פורום פסיכולוגיה קלינית

בדר"כ קטרתי כאן על הפסיכולוגית שלי. בקצור יש גם דברים טובים....... לפני כמה ימים שאלתי כאן מה דעתכם על פגישה ארוכה יותר , כי הצטברו אצלי הרבה דברים בחודש שהיא היתה בחופשה ואני נוסעת לחופשה... לא בקשתי זאת ממנה כי לא רציתי להראות לה כמה זה חשוב לי, אבל בלי בקשה שלי משום מה היא האריכה את הפגישה בחצי שעה נוספת(ז"א זה כמובן בלי תשלום נוסף כי זו הארכה שלה) היא לאחרונה מתחלה להדהים אותי כל פעם איך שהיא צליחה לקרוא אותי גם ללא מילים שלי במלא תחומים...... בקצור , דברים זזים.

רחל שלום תמיד יפה לראות איך כוחו של הלא מודע ושל מסרים סמויים יכולים להשפיע. קרה מה שרצית וזה בוודאי נותן הרגשה טובה. חופשה נעימה ד"ר אורן קפלן

התחלתי קשר אם בחור נחמד יצאנו מספר פעמים ובעיקר דיברנו בטלפון. אני לא מעונינת בו בתור חבר אלא בתור ידיד. הבעיה שאני לא יודעת לנהל קשר רגיל , כל קשר שלי עד היום התחיל בתור אובססיה (ג וכשעובר זמן הקשר נהיה קשר נורמלי. גם אם חברות שלי זה אותו הדבר. האובססיה מתאפינת בחשיבה קבועה על אותו אדם חדש בחיי,בטלפונים בלי הפסקה ובקנאה לכל מי שמדבר איתו. כל הקשרים שלי כאלו ולכן אני לא מתרגשת מזה כבר , הבעיה היא שאותו בחור אמר לי שהוא רוצה להיות איתי בקשר (אולי יותר ממני) אבל שאני יוריד פרופיל. אני באמת מנסה לא להתקשר ולהציק לו יותר מידי. אבל אני משתגעת מבפנים. גרמתי לו להילחץ ואני לא מאשימה אותו. מה דעתכם להגיד לו שאני פשוט כזאת וזה יעבור לי ? יש לי הרגשה שהוא בסוף ינתק קשר בגלל הטרוף שלי (וזאת לא תהיה הפעם הראשונה ). (אני מטופלת בתרופות ויש לי מטפלת ). לילה טוב מירב .

מירב שלום אם את מעוניינת בו כידיד הקשר היה אמור להיות רגוע למדי. נסי לבדוק עם עצמך קודם כל אם הרצון המוגבל בקשר איננו הסוואה שלך מפני עצמך כדי להמנע מהאובססיה שאפילו במגבלות הללו יוצאת החוצה. העניין אינו קשר זה או אחר אלא משהו פנימי בינך לבין עצמך שלא נותן מנוחה וגורם לך כנראה לקושי בקשרים הבינאישיים. נסי להיות טבעית, זה יכול להיות רעיון משחרר לומר לו שזו את אבל קחי בחשבון שזה גם יכול לקלקל. מאחר ונשמע שגם להישאר כך בלי לומר משהו עלול לקלקל אני נוטה לתמוך ברעיון השיחה הפתוחה על הנושא שגם אולי תתן לך תמונה מדוייקת יותר על מהות היחסים ביניכם והציפיות ההדדיות. בכל מקרה, זהו נושא חשוב לטיפול ואני מקווה שאת מביאה ודנה עליו שם. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדוקטור קפלן שלום רב , שמי מעיין ואני סטודנט לחשבונאות. אין לי ניסיון בעבודה של ממש בחיי ואני דיי צעיר- בן 23 . אני נורא מתלבט אם לשלב עבודה עם הלימודים , כלומר יש בי פחד עז שעקב חוסר הניסיון התעסוקתי שלי אתקשה למצוא עבודה שארצה בעתיד ולכן אני שוקל עם להתחיל עבודה. מאוד מאוד קשה לי - כמעט בלתי אפשרי לשלב עבודה עם לימודים שכן הלימודים לוקחים ממני כח מנטלי רב. (בצורה דיספרופורציונית) עבדתי בעבר בעבודות סטודנטיאליות לא קשות וזה פגםקשה בלימודים אפילו שהיה רק 2-3 משמרות בשבוע. ההתלבטות היא האם לדעתך אפשרי לא לעבוד לאורך כל תקופת התואר ? האם אני לא טומן את עצמי בחול ? (בזה שאני לא יעבוד?) מה דעתך ?

מעיין שלום אם יש לך אפשרות כלכלית לא לעבוד ולהשקיע הכל בלימודים אינני רואה כל סיבה להמנע מכך, זאת במידה ואתה באמת רוצה בזה. יש בהחלט סטודנטים שבוחרים לא לעבוד לאורך כל התואר, ובוודאי בשנים הראשונות. העניין המרכזי הוא להגיע עם עצמך לשיווי המשקל הנכון. חשוב להבין מדוע אינך מצליח לפצל בין לימודים לעבודה, האם זה קושי בלימודים או להיפך, רצון להגיע לתוצאה מושלמת וחשש מפגיעה בהישגים. כל עוד אתה מודע למה שקורה לך ומקבל החלטות שתואמות לתפיסה העצמית שלך אין כל בעיה, כל עוד כמובן אתה יכול לעבור את התקופה מבחינה כלכלית בצורה טובה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אחד מהקריטריונים לדעת שהטיפול הצליח הוא, כאשר כבר לא נפגעים מהדבר הזה אלא מבינים אותו. כל עוד אדם נפגע, הוא עדיין מבצע את ההעברה, ומחליף את המטפל בדמות משמעותית אחרת. תפקיד המטפל בין היתר להביא את המטופל ליום שבו יוכל לבצע את ההפרדה הזאת, וישתחרר מן התלות בו, במטפל, ויבין את נושא ההעברה. כל עוד יש היפגעות, סימן שהטיפול באמת לא הצליח. המטפל לא אמור לנדנד לך, או לחדור לחייך. בכך שהוא נותן לך מרחב מחייה הוא למעשה מכבד אותך.

שלום לך, הייתי בטיםפול קרוב ל-4 שנים. עשיתי הפסקה עקב מצב כלכלי שלא איפשר המשך טיפול. מאז עברה שנה ולא שמעתי דבר מהפסיכולוגית שטיפלה בי. אני מרגישה שהטיפול עוד בכלל לא התחיל ומאוד חבל לי על כל הזמן והאנרגיות שהשקעתי בכל אותן שנים. אני מרגישה מרומה וכועסת ובעיקר חסרת אימון. קשה לי לקבל את חוסר האחריות של אותה מטפלת. עלי לציין כי היא הזמינה אותי להתקשר אליה כשאצטרך...אך אינני מסוגלת לעשות זאת ובטח לא עכשיו. וככל שהזמן עובר הדברים בתוכי הולכים וגועשים. רציתי לדעת אם כך הדברים אמורים לקרות, האם למטפל אין כל אחריות לגבי המטופלים שלו או שהאחריות מוטלת רק על המטופל ובכלל מה עלי לעשות בעיניין ?

קרן שלום ארבע שנים זה לא מעט זמן. השאלה מה קרה בשנים הללו, וכאן קצת קשה לי להבין באופן מלא את מה שכתבת. במידה ואת מרגישה שהשנים הללו היו באמת בזבוז של זמן אין טעם לחשוב אפילו על חזרה לטיפול כזה. אם זו רק תגובת כעס למצב שנוצר אבל הטיפול עצמו היה טוב, זה סיפור אחר. אין לי תשובה חד משמעית לשאלתך מי אחראי ומה צריך היה לקרות. אני מעריך שהפסיכולוגית התכוונה בכנות לכך שאת מוזמנת להתקשר. עם זאת, העובדה שהיא לא מצאה דרך להשאיר אותך בטיפול למרות הבעיה הכלכלית כנראה "אוכלת" אותך ולא מאפשרת לך להתקשר אליה. במידה ואת שוקלת חזרה לטיפול כיום, או אפילו רוצה לסגור את הענין עם עצמך בלי לחזור לטיפול ארוך, הייתי מציע לך לקבוע בכל זאת פגישה עם אותה פסיכולוגית כדי שתוכלי לבדוק מקרוב את העניין. בלי לבדוק את זה מולה לא תהיה לך תשובה על מה שמטריד אותך. זהו מצב מורכב. לפסיכולוג אחריות כלפי המטופל והפסקת טיפול בגלל מצב כלכלי מעלה ללא ספק שאלות אתיות לא פשוטות. מצד שני גם טיפול ללא תשלום נחשב לבעיה אתית כיוון שמסבך את מערכת היחסים של המטפל והמטופל, מה גם שהפסיכולוג מן הסתם גם מתפרנס מהטיפול (גם אם לא נעים לחשוב על זה) וכמו בכל סוג של עיסוק יש בעיה כאשר אין אפשרות לשלם עבור הטיפול. מה שלא תחליטי בסופו של דבר, שיחת בירור ובדיקה עם הפסיכולוגית כדאי מאוד שתעשי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אם אני מבינה נכון הכעס נובע מכך שהמטפלת לא יצרה קשר כל התקופה הזאת? לדעתי את יכולה גם לשקול חזרה לטיפול אבל אצל מטפל או מטפלת אחרת כי כאן יש כבר יותר מדיי כעסים. אני מאוד מבינה אותך על מה את מדברת גם כשאת אומרת טיפול שעדיין לא התחיל ובכלל יכולה להזדהות עם מה שכתבת.

הי קרן. אם הבנתי נכון, את הפסקת את הטיפול? על מה הכעס? האם המטפלת שלך מודעת לקושי הכלכלי? האם זה היה במסגרת פרטית? למה הכוונה הטיפול לא התחיל אם הוא התקיים במשך 4 שנים? מצטערת על ריבוי השאלות, אך לפי תיאורך נשמע שהחלטת החלטה מסויימת והמטפלת שלך מכבדת אותה. או שלא הבנתי. אפרת

תודה על התייחסותכם... מדובר על טיפול פרטי ועקב מצבי הכלכלי נאלצתי להפסיקו. כמובן שאינני מצפה לקבל טיפןל בחינם אך אני חושבת שאחרי 4 שנים של טיפול אינטנסיבי יש מקום מצד המטפל לברר מה קורה איתך בעיקר אם התחלת את הטיפול אחרי שסירסו את נפשך מכל הכיוונים ואינך מאמין לאף אדם... זה פשוט חבל שאחרי תקופה די ארוכה אתה מוצא את עצמך כמעט באותו המקום שבו התחלת וזה כואב כי באיזשהו מקום צפיתי ממנה שלפחות תרים טלפון אחד לשאול מה קורה. אבל בשיחת טלפון לא מקבלים כסף אז אני לא מתפלאה שהיא לא התקשרה וכן אני כועסת ובעיקר מאוכזבת ממנה. קרן

שלום רציתי לשתף אתכם בסוגיה: מדובר בהתבגרות של בן-אדם אני היום לאחר תקופה לא קצרה של טיפול נפשי ,שיחות ( כרגע ברשימת המתנה ) וטיפול תרופתי.אני יודע היום הרבה יותר על עצמי ועל הבעיות שלי אך לא יודע ממש איך לפתור אותן.המצב היום הוא שאינני יכול להחזיק מעמד במסגרת כלשהי (עבודה,לימודים) . הרבה מבעיותי נבעו מעצם העובדה שתהליך ההתבגרות הפנימית שלי נעצר איפוא שהוא בעבר הרחוק, מה שקרה בעקבות כך הוא שמהלך חיי התמודדתי עם דברים שלא יכולתי מולם מבחינה נפשית ואז קרסתי ונפלתי. אני בהחלט מוצא קשר בין התבגרותו הפנימית של אדם לבין היכולת שלו להתמודד עם העולם בחוץ,ולהישאר על הרגליים ,היא (הבגרות) קשורה ליכלות שלנו לתפוס ולקבל דברים בצורה טובה יותר ,בריאה יותר , חזקה יותר , האם מישהו בפורום מזדהה עם דברי או לפחות מבין אותם? האם מישהו יודע כיצד,אם בכלל אפשר, לפעול למען ההתבגרות העצמית הפנימית-הבגרות הנפשית ? כיצד עלי לפעול? אני אשמח לקבל כל תגובה בתודה מראש אבי

אני חושבת שהדרך לבגרות היא דרך עשייה, ומחוייבות. בעיני זה סממן חשוב של בגרות. אתה כותב שקשה לך להתמיד במסגרות, ועל זה אתה בדיוק צריך לעבוד. אני לא מאמינה שאין שום מסגרת שתוכל להתמיד בה. פשוט לא מאמינה. אולי אתה צריך לחשוב טוב איזה מסגרת תהיה זאת שבכל זאת תוכל להתמיד בה, להתבגר איתה. לא לבחור משהו שהוא מראש מאד בעייתי ויוביל אותך לאותו דפוס, אלא משהו שהוא מצד אחד מסגרת מאתגרת, ומצד שני כזאת שמכילה גם תמיכה. הכוונה בתמיכה היא לא בהכרח מסגרת טיפולית (בכלל לא) אבל מסגרת שבה מתקיים משהו שמיטיב איתך - אוירה מסויימת, אנשים מסויימים, עבודה שגורמת לך סיפוק וכו' - כל אלה מהווים תמיכה. בהצלחה.

אבי שלום כנראה שצברת הרבה נסיון חיים ואתה מתבלט כרגע בשאלה האם נסיון החיים הזה יהרוס אותך או יבנה אותך. עברת התמודדויות לא פשוטות ויכולת התפקוד שלך נפגעה. סוג כזה של חוויה יכול לגרום להתקעות במצב פסיבי בו שום דבר אינו יכול לצמוח. מצד שני, נסיון חיים כזה בו נוגעים במקומות הנמוכים ביותר גם מעשיר ומלמד. לעיתים דווקא ממנו פוטנציאל הצמיחה טוב יותר. עם זאת, הדבר דורש הרבה תמיכה, מוטיבציה והשקעה. זה לא בא לבד כיוון שהרע והטוב מתנגשים אחד בשני ויש כל הזמן סיכוי לאבד את הכל. חשוב שתהיה בליווי מקצועי לתקופה ארוכה ובתוכה תוכל לבנות את עצמך ואת חייך מחדש באופן שיאפשר לך התמודדות מבלי להציב יעדים לא ריאליים שעלולים להתיש אותך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

גם אני מזדהה:) ניסחת את הדברים יפה מאוד.

האם מוכרת תופעה של לשכוח איך לנשום כלומר מחשבה על כל נשימה על מנת לנשום? מה זה מבטא?

עודד שלום אי אפשר לשכוח לנשום, זהו רפלקס בסיסי הנשלט ע"י מנגנונים אוטונומיים של המוח. החשש מהשכחה או תשומת לב יתרה לאופי הנשימה יכולים לבטא סוג של חרדה עם או בלי מחשבות טורדניות. בברכה ד"ר אורן קפלן

כן, וזו חווייה איומה. וכדאי לטפל בהקדם, כי זה עלול להתפתח לתופעות בלתי מלבבות אחרות נוספות.

פתאום ראיתי שההודעה שלי התפרסמה מייד, אז הייתי חייבת לכתוב עוד אחת ולבדוק אם זה רק אני , או שזו המציאות...

אפרת שלום זו המציאות ואני מקווה שהיא תחזיק מעמד. בברכה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב, מה עם רודולף דרייקורס? שווה קריאה? ואם כן - מה בעיקר? (יש לו המון) EQUALITY THE CHALLENGE למשל. כדאי? JEROME FRANK ? כתב את HEALING AND PERSUASSION, שווה קריאה גם? תודה רבה

שלום תלוי לצורך מה שווה קריאה, בסך הכל תמיד זה נחמד לקרוא. אלו לא בדיוק ספרים לקריאה קלה באוטובוס. קריאתם מיועדת בד"כ לצורך העשרה מקצועית ספציפית והיא עלולה להיות גם מייגעת. את הספר השני שהזכרת אינני מכיר. דרייקורס כותב בעיקר על הורים וילדים ומי שמתעניין בנושא זה בהקשר למשל של מכון אדלר עשוי למצוא עניין בספר. השלישי מנסה לתאר מכנה משותף לשיטות טיפול שונות, עלול להיות קצת אנכרוניסטי. אם אלו לא ספרי חובה של קורס באוניברסיטה אני מעריך שישנם ספרים אחרים שהיו מופיעים אצלי ברשימת הקריאה לשבוע הבא. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה טוב, כתבת: "אני מעריך שישנם ספרים אחרים שהיו מופיעים אצלי ברשימת הקריאה לשבוע הבא" איזה למשל???

שלום אני סטודנטית לחינוך באוניברסיטה העברית העושה עבודת מחקר על הפרעת התנהגות ראשונית, המכונה גם Conduct Disorder, בילדים צעירים, על הבטיה התוקפניים של התופעה. אשמח לקבל כל מידע מחקרי/תיאורטי/מקצועי בצורה של מחקרים על הנושא, או בכל צורה אחרת. בתודה מראש דברת

הי דברת, אני מניחה שתמצאי חומר בספר "פסיכיאטריה של הילד והמתבגר"/אפטר, הטב, וייצמן וטיאנו בהצלחה.

דברת שלום האבחנה היא כללית מאוד ולא כדאי להתחיל להיכנס למאמרים ספציפיים. כמו ששיר ממליצה כדאי לפתוח ספר מבוא בפסיכיאטריה של הילד מכל סוג שהוא ולתאר את התופעה, אלא אם את מתעניינת במשהו מאוד ספציפי שלא יופיע בספר מבוא. במקרה כזה כדאי לעשות חיפוש במאגר המידע למאמרים בספריה שלכם, למשל ב psychinfo באינטרנט יש אין סוף חומר על הנושא אבל צריך להיות בררנים באיכות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שיר וד"ר קפלן תודה רבה! דברת

אני עובדת בהוסטל לנפגעי נפש, אחד הדיירים שחולה בסכיזופרניה סיפר לי על מחשבות יחס ורדיפה, אני יודעת שזה חלק מהמחלה שלו ואין דרך לשכנע אותו שמחשבותיו אינן הגיוניות, אך אני בכל זאת רוצה להקל עליו כוון שמחשבות אלו גורמות לו סבל רב ולבעיות בניו לבין שאר הדיירים. דוגמאות למחשבות : אדם ששורק ברחוב הוא מאמין שהוא עושה זאת נגדו או שמשהו מהדיירים לועס מסטיק זה סימן שאותו אדם מזלזל בו וכו' . מה עליי להגיד או לעשות על מנת להראות לו שזה הכל אצלו בראש ואין למחשבות אלו ביסוס?

אולי עדיף לשאול אותו מה *הוא* חושב שהדבר הכי טוב לעשות בכזה מצב, להבין האם במסגרת הראייה שלו, יש גם את ה"תרופה"...? אולי עדיף לשאול אותו אם זה כל כך נורא שמישהו מזלזל בו...? ושאולי לעיסת המסטיק מבטאת זלזול כללי, ולאו דווקא זלזול בו... או שאולי אלו עצות ממש גרועות! אני לא יודעת. ובכל מקרה אפשר לעודד אותו לפחות *לנהוג* באופן שלא יגרום לו ליותר צרות, גם אם לא יפסיק את המחשבות.

ואני חושבת שבמקרה של סכיזופרניה הטיפול החיוני ביותר הוא הטיפול התרופתי. קשה ביותר להניח שאדם בעל מחשבות שווא על רדיפה יוכל לייחס חשיבות להגיון הבריא שיבוא ממך... אל תשכחי שאחד ממאפייני המחלה הוא הפרעה בחשיבה ובעצם ניתן לומר שהחולה מתבסס על הגיון פנימי ולא על הגיון מציאותי. בכל מקרה לדעתי חשוב לשתף את החולה עד כמה שאפשר בראייה שלך, ולנסות לשקף לו את מחשבותייך, אך לא לצפות לכך שתוכלי 'לשכנע' אותו ולגרום לו להאמין לך. אפרת.

יה יה שלום כפי שאת בוודאי יודעת מעבודתך בהוסטל מחשבות בסגנון הזה מאפיינות פעמים רבות חולים בסכיזופרניה. אני מתאר לעצמי שהוא מקבל תרופות ונמצא בהשגחה מקצועית על פני זמן. חשוב שהצוות ידע על המחשבות הללו במיוחד אם הן מהוות שינוי למצב קודם. ישנם מצבים בהם המחשבות נשארות לאורך זמן גם עם הטיפול התרופתי. אין ספק שהפסיכיאטר המטפל צריך לדעת על כך ולבדוק האם יש צורך בשינוי תרופות או מינונים. לגבי המפגש האישי והישיר עם אותו אדם, אין טעם להיכנס לתוך דיון מהותי על המחשבות ועל כך שאינן נכונות. הסיכוי לשכנע אותו אפסי וגם אם כן הוא יחזור אליהם אח"כ. מצד שני, אין גם ללכת עם המחשבות ולעודד את הפרנויה. מה שחשוב בעיקר זה להיות איתו ולשוחח איתו, על החוויה הקשה שקוראת לו בכל פעם שהוא מרגיש שמזלזלים בו. למחשבות שכאלה יש גם הגיון עקיף ולפעמים אפשר למצוא אותו ולגרום להקלה מסוימת. הנקודה המרכזית עבורו איננה השאלה האם באמת מישהו שרק נגדו אלא העובדה שהוא חש מושפל. את ההרגשה הזו יש להניח שהוא חווה בצורה הכי אובייקטיבית כאדם שסובל, איבד את עצמאותו האישית ומתוייג בתור חולה נפש בחברה. עם ההרגשה הזו אפשר להזדהות ולהקל על מצוקתו דרך זה שמישהו מבין מה שעובר עליו, מבלי להיכנס בשתי רגליים לתוך הפסיכוזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, כתבתי עוד הודעה בפתיל אי שם למטה. למקרה שאת עדיין מתעניינת בהמרה :)

נוגעים "לסיפור שלי" ואני מניחה שכדי לפתור אותם אני צריכה עוד קצת זמן? מחשבה?.. שיהיה לך סופשבוע נפלא

אני בת 20 וגובהי 1.73 מ' אני שוקלת 49 -50 ק"ג אני רוצה לרדת לפחות עוד 3 ק"ג אני מרגישה שמנה. האם אני אנורקסית? כולם אומרים לי שאני רזה נורא

נראה לי שאנורקסיה קשורה לא רק למשקל עצמו אלא למידת העיסוק עם אוכל, ולדימוי הגוף שיש לך. אם כולם אומרים שאת רזה, ואת חושבת שאת שמנה - אז כנראה שיש בעייה. אם את מאד עסוקה במה שאת אוכלת, והרצון לרזות הינו משהו מאד דומיננטי בחייך - אז כנראה שיש בעייה. אולי עכשיו זאת נקודה טובה לעצור, לבדוק, ללכת לקבל ייעוץ בנושא - לפני שאת נכנסת לאיזה סחרור שקשור לנושא.

שונית שלום אני לא רוצה לאבחן אותך בשלט רחוק באופן מדויק. לפי אופי השאלה נשמע שיש לך סיפור עם אוכל. אנורקסיה או הפרעת אכילה יכולה להתקיים בטווח של מצבים והשאלה עד כמה המצב בעייתי. סביר להניח שיש לך עניין כלשהו שאינו פתור עם דימוי הגוף שלך ושווה לטפל בעניין לטובת איכות חייך. אם כולם אומרים לך שאת רזה נורא כדאי לקחת בחשבון שאולי זה נכון. אם כך יתכן שהבעיה בתפיסת המצב ולא במצב האוביקטיבית. בברכה ד"ר אורן קפלן

למה את רוצה עוד לרזות ? מה בחורים לא גורמים לך להרגיש שאת כוסית בטירוף ?

איפה ואיך אני מאבחנת את זה? (אני חיילת) אני שותה תה טיבטי כי אמרו לי שהוא יעזור לי להרזות זה מזיק? אני משלשלת אחרי זה. ניסיתי גם להקיא אבל לא הצלחתי. אני מפחדת מאוד להשמין אבל אני לוקחת ויטמינים כדי שלא יהיה חוסרים ונזק לגוף. מה אני אמורה לעשות?

אני מעריכה שד"ר קפלן ידע להפנות אותך לכתובת מתאימה, אבל מה שאת מתארת נשמע כמו הפרעת אכילה בהתהוות ולא הייתי מתייחסת לכך בתור סתם רצון לעשות קצת "דיאטה". ההגיון שלי פועל באופן כזה: את צעירה, כל החיים לפניך, ולא נשמע לי שזה משהו שאת רוצה שיהפוך להיות חלק קבוע בחיים שלך. אין סיבה שלא תמצאי את המקור למה שמטריד אותך, ותמצאי דרך להרגיש טוב לגבי עצמך ולגבי הגוף שלך. מאד חשוב לטפל בדברים לפני שהם נהיים חמורים. המצוקה שלך, העיסוק עם אוכל והרצון לרזות, היא כמו איתות, קריאה לעזרה. את צריכה למצוא מישהו שיעזור לך לפענח את הקריאה הזאת ולתת לה מענה...

שלום. רציתי לשאול אם פחד וחרדה מתמידה מכך שאולי יש לי גידול במוח עלול להיות אחראי איכשהו לתסמינים של כאבי ראש ותסמינים אחרים המאפיינים גידול מוח, והאם הדבר יכול להוביל לפגיעה ביכולת הריכוז והיכולת המנטליות (או לפחות למחשבה שאני כבר לא חכם כמו שהייתי פעם)? תודה.

שלום חרדה מפני מחלות כולל החשש מגידולים הוא סוג של הפרעת חרדה. חרדה יכולה לגרום לסוגים שונים של תופעות גופניות כולל סחרחורות, כאבים בחזה וגם כאבי ראש. זה לא יכול לגרום לנזק מוחי אבל חרדה בהחלט גורמת לפגיעה קוגניטיבית קצרת מועד, כלומר, כל ביצוע תחת תנאי חרדה הוא פחות טוב. עם זאת החרדה איננה פוגמת בפוטנציאל, כלומר במידה ומטפלים בחרדה והיא חולפת, היכולת הקוגניטיבית נותרת תקינה לחלוטין. בברכה ד"ר אורן קפלן

קישור:http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/487/xFT/478129/xFP/478129 תודה על התגובות. רציתי לדעת אם זה בסדר מצד המטפלת לנהוג כך. להתחבק כמו "בת עשרה " לא במהלך הטיפול אלא כשהסתיים ולצאת כך למסדרון ב"משובת נעורים" שכזאת. . ליאיר- תודה על התשובה המפורטטת. לא מדובר בחברה אלא במטופלת שאינני מכירה.

שלום אני לא חושב שאפשר לשפוט את המצב לקטגוריות של בסדר או לא בסדר, אין כלל שאוסר זאת, ומן הסתם נדרשת רגישות מצד המטפלת הן כלפי המטופלת שיוצאת והן כלפיך. אינך יודעת מה בדיוק קרה שם ואולי יש סיפור שאינך מודעת לו. למען האמת זה לא אמור ממש לעניין אותך כי זה הטיפול שלך ואינך חייבת להתחשב בצרכים של המטפלת או של מטופלת אחרת. כדאי להשאיר את השאלה הזו בתוך המסגרת הטיפולית ולהבין אותה במונחים של הקשר שלך עם המטפלת והמשמעות שיש למה שקרה עבור קשר זה ועבור קשרים באופן כללי. לא תצליחי לקבל תשובה אובייקטיבית מבחוץ כי מה שקרה שם הוא מאוד אישי וסובייקטיבי. בברכה ד"ר אורן קפלן

דוקטור , שלחתי לך הודעה למייל . מקווה שתענה בקרוב.

ליז שלום לא קיבלתי ממך מייל ובכל מקרה עדיף לדעתי שההודעות תופענה בפורום אלא אם יש בעיה אישית מאוד שגם בתפוצה האנונימית של הפורום לא כדאי לפרסם. בברכה ד"ר אורן קפלן

דוקטור ,שלחתי שוב .

הלו אני (בת 16) מצטטת משפט שד"ר אחד כתב לי: "את זקוקה לטיפול רפואי מקצועי ואפילו בדחיפות. עליך לפנות בהקדם לפסיכולוג קליני או לרופא פסיכיאטר." ישנן שלש בעיות בקשר למה שהד"ר כתב לי. 1. הוא כתב את זה באינטרנט. כך שאני לא יודעת אם לסמוך על זה כן, או לא. (לעומת זאת אני יודעת בוודאות שהוא איש מקצוע: רפואת הגוף או רפואת הנפש - זה אני לא יודעת) 2. אני אפילו לא יודעת מה זה פסיכולוג קליני\רופא פסיכיאטרי, ובאיזה מקרים צריך לפנות אליהם. במה אתם מטפלים. עיינתי ב'שאלות נפוצות' וראיתי שהנושא העיקרי הוא 'חרדה', בעייתי לא קשורה ככל לחרדה. (אני רוצה לעשות עיקור אבל רציתי להתעניין מה דעת ההלכה בעניין) 3. הבעיה שבגינה פניתי אל הרב הד"ר היתה בעיה רפואית\אמונתית, והוא נתן לי עצה לגבי רפואת הנפש. (והוא נתן אותה ברצינות מלאה) ואני לא יודעת איך אני אומרה להתייחס לדבר כזה. אני מאוד אודה למי שיש עצות ומענות בשבילי. מרים

מרים שלום במה שאת כותבת רב הנסתר על הנגלה. סיפרת על התגובה שקיבלת אך לא על הבעיה בגללה פנית. התשובה שלי תהיה טובה או בעייתית בדיוק כמו שלו מאחר וגם היא באינטרנט. אני מצרף כתבה קצרה עם עובדות על הטיפול הפסיכולוגי. קראי אותה והחליטי לאיזו מסגרת עליך לפנות. פסיכולוג מתמקד בשיחות ופסיכיאטר בתרופות. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אחי בן ה-15 איבד כל גבול בשנה האחרונה. בבית הספר הוא לא נהג להיכנס לשיעורים וכשנכנס הפריע מאוד ולא נתן להם לנהל שיעור. סיים את כיתה ט' עם ציונים נמוכים מאוד והתנהגות ג'-ד'. לכיתה י' רשמנו אותו לבית ספר פרטי. קיווינו שחופשת הקיץ תאזן אותו ותרגיעה. אתמול בלילה אחי לקח את מפתחות הרכב של הורי והתפרע בכבישים עם ארבעה חברים. המשטרה תפסה אותם והוא נלקח לחקירה. חשוב לציין שאנו משפחה מאוד אכפתית ותומכת ולאורך כל התקופה היינו לצידו ובקשרים עם המורים, היועצת, המחנכת ופסיכולוגית מטעם בית הספר, אך כל זה ללא הועיל. אנו אובדי עצות, מה עלינו לעשות? תודה רבה

שלום לירון, לדעתי אתם צריכים להמשיך בקשרים עם המורה/היועצת ואולי לבדוק אפשרות של הפרעות קשב, ריכוז והיפראקטיביות (על ידי בדיקת רופא). יכול להיות שזו גם אפיזודה של גיל ההתבגרות, אבל אני לא בקשר עם הילד ולא הייתי אומרת (אני גם לא אשת מקצוע, אלא מישהי עם ניסיון חיים). בכל מקרה, אני חושבת שעכשיו הוא קיבל שיעור חשוב וטוב שהוא יצא רק בחקירת משטרה. בעניין של גבולות, אתם חייבים להיות מאוד מאוד חזקים! מקווה שעזרתי, עדי

לירון שלום מה שאת מתארת נשמע חמור למדי. אני לא יודע מה תפקידך בתהליך בתור האחות אבל מה שברור שאתם ובעיקר הוריך צריכים לפנות לפסיכולוג ולקבל הדרכה מסודרת כיצד לנהוג. יתכן שהנער יצטרך גם הוא להגיע לפגישות אבל שם המשחק עכשיו חייב להיות כללים וגבולות. הלימודים זה לא הדבר הכי חשוב אבל מסגרת כלשהי ומניעת התדרדרות של הנער נמצאת בעדיפות ראשונה. היועצת והמחנכת כבר מזמן אינן פונקציות משמעותיות או רלוונטיות למקרה כזה. נדרשת כאן התערבות מקצועית הרבה יותר רצינית. אפשר להיעזר בפסיכולוג בית הספר כדי לקבל הכוונה והפניה לטיפול. קחו בחשבון שהנער עצמו כנראה אינו מעוניין בטיפול ולכן אין טעם לנסות לשכנע אותו לפנות כעת. קודם כל ההורים צריכים לקבל ייעוץ בצורה מסודרת בתקופה הקרובה עד שתראו שיפור משמעותי במצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום הבן של אחותי בן 3 , הוא עושה דברים דווקא ,הוא ילד נורא מרגיז הוא אוהב להציף את הבית במים, להרביץ לאחים שלו(הוא הקטן מבין 3 אחים) לשרוט אותם , הוא כבר גמול מטיטולים ולפעמים הוא עושה קקי על הרצפה בכוונה ולא נגעל לגעת בזה הוא אוהב לאכול בליכלוך , לא נגעל משום דבר ולא מפחד משום דבר . כיצד להתמודד עם דבר כזה? אודה לך אם תפנה אותי למומחה או מישהו שיכול לעזור לו . אחותי ממש מיואשת מהמצב ,פשוט נמאס לה כבר, כל הבית סובל בגללו. תודה סיגל

סיגל שלום ילד "מרגיז" עלול להיות ילד אומלל מאוד, אך כוחו של ההרגל יוצר מצב מעגלי שבו זו הדרך היחידה בה הוא יכול לזכות בתשומת לב בעוצמה מספיקה. זה לא בהכרח אשמתו של מישהו, אבל זה דבר שדורש ללא ספק התייחסות רצינית. המליצי לאחותך לפנות לפסיכולוג ילדים המתמחה בגיל הרך כדי לקבל הכוונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ביתי בת שנה וחודשיים, בספטמבר אני רוצה להכניס את ביתי למעון אמונה. יובל נולדה ב 14 ליוני וזה אומר שהיא מאחרת בשבועיים את קב' הגיל הגדולה ובמעון רוצים להכניס אותה לתינוקיה. יובלי מפותחת מאוד,היא הולכת, יודעת בדיוק מה היא רוצה , אומרת כן ולא בדיוק לפי מה שהיא רוצה. אומרת כשיש לה פיפי וקקי, מדברת... (אוצר מילים גדול) , הבאתי אותה למעון שיראו והם היו מופתעים (יודעת לשיר השפן הקטן, עוגה עוגה, פיל פילון וכו')אבל אומרים שאין מה לעשות. זה החוק. כשאנחנו יורדות לשחק למטה הילדים הקטנים לא מעניינים אותה היא אוהבת להשתולל עם הגדולים בלבד .. יש לנו חברים עם ילדה בגילה שמפותחת פחות ויובלי ממש משתעממת איתה. אני ממש לא יודעת מה לעשות? האם סביבה פחות מגרה יכולה לפגוע בהתפתחות שלה? כמה חשיבות יש לזה בגיל כזה קטן. בבקשה עיזרו לי.

רוחי שלום אין כל סיבה שזה יפגע בהתפתחותה, אני בטוח שהיא תמצא שפה משותפת עם מספר ילדים גם בשכבה הצעירה יותר. בגיל הזה המודעות החברתית נמוכה למדי גם לילדים מפותחים מאוד. גם ריצה קדימה מהירה מידי עלולה להיות לא טובה. לפני מה שאת מתארת אין לך ממש אפשרויות אחרות ואין צורך להילחם במערכת אלא אם יש דרך פשוטה לסדר את העניינים. נזק לא יקרה בשתי האפשרויות ואין צורך להיכנס ללחץ מהמצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר, אני בן 21 ומזה כבר שנה שנתיים אני מתקשה להתרכז בדבר בו אני עוסק ולהנות ממנו, כלומר אם זה עבודה או נסעיה או משהו כזה תמיד יש לי בראש מחשבות מתרוצצות, ומחשבות די מוזרות נגיד אני פוגש אנשים אני לא זורם איתם בטבעיות אני כאילו מתנהג אליהם רגיל אבל בראש חושב כל מיני דברים מוזרים ומדמיין אותם בדרכים מוזרות, כלומר אני לא בן אדם רגיל, המחשבות שלי בראש הם לא של אדם נורמלי. ולכן כשאני רואה סרט או עושה דברים אחרים תמיד הראש לא מרוכז במשהו, מעטות הם המקרים שבהן הוא מרוכז. והגעתי כתוצאה מכך לחרדות ודכאון קל. בתקופת התיכון הייתי שונה לגמרי, כבר לא הייתי 5 שנים עם בחורה ואני כבר ממש נהרסתי מזה. מה עליי לעשות? האם שיחות עם פסיכולוג יעזרו? כי כדורים של פסיכיאטר אני מסרב לקבל(כדורים נגד חרדות).

שמואל שלום די ברור שמשהו קורה לך ובשלב הראשון צריך להבין ולהגדיר בצורה ברורה מה קורה. יש לך מחשבות טורדניות אך תופעה כזו יכולה להשתייך למספר אבחנות שונות. לפי הכדורים שאתה מזכיר ראית פסיכיאטר שכנראה אבחן הפרעה טורדנית כפייתית OCD ולכן המליץ על כדורים נוגדי חרדה. התרופות יכולות לעזור אבל בכל מקרה רצוי שתפנה לטיפול פסיכולוגי, איתם או בלעדיהם. אל תצפה לפתרונות קסם מיידיים אך בטווח הבינוני והארוך בהחלט תוכל להיעזר ולשפר את המצב. אני מצרף קישור למאמר על הפרעות חרדה שונות http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום , רציתי לשאול לגבי בן זוגי. בהתחלה כשהכרתי אתו הוא נראה לי אדם סגור ומסוגר , שלא מדבר הרבה על הרגש וגם לא מביע אותו כל כך. הייתי בטוחה שהרגש נמצא בפנים ושעם הזמן אצליח "לחדור" לשטח הפרטי הזה ואראה בודאות את כל הרגש עברו כמה שנים. אני חייבת לציין שאני חושבת שאני מכירה אותו טוב מאד, ואני חושדת שהמצב כלפי חוץ הוא גם נכון בצורה אובייקטיבית . האם יכול להיות אדם כזה? האם מצב כזה יכול להיות? כלומר.. לעתים רחוקות ביותר הוא עצוב, לעולם לא ראיתי אותו בוכה, או מביע רגש של שמחה קיצונית.אף פעם לא מדבר על מה שהוא מרגיש. האם זה יכול להיות או שפשוט עדיין אני לא קרובה אליו מספיק לראות את זה?

מה הוא חושב על זה? האם כל הקשרים שלו מתאפיינים במעט רגש? האם את מרגישה ממנו חום למרות שהוא לא מדבר על הרגשות שלו? האם הוא מסוגל למרות ההמנעות שלו מלדבר על רגשותיו, לשוחח איתך על הרגשות שלך ולהבין אותך? ולא שזה בהכרח קשור (מן הסתם לגמרי לא) אבל האם במקרה בן זוגך חוה חוויה טראומטית כלשהי בעברו? (כגון תאונה, פציעה, קרב, וכיו"ב). http://www.tau.ac.il/medicine/Cme/Psychotherapy/shoval%203-11-2003.htm

בהחלט יכול להיות. יש אנשים סגורים ומופנמים (מה שקרוי בפסיכולוגיה אינטרוברטים). שלא מסוגלים להפתח ולדבר על עצמם.מה הם מרגישים,האם טוב להם או רע, האם הם אוהבים או לא ובכלל לדבר על רגשות. הסיבות לכך הן רבות. יש כאלה שזה מבנה האישיות שלהם ויש שכך חונכו בבית הוריהם. לא לבטא רגשות בפומבי כי זה מעיד על חולשה. מיותר לציין שחינוך כזה הוא מתכון לבעיות נפשיות בגיל מבוגר יותר.

שלום, פעמים רבות תהליך הבחירה שלנו בשעה שאנו בוחרים בני הזוג נעשה באופן שאינו מודע וניזון מחוויות ילדות,ממודלים חינוכיים,סביבה ועוד.למשל,אנשים אשר מפתחים חשש מאינטימיות מסיבות שונות כמו ניצול,הפחד מאיבוד החופש או אולי מפני חרדת נטישה ,בוחרים באופן לא מודע בני זוג אשר אופיים מסוגר מעט כך שלא יוכלו לחדור פנימה למעבה הנפש ולפגוע ברצון הזה לשמור על מרחק מספיק בטוח כדי שיוכלו לקיים זוגיות מחד..ולשמור על המרחק הבטוח מאידך. אולי כדאי שתשאלי עצמך מה גרם לך לבחור מלכתחילה בבחור אשר ניזון בעיקר מעולמו הפנימי,אינטרוברט, ונמנע להביע רגשות חיצוניים אשר משחקים תפקיד כה מרכזי ומשמשים חלק מהצרכים המהותיים שאת זקוקה להם בקשר? ואולי האתגר הזה שלקחת על עצמך<"הייתי בטוחה שהרגש נמצא בפנים ושעם הזמן אצליח "לחדור" לשטח הפרטי הזה ואראה בוודאות את כל הרגש עברו כמה שנים"> הוא רק עלה התאנה שמאחורי החשש הזה מהתקרבות? את מציינת את העובדה שהוא מופנם ואינו מסגיר רגשות,אולם אינך מצביעה עד כמה מפריעה לך העובדה הזו,מה עשית כדי לשנות את הדינאמיקה הפנימית של הקשר,האם שוחחתם על כך מעבר לאירועים שבהם התעמתם? האם העובדה שהשהייה במחיצתו הפכה לעינוי אינקוויזיוני מאחר שבן זוגך חסר כלי ביטוי משוכללים בכל הנוגע להעברת רגשותיו היוותה תמריץ מספק מצידו כדי לנסות ולהעביר לך כיצד הוא מרגיש בקשר. אנו מלמדים את הקרובים אלינו כיצד לנהוג בנו, וללא אותות של בן הזוג ביחס להרגשתו בקשר כל האיזון המשפיע על התנהלות שני האנשים בקשר נפגע ,הדימוי העצמי ותחושת הביטחון נפגעים וכן היכולת לתכנן צעדים קדימה. נדמה לי שהדרך הטובה ביותר היא לשוחח עימו ולהעלות את העובדה כי אישיותו "השטוחה רגשית" פוגעת ברבדיו השונים של הקשר ופוגעת באופן משמעותי בתקשורת שבניכם שהיא ללא ספק אחד מאבני היסוד של הקשר. שאלות כמו,כיצד מודד הצלחתו כבן זוג,האם מבין שהעובדה שאינך מרגישה טוב בקשר בשל הסגירות שלו,עד כמה הוא חושב שטוב לך במערכת היחסים,האם מבין שיש להגדיר מחדש את הדרך בה אתם מתקשרים ומביעים שביעות רצון או מורת רוח בקשר וכיוב. יאיר.

מלי שלום הכל יכול להיות ושתי האפשרויות בינן את מתלבטת אפשריות. הכרת אדם בעל אופי מסויים, כנראה שגם נמשכת אליו ובמקביל חשבתי שתשני אותו או שהוא ישתנה. אנשים לא משתנים כל כך מהר והציפיה שלך משינוי עלולה להיות שורש הבעיה. יתכן שיש לו את דרכי ההתמודדות שלו ושהן לא זהות לאלו שלך. במידה ותוכלי לקבל אותו כפי שהוא יהיה לך הרבה יותר קל בחיים, אלא אם את מגיעה למסקנה שכל מה שחשבת והרגשת היה שגוי ולמעשה הוא לא האדם שבאמת רצית. האם אתם משוחחים ביניכם על הזוגיות ועל הרגשות שלכם? האם הוא יודע מה עובר עליך ועל הדאגות שלך? המפתח הוא דיאלוג וקבלה הדדית ובלי זה יהיה קשה להתקדם. בברכה ד"ר אורן קפלן

האמת שלגבי מה שיאיר רשם זה לא כל כך נכון, הייתי מאד מאד רוצה שהוא יהיה פתוח יותר, ובטח שלא בכוונה עשיתי בחירה כזו. אני חושבת שאם הייתי יודעת אז שככה זה יהיה ושלא אצליח לעולם לשנותו אז לא הייתי בוחרת להיות איתו. ההפך, זה מאד מאד חסר לי . היו לי קשרים מסוג אחר בעבר , ששם דווקא הייתה פתיחות רבה, אבל משום מה פתיחות כזו תמיד הייתה מלווה בחולשה, ואני הייתי צריכה מישהו חזק אז אולי זו הסיבה לבחירה מלכתחילה. בכל אופן השאלה שלי הייתה האם בכלל זה הגיוני שזה לא שהוא לא מראה, אלא שבאמת אין את זה בפנים. כי ככה זה נראה לי כרגע. אנחנו מדברים הרבה על הנושא, לאחר השיחות ניכר שהוא משתדל, אבל לאחר זמן קצר זה עובר והכל חזרה כקודם. אני לעומת זאת האדם הרגיש ביותר עלי אדמות, אם אפשר להגדיר את זה ככה. מה עוד אפשר לעשות בנושא?

האם ישנן תרופות/תכשירים לטיפול בדיכאון, שלא מצריכות/ים מרשם מרופא?

יש ויש אך לדעתי הן יעילות רק במקרי דיכאון קלים ולא כרוניים. במקרים קשים שאורכים זמן רב אין מנוס מטיפול תרופתי קונבנציונלי.

אסף שלום בנושא תרופות אנא פנה לפורומים הרפואיים באתר. בפורום הזה הייעוץ הוא בנושאים פסיכולוגיים בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

אנו הורים מאושרים לילד מקסים ,נפלא ורגיש בן 13 וחצי (מלך אמיתי) לפני מספר ימים ,ביקש מאיתנו המקסים ,ללכת לשיחה אצל פסיכולוג בטענה ש"רעשי" לעיסת(ולא רק) אחרים מפריעים לו מאוד עד כדי רוגז ועצבנות. בזמני הארוחות,המקסים די עסוק בלהקשיב ללעיסות אחרים (גם שלנו) הוא די מביע את כעסו בפנינו באימרות כגון "די כבר ! איך את\ה לועס\ת" או "נו, את\ה רואה" לאחר שהמקסים הביע,הוא קם עם צלחת האוכל ביד ,עובר לחדרו וסוגר את הדלת.(בעקרון, לנו אין כל בעייה עם סגירת דלת חדרו לשם פרטיות ) כאשר אישי היקר נרדם בסלון הביתי ופולט נחרה , המקסים מביע רוגז. מכוון שמדובר בבן יחיד (+2כלבים ותוכי) לא נקל ראש ונגיד "הילד מפונק" הייתכן גם כי מדובר בגיל הבגרות? אנו כהורים אוהבים ודואגים ,מאוד רוצים לעזור לו ולנטרל לו את "בעיית הרעשים" אך איננו יודעים אל מי לפנות מכוון שאנו גרים בת"א,נשמח אם תוכל להפנות אותנו הלאה באזור מגורנו ובכלל אם תשחיל חוות דיעה כללית נשמח לקרוא אותה. בברכת שבוע טוב, הורים.

יש אנשים שרגישותם לרעשים גבוהה מהרגיל וכל רעש מוציא אותם משלוותם. כדאי להתיעץ עם רופא ולבקש הפניה לקלינאי תקשורת.

להורים שלום אם ילד מבקש לפנות לפסיכולוג כדאי לעשות זאת בלי קשר למקור הבעיה. בעיית הרעשים יכולה להיות הסיבה המרכזית הגלויה, אך יתכן שמאחור יש סיבות שכרגע הן סמויות. עצם הרעשים עצמם יכולים להיות אינדיקציה למחשבות טורדניות ובהחלט כדאי לבוא לקראתו ולהפגיש אותו עם איש מקצוע. ראשית תוכלו לברר בקופת החולים שלכם אילו ייעוצים פסיכולוגיים הם מציעים. בתל אביב יש גם מרפאה מצויינת לילדים ובני נוער בבי"ח איכילוב שהטלפון שלה 6973373 או דרך מרכזית ביה"ח 6974444 (מרפאה פסיכיאטרית לילד ולמתבגר). וכמובן פסיכולוגים פרטיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לשאול האם ישנה משמעות כלשהי לכך שאני עדיין מתגעגת לחבר הקודם שלי למרות שיש לי כבר בן זוג אחר כמה שנים? אני מוצאת את עצמי מתלבטת האם עשיתי אז את הבחירה הנכונה, ולמרות שאני יודעת למה הפסקתי את הקשר הקודם ואפילו די שלמה עם זה, אני עדיין מתגעגעת וחושבת שוב ושוב האם זה היה נכון. האם זה מצב נורמלי או שזה אומר שמשהו לא בסדר איתי או בקשר הנוכחי?

נראה לי שאם את חושבת שוב ושוב על הנכונות של העניין, משהו בכל זאת נשאר לא פתור. האם את מבינה מה הדבר אליו את מתגעגעת? האם את מרגישה שמשהו חסר לך בקשר הנוכחי? אם כן, מה? האם הפרידה מאותו חבר היתה פרידה שסוגרת דברים, או כזאת שהשאירה משקעים קשים? אולי יש איזה חלק ממך שדווקא עם החבר הקודם בא לידי ביטוי או בא לחיים, ועם החבר הנוכחי לא, ואז, בעצם את לא ממש מתגעגעת דווקא לחבר הקודם, אותו עזבת והיית שלמה עם כך, אלא למשהו בעצמך. אם זה נראה לך, נסי להגדיר איזה איכות חסרה לך בקשר הנוכחי, איזה חלק שלך לא מספיק נוכח, ואיך היית יכולה למצוא את אותו חלק/איכות בכל זאת בתוך הקשר שיש לך. גם אני, במהלך קשר ארוך מצאתי את עצמי מתגעגעת מאד לחבר הראשון שלי. וזאת... עשור אחרי שנפרדנו! אני ואותו חבר ראשון, בשנים האחרונות, פיתחנו בינינו ידידות, חלקה התרחשה במקביל לכך שהייתי עם בן הזוג. הידידות הזאת פתחה בפני את האפשרות לראות שאותו אדם כבר אינו רלוונטי לקשר רומנטי עבורי, אבל זה התבהר לי מה היו הדברים שהיו כל כך משמעותיים אצלי איתו, ומהיכן באו אותם געגועים. ההנחה שלי היא שאכן יש משהו שצריך לעבוד עליו בקשר הנוכחי שלך כדי לתת לשדי העבר לנוח.

תודה רבה על התייחסותך, אני חושבת שאת צודקת לגמרי, האמת שזה לא סוד בשבילי, אני יודעת בדיוק מה חסר ומנסה לשנות את זה ללא הרף, אבל זה לא עובד וכנראה לעולם לא יעבוד . יש אנשים שונים בעולם. זה מפריע לי מאד אבל אני לא יודעת מה לעשות בקשר לזה, כי בקשר הקודם הפריעו לי דברים אחרים. ומה שהיה שם , חסר פה. ידידות בינינו בלתי אפשרית כי היא מעוררת רגשות עזים , וגם אינה רצויה מבחינתו. וגם אני חוששת שזה עלול לחבל בקשר הנוכחי.אז מה יש לעשות, פשוט לחיות ככה ?

א. שלום יש לכך משמעות ללא ספק מאחר וכך את מרגישה וחושבת. עם זאת, מהי המשמעות זה כבר סיפור מאוד אישי שאף אחד חוץ ממך לא יוכל להבין. יתכן שזה סתם סינדרום אקס מיתולוגי, מעין געגוע למשהו נכסף שנגמר גם אם כבר מזמן הקשר עצמו כבר לא רלוונטי. זה יכול להיות קשור לנטייה שלך לחפש משהו מסויים, אולי משהו שחסר ואיננו כבר. זה יכול להיות קשור לבן הזוג הנוכחי וחסכים עימו, אך לא בהכרח. יתכן שזה סיפור בינך לבין עצמך שעוד לא סגרת למרות הקשר הנוכחי. זה לא עניין נורמלי או חריג, זה היבט של חייך ששווה בהחלט להבין, לא הייתי מדביק סטראוטיפ צפוי מראש על ההסבר אלא מנסה להבין אותו באמת לעומקו ובהקשר של ההיסטוריה האישית שלך. בברכה ד"ר אורןק פלן

ד"ר קפלן, אני מעריכה מאד את התייחסויותך ואת העובדה שאתה משתדל לעזור, אבל אני חייבת לציין שאיכשהו התשובות שלך מעורפלות ואף פעם בסוף הקריאה אני לא מרגישה שקיבלתי תשובה לשאלה ששאלתי. אני מבינה שאולי כך זה צריך להיות כי הדברים מן הסתם מורכבים ולא שחור לבן, אבל מצד שני , מה הטעם לכל זה אם לא מקבלים שום תשובה?

שלום, רציתי לשאול אם תוכל לתת לי עצות כיצד אפשר לשפר את מצב הרוח ולא להיות במצב דכאוני. איני מתכוונת בשלב זה לפנות לפסיכולוג אבל אני מרגישה ריקנות נוראית בחיי והייתי רוצה מאד לצאת מהמצב הזה במהירות האפשרית. האם יש דברים שאפשר לעשות שגורמים להרגשה טובה יותר? שידועים כמפיגי לחץ? אני מבינה שבטח זה אישי ומתאים לכל אחד אחרת, אבל האם יש דברים כלליים יחסית? אני לא מוצאת הנאה ברובה הדברים שאני עושה ואני מאד מתגעגעת להנאה שהייתי חווה בעבר. מה אפשר לעשות?

שלום... אני מגלה לאחרונה (לאחרונה אני במצב רוח שנע בין סביר לרע מאד עם ניצנוצים קצרים של טוב) שהרגעים שבהם אני מרגישה טוב לרב קשורים לפעילויות מאד קטנות שאני מבצעת. שמתי לב שבאופן מיסטי, השקיית הגינה גורמת לי להרגשה טובה. כנ"ל לבשל לעצמי ולאכול אם אני עושה טאי-צ'י בחוץ - יש רגע טוב. אם אני פוגשת חבר/חברה או את אחד מהאחאים שלי, ויש איזה שיחה נחמדה אז זה משפר את המצב. ומוסיקה. בשיא הדכאון אם אני שמה דיסק לא עצוב במיוחד, ולא עליז בטירוף, סתם משהו שאני אוהבת - לפעמים זה פשוט גורם לי להרגיש כיף לרגע. עד שהמחשבות משתלטות שוב. אבל זה כבר סיפור אחר. מה שאני מנסה לומר, הוא שאולי קורים לך דברים שדורשים מחשבה מעמיקה, שינויים בחיים, טיפול פסיכולוגי למרות שאת מציינת שאינך רוצה (אגב, למה?) אבל דרך אחת למצוא בחזרה הנאה יכולה להיות דווקא בלעשות דברים מאד קטנים שבכל זאת, את שמה לב, שעושים לך "תנודות חיוביות". אפילו תנודות קטנות, יכולות לפעמים, לעזור. אבל מה עם התנודות הגדולות?

שלום אני ממליץ לך למממש את החלטתך לפנות לפסיכולוג וכן לקבל גם ייעוץ פסיכיאטרי לגבי הצורך בתרופות נוגדות דיכאון. בעיקרון ספורט נחשב לתרופה האנטי דיכאונית הטבעית והיעילה ביותר. כמו כן שמירה על סדר יום קבוע ומלא בפעילות הינו חשוב ועוזר. לוקח זמן לעשות שינויים עם מצב דיכאוני, אך בטווח של כמה שבועות תוכלי לחוש בשינוי משמעותי אם תתחילי לטפל ברצינות במצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן, אם קראת את מה שכתבתי, כתבתי שהחלטתי היא לא לפנות לפסיכולוג. ואתה מציע לי לממש את החלטתי לפנות לפסיכולוג? הדברים שהצעת- כמו ספורט אני אכן מנסה, אבל זה לא עוזר כל כך, וסדר יום מלא בפעילויות זה כן עוזר, אבל זה כמו מעגל סגור , כי כשיש לי מצב רוח דכאוני אני לא מצליחה ליצור ולעצמי סדר יום מלא בפעילויות, לא בא לי לעשות שום דבר ...

אני מרגישה נורא. לא מסוגלת לתת מעצמי לבני. לא מסוגלת להתחבר לרגשות האהבה שלי כלפיו אלא מרגישה עוינות וטינה כלפיו. מצב זה נמשך כבר הרבה זמן, עם עליות וירידות מבחינת הרגשות השונים. היום כמעט סתרתי לו ברגע של זעם וזה ממש לא הגיע לו. זה הכניס אותי למצב של דיכאון תהומי, בכי בלתי פוסק ופאניקה. אני קורסת. למה זה קורה? למה אני לא מצליחה להתגבר על הרגשות השליליים ולפנות מקום לחיוביים? המטפל שלי בחופש ואין לי את מי לשתף במה שאני מרגישה. תוכל לעזור? מה עושים?

ליאת שלום בן כמה בנך? במידה ואת מרגישה שקורים דברים שליליים מאוד שאינך משתלטת עליהם אולי כדאי לקבל ייעוץ קצר מאיש מקצוע. למשל, אם בנך בגיל בית הספר אפשר לבקש פגישת ייעוץ עם פסיכולוג של השירות הפסיכולוגי של העיריה. המודעות והחרטה שלך הם סימנים לכך שיכול להיות שינוי. נשמע לי שאת במצב נפשי כעת בתקופה הזו וזקוקה לתמיכה. האם יש אנשים בסביבה הקרובה, חברים או בני משפחה, עליהם את סומכת ומהם יכולה לקבל עצות ותמיכה? אם מדובר במצב של קריסה אין סיבה לחכות עד שהמטפל יחזור, נסי לקבל ייעוץ או תמיכה זמנית מגורם אחר. אפשר גם לפנות לרופא המשפחה ולבקש משהו להרגעה לטווח קצר. אני מקווה שהמטפל שלך חוזר בקרוב ותוכלי לארגן את הדברים מחדש. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אבי הוא בן 87. מאז ומתמיד יחסו למחלותיו ומכאוביו היה היסטרי ואובססיבי. לאחרונה עקב זיהום בכף הרגל סבל מכאבים חזקים, וחוסר איזון מחלט בשגרה היומית שלו. הוא מתגורר ליד בן אבל חי לבדו, בריאותו במעקב תמידי, וצרכיו מסופקים בהקשבה רבה. עקב המחלה האחרונה לווינו אותו 24 שעות. כרגע הולך ומתאושש מהזיהום אבל נפשית הוא הולך ומתדרדר. מסרב להשאר לבדו אפילו לרגע ותלותו באדם לידו מוחלטת אפילו לביצוע פעולות פשוטות כמו להתכסות, לקום ולשבת. שאלתי היא: איך אני כאדם המטפל צריכה להתיחס לתופעה החדשה? הייתי רוצה לעזור לו לחזור שוב לעצמאות במידת מגבלות גילו ולמנוע הפיכתו לשבר כלי. האם זה אפשרי?

מתי שלום אנשים בגיל מבוגר מקצינים בד"כ נטיות שהיו קודם לכן. אביך בגיל מבוגר וסובל מירידה בתפקוד. חשוב שתקבלו ייעוץ מסודר כיצד לנהוג ואילו אפשרויות פתוחות בפניכם לקבלת תמיכה הן למשפחה והן לו עצמו. אני מציע ליצור קשר עם המוקד הטלפוני של עמותת רעות-אש"ל, הם נותנים מידע מקיף למשפחות הקשישים. הטלפון שלהם 1700-700-204 בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מחפשת פסיכולוג טוב המתמחה בנוער (עם קשיים רגשיים)באזור אשקלון תודה רבה

חיה שלום אם תשלחי אלי מייל אוכל לשלוח לך בחזרה המלצה על פסיכולוגית מתאימה באשקלון. [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

כבר כתבתי בעבר ורציתי להוסיף כמה עידכונים. חודש אני ו "R" משוחחים ארוכות בטלפון. שיחות עמוקות וטובות אבל עדיין לא נפגשנו משום שעדיין הקשר הקודם מהדהד בראשי. לפני כמה ימים חשבנו שיהיה טוב אם אתנתק לכמה ימים על מנת להגיע סוף סוף להחלטה בלי שיביאו לי בשיכנועים.. ביום חמישי האחרון, התקשרתי ל "R" ואמרתי לו שהחלטתי לתת לקשר הקודם הזדמנות נוספת אבל רק אחרי שיחה עם "י" החבר הקודם. "R" כמובן התאכזב, שוב, אבל משך השיחה הארוכה שלנו, הובהר, אם במילים ואם ברמזים, שעדיין לא נסתם הגולל על האפשרות למימוש הקשר שלנו. לאחר השיחה, התחבר "R" לצ'אט באינטרנט, הכיר מישהי, נפגש איתה והביא אותה אליו הביתה, שם נשארה עד בוקר יום שישי. משך יום שישי שוחחנו ארוכות שוב, שוב חזרנו והצהרנו על הרגשות שלנו אחד כלפי השנייה. החבר הקודם שלי היה אמור להגיע אלי ביום שישי בערב על מנת לבדוק את האפשרות של חידוש הקשר. אני דחיתי אותו בעיקר בגלל שהיה לי קשה לחשוב על זה ש "R" נמצא בביתו, וחושב על הפגישה שלי עם החבר הקודם. התקשרתי אל "R" על מנת לשוחח קצת ואז אמר לי שהוא יצא עם מישהי. היום רק סיפר לי שהיה איתה גם ביום חמישי בלילה. נא עצתך המלומדה. דנה

דנה שלום בתיאור שלך יש הרבה כינויים, הרבה עשייה, אבל לא ברור לי כל כך מה מצב הרגש. אני מבין שרגש של קנאה קיים, אבל מה לגבי האהבה? ההתלבטות בין שני הגברים לגיטימית אבל תהליך קבלת ההחלטות נראה לי בעייתי ואת עלולה לשלם עליו מחיר יקר. אני מציע שתנסי להגיע למסקנה ברורה מה את רוצה. אני בספק אם שני הקשרים גם יחד הם הבטחה לטווח ארוך במצב הקיים. עצם העובדה שיש גן עדן בסיפור הזה מעיד שאת נהנית, לפחות במידה מסוימת, מהתסבוכת הנוכחית, וזה לכשעצמו מתכון בטוח לבעיות וקשיים בקשרים זוגיים. נראה שגם בני זוגך קולטים את העניין ומשדרים בדיוק באותו גל. השאלה מה ישאר מהקשר בסופו של יום אחרי שהבלאגן ישקע ויהיה צורך להתחיל ולהתמודד עם הזוגיות עצמה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני קיוויתי יותר להתייחסות לגבי מה שעשה "R" בימים חמישי ושישי. אשמח אם תוכל להגיב על זה תודה שוב דנה.

שלום. אני מתעניינת הרבה בתחומים שונים, גם בפסיכולוגיה, וברור לי שאני נמצאת הרבה פעמים במצב של חרדה. השאלה שלי היא האם אוכל להתמודד בצורה כלשהי עם החרדות שלי (אני יודעת בדיוק מה קורה לי אני רק לא יודעת איך לטפל בזה) בכחות עצמי? יש לי חברים שעזרתי להם עם כל מיני שאלות מכוונות והם בסופו של דבר התמודדו בעצמם עם הבעיות. האם אדם יכול להיות פסיכולוג של עצמו?... תודה

שלום התשובה לזה מצויה רק אצלך. עקרונית זה אפשרי, השאלה האם הזמן שזה ייקח, אי הוודאות שמתלווה לכך, והיעילות של הטיפול העצמי, שווים את הנסיון הזה. אם את מתעניינת בפסיכולוגיה ובעלת מודעות עצמית מדוע לא לפנות לטיפול ולקצר את הסבל? בברכה ד"ר אורן קפלן

ליאור שלום לא אין קשר עקרוני. הם יכולים להתקיים ביחד או בנפרד באופן בלתי תלוי. אני מתאר לעצמי שבהתבוננות אישית על מצבים מסוימים אפשר למצוא את הקשר. אתה רואה את הקשר? בברכה ד"ר אורן קפלן

האמתי היא שבגלל שאני לא מכיר את המושג נרקסיזם טוב מספיק אינני יכול להחליט אם קשר בין שני המילים הללו. באמת ברצוני לשאול אותך להמלצות על מידע בנושא - אם בספרים,אתרים או מאמרים ממצים בנושא

שלום. רציתי לקבל את הצעתך כיצד ניתן להגביר את המוטיבציה של ילד בן 8 ללימודים . לבני אין מוטיבציה ללמוד , ההשקעה שלו בלימודים היא מאוד נמוכה ולכן יש לו קשיים בקריאה ובהבנת הניקרא. כל נסיון עזרה שאנחנו נותנים לו כולל מורות פרטיות מותנה עלידיו בתנאים , שיתוף הפעולה שלו שואף לאפס ומבינתו חבל על הכסף שלנו . לדעת המומחים לילד יש יכולת והבעיה היא מוטיבציה בלבד. האם תוכל לתת לנו כלים להגדלת המוטיבציה אצלו . תודה

לקרוא ספר יחד איתו - דף אחד אתה, דף אחד הוא. לעשות את זה משעשע. לבחור ספר מוצלח, נניח הארי פוטר... או משהו אחר שמושך אותו ולא לוותר. כל יום לקרוא עוד חלק (כשכל אחד מקריא לשני). לקחת אותו לסרטים כמו... שרק 2 הגירסה ה*לא* מדובבת, או להארי פוטר (שוב הארי? אולי הוא קצת צעיר לאפילה של הסרט השלישי בסידרה...) סוג כזה של פעילויות לעיתים פשוט גורם לילד להתחיל לקרוא בלי שזה מקושר לבית ספר, לימודים, כשלונות, ציפיות וכו'.

משה שלום אני לא חושב שאוכל לתת לך כלים דרך הפורום. לכל מצב יש סיבה ונראה לי לפי מה שאתה מתאר שעדיין לא הבנתם את הסיבה לקושי. יש כמה כיוונים לבירור: בעית למידה אובייקטיבית (לקות למידה כלשהי), הפרעת קשב, קושי רגשי כלשהו שלא קשור ללמידה אך משפיע עליה באופן עקיף, השפעה חברתית, מאבק שבא לביטוי דרך התנגדות ללמידה ועוד. אני מציע שתפנו לפסיכולוג בית הספר ותקבלו ייעוץ כיצד להמשיך את הטיפול. זה לא כלי כזה או אחר שאפשר להפעיל אלא תהליך מתמשך שייתן לו עם הזמן רצון ללמוד והנאה מהלמידה. בברכה ד"ר אורן קפלן

משה שלום אותי הניסיון לימד שאין ילדים חסרי מוטיבציה יש ילדים אם בעיות לא מאובחנות . גם לי היה קושי בלימודים בגיל צעיר וגם עלי אמרו המומחים חוסר מוטיבציה , רק אחרי הצבא אובחנתי עם בעיות של קשב וריכוז. בקיצור מה שאני מנסה לומר אל תזניח תבדוק הן במישור הלימודי והן במישור הפסיכולוגי עד שתגלה מה הבעיה.

מטפל ששנים לא מצליחים לשתף בנושא של מיניות וחברים וכו' כי מרגישים ש"זה לא זה". . תמיד ההתלבטות האם זה בגללי או בגלל משהו שהוא משדר/ הקשר בינינו/ מי שאנחנו . שווה לנסות מישהוא אחר? חוששת שזה בזבוז של זמן אולי אחרי כמה שנים... זה כבר עלה בינינו ולא היה שום פתרון.

שלום לא כל כך ברורה לי הבעיה. האם זה הקושי לדבר על מיניות או שזה רחב יותר וקיימת הרגשה שכל הטיפול זה "לא זה"? ככל שהבעיה רחבה יותר כך היא כמובן בעייתית יותר. במקרים כאלה השאלה הנצחית היא בדיוק הציטוט שלך "האם זה בגללי או בגללו". כלומר, תקיעות כזו יכולה להיווצר בגלל מנגנונים שמופעלים באופן טבעי גם בסביבה החיצונית לטיפול ואז היא מייצגת בעיה שכדאי להתעקש ולטפל בה בטיפול, אבל לפעמים זה באמת לא האדם המתאים להישאר אצלו בטיפול. אחרי כמה שנים אני חושב שזה נושא שבהחלט הגיע הזמן לתת עליו תשובה ועצם העובדה שהתקיעות נישארת ולא מתקדמת לאף מקום הלאה היא בעיה בפני עצמה שצריכה לעורר שאלות על יעילות הטיפול. בכל מקרה, זה נושא לדיון בתוך הטיפול אלא אם הוא כל כך תקוע עד כדי כך שאי אפשר לעבד כזה דבר ואז המסקנה כבר ברורה מאליה בכל מקרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לדעת האם 5-6 שנות טיפול זה יותר מדי זמן? האם זה מעל הממוצע? בשנים הראשונות הטיפול לא ממש זרם בגלל תקיעות של המטפלת וגם של המטופלת...זה בדוק:) האם זה הרבה לאדם ללא מחלות נפש למיניהן? ובכלל?

שלום אין כזה מושג יותר מידי זמן. אנשים מסוימים צריכים ו/או רוצים ליווי של טיפול במשך שנים רבות ולא רואים כל צורך לעזוב. אחרים אחרי שלוש פגישות מתחילים לנוע באי נוחות בכיסא. השאלה המרכזית היא הצורך שלך ותרומתו של הטיפול לחייך ולסיבות שבגללם את נמצאת בטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אני כבר מספר שנים בטיפול. הרבה מתלבטת אם לעזזוב או לא , הקשר עם המטפלת הוא קשר חם אבל יש בעיה שמציקה לי מההתחלה- אני מרגישה שהמטפלת לא משקפת לי מספיק אולי.ושמתי לב לזה לכל אורך הדרך. תמיד כשהעלתי את זה היא דיברה על קושי לשתף ולהסביר מה אני צריכה וכו' וכו'. היא לא ממש הבינה למה כוונתי. בעת קריאת המיילים פה של אנשים, שאגב היו מאד מעניינים, עלו לי שתי דוגמאות שיכולות לעזור לי להסביר למה כוונתי כך שתוכלו לייעץ: 1. בתחילת הטיפול לפני מספר שנים, הייתי מתקשרת מספר פעמים על מנת להגיד שאני "בסביבה" ואולי ניתן לשנות את השעה כי אז הז יהיה לי יותר נח וכו' וכו'. היה קשה לי עם זמנים קבועים. המטפלת פעם ענתה בכעס שאני פשוט אבוא מתי שקבענו ולאט לאט הבנתי לבדי שמה שקובעים זה מה שקורה ולא להציק לה. הבנתי לבד את הנקודה. הפואנטה פה היא שהיא לא טרחה להעלות את העובדה שאולי באמת לוקח לי זמן להתרגל לטיפול, או שקבועים לי שעה חד משמעית כזאת, או בדיקת גבולות וכו'. היא פשוט כעסה איזה יום. 2.חשבתי על מה שכתבת, ד"ר קפלן, למישהיא פה על כך שכל קשר טומן בחובו תלות מסוימת ושקשר ללא תחושת תלות הוא לא קשר, הוא חוסר קשר. אני כבר שנים אומרת לה שאני מרגישה שאני לא תלויה באיש ולמשל גם אף פעם לא אמרתי לה שאני צריכה את הקשר איתה או כשהיא הייתה בחופשות, לא אמרתי לה שהיא חסרה לי, למרות שהיא מאד הייתה. מה שמפריע לי פה, זה שהיא לא התייחסה לנושא, שהעלתי אותו כל כך הרבה פעמים ורק דרך קריאה על זה או אחרי כמה שנים אני מבינה לבד שאני באמת כזאת שלא אוהבת מתלות מסיבות שונות. אלו שתי דוגמאות לתחושה שהיא לא מפתחת נושאים שאני מעלה. נושאים שקורים, או נאמרים על ידי ועוברים ככה סתם. גם אם הם מועלים מספר פעמים. ויש מאחוריהם הרבה על מה לדבר, יש לה הרבה מה לשקף לי דרכם. להראות לי. ללמד אותי. האם זו סיבה ללכת לחפש מטפל אחר? ואני יכולה להעיד על דוגמאות רבות בשנים שאני שם. האם אפשר ללמוד כך? להתפתח? רק לחכותש הזמן יגרום לי להבין- אז למה אני צריכה טיפול? אני אבין לבד! עוד בעיה, היא לפעמים לוקחת דברים ברמה אישית. היא לא מבינה שמתחת יש דברים יותר עמוקים. ישר נעלבת וכו'. זה לא קורה תמיד אבל הרבה פעמים. והרבה פעמים שתי הבעיות האלה גורמות לי לחשוב שאני מפספסת את הטיפול לפעמים. מה עשוים? אשמח לתשובות כמה שיותר מפורטות :)

את בעצם מתיארת מצב שלך עצמך יש הבנה יותר עמוקה של דברים מהמטפלת שלך, אפילו של הכעסים/העלבויות שלה עצמה... ככה לפחות נשמע מהתיאור שלך. חוויתי דברים דומים, במידת מה, והציפיה הזאת שהמטפל שלי יעלה נושאים שלי מאד ברור שהם מרכזיים, לפעמים היתה גם מטרידה אותי. מה שמפריע לי בתיאור שלך הוא חוסר הבגרות שלה. נדמה לי שאחד הדברים החשובים ביותר הוא שהמטפל עצמו יהיה "בוגר", ולא כל כך עסוק בעצמו (זה לא המקום המתאים לכך). אבל אולי השאלה היא למה את מצפה מטיפול כעת, אחרי שכבר היית כמה שנים. מה חסר לך, האם יש לך עדיין בעיות שמציקות לך, מה היית מאחלת לעצמך בעניין. אם את מרגישה שאת אינך יכולה לקבל את מה שאת זקוקה לו בטיפול איתה, אולי כדאי לפעול, לסיימו. והשאלה אם את רוצה/זקוקה ללכת לטיפול אחר היא שאלה, במידת מה נפרדת, ואפשר לענות עליה בנפרד. מה שאני אומרת הוא שיש לקבוע שני דברים - האחד הוא אם את עדיין מרגישה התקדמות מהקשר איתה או שמשהו מוצה, והשני הוא אם את רוצה טיפול באופן כללי או שאולי נושא הטיפול עצמו מוצה. אני לא מאמינה שתצליחי לשנות אותה.... את יכולה להעלות את הנושא ולראות כיצד היא מגיבה. זה בוודאי יתן לך אינדיקציה אם היא יכולה להתמודד עם דבריך, או שתקח אותם בצורה מאד אישית - כזאת שלא תאפשר הבנה יותר מעמיקה שלך ושל המצב ביניכן.

כבר העלתי את הנושא. וכן, הייתה התקדמות.. אוי ואבוי אם לא הייתה במהלך שנים התקדמות...:)אני מרגישה גם שיש עוד דברים שאני רוצה לעבוד עליהם,כן.

בוקר טוב לך, פעם חשבתי שיש גבול לעד כמה רחוק אפשר להגיע בפתיחות עם המטפל. (ובכלל) היום, אחרי טיפול של כמעט שנה, אני מתחילה לחשוב אחרת. אני מדמיינת את כל הטיפולים שלנו (שלך, שלי, של שאר המשתתפים) כמו חדר טיפולים ענקי שפשוט מתחלק להמון המון חדרים קטנים שמפוזרים להם בעולם. אבל - יש משהו משותף לכולם וזו הסיבה ללמה הטיפולים קיימים, ובעצם שהם בשבילנו. אם לא נשתמש בהם הכי הרבה שאפשר - זה ממש הפסד שלנו, כי המטפלים נמצאים שם רק בשביל זה. אני לא מאמינה יותר שיש דברים הקשורים לטיפול שצריך לדון איתם ואותם מחוץ לטיפול. אני חושבת שאם היית אומרת לה, אפילו בטון רגוע ולא ביקורתי (כי את אומרת שאת מרגישה שהיא נעלבת) - שאת רוצה לדבר איתה על משהו חשוב אבל קשה לך. להסביר לה שאת מרגישה שהיא לא מעלה נושאים שאת מעלה ואת רוצה להבין למה, והיית רוצה שכן היא תעלה אותם, ושאת לפעמים חושבת פתאום לסיים את הטיפול - ושהיית רוצה שהכל ביניכן ידובר. במילים אחרות - את כל מה שאת אומרת כאן. אני חושבת שהיא תדע להגיב לזה בצורה הנכונה, כי סה"כ יש את החלק שלה - לדוגמא שהיא לא מעלה נושא שאת כן מעלה, ויש את החלק שלך - שלא שואל או מתעקש או אומר שזה מציק לך. אין כמו לפתוח את הדברים לגמרי לגמרי ואז לגלות דברים חדשים - גם על הטיפול, ועד כמה הוא יכול להתרחב אם אנחנו רוצים, וגם על עצמך. את יכולה להגיד דברים כמו - אני חוששת מהתגובה שלך, לפעמים אני מרגישה שאת נעלבת - כל מיני דברים שאני חושבת שהיא תדע להעריך ולהבין את כל התמונה אם תחלקי איתה את כל התמונה. להיות בטיפול פחות מהמקסימום נראה לי כמו להיות בלונה פארק ולהנות רק בחלק מהמתקנים.. כדאי לך מאוד מאוד לפתוח את הכל ולהינות גם מהרכבת הרים והסחרחרה..

כמו שעניתי פה , העלתי את זה מספר פעמיים. מעבר לזה, ההגדרה שלך- שהמטפלת לא מעלה נושאים שאני מעלה היא לא מדויקת. כפי שכתבתי קודם- הכוונה היא שאני מרגישה שאולי אין מספיק עומק וכשאני מעלה דברים הם לא מקבלים את העומק הראוי- לא מייחסת להם חשיבות. לפעמים סתם לא מדברים עליהם, כי זה נראה לה זניח אולי. היא לא חושבת שאולי יש דברים מתחת לפני הדברים כפי שהם נאמרים על ידי. היא שומעת כפי שהם נאמרים לפעמים ללא פרשנויות פסיכולוגיות עמוקות. אני יכולה לזרוק משהו והיא לא תבין שזה בא ממקום אחר , או לפחות לא תגיד. ולא תמיד תבדוק. ואדז יוצא שאני לומדת על עצמי לפעמים לבד.

כאילו יש משהו אבל לא מדברים עליו. למשל, ביציאה ממנה ראיתי פעם בחור חמוד. ודיברתי איתה עליו ורק אחרי כמה פםגישות היא פתאום קלטה שנדלקתי עליו וכנראה שזה הלחיץ אותה ומשהו אמרתי שהוא מניאק שהוא לא מתייחס וכאלה אליי והיא ישר תקפה אותי שאני לא מכירה אותו בכלל כשזה בא בכלל ממקום של- "בא לי עליו". והרגשתי גם שהיא נבוכה כל פעם שאנחנו מדברים על זה שהוא חמוד . כאילו זה הפריע לה אבל במקום להגיד היא נקטה בדרך של להתעלם מהנושא. אז כבר לא שיתפתי אותה.

במה שאת כותבת. מצד אחד, את כועסת על המטפלת שלך או מאוכזבת ממנה על כך שהיא לא משקפת לך מספיק. מנגד, את נמצאת בטיפול כבר מספר שנים. להערכתי, אדם שנמצא בטיפול שאינו עונה על צרכיו לא ימשוך אותו זמן כה רב, ולכן אני מניחה שיש לך סיפוק מסויים והתקדמות בטיפול, אחרת הוא לא היה נמשך. מעבר לכך, מה שעולה מדברייך הוא דווקא שיקוף מצויין, ודווקא על ידי עניין הזמנים שניסית לשנות בתחילת הטיפול- היא הצליחה להביא אותך בדיוק למקום הרצוי. מקום שבו תגידי "...והבנתי לבד את הנקודה.." אני לא חושבת שהבנת לבד את הנקודה, הבנת אותה באמצעות האינטראקציה שלך עם המטפלת, הרי שינית את התנהגותך באמצעות אינטראקציה זו. בנושא השני של התלות- שוב, נראה כי יש לך הבנה מצויינת על המצב. על הרצון שלך בקשר אך הפחד (?) שלך מתלות, ושוב את אומרת שאחרי כמה שנים הבנת זאת לבד. זו בדיוק מהות הטיפול והשיקוף. נכון, הבנת זאת לבד. המטפלת הייתה צריכה להביא אותך בדיוק לנקודה שבה תוכלי לדבר בכזו פתיחות על הקשרים שלך, האופי שלהם וכד'. המטפל אינו אמור להאכיל אותנו בפתרונות, אלא לעזור לבעיות לצוף מעל פני השטח ולארגן אותן באופן שונה. אבל בסופו של דבר את האירגון מחדש, אנחנו עושים. את כותבת שאם תחכי מספיק זמן, כנראה תביני דברים לבד,וזו בדיוק מטרת הטיפול- שינוי. שינוי דפוסי חשיבה ודפוסי התנהגות באמצעות הבנה והפנמה שלהם. ולא באמצעות אימוץ צורת חשיבה של המטפל. אם התחושה שלך היא תחושת פיספוס חזקה, כדאי להעלות בדיוק את הנקודה הזו בטיפול. הטיפול שלי שנמשך לא מעט זמן, מופרע אחת לכמה פגישות בשאלות על יעילות, כימיה וכד'. אני מוצאת שדווקא בשיחות הללו אני מבינה את שיטת העבודה של המטפל ואת הרציונל שעומד מאחורי הטיפול. נראה לי שבהחלט אין מקום לחפש מטפל אחר, אלא לבדוק מספר נקודות שמטרידות אותך עם המטפלת הנוכחית. אפרת.

בטוחה שאת מטופלת ולא מטפלת במקרה? בכל אופן יש לך עתיד בזה... את כותבת ומתבטאת ממש יפה...

אני מצטרפת למחמאות מעניין לקרוא את דברייך אם כי מה שכתבת מחדד אצלי מס' ספקות לגבי טיפול ארוך טווח איך זה שלאחר זמן רב(מס' שנים?) של טיפול יעיל, עולות שוב ושוב שאלות שעומדות בבסיס הטיפול? יעילות, כימיה .. אולי באמת שכבר הופכים את זה לדרך חיים,הרגל שיש בו מהטקסיות כל שבוע אותה שעה אותם אנשים אותו חדר,קצת שוכחים שאפשר וכדאי להמשיך בלי אני חושבת שהתהליך גם מוגבל,כנראה למילה יש כוח בנוסף לאמונה גדולה הקבלה של התלות(לא בהקשר שלך אלא באופן כללי בטיפול),הרגרסיה במסווה של פעולה אמיצה שאפשר להשאב לתוכה לתקופה כל כך ארוכה מעוררת קודם כל ,חשש גדול,התמוססות אמצעי הביקורת?או העברת רוב הכוח לצד המטפל האחד שהופך כל יכול??? אני תוהה אם התהליך המתיש הזה,הקשר המשלב קרבה וניכור, משתלם בסופו של דבר הרי אנשים אנטלגנטים בעולם לומדים בעצמם,כך היה תמיד? אני מרגישה שטיפול צריך לתת כלים לחשיבה לראיה, למה זה צריך להיות מלווה בעומס רגשי כזה לגמרי לא סמטרי

בודקת שלום ממה שאת כותבת די ברור שחלק מהבעיה עימה את מתמודדת בטיפול היא בעיה שעימה את מתמודדת גם בחיים בחוץ. זה לא אומר שאין דברים בטיפול שהיו יכולים להיות אחרת אבל צריך להכיר בכך שגם אם היית פונה לפסיכולוג אחר חלק מהקשיים שלך היו חוזרים על עצמם שוב. באופן טבעי עולה השאלה האם אחרי כמה שנים של טיפול המצב לא היה אמור להיות אחרת. אין לי תשובה חד משמעית לגבי זה. יתכן שהקצב שלך, שהמגבלות שאת עצמך שמה על הקשר הטיפולי (ועל קשרים בכלל) מונעים התקדמות מהירה יותר, ואולי מסיבות מאוד טובות. למשל, המנעות מתלות איננה רק בעיה אלא התגוננות מפגיעה ולא קל לוותר על מנגנוני הגנה ישנים ומוכרים. בקיצור, את צריכה לשאול את עצמך כמה שאלות. האם ההתקדמות שחשת מהטיפול מספקת אותך ונראית לך משמעותית וחשובה, האם את מצידך עשית הכל כדי להשקיע בטיפול לקדם אותו, ועד כמה שיתפת את הפסיכולוגית שלך בתהליך ובמחשבות שאת מתארת כאן. הצירים הללו עשויים להיות חשובים כדי שתגיעי למסקנה המתאימה ביותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על התגובות... אני חושבת גם על הנקודה שאני כמה שנים בטיפול ולא מרגישה שכל צרכיי מולאו כמו שצריך, או שהקצב לא טוב וכו'- וההתלבטות נובעת גם מזה ששנים חייתי במצב שהצרכים שלי לא נענו בקשרים. לכן, ההתלבטות מעסיקה אותי- האם זה רק עניין של זמן? או שבאמת המטפלת לא מתאימה ואני סתם "נמרחת " שם. לגבי מה שכתבתה הבחורה- שאמרה שאני לומדת לבד- זה שאני קוראת הרבה חומר ובאה מרקע טיפולי לא אומר שזה בזכות המטפלת ושככה זה הטיפול. כך שאני מתקנת אותך. יש לי יכולת הבנה טובה ואם אני מבינה אחרי כמה שנים דברים, זה לא אומר שזה בגלל הטיפול. בגלל זה כל סימני השאלה לאורך השנים.

אני פוגשת בבחור בצאתי מהטיפול (הוא אחריי) תקופה דיי ארוכה, הוא מסתכל עליי ואני עליו, אומרים שלום ובזה מסתיים המפגש ביננו, לכאורה כלום, אך אני מרגישה כאילו אני דלוקה עליו, דופק מהיר, פרפרים בבטן וכו', אנו מתגוררים כנראה גם באותה העיר כך שקרה שהתראנו במרכז המסחרי, עשיתי עצמי שלא ראיתיו ראיתי שהסתכל עלי לזמן ממושך, חיי המשפחה שלי יותר מטובים כמו כן חיי המין עם בעלי , מה בכל זאת פשר ההתרגשות הזאת ? אודה לתשובתך.

לי נראה שזה קשור למקום שבו אתם נפגשים. הטיפול הוא חויה חזקה, והעובדה שאותו בחור חווה חוויה דומה (לא בהכרח דומה, אבל), ועוד עם אותו מטפל/מטפלת יכולה לעורר תחושה של אינטימיות, סקרנות, התרגשות... אני לא יודעת אם יש לך מטפל או מטפלת, ואולי זה גם לא משנה, אבל נראה לי סביר שהסקרנות וההתרגשות שמהטופל מעורר בך שייכת לפחות חלקית לאובייקט ששניכם חולקים - המטפל/ת. ולמה את מקשרת את ההתרגשות?

שלום ההידלקות איננה תופעה נדירה, היא קוראת מן הסתם בסיטואציות רבות והאופן המיסתורי והייחודי בו אתם נפגשים בוודאי מאיץ את התהליך הזה ואת הדופק. זה לא חייב להיות קשור לבעלך ולטיב הקשר עימו. הריגוש יכול להתעורר גם אם הקשר שלכם מושלם. השאלה מה את עושה עם זה ולאן את לוקחת את הריגוש. נסי לחשוב איך אפשר להעביר את העוצמות הללו לתוך חייך ולמקומות הלגיטימיים שיוסיפו לך הנאה וסיפוק. כמו כן היכן בחייך בכל זאת חסרים התכונות הללו. עצם קיומה של פנטזיה או משאלה לא הופך אותה מיידית למציאותית או חייבת למימוש. תוכלי להנות מהמשחק עימה מבלי להרגיש אשמה כל עוד משהו בתוכך יודע גם שהיא אכן תישאר בגבולות שקבעת לעצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אז ככה: אמי חולת סרטן כבר בערך שנה וחצי. נודע לי לי על זה לפני זמן לא רב: חצי שנה בערך. היתי בהלם . הבעיה היא שאני לא יודע מה לעשות איך להתמודד עם הדבר הזה. אני מרחם עליה מאוד שכן בנוסף למחלה היא מתמודדת עם עול כספי אדיר שיש לנו, עם בעל מנוכר , עם בת מנוכרת לה. היא עוברת טיפול פסיכולוגי אולם נראה כאלו זה לא עוזר נראה לי שמצבה הוחמר כי היום שאלתי אותה למה היא מבזבזת כסף על חופשה עתידית איתי ואיתה והאם זה קשור לזה שהיא עומדת למות...היא החלה לבכות....היא עשתה פרצוף של ייאוש .... היא מתמודדת גם עם כשלון בתחום העבודה...בקצור המצב רע מאוד. הקטע הוא שיש לי רגשות אשם שכל המחלה פרצה בכלל בגללי עקב סבל בשירותי הצבאי -אמי נכנסה לטראומה וחייתה את סבלי אז. פרט לזה -אני מרגיש אשמה על זה שאני מרגיש צורך לחיות את חיי ולא תמיד אני מקדיש לה מספיק יחס. ואם היא תמות מחר? שאלתי אותה אם כן ואחרי שפרצה בבכי(סימן לאמיתות הדבר) היא טענה שלא....היא שקרה לי כבר בעבר... יש לציין שאני לא יכול ללכת לטיפול -היתי כבר עקב סיבות אחרות-וכעת אין לי כסף. גם טיפול בקופ"ח לא בא בחשבון עקב האיכות הגרועה. אמי החלה לומר לי : אני רוצה שתהיה מאושר ובכתה כאלו מעין צוואה. אני בחרדה עמוקה .נראה שדברים מסתדרים לי פרט לדבר זה....וזה כואב מאוד מאוד. כל היום אני מוטרד מכך. ובכ"ז אמי מנסה לא להטרידני: היא רוצה שהכל יהיה כרגיל , אבל אני מרחי מוות באווויר. יש לציין שהיא בבית ולא בביה"ח . אני מאוד מאוד חושש ומוטרד. ובדיכאון. נראה לי שאמי עומדת למות והיא משקרת לי על כך. מה לעשותתתתת?

יוני שלום נראה לי שצריך לעשות קצת סדר בדברים כי הכל די מעורבב. זה שהמצב קשה, זה כנראה נכון. יש כעת מצב אובייקטיבי מורכב וקשה ואין ספק שאתה בתקופת התמודדות מאוד לא פשוטה בחייך. השאלה האם אתה מתכוון לקרוס יחד עם כל החבילה שאתה נושא, או שתצליח מכל הדברים שקורים לך להרים ראש ולנצל את הזמן שעומד לרשותך בצורה הטובה ביותר. אז בוא נעשה סדר. אתה מדבר על דברים רבים וכדאי להבין כל אחד מהם בנפרד: אמך חולת סרטן ואתה לא יודע לגמרי מה מצבה האמיתי. כדאי לנסות ולהבין איזה סוג סרטן יש לה, אילו טיפולים היא עוברת וכו'. יש כיום סוגי סרטן עימם אפשר לחיות עוד שנים רבות ויש כאלה שהם מסוכנים יותר. ידיעת האמת עשויה לעזור לך בהתמודדות. בהמשך, לאמך יש קשרים משפחתיים מסובכים אבל איתך הקשר שלה יותר קרוב וטוב. נסה לעשות קצת הפרדות, אתה לא אחראי לכל המערך המורכב הזה. נסה להתמקד בקשר שלכם ולא לקחת אחריות על דברים אחרים. אח"כ, אתה כנראה סוחב משהו מורכב בעברך האישי שלא קשור לסיפור המשפחתי. כדאי לראות האם זה לא פוגע בחוסן הנפשי שלך ואם כן האם אין בכל זאת דרך שתגיע לטיפול. אני לא מקבל שקופת חולים מציע רק טיפול לא איכותי, אפשר לקבל טיפול טוב גם בשירות הציבורי. בקיצור, אם לא תעשה הפרדות וסדר בדברים ותנסה להרים ולהתמודד עם הכל בבת אחת יש סיכוי לא רע שתיכשל. לעומת זאת, אם תצליח להתמקד בדברים החיוביים, בכוחות שיש לך, בזמן האיכות שיכול להיות לך עם אמך, הכל יכול להראות אחרת. בוא ניקח את המצב הגרוע ביותר שיכול להיות. נגיד שתגלה שהסיוט שלך נכון ואמך חולה באופן קשה. מה עדיף? לסבול את הזמן שנותר או להנות ממנו ביחד ולהפיק ממנו את המקסימום האפשרי? יש לי הרגשה שגם אמך וגם אתה זקוקים ליד מכוונת. ברוב המחלקה לחולי סרטן בבתי החולים יש פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שאמורים לעזור למשפחות. נסו לברר האם אתה יכולים לקבל כמה שיחות יעוץ כדי לעשות קצת סדר בבלאגן הרגשי שנוצר אצל שניכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

יוני, בתור אחת שעברה את זה עם אימא שלה: נסה לשמח אותה כמה שיותר!!!! תנצל את הזמן שאתם עוד איתה, גם להנות, גם ללמוד. מקווה שעזרתי, עדי

שלום, אני הולכת לטיפול פסיכולוגי. מאוד מחכה לפגישות וטוב לי איתם. אבל מוזר, אני לא זוכרת הרבה ממה שדיברנו, גם יום אחרי. לפעמים הפסיכולוגית שואלת אותי, מה חשבתי על הפגישה שהייתה, האם עלו בי שאלות או הבנות, או איך אני רואה שזה עזר לי. ואני לא יודעת כל כך איך להגיב, משום שאני באמת לא ממש זוכרת. האם זה הגיוני שאני לא זוכרת? למה זה קורה? תודה רבה!!

הזיכרון המשמעותי אינו של תכנים, אלא של רגשות. אפשר לצאת מפגישה טובה ולא לזכור כמעט מילה ממה שנאמר, אך לזכור את התחושה, את הכימיה, את הביטחון, את ההתחברות של רגשות. פעם אמרתי למטפל שלי שאילו הייתי צריכה לנהל 'ומן טיפול'הייתי מתקשה מאוד למלא אותו בתוכן הפגישות. הייתי ממלאת דפים שלמים על מה שהרגשתי תוך כדי, ובטח ובטח לאחר הפגישה, על השלכות של הפגישה ושל הקשר עם המטפל על תחומים אחרים בחיים. אני משוכנעת שתקבלי תגובות בכיוון של - הדחקה של תכנים קשים שאולי עולים אבל לא מצאתי צורך לציין את המובן מאליו (הנה ציינתי...). כמובן שהכל נכון. קצת מכל דבר. אבל לדעתי לא צריך להתרגש מכך יותר מדי. אפרת.

שקד שלום אני מסכים עם דבריה של אפרת, אני לא חושב שזכירת הדברים היא הדבר העיקרי בטיפול. את עוברת תהליך נפשי, וכמו כל דבר נפשי מעט ממנו הוא מודעות הגיונית ונזכרת. התופעה שאת מתארת טבעית וקוראת הרבה. כדאי כמובן לדבר על התופעה בטיפול ולוודא שאין כאן סוג של התחמקות או בריחה ממשהו, כיוון שגם זו תופעה שיכולה לקרות. אבל אם זה לא המצב יתכן שאת פשוט נותנת לעצמך לזרום בצורה טבעית ורגועה בתוך הטיפול וזה פעמים רבות מטרה מרכזית של תהליך הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום שקד אני מכיר את המצב הזה טוב מאוד את לא צריכה להרגיש לא בסדר עם זה שאת לא זוכרת מה נאמר בפגישות זה בוודאי מעלה בך מחשבות שאולי את לא משקיעה מספיק בפגישות,או אולי לא מרוכזת מספיק- אבל זה לא נכון לדעתי (מנסיון שלי) זה נורמלי אצל סוג מסוים של מטופלים, אינני יודע מה הסיבה לשיכחה,אבל זאת בטח סיבה פסיכולוגית את יכולה וגם רצוי ,שתשאלי את המטפל שלך ,למה זה קורה בשורה התחתונה: אל תרגישי רע עם עצמך

תודה רבה לכם, זה עוזר ומחזק, אני באמת יעלה את זה בפגישה הבאה.

סוף סוף הפסיכולוגית שלי חזרה, לא חשבתי שזה יהיה קשה כל כך חודש שלם. אבל כשאני חושבת על זה אני חושבת שזה היה הדבר הטוב ביותר בתהליך זה כשאני בתוך הטיפול פעם בשבוע לא הבנתי כמה זה חשוב לי ומעבר לכך כל הזמן הייתי חושבת שאני צריכה לעזוב וכד' החודש הזה הבהיר לי המון דברים , ומשם מה ירד לי האסימון כמה זה חשוב לי. אבל , מה זו התלות הזו שפתחתי? (ז הקצת מפחיד אותי) ומתי זה עובר ? כל החודש הפסיכולוגית היתה לי בראש , באיזה שלב זה עובר? האם גם סיום טיפול הוא קשה כל כך?

משום מה, המרחק מן המטפל שלי נותן לי מרחב נשימה. דווקא בגלל הקירבה שהתפתחה בינינו, דווקא בגלל שהוא כל הזמן היה בראש שלי, דווקא בגלל שהרגשתי הזדקקות כה גדולה. השעות אחרי הפגישות היו הקשות ביותר. הקירבה אליו ייצרה כל הזמן רצון לעוד, ואילו המרחק מכניס הכל לסוג של פרופורציה. לפעמים כשאני חושבת על זה שהוא אוטוטו צריך לחזור,אני קצת מתחרטת שהוא קיצר השנה את החופשה לשבועיים בלבד.... אבל כל זה בטח בגלל שאני יודעת שהוא חוזר. לגבי סיום של טיפול, זה נושא שאני עסוקה בו המון בתקופה האחרונה. לי זה נראה משהו כמעט בלתי אפשרי. כמעט כמו להפרד מחלק מהגוף שלי, מהראש שלי, מהלב שלי. אפרת.

איזה כייף לך. שלי חוזר עוד קצת יותר משבוע לא יכולה יותר. כל היום אני חשבת עליו ו"מדברת איתו" מה יהיה עם התלות הזאת?

שלום לכולכן אתן כותבות ומתייחסות לתלות שנוצרת בטיפול. לא מעט נכתב בנושא התלות כאן בפורום ובד"כ מתייחסים לתלות הזו כמשהו שלילי ומפחיד. אני יכול להבין את החשש שכן כל תלות מייצגת אובדן שליטה או לפחות אובדן של אשלית השליטה. אבל הכי בטוח להיות לבד. כל יציאה החוצה ומגע עם מישהו שם בחוץ כוללת ויתור על שליטה ומן הסתם פוטנציאל לתלות. בלי התלות הזו אין קשר כי קשר שכולו מבוסס רק על עצמאות הוא פשוט העדר קשר. אני מציע לנסות ולראות את הדברים החיוביים שנוצרים בקשר, ולהתבונן על התלות שנוצרת כחלק טבעי מקשר. באותה הזדמנות שווה לחשוב האם מרכיב התלות שעולה כבעיה בטיפול איננו במקרה נושא שמעורר קשים גם בקשרים אחרים מחוץ להקשר הטיפולי. מרוב המקרים כשתלות הופכת לנושא בטיפול היא לא מייצגת קושי שנמצא רק בטיפול אלא גם בסביבה הטבעית. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מסכימה עם רוב מה שכתבת (דר קפלן) למעט המשפט הבא: "בלי התלות הזו אין קשר כי קשר שכולו מבוסס רק על עצמאות הוא פשוט העדר קשר" רק מתוך עמדה של עצמאות אפשר לבוא לתוך קשר , אם אתה נטמע בתוך האחר למעשה אינך מסוגל לקיים איתו הידברות (לצורך העניין יש להפריד בין אינטראקציה (=קשר) להידברות). (זה ככה בערך פחות או יותר ציטוט של המטפלים שלי לשעבר). ולאפרת,- לפי מהשאת מתארת ומאחר שהייתי בסרט הזה עושה רושם שמאוד ייתכן כי דווקא הפרידה לא תהיה ככ קשה נהפוך הוא לפתע תריגישי חופשייה ויהיה לך מרחב. זה לא בהכרח שזה כך, אך מאחר שכל יתר האלמנטים בסיפור ככ דומים, יש לשער שזו אפשרות. ואוליי אפילו לא תחשבי עליו אחכ כלל. אני מתייחסת כמובן לכך שכתבת שאת כאילו נותנת לעצמך להרגיש כך רק משום שהוא חוזר.

זה נכון אבל, האם גם בסיום הקשר זה יהיה קשה כל כך או שזה רק בשלב מסוים של הטיפול? אני לא רגילה להיות תלותית באנשים וזה צאוד מפחיד אותי, אבל יש משהו מאוד מענין כשהיא לא היתה חודש כל הזמן חשבתי מתי היא תחזור עכשיו כשהיא חזרה אני אומרת לעצמי בשביל מה לחזור אליה אולי כך אני יוכל להתגבר על ההרגשה הדפוקה הזאת.

לגבי התלות והקשר: הרי יש הרבה אנשים שיש לנו אתם קשר כמו חברים קרובים מאוד וכד' אבל אין את התחושה התלותית הזו. ז"א אם חברה טובה נוסעת לחודש אנחנו יכולים לחכות לה חודש אולי קצת מתגעגעים, אך בהחלט לא חושבים עליה כל היום, למרות שיש קשר מאוד טוב איתה

שלום, ראשית,ההתמכרות לטיפול אינה בהכרח תופעה שעלייך לחשוש ממנה ונקודת הזמן ביחס להרגשה הזו היא אבן הבוחן העיקרית. התלות היא חלק אינטגרלי מהטיפול הפסיכוטרפי והיא מבטאת את המוכנות מצד המטופלת לאפשר חדירה פנימית אל תוך נפשה מתוך רצון להסיר ולבדוק דפוסי התנהגות שליליים או מקורות להתנהגות לא רצויה או אבנורמלית. נראה כי המטפל עומד גם על הדקויות בכל הנוגע להשפעת הטיפול עצמו וכובד המישקל שהוא משווה בחייה של המטופלת. לעיתים התלות החזקה הזו,שאולי אינה סממן בריא של השתקמות בעיקר לאחר תקופה כה ארוכה ,הינה רק אמצעי בדרךלחדירה עמוקה אל תוך בעיות טיפוליות אחרות המשקפות את מצבה של המטופלת.במילים אחרות, גם אם התלות כרגע אינה מצב בריא ,לעיתים בטיפול ישנה היררכיה של פעולות ויעדים נידרשים כאשר על הפרק עומדות בעיות אישיות שהתלות החזקה משמשת דווקא כאמצעי חיובי אשר מאפשר שיתוף פעולה עם המטפל בדרך לתוצאה אידיאלית ככל שניתן. הפסיכותרפיה אינה תחליף לחיים ,אלא חזרה כללית לקראתם.הקירבה של היחסים הטיפוליים משרתת מטרות רבות,מאפשרת מקום בטוח למטופל להיחשף בו כמידת יכולתו ויתרה מכך היא מציעה את חווית ההתקבלות וההבנה לאח חשיפה עמוקה. בין שאר המיומנויות שלמדים בטיפול,חברתיות ,לימו על מיכלול החובות הקשורות בניהול מערכת יחסים אינטימית ועוד. רוגרס טען כי היחסים הטיפוליים מאפשרים למטופל התייחסות פנימית לאליה המטופל עשוי לפנות בדמיונו. התלות הזו שמאפיינת מערכת יחסים מחייבת ,באשר היא ,והמביאה לאחריות ואמון ,מביאה למידת האינטימיות בה המטופלת עשויה לטפח תקווה,ואף ציפיה ליחסים דומים. נראה כי עלייך לשאול את עצמך ביחס למיומנויות שרכשת בחייך האישיים כתוצאה משלוש שנות טיפול. האם יישמת משהו מהן בחייך מחוץ למסגרת הטיפולית?,במילים אחרות,האם את משתמשת בטיפול כתחליף לחיים במקום כחזרה כללית אליהם. אבחנה זו עשויה להיות מועילה ביחס להחלטה הקשורה להפסקת הטיפול. התייעצי עם המטפלת,העלי את הנקודה הזו אשר תופסת מקום ניכבד בכל פעם שאת מגיעה לטיפול ומשבשת את מהלכה הטיבעי של הפגישה בשל החשש ביחס ליעילותו של טיפול . מטבע הדברים אין די בשינויים התנהגותיים במצב הטיפולי,את חייבת להעביר את השינויים לסביבת החיים שלך. בהצלחה,

אני חשה אהבה למטפלת שלי. יום אחד יצאה המטפלת מחדר הטיפולים מחבקת בחבריות את המטופלת שהיתה לפני... חשתי קצת עקיצה בלב. אותי היא לא מחבקת. נראה לי קצת חוליני להרגיש כך.. מה אתם חושבים?

ד. שלום זה לא נשמע חולני אלא טבעי לחלוטין. זו קנאה שמתעוררת אצלך בתגובה למשהו שאחותך לטיפול קיבלה ואת לא. אני מציע לך לספר את מה שקרה למטפלת שלך, יש לזה חשיבות הן לקשר הטיפולי והן לנושא בגללו הגעת במקור לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

במבט ראשון גם לי זה נראה מאוד טבעי . במחשבה נוספת, הרי אנחנו באים לטיפול כדי לעקור את ההתנהגויות הללו, או לפחות חלקן, להבין- במטרה לשרש. בדכ , לא תמיד אומנם, אבל בדכ דברים טבעיים אנו לא עוקרים. אלא משאירים. לכן זה בעצם לא ככ מובן. לכן נדמה לי שצריך להפריד בין "טבעי" לבין "בסדר", "נכון", האם זה בסדר להרגיש כך, לא רק כמטופל, אלא בכלל. כלומר אילו זה היה ככ בסדר להרגיש את זה הרי לא היינו מתאמצעים ככ כדי להיפטר מההתנהגויות הללו.

בזמן נטילת פלוטין היתה תקופה ששתיתי אלכוהול. התחילו לי תופעות של הזעת יתר ולאחרונה התברר על בעיה כלשהו בתפקוד הכבד.עם האלכוהול הפסקתי אבל התופעות ממשיכות. האם יש קשר בין הדברים ? מה כדאי לעשות ?

אדי שלום אנא פנה לאחד הפורומים הרפואיים בנושא זה. כאן הייעוץ הוא בתחום הפסיכולוגי בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לשאול האם להימשך ולהיות עם גבר שמבוגר ממני בערך ב15 שנה זוהי הפרעה באישיות?

הפרעת אישיות?! הלכת רחוק מדי...אבל תלוי בני כמה אתם כי 15 ו-30 זה שונה מ-30 ו- 45 אם יש לך דפוס הקשרות דוקא עם אנשים מבוגרים יתכן שמשהו לא פתור אצלך בקשר הראשוני שלך עם ההורים.

א. שלום הפרעת אישיות היא הגדרה מעורפלת שעשויה להיות חסרת משמעות. האם זו הפרעה כלשהי? אני לא מכיר הגדרה מקצועית חד משמעית כזו, זה יכול בתנאים מסוימים להיות הדבר הכי טבעי בעולם ובתנאים אחרים בעיה. כדי לבדוק את זה אישית אצלך לפי ההסטוריה האישית שלך וההקשר של ההיכרות שלכם. רק זה יוכל להעיד האם יש כאן בעיה או שזה מצב רגיל לגמרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אממ, זה מאוד הפחיד אותי בהתחלה כי אף פעם לא נמשכתי למישו שהוא מבוגר ממני ביותר מכמה שנים. רק רציתי לדעת אם זה יחסית נורמלי..

שוב ענייני מטפל- מטופל. היום שאלה אותי המטפלת שלי ממש ממש בסוף (כמעט כבדרך אגב) האם הטיפול עוזר לי. זה לא הפעם הראשונה שהיא שואלת אבל זו הפעם הראשונה שזה הופך לדיון ממשי .היא שאלה האם אני חושבת על הפגישות במהלך השבוע , מחכה להן וכו'. עניתי שכן. היא לא הסתפקה בזאת ושלחה אותי הביתה עם "שיעורי בית". לכתוב מה השיחות הללו עושות לי וכיצד משפיעות עלי. נראה לי מוזר. לשאלתי ענתה לי שזו שאלה סטנדרטית של מטפל שאכפת לו מהמטופלים, ולא , היא לא נובעת מספק. קצת מביכים אותי שיעורי הבית הללו. ומציק לי המניע. האם אכן שאלה סטנדרטית או שהיא מביעה משהו?

לדעתי נטע, קחי את האתגר, את המשחק שטמון בהצעה ואל תתיחסי לכך כאל שיעורי בית עליהם יש ציון, אלא כעל אפשרות לחשוב ביחד, לפתח משהו בכתיבה בינך לבין עצמך, מעבר לזמן הפגישה. אני מניחה שהיא עושה זאת כדי לקדם אותך בדרך כלשהי, ולא מתוך ספק. אמנם זה נראה לי קצת לא שגרתי, אבל האם בא לך לעשות את שיעורי הבית האלה או לא - זו השאלה. אם כן, אין בכך שום דבר רע. ואולי בכלל תדעי הכי טוב אם בא לך או לא, אחרי שתעשי אותם. (אני מנסה לשווק את ההתנסות כבסיס לידיעה, ולא את המחשבה האינטלקטואלית העקרה...)

רציתי להוסיף שאכן הרגשתי לא נח עם השאלה. אולי כי אני חשה שהיא טופסת מקום נרחב מדי מחיי. יש לה כח בהחלטות שלי ובבחירות שלי. אולי הסיבה שאני הולכת אליה הוא יותר בצורך שלי אליה כחברה. הרבה יותר מפסיכולוגית. היא טענה שברור לה שאני עושה דיאלוגים עם עצמי והיא היתה רוצה לדעת איזה חלק יש לה בהתקדמות העצומה שלי. האם אני נותנת לה תחושה לא נוחה שאני לא זקוקה לה? שאני מסופקת ממנה? עובדה שנבהלתי מהשאלה...

לנטע, השאלה אינה מוזרה כלל, ייתכן וזו שיטת העבודה שלה, ישנם פסיכולוגים ששולחים את המטופלים עם שעורי בית מסוג זה. אולם אני חושבת שאת חייבת לשתף אותה בהרגשתך ובמה שזה מעורר אצלך (אי הנוחות למשל ואולי עוד) ואז כמובן כדרכו של טיפול...זה ישמש אולי כחומר גלם נוסף. ייתכן ואף מדובר במשוב שהיא זקוקה לו אך אני מסתגיית מקביעתה שרק פסיכולוגים שאכפת להם ממטופליהם נותנים שיעורי בית.... המטפלת שלי, אני בטוחה שיותר מאכפת לה ממני לא מטילה עליי שעורי בית...

המטפל שלי פשוט קוטע את השיחה "אנחנו צריכים לעצור". לפעמים בא לי שייתן לי שיעורי בית... אני מוצאת את עצמי עושה שיעורי בית מיוזמתי, תמיד... מיכל

נטע שלום אין חוקים למהלך ולשיטות הטיפול וניתן למצוא אין סוף גישות ודרכים לנהל את הטיפול הפסיכולוגי. מה שחשוב הוא ההתאמה של השיטה למטופל והיכולת שלו להשתלב ולהתקדם לפי מטרותיו. לכן גם במצב שאת מתארת מה שחשוב במיוחד הן התחושות שאת מתארת. מצד אחד את העובדה שאת נעזרת בטיפול אבל מצד שני העובדה שקרה כאן משהו שלא התאים לך או לא נדון מספיק. את מתארת שזה קרה לקראת סוף המפגש בלי אפשרות לברר את הרעיון שעומד מאחורי שיעורי הבית וכו'. לכן אינני חושב שמרכז העניין הוא עד כמה שיעורי הבית עצמם מקובלים או לא אלא האופן שזה קרה. מטרה טיפולית חשובה שעולה פעמים רבות זה להפוך את החיים להרמוניים יותר, שיקרו בהם יותר דברים שמתאימים ורוצים אותם ופחות דברים צורמים ובלתי מתאימים. יש כאן הזדמנות לבחון כיצד את מתקדמת לקראת מטרה כזו, אם היא רלוונטית עבורך. במקביל, שווה ללכת עם ההצעה שקיבלת גם אם היא נראית לך מוזרה או לא ברורה ברמה המיידית, זה יוכל לשמש לך כחומר גלם נוסף לשיחה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. בני בן 20 הוא סטודנת וגר בבית לאחרונה נוצר קצר ביחסים בינינו . היא טוענת שאני מתערב לה בחיים , מה שלא נכון . הוא נפגש עם פסיכולוגית ואני מעונין להצטרף לפגישה אחת על מנת להציג בפניה את הבעיות שאני רואה עם בני . הבן מתנגד , האם לדעתך פגישה כזו ביוזמתי ללא השתתפות בני וכמובן בהסכמתו יכולה לעזור . תודה

זה נשמע שאכן את מתערבת לו בחיים. מדוע את צריכה להגיע לפסיכולוג שלו אם הוא לא רוצה . את אכן יורד לו לחיים

קודם כל ההודעה שלך לא ממש ברורה אוליי כדאי לך לנסח אותה שוב. השאלה היא האם אתה מעוניין ליזום כזאת פגישה כדי לעזור לבנך או כדי לעזור לעצמך טיפול הוא משהו שבין האדם עצמו (המטופל) לבין המטפל. ואין מקום להתערבות שלא מוזמנת על ידי אחד משני המעורבים בו. יחד עם זאת לדעתי אם הרצון להתערב נובע מכך שאתה מוטרד מהמצב, אוליי תלך להתייעץ עם פסיכולוג אחר?

נחום שלום גוף זכר ונקבה התערבבו בהודעה ולכן קשה לי להבין את הרצף המלא. בכל מקרה, בשורה התחתונה יש כאן משהו די ברור, הוא לא מעוניין כרגע בפגישה שלך עם הפסיכולוגית, וברוב המקרים זו אכן סוג של פגישה שלא מתקיימת. אני מציע להשאיר לו להחליט מה מתאים לו ולא ללחוץ על מה שנראה כרגע נכון בעיניך. חלק מהטיפול בקצר כרוך בקבלה הדדית זה בצרכיו של זה תוך הבנה למניעים ולנטייה. סביר להניח שבנך יודע להציג את בעיותיו בעצמו ואני בספק אם מפגש כזה ישפר כרגע את היחסים ביניכם. טיפ קטן: הוא ילד גדול, למעשה כבר לא ילד. צריך להתחיל ולהתייחס אליו ככזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 28, אקדמאית. בכל דבר קטן בחיים שלי אני צריכה להתייעץ עם שלושה אנשים- בעלי, אמא שלי וחברה טובה שלי. אני לא מסוגלת לקבל החלטות לבד. אין לי שום דעה בשום נושא. האם זה נורמלי?

לדעתי משהו שיוכל לקדם אותך בנושא הזה הוא להתנסות, מדי פעם, בלהחליט החלטה לבדך, בלי להתייעץ. בין אם ההחלטה תוכיח את עצמה כטובה או כרעה (אם בכלל יש כזה דבר) הערך בהתנסות הוא מאד גדול. ככל שתתנסי בכך יותר תלמדי יותר לסמוך על עצמך, על החושים שלך, ועל המחשבות שלך. ובסופו של דבר מדובר בעיני בשאלה של עצמאות ואמון בעצמך (אולי כל אחד מהם במידה שונה) ולכן אלו כישורים שכדאי לפתח. ואני חושבת עליהם כעל כישורים, כי למרות שאפשר ללכת לטיפול רב שנים, לברר את מקורות העניין, אפשר גם ליצור התנסות חדשה, ולעיתים זה דבר שווה ערך.

דניאלה שלום נורמלי ולא נורמלי הם שיפוטים. אם זה מפריע לך זה בעיה שכדאי להתמודד איתה. אם נוח לך במצב הקיים זה נפלא שיש לך אפשרות להיעזר באנשים הקרובים לך. יש לי הרגשה שהבעיה העיקרית היא הביקורת העצמית שלך. הביטוי אין לי דעה באף נושא נראית לי חשודה בהטייה חזקה ולכן הבעיה כנראה איננה הצורך שלך להתייעץ אלא בביטחון העצמי שלך ובו מן הסתם אפשר ורצוי לטפל, למשל ע"י ייעוץ פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 28, נשואה באושר רב שלוש שנים. אין לי ילדים. לאחרונה התחלתי בטיפולי פוריות אינטסיביים. הרופא נשים שלי הוא מקסים וחתיך ואני קצת מאוהבת בו. אני כל הזמן חושבת עליו ומדמיינת אותו איתי בכל מיני סיטואציות (לאו דווקא מיניות) אני אפילו הגעתי למצב שבו הייתי צריכה להפסיק את הטיפולים (בגלל עבודה חדשה) והתבאסתי בגלל שאני לא אראה אותו (ולא בגלל שאני לא אהיה בהריון בעת הקרובה). היחסים שלי עם בעלי מצויינים, אני אוהבת אותו והחתונה איתו זה הדבר הכי חכם שעשיתי בחיי. אני לא כ"כ נהנית מיחסי מין ולא בגלל בעלי שעושה הכל כדי שאני אהנה, פשוט אין לי חשק וזה ממש מטלה בשבילי כשיצוין כי אני אף פעם לא הגעתי לאורגזמה (בעלי לא יודע כי אני מזייפת). אני לא חושבת שיש קשר בין המין עם בעלי לבין ההתאהבות שלי ברופא נשים שלי מאחר ומצב המין שלי לא מפריע לי. אודה לך על חוות דעתך ביחס למצבי הנ"ל.

יכולות להיות כל מיני סיבות לרגשות שאת חשה כלפי הרופא המטפל בך. החל מאישיותו, בשילוב עם היחס שהוא מעניק לך, ואולי עצם העובדה שהוא "רופא בענייני מין" גם היא תורמת לאיזה הילה סביבו... את מתארת מצב של חיי זוגיות טובים באופן בסיסי, אך לדעתי היחסים האינטימיים, יחסי המין הינם חלק חשוב מזוגיות, ולמרות הקושי/חשש, הייתי ממליצה לך לפתוח את הנושא מול בעלך ולקבל ייעוץ בנושא. כל עוד יחסי המין הינם מטלה, משהו בקירבה ובאפשרות לדיאלוג לא מילולי בין בני הזוג חסום. זה חבל! האם את מאמינה כי זה לא משהו בר שינוי? בהשקפה שלי יש גם קשר בין הדברים. הקושי להכנס להריון לא נראה לי מנותק מהיחס שלך למערכת המין והפוריות שלך. בהשקפה שלי הדברים האלה מתחברים באופן הרבה יותר עמוק ממה שרופאים משערים, לכן, מכל הסיבות הייתי מבררת את נושא המיניות שלך, עם בעלך, ההנאה שלך מיחסי מין וכו'. חשבי שכל החיים הזוגיים עוד לפניך, האם את באמת רוצה לחשוב עוד 30-40 שנה על יחסי מין כעל מטלה?

די טבעי שתמשכי לרופא. בנוסף לכך שהוא יפה , מקסים ומושך ובמקרה זה, בניגוד לבעלך הוא מסוגל גם לעבר אותך... את במצוקה ורואה בו מושיע. לי קרה דבר מוזר עוד יותר. לקראת סוף ההריון שלי התגלו לי מספר בעיות. פניתי לרופאה( אישה) מומחית להריון בסיכון גבוהה והתאהבתי בה... הייתי במצוקה והיא היתה המושעה שלי. לא היה שום עניין מיני מאחר שאני בפרוש לא לסבית אבל היא היתה שם בשבילי ודאגה לי. הרופא הזה יצר איתך מעין אינטימיות... אתם "עושים" ביחד ילד כאשר בעלך סיים כבר את תפקידו... בנוסף לזה המניות עם בעלך לא משהו. הייתי דואגת לטפל בזה כי מנסיון זה רק מחמיר.

מאיה שלום ההתאהבות ברופא הנשים היא חלק מפנטזיה שמתעוררת אצלך ואולי יכולה דווקא לשמש אותך לכיוון חיובי בהקשר של היחסים עם בעלך. ראשית זו נשמעת התאהבות בטוחה למדי, היא לא עלולה להפוך לקשר זוגי כך שהיא עשויה לשרת לצורך הרחבת הפנטזיה. ולמה זה כל כך חשוב? כי זו תלונתך השניה בהודעה. את מספרת שאינך נהנית ממין וכידוע מין איננו רק מנגנון פיזיולוגי אלא מבוסס בעיקרו על פנטזיה ודמיון. העובדה שאת יכולה להתאהב כך מחזקת את העובדה שיש לך יכולת טובה לפנטז ואת גם זקוקה לכך. אני מציע לך לפנות לטיפול סקסולוגי. אפשר להתחיל במרפאה לתפקוד מיני של נשים, יש כזו למשל בבי"ח היס ליולדות בתוך בי"ח איכילוב. לאחר בירור אישי יתכן שכדאי יהיה לפנות בזוג. אפשר ורצוי לטפל בעניין ואני בהחלט רואה קשר בין ההתאהבות ברופא הנשים להיעדר ההנאה בקשר הזוגי. עכשיו צריך לראות איך הדבר ה"חכם" שעשית בחתונתך עם בעלך הופך גם למשהו יותר חם, רגשי וסוחף. בברכה ד"ר אורן קפלן

עברתי עכשו על ההודעות בעמוד הזה והבנתי שהצנזורה עדיין נמשכת. ראיתי כי כתבת כי הבעירה התת קרקעית עדיין קיימת. אישית לא הרגשתי בכך. למקרא העמוד הזה נראה לי שזה מאחורינו. בנוסף גם אני מקווה שהפורום בזמן החופשה יישאר פתוח אני מאמינה שהלקח נלמד.

ואולי לא חשים ב"בעירה התת קרקעית" משום שהצנזורה מורידה את ההודעות הפוגעות.... אני מציעה לקחת עוד קצת זמן ל"החלמה"... רינת

רינת, הערה במקום, הייתי שואלת את דר קפלן- האם אכן כך?

שלום ו'. רק חשבתי לומר לך שבערה תת קרקעית מן הסתם אינה מורגשת מעל פני השטח.... אנחנו כמובן רואים רק את ההודעות שזכו לאישור,מדבריו של דר' קפלן משתמע שהודעות מסויימות עדיין לא מתפרסמות. וטוב שכך, נראה לי שצריך לסמוך על דר' קפלן ואני בטוחה שזהו אינטרס שלו לא פחות מאשר שלנו, להחזיר עטרה ליושנה... יום נעים, אפרת

שלום לכולכן אכן יש עדיין צורך בשמירת גבולות הפורום אם כי המצב הולך ומשתפר מיום ליום. בסך הכל הפורום מתפקד טוב ומשרת את מטרתו גם בצורת הפעולה הנוכחית. היה כמובן נוח יותר לכולם לחזור לפעילות פתוחה לגמרי אבל כרגע זה עדיין לא אפשרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אוווףףףףף! נדפק לי שוב המייל. לא מצליחה לשלוח כלום. אפי.

מחכה לשמוע ממך.

שלום לכולם, יש לי שאלה מציקה, ואולי אתם תוכלי לעזור לי לאור ניסיונכם האישי. אני רוצה כבר זמן-מה לפנות לפסיכיאטר/תרפיסט, כי אני חשה חרדה ו"חוסר כוח/חשק". אני יודעת שאני רוצה מטפלת (אישה), חילונית ופרטית (לא דרך קופ"ח). אני נתקלת בקושי למצוא אותה, כי איני יודעת איך מוצאים לבד מטפל. אני לא יכולה לשתף בבעייתי אף אחד. במשפחתי פנייה לטיפול נפשי נחשבת "טאבו", החברות הקרובות לא נעזרו בטיפולים נפשיים, ואני לא מרגישה שאני יכולה לספר להן על כך או שהם לא יבינו מה זה אומר לפחוד משטויות ולחשוב מחשבות לא-הגיוניות. וכך גם במקום העבודה, בשכונה שלי ואצל רופא המשפחה. הסתכלתי ב"דפי זהב" ובפנקסי מטפלים באינטרנט, אך איך אפשר לבחור מישהו מתוך ים השמות? סתם בוחרים שם, מצלצלים ומנסים, כמו שמזמינים אינסטלטור ??? אולי תוכלו לעזור לי ? אני גם מוכנה שתמליצו לי על מטפלות מניסיונכם דרך כתובת אי-מייל הפרטית. תודה לכל מי שיוכל לעזור. י0מין.

יסמין שלום אם את מאזור המרכז אוכל להפנות אותך, שלחי אלי מייל [email protected] ואחזיר לך שם וטלפון בברכה ד"ר אורן קפלן

הדרך הנכונה ללכת היא דרך המלצה. צייני באיזה איזור את גרה, וכן אימייל.

שלום, במשך 10 שנים ניהלתי רומן עם גבר בן גילי (שנינו חצינו את החמישים). הוא - פלרטטן ונהנתן ידוע, בוגד סידרתי , ש"ניתקע" איתי למרות טיבעו כי בסוף התאהב קשה. אני, רעיה נאמנה ואישה של גבר אחד שהתפתתה למגע אינטימי שנעדר כליל עם הבעל ומצאה עצמה מפתחת גם יחס רגשי. הוא לא התאפק, סיפר כבר לאישה, הופיע איתי בפומבי. אני - שמרתי מכל משמר על סודיות ועל הבעל. לא היו שום תוכניות לפרק מסגרות, אבל תשוקה התחלפה בקירבה נפשית עזה. התראינו כפעם בחודש, שמרנו על קשר מכתבים וטלפונים הדוק הרבה יותר. ביום בהיר אחד - פצצה. גילו מה שגילו ומסתבר שלאיש לא נותר זמן רב לחיות. אולי שנה אולי שנתיים. לא הספקתי להיפרד. אפילו לא להחליף מילה. הוא אפשר להבין התקפל לגמרי אל בין זרועות אשתו, והיא נטלה פיקוד ופסקה - שום קשר, כלום, נקודה. הערצתי וקינאתי בדרך בה סלחה לו על הכל, כל הנשים, השקרים, העלבונות ונעמדה לצידו. פחות אהבתי את העובדה שאני הפכתי לאשמה, למפלצת המדיחה, לאשה שטן הרודפת את בעלה. נשארתי תקועה רגשית. עם אימת גורלו, עם הקיטוע החד והבלתי אפשרי - בין יום - מהאיש ומעשר שנותינו, עם משא שלא היה לי איפה לפרוק ועם מי לחלק של אבלות, של מעגל שלא יכולתי לסגור. התחננתי ל5 דקות איתו, רק להיפרד כיאות. הוא העביר את כל מכתבי אליו - אליה, בלי להזהיר. הם צודקים, אני יודעת. יש להם מאבק לא עלינו ועליהם לחדש אמון ולהתלכד ולדבוק זה בזה ולחיות את מה שיש ללא שום הפרעה. אין לי שום הצדקה מוסרית. תהליך ההתקרבות אליה וההכרה במה שבאמת חשוב בחייו - דרש ממנו כנראה להצטרף למסע ההאשמה, להטיל בי רפש ולהחרים אותי. זהו מס שאני משלמת אבל זה מאוד כואב לי. המחשבה שהוא ימות ולעולם לא ניפרדתי ממנו קשה לי. המחשבה שלאחר כל מה שהיה בינינו - לא הרומן אלא הידידות והקרבה הנפשית - אני יוצאת בסוף כל כך רע, כל כך שלילי. כאילו כל מה שהיה קשור בי היה טמא, שקרי, נחות, מלוכלך. אז אוקי בגידה זה לא מכובד - אבל הרגשות מכובדים, לגיטימיים וטהורים בתכלית. ומעל הכל....לא הספקתי להביט בעיניו ולהגיד לו שלום.... זהו.

שלום החוויה הקשה שנשארת איתה לא קשורה לצדק או לכל היבט רציונלי אחר שאפשר לחשוב עליו. יש כאן היבט מאוד אישי ואינטימי ולכן לכאב שלך יש את מלוא הלגיטימציה, מה שלקשר שלכם כנראה לא היה בעיניך ובעיני הסביבה. אינך יכולה לשלוט במה שקורה לו כעת, גם הוא אינו יכול. כעת את צריכה להחזיר את השליטה חזרה לידיים שלך ולמשפחה שלך. תצטרכי כנראה להשלים עם אובדן הקשר עימו ועם האובדן שלו באופן כללי ואולי אם תתפני לתכנן את חייך מכאן והלאה, הכאב יהיה פחות חד. לפניך עוד שנים רבות והאופן בו תכווני ושלטי במה שיקרה בשנים הללו ישפיע מאוד על איכותם. אני חושב שחלק מהכאב נובע מחשבון הנפש שאת עושה כעת עם עצמך, והוא מתייחס לא רק למה שהפסדת ולמה שאת מפסידה כעת, אלא לפוטנציאל ההפסד שעוד צפוי לך הלאה אם לא תעשי שינוי כלשהו בחיים או בתפיסתם. בברכה ד"ר אורן קפלן