פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אבקש לדעת היכן אוכל למצוא חומר בעברית באינטרנט או בספרות על הנושא. אובחנתי ככזו, אשמח ללמוד על הנושא יותר. תודה רבה.

איה שלום, נסי לחפש בגוגל "רגישות יתר". כמו כן אפשר לקרוא על כך מעט בספר: "ילדים עם צרכים מיוחדים" של גרינספן וווידר. הנושא מאובחן לרוב ע"י מרפאות בעיסוק במכוני התפתחות הילד. וגם באתרים אלו ניתן לקרוא על הנושא. אשמח שתעדכני אותנו אם תאתרי חומר רלבנטי לגבי אבחון וטיפול בהיפרסנסיטיביות בגיל המבוגר. בהצלחה, גדעון

הי, 1. http://www.haderech.co.il/Ima34b.html על רגישות, רגישות יתר, הקשר שלה ל ADD ועוד. 2. http://www.infomed.co.il/glossary/g_3672.htm הגדרה של INFOMED 3. http://www.merck.com/mrkshared/mmanual/section12/chapter148/148a.jsp באנגלית, ושם יש עוד מלא. ערכי חיפוש ב GOOGLE<COM

מצבנו הכלכלי טוב ואין בעיות מיוחדות. הילדה (13) ירדה בלימודים (ילדה של מאיות וטמפרמנטית ) הלכה עם ילדים בעלי השפעה רעה הנמצאים עמה בבית הספר כנראה ( לא בטוח ) קיימה יחסי מין לילדה כמובן יצא שם של "נותנת" יש לציין שקיימנו ( הילדה ואני ) שיחה עם המחנכת לגבי " מראית עין" וחשיבותה לאחר שהלקח לא נלמד אני מגבילה / אוסרת עליה (בגבולות יכולתי) להתרועע עם אותם חברים וחלה עליה חובת דיווח שוטפת . האם אני נוהגת כשורה ? כיצד עלי לנהוג ?

לאמא המודאגת שלום, את מציינת שנוי דרסטי בהתנהגות של ביתך: הן ירידה בלימודים, הן שינוי בהתנהגות החברתית שלה וכפי הנראה גם קיום יחסי מין. אין ספק שכל אילו הינם סימנים מדאיגים. השאלה הינה לא רק מה לעשות אלא גם מהי הסיבה לשינוי הזה בהתנהגותה. אין במה שכתבת כדי לרמז על הסבר אפשרי, אך כדאי לחשוב על מה היא יכולה להגיב באופן שכזה?האם יתכן שהתנהגותה היא ביטוי למצוקה רגשית שאינה יודעת איך לבטא אותה אחרת? הכיוון השיחתי שעשיתם עם המחנכת הינו חשוב, והייתי מציע גם למצוא דרך שאתם הוריה תמצאו דרך לשוחח איתה כדי להבין מה קורה בחייה והאם ישנה מצוקה שאינכם מודעים לה. השמת הגבולות הינה חשובה אך חשוב שתבוא יחד עם תקשורת פתוחה ומאפשרת עם ביתכם. במידה ואת ממשיכה להיות מודאגת וההתנהגות של ביתך ממשיכה גם כן הייתי מציע לשוחח עם איש מקצוע. יועצת ביה"ס יכולה להיות נקודת פתיחה או השרות הפסיכולוגי החינוכי באזור מגורייך. בהצלחה, גדעון

אבקש לקבל מיידע על תרופה TOPPA MAX , מקווה כי האיות נכון... מה היא עושה , למי היא מיועדת וכו'... תודה.

הי מרי, הדבר הכי קרוב שמצאתי הוא :טופיראמאט (אם לכך את מתכוונת). מצורפים קישורים לדפי מידע כלליים, אזהרות מיוחדות ותופעות לוואי. מקווה שעזרתי. (התרופה דורשת מרשם רופא אגב). דף מידע כללי: http://www.infomed.co.il/drug1.asp?dID=296 http://www.infomed.co.il/drug2.asp?dID=296 http://www.infomed.co.il/drug3.asp?dID=296 http://www.infomed.co.il/drug4.asp?dID=296 http://www.infomed.co.il/questions/q_122604_3.htm http://www.infomed.co.il/questions/q_111404_3.htm

שלום רציתי לדעת מהו דיכאון מגו'רי? איך אפשר לדעת אם הדיכאון בדרך חזרה אליך? תודה מראש

שלום adi, דיכאון מג'ורי הינו מצב קליני של ירידה במצב הרוח, אובדן ההתענינות וההנאה, אנרגיה מופחתת, ירידה בריכוז ובקשב,ירידה בהערכה העצמית ובבטחון העצמי,מחשבות ותחושות אשם, השקפה פסימית על העתיד,מחשבות אובדניות,הפרעות שינה ותיאבון. כל זה כמובן יכול להופיע בדרגות שונות של עוצמה. מעוצמה מתונה ועד עוצמה חמורה. עוד על דיכאון מג'ורי אפשר לחפש ולקרוא באינטרנט. אם חווית כבר אפיזודה דכאונית אז את אמורה לדעת איך זה מתחיל אצלך, האם דרך הפרעות שינה, ירידה במצב הרוח או תחושות אחרות. מכיון שאפיזודה דכאונית מתפתחת קשה לדעת בשלבים ראשוניים האם זוהי ירידה זמנית במצב הרוח כתוצאה של מתח רגעי או תקופתי או משהו שמתפתח. ולעיתים עצם הדאגה והחשש שהדיכאון בדרך הינו עוד גורם מוסיף ללחץ. הייתי ממליץ לחכות כמה ימים ולראות איך את מרגישה. (גם החגים שבפתח יוצרים מצבי לחץ) ובמידה ואת עדיין מהססת או שישנה החמרה הייתי ממליץ לפנות לאיש מקצוע. בהצלחה, גדעון

אמי כנראה סובלת מסכיזופרניה קלה (היא מתפקדת, המחלה באה לידי ביטוי בדברים שהיא אומרת וחושבת שאין להם כל אחיזה במציאות, אך היא גרה לבד, עובדת בהתנדבות וכו'...) בעבר לקחה כדורים ע"י פסיכיאטר והם עזרו לה היא התחילה לדבר לעניין אך הפסיקה לקחת אותם כיוון שאמרה שהם עושים לה רע ועייפות, בכל אופן שאלתי היא: אם אנסה לתפוס אותה לשיחה ולהסביר לה את מצבה כדי שתבוא איתי שוב לפסיכיאטר זה יכול לעזור או שזה עלול להזיק לה? ובכלל כל הכוונה בנושא תהיה מבורכת תודה.

שלום לך, לדעתי האופציה של לחזור לפסיכיאטר למעקב והתאמה תרופתית היא האופציה המומלצת. כדאי לדון איתו גם על תופעות הלואי של הכדורים - ההרגשה הרעה והעיפות, כדי שיוכל לעשות התאמה טובה יותר של הטיפול. הצעתך לתפוס אותה לשיחה הינה טובה. את יכולה גם להציע לה שתבואי איתה. כך היא תרגיש בטוחה יותר ואת תוכלי להתייעץ ישירות עם הרופא המטפל. בהצלחה, גדעון

תישמע אם אימך סובלת מסכיזופרניה הדבר הנכון הוא לגשת לפסיכיאטר אבל מהר לפני שהמצב ידרדר זו עצה ממני מתוך ניסיון כי אם מפסיקים כל תרופה כל שהיא מבלי לידע את את הרופא עלול להיות סכנה גם לאם וגם למי שיש סביבה אז תישמע אל תהסס תעשה את הדבר הנכון. שיהיה חג שמח

אני (בת 33) שוקלת להפוך לבת זוג ואמא בקרוב. מה דעתכם ? כדאי לוותר על כל הזיונים שיכלו להיות לי (ושבגלל איידס לא ממש מימשתי!!!) עם גברים כאשה רווקה ואוהבת סקס ?

מה דעתך?

שלום לך, מחד זה נורמטיבי להסס לפני החלטות גורליות בחיים כגון נישואים ואמהות . במצבים כאלו אנשים שוקלים מה הפסידו, מה עשו עד עתה בחייהם אך גם מה ירוויחו. וכפי הנראה בכל החלטה כזו השביל שלא בוחרים בו נראה קורץ ומפתה. מאידך, אם את עדיין מהססת , אולי הדבר משקף היסוס רחב יותר לגבי בן הזוג הנוכחי, או אז הייתי ממליץ לפנות ליעוץ פסיכולוגי. בהצלחה בכל דרך בה תבחרי, גדעון

האה זה שכיח שאמא ובתה מטופלות עי אותו מטפל? מהם היתרונות אל מול החסרונות ומהי השורה התחתונה. תודה.

אני לא הייתי עושה את זה. אני לא הייתי מוכנה ללכת למטפל של אמא שלי מהמון סיבות למשל: - נאמר שרוב בעיותי הינם עם אמי - הייתי חוששת שהוא "אוהב אותה יותר ממני" ולא יתייחס אליי כמו שהייתי רוצה - אפילו שהוא מקצועי ויכול. - לא הייתי רוצה לשבת מולו ולחשוב - מי יודע מה היא סיפרה לו עליי... -משהו בפרטיות ובאינטימיות של הטיפול נהרסים לטעמי.. -יש מטפלים רבים כל כך ומעולים כל כך - למה לערבב דברים אם אפשר לא? אני יכולה לחשוב על עוד מיליון סיבות בערך..

איילת שלום, לא ציינת בת כמה האם ובת כמה הבת. וזאת רק כדי לבדוק שלא מדובר במצב של "הדרכת הורים" לגבי ביתם הצעירה. לגבי רוב המצבים האחרים אני חושב שלא רצוי שהאם והבת יהיו בטיפול פסיכולוגי אצל אותו מטפל. טיפול פסיכולוגי מעצם טיבו הינו תהליך דיסקרטי ואינטימי שחשוב שישמרו בו הגבולות המתאימים ותחושת הביטחון של המטופל לגבי הסודיות הרפואית. נראה לי שבמצב בו שני בני משפחה קרובים מטופלים אצל אותו מטפל יפתחו פנטזיות וחששות שאינן לעניין. (דוגמאות לכך מביאה קוקי בתשובתה). בברכה, גדעון

לפעמים מתאהבים במטפל.יש קטע כזה לעיתים קרובות. האם היית רוצה להיות מאוהבת יחד עם אמך באותו אחד..? קינאה...באלאגן!!

איילת, ישנו גם טיפול הקרוי "טיפול דיאדי" בו הטיפול הוא בו זמני באם ובבת/בן. אך שוב מדובר כאן על ילד בגיל צעיר והגישה הטיפולית היא של טיפול בדיאדה, בזוג אם-ילד. אז גם זו דוגמה למצב בו מטופלים אם וביתה אצל אותו מטפל. בברכה, גדעון

אני מחפש נואשות מומחה גדול בהיפנוזה שרוצה אתגר מקצועי ובדרך גם לעזור לבעל משפחה אשר סובל מאוד ממחלה נוירולוגית ולא מוצא מזור לבעייתו. אני ולה בנרקולפסיה-הירדמויות בלתי רצוניות ועייפות תמידית. אין לי איכות חיים, ואישתי ו-2 הילדים שלי מסכנים בגלל זה. ניסיתי עשרות רופאים ב-10 שנים האחרונות, ואף אחד לא מצליח לעזור. כתובת המייל שלי [email protected] מקווה שיש מישהו שם בחוץ שרוצה לעשות מצווה לפני החג. תודה.

אתה יכול לפנות אליו במייל. אולי לא תצליח לפני החג, אבל נשמע שצריך לטפל בזה גם כך, כך שזה יוכל לחכות עוד כמה ימים. בהצלחה

לישנוני שלום, תודה על שאלתך, ממנה למדתי מה זה נרקופלט. באתר של מעבדת השינה של הטכניון התופעה מוסברת בקצרה כך: "רדמת" (נרקולפסיה) זוהי מחלה תורשתית השכיחה ביפן וארצות המערב. התברר שבישראל (כנראה ביהודים ובערבים בכלל) היא נדירה. היא מתבטאת בישנוניות ניכרת, בהתקפים של חולשת שרירים ובשיתוק שמופיעים בזמן התרגשות. החולה הנרקולפטי מדווח גם על הזיות המופיעות בזמן ההרדמות וכן על יקיצות משינה עם הרגשת שיתוק. התברר שקיימת אצל הנרקולפטים הפרעה במנגנוני שנת החלום, אותה ניתן לאבחן בקלות בבדיקות השינה במעבדת השינה. היום ידוע שישנו בחולים אלו גם סמן גנטי ייחודי הניתן לגילוי בבדיקות דם. הטיפול במחלה הוא ע"י הדרכת הרגלי שינה מתאימים וטיפול תרופתי. לפיכך מומלץ קודם כל לגשת לאבחון מעמיק במעבדת שינה מוסמכת.ולבדוק איתם האם טיפול בהיפנוזה הוא אכן הטיפול המומלץ עבורך. בהצלחה, גדעון

בת דודתי (בתחילת שנות ה-20 של חייה) מטופלת מזה מספר שנים בתרופות נגד דכאון. באחרונה היא החליטה להפסיק ליטול אותן (על דעת עצמה), אולם בשבוע האחרון היא חזרה למצב דכאוני , והחלה לקחת תרופת הרגעה מדי יום. כיצד ניתן לסמוך עליה שתנהג באחריות ולא תזניח את המצב, היא כבר אינה ילדה. וכרגע כנראה בהשפעת הדיכאון לא ניתן לשוחח עימה. האם כדאי שתחזור לקחת מדי יום את התרופה שבה טופלה (האם יש סיבה לשקול החלפה של התרופה)? תודה מראש.

איילת, בכל מקרה רצוי שבת-דודתך תחזור לפסיכיאטר שנתן לה את התרופות מלכתחילה. אסור להפסיק ליטול תרופות בלי אישור, ואם התרופה לא מתאימה וצריך לשקול החלפה, אז רק פסיכיאטר יכול לעשות זאת. הבעיה הכי גדולה של תרופות הרגעה היא שהן ממכרות, ושהגוף מתרגל למינון מסוים ואז צריך להעלות אותו שוב ושוב, כך שזה יכול להיות פתרון זמני, אבל לא קבוע לטיפול בדכאון. ס.מ.

הי איילת, כדאי להסביר לה בצורה הגיונית שיש סיבה למה פסיכיאטרים ופסיכולוגים למדו כל כך הרבה שנים - וזה בכדי לדעת איך לטפל בנו, ולכן עלינו להיעזר בהם ולא לקחת אחריות על דברים שאנחנו לא יודעים את תוצאותיהם. גם אני ניסיתי את מה שהיא עשתה - ותשובת הפסיכולוג החכם שלי הייתה - מתי בדיוק סיימת בפקולטה לרפואה לימודים - מה שעושה אותך מבינה מה את עושה? וזה איפס אותי. את צריכה להסביר לה שבמצבים כאלו השיפוט שלנו לא משהו וכדאי להיעזר בטיפול משום בשביל זה הוא קיים. בהצלחה...

איילת שלום, בהמשך לתשובותיהם של ס.מ. ושל קוקי - אני סבור שעל בת דודתך לחזור לרופא המטפל, לתאר לו את מצבה והוא זה שמוסמך להחליט לגבי שינוי תרופתי או שינוי במינון. זה אכן לא פשוט ואפילו מתסכל ומדכא שהתרופות לא עושות את העבודה ואולי זה מה שהביא את בת דודתך להפסיק את התרופות. האם היא שקלה לשלב פסיכותרפיה יחד עם הטיפול התרופתי? גם על כך ניתן להתייעץ עם הפסיכיאטר. בהצלחה, גדעון

חברתי בת ה 33 הרווקה יוצאת עם בחור בן 33 רווק שמעולם לא היתה לו חברה. לא רק זאת, הוא גם מעולם לא זיין. לה הוא מספר שהיה בררן כל השנים ושלא מצא את היחידה על מנת לשכב איתה. הייתם מאמינים לסיפור שלו ?

הייתי נותנת לאינסטינקטים לפעול ולא לדעות קדומות. לא שזה לא מוזר הסיפור שהוא מספר, אבל אי אפשר לדעת...

מיש מיש שלום, בהחלט יכול להיות מצב בו גבר או אישה יהיו בשנות ה-30 לחייהם וללא ניסיון מיני. הסיבות לכך מגוונות ובהן בין השאר חשש מקשר מיני, אשר מחריף ככל שעובר זמן ואין התנסות מינית. אני מקווה עבור חברתך שתצליח להכיר גם צדדים נוספים בבחור. בברכה, גדעון

השאלה שלי קשורה גם לנסיון האישי שלכם כמטפלים וגם באופן כללי יותר: מה קורה כאשר יש צורך בהתערבות פסיכיאטרית עבור מטופל שמראה סימנים פסיכוטיים (שומע קולות, מחשבות שווא וכו'), אבל המטופל מסרב? האם אפשר בכלל לנהל טיפול פסיכולוגי במצב כזה? תודה, אפרת.

אפרת שלום, כמו הרבה דברים בתחום הזה גם כאו יש רצף דיעות ואפשרויות. יהיו לפיכך כאלו שלא יסכימו איתי אבל...יש צורך במקרה כזה לעשות אבחנה בין טיפול פסיכולוגי לטיפול פסיכיאטרי. במקרה של מצב פסיכוטי, עיקר הכובד הטיפולי עובר לטיפול התרופתי הפסיכיאטרי ורק כאשר ישנה דעיכה של הסימפטומים הפסיכוטים ניתן לדעתי להעביר את המשקל לטיפול פסיכולוגי במקביל לטיפול התרופתי. על אחת כמה וכמה כאשר המטופל מסרב לטיפול פסיכולוגי, יהיה קשה לנהל טיפול פסיכולוגי משמעותי. (לדעתי, בכלל תנאי מקדים לפסיכותרפיה משמעותית הינה מוטיבציה טיפולית. לפחות ברמה ההצהרתית). לכן במצב פסיכוטי פעיל יש להקפיד עם המטופל על כמה דברים עיקריים: הקפדה על הטיפול התרופתי ומעקב פסיכיאטרי. כמו כן השגחה יותר צמודה עליו, במידה ולא נמצא במסגרת אשפוזית. בנוסף להיות בקשר שוטף עם הפסיכיאטר המטפל. בדרך כלל כאשר ישנה ירידה במצב הפסיכוטי ישנה גם יותר מוטיבציה לטיפול שיחתי פסיכולוגי. בהצלחה, גדעון

אבל מה אם האדם נמצא בטיפול פסיכולוגי ומסרב לקבל טיפול פסיכיאטרי? יכול להתנהל טיפול פסיכולוגי במצב כזה? האם הפסיכולוג צריך להפעיל לחץ על המטופל ולגרום לו להגיע לפסיכיאטר ולקבל תרופות, גם אם לחץ כזה יגרום למטופל לעזוב את הטיפול? או שאפשר להמשיך בטיפול הפסיכולוגי בכל מקרה? תודה.

חלמתי שאני לובשת נעלים ואז רק בנעל ימין יש לי נמלים .... והיה לי גרביים בצבע כחול וירוק

שלום ספיר, קשה מאוד להתייחס לחלום, בלי לדעת פרטים על החולם ועל משמעויות ואסוציאציות שלו לפרטים בחלומו. לכן כנקודות למחשבה את מוזמנת לשאול את עצמך לגבי משמעות הצבעים כחול וירוק לגבייך. מה זה עבורך נמלים? מה משמעות של נעל ימין וכך להתקדם בעבודה עצמאית על פענוח חלומך. בהצלחה, גדעון

לכל המשיבים באשר הם... "לבקר אחרים ולתת להם את ההרגשה שאינם רצויים זאת כל אחד יכול לעשות, אך לרומם את רוחם ולהעניק להם הרגשה טובה- לכך דרושים כשרון מיוחד והשקעת מאמץ" ( ר' נחמן מברסלב) המשיכו לעודד את רוחנו.. יישר כוח ומאמץ... חג שמח לכולם

לאני, יישר כוח על הציטוט. גדעון

אני נמשך רק לקוקסינליות. עם נשים לא הצלחתי לגמור אף פעם למרות ניסיונות מרובים. עם גברים הצלחתי לגמור אבל רק על ידי התגופפות/התחככות (סקס נערי) 3 פעמים כל חיי. אני נגעל להתנשק עם גברים ואני נגעל מהמגע איתם פרט לזין. עם נשים אני נהנה להתנשק ואני מקבל זיקפה חלשה אבל ברגע שנכנסים למיטה עוברת לי הזקפה. האם מן ההכרח שאני נמצא בתקופת מעבר? האם קוקסינליות הוא רק תחנת מעבר בהכרח, כאשר בסוף מן ההכרח שאהיה הומו או סטרייט או שניהם? מה ההבדל בין הבלבול בזהות המינית שלי יש ובין הבלבול של הקוקסינל? האם כל מי שהוא מבולבל מינית סופו להיות קוקסינלית? אני לא חולם על להיות אישה. אבל יש לי פנטזיות מיניות מרובות של התלבשות בבגדי נשים. לעולם לא פינטזתי על חדירה או על שחודרים אלי. אלא רק על התגופפות/התחככות.

אלון שלום, אתה מציין התנהגות מינית בה אתה נמשך להתלבש בבגדי נשים ומפנטז על התחככות. כלומר די ברור לך מהן הפנטזיות שלך, אך פחות ברור לך איך זה מסתדר עם המושגים של להיות הומו, סטרייט, או קוקסינל. אז כדי לעשות סדר בים המונחים נציין שישנה אבחנה (בתוך הספרות המסווגת הפסיכיאטרית) בין הפרעות בזהות המינית לבין הפרעות במשיכה המינית . בהפרעה בזהות המינית יכולה להיות חוויה של "אני אישה בגוף של גבר" ולכן רצון לחיות כבן המין השני. יכול להיות גם רצון להנות זמנית מהשתייכות למין השני ע"י לבישת בגדי נשים. בהפרעה במשיכה במינית ישנה גם התעוררות מינית מלבישת בגדי נשים. עד כאן החלק התיאורטי הקצר, אבל העיקר הינו תחושת הבלבול והמצוקה שאתה מציין. נראה לי שתיטיב לעשות אם תפנה לעזרה מקצועית גם ובעיקר כדי לא לעבור לבד את תקופת הבלבול והמצוקה הזו וגם כדי לברר לעצמך מי אתה מבחינת זהותך המינית, ולמי אתה נמשך מבחינה מינית. בהצלחה, גדעון

בתי בת 23. היא מטופלת מזה שנתיים אצל פסיכולוגית קלינית, עקב משבר זוגי קשה, ודיאטה חריפה שבאה בעקבותיה. במהלך הטיפול היא החלה לפתח סימנים ברורים של בולמיה, שכעת נראית כמו אכילה אובססיבית ללא הצום והספורט שנלווה לזה בעבר. מבחינה אישיותית, היא הפכה לאדם הרבה פחות נעים. היא עצבנית הרבה יותר, צועקת המון ומפיצה כעס וחוסר סבלנות כלפי כל הסובבים אותה. חברות כבר כמעט ואין לה, חבר גם כן לא. האם יכול להיות שהטיפול קלקל יותר משעזר לה? האם טיפול של שנתיים הוא לא יותר מדי ארוך? האם לא היו צריכות להיות תוצאות? והאם ישנה דרך אחרת להתמודד עם הפרעות האכילה שלה?

סימה שלום, לא פשוט להיות הורה לבת בגיל 23, שמצד אחד יש לה את חייה כאדם בוגר, ומצד שני מגלה תסמינים ובעיות וידיך קצרה מלהושיע. ולגבי שאלותייך: טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול להיות ממושך ולא פעם קשה לראות את תוצאותיו. השאלה אינה רק לגבי התוצאות הנראות מהזוית שלך אלא גם כיצד ביתך חווה את הטיפול.לעיתים כעס כלפי בני משפחה הינם סימן מעודד מהבחינה הטיפולית ושלב מעבר חשוב, ולעיתים זהו סימן לכך שישנה דווקא נסיגה טיפולית. לגבי נושא של הפרעת האכילה. לדעתי הפרעת אכילה דורשת התייחסות רב-תחומית ושיתוף פעולה של כמה אנשי מקצוע. רופא המשפחה שאחראי על ריכוז הבדיקות הרפואיות והמדדים הגופנים השונים. דיאטנית שאחראית על בניית תפריט מאוזן והרגלי תזונה נאותים. טיפול פסיכולוגי של ההיבט הרגשי העומד בבסיס הפרעת האכילה ולעיתים טיפול פסיכיטרי התומך תרופתית בדיכאון ומתח שיכולים להתלוות להפרעת האכילה. כל האמור לעיל תלוי כמובן במוטיבציה של ביתך ועוצמת וחומרת הפרעת האכילה. (דבר שקשה לדעת על סמך המכתב ודורש התייחסות קלינית של איש המקצוע). אז מה את יכולה לעשות? להמשיך ולתמוך בביתך ולשמור על תקשורת פתוחה ביניכם. כמו גם לברר איתה האם שקלה לשלב עם הטיפול הפסיכולוגי שלה גם אנשי מקצוע נוספים. בהצלחה, גדעון

שלום, אני כבר שנים בדיכאון גדול, אם כי לפני כשנה כאשר התחלתי ליטול תרופות רמת הצער והעצב של הדיכאון ירדה. אולם למרות זאת אני בדיכאון פחות קשה, ואני מהרהר כל הזמן מה אני עושה בכלל פה הרי אני לא אוהב לא לעבוד לא ללמוד, הדבר היחיד שאני אוהב זה גם הדבר שיש לי אובססיה כלפיו ואני אף פעם לא מצליח להגשימו כמעט וזהו סקס בשילוב השפלה מנטלית ואובססיה חזקה לבנות יפות שיתנו לי את הסקס והאהבה, מה שלא קורה. היו ימים לאחר התרופות שהיה לי מצב רוח טוב וכלל לא חשבתי על משמעות. אבל כאילו שוב התפקחתי ואני חש ריק, חי סתם, רק בגלל שאנשים הולידו אותי. איך אני יכול שוב להגיע למצב שלא ארגיש את הריקנות הזו? לא אכנס לבעיות של הגשמת הפנטזיות כי היא ארוכה מאוד, ובנוסף הייתי גם בטיפול פסיכו תרפיה ולא עזר בעניין. מה עוד אפשר לעשות? אני מרגיש סתם יבש, חסר משמעות, האם חייבים לעבוד ולעשות דברים בשביל להשכיח זאת? והרי גם את העבודה אני לא אוהב והיא בעצמה עושה לי דיכאון, אבל מצד שני אני במצב משונה היות ולמרות אי המשמעות הכדורים הוציאו ממני את המחשבות האובדניות רוב הימים. בקיצור הכל מאוד מבולבל, ונדמה לי שהתשובה היחידה שאקבל זה שאני צריך לעבוד ולעשות משהו.

פלוני שלום, אתה מתאר במכתבך תחושת חוסר משמעות, חוסר טעם. הכל נראה טפל. אכן זה "כוחו" של הדיכאון: כל דבר עובר דרך פילטר שחור, וגם הדברים שהן טובים יחסית הינם חסרי משמעות ולא נחשבים. אז מה לעשות? ודא שאתה מקבל טיפול משולב: הן טיפול תרופתי והן טיפול שיחתי. הוכח שבמצבי דיכאון זה השילוב היעיל יותר. בנוסף, נסה ללמוד על הדיכאון. הן לגבי מה עוזר לך אישית בדיכאון שלך והן דרך ספרות על הנושא. קשה לעבור את הדרך הזו לבד. נסה למצוא לך מסגרת תומכת, בנוסף למטפליך. בהצלחה, גדעון

מסגרת תומכת נוסף למטפלים- למה הכוונה?

שלום! יש לי בעיה עם כושר ביטוי, וכנרא ממנו נובע גם פחד קהל\ במה. בילדותי הופעתי הרבה לפני קהל רב ואף פעם לא קרה לי ששכחתי את המילים של התפקיד או את התנועות של הריקוד. איך זה התפתח אני לא יודעת, אבל הייתי מאוד רוצה להשתחרר מזה, כי הדבר מפריע לי מאוד בעבודה ובחיי חברה. האם קיימת שיטה מסויימת לשיפור כושר ביטוי? האם נחוץ לפנות לטיפול פסיכולוגי או אפשר להתמודד עם הבעיה תוך חשיפה לדיבור לפני הקהל? האם תוכל להמליץ לי על הספרות המקצועית בנושא? בתודה מראש , חלי.

חלי שלום, ממכתבך לא ברור לי כיצד מתבטא הקושי לבטא את עצמך. האם בכל מצב, רק מול קהל? ומה עוצמתו? יתכן שיש לך רמה מסוימת של חרדה חברתית, כלומר חשש מלהיות מובכת בסיטואציה חברתית. מה שגורר בעקבותיו פחד קהל ובעיה בכושר הביטוי. את בהחלט יכולה לנסות לטפל בכך בכוחות עצמך. נסי לבנות לעצמך תוכנית הדרגתית של מטלות. ממטלות פשוטות יחסית בהן את די בטוחה שתצליחי , למטלות מורכבות שנראה לך שהן קשות להשגה. נסי להתקדם על ציר המטלות שבנית לעצמך. העקרון הוא כפי שציינת לחשוף את עצמך באופן הדרגתי ומבוקר למטלות שמפחידות אותך. הקפידי לבחור מטלות שהן לא קשות מידי, בשלבים הראשונים. את עשויה לגלות שעצה אינטרנטית יכולה להיות פשוטה על הנייר אבל קשה לישום,ובמקרה כזה נסי לפנות ליעוץ מקצועי. אני לא מכיר ספר מקצועי בנושא. (לא שלא קיים ספר כזה, אני פשוט לא מכיר). בהצלחה, גדעון

http://www.bsh.co.il/admin2/Forums/AdminAll.asp?Fnumber=98

תפרסם את הלינק בפורום פסיכיאטריה זה יעזור לכולם שם במיוחד לאחד הסובל מכך בצורה חריפה ומשגע את כל אנשי הפורום. כל הכבוד על היוזמה!

http://www.bsh.co.il/forums/AllMessages2.asp?Fnumber=98

ל ל א פ ר ו י ד ו ל ל א פ ר ו ז א ק ? מפגש עם Dr. David Servan-Schreiber מחבר הספר "רפואה חדשה של רגשות: ללא פרויד ללא פרוזאק" אנו שמחים להזמינך לערב שיעסוק בטיפול במצבי לחץ, חרדה ודכאון. יוצגו הבנות המבוססות על ידע חדש, מתחום הפסיכולוגיה והרפואה, היכולות לייעל את הטיפול בהפרעות הנ"ל. המרצה האורח ד"ר סרוון-שריבר, הוא פסיכיאטר, מחלוצי המחקר במדעים נוירו-קוגניטיביים. הקים את המרכז לרפואה משלימה באוניברסיטת פיטסבורג. בהרצאתו יתייחס למכלול הטיפולים במצבי לחץ, חרדה ודיכאון. תוך התמקדות: 1. בטיפול EMDR(שיטה אינטגרטיבית, בעלת תוצאות מוכחות בטיפול בטראומה וחרדות) 2. בטיפול בעזרת אומגה 3 (חומצות שומן שהוכיחו יעילות רבה בטיפול בדכאון ובמגוון בעיות רפואיות אחרות) 3. בשיטת Coherence Heart (שיטה טיפולית המתמקדת בקשר בין הלב למוח, בשילוב מכשור ביופידבק). בסוף המפגש תנתן סקירה על הנעשה בארץ בתחום הטיפול בחרדה ודכאון באמצעות ה- EMDR והביופידבק. ע"י דר' אודי אורן, פסיכולוג קליני ודר' ארנון רולניק, פסיכולוג קליני. מועד: מפגש לאנשי מקצוע: יום ב' ה- 18 לאפריל 16:00- 20:00 מפגש לציבור הרחב : יום ג' ה- 19 לאפריל 16:00- 20:00 מיקום: שני המפגשים יתקיימו בבית סוראסקי, המרכז הרפואי על שם שיבא, תה"ש הרשמה ותשלום במקום לפרטים והרשמה מראש : ענת רסיס 050-2470433, [email protected] ערב העיון בחסות עמותת EMDR ישראל והאגודה הישראלית לפסיכופיזיולוגיה יישומית ולמשוב ביולוגי, לפרטים נוספים באתר הEMDR www.emdr.co.il ובאתר עמותת המשוב הביולוגי www.bf-israel.org ד"ר ארנון רולניק ד"ר אודי אורן

דיברתי עם ענת רסיס וישנה הרשמה במקום. כדאי להגיע קצת לפני ארבע ביום שני. נתראה שם!

שלום רב אני מנסה לאתר ברשת אתר שיש בו את ה- dsm אבחון ההפרעות ומחלות הנפש בעברית או באנגלית. להתראות מטילדה

מטילדה, לא נתקלתי ב - DSM וירטואלי מתורגם, אבל יש הרבה אתרים באנגלית, כמו: http://mysite.verizon.net/res7oqx1/id17.html שימי לב, יכול להיות שייקח לזה קצת זמן לעלות (תלוי אם יש לך פס רחב או לא). ס.מ.

http://www.behavenet.com/capsules/disorders/dsm4TRclassification.htm

באתר של גהה יש את העתק של icd - 10 כמעט במלואו

דר" שלום יש לי חבר נפצע בצבא לפני שנה וחצי ועבר תקופה קשה מאוד שהשפיעה על חיים שלו מאוד לפעמים לא יצא מהבית ולא מדבר עם אף אחד ועבר עליו תמיד סיוט ולא מסליחה לישון בלילה לוקח הרבה זמן כדי לישום וחולם חלומות מפחידה רוצה שתתן לי שיטה איך אני יכולה לעזור לו כדי יעבור את זה למרות אמרתי שילך לרופא פיסכולוגי והתנגד אני יודעת אם מישהו קרוב לאדם הוא יכול להוציא אותו מהמצב הזה רוצה שתתן לי כמה שיטות שאני אעזור לו שיחזור איך שהיה לפני התואנה מקווה שתעזור לי כמה שיותר מהר זה מאוד חשוב ודחוף

שלום תמי, את מתארת התמודדות עם פציעה, שהיא תמיד תהליך מורכב וקשה. יתכן שחברך סובל מתגובה פוסט-טראומטית (כלומר, תגובה לאחר טראומה), ובכל מקרה נחוץ שם איש מקצוע שיוכל לאבחן את המצב הנוכחי ולהתחיל לטפל. אני מאוד מעריכה את רצונך לעזור ולהקל, ואני בטוחה שהתמיכה שלך עוזרת, אבל לפעמים החברות באה לידי ביטוי בהתעקשות לערב איש מקצוע. מעבר לזאת, המשיכי לעשות את מה שחברים עושים כל-כך טוב - לבלות איתו זמן, לדבר על רגשותייך, ליהנות מהזמן המשותף ככל האפשר... החלמה מהירה, אורנה

האם ניתן לומר מי מכם עונה מתי - העניין קצת מבלבל.. תודה

לאחרונה נראה שעם ריבוי המנהלים יש פחות תשומת לב לפורום. ישנן הודעות כפולות שלא נמחקות כבר ימים רבים, וזה היה משמח אם הייתם שמים לב לכך יותר ומוחקים אותם. תודה רבה א

שלום אוריתה וא., בשלב הזה, גדעון שובל משיב בפורום בימים ראשון-שלישי, ואורנה ראובן-מגריל משיבה בימים רביעי-שישי. אורן קפלן יודיע כאשר יחזור לפעילות שוטפת בפורום. להתראות, אורנה

בני בן שש וחצי ומזה שנה וחצי הוא נוהג לישון איתי במיטה שלי. לפני שנה ותשעה חודשים חזרתי לארץ עם בני ופתחתי בהליכי גירושין. בעלי נשאר באמריקה ומאז לא נפגש עם בננו. בחצי שנה האחרונה החל לשוחח עם בננו בטלפון אחת לשבוע. במשך חמישה חודשים אחרי השיבה לארץ גרנו אצל הוריי ובני ישן במיטתו בחדרו. מאז שעברנו לגור בדירתנו בני נכנס למיטתי בשעה שמונה בערב ושם הוא מעביר את הלילה בשינה לצידי. נכון להיום אני לא מרגישה שמשהו לא בסדר עם זה - למעט התקופות שיש לי בן זוג ואז המצב לא נוח. האם אני עושה טעות בכך שאני מאפשרת לו לישון איתי? אם כן איך עליי לשכנעו לישון בחדרו במיטתו, שכן אין הוא מוכן לישון לבד. חוץ מזה הוא ילד דיי עצמאי (צרכים, מקלחות, שריכת נעלים ובגדים וכו') - מה עליי לעשות? ואיך? אני יודעת שיש כמה גישות, אבל האם יש גבול לגיל שבו בני יכול לישון איתי? ובאיזו גישה עליי לנקוט? בתודה רבה, אורנה

שלום אורנה, את צודקת שיש כל מיני דרכים להסתכל על שינה משותפת של הורים וילדים. תפיסות בסגנון "עיקרון הרצף" רואות בכך נוהג חיובי לכל הנוגעים בדבר, ולעומתן יש תפיסות המדגישות את חשיבות הגבולות הברורים בין המרחב הפרטי של ההורה ושל הילד. בין שני הקטבים האלה, כל הורה מוצא לעצמו את הדרך המתאימה לו ולילדו, וכמובן שדברים משתנים בהתאם לגיל ולהתמודדויות העומדות בפני המשפחה. אני משערת שסביב המעבר לדירה משלכם, את ובנך חוויתם במלואה את הטלטלה הרגשית שהיתה כרוכה בגירושין ובהגירה. יתכן שאז הסתיימה "תקופת המעבר" שלכם שכללה סיוע מצד הורייך, וזה היה הזמן לחזור לחיים עצמאיים. יכול להיות ששניכם הרגשתם אז בדידות מסויימת, והשינה ביחד הייתה מנחמת ומרגיעה. זה טבעי ובסדר, אבל נדמה לי שכעת את מרגישה שהדברים משתנים. את מודעת היטב לאי הנוחות שסידור השינה הזה כולל כשיש לך בן-זוג, ורואה את בנך כילד עצמאי ומתמודד. לאור זאת, נראה לי נכון לתארגן לקראת לינה נפרדת... אם ההסתכלות שהצעתי מתאימה לך, חשוב לבצע את השינוי מתוך הכרה בכך שהשינה ביחד הייתה מקור לניחומים לשניכם, ולהציע לבנך תמיכה רגשית בדרכים חלופיות. עדכני אותנו איך זה מתקדם! בהצלחה, אורנה

אורנה, שלום! תודה על התייחסותך למכתבי. הערת את תשומת ליבי לנקודה חשובה שכלל לא חשבתי עליה ואני מוצאת בה הרבה אמת (בעניין הניחומים ההדדיים). מאז שכתבתי את המכתב דיברתי עם בני והוא אמר לי כי אינו רוצה לישון לבד כי יש לו שם (בחדרו) חלומות זוועה. היום בבוקר (יום שבת) הצעתי לו לשנות את הדקורציה בחדרו: להעביר את המיטה למקום אחר, את השולחן ואת הטלויזיה - בקיצור לרענן את החדר. בני הסכים בשמחה ועמלנו ביחד שעות בסידור חדרו מחדש. בני היה מאוד נרגש ונלהב היות והיה שותף מלא להחלטות מה להניח ואיפה. אני שמחה לציין כי הוא אפילו הסתכל בטלויזיה שבחדרו כמה פעמים היום , אפילו עכשיו הוא ניגש באופן טבעי לחדרו ושוכב במיטתו וצופה בטלויזיה (בחצי שנה האחרונה בני לא צפה בטלויזיה בחדרו בכלל, אלא בסלון. בחדרו נהג לשהות רק כאשר באו אליו חברים). הלילה הוא הסכים לעשות ניסיון ולישון בחדרו ולראות אם לא יהיו לו חלומות זוועה. מעל ראשו תלינו לוכד חלומות גדול ומפואר - הסברתי לו שתפקידו ללכוד את החלומות הרעים, גם לי יש כזה מעל הראש בחדר שינה - כך שהדבר אינו זר לו. אמרתי לו כי אם יתעורר בלילה עם חלום רע, שיקרא לי ואקח אותו לחדרי. כולי ציפייה איך יעבור הלילה ( ולא רק עבורו, גם לי לא יהיה קל לישון לבד אחרי שהתרגלתי לנוכחותו מזה יותר מחצי שנה). שוב תודה על התייחסותך, חג-שמח, אורנה

אני מטופל בטיפול הפסיכולוגי הנוכחי 5 שנים (מתוכם כעשרה חודשים הייתי בחו"ל, כשגם אז בחלק מהתקופה הייתי בקשר טלפוני עם הפסיכולוגית). בשבעה חודשים בהן אני בארץ אני הולך אליה פעמיים בשבוע. אני נמצא כיום בדיכאון, כשלפני מס' ימים התחלתי טיפול תרופתי שאני מאוד מקווה שיעזור לי. רוב (אם לא כל) התקופה בה אני מטופל אצל הפסיכולוגית שלי, אני מצוי בדיכאון. אני בעיקרון חושב שהפסיכולוגית שלי סה"כ אדם מקצועי, למרות שיש לי כעסים עליה (על שאני בדיכאון ושמצבי לא משתנה). אולי כעת הכדורים יעזרו, אבל אני מטופל אצלה פרטי, ושוקל למצוא מטפלת דרך שירות ציבורי. אשמח לשמוע דעה האם מציאת מטפל חדש לא עלולה להיות גרועה עבורי אחרי שהמטפלת כבר מכירה אותי זמן כה רב? תודה, אלון

שלום אלון, אני רוצה להציע לך לדבר על התחושות האלה עם הפסיכולוגית שלך. לדבר על הכעסים ועל האכזבות, וגם על החששות לפרוש כנפיים ולהתנסות בקשר טיפולי אחר. כמו כל דבר בחיים, אפשר לחשוב על היתרונות של קשר טיפולי יציב ומעמיק, ואפשר לחשוב על היתרונות של מפגש חדש ושונה. וכמובן, שבכל בחירה יש גם סיכונים... כדאי להביא את הקונפליקט הזה לתוך הטיפול עצמו. מעבר לזאת, בכל דרך שתבחר, תן לעצמך תקופה מספקת להסתגל לטיפול התרופתי. הסתגלות לטיפול תרופתי בהחלט כדאי לעשות עם איש מקצוע שמכיר אותך היטב. בהצלחה במציאת הדרך, אורנה

כיום אני בת 17. כשהייתי בסביבות גיל 5, קרה מקרה שחזר על עצמו במשך תקופה, ונחרט בזכרוני עד היום. לא סיפרתי אותו לעולם לאף אחד. כיום אני במסע חיפוש אחר עצמי, ולאחרונה התחלתי להרהר לעצמי האם למקרה זה יש משקל והאם הוא השפיע על מי שאני כיום. בגיל 5 הייתי ילדה מאוד תמימה. די דחויה, עם ביטחון עצמי מאוד נמוך, שסבלה מלעג רב בקרב הילדים בגן. היו לי 2 חברות סך הכל, שגם הן לא היו כאלה חברות טובות. מה שאניזוכרת, שיום אחד אחת מהן קראה לי לצד ליד פינת המשחקים, בפינה אחת, ורצתה שאני אגע לה באיבר מינה ובפי הטבעת (היא לקחה לי את היד ושמה אותה שם). לא הבנתי מה קורה ולמה, ופשוט צייתתי. היא אמרה שגם היא תעשה לי, והיא נגעה לי קצת מהר כזה, לא כמו שהיא דרשה וכיוונה את ידי שאגע בה. כך זה נמשך למשך תקופה, עד שיום אחד היא באה אליי ואמרה לי שלא עושים את זה יותר, ובזה זה נגמר. חזרתי הביתה, וכשישבתי עם אחותי עם הספה, התחלתי לכניס אצבע לפי הטבעת (חלק מהדברים שנהגנו לעשות), ואחותי נבהלה מה אני עושה, ומאז פסקתי עם זה. לעולם לא דיברתי על זה עם הילדה הזאת, והכל חזר לקדמותו(היא גם הייתה איתי בבי"ס לאחר מכן, ולא הרגשתי כלפיה רגשות יוצאי דופן). כיום אני מאוד מינית, יש לי דחף לעיתים קרובות לגעת באיבר מיני, ואני גם נמשכת לנשים (וגם לגברים). האם אתה רוצה קשר בין השניים? תודה, זה מאוד חשוב לי לדעת. מביש אותי מדי לשאול זאת לא בצורה אנונימית, לכן אודה לך מאוד אם תענה בכנות ותאמר דעתך, גם אם אינך בטוח וצריך להכיר אותי לעומק. דרך אגב, כיצד היית מגדיר את המקרה הזה? האם זה נקרא התעללות? תודה

שלום שרון, הטקסט שכתבת נותן ביטוי מאוד אותנטי גם לתחושת הבלבול של ילדה בת 5, שקבלה תשומת לב מפתיעה ולא מובנת, וגם לתובנות של אשה צעירה. אני יכולה להבין כיצד האירוע השאיר רישום רגשי משמעותי, וככזה יתכן שהיתה לו השפעה על המיניות הבוגרת שלך. אני מתכוונת לכך שאירוע בעל משמעות רגשית יכול לעצב ולהשפיע על כל מיני חלקים בנפש, אבל זה לא כל-כך פשוט לדעת מהי ההשפעה. אינני יכולה לדעת איך הבנת את האירוע בתור ילדה, לאיזה חוויות אחרות הוא נקשר, כיצד הסברת לעצמך את התגובה של אחותך, מדוע לא סיפרת להורייך... ויש עוד שאלות רבות נוספות. אני חושבת שכדאי לשאול את השאלות האלה, ואני מאוד ממליצה לבדוק עם עצמך האם את יכולה לדבר על זה בתוך טיפול פסיכולוגי. את יודעת, לכל אחד מאיתנו יש סוד קטן ומעיק מהעבר, ולפעמים טוב להוציא אותו לחופשי בתוך מסגרת מתאימה... בהצלחה, אורנה

תודה רבה לך. אך האם את רואה גם קשר למשיכה שלי לנשים?

עברתי טיפול של מספר חודשים בעקבות גרושים. היו לי יחסים קרובים למטפלת ורגשות חזקים מאוד. לפני כשלושה חודשים עזבתי אותה מיוזמתי , מתוך הרגשה שהגיע העת. הפרידה היתה יפה ומרגשת.ועשיתי זאת לב שלם. חלפו מספר חודשים אני מסתדרת נהדר ולא חשה שזקוקה לטיפול אבל... אני עדיין חושבת עליה ומתעגעת. מאוד בא לי לעדכן אותה בחיי ( בעיקר בדברים הטובים שקרו לי- ולא כפסיכולוגית אלא כחברה) אבל מצד שני חוששת לצור קשר. האם זה טבעי ? ומה מקובל לעשות במקרים כאלה.

תנסי לכתוב לה מכתב, שבו תתארי את הרגשתך ותעדכני אותה מה קורה איתך. אני חושבת שהיא תשמח לקבל מכתב, ואת אולי תחושי הקלה מסויימת בתחושת הגעגוע.

למטופלת לשעבר שלום, מה טבעי יותר מאשר רצון לחלוק עם המטפלת שלך לשעבר את הקורה איתך כיום. ביחוד שהיא ליוותה אותך בתקופה כל כך משמעותית (ואני מנחש גם קשה) בחייך. לא חייבים לקבוע פגישה לשם כך. אופציית המכתב שהוצעה הינה טובה מאוד. אולי שיחת טלפון. תחשבי עם מה את מרגישה יותר בנוח. שיהיה בהצלחה, גדעון

שלום , אני ב ן31 ומאז היותי ילד קטן אני זוכר שסבלתי מבעיות של פחדים, לחץ והתקפי חרדה הולכים ובאים - אם בגיל קטן להישאר לבד (ללא השגחה) או מחושך (פחדים שהלכו והחמירו לפעמים למצבי חרדה שדרגתם הולכת ומשתנה). ככל שגדלתי הפחדים נשארו אך השתנו הנסיבות - פחדים מאי הצלחה במבחנים/כשלונות אחרים , פחדים ליצור תקשורת עם אנשים חדשים בסביבה חדשה , פחדים לדבר בפני אנשים וכו' . מצבי הפחד והחרדה מביאים אותי לרמות לחץ, עצבים ומתח גבוהות ומשתנות,פוגעות בבטחון העצמי שלי ,גורמות לי להראות מתוח ולא נחמד בחברת אנשים, פוגעות וגוזלות ממני את יכולת הזיכרון והריכוז שלי ביום יום - משאבים שהכרחיים מאד אצלי, בעקבות מקצועי. כיום אני נמצא בסביבת עבודה חדשה (לאחר כ-6 חודשי אבטלה שבהם גם הייתי מתוסכל) והבעיה באה לידי ביטוי בצורה חמורה . אציין עוד שהתחלתי בטיפול ברפואה אלטרנטיבית(דיקור ורפלקסולוגיה) - לפני כשבועיים.

למדוכא שלום, אתה מציין כי מגיל צעיר אתה סובל מחרדות שונות, אשר גוררות בעקבותיהן פגיעה באיכות חייך: בקשרים עם אנשים, בביטחון העצמי ועוד. אתה מוסיף שהתחלת גם לטפל בעצמך ברפואה אלטרנטיבית וזה טוב. הייתי ממליץ גם על טיפול נפשי. טיפול שיעזור לך להבין את מקורות חרדותיך , להתגבר על החרדות ולשפר בכך את איכות חייך. בהצלחה, גדעון

ברצוננו להזמינכם להשתתף ביום עיון מרתק בנושא פסיכודיאגנוסטיקה, משפט ואתיקה שיתקיים ב- 30.5.05 באוניברסיטת חיפה הרשמה מוזלת עד 15.4.05 ! יום העיון, בהשתתפות מיטב המומחים בתחום, יעסוק באבחון והערכה פסיכולוגיים בנושאים: קטינות קורבנות של פגיעה מינית, ילדים שחשופים להזנחה פיזית ונפשית, לקות למידה, אבחון תסמונת PTSD העולה לדיון בתביעות נזיקין, מסוגלות הורית למשמורת ולאימוץ, הערכת אחריות פלילית ויכולת לעמוד לדין, פיגור שכלי, חוות דעת מקצועיות וסוגיות אתיות ומשפטיות בפסיכודיאגנוסטיקה. להזמנה ליום העיון ופרטים לחץ על הקישור לאתר להלן - http://virtualnew.haifa.ac.il/users/www/25863/פסיכודי%20הזמנה%20מייל.htm בברכה, המחלקה לפסיכולוגיה ומשפט המרכז הבינלאומי לבריאות משפט ואתיקה

הולכים להיות בין הדוברים. מי רוצה לפספס?

הולכים להיות בין הדוברים. מי רוצה לפספס?

נסו גם את הקישור למידע אודות יום העיון באתר "פסיכולוגיה עברית" - http://www.hebpsy.net/calendar.asp?cat=2&date=30/5/2005&id=422

בוקר טוב ושלום רב! יש לי בעיה קצת מוזרה, שאני לא יודעת כל כך מהיכן היא נובעת - יגול להיות שמביישנות ופחד. אני בת 22 ויש לי פחד עצום ללכת לרופא נשים. אני יודעת בתכלית הידיעה שאני חייבת לעבור בדיקה רגילה לגמרי - כי אני לוקחת גלולות (ששיכנעתי את הרופא לרשום לי אותן לפני חצי שנה כבר בלי לעבור בדיקה) וגם כי אני פשוט רוצה לוודא שאני בריאה ושהכל תקין . אבל יחד עם ההבנה האמיתית שלי שאני מוכרחה ללכת להבדק, יש לי פשוט מחסום שמונע ממני כל פעם לבטל תורים ולוותר על בדיקה - ובעצם לוותר על הבריאות שלי! אני כל כך מודעת לאבסורד שבעניין . מה אני יכולה לעשות? איך "לשכנע" את עצמי שאין ברירה אחרת? תודה מראש על תשובה. עומרית

היי שמרית... גם אני בגילך, ולכן גם אני מודעת לאי נעימות שאופפת אותך... זה בהחלט לא נעים- ולא רק לנו, אלא לכל אישה... אך כמו שאמרת, זה רק לטובתך. אני חושבת שיותר נוח ללכת לרופאת נשים, כי בכל זאת, זאת אישה, וזה פחות מביך... אולי כדאי שתנסי פעם אחת, ואז תגלי שזה לא כ"כ נורא... זה עניין של כמה דקות, וכבר נגמר. אני חושבת שההרגשה לאחר הבדיקה, כלומר- הידיעה שהכל בסדר אצלך ושאין שום בעיה, היא משהו שאין לו תחליף... הרי אם לא תבדקי, לא תדעי. וזה שווה את זה. אמנם זה רגע אחד של מבוכה אך אני משוכנעת שתתגברי, זה באמת לא כזה נורא. מצטיירת לך איזו תמונה מפחידה בראש, אך תסמכי עלי- זה לא כ"כ מפחיד כמו שאת מתארת לעצמך. וכל אישה עוברת את זה... כי כמו שאת בעמך אמרת- אין ברירה וצריך גם את זה לעבור. תאמיני לי שהגניקולוגית, שרואה מאות בנות ונשים מידי יום, בטח מכירה את האי נעימות שכרוכה בכל העניין, אך זה המקצוע שלה, ולכן אין כל סיבה לחוש בפחד כשנבדקים אצלה. אז שיהיה לך בהצלחה- אני סומכת עליך שתנסי... ביי, דנה.

היי שמרית... גם אני בגילך, ולכן גם אני מודעת לאי נעימות שאופפת אותך... זה בהחלט לא נעים- ולא רק לנו, אלא לכל אישה... אך כמו שאמרת, זה רק לטובתך. אני חושבת שיותר נוח ללכת לרופאת נשים, כי בכל זאת, זאת אישה, וזה פחות מביך... אולי כדאי שתנסי פעם אחת, ואז תגלי שזה לא כ"כ נורא... זה עניין של כמה דקות, וכבר נגמר. אני חושבת שההרגשה לאחר הבדיקה, כלומר- הידיעה שהכל בסדר אצלך ושאין שום בעיה, היא משהו שאין לו תחליף... הרי אם לא תבדקי, לא תדעי. וזה שווה את זה. אמנם זה רגע אחד של מבוכה אך אני משוכנעת שתתגברי, זה באמת לא כזה נורא. מצטיירת לך איזו תמונה מפחידה בראש, אך תסמכי עלי- זה לא כ"כ מפחיד כמו שאת מתארת לעצמך. וכל אישה עוברת את זה... כי כמו שאת בעמך אמרת- אין ברירה וצריך גם את זה לעבור. תאמיני לי שהגניקולוגית, שרואה מאות בנות ונשים מידי יום, בטח מכירה את האי נעימות שכרוכה בכל העניין, אך זה המקצוע שלה, ולכן אין כל סיבה לחוש בפחד כשנבדקים אצלה. אז שיהיה לך בהצלחה- אני סומכת עליך שתנסי... ביי, דנה.

בוקר טוב ושלום רב! יש לי בעיה קצת מוזרה, שאני לא יודעת כל כך מהיכן היא נובעת - יגול להיות שמביישנות ופחד. אני בת 22 ויש לי פחד עצום ללכת לרופא נשים. אני יודעת בתכלית הידיעה שאני חייבת לעבור בדיקה רגילה לגמרי - כי אני לוקחת גלולות (ששיכנעתי את הרופא לרשום לי אותן לפני חצי שנה כבר בלי לעבור בדיקה) וגם כי אני פשוט רוצה לוודא שאני בריאה ושהכל תקין . אבל יחד עם ההבנה האמיתית שלי שאני מוכרחה ללכת להבדק, יש לי פשוט מחסום שמונע ממני כל פעם לבטל תורים ולוותר על בדיקה - ובעצם לוותר על הבריאות שלי! אני כל כך מודעת לאבסורד שבעניין . מה אני יכולה לעשות? איך "לשכנע" את עצמי שאין ברירה אחרת? תודה מראש על תשובה. עומרית

עומרית שלום, הבעיה אינה מוזרה כל כך. יש אנשים שפוחדים מרופאי שיניים, אחרים מזריקות ואחרות מרופאי נשים. ניתן לחשוב על סיבות רבות לכך. כמו למשל שזו בדיקה אינטימית. מה שחשוב הינו שנוצרת רתיעה והימנעות ולמרות שאת מבינה שאינה רציונלית היא (הרתיעה וההימנעות) עדיין מתקיימת. אז מה לעשות? נסי לבדוק האם היה עוזר לך שחברה או חבר או בן משפחה ילווה אותך. לעיתים עצם העידוד שיש מישהו מוכר איתך עוזר לעבור את המחסום הראשוני. במידה וזה לא עוזר גשי לאיש מקצוע שיעזור לך בעזרת טיפול קוגניטיבי - התנהגותי להגיע לרופא שלך לבדיקה. לאחר מכן תוכלי גם לברר את הסיבות לכך. בהצלחה, גדעון

אני מכורה לאינטרנט... אני מבלה שעות מול האינטרנט והרוב זה על שטויות. אני מוצאת את עצמי תקועה מול מסך מחשב במקום לעשות דברים חשובים יותר או לפגוש אנשים (אין לי חרדה חברתית). אני טוחנת שעות על המחשב כי אני מכורה. מה עושים????????????

היי:) וולקאם טו דה קלאב..:) אני כ"כ מזדהה איתך. לאחרונה אני מוצאת את עצמי יושבת שעות במחשב בין פורומים שונים וצ'טים . ההתמכרות פוגעת לי בכל תחומי החיים, עבודה, זוגיות, משפחה.... מאחר ואני בטיפול אני מנסה להבין את הגורמים לכך,ולמצוא מה אני מנסה להשלים בעזרת האינטרנט, שחסר לי בחיים ה"אמיתיים". אני רק יכולה להמליץ לך ללכת לטיפול פסיכוטרפי , כי הבעיה היא בעיית התמכרות אמיתית, וכדאי לנסות להבין את הגורמים הפנימיים העמוקים המובילים אותך לכך. בינתיים תנסי להגביל את עצמך לשעות מסויימות שבהן את גולשת ותנסי לעמוד בכך (אני יודעת שזה קשה). בהצלחה

למכורה האנונימית הווירטואלית שלום, מחיפוש קצר באינטרנט גיליתי כי מחקרים מדברים על 6-8% ממשתמשי האינטרנט שיכולים להיקרא "מכורים". כולם מבלים שעות רבות מידי בצ'אטים, באתרי מין,פורומים וכדומה. וזה בא כמובן על חשבון משפחה, זוגיות, זמן פנוי, עבודה, ספורט ועוד. שיטות הטיפול מגוונות ונעות בין אלו שטוענים שיש צורך בסוג טיפול מיוחד, לסוג כזה של בעיה. (שדרך אגב יש כאלה שטוענים שזו התנהגות כפיתית ולא התמכרות) לבין אלו שטוענים אין צורך בטיפול ספיציפי. כך או כך אם את אכן סובלת ואיכות חייך נפגעת הייתי ממליץ שתתחילי בטיפול אצל איש מקצוע שיעזור לך להחלץ מההתמכרות לאינטרנט. בהצלחה, גדעון

האם יש דרגות שונות למאניה דפרסיה? מהם המאפיינים הבולטים לכך?

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A2%D7%94_%D7%93%D7%95-%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%91%D7%99%D7%AA

ממצה מאוד תודה לך

איבר מינו. ידוע לי שזהו תהליך טבעי, אך, האם יש להגביל אותו במיקום/זמן ? הגננת אמרה שמצד אחד עוד ילדים בגן עושים כך, מצד שני, היא בדיעה שזה משהו פרטי ועליו לעשותו רק כאשר הוא לבד. כיצד לנהוג ? תודה.

נראה שכדאי לעשות את מה שהגננת הציעה. ההתנהגות אכן טיבעית והוא צריך להבין אותה ככזו אך בכל אופן יש להסביר לו שזה דבר שעושים לבד ושזה פרטי וכו'. הגננת אמרה לך שעוד עושים כך בגן בכדי להרגיע אותך, ושלא תדאגי. יכול להיות שזה היה מעורבב עם תיסכול שהיא רוצה שההורים ילמדו את ילדיהם וזה עדיין לא קורה.. בהצלחה...

שלום אור, אכן זה משהו פרטי והגננת צודקת. ישנו ספר נחמד: "לדבר על מין עם ילדיך" מאת ד"ר קלדרון וד"ר ראמי, בהוצאת מעריב. עם הרבה שאלות ותשובות בנושאי ילדים ומין מגיל הינקות ועד גיל ההתבגרות. ניתן גם לעיין בו. בברכה, גדעון

יד לי ילדה בת 14 חודשים. מקסימה פעילה מאוד מגיל צעיר. לפני כשבוע, במעון, הוציאו את הילדים לחצר לראשונה. זו היתה התנסותה הראשונה בארגז החול, אף על פי שבקיץ היינו בים. היא מגיבה בפחד וקופאת על מקומה. בים שבת בעלי לקח אותן לגן וגם על הדשא לא נעם לה. אני יודעת שיש ילדים שמגע החול והדשא לא נעים להם. רציתי לדעת האם זהו דבר שחולף, כיצד להתייחס לכך. ברצוני לציין שכלל לא הקפדתי על ניקיון בבית כך שזו לא ילדה שסבלה מסטריליות יתר - הכוונה שנתתי לה להתלכלך מאוכל ולגעת בכל דבר. אני לא בטוחה שהגעתי לפורום הנכון אולם לא מצאתי פורום מתאים לכן פניתי לפסיכולוגיה.

אודליה שלום, יש ילדים שאכן מגע החול לא נעים להם והם מתרגלים לכך עם הזמן. יש ילדים שיש להם רגישות יתר לכלל החוויות התחושתיות . (למשל רגישות יתר למגע, לרעשים, לתוויות של בגדים). ילדים רבים חווים רגישות יתר בהיותם קטנים שנעלמת עם ההתבגרות. הייתי ממליץ לבחון האם התופעה שציינת נעלמת ולחילופין האם ישנן תופעות נוספות ואחרות של רגישות למגע. כדאי לדעת שהתחום הזה של רגישות יתר מאובחן ע"י מרפאות בעיסוק במרפאות להתפתחות הילד. ניתן להגיע לאבחון כזה דרך קופת החולים שלכם. בהצלחה, גדעון

האם לשכב עם אחות של אשתי מהווה איסור חמור של גילוי עריות- יהרג ואל יעבור? מלבד ההבט המוסרי שעברתי ורמסתי- בשוגג, אני רוצה לדעת האם מבחינה יהודית עברתי על איסור גילוי עריות?! (כי הבנתי שיש 13 גילויי עריות מורחבים יותר, מעבר לאח ואחות שהנו גילוי עריות וודאי ואחד מהם הוא גבר ששוכב עם 2 אחיות) אני משתגע וזקוק לתשובה דחופה שתרגיע אותי ותשחרר אותי מכבלי יסורי

מה שחשוב זה לא האם עברת על חוק גילוי עריות או כן לפי הדת, ולא התשובה לכך אמורה לשחרר אותה מכבלי יסורים כי אם הבנה שאם הגעת למצב כזה של בעיתיות עם אישתך - משהו אחר צריך להדאיג אותך. אני לא "נגד" "בגידות" מיניות באופן כללי - אבל אחות אשתך זה חמור יותר מכל בגידה אחרת שאני יכולה לדמיין, כי פה מדובר בבגידה לא מינית בלבד. אני מקווה שלא תירגע לאחר התשובה לגבי גילוי העריות ושתחשוב איך אתה לא עושה זאת שוב, איך אתה מבין את בעיותיך עם אישתך וכיצד אתה פותר אותם וכיצד אתה דואג לה ומשמח אותה מאשר הורס לה 2 מערכות יחסים יקרות לה מאוד.

מה שעשית מספיק גרוע. ללא קשר לגילוי עריות. וטוב שיש לך יסורי מצפון. באמת משהו חמור!!!

מה שעשית מספיק גרוע. ללא קשר לגילוי עריות. וטוב שיש לך יסורי מצפון. באמת משהו חמור!!!

לבעל יסורי המצפון שלום, לצערי אני לא מתמצא דיי בהיבט היהודי של מה זה גלוי עריות, ואם ברצונך לדעת יותר בתחום הזה אולי יותר נכון לפנות לרב. בהיבט הפסיכולוגי, השחרור מתחושת יסורי המצפון כרוך בהבנת הסיבות למעשה וחיפוש דרכים לכפר עליו. מומלץ לעשות תהליך כזה עם איש מקצוע. בהצלחה, גדעון

מהי??? תודה

מיטל, מדובר באנשים שלא רוצים להתבגר. זה לא מונח פסיכולוגי-מקצועי טהור, אלא מונח עממי. ס.מ.

מיטל שלום, למיטב זכרוני יצא ספר בשם זה המתאר תסמונת של גבר שמפחד או לא רוצה להתבגר. והתסמונת קרויה על שמו של הילד הנצחי פיטר פן. חיפוש באינטרנט מעלה המון אתרים המתיחסים לתסמונת זו, כך שאת מוזמנת לעשות חיפוש מעמיק יותר. בברכה, גדעון

הי קוקי זה שרון אני גבר בן 30 ולא אישה אשמח אם תוכלי להמליץ לי על קבוצה אני גר באיזור ראשון לציון ואין לי בעיה לצאת מהעיר אם צריך

הי שרון (מתנצלת על שינוי המין..) מנהל הפורום המליץ על טיפול פסיכולוגי פרטני (אתה + פסיכולוג) וטיפול קבוצתי. לגבי טיפול פרטני - הכל תלוי באפשרות הכלכלית, ישנם הרבה דרכים: - קופת החולים אליה אתה שייך (תוכל לבקש הפניה.) - השירות הפסיכולוגי החינוכי ראשון לציון: 03-9689501 -תחנה עירונית לבריאות הנפש - שד' יעקב 62 בראשון לציון טלפונים: 03-9450078 , 03-9444552 -שירותי היעוץ באוניברסיטאות (בסביבות 180 ש"ח לפגישה). - ואתה יכול באופן פרטי.על פרטי אני יכולה להמליץ אך לא על גבי הפורום, ולכן אם אתה מעוניין תאמר לי ואשלח לך במייל. לגבי טיפול קבוצתי: אני לא מכירה אישית. אפשר לבקש את עזרת מנהלי הפורום והמשתתפים. אתה יכול לנסות לדבר עם עיריית ראשון לציון (האגף לשירותים חברתיים) ומשרד הבריאות (השרות הקהילתי לבריאות הנפש) הנמצא ברחוב בקר 9, ראשל"צ טל': 03-9697080 המון בהצלחה!!! קוקי

שלום רב, אני מצטרף לד"ר אורן קפלן ולאורנה ראובן-מגריל בנהול הפורום ומתן מענה לשאלותיכם. מאחל לכולנו פורום מעניין ושיתוף פעולה פורה. בברכה, גדעון שובל

ברוך בואך... מיטל

ברוך הבא. ודרך צלחה. חזק ואמץ!

אם אורן הוא האבא של הפורום ואורנה היא האמא, מי אתה בוחר להיות? שיהיה המון בהצלחה! לפעמים אנחנו לא נחמדים, אבל רוב הזמן אנחנו ממש טובים!! לפי התשובות שענית עד כה - אני מרשה לך להישאר! :-)

חן חן על קבלת הפנים החמה והברכות להצטרפותי. גדעון

שלום לך וברוכים הבאים לפורום הכי להיט ברשת! קוראים לי תותי ואני מאנית... לאחר דיכאון של חודשיים כמעט שכלל תקופה קשה מאוד של חרדות ושעות וימים במיטה, מחשבות רעות, ציורים מסויטים וכו' - עכשיו אני קצת מאנית.... כולי שמחה ומאושרת כל היום (יותר מאנשים רגילים..) הרופא הורה לי לקחת 2 מ"ג ריספרדל ואני לוקחת רק 1 מ"ג כי נראה לי שזה קצת הורג לי את השמחה והיצירתיות.... מי צודק ומה עלייי לעשות? למה יש לי את התחושה שאני עצובה מידי זה רע ושאני שמחה ככה זה רע גם? למה נראה לי שכל המטפלים שלי הם המשוגעים...? תודה רבה תותי

תותי שלום, מטופלים במצב מאני מספרים על חוויה של שמחה, התעלות, תחושת כוח ומרץ. ומי רוצה לוותר על דברים טובים כאלה? ולכן הם יכולים לבוא בטענות אל המטפלים שלהם שלוקחים להם את כל הכיף הזה. (בעיקר אחרי תקופה של דיכאון) המטפלים מאידך טוענים כי המטופלים במצב המאני עושים מעשים שאח"כ הם מתחרטים עליהם חרטה עמוקה, ונכנסים עוד יותר לדיכאון בגלל מה שעשו כשהיו במצב המאני. אז מי צודק? אני מציע לך לנסות להיזכר במצבים מאניים קודמים. איך הם הסתיימו? כמו כן אני ממליץ לך לחזור אל הפסיכיאטר המטפל בך כדי שיראה את מצבך הנוכחי ויוכל להתייחס תרופתית בהתאם. בהצלחה, גדעון שובל

הי גדעון ותודה על התשובה הקודמת. אני מסכימה חלקית עם תשובתך. אני לא יכולה לחזור אחורה למאניה הקודמת כי זו הפעם הראשונה שאני חווה דבר שכזה בכאלו עוצמות, ופעם פשוט חשבתי שאני שמחה יותר ודכאונית יותר מאנשים אחרים.. בכל אופן - אני יכולה להתחרט על דברים גדולים למשל קניות מיותרות, בזבוז כבד, דברים הקשורים לעבודה וכו' - אך אם אני מונעת כל זאת (=נותנת את כרטיסי האשראי לשמירה, לוקחת חופש מהעבודה וכו') - אז מה רע בהרגשה הזאת? זה כל כך הרבה יותר טוב מסתם שמחה רגילה ואתה צודק, במיוחד אחרי תקופת דיכאון! אני רוצה להבין - אם באמת אין מצב שאני אתחרט על מעשיי (שאותם אני מונעת) - האם עדיין צריך לטפל ב"שמחת יתר"? הרי זה אבסורד... בימי הדיכאון, מטפלי היקר היה מתאמץ בכדי להוציא מפניי חיוך או שניים ועכשיו שהם באים בשפע הוא שוב עם מבט מודאג.... מה אתה אומר? בקשר לתרופות - גם כאן אני מסכימה חלקית.. אני מרגישה כאילו מענישים אותי על הטוב..כאילו לא נותנים לי, לוקחים לי, מונעים ממני ולא נותנים לי להנות בהטוב הזמני הזה. האם אתה חושב שהתנודות האלו הן אלו שלא בריאות? כי הן מונעות תחושות כמו יציבות שאנשים בגילנו אמורים להרגיש? אני לא מבינה כלום.

שלום לכולם, השבוע יצטרף לצוות מנהלי הפורום גדעון שובל, פסיכולוג קליני מומחה. בברכה, אורנה

מתגעגעים אליו :-(

אני שונאת את הלילות, הם ארוכים ולא נגמרים וכל רגשות הכאב בהם עולים. אני לא אוהת את החגים ובמיחוד את החג המתקרב כואב מאוד כשכבר לא אכפת כואב מאוד הכלללללללללל

לאה שלום, את מבטאית בעוצמה את כאבך. לפעמים כל כך כואב, שקשה לזכור שבסיומו של הלילה מפציע בוקר חדש... ובו זמנית את מעלה נושא שאני בטוח שלא פשוט לעוד רבים וזה החג המתקרב. חגים הם זמני מפגש משפחתיים ומהווים נושא סבוך מאוד להרבה אנשים... מקווה שיסורייך יוקלו, גדעון שובל

ברוך הבא תודה על התייחסותך בוקר חדש מציע יום חדש עם אפשרויות חדשות....

ד"ר שלום הייתי מעוניין לדעת איפה יש מקום שאתה ממליץ עליו לשיפור ביטחון עצמי אני בחור בן 30 שמוצא עצמי בהרבה מקרים של חוסר ביטחון עצמי הייתי מעוניין לטיפול בקבוצה אשמח לתשובה

שרון שלום, טיפול פסיכולוגי קבוצתי ניתן למצוא בעיקר בתחנות לבריאות הנפש ובמכונים פרטיים. חלק מהמקומות יציעו לך לשלב טיפול פרטני יחד עם טיפול קבוצתי ויתכן שזה יכול להיות שילוב טוב לבעיה של ביטחון עצמי. הטיפול הפרטני יעזור להבין את מקורות הבעיה ולתרום לעיבוד החוויה הקבוצתית, והטיפול הקבוצתי יעזור לשיפור התקשורת הביןאישית והחברתית. חיפוש באינטרנט יכול לסייע לך לאתר מכון כזה או תחנה לבריאות נפש באזור מגוריך. בהצלחה, גדעון שובל

שרון, תגידי איפה את גרה, ואני אעזור לך למצוא. :) קוקי

במשך כל ימי חלדי עלי אדמות, אני סובלת(התעללות פיזית, נפשית, ריגשית ובעיקר מינית) כרונולוגית אני אומנם צעירה אך לא יותר מכך... האם יש טעם שאתחיל טיפול ארוך טווח ומיגע שיעלה בי הכל מחדש ויעורר בי טריגרים קשים ביותר? האם יש טעם להתחיל בטיפול, כאשר אני מוצפת בבעיות למעלה מראש? מרוב עצים של בעיות אינני רואה את היער... רק מלחשוב על טיפול מעמיק אני חוטפת חררה בכל הגוף... האם הטיפול שווה את המחיר שהוא גובה מקורבנותיו? איזה טיפול הכי אפקטיבי לבעיות אישיות, בעיות רגשיות ובעיות התנהגות שהנם תוצאה של התעללות(מכל הסוגים)מתמשכת? מוצפת בבעיות שפוחדת מטיפול ארוך טווח שישתק אותה (חשוב לי לציין, שאני לאחר ניסיונות אובדניים ומטופלת בתרופות נוגדות דיכאון עקב דיכאון קליני חמור שהייתי בו...ועתה הדיכאון סטטי)

שלום לך, האם הטיפול שווה את המחיר של לחיות מחדש את הכאב הנפשי הכרוך בחזרה למקומות הקשים של הנפש? זו אכן שאלה מהותית העולה לעיתים קרובות אצל אנשים שעברו ארועים טראומתים . מצד אחד הטיפול מהווה את הצ'אנס להתחיל לראות את היער ומאידך הוא מעלה מחדש את הכאב הנפשי הכרוך בהעלאת זכרונות כואבים מהעבר. מי שעבר התעללות וארועים טראומתיים מידי אדם סובל לעיתים קרובות מאובדן אמון במין האנושי. לכן המשימה הטיפולית הינה החזרת האמון. ומשימה זו לוקחת זמן ואינה פשוטה. אז מה לעשות? א. לדעת שזו דילמה המאפיינת רבים שעברו ארועים טראומתיים ואת לא לבד במקום הזה. ב. הייתי ממליץ לך להתייעץ עם הפסיכיאטר שלך לגבי שאלת הטיפול והאם התזמון הנוכחי אכן מתאים. ג. מטופלים רבים נעזרו בקבוצות תמיכה של אנשים שעברו ארועים דומים. נסי לחפש לך קבוצה כזו באזור מגורייך. בהצלחה, גדעון שובל

עצוב לי ורע לי העבר אינו מרפה ממחשבותיי וכבר אין לי דרך לתקנו עשיתי דברים ללא שליטה, פגעתי ונפגעתי. הכאב הוא עצום! אני לא יודעת כיצד להתמודד עם כאב זה שהוא מדקר בליבי ללא הרף אני נמצאת בטפול ועדיין העבר לא מרפה, אני מכירה אנשים שעברו את מה שעברתי והתמוטטו נפשית, זה לא מקל על כאבי בידיעה שאני עדיין שורדת.ההרגשה שאני תמיד צעד על פי התהום.או במסע טיפוס חזרה... איבדתי במקום מסויים את השליטה על חיי והתעוררתי לכאוס רגשי אני לומדת צעד צעד לחיות מחדש. סתם רציתי לפרוק תחושות כבדות. שיהיה לכולכם לילה טוב

שלום לאה, הודעתך מעבירה בעוצמה רבה את חוויית הפגיעה וההתמודדות שלך. חזקי ואמצי, אורנה

תודה על מילותייך...

אבא שלי מאוד לחוץ ועצבני ואין הוא מוכן ללכת לטיפול קוגנטיבי או כל שיטה טיפולית עצמאית להרגיע את עצמו. עקב כך מצבו הפיזי רק מדרדר. אני יודעת שהטיפול הפסיכולוגי קוגנטיבי תלוי מלבד הרצון של המטופל לשפר את מצבו גם בסביבה תומכת. האם יש דרכים נוספות מלבד הטיפול הקוגנטיבי שנוכל אנחנו בני המשפחה להרגיע את אבי..כל עצה תתקבל בברכה תודה מראש

ליה, איזה כיף לו שככה אתם דואגים לו ומחפשים איך לעזור. אם הוא לא רוצה טיפול התנהגותי יש המון דברים אחרים שניתן לעשות: 1. ישנם ספרים וקלטות בכל חנות ספרים להרגעה עצמית, ואפשר לקנות לו מתנה בצירוף פתק - רוצים אותך רגוע אבא.. ניתן להזמים אפילו דרך האינטרנט, נסי את האתר דל דיונון: http://www.dyonon.com או את סטימצקי: http://ibooks.co.il או פורום ספרים וספרות: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=276 ששם יוכלו לתת לך גם המלצות אישיות. 2. כדי לבדוק עם תזונאית קופת החולים לגבי מזון מרגיע יותר ופחות.. למשל לעשות לו רשימה של : עדיף ךא קפה ותה , עדיף כן קמומיל, מרווה, לואיזה וכו'. 3. אפשר לשאול אותו כל מיני שאלות בסגנון: מה היה מרגיע אותך שהיית קטן, אפשר לדבר עם ההורים שלו ואחים שלו. 4. אפשר לקנות לו דיסקים עם מוזיקה מרגיעה שיוכל לשמוע לפני השינה. 5. יש כל מיני תוספי מזון וחבריהם המרגיעים כמו פסיפלורה ועוד-אפשר לחפש בסופרפאדם. בסופו של דבר לאחר שהוא יראה את כל המאמצים אולי הוא יסכים ללכת לטיפול בעצמו.. בהצלחה קוקי

http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=5634

שלום ליה, לא ציינת מדוע אביך כה מתוח ועצבני, אך לפעמים חשוב לשוחח על הסיבות למתח שהוא חווה. יתכן שתוכלו לעזור לשנות דברים מסויימים במציאות החיצונית שלו, שיאפשרו לו להרגיש פחות מתוח, ויתכן שתוכלו לעזור לשנות דברים מסויימים במציאות הפנימית שלו (כדאי למשל לברר איך הוא מרגיש עם דאגתכם ורצונכם שיפנה לטיפול). נסו להיות סביבה תומכת המתאימה לו (לפעמים סביבה תומכת צריכה "לסגת" ולתת מרחב, לפעמים דווקא להתערב בעוצמה רבה...) בהצלחה, אורנה

אני חייבת עזרה! נמאס לי כבר מהחיים שלי... נמאס לי שאומרים לי כל הזמן שאני נראית טוב, אך לא יודעים שבעצם אני מרגישה כ"כ שמנה כל הזמן... לא אוהבת את המראה שלי, מתביישת שיראו אותי, מפחדת ליזום קשרים עם בחורים, אוכלת כל הזמן ואז מתאמנת כדי להוריד... האוכל מהווה נחמה אבל מפנים אני מרגישה כה ריקנית! מרגישה ששום דבר לא מצליח לי, שאני אפס! אם זה בלימודים (אני בת 22), בא לי לפעמים למות... לא ממש, אלא מעין הרגשה של -"די כבר"! אני מרגישה צבועה כל הזמן, כל הזמן מצטיירת תמונה שהכל טוב אצלי, אך ההפך הוא הנכון... יש לי התעסקות אובססיבית באיך שאני נראית, כי אני שוקלת מעט יותר מבעבר, וזה מציק לי! אז פעם דיאטה היתה עובדת, אך היום, זה כבר לא עוזר! אני מרגישה שהשומן, גם מועט ככל שיהיה, מגן עלי, מהווה שילדה שמגנה עלי מפני החיים... אוחח, אמי לא מבינה למה אני עצבנית כל הזמן, וכשניסיתי לומר לה שאני זקוקה לעזרה היא הסבירה לי שזה סתם בראש שלי. אם אין לי את התמיכה שלה בעניין, אז מה אני שווה בכלל... הבן אדם שאני הכי קרובה אליו ולהפך, לא מאמין לי, ואף יותר מזה- אומרת לי שאני לא זקוקה לפסיכולוג או עזרה מכל סוג שהוא... שאני תמיד הייתי ואשאר בחורה עם משמעת עצמית, כזו שמתחברת לעצמה, כן בטח... אני חסרת ביטחון ובעלת דימוי עצמי ששואף ל0, זה מקשה על חיי, חיי החברה שלי נדפקים כי אני אפילו מתביישת לצאת עם חברים שלי או שיראו אותי, מתביישת להגיע לכיתה, תמיד נדמה לי שבוחנים אותי ומרכלים עלי... נמאס לי מהחיים שלי! מה לעשות????

ש יקרה, נשמע שאת נמצאת עמוק בתוך המצב אותו את מתארת. תוכלי לשפר את איכות חייך המון אם רק תפני לטיפול. אין שום סיבה שתרגישי כך ושתיסבלי ונראה שאת מבינה שטיפול יעזור לך. את בגיל שאת יכולה כבר להחליט בעצמך ללכת לטיפול פסיכולוגי, גם מבלי לשתף את אימך בתור התחלה. ואחר כך תוכלי לספר לה שאת בתהליך ושזה עושה לך טוב. אם אין באפשרותך כלכלית לממן טיפול - זכרי שדרך קופת החולים ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי, ויש עוד מקומות כמו השירות הפסיכולוגי החינוכי או שירותי הייעוץ של האוניברסיטה, ואם את עובדת ורוצה - אפשר גם באופן פרטי. שיהיה המון בהצלחה!! קוקי

שלום ש, את מתארת הרגשה של ריקנות וזיוף מכאיב - מבחוץ הכל נראה בסדר, אך בפנים ישנם התלבטויות ופחדים. אני מאמינה שזו הרגשה שמוכרת להרבה מאוד אנשים מוצלחים ומתפקדים... טיפול פסיכולוגי דינמי הוא מקום מצויין להתחיל להתבונן בחוויה הפנימית המכאיבה הזו. אני מסכימה מאוד עם קוקי, שפנייה לטיפול יכולה להיות צעד עצמאי חשוב. בהצלחה רבה, אורנה

שלום, בן 24, סובל מהתקפי חרדה, נטייה ללחץ ומחשבות טורדניות מגיל 14, עברתי טיפול פסיכולוגי משולב פסיכיאטרי בגיל 19, הפסיכיאטרי נמשך עד לפני מס' חודשים והפסיכולוגי בהפסקות עד היום. מגיל 15 סובל מכאבים עזים במפתח הלב, הכאבים הם במתווה של לחץ ההולך וגובר בהדרגה מרגע ההתקף עד למצב בו הם אינם נסבלים יותר ואז אני נוטל משככי כאבים והם עוברים. כל הסיפור מתפרס בדרך כלל על יומיים. הכאבים תוקפים כל כמה חודשים בממוצע פעם ב-4 עד 6 חודשים. בגיל 16 עברתי בדיקות אקג ואולטרסאונד ולא נמצאו ממצאים כלשהם. ובגיל 19 עברתי שוב בדיקות אקג ומאמץ וגילו שיש לי איבשה קלה מאד וכמעט בלתי מובחנת. כמו כן בשנה האחרונה התחיל לתקוף אותי כאב עמום גם כן במתווה לחץ באזור החזה העליון הימני הוא לעומת הקודמים באים והולכים ללא כל סדר או היגיון, הוא נסבל ועל כן אינני נוטל משככי כאבים. אך הוא יוצר אצלי תיסכול ומתח מתגברים בתקופות בהן הוא מופיע דחופות. אינני בטוח לגמרי אבל נדמה שהוא מושפע מהמחשבות שלי, כאשר אני נזכר בו הוא יכול להופיע, כך גם כאשר אני חושב על נושא שמטריד אותי, לעומת זאת לפעמים אני חש בו למרות שאינני מרגיש שהוא קשור לנושא ספציפי. ביקרתי אצל רופא המשפחה והוא אמר שאין סימנים המעידים על בעיה פיסית. בבקשה התייחס בתשובתך גם לכאבים במפתח הלב. אפשרות של כאבים פסיכוסומתיים? איך יודעים? איך מטפלים? אפשר לבד? מהן שיטות הטיפול העדיפות?

שלום אלון, אתה יודע הרבה מאוד על הכאבים מהם אתה סובל, ונתת לא מעט סימנים לכך שהם קשורים למצבי המתח והחרדה שאתה חווה. לאור זאת, אני מאמינה שכדאי להמשיך ולטפל בהתקפי החרדה והמחשבות הטורדניות, והקלה בתחום זה עשוייה להוביל גם להקלה בכאבי הלב. בהצלחה, אורנה

תודה לך אורנה לתשובתך אך לא ברור לי מהתשובה האים התנהגות זו היא נורמלית וטיבעית בקרב ילדים עים טמפרמנט גבוהה ומה היא מנסה ליידע אותי לדברייך. בנוסף רציתי לשאול בתי הגדולה בת החמש וחצי מאוד מפונקת ועקב זאת גם לא ככ מ חונכת כל דבר שהיא צריכה לעשות נעשה באייומים מצידי ולפעמים כרוך בבכי צעקות עונשים יש לציין שהיא גם ילדה היסטרית שכתוצאה מהויכוחים דלי ושל אביה עקב ובתקופה מסויימת שהחמירו עקב רצונינו להתגרש נכחה הילדה בויכוחים ובמתחים בנינו וחלק ניצלה לתועלת שלה דוגמא כאשר אני אמרתי לישון בשעה מסויימת אביה חשב אחרת וכך איבדתי את הסמכות ההורית שלי שהתבטאה לא רא בדוגמה שהבאתי שזה מאוכל על ללקיחת תרופות שצריך הקימה בבוקר הלבוש ציחצוח השיניים וכו וכו נעזרתי כבר דרך שירותי קופת חולים בהדרכת הורים אך זה לא עזר מה גם שהרבה פעמים נאלצתי לוותר על העונשים שנתתי עקב העיסוק בתינוקת עקב זה שהיינו צריכים לצאת מהבית לסידורים היום מאוד קשה לי מה גם כשהיא כועסת אז לאחרונה היא מכב אותי מקללת אינני יודעת מה לעשות מצד אחד אינני רוצה להיות איתה כל היום במילחמה ובמאבקי כוח כך שהיא איננה רוצה את חברתי ואת הבית ומצד שני אין דרך אחרת מה אני עושה עיזרי לי בבקשה

שלום אלונה, את מתארת רגשות מאוד סוערים בבית, וצורך למצוא את הדרך להציב גבולות ברורים ולעשות "סדר" בבלגן שנוצר. אני בטוחה שמוטל על כתפייך עומס כבד, ונשמע לי שאת מתמודדת מאוד לבד... אני חושבת שכדאי לחזור ולקבל עזרה אישית, ולא רק דרך האינטרנט. את זקוקה למטפל/ת שיתמכו בך בחיפוש אחר דרך להתמודד עם הכעס של בנותייך, הכעס בינך לבין בעלך ועוד. האם יש לך אפשרות לפנות לעזרת השירות הפסיכולוגי החינוכי באיזור מגורייך? בדרך כלל אפשר להגיע אליהם בעזרת הגננת בגן העירוני או דרך בירור בעיריה. בהצלחה רבה, אורנה

מה עדיף לטיפול בחרדה חברתית, ו-OCD לדעתך: טיפול התנהגותי קוגנטיבי, או פסיכודינמי? אני כרגע בפסיכודינמי, ורציתי לדעת אם אני נמצאת בטיפול בשיטה ה"נכונה". ועוד שאלה, האם אפשר לרפא את החרדות שציינתי בטיפול פסיכודימי, ומהם היתרונות והחסרונות של כל אחד מהם? תודה רבה

שלום ליאת, המחקר בתחום מצביע על כך שהטיפול היעיל ביותר בהפרעות חרדה מורכב משילוב של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי וטיפול תרופתי. עם זאת, אני מאמינה שיש מקום רב לשיקול דעת אישי: לפעמים טיפול פסיכודינמי, המתבונן במקורות העמוקים של החרדה, מתאים יותר לתקופות חיים מסויימות או עם מטפל מסויים. אני חייבת להוסיף שככל שאני עוסקת בתחום, אני מגלה שההפרדה בין טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ופסיכודינמי יכולה להיות מלאכותית למדי. מרבית המטפלים מכירים בכך שלעיתים יש צורך בלמידה מיידית של טכניקות התמודדות עם חרדה, ולעיתים יש מקום לחשיבה על הפנטזיות, היחסים, הזכרונות והחלומות הקשורים לחרדה באופנים מורכבים. ההשקפה שלי בנושא זה (אם לנסח אותה בפשטות...) היא שכאשר "הבית בוער" זה לא הזמן המתאים לדבר על הקשר עם אמא, אבל כאשר החרדה נרגעת זה בהחלט יכול להועיל... אורנה

אורנה שלום אני בחורה בת 23. בגילאי 16, 17 סבלתי מהתקפי חרדה (בערך 5 התקפים) אשר עליהם התגברתי עם הזמן. לפני חודשיים התחילו להופיע לי שוב ההתקפים, רופא המשפחה נתן לי כדורי הרגעה (לוריוון) שעזרו מאוד אך לא לקחתי את הכדורים באופן רציף אלא רק כשהיה לי התקף (היו לי 3). הלכתי גם לטיפול פסיכולוגי, ואכן ההתקפים נעלמו למשך חודשיים, אך פתאום שלשום ישבתי במסעדה והופיע לי שוב התקף (בשבילי זו נסיגה). יש לי פגישה עם הפיכולוגית שלי עוד שבוע וחצי אך אני חוששת שכשאספר לה,לא יהיה לה מה להציע לי יותר חוץ מהטכניקות שכבר לימדה אותי וגם אני חוששת שאני הולכת לחיות עם ההתקפים האלה כל חיי שכן ההתקפים האלו גם מפריעים נורא לאיכות החיים וגם מעציבים אותי מאוד, אשמח אם תייעצי לי בנושא מנסיונך (למרות שאני כמובן מתכוונת לספר לפסיכולוגית שלי, הייתי רוצה שתעני לי גם את) תודה נעמה

שלום נעמה, אני בעלת נסיון רב של התקפי חרדה (יומיים!) בגילאים שסיפרת וגם אחרי. היום אני לא סובלת יותר מהתקפים, למעט פעם בכמה חודשים רחוקים רחוקים - וגם אז - ניתן להתיחס לכך בצורה קלילה יותר- כמו שיש חלום סיוטי מידי פעם ופשוט משלימים עם זה וממשיכים הלאה לאלפי לילות ללא חלומות בלהה.. אני מבטיחה לך שיש דרכים לשפר את איכות חייך בכל הנוגע להתקפים באמצעות טיפול פסיכולוגי ואני מאחלת לך שתמצאי אותם מהר ושתרגישי רק טוב... לילה טוב וימים רגועים קוקי

שלום נעמה, ההתמודדות עם התקפי חרדה היא לפעמים התמודדות מתמשכת - צריך "לתחזק" מפעם לפעם את הטכניקות שלמדת, צריך להיעזר בתקופות מסויימות בטיפול תרופתי, וצריך להזכיר לעצמנו שוב ושוב את המשימה הקשה ביותר: להשתדל לא להימנע מדברים מסויימים בגלל החשש שיתרחש התקף נוסף. נשמע לי שאת בדרך הנכונה: את נעזרת באנשי המקצוע המתאימים ולומדת לחיות עם הפחדים שלך. כל הכבוד! זו דרך לא פשוטה בכלל... אורנה