פורום פסיכולוגיה קלינית

אני כ-5 שנים ללא כל מערכת יחסים משמעותית, היו לי כ-2 מערכות יחסים בעבר של כ-6 עד 12 חודשים והרבה מאוד מערכות יחסיים קצרות (עד כחודשים). כלפי חוץ מעטים יוכלו לנחש שאני מתקשה בכך או שיש לי בעיה כלשהיא. אני כמעט בן 32, נראה טוב, מנהל מוכשר ובעל נסייון רב בחברת הייטק. אני אדם יצירתי מאוד (בהרבה תחומים), אוהב לחשוב מחוץ למסגרת, רגיש, אמיתי, מתחשב, שאפתן יוזם ומחפש חברה. מרושם ראשוני אנשים חושבים תופסים אותי כאדם עם ביטחון עצמי, קליל חברותי מאוד, בליין ומגניב – דברים אותם אני מנסה לשדר אך למעשה ההפך הוא הנכון. אני חש בדידות, חסר סבלנות, קל לעורר בי כעסים, בעל רגשות אשם, מאשים אחרים בכשלונות, בעל דימוי עצמי נמוך, נוטה לדיכאונות קלים, שאפתן מאוד ותחרותי, פרפקציוניסט, יורד לפרטים, נוטה לחשוד מדי באנשים, לא סומך, ביקורתי, מוטרד ממה שאנשים אחרים חושבים עליי, לעיתים מגיב בהגזמה לדברים, לא רגוע בעל צורך להיות בשליטה, רכושני, לא פשרן, ואינני שלם עם עצמי. אנשים חושבים עלי שאני מתנשא ואף מזלזל בם, לעיתים רואה דברים בשחור ולבן, לעיתים לא מבדיל בין עיקר לטפל וילדותי. אך בעיקר הייתי אומר שהקוו המתאר את התנהגותי הוא חיפוש אחר קונפליקטים כמעט בכל מצב וחוסר יכולת לזרום ולהינות מהחיים. למעשה בפועל אני די נמנע מלהכיר בת זוג, כנראה ומאחר ומספר מערכות יחסים קצרות של מספר שבועות עלו על שירטון וגרמו לי לפחד מסויים וחוסר תקווה בעצמי. כמו כן מאחר ולא צברתי נסייון רב בתחום המיני הנני חסר ביטחון וחרד במערכות היחיסים הפוטנציילים שלי (דבר הטורד רבות את מחשבותיי). חוג החברים שלי הצטמצם עד מאוד בשנים האחרונות, למרות שאני קושר קשרים מהר מאוד, אני גם מאבד אותם מהר. רוב חבריי התחתנו והקימו משפחות דבר שתרם רבות לניתוק הקשרים איתם, כיום יש לי מספר חברים מועט שגם איתם הקשר אינו אינסיבי, דבר נוסף שמפריע לי בבטחון עצמי בבהכרת בת זוג. לאחרונה התחלתי במין מסע נבירה עצמי (גם זה סימפטום של משהו) כדי להבין מה הן בעייותי וכיצד אוכל לנסות לפתורם (כבר הבנתי שיש לי נטיות קלות לאישיות אובססיביות, פרנואידיות). בילדותי (ללא סיבה ברורה מלבד אולי אותה התנשאות אותה יתכן ושידרתי) התנסתי במאבקים רבים ולעיתים דחייה מקרב חבריי לכיתה, דבר הגרם לי לסגירות מסויימת. בגיל 17 בערך התחלתי לסבול מכאבים בבטן ובחזה ללא ממצאים רפואים כלשהם (כיום הכאב פחת מאוד). ניסיתי לתאר כמה שיותר אך אשמח לספק מידע נוסף, אני מניח שתמליצו על טיפול אישי אך אני מאמין ביכולת המדיה האנונימית הזו לספק לפחות כלים או מבט למתן כיוון וראיה אחרת שתוכל לסייע לי בהמשך. תודה מראש, יי

שלום, גם אני מאמינה באפשרות של המדיה הזו לספק כיוון ראשוני, אבל לצד זאת אני חושבת שלפעמים צריך להתגייס לעבודה ולשינוי מעמיקים. אתה מתאר פער בין הדימוי החיצוני והחוויה הפנימית שלך, ולא מפתיע אותי שחשת הזדהות עם דבריה של כותבת אחרת בפורום. זו יכולה להיות חוויה משמעותית להכיר אנשים נוספים החשים פער כזה, ועדיין לכל אחד נותרת עבודה אישית לעשות... אני מאוד ממליצה להתבונן בתחושות האלה לעומקן במרחב טיפולי פסיכודינמי. אתה עשוי להינות מכך מאוד. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי קראתי את מה שכתבת. האם אתה היפראקטיבי? סובל מבעיית קשב?

אורנה, תודה שענית לי. אצל מי לא הייתי בטיפול? הייתי אצל דיאטניות מומחות להפרעות אכילה עם כמות האוכל שהן נתנו לי לא יכולתי, הייתי לפני הצבא בבי"ח תל השומר במרפאות חוץ וברחתי משם כי הם רצו לאשפז אותי, הייתי אצל דר' שולמית בלנק מבי"ח קפלן והיא עזרה לי לרדת יותר במשקל בהתחלה פחדתי ממנה אבל בסוף הבנתי שהיא כולה רק דיבורים אז המשכתי לרדת במשקל וגם אצלה כמעט התאשפזתי אך למזלי אבא שלי היה איתי באותו יום והוא לא הסכים. הייתי אצל פסיכולוגיות מטעם הקופת חולים וגם הן היו נחושות בדעתן שרק מסגרת אשפוז תתאים. תביני, באתי בגישה של זהו אני רוצה לצאת מזה תעזרו לי אבל לא דרך אשפוז וכלום אף אחד לא מוכן לקחת את " האחריות " לטפל בי. פניתי לקופת חולים שלי בבקשה להתחיל טיפול אמבולטורי בבי"ח תל השומר אך מסתבר שבגלל שעברתי את גיל 18 אני לא זכאית לט.17 לדיאטנית מצב שבו אומרים לי בבירור הגיע זמנך למות. אני מיואשת וחסרת כוחות להלחם הביאו אותי למצב שאני מתדרדרת שוב ( אני 1.50 ושוקלת 37 קילו בת 27 והירידה במשקל עוד חזקה בי ). חבל שזאת המציאות שבה בגילי עוזרים לי להחליט שטוב יותר למות מאשר לחיות כי זאת התחושה שלי ( הביאו אותי למצב שאני היום רוצה יותר מהכל למות כי אין לי טעם לחיים אלה ). תודה רבה לך על ההקשבה. מעיין המיואשת מהחיים.

שלום מעיין, אני עדיין מאמינה שהחלטה עמוקה שלך להבריא, ולחיות, תוכל "להיפגש" עם יוזמה ונכונות של אנשי מקצוע בתחום. אל תפסיקי לקוות להבריא, אורנה ראובן-מגריל

האם התנגדות לאישפוז היא לא סוג של התנגדות לטיפול? כתבת בעצמך שאת חולה כבר הרבה שנים מחד, וניסית כל מיני מטפלים וטיפולים מאידך. ו...את עדיין באותו מקום. אז אם את באמת מוכנה להילחם על החיים שלך, לא הגיע הזמן לקחת עליהם אחריות ולנסות את האופציה של אישפוז, למרות שהיא לא מפתה במיוחד?

שלום רב! ביתי בת 4. ילדה בוגרת ונבונה ולפני 3 שבועות זרקה את המוצץ (לא לגמרי ברצון, אבל בסופו של דבר, היא ביצעה את הזריקה לפח).חשוב לציין שהיא הייתה מאוד קשורה אליו אבל מאחר ולא ידעה לשים את הגבול והיתה עושה בו שימוש רב בבית(ולא רק בשינה), לא הייתה ברירה והיינו מוכרחים להפטר ממנו סופית.מאז, אנחנו עוברים תקופה קשה. קודם כל, היא נעשתה אגרסיבית במיוחד כלפי אחותה בת ה- 10 חודשים ועושה לנו דווקא כל הזמן. בוכה מכל דבר ומקשה על חיינו עד מוות (בגן היא בסדר ומתפקדת כרגיל) (עם זאת, חלק מהזמן גם בבית היא בסדר גמור). עם הזמן היא למדה להרדם בלעדיו אבל שמתי לב שכשהיא עצבנית/עייפה היא מתחילה לגעת בשפתיים שלה בצורה אובססיבית. בנוסף, לפני יומיים גיליתי שהיא כססה ציפורניים משתי אצבעות וזה שבר אותי לגמרי. אני כוססת ומקפידה מאז ומעולם לא לעשות זאת לידה (אני בשליטה ולא כוססת בטירוף - תקופות ארוכות בחיי לא כססתי כלל). זה אוכל אותי שהיא התחילה לעשות זאת ואני ממש אובדת עצות. עכשו, אני מוכנה להחזיר את המוצץ ולעשות הכל, ובלבד שהיא תפטר מההרגל הנוראי הזה שנראה לי רק בהתחלה. אבקש לשאול כמה שאלות: האם לאור המצב כדאי להחזיר לה את המוצץ? האם תופעת הכסיסה והתופעות האחרות הן בכלל ברות תיקון? האם אתה יכול להמליץ על איזה טיפול אלטרנטיבי שיכול להרגיע אותה ולעזור לה? (כמו שיאצו או אחר)? אני מוכנה לעשות הכל כדי להקל עליה ולעזור לה. עזור לי לעזור לה. בברכה, מיכל

שלום מיכל, אני מבינה מהודעתך שההרגלים של בתך הקשורים בפה (מציצת מוצץ, כסיסת ציפורניים וכו') הם לא פשוטים עבורך, ככל הנראה בשל חוויות החיים שלך בנושא. כרגע יש הרבה מאוד מתח בבית סביב הנושא, ונראה לי נכון להקדיש מאמצים להרגעה כללית (לא רק של הילדה...). בנוסף, אני מציעה להתייעץ בנושא עם פסיכולוג/ית התפתחותיים, בעיקר כדי שתמצאו את הדרך להתייחס לנושא באורח יותר רגוע (למשל, האם באמת הייתם חייבים "להיפטר מהמוצץ סופית", והאם אפשר לא להישבר כאשר הבת מבטאת מצוקה טבעית סביב אובדן המוצץ שלה). חשוב לזכור שילדינו הם מומחים בזיהוי התגובות הרגשיות שלנו, והדרך להקל עליהם עוברת לעיתים קרובות דרך המאמץ להקל ולטפל בעצמנו... בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

האם ייעוץ פסיכולוגי במנון של 2 פעמים בשבוע לאורך תקופה ארוכה מצביע על בעייה עמוקה? האם ייתכן שזוהי אולי שרלטנות גרידא? הכוונה לגבר בן 32 שנים, אין לי כלים לבחון זאת לכן מבקש את עזרתכם. מדוע כל פעם שאני מבקש/דורש כאב להיות שותף לענין כאב מודאג הפסיכולוגית בעצם מנתבת זאת לחסיון המטופל? כשאני מתעקש שאני רוצה ודורש לדעת מה מצבו של יוצא חלצי, היא דורשת אשור הבן. האם במסגרת הייעוץ/טפול הפסיכולוגית לא יכולה לנתב זאת דרך המטופל ולא אני צריך לנתב זאת דרך הבן. במלים פשוטות מדוע הפסיכולוגית לא עושה זאת? למה אני צריך לעשות זאת?

דודו, העלית שני נושאים חשובים שקשורים לטיפול נפשי. 1. סודיות: זה הבסיס של כל טיפול נפשי. המטפל מחוייב לשמור על סודיות. מותר לו להפר אותה במקרים בהם יש סכנה ברורה לחיי המטופל או הצהרת כוונות, מצד המטופל, לביצוע פשע כזה או אחר. ולכן אסור לפסיכולוגית לדבר איתך ללא אישורו של בנך, אחרת היא תעבור על חוקי האתיקה. וזה ללא קשר לדאגתך המרובה כאביו של המטופל שלה. פשוט אסור לה. 2. לכל אחד מתאים "מינון" שונה של פגישות טיפוליות. לעתים המטרה בשתי פגישות בשבוע היא להקל על המטופל, שמתקשה להתמודד עם פער של שבוע בין הפגישות. סביר להניח שגבר בן 32 יכול להיות שותף בהחלטה על מספר הפגישות השבועיות, וזה ה"מינון" שמתאים לו. אני יכולה לומר לך, באופן אישי, שהתחלתי את הטיפול שלי עם פגישה אחת בשבוע. בהמשך עברתי לשתיים, וכיום אני מגיעה שלוש פעמים בשבוע. לכל תוספת של פגישה שבועית קדמו כמה פגישות של בדיקה - האם זה מה שנכון עבורי? זה יועיל/יזיק לי? וכו'... בשום מקרה לא הופעל לחץ מצד המטפלת שלי. ס.מ.

שלום דודו, אני מבינה שאתה חש אי נוחות רבה סביב הטיפול הפסיכולוגי של בנך, הנמשך זמן רב ואינך שותף לתכניו. התחושה הזו בהחלט מובנת, לאור העובדה שישנו מרחב שלם בחיי בנך שהוא סגור וחסוי מפניך. עם זאת, זהו חלק הכרחי של הטיפול, שהוא מין "עולם" פרטי המתקיים בין המטפל והמטופל. לא כתבת דבר על הקשר שלך עם בנך ועל נסיבות הפנייה שלו לטיפול, אבל גם ללא מידע זה אני מרגישה רצון לעודד אותך לתת לבנך את המרחב הפרטי הזה. אני רוצה להעלות עוד מחשבה - אולי אתה עצמך תרצה שיהיה לך מין "מרחב מוגן" כזה, בו תוכל להביע את התסכול, הכעס, העצב והדאגה, ולדעת שהדברים שמורים שם?בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ד"ר שלום! החלטתי (סוף סוף) לקחת את עצמי בידיים וללכת לטיפול פסיכולוגי . הבעיה שלי היא פחד קהל שבא לידי ביטוי בסיטואציות מאד ספציפיות וכרגע לפני ההרשמה ללימודי התואר השני , אני יודעת שאם לא אפטר מהבעיה , אין לי טעם להרשם ואני גם לא אעשה זאת עד שאהיה בטוחה שלא אעבור את ההשפלה הנוראית הזו של רעידה בכל הגוף ושל הקול מול עשרות סטודנטים ומרצה המומים .הפחד מהפחד הזה עוצר אותי ובכלל שמתי לב שפחד מהווה גורם חזק מאד בחיים שלי , פחד מפרידה פחד מעשיית צעדים , פחד מעזיבת מקום עבודה ובראש ובראשונה פחד מהצלחה אמיתית ואמירה תמידית לעצמי שדברים גדולים עלי אז אולי כדאי לי להימנע מהם . זה דבר נוראי ואני מאמינה שחיים בצורה כזו הם סוג של חיים ללא חיים ובגלל כל זה הייתי רוצה להתחיל בטיפול . קיבלתי טלפון עם המלצה חמה מאחד המרצים שלי בלימודי התואר הראשון (בפסיכולוגיה) על פסיכולוגית המטפלת בשיטה הפסיכואנליטית (יש לציין כי לא סיפרתי למרצה מהי הבעיה עצמה) . שאלתי היא האם יש להפריד בין בעיית פחד הקהל והפחד הכללי בהקשר לטיפול? ידוע כי טיפול התנהגותי הוא דוקא היעיל יותר והמהיר יותר במקרים של פחד קהל , אז כדאי לי בכלל ללכת לאותה הפסיכולוגית? או ללכת למטפל התנהגותי? או שאולי הטיפול בשיחות יהווה פתרון לשתי הבעיות עצמן (שאולי הן למעשה בעיה אחת...) . אודה מאד להתייחסותך , בברכה , שיר

שלום שיר, כל הכבוד על ההחלטה להתמודד עם הפחדים... לגבי הטיפול המתאים, זוהי אכן החלטה מורכבת ואין לה תשובה חד-משמעית. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי נמצא יעיל במיוחד לתופעות חרדתיות שונות, אך במקרים מסויימים הנטייה הטבעית של המטופל היא להתבונן בסיבות העמוקות לחרדה, ואז טיפול פסיכודינמי מתאים לא פחות. החדשות הטובות הן שמרבית המטפלים מבצעים שילובים שונים של הטכניקות המוכרות, וחשוב לשוחח על הנושא בתחילת הטיפול. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

כמה נורא זה להגיע לתחתית רק בשביל לגלות שזו תהום בלי תחתית בכלל.

שלום להיא משם, כתבת משפט אחד, שמבטא כל-כך הרבה כאב ובדידות... אני מקווה שלפעמים את מרגישה שלא חייבים ללכת אל התהומות לבד, ואפשר לעשות זאת עם ליווי ועזרה. שמרי על עצמך, אורנה ראובן-מגריל

שלום דוקטור יקר ! האם תוכל בבקשה לפרט מניסיונך על הפרעת אישיות תלותית מה בדרך כלל גורם להפרעה זו? מה סיכויי ה"החלמה" ? לכמה אחוזים מכלל האכלוסיה יש הפרעה זו ? האם לדעתך יש קשר בין הפרעה זו להפרעת קשב? וכל מידע מעניין אחר שתוכל להוסיף מניסיונך. תודה מראש ובבקשה אל תפנה אותי לגוגל

הי מירב, 1. (בכלליות לגבי ההפרעה:) אנשים הסובלים מהפרעה זאת מראים צורך מוגזם בדאגה וטיפול של הסביבה, חרדה מנטישה ותלותיות מוגזמת. הפרעה זאת יכולה לבוא לידי ביטוי בחלק מן הסימנים הבאים: - מתקשים לקבל החלטות יומיומיות ללא כמות מוגזמת של עיצות ותמיכה מהסביבה - זקוקים לאחרים על מנת לקבל אחריות ברוב התחומים המרכזיים בחייהם - מתקשים לבטא חוסר הסכמה עם אחרים, מחשש לאיבוד האהדה - מתקשים להתחיל בפרויקטים או להתחיל בעשייה של דברים ביוזמתם (בגלל בטחון נמוך ביכולתם ולא מחמת מוטיבציה ירודה) - מאמצים מוגזמים להשיג תמיכה מהסביבה, כולל התנדבות לעשות דברים לא נעימים. - מרגישים אי נוחות או חסרי אונים כאשר הם לבד, מחשש שלא יוכלו לדאוג לעצמם - מחפשים בדחיפות קשר חדש כמקור תמיכה, כאשר מסתיים קשר שלהם עם מישהו אחר 2. הפרעות אישיות הן דפוסים מוכללים ובלתי גמישים של התנהגות והתנסויות פנימיות. דפוסים אלה שונים באופן מובהק מהציפיות החברתיות והתרבותיות, ומתחילים להתפתח בתקופת ההתבגרות או בראשית הבגרות. הפרעות אישיות הן דפוסים של התנהגות והתייחסות שמתמידים לאורך זמן ואינם עולים בקנה אחד עם דרישות ההסתגלות של הסביבה. הפרעות אלה באות לידי ביטוי בתחומים כמו תפיסה, ויסות רגשות, חרדה, ושליטה בדחפים. הן עלולות לגרום לקשיים ניכרים לאדם עצמו ולסביבה בה הוא נמצא, כולל חיים לא יצרניים, אומללות, אשפוזים והתנהגות אלימה. הפרעות אישיות הן אחת התופעות הפסיכיאטריות הפחות מובנות. באופן אירוני, הפרעות אלה, כקבוצה, הן אחת הקטגוריות השכיחות ביותר בהפרעות פסיכולוגיות חריפות, ומופיעות לעיתים קרובות יחד עם הפרעות אחרות, כמו הפרעות במצב הרוח והפרעות חרדה. אסירים רבים סובלים מסוגים מסוימים של הפרעות אישיות. לגבי השאר - אני לא יודעת..

קוקי , תודה על המידע (-: כל מה שכתבת כבר ידוע לי ממקורות שונים ורבים . בשום מקום לא הצלחתי למצוא מה שאני באמת מחפשת שזה גורמים אפשריים להתפתחות ההפרעה ולכמה מהאוכלוסייה יש אותה וכ"ו.

שלום מירב, אני מבינה מחילופי הדברים בפורום שאת זקוקה להתייחסויות מאוד ספציפיות, וייתכן שיהיה מתאים יותר לקבל אותן במסגרת קשר טיפולי אישי. באופן כללי, חשוב לי להדגיש שישנם קשיים ניכרים באבחון הפרעות אישיות, מפני שלא קיים גבול חד בין הגוונים השונים של אישיות נורמלית ואישיות פגועה. בהיבט הזה, הפרעת אישיות לא בשלה ותלותית היא בעייתית במיוחד, מפני שהיא מאוד קשורה לסולם הערכים התרבותיים של המאבחן. כך למשל, אנשים שנחשבים נורמליים בסביבה מאוד לא תחרותית ואמביציוזית, יכולים להתפס כבעלי ההפרעה אם "נעביר" אותם לסביבה תחרותית. יש הטוענים (למשל, בספר "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה" של אליצור, טיאנו, מוניץ ונוימן) שהפרעת אישיות זו מתפתחת בתנאים של עוני ועזובה נפשית, כאשר לא מופנות כלפי הילד דרישות משמעותיות. הטיפול הפסיכולוגי הוא בדר"כ תמיכתי והתנהגותי, ומכוון לעזור להתפתחות האישיות לכיוונים של יתר פעילות, יוזמה וביטחון עצמי. לגבי שאר הנושאים שהעלית, אני לא חושבת שזה מאוד נפוץ לטפל באנשים המאובחנים כסובלים מההפרעה (הפרעות אישיות אחרות נחשבות הרבה יותר "אופנתיות"...), ואין לי מידע לגבי הקשר להפרעות קשב. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תודה רבה ועוד שאלה ... להפרעת אישיות תלותית מצטרפת גם חרדת נטישה... האם יש הסבר הגיוני לחרדה זו ? ממה היא מתפתחת? (זה קשור לחרדה של התלותי לבצע דברים לבד?). ושוב תודה רבה רבה. מירב.

היי. אני פונה ברצון להבין מדוע יש לי הרבה רגעי משבר והכוונה שאני מרגישה שלא טוב לי ולא מספיק לי בעולם הזה.אני מרגישה קצת שונה מאנשים אחרים הרבה פעמים חושבת מעבר ולא נקודתית.דבר שיכול מאוד להרגיז אותי לאחר לא מזיז.כל מילה שנאמרת אני מפרשת אותה כמתייחסת אליי.אני כועסת מייד ומאוד אימפולסיבית.לא יכולה לתת לדברים לחלוף לידי חייבת להתערב בכל דבר,להבין,להסביר.אני מרגישה שאני יכולה לדבר עם מישהו ומיד אח"כ לנסות ולנתח כל מילה שנאמרה ממני ולבחון האם היה נכון להגיד אותה או לא. אני מרגישה עומס רב על עצמי ולכן ברוב היום אני מוצאת עצמי מוטרדת,נשברת. על פניו לא מראה דבר בחורה חייכנית שחצנית מאוד לא מקבלת ביקורת חזקה ונחושה. אני מחמירה מאוד עם עצמי ועם הסביבה.אני מרגישה שיש לי דרישות שלי נראות הכי טריוויאליות אך לצד השני נראות מוגזמות.אני אף פעם לא יודעת באמת אם אני צודקת או טועה בהתנהגות.אני בטוחה בדבר אחד שמאוד קשה לי. מה יכולה להיות סיבה להתנהגות שכזו? האם עודף אהבה בבית פינוק וחום יכולים לגרום לכך שאני אצפה לקבל בחוץ את מה שהורגלתי אליו.אין להסיק שאני לא עצמאית שכן חייתי מאז ומתמיד מחוץ לבית אך החום התקבל למרות הכל. האם משברים במשפחה הקרובה יכולים לגרום לי לכעס גובר כלפי הסביבה ולכן אני מרגישה קצת עוינת.יש בי חוסר אמון טוטלי באנשים ואני רוצה למצוא קצה חוט שאוכל להחזיר דרכו קצת מהאמון.שוב....אני רוצה אך כ"כ לא מאמינה בזה כי אני יודעת שאם היה בי אמון והייתי נוחה יותר הייתי נפגעת מהסביבה. מה עובר עליי ד"ר..

שלום אירית, את מתארת פער מכאיב בין ההתנהלות החיצונית והחוויה הפנימית שלך. בעוד כלפי חוץ את חייכנית ובטוחה בעצמך, בחוויה הפנימית שלך את מוטרדת, כואבת וכועסת. אני חושבת שפער כזה הוא מצב מתאים מאוד לטיפול פסיכולוגי דינמי. בטיפול תוכלי להבין לעומק מה מכאיב לך, וכיצד נבנה הפער הזה בין החוויות העצמיות השונות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני כ-5 שנים לבד ללא כל מערכת יחסים (היו לי מערכות יחסים לפני-כן בעבר(. כלפי חוץ מעטים יכלו לנחש שאני מתקשה בכך או שיש לי בעיה כלשהיא. אני בן 32 עוד כמה חודשים, נראה טוב ומנהל מצליח בחברת הייטק. אני אדם שאוהב לחשוב, רגיש, מתחשב, ומחפש חברה. אך מבפנים זה סיפור אחר, אני נוטה לדיכאונות קלים, קל לעורר בי כעסים, בעל רגשות אשם, מאשים אחרים בכשלונות, בעל דימוי עצמי נמוך, ביקורתי, מוטרד ממה שאנשים אחרים חושבים עליי, מגיב בהגזמה לדברים, לא רגוע, שאפתן מאוד ותחרותי, פרפקציוניסט, נוטה לחשוד באנשים, בעל צורך להיות בשליטה, אינני שלם עם עצמי. אך בעיקר הייתי אומר שהבעיה שהקוו המתאר את התנהגותי הוא חיפוש אחר קונפליקטים כמעט בכל מצב וחוסר יכולת ליזרום ןלהינות מהחיים. בפועל אינני עושה הרבה כדי להכיר בת זוג, כנראה ומאחר ומספר מערכות יחסים קצרות של מספר שבועות עלו על שירטון וגרמו לי לפחד מסויים וחוסר אמונה בעצמי. כמו כן מאחר ולא צברתי נסייון רב בתחום המיני הנני מרגיש שזאת נקודה שתגרום למערכות היחיסים הפוטנציילים שלי להיכשל וזה דבר המטריד רבות את מחשבותיי. כמו כן חוג החברים שלי הצטמצם עד מאוד בשנים האחרונות, רוב חבריי התחתנו והקימו משפחות דבר שטרם לניתוק הקשר, כיום יש לי מספר חברים מועט שגם איתם הקשר אינו אינטנסיבי כלומר חברי אמיתי. אשמח לספק מידע נוסף, ואני מנחש שתמליצו על טיפול אישי אך אני מאמין ביכולת המדיה הזו לספק לפחות כלים או מבט למתן כיוון וראיה אחרת שתוכל לסייע לי. תודה מראש, יי

גירסא מעודכנת יותר בהמשך

שלום, תוכל לקרוא את התייחסותי לאחר הגירסה המעודכנת של שאלתך... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, בשבועיים האחרונים אני מרגישה חוסר עניין מכל דבר שהיה לי עניין בו קודם. אני לא מעוניינת לראות אף אחד, לדבר עם אף אחד, לצאת, אני מרגישה חוסר עניין בטיפול, חוסר עניין לא אופייני בסקס, בחבר, במשפחה - בכל. אני מרגישה אפאטיות ואדישות די מוחלטת לכל. חשוב לי לומר שתחושות אלו לא מלוות בדיכאון. (בעבר טופלתי בנוגדי דכאון ואני יודעת איך מרגיש דיכאון וזה לא נראה לי זה..) מה זה יכול להיות? האם זו בעיה? (אני מתפקדת-אני הולכת לעבודה, אני הולכת לטיפול) האם יש לטפל בכך? והאם יכול להיות שזה דיכאון במסווה של לא דיכאון? ואם כן-למה הוא מופיע בצורה כזו? תודה רבה

שלום דייזי, איבוד העניין שאת מתארת הוא אחד הסימפטומים של דיכאון, ובהחלט כדאי לקבל ייעוץ פסיכיאטרי בעניינו. מעבר לזאת, המשיכי לבדוק את הנושא לעומק בטיפול הפסיכולוגי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני לא בטוחה שזה הפורום המתאים אבל אני מקווה שאם לא, תפנו אותי לאחד שמתאים. אני לוקחת כדורי פבוקסיל כבר כחצי שנה וקראתי בפרטים הרשומים באריזה שצריך להימנע משתיית אלכוהול במשך זמן נטילת התרופה. עכשיו יש עליי קצת לחץ חברתי להתחיל לנסות לשתות ולהשתחרר קצת ואני נמנעת מזה בגלל שאני לא יודעת אם מותר לי להשתכר כשאני לוקחת בקביעות את הכדורים. האם אפשר פעם אחת לנסות? זה יגרום לתופעות לוואי? אסור לגמרי או שאולי זה לא נורא? אני מקווה לשמוע את דעת המומחים בהקדם.... תודה רבה...

בת 16, שאלתך מתאימה לפורום פסיכיאטריה הסמוך, אבל כעקרון לא מומלץ לשתות אלכוהול בזמן טיפול תרופתי. ס.מ.

לגבי הלחץ החברתי שמופעל עלייך, הייתי מציעה לך לחשוב על כך שוב, אל תתפתי לעשות דברים שלא מתאימים לך או שלא בריאים לך גם אם נדמה לך שכך תוכלי להיות יותר פופולרית בקרב החברים, תחשבי על עצמך ועל הבריאות שלך כי זה באמת הדבר הכי חשוב. תוכלי להיות חברתית ונעימה בזכות האופי שלך ולא בזכות התנהגות כזו או אחרת. המון הצלחה!

שלום בת 16, אני מאוד מסכימה עם התגובות שקיבלת בפורום, הן לגבי ההפנייה לפורום פסיכיאטריה, והן לגבי העידוד לשמור על עצמך... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תודה.. אמרו לי שאסור.. אוף נמאס לי להיחשב חננה טוב אבל לשמור על עצמי זה בהחלט יותר חשוב...

היא עדין גרה בבית אמנם עובדת אך לא יוצרת קשר עם בחור , היא מאד סובלת מדימוי עצמי נמוך בקשר למראה החיצוני שלה ומאשימה את כל חוסר הצלחותיה בסיבה זו. אני מודאגת מה עלי לעשות?

שלום אמא דואגת, אני חושבת שכדאי לשוחח עם בתך על האפשרות של טיפול פסיכולוגי, בו היא תוכל להתבונן על תהליכים שונים בדימוי העצמי שלה. אני נוטה להסכים איתך שבזמנים בהם הבת תרגיש יותר מאושרת ושלמה עם עצמה, היא תוכל ליצור קשרים חברתיים וזוגיים ביתר קלות (וכמובן שהמעגל עובד גם בכיוון ההפוך...) בברכה, אורנה ראובן-מגריל

טוב, אז זה סיפור קצת ארוך. אבל אני רוצה לדעת אם יש לזה שם ברפואה הפסיכולוגית או הפסיכאטרית. איך קוראים לתופעה או לסנדרום, שאנשים מציבים את עצמם בעמדת ה"מיסכנים" או ה"חלשים"? היה לי חבר שהקשר איתו היה כל כך מסובך וגדוש שעד היום הוא לא עוזב נושאים מסוימים ולא משנה גם מה אני אומר, ברגע שאני מציגה את הצד שלי הוא עושה הכל כדי להיות הקורבן. כמעט עברתי התמוטטות עצבים בגללו והוא מציג את זה בתור טעות אבל ממשיך להראות מסכן. עברתי איתו דברים שבאמת, אני לא מאחלת לאף אחד, למשל, היה סיפור עם חוסר כנות - שהפריע לו משהו והרגשתי את זה, אז שאלתי מה קרה והוא אמר שכלום והוא סחב את זה שבועות וכל פעם התנהג בצורה ילדותית של החמצת פנים עד שזה התפוצץ והוא אמר לי מה הוא חושב וגם זה רק דרך ריב של שעות. הייתי ממש צריכה להוציא את זה ממנו בכוח. וזה קרה כמה פעמים. וריבים של שעות על גבי שעות וניתוחים וחפירות. שבשלב מסוים הגעתי לרעד ותלישת שיער. אני מודעת לזה שהקשר לא הלך, ואני יודעת שגם אני לא הייתי בסדר, אבל מזה לצאת כל פעם המסכן התורן? הוא מצב אותי בתור הרעה והוא המסכן שעשה טעויות אבל בשבילו זה לגיטימי. בשלב מסוים הוא אפילו החטיף לי פיזית, מרוב עצבים והוא טען שזה "בגלל מה שעשיתי לו". וכשאמרתי לו שילך לטיפול מבחינתו אמרתי לו שילך קיבינמט, אמרתי לו שזה יהיה טוב בשבילו אבל מבחינתו זו בושה. אני ארחיב אח"כ אבל בינתיים אודה לתשובות.

שלום נועה, אני מניחה שאפשר לקשר את התיאור שלך לכל מיני כיוונים אבחנתיים, אבל אינני רואה מהי החשיבות של אבחנה במקרה זה. תיארת קשר זוגי מאוד קשה, שכלל פגיעות רגשיות וגופניות, וכעת כל אחד מכם נשאר להתמודד עם השברים... אני חושבת שתצטרכי למצוא דרך פנימית לחיות עם מה שקרה, ולהרגיש בתוכך שאת לא היית "הרעה" הבלעדית בסיפור... זהו תהליך מורכב שהמיקוד בו הוא את עצמך, ופחות באבחנות הפסיכיאטריות של בן-הזוג לשעבר. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכולם, אני מחפשת שם לתופעה (מקווה שיש כזה) הבאה: חברה (פרטים או כחברה) המנדה אנשים בעלי כישרון נדיר רק בשל אותו כישרון. כך למשל הרבה אנשים לא מעוניינים להיות חברים של אנשים בעלי כישרון נדיר לנגינה, מתמטיקה ואפילו אנשים יפים במיוחד. הרבה אנשים מרגישים שלא בנוח להיות "רגילים" כשלידם יש מישהו בעל כישרון כל כך מיוחד ופשוט נמנעים מקשרים חברתיים עם אתו אדם. ואז, אותם בעלי כישרונות גם לפעמים פשוט מצניעים את הכישרון שלהם ולא נותנים לו ביטוי רק בכדי להיות מקובליםבחברה שלהם. אלפי תודות דניאלה

אני לא רוצה להיות צינית, אבל הדבר היחיד שיכול לעלות בדעתי זה קנאה. אנחנו שואפים לשלמות, וכשאנחנו נמצאים ליד מישהו שמשקף את מה שבעיננו מושלם כמו כישרון מיוחד או יופי יוצא מהכלל, אנחנו מרגישים "קטנים" יותר. יכול להיות שזה גורם לנו להתרחק ממנו, כי אם אני לא יכולה לקבל קצת מזה, וזה נמצא לידי, זה מתסכל ואני אתרחק- לא אני באמת, אבל את מבינה את הנקודה. מקווה שלזה התכוונת...

שלום דניאלה, אני לא מכירה מונח המתאר היטב את התופעה שתיארת, אבל אני רוצה לכוון את החיפוש שלך לשדה של הפסיכולוגיה החברתית. אני זוכרת שיש שם התייחסויות למושגים כמו "basking in other's glory" שעשויים להיות רלוונטיים... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני בן 23. אני חש בדידות גדולה בחיי. יש לי מספר חברים אך בעייתי היא שאין לי "חברה" כמו שקוראים לזה...אני חש שאין לי בעצם אפפחד שאני יכול לדבר איתו על נושאים עמוקים כמו עם פסיכולוג, ואני אשכרה חולם בלילות על מסיבות, על אירועים חברתיים. אני ממש חולם על אירועים כאלה.... אני אדם חברותי אך מעולם לא הצטיינתי בלשון המעטה ליצור חברויות רב משתתפים אלא יותר יחדיניות..(שגם הן לא משהו..) אי אפשר להפגיש בין חברים שונים כי עולמם שונה כבר ניסיתי זאת ולא צלח. בסך הכל מאז מעולם חלומי הוא לחיות,לחוש, להתערות, להתרועע וכו'. חיי אינם אלא דלות של עבודה שינה ומפגשים של קפה.ניסיתי לתבל אותם בקורסים שונים ואכן העשרתי עולמי אך אני יודע מה חסר לי-חבורה מצומצת של אנשים שיהיו חבריי. מאידך יש לציין וזה חשוב אני אדם שאוהב גם חופש כלומר: נגיד בצבא לא יכולתי להיות הרבה זמן עם אנשים זה שיגע אותי... בקיצור בעייה...........

שלום טום, אתה מעלה שאלות לגבי היכולות הבין-אישיות והחברתיות שלך, ואני מרגישה שיש כאן בלבול מסויים בין סוג היכולות שמאפיין קשרים אינטימיים, וסוג הכישורים החברתיים שמאפיין אירועים חברתיים רבי-משתתפים. נשמע שאתה מעוניין להביא את כל הכישורים האלה לידי ביטוי בכל הקשר חברתי ("אני חש שאין לי בעצם אפפחד שאני יכול לדבר איתו על נושאים עמוקים כמו עם פסיכולוג, ואני אשכרה חולם בלילות על מסיבות, על אירועים חברתיים"). יתכן שזה לא תמיד אפשרי, ונחוצות הפרדות מסויימות... בכל מקרה, אני חושבת שכדאי להמשיך לברר את הדברים לעומק, בקשר טיפולי יחידני ואינטימי... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

קראתי את תשובתך . תודה . ובכל זאת האם יתכן שאני טועה במילה ? ניראה לי שבאופי אני ההפיך הגמור ורופאי בית החולים כולל הצוות הפסיכולוגי טוען תמיד שעלי להתחיל לחשוב על עצמי . גם אני מכירה את האגדה היוונית על נרקיס . וגם אני מכירה את פרח הנרקיס מלך הביצה . יש לי הרגשה שאיני זוכרת טוב את המילה . יכול להיות ? אינירוצה לשאול בבית החולים שבו הייתי מאושפזת . ולכן אודה מאד לתשובתך שינית . ואשמח על מקורות קריאה ברשת בברכה שירה .

שלום שירה, אני חושבת שבכל זאת כדאי לשוחח עם מישהו מהצוות שטיפל בך בביה"ח. אין סיבה שתישארי עם תהיות כאלה... בכל אופן, במידה וכן מדובר בהפרעת אישיות נרציסטית, זוהי הפרעה שמאופיינת בתנודות בין פנטזיות של הצלחה וצורך בתשומת לב, לבין הרגשה של נחיתות, בושה וריקנות. יתכן שאת מזדהה עם החלקים היותר פגיעים בתיאור הזה, אותם חלקים המגיבים בתחושת בושה והשפלה לכל כישלון וביקורת. לגבי קריאה נוספת, נסי לחפש את המושג הפרעת אישיות נרציסטית, או Narcistic Personality Disorder בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני בת 27 ומזה כ - 13 שנים סובלת מהפרעות אכילה - אנורקיסה הייתי אצל מספר מטפלים אך לא החזקתי מעמד הרבה זמן ( טיפול אחד או שניים ). אני פוחדת להשמין ולא רואה את עצמי יוצאת מהפרעת איכלה זו, הומלץ לי להתאשפז מרצון אך סרבתי ורופאת המשפחה שלי החליטה שהיא מאשפזת אותי בכפייה אך בגלל שעברתי את גיל 18 היא לא מצליחה, מצד אחד אני מרגישה רצון עז לטיפול ומצד שני אני פוחדת ממנו כי אני לא רוצה לאבד את האנורקסיה כי אני רגילה לחיות איתה ואם כל הידיעה שבסוף הסוף יגיע ( אני 1.50 ושוקלת 37 ק"ג ושאיפתי לרדת עוד כי אני רואה את עצמי שמנה מאוד ). מה אני יכולה לעשות כדי להתגבר על הפחד שלי ולנסות שוב טיפול? ( לציין שרק במקום אחד הייתי תקופה ארוכה וזה בבי"ח קפלן אצל דר' שולמית בלנק אני לא קוראת לזה טיפול אלה עזרה בהמשך של ירידה במשקל והדרדרות קשה יותר ) אני מיואשת מהחיים ובדיכאון עמוק ( רוצה למות ומנסה את כל הדרכים בהרעבה להגיע למקום זה ).

שלום מעיין, ההודעה שלך מאוד נוגעת ללב, ומבטאת בבהירות את הקונפליקט בין הרצון להבריא והרצון לשמר את המצב המוכר. אני חושבת שמאוד כדאי לפנות לאנשים שמתמחים בטיפול בהפרעות אכילה. הם מכירים היטב את הקונפליקטים, כולל הקונפליקט שתיארת. אני יודעת שישנם גופים ציבוריים ופרטיים שמציעים עזרה ייחודית בנושא. אנא קחי אותה! בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני לא ממש בטוחה שזה המקום, אבל לא מצאתי מקום אחר לשאלה: אני סובלת מחלומות שבהם אני למעשה "משכפלת" את המצב שבו נרדמתי. כלומר, אני כאילו במיטה (בדיוק כמו שנרדמתי) וחושבת לי, ואז כשאני קולטת שזה חלום אני מנסה להתעורר ולא מצליחה. כלומר, בסוף אני מצליחה, אבל בפעם האחרונה שזה קרה, קראתי לבעלי מתוך שינה (בדרך כלל כשזה קורה אני מצליחה להירגע ואז מתעוררת, אבל הפעם לא הצלחתי להירגע). ודרך אגב, מרגע שאני מגלה שזה חלום אני מתקשה לזוז בתוכו. כל הגוף שלי מרגיש כבד וכל תנועה מאוד מסורבלת וכמעט בלתי אפשרית. מה עושים? יש מישהו שאפשר לפנות אליו? זה ממש מפחיד.

שלום דפנה, פסיכולוגים העובדים בגישה פסיכודינמית ישמחו לעזור לך בחיפוש המשמעויות הנסתרות של החלום, כחלק מתהליך טיפולי. מאחר ואני שותפה לגישה הרואה בחלום תהליך נפשי בעל משמעויות אישיות ויחודיות, לא אוכל לעזור להבין את החלום לעומקו מבלי להכירך. עם זאת, אני מציעה לנסות ולחשוב על המשמעויות של פרטים שונים בחלום. למשל, כדאי לחשוב לאיזה עוד מקומות או היבטים של חייך ניתן לקשר את תחושת הכובד, הקיבעון וחוסר האונים שתיארת. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני בן 25, סטודנט מהמרכז, שנמצא מזה כמה שנים בהתחבטויות בנוגע לנטייה המינית שלי. ברור לי שגברים מושכים אותי יותר ושהם מהווים אובייקטים בעת הפנטזיות המיניות שלי, אבל בפועל, מעבר לתמונות הפורנוגרפיות באינטרנט, אני מוצא פער די גדול. כמו כן, היו לי התנסויות עם נשים, אם כי לא בשנים האחרונות. כשאני נפגש עם גברים במסגרות שונות של גייז ( היכרויות, מקומות בילוי ופנאי), אני לא מרגיש לרוב משיכה או כל עניין מיני עם הגברים שאני פוגש. יתרה מזאת, לרוב אני מרגיש גם לא שייך, כאילו אני משתייך "לתרבות" אחרת ואני רק מתארח פה. הדבר מעצים את התחושה שלי, שאני אאוטסיידר ולמעשה לא שייך לשום מקום, גם בקרב סטרייטים, שאת מרבים הזמן, אם במסגרת הלימודים, העבודה והחברים אני שוהה בה בעיקר. אני מאוד רוצה לבנות מערכת יחסים זוגית, ומאוד לא מתחבר לתרבות הסטוצים והזיונים שבקהילה ואני מרגיש לעיתים קצת לא שייך גם בגלל זה. ואז עולה בי השאלה, שאולי לא לוותר על החלום להקים משפחה ולהיות עם אישה, שהרי להיות גיי, לפחות עד כה, לא ממש הצליח לי, אולי זו לא הדרך שלי להגשים את עצמי, אולי אני לא "מבין" נכון את הנטייה, אולי בכלל הדבר בר שינוי??? בתקופה האחרונה, בעיקר לאור מה שהשתקף מסביבי - אנשים שמתחתנים ואוחזים בקשרים ארוכי טווח, אני מתחיל לאבד את התקווה והאופטימיות שאמצא מישהו ואוכל לנח על זרי הדפנה ולפרוש מהמסע המאמלל הזה שאני נתון בו כבר מספר שנים. אני מרגיש ריחוק מחברים שיש להם מערכות יחסים ומפחיד אותי, עם כמה שזה עלול להשמע הזוי, שחברים נוספים שלי יתחתנו ויביאו ילדים לעולם. אני יודע שיש בכאן פרדוקס, מאחר ואני אמור לשמוח בשמחתם, אבל שוב זה מעמיד אותי בנקודה שאני מרגיש שונה, לא שייך, ובעיקר כמי שכבר לא יכול לתרום לקשר הזה יותר. בשנה-שנתיים האחרונות התרכזתי בעיקר בלימודים ובעבודה ומשם ניסיתי לשאוב את הסיפוק וההערכה העצמית שלי מאחר ובתחום הרומנטי נכשלתי כשלון חרוץ. אולם התבדתי והבנתי שזה תחליף זול ושקרי. אני מרגיש שאין לי כוחות להמשיך ולהתמיד בשני התחומים הללו. אני רוצה בקיץ לצאת לטיול גדול בעולם ולהתנתק מהמציאות שלי כאן, מהמשפחה, מהציפיות שאני אולי מנסה למלא, במודע או שלא במודע, מהחיפושים, הדאגות והפחדים, ושם במסגרת מסע מהנה והרפתקני, להתמודד עם זה, באווירה ובצורה קצת שונה. אני תוהה אם אני למעשה לא בורח בעצם המעשה הזה? הקושי למצוא חברים גייז ולבנות מעין "חבורה" לא הצליח למעשה מעולם. בתחום החברתי באופן כללי, לאחרונה, אני מרגיש אי נחת ואכזבה עמוקה. התרחקתי מחברים שהיו לי מתקופת התיכון, ולא העמקתי בקשרים חדשים שרקמתי עם השנים. חרף העובדה שיש לי מספר חברים קרובים שאני יכול לחלוק איתם את סגור לבי וטוב לי בחברתם, אני מרגיש בודד, שאין לי חברים, ובעיקר אין לי "חבורה", אותה קבוצת חברים של גיל ההתבגרות שמלווה אותך, חולקת ביחד איתך חוויות וזכרונות. מהבחינה אני אני עדיין מצוי בעיצומו של גיל ההתבגרות - לא עיצבתי את הזהות המינית שלי, הזהות המקצועית, אני לא יודע איך הייתי רוצה לחיות את חיי.... הרבה הרבה שאלות ללא מענה......... הייתה תקופה שאפילו חשבתי לחזור בתשובה, אולי שם חשבתי אמצא תשובות :( בימים אלו, אני לפני סיום לימודים, וכל החרדות, השאלות והפחדים צפים שוב. ואחד הקשיים המרכזיים שעולים ביתר שאת הוא הקושי בקבלת החלטות. אני מוצא עצמי מתלבט ומתקשה מאוד להגיע להחלטות שונות, חשובות ושוליות כאחד. אני נוטה להעלות שיקולים בכל החלטה ולהסתבך ובסופו של דבר לא להיות מרוצה מההחלטה שהתקבלה. אחד התחומים שבהם מאוד התלבטתי, מעבר ללימודים, עבודה, נסיעות, קניות וכיו"ב היה בבחירת מטפל, שאלות רבות שרק הרחיקו אותי מהפנייה לטיפול (או שהיו כבר חלק מהתהליך...): לפי איזו גישה, מין המטפל, האוריינטציה המינית שלו, מסגרת הטיפולים - פרטי/ציבורי וכו'. לבסוף בחרתי במטפלת שקיבלתי עליה המלצות, ואחרי 6 מפגשים ברחתי מהטיפול עם הזנב בין הרגליים ( זו המטפלת הרביעית שלי בחמש השנים האחרונות) מאחר והייתה בעיה קשה בכימיה בינינו. בקיצור מה עושים??? איך לוקחים את החיים יותר באיזי? איך "זורמים", מעיזים יותר ולא מתייחסים לכל החלטה או שינוי בחיים כמשהו קריטי וגורלי? אני מרגיש שאני פשוט רוצה לקחת חופש מהדאגות, מהמחשבות שאני מעמיס את אצמי בהן ופשוט להיות קצת יותר מאושר ושליו. תודה מראש...

מאור שלום, תיארת בצורה מפורטת ונוגעת את קשייך והתלבטויותיך, תחת הכותרת "זקוק לשינוי". אך במידה רבה אתה זקוק בנוסף לשינוי גם ליציבות - לקשר יציב וקבוע. למקום בטוח להניח בו את הראש ולנוח מהמחשבות. במידה רבה , כך אתה כותב, אתה עדיין בגיל ההתבגרות, מחפש את החבורה שתלווה אותך אל עבר הבגרות ולא מוצא, כי חבריך עברו לשלב הבא, שלב של יצירת קשר וזוגיות. מאור, אני סבור שטוב יהיה אם תחזור להיות בטיפול. קשה לעשות את תהליך השינוי הפנימי וגיבוש הזהות הפנימית ללא מטפל, שיסייע לך לחוש פחות אי נחת ויותר תחושת כיווניות ופתיחת נתיב חדש. אני מבין שניסית וזה לא הלך, אבל בכל זאת אל תתיאש, המשך לחפש פסיכולוג איתו תוכל לעשות את הדרך. כסטודנט אתה יכול לפנות לשרות הפסיכולוגי במוסד הלימודי בו אתה נמצא ולחזור בדרך זו לטפל בעצמך. בהצלחה, גדעון

מר שובל, יש אפרות לשמוע עוד כמה משפטים מלבד הפנייה לטיפול? ואם אתה סבור כי זו לא הבמה המתאימה, אציין שוב שהייתי אצל 4 מטפלים שונים ובאופן כללי, מכולם יצאתי בתחושת תסכול ואכזבה. כמובן שכל מקרה לגופו. אציין שפרט למטפל אחד, כולם היו דינמיים, אדוקים יותר או פחות. הייתי מעוניין לשמוע ממך, כמי שמכיר שיטות טיפול וגישות שונות, איזו מסגרת טיפולית תתאים לי. לעיתים אני חש דכדוך, מעין תוגה שמשתלטת עליי, לעיתים זה מלווה בכל מיני מחשבות שאני מטריד את עצמי בהן. ברגעים האלו, לאחרונה מתחשק לי פשוט לקחת איזה כדור ולהתשחרר מזה, אולי פרוזאק או משהו. האם לדעתך יש מקום לטיפול תרופתי? ואם בגבולות הפסיכותרפיה, טיפול קבוצתי יכול להתאים? ומה בנוגע לטיפול קוגנטיבי-התנהגותי? תודה רבה על התייחסותך.

נרציסטית . לא היה לי נעים לשאול מהו הדבר . התוכלו לעזור לי בהסבר ? בברכה שירה .

שירה שלום, ניתן לחפש הגדרות והסברים נוספים ברשת, דרך אחד ממנועי החיפוש. ההגדרה הבאה לקוחה ממילון למונחים רפואיים: narcissism עיסוק מוגזם של האדם בעצמו, המלווה בצורך שיעריצו אותו ובחוסר יכולת אמפתית לזולת. נרקיסיזם במידה מסוימת קיים אצל כל אדם, אך בדרגה קיצונית מדובר בהפרעת אישיות. זוהי כמובן הגדרה אחת. ישנם סוגים רבים של נרציזם, שלעיתים קרובות מתבטאית ברמת פגיעות גבוהה. בברכה, גדעון

לרופאים שלום, עד כמה אני אמורה להיות (אני כבר ומאד) מודאגת מבני בן ה-16 וחצי שאומר "שבנות לא עושות לו את זה". הוא טוען שהוא עוד לא בטוח ב-100% שהוא אכן נוטה לצד בני מינו, שהוא צריך תחילה "להתנסות" כדי להיות בטוח. האם זהו רק שלב בהתבגרות שלו והזהות המינית? האם זה הפיך? אני חרדה, חרדה מאד, האם יש איזה ספרות שתוכלו להפנות אותי אליה? מה עלי לעשות? איך אוכל לגשת ולשוחח עם בני בנושא? להתייעץ עם איזה גורם? תודה על תשובתכם.

יש משפט שהולך משהו כמו: "אם אתה בן 16 וכותב שירים - אז זה סימן שאתה בן 16. אם אתה כותב שירים כשאתה בן 30 - אז אולי אתה משורר". נו, אז בערך על אותו משקל - בנך נמצא בגיל ההתבגרות, הרבה דברים לא ברורים בשלב הזה של חייו, הרגשות מאוד מבולבלים והזהות העצמית מנסה להפוך למשהו מגובש יותר. התנסויות בגיל הזה אינן מעידות בהכרח על משהו מוגדר וברור לעתיד. כמעט כולנו עושים דברים בגיל ההתבגרות שנשארים שם, ולא ממשיכים איתנו לגילאים הבוגרים יותר של חיינו. סביר להניח שהבן שלך עובר תקופה לא פשוטה כרגע עם התחושות שלו, ובעיקר (לתשומת לבך) עם הדאגה שלך, כי אני בטוחה שלמרות שאת מנסה להסתיר את דאגתך כשאת לידו - אין לי ספק שחלק ממנה עובר אליו, והוא מרגיש ושם לב איך את חווה את מה שעובר עליו. אני חייבת לומר שלא לגמרי ברור לי למה את מטורפת מדאגה (על פי הגדרתך שלך). ונניח שלא מדובר רק בהתנסות, ונניח שבנך אכן נמשך לבני מינו ולא לנשים - מדוע זו סיבה להיות ב"חרדה" (כפי שכתבת) ??... אני חושבת שבנך יוכל בהחלט להסתייע בתקופה זו בשיחות עם איש מקצוע כדוגמת פסיכולוג, ואני בהחלט סבורה שגם לך כדאי לפנות לקבלת יעוץ. יעזור לך לשוחח עם מישהו על החששות שלך, וכיצד להתמודד עם הנושא מבלי להוציא את החרדות שלך (בלי להתכוון) על בנך, כי זה עלול לגרום לו הרבה צער וכאב ואני בטוחה שזאת לא כוונתך. בהצלחה.

לאמא המוטרפת מדאגה שלום, אכן אין זה קל לשמוע מבנך שהוא נוטה יותר לבני מינו. ויחד עם זאת בנך דיבר איתך על כך. אין זה דבר של מה בכך. אני מוצא חשיבות רבה לקיומו של קשר פתוח בין ההורה ובנו המתבגר. קשר פתוח כזה יכול לסייע למתבגר להיתמך, לשתף ולא להיות לבד בתקופה קשה של גיבוש זהותו. מתבגרים רבים חוששים מאוד לספר להוריהם על נטיתם המינית והסתגרותם ושמירת הסוד רק מכבידה עוד יותר עליהם ועל הוריהם. אני סבור לכן , שהמשימה ההורית הראשונה בשלב זה היא לשמור את ערוץ התקשורת ביניך לבין בנך פתוח. כך שבנך ידע שהוא יכול לספר לך ולשתף אותך במחשבותיו ואת תישארי אימו התומכת. כותבת לך ליבי על הקשיים של גיל ההתבגרות ועל הלבטים והקושי בתקופה זו של גיבוש הזהות וגיבוש הזהות המינית. אכן דברים נמצאים רק בתהליכי גיבוש בתקופה זו ועדיין יכול להיות שבנך ימצא עצמו נמשך לבנות , אך גם בהחלט יכול להיות שמה שנאמר בלשון היסוס יאמר באופן ברור יותר בשלב הבא. מה יכול לעזור לך בדאגתך בתקופה זו? א. הידיעה שכפי הנראה נטיתו המינית של בנך אינה בשליטתך כרגע. (במחשבה שניה , אינני בטוח אם זה לא יותר מדאיג). ב. לשוחח עם הבן, לנסות להבין אותו ולתמוך בו. ג. התייעצות וטיפול ע"י פסיכולוג שיוכל ללוות אותך, ויעזור לך להבין מדוע הדאגה היא עד כדי כך גבוהה. ד. להציע לבן שגם הוא ילווה ויטופל ע"י פסיכולוג. ה. להיות מוכנה לשאת את אי הודאות הזו בתקופה שיכולה להימשך עוד זמן לא ברור. בהצלחה, גדעון

בתי מתקרבת לגיל 9 ולומדת בכיתה ב'. מזה שנה התחילו אצלה סימני התבגרות חיצוניים, שיעור וניצני חזה... אנו מטופלים בצד הרפואי...לפני כחושד החלה לקבל זריקות לעצירת הגדילה. לעומת זאת בצד ההתנהגותי אני עומדת חסרת אונים מולה. החא מסתגרת בבית, נמנעת מלהיפגש עם חברות, מרבה באכילה ולא פעילה גופנית. ובעיקר מאד אגרסיבית בהתנהגותה כלפינו, היא מלחיצה את כל הבית ע"י רטינות, צעקות וחוסר שביעות רצון מכל דבר כמעט בעולם... השעות הקשות ביותר הן בבוקר, כשעליה להתלבש לקראת ביה"ס. למרות שהיא ילדה יפיפיה, היא מעריכה את עצמה כמכוערת ובעיקר לא שלמה עם גופה. היא עסוקה כל הזמן בהסתרת החזה. קניתי לה גוזונים אך היא מסרבת ללבוש אותם. בימים חמים היא מתעקשת לשים עליה סווצ'ר...קניתי לה גם עליוניות כאלו בלי שרוולים, ועדיין הכל מסובך...אני מוצאת את עצמי מדי בוקר במלחמה בלתי אפשרית ובלתי הגיונית עד לרגע שהיא עוזבת את הבית....מה עלי לעשות? אני לא יכולה לשתף פעולה עם הרגשתה כי בכך הצדיק את תחושתה...וכמובן לא יכולה לתת לה עצמאות בנושא...מפני שהמשמעות היא לאפשר לה לא ללכת לבית הספר, מעבר לזה שהיא כבר מסתגרת בבית אחרי שעות הלימודים. אשמח אם אוכל לקבל עצה...רוצה להחזיר את הימים השפויים לביתנו.... ליאה

ליאה שלום רב, בתך עוברת תקופה קשה וגם אתם בעקבותיה. היא נאלצת להתמודד עם התבגרות גופנית ומינית מוקדמת ומואצת לגילה. היא בודאי מרגישה שגופה בוגד בה,ושהיא שונה וחריגה יחסית לחברותיה ובנות גילה. בהתנהגותה היא מנסה להתמודד עם השינויים שהיא עוברת: הכחשת השינויים (כמו הסתרת החזה, אי לבישת גוזונים) והתנהגות המנעותית כמו להסתגר בבית. היא אולי מתקשה לבטא במילים את תחושותיה ורגשותיה ודבר זה מקשה עליה עוד יותר. לדעתי , עליכם להבין את התנהגותה כביטוי של מצוקותיה. ולהקדיש את מירב החשיבה וההתיחסות אל המצוקות עצמן. לדבר איתה על תחושותיה וחששותיה ולתת לגיטימציה לקושי בתקופה זו. עם זאת לנסות לתת פרופורציות יותר סבירות לשינויים שהיא עוברת ולנסות לחשוב יחד איתה מה יכול לעזור לה בנתיים בתקופה זו. יתכן שיהיה לכם טוב להתייעץ עם פסיכולוגית ילדים אשר תסייע לכם בתקופה זו. אולי גם הבת תרגיש בנוח לשוחח עם אותה פסיכולוגית על קשייה . יתכן גם שהרופא המטפל בביתכם עובד עם פסיכולוגית מייעצת, שכן מקרים כאלו מלווים לעיתים קרובות בקשיים התנהגותיים ורגשיים אצל הילדים , שכאמור עוברים תקופה לא קלה. בהצלחה , גדעון

יש לי שאלה , שאת'אמת אין לי מושג עד כמה היא קשורה לפורום. בזמן האחרון היו לי כמה חלומות ( סיוטים ) שהם לא בהכרח סיוטים .. לא הרגשתי חרדה אחרי שהתעוררתי מהחלום וגם לא הרגשתי רע , להפך דווקא הייתי דיי מאושר מהחלום . נהנתי מהרגשת הפחד שלו כמו סרט אימה טוב .. בשני הסיוטים לאו דווקא הרגשתי פחד כלפי עצמי , אלה פשוט כמו סרט אימה. מאוד מעניין אותי לדעת מה זה אומר , או אם זה טבעי. תודה.

Amorphis שלום, לא בטוח שהבנתי את שאלתך: חלמת חלום שבו היתה הרגשת פחד וקמת ממנו עם הנאה. (כמו בסרט אימה טוב). ההנאה מסרט אימה טוב הינה (בין שאר הסיבות) מכך שהסרט מגביר את תחושת השליטה שלנו על המציאות. החרדה נסבלת בשל השליטה בה. יכול להיות שמשהו דומה חשת בחלומך, וההרגשה הטובה היתה בשל התחושה שאתה שולט במצב ולא פוחד ביחס לעצמך. תמשיך להנות מחלומותיך. בברכה, גדעון

לכבוד גדעון שובל שלום רב, ראשית אני רוצה להודות לך על תשומת ליבך ועל תשובותיך... בהחלט היית לעזר, (ואם יורשה לי) הרבה יותר מאנשים אחרים.... אני מודה לך על הכל !!! שנית, 1. בעיות קשב וריכוז אינן נרכשות אלא מולדות ! (אלא אם כן יהיה מחקר שיראה אחרת...) אם ככה ייתכן שלאור ההחרפה הסימפטומטית יהיה ירידה במבחן הוקסלר, אך לא ב-30 נקודות (ובדקתי את העניין לעומק... זה מאוד חריג) !! כמו כן אל תשכח שכבר עשיתי בעבר מבחן וקסלר.. ויצא 131 ע ם בעיות הקשב והריכוז שככל הנראה גה פה הפוטנציאל הקוניטיבי הוא רב....! אז איך תסביר את תוצאות המבחן החדש... כלומר מה שאני מנסה לומר הוא שגם בעבר היה בעיית קשב וריכוז... במבחן וקסלר וגם פה יש בעיית קשב וריכוז.... זה לא נעלם... וזה לא הופיע פתאום שגרם לצניחה משמעותית בתוצאה הסופית ! כפי שכתבת בהודעתך הקודמת. 2. חשוב לי להבהיר משהו !!! אינני מטיל ספק באמינותו של הפורום ו/או שלך ו/או של אורנה ו/או של איש מקצוע אחר.... אני בעצמי נמצא בטיפול פסיכולוגי... ואני נותן את מלוא האמון בפסיכולוגית שלי... (אני מטיל ספק בנוירופסוכולוג שעשה לי את האבחון ובצדק.... זה נאמר בעקבות השתלשלותם של אירועים שונים... וכן דעתם של מספר אנשי מקצוע.... עניין אישי.. אל תנסה להבין אותו, לא היית שם....) מה שניסיתי להגיד בסך הכל הוא:..... שזה פורום !!! לא יותר ולא פחות !!!! מלבד תשובות סטטיסטיות לא ציפיתי לשום תשובה ספציפית שכן אינך מכיר אותי ושכן אין המבחנים יושבים לך מול העיניים.... אינני מצפה לשום דבר שאינך יכול לתת לי.... 3. אכן יש לי הפרעות בשינה... אני בכל לילה הולך לישון ב-04:00 לפנות בוקר... או שאני הולך לישון ומתעורר באמצע... או שאני הולך לישון וישן יותר מדי... בשעת ביצוע המבחנים הנוירופסיכולוגים... האבחון.... (כולל הוקסלר).... הייתי ישן בלילה שלפני כ-עד 6 שעות לכל היותר, לפעמים הייתי ניגש למבחן כשישנתי שעתיים בלבד... לפעמים 4 שעות ולפעמים 5 שעות... זה היה משתנה.... וכן... את מבחן הוקסלר, עשיתי לאחר לילות שכאלה... (ולא רק את וקסלר)... כאשר ישנתי שעתיים, או שלוש, או ארבע, וחמש שעות לפני כל פגישה.... נאמר לי שאם במידה ואכן יש לי הפרעות קשב וריכוז.... זה סימפטום נפוץ מאוד בקרב הסובלים מהפרעה זו.... אך חשוב לציין כי הפרעות השינה "התבטאו" בכל תהליך האבחון.... וישנם מבחנים שהייתה בהם הצלחה מרובה הרבה מעל הממוצע !!! כלומר ישנה התפלגות... יש מבחנים עם הצלחה מרובה.. ויש כאלה פחות טובים.... זה מזכיר קצת את מבחן הוקסלר הקודם שעברתי... מבחינת התפלגות אך עם ציונים פחות טובים.... (אז איך תסביר את ממד ההצלחה...??) 4. לסיום... (ואני בהחלט בזה סיימתי) את השאר אני אדון עם הפסיכולוג.... אשמח אם תוכל לענות לי על שלוש שאלות אחרונות: 1. האם זה שעברתי מבחן וקסלר לילדים WISC-R, בגיל 18.5, יכולה להוריד לי את תוצאות מבחן וקסלר החדש ? אם כן בכמה נקודות ? 5 ? 10 ? 15 ? יותר ? 2. מבחן WAIS-R מול מבחן WAIS 3 (החדש) אם נעשה השוואה בין המבחנים... נניח ואדם קיבל במבחן WAIS-R ציון סופי 120... מבחינה סטטיסטית והשוואתית מה יהיה ציונו במבחן וקסלר החדש ? האם יהיה ירידה בציון הסופי או עלייה ואם כן בכמה ?אם אתה לא יודע תן לי השערה.... 3. האם יש לי אפשרות מבחינה חוקית (בהנחה והפסיכולוג עשה פשלה.. ואני יכול להוכיח את זה) לדרוש כי יעשו לי מבחנים חוזרים ? ע"י פסיכולוג חדש ? אשמח לתשובתך בהקדם (אני נפגש איתו עוד מעט...) בכבוד רב והמון תודות. נועם. נ.ב. מאחר ולא ידעתי אם תקבל את ההודעה בשרשור הודעות מאחר והם ישנות, שלחתי לך אותה פעם נוספת כהודעה חדשה.

נועם שלום, לצערי לא אוכל לחדש לך בתשובתי. אין לי הסבר לירידה של 30 נקודות. אולי דרך התפלגות תתי המבחנים ניתן יהיה להעלות השערות. ההסבר שהיה לי הינו שהמבחן משקף בצורה מדויקת את תלונותיך - כלומר אתה התלוננת על ירידה קוגנטיבית ואכן המבחן הראה את הירידה הקוגנטיבית. מה הסיבה לירידה הקוגנטיבית - איני יודע. לדעתי עליך להמתין לפגישה עם הפסיכולוג שערך לך את המבחנים ולשאול אותו. איני יודע את התשובה לשאלותיך. אני לא מכיר מחקר שמשווה בין הwisc-r הwais-r ןה wais החדש. כמו כן איני יודע מה זכאותך החוקית לקבל מבחנים חוזרים. בהצלחה בהמשך, גדעון

שלום, רציתי בבקשה לשאול- האם פחד ממשהו מסויים יכול לגרור אחריו כאבים אופייניים? זאת אומרת, יש לי פחד מהתקפי לב מאז שאבי נפטר מהתקף שכזה בפתאומיות לפני 3 שנים.מאז יש לי כל מיניסימפטומים שמתאימים לבעייה בלב- כאבים בחזה, דפיקות לב, כאבים ביד שמאל. עשיתי את כל הבדיקות והכל נמצא תקין. אחד הרופאים אמר לי שזה כאבים פסיכוסומטיים... האםזה הגיוני דבר כזה? האם פחד ממשהו יכול באמת ליצור כאבים לא אמיתיים? ראוי לציין, שמבחינתי זה אמיתי מאוד- כואבת לי היד ויש לי דפיקות לב והכל, אני לא ממציאה, אני מרגישה הכל. אשמח להבהרה בנושא ולעיצה... מה עושים כדי להעביר את זה והאם זה בכלל ייתכן? תודה, בת 24.

לידור, הסימפטומים שאת מתארת מאפיינים הפרעת חרדה, שכנראה התעוררה אצלך לאחר מותו הפתאומי של אביך מהתקף לב, שביטויה דומים מאוד להתקף לב. ולכן הכאבים שלך אמיתיים, אבל המקור שלהם אינו פיזיולוגי אלא נפשי. הטיפול בחרדה יכול להתנהל בשני מישורים: 1. טיפול התנהגותי-קוגניטיבי אצל פסיכולוג שהתמחה בתחום; 2. טיפול תרופתי אצל פסיכיאטר. ס.מ.

לידור שלום, בהמשך לתשובתה של ס.מ. . אכן הפחד מהתקף לב וגם כאב הלב על מותו הפתאומי של אביך יכול לייצר חרדה ממוות ע"י התקף לב. התקף חרדה דומה בסימפטומים שלו לסימפטומים של התקף לב (כמו שתארת: כאבים בחזה, דפיקות לב מואצות, נימול ביד שמאל, פחד שאת תקבלי התקף ולא יוכלו לעזור לך, נשימות מהירות ושטחיות...). כמו שאמרת - זה מאוד אמיתי. את לא מדמיינת, זה באמת כואב. אבל זה מה שכל כך מפחיד בהתקף חרדה שהוא מאוד דומה להתקף לב. הפיתרון - טיפול פסיכולוגי בגישה התנהגותית קוגנטיבית. את יכולה לגשת דרך קופת חולים. בהצלחה, גדעון

הבעיה שלי היא כזאת: אני בכיתה יא' עם ציונים טובים ומזה חודש אני מרגישה אי שקט ודיכאון. אני חושבת שזה התחיל כתוצאה מכך שפספסתי מבחן מסוים והדבר גרם לי לחשוב שאני לא מוצלחת וטיפשה. אי השקט מתבטא בכך שקשה לי לשבת הרבה זמן וללמוד (דבר שלא קרה לי בעבר) ובכלל- אני מרגישה שאני משתנה. אני יודעת שאם אני אחזור לעצמי, כלומר- למה שהייתי פעם, אני אוכל להצליח בלימודים, אבל משום מה קשה לי לעשות את זה, וכל יום אני אומרת לעצמי- "טוב, עוד יום אחד אני אהיה מדוכאת וממחר אני אחזור לעצמי" אבל זה לא קורה. בבקשה, שמישהו ייעץ לי מה לעשות...

רוני שלום, לפעמים דברים יוצאים מפרופורציה ואז מבחן מפופס גורם לירידה בהערכה העצמית ולתחושות כשלון וערך נמוך. נראה שבעקבות כך התקשית להמשיך הלאה וכל יום שעובר רק מגביר את התחושה הקשה עם עצמך. יתכן גם שהתחושה שאת משתנית וכבר לא מכירה את עצמך היא גם תורמת לכך שהדברים אינם כתמול שלשום וגם מחזקת את תחושת חוסר ההצלחה. נסי להעזר בשלב ראשון בחברותייך. אולי דרכן תגלי שאת לא לבד. שגם הן מרגישות לעיתים תחושות שקשה להן להסבירן, או תחושות שהן משתנות. יתכן שדרך תחושת הביחד תוכלי להרים את עצמך ולשוב אל עצמך. אם חברותייך לא מצליחות לסייע לך נסי לדבר על הרגשתך עם מורה בביה"ס שאת סומכת עליה, או אולי יועצת ביה"ס. גם עצם השיחה יכולה לעזור וגם אם אילו אנשים שמכירים אותךהם יוכלו לעזור לך להחזיר לעצמך את תחושת הביטחון והשקט שאיבדת לאחרונה. אשמח אם תשתפי אותנו בהמשך, בהצלחה, גדעון

בן 7.5 - מחונן. אח בוגר ונהדר לזאטוט בן 2.5 . ילד מבריק בעל כושר ביטוי מעולה אבל מין ילד כזה שאוהב לשמור לעצמו הכל ... כועס כועס כועס (רב הזמן ובעיקר עליי) וטוען שלו הכל אסור,כל הזמן. מה שבכלל לא נכון במציאות אבל מספיק אמיתי בעינייו. לא סובל מגע פיזי, משתחרר ונחלץ מכל חיבוק.ונשיקות - מחוץ לתחום ! בזמן האחרון הוא מתחיל לזרוק משפטים לאוויר שמשתקים אותי. אין לי מושג איך להגיב ואם בכלל להגיב. "הלוואי ולא הייתי נולד בכלל" "יותר כייף להיות קטן כי אז המוות רחוק ממך יותר" "אני בכלל לא רוצה להתקיים יותר" מ ה א נ י ע ו ש ה ע ם ז ה ???????????????

סימונה שלום, מהמעט שאת מתארת, נשמע שבנך עסוק בנושא המוות,: מחד חושש ממנו ומאידך מצהיר על רצונו למות. לא ברורה הסיבה לכך, מדוע הוא עד כדי כך כועס ומתוסכל ומורמר, וגם מדוע זה מחריף לאחרונה. הייתי ממליץ לך להתייעץ עם איש מקצוע: פסיכולוג ילדים, שיוכל לברר יותר לעומק מה קורה ולייעץ לך כיצד לנהוג. בברכה, גדעון

בעלי טוען כי יש לו אובססיה כלפי הוא מאוד אוהב אותי. ולכן הוא מעונין לקיים עימי מתי שרק אפשר יחסי מין אנחנו כבר ביחד כ- 10 שנים נשואים שניים של שנינו ואם זה לא מתאפשר אז בבוקר הוא קם על רגל שמאל כאילו יותר לא נשכב או משהוא כזה וזה מאוד מפריעה לי כי אני מרגישה כאילו אני זו שלא בסדר . הוא מוכן לקבל טיפול לאן אני צריכה לפנות יש עוד בעיה נוספת והיא שפיכה מוקדמת וקינאה

חלי שלום, את מעלה כמה בעיות שחלקן הן בתחום המיני וחלקן בתחום הזוגי והפרטני. במידה ולבעלך ישנה מוטיבציה לטיפול הוא יכול לפנות לקבלת טיפול פסיכולוגי דרך קופת חולים. דרך הקופה ניתן גם לברר לגבי טיפול סקסולוגי . בהצלחה, גדעון

גדעון תודה על התשובה . אבל איך אפשר להגיע דרך קופת חולים לפסיכולוג אני יודעת שיש רק פסיכיאטרים מהקופה . אודה לך אם תגיד איך לפנות ולמי. תודה חלי.

רציתי לברר האם טיפול פסיכולוגי במקרה של חרדה עקב טראומה.עלול להרשם בתיק הרפואי ולפגוע בצורה כלשהי בעתידי, כמו בקבלת רשיון נהיגה, או להתקבל לעבודה חדשה. עקב חרדותי אינני עובדת ונקלעתי לבעיות כספיות כך שללכת לטיפול לפסיכולוג פרטי קשה לי, ואילו בקופ''ח אין חסיון. איך בכל זאת אוכל לקבל טיפול ולהתגבר על המצב החדש שאני שרויה בו מזה מספר חודשים?

למהססת שלום, איני חושב שיש בסיס לחששותייך. הטיפול בקופות החולים הינו עם פסיכולוגים בהסדר. הטיפול ניתן לרוב בקליניקה הפרטית של הפסיכולוג וחלים עליו כל חוקי החיסיון הרפואי, כמו לגבי כל מידע רפואי אחר שלך. במידה ואת לא מוותרת על הסודיות הרפואית אין לאף אחד זכות להגיע למידע הזה. לגבי רשיון נהיגה - אין פגיעה ברשיון הנהיגה של מי שנמצא בטיפול פסיכולוגי. וגם קבלה לעבודה חדשה אינה נפסלת אוטומטית בשל המצאות בטיפול פסיכולוגי. אין סיבה לסבול עוד ועוד, עזרי עוז ופני לעזרה. ב ה צ ל ח ה !! גדעון

מנסיוני מקומות עבודה דורשים ויתור על סודיות רפואית ומה יקרה אז?

שלום שמי נולי אני בת 43 לפני שנה נתקפתי בהתקף חרדה ועד היום אנני מצליחה להשתחרר מזה הכל התחיל כשקיבלתי מכתב פיטורין לאחר 18 שנות עבודה מחשבות לפירוק הזוגיות בעיות עם אמא בת 90 אשה קשה עם בעיות ראיה ושמיעה .זה התחיל עם כאבי ראש חזקים של מיספר ימים ובאחד הערבים כשישבנו לאכול בעלי אמר לי שהפה מתעקם לי כשאני מדברת ומרגע זה התחילה הקריסה חשבתי שחטפתי אירוע מוחי נגשתי לבית חולים הושפזתי 3 ימים ושוחררתי שכל הבדיקות תקינות למחרת נתקפתי שוב חרדה חשבתי שנרדמה לי השפה והגעתי שוב למיון שוחררתי לאחר מספר שעות חוד ימים מאז המקרה לא יכולתי לתפקד חטפתי חולשה כללית קוצר נשימה פחדים חוסר שקט לחצים בחזה ודפיקות לב, פניתי לשכן שהוא קרדיולוג והיום הוא פסיכיטר לקח אותי לשיחה והמליץ לי לקחת קלונקס רבע כדור פעמים ביום בשבוע הראשון ופעם ביום בשבועים הקרובים , די עזר לי אבל אני מרגישה שלא חזרתי לעצמי אני משתדלת להמשיך באורך חיים רגיל לחשוב חיובי אבל מידי פעם זה שוב קורה ומתחילים לי כל הספטומים ,לפני כשבועים בחוג לרקודי עם אשר אני רוקדת בו המון שנים חבר לרקודים בן 44 מת מדום לב ברחבת הרקודים מאז אני בהתקפי חרדה שמנסה לא להראות לאף אחד מבני הבית כדי לא להדאיג אותם היום אני יודעת שאני זקוקה לטיפול כדי לחזור לחיים רגילים בלי פחדים שאני לא אשתגע מכול מה שקורה לי השאלה שלי היא האם יש באפשרות לעבור טיפול קצר ומועיל ? ואם כן אשמח אם אקבל פרטים לקביעת תור.

נולי שלום, את מתארת מצב של התקף חרדה חזק לפני כשנה על רקע של גורמי סטרס רבים , והתקפי חרדה בתקופה האחרונה לאחר ארוע קשה של מות בחוג לריקודים. לדעתי אכן מומלץ לך לטפל בהתקפי החרדה בשלב הראשון ואולי את תרצי בכך לטפל בהמשך בגורמים השונים למתחים בחייך (עבודה, זוגיות, המצב של אמך). הטיפול המומלץ להתקפי חרדה הינו טיפול פסיכולוגי התנהגותי-קוגנטיבי. (לעיתים משולב עם טיפול תרופתי, אך לא תמיד יש צורך בכך). ניתן לפנות דרך קופת חולים. לכל קופה ישנם פסיכולוגים העובדים איתה בהסדר. אפשרות נוספת דרך תחנה לבריאות הנפש באזור מגורייך. בהצלחה, גדעון

אני סובלת מהתקפי חרדה קשים קרוב לשנתיים(מאז החודש החמישי להריוני).עברתי סדנא של טיפול התנהגותי -קוגניטיבי בבי"ח "איכילוב" (סדנא של 12 מפגשים עם פסיכולוג ללא תשלום).אני יכולה לומר שאני ממליצה בעיניים עצומות לכל בן אדם הסובל מהתקפי חרדה ובכלל מקשיים לעבור את הסדנא.הסדנא מלמדת איך דרך מחשבות חיוביות ניתן לשלוט על ההתקפים ובכלל על ההתנהגות שלנו.ההתקפים לא נעלמו אך יחד עם זאת למדתי לחיות איתם ולרסן אותם.אני יכולה לומר שעוצמתם פחתה בהרבה וכן התדירות שלהם. אם מישהו רוצה לשוחח על כך אשמח לשתף אתכם בהמון אינפורמציה ועידוד. [email protected]

נולי, ליבי ליבי איתך. אני סובלת מהתקפי חרדה קשים מזה שלוש שנים. בעזרת טיפול תרופתי הצלחתי במשך שנתיים לתפקד ללא הפרעות מיוחדות . בשנה האחרונה חזרו התקפי החרדה בעוצמה שלא הכרתי. צירפתי לטיפול התרופתי גם טיפול פסיכולוגי ובהרבה מאמץ החלטתי בעצת הפסיכולוג שלי להתעלם מרעשי הגוף ולקבל אותם שכן, רעשים אלו קיימים אצל כל אחד ואחד מאיתנו רק שאנחנו הסובלים מהתקפי החרדה מקשיבים להם ומעצימם אותם עד לכדי פחד ממוות. הפסקתי לרוץ לבתי חולים ולרופאים כי הפסיכולוג שלי איים עליי שיפסיק לטפל בי וזה עבד. נסי לאמץ את המשפט הבא. הפחדנים מתים אלף פעם בחיים והאמיצים רק פעם אחת.ואז גמרתי אומר והחלטתי שהנושא לא ישתלט על חיי, אני אשתלט עליו. וראי זה פלא אני חוווה את אותם סיפטומים שחוויתי במהלך כל השנה האחרונה - אך לא מעצימה אותם ומחדירה לראשי טוב טוב שהגוף לא תמיד חייב להרגיש טוב ואני לא מקשיבה לרעשיו. נסי, האמיני ותחיי. יחד עם זאת תעזרי בפסיכולוג טוב ואם יש צורך גם בטיפול תרופתי לפחות בהתחלה, כדי לפנות אנרגיות מהפחד לטובת עשייה ושינוי. בהצלחה!!!!

תנסי ביו פידבק.

שלום אני רוצה לתאר את התחושה שלי בעת התקף חרדה: אפילו אם היום עובר כמו שצריך, ללא בעיות מיוחדות, הקושי הגדול שלי הוא בזמן הליכה. לעיתים מאוד קרובות אני מרגישה שבזמן הליכה אני חסרת שיווי משקל, כאילו שאני צריכה להאחז בקיר או משהו כזה. זה מתבטא בלחצות את השדרה לכיוון האוטו, או ללכת בעבודה להכין קפה, זה מלווה בתחושת סחרחורת, ומין מעידה, שסביר להניח שהיא פנימית, כי לא נראה לי שמישהו רואה את זה כלפי חוץ. אני חושבת 10 פעמים אם ללכת לבית קפה עם חברים מחשש שזה יקרה לי, או סתם אפילו לצאת מהבית ללא צורך. אני יושבת המון, וממעטת לנוע באופן פיזי. זה מתחזק בעיקר כשאני בנוכחות אנשים, מאחר ואני פוחדת פיזית- ליפול על הרצפה, אני גם חשה ברפיון חושים. האם מישהו נתקל בתופעה?

נועה שלום, אחד הסימפטומים בהתקפי חרדה הינה תחושת חולשה או "חוסר יציבות". מאוד אופייני הינו הפחד מאובדן שליטה והחרדה שהתחושות הגופניות יתגברו.מה שעלול להביא לתגובות המנעותיות שגם אותן את מתארת. אני מניח שנבדקת גופנית והרופא לא מצא ממצא רפואי חריג.אני מקווה גם שאת מטפלת בהתקפי החרדה שלך. חבל לסבול וחרדה בהחלט ניתנת לטיפול. בהצלחה, גדעון

אני מטופלת כשנה אצל פסיכולוגית, פעם בשבוע. אבל ענין החרדות בא והולך, אבל תמיד נשאר קצת בתוכי. האם יש ממצאים לכך שחרדות חולפות בעקבות טיפול?, (ללא תרופות)

לבטחוניסטית... 1. האם את שייכת לצוות האתר ? האם את חלק מהפורום ? האם את עובדת פה ? או שמא את מישהו מבחוץ שלא קשורה לשום נושא... ואת מביעה דעה אישית כמו כל אדם ? לא הבנתי עדיין מי את בכל הסיפור הזה..... 2. במידה ואת מישהו המאתר... לכמה פורומים כבר שלחתי הודעות ? מי שישמע אותך עוד יחשוב שיש לך פה עסק עם רוצח סידרתי..... (תדמייני שיש לך פה סמיילי.. כי זה נאמר בצחוק) ידוע לי כי זה פורום !!!! וככה לקחתי את זה מלכתחילה !!!! לא ציפיתי לתשובות, מלבד תשובות סטטיסטיות !!!!!! שאליהן את לא חייבת את המבחנים... רק את הידע התיאורתי... 3. האם ידוע לך מי זה מר' גולדשמיט ? כי לא הבנתי מה הוא או היא רצו.... האם הוא חלק מצוות האתר ??? 4. האם את פסיכולוגית ? כי את גם בטחוניסטית... וגם מכירה את הDSM וציטוט שלך... "זה חלק מהתפקיד..." את עובדת פה ??? או בשב"כ ?????? 5. מי הזעיק אותך לשלוח לי הודעה ? האם מישהו מהאתר פנה אליך ? 6. במידה ואת חלק מהאתר... אני רוצה להודות לך על תשומת הלב... (וזה נאמר ברצינות) החמאתי לי מאוד !!! שכן זה לא מגיע לי... אבל ניחא... 7. בלי שום קשר אלייך..... וזה נאמר בהדגשה... אני כבר לא אפנה למערכת דוקטורס בנושא עליו שוחחתי.... לאור התשובות שקיבלתי. ושוב.. לא ביקשתי תשובה ספציפית אלא רק סטטיסטית.... בכבוד רב, נועם.

נועם שלום, מפנה את תשומת ליבך לתשובתי אליך בשרשור למטה: "RE:לפסיכולוגים". ועוד בקשה אליך ואל הכותבים לך: תרגיע. בברכה, גדעון

שאלה שאלה... 1. אני לא שייכת לצוות של האתר. למעשה, אני לא שייכת לשום-מקום ולאף-אחד. הייתי אומרת, שברגע שבחרת לכתוב בפורום פתוח, אזי אין הגבלות על המשיבים... מכיוון שלא כתוב בשום מקום במפורש שרק צוות האתר רשאי להגיב, הרי שכל אחד (ולא רק אני) יכול להגיב. אה, אף-אחד לא הבין מי אני. בכל הסיפורים. 2. אין מישהו - לא מהאתר ולא מחוץ לאתר - שממש סופר הודעות. אז אל תדאג, אני לא מתכוונת להיות הראשונה שתתחיל לספור. אתה יודע מה הבעיה הכי גדולה עם סטטיסטיקה? שאין שום דבר מדויק, רק בערך. זה חשבון פשוט של 1+1=2. ככה שגם כשעוסקים בנתונים סטטיסטיים אין 100%. 3. חד וחלק - לא! אין לי מושג. 4. הי, אני לא יכולה לומר לך איפה אני עובדת, נכון? זה סודי ביותר. 5. אף-אחד לא הזעיק אותי! יש לי חיישנים משלי, ולפעמים נדלקת נורה אדומה. כך שאתה יכול להיות רגוע מבחינה אחת - אף אחד לא שלח אותי או קרא לי. 6. תשומת לב זה דבר חשוב, וכולם זקוקים לה, אז למה לחלק אותה בנדיבות? אני קובעת למי מגיע לקבל ממני תשומת לב ולמי לא. ואתה עלית בגורל... 7. אם אתה חושב שהתשובות שאתה מקבל כאן בפורומים באמת עוזרות לך ומבהירות לך את התמונה, אז יאללה - לך על זה - תמשיך לשאול. אם לא שואלים לא מקבלים תשובות, ואם לא מקבלים תשובות, לא לומדים. ואם לא לומדים - לא יודעים. השושואיסטית.

הבת שלנו בת שנה ושלושה חודשים התחילה לאחרונה להרביץ לעצמה, לאחר שאומרים לה לא. אם שיחקה ונפל לה משהו גם אז יכולה להרביץ לעצמה (אם אומרים לה לא תיתן מכות בראש שלה ואם נפל לה אז או שתרביץ לעצמה בראש או על היד). לא משהו שהיא ראתה בבית. כשמתנהגת כך אנו מחזיקים בעדינות בידה ואומרים לה שהיא ילדה טובה ושאסור להרביץ לה לפעמים זה עוזר ולפעמים ממשיכה להרביץ ופורצת בבכי. עוד להוסיף שבחופשים כשנמצאת בבית ההתנהגות לא מופיעה. בנוסף לא בטוח שזה קשור בחופשים היא ישנה לילות שלמים ורגועים במיטתה, אך כשבגן היא מתעוררת ברב הלילות ולא מוכנה להישאר לבד. איך ניתן לדעת האם זה משהו שלה או שחווה בגן? והכי חשוב איך ניתן לסייע לה? תודה.

רמי שלום, גיל חמישה עשר חודש הינו תחילת המעבר מהינקות לפעוטות. שלב זה, שמתחיל בנסיון של ביתכם הפעוטה להיות עצמאית יותר, מעמיד את ההורים לראשונה לפני הצורך להציב גבולות לפעולות ולסקרנות של הפעוט באמירת "לא". ישנה חשיבות רבה לאופן בו נאמר ה"לא". משאגה: "לא!" ועד הרחקה עדינה של החפץ האסור. הפעוט לא מסוגל בשלב הזה להבין את משמעות האיסור והוא רק רוצה לחקור את העולם הנפרש מולו. תגובותיו יכולות לשקף לפיכך את תסכולו וחוסר ההבנה מדוע נלקח ממנו משהו שרצה בו. יתכן שאמירת ה"לא" בבית הינה שונה מאמירת ה"לא" בגן וביתכם מגיבה בתסכול לגבולות שששמים לה. דבר זה מעיד על סקרנותה וערנותה לעולם סביבה. לדעתי עליכם להמשיך ולמצוא את הדרך להרגיע אותה כאשר מגיבה במכות לעצמה. להסביר בעדינות ובטון רגוע. יתכן שהתנהגות זו תעזור להרגיע אותה כפי שכבר התנסיתם בכך. כדאי גם לברר עם הגננת כיצד מתנהגת בגן, כדי שאפשר יהיה להבין טוב יותר את התנהגותה ואת השפעת הגן על התנהגותה. כמו כן מפנה את תשומת ליבך לשרות "קו להורה"שפועל באוניברסיטת ת"א ונותן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאי 0 עד 6. הקו פועל בימים ראשון ורביעי בין השעות 09:00 עד 15:00 בטלפון: 6406888. בהצלחה, גדעון

שלום רב. הייתי מעוניין לקבל חומר מקצועי ו/או הפנייה לאתרים (ההעדפה לעברית) שעוסקים במושג ההכלה. מה כוללת ההכלה ? האם קיימת הכלת יתר של המטופל ואם כן כיצד היא מתבטאת ? כמו כן, אבקש לקבל חומר מקצועי בנושא הזדהות השלכתית. מה תפקידה ? כיצד היא משרתת אותנו וכו' כל מידע בנושאים הללו יתקבל בברכה. תודה רבה. זיו.

בעיקרון מדובר בשכשתינוק נולד הורה משליך עליו את הפנטזיות שלו. השלכה-האם מרגישה בתוכה משהו שהיא לא יכולה להכיל ואז היא משליכה אותו על התינוק. האם מפעילה לחץ על התינוק "לציית" להשלכה. אם היא משליכה עליו כעס לדוגמא, היא מתנהגת אליו כך שהוא יהיה כעסן. הזדהות-התינוק מזדהה עם מה שהאם משליכה עליו. משהו מהעולם הפנימי שלה הופך להיות שלו. זה קורה כי הוא מרגיש שאחרת הוא יאבד אותה. 1. http://www.hebpsy.net/community.asp?id=13&article=92 מאמר: המכל והמוכל: מרחב למפגש של התיאוריה הפסיכואנליטית ותיאורית המערכות 2. http://www.psych.co.il/home/12.htm "הזדהות השלכתית" - מאמר שפורסם ב"שיחות" 3. יש ספר "כתבים נבחרים" של מלאני קליין שיש שם מעט לקרוא בנושא (בשני מאמרים:מנגנונים סכיזואידיים ומסקנות על חיוו הרגשיים של התינוק) ואם תתפשר על אנגלית - אז החיפוש באינטרנט ישאיר אותך ללא אוויר מרוב אתרים בנושא. בהצלחה

http://www.psych.co.il/home/12.htm

שלום זיו, נראה לי שההפניות שקיבלת מספקות. האמנם? אורנה

היי אורנה. לגבי המושג הזדהות השלכתית, פחות או יותר קיבלתי את התשובה והמידע שחיפשתי. לעומת זאת הלינק שאחד המשתתפים שלח לי לא ענה כלל על שאלתי לגבי מושג ההכלה. האמת היא שקיוותי לשמוע מידע מקצועי לגבי מושג ההכלה (מה הוא כולל, האם קיים מושג כמו הכלת יתר וכו'). אשמח אם תחווי את דעתך זיו.

שלום רב, בני בן ה-4 מתלונן רבות לגבי רצונו לעשות פיפי. לעיתים יש לו רצון לעשות פיפי אחת ל- 5 דקות. לקחנו אותו לבדיקת שתן שיצאה תקינה. הדבר מאוד מאוד מרגיז אותו . שמתי לב שכאשר הוא מאוד עסוק הוא אינו מתלונן . מעבר לכך הוא כל הזמן מתרגז שה'בולבול כל הזמן גדל' וזה מציק לו. לפני כשבועיים אביו חזר משלושה חודשים בחו"ל אבל למרות הקשר המצויין שיש להם, התקופה עברה ברגיעה יחסית בלי אירועים מיוחדים. הם אפילו דיברו אחת ליומיים בטלפון וכאשר האב חזר הילד קיבל אותו בלי כעסים מיחדים. שאלתי היא: האם המצב המתואר מבחינת ההתעסקות באבר המין הוא טבעי וכיצד עלינו להתייחס אליו? האם יש קשר בין החזרה מחו"ל וההעדרות הממושכת למצב? תודה

שלום ריקי, יתכן שהעיסוק של בנך באיבר מינו ובצורך התכוף להשתין היה הדרך שלו לבטא מתח מסוים לגבי נסיעת אביו. תחושות כמו פחד וגעגועים לאבא יכולים להתבטא בצורה גופנית, מבלי לתת לכך מילים או ביטוי התנהגותי אחר. נסו לראות האם העיסוק הזה מתמעט עם חזרת החיים למסלולם. אם תרצו, אפשר להתייעץ עם פסיכולוג התפתחותי כדי שתחושו יותר רגועים. בהצלחה, אורנה

אורנה שלום, ראשית תודה על התשובה. אשמח אם תוכלי לומר לי כיצד עלינו להתייחס: האם לא להתייחס או להתייחס בצורה מסויימת? בנוסף , ברצוני להבהיר כי הרצון להשתין ווהתעסקות ב'בולבול הגדל' החלה שבוע לאחר חזרתו של האבא. שוב תודה ריקי

לכבוד הפסיכולוגים אורנה שלום ! מר' שובל: אם הינך קורא את הודעתי... בהמשך להודעתך הקודמת סיפקתי לך את הנתונים הרפואיים (EEG וSPECT). אינני יודע אם את מיודעת לכל הפרטים מאחר ולא היית נוכחת בפורום, אך את הודעותיי ניהלתי לאחרונה עם גדעון שובל. הוא ביקש ממני פרטים נוספים, נוירולוגים, על מנת שיוכל לעזור לי בדרך כולשהי (גם היא מינימלית ולא פורמלית). בשיחות שלנו ציינתי בפניו כי אני חש סימפטומים שהחלו לפני כשנה, ובאבחון אחרון נוירופסיכולוגי נמצא ירידה בתפקוד הקוניטיבי וצניחה חדה במבחן וקסלר. בעבר עשיתי אבחון פסיכו-דידקטי שנמצא כי אני מחונן 131 וכעת נמצא כי אני ממוצע 103. אני בטוח שתמצאי בעצמך כי משהו פה לא תקין... מקצועי או רפואי. אינני יודע בדיוק מה לא בסדר... ולצערי גם הנוירופסיכולוג לא. כעת אני שמח לכל חוות דעת, גם אם היא מתרחשת באינטרנט. הרי לא יתכן מצב כזה.... אלא אם כן מישהו פישל או שיש בעיה רפואית כולשהי.... איך תסבירי ירידה במבחן וקסלר של 30 נקודות ????? מר' שובל ביקש ממני קצת נתונים שאותם סיפקתי כנדרש: EEG- הרקע הכללי מכיל פעילות אלפא ובטא לסרוגין נמוכי מתח. SPECT- ירידת פרפוזיה בלתי ספציפית לקוטב קדמי של אונה טמפורלית שמאלית. ירידת פרפוזיה לאונה פריאטלית אחורית מימין, יתכן עקב ארטפק תזוזה. רציתי לדעת אם מבחינה קלינית זה מרמז על הפרעה כולשהי כולל קשב וריכוז.... הסימפטומים שתיארתי לו הינם חריפים בעוצמתם.... ומטרידים גם אותו...... אחת מהשאלות ששאלתי היא מהם הסברות שישנו ירידה חדה במבחן וקסלר ? האם זה ייתכן בגלל שעשו לי מבחן WISC-R, וקסלר לילדים בגיל 18.5 ??? כי לפי מספר אנשי מקצוע ייתכן בהחלט ירידה בין המבחנים בייחוד לאור חוסר ההתאמה של קבוצת הגיל אך לא יותר מ-15 נקודות לכל היותר ושזה גם הרבה מדי !!!!! קרוב לוודאי שירד עד כ-10 נק'. זה מאוד עניין את הפסיכולוגים שעימם שוחחתי וכן עם הנוירופסיכולוג, שכן זוהי תוצאה שאיננה משקפת את המציאות.... ועכשיו כולם תוהים מה "פה קורה פה ?" לצערי, תשובתך לא סיפקה אותי... מאחר ולא נתת לי כאלה..... אך מר' שובל הסכים בטובו להיות כעזר...... אני מאמין שגם אותך זה היה מעניין כאשת מקצוע.... או לסירוגין "מפחיד"..... בכבוד רב, נועם ס.

האם במהלך כל האבחונים שעברת העלו את האפשרות שיש לך הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD)? סליחה אם זה לא נראה קשור לעניינים שלך, זה מסקרן אותי...

מי שואל ?

נועם, אני מניחה שתגובתו של גדעון שובל קשורה לכך שלא יידעת אותו שעסקנו באותן שאלות בדיוק לפני מספר שבועות. בכל מקרה, אני מצטרפת לתקווה שתמצא תשובות שיניחו את דעתך. אורנה

תפסיקי להשתלח פה באנשים כל מי שקורא קבוע יודע שזאת את

נועם שלום, לא הייתי מודע לכך שהנושא כבר עלה בפורום בעבר, אך "התחלתי ולכן אסיים". אתה מתלונן על ירידה קוגנטיבית שהחלה לפני כשנה וחצי ובעקבותיה החלת תהליכי אבחון רפואיים, נוירולוגיים ופסיכולוגיים. בתוך התהליך הזה אובחנת ע"י פסיכיאטר כסובל מהפרעת קשב וריכוז. התחלת ריטאלין זה עזר לתקופת מה ואח"כ הפסקת בשל תופעות לואי. במקביל ערכת אבחון בווקסלר שגילה ירידה של 30 נקודות. ואתה שואל: מה ההסבר? לדעתי ההסבר הפשוט ביותר הינו שהירידה בווקסלר משקפת את תלונתך, כלומר את הירידה הקוגנטיבית אותה אתה חש. בהחלט יתכן שהפוטנציאל הקוגנטיבי שלך הינו גבוה יותר, אך אינך מגיע לפוטנציאל הזה בגלל בעיות הקשב והריכוז או בעיות אחרות שיש לך, במידה ואובחנו כאלו. שאלתי אותך לגבי רופא, נוירולוג ופסיכיאטר לא כי אני מומחה לממצאים שלהם, אלא רק כדי לודא שנשללו בעיות מהכיוונים הללו. לסיכום לדעתי עליך לחזור לפסיכולוגים ולרופאים המטפלים בך - כדי שיסכמו עבורך את הממצאים, וההסברים שלהם לממצאים אלו. ובכל זאת שני דברים לסיום. אני מפנה את תשומת ליבך לכך שמצד אחד אתה מתייעץ בפורום ומאידך אתה מטיל ספק באמינותו. (כפי שכתבת לאחד מאלו שהגיבו למכתביך). ממליץ לך לחשוב על זה שלא פשוט לך לתת אמון באנשי מקצוע. ובעניין אחר לחלוטין: אתה כותב בשעות הקטנות של הלילה. האם יש לך הפרעות שינה. האם בדקת את זה? האם עשית את מבחן הווקסלר לאחר לילה כזה? בהצלחה, גדעון

לכבוד גדעון שובל שלום רב, ראשית אני רוצה להודות לך על תשומת ליבך ועל תשובותיך... בהחלט היית לעזר, (ואם יורשה לי) הרבה יותר מאנשים אחרים.... אני מודה לך על הכל !!! שנית, 1. בעיות קשב וריכוז אינן נרכשות אלא מולדות ! (אלא אם כן יהיה מחקר שיראה אחרת...) אם ככה ייתכן שלאור ההחרפה הסימפטומטית יהיה ירידה במבחן הוקסלר, אך לא ב-30 נקודות (ובדקתי את העניין לעומק... זה מאוד חריג) !! כמו כן אל תשכח שכבר עשיתי בעבר מבחן וקסלר.. ויצא 131 ע ם בעיות הקשב והריכוז שככל הנראה גה פה הפוטנציאל הקוניטיבי הוא רב....! אז איך תסביר את תוצאות המבחן החדש... כלומר מה שאני מנסה לומר הוא שגם בעבר היה בעיית קשב וריכוז... במבחן וקסלר וגם פה יש בעיית קשב וריכוז.... זה לא נעלם... וזה לא הופיע פתאום שגרם לצניחה משמעותית בתוצאה הסופית ! כפי שכתבת בהודעתך הקודמת. 2. חשוב לי להבהיר משהו !!! אינני מטיל ספק באמינותו של הפורום ו/או שלך ו/או של אורנה ו/או של איש מקצוע אחר.... אני בעצמי נמצא בטיפול פסיכולוגי... ואני נותן את מלוא האמון בפסיכולוגית שלי... (אני מטיל ספק בנוירופסוכולוג שעשה לי את האבחון ובצדק.... זה נאמר בעקבות השתלשלותם של אירועים שונים... וכן דעתם של מספר אנשי מקצוע.... עניין אישי.. אל תנסה להבין אותו, לא היית שם....) מה שניסיתי להגיד בסך הכל הוא:..... שזה פורום !!! לא יותר ולא פחות !!!! מלבד תשובות סטטיסטיות לא ציפיתי לשום תשובה ספציפית שכן אינך מכיר אותי ושכן אין המבחנים יושבים לך מול העיניים.... אינני מצפה לשום דבר שאינך יכול לתת לי.... 3. אכן יש לי הפרעות בשינה... אני בכל לילה הולך לישון ב-04:00 לפנות בוקר... או שאני הולך לישון ומתעורר באמצע... או שאני הולך לישון וישן יותר מדי... בשעת ביצוע המבחנים הנוירופסיכולוגים... האבחון.... (כולל הוקסלר).... הייתי ישן בלילה שלפני כ-עד 6 שעות לכל היותר, לפעמים הייתי ניגש למבחן כשישנתי שעתיים בלבד... לפעמים 4 שעות ולפעמים 5 שעות... זה היה משתנה.... וכן... את מבחן הוקסלר, עשיתי לאחר לילות שכאלה... (ולא רק את וקסלר)... כאשר ישנתי שעתיים, או שלוש, או ארבע, וחמש שעות לפני כל פגישה.... נאמר לי שאם במידה ואכן יש לי הפרעות קשב וריכוז.... זה סימפטום נפוץ מאוד בקרב הסובלים מהפרעה זו.... אך חשוב לציין כי הפרעות השינה "התבטאו" בכל תהליך האבחון.... וישנם מבחנים שהייתה בהם הצלחה מרובה הרבה מעל הממוצע !!! כלומר ישנה התפלגות... יש מבחנים עם הצלחה מרובה.. ויש כאלה פחות טובים.... זה מזכיר קצת את מבחן הוקסלר הקודם שעברתי... מבחינת התפלגות אך עם ציונים פחות טובים.... (אז איך תסביר את ממד ההצלחה...??) 4. לסיום... (ואני בהחלט בזה סיימתי) את השאר אני אדון עם הפסיכולוג.... אשמח אם תוכל לענות לי על שלוש שאלות אחרונות: 1. האם זה שעברתי מבחן וקסלר לילדים WISC-R, בגיל 18.5, יכולה להוריד לי את תוצאות מבחן וקסלר החדש ? אם כן בכמה נקודות ? 5 ? 10 ? 15 ? יותר ? 2. מבחן WAIS-R מול מבחן WAIS 3 (החדש) אם נעשה השוואה בין המבחנים... נניח ואדם קיבל במבחן WAIS-R ציון סופי 120... מבחינה סטטיסטית והשוואתית מה יהיה ציונו במבחן וקסלר החדש ? האם יהיה ירידה בציון הסופי או עלייה ואם כן בכמה ?אם אתה לא יודע תן לי השערה.... 3. האם יש לי אפשרות מבחינה חוקית (בהנחה והפסיכולוג עשה פשלה.. ואני יכול להוכיח את זה) לדרוש כי יעשו לי מבחנים חוזרים ? ע"י פסיכולוג חדש ? אשמח לתשובתך בהקדם (אני נפגש איתו עוד מעט...) בכבוד רב והמון תודות. נועם.

שלום! אני סובל כבר הרבה זמן מבטחון עצמי נמוך.אז ככה:מאז ומעולם הייתי ילד ביישן ושקט,אחד שאהב לשבת בשקט בכיתה,לא למשוך יותר מידי תשומת לב,רוב ילדותי הייתי ילד פחדן וחסר בטחון עצמי אך כשעליתי לחטיבת הביניים המצב השתפר אך עדיין הייתי שקט ביחס לשאר,עם זאת עליי לציין שמעולם לא היו לי בעיות חברתיות.תמיד היו לי המון חברים וכו'. לקראת סוף י"ב הגעתי למסקנה שנמאס לי מהמצב הזה ושאני חייב לשנות אותו,אז שיניתי את התדמית החיצונית שלי וזה באמת עזר לי.הרגשתי יותר טוב,התחלתי גם לצאת עם בנות אז זה שיפר את הרגשתי שכנראה אני בכל זאת בסדר,התגייסתי לצבא ושם היה לי טוב מבחינה חברתית,הייתי מקובל על כולם,כולם אהבו אותי ואפילו קודמתי ממש מהר לתפקידים בכירים(אני איש טייסת F-16),התפקיד היה קשה,מאוד קשה אבל היה לי טוב מבחינה חברתית,באותה התקופה של הצבא גם יצאתי עם לא מעט בנות וגם היו לי שלושה חברות.בכל הזמן הזה הבטחון העצמי שלי היה בשמיים,הייתי מאושר וגאה.הבטחון העצמי הנמוך שסיפרתי עליו כשהייתי ילד חזר אליי לקראת השחרור והסיבה לכך היא שאחד העמיתים שלי בטייסת זרק לעברי מילה פוגעת.אני ממש נפגעתי,לקחתי את זה ללב,לקח לי המון זמן לצאת מזה,כל הזמן ניסיתי לחשוב מדוע הוא אמר את זה וכו'.בסוף לאחר מספר חודשים שכחתי מזה אבל מאז(כבר 6 חודשים)הבטחון העצמי שלי ממש מרוסק.לגמרי.אני מרגיש שכל מה שבניתי הלך לגמרי.שהילד הקטן והפחדן שהיה חזר והוא חי ונושם בתוכי שוב במלוא העוצמה.כמו כן עליי לציין שחברתי שאהבתי נפרדה ממני לפני 3 חודשים בגלל סיבות כאלו ואחרות מה שתרם עוד יותר למצב הרע שאני נמצא בו גם ככה.נכון לעכשיו אני מרגיש שאני כבר לא מספיק טוב,שהחברה לא מקבלת אותי,שאני נראה שונה(פיזית),שאני לא מספיק יפה ולא מספיק טוב וזה הורס אותי.נהייתי פראנואידי ובכל פעם שמישהו צוחק ליידי אני נכנס לפחדים שאולי זה עליי.ומדוע הוא צוחק?האם זה עליי?זה מכניס אותי לדכאון מיידית ואז אני פשוט רוצה לבכות או אפילו למות.ממש רע לי,אני כבר לא בטוח בעצמי,באיך שאני נראה,בכלום,כשאנשים שעוברים ליידי ברחוב מסתכלים עליי וזה פשוט מפריע לי,אני מפחד מזה-ממבטים חודרניים כי אז אני לא מפסיק לחשוב למה?למה מסתכלים עליי ככה?מה לא בסדר בי?ושום דבר לא עוזר לי,היו לי לא מעט חברות,אני נראה די טוב,יש לי די הרבה חברים אך עדיין אני מרגיש שהכל שונה,שהעולם שונה אליי.איך אני יכול לשפר את הבטחון שלי?בבקשה עזרי לי!ממש רע לי!

הי אמיר, המשפט שתפס אותי היה: "אני מפחד ממבטים חודרניים כי אז אני לא מפסיק לחשוב למה?למה מסתכלים עליי ככה?מה לא בסדר בי". אם אנשים (ונשים) מסתכלים עליך - זה יכול לומר שהם חושבים עליך דברים טובים (כמו: כמה שאתה היפה וכמה שאתה חמוד ולאו דווקא שמשהו לא בסדר בך). מי שמרגיש שמשהו לא בסדר זה אתה. ולכן הייתי ממליצה בחום, עקב כל מה שכתבת, להיעזר בטיפול פסיכולוגי, אני חושבת שזה יכול לעזור לך מאוד. אתה יכול להרגיש הרבה יותר טוב ואפילו רצוי שתרגיש, ולכן הייתי הולכת על זה. מה אתה אומר? קוקי

שלום אמיר, אני מאוד רוצה לעזור, אבל מרגישה שאתה זקוק כרגע ליותר מייעוץ באינטרנט... אתה מתאר שינוי מאוד דרמטי שעברת בתקופת הצבא, ותחושה שכעת אתה חוזר לסגנון ההתנהגות הקודם. אני מניחה שכל "החלקים" האלה נמצאים בתוכך: גם הילד הביישן והחרד, וגם הבחור האהוד והבטוח בעצמו. נדמה לי שאתה נמצא בשלב בו אתה מחפש דרך לאחד את החלקים האלה לכדי אדם "שלם", שבאישיותו יש מקומות פגועים (כמו הדימוי העצמי בילדות, כמו השיחה עם אותו עמית בטייסת וכמו הפרידה מבת הזוג), לצד מקומות יותר בטוחים ואפילו גאים בעצמך. תהליך כזה של איחוד וגיבוש פנימי מאוד כדאי לעשות בליווי איש מקצוע, פסיכולוג/ית שילוו אותך בדרך לחוויה עצמית יותר שלמה ושלווה. בהצלחה רבה, אורנה

שני ילדיי הגדולים בן שמונה ובת שש הם ילדים חכמים חברותיים מקובלים ועצמאים, אבל למרות כל תכונות אלו אין לאף אחד מהם חבר אחד טוב וקרוב, אני בעצמי כל חיי הבוגרים הייתי ללא חברה טובה וקרובה, דבר זה מאוד הפריע לי והקשה עליי במיוחד בשלבים הקשים של ההתבגרות כגון: מעבר מגן לבית ספר ויותר מאוחר לתיכון סבלתי המון ותמיד הסתובבתי בהרגשה של אי שייכות. אנני רוצה שילדיי יעברו את מה שאני עברתי שאלתי היא מה גורם לזה ?{ הגננת של בתי טוענת שהיא אינה מתחברת לבנות בגן מכיוון שהן ילדותיות מדי לעומתה והבנים מקבלים אותה בערבון מוגבל כי היא בת.} ניסיתי לחבר אותם לילדים אחרים אבל ללא הצלחה מרובה, רציתי לדעת האם לחוכמה לעומק ולידע כללי נרחב יש השפעה על חוסר הקשר שלהם עם ילדים אחרים? בקיצור איך אפשר לעזור להם?

שלום אורית, לעיתים קרובות אנחנו באמת חוששים לילדינו סביב אותם נושאים שהסבו לנו כאב רגשי. עם זאת, חשוב לזכור שלילדייך יש אישיות ומסלול חיים משלהם, ואין כל הכרח שגם בעתיד לא יהיו להם חבר או חברה קרובים. מהתיאור שלך עולה שהם מסתדרים היטב במסגרות הלימודיות שלהם, ואני מציעה לבדוק כיצד הם מתפקדים ברמה החברתית הכוללת. אם הם מרגישים בנוח בקבוצת בני גילם ומקיימים מערכות יחסים מהנות (גם אם לא קרובות מאוד או "בלעדיות"), זה נשמע מאוד תקין ואופייני לגיל. במידה ואת חשה כי קיימות בעיות חברתיות גם ברמה כללית יותר, בהחלט אפשר להתייעץ עם יועצת ביה"ס או עם השירות הפסיכולוגי החינוכי באיזור מגורכם. בהצלחה רבה, אורנה .

היי, אני מטופלת מזה כשנה אצל עובדת סוציאלית קלינית. כבר בתחילת הטיפול המליצה לי המטפלת על שימוש תרופתי עקב חרדות והתעסקות אובססיבית בעניינים בחיי (עבודה ועוד). אני מתפקדת טוב ביום יום- וחוששת לקחת תרופות. מה גם שאף פעם בחיי לא שקלתי אפשרות זאת. במהלך הטיפול המטפלת מקפידה להזכיר לי את האפשרות התרופתית ואת העובדה שיש דברים שאני לא שולטת בהם (חרדות ואובססיות), וחבל לשלם מחירים. שאלתי היא: 1. האם הטיפול יכול לחבל וליצור בי אובססיה שבלי תרופות לא ארגיש טוב. כיום אני באובססיה שאני לא בסדר מבחינה רגשית, ומאוד מוטרדת מכך. 2. תמיד קיוויתי שטיפול אכן יכול לעזור, ללא שימוש בתרופות. המטפלת ממליצה על שילוב ואף מצינת שאאלץ בחיי להשתמש בתרופות, כחלק מריפוי. האם עלי להחליף מטפלת?

הי דנה, את מתארת מצב שבו את חוששת מלקחת תרופות ומרגישה שהדבר לא הכרחי ויותר מכך, אפילו פחד להתמכר להן. מה שאני הייתי עושה במקומך זה לדבר עם המטפלת יותר על הנושא במקום להחליף אותה.. ציינת שאף פעם לא שקלת אפשרות זו. אולי כדאי להתחיל? לא חייבים לקחת תרופות, אבל במקרים מסוימים מומלץ לשלב בין השניים רק בכדי לתת דחיפה קדימה לטיפול הפסיכולוגי ולאחר תקופה ניתן להפסיק. (מאחר והתרופות לא יוצרות תלות). אחרי שנה של טיפול בחרדות ובאובססיות גם אני התחלתי טיפול תרופתי. מה שלי עזר להחליט היה לדבר עם הפסיכולוג יותר - לנסות להבין איתו יחד האם אנחנו מרוצים מההתקדמות של הטיפול, האם אני מרגישה יותר טוב, האם תרופות יכולות להיטיב לתקופה ולשפר את המצב, ובסופו של דבר החלטתי לנסות. תמיד אפשר להפסיק אבל בטוח ששווה לשקול. נסי אולי להיכנס לפורומים של פסיכיאטריה ולדבר עם אנשים על איך הם מרגישים עכשיו, אחרי שהחלו תרופות ובטוח שתוכלי לקבל תשובות לכל חששותייך.. שיהיה בהצלחה ושתמיד תרגישי טוב. קוקי

שלום דנה, אני מאוד מסכימה עם קוקי שכדאי להביא את ההתלבטויות האלה לתוך הטיפול. בכל טיפול יש נקודות של אי הבנה או אי הסכמה, וכדאי להבין אותן לעומק לפני שהולכים... אני יודעת שאנשים רבים חוששים מטיפול תרופתי פסיכיאטרי, אך לעיתים יש מצבים בהם טיפול תרופתי יכול מאוד להקל ולהשתלב היטב עם הטיפול הפסיכולוגי. נסי לקבל יותר אינפורמציה, מתוך ידיעה שיש לך חופש להחליט בנושא גם לאחר שתתייעצי עם רופא. בהצלחה, אורנה

שלום לך ד"ר אני בן 23 מזה חודש אני מרגיש שיתוק בפלג שמלי של הגוף שלי כול חלק שמלי של הראש עשו לי הרופא מצאה אין לי רפלקסים בבדיקה השגרתית ברגלים עשו לי סי טי מוח הכל תקין כמו כן הרגשת השיתוק הזה תוקף אותי עד לשעתיים עם חולשה וחולף הנורולוג שלי אמר לי שיכול להיות שאני לחוץ ושלח אותי לפסיכיאטר לא יודע למה והפסיכיאטרית נתנה לי כדורים בשם "פקסאט" במינון של ילדים לחודש חצי כדור ליום ואני לא יודע מה הקשר לפסיכאטר אני אין לי שום בעיה נפשית ושאלתי אילך האם יש קשר לבין שאנ מרגיש לבין פסיכיאטריה?? תודה וסליחה

שלום, אני מניחה שהנוירולוג שלך סבר שבעייתך קשורה למצב לחץ נפשי, ולכן ניתן לעזור לך גם באמצעות טיפול תרופתי פסיכיאטרי. אנא, חזור לרופאיך עם התלבטויות אלה. בברכה, אורנה

שלום, ילד בן 10 החליט לגדל שיער, במצב הנוכחי השיער מבולגן, מאוד לא יפה ולא מחמיא לו (לפי דעת המשפחה והורים של חברים שלו שהעירו שצריך לספר את הילד). אימו של הילד חושבת שזה באמת לא יפה אך חושבת שזכותו של הילד לא להסתפר. אביו של הילד לוחץ עליו ללכת להסתפר ואומר לו שהמראה שלו עכשיו אינו יפה. רציתי לדעת איזו מהגישות של הוריו היא הנכונה ? האם מותר לקבוע לילד בגיל כזה ללכת להסתפר בניגוד לרצונו ? האם מותר להגיד לילד שתספורתו הנוכחית אינה יפה ? תודה

שלום עדי, אני חוששת שאין גישה הורית נכונה באופן אבסולוטי, וניתן למצוא דברים טובים גם בגישה שמאפשרת לילד מרחב עצמאי ופתוח, וגם בגישה ששואפת להציב גבולות ברורים. נראה לי נכון שההורים יגבשו מדיניות משותפת (שמין הסתם תהווה פשרה מסויימת...), שתקל על הילד להתמודד. בשלב הזה, נראה שיש יותר מחיר לעמדות הוריות סותרות ומבלבלות, מאשר לשיער מבולגן... בהצלחה, אורנה

שלום! אני בטיפול כבר שנה וחצי אצל מטפלת משפחתית-זוגית (התחלנו בטיפול זוגי ואחרי כמה פגישות רק אני נשארתי בטיפול). בזמן אחרון שמתי לב שאני חושבת זמן רב על המטפלת, המון פעמים ביום אומרת את שמה, חולמת בלילה שאני ילדה קטנה והיא מחבקת אותי, אני דואגת למטפלת, רוצה גם לתמוך בה. אני רואה בה גם אמא, חברה. אני יודעת שחלק מהדברים אני משליכה, אך לא הכל. מאוד כואב לי שקשר הזה לא יכול להיות דו-צדדי. למרות שהמטפלת לפעמים משתפת אותי בדברים אישיים שלה, אני מרגישה שאני רוצה מעבר...

שלום מעין, על-פי התיאוריה הפסיכולוגית הקלאסית, את מתארת את נפלאות תהליך ההעברה (transference), המתבטא בהתקה של תחושות השייכות למערכת יחסים משמעותית בחיי המטופל/ת אל דמות המטפל/ת. במקרה שתיארת נראה שמדובר במערכת יחסים של הורה וילד, וזה יכול להיות מעניין להתבונן בטיפול עצמו בהקשרים השונים ליחסייך עם הורייך ובן-זוגך. אני רוצה להוסיף לכך גם תשובה "פחות קלאסית", לפיה המטפל/ת בהחלט יכול להוות דמות שהיינו רוצים להיות עמה בקשר גם מעבר לשעות הטיפול, וברגעים כאלה כדאי להזכיר לעצמנו שנפגשנו בהקשר טיפולי, והקשר אינו יכול ואינו אמור להפוך לקשר חברי על-מנת לאפשר את המשך העבודה הטיפולית. אני יודעת שזה יכול לעורר רגשות רבים וסותרים, ולהיות מבלבל ביותר, ואני מציעה בחום להביא את הקונפליקטים האלה לתוך הטיפול! בהצלחה, אורנה

שלום יש לי אחיינית בת 8. היא ילדה עם עולם דמיון מאוד עשיר. מלבד זאת שיש בכך יתרון מאוד גדול כי היא מאוד כשרונית, היא משתשמשת בעולם הדמיון שלה כדי להימנע מהתמודדות עם קשיים. לדעתי ולדעת הוריה היא מתקשה ליצור קשרים חברתיים מכיוון שהדבר דורש ממנה וויתור מסוים והיא מאוד רוצה שהדברים יתנהלו לפי רצונה. יש לציין כי היא ילדה יחידה במשפחה וכמו כן לפני קצת פחות משנה הם עזבו לארה"ב לשליחות. במשפחה יש מודעות לכך שעצם המעבר יוצר עליה לחץ נוסף ומפגש עם ילדים הופך ליותר קשה עקב שפה, יחסי חברות שונים מאשר בישראל, הבולטות שהיא זרה וכ"ו. תמיד יש לה מה להעיר על ילדים אחרים, שהם לא בסדר. יש לה חברים אך אין לה חברויות עמוקות.הייתה ילדה אחת שהיא התחברה אליה אבל הילדה הזו גנבה ממנה דברים. אחיינית שלי דווקא הגנה עליה.אולי היא הגנה עליה משום שהילדה הזאת, למרות הגניבות, קיבלה אותה איך שהיא ללא יותר מדי שאלות. בארה"ב יש אפשרויות יותר מוגבלות ליצור חברויות מכיוון שאין פתיחות כמו בארץ. המסגרת הכי טובה ליצור חברויות היא בבי"ס. הסביבה שבה היא נמצאת בבי"ס לא כל כך מאפשרת זאת משום שיש שתי קבוצות עיקריות שהן סגורות: עשירים או קוריאניים. המעבר לארה"ב ללא ספק מוסיף קשיים אך גם בארץ היה נראה כי היא מתקשה למצוא חברים. נראה שהיא לא כל כך מתאמצת לעשות זאת, אז היא משתמשת בעולם הדמיון שלה - הי משחקת לבד, ממציאה סיפורים, הצגות ונראה שאין לה בעיה להסתדר לבד.נראה שבעולם הדמיון הדברים יותר פשוטים. בנוסף לכך, יש לה תקופות שהיא נהיית ממש מעופפת, שוכחת דברים, מתבלבלת במספרים, מילים. פעם היה חשש לבעיות קשב וריכוז. נעשתה בדיקה והיה נראה כי יש הפרעה מאוד קלה. זה נראה יותר כי מדובר בגורם רגשי. מה דעתכם על המצב? האם כדאי לפנות לייעוץ? תודה מראש

שלום נטלי, האחיינית שלך אכן נשמעת ילדה יצירתית עם עולם פנימי עשיר, ויתכן שהיא פחות זקוקה בשלב זה של חייה לקשרים חברתיים מעמיקים. לא כתבת על הקשרים שהיא מקיימת עם הוריה ועם בני משפחה אחרים, ובהחלט כדאי לשים לב האם גם בשטח זה אתם חשים בבעייתיות כלשהי. אני מסכימה איתך שהמעבר לארץ אחרת יכול להציב קשיים ואתגרים רבים, במיוחד אצל ילדה שנוטה מראש (גם בארצה ובשפת אמה) לקשיים חברתיים. לאור זאת, נראה לי נכון להתייעץ עם איש מקצוע המתמחה בעבודה עם ילדים. ילדים מגיבים לעיתים קרובות באורח נפלא לטיפול! בהצלחה, ועדכני אותנו בהמשך, אורנה

שלום מפנה את תשומת ליבך לתגובתי בנושא איבחון פסיכולוגי בשרשור למטה... יעל

שלום יעל, מאחר ואני אמורה להשתלב בשרשור שנשמע כבר די מתקדם, אשמח אם תפני אותי באופן מדוייק לשאלה הרלוונטית (ראיתי מספר פניות של יעל בדפים הקודמים של הפורום). כמובן שתוכלי גם להפנות שוב את השאלה לגדעון, שמשיב בימים א'-ג'. בברכה, אורנה

יעל שלום, אכן פספסתי את תגובתך בשרשור ההוא.מצטער. את מעלה נקודה חשובה מאוד - חשיבותו של האבחון המדוייק במצבים משולבים כגון חרדה ודיכאון. אכן זה לא תמיד קל ופשוט לאבחון וחשיבות הדיוק כאן הינה רבה. צר לי שסבלתם מכך. אך כמו שאמרת מאוד יתכן שאת לא לבד בכך. תודה על הערתך. בהצלחה, גדעון ( דרך אגב, אין לי תואר דוקטור)

אני רווקה בת 22 . נמצאת במערכת זוגית עם גבר המבוגר ממני ב- 16 שנה ואב לילדה בת 9 . שנתיים היינו חברים טובים מאד ובשלוש השנים האחרונות הפכנו לזוג שעמד לפני חתונה . בזמן מגורים משותפים החלה אצלי קנאה עזה כלפי הילדה למרות שהיא לא גרה איתנו. חשוב לציין שביתו אוהבת אותי מאד ואני לעומת זאת רואה אותה כמכשול ביננו . הקנאה התבטאה בכאבי בטן עזים, עצבים, חוסר נינוחות והרגשה כאילו יש לי מתחרה על אהבתי אל הגבר (כאילו היתה המאהבת שלו) . חברי הוא דמות מאד אבהית, מגוננת , תומכת ותמיד מוכן להקשיב להכל. אנא עזרו לי מה לעשות.

הי שירי. אני בטוחה שלדבר אל ההגיון שלך לא יעזור במקרה הזה, כלומר - את בוודאי יודעת בהגיון שהבת שלו היא אינה "בת תחרות" עבורך, האהבה שהוא חש כלפייך והאהבה שהוא חש כלפיה הן לא על אותו מישור וממילא הלב שלו רחב מספיק כדי להכיל די והותר אהבה עבור שתיכן... אני בטוחה שאת כל הדברים האלה כבר אמרת לעצמך ובכל זאת זה לא עזר. נראה לי שתיטיבי לעשות אם תפני לטיפול של פסיכולוג, שינסה לעזור לך לעבד את התחושות האלה ולבדוק מאין הן מגיעות. העובדה שבחרת להיות בקשר עם אדם שמבוגר ממך ב-16 שנים ולדברייך הוא מאוד אבהי - אולי מעידה על איזה שהוא רצון מצידך בדמות אבהית, מעבר לדמות הזוגית שהוא מהווה בשבילך. אולי זו שורש הבעיה, ואולי מכך שאת רואה בו מעין דמות אב את מרגישה קנאה בבת ה"אחרת" שלו, אשר מתחרה בך על אהבתו של האב. התמזל מזלך והבת שלו אוהבת אותך, זו באמת ברכה גדולה (כי הדברים יכלו להיות אחרת ואז הבעיה היתה מסתבכת בהרבה), נסי להתקרב אליה יותר, לעשות פעולות רק שתיכן יחד שיהפכו אתכן לקרובות יותר. יכול להיות שככל שתתקרבי אליה יותר, כך יהיה לך קל יותר "לפרגן" לה זמן עם אבא שלה, ולזכור שזה לא בא על חשבונך.

שלום שירי, הקונפליקט שאת מתארת וודאי מוכר לאנשים רבים המתחילים פרק ב' של זוגיות, ומביאים למשפחה החדשה את ילדיהם ו/או "מקבלים" את ילדיהם של בני-זוגם. אין ספק שמשפחה כזו היא מורכבת ומאתגרת, אך בוודאי שאפשר להצליח בכך. אני מסכימה עם עדי שכתבה לך על הקושי הייחודי להיות אשה צעירה, שצריכה לחלוק את "הגבר" שלה עם עוד מישהי שזקוקה וראוייה לתשומת לבו. אני מסכימה גם עם ההצעה ליצור לעצמך מרחב אישי שבו תוכלי לחשוב על הדברים לעומקם, לפעמים לכעוס ולפעמים להיות עצובה, ולמצוא את הדרך שלך להתמודד עם המצב המורכב. טיפול פסיכולוגי דינמי יכול להיות מרחב נהדר לכך. בהצלחה, אורנה

למה הכוונה טיפול פסיכולוגי דינמי?

לכבוד הפסיכולוגים הנידון: בהמשך להתכתבותינו האחרונה (ירידה קוגניטיבית, קשב וריכוז, ותוצאות מבחני IQ שונים) לאור החרפה של יכולות קוגניטיביות שהחלו לפני כשנה וחצי... וסימפטומים מוזרים... הלכתי לנוירולוג בהמלצת רופא המשפחה (למעשה הלכתי לכמה, עד שמצאתי אחד טוב), ונשלחתי לכמה בדיקות: בדיקות דם- תקינות. CT- (לפני 4 שנים) תקין. EEG- (לפני כחצי שנה) תקין. הרקע הכללי מכיל פעילות אלפא ובטא לסרוגין נמוכי מתח. SPECT- (לפני כחצי שנה) ירידת פרפוזיה בלתי ספציפית לקוטב קדמי של אונה טמפורלית שמאלית. ירידת פרפוזיה לאונה פריאטלית אחורית מימין, יתכן עקב ארטפקט תזוזה. פרט לכך פרפוזיה מוחית תקינה. מומלץ ביקורת בעוד חצי שנה (עכשיו למעשה). ללא תאונות או פגיעות ראש משמעותיות. (פה ושם קיבלתי מכות בראש כמו כל אדם). הרופא לא התרגש מה-SPECT.... נרשם לי ריטלין והוא אכן עוזר ! אך לאור תופאות הלוואי לא בא לי עליו כרגע... עד לקבלת תוצאות.... כמו כן יש לי לאחרונה שינויים במצבי הרוח, אך כנראה בעקבות הריטלין... אני כבר לא נוטל אותו. הפסיכיאטר לא התרגש מההחרפה... הוא טוען שלפי דעתו יש הפרעת קשב וריכוז.. והגברת פשוט שינתה את צורתה "אותה הגברת בשינוי אדרת".. מה דעתך ? כמו כן לפני כחצי שנה האבחון הפסיכו-דידקטי עבר בדיקה מקרית ע"י האוניברסיטה כשניתן למחלקה ללקויות למידה, בה ציינו כי יש באבחון ממצאים להפרעת קשב וריכוז אך ללא אבחנה מבדלת (לא ברור למה) וכי נעשה לי מבחן וקסלר לילדים WISC-R, בגיל 18.5. בשיחה עם המכון שמטעמו נערך לי האבחון, טען שיבדוק את תלונות האוניברסיטה, והנושא עדיין בטיפול... אגב, האם האונ' צודקת ? האם ישנה פשלה באבחון שלי ? האם זה הגורם ללירידה של 30 נקודות בין מבחני הוקסלר ? כמה אנשי מקצוע אמרו לי כי בעקבות מבחן הוקסלר שלא התאים לגילי.. ייתכן ירידה בתוצאות מבחן הוקסלר אך לא יותר מ-10 עד 15 נקודות ! וכי למרות זאת עדיין מוזר שיש קיצוניות שכזו... וזה לא הגיוני... מה דעתך ? בשבוע הבא אני נפגש לפגישת סיכום עם צוות בי"ח ואני חושש שהם לא יידעו מה להגיד לי... (תחושת הבטן שלי אמרה לי עוד בתחילת האבחון שהם לא צוות מקצועי כל כך, והם מאוד צעירים...) אגב, יש לי זכות לדרוש מהם חוות דעת שניה ולערוך אצל פסיכולוג אחר באותה מחלקה את המבחנים שוב... או רק את וקסלר ? איך אני יכול לבדוק מה קורה לי והאם זה באמת קורה ? אשמח לתשובתך. בכבוד רב, נועם.

נועם, זה רק פורום באינטרנט..... אני בטוחה שיש עוד מומחים שיוכלו לעזור לך פנים אל פנים עופר

עופר, זה רק פורום באינטרנט.... אני בטוחה שאפשר למצוא עוד כמה מומחים שתוכל לסמוך עליהם, והם יוכלו לשבת אתך פנים מול פנים עם הנתונים הרבים שאתה מביא ולעזור לך. עופר

לכבוד עופר אינני מתכוון לפגוע (באם אשמע כך), ואני מודה לך על תשומת הלב, אני בטוח שכוונותך טובות, אך בבקשה תשאירי לי את הזכות לקבל את דעתם של הפסיכולוג/ים (גם אם מדובר בפורום שאמינותו אינו ברור...), ובאותה העת לזכור ולשמור על גבולות.... לאור המצב הנוכחי,כרגע, כל עזרה מקצועית (ככל שתיהיה) תתקבל בברכה.... בייחוד כשאין תשובות. תודה ובברכה, נועם.

נועם שלום, עסקנו בשאלותיך בהרחבה לפני מספר שבועות, ואינני רואה צורך לחזור על הדברים. אני חושבת שתצטרך למצוא דרך לשאת את התסכול שכרוך בתהליך האבחוני, למשל, שהתהליך לוקח זמן... בדומה לכך, נדמה לי שתצטרך למצוא את הדרך שלך להתמודד עם חוות הדעת של אנשי המקצוע שראו אותך למספר מפגשים אישיים. אורנה

להסביר לי מה זה מוקד בפונס משמאל.יתכן ארטפרק

ראיתי שאתה מחובר האם עצם העובדה שעשו לי מבחן WISC-R בגיל 18.5 יכלוה לגרום לסטייה של 30 נקודות ? אמרו לי שתיהיה סטייה אך לא יותר מ-10 או 15 נקודות.

נועם, עיין בתשובתי הקודמת. כאמור, תוצאות המבחנים הפסיכולוגיים אינן הדבר העיקרי אלא הבדיקות הרפואיות והמצב הרפואי. אנא ענה על השאלות ששאלתי ואז נוכל להתקדם. בברכה, גדעון

לפסיכולוגים בהמשך לשאלתי הקודמת בנוגע לשני מבחני הוקסלר והתוצאות השונות (131 ו- 103). 1. האם ייתכן וישנה טעות, ואחד מהמבחנים לא אמינים, (לא חישבו נכון, לא בדקו טוב וכן הלאה...) האם זה אפשרי ? האם זה ניתן לבדיקה ? כלומר אם אני אביט בתוצאות מבחן הוקסלר שנעשה לי לפני 4.5 שנים (בממצאים עצמם) האם אני אוכל לבדוק האם הוא חושב נכון או לא ? האם אני אוכל להסיק מסקנות אם שני הממצאים של שני האבחונים ישבו לי מול העיניים ? 2. אחד מהסיבות למה אני נשלחתי לאבחון נוירופסיכולוגי מלבד לבדוק האם אני סובל מהפרעות קשב וריכוז, זה מדוע אני מתלונן על ירידה קוגניטיבית בשנה האחרונה... (מבחינה רגשית אני הרגשתי ועדיין מרגיש נפלא...) הסימפטומים העיקריים הם: ירידה בקשה וריכוז, ירידה בזיכרון עד לידי שאני לא זוכר מה עשיתי באותו היום, לעיתים חוסר התמצאות (איפה אני נמצא ברגע נתון) ריחוף קשה, חוסר הבנה של משפטים פשוטים, קריאה לא נכונה כגון: במקום לקרוא את המספר 129 כפי שהוא, אני אומר 109 או 119והדבר נכון גם בקשר למילים, היפוך אותיות בעת כתיבה וקריאה וגם השמטה של אותיות (כמו בדיסלקציה) דבר שלא היה קודם לכן ! גימגום, "עודף מרץ" ותנועתיות. רעידות ביד ובראש וטיקים בגוף. תחושת סחרחורת. במידה ואכן שני המבחנים אמינים, זה שנערך אז... לפני מספר שנים WISC-R, וזה של עכשיו WAIS-R ו- 3, האם ייתכן כי מדובר בהפרעה אחרת ? אולי נוירולוגית ? האם ישנה אפשרות כי הפרעה נוירולוגית אחרת... היא זו שגורמת לבעיותיי וההוכה לבעיה זו היא תוצאות מבחני וקסלר השונים ? במה אתה היית חושד ? מה דעתך ? 3. מהם זכויותיי מבחינה חוקית כעת ? האם יש לי זכות לדרוש שיעשו לי מבחנים חוזרים ? מה ניתן לעשות בכדי לבדוק את הנושא ? 4. מאוד חשוב לי לדעת מאחר ואמרו לי כי בעייתי הנושא. לא ייתכן שמבחן WISC-R יתן תוצאה 131, ומבחן WAIS-R ו WAIS-3 שנעשו ביחד חלק מהמבחן הזה וחלק מההוא.... יתן תוצאה של 103 גם אם מדובר בשני מבחנים שונים.. בזמנים שונים ובגילאים שונים...!!! שוחחתי עם כמה פסיכולוגים על האפשרות שמבחן WISC-R לא התאים לי... אך הם עדיין טענו כי המצב לא הגיוני וכי לכל היותר אקבל תוצאה של 15 נקודות פחות כלומר שהמבחן החדש יתן תוצאה של 116 ועדיין קרוב לוודאי שאקבל ציון יותר גבוה ! מה אתה חושב ? אשמח לתשובה בהקדם בכבוד רב, נועם ס.

נועם שלום, מה שמטריד אותי יותר זה לא אי ההתאמה בין המבחנים,שכפי שכתבתי לך זה אכן חריג. התלונות שאתה מתאר כגון רעידות, עודף מרץ, סחרחורת, טיקים וכדומה - הן התלונות המטרידות. השאלות שיש לי אליך הן רפואיות: האם רופא המשפחה מיודע למצב? אילו בדיקות רפואיות נערכו לך? האם נבדקת ע"י נוירולוג?האם נבדקת ע"י פסיכיאטר? מה האבחנה הרפואית כרגע? מה הDd? האם נערכו בדיקות EEG? ממתי הבעיה והאם בעקבות ארוע טראומתי או ארוע חבלת ראש? בברכה, גדעון

שלום האם מישהו יכול להמליץ על ספר בנושא חרדה חברתית לבחור בן 24 שרוצה להבין את התופעה כדי להכיר את עצמו ולנסות לעזור לעצמו, בנוסף לטיפולם של אנשי מיקצוע כמובן. שירה

שירה שלום, אני לא מכיר ספיציפית ספר כזה. זה לא אומר שאין רק שאני לא מכיר. ניתן לנסות לחפש באתר של סטימצקי או אתרי חנויות הספרים באינטרנט. גם תחת הכותרת היותר כללית "חרדה". בברכה, גדעון

אני אמא ל 5 ילדים. אקדמאית ,מפתחת תוכניות לימודים נשואה ועייפה אין לי כח לתת יותר.אני נימצאת כל הזמן במצב של נתינה - כל הזמן צריכים ממני משהו - הילדים - העבודה - בעלי. לא נישאר לי כח לעצמי אני בוכה כבר שבוע רק ממחשבות. אני רוצה לישון ולא לקום יותר.אני מונעת בכח האנרציה - דבר גורר דבר ואני מרגישה שלא מאמינים לי כשאני אומרת שלא נישאר לי יותר כח. למה כולם מחכים? לראות אותי עם ורידים חתוכים או ..., כבר שבוע שאין לי תאבון - אבל יש החושבים שזה נהדר - תרדי במשקל אומרים לי אני עושה את הדברים כי אני מרגישה שכך מצפים ממני ולא בגלל שאני רוצה לפני כמה ימים התפרקתי - וצעקתי שאני צריכה עזרה - אבל בעלי כעס שאני צועקת ובוכה ומאז הוא מתרחק ממני - אני צריכה מילים חמות והוא מתעלם אני מפורקת תעזרו לי !!!!!

אהבתי את חוש ההומור בכותרת ובשם שבחרת, ואיכשהו קיבלתי את הרושם שאת כן יכולה לעשות את זה, לדעתי המאוד לא מקצועית, כולם התרגלו לקבל ולקבל, עד כדי כך שהם חוו את הצעקה שלך כ"מעידה חד פעמית", שאם יענישו אותך עליה (בהתרחקות ונטישה), את תחזרי לתפקוד הרגיל. אני חושבת שלא צריך לזעזע אותם על ידי חיתוך ורידים, אלא למצוא את הכוחות והדרך הנכונה להתחיל לקחת ולא רק לתת. אני למדתי לעשות את זה בטיפול שעברתי. בהתחלה לקחתי - על ידי כך שהיה לי מקום רק שלי פעם בשבוע בו יכולתי להתפרק ולפרוק בביטחה, ולהבין את מה שקורה לי. ואחר כך למדתי לקחת עוד ועוד בלי לפחוד מהתוצאה, עד שכולם למדו שגם אני מישהי עם רצונות וצרכים. אני מקווה שתשכילי למצוא את הדרך הנכונה לך.

מילי שלום, את מתארת מצב של התרוקנות מרוב נתינה.ואולי מה שחמור יותר שאף אחד לא רואה את המצוקה שלך ואת הכאב שלך. מצפים ממך להמשיך ולתת ולך אין כוח יותר. לדעתי את זקוקה ליותר ממילים חמות. את זקוקה ללמוד גם לקבל ולקחת ולא רק לתת. כפי שציינה רינת , את זקוקה אולי למקום שיהיה שלך ורק שלך. ושלאט לאט תלמדי מהמקום הזה שיש לך זכויות וצרכים משלך שאולי נשכחו במהלך שנות הנתינה. אני ממליץ לך בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי אשר יכול לדעתי לסייע לך רבות. זוהי זכותך לעשות את הצעד הזה עבור עצמך ! בהצלחה, גדעון

מקווה מאוד שאת קוראת את מה שכותבת אני עכשיו כי אני מגיבה קצת באיחור קודם כל לדעתי תורידי קצת מהעומס של מספר הדברים שאת מרגישה שאת רק נותנת ונותנת למשל מקום עבודה , כי הרי עבודה נעשית בעד שכר אז נכון את משקיע ונותנת הרבה מעצמך אבל את גם מקבלת תמורה (שכר) ואת גם אפילו יכולה לבקש העלאה ואפילו להתפטר אם זה לא נראה לך . וחוץ מזה את לא צריכה לתת את כל כולך במקום העבודה כי לכל דבר יש גבול תסתכלי על העובדים האחרים ותגלי שהם מרוויחים כמוך ועובדים קשה כמוך אך שמים לעצמם גבולות. לגבי הילדים לפחות תראי תוצאה בסופו של דבר כי אין דבר חשוב מאשר לתת ולהשקיע בילדים ובחינוכם ולעולם אין להתייאש ולמרות כל זאת את יכולה להציב להם גבולות ולא לתת כל מה שרוצים. ותחלקי בין הילדים את עבודות הבית האחריות וכו". תצאי פעם בשבוע עם חברה לסרט הצגה בית קפה וכו" . רק לגבי דבר אחד צריכה להידלק אצלך נורה אדומה וחזקה בתוך הראש ואני מתכוונת לבעלך , כי לפי מה שאת תיארת הוא אטום ואינו מבין אותך ולא תומך בך כך שאם כבר את עצבנית תוציאי את זה עליו ולא על הילדים שאח"כ יצברו כלפייך כעסים ויזכרו לך את זה עד מי יודע מתי... ועל תוציאי את זה בעבודה כי בדרך זו תאבדי את עבודתך. אני בטוחה שלבעלך יש אשמה לא מעטה לכך שאת מרגישה כפי שתיארת ושאינו עוזר בבית וגם בטח לא בטיפול ובחינוך הילדים ועוד שיא חוצפתו היא שגם מונע ממך לצעוק בכך שהגיב כפי שתארת וזה כאילו שלא מסכים עם תגובתך ועוד גרוע מזה עם הרגשתך שרק נותנת כל הזמן ולא מקבלת. לכן , לדעתי את צריכה להפסיק לדאוג לו מבחינה רגשית וחומרית תראי לו מה זו אטימות וכך אולי יבין מה את מרגישה שהוא אטום כלפייך דבר שני כדאי מאוד שתארגני את זמנך מחדש ובצורה כזו שיהיה לך זמן לעצמך בסופי שבוע וגם שעתיים ביום חול . בהצלחה.