פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום יש לי בעיה סבוכה וקשה, לכן ההודעה תהיה ארוכה, אך אודה על הסבלנות ועל המענה לבעייתי. אני בת 28. מזה כחמש שנים סובלת מכאב כרוני בבטן כתוצאה ממחלה שהיא פשוטה בדר"כ אך כתוצאה מהזנחה ורגישות יתר התפתחה למצב נורא. מזה כשנה אני מטופלת בסרוקסט שגורם לי לתופעות לוואי רבות -עייפות מטורפת, השמנה של 15 קילו, אפטיה טוטאלית, ולטווח ארוך פגיעה בבטן הרגישה שלי(כי הוא לא מתאים לעיכול בבטן רגישה). בטווח הקצר הסיבה שאני ממשיכה לקחת אותו היא כי הוא מאלחש לי את הכאבים ברמה ששום כדור אחר לא הצליח ובזכות זה אני עוד מתפקדת. חוויתי אכזבה אישית מעצמי לפני כשש וחצי שנים, כאשר כתוצאה מעצלנות תהומית לא השקעתי במבחנים שונים ובגללם לא הצלחתי להתקבל לחוג הלימודים שהשתוקקתי אליו. חזרתי שוב על המבחנים הללו שנה לאחר מכן ושוב בתקופה שהייתי אמורה להשקיע בהם, ברחתי לשינה ובילויים. כמו ילדה קטנה. מאז היתה לי תקופה קשה של התפרצות המחלה הכרונית שלי בבטן, בעקבותיה ובעקבות המצב הנפשי גם דיכאון. אך למרות כל זה, הייתי ועדיין אני עצמאית כלכלית במשך השנים הללו, שוכרת דירה ועובדת במשרה מלאה. לפני כשנתיים אף חזרתי לאקדמיה, והתחלתי בלימודים לתואר ראשון במקצוע שהוא פשרה איומה מבחינתי, ולו רק בשביל לסיים תואר ראשון ולא להרגיש שאני הולכת לגמרי לאיבוד. היום מצבי הוא כזה, אני שמנה, חסרת חיים, עדיין עובדת בעבודה שלי שאותה אני אוהבת(אך היא אינה מהווה קריירה). אני ממשיכה להזניח את בריאותי שהולכת ומתדרדרת ורק בזכות הסרוקסט אני מחזיקה מעמד. בשנתיים הללו שנרשמתי ללימודים כמעט ולא הגעתי לשיעורים, אך מאחר ותחום הלימודים שבחרתי הוא קל יחסית והומני (שזו הנטייה שלי) אני מגיעה רק למבחנים ומוציאה ציונים טובים (ממוצע 90). פניתי לטיפול פסיכולוגי כתוצאה מהזילזול שלי בעצמי. מכך שאני הורסת את עצמי במו ידיי. בעבר, בצבא, הייתי מאוד מוצלחת מאו דשאפתנית. אך גם שם כשהמצב הגיע לדברים האפורים, לעשייה היומיומית המשעממת במזל רב והרבה תיחכום הצלחתי להימלט ממטלות משמימות. מה גם שהשפעת הסרוקסט שמעייף לא היתה קיימת. הייתי בטיפול פסיכולוגי שסיימתי לפני חודשיים. הטיפול נמשך במשך חצי שנה פעמיים בשבוע לערך. לא רק שהטיפול לא עזר. נשאבתי כל כולי לטיפול והוא החליף את החיים שלי, פשוט ברחתי מהחיים לטיפול. הייתי מדוכאת יותר מעכשיו, נקשרתי מאוד למטפל, ונכנסתי לסחרחרה רגשית מהקשר הטיפולי. פניתי על מנת לטפל בדחיינות שלי, ובהזנחה הבריאותית שלי ויצא שהפכתי שבר כלי. הבעיה היא שבכל שנה אני נרשמת להמון קורסים ואין לי כח להגיע אליהם או להשקיע. ככה יוצא שמקום לסיים כבר יותר ממחצית שעות הלימוד לתואר (120) סיימתי רק 35! אני יודעת שתמיד הייתי סטודנטית חופשייה כבר מכיתה א' אבל עכשיו זה עוד יותר חמור, גם בגלל שזה חוג לימודם שאני סתם עושה אותו בלי מטרה שמעניינת אותי.נוסף על כך, אני כועסת על עצמי, על העצלנות שהפכה לחלק ממני. תמיד הייתי עייפה יותר מאחרים ולא ממש טיפוס פיזי. אבל כעת זה נורא. בניתי לי הרגלים איומים שתמיד היו שם ועכשיו הפכו לחלק אישיותי ממני. אני לא מצליחה לעמוד בדיאטה שנגזרה עליי בשל מצבי הבריאותי ואחת כמה וכמה בדיאטת הרזייה. אני תמיד מתמלאת אופטימיות ורצון לשנות, לעמוד במטלות ותמיד רובן לא מתמלאות ונדחות עד אין קץ. המצב החברתי גרוע ביותר. אין לי רצון לצאת עם בנים בגלל ההשמנה שלי. ולחברות פשוט אין לי כח. זה הורס אותי. קראתי ספרים, הבטחתי לעצמי ולכל העולם הבטחות, הייתי בטיפול פסיכולוגי. מה עוד? תודה טלי

לדעתי את מייחסת לסרוקסט תכונות והשפעות שלא בהכרח שייכות לה. אפאתיה למשל, שבקלות יכולה להיגרם על ידי מצבך כפי שתיארת אותו, ולעניות דעתי אין לה שום קשר לסרוקסט. במצב כזה קשה להפריד בין השפעות התרופה לבין מה שנובע מהמצב. לדעתי. ושאלה: עלה בדעתך שמא את בעצם נהנית מן המצב הזה שלך? בוחרת בו? שיש לך גם יתרונות ממנו? שאלה אחרונה: איך הצלחת בכל זאת לצאת מהסיחרור הזה של הטיפול הזה שהיית בו?

ראשית הכל יכול להיות ויכול להיות שהאפתיה היא מהמצב ולא מהסרוקסט. אבל זה לא סביר. הסרוקסט משפיע עליי בצורה חיובית מבחינת אילחוש הכאבים, הוא גורם לי פיזית לעייפות. לא העייפות הנפשית שאני מכירה מזה שנים. אלא פיזית. שנית אני כבר חמש שנים בשיכאון, אבל רק שנה וחצי אפטית מאז תחילת הטיפול בסרוקסט. לשאלתך השנייה, אכן אני מרוויחה המון מההתנהגות שלי. יש משהו מאוד כייפי לא להיות מחוייבת לכלום. לא לדחות סיפוקים, להתחמק ממחוייבויות -זה במישור המיידי. אבל ברובד העמוק יותר- זו התנהגות הרסנית. אני גם חושבת שזה תוצר של חינוך שנורא קשה להתנתק ממנו. כלומר בלי קשר לכמה אני מרוויחה מזה אם בכלל, אני רגילה להיות כזו וזה הרגל כל כך קשה להיפטרות שעובדה שאני עדיין כזו. והיום הסבל עולה על התועלת. לגבי השאלה השלישית. לא הצלחתי להיפטר מהסיחרור הרגשי ולכן הפסקתי את הטיפול למרות שהמטפל אמר שאני צריכה להיות מטופלת עוד זמן רב. מאחר והייתי שבר כלי, העדפתי לעזוב.

את כותבת שהפכת להיות שבר כלי - אך המצב שאת מתארת היום נשמע רע מאד. אני לא יודעת מה כבר עדיף להיות - שבר כלי או בדכאון מתמשך והרסני כמו שלך. כי מלהיות שבר כלי אפשר אולי לבנות משהו חדש, לאחות, לתקן. המצב שלך, איך שהוא נשמע כרגע מוביל אותך להיות שבר כלי. רק שאולי עד שתגיעי לנקודה שבה תהיי בהתמוטטות הבעיות יהיו עוד יותר כרוניות ועוד יותר קשות לטיפול. לדעתי חבל שויתרת על קשר טיפולי שאולי לא מביא תוצאות מהירות, אבל יכול לאורך זמן לעזור. זה נכון, את כבר לא החיילת הצעירה והשאפתנית שהיית, וצריך להתמודד עם הזמן שעבר ועם הנזק שנגרם/גרמת לעצמך, אבל עדיין, חייים מאושרים אינם משהו שאינו בהישג יד. אולי יש דברים שאי אפשר לעשות עוד, אולי הנזק נותן סימנים בגוף, אבל גם הנפש וגם הגוף מסוגלים להחלים, גם אם לא להיות "כחדשים". אושר לא נובע מקבלה למסלול לימודים זה או אחר, אחא מתחושת ערך עצמי וחיוניות, ותחושה כזאת לא מוגבלת לתחום לימודים מסויים... נשמע לי שאת זקוקה למישהו שירכז את הטיפול בך בנושאים שונים: 1. את זקוקה לרופא/מטפל אחר שמטפל בכל הנושא של התרופות, הגוף, הבריאות, התזונה. את זקוקה ליותר מדיאטה שמטרתה הרזייה, אלא "דיאטה" - או הרגלי אכילה שמטרתם יהיו הזנה נכונה של הגוף שלך, כך שתתחזקי. מצאי לעצמך רופא + מטפל מתאים לנושא זה. 2. טיפול נפשי. דמות אחת שתרכז את נושא הטיפול הנפשי. האם יתכן לחזור לטיפול הקודם? אולי יכולות להיות נסיבות שיקלו עליך להמשיך למרות הקושי? האם יש לך רעיון מה היה יכול לעזור? אולי שווה לך לדון איתו בזה? לדעתי את נמצאת בנקודה שבה שינוי אפשרי. יש לך ראייה של עצמך בהווה, ראייה מאד קשה, ביקורתית, ולא מחמיאה. וראייה של עצמך בעבר, שאפתנית, מצליחה. איכשהו את צריכה ללמוד לגשר בין האני השונים שלך, כדי שתוכלי להמשיך עם אני חדש, שהוא קבלה של עצמך בהווה, עמצך בעבר, והסתכלות קדימה לעתיד. את זקוקה לדעתי לעזרה, כי ככל שנכשלים יותר פעמים, וקשה יותר להתמודד עם המצב בהווה, יש צורך בדמות שתכיל את הכאב הזה, ותוכל להחזיק עבורך את התקווה לשינוי, (שינוי ריאלי). יכול להיות שיש מקום גם לבקש עזרה ממשפחה, או אנשים קרובים אחרים. בכל מקרה, המצב שאת מתארת נשמע לי כל כך קשה שלא הייתי משאירה אותו כמו שהוא! בשום אופן! יכול להיות שאני לא צודקת בהרבה דברים שאני כותבת, אבל זה מה שעלה בדעתי כשקראתי את ההודעה הבאמת קשה שלך.

רק מי שמכיר את המצב הזה של להישאב לסיחרור טיפולי מבין שמצב זה בעצמו עלול להביא להתמוטטות ויכול להבין על מה טלי מדברת טיפול- לא בכל תנאי!!! ושוב כל הכבוד לך שאזרת אומץ לעזוב את הטיפול. טיפול שמגיע לדרגה כזאת טומן בתוכו סיכון רב אני יודעת שקשה להבין זאת. ואלו הן לא מילים בעלמא. דבר נוסף: מי שקרא היטב את ההודעה שלך טלי לא יכול להתעלם מריבוי הסופרלאטיבים המוצמדים לתופעות השליליות שתפקידם להעצים כאילו את הבעייה: עייפות מטורפת אפתאתיה טוטאלית עצלנות תהומית ובנוסף- הבטן הרגישה שלי, (והחזרה על זה בצורות שונות) יש לי בעייה סבוכה וקשה, וכו'. אני חושבת שטלי כבר מאוד נמאס לה מצד אחד ממצבה ומצד שני עדיין חסרת אונים לפתור אותו שכן היא מפיקה הרבה רווחים מהמצב שבו היא נתונה. לי זה נדמה כאילו טלי די מאוהבת מצד אחד במצבה, (ותקני אותי טלי), למרות שמצד שני ברור שנקעה נפשה ממנו. מאחר שעבר סהכ זמן כה קצר מהניסיון הטיפולי אני לא בטוחה שזה יעבוד אבל בטוחה שתמצאי את הדרך הנכונה, בין מגוון השיטות שקיימות היום, לטפל בעצמך. הרבה הצלחה, ש.

ט. שלום אני מתאר לעצמי שהרבה אנשים בהיסטוריה שלך כבר אמרו לך שיש לך פוטנציאל גבוה ושהיית יכולה להגיע לכל כך הרבה דברים, אבל שאת לא מנצלת אותו כראוי. אני גם בטוח שאת השופט הכי מחמיר של עצמך, ומוסיפה למנטרה הנ"ל עוד כמה תוספות. רצף ביש המזל שאת מתארת נמשך כבר זמן רב, כולל המחלה הארוכה וכל הסימפטומים שמהם את סובלת מבחינה פסיכולוגית. הסיפור שאת מתארת נשמע לי מוכר ומעורר הרבה תהיות מה עוד ניתן לעשות מכאן הלאה. אינני רואה פתרון אחר מאשר טיפול, הן פסיכולוגי והן תרופתי, אבל שבו תישארי לטווח ארוך. את לא יכולה לצפות שהדברים ישתנו במהירות, זה ייקח זמן. צריך לבנות את הייעדים שלב אחר שלב. לסיים את התואר, לצאת מהדיכאון, לצאת עם בחורים, לטפל בנושא המשקל, כל דבר, וזמנו הוא. העובדה שהטיפול סוחף אותך וממלא את כל עולמך כפי שקרה הוא תהליך בלתי נמנע כנראה, ומוכר לך בסך הכל גם ממקומות אחרים. הפחד מהסחף הזה הבריח אותך החוצה, אבל אחרי הבהלה הראשונית אני מציע לך לאסוף הפעם את עצמך ולחזור אל הטיפול. אם הסרוקסט אינו מתאים, יש עוד שלל תרופות נוספות וכדאי להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל מה אפשר לעשות שיקל עליך. חשוב שהטיפול התרופותי ישתלב טוב גם עם הטיפול במחלה הכרונית, כיוון שאפשר להיעזר בו לכמה דברים. בשורה התחתונה, חזרי לטיפול ואל תתני לעצמך להמשיך ולהתדרדר הלאה. כל טוב ד"ר אורן קפלן

אני קוראת בעמוד זה שתי הודעות של נשים שלכאורה סהכ טוב להן בחיים הן מתפקדות היטב והרבה היו רוצות להיות במקומן. ואני שמה לב איך הורגלנו לחשוב שטיפול הוא חלק בלתי נפרד מהתפריט שמציעים לנו החיים האלה. וכשהכל יחסית סביר ומסתדר, אז מתחילים לחטט איפה והאם בכל זאת ואוליי ומה יהיה אם וכאשר וכו' וממש דוחפים את עצמנו לזרועות הטיפול. אם צריך ואם לאוו. או כשרוצים לעזוב טיפול זה נעשה קשה כקריעת ים סוף כי הרי אוליי, כמובן, איך לא- זו הבעייה של ההתנגדות שלנו לטיפול טיפול אינו פיקניק, ויש בו גם סיכונים. אני חושבת שלא כל האנשים מודעים לכך. בדיוק כמו שתרופות יש להן תופעות לוואי ויש בהן סיכונים של התמכרות וכד' לא שונה מזה טיפול פסיכולוגי. אני מציעה כאן מחשבה אחרת אוליי בעצם פשוט לשמוח בטוב ואם תהיה בעייה, נטפל בה כשתצוץ, ולא להפוך כל דבר למצריך טיפול ואם כבר נמצאים בטיפול, ובא לך לעזוב אז למה להתגמד נוכח טיעוניו של המטפל ולהפכם לרבי משקל מאלה שלנו. לפרגן לעצמנו את המנוחה מהטיפול (הערה מבורכת של דר קפלן גם את המנוחה הזאת צריך לפעמים. והזכות לחזרה לטיפול שגם היא שמורה תמיד הערה מבורכת נוספת שלו). טיפול הוא אופציה, שטוב שקיימת, אבל בואו לא נהפוך אותו למנה הכרחית בחיינו.

אבל אני פשוט מניחה שרב האנשים לא רצים לטיפול כי יש להם עודף זמן או כסף. ואפילו לא בגלל "ההנאה" הגדולה שטיפול מביא [הערה קטנה: אני מרגישה שלפעמים זה ממש סבל עבורי, אבל בכל זאת. זאת ההחלטה שלי. אני מאמינה שזה עוזר/יעזור לי. אז באיזהשהו תחשיב פנימי זה שווה לי...] אלא בגלל קושי. כמובן שיש גם מקרים אחרים, וכמובן שיש גם דרכי התמודדות אחרות, אבל זה גם עניין של אמונה אישית: מי שמאמין בטיפול - בצורת החשיבה הזאת - יוכל אולי להעזר יותר ממי ששולל את הדרך הזאת, ומאמין נניח בתפילה, במציאת מסגרת קהילתית, או בהתמודדות לבד, אפילו דרך מידה מסויימת של הדחקה של בעיות. אין דבר אחד שנכון לעשות...

ש. שלום אני מאמין שאנשים פונים לטיפול מתוך מצוקה כאשר מוצבת בפניהם מטרה לשפר את איכות חייהם. זה נכון שהכל יחסי ומצוקה של אדם אחד יכולה לכאורה להתגמד אל מול צרות נוראיות של אדם אחר, אבל כל אחד בתוך עולמו הפרטי חי ולכן חווית המצוקה היא סוביקטיבית לחלוטין. אם עזיבת הטיפול הופכת לקריעת ים סוף יש לכך בד"כ סיבה ואולי זה אומר שעדיין לא בשלו התנאים לעזיבת הטיפול הזה. קשה לי לקבל שהטיפול הופך לבעיה היחידה וכל השאר תקין. זה נכון שיש מצבים בהם נדרשת החלטה אמיצה לשחרר את היד ולהמשיך לבד. חלק מתפקידו של הפסיכולוג גם לדאוג שתהליכים כאלה יקרו בצורה הנכונה ביותר למטופל. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן 4.3 שאל אותי היום ל"למה אני לא בת". הסברתי לו את ההבדלים בין המינים, ואז הוא ענה אני רוצה להיות בת כדי לשחק בברבי. הסברתי לו שגם בנים יכולים לשחק בבובות . האם זה מעיד משהו על התפתחות הזהות המינית שלו. עלי לציין כי הוא ילד עדין, מאוד נבון לגילו ורגיש. הוא לא נמשך למשחקי מלחמה. הוא מאוד אוהב משחק בבובות מיניאטוריות ומשחק איתם משחקים סוציודרמטיים נפלאים. בנוסף בשבוע שעבר הוא צייר שעון והפך אותו לדמות - הוסיף פנים וגוף וכו'. ואז צייר שמלה לשעון צבע את השפתיים באדום ואמר ציירתי שעונה. בכלל כל בע"ח הם נקבות (כלבה, תנינה, תמנונה וכו'). אני נשואה ובעלי עובד עד שעות מאוחרות. האם יש קשר לכך, כי נראה לי שהוא מזדהה רק איתי. אני מודאגת, מה עליי לעשות? אם בכלל. ושוב, האם זה מעיד על בלבול בזהות המנית

היי דפנה לא יודעת מה לענות לך מבחינה פסיכולוגית התפתחותית, את זה יעשה הדוקטור.. ובכל זאת אספר לך משהו. אחייני שיחק בבובות, רקם ועשה עבודות יד "נשיות" מדהימות. בזמנו נורא דאגתי... הוריו ממש לא. הם גם אמרו ש...מקסימום, את יודעת... היום הוא כמעט בן שלושים, גברי למדי, נשוי באושר ומצפה לילד. רינת

לעניות דעתי זה לא מעיד על בלבול בזהות המינית. כשהייתי ילדה הייתי לובשת את המכנסיים של אחי ואת הבגדים שלו והייתי עומדת מול המראה ומדמיינת שאני בן. הייתי משחקת כדורגל עם הבנים וכד' אין לי היום של בלבול בזהות המינית , אני יכולה רק להיזכר בשנים האלה ולחייך אבל לא להבין מדוע רציתי להיות בן.

דפנה שלום הדברים אינם מצביעים על בלבול בזהות המינית ואין לך מה לדאוג. אלו שאלות טבעיות מאוד לשלב ההתפתחותי של בנך. ענית לו תשובה טובה שמאפשרת לו לשחק בבובות, כדאי גם לקנות לו ברבי מאחר וכבר הביע את המשאלה לכך. זו לא הדרך בה מתפתחת בעיה בזהות מינית. בהחלט סביר שהוא עוסק כעת בשאלות הקשורות לבנים ובנות, אולי אומר משהו גם על ההבדל בין אבא לאמא. בנוגע לעבודה המאוחרת והקשר שלכם ההורים עימו, זה נושא שיכול לעמוד בפני עצמו שאם את מרגישה לא טוב עם מה שקורה כדאי לחשוב על זה ולטפל בזה, בלי קשר לדבריו ולהתפתחותה של זהותו המינית. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני גבר בן 30. כילד, שיחקתי בבובות, הייתי עדין ורגיש, אמרתי לאמי שאני רוצה להיות בת, קשרתי לעצמי קוקיות, אהבתי לשחק בשיער של בנות כיתתי ו...כן...היום אני הומו, וטוב לי עם זה. שאלתך גרמה לי לחשוב על ילדותי. אני לא חושב שאם בנך נולד להיות הומו יש לך הרבה מה לעשות, מלבד לתמוך בו, ולא לתת לו להרגיש שונה משאר הילדים או אחיו/תיו. לפעמים, מתוך השוני והיחודיות שלו, הוא עשוי להרגיש בודד. אולי כדאי לדאוג שיעשה פעילויות שבנים 'רגילים' עושים, אבל רק כדי שלא ירגיש שונה! *לא* כדי לשנות אותו או להפוך אותו ל'נורמלי'! (אבא שלי ניסה להכריח אותי ללכת לחוג טיסנאות, זה לא עזר לו ורק רבנו על זה כל הזמן. בסופו של דבר - כילד - חזרתי לצייר, לכתוב שירה, להצליח בלימודים - כל הדברים שמתקשרים חברתית למשהו שבנות עושות). אל תקחי את תשובתי כמובנת מאליו. זה לא בטוח שבנך הומו. אבל מה שבטוח שאת צריכה לקבל אותו כמו שהוא. מאחל לך רק אושר וסיפוק. גיא

גיא שלום אני מבין את הקשר שאתה עושה בין רגישותך כילד להיותך הומוסקסואל כיום, יתכן שהוא גם קישור שנכון עבורך באופן אישי. עם זאת, אני לא חושב שאפשר ליצור קשר ישיר בין אופי המשחק והדיבור של ילד צעיר לזהותו המינית בעתיד. הומוסקסואלים רבים לא חוו את המשיכה למשחקי בנות בגיל צעיר, ובאותה מידה סטרייטים רבים כן חוו, וכך הלאה לגבי הצירופים השונים. הדבר החשוב בעיני הוא בדיוק מה שאתה כותב, לקבל את הילד כפי שהוא בדברים שהוא אוהב לעשות, בנטיותיו הרגשיות ובהמשך חייו גם בנטיותיו המיניות. לא כדאי לתייג ילד צעיר בגלל משפטים שהוא אומר או משחקים שהוא אוהב. צריך לתת לו להתפתח באופן טבעי בלי לחץ ובלי שיפוטיות ולסמוך על כוחותיו הפנימיים שיובילו אותו למקום הנכון ביותר עבורו. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מקווה שהגעתי למקום הנכון, ילדי הקטן בן 4 לפני שנה עברנו משבר בנישואים והיו קצת "בלאגנים" מאז הילד קצת מפוחד וכל פעם שאנחנו אפילו בצחוק מרימים את הקול הוא סותם את האוזניים אם הידיים ומבקש לא לדבר הוא ניהיה פחדן כזה קשה להסביר מה אפשר לעשות .. יש לציין שהמצב בבית פחות או יותר השתפר מאז ואנחנו משתדלים ששום דבר לא יהיה בנוכחותו

שירלי שלום הילד אינו פחדן. הוא מציאותי. כנראה שה"בלאגנים" שהיו בבית השאירו עליו רושם עמוק והוא פוחד מחזרתם של המהומה ואי הסדר. יציבות היא דבר חשוב אצל כל אדם, אבל אצל ילדים צעירים זה חשוב במיוחד. אני מציע לא להתעלם מתגובותיו, כדאי לדבר איתו ישירות, להסביר שלפני שנה כעסתם אחד על השני אבל שבינתיים השלמתם, ושלפעמים ההורים כועסים אחד על השני אבל זה לא אומר שהם לא אוהבים וכו' וכו'. אם יש צורך התייעצו עם פסיכולוג ילדים כיצד להחזיר לילד את תחושת הביטחון. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה טוב, אני מחפשת חומר קריאה - מאמרים ספרים בעיברית ובאנגלית בנושא ילד הורי - PARENTAL CHILD. במנועי החיפוש לא מצאתי כלום, והייתי רוצה המלצות של ספרים שאתה מכיר. תודה רבה.

שלום זה מאוד תלוי בנושא בו את מתעניינת. מדובר בתחום שהולך לכיוונים רבים ושונים מאוד זה מזה. למשל, וויניקוט עוסק רבות בעצמי האמיתי וכיצד הקשר עם ההורה משפיע על התפתחות עצמי אמיתי או מזוייף. ילד הורי הוא ילד שמוותר על משהו מהעצמי האמיתי שלו למענו של ההורה. בהקשרים הללו ספריו של וויניקוט עשויים להתאים, רבים מהם תורגמו לעברית. בהקשרים אחרים מדובר למשל על ילדים להורים מוגבלים והאופן בו הם הופכים בהכרח למטפלים שלהם וכך מתהפכים התפקידים. הקשר נוסף מדבר על חשיבות סדר הלידה במשפחה ונטייתם של בכורים לקחת תפקיד הורי יחסית במשפחה ואח"כ בחיים. אני לא מכיר ספר שעוסק באופן בלעדי בנושא, הוא בד"כ עולה בהקשרים פסיכולוגים שונים, כך שאין לי המלצה ספציפית. בהתאם למה שאת מחפשת בדיוק כדאי להיכנס לספריה אוניברסיטאית ולעשות חיפוש במאגר המידע האקדמי שם, אין ספק שתמצאי חומר רב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב , הנני בחור בסביבות גיל 40 מעט שמנמן וגם סובל בחום מהזעת יתר ובד"כ , גם בחורף אני נוהג להתקלח הרבה פעמים . והבעיה היא כזו - אני נוהג לפחות פעמיים בשבוע ללכת לים , לחוף שייש בהם מקלחות סגורות ואני מתרחץ מספר פעמים בשל הזיעה המאד לא הנעימה והמגבילה . לאחרונה המציל או העוזר שלו התייחסו אלי כאל אדם סוטה ואף התחילו לדבר ביניהם בנושא . בשל העובדה שאני מתרחץ הרבה זמן , כנראה נראה להם חשוד . זאת למרות שאני לא מדבר עם אף אחד , אני אנונימי .הדבר מפריע לי ואני חש לא נוח שהם מתייחסים כך ומדברים ביניהם על הנושא, זה פשוט מבזה . ולכן אני חושש לצאת לחוף הים לטייל או לשחות . הסטיגמה לא נוחה לי. במידה ואגש לאחראי ואגיד לו שאני חייב להתקלח מספר פעמים בשל הבעיה , האם זה יועיל ? או שאולי כדאי שאחפש חוף ים אחר ? בתדה מראש

נ. שלום ישנן שתי אפשרויות למה שקורה לך. האחת היא שבאמת ביש מזל גרם לכך שתסתבך במשהו לא נעים, במקרה כזה באמת כדאי שתחליף חוף רחצה, אין טעם להיכנס לדין ודברים עם האחראי על החוף. האפשרות השניה היא שאתה סובל ממחשבות טורדניות, הן בהקשר לצורך במקלחת עצמה והן בהקשר של הסטיגמה והחשש שחושבים עליך מחשבות שליליות. במידה וזה נכון, סביר להניח שהמחשבות הטורדניות תוקפות אותך גם לגבי דברים נוספים בחיים כך שלא יהיה לך קשה לענות לעצמך האם זה נכון או לא. במידה ואכן יש בעיה של מחשבות טורדניות כדאי שתפנה לטיפול כיוון שניתן לעשות משהו לגבי זה שיוכל להפחית את המצוקה והמטרד. במידה וזה לא הכיוון, פשוט החלף חוף רחצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום וברכה, אני בת 24 באופן כללי מצליחה בחיים , יש לי תואר ראשון עבודה מעולה המון ידידים וחברות וסביבה תומכת. "הבעיה" שלי :יש לי בעיה להביע רגשות בסביבה הקרובה (המשפחה שלי אני אדם חם ואוהב) בסביבה של החברות אני שונאת מגע לא אוהבת שמחבקים או נוגעים בי......... למרות זאת אני לא דחויה מבחינה חברתית ולהיפך. כמובן שהתנהגותי משפיעה גם על הקשר הזוגיים שלי אני נרתעת מקשרים, כשמנסים להתחבר אלי אני מנתקת קשרים ברגע שמתחילים להתקרב אלי מידי ז"א להביע רגשות. אני לא מרגישה בזה בעיה מאחר ולא חסר לי דבר וגם הקשר הזוגי לא חסר לי עדין. אני רק שואלת את עצמי האם זה עדין לא חסר? בברכה, אלמונית נ.ב שכחתי לציין אולי זה קשור אני גם לא מסתכלת על אנשים כשאני מדברת איתם. אך זה לא מפריע כי אני משדרת ביטחון עצמי

הוספה קטנה: בשורה האחרונה כתבתי שאני שואלת את עצמי האם זה עדין אל חסר? והשאלה שלי ז"א האם זה יחסר לי האם בשלב מאוחר זה יפריע לי ואז כדאי שאני יתחיל לטפל בזה כבר עכשיו? פניתי לטיפון אך זה מאוד קשה לי כל הקשר הזה

אני לא חושבת שתצליחי לטפל עכשו במשהו שטרם מפריע לך כמו שאת בעצמך כותבת לא הצלחת לקיים קשר טיפולי. כשיפריע לך , תטפלי, אז גם יהיה לך קל יותר לטפל. לפעמים בעייה צריכה מאוד להפריע לנו כדי שנוכל לטפל בה. ההבנה התיאורטית שיש בעייה לא מספיקה לדעתי.

שלום אלמונית, לדעתי פנית לטיפול ולא סתם. כנראה את מרגישה שמשהו חסר לך בחיים, ונשמע שיש לך הרבה לבטים סביב השאלה האם את בסדר (במובן של "נורמלית" או לא). מצד אחד את מצליחה ואהודה ומצליחה לשדר בטחון עצמי, אבל נשמע לי שאת לא בטוחה עד כמה הבטחון העצמי הזה הוא חיצוני - משהו ש"משדרים" או משהו שבא מבפנים, ממך. אני חושבת שכל אחד מביע רגשות באופן אחר, במינון שונה, לא כולם אוהבים להתחבק כל הזמן, אבל העניין הוא שאת מזהה שזה משהו שמפריע לך. קשר זוגי מצריך הרבה קירבה והחשפות, ואני חושבת שטוב שפנית לטיפול. ואם זה קשה, אולי זה קשה כי את מתמודדת עם משהו אמיתי, בעייה אמיתית, ולא בעייה מדומה. כמובן לא כתבת מה בדיוק מקשה עליך בטיפול, וכמה זמן את כבר הולכת, אבל לי נשמע שזה הדבר הנכון לעשות. לדעתי אין צורך שבעיות יהפכו להיות חריפות כדי לטפל בהן. למה לא לטפל לפני כן? כל החיים אנו בסוג של טיפול - טיפול עצמי... נסיון לוסת את עצמנו, להשתפר וכו'.

העובדה ששמת לב לתופעות שציינת ופנית לפורום מעידה שנראה לך שמשהו כאן לא תקין. כל עוד זה לא מפריע לך ולא גורם לבעיות חברתיות , אולי אין צורך בהתיחסות מיוחדת. אבל מה יהיה אם תרצי קשר ותתחיל התקרבות כל שהיא מצד הבחור? האם תרתעי ? לא תרצי איזה חיבוק? איזו נשיקה? אם אז תמשך התופעה וזה יקשה עלייך ליצור קשרים שתהיי מעוניינת בהם , מה יהיה. בשורה התחתונה , אם נראה לך שיש כאן מצב שיכול להפריע לך בחיים לכי לטיפול פסיכולוגי. שםינסו לעזור לך להתגבר על הבעיה.

לגבי שאלה על התקרבות מצד בחורים , כל פעם שמשהו הופך להיות רציני אני נרתעת אבל תמיד יש לי תרוצים שזה לא מתאים וכד'..... כך שאני לא יודעת אולי זו תגובה של שכנוע עצמי בגלל הפחד שלי מקרבה

שלום אלמונית, נראה כי את מתקשה ביצירת אינטימיות .את חשה מבוכה ואולי בושה על אף העובדה שאינך מרגישה ירידת ערך בדימוי העצמי. פעמים רבות אנו מתקשים לנהל מערכות יחסים עם אלו שרוצים בנו בשל העובדה כי איננו מקבלים את עצמינו ולכם הדיאלוג הפנימי מורה על נטייה להמעיט בערכם של אלו הרוצים בנו."סנדרום גראוצו מרקס".התוצאה היא שאנו בוחרים באופן לא מודע באנשים אשר לא מעוניינים בנו ודווקא הם אשר מושכים את עיננו והופכים למבוקשים ולו בשל סירובם. לעיתים,אנשים מתקשים להביע ולקיים יחסים אינטימיים עם בני המין השני בשל סיבות מגוונות,יתכן ובשל הפחד מניצול שהכה שורש בשל קשר בעברך אולי בזמן ילדות שיוצר קונפליקט לא מודע ואינו מאפשר לך להרגיש בטוחה.אפשרות נוספת עלולה להיות הפחד מהשתלטות,החשש כי תאבדי את החופש שלך במסגרת ההתקשרות עם בן המין השני שמלווה באופן טיבעי בעשיית פשרות והניסיון לסלול דרך אמצע. עוד אוסיף כי לעיתים הפחד מנטישה הוא זה המפריד בינך ובין היכולת לקיים אינטימיות אשר תאפשר לך לקצור את הפירות הכה רצויים של ההתאהבות והקשר הזוגי הבריא. ואולי זו גם הסיבה שאת חשה קושי מה לקיים קשר בטיפול אשר אף הוא מצריך לקיחת סיכון בצורה כזו אשר תיאלץ אותך ליטול חלק במסע הריגשי והקוגניטיבי בדרך אל עולמך הפנימי. עלייך לדעת כי הבעיה באקסטרוברטיות שהיא החצנת הרגשות הפנימיים והנאה מעולם גירויי חיצוני עלולה לנבוע מהפחד ביצירת אמון.עלייך לדעת כי אמון אינו פונקציה של יושרו של העומד מולך כי אם נובע מהתובנה הפנימית כי תוכלי לעמוד בכל התנהלות של הצד השני.במילים אחרות,אם תאמרי לעצמך שאת יכולה לקחת סיכון ולבטוח בצד השני גם אם ימעל באמונך..תוכלי לקיים את המשואה של התגמול אל מול הסיכון כך שתקיימי יחסים בצורה מלאה ומהנה. מאחל לך שתוכלי להביע את רגשותייך באופן שתוכלי להרגיש בטוחה בעצמך ובתגובה של הסובבים אותך. בברכה, יאיר

תודה על התגובה, זה בהחלט מענין

די ברור כי אותו קושי שקיים בטיפול הוא זה שאת מזהה גם בחיים ברור שכל עוד קשה לך ליצור קשר זה יתבטא בטיפול ואוליי אף לא יאפשרו. לדעתי טיפול כרוך בהשקעת משאבים מסוגים שונים ובנוסף עלול להיות כרוך בקשיים שנוצרים במהלך הטיפול עצמו. השאלה שאת לדעתי צריכה לשאול את עצמך האם יש לך כרגע את האנרגיה הנפשית והמוטיבאציה לטפל בבעייה כי שוב, מאחר שהבעייה בשלב זה לא ככ מפריעה לך ייתכן שטיפול כרגע יהיה עבורך קשה מדיי ואוליי גם בלתי אפשרי. אני חושבת שייתכן שהשאלה כפי שניסחת אותה בהתחלה "האם עדיין לא חסר" ניסוחה מהווה בגדר טעות פרויידיאנית ואת כבר מרגישה בחסר. העובדה היא גם שפנית לטיפול ושאת כותבת לכאן. יחד עם זאת לדעתי ומניסיוני בעייה צריכה לעיתים להבשיל כדי שניתן יהיה לטפל בה ולא ניתן לקצר תהליכים.

אלמונית שלום קיבלת מספר רב של התייחסויות ואני מתאר לעצמי שהן כבר נותנות לך מספיק חומר למחשבה. עצם העובדה שאת שואלת את השאלה כאן בפורום לפסיכולוגיה קלינית אומר שכנראה את חושבת על מה שקורה לך וגם אם אינו ממש מטריד אותך כעת, בכל זאת, משהו בכך מטריד. נסי לגעת או כמה סנטימטר קדימה ולומר אם משהו מטריד כאן, מהו? הרי אם הכל באמת היה מושלם השאלה כלל לא היתה עולה. הגישה שלי היא שעד שאין מצוקה של ממש קשה לטפל בבעיה, גם אם מכירים בקיומה. עם זאת, לא חייבים להמתין עד שבעיה מתפרצת במלוא עוצמתה, לפעמים אפשר להרגיש את הקושי שנוצר ולמנוע התדרדרות. את נמצאת בטיפול ועם כל הקושי שהוא מעורר אצלך זה חלון הזדמנויות להבין מה מטריד והאם וכיצד צריך לטפל בו. אגב, מדוע החלטת לפנות לטיפול? מה קשה לך בהתבוננות ישירה באנשים? זה באמת לא מטריד אותך? בברכה ד"ר אורן קפלן

אלמונית שלום, נראה כי מרגישה איזשהו צורך לפנות לקבלת עזרה או ייעוץ בשל התנהלות מסוימת הכוללת הימנעות ממבטים וקשר עין עם הקרובים אלייך וכן ממגע מוחשי שהוא הד להרגשה פנימית.. אני מניח שאם לא היית מרגישה בעיה המתעוררת כתוצאה מכך לא היית חשה לפנות לקבלת עזרה פוטנציאלית או מתייעצת.אני מניח שהאנשים הקרובים אלייך מרגישים את האופן בו את מתנהלת איתם בכל הנוגע לקשר עין ואו להבעת רגשות מוחצנת ומוחשית.את מציינת כי את מרגישה בטוחה בעצמך ואולם נראה כי אלו פוגעים בבטחון העצמי שלך שכן ההתנהלות הזו מקרינה הימנעות ואולי ריחוק מהקרובים אלייך מה שמשפיע על האופן שבו את נתפסת בעינהם. אנו מלמדים את האחרים כיצד לנהוג בנו ולכן עליך לשאול עצמך,מה את מקרינה דרך הריחוק הפיסי והריגשי עי כך שאת נמנעת מקשר עין.האם קיבלת איזה סוג של משוב מקרובייך ביחס להתנהלות הזו?האם את חשה כי את נמנעת להיפגש או להיקלע למצבים אינטימיים עם חברים וחברות כדי שההימנעות שלך ממגע גופני או מקשר עין לא יעלו על שולחן הניתוחי החברתי. לית מאן דפליג ,כי התנהלות שכזו בוודאי עלולה לטעת רושם הפוך ממה שאת מנסה לשדר בכל תחום בחייך,אם במישור החברתי,האישי,התעסוקתי ובמיוחד בכל מה שנוגע לראיונות ועבודה עם אנשים שם הקשר הבין אישי משחק תפקיד מרכזי ולכן נראה כי הזמן המתאים ביותר לטפל בשורש הבעיה וכן בסימפטומים הנוגעים אליה הוא עכשיו בעיקר משום שכבר התחלת בטיפול אשר מעלה על הפרק אפשרויות שונות ונוגע בנקודות הדרושות טיפול. אני סבור כי עלייך לבחון היטב את מידת הכדאיות של הטיפול אשר עשוי לשפר את איכות חייך מהקצה אל הקצה.אולי כדאי לשאול עצמך מהי התועלת שתיצמח לך מהטיפול אל מול ההשקעה וההיחשפות שהן אמנם מתישות ולעיתים מתסכלות אך לטווח ארוך יהיו בבחינת יצא שכרך בהפסדך. בברכה ובהצלחה, יאיר.

לשאלתך מדוע פניתי לטיפול, פניתי לטיפול מאחר ויש לי חרדות לפני השינה, יש לי צמרמורת ותחושת חלחלה בקצור חרדה של אי קיום. לא פניתי מפני הסיבה של הקושי ביצירת קשר. האם יכול להיות קשר בין הדברים?

יש הרבה , לבד, זה קושי, זו בעיה,

ין שלום כדאי היה לכתוב קצת יותר פרטים על עצמך ועל הבעיה והתחושות סביבה כך שאני ומשתתפי הפורום נוכל להתייחס לדברים. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי יו אני דווקא מאוד מעריכה את המאמץ שלך. (פי 7 ממה שכתבת בהודעה הקודמת) קחי את בזמן שלך, אנחנו פה. אגב, פעם גם אני הרגשתי נורא לבד. היום כבר לא. יש תקווה. רינת

שלום, הייתי מבקש לדעת ביחס למיבדקים הנעשים במערכת הסינון הסופית של הקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. לאחר שעברתי את תנאי הסף הראשוניים של ממוצע הציונים המשוקלל וכן את הדרישה לקבלת המלצות ,עבודה מעשית וציון גבוה במיבחן המיתאם..הגעתי לשלב הראיון הכפול. הייתי מבקש לדעת מהם הפרמטרים הניבדקים בראיון הנל,האם אי המעבר של הראיון בשנה אחת מפחית במידה משמעותית את הסיכוי להתקבל בנסיון שני לאחר שנה.אילו אלמנטים משמעותיים עשויים להשפיע במידה רובה על הסיכויים לקבלה לאחר דחיה אחת? בתודה, יואב

יואב שלום אופי הראיון שונה בין אוניברסיטה אחת לשניה ואף בין מראין אחד למישנהו. באופן כללי הראיונות הן ניסיון להכיר את המועמד טוב יותר, את מידת המודעות העצמית שלו, את מידת הבשלות שלו לקראת לימודי תואר טיפול בפסיכולוגיה וכו'. מאחר ומי שמגיע לראיונות אחרי שעבר את ספי הבסיס שתיארת הוא בד"כ אדם ברמה גבוהה, הרי שההחלטה את מי לקבל אינה פשוטה. אי קבלה בשנה אחת לא מהווה בהכרח אינדיקציה לשנה שלאחר מכן, אבל זה די תלוי מהי סיבת אי הקבלה. אם מדובר בתחושה שהמועמד צריך לעבור עוד תהליך שינוי או בשלות, ואם באותו שנה אכן קרו תהליכים כאלה, סביר להניח שהראיון בשנה השניה יהיה יותר טוב או מבטיח מזה בשנה הראשונה. אם לא התרחש דבר בשנה הזו וכן אם יש אי התאמה למקצוע, סביר להניח שתוצאות הסיבוב השני תהיינה כמו של הראשון. מדובר בתהליך ארוך ולא פעם מתסכל. ישנם מועמדים רבים, התנאים לקבלה בשמים ולכן יש מידה רבה של עמימות ואי וודאות בכל מה שקשור לקבלה. במידה ויש רצון להפוך לפסיכולוג קליני, אני מציע לא להתייאש גם לאחר דחיה, לפחות בשנה הראשונה. כדאי לנסות ולהגיש מועמדות בשנה שלאחר מכן בכל האוניברסיטאות שיש וכן לשקול פניה לטיפול/ייעוץ פסיכולוגי כדי לבדוק הן את ההתאמה למקצוע והן את המיומנויות האישיות שכדאי לעבוד עליהם לקראת הכניסה למקצוע טיפולי. בברכה ד"ר אורן קפלן

בזמן האחרון אני על סף בכי כל הזמן, כל דבר קטן מוציא אותי מהשלווה שאין לי. אני לא מסוגלת לעבוד, כל היום גולשת באינטרנט במקום לעבוד, פשוט לא מסוגלת :( עד לפני כמה זמן הכל היה טוב, אבל בזמן האחרון אני לא מסוגלת.. ביקשתי לצאת לחופשה ללא תשלום לשלושה שבועות כדי לנסוע ולהתאורר , כמובן שהם התנגדו ועשו לי פרצופים ואיימו עלי בפיטורין, אבל לא הייתי מסוגלת לוותר הפעם, עוד לא עשיתי טיול חוץ משבוע פה שבוע שם וגם זה היה לפני שנתיים , אז הזמנתי כרטיסים למרות ההתנגדות של הבוסים. גם עם הבן זוג לא כל כך טוב,ואת הנסיעה אני עושה לבד.. כי אין לו כסף לבוא ואני חייבת ממש לנסוע אם לא אני אשתגע.. והמשפחה... אוי אני רק חושבת על זה בא לי לבכות, אני עברתי התבגרות קשה(התעלולית פיזית ונפשית), אימי לא מכירה בי מגיל 18 (היא תכיר רק אם אסכים לתמוך בה כלכלית, משהו שאחרי טיפול פסיכולוגי הבנתי שאני לא אמורה לעשות ו"סגרתי את הברז"), אבי נשוי בשנית לאישה שאיננה מעוניינת בילדיו מאישתו הראשונה... כן אני הולכת לפסיכולוגית כבר שנה וחצי, אך לאחרונה גם ממנה התרחקתי, לא בא לי לשתף אף אחד שמכיר אותי מקרוב בכאב שלי. כשבן זוגי מנסה לשאול אותי מה קורה, רק הדמעות מתחילות לרדת אך שאני לא מסוגלת לדבר... בעיקרון תמיד ריציתי את הסביבה ועכשיו הבוס ממש צעק עלי על כך שאני נוסעת לחו"ל ולא מוכנה לוותר/ לקצר את החופשה...(מבחינתי בילתי אפשרי כי אני טסה למזרח לפחות משלושה שבועות זה א כדאי) ואני מרגישה רע למרות שתנאי העסקה שלי מחפירים יחסית לשוק וזה לא מקום שנקרה "מקום טוב", אבל עדיין יחד עם כל המטען אני מרגישה ממש ממש לא בסדר, כואב לי בלב :( האם אתה חושב שאני צריכה לקחת כדורים? אם כן מדוע הפסיכולוגית שלי לא הציעה לי?

שלום החלטת ליסוע, אז קודם כל תרגישי טוב עם עצמך. זה טבעי שהבוסים שלך לא מרוצים, עם כל הכבוד זו הבעיה שלהם, כמו שזו הבעיה שלך להתמודד עם מה שקורה לך כעת והם לא ממש יכולים לעזור. אני מקווה שהנסיעה אכן תאוורר אותך ותתן לך כוחות חדשים. טוב שאת בטיפול פסיכולוגי, נראה לי שיש מטען כבד שעליך לפרוק ולעבד. אל תצפי לתהליך קצר, לפעמים אפילו יש ירידה כדי לעלות אח"כ מעל למים. לגבי תרופות, במידה וזה לא עלה עד כה בטיפול זה יכול לבוא גם מצידך. כדאי להתייעץ על כך עם הפסיכולוגית גם אם היא לא העלתה זאת עד כה. כמו כן את יכולה להתייעץ עם פסיכיאטר בנושא. רצוי לקבל את ההחלטה בשיתוף הפסיכולוגית ופסיכיאטר מומחה. אנא קראי את המאמר הרצ"ב על דיכאון. אם הסימפטומים המופיעים בו ובמיוחד בשאלונים שבסופו תואמים את מה שקורה לך כדאי לבחון את נושא התרופות ברצינות ובכל מקרה לקבל ייעוץ מתאים. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום כתבתי לך בעבר על הבעייה שלי מול הפסיכולוגית: על כך שאני חושבת שאנחנו לא מתאימות, שהשיטה לא טובה לי. סיפרתי לך על בעיית ההיתקשרות החברתית שיש לי. אתה המלצת לי לא להפסיק את הטיפול ולא לעבור לפסיכולוגית אחרת, כי הבעייה שלי תישנה גם אצל השניה וגם אותה אעזוב. לאחרונה אני מוצאת את עצמי מבטלת פגישות ולא מגיעה. מאד קשה לי להיות איתה באותו החדר ולספר ולשתף אותה. אני כל הזמן מרגישה דחויה על ידה, כל הזמן מרגישה שהיא חושבת שאני מדברת שטויות ומבקרת אותי. אני שיתפתי אותה בזה: היא אמרה שאני מביאה את "הסלון של בית הוריי" לפגישות איתה. הבנתי את הכוונה, אבל אין לי מה לעשות עם זה. אני עדיין מרגישה מאויימת ולא נינוחה איתה ואנחנו כבר 9 חודשים נפגשות. הבעייה רק מחמירה ואני לא יודעת איך לקדם את עצמי ומרגישה שהיא לא עוזרת לי. אל תגיד לי להגיד לה את זה, כי גם כשאני משתפת אותה, התגובות שלה לא מספיקות לי ולא תורמות לי. אני מרגישה שאני משתפת ומספרת לה דברים ממש ב כ ו ח, מאלצת את עצמי. האם כך זה צריך להיות? מדוע אין משקל לזה שאני רואה אותה כבר תקופה מסויימת, וכל הזמן קשה לי כמו בפגישות הראשונות? תודה על תגובתך מראש חלום

אני חושבת שהגבתי לך גם בפעם שעברה ובאותה רוח גם הפעם אני כותבת לך לכי אחר תחושות הבטן שלך, ואם אלה אומרות לך לעזוב עזבי. גם ההגיון מאחורי דברייך אומר אותו הדבר. אגב את אומרת שהבנת את הכוונה שלה בדבר היותה עבורך הסלון של בית הורייך, אולם אינך כותבת האם את גם מסכימה עם עמדה זו שלה. כאן חשובה לא רק ההבנה אלא מה תחושתך כלפי אמירה זאת. בכל אופן, העובדה שאת מפסיקה לאט לאט ללכת אליה מדברת בפני עצמה את עושה את מה שנכון לעשות ואם אני זוכרת נכון, אז את מה שאני וגם אחרים כתבנו לך כאן בזמנו.. לא כל מטפל/ת מתאים לכל מטופל/ת, לפעמים לוקח שנים למצוא את המטפל המתאים. יש למטפלים לעיתים נטייה ולמרבה הצער גם אפשרות להקשות עלינו במיוחד שעה שהם מכניסים את המטופל למן מלכודת כזאת בדיוק כמו זו שאת נמצאת בה עכשו גם כשכל הסיבות ההגיוניות שבעולם אומרות שעלייך לעזוב הם "יכתרו" אותך בכל התירוצים האפשריים למה עלייך להישאר. (הרי ממילא תתנגדי לכל טיפול, הרי היא מהווה עבורך את דמויות הורייך וכו' וכו') וממילא הם הרי המטפלים, וכך תיקלעי למצוקה נוספת על זו שעימה הגעת. במקום לעודד אותך במגמת העזיבה , שסוף סוף את כנראה שלמה איתה, הם מקשים עלייך עוד יותר. פרט קטן, שהיא שונה ממטפלים אחרים, כפי שכל מטפל שונה מרעהו, את זה היא שוכחת איכשהוא. לפחות להזכיר לך. אז יש בזה טעם לפגם ולדעתי את עושה נכון כשאת לאט לאט מרפה מאחיזתה. בהצלחה.

הי ט. את ענית למישהי אחרת. הבעיה של חלום אינה תלות יתרה אלא בדיוק ההפך. חלום, לפעמים אין באמת כימיה, ואז גם אין כל כך התלבטויות. אני חושבת שכן נוצר ביניכן איזשהו קשר . עובדה שכבר הרבה זמן אתן יחד, אני חושבת שאילו לא הייתה לך תועלת מהטיפול לא היית כל כך נלחמת עליו. גם זה שאת כותבת כאן מראה שאת אולי מחפשת איזשהו סוג של לגיטימציה ואמירה שבסופו של דבר הדברים יסתדרו, בטיפול יש המון רגעי משבר, לא תמיד הכל הולך חלק, גם המטפלים הם בני אדם, וגם הם לא בדיוק יודעים איך לגעת ולהתקרב לכל אחד. אולי כדאי שתנסי להסיר קצת את הצנזורה העצמית שלך ולאפשר לה לטפל בך? אולי תנסי להרשות לעצמך להגיע למקום שהוא קצת תלותי? אל תפחדי מזה, אמנם ככל שהקירבה גדלה כך גם גדלה החרדה והפחד מהניתוק העתיד לבוא, אבל אם תעמדי על המשמר ותנסי להגן על עצמך מפגיעה, לא יהיה טיפול אמיתי. בהצלחה, אפרת

חלום שלום אני לא יכול לתת לך המלצה לכאן או לכאן, את ההתלבטות הזו תצטרכי כנראה לפתור בעצמך ע"פ מה שיותר נכון עבורך מבפנים. יש הרי צדדים לכאן ולכאן. אני יכול להבין אם תבחרי בעזיבה ואולי זו באמת ההחלטה הנכונה יותר עבורך. באותה מידה אני יכול גם להעריך את חשיבות ההישארות. מה שברור הוא שכדאי שתמצאי כעת בטיפול פסיכולוגי. אם את נשארת, כדאי להמנע מביטולי פגישות ולחזור לרצף מפגשים. אם את עוזבת, קבעי פגישה לפרידה, הסבירי את מה שאת מרגישה, ופני לקבל טיפול אחר. גם הימצאות במצב ביניים אינו בהכרח שלילי, יתכן שאת צריכה את הזמן שלך להחליט. החשוב ביותר הוא שיקרה מה שנכון עבורך והבעיה היחידה היא שברגע זה מאוד לא ברור מה הכי נכון. היתרון הגדול הוא שאפשר תמיד להחזיר את הגלגל לאחור, בין אם את עוזבת ובין אם את נשארת. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אם זה כל כך נראה לך ודאי וזאת המטפלת הראשונה שלך, את יכולה לעבור ולראות אם זה חוזר על עצמו גם בטיפול במקום אחר. לאחר, כמובן, פרידה, גם אם זמנית, מהמטפלת הנוכחית. ככה תרגיעי את עצמך, אבל עם מודעות לכך שיכול להיות שזה דפוס.

ל"חלום", קראתי שוב את הודעתך בעקבות הערתה של אפרת ורק התחזקתי בדעתי; מובן שעלייך להרגיש בנוח בסביבה הטיפולית , ואחרי תשעה חודשים אם את עדיין כותבת שהיא כלל לא עוזרת לך וכל שאר המילים הלא פשוטות שרשמת- הברירה היא אחת. ולדעה שלך ברור שיש משקל, מה זאת אומרת??

שלום לך, בתי בת העשרים וארבע הכירה בחור צעיר, הכימיה נהדרת והיא שמחה. לאחר חודשיים סיפר לה הבחור שהוא לוקח תרופות למאניה דיפרסיה שהוא סובל ממנה ופאראנויות. קראתי קצת באינטרנט על התופעות אך אינני יודעת במה מתבטא הדבר ואיך, והאם יכול להצליח קשר שכזה. לבתי יש נטיה לדכאונות ולדאגנות יתר, ואני חוששת שאם תימצא עם הבחור יהיה לה קשה יותר, בנוסף האם הוא יכול להזיק לה, האם עליי לייעץ לה לא לצאת איתו, ואם הקשר יתפתח להיות רציני, האין זו בעיה עם ילדים? האם יש סיכוי שהנקודות הרגישות שלו ושלה ידביקו כביכול את הילדים? תודה רבה לך. אמא מודאגת.

לאם שלום אני מבין את דאגתך אבל אני בספק אם התערבותך יכולה לעזור במשהו. בתך בחורה מבוגרת ובוודאי מבינה את הדברים הללו גם בעצמה. התערבותך כאם עלולה בד"כ רק לסבך את העניינים. את יכולה לנסות לשוחח איתה בצורה גלויה ואמפתית, לומר שקצת קראת באינטרנט והודאגת ממה שקראת והאם זה מטריד אותה. במידה והם שוקלים קשר ארוך טווח רצוי יהיה שהיא תפגוש את המטפל של בן הזוג שלה, במידה וישנו כזה, ותשמע ממנו מה משמעות הבעיה שממנה הוא סובל, אין טעם להישאר עם אבחנה כללית, כדאי להבין מה זה אומר אישית עליו. בברכה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב לך ד"ר, חלילה לא חשבתי להתערב. היא בוגרת וכמובן שהחלטותיך בידיה. שאלתי מעט והיא חולקת גם את דאגתי אך היא בעד "לזרום עם זה". מה שאני מבקשת ממך, זה שתרגיע אותי מעט (או להיפך) - אולי בכדי שאדע למה לצפות - ואיך לתמוך אם יהיה צריך. אילו בעיות עלולות לעלות והאם הגיוני שקשר כזה יכול להצליח הרי היא לא יכולה להבין אותו באמת ואולי פאראנויד עם פאראנואידית מסתדרים, אך מה עם מצב שרק אחד עם הבעיה? האם אתה יכול מבלי להכיר, ר את המצב בכלליות מאוד, להגיד לי מעט לאילו קשיים היא עלולה לצפות? אני מודה לך מאוד.

ד"ר שלום בעלי נתקף לאחרונה בהתקפי חרדה שמשבשים את מנוחתו. הוא כל היום מוטרד ומפתח מחשבות לא סבירות על תרחישים שאין סיכוי שיתקימו . אנחנו בהריון וכן בלחץ כלכלי(לא משהו שלא ניתן להתגבר עליו בעזרת קצת זמן ורצון ) , כמו כן יש לו לחץ בעבודה בכל מיני גורמים (עובד עם כוחות הביטחון )בקיצור הוא נפל קצת . הדבר כבר מטבטא אצלו גופנית כאבי בטן דלקות שטן וכיו"ב . הוא נפגש השבוע עם פסיאטר אשר אבחן אותו כסובל מ"GAD " והציע לו טיפול של שילוב בין שיחות לבין כדורים שלטענתו הינם כדורים קלים יחסית אבל שיעזרו ויתנו פיתרון מהיר יותר . עצם נטילת הכדורים מהווה המון דילמות שמגיעות בעיקר ממני היות ואני תופסת כדורים ככלי לטיפול בתופעות יותר קצוניות או שאולי אני לא מפרשת את זה כמו שצריך הוא בעצמו כבר מבולבל וגם פוחד מהשפעה סטיגמטית שעצם נטילת הכדור תיגרום לו אף על פי שאף אחד לא יידע מהטיפול . נאמר לו שיש אפשרות לטיפול פסיכולוגי בלבד אך זה תהליך ארוך וממושך יותר . לי אישית זה ניראה כתהליך יותר הגיוני . אנא עזור לי והנחה אותי , אני בהריון כמו שציינתי , יחסית אני אדם חזק שיודע להתמודד עם קשיים אך הפעם אני ממש זקוקה להנחייה ולחוות דעתך אני גם חוששת שאפקט נטילת הכדור לא יפריע לו בעבודה ( המחשבה עצמה ) . מחכה בקוצר רוח לתשובה מפורטת ממך יום טוב ושבוע ניפלא יעלי

שלום יעלי. דבר ראשון - הרבה אושר והריון קל. דבר שני - אני שמח שאת דואגת כך לבעלך. בתור אחד שכרגע כבר 4 חודשים נוטל תרופות בגלל התקפי חרדה, אני מאוד מבין את החשש שלכם, אך דעי לך שתרופות אלו יכולות לעזור במידה ניכרת. כמובן יש החשש מסטיגמות, מתופעות לואי ובכלל... משבר או "נפילה" יכולים לקרות לכל אחד, מכל מעמד ! העצה שלי - הכל תלוי ברמת התפקוד של בעלך, אם הוא יורד בתפקוד או חושש לעשות דברים מוטב שיתחיל עם תרופות לפי התאמת פסיכיאטר. בכל מקרה - קחו את זה כדבר בונה שיחזק את מצבו ויקל במיוחד בתקופה של ההריון ולחצים אחרים. שמרו על עצמכם - בריאותכם חשובה מכל סטיגמה... בהצלחה, טל

יעלי שלום כנראה שהתקופה האחרונה עוררה לחץ ברמות שונות ומאחר וברקע יש גם הריון ובעיות כלכליות כדאי להקל על הלחץ הנפשי במהירות ובעוצמה עד כמה שניתן. התרופות נוגדות החרדה אינן משהו קיצוני ואם הומלץ לבעלך לקחת אותם אני מציע לא להסס. זה לא זמן לנסיונות, ההריון לא ימתין וכדאי לדעתי לנקוט בכל צעד שיוכל לייצב את המצב במהירות. טיפול פסיכולוגי בהחלט מתאים בשילוב עם התרופות ועשוי להיות הפתרון הנכון ביותר לטווח הארוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני רוצה ללכת לפסיכלוג אבל זקוק להמלצה, חיובית ושלילית, ממי שניסה, באיזור תל אביב מטעם קופ"ח מכבי, אודה לעזרתכם אלה רשימת הרופאים: מי שהיה אנא חוו דעתכם לטוב ולרע... דנקנר דניאלה סגור הדפס פרץ תמר דרור עומר זיו מיכאל שגיא חנן לוסטיג נורית צלניק מירון גולדנברג דפנה מכמאל שי שלומית בנאי ארז סיני יעקב נדלר קרייג חננאל דיצה מיכל קליאן רייכנברג דליה זמישלני חנה ליננברג מלכה גור אריה הדסה בן-חור רעיה הרשקוביץ גרשון פרי נתנאל לרנר קרן אבזון יהודה ברקן רונית גולדין יונתן איזנברג קרינה קזיניץ מריק דינס-מעודה אתי דור תמר לוין יפה וייל ענת גרמן צבי צימלס יעל גולן יעל יפה עפרה פיאמנטה רוחמה

משה שלום אני מציע שתתיעץ עם רופא המשפחה שלך או עם נציג צוות בריאות הנפש בסניף מכבי באזורך מגוריך. הם יוכלו להמליץ על פסיכולוג מתאים שגם פנוי במבחינת קבלת מטופלים חדשים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 53 ומזה כחודשיים יש לי הרגשה כללית רעה. זה עיפות וחולשה אבל לא רק. קשה לי בדיוק להגדיר את ההרגשה שלי אבל זו הרגשה כללית שמקשה עלי מאד להמשיך את מהלך חיי כרגיל. ברור לי שפה בפורום אין אפשרות לאבחן מחלה ואני צריכה ללכת לברור אצל רופא. אבל מה שרציתי בכל אופן לשאול האם הרגשה כללית רעה לתקופה יחסית ארוכה יכולה להגרם מוירוס והאם יתכן שתופעה תעבור ללא טיפול. ברור לי שהרגשה כזו יכולה להעיד על מגוון של מחלות שחלקם קשות. אבל מה שפחות ידוע לי הסכוי שזה פשוט דבר שבא והולך. אני לא בדכאון וגם לא בחרדה אולי קצת בלחץ ובמתח נפשי האם זה יכול להסביר את ההרגשה?

היי. לחץ ומתח נפשי יכול לגרום להרבה סימפטומים, בעיקר עייפות וחולשה. כמובן שרצוי לשלול גם סיבות גופניות אמיתיות... אם המצב נמשך הרבה זמן סביר להניח שאין מדובר במחלה או וירוס. גשי לאבחון ושמרי על בריאותך. בהצלחה

נירית שלום אני מציע בהחלט לבדוק מה קורה. ראשית פני לרופא המשפחה לצורך בדיקות כלליות. במידה והכל תקין אפשר לבחון את ההיבט הפסיכולוגי. חרדה ודיכאון הם באמת האבחנות הראשונות שעולות על הפרק לאור תיאורך. אני מצרף שני מאמרים בנושא כולל רשימת סימפטומים. בדקי האם האם תואמים במידה כלשהי למה שקורה לך, זה יכול לעזור לשבץ את הבעיה לטיפול המתאים. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

במסגרת עבודה בית סיפרית על פסיכיארים בישראל שהלכו לעולמם, פועלם ותרומתם... אני שואל היכן ניתן למצא מידע על פסיכיאטרים שהלכו לעולמם בשנים האחרונות ביותר . היכן ברשת אולי אפשר למצא לוח מודעות של גופים, בהם אולי נכתב משהו בענין זה ? כל היודע או מכיר פסיכיאטרים שנפטרו בשנים האחרונות, מוזמן לעזור לי ולכתוב שם

עידו שלום אולי כדאי להתייעץ בפורום פסיכיאטריה כאן באתר ובמספר אתרים נוספים. אחד הפסיכיאטרים שנפטר לפני מספר שנים וגם כתב מספר ספרים היה ד"ר יהודה פריד. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן 33 , סבל כל חייו מבעיות חברתיות. למרות היותו תלמיד טוב למרות שהוא נראה טוב תמיד היו לו בעיות עם החברה. לא קיבלו אותו, דחו אותו, לעיתים שימש קורבן לגחמות הילדים. הדבר נמשך גם בצבא ונאלצנו להתערב על מנת שיחליפו לו פלוגה. הוא ניהל שיחות רבות עם פסיכולוגים למינהם ולא נראה לי שהדבר עזר לו. הוא בורח ללימודים, סיים תואר ראשון ושני בחינוך, למד טכנאות רנטגן ומחשבים, גרפולוגיה ונהיגת מוניות, בקיצור כל מה שתרצו. עבד כשש שנים ופוטר. כיום הוא מובטל ועושה קורס מטעם לשכת העבודה. יש לו שני אחים צעירים ממנו, אחד עומד להנשא השנה והשני בשנה הבאה. בקיצור כל התאור לעיל הגביר אצלו את תחושת התסכול, מה גם שקשה לו ליצור קשר ממושך עם בנות. יוצא הרבה לפגישות עיוורות שרובן מסתיימות בכשלון וחלקו מחזיקות מעמד אולי לפגישה נוספת. אני משוחחת איתו הרבה הבעיה שלאחרונה הודיע לי שהוא זקוק לשיחות עם פסיכולוג, לשאלתי מה בדיוק מציק לו אין הוא מוכן לספר, וטוען שזה לא משהו שהוא יכול לדבר איתי עליו. שאלתי אם זה קשור באיזו שהיא צורה לתפקוד המיני שלו, לבעיות זוגיות, הוא טוען שלא אך לא מוסיף. אני רוצה לציין שמעולם לא לחצתי עליו בעניין נישואין, להיפך , תמיד דאגתי להעביר לו שהעיקר שיהיה מאושר, ואפשר להיות מאושר עם בת זוג, בלי בת זוג, הכל תלוי ברצונו. הוא גם מוטרד לדעתי מהעובדה שלא הסכיל למרות גילו והשנים שעבד לצבור רכוש, והוא עובר מדירה שכורה אחת למשניה. אשמח להצעתכם. אשמח אם תתנו לי שמות של פסיכולוגים טובים, אבל רק טובים, באזור חיפה על מנת שאוכל להפנותו. סליחה על אורך הבעיה .

שלום נאוה. מתיאורך נראה שבנך סובל ממצוקה חברתית הרבה שנים ולא מנצל את כישוריו ואני משוכנע שיש לו הרבה. לדעתי (האישית בלבד...) עדיף פגישה עם פסיכיאטר ואולי לשקול טיפול תרופתי במקביל לפסיכולוגי - היום ניתן להתגבר על בעיות אלו, שהרבה צעירים מוכשרים סובלים מהם. בהצלחה

נאוה שלום לאחר שנים כה רבות של התמודדויות מסוגים שונים סביר להניח שבנך מתמודד כעת לא רק עם הקשיים עימם היה צריך להתמודד בילדותו אלא כעת נוספו לכך החמרה במצב הדימוי והביטחון העצמי ומעין נטייה אישיותית שלא קל לשנות אותה אחרי כל כך הרבה שנים של חיפוש ותסכול. הפניה לטיפול פסיכולוגי מתבקשת, ואם הוא יוזם אותה כדאי לעודד אותו ורצוי לדעתי לא לתחקר יותר מידי במה מדובר. כל הרעיונות שיש לך בנושא בוודאי נמצאים גם אצלו ולחץ ודישה בעניין לא יוסיפו לאף אחד מכם. הוא בחור מבוגר והדרך היחידה לצאת החוצה ממצבו זה שהוא יוכל להיות עצמאי ולבחור את דרכו בעצמו. אינני מכיר פסיכולוגים בחיפה כך שלא אוכל להמליץ, כדאי להתייעץ עם חברים וקרובים ובמידה ואתם פונים לקופת החולים או לשירות הציבורי לבדוק איזו מרפאה קרובה לאזור מגוריכם. ההצעה לפנות לפסיכיאטר לבחינת נושא התרופות בהחלט ראויה להתייחסות רצינית, כדאי לנקוט בכל האמצעים האפשריים כדי להוציא אותו ממצב חוסר המוצא בו הוא נמצא כיום. יתכן שתרופות נוגדות חרדה/דיכאון עשויות לעזור אך זאת יקבע הרופא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם שמי ענת ויש לי ולבני משפחתי בעיה ואשמח לקבל ממכם עצות לפתרון הבעיה יש לי אח בן 29 שקיימת אצלו בעיה ( אינני יודעת מה הבעיה מפני שאינני רופאה פסיכולוגית , אך היא בא לידי ביטוי בחיים בפנטזיה שקרים בלתי פוסקים על כל נושא בעולם שינויי מצב רוח בצורה קיצונית למדי שבוע של היי ושמחה ושבוע של דיכאון ועצבים לכל העולם , חוסר אכפתיות מוגזמת לחיים שלו ולסובבים אותו ועוד דברים נוספים שלא אפרט אותם כאן ושגובלים בהתנהגות לא מקובלת ) שנים ההורים שלי התעלמו מהבעיה ואני חושבת שזה בגלל בושה שאף אחד לא ידע וחשבו שזה עניין של תקופה שתעבור וכל זה קורה כי הוא לא מצליח בחיים שלו ולא עשו כלום בנידון כל הבית סובל ממנו בצורה שבלתי תתואר ולאחרונה הגענו יחד כל בני המשפחה למסכנה שקיימת בעיה ושהיא צריכה להיות מטופלת באיזה שהיא צורה ולכן אני אני מבקשת שתעזרו לי לדעת מאיפה להתחיל לטפל בבעיה , למי אני פונה ולאן אני מפנה את ההורים שלי ואת אחי האם אני צריכה לפנות לפסיכולוג או ספיכאטר או כל מוסד אחר שטטפל בבעיה אשמח לקבל עצות כי הנושא הזה הפך לחלק בלתי נפרד מענייני הבית תודה מראש

היי ענת. לדעתי מומלץ על פגישת אבחון עם פסיכיאטר. אם ניתן - באופן פרטי. אם אחיך מסרב לגשת לבד, קבעו מפגש משפחתי... בהצלחה

ענת שלום השאלה המרכזית היא מידת המוטיבציה שיש לאח שלך לטפל בבעיה. ניחוש שלי בלי להכיר את הנושא, שהיא נמוכה למדי. הוא לא סובל ממנה, המשפחה סובלת. במצב כזה יש צורך שההורים יפנו לטיפול משפחתי, במידת הצורך ניתן יהיה לצרף בהמשך בני משפחה נוספים, למשל, את. קודם כל ההורים צריכים לספר את סיפורם ולבדוק מדוע לא פנו עד היום לטיפול, מה המחיר בכך שהיום יתחילו לטפל בעניין והאם הוא מוכנים לשאת את המחיר הזה. שינויים בשיווי המשקל המשפחתי יכולים לגרום זעזועים משמעותיים וצריך להכין את הוריך לקראת מצב של עימות חזיתי שעלול להיווצר. אם אחיך רוצה ומוכן לטיפול המצב שונה לחלוטין. למען האמת לפי מה שאת מתארת גם במצב כזה הייתי מתחיל מייעוץ משפחתי, אך די מהר מאפשר לו מסגרת לטיפול אישי בה יוכל להתמקד במה שמציק לו. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בחורה רווקה כבת 31. יש לי "בעיה" שאיני יכולה להשתלט עליה והיא: העדפה שלי להיות לבד. אני לא מתלהבת לצאת למפגשים חברתיים (למרות שאני אוהבת לבלות מדי פעם), אני אוהבת לצאת לקניות לבד יותר מאשר עם חברות, אני גם אוהבת לעבוד לבד יותר מאשר בעבודת צוות. אני יכולה להיות למשל בקשר עם חברות , ופתאום לא להתקשר אליהן במשך חודש(ואני לא מרגישה שיש משהוא לא בסדר בזה, למרות שהן כועסות וטוענות שאני לא שומרת על קשר). זה לא שאני לא חברותית, דווקא אני מתחברת לאנשים מאד מהר, אני נאה , אינטלגנטית ונעימה, אנשים רוצים בקרבתי...ואני מתרחקת מהם) אני חברה נורא טובה של עצמי..אני לא יודעת אם זה טוב או רע (אני לא טיפוס אגואיסטי אלא דווקא מאד אכפתי ורגיש). הבעיה הרצינית היא עם בחורים: לא היה לי מעולם קשר שנמשך יותר מכמה חודשים...קשה לי לתת להם להתקרב אלי..אולי אני מרגישה אבדן שליטה על החיים שלי?? איבוד החופש?? יש לצין שאני מאד רוצה להקים משפחה ולהתחתן מצד אחד אני רוצה הקשר רומנטי וזוגי, מצד שני אני צריכה את החופש שלי. אני לא חושבת שטיפול פסיכולוגי יעזור לי כי אני יודעת בדיוק מהם בעיותי.. חוץ מזה שיצא לי להכיר פסיכולוג עם המון בעיות משל עצמו לתשובתך אודה. מיכל.

היי מיכל. אין כל רע ברצון להיות לבד, אך את פונה כי זה בכל זאת מפריע לך. אני ממליץ לך לשוחח עם פסיכולוג - רבים חושבים שהם יודעים בדיוק את בעייתם ומפספסים דברים... את כמו ברכב תקוע, יושבת בפנים ומנסה לדחוף אותו, תני למישהו שעומד בחוץ לעזור לך... בהצלחה

אני מסכימה עם ההערה היפה של טל. גם לפסיכולוגים יש בעיות כמו לכל אחד , אז מה זה אומר היה יותר מדאיג אילולא היו להם, כי אז לא יכלו להבין את האחר. ולא סוד הוא שהרבה מטפלים מגיעים למקצוע על רקע בעיות אישיות שלהם שאז מתחילה התעניינותם במקצוע. בנוסף הטיפול הפסיכולוגי אינו אמור רק לתת לך תובנה לגבי הסיבות והרקע של הבעייה שלך אלא גם לסייע לך לפתור אותן, ולא רק על ידי הבנת הסיבות. משום מה הצגת שני הטיעונים האלה על הפסיכולוגיה ועל הפסיכולוגים, מחזקת את התחושה שיש לך התנגדות לטיפול שנובעת מסיבות אחרות.

מיכל שלום בספרות הפסיכולוגית מתייחסים בד"כ לשני סוגים של טיפוסים שמתרחקים חברתית. האחד הוא הסכיזואיד, זה שאוהב להיות לבד, ובמידה רבה גם טוב לו עם מצב זה. השני הוא הנמנע, שפשוט כל כך פוחד מקשר חברתי שהוא נמנע ממנו, בדיוק כמו שהסכיזואיד עושה. ההבדל היחידי הוא שהנמנע גם סובל מהמצב בו הוא נמצא והיה שמח לשנותו. הבסיס הראשוני לשני המצבים הוא כנראה חשש עמוק מפגיעה כתוצאה מקשר קרוב עם אנשים אחרים. עם זאת, פעמים רבות המקור לבעיה נעלם בנבכי ההיסטוריה ומה שנשאר אלו העובדות וההמצאות לבד. מצד אחד את אוהבת להיות לבד וחשובה לך עצמאותך. נראה גם שאת לא סובלת מהבדידות, אלא להיפך, מחפשת אותה. מצד שני את כן מביעה משאלה למשפחה בעתיד. העובדה שאת כותבת כאן בפורום מצביעה על כך שכנראה משהו כן מטריד אותך במצב הקיים, אך לפי תיאורך המצב אינו בשל לטיפול. עניין הפסיכולוג המתוסבך שהכרת נראה לי התחמקות מהשאלה המרכזית האם את מוכנה בכלל לפנות לטיפול. במידה ואכן יש לך מוטיבציה לכך אני בטוח שתוכלי למצוא איש מקצוע רציני שכן מתאים למה שאת מחפשת וצריכה. בשורה התחתונה, כדי לפנות לטיפול פסיכולוגי נדרשת רמה מסוימת של מצוקה. לא נראה לי שהיא מספיק משמעותית כעת אצלך כדי לפנות לטיפול. יתכן שנדרש עוד קצת זמן שיעשה משהו. או שהוא יביא אותך לקשר שכן יתאים, או שהוא יביא אותך להשלמה עם בדידותך, או שהוא יביא אותך למצוקה מספיק משמעותית כדי לטפל בה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ! שמי הגר , אני בת 20 , משרתת כקצינה בצה"ל, מזה שנה ותשעה חודשים , מהיום בו התגייסתי החלה לי אלרגיה לכל סוגי המתכות (כולל זהב). וזאת למרות רצוני העז לשרת בצבא . בנוסף לכך מאז התגייסתי הפכתי להיות אנמית , טופלתי בכדורים והאנמיה תמה , כיום , למרות שאני אוהבת את תפקידי הצבאי, אני לא מצליחה לתפקד כראוי , כל הזמן, אבל כל הזמן קר לי (אפילו עכשיו ביולי כשאין מזגן) , אני כל הזמן עייפה מאוד למרות שאני ישנה מינימום 8 שעות שינה בלילה , אני מרגישה תמיד מותשת ברמה שאני מתקשה להרים את עצמי מהכסא אפילו . אני עובדת קשה מאוד , תחת לחץ רב, ונוסעת מידי בוקר מחיפה לתל - אביב וחוזרת בלילה לחיפה מתל-אביב , הופנתי לרופא היח' , שערך לי המון בדיקות ואף אחת לא יצאה שלילית , האם ייתכן שאלו בעיות פסיכולוגיות? מה עליי לעשות כדי לפתור אותן ? אני ממש נואשת ולא יודעת איך לטפל בבעיה שלי , לפני הצבא מעולם לא חשתי כך . אודה על עזרה וייעוץ, בברכה , הגר!

הגר שלום התופעות שאת מתארת הן פיזיולוגיות אבל בהחלט יתכן שיש בהן גם רכיב נפשי. פעמים רבות לגוף יש רגישות מסוימת שלא באה לביטוי אלא במצבי לחץ מיוחדים. למרות שאת אוהבת את תפקידך, יתכן שהשירות הצבאי חושף אותך למתח מסוג חדש אותו לא הכרת קודם לכן והוא פוגע במערכת החיסונית שלך. אני מציע להתייעץ עם רופא לגבי ויטמנים ותוספים שאפשר לקחת כדי לחזק את המערכת החיסונית. אפשר להיעזר גם בכלים פסיכולוגים לצורך זה, היעיל ביותר עשויה להיות היפנוזה כולל למידה של טכניקות להיפנוזה עצמית. תוכלי לקרוא על כך במאמר הרצ"ב. במסגרת פסיכולוגית אפשר גם לעשות הערכה של מצבך בשנים האחרונות ובמיוחד בתקופה האחרונה ולבדוק האם יש גורמים נוספים ברקע הפסיכולוגי שעשויים להסביר את התופעות שקורות לך. http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

נער בן 16 צריך דחוף עזרה ע"י פסיכולוג נוער בתל אביב. המשפחה היא חד הורית, במצב כלכלי קשה, ואין באפשרותה לממן טיפול זה. למי ניתן לפנות, והיכן אפשר לקבל עזרה ללא תשלום? תודה רבה! קרובת משפחה

עדן שלום אני מציע לפנות למרפאה הפסיכיאטרית לילדים ונוער בבי"ח איכילוב, טל. 6973733 לטיפול יש מימון מלא ע"י קופת החולים. הבעיה היחידה שעלול להיות תור המתנה. במקרה דחוף הם בוודאי יוכלו להזמינו לפגישת בירור בהקדם. בברכה ד"ר אורן קפלן

איך קוראים למגבלה המוחית של תפיסת הראייה לספור כמה סיבובים מסתובב כנף של מאוורר ? אם משמיעים לאדם טקסט אבל משמעים לו במהירות גדולה מאוד כך שהוא לא מבין כלום-איך קוראים למגבלה הזאת במונחים מקצועיים תאורטיים ?? האם זה דומה למגבלה של הראיה שלא מסוגלת לראות כמה סיבובים כנף של מאוורר עושה ביזמן שהיא מסתובבת ?-איך קוראים למגבלה מקבילה לזו בשמיעה ? אני יודעת רק שהמגבלה הזאת בשמיעה, קשורה לתפיסה ולעיבוד שמיעה מרכזי אבל לא יודעת איך קוראים למגבלה הזאת, המינוח הפורמאלי שלה. אשמח אם תיידעי אותי בזה.

דליה שלום אם אני מבין נכון את מה שאת שואלת מדובר במגבלות אנושיות הקשורות לתפיסה. מגבלה אחת היא יותר טכנית וקשורה למהירות. למשל, כשרואים סרט יש אשליה של רציפות למרות שלמעשה סרט הקולנוע בנוי מתמונות תמונות. זה נראה לי דומה לנושא המאוורר שהזכרת. זוהי מגבלה הקשורה לתפיסת תנועה. המוח קולט תנועה בטווח מסויים של מהירות. את מחוג השעות לא ניתן לראות זז ובאותו אופן את התמונות מהם בנוי הסרט לא ניתן לראות. מגבלת השמיעה של מילים במהירות איננה זהה למרות שמדובר גם במרכיב הקשור לסוג של תנועה. כאן סביר יותר להניח שיש מגבלה של משאבי קשב. המוח מסוגל לעבד בעת ובעונה אחת כ 7 פריטים וכשמהירות הגירויים הנשמעים גבוהה מידי אין מספיק משאבי קשב לעיבוד המידע. אולי באופן עקיף זה מסביר גם את הנושא הראשון הנ"ל. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, הייתי מבקש לדעת ביחס למיבדקים הנעשים במערכת הסינון הסופית של הקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. לאחר שעברתי את תנאי הסף הראשוניים של ממוצע הציונים המשוקלל וכן את הדרישה לקבלת המלצות ,עבודה מעשית וציון גבוה במיבחן המיתאם..הגעתי לשלב הראיון הכפול. הייתי מבקש לדעת מהם הפרמטרים הניבדקים בראיון הנל,האם אי המעבר של הראיון בשנה אחת מפחית במידה משמעותית את הסיכוי להתקבל בנסיון שני לאחר שנה.אילו אלמנטים משמעותיים עשויים להשפיע במידה רובה על הסיכויים לקבלה לאחר דחיה אחת? בתודה, יואב.

שלום, אני רוצה להתכונן לבחינת המתאם (לתואר שני בפסיכולוגיה), מישהו יכול להמליץ לי על אתרים שבהם אפשר להוריד מאמרים אונליין? (ללא תשלום)

יפעת שלום החומר באינטרנט רב אבל הרמה שלו עלולה להיות בעייתית. אני מציע לך להגיע לספרית האוניברסיטה בה למדת ולהשתמש במאגרי המידע המקצועיים כדי לוודא שהחומר אמין. רוב החומר שאת זקוקה לצורך בחינת המתאם אינו בפורמט של מאמרים ממאגרי המידע אלא יותר בספרים המאורגנים בצורה הרבה יותר מתומצתת לנושאים הרלוונטיים לבחינה. אלו בוודאי נמצאים בספריה. במידה ואינך סטודנטית תוכלי להיכנס לספריה בתשלום סמלי. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אם את לא סטודנטית באמת אז באוניברסיטת תל אביב את יכולה ללכת לבניין הספריה של מדעי החברה, הכניסה תעלה 27 שקלים לכל היום, ותתן לך אפשרות להיכנס לשאר הספריות באוניברסיטה למשל ספריית רפואה. ניתן במקום לקבל עזרה מהספרניות ויסבירו לך היכן תוכלי לצלם את החומר. (יש להצטייד בכרטיס אשראי לעניין הזה). בהצלחה.

שלום ביתי בת 15 חרדה לישון מחוץ לבית. חוץ מזה הכל טוב. חרדה זו מאד מפריעה לה. חשבתי על טיפול התנהגותי או ביופידבק. אך אני שומעת בתכנית הרדיו המלצות לטיפול תרופתי בבעיות חרדה. אני נגד תרופות במצבים אלה. מה דעתך. תודה.

היי שווה לנסות קודם כל אצל מטפל התנהגותי. גם אני לא חושבת שצריך ישר לרוץ לכדורים....אחרי שמנסים לדבר איתה אולי לראות מה מפריע לה . טיפול התנהגותי יכול להיות מאד מועיל. וגם עובד:)

מיכאלה שלום טיפול תרופתי ופסיכולוגי לא נוגדים אחד את השני. הצורך בתרופות תלוי בעוצמת הבעיה וכן בעד כמה היא רלוונטית לתחומי חיים נוספים. בהחלט כדאי לפנות קודם להערכה פסיכולוגית כדי לראות במה מדובר, במידה ואפשר להתגבר על הבעיה בכלים פסיכולוגיים בטווח קצר זה בוודאי עדיף. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום

שלום איה את מוזמנת לכתוב יותר במידה ותרצי בברכה ד"ר אורן קפלן

הנה את כבר לא... אנחנו כבר שלושה בהודעה זו, ותראי כמה עוד "מסתובבים" כאן. רינת

בוקר טוב כאשר אחזור לעבודה בני יהיה בן 4 חודשים בלבד. הסידור שלי עבורו יהיה יומיים אמא שלי, יומיים חמותי , יום אני ויום בעלי. השאלה היא: האם תחלופה רבה זו תפגע באופן כלשהו בבני?! יש לציין שמאוד חשובה לו, כבר בגילו הצעיר, השגרה וההרגלים הקבועים. תודה על כל התיחסות. mfs

שלום מה שחשוב זה שיהיו איתו אנשים שהוא מכיר וטוב לו איתם. תחלופה בין בני משפחה מוכרים איננה בעייתית כלל, במיוחד אם זה נעשה בימים קבועים ובאופן מסודר. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אני צריכה מידע על תרופה זו . היא ניתנה לטיפול בחרדות . מה תופעות הלוואי שלה ? איך היעילות שלה ובכלל לגביה . אשמח לתשובה מהירה המון תודה ענת

ענת שלום בנושא תרופות מומלץ לפנות לפורומים הרפואיים. בפורום זה הייעוץ הוא בנושא פסיכותרפיה בלבד בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, הנני סובלת מהתקפי חרדה מזה חודשיים ומטופלת בסרוקסט ולוריוון. לאחר תקופה של דיכאון שלא רציתי להכיר שום גבר ולא לצאת, החלטתי לצאת עם בחור שהכרתי והיה נורא נחמד. ואז התגלה לי שגם הוא סובל מהתקפי חרדה והיה מטופל גם בכדורים.הבחור ממש מצא חן בעיניי ובייחוד שיש מישהו שיבין אותי למרות שלא סיפרתי לו על מצבי כלל. אך שוב, אני נמצאת עם החששות הרגילים, שהוא לא יתקשר, ואם נצא שוב, אני אפחד שנפרד. חשבתי שהטיפולים (גם פסיכותרפיה) יעזרו לי להתגבר על כל החששות שלי אך אני נמצאת באותה נקודת התחלה.

אור שלום זה טבעי שהיכרות חדשה מעוררת חששות במיוחד אם מצבך בתקופה האחרונה לא היה במיטבו. אין דרך לעקוף את קשיי ההתחלה והחשש מפני דחיה. לכי עם תחושות הבטן שלך, אם הוא מוצא חן בעיניך ואת מרגישה כימיה טובה יש סיכוי שזה יצליח. התייעצי עם הפסיכיאטר לגבי מינון התרופות וכיצד ניתן להגביר הרגעה במצבי לחץ. אנשים שסובלים מחרדה צריכים לקבל את העובדה שחרדה מגיעה בגלים עולים ויורדים. תופעה זו תקרה תמיד, אם כי יש לקוות שעוצמתה תפחת ותהיה פחות מעיקה. החרדה איננה דבר חריג, היא מנגנון טבעי של הגוף להתמודד עם מצבי אי וודאות, ואין ספק שקשר חדש הוא מצב אי וודאות. אם תוכלי לקבל יותר בשלווה את קיומם של גלי החרדה איכות החיים שלך תשתפר באופן משמעותי ובאופן מוזר גם גלי החרדה יהיו שקטים יותר. הכי חשוב, המשיכי בטיפול הפסיכולוגי ותני לו ללוות את התהליכים שאת עוברת, הן בקשר הזוגי והן עם החרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני כ- 6 שנים בערך אחותי שכיום בת 26 סיפרה להוריי ולי שאחי היה נוגע בה ומבקש ממנה לגעת בו כשהיא היתה ילדה עד גיל 8 בערך ( הוא היה בן 18 כשהיא היתה בת 8 ) מאז חייהם של הוריי ושלי אומללים ומסובכים הוריי לא יודעים איך להתמודד הם מנסים לדבר איתה והיא מצידה רק מוציאה כעסים ובמשך שנים סירבה ללכת לטיפול פסיכולוגי , היא מצפה מהוריי שינתקו איתו כל מגע יתעלמו ממנו לחלוטין ולא יאפשרו לו להגיע אליהם הביתה ......... כעת היא גרה עם ההורים שלי וממררת להם את החיים והם מנסים בכל דרך לפצות אותה ולהבין אותה ומאשימים את עצמם על כל מה שקרה........... המצב מחמיר והם כבר לא יודעים מה לעשות? במידה ואתה חושב שהם צריכים לפנות ליעוץ פסיכולוגי אשמח אם תמליץ לי על פסיכולוג טוב באיזור נתניה................. אני יודעת שצריך לשמוע פרטים נוספים על מנת להבין טוב יותר את התמונה אבל לא רציתי להעריך יותר מדי אשמח לקבל איזושהי הכוונה היות והוריי כבר אובדי עצות הם כבר לא צעירים וקשה להם מאוד עם כל המצב הזה....... תודה

שלום אין ספק שנדרש כאן טיפול, הן ברמה המשפחתית והן ברמה האישית. לפי מה שאת מתארת היה רצוי לפנת קודם כל לטיפול משפחתי בו אפשר יהיה לעסוק בקשרים של אחותך עם הוריך ולאפשר לה בשלב הבא לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לטפל בטראומה. אין מה לקבל החלטות ללא גורם מקצועי שמעורב בעניין. את דרישותיה של אחותך או כל החלטה אחרת ברמה המשפחתית יש לקבל בתוך מסגרת הטיפול. זה צריך להיות ברור לכל בני המשפחה וזה עשוי להרגיע משהו בכאוס שנוצר. אינני מכיר מטפל משפחתי מתאים באזורך. כדאי לנסות ולברר בין מכרים. יתכן שיש תחנה לייעוץ משפחתי באזורכם, יש מסגרות שונות בשירות הציבורי לטיפולים כאלה. אם אף אפשרות לא עובדת אפשר גם בדפי זהב. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב, לפני כ-4 חודשים ילדתי את בתי הבכורה אהבתי הגדולה ומאז אני בבית נהנית מכל רגע (התפטרתי ממקום עבודתי ולכן עד ספטמבר אני בבית). בימים האחרונים אני עצבנית, חסרת סבלנות, סובלת מכאבים בחזה (שנבדקו והכל תקין), ע-י-י-פ-ה ובוכה מכל שטות - בקיצור לא כתמול שלשום. מודה - אני אמא קצת היסטרית (הילדה אינה אכלנית גדולה) ודיי פרפקציוניסטית ולכן אולי התשישות והעייפות. יש לציין שבעלי מדהים הוא מפרגן, עוזר ותומך. מה עושים? איך נרגעים וחוזרים למסלול? תודה!!!

מירב שלום קודם כל זה נשמע לגמרי טבעי שבתוך הפסטורליה שאת מתארת יהיה גם מרכיב כלשהו של לחץ. שווה לפנות לרופא המשפחה להתייעצות, אבל בהחלט יתכן שמה שאת מרגישה הוא תוצר של לחץ וחרדה שמצטברים. אחרי לידה יש גם נטיה ביולוגית ללחץ יתר וכמובן שכל השינויים יוצרים באופן טבעי לחצים. אני מציע לא להילחץ מהלחץ. קחי לך עוד כמה ימים כדי לראות איך זה מתפתח. אם תבחיני שזה לא משתנה שווה אולי לפנות למספר פגישות יייעוץ אצל פסיכולוג כדי לראות מה קורה ואיך נרגעים. בשורה התחתונה, זו תופעה טבעית ביותר, נסי לקבל אותה באופן יותר סבלני, ברוב המקרים הקבלה העצמית היא התרופה הטובה ביותר ותוך מספר ימים הכל עשוי לחזור לקדמותו. בברכה ד"ר אורן קפלן

סיוע רוחני לקראת המוות יום עיון מקצועי ללימוד והתנסות בנושא גישות ודרכי עבודה בתחום הבריאות ההוליסטית-רוחנית, בליווי החולה על ערש דווי ובני משפחתו יום רביעי, 28 ביולי, בין השעות 17:00-09:30 ליווי על ערש דווי מבקש לעזור לנוטה למות לחוש את שלמותו האנושית. ברגעים אלו לעיתים עולות תחושות קשות של אובדן, בדידות וחוסר ערך. התפיסה ההוליסטית-רוחנית מנסה להצביע לעבר המהות המקורית שלנו, המהות השלמה של כל אדם, אלה אשר עדיין במלוא כוחם ואלה המסיימים את דרכם יום עיון זה, פרי שיתוף פעולה עם עמותת ח.ס.ן, אשר נועד להכיר ולהציע גישות וכלים נוספים לעבודה ולהענקת תמיכה רוחנית-נפשית למתמודדים עם השהייה בצלו של המוות ולבני משפחתם, יכלול הרצאות והפעלות חווייתיות סביב נושא הסיוע הרוחני וההתמודדות עם המוות ויפגיש את הקהל עם אנשים העוסקים בעבודתם בליווי של חולים סופניים, מכיוונים שונים של תרגול רוחני ותרפיות הוליסטיות. יום עיון זה מיועד לקהל שבמסגרת עבודתו או נסיבות חייו חשוף למפגש יומיומי עם הנוטים למות. תוכנית יום העיון: 10:00-09:30 התכנסות והרשמה (חלוקת שתייה וכיבוד קל) 10:15-10:00 דברי פתיחה ד"ר מירי נהרי - נציגת עמותת ח.ס.ן, פסיכולוגית חינוכית - קלינית בכירה 11:15-10:15 הרצאת פתיחה: תקוה והשלמה חשיבות התקווה וההשלמה כיסוד לטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות. תפקידו המורכב של הרופא, כמחבר בין התקווה לחיים והקטנת סבל החולה, לבין עידודו לקבלה והשלמה עם המוות. מרצה: פרופ' צבי בנטואיץ (M.D )- פרופסור לרפואה פנימית וחלוץ בשלוב ומחקר של הרפואה המשלימה. מדען ראשי במרכז רפואה ומחקר רוזטה ג'נומיקס, רחובות. 12:45 - 11:15 התמודדות עם שכול ואובדן באמצעות פסיכודרמה מנחה: מיכל פורת - מנהלת מרכז איילת לפסיכודרמה ושילוב אמנויות, במאית תיאטרון ופסיכודרמטיסטית. מרצה בבי"ס לאמנות הסיפור בבית אריאלה, מתמחה בעבודה עם סגל רפואי וחולים בהתמודדות עם מחלה ומוות. 13:30-12:45 הפסקת צהריים 13:30 - 14:45 צרכיו של הנוטה למות ליווי החולה במסע מהחיים לעבר המוות, איך לדבר עם הנוטים למות? מה ניתן ללמוד על החיים מתוך ההתמודדות עם המוות? מרצה: עומרי ציטרון - פסיכולוג קליני, מנחה קבוצות בעמותת "ח.ס.ן" (חולי סרטן נלחמים) 15:45-14:45 תמיכה רוחנית בבית החולים: יצירת מרחב רוחני-אישי עבור החולים ומשפחתם מה היא תמיכה רוחנית בכלל ובבתי החולים בפרט, מה היא הדרך ללוות את הנוטה למות, האם מותר לקוות למותו של יקירנו? מרצה: יונתן רודניק - הוכשר בארה"ב בתחום תמיכה רוחנית, עסק בעבודה קהילתית בתחום שנים רבות, עובד כתומך רוחני בצוות האונקולוגי בבית חולים שערי צדק. 15:45 16:00 הפסקה 16:00 17:00 תפיסות המוות ביהדות והמשתמע מהן בדיקת תפיסות שונות במקורות היהדות והשלכותיהן עבור הסובבים את הנוטה למות. מרצה: הרב מיכאל גרץ - רב קהילת 'מגן אברהם' בעומר ומורה רוחני של מרכז 'שילוב' מרכז חינוכי יהודי. מחיר לקהל הרחב: 170 ש"ח למנויי חיים אחרים והרשמה מוקדמת עד 22.7::150 ש"ח הנחה לסטודנטים. מומלץ להרשם מראש בטלפון: 03-6234009 ניתן לרכוש שובר לארוחת צהריים בסך 35 ש"ח למזנון במקום, שיכלול: סלטים, גבינות, אנטי פסטי, פשטידות, לחמי בריאות ומיצים טבעיים.

דיעה אישית אין צורך לחטט בנושא זה

אשמח לקבל המלצות על טיפולים אפקטיביים ומטפלים מומלצים. תודה.

מירון שלום אינני מכיר פסיכולוגים בירושלים אני מציע לברר טלפונית במרפאות הירושלמיות וכן בקופת החולים באזור מגוריך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני ילדה בגיל 18 לגילי ומיז ה 3 שנים סבלתי מכאבים נוראיים ברגליים עד היום ונישלחתי לבית חולים המון פעמים לעשות בדיקות מאו דלא נעימותכמו חשמל ודקירות עכשיו מאז יש לי פחדים נוראיים להוריד את הנעליים אני לא יודעת מאז שהיתחיל לי ההתכוציות הנוראיות ברצבעות הרגליים אני יושנת עים נעליים כי זה מעביר לי הכאב יותר מהר אני יודעת שזה נישמע לא נורמלי אבל זה עוזר לילפעמים אני מפחדת להיתקלח שלא ייגע לי מים ברגליים עים פוגע לי ברגליים מים ישר יש לי התכווצות נוראית אני לא יודעת מה לעשות זה לא עובר לי אפילו נשרתי מבית ספר בכיתה יא אני לא יודעת אני לא יצאתי מהבית בערך ככה 3-4 שנים בקושי יש לי חברות לא היתגייסתי יש לי מלא בעיות רפואיות והרופאים אומרים שאין לי כלום וכואב לי בגוף ובנשמה שאומרים שאין לי כלום מזל גדול שאין לי כלום אבל אני מרגישה כאבים לא יכול להיות הרופאת משפחה שלי שלחה אותי לפסיכיאטר חשבה שאני איזה משוגעת אז יש לי כבר 3 שנים את הפחד הזה מישהו מוכן לעזור לי בבקשה אני מחכה לתשובה........................................................................

לאה שלום אני מציע לך לקבל את ההצעה ולשוחח עם הפסיכיאטר. יש למשל מצבים רבים בהם תרופות שהן נוגדות חרדה ונוגדות דיכאון (פרוזק וסרוקסט למשל) ניתנות לאנשים שסובלים מכאבים למרות שהם לא סובלים מחרדה או דיכאון, והתרופות הללו יכולות לעזור. במקרה שלך זה עשוי להיות חיובי במיוחד בגלל שאינך יודעת מה מקור הכאבים. רופאים מסוימים סבורים כנראה שזה על רקע נפשי, ואגב, זו תופעה נפוצה למדי, ואחרים ואת בתוכם סבורים שיש כאן בסיס גופני. למעשה, תרופות מסוימות עשויות לעזור בלי קשר להחלטה מה התשובה האמיתית למקור הבעיה. במקביל, היה כדאי שתיעזרי בטיפול פסיכולוגי שכן יש דרכים להפחית כאב גם בכלים פסיכולוגיים, למשל ע"י היפנוזה ותרגילי הרפיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ללאה אל תשללי הרופא צודק זה לא אומר שאת משוגעת אנשים חיים על תרופות מפסיכאטר שנים רבות ומקימים משפחות והכל בסדר ,מצבך כיום לא טוב בכלל ואת חיבת טיפול את לא מודעת כמה אנשים נמצאים במצבים של דכאונות וחרדה ףאני גם היתי ממליצה לך לנסות בנוסף טיפול אצל רופא אלטרניטיבי , יש לי חברה לזה עזר לה בי

שלום מה זה בדיוק דלוזיות? האם זה משהו שהאדם חושב עליו ומאמין בו ובמציאות זה לא כך?אם כך, זה יכול להיות דומה לאובסיסיביות רק שאובסיסיבים מודעים לאי רציונל שבדבר. לדוג:אנורקסית שמאמינה שהיא שמנה - מצד אחד זה אובססיה ומצד שני זה גם יכול להיות דלוזיה כי היא באמת מאמינה בכך. אשמח לקבל הבהרה בשני המושגים הללו ואם אפשר עם דוגמה. תודה

נטלי שלום דלוזיות הן מחשבות או הזיות שוא שאכן נחוות ע"י הפרט כאמיתיות. האובססיות הן יותר מחשבות וחששות, שאמנם יכולות להיות לא רציונליות, אבל הן בד"כ לא קיצוניות כמו דלוזיות. בקצה יש מצבים שבהם יכולה להיות השקה בין שתי התופעות הללו. כנ"ל לגבי אנורקסיה: במצבים קיצוניים עלולה להיות דלוזיה בה הגוף נתפס למשל בצורה מעוותת מאוד. הקריטריון המרכזי להבחין בין דלוזיה לסוגים אחרים של מחשבות היא המידה בה האדם מסוגל להתחבר למציאות או להפך עד כמה הוא מאבד את בוחן המציאות. זו דורש התבוננות כוללת על המצב ולא האופן בו הוא מתייחס לנושא כזה או אחר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אני רוצה להגיד לך בהתחלה שאני אוהבת אותך מאוד מאוד ואני מאוד אוהבת לראות איך אתה עוזר לאנשים האלה טוב עכשיו אני אתחיל בנושא..אני יש לי בעיה עם המשפחה וגם בבית הספר וגם עם החברה הכי טובה שלי...ומעל לכל זה גם נפרדתי לא מזמן מהחבר שלי... ומאז אני לא יודעת לעשות כלום..אני רק רוצה לישון כדי לא לחשוב עלא הבעיות האלה...אני יושנת ביום וקמה בלילה..ולפעמים אני יושנת יום שלם...ואבא אמר לי שמי יושן הרבה זה אומר שהוא הולך למוות...ואני מפחדת מהדבר הזה...וגם אמרו לי שזה עושה בעיות בגוף שלי ...ואני רוצה לדעת אם זה נכון או לא אני מקווה שאתה יכול לענות לי תודה לך ד"ר @

נדיה שלום תודה על החיבה הרבה שאת מרעיפה עלי למרות שאנחנו לא ממש מכירים. הנושאים שאת מתמודדת איתם קשורים כנראה בצורה כזו או אחרת לאהבה ולקשר בין אנשים. נשמע שבתקופה האחרונה יש לך קשיים בקשרים החברתיים, במשפחה, עם חברות וכנראה שבצורה כזו או אחרת גם עם עצמך. יתכן שהשינה הרבה שלך מסמנת את המצוקה בה את נמצאת. למשל אנשים שסובלים מדיכאון נוהגים לישון הרבה. במידה ואת נמצאת במצוקה וכתוצאה מכך משתבשים היום והלילה זה אכן דורש טיפול ועלול להיות לא בריא בטווח הארוך. הייתי מציע לך לבקש מהוריך שיארגנו לך מפגש ייעוץ עם פסיכולוג כדי לבדוק מה קורה לך בתקופה האחרונה והאם יש דרך לעזור לך לצאת מהמצב הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בן 18, סיימתי י"ב, מתגייס בנובמבר לקרבי. אין לי בעיות חברתיות ואף פעם לא היו לי. אני נחשב למקובל, ויש לי הרבה מאוד חברים.אני בא ממשפחה די עשירה ויש לי הורים שאני פחות או יותר מסתדר איתם. אני נראה טוב, ויש לי הרבה מאוד כשרונות ודברים שאני מצטיין בהם. אבל בכל זאת... אני לא מאושר. קראתי קצת באינטרנט על הבעיה שלי. קוראים לה תסביך איי קיו גבוה... אובחנתי כמחונן בגיל צעיר מאוד, דבר שליווה אותי לטוב ולרע (בעיקר בעיקר לרע) במשך כל החיים שלי. אני מרגיש בודד. למרות שיש לי הרבה חברים, וחברים טובים, אין לי עם מי לדבר. אני יכול לדבר איתם על כל נושא, בתנאי שלא צריך יותר מידי להשקיע בו מחשבה. אני תמיד מרגיש כאילו זה לא סוג האנשים שהייתי רוצה להסתובב ולדבר איתם. ברגע שאני מדבר איתם על נושא קצת יותר רציני מאשר לאיזה בת בשכבה יש חזה יותר גדול, הם ישר מחליפים נושא. אני לא מסוגל להנות כמעט מכלום. זה פשוט משגע אותי. אני בן אדם חלול, מת... ערוץ שתיים אני לא מסוגל לראות, ויש מעט מאוד תוכניות שעומדות בסטנדרטים הסנוביים שלי. בעצם אפשר להגיד שלא מעניין אותי שום דבר שאין בו עומק (כמה שזה נשמע מטומטם), אבל אם יש יותר מידי עומק אז אני משתעמם. אני תקוע באמצע. פשוט שום דבר לא מעניין אותי. החברים שלי משעממים אותי. בעצם חוץ ממוזיקה וגיטרה לא נראה לי שיש משהו שאני באמת אוהב לעשות. זה הכל הקטע עם האייקיו. כל הזמן אני חושב, חייב לחשוב. נגיד משחק כדורגל, אני חושב "למי אכפת?", ומתחיל לנתח לעצמי את זה בראש את מהות הכדורגל בעולם וכל מיני דברים כאלה, עד שבסוף אני מגיע למסקנה שזה לא מעניין אותי. בבית ספר היסודי לא הוקפצתי כיתה משום מה, ולא לקחתי שום שעורי העשרה. דבר שהוביל לתסכולים רבים אצלי: למה אני צריך כל בוקר לקום כדי ללכת ללמוד דברים שאני כבר יודע? את הבית ספר סיימתי בלי תעודת בגרות. בעצם יש לי ציון עובר אולי בארבעה מקצועות, וגם לא ציונים גבוהים במיוחד. צברתי כבר כל כך הרבה תיסכולים וכעסים על הבית ספר, שזה הושרש אצלי בתת מודע יותר מידי חזק מכדי שאני אוכל לשנות את זה. לכן אני בטוח שגם אחרי הצבא אני לא אוכל ללמוד ולהשלים בגרויות. אני מאוד מקווה שאני אצליח להתפרנס מהגיטרה, אחרת אני אגמור בתור מובטל עני. עוד משהו מעצבן זה שאני בן אדם לא מוגדר. מצד אחד אני עצבני ומצד שני אני רגוע. מצד אחד אני חרוץ ומצד שני אני עצלן. מצד אחד אני פתוח ומצד שני אני ביישן. גם חברים שלי אמרו לי את זה, שאין לי תכונת אופי מסויימת. פשוט אין לי. הם אומרים שזה ממש בולט אצלי שאי אפשר להגדיר אותי ולהגיד עלי "הוא בן אדם כזה והוא בן אדם כזה". אני לא יודע למה, אבל אני פשוט מרגיש שאני לא אמור להיות מאושר. מטבעי אני בן אדם שמח ואופטימי, אבל אני פשוט אף פעם לא מאושר באמת. כולם כולל החברים הכי הכי טובים שלי והמשפחה שלי רואים בי ילד מצחיק (אני נחשב לליצן של החבר'ה) ושמח. וזה כל כך לא נכון. אני מצחיק כי זה דרך להתמודד עם הכאב. אני מציג חזות שמחה כי אין לי אומץ להתמודד עם זה שאני עצוב כל כך. אני פשוט מרגיש שאני לא אמור להיות שמח. למה שאני אהיה שמח? בגלל שיש לי חברים? גם ככה אין לי על מה לדבר איתם. בגלל שיש לי מנת משכל גבוהה? אפילו תעודת בגרות אני לא מסוגל להוציא, ועד היום זה הרבה יותר הזיק לי מאשר עזר לי. בגלל שאני בריא? מי אמר שזה טוב להיות בריא? למה בכלל הביאו אותי לעולם הזה? איזה מניע יש לי כדי להמשיך לחיות? אני כל כך שונה מכל האנשים, ויש לי תפיסת עולם שונה משל כולם. אני חושב שהעולם צריך להתקיים בלי דתות ובלי מדינות. מישהו שם על זה? אני מרגיש כאילו אני יודע הכל על העולם ועל החיים. אני הבנתי את משמעות החיים בערך כשנולדתי, והעולם הוא בכלל לא כמו שהוא אמור להיות. אני מרגיש כאילו נולדתי כדי להנהיג את העולם ולהטיף. כמו נביא. כאילו סומנתי כל חיי. די טיפשי, לא? יש לי חלל עמוק בבטן שנפער ונפער ככל שהזמן עובר... לאט לאט אני נהיה יותר ריקני, יותר חלול ויותר ממורמר. אני בן אדם מתוסבך שאין לו עם מי לדבר, אין לי עתיד ואני משועמם. פשוט נמאס לי כבר מהמצב הזה. אני לא מתכוון להתאבד או משהו, אבל אני כל כך סובל שזה כבר בלתי נסבל. בבקשה תעזרו לי, כי אני לא יכול יותר להמשיך ככה...

נראה לי שאתה נמצא במצב שפעם במערכון של הגשש קראו לו " מי אני, מה אני, מאיפה אני בא ולאן אני הולך....... אני הולך לחפש את עצמי". טוב, מעבר להומור אתה כנראה בעל יכולת אינטלקטואלית מעל הממוצע של בני גילך , מה שמסביר את חוסר העניין שיש לך בדברים שטחיים ורדודים. מלבד זאת, באשר לשאר התהיות שלך לגבי עצמך נראה לי כדאי ללכת לשיחות עם פסיכולוג לצורך אבחון והבהרת דברים לעצמך.

ובכן ילד מגודל, אתה עצוב כי אתה מת מהלך. אתה מנהל חיים שמזכירים את הסיטואציה של: "קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים, אכלתי, הלכתי לבית הספר / לעבודה / השתעממתי וחזרתי עייף אך מרוצה". הבעיה שלך מתחילה בזה שאתה משוכנע שאתה ממש משהו אחר, טוב יותר, מן סופרמן או יותר נכון "אדם-על". כאחד שיודע הכל הרי ידוע לך שבני האדם שונים זה מזה וכל אחד מאיתנו הוא יצירה מיוחדת וחד פעמית, עם אהבות, רצונות, כשרונות, נטיות ויכולות המיוחדים רק לו. לא נראה לך מוזר שבכל מכתבך הארוך אתה מפרט רק את התכונות, הכשרונות והשעמום ומשמיט את הדבר שמבדיל אותנו כיצורי אנוש משאר היצורים בפלנטה הזו? מה עם רגשות? איפה הדברים שאתה אוהב (טבע, דומם, תחביבים, את החברים/חברות שלך)? אף אחד לא יתן לך הנחות וקיצורי דרך בגלל איי קיו. אם אתה רוצה לארגן את עתידך אין לך ברירה אחרת אלא ללכת בדרך הרגילה (כן, לגשת לבגרות ואח"כ לאוניברסיטה להתעמק במה שאתה חושב שהיית רוצה לעסוק בו - ממש כאחד האדם). אולי הכי טוב שתשנה את התכנות במוח (תוציא את הסי.די אם הסיפור של האיי קיו) ותכניס תוכנה חדשה שתגרום לך להביט החוצה מתוכך אל העולם אל האחרים. צא מההתעסקות האובססיבית שלך בכמה אתה מסכן כי איך זה שהעולם עדיין לא גילה את יכולותיך המופלאים (כל יום נולדים כמה מיליונים כאלה). אין ספק שתוכל לנצל את השירות הצבאי למטרה הזו. תצטרך לעבור את כל הג'יפה יחד עם כולם. אף אחד הרי לא יתחשב באובססיה האישית שלך. קרבי לא? אז קח את עצמך פעם אחת ברצינות ורד מהגג. מה שכייף ונפלא בעולמנו זה הוא דווקא שיש יותר מדי אנשים עם תפישות עולם שונות והם מפרים ותורמים יופי אחד לשני. קצת צניעות (עצמית) וקצת ראייה יותר מפוכחת (בכל זאת אתה כבר לא ילד בן עשר אלא גבר בן 18 שהולך להיות קרבי. אז תתבגר כבר גבר ואולי בדרך גם תמצא איזו אהבה אמיתית עם נשמה תאומה שתשלים אותך. שיהיה לך גיוס באחלה!

אלמוני שלום אני לא חושב שיש בעיה עם האיי קיו שלך, הבעיה במצבים כאלה היא פערים בין יכולות שונות. כאשר האיי קיו הגבוה מסתנכרן עם המרכיב הרגשי, המוטיבציה, הרוגע או הגעש הפנימי וכו', אז לא נוצרות בעיות. כנראה שלא הכל פועל בצורה הרמונית ולא הכל עובד על פי ההגיון הישר. לא סתם זנחו את האיי קיו ועברו למונח שנקרא EQ כלומר אינטליגנציה רגשית שהיא השילוב בין יכולות קוגניטיביות ורגשיות גבוהות. אני מניח לפי מה שאתה מתאר שיש לפניך אתגרים רבים אבל את מימוש יכולותיך האינטלקטואליות תוכל לעשות רק אם תשקיע במרכיב הרגשי. הריקנות שאתה מרגיש איננה נובעת מפערים בין רמת השיחה שלך עם חברך או בטלויזיה אלא מגורמים רגשיים עמוקים בהם אפשר ורצוי לטפל. אני מציע לך לנצל את הזמן עד הגיוס ולפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לעשות את תהליך האינטגרציה הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! אני קנאי!! כבר הרסתי לעצמי מערכת יחסים רצינית אחת שרציתי בה ופשוט לא יכולתי להשתלט על הקינאה! אני בחור צעיר בן 22!! אני מודע לעובדה שסביר להניח שהדבר היחיד שיכול לעזור לי זה טיפול פסיכולוגי הבעייה היא מנסיוני שזה עסק יקר ואני סטודנט תפרן!!! אולי בטובכם מישהו יכול להמליץ על מקום של טיפולים טובים וזולים יותר או אולי איזשהי אלטרנטיבה כמו קבוצת תמיכה או ספר הדרכה טוב!! אני די נואש ומפחד להרוס את הקשר שהולך ונבנה לי עכשיו !! אני מצליח להתגבר בינתיים על הקינאה אבל ככל שאנחנו מתקרבים ומתקדמים אני מרגיש שזה הולך לפרוץ החוצה!! חשבתי על ההצעה לספר לבחורה על הקינאה אבל ניראה לי שזה עלול להפחיד ולהבריח אותה ממני!!! הצילו!!!

שלומי שלום אתה מודע לבעיה ורוצה טיפול כך שאני מניח שכל שנותר הוא לעזור לך למצוא את המסגרת המתאימה. אני מצרף קישור למאמר על עובדות בסיסיות על הטיפול הפסיכולוגי. כסטודנט ללא אמצעים כלכליים הייתי מציע לברר אילו אפשרויות יש במוסד בו אתה לומד, בד"כ במשרד דיקן הסטודנטים תוכל לקבל הפניה לטיפול מוזל לסטודנטים. כמו כן אפשר דרך קופת החולים והמרפאות האזוריות לבריאות הנפש. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

איך זה שבדיוק באמצע החיים כשהכל כבר אמור להתנהל על מי מנוחות....הכל מתמוטט?! הורים הולכים לעולמם.....ילדים מתגרשים..... ולנו רק נותר להשבר.......... יש בכלל איזה שהוא שלב בחיים שבו מגיעים למנוחה ולנחלה כמובן לפני שנפטרים?

כבר אמרו חכמינו חז"ל שהחיים הם לא פיקניק. ומאז גורשו אדם וחווה מגן העדן הסיפור מחכה לכולנו מסלול מפותל ומלא מהמורות. אבל בסך הכל - הכל זה עניין של התייחסות ופורפציות נכונות. כי בעצם ילדים אמורים לקבור את הוריהם כי זו דרך הטבע (וזה קורה במקרה הטוב באמצע החיים) אבל אין מה לעשות נגד חוקי הטבע. מהרגע שהגחנו לעולם - מתחילה הספירה לאחור. אז נכון שאף פעם אין את הרגע הזה בו אנחנו ממש מוכנים נפשית למוות של ההורים, אבל יש לנו לפחות חצי מהחיים להתכונן לזה. לגבי גירושים, גם זו שאלה של התייחסות. ברוב המקרים זו ברכה - זוג שלא עושים טוב אחד לשני ומחליטים להיפרד ולנסות לבנות משהו חדש, אין בזה כל רע. תסכימי שזה עדיף מאשר להמשיך מערכת יחסים שהיא מסכת של שקרים, שנאה ומאבקים בלתי פוסקים. המנוחה והנחלה צריכים לבוא ממך ואל לך לצפות שהחיים יעניקו לך אותם, כי זה לא יקרה. נסי לחיות מיום ליום, להינות מהדברים הקטנים, להתרגש ממה שכבר שנים נראה לך טריויאלי, להתלהב ולהסתקרן מתחומים חדשים, למלא את עולמך עניין ולהכניס גם קורטוב של אופטימיות ותקווה במקום לראות בכל בעיה סיבה להתרסק לרסיסים. אם את רוצה לעזור לעצמך ולאהובים עלייך את חייבת להיות אופטימית ואפילו לקחת את החיים בחיוך (כן, הומור עוזר לעשות את החיים למשהו הרבה יותר נסבל).

מתייסרת שלום אמצע החיים הוא דווקא זמן ידוע של משבר. רבים מדברים על משבר אמצע החיים, משבר גיל ה 40 או ה 50 וכו'. אמצע הוא תקופת מעבר מאחר ורואים את העבר בפרספקטיבה מספיק בוגרת ובשלה ומצד שני יש עוד עתיד רחוק מלפנים. זה יוצר לחץ לשנות את הקיים כדי להספיק עוד דברים בעתיד. גירושין ומוות מזכירים שיש מוות בעולם ושהחיים נגמרים מתישהו. זו עובדה שרציונלית ידועה לכל אבל במהלך החיים משתדלים להדחיק אותה. אירועים ומשברים חיצוניים מכריחים אותנו להתמודד עם מציאות החיים והמוות וזה מעורר כמובן תחושה של קושי וחורבן. יש אימרה טריוויאלית שכל משבר הוא גם הזדמנות לצמיחה, אבל אני מאמין שהיא גם נכונה. לצערנו היא גם פוטנציאל לטראומה וחורבן. השאלה לאן לוקחים את הדברים. כאן כבר האפשרויות הן בידיך. בתקופה של התמודדויות קשות מסוג זה ליווי פסיכולוגי עשוי להועיל בהחלט. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בן 21 מרכיב משקפיים. מגיל 16 רציתי לעשות עדשות,אבל אני כל כך מפחד להכניס אותם לעין,אני לא מסוגל לגעת אפילו רק עם האצבע שלי בעין.ככה יצא 5 שנים ועוד לא עשיתי עדשות וזה משגע אותי. שאלתי אם אני יכול לבצע איזה תהליך הדרגתי או אימונים עם עצמי שיקלו אלי את התהליך לשים סוף סוף עדשות.(כמו הפרסומת בראש עמוד זה). בתודה מראש!

דניאל שלום התופעה מוכרת והיא דומה לקשיים בבדיקות דם וזריקות, וכל מיני טיפולים רפואיים וגופניים אחרים. יש אפשרות לעזור לך בטיפול פסיכולוגי התנהגותי, אפשר גם להיעזר בהיפנוזה. אתה בהחלט גם יכול לנסות לבד. נסה להכניס את עצמך למצב רגוע בהרפיה, לגעת בעין ולעשות מעין סימולציה של הכנסת העדשה וכך לאט לאט להגיע לתוצאה הסופית. אני מעריך שלפסיכולוגיה הדינמית היה גם מה לומר על מה שקורה לך. אני מציע בכל זאת לשאול את עצמך את השאלה מה יקרה אם תלך עם עדשות מגע והאם יש בכך גורם לחץ כלשהו. פעמים רבות החרדה מהדבר הקונקרטי והברור מייצגת עוד משהו פנימי ועמוק יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן בברכה ד"ר אורן קפלן

קודם כל תודה רבה על התשובה! אין לך מושג כמה פגעת בול!!! זריקות, מחטים,בדיקות דם,עדשות,ודברים חודרניים אחרים, מפחידים אותי עד מאוד. לא ידעתי שהעניין יכול להיות כל כך מורכב ובעל השלכות שונות. אתה יכול להגיד לי איפה אוכל לקרוא עוד על הנושא הזה? נראה לי שקצת מידע יכול לעזור לי. ושוב תודה! דניאל

ממש אין לך מה לפחד, אני משתמשת בעדשות מגע כ-שנה לערך, גם אני תחילה פחדתי נורא ושימוש בעדשות היה נראה לי כחלום רחוק..זה נורא מפחיד להכניס משו לעין, איבר שהוא כל כך רגיש. הפחד נעלם עד שהאופטמטריסט בחנות המשקפיים דחף לי את העדשה לעניים באותו הרגע אמרתי לעצמי, איזה מטומטמת..תראי מה הפסדת..זה פשוט עולם אחר להסתכל מבעד למשקפיים, במהרה למדתי איך להכיב אתן בקלות, כיום לוקח לי בערך 2 שניות להרכיב אותן.. תלך, תנסה ואני בטוחה שתצחק על הרגע שבו פחדת מזה פעם.. מקווה שעזרתי במשו, רחלי

נתת לי זריקת מוטיבציה

שלום!!אני לא יודעת עם אליך אני צריכה לפנות כי יש לבעיית שינה שמטרידה אותי מאוד.אני בת 28 ובמהלך הלילה שאני רוצה לישון אני נכנסת למצב של שינה אבל אני לא יכולה להזיז את הידיים את הרגליים שלי ובשביל להתעורר מהמצב הזה אני סופרת עד 3 ואז אני מתעוררת ולפעמיים גם זה לא עוזר ואני נלחצת.ואז אני מתעוררת ,ושאני רוצה לחזור לישון זה שוב קורה.בבקשה עם תוכל לעזור לי.האם זה הפרעת שיינה?ואיך אני יטפל בבעיה הזאת?אני רוצה רק לציין שזה לא קורה לי כול יום אבל בלילה שזה קורה,זה נמשך כול הלילה. תודה מראש אסתי

אסתי שלום במצב שינה המוח גורם לכך שהשרירים לא יפעלו כמו בעירות אחרת בזמן החלום היינו מסתובבים ומטיילים בבית, מה שכמובן עלול להיות מאוד מסוכן. אנשים שנעים בשנתם הם דווקא אלו שסובלים מהפרעת שינה. מצד שני, נראה לי שאת מדברת על סוג של קיפאון שרירים ולא סתם חוסר תנועה. יתכן מאוד שאת מדבר על מצב ביניים בין שינה לעירות והפטנט שמצאת לספור את שלוש פשוט מוציא אותך ממצב השינה לעירות באופן סופי. אין כל סיבה שתישארי קפואה בשינה. ברגע שאת מתעוררת את בשליטה מלאה על גופך ושרירך. אם אינך מצליחה להניע אותם אמרי לעצמך שעדין לא התעוררת לגמרי, פתחי וסגרי את עיניך מספר פעמים באופן חזק, כווצי ושחררי אגרופים וכך תהיי בטוחה שאת עירה. פטנט הספירה עד שלוש הוא בסדר, אבל למעשה אינך זקוקה גם לו. זה יותר טקס שהתרגלת אליו מאשר באמת טכניקה הדרושה כדי להתעורר ולנוע. אם זה קורה שוב נסי לנשום עמוק ולהירגע. חלק מהעניין זה הלחץ שאליו את נכנסת. אני בספק רב אם זה קשור להפרעת שינה אבל במידה ואכן זה חוזר על עצמו יש אפשרות לפנות לייעוץ למעבדת שינה, יש כזו למשל בבי"ח תל השומר. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה!!

שלום ד"ר. האם תוכל להסביר כיצד טיפול פסיכולוגי שיחתי תורם להפחתת תסמינים של חרדה ? הרי רוב החרדתיים מודעים לחוסר ההגיון של החרדות שלהם...כיצד שיחה פותרת את הבעיה?

טל שלום השאלה רלוונטית לא רק למצבי חרדה אלא לטיפול הנפשי באופן כולל. ראשית צריך להדגיש שלמרות כל הטיפולים הפסיכולוגיים פועלים ע"י שיחות (פסיכותרפיה) יש גישות שונות שגורסות דברים שונים לגבי איזה תוכן יהיה בשיחות וכיצד זה עוזר. יש גישות שמדגישות חשיפה של גורמים לא מודעים במהלך השיחות, אחת הגישות המקובלות לחרדה היא שהיא מבטאת חלקים לא מודעים שלא קיבלו ביטוי ולכן הוצאתם לאור היא חלק חשוב מההתמודדות עם החרדה. גישות אחרות עוסקות במשמעות של הסימפטום, כאן יש להבין מה מבטאת החרדה עבור האדם, מדוע היא מפריעה, מה ההיסטוריה להיווצרותה. מסתבר שכאשר מקורות החרדה וביטוייה הופכים למובנים יותר ואינטגרטיביים יותר נוצר משהו מרגיע, גם אם מקור הבעיה לא השתנה משמעותית. באותו אופן יש טיפולים התנהגותיים בהם יש חשיפה מבוקרת למקור החרדה והפחתתה באופן הדרגתי באמצעות חשיפה זו. בקיצור, השיחה היא דרך התקשורת האנושית הנפוצה ביותר ודרכה אפשר לבטא לא רק הסברים הגיוניים אלא ליצור תהליכים נפשיים מורכבים. נסה לחשוב למה מישהו מתרגש משיר שנשמע ברדיו? הרי זה רק מילים ומוסיקה. מסתבר שהנפש מקשיבה למילים בצורות שונות ומשתמשת בהם לצרכיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב לפני כ- 9 חודשים נולד בנינו הבכור לידה רגילה, ולאחר חודשיים ששהינו אצל משפחתה של אישתי לשם קבלת עזרה חזרנו לביתנו, במהלך השהות שלנו בבית הוריה של אישתי התחלתי להבחין בהתנהגות מוזרה של אישתי: היא יותר במחשבות ופחות שמחה. אולם התעלמתי כיוון שחשבתי שכך זה לאחר לידה. מאז בהפסקות (לפעמים) מצבה מחמיר והיא רגישה מאד ובקלות בוכה ולעיתים אף מרגישה חוסר נוחות ומחנק ומדברת בילדותיות ובשטויות. ראוי להדגיש כי במהלך ההריון כולו לא עבדתי והייתי קרוב אליה וכי עם לידתו התחלתי לעבוד. כל ניסיונותיי לקבלת עזרה חיצונית ניענו בשלילה בשל הבושה מצד אישתי שאלותיי איך אני אמור להתנהג? האם זה תקופתי? יש שאומרים שאם תכנס להריון נוסף הכל יתאזן, האם זה נכון? מה יכול למנוע אצלה הרגשות אלו?.

בני שלום חשוב שתפנה את אשתך לייעוץ מקצועי. במידה והיא סובלת מדיכאון אחרי לידה נדרש טיפול פסיכולוגי ויתכן גם תרופתי. אמנם יתכן שהדברים ישתפרו לבד, אבל הסיכון שלא הוא רב מידי והמצב גם יכול להתדרדר עוד. הבושה איננה סיבה לא לפנות. הסבל שנגרם לכולכם וחשוב מכל, פוטנציאל הסבל שעלול להיגרם לתינוק בשלב כל כך חשוב בחייו מסיר כל הסבר אחר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני אישה נשואה כלואה בתוך אהבה במשך שנים. שלא התפתחה שום מערכת יחסים באהבה זו היא נישארה אפלטונית. שאלתי היא: האם ניתן להגמל מתחושות עזות ומחשבות לא פוסקות על הצד השני? אני יודעת שאני במידה מסויימת מטפחת את התחושות ולא נותנת להם ללכת מרצוני. אני מודעת לנועם שהם משרים עלי ואולי גם מצילים בי דברים רבים. אך כל זאת מעול בעצב רב וכאב. אם ניתן ליעץ ולכוון אותי אשמח מאוד. נילי

נילי שלום המחשבות הללו כנראה משרתות משהו עבורך וכל עוד לא תגעי בשאלה מה הן משרתות לא תוכלי להיגמל מהמחשבות. אנשים רבים כלואים במחשבות בלתי פוסקות על אהבה לא ממומשת, על קשרים רומנטיים פוטנציאליים שלא קרו, על כל מה שהלך לאיבוד או פוספס ואולי אפשר יהיה איכשהו להציל וכו'. מה בעולמך מפוספס? האם הוא באמת מפוספס או שזו הכמיהה האין סופית למשהו נוסף שחסר? אלו שאלות רציניות ומשמעותיות אבל הן דורשות התעמקות לעולמות שאני לא בטוח שאת רוצה באמת לגעת בהם כיום. גם ויתור על הפנטזיה יש לו מחיר בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן ערב טוב. תודה על תגובתך מאתמול. ניסיתי לשוחח עם בו זוגי בטלפון על כך.הגעתי למסקנה שהוא פשוט לא יודע להתמודד עם כעס/ביקורת עליו. כמובן שהמצב מחמיר כשהוא בדאון. דוגמא: בימים האחרונים הוא מתחמק מלנהל איתי שיחות ארוכות. ניסיתי לשאול אותו על זה. הוא הגיב בתוקפנות, ואמר שהוא לא יכול להתמודד עם השאלה הזו. עוד הוסיף שהוא לא מסוגל למצוא עצמו במצב שבו הוא אשם בכל. אמרתי לו שאני לא מאשים אותו ושזה כשל משותף של שנינו ושאנחנו פשוט צריכים לדבר על זה וליישב את הענין. "אני לא יודע מה להגיד. אני חייב ללכת עכשיו. אני מנתק. ביי". זה מתסכל אותי נורא. מצד אחד אני מבין שאחד הסימפטומים של דכאון זו תחושת אשמה חזקה, שלא תמיד מעוגנת במציאות. מצד שני, אני לא מסוגל יותר להחניק את הצרכים הרגשיים שלי. מה דעתך? יריב

יריב שלום אני חושב שיתכן שאתה מסתיר מעצמך מרכיב נוסף בקשר ביניכם שלא קשור לדיכאון אלא ישירות לקשר הזוגי שלכם. מאחר ואתה מקבל ריקושטים רציניים בתוך הקשר אני שואל את עצמי מדוע אתה ממשיך ושומר על קשר שכזה. זה עשוי להיות קל להשליך על מצב דיכאון את קשיי הקשר הזוגי, אבל כדאי לבחון ברצינות האם במצב שנוצר בו אתם מרוחקים גיאוגרפית בצורה כל כך בולטת, שהשיחות ביניכם מאופיינות בחוסר סבלנות ותסכול, מה נותר לעשות? אני לא מבין כיצד הדיבור ביניכם יישב את העניין כעת. הדיכאון הוא שלו ולכן הוא צריך לטפל בו. על הקשר ביניכם יש הרבה לדבר אבל לא נשמע שישנה נכונות לכך. אני מציע לך לא לעצום עיניים ולבדוק מה קורה באופן מאוד מציאותי. במידת הצורך פנה לקבל ייעוץ מקצועי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, הנני סובלת מהתקפי חרדה ודיכאון ומטופלת בסרוקסט ולוריוואן. לאחרונה הנני חשה בעת נמנום לקראת שינה כאילו פעימת לב מעירה אותי בחוזקה כמכת חשמל. מה זה? מה ניתן לעשות? אני נורא חוששת. לפני כחודשיים הייתי אצל קרדיולוג ואמר שהכל תקין רק שיש לי פעימה מוקדמת ודופק מהיר לעיתים. אך זה החל אח"כ.

אור שלום לאחר שלילת הרכיב הרפואי אפשר יהיה לשייך את מה שקורה לך למצב החרדה. פעמים רבות מורגשים מיחושים בלב אצל אנשים הסובלים מחרדה. טיפול תרופתי נוגד חרדה בשילוב עם טיפול פסיכולוגי אמורים לשפר את המצב. במידה ואין שיפור במצבך כדאי לבדוק אפשרויות אחרות לתרופות וכן במידה ואינך בטיפול פסיכולוגי לפנות לטיפול כזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום, התחלתי לצאת עם גבר כבן 40 רווק. יש בנינו קשר טוב ומהנה. הבעיה היא כאשר אנחנו נכנסים למיטה. בן זוגי תמיד מגורה עד אשר אנחנו נכנסים למיטה. הוא מתנהג בצורה די מוזרה. המשחק המקדים הוא טוב.אבל כאשר הוא צריך לחדור הוא לא עושה זאת והצורה שהוא גומר היא רק בעזרת אוננות. הדבר נראה לי תמוה. מעולם לא נתקלתי בתופעה כזו. ניסתי לדבר איתו על הנושא, אבל הוא לא ענה לי תשובה ישירה. אפילו באחת הפעמים ששאלתי אותו הוא יתעצבן ואמר לי "זה קורה לי רק איתך - עם כל אחת אחרת אין לי בעיה". די נפגעתי ממנו - כי אני חושבת שאם לא היתי מושכת אותו הוא לא היה נוגע בי או מנסה להכניס אותי למיטה. (עלי לציין, שבילדותו הוא עבר התעללות מינית) אבל בכל זאת, בטחוני התערער מעט ולכן פניתי אליך. האם זה יכול להעיד על חוסר משיכותו אלי? האם יכול להיות שאם אחרות הוא מתנהג אחרת? (עלי לציין שבעיניו אני בחורה סקסית ומושכת) אז איפוא הבעיה ??????

סוניה שלום יתכן שבן זוגך חושש מאובדן זיקפה בעת החדירה, מכך שיגמור מהר מידי לטעמו או משהו בסגנון זה. יש כמובן אפשרויות נוספות אבל מבלי שהוא יאמר מה קורה אי אפשר יהיה לדעת באמת. אני מציע לנסות שני דברים. ראשית אולי להסביר שזה חשוב לך ומהנה אותך שהוא מבצע חדירה, ובאופן מעט יותר אסרטיבי להוביל אותו לכך. תוכלי לראות כיצד הוא מגיב והאם יש שינוי במצב. אפשרות שניה היא להנות בינתיים מהמשחק המקדים ומאוננות אישית והדדית ולתת לזמן לעשות את שלו. יתכן שכאשר הקשר יתבסס יותר ויווצר ביטחון רב יותר תוכלו לקיים יחסים מלאים בלא קושי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני אם חד הורית יש לי ילדה בת 6 שעולה לכיתה א. איבחנו אותה כילדה אם אינ טילגנציה גבוהה לגילה אם פער לרגש. אני בחודש 5 וצריכה להוריד כי ההריון לא תקין. מה אני יכולה להגיד לילדה ועד כמה אני יכולה להסביר לה ובשפה הכי פשוטה כדי לחסוך ממנה ???????...

יפית שלום הסבירי במילים פשוטות שנוצרה בעיה ולכן ההריון לא יכול להמשיך. שההריון הזה יופסק ואולי בהמשך תהיי בהריון אחר. הדגישי שאת בריאה ובסדר וששום דבר לא קרה או יקרה לך, אבל שההריון לא ממשיך. אין כאן קיצורי דרך, צריך להסביר את זה פחות או יותר כמו שמסבירים לאדם מבוגר יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מחפשת מידע על הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית ובייחוד על הסיכונים שהורים הסובלים מהפרעת אישיות זו עלולים לגרום לילדיהם האם קיים מאמר באינטרנט על כך?

טליה שלום נסי לעשות חיפושים במנועים המקובלים כמו למשל גוגל www.google.co.il יש כמובן חומר רב בספרים, תוכלי למצוא בכל ספר בסיס בפסיכיאטריה שניתן למצוא הן בחנויות והן בספריות. בברכה ד"ר אורן קפלן

לניתוח חלומות.... ואם לא אז איפה אני יכולה לשאול שאלות בנידון? חלמתי חלום על הפסיכאטר שלי וזה היה מאוד מוזר, אני לא יודעת אם שווה לי להרחיב כי אני לא יודעת אם כאן נמצא מענה בנידון. איפה אפשר לשאול על זה?תודה.

אין כזה דבר "ניתוח חלומות". כאילו, יש, אבל לא עושים את זה ככה. אפ'חד לא יכול לפרש לך חלומות חוץ... ממך!

תנסה כאן. תכתוב את פרטי החלום. מנהל הפורום יקרא. או שיפתור אותו, או שיפנה אותך לפורום אחר. אתי יכול לנסות גם בפורום יעוץ פסיכולוגי בתפוז.

שלום ניתוח חלומות זה עניין של גישה. יש כאלה שרואים סמלים אוניברסליים בחלום ואז מפרשים אותו בהתאם, יש אחרים ואני ביניהם, שסבורים שהצופן לפתרון החלום מצוי רק אצל החולם ועולה האסוציאציות שלו יוכל לפתור את משמעות החלום. אם תנסי לכתוב על דף את כל האסוציאציות שעולות אצלך על הפרטים שהופיעו בחלום סביר להניח שתוכלי לקרוא לאחר מכן את הכתוב ולראות דרכו את הפירוש לחלום. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה עושים בשביל לחזור לחברות ישנה, אחרי שחוויתי מוות של מישהו יקר מאוד, התרחקתי מכולם והתרחקו ממני אך עליה חשתי כי אני מעמיסה שאני עצובה מדי,רבנו כעבור חודשים ספורים והחלטתי לנתק את הקשר. היא ניסתה לחזור אך לא רציתי ,עכשיו כעבור שנתיים כמעט אני עדיין מתגעגעת לחברות שלנו, מצבי החברתי מאז לא מי יודע מה השתפר, ותמיד היא היתה חסרה לי , מכל אלו שהתרחקו ושנותקו הקשרים איתם. איך ניתן לגשר על הפערים? האם ניתן בכלל?

מאי שלום המפתח הוא דיאלוג. אני מציע לך להרים טלפון לומר שעבר זמן רב ושאת מתגעגעת ולקבוע פגישה. לא הייתי בונה ציפיות ומתכנן דברים רחוק מידי. לכי צעד אחר צעד, היפגשי, תראי האם זה מה שציפית, האם זה מה שאת רוצה, האם עדין יש את הכימיה הטובה ובהמשך תחליטי מה עושים הלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן