו היית. כעת עומדת בפניך מטלה אחרת שהיא פחות מיידית ומטרידה בצורה שונה. המשבר שעברת השפיע בצורה כלשהי על הביטחון העצמי שלך והדימוי העצמי. הוא הפגיש אותך עם שאלות לגבי זהותך וכוחותיך הנפשיים. אני לא חושב שהסתיים התהליך הטיפולי כי אמנם מצבך הרבה יותר טוב כעת, אבל התחושות והשאלות נשארו פתוחות. אני חושב שאת צריכה לחזור לטיפול והפעם אולי לבחור בטיפול יותר דינמי שימשך מספר חודשים לפחות. זהו מפגש בסגנון אחר, איטי יותר, לוקח את הזמן, עד שתוכלי להגיע לתחושה של שלימות והחלטה על ההמשך. אין לי ספק שתוכלי להיות אמא, אבל אני חושב שאיכות חייך ואיכות החיים של הילד שלך תלויים לא במעט בנכונות שלך לטפל בעצמך ולהקדיש לפיתוח עצמי של מודעות וכוחות נפשיים. רצ"ב קישור למאמר קצר על הטיפול הדינמי. http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני כל כך מזדהה איתך. אני בדיוק באותו מקום. אמי נפטרה לפני מספר שנים ואז היתה לי מעין התמוטטות עצבים - חרדות, דכאון שלקח לי המון זמן לצאת מהם. היום אני בסדר אבל כשאני ובעלי חושבים על הבאת ילדים לעולם מתעוררים אצלי המון פחדים - איזו מין אמא אהיה, איך אעבור את ההריון והלידה בלעדי אמא שלי, מה כל מה שקרה לי אומר עלי, מה אם יהיה לי דכאון לאחר לידה.

שלום רב! שמי נורית ואני בת 15 וברצוני לקבל ייעוץ בנוגע לבעייה חברתית המטרידה אותי מאוד. כשהייתי קטנה יותר אף פעם לא סבלתי מבעייה חברתית תמיד הייתי חברותית וגם עד עכשיו אני חברותית ומחייכת ובנאדם עם אישיות טובה. אך הבעייה החלה בערך בכיתה ו' כשעוד הייתי ביסודי ועדיין נמשכת אני לא מתקשרת לחברות או יותר נכון הן לא מתקשרות איתי ואני לא מבינה למה אני תלמידה טובה בלימודים ותמיד אני משתתפת בכיתה ונחמדה אל כולם אני לא פוגעת בחברות, לא משקרת להם ואני עדיין לא מבינה למה אני לא מצליחה להתחבר איתן אני אולי מצאתי מספר חברות איתן אני לא מוצאת כל עניין משותףאני מאוד רוצה להתחבר והדבר משפיע לי מאוד על הביטחון העצמי שלי . לפני שנתיים עברתי דירה והגעתי לבית ספר חדש בתחילת השנה שהגעתי החלטתי שהפעם אני אגש אליהן ואציג את עצמי אך למרות נסיונותיי הן היו רעות אליי ולא צירפו אותי לכיתתן ומצבי החברתי בכיתה לא כל כך טוב אבל מצאתי אלטרנטיבה אחרת והתחברתי עם חברות מכיתה אחרת איתן ביליתי רוב אך שוב עדיין לא מצאתי חברות כאלה טובות או שאוהבות לבלות הן רוב הזמן שקועות בלימודים ואני איתן רוב הזמן בביה"ס מאשר אחר הצהריים הזמן אבל הבעייה שרובנו עוזבות את ביה"ס (אני עומדת לעלות לתיכון)והחברה שדיי הייתה קרובה לציפיות שלי עוזבת וכל השאר אני לא מוצאת איתן כל כך עניין חוץ מלימודים אז כולם במילא נפרדים והחלטתי לעבור לתיכון אחר וברצוני לקבל המלצות ממך כיצד להתחבר בצורה טובה? באיזה גישה לבוא? האם אני צריכה לשפר את הגישה שלי? וגם טיפים לשיפור הביטחון העצמי הירוד שלי זוהי בעייתי העיקרית כרגע ולכן אני רוצה להתחיל לטפל בה בהקדם תודה על ההקשבה אודה לך עם תענה לי

נורית שלום סביר להניח שחלק מהבעיה קשור אליך אבל בהחלט חלק ממנה גם לחברות איתן יצרת קשר שאולי לא מתאימות לך. דווקא המעבר לתיכון עשוי להיות צומת חשוב לשינוי המצב הקיים והתחברות לאנשים חדשים. לגבי מה את יכולה לעשות עם זה, הרצון שלך להתיידד הוא בהחלט חשוב, את צריכה לנסות ולהבין יותר טוב מה בעצם קרה שוב ושוב. מדוע בסופו של דבר הקשרים הללו לא צלחו. קשה לתת לך טיפים ורעיונות מבלי באמת להכיר אותך. סביר להניח שיש דפוס כלשהו שחוזר על עצמו אבל ממה שאת מתארת אני לא מצליח לפענח היכן הבעיה. מאחר ואת מספרת גם על ביטחון עצמי נמוך יתכן שתוכלי להיעזר במפגשים עם פסיכולוג או פסיכולוגים כאשר במפגשים אפשר יהיה לנתח את המצבים שנוצרו ולהבין כיצד לנהוג בהמשך ולהיות יותר מודעת לעצמך ולמה שמתרחש. במידה וזה נראה לך תצטרכי בוודאי לשוחח על כך עם הוריך כדי שיעזרו לך למצוא איש מקצוע מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום. אחי, הגדול ממני במספר שנים, נשוי לאישה קשה, שמתחילת הקשר שלהם מתייחסת אליו בהתנשאות, שולטת בו, משפילה אותו ולא מכבדת אותו. הוא חסר ביטחון ונותן לה להתייחס אליו בצורה כזו. היא גם מתייחסת להוריי בגסות, לא מכבדת אותם, מספרת להם כמה בנם לא יוצלח ועוד. הורי מאד פגועים ולא יודעים כיצד להגיב. אף פעם לא הייתי ממש קרובה לאחי, הוא אדם סגור ולא משתף בדברים אישיים, אבל הוא מעריך אותי וסומך עלי, ויחסית לשאר בני המשפחה, איתי הוא מרגיש הכי בנוח. הוא מאד חשוב לי, הוא אדם טוב ומקסים, שלא רואה (או שרואה ובוחר להתעלם) איזה יחס לא ראוי הוא מקבל, ושהיחסים עם אשתו לא הדדיים ולא תקינים. אני לא יודעת האם וכיצד לפנות אליו ולהאיר את עיניו, לעזור לו. אני גם לא יודעת האם יש לו את האומץ והיכולת לעשות משהו בנידון. אני פוחדת לאבד את האמון שיש לו כלפי, שיסתגר עוד יותר. אני גם לא יודעת כיצד לדבר איתו על דברים אישיים (שהרי אף פעם לא עשינו זאת). מצד שני, קשה לי מאד לראות את התנהגותו הסבילה והכנועה, את הפחד שלו ממנה, ואת הוריי, שכ"כ פגועים מהיחס שלה אליהם, ובעיקר מהיחס שבנם מקבל. אבקש את עצתך, מה אוכל לעשות? תודה רבה מאי

את בבעיה לדעתי למה? כי אנשים מסויימים באמת בוחרים שלא לראות הם עיוורים מאהבה ובטוחים שזה מה שמגיע להם השאלה שאני שואל היא : מה היה לפני החתונה? יש ילדים היום? בהצלחה לך

מאי שלום אני מציע שתשוחחי עם אחיך אבל תעדני מאוד את הדברים ותגשי במלוא הזהירות. אין טעם להיכנס בצורה תוקפנית לשיחה, את עלולה להפגין כעס ותסכול רבים בגלל המצב העדין שנוצר, וככל שאת תהיי יותר נחרצת כך אחיך יסגר יותר. השיחה צריכה לבוא ממקום פתוח, לא ממקום שמעיר לו על מה הוא או אשתו לא בסדר אלא מהמקום שלך, היכן זה מפריע לך וכאב לראות את הוריך. אם אחיך מרגיש משהו דומה הוא כבר יפתח וישוחח איתך. אם הוא לא יבין על מה את מדברת סביר להניח שבין כך לא יהיה מוכן לקבל את הדברים וזה רק יחמיר את המצב. אחרי השיחה איתו יהיה לך לפחות ברור יותר מה הוא מרגיש בעניין והאם יש כאן פרטנר לדיון. במידה ולא יתכן שאת והוריך תצטרכו לפתח שריון יותר עבה ואולי גם לשים גבולות במקומות שנראים לכם מוגזמים, תוך לקיחה בחשבון שיש לכך מחיר במערכת היחסים עם אחיך ואשתו. זה מסוג המצבים בהם אין פתרון מהיר ומושלם וצריך לאט לבדוק כיצד ניתן לשפר במשהו את איכות החיים המשפחתית. בברכה ד"ר אורן פקלן

אקח זאת לתשומת ליבי. תודה רבה על ההתייחסות הרצינית. מאי

לבתי בת ה-9 (יש עוד 2 ילדים בני 13 ו-5) יש התפרצויות כעסים, תגובות בלתי נשלטות הבאות לידי ביטי ע"י קללות עסיסיות (בבית אף אחד לא מקלל), טריקת דלתות בחוזקה, השלכת , שבירת חפצים ובנוסף חוסר התמדה (רצון) ללכת לבי"ס. היא תלמידה טובה מאוד בלימודים. לעיתים היא מבטא את התסכול ע"י אלימות. בזמן כעס - כמעט בלתי אפשרי להרגיע אותה. חפצים רבים בבית מהווים תזכורת להתפרצויותיה הרבות. המצב גורם למצב עכור בבית. לעומת זאת בבי"ס - היא מתוארת כילדה נעימה, ללא התפרצויות, חברותית רציתי לפנות איתה לפסיכולוג - ומשום מה בזמן שניסיתי לאתר, העו"ס המליצה לי קודם כל לבצע איבחון פסיכו-דיאגנוסטי - ולא ללכת לפסיכולוג. שאלתי היא - 1. מה זה בדיוק איבחון פסיכו-דיאגנוסטי? 2. מה אפשר ללמוד ממבדק זה? 3. למי אני פונה עם התוצאות? . מה עושים עם התוצאות? העלות כ"כ יקרה (מעל 2000 ש"ח) במכון פרטי - האם זה הכרחי באמת? (דרך קופ"ח זה ירוץ לאט מידיי - ההמתנה מייגעת לנוכח הקושי להתמודד עם הילדה) מדוע לא ניתן להסתפק בטיפול פסיכולוגי? לא הפסיכולוג היה אמור להגיע להחלטה לשלוח את הילדה לאבחון, לאחר כמה פגישות במידה ויש צורך? אודה על תשובה מהירה (האבחון נקבע לשבוע הבא) תודה מראש לכל העונים

האבחון הפסיכודיאגנוסטי נועד לאתר קשיים בעיות נפשיות ומצוקות, עוד לפני שלב הטיפול עצמו. תוצאות האבחון הן כלי עזר עבור הפסיכולוג/מטפל. מעין מידע מוקדם על מה שקורה לילדה, יחד עם מידע שיקבלו בשיחה איתך. תבררי האם ניתן לעשות מבדקים אלה ע"י השרות הפסיכולוגי חינוכי בעיר מגורייך. ( קשור לעיריה ולמחלקת החינוך).

בדקתי ואכן היום הלכתי לפגישה / שיחה מקדימה אל הפסיכולוג במכון בו נבצע את האבחון - והוא אמר לי בערך את אותם הדברים. לאחר האבחון עפ"י התוצאות הטיפול הפסיכולוגי שתקבל יהיה ממוקד יותר. לא נצטרך לבזבז הרבה פגישות עם פסיכולוג על מנת לאתר איפה בדיוק הבעיה..... אגב- במקום מגוריי נאמר לי ע"י השרות הפסיכולוגי, שעדיף שאגש באופן פרטי היות וזה יהיה הרבה יותר מהר. דרכם היינו מאבדים הרבה זמן יקר שחלקו כבר בוזבז לבנתיים עד שידענו מה לעשות... האבחון נקבע לשבוע הבא (ןזה יקר - 2500 ש"ח) אבל אני מרגישה שאנו צועדים בכיוון הנכון. תודה רבה לך! מאחלת לך סופשבוע נעים

אני בהלם מעצמי. אני פשוט שונאת את עצמי. נגעלת מעצמי. יש לי חבר כבר חצי שנה ואני אוהבת אותו בכל ליבי והרגע חזרתי מחמישים דקות של בגידה! שני בחורים זיינו אותי במושב האחורי של האוטו! זה היה מתוכנן. אני לא יודעת למה הסכמתי. ברור לי שאני לא אספר על זה לחבר שלי. אני מעדיפה לנסות שוב להתאבד מאשר לראות את הפרצוף שלו ואת העיניים הדומעות שלי כשאספר לו שעשיתי את הדבר שהוא כל כך פחד ממנו! אני שונאת את עצמי ואשנא את עצמי עד סוף חיי! אני זונה. אני פשוט מטומטמת! יימח שמי! אמן. אל תנסו לגלות מי אני בבקשה ומי שיודע מי אני שלא יזכיר את שמי בתגובתו. תודה.

וואו .............................. שניים? את באמת משהו אבל שחררי את החבר שלך לחופשי ותמשיכי לחיות את חייך

שלום אני מקווה שבמשך היום שחלף מאז שכתבת את ההודעה הדברים התרחקו מעט ואולי כעת המשימה שעומדת בפניך היא להבין מה מביא אותך למצבים כאלו בהם את כל כך שונאת את עצמך אחריהם. יש פה מידה לא מבוטלת של הרס עצמי ולא בהכרח שנדונת לעד לשנוא את עצמך כך. במידה ואינך נמצאת במסגרת פסיכולוגית אני מציע שתפני ותנסי לברר את הדברים הבלתי פתורים הללו בצורה מעמיקה. בברכה ד"ר אורן קפלן

http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=360&i=299234&t=299176

בתי, בת 10, מאוד מפחדת מכלבים. איך אפשר לטפל בזה?

שלום יש אפשרות לעשות טיפול פסיכולוגי ממוקד בשילוב עם מאמן כלבים שמגיע עם כלב לפגישות. עושים פגישה או שתיים הכנה לפני המפגש עם הכלב ואז מביאים למצב התקרבות לאט. ברוב המקרים הפוביה מהכלבים נעלמת תוך זמן קצר מאוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

הבן שלי בן 5.5 פוחד עד כדי שיתוק מכלבים בעיקר התזזיתיים שבהם ואם הם רצים לקראתו בכלל אי אפשר להשתלט עליו. רציתי לדעת האם אתה יכול להפנות אותי לשיטת הטיפול עליה המלצת והאם היא מתאימה גם לילד צעיר כ"כ. אני מפחדת שהפחד הזה גורם לו לדימוי עצמי נמוך מעבר לפחד להסתובב בחוץ לבד.

חמודונת, המלצה חמה שעובדת!! תביאי לך הביתה גור כלבים קטן! מנסיון - הפחד מכלבים מתגמד אם לא נעלם....לאחר תקופה מסויימת אני מקוה שהורייך יסכימו להביא הביתה גור..... כי בכול זאת זו אחריות רבה לטפל בכלבלב! בהצלחה

בתי בת 15.5 נמצאת בתקופת שיא המרד של גיל ההתבגרות. היא רוצה לעשות פירסינג ומבקשת את הסכמתי. בלהט הויכוחים היא טוענת שאם לא אתן לה אישור לעשות במכון נקי היא תעשה זאת במקום פיראטי שלא דורש הסכמת הורים וכמובן שאינו נקי.הויכוח סביב הנושא מעכיר מאוד את היחסים בינינו ויוצר המון כעס רוגז ותיסכול. היא ילדה עקשנית וכרגע גם מרדנית .מה עושים ? תודה

מניסיון אישי, הכי מוצלח זה להציע לה שתלכו ביחד. ככה גם תראי איך המכון נראה ותוכלי לפקוח עין מקרוב וגם תהיי מעורבת בתהליך. אצלי זה קרה עם בני בן ה-16 שחשק בקעקוע (משהו ענק על הכתפיים) וכשהלכנו יחד הוא השתכנע בסוף והסתפק בציור קטן על הכתף.

שרית שלום יש בו שני נושאים. אחד הוא הקשר שלך עם בתך והמערכת המשפחתית בכלל והשני הוא העניין הקונקרטי של הפירסינג. הבעיה העיקרית היא כיצד אפשר ליצור ביניכן דיאלוג סביר. כעת זה הופך לעיקרון לשתיכן ולכן אתן עלולות להיכנס לפרנציפים מיותרים. אם היית רוצה אפשר היה אולי לנצל את הקונפליקט הנוכחי לפתרון יותר רחב של הענין. את יכולה להציע לך שתפנו שתיכן לייעוץ של פסיכולוג משפחתי כאשר את מתחייבת לקבל כל החלטה שתתקבל בתוך מסגרת הטיפול, כולל ללכת איתה לעשות פירסינג. אבל שההחלטה תתקבל בדיאלוג רציני בו בודקים מה כל צד אומר וחושב ומכבדים זה את רצונו של זה. במידה ונושא הטיפול לא רלוונטי כדאי לבדוק עם עצמך במה המרד בא לביטוי. האם חוץ מהפירסינג יש דברים נוספים שמבחינתך עוברים קווים אדומים או שבסך הכל למרות סערת גיל ההתבגרות הדברים הם בגדר הסביר. אם יש הרבה חצית קווים אדומים יתכן שכדאי להתעקש שכן המסר בהסכמה הוא של כניעה. אם זה משהו שחשוב לה ובסך הכל היא לא חוצה גבולות באופן חריף כדאי לחשוב אם הויכוח מוצדק. לבסוף, יש בנושא פירסינג הרבה דעה אישית שקשורה גם לרקע תרבותי וחברתי. את צריכה לחשוב עם עצמך מה המשמעות של הפירסינג ומהיכן מגיעה ההתנגדות. חשוב שילדה תדע גם את זה ולא תחווה את התגובה שלך כסוג של קפריזה (כמו שאת חווה את התגובה שלה כנראה). בברכה ד"ר אורן קפלן בברכה ד"ר אורן קפלן

האם ליקוי ויסות+בעיות קשב וריכוז (כפי שאובחנו אצל ילד בן 10) עלולים לגרם להתפרצויות זעם אלימות עקב חסר יכלת להתמודד עם תסכול וכעס?

שרון שלום השאלה שלך מאוד תיאורטית וכנראה לקוחה ממשפט כלשהו שקראת. אני מציע להתמקד בילד ובבעיה שלו ותאר אותה מבלי להתייחס למונחים התיאורטיים. בעיקרון ילדים עם בעיות קשב סובלים גם מהיפראקטיביות ולחלקם קושי בהתמודדות עם תסכול. כל זה מאוד כללי. אם יש בעיה צריך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולהיכנס לעניין בצורה מעמיקה. בברכה ד"ר אורן קפלן

כתבתי מכתב לפורום ב-13.1 ומשום מה לא קיבלתי מענה, אודה באם תתייחסו. - יעל.

יעל, ראשית, ללכת ליעוץ תמיד כדאי (לפעמים גם התהליך עצמו עוזר אפילו שלא תמיד התוצאות עומדות בציפיות שלנו). עצם ההידברות והשיתוף מביאים לקירבה. שנית, חבל שאחרי 30 שנה עם בעל מדכא, קודר, תוקפני, עצבני ולא מפרגן - לא דאגת לעצמאות כלכלית כדי שיום אחד תוכלי אולי להשתחרר מהמצב הזה. הרי כסף זה לא הכל בחיים. נפש בריאה בגוף בריא זה הרבה יותר חשוב. ואחרי שאת מונה את כל ה"יתרונות" שלו, את עוד חוששת לפרק משפחה? קצת קשה לקרוא למערכת שלכם משפחה, זה בקושי שני אנשים המנהלים יחידה כלכלית ובעצם כל אחד מהם חי את חייו לעצמו.

יעל שלום כנראה דילגתי בטעות על הודעתך. את מתארת מצב שנמשך 30 שנה ושואלת האם יש טעם בטיפול זוגי והאם יש סיכוי שהמצב ישתנה. אני חייב להודות שהשאלה נראית לי מוזרה. במצב שאת מתארת הייתי מצפה שתנסי כל דבר כדי לשנות את חייך גם אם הסיכוי קטן. איזה נזק יכול להיות מלפנות לטיפול ולנסות כמה מפגשים? האם זה ניתן בכלל להשוואה להישאר במצב הנוכחי עוד שנים ארוכות? אחרי 30 שנה אנשים מתקשים להשתנות אבל יש בהחלט דברים שניתן להשיג במסגרת הטיפול הזוגי. אל תצפי לניסים ופתרונות קסם. נדרשת עבודה רצינית כדי לשנות דברים מהותיים. מאחר ואת מתכננת להישאר בקשר הזה בכל מקרה כדאי שתנסי לעשות הכל כדי לשפר את המצב, לפחות כדי שתדעי שניסית כל מה שאפשר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, לאחרונה אני מוצאת את עצמי רוצה להיות לבד. מתרחקת מאנשים, לא מתענינת בהם . בעבודה אני מסתגרת בחדרי ומדברת עם אנשים רק בעניני עבודה. לעומת זאת מאוד קשה לי ה"לבד", ואני מרגישה מאוד עצובה. לא יודעת כיצד לשבור את המעגל, מצד אחד אני רוצה להיות עם כולם ומצד שני אני מרגישה שאנשים לא מענינים אותי וקשה לי להיות נחמדה אליהם. מה לעשות?? ענת

לא כתבת מספיק פרטים על עצמך כדי שאפשר יהיה להתיחס יותר עיניינית. בת כמה את ? מה מצבך המשפחתי ומה הרקע שעליו התפתחה התחושה הזו? נראה לי שעם קצת יותר פרטים יהיה קל יותר לענות לך.

ענת שלום האם קרה משהו בתקופה האחרונה שאת יכולה לקשר למצב הנוכחי? אני מציע שתקראי את הקישור הרצ"ב על דיכאון ותנסי לבדוק האם הדברים נראים לך מוכרים ממה שקורה לך. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm מאחר ומה שאת מתארת מצביע על תהליך לא טוב שקורה לך כדאי שתפני לטיפול פסיכולוגי בכל מקרה כדי להבין יותר טוב מה מתרחש. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר תודה על התיחסותך. אני נמצאת בשיחות עם פסיכולוגית כבר שנה וחצי. הגעתי אליה כשהייתי "בתחתית של התחתית". במשך התקופה הגעתי למצבים נהדרים והיה לי ממש טוב. עכשיו שוב יש לי נפילה וכשדיברתי על כך הפסיכולוגית לדעתה אני בוחנת אותה או את החברות שלי ולדבריה מצד אחד היא מודאגת כי הסימנים שדיברתי איתה עליהם מראים על דיכאון ומצד שני אינה מתכוונת להתיחס לענין. אני באופן אישי מרגישה מאוד בודדה ועצובה ולא יודעת מה לעשות. האדם היחיד שאני מדברת איתו זו הפסיכולוגית ועכשיו נראה לי שאפסיק לדבר גם איתה. ענת

שלום רב! אני עושה עבודה לקורס בפסיכופתולוגיה, בנושא: מניה דפרסיה. ויש לי בעיה קטנה בביבליוגרפיה. כל המאמרים שהצלחתי להשיג עוסקים במחקרים ואף לא אחד שעוסק בגישות או תאוריות (כגון הגישה הפסיכואנליטית). אשמח מאוד במידה ומישהו יוכל לעזור לי ולכוון אותי היכן אני יכולה למצוא מאמרים שמדברים על תאוריות בהקשר למניה דפרסיה. תודה מראש.

יעל שלום יש ספר בסיס בפסיכיאטריה שנמצא בכל ספריה אוניברסיטאית בה יש חוג לרפואה שנקרא: Synopsis of Psychiatry שנכתב ע"י Kaplan and Sadock בתוכו יש תיאור של כל תופעה נפשית, מקורותיה ושיטות הטיפול. לא כתוב הרבה על כל דבר אבל זה יכול לתת לך רקע מצוין. בעיקרון כדאי ללכת לספרי יסוד ולא למאמרים, סביר להניח שתמצאי יותר חומר. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן קפלן, שלום רב! רציתי להודות לך על עזרתך. המשך יום טוב. יעל

לד"ר קפלן! זאת שוב אני. מצטערת להטרידך, אך הספר שהצעת לי הוא משנת 1927. ובשביל העבודה הוגבלתי לשנת 1985 לכל המאוחר. אני אמורה להסתמך על מאמרים או ספרים תיאורטים בהקשר של מניה דפרסיה. אני לומדת בבר-אילן ואין לנו פקולטה לרפואה. יש פקולטה לפסיכולוגיה (אני מניחה שאני יכולה למצוא שם פחות או יותר אותו הדבר מכיוון שמדובר במחלה פסיכולוגית). האמת היא שאני קצת אבודה, וניסיתי לחפש בקטלוגים לפי: הפרעה ביפולרית, הפרעה דו-קוטיבית ומניה דפרסיה בצורות כתיב שונות(גם מאניה וגם מניה). ספרים כמעט ולא מצאתי, וכל המאמרים הם מחקריים. אני מניחה שבין עבודות המ"א אוכל למצוא איזכורים לתיאוריות, אבל אודה לך אם תוכל להפנות אותי למקורות נוספים. (אל תטרח יותר מידי, רק אם ידוע לך היכן אוכל למצוא משהו רלוונטי). ושוב תודה מראש, יעל.

מדוע אתם לא מגיבים, אני בפורום הלא נכון? רונית

היי רונית האנשים שהגיבו עד כה הם אנשים שתורמים מהידע האישי שלהם וברגע שיש להם מה להגיד בנושא, הם אומרים. בטח שמת לב שהדוקטור עדיין לא ענה. הוא בד"כ עונה לקראת סוף היום. חבל שאנשים יכתבו סתם כשאין להם מה לתרום בנושא וזה רק יטעה אותך. אז תתאזרי בסבלנות. את תקבלי תשובה. ביי

רונית שלום אני לא יודע במה מדובר בברכה ד"ר אורן קפלן

אני יצרתי קשר זוגי עם בחור אשר גדל בפנימיות כל חייו, מאחר והגיע מבית הרוס... במשך חודש וחצי הרגשתי שאני כל עולמו, הבחור בן 30, מעולם לא הצליח לפתח קשרים רציניים, הוא מבודד חברתית, הוא מדוכא מאד ואף נהנה מזה, הוא מסתגר שעות לבד בדירתו. אך הוא חיזר אחריי נמרצות, יחסי המין היו קורקטיים מאד והרגשתי כאילו אני נמצאת עם רובוט, (ללא רגשות), הוא התקשר בלי סוף הוא נתן לי להרגיש מיוחדת כל כך, הוא הביר לי שקורה לו משהו מדהים איתי, אך עדיין הוא אהבה להיות לבד, עד שיום אחד ללא הודעה מוקדמת הוא פשוט ניתק איתי קשר וביקש ממני לצאת מחייב, אני כל כך נפגעתי מצורת הדיבור שלו, לא האמנתי איך זה קרה השינוי הזה ביום אחד, אני רוצה לציין שהוא סבל המון ממצבי רוח, הוא מטופל ע"י פסיכוטרפיסט, אבל אני לא מבינה איזו תופעה יש לו, מדוע אין לו כל עניין בחברה ומדוע הכל נגמר אצלו ביום אחד....

מיכל שלום הפרידה לא מוזרה כלל, כשתיארת את הסיפור היה כמעט צפוי שזה יהיה סיומו. תיארת יותר את הבחור ופחות מדוע נמשכת אליו למעט העובדה שחיזר אחריך. התיאור שלך אותו לא ממש מלבב וכאילו מתבקש שכך יסתיים הקשר. נסי לחשוב מדוע את נמשכת למישהו עם תנודות כאלו במצב הרוח וביחס אליך. ממה הוא סובל? תיארת את זה בצורה די מדוייקת ואני לא חושב שצריך לתת לזה שם מקצועי. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' שלום ותודה על תשובתך: צודק את השלא תיארתי את הסיבה להימשכותי לקשר, הבחור ואני מצאנו כל כך הרבה תחומי עניין משותפים, היינו משוחחים במשך שעות על הכל, המשיכה הפיסית היתה גדולה, ושלא תבין אותי לא נכון, אנחנו נהננו (לפחות חשבתי) לצאת, לבלות, הרגשתי שאני ממש עושה לו טוב, היה לי נהדר איתו, עד שפתאום יום אחד, הוא פשוט סרב, להמשיך איתי קשר, הוא כל כך פגע בי, הטון דיבור, הקור , הריחוק, (ממש כאילו מדובר באדם אחר), ויום קודם הכל היה נהדר, לכן לא הבנתי איך זה קורה, הרגשתי במשך כל הקשר שאני עושה לו רק טוב ופתאום הוא ברח ממני בלי הסברים, פשוט הציב עובדה בשטח. זה נוגד כל הגיון, במשך הקשר הוא לא הפסיק לשבח אותי, לכתוב לי, לחזר ופתאום הכל התנפץ לי בפנים, והוא חשוב לי מאד.

שלום , בעלי חולה במחלה סופנית אי אל אס. מונשם כל היום אינו מזיז מלבד עניים דבר . אוכל דרך פג. התקשורת עימו הינה ע"י מיצמוץ עניים והקראת הא ב. השאלה כיצד להתיחס כאשר לאחר הכתבה מאומצת של טקסטיים שלמים אומר בעלי כי אניט ערורה או כל הערה מעליבה ופוגעת אחרת. האם נכון לעשות"ברוגז" או שיש להבינו ולהמשיך הלאה. כאשר ניסיתי לעלות את הנושא לאחר יים בפעמים קודמות פשוט התעלם הנ"ל ולא התנצל. השאלה האם בשל מצבו הנורא יש להתעלם ולהמשיך הלאה ולסלוח.

דור, תצטרכי לסלוח לו. יש פורום שנקרא : "מדברים עם רונן פורת" ב-YNET שווה לקרוא! הייתי גם מגייסת תמיכה מחברים, או שכנים או אפילו המשפחה שלך ושלו. זו דעתי לפחות. עדי

שלום למרות שזה קשה מאוד אני חושבת שיש לסלוח. בעלך לא במצב של ללמוד דברים או להתחנך, במצבו אין פלא שיש בו מרירות רבה וטיבעי שהיא תצא על האדם הקרוב ביותר שהוא גם האדם שעוזר לו בשעות הקשות. ומה איתך? לדעתי את זקוקה לתמיכה מקצועית או אחרת שתחזק את רוחך ואת היכולת שלך להתמודד עם המצב הקשה היי חזקה א.מ.

דור שלום אני מציע שתפני לקבל ייעוץ מפסיכולוג או עובד סוציאלי במחלקה בו בעלך מאושפז. זה מצב מאוד קשה והעלבון בוודאי לא מוסיף לך טוב. עם זאת, בהחלט יתכן שזה קשור למצבו הקשה של בעלך. צריך להבין מה היה הרקע הקודם ביניכם וכיצד את מבינה את הדברים. התשובה לשאלתך מורכבת וכדאי שתקבלי תמיכה וייעוץ שמתאימים למצב הנוכחי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב ! אני נער בן 19 הסובל מאי שקט נפשי ,אשר מביא אותי למצב בו אני מדבר עם עצמי במטרה להרגיע את עצמי . תופעה זו גורמת לי לתפקוד לקוי בחיי היומיום שלי עד כדי כך שאני יכול להגיע למצב בו המח שלי לא מתפקד באופן מוחלט . בתודה מראש ק

שלום ל ק'! נראה שאתה מודע שיש לך בעיה - אי שקט נפשי וגם נראה שהבעיה הזו מאוד מפריעה לך בחיים לכן הייתי ממליצה לך לפנות יעוץ מקצועי פסיכולוגי כדי לבבר בדיוק במה מדובר. זה טוב שאתה מדבר לעצמך ומנסה להרגיע את עצמך כי זה מראה על כך שאתה רוצה לשנות את המצב אך לעתים אאנו זקוקים גם לעזרה מקצועית שתעזור לנו. אכן, מצב אי שקט נפשי יכול להביא לעומס במח ולהוציא מתפקוד התקין. לכן תפנה לפסיכולוג, חבל שתילחם בזה לבד. אתה עוד בחור צעיר וכל החיים לפניך. עדיף לעשות את זה בהקדם כדי להפסיק את הסבל. בהצלחה

ק. שלום לא כתבת הרבה אבל נשמע שאתה באמת טרוד מאוד. במצב כזה כדאי שתפנה לקבל טיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם הדברים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, בני בן 6 וחצי עבר לפני כחודשיים ניתוח במעיים וכנראה שכל הזעם שלו נובע מזה. הוא מפיל וזורק חפצים, נותן מכות לאחיו, זועם זועף ובוכה על כל דבר קטן. כשהוא היה קטן עד גיל 3.5 היה דופק את ראשו בריצפה כשהיה זועם וזה חלף לו עכשיו שוב מתחיל להכות את ראשו על חפץ ואני כאילו לא מתייחסת והוא מפסיק. אני יודעת שהוא צריך לדבר עם פסיכולוג, לפסיכולוגים יש תור ארוך וצריך "המתנה", נרשמתי אך בינתיים הוא סובל ואני סובלת ואיני יכולה יותר להשתלט ברוגע, גם אני בוכה איתו על מעשיו. ניסיתי לדבר איתו על הניתוח ולומר לו שהוא לא חוזר יותר לבי"ח אבל זה לא עוזר לנו. האם ביניתיים יש לך עצה איך להגבר על התקפי הזעם עד שיהיה לי תור בעוד חודשיים או שלוש? מהמיואשת מאד רונית

רונית שלום תור ההמתנה אינו קיים בכל מקום והמצב נשמע מספיק דחוף כדי לקבל עזרה מיידית. יש אפשרות למשל לפנות לפסיכולוג שעובד בבית החולים בו נעשה הניתוח או לפנות למרפאה ולבקש תור דחוף. העניין לדעתי אינו בהכרח שפסיכולוג יפגוש את בנך אלא שאתם ההורים תקבלו הדרכה מתאימה ע"י פסיכולוג ילדים וזה יכול להיעשות גם באופן מיידי למספר פגישות. אני מבין שפניתם לטיפול ציבורי, יתכן שאת הייעוץ לכם כדאי שתעשו מיידית ובאופן פרטי כדי לא להמתין. אני לא חושב שיש לי עצות לפתרון מיידי מאחר והסיפור שאת מתארת קשור לשנים של התפתחות ולא רק לניתוח שהאיץ את התהליך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני, בן 3, התייתם מאביו בגיל מספר חודשים. כיום הוא מדבר עליו כעל נוכח ( אבא קנה לי....). אני מראה לו תמונות ומספרת לו על אביו. האם יש רעיונות נוספים לעזור לו?

שלום שואלת, יש ספרים בנושא שווה לקרוא בהם. עדי

שואלת שלום הילד צעיר למדי ויתכן שעושה סוג של משחק בדמיון כדי לעבד את העדר האב. אכן התמונות והסיפורים זו דרך נכונה. לא צריך להתעקש על העובדות, הוא יודע אותן וזה לא קל להבין ולקבל שהאב איננו. במצבים מסוימים יתכן שתוכלי להיעזר בהדרכה של פסיכולוג ילדים גם אם זה אפילו לפגישה או שתיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני כחודש הייתה פריצה בלילה בבית השכן לנו. בני בן ה- 8 וחצי התעורר לקול האזעקה וצעקות השכנים שתפסו את הפורצים. מאז אותו לילה הוא לא מוכן להרדם במיטתו בטענה שהוא פוחד שהפורצים יגיעו גם אלינו. הסברתי לו שאצלנו בבית מותקנים אמצעי מיגון טובים ביותר. כגון אזעקה, סורגים , כלב ועוד. הוא ביקש שאבטיח לו שמהסיבות שציינתי בפניו לא יגיעו הפורצים אלינו. אמרתי לו שאני לא יכולה להבטיח אבל אני מאוד רגועה בגלל כל אותם אמצעים שציינתי. חשוב לי לציין שבני הוא ילד מחונן שלא חוסך בשאלות... הגענו להסכם שהוא יירדם במיטתו וכשהוא מתעורר בלילה הוא ילך לישון עם אחת מאחיותיו. אתמול הוא הגיע בלילה לאחותו כשהוא ממש רועד מפחד. כמו כן כל ערב הוא מנסה לבדוק אם נהיה מוכנים שהוא ירדם במיטתי. אני מסרבת הוא בוכה ולבסוף נרדם במיטתו וכשהוא מתעורר הוא עובר לישון עם אחותו. הסידור הוא לא לרוחי. אבקש עצה... חשוב לי לציין שבמשך היום הוא אינו פוחד כלל ואפילו מוכן להשאר לבד בבית.

אפרת, אני לא מכירה את הילד, אבל את התחושה שאחרי הפריצה אני ועוד איך מכירה. חשוב שתדברו איתו על הנושא ותשאלו מה הוא מרגיש ואולי אפילו שיצייר את הפחדים. חוץ מזה ב"תפוז" יש פורום להורים לילדים בבית הספר היסודי. עדי

אפרת שלום אפשר לכנות את האירוע כסוג של טראומה שהשפיע על הילד. בהחלט יתכן שזה השתלב עם פחדים שהיו גם קודם לכן. אני מציע לשוחח איתו ולתת לעניין לדעוך לבד. אם בכל זאת תראו שהסבל רב ואין שכחה טבעית אפשר לפנות לטיפול ממוקד במקרה, למשל בשיטת EMDR אותה מפעילים כיום בצורה יעילה גם עם ילדים. תוכלי לקרוא על כך בקישור שלהלן: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן