פורום פסיכולוגיה קלינית

44680 הודעות
37200 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.
23/05/2004 | 01:19 | מאת: אורית

התחלתי לצאת עם ידיד שלי באופן קצת יותר רציני, אך מה שראיתי נורא הבהיל אותי. תמיד שאנו יוצאים מרכבו הוא נועל עם האזעקה את האוטו, אבל הולך ובודק כל דלת בנפרד האם היא סגורה ובנוסף מביט מהחלון פנימה לראות שהכל נעול וסגור. מה זה? פעם קראתי על OCD והבנתי שזה אחד המאפיינים-האובססיביות, הכפייתיות. אני ממש פוחדת שזה יתאפיין בעוד דברים. אני רוצה לעזור, אך אין סיכוי שירצה ללכת לטיפול פסיכולוגי.

23/05/2004 | 13:18 | מאת: אפי

קודם כל תירגעי. מה שאת מתארת לא נשמע בהכרח כמו OCD, יכול להיות שהוא דאגן במיוחד לגבי האוטו. את יכולה לשאול אותו אם יש לו עוד קטעים כאלו, אבל גם אם כן - אם הוא לא רוצה ללכת לטיפול סימן שזה לא מציק לו, אם זה לא מציק לו או מטריד אותו, אז אין לך מה לדאוג ולא תוכלי לעזור אם הוא לא חושב שהוא בבעיה. נגיד שזה מתבטא בעוד דברים, למה את מפחדת?

23/05/2004 | 13:46 | מאת: אורית

תחילה תודה. יש הרבה אנשים שלא מודעים לבעייתם, אז מה? אין להם בעיה?

24/05/2004 | 01:14 | מאת: HERA

אורית, לא חסרות בעיות בחיים... אין צורך לחפש חדשות מתחת לשטיח :-) אם זה רק האוטו, אז לא נראה לי שמשהו חריג. אני מכירה יותר מאדם אחד ששומר על הרכב שלו בצורה כזו. אחרי הכל, כמות המכוניות שנגנבות בארץ עולה משנה לשנה, אז לא מזיק להיות עירניים, ואפילו לבדוק פעם נוספת. חוץ מזה, שידוע שגברים דואגים למכוניות שלהם יותר מאשר לחברות שלהם :-))) בקיצור - אם חוץ מעניין הרכב הכל בסדר, אז אין לך סיבה לדאוג שהוא כפייתי. הרי כתבת שאת פוחדת שזה "יתאפיין" בעתיד, ז"א שכרגע זה לא מתאפיין בשום דבר אחר. אין טעם להציע לו טיפול פסיכולוגי בגלל העניין הזה, ההצעה שלך עלולה להיתפס כמוזרה יותר מאשר ההתנהגות שלו בעניין.

24/05/2004 | 11:46 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אורית שלום שמירה על שלום המכונית אינה מצביע בהכרח על OCD, אולי הוא רגיש למכונית וחושש לגביה. יש שאלה מהו הגבול הסביר בין מחשבה שמטרידה סתם בגדר הסביר ומה הופך למחשבה טורדנית שהולכת לכיוון OCD. פעמים רבות המצב הוא בתחום האפור והשאלה העיקרית איננה האם יש מחשבות או התנהגויות שכאלה אלא באיזו תדירות זה קורה והאם זה פוגע במשהו באיכות החיים. אם מדובר רק במכונית ואת מרגישה איתו נוח אני מציע להסיר את העניין מסדר היום. נטייה אובססיבית קומפולסיבית היא תופעה די נפוצה באוכלוסיה וברמות נמוכות שלה איננה בהכרח מפריע לחיי השגרה. אם את רוצה שוחחי איתו באופן גלוי, אמרי ששמת לב להתנהגותו לגבי המכונית ותשאלי אם גנבו לו את המכונית פעם או משהו דומה. אולי תקבלי תשובה שתניח את דעתך, או לפחות תתן לך קצה חוט האם הכיוון שחשבת עליו אכן נכון. גם אז, אין מקום לפחד, זו לא תופעה כל כך חמורה שאי אפשר להתמודד איתה, אבל מכאן צריך כבר להבין את הדברים באופן אישי עבורו וכמובן עבורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

23/05/2004 | 01:05 | מאת: שיר

אובחנתי כסובלת מחרדת בחינות, שאלתי היא מה עדיף טיפול אינדבידואלי או פרטני?

24/05/2004 | 11:47 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שיר שלום שתי האפשרויות שציינת זהות. אני מתאר לעצמי ששאלת האם עדיף אישי או קבוצתי. בעיקרון אפשר להיעזר בשתי צורות הטיפול הללו ולכל אחת יתרונות וחסרונות משלה. אני מציע לשאול ישירות את מי שהציע לך את האפשרויות מה הוא ממליץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

24/05/2004 | 11:48 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אוסיף רק שבמפגש הקבוצתי היתרון שאת שומעת אחרים ויכולה להיעזר בנסיונם ולראות שמה שקורה לך קורה גם לאחרים. במפגש האישי אפשר להתמקד יותר ישירות בך ובבעיה שלך אבל אין את האינטראקציה הקבוצתית. בברכה ד"ר אורן קפלן

23/05/2004 | 00:25 | מאת: נגה

מישהו מוכן לומר לי לאיפה פורום פסיכאטריה של ד"ר הידש נעלם?

23/05/2004 | 00:31 | מאת: אור

מוזר לחלוטין. הוא נעלם.

23/05/2004 | 10:19 | מאת: אפי

לא נעלם. פשוט לא מפויע בעמוד השער. הקישו דר' הידש בחיפוש באתר וזה יפתח את הפורום. בי

23/05/2004 | 00:07 | מאת: זיו

שלום, אני בן 30 סובל מבעיית שלפוחית ביישנית (לפחות ככה נאמר לי מהאורולוג) הדבר מתבטא שאני לא יכול להטיל שתן בסביבה שאני לא מרגיש נוח בה,לפעמים זה במקומות ציבוריים ,לפעמים זה אצל חברים,ולפעמים אפילו בבית שיש אורחים לפעמים כשאני צריך דחוף מאד בד"כ אין לי בעיות,אבל יש גם מקרים שהשתן יוצא בצורת טיפטוף ובצורת זרימה לא סדירה ,לפעמים גם בגלל התסכול שהשתן לא יוצא אני מנסה בלחץ וזה יוצא חלקית אם תחושה של צורך כמו כן כיום אני מובטל ובזמן האחרון אני צריך ללכת להתיל שתן כל שעתיים בערך יכול להיות שזה כתוצאה מלחץ נפשי או סיבה נפשית כלשהי ? (כמות השתן יחסית קטנה כל פעם וקצרה) עשיתי בדיקות אורולוגיות ,אולטראסאונד ואירודנמית הבדיקת אולטראסאונד הראתה שארית שתן וזה היה לפני שנה וחצי ,ולפני חצי שנה עשיתי את הבדיקה האירודנמית והכל היה תקין חוץ מבדיקת הflow שלא יכולתי לבצע בגלל השלפוחית הביישנית בכל אופן רציתי לדעת כיצד אני יכול להתגבר על הבעיה של האי יכולת להשתין במקומות לא נוחים ?(נאמר לי פעם שזה כתוצאה מקונפליקטים פנימיים) אשמח אם תוכל להפנות אותי לספרות מתאימה או לאתר או כל עצה טובה ,כרגע אין לי כסף להתחיל טיפול ריפואי אצל פסיכולוג בכבוד רב, זיו

23/05/2004 | 00:58 | מאת: אור

שלום זיו, אינני יודעת אם אוכל לסייע, אך היה לי חבר שגם היו לו בעיות כאלה, לא ניסיתי להתערב יותר מידי,למרות שבאמת רציתי לעזור, כי נראה לי שהוא די סבל מכך. אך נראה לי שזה די הציק לו שהתערבתי בכך.פעם הצעתי לו ללכת לאורולוג כשהיתה לו בעיה כלשהי. והוא הלך. נתנו לו כדורים. היה קשה לו גם להטיל שתן מייד אלא לאחר זמן מסוים. כדאי לך לפנות לרופא המשפחה ולהסביר לו את כל הבדיקות שעשית ומה הוא מציע כעת. בטוח יש פיתרון לכך. אולי יש קשר לבעיות נפשיות. אני מניחה שכל מיני מצבים נפשיים בחיים משפיעים על הגוף שלנו, וצדק מי שאמר: "גוף בריא בנפש בריאה" וגם ההיפך הוא הנכון.ו"אין חכם כבעל ניסיון".... אני מניחה שאם עברת כל מיני ארועים וציינת שאתה מובטל, או שיש לך לחץ נפשי כלשהו מארועים שחווית כפרידה, מצוקה נפשית כלשהי, זה רק "יתרום" לבעיה. חוץ מהבעיות הנפשיות אם אתה שותה הרבה בעיקר תה/קפה גם זה מגביר שתן. מעצמי אני יודעת כאשר אני בלחץ, השתן מוגבר יותר ותכוף. אני בד"כ גם מתעוררת באמצע הלילה, אמנם פעם אחת, בשל כך, אבל נראה לי שזה עוד בגדר הסביר. הבנתי שאין לך אפשרות לטיפול פסיכולוגי, וזה אכן יקר......אך אולי טכניקות רגיעה ודיבור עצמי יוכלו לסייע לך. אתה חייב להסביר לעצמך כי אין לך ממה להתרגש שיש לידך אורחים/חברים וכד', לנשום עמוק, להירגע......יהיה טוב. האם זה משהו של הזמן האחרון? או האם זה משהו שכבר יש לך זמן רב ולאו דווקא צץ בזמנים בהם אתה בלחץ נפשי? ההתאפקות לא טובה כי זה עלול לגרום לדלקות שתן (אשר האיפיונים הם טפטוף שתן, כאבים בבטן תחתונה ואף תחושה של "שורף"), אך אני מניחה שזאת לא בעייתך. תשאל תחילה את רופא המשפחה.... רק בריאות!

23/05/2004 | 03:08 | מאת: זיו

אור את אכן אור (יש לנו שמות עם משמעות דומה גם אם הם בדויים :)) ותודה רבה לך בכל אופן כל הנאמר ידוע לי ,ניסיתי לדבר עם הרופא משפחה ואין לא עצה ,ניסיתי ללכת גם לנורולג שאולי זה משהו עצבי במערכת העצבים,הרחקתי לכת לטיפולים אלטרנטיבים כגון דיקור שלא שינה לי הרבה את המצב אני מניח שחלק מהבעיה שלי זה מאין פחד (שאני לא מבין אותו וממה אני מפחד) זה כאילו אני בא לשירותים וכמו שאדם מתאפק ולא יוצא לו שתן שהוא לובש מכנסיים ככה אני במצב שאני בשירותים , ושאני רגוע ושלב יש זרימה טובה והכל טוב (עדיין יש את התקיפות בשתן) תמיד היה לי בעיה להשתין ליד זרים אבל איכשהו התגברתי על זה בתקופת הצבא ובטיולים,אבל היום זה כאילו חזר ובעוצמה מאד חזקה

24/05/2004 | 21:05 | מאת: ד"ר אורן קפלן

זיו שלום אחת השיטות היעילות בנושא היא טיפול בהיפנוזה. נסה לברר בקופת החולים שלך אם יש אצלם פסיכולוגים או רופאים המטפלים בהיפנוזה כך שהעלות הכספית לא חייבת להיות שיקול בעניין. הטיפול הוא קצר יחסית ועשוי להיות יעיל מאוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

24/05/2004 | 22:13 | מאת: אור

דרך קופ"ח יש רפואה משלימה והם עושים היפנוזה , כמובן, לאחר אבחון, שאתה חייב לעבור.

22/05/2004 | 18:44 | מאת: רונה

כל סוף השבוע הזה אני מתבשלת בתוך עצמי, מתוחה ועצבנית והחלטתי לנסות ולכתוב כאן ואולי לשאוב עידוד או תובנות שאני לא מגיעה אליהן בעצמי. אני עובדת במקום בו עובדות יחד איתי עוד 4 בנות + בוסית (אין גברים במשרד). התחום בו אני עוסקת שונה מהתחום בו עוסקות שאר הבנות. בהתחלה הסתדרתי טוב עם הבנות אבל בגלל הביישנות שלי והקשיים שיש לי להיכנס לתוך קבוצה, קצת הבדלתי את עצמי וזה הלך והחמיר. עם הזמן יצרתי קשר חברי מאד טוב עם הבוסית וזה יצר חוצץ עוד גדול יותר ביני לבין שאר הבנות. בשבוע שעבר היה אירוע משרדי של כל הסניפים ורק אני והבוסית החלטנו ללכת (לכולם היתה אפשרות להצטרף, הן לא רצו). למחרת הייתי צריכה להיות באחד הסניפים כדי ללמוד משהו שקשור לעבודה שלי. משום מה שני הדברים האלה יצרו המון גלים במשרד. הבוסית סיפרה לי שהן ניגשו אליה ושאלו אותה למה הייתי צריכה ללכת לשם, מה היה לי לחפש שם ולמה היא לקחה רק אותי לאירוע. אחת הבנות אף אמרה לה שאני שונה מהן ולכן הן לא מסתדרות איתי. עד עכשיו המילה הזו כואבת לי. למחרת כשהגעתי למשרד כמעט אף אחד לא דיבר איתי. אני מרגישה המון עוינות במשרד מצד כל הבנות. אני לא חלק משום דבר שהן עושות ביחד. אני תמיד לבד וזו הרגשה איומה. לא קוראים לי לשיחות בנות, לא לארוחות צהריים, לא מתקשרים אלי כשאני חולה וכד'. בחודשים הראשונים שלי שם עוד ניסיתי להתחבר אליהן (למשל הזמנתי אותן אלי הביתה לארוחה) אבל עם הזמן היתה התנתקות גדולה מאד. פעם אחת עשיתי להן שיחה וניסיתי להבין מה קורה פה. הן אמרו שהן מרגישות שאני מרכלת עם הבוסית עליהן ומלשינה עליהן ושמוזר להן שיש כזה קשר ביננו. בנוסף הן הרגישו שמהיום שהגעתי למשרד לא ממש התעניינתי בהן אלא רק סיפרתי על עצמי וזה חרה להן. הבטחתי לשים לב, לחשוב ולשנות ואכן כך עשיתי. אני יודעת שלא שאלתי הרבה עליהן כי חששתי. אני תמיד חוששת לשאול שאלות כשאני מכירה אנשים חדשים כדי לא לפגוע בנקודות רגישות, כדי לא לקבל דחיה, כדי לא לומר שטות. אני פונה למה שבטוח -לספר על דברים שאני לא יכולה לטעות בהם, על עצמי. חשבתי גם וראיתי שהן צדקו בכך שהיו דברים שסיפרתי לבוסית בהסח דעת ומאז תיקנתי את דרכיי ואני שמה לב למה שאני אומרת לה. יש ביננו קשר חברי חם ואנחנו משתדלות לא לדבר על הבנות במשרד. אני אפילו לא מספרת לה כמה רע לי שם. בקיצור, אני לא יודעת מה לעשות. אני מלאת כעס על היחס כלפי ועל כך שהן כל כך כעסו שהייתי באירוע של החברה ובסניף השני למרות שזו זכותי להיות באירוע כזה וגם הן יכלו לבוא ולמרות שההליכה לסניף השני היתה כדי ללמוד משהו שקשור בעבודה אבל אני לא יכולה להתעמת איתן על כך כי אני לא אמורה לדעת שהן פנו לבוסית והתמרמרו על כך. חשוב לציין גם שבמסגרת העבודה שלי אני צריכה לצאת הרבה לפגישות וגם זה מעורר המון הדים. אני תמיד מקבלת את ההרגשה שאני מרמה אותן וצריכה להתנצל על היציאות האלה למרות שהן קשורות אך ורק לעבודה ומעולם לא ניצלתי את היציאות שלי למטרות אישיות. אני יודעת בדיוק איפה טעיתי ולא מצליחה להפסיק לאכול את עצמי. אני יודעת ששיניתי את מה שהפריע להן ולקחתי לתשומת ליבי אבל לא נראה שזה עזר. הפכתי לשעיר לעזאזל של המשרד ואני מרגישה כל כך לבד. אין לי אומץ לשוחח איתן שוב, במיוחד משום שרמת העוינות עלתה כלפי ואני מרגישה אחת מול רבים. כל כך קשה לי ורק המחשבה על לבוא מחר למשרד ולהיות שוב לבד, מלאה כעס ועלבון, מעוררת בי חלחלה. אנא עזרו לי

22/05/2004 | 20:08 | מאת: לילה

לרב אני בחורה שקל מאד לקשור איתה קשר, ויש לי הרבה חברים. אבל היתה סיטואציה אחת בחיים שהיתה קשה מאד ולא מובנת לי. זה היה כשהייתי בצבא, והייתי במשרד עם עוד בנות. ונוצרה שם אווירה, כמו שתארת, שפשוט היה לי קשה לבוא בבוקר. די דומה למה שאת מתארת - עוינות, ריחוק, זלזול, רכילות... בהתחלה זה נראה לא נורא, סתם יום או שעה, בהמשך זה התדרדר לרמה שממש ממש סבלתי. בסוף עברתי משם. בנות יכולות לפעמים להיות נורא קשות. נורא. נורא. אני די שונאת בנות :) וגם אוהבת. אני לא יודעת מה הייתי מייעצת לי עצמי אז לעשות, משום שעד היום אין לי ממש תובנה ללמה דברים קרו ככה שם, ובמקרים אחרים אחרת. במקרה שלך כיום, אני חושבת ששיחה עם אחת מהן, אחת שאת הכי פחות מרגישה רע איתה, ושאת יכולה לשתף אותה במצוקה שלך יכולה להביא לשינוי. בסופו של דבר, החבורה לא מודעת לרב לעוצמת הרגשות שיש למי שהופך להיות האאוטסיידר לה. החבורה מגדירה את עצמה דרך האאוטסיידריות, אבל דברים כאלה יכולים גם להשתנות. האם יש מישהי שם, אחת, שנראה לך שהיית יכולה לדבר איתה? בסופו של דבר, אם זה לא ישתנה, הייתי מחפשת מקום עבודה אחר. אין טעם לסבול כל כך עמוק בחיים. השאלה היא האם זוהי סיוטאציה מוכרת לך? אם כן, אז אין ברירה אלא להתמודד. אם אלא בעיקר נסיבות, אפשר לפעמים להגיד - "זה לא אני, זה הם, והנסיבות, וגורם מיסתורי של כימיה שלא תמיד מובן" וללכת.

22/05/2004 | 20:27 | מאת: דוריאן

שלום לך, היו שאמרו שבנות יחד בלבד זה "קן צרעות".....וכנראה לא טעו. אין לי מושג למה בנות צריכות להיות מכשפות אחת לשנייה, כ"כ צרות עין. גם אצלי במשרד זה כך. אומנם יש גברים, אך הבנות זה משהו בלתי נסבל. מרכלות, מגעילות ובייחוד שכרגע הבוס עזב ומישהי החליטה שהיא כרגע ה"בוסית". יש אופי "חרא" לחלק מהנשים שהן בתפקיד ניהולי להיות מכשפות ורעות בדרגה שלא תאומן. איך צריך להתנהג איתה? עד עתה לא היו חילוקי דעות עימה, אך מהרגע שמינתה עצמה כבר החלה לריב עימי. הסתבר שלא רק בעבודה זו היתה "מכשפה" אלא גם בעבודות קודמות וגם השכנים שלה חושבים כך..... יש אף גברים בעבודה שטענו שהיא "הציעה" להם לשכב עימה (היא נשואה) ואף הציעה לחלק משרות נכבדות במקום. ????

22/05/2004 | 23:11 | מאת: ד"ר אורן קפלן

רונה שלום לסיפור שלך יש שני היבטים. האחד הוא הקשר השלילי שנוצר עם עמיתותיך לעבודה, אבל השני שלא מודגש מספיק הוא הקשר הטוב שנוצר עם הבוסית שלך, ולא הייתי מפחית מחשיבותו. אינני יודע להסביר מה קרה אצלך במשרד, אני מתאר לעצמי שזה סיפור מורכב ויש לו ללא ספק כמה מקורות. יש כאן את האישיות הפרטית של עמיתותיך ושלך, את הקנאה שמתעוררת מצידן והחשדנות שמלווה לה, ועוד. לא קל להיות במקום בו עוינים אותך והשאלה האם הקשר הטוב עם הבוסית מכפר בכל זאת על כל זה, האם את יכולה לשתף אותה ואולי לנסות להיעזר בה כדי לשנות את הדברים. בחלק מהארגונים יש יועצים שיכולים לבוא כאנשים אובייקטיבים מבחוץ ולטפל בבעיות מסוג זה, במידה ויש אצלכם יועץ ארגוני נגיש היה כדאי לשוחח איתו ולברר אם יוכל לעשות משהו. לפי מה שאת מתארת קשה כעת לשפר את היחסים באופן ישיר עם הבנות, יש משהו שלא מאפשר את זה. יכול להיות שכדאי לנסות להוריד פרופיל, לעשות את עבודתך כראוי ולא להתאמץ ליצור עימן קשר, כמו גם לא להתעמת איתן. במידה והן לא מיקשה אחת, ויש אפשרות לשוחח עם אחת מהן שבכל זאת יותר ידידותית מהשאר, שווה לנסות. בכל מקרה, חשוב שתנסי לחשוב איך את מגבשת תמיכה חברתית מחוץ למקום העבודה מה שאולי יפחית את עוצמת הכאב ממה שקורה לך בתוך שעות העבודה. לבסוף, שווה לחשוב האם כל זה הוא פשוט מצב ביש של חוסר מזל או שיש כאן משהו שקשור גם להתנהלות שלך בחברת אנשים. במידה ואת מרגישה שיש לך חלק בכל העניין וזה מטריד אותך שווה לפנות בהזדמנות לייעוץ בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

22/05/2004 | 23:31 | מאת: רונה

תודה לכולם על התשובות. רציתי להוסיף שדיברתי עם אחת מהן שהרגשתי שהיא הכי פחות עוינת והשיחה עזרה קצת בהיבט שהיום היא משתדלת להיות יותר נחמדה אלי אם כי משום מה שהן כולם ביחד יש פשוט עוינות והתעלמות כואבת. כבר כמה חודשים שאני פשוט עושה את העבודה ומתעלמת מהקשרים החברתיים במשרד וזה עבד די בסדר עד אותה תקרית לפני כמה ימים. הקשר שלי עם הבוסית הוא קשר חם וטוב, אני מרגישה נוח איתה אבל אנחנו לא עוברות את הגבולות (כמו למשל להיפגש מעבר לשעות העבודה, לקבל טובות הנאה וכד'). מבחינת העבודה אני לא מקבלת ולא מבקשת ולו פסיק קטן יותר ממה שאחרות מקבלות. מעולם לא ביקשתי ולא קיבלתי התייחסות יתר. לכן גם אני לא מבינה על מה הקנאה והכעס הגדולים. אני פשוט אובדת עצות וקשה לי מאד. חבל לי לוותר על העבודה כי התנאים טובים, השעות נוחות, המשכורת טובה, העבודה מעניינת, אני מסתדרת מצוין עם הבוסית. חבל לי לאבד את כל זה בגללן אבל השאלה היא מה עושים? אני כבר מוצאת את עצמי ממש במתחים בגלל זה. היום כל היום בכיתי. רע לי נורא להיות האאוטסיידריות וקשה לי מאד שאני יודעת שגם אני הובלתי לזה בהתנהגויות מסוימות. אני אוכלת את עצמי וקשה לי להירגע מזה.

22/05/2004 | 17:30 | מאת: הדס

שלום ברצוני לשאול לאיזה סוג של אישיות או סוג של תופעה נפשית מתאימה תגובה של אדם שכאשר הוא חש שחושדים בו במשהו (למשל רומזים לו שהוא נראה להם הומו) אז הוא מתחיל להאמין שהוא באמת כזה על אף שהוא לא כזה ועל אף העובדה שזה לא יגרום לו לעשות דברים כאלה אלא פשוט יאמין שהוא כזה ויאמין בדברים שמספרים לו על עברו כאילו מה הוא עשה. למשל אם אומרים לו "תשמע אדוני אתה במשך ארבע שנים בגדת באשתך" אז בהתחלה הוא מתנגד אבל אחר כך הוא מתחיל להאמין בה שאומרים לו ומתחיל לפתח רגשי אשמה ומתחיל להודות שבאמת הוא בגד באשתו (למרות שזה לא נכון). איזה תופעה נפשית או סוג אישיות, מתאימה לתגובה כזו ?

22/05/2004 | 23:15 | מאת: ד"ר אורן קפלן

הדס שלום מדובר בתופעה של שכנוע עצמי שקוראת לא פעם. מחקרים בארה"ב (למשל של אליזבט לופטוס) חשפו מקרים בהם אנשים הודו בכל מיני דברים שלא עשו באמת, כולל פשעים שונים, רק בגלל שבתוך מצבי לחץ האשימו אותם בכך. אין ספק שיש לעניין גם היבט אישיותי אבל אין לכך הגדרה חד משמעית. אני חושב שההגדרה עצמה לא באמת משנה אלא העובדה שהדבר קורה ושצריך לפתח אליו מודעות. זה עשוי לאפיין יותר אנשים שיש להם מחשבות טורדניות מאחר ומחשבות שחוזרות ונשנות עשויות בנקודה מסויימת להטעות ולעוות את המציאות. יש ללא ספק עוד אפשרויות רבות ולכן הייתי מנסה להתמקד בפיתוח מודעות לבעיה ולא בהכרח בהגדרה מדוייקת שלה מבחינה מקצועית. בברכה ד"ר אורן קפלן

22/05/2004 | 01:29 | מאת: אור

האם מהתקפי חרדה יכולים להיות דקירות בלב, מעין מכת חשמל קטנה אשר מעבירה זרם בגוף גם שאין התקף?

22/05/2004 | 23:20 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אור שלום התופעה שאת מתארת אפשרית בהקשר לחרדה. עם זאת, כדאי בכל מקרה לפנות לייעוץ לרופא המשפחה. בברכה ד"ר אורן קפלן

22/05/2004 | 01:27 | מאת: אוריאנה

לפני כחודש חזרו לי התקפי חרדה אשר טופלו בעבר בביו פידבק. כעת פניתי לפסיכולוגית לצורך פסיכותרפיה אשר המליצה לי לשלב תרופות, אך סרבתי. בינתיים, חזרו אלי מהמוסד להשכלה גבוהה בו אני לומדת אשר פניתי אליהם לצורך קבלת שירות פסיכולוגי. כעת אני בדילמה: מצד אחד אני די מרוצה מהפסיכולוגית, אך היא יקרה ומצד שני יש לי את השירות במוסד אשר זול הרבה יותר. האם כדאי לי בתחילה להמשיך עם שניהם ואח"כ אחליט? אשמח להצעה.

22/05/2004 | 10:08 | מאת: מטופל ותיק

אכן דילמה. אבל: 1. אם המטפלת הנוכחית עוזרת וטובה - חבל לעזוב (לא קל למצוא מטפל מתאים) 2. נראה לי שאת יכולה להגיע לפגישה אחת (מקסימום שתיים) עם המטפלת מהתחנה באוני' ולהתרשם ממנה - זה לא 'בגידה'. 3. אם הקושי הוא כלכלי, את יכולה לבקש מהמטפלת שלך הנחה - זה מקובל ולגיטימי. לא יודע אם עזרתי, בכל מקרה, שיהיה בהצלחה.

22/05/2004 | 14:34 | מאת: משיב

תלוי כמה זמן את עם הפסיכולוגית הפרטית. לא כתבת כמה פגישות היו כבר. ככל שיהיו יותר פגישות בהתאמה גם פחות כדאי לעזוב את הטיפול כי לא עוזבים משהו שמאד עוזר. אם את חושבת לעבור תבדקי קודם מי נותן את הטיפול באוניברסיטה (סטודנט, מתמחה או פסיכולוג קליני מומחה) וכמה פגישות ניתן לקבל. כדאי שתפני גם לרופא פסיכיאטר בקופ"ח כי לחרדה יש טיפול תרופתי יעיל וחבל סתם לסבול.

22/05/2004 | 20:16 | מאת: אוראינה

תודה על פנייתך, לשאלתך: הייתי אצל הפסיכולוגית 3 פעמים.

22/05/2004 | 23:25 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אוריאנה שלום אני חושב שהרעיונות שהוצעו כאן מתאימים. את יכולה לומר בצורה ישירה גם למטפלת שלך וגם למטפל החדש שיש לך בעיה כלכלית ולכן את נאלצת להחליף טיפול שבסך הכל נראה לך מתאים, למעט ההיבט הכספי. נסי פגישה או שתיים כדי להתרשם ואז תחליטי מה לעשות. הרעיון לשאול את המטפלת הנוכחית לגבי הנחה נראה לי לגיטימי גם כן. יש כאן שאלה מאוד מעשית, האם את מסוגלת לשלם את הטיפול הפרטי במידה והטיפול במסגרת הציבורית לא מתאים לך. במידה והתשובה חיובית שווה לשקול את העניין בלי קשר לאפשרות הזולה יותר, ואם זה בלתי אפשרי ההתלבטות נגמרת בכל מקרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

21/05/2004 | 22:20 | מאת: קרן

שלום רב אני נמצאת בטיפול מסיכולוגי שלושה חודשים. טיפול מאוד אינטנסיבי וטוב. לפעמים יש לי נפילות במצב הרוח, עד כדי תחושה עמוקה של דיכאון ועצב. בפעם האחרונה השתוקקתי מאוד לחיבוק מצד הפסיכולוג שלי. לא משהו ארוך או ארוטי חלילה, אלא חיבוק פשוט וחם לשתי שניות. הרגשתי שזה יעשה לי המון, אבל התביישתי לבקש. יש מקום לבקשה כזו? אני יודעת שבעיקרון מגע בין מטופלת למטפל אסור, אבל חיבוק עדין זה לא נראה לי משהו היסטרי. תודה על תשובה.

21/05/2004 | 23:18 | מאת: לילה

את יכולה לספר על הרצון לבקש? הרצון שלך בפני עצמו מספר הרבה, ואת יכולה, אולי, בזכות זה שתדברי על כך לזכות בתחושה שאת אכן מחובקת - גם בלי באמת להתחבק. למיטב ידיעתי מגע בין מטפל למטופלת הוא נושא רגיש מאד, ויש הרבה סיבות לא להכנס אליו כלל. לעומת זאת, את התחושה של החום אפשר לקבל גם בדרך אחרת. בטיפול יש מצד אחד נתינה, קירבה, אהבה, ומן הצד השני - כל כך הרבה חוסר. איכשהו צריך להסתדר עם זה. החוזק של הטיפול הוא גם החולשה שלו. שהאפשרות לחוש בטחון מגיעה יחד עם חוסר הבטחון... הקירבה הגדולה מגיעה עם התחושה של הרצון לעוד ומודעות לחוסר הגדול שיכול להיות מוכל בתוך אדם.

22/05/2004 | 00:06 | מאת: ד"ר אורן קפלן

קרן שלום הרצון במגע פיזי מובן במיוחד במצבים קשים, אבל בתוך הקשר הטיפולי זה יכול לסבך את הדברים. החיבוק הנפשי והרגשי שיכול לקרות במפגש הטיפולי עדיף ויכול להעניק לך את אותו הצורך שעלה בתוכך. את בהחלט יכולה לספר על מה שקרה ולקבל התייחסות לכך בטיפול. הפגת תחושת הדיכאון והעצב יכולה לקבל בטיפול פסיכולוגי מענה ברמות שונות והמגע הפיזי לא בהכרח נחוץ לשם כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

22/05/2004 | 01:34 | מאת: מגי

לד"ר גידי שלום, זו רק טזה ולא המציאות. אם אדם במצב קשה זקוק לחיבוק אז למה לא לתת לאנשים לחבק אותו? כולל המטפל, וגם למטפל יש רגשות, ולמה המטפל צריך לחסום את עצמו מבחינה ריגשית? אם מדובר בחיבוק למטרת תמיכיה נטו? אשמח לשמוע את דעתך שבת שלום מגי

היי אני מטופלת כבר 8 חודשים אצל פסיכולוג מקסים. אנחנו מתקשרים מצויין, אני פתוחה איתו, ומרגישה שאנחנו באותו "הראש". אבל יש מספר בעיות. ראשית, בעבר התחלתי טיפול אצל פסיכולוג אחר, כששהיתי בחו"ל. הפסקתי את הטיפול בחו"ל כי מצבי גם היה טוב ביותר וגם ובעיקר כי הרגשתי שהפסיכולוג לא כנה איתי לגמרי. הרגשתי שלא כל מה שהוא אומר אכן אמיתי, ויש דברים שהוא אמר רק כדי לרצות אותי- דבר שלא אהבתי כלל. אבל מבחינת כימיה עם הפסיכולוג בחו"ל היתה כימיה מעולה. הרגשתי שהוא כל עולמי והתייחסתי לכל מילה שלו בכובד ראש. עם הפסיכולוג הנוכחי, לעומת זאת, אני בטוחה בו, בכנות שלו, הוא לא יודע להסתיר, וזה חשוב לי -לטוב ולרע. אבל כמו שאמרתי יש בעיות. ראשית הגעתי אליו כשאני לגמרי ממוטטת. החיים שלי עמוק עמוק בבוץ. כבר חצי שנה אני מטופלת עימו, וחוץ משיחות נעימות שיש בינינו ותחושה טובה שיש לי בפגישות - מחוצה להם החיים כסדרם. כלום לא השתנה, להיפך. לעיתים בגלל שהוא קיים בחיי אני הופכת לתלותית בו, דבר שגם מחריף את התחושות שלי כלפי עצמי. שנית, למרות השיחות הנעימות שלנו, הוא מביט המון בשעון, מתחיל את הפגישות לעיתים, לא נדירות, באיחור, ובכלל נראה לי שאני מנסה למצוא בו דמות משמעותית בחיי (כמו הורה אולי?) והוא מעבר לכך שהוא המטפל שלי לא מוצא בי כלום. בנוסף יש לו משפחה גדולה עם ילדים קטנים, דבר שגורם לו אחת למס' שבועות לבטל פגישה בפתאומיות - דבר ששוב מבהיר לי כמה הוא חשוב לי ולמרות שהוא נחמד והכל - אני לא חשובה לו מאוד, לא מרכזית בחייו. ברור לי שבגלל שהוא הפסיכולוג שלי- הוא אמור להיות משמעותי לי יותר, ובכל זאת, התחושה הזו שרק בפגישה הטיפולית - אני מרגישה שהוא "שלי" ומחוצה לה- לא. הורסת אותי. אני לא מצליחה להפוך אותו לבאמת משמעותי בעיניי בלי לחשוב על המשפחה שלו ועל כך שאני פסיק קטן בחייו. והבעיה האחרונה והכי חשובה מבחינתי. נדמה לי שסגנון הטיפול שלו לא ממש בשבילי. הפסיכולוג הקודם שלי דחף אותי והלהיב אותי ונזף בי וכו' וכו' ואילו הוא יותר רגוע. אני חושבת שזו אדישות בזמן שהוא אומר שהוא לא חושב שהוא צריך לנזוף, שזה לא תפקידו. אני צריכה משמעת והוא בשלו. עדין כזה. האבחנות שלו לפעמים קולעות, ובפעמים רבות משמ לא. קשה לי לעשות השוואה בינו לבין הקודם, כי עם הקודם הייתי בטיפול ממש קצר בזמן שעם הנוכחי כבר עברתי תקופה ארוכה. יש לי בעיה לקום ולעזוב, כי אולי האשם הוא בי, שאני מחפשת מטפל מושלם, אבל אולי בכל זאת התחושה שלי, שגם אם הוא לא באמת אדיש וסביר להניח שהוא לא. אבל עדיין משהו בסנון שלו לא מתאים לי, למרות שכל השאר כן. אשמח מאוד מאוד על תשובה. וברור לי שההחלטה צריכה להיות שלי, אז אין צורך להדגיש זאת. אבל אודה על תשובה שבה תאמר לי האם זה טבעי התחושות האלה? האם אני צריכה להקשיב לתחושות שלי, או שזה שהשיחות נעימות זה מספיק? והאם העובדה שאני כל פעם שאני הופכת אותו למשמעותי בעיניי - אני ישר מדכאת את זה ומזכירה לעצמי שאני פסיק קטן בחייו- האם זה משהו שעם פסיכולוג אחר שיודע יותר להיות עקבי בפגישות ולתת תשומת לב זה לא יקרה? תודה נטע

21/05/2004 | 22:24 | מאת: נטע

שכחתי לציין, שאני רואה שהרבה פסיכולוגים מחדדים את הבעייתיותש ל המטופלץ למשל מסבירים לו שאם הוא עושה כך וכך זה אולי בגלל פחד מקשר וכתוצאה מכך כך וכך. הוא לא עושה את זה. אנחנו פשוט מדברים ומדברים ומדברים. ונבנה בינינו קשר טוב וזהו. בטח יש לזה מטרה -אבל מהי? והאם זו מטרת הטיפול לבנות קשר טוב וזהו? כשאני מבקשת שיהיה ברור הוא אומר שאין לו אבחנות ספציפיות, ושאני כמו כל אדם לא יכולה להיכנס למסגרת של אבחנה כזו או אחרת... בקיצור מה עושים?!

21/05/2004 | 23:26 | מאת: לילה

אבל נושא אחד מרכזי חוזר בו - והוא התלות שלך בו, והיותו משמעותי עבורך, מול האימה והתחושה הקשה שנובעת מההכרה שאת "רק מטופלת", ושמחוץ לטיפול ולפגישות יש לו משפחה, ועיסוקים אחרים. בגלל שאת מדגישה את הנושא הזה, אני חושבת שיתכן והרצון שלך לעזוב ולחפש "זוגיות" מוצלחת יותר יכול לנבוע מכך. אני חוששת שאולי יש מטפלים שיתאימו לך יותר, אבל אני חושבת שזה כמעט בלתי אפשרי למצוא את המושלם. לעומת זאת, מצאת מישהו הגון, נחמד בעיניך, שאת יכולה לשוחח איתו על הרבה דברים. נראה לי שיש לך ציפיות מוגדרות למדי ממה את רוצה לקבל מהמטפל, ולכן, דוקא מסיבה זאת, אני חושבת שאולי זה טוב שהוא לא "בשטאנץ" שאת מדמיינת או מחפשת. הרבה פעמים נדמה לי שאנשים - ואני ביניהם - מחפשים "ישועה" דרך הטיפול. מחפשים משהו מאד אידאלי, מושלם, בלי הרבה מאמץ וקושי. אבל המציאות, היא שונה. כמו שאמרתי, יתכן שיש מטפל שמתאים לך יותר, אבל יש גם נזק בנדודים בין מטפל אחד לאחר. זה "מריח" כמו בריחה מהתמודדות עם המציאות, זה יכול להוות טלטלה רגשית לא קלה, ולא לאפשר לך להתקדם עם הנושאים מהחיים שלך שבגללם הגעת מראש לטיפול. לעומת זאת, נראה לי שאת כן יכולה להבהיר לו את אי הנוחות שלך מאי הסדר בטפול -מאיחורים וביטולים. זה באמת נראה לי משהו שמקשה. וכדאי לך גם לדבר על התחושה שאת אינך משמעותית. אני נורא מבינה את זה. אני מרגישה את זה יום יום. אבל איכשהו, יש בכל זאת איזה מינון של דאגה ובטחון, מינון של "היותך משמעותית" (למשל, האם הוא זוכר דברים שאת מספרת לו? אם כן, הרי שהוא מחזיק אותך בזכרון שלו. האם הוא מגיב לרגשות שלך כמו מישהו שכבר מכיר אותך? אם כן, הרי שאת קיימת ומופנמת בתוכו). שמאפשר בכל זאת לסבול את כל העניין ואולי דרך זאת גם להעזר.

22/05/2004 | 00:15 | מאת: ד"ר אורן קפלן

נטע שלום את משקיעה הרבה מחשבה ועוצמות רגשיות בטיפול שלך ולכן עולות גם ההתלבטויות שלך. לא מדובר במבחינתך בסתם קשר אלא במשהו שתופס כעת מקום מאוד מרכזי בחיים שלך ועל גבי הרקע הזה את בוחנת את יעילות הטיפול. אני יכול לומר חד משמעית שלפי מה שאת מתארת אין מקום לעזוב את הטיפול, לפחות לא ברמה המיידית ולפני שכל הנושאים שמטרידים אותך עוברים עיבוד ושיחה רציניים. אלו לא נושאים שקשורים רק להתנהגותו של המטפל שלך אלא מהווים חלק מהתפיסה של קשרים בין אישיים בכלל, מייצגים את הנקודות הכואבות שלך עם עצמך ובמיוחד בקשר עם אחרים, ולא רק בקשר עם הפסיכולוג. דווקא ההתלבטויות הללו שעולות בטיפול יכולות לעזור לך לגעת בצורה מוחשית במה שמטריד אותך באמת בחיים: נאמנות, כנות, השקעה רגשית, פגיעות וכו'. מאחר ויש לכם קשר טוב, את מאמינה בו, אתם בראש אחר והתקשורת קולחת, יש כאן בסיס טוב להמשך הקשר הטיפולי. ככל שהוא יהיה מושלם יותר זה יהיה כואב יותר, והעובדה שיש בו דברים לא מושלמים הופכים אותו לאנושי מאוד ואני חושב שזה עדיף מבחינתך. בכל מקרה, אני מציע לקחת את כל הסיפור ולהציג אותו באופן מלא בפגישה הבאה שלכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

21/05/2004 | 17:57 | מאת: שירי

איך אני יכולה לדעת אם טיפול קבוצתי יכול להתאים לי? מהו טיפול קבוצתי אנליטי, ומה היתרונות והחסרונות שלו? אבקש גם חוות דעת על מכון כיוונים, אם מישהו מכיר.

21/05/2004 | 20:58 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שירי שלום הטיפול הקבוצתי יעיל כדי להתמודד עם היבטים פסיכולוגיים שקשורים לאינטראקציה בין אישית. במקרה כזה הקבוצה יכולה להוות סימולציה מוחשית למה שקורה בעולם החיצוני וניתן לקבל פידבק לא רק מהפסיכולוג המנחה את הקבוצה אלא גם מחברי הקבוצה. במידה ויש אפשרות לפגישה שבועית בקבוצה ופגישה שבועית אישית זה יכול להיות יעיל עוד יותר. טיפול אנליטי מכל סוג הוא טיפול בגישה דינמית, כלומר המרחב פתוח לכל מה שעולה והניתוח מתייחס גם לתהליכים לא מודעים. תוכלי לקרוא על הגישה בקישור שלהלן (אינו מתייחס דוקא לטיפול קבוצתי). http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm לפעמים הכינוי אנליטי מתייחס לטיפול לפי גישתו של יונג. תלוי באיזה הקשר שמעת את המונח. ניתן לברר על קבוצות במרפאות השונות של השירות הציבורי. באופן פרטי מכון טריאסט שריג בתל אביב עורך קבוצות, יש בוודאי מסגרות נוספות בברכה ד"ר אורן קפלן

21/05/2004 | 21:34 | מאת: שירי

על מכון כיוונים שמעת?

21/05/2004 | 16:07 | מאת: מירית

אני בטיפול פסיכולוגי תקופה ארוכה, והתוודאתי על כך שאני מרגישה שאני לא סומכת על הפסיכולוג שלי ושאני לא מאמינה בטיפול והוא לא יאמר לי אף פעם שזה נגמר ושזה טיפול כרוני.. אז הגענו למסקנה שאני רגישה מדי ומתרחקת לא רק ממנו וזה מנגנון הגנה ליצירת קשר... בקיצור אני חושבת שזה פתח איזה כיוון והוא צודק הבעיה היא שיש לי רגשות מצפון שפגעתי בו.. וקשה לי עם זה מה דעתך? האם היה נכון להוציא את הרגשות הללו??

21/05/2004 | 16:59 | מאת: אפי

הי מירית. קודם כל אם את חושבת שבאמצעות מה שאמרת פתחתם כיוון לטיפול מועיל ונגעתם בבעיה חשובה, אז טוב עשיתם שדיברת על הדברים שמפריעים לך. שנית, הטיפול והקשר שלך עם המטפל מהווים בדרך כלשהי מיקרוקוסמוס למה שקורה מחוץ לטיפול, ואת אמורה לחוות באמצעות המטפל רגשות שיש לך כלפי דמויות משמעותיות בחייך (תופעה הנקראת העברה) ובאמצעות חוויה זו להגיע לפתרון הבעיה. שלישית, מטפלים רבים מתמודדים עם מה שנקרא acting out של מטופלים, חלק חמור יותר, וחלק חמור פחות. מה שאת מתארת היא סיטואציה שלהערכתי תקינה מאוד בטיפול, והוא חשיפת מחשבותייך ויחסך למטפל. ברור שהיה נכון לעשות זאת, קשה לי להאמין שפגעת בו (או ליתר דיוק שהוא נפגע), זוהי עבודתו. הוא נמצא שם כדי לעזור לך להתמודד,בין היתר, גם עם הכעס וחוסר האמון שמופנה כלפיו. בהצלחה

21/05/2004 | 21:00 | מאת: ד"ר אורן קפלן

מירית שלום אין ספק שזה היה הדבר הנכון, אחרת כיצד היית מגיעה להבנה החדשה שעשויה לעזור לך בהמשך הדרך וגם בהמשך הטיפול. אני מציע שאת החשש שפגעת בפסיכולוג תביאי לפגישה הבאה כי גם זה נראה לי מידע משמעותי לא רק בהקשר הטיפולי אלא ליחסים שאת יוצרת גם מחוץ לחדר הטיפולים. תפקידו של הפסיכולוג להתמודד עם התכנים שעולים בפגישה גם אם הם נוגעים בו אישית. בברכה ד"ר אורן קפלן

21/05/2004 | 11:38 | מאת: את שאהבה נפשי

שלום ... אני כותבת פה כי אני מרגישה שאני חייבת לפרוק את מה שיושב לי על הלב ... במהלך החודש וחצי האחרונים בחיי גיליתי את העולם הוירטואלי . גילית אותו בדרך מקרה .. ..נכנסתי לפורום של גאוה נשית והתוודתי על אהבה אסורה שידעתי לפניי 4 שנים . התוודתי במטרה לנקות את רגשות האשם ולקבור את אותם רגשות אחת ולתמיד . סיפרתי בקוים כללים על הקשר שהיה לי משהו בער בי לרצות לקבל תמיכה של אוזניים קשובות . 4 שנים חיכיתי לשתף אנשים שיכולו להזדהות עם מצבי..התגובה שזה עורר...הרוחות סערו ...קיבלתי תגובות אוהדות . אמטיות מבינות ..כמו שלא חלמתי לקבל ..המטרה היתה לקבור את אותה אהבה . לשחרר אותה מתוכי .. בסופו של דבר התוצאה ההפוכה הושגה .. ..התחלתי להיקשר לעולם שסירבתי להכיר בו ...אחרי מספר התכתבויות קרה הבלתי צפוי והצפוי בהחלט ..גיליתי מישהי מופלאה . אדם שהלב שלי נמשך אליו מבין כל ההודעות והמילים הכתובות ..התחיל הרומן ..ההתכתבויות הלכו ונעשו תכופות יותר ..הקשר הלך ונהפך הדוק ...אחרי שבועיים זה הפך להיות בלתי אפשרי שלא לדבר ..החלפנו טלפונים אחרי משא ומתן מתיש וארוך ..ולא הפסקנו להיות מובכות ..הקשר רק הלך והתהדק ..כל הזמן הזה אמרתי לעצמי שאני בשליטה ..אני רק רוצה להכיר ..לשמוע את הנפש שכל כך למדתי להכיר טוב...שיחות לתוך הלילה והיום שגלשו לחשבונות טלפון של תשלום שכ"ד ממוצע ..ועדיין הקשר לא נרגע ..הוא הופך ולהיות חזק יותר ויותר מכל שניה שעוברת ... האדם שהתאהבתי בה היא אדם שנושאת בתוכה מטען נפשי לא קטן . לא קטן בכלל ..לאט לאט התחוור לי שגם אם הקשר בנינו יתנתק היום .היא תשאב לכאב בצורה חסרת תקנה ... כל יום פעמיים ביום אני רוצה לשחרר ..אני רוצה לקום וללכת ..זה לא בריא או ראוי או כדאי ..מיום שהבנתי את מצבה החמור ..רציתי לנתק כל קשר ...אבל איך עוזבים נפש פצועה ?!..למדתי להכיר את האנשים שסובבים אותה . את אורך חייה המתיש ..כדי לדעת שאני מהלכת על חבל דק..ונדמה שכל מה שאני מנסה לעשות מעכשיו ..זה למזער נזקים .. לא לתת לה להישאב למקומות הרסניים כל כך ..מאז ההיכרות בנינו היא מנסה לבנות את חיה ..ואני מלווה אותה ..יאני יודעת שכל צעד שאני אעשה יגרור אותה מיד למדרון התלול שבתוכה ... אני יכולה לשבת ולכתוב פה שעות - ועדיין ..לא בטוחה שתתקבל תמונה מלאה ... בכל זאת אשמח לשמוע את דעתכם הכנה - מה עושים מפה הלאה ?מה עושים כמנסים להשאיר כמה שפחות כאבים .. ..ולכל החכמי בדיעבד " וסוף מעשה במחשבה תחילה "..אנא תחסכו לי את המשפטים האלה ..היתה הרבה מחשבה גם מתחילת הדרך ..באופן שאתם לא תוכלו לשער .. בתודה מראש - המוטרדת ...

21/05/2004 | 12:44 | מאת: מאיה

למה לסיים את הקשר למה אתם לא הופכים את הקשר למציאות ? האם זה לא אפשרי ? חבל אתם יכולים להפוך אותו למשהו יפה ואמיתי ?האם היא גם מרגישה כמוך

21/05/2004 | 17:25 | מאת: את שאהבה נפשי

למאיה תודה שהגבת לסיפור שלי . הקשר בנינו יכול להפוך למציאות - אם נקח את העובדה ששנינו כנראה נמשיך לשקר לסובבים אותנו על מהות הקשר ..שנינו רווקות בנות אותו גיל פחות או יותר .. ..- לשאלה למה עוד לא נפגשנו אני אענה בקצרה ואנ אגיד שבעיה רפואית שלי (שהתחילה לפניי שפגשתי אותה )מונעת ממני לפגוש אותה פנים מול פנים . התחלתי טיפול רפואי קשה ..שאני לא מעוניינת שכך היא תראה אותי ..היא יודעת איך אני נראית ואני יודעת איך היא נראית ... האם היא מרגישה כמוני ?!...כן . נראה לי שכן . לפי מה שהיא משתפת אותי ..הרגשות הם לחלוטין הדדיים ... - מה היית עושה במקומי ?!...

הי את כותבת שהקשר הוירטואלי איתה מרגש אותך,מעצים,אך מצד שני גילית שיש לה הרבה בעיות ואת לא בטוחה שאת רוצה להתמודד איתן נראה לי,שהקשר קצת מעיק עלייך , כי אחרת היית מקבלת אותה על כל בעיותיה אם זה המצב,כדאי שתסבירי לה בעדינות שאת עוברת עכשיו משהוא קשה ואת לא פנויה לקשר הזה כעת אל תילחמי עם הרגשות שלך לא הבנתי כל כך אם מפריעה לך הקשר עם אשה (מה הסביבה תגיד וכולי),או האישה הספציפית הזאת פשוט הפילה עלייך יותר מדי וזה נורא הלחיץ אותך. שיר

22/05/2004 | 20:53 | מאת: מאיה

לפי דעתי תמשיכי את הקשר אין לך מה להפסיד נראה לי שאם יש בינכם קשר עמוק אולי היא תחכה לך ומתישהו תוכלו להיפגש וכן תוכלו להיות מאושרים אני מדברת מנסיון אישי שדיברתי עם מישהו באינטרנט ונפגשנו רק אחרי שנה והיום הוא בעלי ואנחנו מאוד מאושרים אז לפי דעתי תמשיכי כי היא יודעת את המצב שלך ובכל זאת אתם ביחד והקשר לא נותק אז בנתיים תהני ונכון אולי בסוף גם זה יכול לא להצליח אבל לפחות ניסית ובנתיים נהנית וכן יצא מזה משהו טוב אז בהצלחה

21/05/2004 | 22:38 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שלום הדברים שאת כותבת מספרים על כוחות מנוגדים שפועלים כעת בחוץ וגם בפנים. מה שמשותף להכל זה עוצמות רגשיות גבוהות, משאלות, חרדות, הכל סביב השאלה מהי אהבה אמיתית ומתי תוכלי סוף סוף להגשים את המשאלות שלך לקשר אמיתי ואושר. לצערי יש לי הרגשה שהדרך עוד ארוכה. את מתמודדת עם שאלות פרקטיות הן לגבי הקשר הזה והן לגבי דברים נוספים בחיים שלך, אך לא פחות חשוב, שאלות של זהות אישית ובלבול סביב עתידך והאופן שאת רוצה שיראה. אני חושב שטוב שאת יכולה להיעזר בפורומים השונים באינטרנט, עם זאת, אני חושב שזה גם מגביר את הבלבול במידה מסויימת. במוקדם או במאוחר הייתי מציע לך לנסות לפנות לטיפול פסיכולוגי ולמקד את כל השאלות במקום אחד ובצורה מקצועית. נשמע לי שההתלבטויות שלך רציניות מאוד וברות השפעה רבה על המשך חייך בעתיד. בברכה ד"ר אורן קפלן

20/05/2004 | 17:37 | מאת: בובי

שלום רב בעייתי היא כזאת אני נמצא במערכת יחסים כבר שנה וחצי .ולצערי אין לי אמון מלא בחברתי .אני קנאי לה מאוד .ותמיד דואג וחשש לגביי שהיא תבגוד בי או תעזוב אותי . כמו כן לאחרונה אני ממש עצבני ולא רגוע שהיא לא בקרבתי . באני יכול לצין שבעבר חברתי בגדה באמוני .שאלתי היא איך אני יכול לשקם תאמון שלי בה מחדש .וכמו כן איך אני מתמודד עם הקנאה הרבה שאני רוחש לה. בתודה מרשא על תשובתך

21/05/2004 | 23:00 | מאת: ד"ר אורן קפלן

בובי שלום צריך אכן לבדוק האם קנאתך נובעת מדברים הנובעים מהקשר ביניכם או שזו תגובה אישית שלך שלא קשורה ישירות לחברתך. אתה כותב שהיא בגדה באמונך אבל לא מפרט במה מדובר. הדרך לשקם את האמון תלויה בסיבה בגללה האמון נפגע. יש מקום לשיחה גלויה ופתוחה ביניכם בנושא הזה, אבל יתכן שיש כאן נושא שבו תצטרך לטפל בעצמך, למשל דרך ייעוץ פסיכולוגי. היה טוב אם היית יכול לשוחח עם אדם שמכיר אותך טוב ויוכל לתת לך פידבק מה לדעתו הבעיה ומהיכן כדאי להתחיל לטפל בה, מההיבט האישי או הבין-אישי. בברכה ד"ר אורן קפלן

20/05/2004 | 12:13 | מאת: הילי

לכבוד ד"ר אורן קפלן שלום רב, אני בת 36 אמא לשני ילדים חמודים נשואה לבעל טוב ומסור. כיום בהיריון בחודש שביעי. מזה מספר שנים הבחנתי בתופעה חוזרת ונשנית של עצבים מרוטים, שמטלטלים אותי וגורמים לי לעוגמת נפש מרובה.אנשים שאינם עומדים ברמת הציפיות שלי , של יושר הגינות סובלנות חינוך ותרבות,מעלים אצלי אגרסיות סמויות מלוות בחוסר שביעות רצון וכל תקרית כזאת משפיעה עליי ברמות הכי עמוקות. אני מבינה שאיני יכולה לשנות את העולם,אך אני לוקחת הכל באופן אישי, דבר שגורם לי לשיבוש מערכות יומיומיות להסתגרות לחוסר ביטחון מצטבר למרות שאני יודעת לעמוד על שלי אך בגדול אני לא אוהבת את התוקפנות שלי ההתלאמות וחמימות המוח שלי.היום אני מוצאת שהמצב הוא בלתי נשלט ולמרות שאני אהובה ע"י משפחתי וחבריי המעטים ,איני יכולה שלא לחשוב שמצבי בלתי נסבל מבחינתי.שאלתי היא אם אני סובלת מאיזה סוג של אובססיביות או חרדות ויותר חשוב איך אני מצליחה להתפטר מרגשות שליליים אלו. תודה מראש.

20/05/2004 | 14:26 | מאת: אוריאנה

אל תתעצבני...תרגעי....זה לא טוב לתינוק

21/05/2004 | 23:14 | מאת: ד"ר אורן קפלן

הילי שלום את נמצאת כעת בחודש השביעי להריון ואני לא בטוח שהתשובה לשאלתך יכולה להיות מנותקת מההיבט הזה. אני חושב שכדאי להתמקד כעת בדרכים להרגעה עצמית לחודשיים הקרובים עד הלידה ולחודשים שלאחריה. בתקופת ההריון, במיוחד בתקופות המתקדמות, זה מאוד טבעי שסוגים שונים של רגשות יעלו, כולל חשבון נפש לגבי החיים בכלל. אלו תחושות ומחשבות חשובות, ויהיה צורך לבחון אותם בצורה רצינית ומעמיקה, אבל אני חושב שזה לא הזמן. בהחלט יתכן שכעת את סובלת ממחשבות טורדניות וחרדות, אבל זו גם תקופה שמזמינה סוג כזה של תופעות. במידה ואת מרגישה שהעניינים "רותחים" מבחינתך, פני לייעוץ פסיכולוגי קצר שיוכל ללוות אותך בתקופה הקרובה. המיקוד צריך להיות בכלים להרגעה עצמית ואפשרות לפורקן העומס והרגשות. זה לא זמן לניתוח מעמיק ושינוי מבני של דברים, את זה תוכלי לעשות אם תרצי בעוד כחצי שנה אם הדברים יהיו עדיין רלוונטיים ובוערים מבחינתך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני כחודש וחצי התייעצתי עם הפסיכיאטר בפורום לגבי בתי בת השנה. עברנו לבית חדש, היא עברה לישון לבד ונכנסה למעון אחרי חצי שנה איתי בבית. בעצתו החזרנו אותה לישון עימנו כי היו יותר מדי שינויים לילדה בגילה והרגשנו שהיא במצוקה. במעון המטפלות טוענות שאינן מרימות ילדים על הידיים, ולבתי זה חסר. במו עיני ראיתי איך היא מתחננת לפניהן בתנועות ידיים והן עוברות לידה כאילו היתה אויר. הדבר מתבטא בבית בכך שמרגע הגעתה הביתה היא לא יורדת מהידיים, לא נותנת לי אפילו לשטוף כלי אחד ובלילה שנתה אינה רגועה כלל כשמתוך שינה היא מושיטה ידיים שנרים אותה, מייבבת או פשוט מתיישבת ונזרקת על המיטה. הילדה לא רגועה ועצבנית ולא מוכנה בשום אופן לישון במיטה שלה. אנו כבר מיואשים, אנו לא ישנים כמו שצריך גם אנחנו וגם הילדה קמים בבוקר עייפים והיא גם לא ישנה הרבה במעון (אולי שעה מקסימום שעה וחצי) ואז היא גם חוזרת עייפה הביתה. אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם המצב הזה ואיך לגמול את הילדה משינה איתנו אם זה בכלל הזמן הנכון לעבוד איתה על כך. אנא עזור לי ואם יש צורך אלך איתה לטיפול אך אנא ענה במהרה... אנו ממש מיואשים ועייפים

מקום בעל גישה קצת יותר רכה וקלה עם תינוקות?! הגישה של לא לקחת על הידיים, נשמעת לי גישה ששייכת לזמן אחר. משהו שבהחלט לא תורם לתחושת הבטחון של תינוקת במי שמטפל בה.

21/05/2004 | 23:19 | מאת: ד"ר אורן קפלן

ריקי שלום מעון בו המטפלות מתייחסות לילדים כמו אויר איננו מקום שרצוי להשאיר בו את הילדה. אני מציע לדבר על העניין עם מנהלת המעון ולהתרשם כיצד היא מתייחסת לעניין, לא רק מבחינה פרקטית, אלא גם האם גישתה ידידותית, גמישה וקשובה. במידה ולא תקבלי מענה מתאים אני מציע שתחפשי מקום אחר שלגביו תהיי יותר שקטה. במידה ואין מעון אפשר לבדוק אפשרות למטפלת או סוג אחר של מסגרת שהיא קטנה ואינטימית לילדה צעירה כל כך. אין מה לפנות לטפל בילדה מבחינה פסיכולוגית, אם תרצי תוכלי לפנות לקבל הדרכת הורים מפסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

20/05/2004 | 10:09 | מאת: שחף

מה ההבדל בטיפול בין פסיכולוג לפסיכוטרפיסט?

21/05/2004 | 23:20 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שחף שלום כל פסיכולוג הוא פסיכותרפיסט, אבל לא בהכרח להיפך, כלומר יש פסיכותרפיסטים שהם עובדים סוציאליים, פסיכיטאריים ומטפלים בשיטות נוספות. בברכה ד"ר אורן קפלן

20/05/2004 | 09:19 | מאת: איה

אני בת 27 נשואה שנתיים עם ילדה בת שנה ושמונה.אני כל הזמן מרגישה שהגוף שלי מתוח, כל דבר מעצבן אותי, מהילדה עד הבעל וכל מיני שטויות. ואני ממש לא יודעת איך אני יכולה להרגיע את עצמי מה לא בסדר איתי? אני לא מוצאת עניין בשום דבר, אין לי שאיפות, אני חושבת שעד שאני צוחקת זה פעם בכמה זמן, אני לא מרגישה טוב עם זה. הייתי אצל פסיכולוגית אבל זה יותר מדי יקר בשבילי, הייתי אצל פסיאטר אבל הוא הביא לי כדורים שלא טובים לי, מה אני יעשה? בבקשה תעזור לי. איה

20/05/2004 | 11:36 | מאת: נעמה

בקשר למתח את יכולה לנסות לשתות תה צמחים מרגיע. קיימים כמה סוגים, כגון תה קמומיל.

21/05/2004 | 23:26 | מאת: ד"ר אורן קפלן

איה שלום את מרגישה שמשהו לא בסדר וגם פנית לטיפול. הנושא הכספי איננו סיבה להפסיק טיפול. יש אפשרות לקבל טיפול מוזל דרך קופת החולים או השירות הציבורי. את מתארת מצב בו החיים שלך קפואים והמצב מתדרדר. את צריכה לפנות לטיפול ולא לוותר לעצמך. נסי לבדוק עם עצמך האם הבעיה הכספית איננה תירוץ להתחמק מטיפול. הבעיה במצבים כפי שאת מתארת שהפסיביות, תחושת הלחץ המתמדת, וחוסר העניין בחיים יוצרים דפוס שגם מקשה ליזום טיפול ולהתמיד בו. כך נוצר מעגל סגור בו הבעיה איננה מטופלת. אני מציע שתנסי לקחת את העניינים לידיים ולמצוא לך מסגרת טיפולית שתוכל ללוות אותך במשך החודשים הקרובים עד להיווצרות שיפור משמעותי במצב. אנא קראי את המאמרים הרצ"ב על דיכאון ועל חרדה ובדקי האם הסימפטומים תואמים למה שקורה לך. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

20/05/2004 | 07:45 | מאת: אירמה

יש לי ילדה בת 16 שמטופלת אצל פסיכולוגית פעם בשבוע בגלל בעית הפרעות אכילה, הפסיכולוגית לוחצת על טיפול פעמיים בשבוע וכשאמרתי שאין לי אפשרות לממן פעמיים בשבוע היא אמרה שהיא תאלץ לוותר גם על פעם בשבוע כי זה אינו פותר כלום. מה דעתך? האם זה נכון או שהיא פשוט לא מקצועית? תודה

20/05/2004 | 11:31 | מאת: נעמה

פסיכולוגית אמורה להיות גמישה, ולהתאים את הטיפול לצרכי המטופל וליכולתו הכלכלית. זה לא מקצועי לדרוש ממך משהו שאת לא יכולה לעמוד בו מבחינה כספית, ולהציב אולטימטום או זה או כלום. לדעתי? כדאי לעבור למטפלת אחרת שתבין את צרכיכם. נשמע כאילו אכפת לה מהכסף שהיא מקבלת יותר מאשר טובת המטופל.

21/05/2004 | 00:51 | מאת: לילה

אבל בתור מי שסבלה מהפרעת אכילה, והייתה בטיפול פעם בשבוע (לפני 12 שנים) אני מצטערת מאד, בדיעבד, שלא הבנתי אז שהייתי זקוקה ליותר מכך. אני חושבת שעוד פגישות היו נותנות לי תמיכה שלא הצלחתי לקבל - למרות הקשר הטוב עם המטפל - מפגישה אחת.

21/05/2004 | 01:10 | מאת: לילה

אני חושבת שאם אין באפשרותך לממן שתי פגישות - אין ספק שפגישה אחת בשבוע טובה משום דבר. זאת דעתי. אם הפסיכולוגית אינה מוכנה לבוא לקראתך מבחינה כספית, ואינה מוכנה להמשיך את הטיפול במתכונת של פעם בשבוע - זאת נראית לי התנהגות שמעוררת סימני שאלה. אבל מעבר לכך, אני חושבת שיש חשיבות למה שבתך רוצה. האם היא מרגישה שהיא זקוקה ליותר מפגישה אחת? האם יש לה קשר טוב עם הפסיכולוגית? הייתי משוחחת איתה על זה כדי להבין יותר טוב את המצב.

21/05/2004 | 23:32 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אירמה שלום אם הפסיכולוגית מרגישה שהטיפול שהיא יכולה להציע לא יעיל במינון כזה זה בהחלט מקצועי לומר זאת בצורה ישירה. יתכן שהישארות במסגרת של פעם בשבוע נותנת תמיכה לילדה אבל לא גורמת לשינויים משמעותיים מספיק כדי לשנות את המצב. אם אינכם יכולים למממן טיפול נרחב יותר כפי שמציעה הפסיכולוגית צריך להתייעץ איתה מה היא מציעה. יש אפשרות לפנות לטיפול בשירות הציבורי, אולם שם הסיכוי לקבל טיפול יותר מפעם בשבוע הוא קלוש בכל מקרה. יש כאן התבלטות לא פשוטה ואני חושב שלא כדאי להישאר עם השאלה בצורה כזו שאתם צריכים לקבל החלטה של "כן" או "לא". זה נושא לדיאלוג וצריך לברר יותר לעומק למה היא מתכוונת שאין טעם להמשיך פעם בשבוע, במיוחד לאור העובדה שהאלטרנטיבה שמוצעת היא הפסקת הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

20/05/2004 | 03:07 | מאת: נטלי

די!!!פשוט נמאס לי לפחד כול הזמן . אני מפחדת להקיא והפחד הזה לא עוזב אותי!אני יודעת שהפחד הזה הוא רק סימפטום של משהו אחר של פחד אחר מה אני יכולה לעשות כדי להפטר מהפחד?

21/05/2004 | 23:34 | מאת: ד"ר אורן קפלן

נטלי שלום את מזהה את הפחד וכן את העובדה שהוא קשור למשהו נוסף. כדי להיפטר מהבעיה צריך לטפל בה ובגורמים לה. התיאור שלך די כללי כך שאינני יכול להתייחס ספציפית לבעיה, אבל אולי בשלב ראשון כדי לקבוע פגישה עם פסיכולוג, לתאר את הסיפור כולו ולשמוע עצה. מאחר ואת מתארת סימפטומים די חריפים כולל רצון להקיא, יתכן שכדאי להיעזר לפחות לטווח הקצר גם בטיפול תרופתי כדי להרגיע קצת את התופעות. בברכה ד"ר אורן קפלן

20/05/2004 | 02:37 | מאת: מיכל

היתי בקשר עם מישהו, ובשלב מסויים ללא כל סימנים מוקדמים הוא מתחיל להתעלם מטלפונים שלי, לא משיב להודעות, כשאני מצליחה להשיג אותו הוא מגיב בשלל תירוצים מדוע אין לו זמן להפגש. כשאני מנסה לדבר איתו על הקשר בינינו הוא מתחמק משיחה. איך מתמודדים עם מישהו שמנתק חד צדדית ולא מוכן אפילו לדבר? איך נמנעים מראש מקשר עם אנשים כאלה (הכוונה איך אתה מזהה אותם מראש?) ולמה זה קורה לי ?

את יכולה להיות הגונה ואנושית, וכאשר את מעוניינת לנתק קשר, לשוחח עם האדם, בלי להתחמק, לתת לו תחושת כבוד בסיסית, אבל את לא יכולה לשלוט על חוסר הבגרות של אנשים אחרים. אני חושבת שהטוב ביותר בנקודה זאת הוא לקבל את המצב כמות שהוא. להבין שההתנהגות של הבחור הינה ילדותית, לא מכובדת, ובנוסף - לא מקובלת עליך. אני לא יודעת אם אפשר להמנע לחלוטין מקשר עם אנשים כאלה, אבל אני חושבת שמידת הבגרות של אדם וההתייחסות שלו לזולת משתקפת במגוון דרכים, אז אולי אפשר לקבל תחושה בנושא. השאלה העיקרית האם את נתקלת במצב זה פעם ראשונה או שנייה, או שמסיבה שאת עצמך אינה מבינה את נקלעת שוב ושוב לאותו דפוס קשר. אם התשובה היא שזה קורה לך לעיתים תכופות, שווה לחשוב למה זה כך.

21/05/2004 | 23:53 | מאת: ד"ר אורן קפלן

מיכל שלום אני מסכים עם דבריך של לילה, אי אפשר למנוע דברים כאלה, יש אפשרות להגדיר לעצמך את הגבולות והקווים האדומים ולא להתעלם מסימנים ראשונים לתירוצים, להציב אותם בצורה גלויה אל מול הבחור ואם את מבינה שהוא משחק איתך משחק לא הגון לנפנף לו לשלום ולחתוך את העניין. שאלתך מדוע זה קורה לך מעלה אכן את השאלה האם זה באמת חוזר שוב ושוב והאם את מזהה משהו בהתנהגות שלך שיוצר את המצבים הללו. קשר חייב להיות משהו הדדי ואם נוצר מצב בו צד אחד מעוניין יותר מצד השני יש חוסר איזון ולא מנבא טובות. השאלה כיצד ניתן להגיע לקשרים מאוזנים יותר מבחינתך ולהיפך, כיצד את יכולה לחתוך קשרים בזמן כאשר את מזהה שנוצר מצב לא מאוזן ושאת עומדת להיפגע. יתכן שאת נותנת לעצמך לחיות באשליה שאולי זה יסתדר ולא מקשיבה לאינטואציה הראשונית שלך שמשהו לא בסדר, ואז את מגיעה למצבים לא נעימים בשלב מאוחר יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

20/05/2004 | 00:27 | מאת: ג

שלום, אני בן 19 ובזמן האחרון המצב שלי נפשית לא בסדר ורק מתדרדר מיום ליום ועולים לא מחשבות רעות בראש על דברים שאני עלול לעשות לעצמי. הבעיה היא לא כספית לא חסר לי כלום, הבעיה היא נפשית בלבד וזה רק בזמן האחרון שאם אני רב עם חברים אז אני מתחיל להכנס לחדרה, אפילו עם זה דבר קטן. לפני שנתיים גם אבדתי אבא ז"ל מהתקף לב,לא היית לא בעיה רפואית, הוא פשוט גם לקח כל ריב ללב, ובסופו של דבר לא החזיק את זה עוד ונפטר בגיל 47. השאלה שלי היא במידה ואני לוקח עזרה פסיכולוגית או כל דבר אחר, האם זה נרשם לי בתיק הרפואי וילווה אותי בעתיד לצבא/עבודה וכדומה?

רציתי גם לדעת, האם זה הכרחי במצב שאני שרוי בו להעזר בגוף חיצוני? המצב הוא שבכל לילה אחרי ריב אני רק חושב על דברים יותר גרועים, כל פעם, ולא רק חושב אלא מתחיל להריג שאני צועד לבצע את המחשבות. ואני בוכה ללא סוף רק במחשבות על מה יהיה למשפחה, לאח שלי ולאמא שלי. איך אפשר להוציא הכל מהראש שלי, ולא לקחת ככה הכל ללב... זה רק אני ככה שלוקח ללב או שזה אצל כולם?! ואני אדם רגיל לכל, מתפקד רגיל ממשיך עכשיו גם י"ג וי"ד בהנדסת מחשבים ואח"כ מתכנן גם להמשיך באוניברסיטה רחוק ככול האפשר. אני רוצה להפסיק עם המחשבות השליליות להפסיק להראות לכולם שאני בסדר וכשבפנים אני חצי מת. הדבר גם מתבטא על הכביש כשאני עצבני, פעם שחזרתי מריב עם חברה, אבל ריב ממש ממש קטן, על דבר שטויותי, בדרך הביתה מרוב עצבנים נסעתי על 140 בתוך העיר!!! ואני יודע שיכולתי להרוג איתי אנשים נוספים. ובזמן העצבנים אני פשוט לא חשוב על זה ואם אני חושב לשניה אז אני אומר לא אכפאת לי מה יקרה עכשיו, ובמזל שעד היום לא קרה כלום. מה אני אמור לעשות? תודה רבה

21/05/2004 | 23:56 | מאת: ד"ר אורן קפלן

ג. שלום חשוב שתפנה לטיפול פסיכולוגי. אם אתה חושש מרישומים פנה לטיפול פרטי שלא נרשם באף מקום ואינך חייב לספר עליו לאף אחד. נראה לי שעברת תקופה קשה מאז פטירת אביך, ואולי יש דברים נוספים שאתה סוחב עוד מקודם. אין טעם להמתין שהדברים יחמירו, חשוב לעצור את התהליך הלא טוב שעובר עליך והטיפול הפסיכולוגי עשוי לעזור לך כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן

19/05/2004 | 16:09 | מאת: רועי

שלום אני עושה עבודה קצרה על אנשים שנרשמים לחדרי כושר, הולכים מספר פעמים ואז חודלים מכך. קראתי באיזשהי כתבה שמדובר במשבר מנטלי. הייתי מעוניין בקישור או בהפנייה להגדרת מושג זה או מושג אחר הקשור לעניין. אודה על תשובתכם המהירה רועי

19/05/2004 | 17:49 | מאת: אורלי

אני דוגמה לכך.

19/05/2004 | 21:49 | מאת: ד"ר אורן קפלן

רועי שלום משבר מנטלי נשמע לי מונח קצת קיצוני להפסקת התעמלות בחדר כושר. לאנשים קשה להיכנס למשטר של התעמלות בדיוק כמו שקשה להחזיק דיאטה. יש בזה בהחלט מרכיב נפשי, הייתי אומר שהבעיה היא שליטה עצמית ולא משבר מנטלי. הרצון הוא בהרזיה וחיטוב הגוף. הדרך (דיאטה והתעמלות) לא מתאימה או לא נעימה לאנשים רבים ולכן הם נושרים עד הפעם הבאה בה הם מואסים במצב הקיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

19/05/2004 | 13:52 | מאת: יאיר

שלום לרופא לפני כמה ימים במהלך אכילה נפלה לי סתימת אמלגם וכנראה נבלעה עם האוכל יצרתי קשר עם רופא שיניים שטוען שזה מקרה שכיח אין מה לדאוג -זה יוצא החוצה בדרך טבעית. אולם מאז בליעת הסתימה אני בדאגה איומה וחושב שאני עלול לקבל הרעלה לא מפסיק לחשוב על כך מברר את הסוגיה עם מומחים וכולם אומרים שגוש מתכתי קטן כזה יוצא החוצה ללא בעיות אבל שום דבר לא מרגיע אותי-אפילו התחלתי לקחת כדורי הרגעה כדי להפחית את המתח והחרדה. איך יוצאים מהמילכוד הזה? תודה רבה

19/05/2004 | 15:02 | מאת: אור

כדי להירגע פשוט תתיעץ עם רופא משפחה/רופא שיניים נוסף המומחה בזה. אולי אפילו פה באחד הפורומים. יהיה בסדר......

19/05/2004 | 21:53 | מאת: ד"ר אורן קפלן

יאיר שלום אם הרופא הרגיע אותך כנראה שאין בסיס הגיוני למתח, אבל מה שקורה לך אינו קשור להגיון. מדובר במחשבה טורדנית שמציקה לך כעת ואני מניח שזו לא פעם ראשונה שמחשבות טורדניות מסוג כזה או אחר מתקיפות אותך. מנסיונך בעבר אתה בוודאי יודע שהסבל מגיע לשיא מסויים ואז דועך עד שהענין נשכח, אבל בהחלט יתכן שנושא אחר יטריד אותך אז. אם זו אכן הכרוניקה שאתה מכיר מדובר בבעיה שאפשר לטפל בה והיא קשורה להפרעות החרדה, OCD. תוכל לקרוא על כך יותר בקישור למאמר על חרדה במאמרים שבצד הדף. אם אתה לא סובל מתופעות כאלו בד"כ ומדובר במשהו מקומי בלבד סביר להניח שעוד בירור או שניים עם רופא שיניים ירגיעו סופית את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

19/05/2004 | 13:12 | מאת: דניאלי

תודה לשניכם על התגובה המהירה... ברשותכם הוסיף על דברי, בעבר נבגדתי ע"י גבר שאהבתי מאאאאוד אני נוטה להאמין כי בעקבות זה יש לי בעיה לסמוך על הבעל שלי כיום שהוא האהבה הכי גדולה שלי, אני מפחדת להעזב, נכון ולא משנה איך אני נראית, יש בי הפחד. אני יודעת שעליי למחוק את העבר ולצעוד עם ההוה והעתיד... אבל קשה לי....

19/05/2004 | 17:36 | מאת: לילה

אבל זה שאת מבינה את עצמך קצת, זה כבר טוב. וזה שאת יודעת שהפחד לא בא משום מקום, זה גם טוב. וזה שהפחד האנושי הבסיסי ביותר הוא להעזב/להנטש, את זה ידעת? :) כלומר, אני לפחות חושבת כך. אז, חשבת לנסות ללכת לפסיכולוגית בנושא הזה? טיפול יכול לתמוך בך, ללמד אותך מחדש לתת אמון, להציל את הקשר עם מי שאת מגדירה כאהבה הגדולה שלך, ובכלל - להרגיש יותר בטוחה באמת לגבי בעצמך. בטוחה מבפנים. למרות שלהראות טוב לא מזיק :)

19/05/2004 | 21:55 | מאת: ד"ר אורן קפלן

דניאלי שלום אם את מזהה את המקור בחוויה טראומתית של בגידה מהעבר יש אפשרות לטפל בזה בצורה ממוקדת יחסית. אני מציע לך לנסות טיפול בשיטת EMDR שעשוי להועיל במקרה כזה. קישור למאמר בנושא נמצא כאן: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

19/05/2004 | 12:25 | מאת: דנה

שלום. אני בת 20 ולפני 4 שנים גיליתי שיש לי משהו מוזר: כשאני מצטלמת נניח עם אנשים או משפחה ואמורים לא לזוז, פתאום הראש שלי מתחיל לרעוד, דווקא כשאני יודעת שצריך לא לזוז ולחייך למצלמה. זה מפריע לי גם ביום יום אך שמתי לב שזה קורה רק כאשר אני חושבת על זה לפני כן. כלומר, אני פתאום תופסת שהראש שלי לא רועד ואז זה מתחיל שוב מבלי שאני יכולה לשלוט בזה. רק לאחר כמה זמן זה מפסיק, אך אני לא מודעת לכך עד שאני שוב שמה לב שזה הפסיק ואז חוזר חלילה. זה מאוד מפריע לי! אני עסוקה בלחשוב על זה רוב הזמן ולא מצליחה להרפות! לא נעים לי שאנשים שואלים אותי למה אני רועדת בראש... המשפחה שלי כבר התרגלה לזה... אך אני לא יכולה לסבול זאת יותר! זה לא נורמלי! בבקשה עזרו לי, אינני יודעת אם זה רק פסיכולוגי ולכן גם כתבתי זאת בפורום של נוירולוגיה כי ייתכן שזה קשור לעצבים. אך רופא המשפחה שלי בזמנו חשב שזה משהו פסיכולוגי. מה עליי לעשות כדי לשלטו בזה, על אף שזה מאוד לא קל...? ואיך? תודה, דנה.

19/05/2004 | 21:58 | מאת: ד"ר אורן קפלן

דנה שלום כרגע זה כבר מעגל סגור שאת בתוכו. את יודעת שזו התופעה שקוראת לך ולכן את מייצרת אותה באופן לא רצוני כל פעם שהמצב הזה חוזר על עצמו. במידה ותופעות מסוג זה אינן מתרחשות בהקשרים אחרים ואינך סובלת מבעית חרדה או מחשבות טורדניות ניתן לטפל בעניין בצורה ממוקדת וקצרה, אם את מעוניינת בכך. טיפול קוגניטיבי התנהגותי יעיל מאוד במצבים כאלה, אפשר גם להיעזר בהיפנוזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

20/05/2004 | 11:16 | מאת: דנה

זה בהחלט לא קשור למחשבות טורדניות או בעיות חרדה. ולכן, אעזר באחת השיטות, שייעצת לי עליהן, ע"י גורם מוסמך כלשהו. המון תודה! יום טוב!

חיפשתי ברשימת הפסיכולוגים, חלק מוגדרים כקלינים, אחרים כשיקומיים או חינוכיים. האם רק פסיכולוג קליני יכול לקבל מטופלים? קיבלתי המלצה מחבר על פסיכולוגית המוגדרת במדריך כשיקומית. האם זה אומר שאינה פסיכולוגית קלינית ואינה יכולה לקבל מטופלים? הוא היה אצלה בטיפול. איך זה ייתכן? בבקשה תעזרו לי לעשות סדר בבלאגן... תודה, שרון

19/05/2004 | 12:49 | מאת: לילה מסכימה

אבל בכל מקרה אני חושבת שאם מדובר חבר קרוב שלך, שווה לך אולי ללכת לטיפול אצל פסיכולוגית שהוא לא היה מטופל אצלה. לפעמים זה יכול לעורר קצת בעיות.

19/05/2004 | 15:08 | מאת: HERA

שרון, פסיכולוג שיקומי התמחה בתחום מסויים. המשמעות היא, לרוב, שהוא מלווה אנשים אחרי פגיעות פיזיות קשות או מחלות, שצריכים להסתגל לאורח חיים חדש. כמו כן, הוא מסייע להם להתמודד עם הטראומה ש(אולי) נגרמה כתוצאה מהפציעה/מחלה. פסיכולוג קליני הוא היחיד שמטפל בכל מגוון ההפרעות הנפשיות. השאלה היא, למה את מחפשת מטפל. הגדרת הבעיה, עד כמה שאפשר, תסייע לך במציאת איש המקצוע המתאים.

19/05/2004 | 16:52 | מאת: שרון

אותה פסיכולוגית שיקומית קיבלה לטיפול את חברי שסבל מבעיות בחיי הנישואים שלו. אני גם כן סובל מקושי זוגי ולכן מעוניין בטיפול (לא חושב שיש משמעות לכך שאנו חברים, הבעיות לגמרי לא קשורות אליו, הוא חבר טוב אבל לא קרוב מידי...) על כל פנים לא הבנתי האם אני יכול לקבל טיפול בבעיה של מערכת יחסים ממטפלת שיקומית??? ואם לא - מדוע היא קיבלה את חברי לטיפול? האם יש שאלות שעלי לברר עם המטפל /ת לפני תחילת הטיפול? תודה על העזרה!!! שרון

שרון שלום פסיכולוג שיקומי עשוי להתאים למטרה שהגדרת לעצמך אבל זה דורש בדיקה. את יכולה פשוט לשאול אותה בצורה ישירה אפילו בטלפון לפני הפגישה. הגבול בין המומחים השונים בפסיכולוגיה לא תמיד בהיר מספיק ואני לא חושב שהגדרה פורמלית תעזור כאן. אני מעריך שאם את מתמודדת עם בעיה זוגית פסיכולוג שיקומי יכול להתאים כיוון שבד"כ הם מגיעים מרקע של פסיכולוגיה ייעוצית, ולא פעם מתמחים גם בהיבטים המשפחתיים שהם חלק חשוב גם במצבים של שיקום והתמודדות עם מחלות. אם קיבלת המלצה קבעי פגישה ואם תתרשמי שהיא מתאימה לך המשיכי את הטיפול. כאמור, את יכולה לברר איתה אפילו בטלפון את הסוגיה הזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

19/05/2004 | 10:57 | מאת: אלון

שלום ד"ר קפלן, יש לי שאלה אליך. אני גיי באמצע שנת השלושים. בעשרים השנים האחרונתו קיימתי יחסי מין פעמיים שלוש בשבוע. בזמן האחרון, אולי בחודשים האחרונים אפילו, הרצון המיני ירד, איכות המין ירדה, אבל החיפוש ממשיך. חבר אמר לי שמדובר בכך שהנרקיסיסט חייב לעיתים תכופות וקועות להרגיש אובייקט. ולא הבנתי בדיוק על מה מדובר. אני חושב שהאיכות יורדת כיוון שזה לא מספק כבר כלשעצמו - אני לא נמצא בשום קשר רומנטי - ובגלל שאני לא בן עשרים ושתיים, שאז זה יכול להיות דבר מרכזי בחיים. מה דעתך?

19/05/2004 | 22:08 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אלון שלום אני לא חושב שיש הסבר אחד מתאים וכדאי לחשוב מה קרה לך בתקופה האחרונה. ההסבר שנתת על נרקיסיזם לא מובן גם לי, אני מתאר לעצמי שאם תתאר אותו בצורה רחבה יותר אפשר יהיה להבין במה מדובר, אבל זה בהחלט לא אומר שההסבר הזה רלוונטי עבורך. מצד שני, גם ההסבר שאתה נותן נראה לי לא מספק. הוא טכני מידי ואני מעריך שיש בכל זאת משהו נרחב יותר מאשר היעדר ריגוש. השאלה עד כמה זה מטריד אותך, האם יש דברים נוספים שמטרידים וביחד האם אתה רוצה לפנות לטיפול כדי לעשות עם זה משהו. באופן שאתה מתאר את זה נשמע שזה מטריד, אבל לא ברמה שכיום אתה רוצה לעשות משהו לגבי זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

18/05/2004 | 19:22 | מאת: matan

שלום רב אני סובל מפוביית קהל חמורה שמתבטאת בסימפטומים פיסיולוגיים לפני ובזמן הופעה או דיבור בפני קהל או ארוע מלחיץ אחר כמו ראיון עבודה.התופעות עליהם אני מדבר מתחילות בכאבי בטן עזים,בחילות ולעיתים נדודי שינה בלילה שלפני הארוע ועד לרעידות,אודם עז בפנים,הזעה,גמגום והרגשת שיתוק ואלם בזמן הארוע בו אני צריך לדבר או להציג מול קהל שמתמקד בי כביכול.כל אלה מביאים אותי לנסיון לברוח ולהימנע מסיטואציות מול קהל אך עליי לציין שביומיום אני מתפקד רגיל פרט למתח שיש לי סביב המגבלה הזו שלי.עוד שבועיים עליי להעביר פרזנטציה מול אנשים ואני פוחד מהתקף החרדה שאני כבר יודע שלא אוכל למנוע ומכך שאבייש את עצמי. מה עושים נקודתית למנוע מבוכה שלי בפרזנטציה בקרוב ולהקטין פוביה בה?ובטווח הארוך מומלץ טיפול פסיכולוגי או תרופתי ואיזה? תודה על היעץ

19/05/2004 | 13:16 | מאת: דניאלי

אני במצבים האלו הייתי והתגברתי ע"י כך שעבדתי על עצמי שאני לבד ובעצם , הרי בתצוגות יש קהל, ודי גמגמתי בהתחלה אבל אני התחלתי לחשוב שאני הולכת לי לבד באיזה מקום.. וראיון עבודה כאילו אני מדברת עם אחד המורים שהיו לי בביה"ס כך עברתי את זה בלי פסיכולג ובטח שבלי תרופות.. אם תנסה בהצלחה ואם לא אז גם בהצלחה!!!

19/05/2004 | 22:12 | מאת: ד"ר אורן קפלן

מתן שלום השאלה עד כמה העניין הזה מבודד רק למצבים אל מול קהל, או שיש חרדה או בעיות נוספות בהקשרים אחרים. במידה וזו בעיה ממוקדת אפשר לטפל בה הן בצורה פסיכולוגית והן בעזרת תרופות מסוגים שונים. הטיפול הפסיכולוגי במקרים כאלה הוא התנהגותי-קוגינטיבי, אפשר לשלב גם היפנוזה וגם שיטת EMDR. תוכל לקרוא על כך במאמרים דרך הקישור בצד. במקביל אני מציע שתפנה לפסכיאטר ותקבל תרופה שתעזור לך ברמה המיידית. יש כמה כיוונים אפשריים וזה יכול להביא לשיפור מיידי אפילו לקראת המפגש הקרוב שלך עם קהל. בברכה ד"ר אורן קפלן

18/05/2004 | 10:41 | מאת: עמר

שלום רב אני מבקשת לדעת האם יש קשר ישיר בין דיכאון ושינה? אני סובלת מדיכאון ומתקשה לישון בלילה או לעיתים לא מצליחה להתעורר. האם בדיכאון יש גם הפרעות שינה? האם ניתן לקבל הפנייה למאמרי קריאה העוסקים בכך? למי ניתן לפנות? תודה רבה

18/05/2004 | 14:59 | מאת: אור

יש קשר. מניסיון. אני בדיכאון (קל....) ומתקשה להירדם או אם אני כבר נרדמת אני מתעוררת באמצע הלילה. הפסיכולוגית עצה לי לפנות לפסיכיאטר לקבלת תרופות. אינני רוצה. אני גם בבעיה.

18/05/2004 | 15:24 | מאת: רון

כמו שכתבו לך ישר קשר בין הפרעות שינה לדיכאון. הטוב ביותר הוא לפנות לפסיכיאטר לבקש תרופה מתאימה.

18/05/2004 | 15:30 | מאת: ד"ר אורן קפלן

עמר שלום בהחלט כן, דיכאון מאופיין בהפרעות בשינה. רצ"ב קישור למאמר בנושא דיכאון כולל אבחון עצמי של הבעיה. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

17/05/2004 | 23:06 | מאת: רוצה שזה יעבור

ד"ר קפלן שלום, אני אשמח שתיתן לי לפחות סיבה אחת טובה להמשיך את הטיפול שגורם לי בנתיים רק לכאב לב ומועקה כתוצאה מההתאהבות. מדוע למרות כל זאת אנשים ממשיכים את הטיפול שמעורר רק כאב לב? נ.ב אני יודעת ששאלתי קצרה וללא פרטים.. בכל זאת אשמח שתענה

18/05/2004 | 00:04 | מאת: לילה

את כתבת "נושא שכיח". וזה אומר שאת לא היחידה. שמה שאת מרגישה יכול לקרות. ואנשים - מטופלים - מטופלות - ככל הנראה עוברים את זה ובכל זאת הטיפול מיטיב איתם ולא מרע להם... אבל הקושי הוא אמיתי. אני מבינה אותו.

18/05/2004 | 00:23 | מאת: HERA

הי, אולי בגלל שהחיים מלאים בכאבי לב, ובאמצעות הטיפול אפשר להתחזק ולשרוד בעולם הגדול.

18/05/2004 | 11:37 | מאת: יעל

שלום לך, אני חושבת כמוך (למרות שלא התאהבתי בפסיכולוגית) אבל, כנראה שכל ההתחלות קשות ולכן אני מבחינתי נתתי לעצמי עוד זמן ז"א עוד חודש , כדי לבחון אולי בכל אופן משהוא ישתנה והכאב יעבור וכך אוכל להבין מודע אנשים הולכים לטיפול. אני מייעצת לך אותו הדבר תחליטי שעוד חודשיים את מוכנה לסבול ללא הבנה של הענין ובעוד חודשיים תעשי חושבים שוב. יעל

18/05/2004 | 11:48 | מאת: אפי

הי. אמנם לא ציינת פרטים, אך ניתן להשלימם די בקלות... השבוע שעובר בין פגישה לפגישה ארוך כאורך הגלות, הימים, השעות, הדקות ואפילו השניות מתמלאים במחשבות עליו, על הפנים שלו, המילים שלו, הרוך, האמפטיה, ההבנה, תחושת השלווה , הרוגע והשקט הפנימי שאת מרגישה איתו. אבל בעצם... אילו זה היה אמיתי, אילו משהו מזה היה מתממש סביר להניח שהית (היינו...) חוזרת על אותן טעויות שכבר היו, אותן מערכות יחסים לא נכונות, מעוותות, שגרמו רק צער ופגיעה. תתנחמי בעובדה שיושב מולך אדם שחושב על מה שטוב לך, באמת, לאורך זמן, ולא חושב על סיפוק יצר זמני, חד פעמי,(שלך או שלו) שנובע מסיטואציה אינטימית בלתי נמנעת. חישבי עליו כעל המשענת, זה שאת יכולה באמת לסמוך עליו, לדעת שלא ינצל את חולשותיך כלפיו,לא ייתן לך ליפול, גם אם לפעמים נדמה הסיבה לנפילה זה הוא בעצמו...

18/05/2004 | 12:33 | מאת: רוצה שיעבור

השלמת לי את הפרטים באופן מושלם

18/05/2004 | 15:34 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שלום השאלה מה גורם ליותר סבל. אם הטיפול הוא מקור הסבל סביר להניח שאין כל סיבה להישאר. בד"כ מקור הסבל הוא הסיבה לפניה לטיפול והתקווה שאכן הוא יעזור מהווה סיבה טובה להישאר גם אם התהליך קשה. אם הוא מעורר רק כאב אז אין לי אפילו סיבה אחת טובה להישאר, להיפך, יש לי המלצה חמה לעזוב. אבל לפני כן כדאי לחשוב היטב האם הביטוי של "רק כאב" מדויק, לפחות לטווח הארוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

17/05/2004 | 22:14 | מאת: א.א

בני הקטן(11) החל לפני כשנה לשטוף את ידיו בצורה כפיתית פנינו למרפאת חרדות ש אנו אמוריס להתחיל סדנת שיחות בינתיס כיון שהמצב מחמיר ורבו עוד מספר תופעות המליצו לנו על טיפול תרופתי זמני כדור שנקרא רסיטל אנו כצת חוששיס(אולי מהסטיגמה)אשמח לקבל ידע רפואי מה פרוש התופעה וכן דרכי טיפול מוכריס ומומלציס וכן מרכזי טיפול מומלציס ועד דבר קטן מי שמכיר ספרות בעיברית להבנת הבעיה תודה רבה מראש

18/05/2004 | 15:36 | מאת: ד"ר אורן קפלן

א.א. שלום בנושא תרופות אני מציע להתייעץ עם הפורומים הרפואיים. בפורום זה הייעוץ הוא בנושא פסיכותרפיה בלבד. בכל מקרה, אני מציע לא להתייחס לסטיגמות אלא להמלצות הרפואיות שקיבלתם. זה טיפול מקובל במקרים כאלה ועשוי לעזור לילד. במידה ואינכם בטוחים פנו לפסיכיאטר ילדים נוסף לקבל חוות דעת שניה. בברכה ד"ר אורן קפלן

17/05/2004 | 20:27 | מאת: דניאלי

אז ככה, אני ניראית טוב ואפילו טוב מאוד, אני יודעת שיש לי גוף מושלם..... למה אני עדיין למרות כל זאת מקנאת לבעלי בצורה פסיכית אפילו....מטורפת ממש בכל הקשור לנשים אחרות, אני מתעלקת עליו בצורה ממש מעצבנת ולא פעם כמעט התגרשנו בגלל זה. מ ה ע ו ש י ם ??? : - (

18/05/2004 | 11:40 | מאת: לילה

אני חושבת ששקינאה היא ביטוי מאד בסיסי של חוסר בטחון. את מספרת כי בעלך נאמן לך, ושאת עונה על משאלותיו מבחינת היותך נשית ויפה, ולמרות זאת את לא מרגישה בטוחה בקשר איתו. אני, באופן אישי, לא חושבת שיש הרבה קשר בין הקינאה עליה את מספרת למראה שלך. מראה חיצוני יכול לתרום לבטחון העצמי, אבל נראה לי שלמרות שאת מרוצה מהמראה שלך, באופן יותר עמוק ופנימי את סובלת מחוסר בטחון מאד עמוק. מפחד להעזב. את מציינת שהקשר שלכם ניזוק מכך ובגלל זה אני חושבת שכדאי לך לנסות לטפל בזה. קינאה היא רגש קשה מאד, אין ספק. אבל הוא לא חייב לשלוט בחיים שלך באופן כל כך חזק. יכול להיות שטיפול פסיכולוגי יעזור לך להשתנות קצת.

18/05/2004 | 15:38 | מאת: ד"ר אורן קפלן

דניאלי שלום קנאה היא דבר טבעי אבל את מספרת שהיא מוגזמת וגורמת לקשיים בקשר. אם זה לא קשור לבעלך ולאופן בו הוא מתנהג כדאי שתפני לייעוץ פסיכולוגי כדי קודם כל להבין מה מטריף אותך כל כך סביב הנושא. מודעות והבנה הם מחצית הדרך, אחריה יהיה אפשר לחשוב איך להקל על המצוקה. בברכה ד"ר אורן קפלן

17/05/2004 | 19:12 | מאת: אילן

אני רוצה לשאול שאלה

17/05/2004 | 19:21 | מאת: אילן

טןןוטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטט

18/05/2004 | 15:40 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אילן שלום אינני יודע מה השאלה, אבל תוכל לקרוא יותר על חרדה בקישור שלהלן: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

17/05/2004 | 17:22 | מאת: יעל

שלום, לאחר הפעם האחרונה שהייתי אצל הפסיכולוגית , הייתה לי תחושה שנימאס לי מכולם ובה לי להיות רק עם עצמי ולכן בקשתי חופש מהעבודה בעוד שבוע כדי לסוע לחו"ל לבד. מעולם לא נסעתי לבד , אבל זה מה שאני מרגישה שאני צריכה ותאמת בה לי גם להתפרק ולהרשות לעצמי דברים שבעבר לא הייתי עושה ולהכניס אות מעט לסכנות. עכשיו כשבוע זה שאני לא רואה את הפסיכולוגית מאחר ולא היה לה זמן אלי השבוע אני נרגעתי וחזרתי לעצמי לבן אדם היציב אבל המלא מחסומים שהייתי לפני הטפול והטיול פחות דחוף לי , אבל אני משאירה אותו רציתי לדעת מה אתם חושבים על טיולים לבד ללא אף אחד , האם זה נורמלי הרצון הזה להיות שבוע ללא ללא אף אחד שמכירים? האם התחושה ששבוע אחד מתחשק לי להתנהג באופן לא אחראי זו תופעה שמתרחשת....... בשלבים מסוימים של טיפול יעל

17/05/2004 | 18:12 | מאת: לילה

נראה לי שלסוע לבד יכול להיות הכל: כיף, וסבל. מעניין או משעמם. הרפתקני, או מפחיד. מה שבטוח, יש לרובינו הרבה פנטזיות לגבי נסיעה לחו"ל. נראה לי שזה עוד מהימים שלא היה אפשר להשיג שוקולד טובלרון בארץ :) ויש לפעמים מין לחץ "להנות" ולהוכיח, למי שנשאר בארץ (ולעצמנו, שלצערי נוסע איתנו לכל מקום. איזו שערוריה) שכך היה. אז לדעתי כדאי לך, אם את נוסעת, בכל זאת לדמיין קצת איפה תהיי, מה תעשי, וכו'. כי בנסיעה לבד יש גם התמודדויות רבות ולעיתים דברים לא "זורמים" להם כמו שהיינו רוצים. גם לי הרבה פעמים היה חשק לסוע לבד. וגם עשיתי את זה. אבל לפעמים זה היה מוצלח. ולפעמים - די קשה. כדאי פשוט לסוע בלי הרבה ציפיות או מחוייבויות פנימיות להוכיח משהו למישהו.

17/05/2004 | 18:16 | מאת: לילה

בכל מקרה, אם תעשי זאת ותסעי, זאת תהיה חוויה. תהיה לך הזדמנות לראות איך את מרגישה כשאת עושה משהו מסויים שאולי לא עשית קודם - לסוע לבד בלי מחסומים ובלי לעשות הרבה תכניות. אני חושבת שלחוויה יש ערך שלא יסולא בפז. אנחנו יכולים לחשוב שאנחנו מבינים מה זה להתחלץ בנהר, שזורם בחוזקה, לבין להיות בתוך המים. להרגיש את הסחף, את הקור... אחרי זה מבינים משהו שלא ידענו קודם. אז אני מאחלת לך שאם תסעי תהיה לך נסיעה עם הרבה חוויות. אני לא אוהבת להגיד "טובה" - כי מה זה טוב בכלל? אבל אם תלמדי משהו, תחווי משהו, גם אם קושי, אני כבר חושבת שיש בכך ערך.

17/05/2004 | 18:49 | מאת: לי-רן

אפשר לנסוע ולהיות לבד גם בארץ. ישנם מקומות מסתור יפיפיים שאפשר פשוט ללכת בהם לאיבוד, ולהיות ממש לבד. חו"ל זה סיפור למי שחש יותר בטוח ויותר יציב. כי מה יקרה אם תרגישי פתאום צורך להיות קרוב למישהו או שתזדקקי לעזרה,

17/05/2004 | 18:53 | מאת: לילה

18/05/2004 | 15:44 | מאת: ד"ר אורן קפלן

יעל שלום זה יכול להיות כיף לעשות משהו ספונטני מתוך רצון מיידי. כדאי לחשוב האם זה באמת מתאים לך, האם זה לא יעורר קושי ואולי בכל זאת לדבר על זה בטיפול לפני שאת נוסעת. אם כל הנ"ל מתאים, אז למה לא? בברכה ד"ר אורן קפלן

17/05/2004 | 14:45 | מאת: מלי

שלום רב: כיצד יש לטפל בחרם שעושים ילדים על אחד מילדי כתתם ,על לא עווול בכפו!???? תודה, מלי

17/05/2004 | 17:06 | מאת: יעל

שלום וברכה, הייתי מציעה לך לקרוא את הספר לבדה מול כולם שעוסק בנושא, יעל

18/05/2004 | 15:47 | מאת: ד"ר אורן קפלן

מלי שלום במידה ואין אפשרות להשפיע ישירות על הילדים אני מציע ליצור קשר עם בית הספר ולבקש התערבות של המחנכת והיועצת בעניין. כמו כן אם יש לך קשר עם הורים נוספים אפשר לשוחח גם איתם בנושא. חשוב לעזור לילד במצב כזה כיוון שלעיתים נוצרים מעגלים סגורים שקשה לצאת מהם וכאן תפקיד המבוגרים לקחת אחריות ולהשפיע על הילדים בצורה נכונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

17/05/2004 | 14:05 | מאת: רונית

שלום, אני סטודנטית בת 23, התחושה הכללית שלי בשבועות האחרונים עייפות ממושכת, מהלימודים ומעוד עניינים שהעסיקו אותי. השאלה שלי היא בנושא הריון בחלום, אני מאמינה בגישה הפסיכולוגית שמפרשת את תוכנו או נפשו של האדם לפי סמלים ורמזים בחלום, וסיפור ההריון בחלום שלי קרה לא פעם אחת. אני כמובן רוקה בלי שום קשרים. רציתי לדעת מה זה אמור לגלם וליצג בנפש שלי.

17/05/2004 | 18:07 | מאת: לילה

האם ההריון בחלום מגיע עם, רצון, פחד, כעס, ציפיה, שמחה, תחושת אומללות... ? אני חושבת שאין דרך שמישהו יוכל לעזור לך לפרש את החלום והסמליות שבו מבלי שאת עצמך תכווני את הדרך. אני חושבת שאפשר להתעמק בחלומות, אבל לעיתים, מה שאת עצמך מבינה, גם אם זה לא הרבה, הוא בעל יותר משמעות מניתוח שאדם אחר יכול להציע לך. הדבר היחיד הוא שבהודעה הקצרה שלך קשרת בין העייפות שלך, הכללית, לבין החלום. האם יש לכך סיבה?

17/05/2004 | 19:12 | מאת: שיר

רונית, יכול להיות שתחושת העייפות נובעת מהרגשה שאת לא ממש שלמה עם התחום שאת לומדת, ויכול מאד להיות שגם העניינים הנוספים שהעסיקו אותך נושאים אופי שגרתי, בנלי ומשעמם. או בקיצור, הרגשה שאת פועלת כמו רובוט, שאת חייבת למלא משימות ולעמוד בלוחות זמנים ובעצם את מחפשת משהו עמוק יותר, מעבר לזה. יכול מאד להיות שהחלום על הריון בעצם מבטא את הצורך והרצון שלך ליצור משהו משלך, להעניק לעצמך ולעולם משהו מקורי עם אמירה שלך. ואולי גם מתקשרת לזה סיטואציה שיש בך צורך להעניק, לגונן ולאהוב יצור קטן וחסר אונים שיחזיר לך אהבה, ויהיה אסיר תודה (וגם אין חשש שיאזכב אותך בשטח הזה). מקום למחשבה.

18/05/2004 | 15:50 | מאת: ד"ר אורן קפלן

רונית שלום חלום הוא דבר מאוד פרטי והאסוציאציות שלי לא בהכרח מספרות את מה שבאמת החלום אומר. לפי מה שאת מתארת קורה לך משהו בתקופה האחרונה וזה נושא שדורש חשיבה ואולי טיפול. יתכן שזו תקופה חולפת אבל כדאי לבדוק אם אין כאן תחילה של דיכאון. קראי את המאמר הרצ"ב ובדקי בסימפטומים האם הם תואמים למה שקורה לך http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm לגבי חלום ההריון, יתכן שהוא קשור לדברים האחרים ויתכן שלמשהו אחר. חלום מספר ללא ספק משהו עליך ועל נפשך, נסי לחשוב אסוציאטיבית מהו הריון בשבילך, זה ייתן לך אולי קצה חוט לפירוש החלום. בברכה ד"ר אורן קפלן

17/05/2004 | 12:19 | מאת: אא

שלום, אני טיפוס מאוד משימתי. מה שאפשר לעשות היום לא נדחה למחר. לעומתי, משפחתי בדיוק ההפך. דוחה הכל למחר ועדיף מחרתיים. יותר מכל היא אוהבת לבכות ביום האחרון ולהקפיץ את כל העולם יום אחרי. במשך הזמן בין הידיעה כי יש לבצע דבר כלשהו ועד לביצועו משפחתי מומחית בדיונים בנושא. היא תשוחח על זה בשיחות נרחבות ותעלה את הנושא השכם וערב ותבנה צעדים קדימה תוך חקירה מה יכולות להיות השלכות התנהגותם או תגובתם להמשך הטיפול בבעיה כלשהי. לא עולה על דעתם, למרות שציינתי בפניהם, שכדאי שיקדימו לעשות את הצעד שלהם ואז לפני הצעדים של הצד השני ידעו כיצד לפעול והדיונים של "אם יענו לנו כך, אז נפנה לה…. ואם אחרת אז נענה להם ש…". למרות סירובי להיות שותפה לנושא- מערבים אותי. אני הטיפוס הדומיננטי בבית ולכן אני פותרת לכולם את הבעיות. אני שחוקה, עייפה ובנוסף זה משפיע על המצב הרפואי שלי שכן אני חולה כרונית. אני מנסה לשנות את מעגל האימה ורואה את עצמי מתווכחת עם כולם שיבצעו את המשימות שלהם בעצמם. אולם הם משחקים לי על המצפון או מבצעים משימות בצורה עלובה כך שהמשימה חוזרת גדולה יותר לטיפולי. הדבר שוחק אותי יותר, ואני בהידרדרות רפואית. למי עליי לפנות כדי לקבל חיזוקים וכיוונים איך לשנות את מעגל האימה ולחיות מצפונית עם הדבר. כמו גם להתמודד עם המחלה הכרונית שלי שרק לאחרונה יצאתי ממצב ההכחשה. תודה,

17/05/2004 | 13:29 | מאת: לילה

האם מדובר במשפחה במובן של הורים/אחים או במשפחה האישית שלך (ילדיך?) אם זה הורים/אחים - האם את גרה איתם? באיזה עניינים את מעורבת איתם? עניינים כספיים? חברתיים? נשמע לי שזה לא רק שמערבים אותך, אלא שקשה לך להשאר לא מעורבת. השילוב של השניים באמת יכול להקשות עליך למצוא שלווה... אני הייתי ממליצה לך למצוא דרך לקחת מרחק. את כבר מבינה שאפילו הגוף שלך זועק שהוא זקוק לזה, אז אני חושבת שאת חייבת להתייחס לכך במלוא הרצינות. מרחק נפשי מתאים הוא מה שאת זקוקה לו, אבל לעיתים קשה להגיע לשם. אולי ליצור מרחק פיזי, כשלב ראשון בדרך למציאת מידת המעורבות המתאימה, יכול להועיל לך. ?

17/05/2004 | 19:00 | מאת: שיר

תחליטי שממחר את פשוט לא מייעצת, לא מתערבת, לא מתווכחת איתם שיבצעו את המשימות שלהם, ולא משתתפת או נוטלת חלק פעיל בכל הבעיות של משפחתך . ניסיון אחד (מוצלח) כזה שלך יגרום להם להיווכח שאין להם ברירה, והם צריכים / מוכרחים / חייבים לטפל בעניינים שלהם בעצמם ואין יותר מי שיפתור וינהל להם את המשימות. רק ככה המציאות תטפח להם בפנים והם יבינו שהם לבד במשחק הזה. אין לך ברירה אחרת כי כל מוצא אחר - יביא אותך שוב לאותה נקודה. ולגבי דרך טובה יותר להתמודדותך עם מחלתך הכרונית - תוכלי לנסות לפנות לטיפול פסיכותראפי שיחזק אותך, יקרב אותך לעצמך ויתן לך כלים להתעמק ולטפל יותר בעצמך ופחות במשימות ובבעיות של הסובבים אותך. בהצלחה

18/05/2004 | 15:54 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אא שלום הדבר שבולט לי מתוך דבריך הוא מצב הלחץ שבו את נמצאת וההשפעה השלילית שלו על מצבך הנפשי ועל היחסים עם הסביבה. יש הרבה דברים שאת מזכירה בדבריך אבל המטרה העיקרית לדעתי היא להפחית את הלחץ. מתוך מקום רגוע כל מה שאת מטפלת בו, כולל הגוף שלך, יראו יותר טוב ויותר סביר. אני מציע לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי ללמוד להירגע, ובאותה מסגרת תוכלי בוודאי להעלות את כל שאר הנושאים שמטרידים אותך. בברכה ד"ר אורן קפלן

17/05/2004 | 12:16 | מאת: דידי

יש לי חברה שיש לה ילדה בת 8 שנים. יש לביתה חברה שסובלת מאפיליפסיה חברה קרובה מאוד ובאחד הימים ששיחקו ביחד הילדה של החברה שלי צעקה על הילדה שחולה ופתאום החברה קיבלה התקפה שבמהלכה יצא לה ריר מהפה והיא פרפרה כאשר הבת של החברה שלי צופה בכל הסיטואציה הזאת (פינו אותה לביה"ח) ומאז היא נוטלת באשמה שזה בגללה, ובנוסף היא שמעה על סיפור נוסף על חברה מהשכונה שנאנסה ליד ביתה ומאז היא מסרבת לצאת מחדרה ומהבית גם עם ליווי של אמא, המורה מספרת שהיא לא יוצאת מהכיתה ומרותקת לכסא במשך כל היום. שאלתי היא איך ניתן לעזור לילדה לצאת מהפחדים שמלווים אותה ושתחזור להיות ילדה עם בטחון ושמחת חיים?

18/05/2004 | 15:56 | מאת: ד"ר אורן קפלן

דידי שלום התגובה של הילדה חריפה מאוד וכדאי לפנות לקבלת ייעוץ פסיכולוגי. זהו מצב שטיפול מתאים ומיידי יכול להפסיק אותו במהירות יחסית, אבל אי טיפול עלול לגרום בעיות משניות שיחריפו את הבעיה. הפנו את הילדה והוריה לפסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

17/05/2004 | 11:55 | מאת: מיטל

לפסיכולוג שלום אני סובלת מזה כשנתיים וחצי מהפרעת חרדה שמתבטאת בעיקר באגרופוביה. למרות עצות מומחים שאיתם נפגשתי, סירבתי לנסות טיפול תרופתי. במשך זמן קצר ניסיתי טיפול פסיכולוגי - התנהגותי ואחרי שהבנתי את הפרנציפ, עזבתי, בעיקר מסיבה כלכלית. למרות בעייתי, אני חיה עם זה ולא מוותרת על שום פעילות או מקום שאליו אני צריכה להגיע. בזמן האחרון הרגשתי שאני בסימן עלייה, הרגשתי שאני מתחילה איפושהו "לגעת בנורמל", אבל בכל זאת, המחשבה על החרדה בזמן שאני ברחוב עדיין נמצאת בראש, ויכול להיות שלעיתים יש לי הבזקי "חרדה, אבל בעוצמה נמוכה מהעבר ובתדירות נמוכה יותר ואני גם מתרגשת מזה פחות, זה כבר לא מזיז לי. השאלה שלי היא, מניסיונך, האם ההפרעה הזו אמורה להיעלם, האם אין מנוס מטיפול תרופתי גם היום שאני מרגישה "יציבה" יותר מהעבר? מיטל

17/05/2004 | 14:32 | מאת: אור

יש לי את אותה בעיה. זה התחיל לפני 3 שנים. זה לא נעלם- זה יושב איפה שהוא שם ומתפרץ שאני במתח, לחץ, עצבים. גם אני מסרבת לתרופות.

18/05/2004 | 08:40 | מאת: מיטל

אור שלום, במה זה מתבטא אצלך, האם ניסית סוג טיפול כלשהו? מיטל

18/05/2004 | 15:59 | מאת: ד"ר אורן קפלן

מיטל שלום ראשית אני מצרף קישור למאמר שכתבתי בנושא ומפרט את ההיבטים השונים http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm אני מציע שתפני לטיפול פסיכולוגי ובו גם תשקלי את הנושא התרופתי. אני מציע שאחרי שהתנסת בטיפול התנהגותי תנסי כעת טיפול יותר פתוח ודינמי ותקחי את הזמן להתמודד עם הבעיה עד שתגיעי לשיפור ניכר במצב. במידה ויש בעיה כספית פני למרפאה ציבורית או קופת החולים. אני מבין שאת מצליחה להסתדר לבד בינתיים אבל אין כל טעם לסחוב את הבעיה במשך שנים בצורה כזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

17/05/2004 | 08:54 | מאת: אורלי

לדר' קפלן שלום, בעקבות הסטוריה משפחתית של סרטן השד (סבתא מצד אמא וגם אמא) רופאת הנשים החדשה שלי שלחה אותי לאפיון גנטי...וזאת גם המליצה רופאה כירורגית שאני הולכת אליה פעמיים בשנה עבור בדיקה יסודית של השד. הם הסבירו לי מדוע זה חשוב לדעת, כי אז אוכל כביכול לקבל החלטות ואולי להפחית סיכון...כגון לעשות את המשפחה שלי בבת אחת כרגע אני אמא לילד אחד, ואז להוריד את השחלות. בהתחלה קיבלתי את זה כדבר שצריך לעשות וחידה שיש לפתרה. אבא שלי תמך בעניין בתחילה. אתה גם הוא וגם אחי טוענים שבשביל מה לי לדעת, כי הרי אני גם ככה חיה בלחץ ופחד מהמחלה ואם זה יהיה חיובי אז באופן פסיכוסומטי אני עלולה כבר לגרום להתפרצות המחלה. בקיצור אני לא יודעת מה לעשות...אני מאוד מתלבטת...זה נכון שאני מפחדת מהמחלה ואולי זה יעזור עם התשובה תהיה שלילית אבל אם היא חיובית זה פשוט יטיל עלי כזה פור. אני עוד מעט בת 32 ואמא שלי חלתה לראשונה בגיל 43, אומרים שכאשר המחלה גנטית אז הבת יכולה ללקות במחלה בעד כ-10 שנים קודם לגיל בה האמא לקטה במחלה...אז זה בעוד שנה! אמא שלי נפטרה לפני כשנה וקצת מסיבוכים של המחלה (מחלת ריאות) וסבתי נפטרה מהמחלה עצמה כשהייתי בת 3...זה גם לא טורם לשקט הנפשי שלי. מה דעתך?

17/05/2004 | 18:24 | מאת: לילה

ידיעה - גם אם קשה - נותנת לאדם, בסופו של דבר, יותר שקט. ראשית, את יכולה מן הסתם לפעול כדי לעזור לעצמך. האם הגנטיקה של המחלה היא כזאת שהיא *בטוח* תתפרץ? או שזה רק בסיכוי מסויים? ובכל מקרה, עם ידיעה של הסיכונים תוכלי להחליט על דרך פעולה - כמו ההחלטה לעבור בדיקות כל מספר חודשים, והבדיקה עצמה תוכל להקנות לך שקט. תוכלי לקרוא בנושא, ללמוד מה שאפשר וכו'. אם לא תבדקי, יתכן והפחד ינקר בך ברקע. וכל דבר שהוא "ברקע" נוטה לתפוס מקום גדול מאד. זאת תופעה מעניינת. כי זה "ברקע" אז איך זה תופס "הרבה מקום". אבל לדעתי ככה זה. לעומת זאת ידיעה - לכאן או לכאן - תמקד אותך. בין אם להקלה גדולה, ובין אם להכרה במצב והתמודדות איתו בדרכים הטובות ביותר עם תמיכה מתאימה. אני רק טועה או שנדמה לי שכיום הרפואה ערוכה להתמודדות בצורה טובה יותר מאשר כאשר סבתך ואמך חלו?

18/05/2004 | 16:04 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אורלי שלום קשה לי לתת לך תשובה חד משמעית, אני חושב שזו החלטה שקשורה למבנה האישיותי שלך וליכולת שלך לחיות עם אי הוודאות. הרי אי ההליכה גם היא מקור ללחץ והשאלה מה פחות גרוע (כי הרי הכי טוב שהנושא כלל לא היה קיים). ה חשיבות של הבדיקה מעבר להיבט האישי שלך היא בכך שאם יש את הגן חשוב שגם הדור הבא יבדק בצורה יותר מדוקדקת מדי תקופה ואם אין לך את הגן העניין פחות חשוב. זה שיקול של נשים שלהן בנות מבוגרות ואני מתאר לעצמי שאיננו רלוונטי כיום. אישית אני הייתי הולך לבדיקה. אני חושב שהוודאות תוכל להיות בסיס טוב יותר להתמודדות בעתיד. תשובה שלילית תרגיע ותשובה חיובית לא הרבה יותר גרועה מהידיעה שיש לך הסטוריה משפחתית כזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

17/05/2004 | 01:22 | מאת: אייל

שלום לך ד''ר אני בן 18 ויש לי חברה...עכשיו רציתי לדבר איתך על משהו שמאוד מטריד אותי..לפעמים כשאני לבד ולא מדבר עם חברתי אז צצות לי כל מיני רעיונו ומחשבות שאני פחות אוהב אותה ודברים מהשוג הזה...אבל אני יודע שאני אוהב אותה מכל לבי והייתי נותן את הכל למענה אבל לא יודע למה צצות כל הזמן המחשבות הנוראיות האלה...אולי בגלל שפעם אני והיא לא דיברנו הרבה כי צצה בעיה וכשחזרנו להיות ביחד הייתי על גג העולם או ככה לפחות אני הרגשתי למיטב זכרוני..ואחרי כמה זמן התחילו המחשבות האלה לצוץ אולי זה גם מהדיבור של האנשים או מהשטן אני לא יודע...אני תמיד מדבר עם עצמי שכל זה לא נכון ושאלה סתם מחשבות ואני מנסה לשכנע את עצמי ואני מצליח אבל אחרי כמה ימים זה שוב צץ...ואני יודע שבגלל שאני כותב את ההודעה הזו זה אומר שאני אוהב אותה כי איכפת לי ממנה...ד''ר אני מזה מוטרד...אני באמת אוהב אותה ולא יכול בלעדיה ואת זה אני יודע ואומר לעצמי כל הזמן...אני מבקש את עזרתך ואת עזרת האנשים שפה בכך שתדריכו אותי איך להיפטר מהמחשבות האלה או לעזור לי בכל דרך שהיא תודה

17/05/2004 | 11:33 | מאת: לילה

שלום בחור, לדעתי כשאוהבים מישהו, בתוך קשר רציף ומתמשך, יש גם רגעים שבהם אפשר פתאום ממש לשנוא, לא לאהוב, לזלזל, לכעוס וכו'. וברגעים האלה - מנסיון - אפשר לתהות - למה אני איתו? והאמת היא שגם הצד השני יכול להרגיש אותו דבר. אהבה היא הבסיס של הקשר, אבל היא לא בהכרח נחווית בכל רגע. העובדה שרב הזמן אתה רוצה להיות איתה ומרגיש אהבה, היא העיקר. אני חושבת שאתה מעמיס על עצמך רגש של אשמה, בשל ציפיה לא הגיונית לחוש כל הזמן אותו הדבר. פרט לכך, יתכן שלמרות שאתה באמת אוהב אותה ואכפת לך ממנה, יש דברים שעליהם אתה נעצר. דברים שאתה פחות מזדהה איתם. דברים שאתה חושש מהם. דברים שמעוררים אצלך ספקות. בסופו של דבר אם הספקות יגברו, אולי תחליט שאתה, למרות האהבה, לא מעוניין להיות חבר שלה. זה גם קורה, במיוחד בגיל שלך. אולי יהיו לך אהבות אחרות בחיים. לעת עתה, הייתי פשוט מייעצת לך לקבל את מה שאתה מרגיש בלי להתרגש יותר מדי. אולי קשה לך לקבל זאת, בשל המחשבה שיתכן שהיא גם אוהבת אותך באופן הזה - לא בהכרח בכל רגע ורגע?

18/05/2004 | 16:08 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אייל שלום אני לא בטוח שהבעיה קשורה לבת הזוג שלך וליחסים שלך איתה. לפי מה שאתה מתאר אתה סובל ממחשבות טורדניות ואני מתאר לעצמי שיש לך מחשבות כאלה וטרדות גם לגבי דברים נוספים. אני מצרף קישור למאמר על חרדה ובתוכו התייחסות גם לנושא של מחשבות טורדניות. קרא ובדוק האם אכן זה מה שקורה לך. במידה ולא, כתוב שוב וננסה לבדוק כיוונים נוספים בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm

16/05/2004 | 22:14 | מאת: " HAPPY "

שלום אני כבר לא יודעת מה לעשות ולא יודעת איך להתמודד קשה לי , קשה לי מאוד ואף אחד לא מצליח להבין אותי אני בתחילות שנות ה - 30 לחיי ומרגישה שהם לא שווים .... כלום !!!! סובלת ממחלה או בעיית עור איך שאפשר לקרוא לזה (נוירופיברומטוזיס) אין לזה פיתרון לדעת מומחים רבים המצב רק מחמיר ומתרבה עם הזמן ונעשה זוועתי בימי הקייץ זה נעשה הרבה יותר גרוע , הגוף מרגד ומתמלא בגידולים המפלצתיים האלה והם גדלים וזה אוכל אותי מבפנים אני יוצאת ומבלה ומנסה להנות כמה שאפשר - מי שלא מכיר אותי, לא מרגיש כלום כלפי חוץ אך בתוך תוכי מרגישה ריקבון שנגמרים לי החיים בלי ליהנות מהם באמת רע לי רע לי רע....... אני יוצאת ומנסה להכיר בחורים > הזמן הרי לא הולך לטובתי כשהם (הבחורים) מגלים את בעייתי הם נרתעים ונעלמים אני כבר לא יודעת איך להתמודד איך לספר איך להגיד , מה לעשות ניסיתי ואני עדיין מנסה להכיר בחורים עם בעייה דומה בכדי שנוכל להתמודד יחדיו ונבין אחד את השני הרי בחור " בריא " כביכול לא יקבל אותי הבחורים אוהבים בחורות עם עור חלק ונעים ומה לעשות שאלוהים ברא אותי אחרת ניסיתי טיפול, אך הפסיכולוגית שלי כנראה לא ממש ניסתה או הצליחה להבין אותי ואמרה לי שאני צריכה להתגבר על זה - באמת ? ממש חכם מצידה - אבל איך ? כל פגישה הרגשתי שאני טוחנת מיים ולא ראיתי טעם להמשיך לפני כל פגישה , במקום לחוש ציפייה, חשתי עצבים וששוב הכל הולך לחזור על עצמו איך אפשר להתמודד עם הדבר הנוראי הזה שרק הולך ונעשה מפלצתי משנה לשנה אין לי חיים אני מרגישה שאני חיה בשני עולמות למרות שעושה הכל רגיל. יצא לי להכיר בחורים כל כך מקסימים , באמת !!! אבל " הבעייה " שלי גרמה להם לתפוס רגליים קרות ולברוח למה , למה אני צריכה לסבול ? קשה לי אשמח לתגובות

16/05/2004 | 22:29 | מאת: גל

היי, קראתי את מה שכתבת ומאוד הזדהתי איתך. נכון אין לי את אותה הבעיה שלך אבל אוליי יש לי בעיה חמורה יותר אבל על זה בטח לא נתווכח. גם אני בשנות ה-30 לחיי, בלי בן זוג כבר שלוש שנים ועם ייסורים של החיים, כמו הורים חולים, מוות וכו' שאת כל זה אני עוברת לבד!!! אז נכון שיש לך מחלת עור שאני לא יודעת איך זה נראה ובמה זה מתבטא ובאמת יכול להיות שזה לא נעים, אבל לרגע אל תרחמי על עצמך!!! תאמיני לי שאני בחורה שנראית לא רע בכלל וגם אני בודדה וגם לי רע וגם אני בשנות ה-30 לחיי. תאמיני בגורל, תהיה חזקה ובסוף הכל יסתדר, מבטיחה. אני נמצאת עכשיו בגהנום, בתקופה הכי קשה של חיי, בתקווה שהאור עוד יגיע. יחד עם זאת אני לא מרחמת על עצמי, תזכרי אם אין אני לי, מי לי? בקשר לפסיכולוגית, תנסי משהי אחרת, לא תמיד יש כימיה. בהצלחה, גל

16/05/2004 | 23:10 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שלום החיים נשמעים מאוד קשים מהזוית הזו ואני מבין שהקושי העיקרי הוא לא רק בהתמודדות עם מחלת העור ומה שהיא עושה לגוף, אלא בקושי למצוא בן זוג. במצבים כאלה נוצר פעמים רבות דפוס חשיבה מעגלי סביב הבעיה שלא מותיר מקום לשום דבר אחר לצמוח או לעורר אופטימיות. נשאר כל הזמן רק החולי והבדידות שהולכים ונעשים עצומים יותר ויותר. כדי לצאת מהמעגל הזה חייבים לייצר משהו חיובי שאותו תוכלי לאהוב ושיגרום לך להעריך ולאהוב את עצמך יותר. למשל, בכיוון המקצועי, בפיתוח כשרונות ותחביבים, פעילויות חברתיות שונות וכו'. למרות הקושי לוותר על זוגיות, יתכן שזה מה שאת צריכה לעשות בטווח הקצר. לומר שכעת זה לא מסתדר ולא מתאים ושאת מתרכזת בהעמקה ופיתוח של עצמך. כאשר מצב הרוח והדימוי העצמי שלך ישתפרו סביר להניח שהכל יראה אופטימי יותר ואני מניח שיש סיכוי לא רע שגם דברים חיוביים אחרים יוכלו להתרחש בחייך, כולל מציאת בן זוג מתאים. בתוך מצב הרוח הדיכאוני בו את שרויה עכשיו, יהיה קשה לפתח זוגיות שבאמת תתאים לך. במידה והפסיכולוגית אליה פנית אינה מתאימה, חפשי אחרת שתדבר אליך יותר. חשוב שתהיי בתהליך טיפולי בתקופה שכזאת. בברכה ד"ר אורן קפלן

02/06/2004 | 05:54 | מאת: חמי

לצערי גם אני סובל מאותה המחלה ומכיר את הבעיה מקרוב אם תרצי לדבר את יכולה להשאיר לי הודעה במייל באנגלית [email protected]

16/05/2004 | 22:00 | מאת: ליאם

דר' קפלן שלום, אימי נפטרה לפני חודש וחצי ומאז כתבתי כאן מספר פעמים. הפסיכולוגית המדהימה שלי חזרה לארץ ואף נפגשתי איתה פעם אחת. הפגישה לא הייתה כמו שחשבתי ואמרתי לה זאת, אך היא לעומתי אמרה שהפגישה הייתה בדיוק כמו שחשבה.כנראה שהניסיון מדבר ובתקופה זו מרגישים בלבול ולא תמיד מצליחים להביע רגשות. במהלך סוף השבוע הרגשתי נורא ואיום ולא היה לי את החשק והסבלנות להתקשר אליה ולשוחח איתה.אני יודעת שאני אמורה להיפגש איתה אך אין לי את הכוחות כרגע , מה גם שלא נראה לי שהיא תוכל לעזור לי. זה המצב כרגע וזהו זה. שאלתי אותה אם תוכל להוציא אותי מהגהנום והיא ה שיבה שתעשה כל שביכולתה... עד שאהיה לי את הכוחות והסבלנות לדבר על כל מה שמתחולל בתוכי, אני פונה אליך בשאלה אוליי קצת מוזרה. לפני מות אימי הייתי בשלה ומוכנה לקשר זוגי ונורא רציתי בכך. לאחר מות אימי הרגשתי את הבדידות מכרסמת מבפנים וזועקת. אני יודעת שאני מאוד רוצה לאהוב, השאלה היא האם זה אפשרי? האם אני יכולה לצאת לדייטים או שמא זה מוקדם מידי? אני לא יודעת אם אני מסוגלת כיוון שיש לי מצבי רוח משתנים אבל נניח שאני אהיה מסוגלת להיפגש, האם הצד השני צריך לדעת שאיבדתי את אימי? ואם כן מתי מספרים? האם ישנו זמן המתנה, הרי בסך הכל עבר חודש וחצי. אני נורא מבולבלת ופחות או יותר יודעת את התשובה... אני רוצה אבל לא יכולה, זאת פחות או יותר התשובה. אשמח לשמוע את חוות דעתך עד שאעזור כוחות ואדבר עם אחת הנשים היקרות לי מכל, כמובן הפסיכולוגית שלי. תודה, ליאם.

16/05/2004 | 23:14 | מאת: ד"ר אורן קפלן

ליאם שלום עליך לנהוג כפי שאת מרגישה ורוצה. את יכולה לצאת ולפגוש גברים חדשים, את יכולה לספר להם בפגישה הראשונה שאת כעת לא בתקופה הכי טובה בחיים שלך ושאמך נפטרה לאחרונה. זה לא אומר שאת צריכה להתבודד ולהישאר סגורה בתוך הדיכאון. מן הסתם יהיה לך קשה לעלוז ולשמוח כמו שאולי היית יכולה לפני מות אמך, מצד שני אולי תוכלי להינתק מידי פעם ובאמת להינות מהחיים. אני בטוח שזה גם מה שאמך היתה רוצה שתעשי. חזרי לטיפול לאט, ציפית מאוד לפגישה עם הפסיכולוגית שלך ואולי האכזבה נובעת מכך שקיווית שעצם החזרה לטיפול תשחרר אותך מהקושי בו את שרויה. זה כנראה לא עובד כל כך מהר, ותצטרכי לקחת את הזמן ולתת לו לעשות את דרכו לאט לאט. כפי שכבר כתבתי לך בעבר, עבר זמן מועט מאוד ותהליכים כאלה אורכים חודשים ארוכים. בברכה ד"ר אורן קפלן

16/05/2004 | 16:52 | מאת: רונלי

מאז מותה של אמי לפני מספר שנים אני כל זמן חושבת מחשבות שליליות על העולם. נראה לי כאילו כל הזמן עומד לקרות משהו רע לי או לאנשים היקרים לי ויש לי ממש התקפי חרדה מרוב החששות האלה. מעבר לכך, בכל פעם שאני נהנית קופצות לי לראש מחשבות על כל מיני אסונות שיכולים לקרות. כשאני קוראת עיתונים או שומעת על אסונות של אנשים אני מצטמררת, מאד לוקחת ללב ולוקח לי כמה ימים להתגבר. זה כל הזמן מטריד אותי במחשבות. העולם הפך למקום מאד לא בטוח עבורי והחיים מאד מפחידים. איך אפשר להתמודד עם זה?

16/05/2004 | 19:16 | מאת: אזרחית

מקריאת הודעתך נראה לי שהכל קשור לתהליך שאת עוברת בעקבות מותה של אמך. אני מציעה לך למצוא מסגרת בה תוכלי לעבד את רגשותייך, כגון פגישות עם פסיכולוג, הבעה עצמית באומנות, בכתיבה. אולי התנדבות לעזרה לאנשים שאיבדו את יקיריהם? בנוסף, חשבי מהם הדברים היכולים לגרום לך אושר ובטחון והשתדלי להוסיף לחיים עוד ועוד מהדברים הללו.

16/05/2004 | 23:20 | מאת: ד"ר אורן קפלן

רונלי שלום את מזהה שהבעיה התחילה עם מותה של אמך לפני מספר שנים. בהחלט יתכן שזה התחבר עם תהליכים נוספים שעברת בעבר. נשמע שאת סובלת באמת מבעיה של חרדה. תוכלי לקרוא עוד על הנושא במאמר בקישור שלהלן: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm אני מציע שתנסי טיפול בגישת EMDR, הוא יעיל לתופעות אותן את מתארת. קישור למאמר בנושא זה תוכלי למצוא כאן http://www.psychologia.co.il/emdr.htm ומטפלים בנושא באתר עמותת EMDR www.emdr.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

16/05/2004 | 16:14 | מאת: מלי

ד"ר שלום, אני סובלת שנים רבות מ o.c.d ללא קומפולסיות, אלא רק מחשבות אובבסיביות שמשתלטות לי על התודעה ולא נותנות לי מנוח. תוכן המחשבות הוא אחיד כבר זמן רב. זה אולי נשמע לא מגוחך ולא רציני, אבל כידוע רציונל הוא לא הצד החזק ב o.c.d אני סובלת מאוד ממחשבות על תפקודי העפעפיים שלי, למרות שאני יודעת שמצמוץ הוא תפקוד חיוני, אני מוטרדת מאוד, ומשום מה לא מסוגלת לסבול את תנועת הפעפעיים המונוטונית. קשה לי להסביר מדוע זה כל כך מפריע לי ומערער את שלוותי, אך זה מגיע עד לידי קשיים בתפקוד היומיומי שלי,חרדה ודיכאון חמור. בקרוב אתחיל טיפול רפואי בהמלצת הפסיכיאטר. רציתי לשאול האם יש ידוע לך על היפנוזה כטיפול להפרעה מסוג זה. ואם כן, מה אפשר לעשות? האם טיפול היפנוטי או הומופאטי עשוי לעזור? מהי לדעתך עלי לעשות כדי להשתחרר ממחשבות אלו אחת ולתמיד? תודה, מלי.

16/05/2004 | 19:26 | מאת: אלי

הפתרון? פשוט להפסיק לחשוב על העפעפיים מה יקרה אם תפסיקי, תמותי מזה? לא !

16/05/2004 | 22:43 | מאת: מלי

אלי, לתגובה צינית כזו אין מקום בפורום פסיכולוגיה קלינית, ובאף פורום שמטרתו לתת תמיכה וייעוץ. תגובות מסוג זה לא רצויות, ועדיף שתשמור אותם לעצמך או לחברים שלך. אגב, רואים שאין לך שום מושג ב o.c.d , ומוטב שתעשה טובה לכולנו, ותשמור על כבודו של הפורום הזה. מלי.

16/05/2004 | 23:22 | מאת: ד"ר אורן קפלן

מלי שלום היפנוזה עשויה לעזור כחלק מטיפול פסיכולוגי כולל יותר. השילוב עם תרופות מתאים וטוב שאת פונה לייעוץ בנושא הזה. לגבי הומאופטיה אני מציע להתייעץ עם פורום רלוונטי לנושא זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

15/05/2004 | 17:32 | מאת: אוריאנה

אני וחברי נפרדנו לפני כחודש. לפני מס' ימים התראינו וממש שקלתי לחזור אליו. הוא קיווה שאני אוותר על הדברים שבגללם נפרדנו וכך נוכל לחזור. הדברים האלה הם "מקומות" שאליהם הוא הולך ולי יש בעיה עם זה. יש האומרים שאני מגזימה ואני צריכה לתת לו לעשות את מה שהוא אוהב, אך אני מרגישה שאם אוותר על הדברים העקרוניים האלה ארגיש לא טוב בקשר. אולי משהו דפוק אצלי, אבל אינני רוצה להרגיש במתח, לחץ ועצבנית בקשר כפי שהיה. הצעתי לו שנגיע לעמק השווה, נתפשר, כל אחד יוותר על משהו וכך אם אנו אוהבים נצליח. אך הוא בשלו, רוצה שאני אוותר לו לעשות את עיסוקיו גם אם קשה לי עם זה וכך נחזור להיות יחד. כי זה החלום שלו וזהו זה. מה עושים?

15/05/2004 | 18:07 | מאת: לילה

מחשבה שאולי כלל לא רלוונטית אליך, ואולי כן תועיל לך בכל זאת - הרבה פעמים ביחסים, במיוחד בהתחלה שלהם, בני הזוג נתקעים בשלב שבו בודקים כמה כל צד מוכן להתגמש. זה סוג של משא ומתן - אבל סוג שלפעמים נתקע, כי אדם אומר: "אני אהיה מוכן להתגמש... כמה שאתה תהיה מוכן להתגמש!" או שיש מן משחק שבו כל אחד אומר: "אני אתגמש, אבל אתה תתגמש קודם". זה עצוב שיש זוגות שתקועים במו"מ הזה כל החיים. אני חושבת שאם את יכולה להתגמש, ויכולה לקבל אותו כמות שהוא, הגמול על כך הוא רב ועצום. ראשית, הוא יוכל לגמול לך ויקבל אותך כמו שאת, ואני מניחה שגם לו יש נקודות שהוא היה רוצה שיהיו אחרת. שנית, את עצמך, תגדלי מזה, ותגלי שהגבולות של הגמישות שלך הם יותר גדולים משחשבת. הרווח יהיה שלך. כל זה נכון, כל עוד ההחלטה באה מתוכך, מרצונך, ולא כהקרבה. רק את יכולה לדעת בנושא הזה אם הקבלה הזאת היא הקרבה של משהו מהותי עבורך, או פשוט משהו שאת יכולה, אם תרצי להתגבר עליו.

15/05/2004 | 19:55 | מאת: שירי

שהוא יגמול לי על כך? אולי הוא רק ישתמש בגמישות שלה לתועלתו, ולא יבין גם אותה?

16/05/2004 | 23:26 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אוריאנה שלום אני לא כל כך מבין את משמעות ה"מקומות" שאת מציינת בהודעה ולכן אני לא יודע כיצד להגיב לשאלתך. יש מן הסתם דברים שאפשר ורצוי להתגמש לגביהם ויש דברים שבמוקדם או במאוחר יהרסו את הקשר. השאלה במה מדובר כאן. לא על כל דבר אפשר או רצוי להתגמש. הדבר הכי חשוב בקשר זה שאפשר להבין אחד את השני ולמממש את הצרכים העיקריים של שני בני הזוג. האם זה מה שקורה ביניכם? בברכה ד"ר אורן קפלן

15/05/2004 | 13:30 | מאת: נטלי

הייתי מעוננינת לדעת כיצד אוכל לאתר את ד"ר יורם יובל והאם הוא עדין עדין נפגש עם אנשים לפגישות ייעוץ?

15/05/2004 | 13:52 | מאת: סטודנט

יורם יובל הצטרף לסגל המרצים במחלקה לפסיכולוגיה באוני' בר - אילן, כך שניתן להתקשר למזכירות המחלקה ולבקש את הטלפון. למיטב ידיעתי הוא מקבל מטופלים, אך אינני יודע אם לטיפול פסיכואנליטי (4 פגישות בשבוע + ספה ). בהצלחה נ.ב - הוא באמת נחמד כמו שהוא נראה!

16/05/2004 | 16:41 | מאת: שירה

לפי 144 ד"ר יורם יובל הפלמח 62 מבשרת ציון 02-5790911

15/05/2004 | 11:24 | מאת: שרונה

אני בת 30 ויש לי פחד מזוגיות הקשר הכי ארוך שהיה לי הוא חודש וחצי ונגמר ביוזמת הבחור. אני מפחדת מאינטימיות וכשהעינינים מתחממים אני פשוט בורחת ,כל פעם מחדש.במקום להיות עסוקה בפיתוח הקשר ולראות איך הענינים יתפתחו אני מוקפת פחדים. אני בחורה אינטילגנטית,נאה התרגלתי להיות לבד,יכול להיות שאני פשוט לא אוהבת לחיות בזוגיות? אני מרגישה כאילו שמישהוא תופש בעלות על החיים שלי,שאין לי יותר חופש.יש לי הרבה מה לתת לבחור אבל אני לא מסוגלת ליישם את זה כלפי חוץ. יש לי מן איזו שהיא פנטזיה על בחור מסוים שמחזר אחרי והוא מושלם בשבילי וכל בחור שאני יוצאת איתו,אני משווה לבחור מהפנטזיה,אני לא מצליחה להתנתק מזה...מה אני בכל מצפה מבחורים? אני ממש לא מציאותית אני נוטה לדכאונות ופסימיות,למרות שאני שוב ושוב מכירה בחורים מחדש מאתר הכרויות רציני באינטרנט,המצב חוזר על עצמו. אני מודאגת וכבר לא יודעת איך לעזור לעצמי תודה ,שרונה.

15/05/2004 | 15:35 | מאת: ד

והאוו לא להאמין ממש כאילו אני רשמתי שורות אלו אני בת 31 מרגישה ממש כמוך מכירה דרך האינטרנט , יוצאת > ונגמר > וחוזר חלילה יש לי מן חסימה כזו שאני לא יודעת להסביר אותה רק שאצלי מתלווה בעייה נוספת אשר לא עוזרת למצב ומהווה בעייה די גדולה יש לי איזו בעייה בעור , לא פשוטה שדי מרתיעה בחורים וזה נורא קשה לי ולהם לפעמים אני אומרת לעצמי שאני משלימה עם המצב שכך אשאר לנצח למרות שזה לא מה שאני רוצה ולמרות כל המגבלות אני יוצאת מבלה ומנסה להכיר וזה נגמר כעבור מס' שבועות.

15/05/2004 | 17:42 | מאת: שרונה

ואני חשבתי שזאת רק בעיה שלי וכל הבנות מושלמות..... גם לי יש בעיה חיצונית,למרות שכלפי חוץ אני נאה מאד,אבל אני לא אוהבת את הגוף שלי. החזה שלי רחוק מלהיות מושלם,הרגליים לא יפות העור שלי לא חלק,אני מתעסקת חלק ניכר מחיי בשיפורים,איפורים ואסתטיקה...וזה ממש נמאס לי.אפשר לחשוב שכל הגברים מושלמים,למה אני צריכה לפחד להתפשט בפני בחור?בגלל שבכל תוכניות ה-טלביזיה והפירסומות מככבות דוגמניות מושלמות? מה אנשים "רגילים" כמוני וכמוך לא מקימים יחסי מין? אני מונעת מעצמי את הנאות החיים . הבעיה שלי יותר חמורה משלך כי את לפחות מנסה:את כתבת שקשה לבחורים עם הבעיית עור שלך ,סימן שנחשפת בפניהם אני בורחת עוד לפני שזה מגיע לקטע מיני. אולי לא מצאנו את הבחור המתאים,זה שיאהב אותנו כמו שאנחנו זה שנרגיש בנוח בחברתו. בכל אופן אני מקווה שיהיה לנו טוב ואני אשמח להחליף איתך רשמים וחוויות במייל שלי: [email protected] שרונה.

את מזכירה גם את הקיום של פנטזיה על משהו שהוא מושלם עבורך, ואז באופן השוואתי הקשר עם הבחור לא מספק אותך. את מזכירה גם את הפחד לאבד את החופש שלך, וגם את הפחד מהאינטימיות עצמה, אולי בגלל שהיא מובילה למצב של אובדן חופש. וגם את תוהה אם אולי מתאים לך פשוט להיות לבדך. בקיצור, מה שאני מנסה להגיד (לא סתם לסכם את מה שאמרת :)) הוא שנשמע לי שהבעייה היא מורכבת ויש לה הרבה צדדים ולמרות שיש לך כבר תובנות לגבי מה עוצר אותך זה לא משחרר אותך. נשמע לי שיש כמה דרכים שאפשר לגשת לבעייה - אחת היא להבין איזה הנחות יסוד יש לך לגבי קשר זוגי שגורמות לך להרגיש ולפעול כאילו קשר = אובדן חופש ועצמאות. (אני חושבת שזה אחד הפחדים הנפוצים ביותר, למרות שנהוג לשייך אותם לגברים דווקא, בסטריאוטיפ. אני בכל מקרה מאד מבינה את זה). דרך אחרת היא להתמודד עם הפנטזיות האידאליות מול המציאות. אני תוהה אם רק בתחום זה יש לך פנטזיה אידאלית, או גם בתחומי חיים אחרים? מה מקור הפנטזיות? מה מתוך הפנטזיה שלך הוא משהו שבכל זאת אפשר למצוא אותו בחיים, ומה נראה לך עצמך פחות מושג? אולי להגדיר לעצמך מה בתוך הפנטזיות שלך הוא בר השגה, ומה פנטסטי יוכל לעזור לך. אני חושבת שה בסדר לרצות דברים מסויימים ואחרים לא, אבל כדאי לרצות דברים שבסופו של דבר אפשר גם להגיע אליהם. למרות שזה קצת בנלי לומר את זה כאן, אני חושבת שטיפול זה מקום שבו הנפש שלך נחשפת, ואם הנושא הזה של אידאל לגבי יחסים קיים אצלך הוא יעלה בטיפול, רק ששם פחות נהוג לברוח אחרי כמה פגישות (אני חושבת :)), והמטפל/ת יכולים להתייחס לפחד שלך מאובדן עצמאות, ולציפיות שיש לך באופן שהוא יותר "מבוקר" וגם מוכוון להבין אותך, ובכך לעזור לך למצוא דרך התנהגות חדשה שהיא לא הדפוס הרגיל שלך שכבר נמאס לך ממנו. אני שואלת את עצמי אם ניסית ללכת לטיפול, זה נראה לי מאד מתאים.

15/05/2004 | 17:28 | מאת: שרונה

תודה על התגובה,די נגעת בכמה דברים. בקשר לטיפול,חשבתי על זה מס' פעמים אבל אני חושבת שאני יודעת בדיוק מה הבעיה שלי,שמקורה בביטחון עצמי נמוך,בדימוי גוף ירוד,למרות שכלפי חוץ אני נאה מאד והסביבה הקרובה(משפחה,חברים,עבודה) לא מבינים איך אין לי חבר או איך אני לא נשואה. כלפי חוץ הכל בסדר,אני נאה אינטיליגנטית,חברותית אך מבפנים אני ממש אוכלת את עצמי,ממש יוצרת לעצמי בעיות שאולי לא קיימות בכלל ,ובורחת לעולם של פנטזיות שם לפחות אני לא אפגע(כך אני חושבת) נקווה שיהיה טוב תודה רבה לה'ית שרונה

16/05/2004 | 23:32 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שרונה שלום אחרי רצף ההודעות שנוצר אני לא יודע אם יש לי הרבה מה להוסיף. נשמע שאת מאוד חרדה לקראת היווצרות הקשר הזוגי. סוג כזה של חרדה יכול לנבוע מסיבות רבות, אחת הנפוצות בהן היא חרדה מפני דחיה, אבל יש בהחלט אפשרויות נוספות. השאלה ממה את חוששת, מה חוסם אותך בפני היווצרות קשר ארוך יותר. במצב כזה יש מקום לפנות לטיפול פסיכולוגי מאחר וכשאת נחשפת לבדך אל מול החרדה את מרימה רגליים ובורחת. זוהי התנהגות טבעית והישרדותית במצבי סכנה, וכנראה שהראש שלך מתרגם מצבים אלו כמצבים סכנה. השאלה כיצד משנים את דפוס החשיבה הזה ולפי מה שאת מתארת אולי את זקוקה לעזרה כדי לעשות זאת בצורה יעילה ובטווח הקצר. בברכה ד"ר אורן קפלן

15/05/2004 | 00:13 | מאת: שירי

יש לי בעיה. אני טיפוס שבאופן בלתי רצוני, מתקשה לתת מעצמו בלי להרגיש מנוצלת באיזשהוא מקום, או פראיירית. אני נוטה לנהל פנקסנות, ולא לתת מעצמי ברוחב לב. אני באמת לא יודעת להבדיל מתי אני מנוצלת ומתי באמת שלמה עם הנתינה. אני חושבת שהבעיה הזו מפריעה לי ליצור יחסים בינאישיים הן עם חברות והן בפן הזוגי. איך "עובדים" על עצמי כדי לשנות חשיבה כזו? האם שווה לי ללכת לשיחות? כי אני כבר מודעת לבעיה, אבל לא יודעת איך לעבוד עליה ולשנות דפוסי התנהגות כאלה..

15/05/2004 | 00:44 | מאת: לילה

אני חושבת שקשה לתת ברוחב לב כשמרגישים "חוסר". אולי את עצמך לא מרגישה שאת מקבלת מספיק כדי לתת? בהמשך לרעיון הזה, אולי יש בך חלק שגם חוסם את הקבלה מהצד האחר (במודע או שלא במודע, רצוני או לא) ובכך למעשה יוצר אצלך חשש/חשד מפני הצד השני? שאלה נוספת היא האם הקושי לתת ברוחב לב מתייחס רק לרכוש/זמן או גם "לעצמך" - לשתף ברגשות שלך, לתת אהבה, עידוד, וכו'. כי יש הרבה רכוש לא חומרי שאנשים "מחליפים" ביניהם. מה שעולה לי זה שמדובר באופן כללי בביטוי של חוסר אמון ביחס לקשרים עם הזולת, ונראה לי שזה משהו שאפשר לעבוד עליו בטיפול פסיכולוגי משום שזאת סיאטואציה בה את נמצאת בקשר קרוב ואישי, שבו אמנם אין סימטריה אבל יש קבלה וגם נתינה. בנוסף, אם באמת הקושי לתת נובע מתחושת חוסר עמוקה, בטיפול אפשר אולי למצוא גם אפשרות "להתמלא", ובנוסף זה מקום שבו אין צורך באיזון ובפנקסנות (בשל חוסר סימטריה מובנית) שהפכה להיות משהו מלחיץ/מטריד וכך את יכולה להפסיק לחוש אשמה, ולבדוק ממה זה נובע.

15/05/2004 | 01:07 | מאת: שירי

אני מצליחה "להוציא" מעצמי המון, לשתף אפילו יותר מידי במה שמתרחש בליבי. הבעיה היא הפוכה - הקשבה. יש לי קושי להקשיב לזולת, וחוסר סבלנות כללי כלפיו. באמת אני חשדנית ואין בי אמון בזולת. אני בהחלט חשה ב"חוסר" באהבה או בהבנה של הצרכים שלי מצד בני זוג בדר"כ.

16/05/2004 | 23:34 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שירי שלום אני חושב כמו שאת כנראה חושבת, שמתאים לפנות לטיפול כדי להתמודד עם הבעיה שתיארת. דפוס תגובה שכזה מתגבש בד"כ במשך זמן רב ויוצר סוג של שיווי משקל נפשי אותו צריך להפר ולשנות. זה לא תמיד תהליך פשוט והטיפול הפסיכולוגי מתאים בהחלט למטרה זו. אני מצרף קישור על עובדות על טיפול פסיכולוגי כולל כיצד בוחרים פסיכולוג. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן