פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אני בת 30, נשואה לאם לתינוק בן 9 חודשים. מאז שאני זוכרת את עצמי, יש לי התפרצויות זעם. בשני וחצי האחרונות, ההתפרצויות יותר תכופות, ויותר חריפות. בזמן "שפיות" אני מבטיחה לעצמי שזה לא יחזור, אבל אני ממש לא שולטת בזה. הייתי בטיפול פסיכולוגי, אבל נראה לי שכאילו, האפקט התמוגג. אני מרגישה מתוסכלת בחיים שלי, אני לא עובדת, ומרגישה "מבוזבזת". היה לי הריון ולידה קשה, ועברתי המון שינויים קשים ומהירים, לאחרונה וגם חיי לו היו קלים. מה שהכי עצוב לי, שגדלתי בבית עם אבא שתלטן וביקורתי ומרדתי בו ועכשיו אני מרגישה, שכאילו, "המחלה" עברה עליי. מה אני יכולה לעשות, ע"מ לחזור להיות מאושרת כמו פעם, אני מרגישה ממש בריגרסיה. גם מצבנו הכלכלי לא עוזר ומונע ממני לעשות דברים שאני אוהבת. אני מפחדת שאני מפתחת איזו שהיא מחלת נפש - מרוב מריריות וכעס. תודה שרון

שרון שלום את מתארת נטייה אישיותית ושינוי של נטיות כאלה לוקח זמן רב מאחר והן צרובות בנפש ונובעות מתהליכים נפשיים ארוכי שנים. זה לא מפתיע שמה שקרה בבית משפיע עליך כעת ומה שאת מתארת - ההבטחות להשתנות ולהימנע מההתפרצויות שאינן מצליחות להתמממש, הן אופייניות מאוד למצב שלך. הדרך היחידה שאני מכיר לטפל בכך הוא דרך הטיפול הפסיכולוגי וגם אם היית בעבר אינני חושב שצריך להתייאש. זה פוגע באיכות חייך באופן ניכר וללא הטיפול יהיה קשה להגיע לשינוי. פשוט לצריך לצפות שהתהליך לא יהיה קצר. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה-11 ילד מאוד פעיל ואנרגתי יש לו בעיה עם סדר ואירגון גם במחברות תמיד הכל בלגן אםזה קלסר בכלל חבל על הזמן תמיד מפוזרים לא לפי סדר בכל דף שורה פה שורה שם החדר תמיד מלא דברים זרוקים הכל בקיצור תוהו ובהו כל הזמן אני משוחחת איתו יושבים יחד עושים סדר לאחר יומיים הכל חוזר על עצמו בקצור האם אפשר לשנות אותו או פשוט לעזוב אותו ולסדר אחריו אשמח לקבל הצעות תודה

שלום ענת, את צריכה להבהיר לו שהחדר שלו הוא תחום אחריותו הוא!!! עם זאת, שאר הבית (לדוגמא: הסלון) חייב להיות תמיד תמיד מסודר. אם לא נעים לך לראות את הבלגאן בחדר שלו, אל תיכנסי לשם ותבהירי לו!!! את יכולה להגיד לו דבר כזה: "תשמע, אני מאוד רוצה להיכנס לחדר שלך, אבל הוא מבולגן וזה לא נעים לי". לגבי המחברות? שהמורה תעיר/יעיר לו. לשמוע הערות כאלה מאדם זר זה הרבה יותר לא נעים, אבל לומדים משהו. מקווה שעזרתי לך, עדי

ענת שלום את צריכה להחליט עם עצמך על דבר או שניים שמאוד חשובים לך ובהם להקפיד על הסדר. בשאר הדבר שהם פחות חשובים לעזוב אותו. אין טעם להתרגז ולהיכנס לעימותים קבועים אם זו נטייתו של הילד. המלחמה במצבים כאלה בד"כ אינו מוסיפה דבר. צריך בכל זאת לבדוק האם מדובר רק בבלאגן או שזה חלק מבעיה יותר רחבה, הן בהקשר של חיי המשפחה או בהקשר של קשב ולקויות למידה. אם הבעיה מבודדת ואין בעיות נוספות כגון אלו שתיארתי באמת צריך להגיע למצב בו את פחות מעורבת ברמה הטכנית והרגשית, אך הילד מסוגל לשמור על סדר באותם דברים ספציפיים שמאוד חשובים לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום הנני בת 33 נשואה +2. יש לי בעיה רצינית. אני חסרת אופטימיות בצורה מוגזמת בד"כ רק במה שקשור לבריאותי. חס וחלילה אם מוצאים לי משהו אני קודם כל חושבת על הגרוע מכל וכבר מציירת לי תסריטים גרועים. לדוגמא: ב-US רגיל שביצעתי הרופאה גילתה המנגיומה בכבד ואמרה לי מפורשות שזה כנראה כלום אך ליתר בטחון צריך לבצע מיפוי בכבד. אני נכנסתי לחרדות כבר הייתי בטוחה שזה גידול והיא פשוט לא ראתה טוב ב-US ועד שהתשובה של המיפוי הגיעה כבר הייתי על סף התמוטטות כמעט ולא אכלתי, לא ישנתי בקיצור כמעט ולא תפקדתי. כאילו שאני פוחדת לחשוב טוב שחלילה אני לא "אתאכזב" , אני לא יודעת איך לצאת ממצב כזה. אני עוד צעירה ואני מקווה להיות בריאה אבל אין לדעת עם מה אצטרך להתמודד בעתיד ואני מרגישה שפשוט אין לי כוחות להתמודד עם כלום בגלל חוסר האופטימיות שבי. מה לדעתך אני צריכה לעשות ?

רונית שלום האם יש במשפחה המצומצמת או הרחבה מחלות? האם ניתן לזהות מתי התחילה התופעה ומתי חלה החרפה? בעיקרון מדובר על בעיה ששייכת לעולם החרדה. יש אפשרות לטפל בענין הן בצורה פסיכולוגית, בעיקר בשיטות קוגניטיביות וגם ב EMDR והיפנוזה (ראי מאמר מצורף על חרדה ובתוכו גם פירוט על שיטות הטיפול השונות). כמו כן יש אפשרות לטפל תרופתית ובד"כ זה מביא להקלה משמעותית. הדברים אינם קורים ללא סיבה ואת מגיבה בדרך כלשהי לדברים שקורים לך. כדאי לנסות ולאתר את הסיבות לתופעה ואז יהיה קל יותר לטפל בזה. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm

אני בן 68 , פוחד מהמוות, יש לי מחשבות איך יאכלו אותי התולעים. וה רק מחליש יותר מלעמוד בפני המוות. זה לא שאני מרגש שכביכול מגיע לחיות ולא למות כמו כולם, להיפך דווקא אני מרגיש שכמו שכולם מתים (והרבה בגיל מוקדם) הייתי יכול למות מוקדם יותר. ובכל זאת כנראה שהנפש שלי עדיין לא בשלה לעקל את המחשבה של איך יאכלו אותי התולעים. מה שמטריד אותי זה לא המחשבות שאני לא אהיה ודברים כמו מה אשאיר בעולם שבזכות זה יזכרו אותי כי בענין הזה אני רגוע מפני שאני משאיר דברים טובים ולדור הבא יהיה שמח כמו שאני רוצה. ולכן מהבחינה הזאת אין דאגה. אבל הדבר שכן מטריד אותי מאוד הוא המחשבה של איך יאכלו אותי התלעים כשאהיה בקבר. פניתי לפסיכותרפיה ולקבלת תרופות וכלום לא עוזר למחשבות האלה . היות ואני בזמן האחרון מתענין בפתגמים. רציתי לשאול אותך, בוודאי במהלך עבודתך ראית הרבה דברים. ספר קצת על ציטוטים, פתגמים, דיעות של אנשים שעזרו להם (או לך ) להתמודד ולהקל עם המחשבות האלה ?

איש אחד תעה בדרכו והגיע בטעות לבית קברות בשעת החושך. מרוב פחד נעמד במקומו משותק ומבוהל ולא ידע לאן להמשיך ללכת. לפתע יצאה מבין הקברים דמות לבושה בגלימה שחורה לבנה וניגשה לתועה בדרך. " אני רואה שאתה מפחד ומבוהל , אם אתה רוצה אני יכול לעזור לך למצא את דרכך הלאה מכאן" ," כן ענה האיש זה באמת מפחיד להסתובב בבית קברות בחושך" "אני יודע" ענתה הדמות המסתורית " כשאני הייתי חי גם אני פחדתי לעבור כאן"

שלום נושא המוות הוא אחד הנושאים המעסיקים ביותר כי באופן טבעי, מרגע שאנחנו נולדים אנחנו הולכים למות. רוב חיינו אנחנו מנסים להילחם במחשבות הללו אך יש תקופות בהן מחשבות טורדניות על מוות תוקפות אותנו. יתכן שאתה נמצא בתקופה כזו ואני לא חושב שיש כאן פטנטים מהירים. אני מציע שלא תתייאש מהאפשרות לטפל בדבר הן מבחינה פסיכולוגית והן תרופתית, כנראה שעדיין לא מצאת את האיזון המתאים לפתרון הבעיה. מה שאתה מתאר הוא סוג של מחשבה טורדנית ששייכת בד"כ למשפחה של הפרעות החרדה. אינני יודע לתת ציטוטים והפתרון הנפוץ והיעיל ביותר הוא שילוב של פסיכותרפיה מסוג כלהו (יש הרבה אפשרויות) עם טיפול תרופתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום, אודה לך מאוד באם תוכל לייעץ לי בתחום שלא מרפה ממני מזה תקופה ממושכת. אני בת 25 ועדיין לא היה לי קשר רציני. הקשרים שכן היו נמשכו רק מספר שבועות. בד"כ אני זו שיזמתי את הפרידה בטענה ש "זה לא זה". לאחרונה התחלתי לצאת עם גבר נחמד, מושך ואינטיליגנטי. אני נהנית להיות איתו ושמחה שסוף סוף יכול לקרות לי משהוא טוב בחיים. אבל אינני מסוגלת להכנס איתו למיטה. אני מרגישה שעדיין אינני מוכנה למרות שנפגשנו כבר 8 פעמים... בעבר הייתי נכנסת למיטה בפגישה ה 3 או 4 ואז היחסים היו נגמרים מהר (וגם לא ממש נהניתי). אני מרגישה שבעצם אינני בשלה לקשר רומנטי והדוק. אני רואה הבדל רציני ביני לבין הבחור שאיתו אני יוצאת. הוא רוצה שנפגש כל יום וזה מלחיץ אותי מאוד. דיברתי איתו על הנושא אבל מסתבר שזה לא ממש מתאים לו. מה עושים? יכול להיות שבגיל כזה עדיין אינני בשלה לקשר למרות שאני מאוד רוצה? או אולי יש לי איזו בעיה רצינית. אודה על תגובתך. שירין

אולי פשוט את צריכה יותר מרחב ממה שהוא יכול לתת לך.. תדברי איתו שוב על הצורך שלך לא להיפגש כל יום..ותראי איך הוא יגיב. הוא צריך לקבל את הצורך שלך למרחב ובמידה והוא לא, ואיננו מוכן ללמוד את הצורך הזה , אני לא רואה מקום שתוותרי על המרחב שלך ואולי כדאי לסיים את הקשר. השאלה היא ממה נובע החוסר רצון להיפגש יום יום. זה מאד לגיטימי , דרך אגב, ולא קשור לגיל. לגבי הסקס- תעשי מה שטוב לך.

מה שאת מרגישה זה בסדר וכך תעשי עדיף שהקשר יהיה איטי וימשך זמן מאשר מהיר וקצר תבהירי לו שנעים לך איתו אבל את רוצה שיהיה בקצב שלך ואם את חשובה לו הוא יכבד אותך בי בהצלחה

שירין שלום הנושא שאת מעלה מעורר תגובות רבות כי הוא מטריד גם אנשים אחרים, כמעט כל אחד עובר בחייו התלבטויות לגבי קשרים והדרך הנכונה ביותר לשמר אותם. נשמע שאת נמצאת בלחץ כעת, מצד אחד האם הקשר הזה באמת מתאים לך וכיצד לעשות אותו מתאים, מצד שני האם בן זוגך באמת רוצה או ירצה אותך. יתכן שהקושי להיכנס למיטה קשור ללחץ בו את נמצאת. אני מציע לקחת את הדברים בצורה הקלילה ביותר שאת יכולה, לעשות את מה שאת מרגישה שהכי נכון וטוב לך ברגע הנתון ולהקשיב לקול הפנימי שלך. השאלה האם יש לך בעיה איננה "אובייקטיבית". אם את חווה קושי בכניסה לקשרים קיימת בעיה וכדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי. אם את לא מרגישה שזה קשור אליך ולנטיות האישיות שלך אלא לנסיבות מקריות של מזל, אולי באמת צריך פשוט לתת לזמן לעשות את שלו ורק לתמוך בו מצד בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, בני בן 8 ולומד בכיתה ב' וחווה חיים חברתיים לא קלים ועושה רושם כי יש לו קושי להשתלב בחיים החברתיים של הבנים . קבוצת ההתייחסות שלו הם הבנים שבכיתתו ובכיתה המקבילה אשר חלקם גם משתתפים בחוגים אחה"צ. עושה רושם שמתרחשות שם מלחמות עולם- תחרותיות, לעג וצחוק על האחר. בחלק מהמקרים קיימת אפילו אלימות פיזית שלפי חוקי בית הספר אסורה ולכן בני מקבל את המרות ואינו מחזיר. נראה כי הוא רגיש מאוד ומתייחס מאוד למה שילדים אחרים אומרים. בשבוע שעבר סרב ללכת לחוג כדורגל כי אם הוא מפספס כדור יורדים עליו (יורדים גם על אחרים, לא ברור לי אם עליו יותר) והוא מקבל את זה קשה. קשה לו מאוד לקבל את זה שחבר שזה עתה שיחק עימו פתאום לועג לו או מתחבר עם חבר אחר כנגדו. בזמן האחרון הוא פשוט מעדיף להשאר בבית ולצפות בטלביזיה ובימים שאין לו חוגים אני ממש מאלצת אותו להתקשר לחבר ולהזמין אותו או ללכת אליו. אני מנסה לחזק אותו על ידי מחמאות, על ידי הדגשה שמה שחשוב הוא הרגשתנו הפנימית והעובדה שמשהו לועג ויורד עלינו לא עושה אותו צודק , אין לנו אפשרות להלחם בכל הילדים שלועגים, אין לנו שליטה עליהם ולכן עלינו לשלוט על עצמו ולא לתת לו להשפיע עליו וכד'. שאלותי: האם המראה החברתית הזו טבעית בקרב הבנים בגילאים הללו? (יש לי בת גדולה אז אין לי ניסיון) איך מחזקים את בני? האם הכיוון שלי הוא נכון? האם בגיל זה אמורים כבר להיקשר קשרים של "החבר הכי טוב " וכד'. האם להמליץ לבני לסגל התנהגות כמו של הבנים האחרים והאם זה יעזור לו? תודה תיקי

שלום תיקי, אני חושבת שאת פועלת נכון, ולדעתי כדאי ליידע גם את המורה. עדי

ילדים לפעמים הם אכזרים והם פוגעים ומעליבים חופשי הבן שלי בן ה-10ילד מאוד רגיש ואני כל הזמן אומרת לו שיתעלם אף אחד לא מושלם ולכל ילד יש דברים שהוא טוב בו יותר מאחרים לכן שילמד להתעלם ולא יעשה חשבון אז מה אם הוא לא מצליח במשחק מסויים הם בסוף לומדים להתחשל ולשרוד ואן מה לעשות לפעמים צריך לדעת להגיב וכן להחזיר אי אפשר כל הזמן שילד יבוא ויציק לו והוא ילך ויגיד למורה אחר"כ היא אומרת לי שהוא קטנוני אני לא רוצה ללמד אותו לאלימות אבל לפעמים ילדים צריכים לדעת שהם לא יכולים להרים עליו ידיים והוא לא יחזיר כשהוא מחזיר להם הם מתרחקים ולא מנסים להתגרות בו שוב שימי לב אני לו מדברת על ילדים קיצוניים שבאמת אלימים במיוחד ותמיד אני אומרת לו שיתרחק מהם אלא על ילדים שבד"כ בסדר בהתנהגות זוהי כמובן דעתי האישית

תיקי שלום המצב שאת מתארת נשמע באמת מתסכל ואולי כדאי בשלב ראשון לפנות למחנכת הכיתה וליועצת בית הספר כדי שיעשו תהליך כלשהו בכיתה שישפר את האקלים החברתי בה. מבחינת בנך, צריך לבדוק האם מדובר באמת רק בתגובה לכיתה בעייתית או שז חלק מנטיותיו האישיות והן היו באות לביטוי בצורה כזו בכל מסגרת אחרת. היה רצוי ליצור לו מסגרת חברתית נוספת שבה אין תלמידים מבית הספר, למשל חוגים כלשהם. הדבר יאפשר לבחון האם קיימת בעיה חברתית גם במסגרת השניה (ואז אולי כדאי לפנות לייעוץ מקצועי), ואם לא התשובה די ברורה. לפעמים חוגים של קרב מגע ואומנויות לחימה עוזרים ליצירת ביטחון עצמי אצל ילדים וכדי לבדוק את האפשרויות העומדות בבפניכם בנושא זה. אני לא יודע אם זה אופייני דווקא לגיל הזה אבל זה גיל של חבורות וסכסוכים בין תלמידי הכיתה ולכן יש מקום למעורבות סגל בית הספר במתרחש. בברכה ד"ר אורן קפלן

אולי משהוא יודע מה זה אומר על אנשים מסוימים שמרבים לדבר ועושים כל הזמן תנועות עם הידיים הכוונה שכל הדיבור שלהם מלווה בתנועות ידיים, מעין הזזת הידיים לכל מיני כיוונים ולמעלה למטה ומהבטן כלפי חוץ.

חלי שלום דיבור והבעה רגשית הם לא רק באופן מילולי ונלווה להם בד"כ משהו בשפת הגוף. קשה לתת פירוש ללא היכרות עם אותו אדם, האפשרויות רבות מאוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב אבקש להמליץ לי על פסיכיאטר מעולה באזור אשדוד לטיפול באופן פרטי תודה רבה

נטע שלום אינני מכיר רופאים באזור. אולי כדאי להתייעץ עם צוות קופת החולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! אני עושה עבודת חקר על ההשפעה של יחסי הורים ומתבגרים על אנורקסיה ובולמיה. אשמח אם תוכל להעזור לי. תודה, יעל

יעל שלום הנושא מאוד רחב ונכתב עליו הרבה. רוב התיאוריות על אנורקסיה קושרות בצורה כזו או אחרת גם יחסים בתוך המשפחה. אני מציע שתפני לספריה האוניברסיטאית ותשלפי ספרים ומאמרים רלוונטיים לפי מילות חיפוש כגון הפרעות אכילה ואנורקסיה. תקבלי כמויות חומר גדולות למדי מאחר וזה נושא פופולרי מאוד לבדיקה וטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

ילדתי לפני שבועיים תינוקת מתוקה. היא בת שלישית. יש לי שתי בנות, הגדולה בת שש וחצי והאמצעית בת חמש. הן מאוד שמחות ומתלהבות מהתינוקת אבל כמובן שיש גם קנאה. בתי בת החמש אמרה לי היום "את כל הזמן עם התינוקת, פעם היית איתנו כל הזמן" ובתי הגדולה אמרה שאני כל הזמן כועסת עליה. אני ניקרעת!! אני מרגישה רגשות אשמה כלפי הגדולות (בעיקר כלפי האמצעית שנילקח ממנה המקום של הקטנה). מה לעשות? איך לשלב בין האהבה והטיפול בתינוקת לבין הגדולות? איך להתגבר על רגשות האשמה? מה להגיד לבנותי כשהן אומרות מה שאמרו לי היום? תודה

מנסיון אישי שלי קנאה תמיד תהיה אבל היא קצת דועכת במשך הזמן מה שכן צריך כל הזמן לדבר ולהסביר להם שכרגע היא תינוקת והיא צריכה יותר טיפול ובמשך הזמן זה יעבור תנסי לשתף אותם בטיפול תנצלי את הזמן שהקטנה עדין לא צריכה הרבה תשומת לב וכשהיא ישנה תנסי להיות עם הגדולות יותר במיוחד האמצעית משום מה שמתי לב שילדי הסנדביץ יותר קשה לרצות אותם עד היום שבתיי כבר בת שנתיים ושני הגדולים עוזרים לי קצת יש איזה שהיא קנאה עם האמצעי לא אשקר ואגיד לך שהכל ורוד אבל אנחנו משתדלים לרצות אותם זה קשה ישנם ימים שאני מתעוררת עם רגשי אשמה גם שכעסתי עליהם יותר מידי מה שקורה זה שהקטנה גדלה היא יותר מענינת ואנחנו מתלהבים יותר וזה יוצר יותר בעיה לכן נצלי את זה שהיא עדין תינוקת בי

שלום אימא, בנוסף למה שאימא ל3- אמרה לך, נסי לטפח עם כל אחת מהבנות תחביב שהוא רק שלה. עדי

שלום מה שקורה לך טבעי לחלוטין ולצערי זו המציאות. אפשר פה ושם לנסות לבקש ממישהו לשמור על התינוקת הצעירה לכמה זמן כדי שתוכלי להיות יותר עם הבנות, אבל בסך הכל כעת זו תקופה בה התינוקת זקוקה לך יותר מכולם. רגשי האשמה מובנים עקב התגובות שנותנות הבנות. חשוב לקבל את מה שהן אומרות ולהרגיע אותן שאת עדיין אוהבת אותן ושזה בוודאי קשה להן כעת, אבל תוכלי לומר גם לעצמך וגם להן שמדובר בתקופה מוגבלת ושלאט לאט הדבר יחזרו בבית למסלולם ושיווי המשקל בין הילדים יסתדר בצורה כלשהי מחדש. אני יכול להבטיח לך שכך גם יקרה במוקדם או במאוחר, בינתיים נסי להפיק את המיטב מהתקופה הנוכחית של חופשת הלידה. אל תשכחי שעברו רק שבועיים מאז הלידה וזה זמן קצר מאוד. תני לעצמך את הקרדיט שהדברים יסתדרו בהמשך וכך תוכלי להנות מילדיך בלי רגשות האשמה שבאמת לא מוסיפים כעת דבר לאיש. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב: היכן אני יכול למצוא טיפול או סדנא לבעיה שאני מוכרח לטפל בה אצלי והיא : בזבזנות, והתמכרות לקניות. האם ישנם טיפולים או סדנאות לבעיה ?

דוד שלום אינני מכיר סדנאות כאלה. המכון של הפסיכולוג דוד גרין מטפל בהתמכרויות. תוכל לנסות לברר אצלם לגבי טיפול. יש בוודאי מסגרות נוספות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, בתי בת 4.5 נמצאת בקדם חובה. יש לציין שבגן בו היא נמצאת לא הגיעו חברים מהגן הקודם והיה עליה להתמודד עם חברה חדשה לחלוטין. בנוסף הגן הינו מעורב (ביחד עם חובה) שזה גילאים שונים. הילדה מבחינתי הינה רגילה לחלוטין גם בתחום ההתפתותי לא מצאתי בעיות מיוחדות למעט זה שהיא התקשתה לאחוז נכון את הצבעים ולא "ידעה" לצייר. (שוב ביחס לילדיי הגדולים יותר). מה שהפריע כל הזמן היא תלונתה הקבועה שאין לה חברים בגן, שאף אחד לא רוצה לשחק איתה. הייתי שואלת - מדוע את לא מתחברת? תשובתה - לא אוהבים אותי כי הם אומרים שאני מציקה להם. שאלתי אותה - מדוע את מציקה? תשובתה היתה - אני לא מצליחה לעשות מה שהם עושים. הבנתי שיש לה קנאה עצומה באלה שמצליחים כביכול. מאחר ויש יותר ילדי חובה בגן מאשר קדם חובה הגננת החליטה לקדם אותם בקריאה, בכתיבה, בציור מתקדם. והיא -היא עדיין לא ידעה אפילו לאחוז נכון. השקעתי את כל מרצי בילדה כדי לנסות לקדמה איכשהו. מהר מאוד היא למדה לאחוז נכון ואף הציורים הפכו איכשהו ציורים, כבר לא שירבוטים סתמיים. יש לציין שבפעמים שהגעתי אליה למסיבות בגן הילדים התלוננו עליה המון שהיא מציקה להם. כאב לי לראות אותה בודדה, לא יודעת כיצד להתחבר לילדים.(למעט ילדה אחת). הנורה האדומה דלקה לי בחודשיים האחרונים כאשר הילדה החלה להרטיב במכנסיים גם בגן וגם בבית. כאשר דיברתי עם הגננת היא אמרה שהיא לא מוצאת בעיה מיוחדת שבגינה זה קורה. ביקשתי שיחה עם פסיכולוגית. לשיחה הצטרפה הגננת ופתאום החלה לספר דברים שלא ידעתי. היא טענה בפני הפסיכולוגית שהילדה בתחילה נראתה לה לא מפותחת מבחינה שכלית והיא דאגה מעט אך מהר מאוד הגיעה למסקנה שהיא טועה. שקשה לה מבחינה חברתית, שהיא לא יודעת ליצור קשרים עם ילדים וכדי לרצות שילד ישחק איתה היא מושכת אותו/אותה בחולצה והם רואים זאת כהצקה. שאלתי אותה מה היא עושה בנדון? תשובה - שום דבר זה לא תחום אחריותה, כל ילד שונה מרעותו. היא גם לא הסכימה לעזור בענין של ההרטבה, כל מה שביקשנו הוא לשאול אותה מדי פעם אם יש לה צורך לגשת לשירותים. קשה קשה. אני בזמן האחרון מנסה יותר להתמקד בנושא של הקשרים החברתיים כדי לראות מה אפשר לעשות. כיצד לרכוש לה בטחון עצמי. היא ילדה יפה, דיבורה מפותח מאוד (לא מבינה איך הגננת חשבה אחרת), מנומסת, יודעת לנתח דברים מבחינה שכלית בצורה שמדהימה אף אותי אז מה בעצם הבעיה עם הילדה? איך אפשר לעזור לה? הגננת הציעה שבשנה הבאה היא תמליץ על גננת שיח (עד כמה שידוע לי גננת שיח זו גננת שעוזרת לילדים שיש להם קשיים בהבעה, בהבנה וכדומה), מי לא בסדר כאן? אנחנו? הגננת? האם כדאי לתת לה להמשיך בשנה הבאה בגן זה או להעבירה לגן אחר? אשמח לכל עצה מכם. המון תודה אריאלה

אריאלה, לדעתי אולי כדאי ללכת איתה לחוגים שמתאימים לילדים בגילה. בכל מקרה אפשר להיוועץ בהורים אחרים ולשמוע מהם. עדי

אני חושבת שאם יש אפשרות לגשת ליעוץ פרטי המתאים לילדה תעשי זאת , דבר שני תנסי להזמין חברים וחברות לביתך אפילו עם האמאות שלהם לנסות לראות אך היא מסתדרת איתם לבד לא עם כל ילדי הגן ולחזק אותה המון לתת לה בטחון וגם לברר איתה מה עובר לה בגן אולי גם ייעצו לך להעביר אותה גן בי בהצלחה

אריאלה שלום מאחר ונפגשת עם הגננת בנוכחות פסיכולוגית, אני מניח שמדובר בפסיכולוגית של השירות הפסיכולוגי החינוכי של העיריה, אני מציע שכעת תבקשי פגישה אישית עם הפסיכולוגית ללא נוכחות הגננת כדי להמשיך את השיחה. נראה לי שנשארו כאן הרבה קצוות פתוחים ואת מחפשת את התשובות. אם מסיבה כלשהי לא תצליחי לתקשר עם הפסיכולוגית של העיריה יש אולי מקום לפנות לקבלת הדרכה מפסיכולוג ילדים חיצוני. לפי מה שאת מתארת יש כאן רצף אפשרויות כאשר מצד אחד יש לכאורה בעיה ומצד שני אפשרות שהכל אצל הילדה בסדר והבעיה היא באופי החברתית של הגן בו היא נמצאת. אלו דברים שכדאי לבדוק אותם יותר לעומק, מה גם שכבר התחלת למקד את העניין ופסיכולוגית שמה ליבה למצב. בשורה התחתונה נסי קודם כל לקבל את חוות דעתה של הפסיכולוגית ללא נוכחות הגננת ותראי כיצד להמשיך משם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קודם כל אני רוצה להודות לך על שענית לי בכזאת סבלנות ובפירוט רב. רציתי לומר לך שאמנם אינך מכיר אותי, אך אני רוצה שתדע שאף אני אינני יודע מה בדיוק עובר עליי כיום. אין מדובר בדיכאון (פסיכיאטרים אמרו זאת), וגם לא במחלת נפש, וגם לא בחרדה קשה אלא בפחות מזה. אני החלטתי, ויכול להיות שלא תצדיק את זה, לא ללכת יותר לפסיכולוג כזה או אחר בעניין הזה, מכיוון שראיתי כי אין התקדמות, מלבד העובדה שבאמצעותם הכרתי טוב הרבה יותר את מה שאני עובר, כי תמיד חשבתי שמדובר בדכאון, והם די סידרו לי את זה. היום אני כותב הרבה, "שופך" את כל מחשבותיי על הדף, וכך אני מרגיש שאני בעצם מדבר אל מישהו ולומד מזה המון, על מה שאני עובר, על התחושות, על החויות הלא נעימות, ולפעמים גם נעימות. דרך הכתיבה אני מסדר לעצמי את כל הבלגן שבראשי. לפעמים שקשה לי מאוד אני לוקח ואבן או לוריון, וזהו. אני מאמין שזה יעבור מהסיבה שלדעתי, אם כלפי חוץ ניתן להסתיר את זה לאורך כל כך הרבה זמן זה רק מוכיח שכנראה המצב לא כ"כ קשה כמו דכאון קשה. הבעיה שזה נמתח כמו מסטיק. ברצוני לדעת האם אתה חושב שהדרך שבה בחרתי היא טובה ונכונה? והאם מהכרותך הקצרה עימי אתה חושב כי אני אעבור את התקופה הזאת?

אורן, כתבת: "אני מאמין שזה יעבור מהסיבה שלדעתי, אם כלפי חוץ ניתן להסתיר את זה לאורך כל כך הרבה זמן זה רק מוכיח שכנראה המצב לא כ"כ קשה כמו דכאון קשה." אני מקווה שלא אכפת לך שאני מגיבה, אבל מניסיון אישי ומתוך היכרות עם אנשים שונים - אצל רוב האנשים היכולת להסתיר אינה יתרון כי אם מכשלה גדולה. מאוד. אפשר להסתיר דברים לאורך זמן, זה נכון... אבל לא לנצח! להיפך - ככל שמסתירים יותר לדברים יש נטיה להתבשל בפנים ולתסוס, למרות שלפעמים זה מתרחש על אש קטנה, ולכן קל יחסית לפספס את התהליך. אבל אם משהו מפריע ומשהו לא ממש בסדר, זה ייצא החוצה בסופו של דבר. וחבל להגיע למצב לכזה, כי ככל שמחכים יותר, ככה קשה יותר לטפל בבעיה. בעיה לא צריכה להיות מוגדרת כ"דכאון קשה" או הפרעה/מחלה נפשית אחרת כדי להפריע לאורח החיים ולגרום להרגשת אי-נוחות. וכן, אפשר להסתיר גם דכאון קשה ובעיות נפשיות מורכבות אחרות - השאלה היא, למי זה בעצם מועיל??? ודאי שלא לאדם שסובל מהבעיה. קראתי את כל הודעותיך ואת תשובותיו של ד"ר קפלן. בחרתי להתייחס דווקא למשפט הספציפי הזה כי הוא פשוט "הזמין" את התגובה, שיכולה להיות מקובלת עליך או לא. ועוד הערה קטנה - אני לא חושבת שעל-סמך תכתובת בפורום אפשר לומר לך בודאות מה נכון לעשות, לא כי לא רוצים, אלא כי זה לא נכון מבחינה מקצועית. בשביל דבר כזה צריך להכיר אותך הרבה יותר טוב.

כנראה שבאמת את לא מכירה את המצב. כשאמרתי "להסתיר את המצב", לא התכוונתי לבכלל, אלא למקום העבודה, ללימודים, ליד אנשים שהם לא חברים קרובים מאוד. עם המשפחה, החברה, החברים הקרובים אני לא מסתיר ודווקא מרבה לדבר על כך, כדי שזה לא יאגר לאורך זמן. גם אם הייתי מאוד רוצה היה קשה לי לשמור את זה ולא לדבר על זה. אני מעריך את תגובתך, ומקווה שסידרתי לך את המשפט הזה מהצד שלי, אורן

אורן שלום אינני חושב שאני יכול להוסיף משהו משמעותי על מה שאמרתי קודם. אישית מן הסתם הייתי ממליץ לך על המשך טיפול, אבל אתה היחיד שתוכל לקבוע מה מתאים לך וכיצד נכון לנהוג. השאלה איננה מה האבחנה המדויקת שלך אלא איך ניתן לעזור לך באיכות חייך הנוכחית שנפגעה מאוד. הטיפול הפסיכולוגי הוא מסגרת מתאימה לטיפול בסוג כזה של שאלות, בעיקר כאשר יש סבך של השערות לגבי מקורות הבעיה כאשר בפועל יש מעט מאוד תשובות. בברכה ד"ר אורן קפן

שלום כשאני מתעורר משנת צהריים(קם מוקדם בבקר 4.30)או בבקר אני קם עם תחושה לא טובה ובלי מצב רוח תודה

שי שלום כמה זמן נשמכת התופעה? האם מצב הרוח ממשיך גם לאחר מכן או מסתיים תוך זמן קצר? אני מצרף קישור למאמר על דיכאון, אנא קרא ובדוק האם הסימפטומים מתאימים למה שקורה. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm האם אתה סובל מעייפות? לפעמים חוסר שינה גורמת לתחושת דכדוך. כמו כן, האם אתה מרגיש סיפוק מחייך כיום או לחליפין יש דברים שמטרידים אותך? כדי לבחון מה קורה לך אתה צריך להסתכל באופן מעמיק על חייך כיום בכל הכיוונים. יתכן שכדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי למקד את הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

דוקטור שלום קראתי בעיון את המאמר והגעתי למסקנה שגם אתה בדכאון , אולי הדרך שלך להתמודד עם הדכאון האישי שלך הוא ע"י התעסקות כאורח חיים בדכאונם של אחרים ? היש אדם ללא דכאון ? תודה

כיצד ניתן לטפל בתופעה? זכור לי שאחרי תקופה שהלכתי לייעוץ המצב השתפר. כרגע אני לא יכולה להרשות לעצמי טיפול כזה. האם ישנן דרכים אחרות להתמודד עם התופעה? היא מאוד מפריעה לי ומקשה עלי לנהל סדר יום תקין. האם בעיות קשב וריכוז יכולות להתקשר לכך?

גלית שלום חרדה חברתית אפשר לטפל בעזרת טיפול פסיכולוגי אישי או/ו קבוצתי, ע"י חשיפה עצמית למצבים חברתיים וכן ע"י טיפול תרופתי נוגד חרדה. יש אפשרות לטיפול פסיכולוגי במסגרת קופת החולים וכדאי לבדוק אם בכל זאת את יכולה לעמוד בזה. כמו כן אפשר לפנות לפסיכיאטר ולנסות להתחיל טיפול תרופתי. בעיות קשב וריכוז יכולות להיות תוצאה של חרדה או יכולות לעמוד בפני עצמן. הן לא גורמות באופן ישיר לחרדה אבל אם מדובר בבעיה ארוכת שנים היא משפיעה על גורמים שונים כמו דימוי וביטחון עצמי ויכולה לגרום בטווח הארוך גם לחרדה. רצ"ב קישור למאמר על חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר. אני מצטער על הכפילות (כי השבתי גם למה שרשמת לי וגם פתחתי נושא חדש). ישנה כאן הוספה קלה ולכן הכפילות, סליחה ותודה. זאת אומרת, עפ"י מה שהבנתי ממך, שאני צריך ללמוד לחיות עם המצב, כי אין סיכוי שהמצב יחלוף ואני אהיה לאדם מאושר כפי שברצוני להיות? כי אני לא מבין איך אפשר להתרגל למצב שבו הקשר בינך לבין המציאות זר בהחלט. אתה הכרת אנשים עם מצב דומה לשלי אשר נרפאו או לא נרפאו מזה? מה אני אמור לעשות עכשיו? להתרגל לעובדה שאני לא בן אדם יותר? להתפשר? אני מסכים איתך שהמאבק הוא הקשה והמתיש ושתמיד תוצאותיו דומות, אבל אני בטוח שיש דרך ושאפשר בכל זאת לעבור את זה. תבין ד"ר, אני מתגעגע לעצמי, למשפחה שלי, לחברה שלי, לכולם!!!!! כל בעלי המקצוע שהייתי אצלם כולל הפסיכולוגית שהפנת אותי אליה אמרו כי זה יעבור כי עם הזמן אני אתחיל להתייחס לזה פחות ופחות עד שלא אתייחס לזה כלל (מה שאף פעם לא הבנתי, מה זאת אומרת "להפסיק להתייחס לזה"?), אבל אף אחד לא ממש נתן לי טיפ ודרך כיצד לעשות את זה. ניסו איתי דמיון מודרך והיפנוזה (שזה ממש אותו הדבר), ושיכנעו אותי רבות שזה יחלוף ובמהרה, אבל בשטח זה לא כך. מה? זה מצב בלתי הפיך?!!!!!! כמו סכיזופרניה? אני נואש, אנא השב לי ובמהרה. תודה מראש, אורן. נ.ב : שוב סליחה על הכפילות.

אורן שלום קיבלת בעבר תשובות מאנשי מקצוע שהכירו אותך ולכן הדרך הטובה ביותר היא להסתמך על מה שהם אמרו מאחר וכאן המפגש שלנו אנונימי ואינו מבוסס על היכרות. מחלת הנשיקה היא תופעה מטרידה אך אמורה לחלוף. השאלה האם מדובר רק במחלת הנשיקה או שבדרך נצמדו אליה תופעות נוספות הקשורות דווקא להיבטים פסיכולוגיים שלך. כאשר אדם חווה מצב קשה ולא נעים לפעמים מתעוררים אצלו זכרונות וקישורים שונים לעבר ולמחלה נוספת מצוקה נפשית שקשורה בד"כ לתופעות של חרדה, מחשבות טורדניות ודיכאון. מכאן נוצר מעגל כיוון שהמחלה מזינה את הבעיה הפסיכולוגית והבעיה הפסיכולוגית פוגעת במערכת החיסונית וביכולת להילחם במחלה. מאחר ואתה מתאר מצב כרוני וממושך כדאי לחשוב האם לא נקלעת למצב ביש שכזה בו המחלה כבר איננה עומדת בפני עצמה אלא היא נלווית בתופעות נוספות. כל מה שאתה מתאר הוא בר טיפול ואינו כרוני, אבל הוא דורש התייחסות רצינית וממושכת והרבה סבלנות ומוטיבציה. אני מציע לא להתייאש מהטיפולים השונים ולנסות להמשיך בהם. ובשורה התחתונה, כן הכרתי אנשים שהיו במצב דומה לשלך ויצאו ממנו. ברוב המקרים התהליך דרש גם טיפול פסיכולוגי וגם ליווי תרופתי נוגד חרדה ותהליך השינוי ארך חודשים רבים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום.קוראים לי רונן- ו אני חייב לך תודה קטנה.אני עובר בדיוק את אותו ניתוק.חרדה ש אתה עובר ו גם אצלי ה גורם ה ראשי כנראה הוא מחלת הנשיקה ש עברתי.אני לא יכול לתאר- אבל אתה יותר מכל אחד בטח תבין כמה מפחיד ו לבד זה מרגיש לא לדעת מה ו למה.אני מנסה כל פעם להלחם בזה- ו למצוא את האור ש ברגע ה טוב כי עוד נותרו כאלו-למרות ש הרבה פעמים העתיד נראה שחור ו עצוב- אני מקווה ו רוצה להאמין ש אני - ו גם אתה- בדרך למקום טוב יותר.אל תוותרץ אתה לא לבד שם- עוד חברה הולכים בדרך ה זאת- ו אני בטוח ש לפנינו כבר יצאו מ ה בור הזה.עד ש קראתי את ש מכתב שלך הייתי בטוח ש אני לבד גם- עכשיו אני יודע ש לא- ו חשוב לי ש תדע ש גם אתה לא. אנחנו מתמודדים עם משהו קשה- אבל זה לא מה ש אנחנו אומרים לעצמנו שזה.זה לא טרוף,איבוד שפיות או משהו דומה- זו מחלה קשה ש תקפה את ש גוף ו לוקח לו זמן ל הרפא. היה חזק.ו תודה.

היי יש לי 2 אחים הקטנים ממני. האחד בן 19 (ששמו יקרא יחזקאל) והשני בן 13.5 (ששמו יקרא יואב). אחי בן ה-19 הינו בחור ישיבה (מהזרם של ש"ס) וגורר את אחי הקטן לתוך מערבולת הדתיות. הוריי ואני מנסים בכל תוקף למנוע ממנו את הכניסה המסיבית לדת. עם זאת, איננו מנסים לדכא את חופש הביטוי שלו ואת חופש הדת. ציינו בפניו כי יוכל לשמור על אמונתו ועל חלק מן הטקסים הדתיים (אף אנו משפחה מסורתית, היינו: מאמינים בה' ושומרים את השבת והחגים ועל כשרות ברמה יחסית סבירה- מה שנראה בעיני יחזקאל כחטא גמור). מהיום בו יואב הגיע לגיל המצוות,יחזקאל לימד אותו הלכות "חשובות" כמו: איך צריך להתפלל ולברך בכל מיני נושאים. בזמן האחרון, יואב איננו מעוניין לצאת מחוץ לבית על מנת לא לראות בחורות (שהרי אסורה הפריצות), הוא איננו יוצא לפעילויות חברתיות עם חבריו, הוא אינו מוכן לוותר על תפילותיו, הוא אינו מוכן לאכול במסעדות כי לא ידוע עם עישרו את הפירות שם ואף יצא בהכרזה חדשה כי הוא רוצה להיות כמו הרב עובדיה יוסף. אני חושבת שיחזקאל מספר לו סיפרוים יפים ומרתקים על הדת דבר שמושך אותו. כשיחזקאל היה בבינו בפורים הוא שלח את יואב לחברים שלו כדי לתת להם את משלוח המנות (שהרי זו מצווה) ויואב הרגיש לא טוב ובכל זאת הלך. כיצד אנו גורמים לו להפסיק להתדרדר לדת ומונעים ממנו להיכנס יותר ויותר? ההורים שלי אמרו לו שאם ילך לישיבה אין סיכוי שיחזור הביתה וכל כספיו ינתנו לי והוא לא יקבל דבר. אני הפסקתי לדבר איתו (היינו חברים טובים מאוד) ואפילו זרקתי לו כמה ספרי קודש לפח (הוא התעצבן עליי). האם גישה זו נכונה? אנא תגובתך דחוף!!! (יחזקאל מגיע בוד כשבוע למשך חודש ימים ואני חוששת להידרדרות מסיבית!) בברכה, חני (בת 23).

חני שלום אני מבין את החששות שלך, לצערי לעיתים תהליכי חזרה בתשובה חזקים יותר מכל דבר, אנשים נכנסים לצורת חשיבה מאוד סגורה ולא מוכנים להיענות לשיכנועים. הצבת הגבולות החריפה שאת והוריך מנסים להציב לו בד"כ לא עוזרת ואף מגבירה את ההתנגדות, אבל לעיתים אין ברירה וזה מה שאולי יועיל לטווח הארוך. הרבה יותר יעיל לנסות להפעיל שכנוע דרך אנשים שמשפיעים על אחיך. למשל, קרוב משפחה שהוא מעריך, רב שלו הוא יקשיב וכו'. יש אפשרות אפילו שהוריך יפנו לאותה ישיבה אליה הוא הולך וידברו עם הרב שמנהל אותה. יש אפשרות להגיע לפשרות כך שהדברים לא יגיעו לקיצוניות בלתי סבירה. פעמים רבות החזרה בתשובה מגיעה לא רק כגילוי הדת אלא בליווי למצב נפשי של חולשה וחיפוש משהו חזק שיעודד ויציל. הדת מהבחינה הזו משמשת לעיתים כמפלט למצבים כאלה. במידה ותרצו יש כמה אגודות בארץ שיועצות להורים שילדיהם עוברים תהליכים של חזרה בתשובה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב ד"ר!!! יש לי שאלה אליך ואני מקווה שתוכל לעזור לי. לפני שנתיים וחצי חליתי במחלת הנשיקה ומאז אני חי כאליו לא חי, אני נמצא בחרדות. אני בטוח ששמעת על זה לא מעט. ניסיתי 5 סוגי כדורים (ציפרמיל, סרוקסט, ציפרלקס, רמרון, אפקסור) ואף אחד מהם לא עזר בכלל. ביקרתי אצל פסיכיאטרים והייתי בטיפול פסיכולוגי כשנה וחצי לערך וממש ללא הועיל. אל הפסיכולוגית האחרונה הגעתי דרך ההמלצה שלך והיא מקסימה וממש אופטימית. הפסקתי אצלה את הטיפול מאחר וראיתי כי מבחינתי אין כל התקדמות. חברה שלי היא אחות בבית חולים וכעת בין השאר היא לומדת השלמה למוסמכות ויש לה מרצה פסיכיאטר ותיק אשר העביר להם הרצאה בנושא חרדות ולאחר השיעור היא שאלה אותו אודות התופעה והוא אמר לה שקשה ממש להגדיר את זה כחרדה את מה שעובר על האנשים אשר חוו את מחלת הנשיקה וחשים את הסממנים של הסחרחורות וההתנתקות מהמציאות, אלא זה פשוט תאים במוח שמשחררים ומייצרים את התחושות הקשות והמעיקות האלה ושזה לוקח לפעמים חודשים ואפילו שנים עד שזה חולף מעצמו. בנתיים, לטענתו, יש לתמוך בי ולהבין אותי כי כלפי חוץ זה לא נראה ואפילו נראה כאילו אני מתפקד ממש רגיל ושאין לי כלום וחוץ מזה אף כדור לא עוזר מאלה שלקחתי (חבל שלא ידעתי את זה קודם) חוץ מכדורי הרגעה שהם הדבר היחיד שהוא ממליץ לקחת ברגעים לא נעימים. שאלתי אליך היא: מה אתה יכול לספר לי מנסיון שלך על מה שאני חווה, והאם זה יעבור? הפסיכיאטר טוען שאין ממש טיפול לזה ושזה חולף מעצמו. אתה יכול לאשר לי את זה או להוסיף בבקשה... אני ממש סובל ולא יודע מה לעשות עם הבעיה הזאת. למרות כל המצב סיימתי תואר ראשון בהנדסת תוכנה וכעת אני עובד באמדוקס ועומד להתחתן ביוני בע"ה אבל הקשר ביני לבין המציאות לא ממש תואם. תודה מראש, אורן

אורן שלום לפי מה שאתה מתאר אין פתרון רפואי למחלה. יש אפשרות להיעזר בטיפול נוגד חרדה ודיכאון וכן בטיפול פסיכולוגי. אם מדובר בתהליך ממושך צריך להתארגן בהתאם. כאשר יש בעיה כרונית שסיומה אינו ידוע מראש צריך להכין כוחות נפשיים, לקבל את המצב, להישאר כמובן אופטימי, לשפר את מערכת החיסון, לנסות להמשיך ביום יום עד כמה שניתן. מחקרים על מידת האושר אצל אנשים שזכו בפיס, שלא קרה להם כלום ושלקו במחלה כרונית גילו שכעבור מספר חודשים רמת האושר היתה בינונית ודומה אצל כולם. חלק מהעניין זה לקבל את המצב כי הסיבה העיקרית למצוקה היא מאבק בלתי מתפשר שזו המציאות הנוכחית. יש לפניך אתגרים ואירועים משמעותיים מאוד בחיים ואתה צריך להתארגן בצורה שונה כנראה מהאופן בו קיבלת את מה שקורה לך עד היום. עליך לעבור מפאזה של אירוע קריטי וחם לפאזה של אירוע מתמשך ומטריד בעוצמה בינונית נמוכה. בשורה התחתונה נקווה שהמצב ישתפר בעתיד ובינתיים צריך ללמוד איתו. בברכה ד"ר אורן קפלן

זאת אומרת, עפ"י מה שהבנתי ממך, שאני צריך ללמוד לחיות עם המצב, כי אין סיכוי שהמצב יחלוף ואני אהיה לאדם מאושר כפי שברצוני להיות? כי אני לא מבין איך אפשר להתרגל למצב בו הקשר בינך לבין המציאות זר בהחלט. אתה הכרת אנשים עם מצב דומה לשלי אשר נרפאו או לא נרפאו מזה? מה אני אמור לעשות מעכשיו? להתרגל לעובדה שאני לא בן אדם יותר? להתפשר? אני מסכים איתך שבמאבק הוא הקשה והמתיש ושתמיד תוצאותיו דומות, אבל אני בטוח שיש דרך ושאפשר בכל זאת לעבור את זה. בברכה ותודה מראש, אורן.

שלום לפני כשבועיים וחצי אימי נפטרה....מאז אני אישה אחרת לגמרי....אני כל הזמן עצובה ואין לי חשק/רצון לבצע מטלות יום יומיות רגילות.....אני עייפה מאוד וכל מה שאני רוצה זה לישון ולישון...... אני אומנם עושה כל מה שצריך אבל בלי חשק. יש לציין שאני אישה בשנות הארבעים ואמא לילד גדולים, כך שאני לא לבד ולמרות זאת אני מרגישה מאוד בודדה. עיזרו לי לפני שאני ארד מהפסים לגמרי. תודה.

דיכי, שבועיים וחצי הם בכלל לא הרבה זמן כשמדובר באובדן של אדם קרוב. אבל הוא תהליך טבעי, וצריך לתת לתהליך הזה את הזמן שלו. זה הגיוני שלא יהיה לך עכשיו חשק לעשות דברים ושהמצב רוח יהיה ירוד. קחי את הזמן שאת צריכה כדי לעבד את האובדן כראוי.

שלום אני משתתף בצערך על מות אמך. עברו שבועיים בלבד, על פי היהדות אפילו לא הסתיימו 30 היום הרשמיים של שיא האבל. התחושות שלך טבעיות לחלוטין, קשות ככל שתהיינה. תני לעצמך את הזמן להתאושש, זה ייקח זמן. אם בינתיים את צריכה תמיכה כלשהי תוכלי לבקש מרופא המשפחה תרופות הגעה שיעזרו לך לישון מעט יותר טוב ואפשר גם לפנות במידת הצורך לפסיכולוג, אבל זה בעיקר זמן להיעזר בסביבה הקרובה ובמשפחה. תהליך האבל הראשוני אורך חודשים ארוכים אבל צפוי שיפור הדרגתי בד"כ כבר במהלך החודש הראשון. שלא תדעי עוד צער ד"ר אורן קפלן

שלום משתתף בצערך אני מאמין שהזמן יכול קצת לשפר את ההרגשה ותוכלי לחזור לשגרת חיים רגילה נכון שזה לא פשוט אבל החיים מאוד חזקים ויפים תחזיקי מעמד

בוקר טוב, השאלות נוגעות לבני בעז, בן ה 3 .(בבית יש גם אח בן שנה) עד לפני כחודש סדר השינה היה ברור ומסודר, מקלחת בקבוק, קצת טלויזיה סיפור בחדר, חיבוקים נשיקות ולישון(מדי פעם אמא תביאי לי...אמא אני רוצה ....-) ועכשיו משהו השתבש , הטקס ממשיך כרגיל אבל אין לצאת מהחדר עד שהוא נרדם ,לי נראה שהוא מפחד ממפלצות ושאר דימיונות, הוא לא אומר אמא תשארי איתי אני פוחד, יכול להיות שזה חוסר הביטחון שלי כי אני לא יודעת בדיוק מה עובר עליו, במשך היום הוא מדבר על נמרים ואריות אבל לא פוחד או משתתק וגם לא מפריע לו בשוטף. אציין שהולכים לישון ב2030 (קצת אחרנו את שעת השינה). בנוסף הוא משכים קום ב 530 , 6 בבוקר הוא כבר קם, אך עדיין עייף אחרנו את שעת השינה אך זה לא עובד, יש ימים נדירים בהם הוא מתעורר ב 7 (כך היה תמיד). זה הסיפור ואלה הן השאלות: אני רוצה לחזור לסדר השינה הקודם---ואיך אפשר לעשות את זה בלי הרבה בכי.?(שני הילדים ישנים בחדר אחד ואם הקטן יתעורר, קשה מאוד להרדים אותו חזרה). מה גורם לו לקום מוקדם בהנחה שהבית די שקט. והא עדיין עייף? הנושא השניהוא: לעיתים הוא נכנס למצב של בכי ולא לא לא לא לא לא, איך אני עוזרת לו בזה? הסיבות לכך לא עיקביות יכול להיות כל דבר. ושאלה אחרונה. מדי פעם הוא מחבק חזק למדי את אחיו הצעיר איך אני מסבירה לו את הגבול?

רוויטל שלום גיל 3 אופייני לתופעות שאת מתארת, כולל סיוטי הלילה, שינויים בהרגלי השינה, קשיים עם אחים קטנים וכו'. התינוק נעשה למעשה ילד עם רצונות משלו וצורך עז לבטא אותם. עם זאת, הוא עדיין חש קטן ופגיע ולכן מגיעים הסיוטים שהם ביטוי לחרדה שמלווה את השלב ההתפתחותי הזה. צפוי שבמהלך השנה הקרובה תמשיכו להתמודד עם סוג כזה של בעיות ויש סיכוי סביר שהדברים ירגעו מעצמם. בינתיים צריך להיות רגיש אליו מצד אחד, להקשיב לחרדות ולהחזיק את היד, עם זאת לשים את הגבולות ולכעוס במקומות בו ה"דובי לא-לא" מתחיל להגזים ולחצות קווים אדומים שלכם. צפו להתקפי זעם בעקבות הצבת הגבולות אך הם חשובים מאוד. לגבי האח הצעיר פשוט צעיר לעשות הדגמה כיצד לחבק נכון. ליזום זאת בעצמכם במצבים שונים ולהראות היכן הגבול בין אהבה ללחץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב בני בן ה-9 מתלונן מזה מספר חודשים על כאבי ראש .בבדיקות רפואיות לא נמצא שום ממצא חריג ואנו עומדים עובדי עצות ,מה אפשר לעשות עם כאב ראש שלא נובע משום סיבה רפואית ? אציין שהוא מצטיין בלימודים ,חברותי וללא בעיות מיוחדות במסגרת המשפחה . רונית .

קודם כל ללכת לנוירולוג טוב שמבין בכאבי ראש ומיגרנות ואז, במידה ואין ממצאים לחשוב אולי על הצד הרגשי.

רונית שלום אחרי שלילת הבעיות הרפואיות אפשר לפנות לטיפול בהיפנוזה. אחד השימושים הנפוצים הוא עזרה לכאבים מסוגים שונים כולל כאבי ראש. רצ"ב קישור למאמר על היפנוזה. יש מרפאה טובה להיפנוזה בבי"ח וולפסון בחולון. http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, שמי רויטל אני רוצה לשאול איך לתמוך נפשית בחבר אשר אחיו חולה בסרטן ומצבו קריטי מאוד - עיניין של ימים ספורים... - בתודה ממתינה לתשובתך

הכי חשוב לדעתי, להקשיב לו, להתעניין, להיות בשבילו רגשית וגם לתת לו את המרחב להיות עם עצמו במידה והוא צריך את זה.כמו כן, לנסות לספוג את מצבי הרוח שלו במידה ויהיו כאלה..לא לכעוס עליו.

רויטל שלום לצערי אין כאן פטנטים מיוחדים, פשוט להיות איתו ולדבר איתו, לתת כתף ברגעים הקשים. שיהיה רק טוב ד"ר אורן קפלן

ערב טוב בני הוא בן שנה ותשעה חודשים והתחיל גן בדצמבר (עד גיל שנה וחצי הוא היה איתי בבית) ובתחילת מרץ העברתי אותו לגן אחר עם ילדים יותר בוגרים כי הרגשתי שבגן הקודם הוא השתעמם מכיוון שרוב הילדים היו קטנים ממנו ורק כ-7 ילדים בגילו וגם המנהלת התלוננה כי הוא מרביץ המון לילדים ובחוזקה רבה אז אמרתי לה שזה משעמום וחוסר תעסוקה ועברנו גן חששתי מאוד מהמעבר ורק עברו 10 ימים אבל אני מרגישה שהוא הסתגל מהר הצוות טוב ויש שם הרבה יותר פעילויות ובשנה הבאה הוא יהיה עם אותם ילדים לכן זו לא היתה דילמה רבה עבורי השאלה שלי היא גם בגן הנוכחי אני מגלה שמידי פעם הוא נושך, מושך בשיער ומרביץ אני טוענת שזה הגיל אך מה אתם חושבים? כם אתם עוברים אותו דבר או שעברתם עם ילדכם? היום נפגשתי עם רכזת המעונות שרצתה לראות אם יש התקדמות והמטפלת הראשית אנמרה שהוא בסדר והיא נוטה להעסיקו הרבה אני לא רוצה שיתחילו להדביק לבני סטיגמה של מופרע והיפר אקטיבי כי הוא באמת ילד טוב ושמח כל הזמן וכל כך פיקח ואוהב לעזור הוא גם מנשק הרבה ומחבק אז המכות הן די לא צפויות שזאת בעיה בפני עצמה ולכן אינני יודעת ממה המכות והנשיכות נובעות אני זה 3 שבועות כבר שהורי בחו"ל בחופשה והוא מאוד קשור אליהם אז גם מזה חששתי אבל אשמח לשמוע מה אתם חושבים? הרכזת גם אמרה לי שאם אני רוצה להתייעץ אני יכולה להתקשר למפקחת הפדגוגית אבל איני רואה שום ענין ומדוע עושים מזה כזה ביג דיל גם לא הרביצו ועוד ירביצו וגם הוא אז הם אומרים שהוא עושה זאת בחוזקה רבה, מה לעשות הוא ילד באמת מאוד חזק שיהיה בריא איך ניתן לבדוק אם ילד הוא היפראקטיבי והאם זה לא טבעי שזה קורה בגיל כזה אשמח לשמוע עצות

שלום בגיל הזה לא מקובל לבדוק או לאבחן היפראקטיביות. נושא הנשיכות לא צפוי היה להסתיים רק בגלל המעבר לגן אחר וצריך לעקוב אחרי העניין. כדאי שתקבלו הדרכה מסודרת כיצד לנהוג עם הילד בתקופה הקרובה. קיבלת הצעה לעזרה, אני מציע שתקחי אותה בשתי ידיים. התעלמות והכחשה לא יועילו ואח"כ יהיה רבה יותר קשה לעשות שינויים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך אני גם חושבת שזה הגיל שאוהבים לנשוך וזה עובר, מה שכן את צריכה לראות ולבדוק אך הוא מתנהג בבית ואך הוא התנהג לפני שנכנס לגן כנראה המעבר לגן בכלל עשה לו משהו והוא מחפש להתגונן כל הזמן לדעתי זה יעבור לו, אל תראי לו שאת לחוצה מהענין כי הקטנים האלה חכמים מאוד ואוהבים לעשות דוקא בי בהצלחה

אני מרגישה ממש במצוקה ומקווה שאוכל לקבל כאן מעט הקלה. אני בת 28, נשואה ללא ילדים. במשך כל חיי הייתי ילדה שקטה, טובה, עם חברה אחת או שתיים. לא הייתי אף פעם מעורה בחברה בגלל ביישנות וחוסר בטחון עצמי. הקשרים שהיו לי עם חברות נגמרו בגלל מריבה או שהקשר התנתק בהדרגה. במקומות עבודה תמיד היו בנות שלא אהבו אותי (אם כי תמיד היו כאלה שכן) וגם במקום העבודה האחרון (אני עובדת עם עוד 6 בנות במשרד קטן) אני מרגישה שהקהל איתו אני עובדת מאד אוהב ומעריך אותי אבל הבנות לא. פידבקים שקיבלתי בשנתיים האחרונות וחשבון נפש נוקב שלי עם עצמי גילו לי, והגילוי הזה כואב וקשה לי, שאני הורסת קשרים חברתיים בשני מובנים: 1) בהתחלה אני חסרת בטחון וביישנית וקשה לי לנהל שיחה אבל הרושם שנוצר אצל אחרים הוא שאני מרוחקת, לא מעוניינת ולא מתעניינת, 2) תמיד אני מרגישה בתחרות עם חברות גם אם הן לא בתחרות איתי, 3) לא תמיד אני קשובה לאחרות וזה קשה להן. כל הדברים האלה מקשים עלי ליצור קשרים ולשמור עליהם ואחרי תקופה מוימת, אנשים מתרחקים ממני. בנוסף, אני תמיד מרגישה שאני מנותקת. גם כשאני מנסה בכוח להתערות בשיחה, להיות חלק משיחת בנות בקבוצה, אני מרגישה תמיד שפספסתי דברים שנאמרו, שבפגישה הבאה מדברים על דברים שאין לי מושג מתי עלו, שפחות פונים אלי. אני לא יודעת איך לשנות את מה שאני משדרת ואת ההתנהגות שלי ויותר מכל קשה לי עם הגילויים שלי על הצד המכוער שבי. היום אני מרגישה אחרת ורוצה לשנות ויודעת שאני יכולה להיות חברה אמיתית כי בגרתי ולמדתי אבל אני לא יודעת איך לשנות את הדפוסים וההתנהגות של שנים ואם זה בכלל אפשרי. בימים האחרונים, בגלל תחושת הנידוי בעבודה, אני מרגישה חסרת בטחון בצורה קיצונית וכל הזמן בוכה. אני לא יודעת איך להפסיק לחשוב על זה ואיך לשפר לעצמי את מצב הרוח ולהתחיל לפעול. אני גם לא יודעת מה לעשות. מצטערת על המכתב הארוך. פשוט קשה לי מאד ואני מרגישה שאני חייבת עצה. תודה.

רציתי רק להוסיף שהקשיים שלי הם רק עם בנות גילי. אני תמיד מסתדרת מצוין עם נשים מבוגרות יותר ותמיד מחפשת את הקשר בת-אמא.

שלום האופן שבו את חווה את עצמך הוא סיפור עם הסטוריה ארוכה מאוד. סביר להניח שמדובר כאן במשהו פנימי שתוכלי לזכור בצורה כזו או אחרת מאז שאת זוכרת את עצמך מהילדות המוקדמת. סביר להניח שבשנים המוקדמות המנגנונים הללו באו להגן עליך אבל עם השנים הם הפכו לעול. קשה מאוד לעשות שינוי רק מתוך החלטה מאחר ומדובר בסוג של שיווי משקל שעמלת עליו זמן רב וכל שינוי מעורר גם חרדה רבה. בשלב הראשון צריך להכיר במציאות ולהבין אותה יותר לעומק, בשלב השני להפסיק להרגיש אשמה על מי שאת ולקבל את עצמך יותר. לאחר מכן תוכלי לבחור בשינויים שנדרשים. דיברת בעיקר על חברות, חשוב כמובן להתבונן גם על סוגים אחרים של קשרים בתוך המשפחה ועם בעלך. אני לא חושב שיש כאן פעולת חרום שאפשר או רצוי לעשות. זהו מצב בו כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי שילווה אותך תקופה מסויימת בה תוכלי לעשות מסע כלשהו אל עצמך ואל השינוי שתרצי לעשות בחייך, גם אלו שבחוץ, אך בעיקר שבפנים. בברכה ד"ר אורן קפלן

ילד שלנו בן 8 שנים ואחרי 4 חודשים מצפים ללידתו של אחיו. הבן מודאג לקראת השינויים המתקרבים ושואל את מי אנחנו אוהבים יותר - איך להכין את הילד ומה יש לעשות אחרי הלידה שלא יהיה מצב מסובך . תודה מראש יוליה

יוליה שלום התגובה טבעית לחלוטין וההייחסות צריכה להיות גם היא טבעית לחלוטין. צריך להסביר שהוא תמיד יהיה הילד האהוב שלכם, שהוא יהיה הבוגר והגדול והאח יהיה קטן. יש ספרים וסרטים רבים בנושא ואולי כדאי למצוא אחד מהם ולשבת איתו ביחד ולספר. אין כאן פתרונות פלא והקשיים יהיו כן לכם והן עבורו. עם זאת, הרי עיקר העניין הוא השינוי המיוחל בהולדת האח החדש. בסופו של דבר בנכם בוודאי מכיר חברים בבית הספר עם אחים קטנים והוא גם עושה חלק מעבודת ההכנה בעצמו. כדאי כמובן לעדכן גם את המורה בבית הספר ולבקש שיעקבו אחר שינויים ויעדכנו אתכם. בסופו של דבר ברוב המשפחות הזמן עושה את שלו ושיווי משקל חדש נוצר בבית. בברכה ד"ר אורן קפלן

מתי זה דיכאון ומתי סתם מצב רוח רע ?? אני ל עובדת מזה שלוש שנים.... מה שהחל מבחירה הפך לכפייה לא ממש מוצאת עבודה אבל גם לא מאוד מתאמצת למצוא ...מתוסכלת מלהיות בבית.....אבל לא נכנסת למוטיבציה כדי לחפש מדי פעם פונה מחפשת סופגת שלילי..ומסתגרת בבית.... כלומר ממשיכה להיות פעילה אני אמא..ועוסקת בספורט אבל לא עובדת. בחצי שנה האחרונה אני סובלת מאוד ממצבי רוח....בעלי אומא שאחת לשבוע אני בדיכאון, חסרת סבלנוץ, בוכה....יכולה לצום באותם ימיי "שפל" או מאוד לאכול.... האם זהו דיכאון? או סתם מצב רוח רע ??

שירי שלום אני מצרף קישור למאמר מקיף על דיכאון, בתוכו יש גם שאלונים לבדיקה עצמית http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בלי קשר לשאלה האם מדובר בדיכאון פורמלי או לא, כאשר ישנה מצוקה ושינוי במצב הרוח כדאי לפנות לטיפול כדי לשפר את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אני לומדת מדעי ההתנהגות לתואר ראשון (בתקווה לשני) האם זה נכון שאם אני רוצה לקבל תואר של פסיכולוגית אני אצטרך להשלים שנה של לימודי פסיכולוגיה בתום התואר השני של מדעי ההתנהגות?

נטלי שלום את צריכה לברר את זה באופן ספציפי בכל מחלקה של תואר שני שאליה את רוצה להתקבל. בד"כ אין צורך בהשלמות כאלה. עם זאת פעמים רבות נדרש מבחן חיצוני בסיום התואר הראשון לקראת הקבלה לתואר השני בפסיכולוגיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם ידוע על שילוב פרוזק ומתדון הולך ביחד?

רוי שלום בנושא תרופות אנא פנה לאחד מהפורמים הרפואיים באתר. הייעוץ כאן הוא רק בנושא פסיכותרפיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר שלום ! אני בחור בן 28 בשנה האחרונה חלה תופעה מאוד מוזרה אצלי בכלל פעם שאני לחוץ (עבודה לימודים)בעיקר כאשר אני נמצא בסביבת אנשים אני מתחיל להזיע בבית השחי וכאשר אני לבד אני לא מזיע כלל מה יכולה להיות הסיבה לבעיה תודה מראש

יניב שלום יתכן שמדובר בתגובה של לחץ וחרדה. אני מצרף מאמר על חרדה, בדוק האם הדברים נראים לך רלוונטיים: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm במידה ונראה לך שיש קשר נפשי בין ההזעה למצבים חברתיים כדאי לפנות לטיפול. יש אפשרות לטפל בעניין הן בצורה פסיכולוגית והן בצורה תרופתית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! הבן שלי (15 ) התחיל לקבל שיחות אצל פסיכולוג באזור מגורנו באופן פרטי, משך 8 חודשים. בעקבות מופנמות יתר וירידה דרסטית בלימודים למרות פוטנציאל מאוד גבוה , הפסיכולוג כל פרק זמן היה מדווח על ממצא שונה ואף אמר לילד שההורים שלך מתבישים מזה שאתה מקבל שיחות ובגלל זה אתה חסר ביטחון. ברצוני לציין שכיום חלה התדרדרות משמעותית נוספת מבחינה לימודית, הילד בחרדות מה שלא היה קיים אצלו קודם! האם יתכן שהוא מתחזה ויתבטא בצורה ואמירות מסוג זה??? איך אני יכולה לבדוק את זה? מצפה לתשובתך והתיחסותכם בפורום. המשך יום טוב אלונה.

אלונה שלום מצד אחד חשוב שתהיי עם יד על הדופק ותוודאי שהטיפול אמין וטוב. מצד שני, לפעמים במצבים בהם הילד בטיפול להורים המצב אינו פשוט והם עלולים להפריע למהלך הטיפול גם אם זה לא רצונם. קשה כמובן להגיד לך מה המצב אצלכם כי אין לי כל רקע של ממש. מאחר ומדובר בילד מתבגר זה גם לא ברור מאליו שאתם ההורים יכולים לדבר עם הפסיכולוג באופן פתוח על הילד כמו שמקובל בגילאים צעירים יותר כיוון שזה עלול לערער את הביטחון של בנכם במטפל. לגבי זהותו המקצועית של הפסיכולוג זה די פשוט לבדוק, יש אתר באינטרנט בו מופיעים שמותיהם של כל הפסיכולוגים בישראל, תבדקי ותראי שאכן הוא פסיכולוג מורשה http://www.health.gov.il/units/plogic/pname.htm במידה והבדיקה הזו עוברת בשלום צריך לראות מה הילד מרגיש. לפעמים יש ירידה מסוימת במצב כי הטיפול גם נוגע בדברים רגישים, ואח"כ יש שיפור. אם הילד מרגיש שהקשר עם המטפל טוב אני מציע לא להתערב ולתת לדברים לזרום. אם גם הילד מרגיש שזה לא מתאים אז יש מקום לשוחח עם הפסיכולוג ואולי לעבור לטיפול אחר. קחי בחשבון שתהליכים כאלה לוקחים זמן. בברכה ד"ר אורן קפלן

מבוגר שמתנהג כמו ילד מה הטיפול שישתנה הוא מבוגר מפונק הוא מבוגר חלש - אופי הוא מבוגר חסר ביטחון עצמי. יום נעים

שלום כל שינוי תלוי בראש ובראשונה במוטיבציה ובנכונות של אותו אדם להשתנות ולכך שיש בעיה במה שקורה לו. אם זה קיים יש אפשרות לפנות לטיפול פסיכולוגי. אם אין מודעות אין כל סיכוי לשינוי, לפחות בטווח הקצר, עד שיקרה משהו מספיק משמעותי שיבהיר לו את המצב. בכל מקרה, לפעמים הסיפור איננו אינדיבידואלי אלא הוא חלק ממערכת חברתית, משפחתית או זוגית ואז צריך להבין את המערכת כולה ולא רק את התנהגותו של אותו אדם. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מבקש עיצה איך להתחיל לגלות את מרכיבי הבעיה במשפחה עם 11 אחים שהאב נפטר כשהיו צעירים האמא גידלה את כולם לבד , היתה עליה מצפון אפריקה60 ויש 2 בנות והרבה שאלות.

יקותיאל שלום מדובר בסיפור עם הסטוריה ארוכה והשאלה מה בדיוק אתה רוצה לגלות. סוג גילוי אחד הוא יותר נוסטלגי. משהו שאפשר לפתח אותו על ידי שיחה עם כל בני המשפחה ושחזור של ההסטוריה. סוג אחר הוא טיפול משפחתי שבא לטפל במערכת כולה, ולבסוף, הטיפול האישי שבא לתת מענה לפרט הבודד שאמנם שייך למשפחה שתיארת אבל סובל באופן אישי מבעיות או השלכות של מה שקרה מבחינה הסטורית. צריך לבדוק מה בדיוק הצרכים במקרה שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום דר' קפלן קודם כל תודה על התשובה אכן התיאור בתשובתך תואם את המציאות ובעצם הרצון הוא לאתר בעיות ביחידי המשפחה כאשר הבעיה נבעה מחלקו של היחיד במשפחה ולכן כנראה הטיפול הדרוש הוא טיפול משפחתי ואם כן איך מתחילים טיפול כזה , מה הפרוצדורה והאם הקופות חולים עוסקות בענין זה . תודה יקותיאל

ביתי בת כשנה, לאחרונה מגלה תופעות מוזרות שמטרידות אותנו היא מטיחה את הראש בארון, בלול ונראה שהיא נהנית מזה, לעיתים היא מסיתה את הראש קדימה ואחורה מבלי להפסיק למשך שניות ארוכות, כמו כן היא נהנית להרביץ לעצמה מדי פעם בראש. אבקש לציין שמדובר בילדה פעלתנית, חייכנית, מפותחת מאוד, מלבד אותם תופעות מטרידות. אבקש את עצתך, האם מדובר בתופעה נורמלי, או שהנ"ל מעיד על תופעה פסיכולוגית שיש לתת עליה את הדעת תודה מראש

אתושקה שלום אני מציע שתפנו לנוירולוג ילדים לבדיקה. האם התופעה קוראת תוך כדי שינה? במידה וכן כדאי להתייעץ עם מעבדת שינה לילדים, יש כזו למשל בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובכמה מקומות נוספים. בינתיים צריך לנסות ולמנוע את ההתנהגות הזו ע"י ליטוף והרחקה ולרפד את המקומות המועדים לפורענות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לא ביקרתי כאן די הרבה זמן ושוב אני זקוקה לעזרתכם. אני סבלתי מדיכאון בשנה האחרונה ואני נוטלת תרופת לוסטרל. הפסיכיאטר שלי ביקש ממני לעקוב אחר מצבי הרוח שלי כדי לא להגיע למצב של מאניה בעקבות נטילת התרופה (אם הבנתי אותו נכון). האם מצב הבא יכול לאפיין מצב של מאניה או היפומניה: לאחר שהיתה לי נפילה די קשה במהלך יומיים והרגשתי שאני לא יודעת מה יוציא אותי מכך, לפתע הרגשתי מן שיפור ביאוש ולאט לאט מצב הרוח החל להשתפר (הרושם שאני קיבלתי שהשיפור היה חד, למרות שאני לא מבטלת לגמרי את התערבות מאמציי בשיפור זה. פשוט השיפור לעומת המאמצים שהשקעתי, היה די משמעותי). לאחר שיפור הדרגתי במצב הרוח הרגשתי במשך יום וחצי מצב רוח מרומם אך עם מחשבות שליליות שארבו לי (כגון: אולי צורת ההתמודדות שלי לא יעילה) וביום השלישי הרגשתי שוב מן דכדוך שעליו כבר הצלחתי להתגבר. וכעת, מזה 4 ימים אני מרגישה אופטימיות כשעדיין מחשבות שליליות אורבות לי אך אני מרגישה שכדי להידרדר למחשות שליליות אני צריכה ממש להתאמץ (בניגוד למצב הרגיל שלי שבו אני צריכה להשקיע מאמצים כדי לא להידרדר למחשות שליליות). אני חשה מן התלהבות מכך שיש לי מצב רוח. יחד עם זאת, אני לא מרגישה שאני בעלת כוחות עליונים, לא מרגישה שאני כל יכול, לא מרגישה שיש לי עודף אנרגיות ואפילו להיפך מרגישה די עייפה.בקיצור המצב שאני מרגישה הוא הרגשה טובה עם מודעות למחשבות השליליות הרגילות. היו לי מספר מצבים דומים בעבר שהתקופה הכי ממושכת היתה בת 3 שבועות. ועוד דבר שרציתי לשאול, האם תקופות ממושכות של דכדוך יכולות לגרום לשינויים מבניים במוח ובעקבות כך לשנות את הכימיה במח? לפני כ 5 שנים התחלתי לסבול מדכדוכים כאשר התקופות החמורות החלו לפני כ3 שנים ובשנה האחרונה היה לי דכאון. יש לציין, כי מגיל ההתבגרות היתי מוטרדת מדברים אבל עד לפני 5 שנים זה לא היה רציני במיוחד. האם תפקיד התרופה להחזיר את האיזון הכימי לקדמותו, לשפר אותו לעומת המצב הראשוני?פסיכיאטר שלי אמר ש 1/3 מאנשים דכאוניים שמפסיקים את התרופה יכולים לחזור לדיכאון אחרי תקופה מסוימת. האם זמן ממושך יותר של שיבושים במצב רוח מגבירים את הסיכוי לחזור לדכאון לאחר הפסקת תרופה לעומת אנשים שסבלו מתקופות קצרות יותר של שיבושים במצבי רוח?ואם רוצים לבדוק אם חל שינוי במבנה המח, האם ניתן לגלות זאת בבדיקה מסוימת? תודה מראש וחג שמח

נטלי שלום כנראה שהבעיה שאת סובלת ממנה דורשת מעכב באופן קבוע וצפוי שיהיה גלים למעלה ולמטה במהלך השנים. לצערנו הידע על המוח הוא מאוד לא מלא וקיימות השערות בלבד לגבי השינויים שמתרחשים שם, בוודאי אי אפשר לבדוק זאת בבדיקה כלשהי. מה שחשוב הוא שתהיי במעקב קבוע אצל הפסיכיאטר, בטיפול פסיכולוגי - במיוחד בתקופות השפל, וכמו שהפסיכיאטר אומר, תהיי קשובה לעצמך לשינויים שמתרחשים כדי שתוכלי לפנות לקבלת הטיפול לפני שנוצרת התדרדרות. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר שלום רב, אני בחור בן 20 סטודנט. בערך מהתקופה בה התחלתי ללמוד באוניברסיטה אני סובל מריח פה לא נעים. אני חושב שהריח פה נגרם מלחץ. אני מצוי בלחץ גדול מאוד בלימודים,אני מרגיש שאין לי את הכלים להתמודד עם הלחץ הקיים. האם יש קשר בין לחץ לריח פה? אם כן, אודה לך אם תתן לי כלים להתמודדות... בתודה מראש

גיא שלום אני לא מכיר טיפול פסיכולוגי שיוצר קשר בין ריח פה למצבי לחץ, אבל יתכן שהתופעה קיימת, אולי בהקשר לתופעות עיכול שאכן קשורות למצבי לחץ. אני מציע לנסות ולטפל בשתי התופעות באופן בלתי תלוי. בריח הפה לטפל דרך גישה רפואית, אפשר דרך מומחה ללסת ופה וכן דרך רופא מומחה לבעיות עיכול. במקביל, ובלי קשר לבעית ריח הפה, כדאי לטפל במצב הלחץ כדי לשפר את איכות חייך. הכלים יכולים להיות הן בטיפול עצמי כגון ספורט ולמידת הרפיה עצמית וכן בטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפי דעתי יש קשר בין לחץ לריח פה וזאת בשל העובדה שבלחץ ישנה תופעה של יובש בפה ויובש בפה מעודד צמיחת חיידקים הקשורים לריח פה. אני ממליצה על 1. הסתכלות באתר בYNET בפורום בריאות- ריח פה 2. להשתדל שהפה לא יהיה יבש 3. להשתמש ב מנקה לשון (להשיג בבתי מרקחת) 4. לשתוף עם מי פה של אסותא בהצלחה

הילד בן 3 עדיין בגן הילדים רוצה לאכול בכף האדומה. בטעות נתתי לו כף אחרת הוא בכה וסירב לאכול. איך לדעתך במקרה זה לנהוג. אני מבינה את אהבתו של הילד. אבל לו תמיד במסגרת הגן אפשר להעניק את המבוקש.

שלום התייחסתי למקרה לפני מספר שבועות. אכן אי אפשר תמיד לתת את מה שהילד רוצה והוא צריך ללמוד את עובדות החיים. אחרי כמה פעמים שהוא יבכה ויסרב לאכול סביר להניח שיתרצה ויאכל גם בכף אחרת. זה תלוי לא מעט בדרך בה תעבירו לו את המסר וכמובן ברקע הכללי של הילד והמשפחה. הכף האדומה נשמעת לי יותר כסימפטום מאשר עיקר הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בן אדם לחוץ על כל מיני דברים. דוגמא: על דבר שהוא לא עשה טוב בעבודה או בחיי היום יום. מה הפתרונות לכך.

אנונימית שלום השאלה למה את מתכוונת ב"לחוץ", התיאור הוא די כללי. למשל, לפעמים מדובר בנטייה אישיותית לפרפקציוניזם, לפעמים בבעיה של מחשבות טורדניות ו/או חרדה, וכך הלאה, האפשרויות כמעט אין סופיות. מאחר ואיכות החיים שלך נפגעת אולי כדאי לפנות לפסיכולוג ולברר מה שורש העניין ולאחר מכן אפשר יהיה להציע לך את הטיפול המתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם דיכאון עלול להתבטא בצורה של כאבי ראש תכופים? בעיות בזיכרון? חולשה וחולי מדי פעם?

כן

גם בעיות זיכרון (לא באופן טוטאלי...)?

א. שלום דיכאון יכול לבוא לידי ביטוי בצורות פיזילוגיות שונות. אני מצרף קישור למאמר נרחב על דיכאון, בדקי האם הדברים תואמים למה שקורה לך http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

הייתי בודקת גם בכיוון בעיה רפואית. כי כמו שאומר הנושא " לא הכל פסיכולוגיה"

שלום אני מבקשת לדעת האם יש טיפים למצב של פחד בשחיה במים עמוקים,שהרגליים לא נוגעים ברצפה של הברכה? למרות שאני יודעת לשחות. תודה רבה

אולי כל פעם להתקדם קצת לכיוון שלהם. כל פעם לשחות קצת באזור של העמוקים ולאט לאט להרחיב את השהייה באזור של המים העמוקים יותר.

האמת היא שגם אני פחדתי אבל מצאתי פתרון באמצעות מורה מקסים לשחיה ששם לב גם להיבטים הפסיכולוגיים ועזר לי להתגבר על הפחד הזה. אני מצרפת קישור לאתר שלו. http://www.shiluvim.biz

שלום יתכן שאת סובלת מפוביה הקשורה למים. זה לא קשור ליכולת השחיה אלא לפחד בלתי נשלט, בד"כ מטביעה. זה יכול להיות קשור למקרה ספציפי בו נחנקת או היה חשש לחייך, אך לעיתים זה המרה של משהו טראומטי אחר לסיפור המים. יש אפשרות לטפל בעניין בכלים פסיכולוגיים, אפשר גם להיעזר בהיפנוזה. ראי את המאמרים בראש העמוד, כמה מהם רלוונטיים לבעיתך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום תודה על התשובה. אכן אני לפני המון שנים כמעט טבעתי בים והצילו אותי. יתכן מאוד שבגלל זה אני רק במחשבה שהמים עמוקים אני מאבדת אישתונות ושותה המון מים. איך ואצל איזה רופא אפשר לעשות היפנוזה? ב'מן העיתונות' לא מצאתי מאמרים רלונטיים. תודה על ההדרכה ועזרה

שלום רב, אני פסיכולוג מתחיל המטפל בילד בן 10 המבטא קשיים הדומים להפרעת אישיות כפיתית :ביחוד הצמדות לפרטים באופן שפוגע במטרה, והתעקשות שדברים יעשו רק לפי הבנתו. עם זאת הוא "ילד טוב" (מידי אפילו). יש לציין כי ה-IQ ממוצע , אך ישנם קשיי קשב שמיעתי משמעותיים. המשפחה חמה ומשקיעה, למרות שהתנהגותו לפעמים "מוציאה מן הדעת". ברצוני לקבל כיוון לגבי הבנת התופעות, וכיוון לטיפול.

לא אני לא פסיכלוגית ועיסוקי אינו קשור לתחום כלל... אבל מהתיאור שלך .... נשמע כמו PDD קלאסי... אני אמא לילד PDD המלצות לטיפול בטח תקבל מהד"ר

ירון שלום אני מתקשה לתת לך ייעוץ בנושא כל כך רציני מבלי להכיר את העניין מקרוב. סימפטומים כפייתיים כמו שאר הדברים שאתה מתאר מאפיינים מצב חרדה וסביר להניח שזו חווייתו הפנימית של הילד. התפקיד שלך יהיה כנראה להבין את מקורות החרדה ולעזור לו למצוא מרגוע לחרדות אלו. חשוב מאוד שתקבל הדרכה מסודרת וצמודה בנושא, מקום בו תוכל לתאר מהלך פגישות שלימות וכו' כדי להגיע גם לאבחנה יותר מדויקת וגם לדרך טיפול מתאימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום.יש לי פחד נוראי לצאת לעבוד כי מיתוך ניסיון העבר פישלתי ובגדול. בכול מיסגרת של עבודה שניסיתי בעבר עזבתי,ברחתי,נימלטתי,עקב ,שיעמום,תחושת בדידות,עצבות.,והדיכאון לא אחר להגיע. ניסיתי כול מיני מקומות עבודה,וכולם אותה תוצאה-חרדה,ותחושת כלא בדימיוני. אני אמא ל 2 ילדים ועומדים להפסיק לי את ההבטחת הכנסה אני בפניקה כבר מיספר ימים ולחוצה מה ואיך לטפל בבעיה. הודה על העזרה.

הדס שלום מה שאת מתארת הוא מעגל סגור של דיכאון, חרדה וכישלון שמזינים אחד את השני. כדי לקטוע את המעגל שכנראה חוזר על עצמו שנים את צריכה לטפל בעצמך בצורה מסודרת ובמסגרת ארוכת טווח שתלווה אותך לפחות שנה קדימה עד שתרגישי בטוחה בעצמך כולל יציבות בתוך מסגרת. ההישארות במסגרת הטיפול תהיה עבורך האתגר הראשון ואולי בכל זאת היותר קל מזה של מקום העבודה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. כאמור יש לי ילד מתוך 3 בנים,בן 6.5 שמאז ששמע על פרשיית "מייקל גקסון" מפחד ללכת לשרותים או לשתות או כל דבר אחר ללא ליווי של אחד מבני הבית. בנוסף בחודש האחרון הוא אף ישן עם אחיו הגדול באותה המיטה. אני מאוד מרחמת עליו ומנסה להוציא אותו מפחדיו אך ללא הצלחה. מה דעתך?? ומה עליי לעשות? תודה וערב נעים

היי הייתי ממליצה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. לבן שלך פחדים. אולי תנסי לדבר איתו קודם כל, להגיע אליו ולראות למה זה מאיים עליו כל כך.

אתי שלום בהמשך להתכתבות הקודמת ביננו, מאחר והענין נמשך זמן ממושך כדאי לפנות לפסיכולוג ילדים ולטפל בו בצורה מסודרת ויסודית. השארת המצב כפי שהוא עלולה לפגוע בילד ובתפקודו לטווח הארוך ואין כל טעם לחכות שהזמן יעשה את שלו. בברכה ד"ר אורן קפלן

האמת אני בטיפול וזאת שאלה שעלתה בטיפול אבל עדיין לא קיבלתי תשובה עלייה...

שירה שלום לפעמים לוקח זמן גם בתוך טיפול עד שדברים מתבהרים. חשוב שתציגי את השאלות שיש לך בתוך הטיפול עד שתגיעו בסופו של דבר למקום בו הדברים יהיו ברורים יותר מבחינתך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בת 32 נשואה לחבר הראשון שלי...או ליתר דיוק לקשר המשמעותי הראשון. היו עוד כל מיני אבל הוא "הרציני" מגיל 19 אנחנו ביחד הסקס בינינו אף פעם לא היה בסיס חזק לקשר החברות ההבנה..המחויבות הם אלו שהיו ועדיין הצד החזק.. בשנתיים האחרונות אני מרגישה שזה לא מספיק...לא מספיק לי .... חוויתי כל מיני חוויות מחוץ למסגרת הנישואין...סטוצים ורומנים..... ובהתחלה זה כלל לא הפריע להחפך..... עכשיו אני מרגישה שאני לא מסוגלת בכלל לקיים עם בעלי שום קירבה פיזית מליטוף ועד נשיקה.. בעיקר לא להתנשק ממש בא לי לנשוך אותו...... אני לא רואה כרגע גירושים כפתרון..אבל גם לא סובלת את המצב הנוכחי ... האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור לי להוציא את עצמי מהלופ שנוצר?? ממה הוא נוצר?? ולמה זה הוךף ומתעצם....עד לתחושת מחנק שלי

רונית שלום כפי שאת יודעת מין איננו רק משיכה פיזית, רוב העניין נמצא בראש. הבעיה שאת מרגישה בקשר עם בעלך קשורה מן הסתם ליחסים ביניכם וכן להיבטים פסיכולוגיים שהם אישיים שלך. הפתרון למצב הוא לא בעניין הספציפי במין אלא בטיפול ההיקפי במערכת הזוגית, בקשר ובעניינים שבינך לבין עצמך שכנראה לא מקבלים תשובה הולמת. טיפול פסיכולוגי עשוי לעזור לך בשלב ראשון להפריד בין הסימפטום לבין שורש הבעיה. כעת המין מהווה לכאורה את שניהם, אבל בעיני הוא הסימפטום בלבד. אחרי שתעשי "סדר" בדברים אפשר יהיה בוודאי למצוא גם פתרון הן ברמה הזוגית והן במיניות שבתוכה. אדגיש שפתרון יכול להיות גם פרידה, אבל זו צריכה לבוא ממקום של מודעות וידיעה שזה מה שבאמת טוב לך ולא מתוך המחנק והבלבול שאת מרגישה כרגע. אחרי תהליך טיפולי תוכלי לדעת טוב יותר מה את רוצה ומה חסר בקשר או בחיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

את נמצאת עם אדם 13 שנה, את רגילה אליו, מכירה אותו לפני ולפנים, אין ריגושים כמו פעם ואולי אף פעם הריגושים לא היו זיקוקי דינור. מצד שני יש חברות, שיתוף, מחויבות ואולי תחושה שהמוכר ידוע בעוד הלא מוכר פחות ידוע. אז זו בהחלט הדילמה הרגילה והנדושה של המונוגומיה שמצד אחד מרוויחים ממנה ומצד שני מפסידים ממנה. לדעתי, מה שאת מעלה איננה "בעיה" מיוחדת לך אלא סוגיה אוביקטיבית שקשורה לחיים במונוגומיה שיש בה יתרונות וחסרונות. לא נראה שאת שונה מהרבה מאד אנשים שחיים כך. חלק מהם מוצאים פתרונות בסטוצים/רומנים בסתר, חלק אחר מתגרשים, חלק אחר פשוט לא שוכבים אחד עם השני. הליכה לפסיכולוג בבעיה שאת מעלה נראית לי כמו רצון למצוא תרופת פלא. אין תרופות פלא בסוגיה שאת מעלה והפסיכולוגים עצמם ברמה האישית מתמודדים עם אותם בעיות ודילמות בדיוק.

שלום, הנני כבת 38 רווקה ללא ילדים. במסגרת עבודתי יש לי קשרים עם ספקים שמספקים שרותים למשרדנו. באחת השיחות יצא לי להכיר גבר כבן 36 (לדבריו פרוד). השיחות בינינו נמשכו מעבר לשעות העבודה ובתדירות של מספר פעמים ביום. השיחות אפילו גלשו לתחום האישי יותר. לאחר כשבועיים ימים הבחור הודיע לי שהוא חזר לאישתו. השיחות בינינו נמשכו. (עלי לציין שלעולם לא נפגשנו בגלל המרחק הגיאוגרפי בינינו) הרגשתי שקשה לי לותר על השיחות איתו (יכול להיות שזה נובע מאיזו שהיא בדידות שאני מרגישה, עקב פרידה ממגבר שיצאתי איתו מספר שנים) שאלתי היא כזו: לדבריו אני מאוד מאוד מושכת אותו והוא מרגיש התרגשות כל פעם שהוא מדבר איתי ושהוא לא מוכן שננתק את הקשר כי אני מאוד חשובה לו. הוא הבטיח שברגע שהוא יהיה בקרבת מגורי הוא יבוא לפגוש אותי (אנחנו גרים במרחק של 3 שעות נסיעה) האם זה יכול להיות שאדם שלעולם לא פגש אותי ירגיש כך רק משיחות טלפון??? האמת היא שזה נראה לי קצת מוזר ולא מציאותי. האם אני טועה??????? אודה לך על חוות דעתך. פורים שמח מאיה

תרדי מזה חמודה.. הוא נשוי. אם הית נשואה, היית רוצה שמישהי תענה למשפטים האלו שבעלך אומר? היית חושבת עליו דברים לא טובים ויותר עליה.. זוכרת את הביטוי עם הראש בריא למיטה חולה - זה זה. יש עוד מליוני אחרים, ואת בטח רוצה משפחה וילדים- אל תסבכי את עצמך במשהו שאחר כך כאב ראש ולב לצאת ממנו. בהצלחה מותק..

מאיה שלום אם את מרגישה קשר רגשי אליו או רצון בקשר של ממש יש כאן פוטנציאל פגיעה שלא כדאי להתחיל אותו. אם העניין מרגש ומדליק ברמה המקומית ואינך חוששת מהפגיעה שעלולה להתלוות אליו תלכי עם זה עד להיכן שזה יתאים לך. הקשר במקום הנוכחי בו הוא נמצא מתודלק בעיקר מהריגוש של הבלתי מוכר ואיננו מבוסס על היכרות של ממש. לכן כדאי לקחת אותו בערבון מאוד מוגבל לטווח הארוך, במיוחד אם מדובר באדם שנמצא בקשר לא יציב בבית ואת צריכה לחשוב היטב האם את רוצה לקחת חלק בסיבוכים שכרוכים בסוג כזה של קשר. בברכה ד"ר אורן קפלן

את לא ראית אותו והוא לא ראה אותך. במציאות המשיכה בין אנשים מבוססת יותר על מראה עיניים, תנועות גוף והרבה דברים שלא שומעים בשיחות טלפון. באופן הרגיל קודם רואים מישהי ואחר כך מרגישים כלפיה דברים ולא להפך. מצד שני לא מכיר הרבה גברים נשואים שייותרו על פוטנציאל לשכב עם מישהי כאשר הם במרחק של 3 שעות נסיעה מהבית. אז אם את בכל זאת הולכת על זה, לפחות תסתכלי על זה רק כהרפתקאה...

רציתי לשאול לגבי אחי , מעל גיל 40, רווק וגר עם הורי תמיד היה בעיתי , לא הסתדר עם אנשים ולא היו לו חברים , מילדות אני זוכרת שבכל תסכול היה מתפרץ , צועק ורב עם כולם, היות והוא האח הבכור תמיד יחסתי זאת לפינוק יתר שהורי פנקו אותו. לפני כשנה התפתר ביוזמתו מהעבודה , בגלל שלא הסתדר עם העובדים ומאז הוא מסוגר מצמצם את מעגל ההכרויות שלו, וכל הזמן יושב בבית , מתלונן,צועק , מקלל . מידי פעם מקבל מצב רוח טוב , רואה הכל ורוד, וזה הכי מפחיד אותנו כי אחרי זמן מה , יכול להיות מסתם שטות שאמרו לו , מתחיל להתפרץ. כל הזמן נוסע לטיולים לחול למקומות נידחים חוזר ומרגיש יום יומיים בעננים ואחר כך נכנס שוב למרה שחורה שלא יוצא ממנה הורי אנשים מבוגרים וכבר אינם יכולים יותר, אבל מאוד מרחמים עליו, גם אני מאוד מרחמת עליו, רוצה לעזור לו ולא מצליחה , הוא לא מודע לבעיות שלו, חושב שהוא בסדר גמור וכולם לא בסדר יש לצין שמדובר בגבר נאה מאוד חכם משכיל ומלומד שכלפי חוץ לא רואים ולא מרגישים כלום , כאשר מדברים איתו הוא עושה רושם מצוין . לגבי קשרים עם בחורות , היה לו קשר רציני אחד אבל כאשר הבחורה רצתה להנשא לו הוא נבהל המציא עליה כל מיני דברים ואמר שהיא אינה מתאימה לו. הקשר נמשך כשנה. בתור ילד לא הסתדר בבית הספר רוב תלונותיו כיום הם על בית הספר שלו ועל המורים כנראה משהוא נשאר תקוע שם. אין שום סיכוי שהוא ילך לטיפול פסיכולוגי , אני תוהה לפעמים אם מדובר במחלה או בפינוק , עקשנות ואופי גרוע שאלתי היא , האם אוכל לקבל כיוון קטן או קצה חוט שיעזור לי , האם אפשר לפנות לפסיכולוג שיתחזה לחבר או חברה ואז יוכל לטפל בו ? יש כזה דבר אודה לך מאוד אם תקדיש לי תשומת לב ותעזור לי כי המצב ממש קשה הורי קורסים אני נשואה ואם לילדים , כשאני מגיעה לבקר את הורי הוא מטיח בי האשמות , החיים הופכים למאוד מרים, לי נראה שזו בעיה קטנה מאוד שתפחה עם השנים כי בסך הכל למרות שהוא לא חושב כך אני חושבת שהיתה לו ילדות טובה בתודה וסליחה על המכתב הארוך רותי

רותי שלום טיפול פסיכולוגי יכול להיות יעיל רק מתוך מקום של מודעות לבעיה ומוטיבציה. ללא שיתוף פעולה מאחיך אין סיכוי להצלחה. סוג מניפולציה שאת מציעה יכול להיות יעיל רק לטווח הקצר, ברגע שהוא יגלה את התרמית (וזה רק עניין של זמן עד שהוא יגלה) חוסר האמון שלו יגבר ובאמת אין סיכוי שיגיע יותר לטיפול. אני גם לא מכיר אף איש מקצוע שיהיה מוכן לסוג כזה של טיפול עקיף. המצב אכן מצער אבל אני חושש שלא תוכלי לעשות דבר. אם אדם לא רוצה לעזור לעצמו אף אחד לא יכול לעשות זאת במקומו. מה שכן ניתן לעשות הוא לנסות ולשכנע אותו לפנות לעזרה באמצעות אנשים שהוא מכיר ומכבד את דעתם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם, רציתי לדעת איך אני יכול להתגבר על אהבה נכזבת?? הבעיה היא, שהיא ואני לומדים יחד באותם קורסים ואין מצב שאפשר לתפוס מרחק על מנת להרגע. אני כל הזמן חושב עליה, אני מרגיש שהלב שלי מתרסק כל פעם מחדש כשאני רואה אותה. אני מרגיש עצבות מתמשכת ואני פוחד שאכנס בגלל זה לדכאון. המחשבות שלי אליה משבשות לי את שגרת החיים, פוגעות לי בלימודים ואין לי מושג איך להתגבר עליהם.... לא פעם, כמעט פרשתי מהלימודים בגלל זה. אם מישהו יכול לתת לי עצה, אשמח לכל עצה שלכם... אנא עזרו לי

יצחק שלום היה באמת עדיף שלא תיפגש עימה, אבל יש בחיים מצבים מורכבים בהם אין שליטה. תצטרך לקבל את העובדה שזה המצב וללמד את עצמך סוג של ניתוק רגשי בכל פעם שאתה מגיע לשיעורים. הפרישה מהלימודים עלולה בוודאי לפגוע במהלך חייך והיה כדאי למצוא דרך נפשית להתמודד עם המצב. אם אכן הדברים גורמים לכך שאתה חש דיכאון ומחשבות שאינך יכול להפסיק אולי כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי ממוקד בגישה קוגניטיבית או/ו באמצעות היפנוזה כדי להצליח לעבור את הזמן הקרוב בשלום. סביר להניח שהזמן יעשה את שלו לריפוי הפצעים מהאהבה הנכזבת, אך בינתיים תזדקק לקצת חיזוק כדי להתמודד. אגב, ברוב המוסדות יש אפשרות לקבל טיפול פסיכולוגי מסובסד, כדאי לברר אילו אפשרויות יש במקום בו אתה לומד. בברכה ד"ר אורן קפלן

בת שלנו התחילה ללכת בגיל 2 בדיוק כאשר באותו רגע החלה ללכת לדן ילדים ובדיוק באותו זמן הפסיקה ללכת לסיר שקודם עשתה. בתחילת יאונור נולד לה אח. ילדה מתנהגת בעצבנות, מקטיבה בלילה ולפעמים גם ביום אף על פי שכבר הולכת לסיר במשך היום. כמו כן סובלת מעצירויות ללא הסבר. היחלדה מתפרצת בכעס וקשה להשטלת עליה אז. למרות שאין לה בעיות מנטליות והיא קולטת טוב את החומר בגן -מה לעשות במקרה שלנו ואיך להתנהג איתה בתקופות הכעס שלה ועקשנות שברגע שהיא רוצה משהו היא מתחילה לבכות ונכנסת למצב של היסטריה.

מיכאל שלום עבר זמן לא רב מאז נולד האח הקטן. הדברים שקורים לבתך טבעיים וצריך לנהוג בסלחנות וסבלנות. חשוב לתת לה תשומת לב רבה, לקרב אותה לאח, לתת לה להחזיק אותו בהשגחתכם ולהרגיש שהיא קשורה אליו ושהיא האחות הגדולה. הגיל בו היא נמצאת מאופיין באופן טבעי ברצון לעצמאות ותגובות רגשיות חזקות, כך שהולדת האח בוודאי הגבירה משהו שהיה גם כך ברקע. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אז ככה,. יש לי ידידה טובה בת 23 שלא כך כך חיה את החיים שלה.. אלא את אלו של ההורים שלה.. היא לומדת נושא מסויים כי זה מה שההורים שלה רוצים ולא הסכימו לממן לה נושא אחר, וזאת דוגמא אחת מתוך כמה רבות שאני לא יכול לפרט כל כך .. אמרתי לה שתדבר איתם ותגיד להם מה היא רוצה ומה היא מרגישה אבל היא מפחדת לפגוע בהם והיא רואה את זה ככה שהיא צריכה לעשות הכל כדי לרצות אותם ושיהיה להם טוב כי אלה ההורים שלה והם עובדים קשה כדי שלה יהיה את הכסף ללימודים (לדוגמא).. היו כמה מקרים בעבר, כמו בתיכון שלדוגמא אמא שלה לחצה עליה לקחת מורה פרטי במקצוע מסויים והיא טענה שהיא לא צריכה ובסוף נכשלה במבחן - אז מקרים כאלה גרמו לה לחשוב שההורים שלה יודעים מה טוב לה ומה היא צריכה.. היא לא מוכנה לדבר איתם, ואם כן אז היא תמיד בסופו של דבר אומרת שהיא מצטערת שהיא עשתה רעש בנושא ושהם צודקים (ולפעמים יש את הרושם שהיא באמת מאמינה בזה) מה עוד אפשר לומר לה שתבין? ניסיתי הכל,.. ניסיתי להסביר לה שיהיה להורים שלה טוב כשהם יידעו שלבת שלהם טוב, וכשהם יבינו שהם יודעים באמת מה היא רוצה.. אבל זה לא עזר כל כך.. הצעות ?

שלום הקשר עם ההורים הוא בד"כ דבר מורכב וקשה להתערב בו מבחוץ, אולי גם לא כדאי. לפעמים לוקח שנים רבות, גם לאדם שמזמן בגר, עד שאפשר לצאת לדרך עצמאית. לעצמאות יש את המחיר שלה ויתכן שחברתך אינה מוכנה לשלם את המחיר הזה כעת. חשוב שהיא תהיה מודעת למה שקורה לך אך היא לא חייבת לנקוט בצעדים. תוכלי לדבר איתה על הדברים הללו, אך אל תנסי ללחוץ לשינוי שאולי אינה מוכנה לו עדיין. בברכה ד"ר אורן קפלן