פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב עברתי אבחון כסובל מ-ADD ע"י נוירולוג עברתי TOVA שרימז על הפרעות קשב עדיין, הנוירולוג שלי מסרב לתת לי מרשם קבוע לריטלין ואני נאלץ כל שבועיים להגיע אליו כדי לקבל עוד 15 כדורים. בהתחלה שהוא רצה לראות שאין תופעות לואי זה היה הגיוני אבל אחרי 3 חודשים זה פשוט הופך למיותר בעיני. מה אוכל לעשות בנידון? מה דרוש כדי לקבל מרשם קבוע?

יובל שלום, אינני בטוח שאני יודע לענות לך בנושא של מרשמים לתרופות. הייתי ממליץ לך לשאול את הנוירולוג המטפל מדוע הוא סבור שאין לתת לך מרשם קבוע ומתי זה כן יהיה ניתן. ולבנתיים להתייעץ באחד מהפורומים הרפואיים הרלבנטיים והשכנים לפורום הזה. בהצלחה, גדעון

שלום מקווה שזה המקום להתייעץ בנושא הבא: בני מוצץ אצבע אבל הבעיה היא שכל פעם שמכניס אצבע לפה הוא לוקח בובה פרוותית, תולש לה שערות ומכניס את האצבע לפה. אני כבר לא יודעת מה לעשות. בהתחלה הוא עשה זאת עם השערות שלו אבל הוא עכשיו מסופר ולא עושה זאת יותר. אני מנסה להרגיל אותו למוצץ (כן אני מניחה שזה מאוחר מדי) אבל אפילו לא במקום אצבע אלא שרק ימשמש את המוצץ ביד. העיניין עם המוצץ לא ממש הולך. אני מנסה להסתיר את כל הבובות הפרוותיות וגם קצת קשה לו נפשית כי היה קשור לבובה מסויימת והוא מחפש אותה עדיין. כמה שאני אומרת לו שלא להכניס שערות לפה זה לא עוזר, זה כמו אינסטינקט שטבוע בו. לא יודעת כבר מה לעשות. בגן אומרי לי שגם מוצאים לו ביד כל הזמן שערות שתולש, זה ממש נראה לי לא בריא ואפילו די מסוכן שמא ייחנק. כל עיצה תתקבל בברכה תודה.

אפרת שלום, מהתיאור שלך לא ברור עד כמה חמור המצב של הכנסת שערות לפה. בכל מקרה בגיל שנה ותשעה חודשים הצורך להכניס דברים לפה הולך ופוחת וצריך גם לזכור שהפה הינו אמצעי החישה וההיקשרות הראשון בין התינוק לבין העולם. היה רופא ילדים ופסיכולוג בשם וויניקוט שלימד אותנו על חשיבותם של הבובות הפרוותיות וכל אותם "דובייים", שהילדים כל כך נקשרים אליהם, משום שהם מהווים תחליף ביניים לאם ומקור לנחמה ותחושת ביטחון. לכן אני סבור כי אותה בובה פרוותית שבנך עדיין מחפש הינה חשובה לו ולהתפתחותו ולא הייתי מסתיר אותה ממנו. ולהמלצתי הקבועה: בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בהצלחה, גדעון

שלום לך אורנה בחודש האחרון קראתי הרבה על הקשר בין מטפל ומטופל ונוכחתי לדעת שזה יכול להיות קשר מאוד טעון רגשית. אני בטיפול פסיכולוגי חצי שנה והפסיכולוגית שלי מקסימה. אני מאוד מעריכה אותה. דיברתי איתה על הנושא הזה והיא אמרה שככל שאני אקשר אליה יותר אני אפיק יותר מהטיפול. אני לא בן-אדם שנקשר בקלות אבל אני באמת יכולה לראות את עצמי מאוד נקשרת אליה. אני לא חושבת שאני צריכה להקשר אליה כדי שהטיפול יצליח. אני רוצה להגן על עצמי כי הרי זה קשר מאוד מורכב וחד צדדי. לכן בזמן האחרון החלטתי ל"שים" אותה במקום אחר, פחות משמעותי (סוג של ניתוק). אני לא יודעת אם היא מרגישה בכך, אני חושבת שלא. כי אני מאוד משתפת פעולה. האם אני מזיקה לעצמי? אשמח לשמוע את דעתך. ותודה בכל אופן.

הי איילת, בלי קשר לכך שזה משמעותי מה שאת עושה עכשיו בטיפול, יכול להיות שיש לזה משמעויות אחרות לגבייך במציאות שלך - ולכן כדאי לפתוח את הנושא ולדבר על כך. היא בטח יודעת שאת לא נקשרת בקלות, אך נראה לי שיש לדבר בטיפול על הצרון לשמור על עתמך מקירבת יתר, על להגן על עצמך מפני מי שבעצם לטובתך, אני גם לא יודעת אם זה מזיק לך - פשוט כדאי שזה יהיה נושא מדובר ולא "מנותק" כפי שאת מתארת. אני דווקא אחרת ממך בטיפול - (ובעצם גם בכלל) אני נותנת לעצמי להיסחף, לאן שזה יקח אותי, יש לזה יתרונות, יש בזה משהו משוחרר וחופשי על אף הפחד שזה יכול להיגמר רע.. ואגב, זה שהקשר חד צדדי לא אומר שאין לה רגשות כליפיך גם כן. היא לא מסוגלת להרגיש דברים כמו תלות לדוגמא כי אין את הקטע של השיתוף מצידה וההנאה מכך שכך המקום ההוא שלה - אבל היא יכולה להרגיש אליך שאר רגשות טובים חמים ואוהבים, וזה הרבה. נחכה לתשובה של אורנה...

שלום לך קלרי, תודה על התייחסותך. את צודקת, היא יודעת שאני לא נקשרת בקלות. אני יכולה להסחף כמוך אבל אני מאוד מפחדת... כשדיברתי איתה היא אמרה לי שמי שבא לטיפול צריך להאמין בכוחו של קשר. אבל איך אני יכולה להאמין בקשר כל כך לא טבעי? שלא תביני לא נכון הפסיכולוגית שלי מדהימה. היא מבינה אותי ויש בינינו כימיה מאוד טובה. אני מאוד מעריכה אותה אבל חושבת שעדיף לשמור על מרחק. חשוב לי שהגבולות יהיו מאוד ברורים. קראתי הרבה על מטופלים ששולחים אי-מיילים לפסיכולוג שלהם או מתקשרים אליו בין הפגישות. אצלי אין דבר כזה. רק במקרים חריגים של ביטול פגישה או משהו בסגנון. אין לי מילה אחת רעה להגיד עליה ממש לא! אני יכולה באמת לשאול אותה האם היא חושבת שזה משהו שקורה לי גם מחוץ לטיפול (נקודה למחשבה-תודה). מה איתך? אפשר לשאול כמה זמן את בטיפול?

איילת שלום, אורנה תשוב לענות ביום רביעי ולבנתיים אתייחס לשאלתך. אכן, הקשר מטפל - מטופל וטיב ההיקשרות בתוך הקשר הזה הינו מרכזי בטיפול, וכחלק מזה לא פחות חשוב הינה התקשורת הפתוחה והיכולת שלך להרגיש בטוחה ולדבר עם המטפלת שלך על כל נושא שמעסיק אותך. היה טוב לכן, לדעתי לפחות, אם היית יכולה להמשיך ולדון עם המטפלת שלך על הלבטים שלך סביב השאלה : "עד כמה משמעותית המטפלת שלי בשבילי ועד כמה משמעותית אני מרשה לה להיות בשבילי". יתכן שדרך שאלה זו תוכלו להתייחס גם לכך שאת לא בן אדם שנקשר בקלות והמשמעות של להיקשר... שיהיה בהצלחה ואת מוזמנת לשתף בהמשך לאילו מסקנות הגעת. גדעון

היי אם תוכלי לסביר בדיוק למה התכוונת כשאמרת תצאי לדרך? וגם האם הגעת למסקנה זו רק בגלל שלא שמתי פסיקים? אשמח לתשובה!!!!!!!!!!

גלית, מההודעה של אורנה לא נשמע שהיא התכוונה לצאת לדרך במובן של טיול. היא התכוונה לומר, כך נשמע לי לפחות, שכמו שההודעה שלך הייתה ללא הפסקות וקשה לקרוא את הכל בנשימה אחת - כך כנראה גם קשה לך, והצורה שכתבת רק מעידה על איך שאת מרגישה. לצאת לדרך נשמע לי כמו להבין מה המצב שלך, להבין מה את רוצה, להניח למילים הלא נעימות שאמא שלך אומרת (סביר להניח מתוך מצבה הקשה) ולצאת לדרכך, לדרך אותה את מחפשת. תמצאי עבודה, תלמדי מה שתרצי ותצליחי בדרכך.

היי זו גלית תודה לרי חמודה שמחתי כשהסברת לי אבל אשמח גם אם היא תענה למה התכוונה? ביי חמודה!

גלית שלום, אורנה תשוב לענות ביום רביעי. כדאי אולי לחזור ולהפנות את התייחסותך שוב. בברכה, גדעון

שלום גלית, כמובן שכוונתי הייתה לדרך במובן המטפורי, כלומר לצאת לאיזשהו חיפוש של כיוון ושל כוחות... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, ביתי בת ארבע. לפני כעשרה ימים ביתי חלתה בזיהום סטרפטוקוקלי. בתחילת המחלה הילדה ניסתה לאכול וסבלה מכאבי גרון עזים בבליעה. היום , לאחר תום הטיפול האנטיביוטי וסיום המחלה הילדה ממענת לאכול , פרט למים היא לא מסכימה לאכול או לשתות כלום. שהיינו אצל רופא הילדים ששלל בעיה פזיולוגית. האם יכול היות שעקב הכאב שסבלה היא מפחדת לנסות לאכול? מה עלי להסביר לה כדי לשכנע אותה להתחיל לאכול? בתודה מראש נטע

נטע שלום, זוהי תגובה מוכרת אצל ילדים : לאחר כאב יש חשש שעדיין היא תמשיך לסבול כאבים בזמן אכילה ולכן חוששת לנסות. אל תלחצי, הסבירי לה שהמקום כבר נרפא ולא יכאב לה והיא תוכל לנסות לאכול כשתרגיש רעבה. היא תוכל להתחיל במאכלים רכים כמו מעדן או גלידה שמחליקים בגרון ולא כואבים ולהמשיך אח"כ למאכלים רגילים. בכל אופן, אל תעבירי לה תחושות לחץ שלך ולמעשה אין גם סיבה ללחץ כזה. עדכני אותנו לכשתחזור לאכול. בברכה, גדעון

בני חווה דיכאון קשה טופל 3 פעמים בשבוע אצל פסיכולוג , לאחר כשנה שבה חל שיפור ניכר הוא חווה מצב פסיכוטי ומאז הוא בנפילה כ-5 חודשים . אני חושבת שכדאי להחליף את הפסיכולוג , לנסות מישהוא אחר מה יש להפסיד? אני פוחדת להציע זאת לבני כי אולי השינוי המשמעותי הזה דווקא בזמן דיכאון יכול להחריף את המצב.

שלום אילנית, קשה להשיב תשובה חד-משמעית לשאלת החלפת המטפל, בעת משבר וגם בזמנים רגועים... אני ממליצה להעלות את השאלה בפני המטפל של בנך, משום שהוא מכיר אותו זמן רב, הן לפני המשבר והן במהלכו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

יש משהו שמאוד מפריע לי כבר הרבה זמן וזה הביישנות יתר שלי הכוונה היא שבנים פונים אלי לא משנה לאיזו מטרה אני נעשת אדומה בצורה מפחידה דבר זה מביך אותי מאוד מה אפשר לעשות כדי שזה לא יקרה? אני בת 18 והביישנות(הכוונה שהפנים שלי הופכות ישר לאדומות) נמשך הרבה זמן וכן רק שבנים פונים אלי. נ.ב בפורום הסמוך אמרו לי שאולי באמצעות ביו פידבק אפשר יהיה לשלוט על הביישנות שלי. מזה בככל? איך זה מתבצע? והאם יש דרכים אחרות?

שלום לירן, אחד הכיוונים האפשריים הוא להתחיל טיפול פסיכולוגי דינמי, בו תוכלי לחשוב על הסיבות העמוקות לביישנות שלך, ועל הספציפיות שלה במפגש עם בחורים. ביופידבק היא אפשרות נוספת שכדאי לשקול, בהתייעצות עם מומחה בשיטת טיפול זו. היא מבוססת על עבודה עצמית מול תוכנת מחשב, הממחישה באמצעים וויזואליים או קוליים את עוצמת המתח שאת חווה. באמצעות אימון תלמדי להפחית את רמת המתח שלך, ולשמר מצב זה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

במהלך קיום יחסי מין אני מצליח להגיע לזקפה יפה אך איני מצליח לגמור הופניתי לייעוץ אורולוגי ונאמר לי שזו בעיה פסיכולוגית.אני לא מרגיש בנוח במצב זה היות ואני נשוי לכן אודה לכם אם תוכלו להגיד לי מה עלי לעשות בנידון ולמי עלי לפנות לקבלת טיפול

שלום, כדאי לפנות לטיפול אצל סקסולוג מומחה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב ילדי הקטן בן שנתיים. הוא ילד שובה לב, מחבק, מנשק, שר שמח ורוקד למרות כל האמור, הוא יכול להשתנות במהירות ולהפוך לילד עצבני, מרביץ, מתוסכל, נושך ולפעמים גם לשבת לדפוק את ראשו בקיר או לזרוק עצמו על הריצפה מצבי הרוח הללו משתנים ומתחלפים במהירויות לדוגמא: אתמול בלילה הוא התעורר בבכי היסטרי הוצאתי אותו המיטה וניסיתי לחבק אותו, אך כל פעם שניסיתי להתקרב הוא החל לבעוט ולהרביץ לי מן הצד השני גם כשהנחתי לו לנפשו הוא נראה לא נינוח ילל מעט וזז מצד לצד - הסיפר נמשך כשעה וחצי לערך שבמהלכו אני מנסה להתקרב והוא מכה בי ללא הפסקה הילד מאובחן כילד עם "חשד לתסמונת NOONAN", עקב בצקות בכפות ידיים ורגליים ומבנה פנים חריג. הוא נמצא מעקב של רופאי התפתחות, אשר איבחנו אותו כבעל התפתחות "גבולית", אך הוא כל הזמן לומד ומתפתח ידוע לי שילדים בגיל הזה "מתמרדים" וחלקם אף נושכים ומרביצים שאלותי הן: 1. האם נראה לך שזה סיפור שגרתי של ילד מרביץ ואם כן איך ניתן לטפל בזה? 2. האם נראה לך כי זו התנהגות חריגה ואם כן האם עלול להיות לה קשר לתסמונת? תודה רבה מראש

שלום רוני, השאלה שלך היא בעיני דוגמה מובהקת לשאלה שלא נכון להשיב עליה באינטרנט, מבלי לראות ולהכיר את ילדך. באופן מאוד כללי, אני יכולה לומר שההתנהגות שתיארת נשמעת חמורה יותר מהתקף זעם של גיל שנתיים, אך שוב אני מרגישה צורך לסייג את דבריי. אנא חזרי אל הרופאים שפגשו את בנך, ושוחחי עמם על חששותייך. בנוסף, אני מאוד ממליצה שיהיה לך מקום משלך לבטא בו את הדאגות ולתאר את ההתמודדויות. בהחלט כדאי לשקול טיפול עבורך. בברכה (חזקי ואמצי), אורנה ראובן-מגריל

אני מצרפת לך את הקישור הבא: http://www.maytal.co.il/heb_articles/article_1.html הנושא של הפרעת זהות דיסוציאטיבית שנוי במחלוקת בקרב אנשי המקצוע. המאמר הנ"ל מסכם את מהות ההפרעה בצורה הנכונה ביותר מבחינה מקצועית... אין שום דבר זוהר בהפרעה הזו, כפי שאנשים שונים מנסים להציג אותה. גם לא מדובר באמת באישיות שונות שמאכלסות גוף אחד, אלא באישיות אחת שיש נתק/ים בין החלקים השונים שלה; אבל זה לא הופך את זה לקל יותר... ס.מ.

למה את לא משרשרת?

??, ????????????????? מה זה משנה, למי ולמה? זה לא שמישהו נפגע מזה... ס.מ.

היות ועישון הינו התמכרות מוחית ברובו, האם אפשר לקבל "טיפים" ועזרה, על מנת להשפיע על ציבור המעשנים - חלק ממכריי, ולנסות לגמול אותם מסיגריות, האם סיפור סיפורי אימה - בגין מעשנים שקצו את חייהם. האם לומר להם בקול - מכורים! יעזור? בתודה.

שלום ציון, עישון הוא הרגל, וכדי להיפרד ממנו צריך לרצות להחליף אותו בהרגל אחר. הדגש על לרצות... ברמה הטיפולית, זהו תהליך אישי של חיפוש אחר ההרגל החלופי, ואתה לא יכול לעשות את זה בשבילם. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני אמא בת 40 שסובלת כבר שנים מחרדות ופחדים...טופלתי בכדורים ופסיכולוגית אך הפחדים נשארו... אני רוצה לקבל עזרה בבקשה! ולספר יותר על המצב תודה.

שלום, כתבתי לך קודם (הודעתך הופיעה בסיום של שרשור אחר), אז אני מעתיקה את תשובתי: אנא כתבי יותר (איזה סוג של טיפול את מקבלת, במה ממוקדים הדיכאון והחרדות וכד'). אני מקווה שנוכל לשלוח לך עידוד ותמיכה דרך הפורום... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, מחשבות שליליות שמפריעות לתפקד ביום יום, לקחתי פרוזק ,כדורי הרגעה,ושינת יתר. אני לא מסוגלת לקום מהמיטה,מפחדים..חרדות...לא מתפקדת כמעט.

היי תודה על הניסיון הכנה מצידך לעזור דווקא אני הולכת ללמוד במוסד שדי קרוב לאזור מגוריי אני מאוד מתביישת ולכן מתקשה ליצור חברויות נראה לי שאפילו בוקר טוב אני בקושי מסוגלת להגיד לאלה שיגורו איתי במעונות וככה אני אהיה באמת בודדה היו לי שתי חברות אחת מתה בתאונת דרכים לפני כשנה השנייה מאז ומתמיד זלזלה בי ונתנה לי יחס מגעיל וכל חברותיה קטנות ממנה לפחות ב4 -5 שנים בקיצור אני לא הולכת אליה כי אני לחא מסתדרת איתה הרבה פעמים עזרתי לה בכל מיני דברים וכשאני ביקשתי עזרה היא הייתה אומרת מה שעזרת לי היה מזמן תשכחי מזה והיא טוענת שאני מבזבזת כסף בזמן שהיא עובדת וכשהיא מקבלת משכורת הכל הולך על בגדים חדשים הקיצר זה לא משנה מה שאני מעוניינת לפתור באמת זה העניין עם אימי אני כן מעוניינת להסתדר איתה ושנבין אחד את השני אם שנינו צריכות להשתנות אין לי בעיה עם זה רק שנוכל להגיע לפתרון טוב וגם די ברור שגם אם היא תגיד אל תלמדי או תעבדי אני לא אקשיב כי אני בגיל שאני יכולה להחליט החלטות בעצמי אבל מה שאני רוצה זה התמיכה שלה בי כי זה גם חשוב אז בקיצור דוקטור מה לעשות????? ולאה שוב תודה על תמיכתך!!!!!!!

שלום, כתבתי לך משהו בסמוך להודעה הקודמת (מחברת ההודעה נקראת גלית). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני לומדת קורס חינוך לגיל הרך בויצו, ובמסגרת הקורס למדנו על ילדים עם צרכים מיוחדים ושם נתנו לנו הגדרות מהי דסלקציה, מהי הפרעת קשב וריכוז ועוד. לאחר שקראתי את ההגדרות של הפרעות קשב ורכוז, מצאתי את עצמי עונה על מירב הקריטריונים. רציתי לדעת : איך אוכל לטפל בבעיה הנ"ל, כי ברצוני להמשיך ללמוד לימודים אקדמאים ובמצבי הנוכחי אינני מסוגלת לעמוד בכך.

שלום לך אני אמא לשתי בנות האחת בת שנה וארבעה חודשיםוהשנייהבת חמש ועשרה חודשים בתי הגדולה ילדה מאוד חכמה ונבונה עים קושי במוטוריקה גסה ומטופלת עקב כך בקבוצת פיזיו טופלה בעבר בריפוי בעיסוק קצת למרות שלא היה צורך בתי ילדה מפונקת מאוד שכאשר נולדה אחותה הקטנה הפכה להיות מרדנית ומאוד קשה מעט אימפולסיבית ודורשת את תשומת ליבי כל הזמן משלא בתחילה מעסיקה את עצמה ולאחר מכן מתוך כעס שיעמום וחוסר מיצוי יושבת לאונן לפעמים זה נמשך שעה ושעתיים עד אשר אני כבר צועקת עליה אני טעיתי שפינקתי אז ויותר כאשר אחותה נולדה מתוך פיצוי ולא שמתי גבולות משהייתה קטנה והיום כל בקשה הופכת למשימה קשה עים אייומים ופעמים מכה בטוסיק או ביד או עונשי העשר דקות בפינה או בחדר אין לי שליטה עליה היום ואני לא נהנית לגדל אותה כככה גם מאוד קשה לי אני לא יודעת מה לעשות בגן טוענת הגננת שהיא ילדה מאוד חכמה ובזה אני מאמינה לה היא גם אומרת שאין לה שום קושי התנהגותי למעט לפעמים שהיא יוצאת מריכוז פסיכולוגית עשתה לה את מבחן טובה והיע עברה אותו בהצלחה יתרה הבעייה איך אני מציבה גבולות לידה שלא עושה לי חשבון וכבר יחסית גדולה בגיל דבר נוסף שרציתי לציין הוא שבבית לא שוררת אידיליה ביני לבין בעלי ולאאחת אנו מוצאים עצמינו מתווכחים בפני הבנות וצועקים ולא אחת גם בתי הגדולה תופסת לה צד בענין לטובתי או טובת בעלי מה עלי לעשות עיזרו לי

אולי כדאי שתתחילו בטיפול זוגי לך ולבעלך, דבר שימנע מכם את מצבי הריב והצעקות ליד הילדות שבפירוש מזיק וגורם להתערערות המשמעת והקניית החינוך. זה גם יתן לך כלים ויסייע בידך לחינוך נכון ולא מפנק. הבנות זקוקות קודם כל למסגרת יציבה וברורה של מי נותן את ההוראות בבית על מנת שתיסלל להם הדרך לחינוך ומשמעת.

שלום אלמה, נשמע שאת מתמודדת עם עומס רב, הן בקשר עם בעלך והן בטיפול בבתך הבכורה. אני מניחה שאלה אינם העומסים היחידים... נשמע לי שאת מאוד זקוקה לתמיכה, למקום משלך בו תוכלי לבטא את רגשותייך ולחפש את הדרך האישית שלך בתוך העומס והדרישות הסביבתיות. טיפול פסיכולוגי יכול להוות מקום כזה, מרחב לשאול בו את השאלות ולחפש את התשובות... ואת יודעת, כשתרגישי את עצמך יותר "מוחזקת", יהיה לך הרבה יותר קל "להחזיק" את בתך הבכורה. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכול הקורא, רציתי לדעת איפה אפשר להשיג חומד על פיצול אישיות. תודה רבה לכול העונה.

שלום לך, יש לך כאן באתר מצ"ב לינק http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Article/xID/19/xCT/73 ועוד לינקים http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%9C_%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA http://www.starmed.co.il/Forum/?MsgID=551645

שלום, אני מניחה שזו תשובה מאד מספקת. כתוב שוב אם אתה זקוק למידע נוסף. אורנה ראובן-מגריל

תודה

האם פסיכולוגים גם מפרשים חלומות של אנשים ?

כן

נכון...

אהלן, שאלה לי... הלכתי ללמוד מקצוע טיפולי עקב העיניין שבכך ולא על מנת להיות מטפלת אבל אני לא יודעת אם זה קורה רק לי או בכלל לחבר'ה שלומדים קורסים בפסיכולוגיה. זה מכניס אותי לסרטים, באמת כל ניתוח האישיות, פסיכו' אבנורמלית וכאלו, אתה מתחיל לפחד שאתה סובל מאיזושהי תופעה מנתח את עצמך ואת סביבתך.. האם בדקו פעם אם הלימודים משפיעים על על כך? האם זה קורה וזה עובר או שלומדים לחיות עם זה .כמו פסיכולוגים או שגם הם סובלים מניתוח עצמי ? בקיצר יכול להיות שזה כיוון לא מתאים לאישיות שלי ללכת ללמוד מקצוע טיפולי בגלל זה? טוב, תודה... דפי

כן... זה ידוע... אני לומדת עכשיו פסיכולוגיה ומנתחת גם את עצמי, גם חבריי עושים זאת. כמובן השאלה היא באיזו רמה.. אם את באמת חוששת שיש לך הפרעה את יכולה לפנות לייעוץ פסיכולוגי, לאיבחון. אבל אם הנושא מעניין אותך ואת רוצה לעסוק בזה אז תמשיכי ללמוד.

שלום דפי, אבחון וניתוח עצמי הוא "סימפטום" ידוע של הכשרה טיפולית, ועם הזמן לומדים להפסיק עם זה... זה נכון שפסיכולוג "נשאר" פסיכולוג גם כשהוא יוצא מחדר הטיפול, אבל לא ממשיכים לעסוק בדברים באותה הצורה, ולומדים לעשות את ההפרדות הנחוצות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

נושא: הפרעת אישיות גבולית! הנני חושבת שאני סובלת מהפרעת אישיות גבולית אני מעוניינת לדעת מהי הפרעה זו ומה נסיבותיה אני מעוניינת לקבל איזה קישור אשר מצביע על כך שאני סובלת מהפרעה זו. הנני סובלת מדכאונות חריפים,ממחשבות אובדניות,ביצוע מחשבות אובדניות אלו מספר פעמים,ירידת מצב רוח,תחושת אומללות,הרגשת חוסר אונים,חוסר עיניין בהמון תחומים,אשמה,חוסר ביצוע פעולות...ועוד המון הנני מעוניינת בספרים לטיפול בעייתי כל אשר תיהיה האם בעיות אלו מצריכות לטיפול פסיכולוגי? אשמח לקבל כמה שיותר מידע תורה רבה ממני אירית המשך ערב נעים ושבוע טוב

אירית, אם את חושבת שאת סובלת מהפרעה כלשהי, אני מציעה שתפני לאבחון פסיכולוגי אצל איש מקצוע (פסיכולוג קליני). אבחון עצמי לרוב אינו מדויק, לא אחראי ועלול לגרום לנזקים; בעיקר אם על-סמך טקסט כזה או אחר "תאבחני" את עצמך כבעלת הפרעה כזו או אחרת, ובפועל זה לא נכון. ולכן, כל קישור אפשרי שיצורף כאן לא יצביע על שום דבר, ויוכל לשמש עבורך ככלי לקבלת מידע בלבד. גם ספרים תוכלי לרכוש אחרי שעשית אבחון מסודר, משום שכרגע את בעצם לא יודעת אם יש לך הפרעה כלשהי, ואם כן - מהי. כעקרון, הסימפטומים שתיארת יכולים להתאים להרבה דברים, ולאו דווקא להפרעת אישיות גבולית. פני לאיש מקצוע ותבררי את הדברים בצורה מסודרת, מקצועית ואחראית. ס.מ.

שלום אירית, אני מאוד מסכימה עם התשובה האחראית שקבלת, וממליצה לפעול על-פיה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, רציתי לדעת מה דין ההתמחות כאשר לומדים פסיכולוגיה בחוץ לארץ? האם ניתן לעשות את ת הההתמחות של ארבעת השנים גם בארץ וגם בחו"ל? ומה מקובל?

שלום שלי, אין "דין" כללי, אלא כל מקרה נבחן לגופו בהתאם לתוכנית הלימודים וההתמחות באוניברסיטה הספציפית בחו"ל. מומלץ ליצור קשר עם מועצת הפסיכולוגים, ולברר פרטים יותר מדוייקים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי אני בשנות העשרים המוקדמות ויש לי בעיות קשות עם אמי אני חיה בחברה שמרנית ונהוג בכפר שלנו שכל מי שלא נשואה תגור בבית הוריה (אין דבר כזה לגור עם החבר לצאת איתו לבלות) בקיצור חברה שמרנית כמו כן לא מסתכלים בעין יפה על מי שהולך לפסיכולוג למרות שלדעתי זה בסדר גמור ואף רצוי הבעיות שלי עם אימא הן כאלה סיימתי לימודי תיכון לפני 4 שנים לפני כשנתיים למדתי במכללה אקדמית ובמהלך השנה הזו הבנתי שאותו מקצוע שבחרתי לא מתאים לי וגם לא השקעתי בלימודים מרוב דכאון ונכשלתי והפסיקו את לימודיי יש לציין שאין לנו אוטו במשפחה אני מעוניינת לעבוד(מוכרת בחנות עובדת ניקיון נציגת שירות מה שיש!!) ואימא שלי עושה לי בעיות היא אומרת מה תרוויחי מזה שתעבדי? אני לא יודעת אם כוונתה בכסף או בתועלת שיצמח לי מזה נרשמתי ללימודים אקדמיים במקום אחר (מהמקום שלמדתי בו והפעם אני מאוד רוצה את המקצוע הזה וחושבת שהאופי שלי מתאים למקצוע) וגם בעניין זה אומרת מה תרוויחי מזה? כבר הפסיקו את לימודייך תעזבי את הלימודים לא יצמח ממך כלום !!! יש לציין ל שלאימייהייתה לפני כ 5 שנים הפרעה אובססיבית קומלסיבית ומאז הפסיכיאטר אמר לה שהיא צריכה לקחת תצרופות כל חייה כי אם לא המחלה תחזור אומנם המצב שלה השתפר מאוד אך לפני שהייתה חולה היתה עושה ניקיון בבית והיתה חרוצה ועכשיו חוץ מבישולים אני זו שעושה הכל(אני בת יחידה ויש לחי עוד אח צעיר) וגם הדיכאון לא עבר לה והיא ממעיטה לדבר אם משוחחים איתה עונה בקושי בלי רצון היו לה בעיות עם חמותה מאז ומתמיד היא(סבתא שלי מצד אבא) הייתה מעלילה עליה שקרים שהיא גנבה לה כל מיני דברים שניסתה לשרוף את פניה שהיא לא מבשלת לא מנקה את הבית אבל הכל שקר הבעיה גם שהיא גרה קומה מתחתינו וגם אימי לא מסתדרת עם אבי כ"כ סבתי משכנע אותה לבוא נגדנו ומשכנעת אותה שאנחנו בזבזנים בקיצור אני רוצה שתגיד לי איך לדברעם אימאאיך לשכנע אותה לדבר אליי יפה כשאני אומרת אני רוצה לעבוד וללמוד היא אומרת מה תרוויחי מזה את לא חרוצה את לא חכמה ועוד מילים שמורידים לי את הביטחון בטירוף!!! יש לציין שבזמן שאימי הייתה חולה אבא לא עזר בכלום והיה אומר שנכנס בה שד ושהיא שטן ואני זו שהייתה לוקחת אותה לפסיכיאטרים וגם אחיותיה עזרו קצת אני ממש במצוקה תעזור לי!!!!!!!!

היי גלית. הסיפור שלך נגע לי ללב, גם אני מגיעה ממשפחה דומה, אומנם לא שמרנית, אבל היחס אליי דומה למה שציינת. את חייבת אבל באמת חייבת, לרצות לשנות את החיים שלך, את חייבת לרצות חיים טובים יותר. תמצאי עבודה כדי שתוכלי להיות ברשות עצמך, לחסוך כסף, כן!!!! ללכת ללמוד, וללכת לטיפול. שלושת אלו, שציינת שאת רוצה אבל אימך מתנגדת לכך, אלו החשובים ביותר להתפתחות שלך. אימא שלך תתנגד, אולי תנסה להוריד לך את הביטחון- אבל בסופו של דבר גלית- אלו החיים שלך!!! אני מבטיחה לך (מנסיון), שאם תלכי לטיפול- והיא לא חייבת לדעת על זה, החיים שלך ישתנו, הביטחון שלך יעלה. אני יודעת שזה לא קל, אבל זה אפשרי. אגב- תוכלי לעבור לגור במוסד האקדמי אליו תפני. לכי על זה!!

שלום גלית, כשקראתי את ההודעה שלך שמתי לב שאין בה כלל פסיקים ונקודות, וזה כאילו שצריך לקחת המון אוויר ולקרוא הכל בנשימה אחת... אני חושבת שזה מאוד סימלי, כי מה שאני רוצה לומר לך הוא: לקחת המון אוויר, לנשימה ממש ארוכה, ולצאת לדרך. אני בטוחה שקשה לצאת לדרך ללא תמיכת המשפחה, אבל נדמה לי שיש לך את הרצון והכוחות לעשות זאת. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

היי אורנה לחאיזה דרך לצאת ? לא זוכרת שכתבתי לך שאני מתכננת טיול לאמריקה או משהו והאם הסקת את המסקנה הזו רק בגלל שלא שמתי פסיקים התשובה שלך מאוד לא ברורה כמו שכתבתי ברור שאינני מתכוונת להקשיב לה בעיניינים כאלה אני גם אלמד ואעבוד אבל זה הפתרון שלך? לצאת לדרך? לאן בדיוק? אתץ לא מציעה לי איך להסתדר איתה ? אני חושבת שזה מאוד חשוב להסתדר עם המשפחה וגם התמיכה שמעניקים אחד לשני אני הענקתי המון תמיכה לאימי כשהיא הייתה חולה (מחלת נפש כלשהי) הייתי כל הזמן אומרת לה שהיא תצא מזה כמובן זה היה בשילוב טיפול פסיכיאטרי בקיצר אני רוצה תשובה אמיתית וכנה !!!!!!!!!!!

קוראים לי מור ואני בת 15, וכשהייתי יותר קטנה נהגתי לשחק כאילו אני דמויות מכל מיני סדרות שראיתי, והמצאתי דברים וממש שחקתי את הדמויות. אבל גם עכשיו אני עדיין עושה את זה, אבל שונה... עכשיו אני נדמיינת סיפורים על ילדים שההורים שלהם מכים אותם או עוזבים אותם... האם זה מוזר? האם אני צריכה ללכת לפסיכולוג? בבקשה תעזור לי! תודה מור

שלום מור, נראה שאת עוסקת באופנים שונים בתחושות של תוקפנות ופגיעות, וזה בהחלט בסדר. אני יכולה לספר לך מעבודתי כפסיכולוגית, שאנשים חושבים ומדמיינים לעצמם כל מיני מחשבות, ואין בכך כל רע (כמובן, כל עוד שמים לב להבחנה בין מחשבה ומעשה). אני חושבת שאין כל הכרח שתפני לפסיכולוג, אבל את עשוייה מאוד להינות מכך שיהיה אדם שיחלוק איתך את העולם הפנימי העשיר שלך. כך שזה לבחירתך... חופש נעים, אורנה ראובן-מגריל

בני בן 8+ ידוע כילד עם בעיות ריגשיות. בהמלצה של רופאה בוצע מבחן טובה שלא נתנה תשובה חד משמעית ,וגם לדברי הרופאה הנירולוגית קיימת הפרעת קשב וריכוז אך גבולית שלא כדאי בשלב זה לטפל בתרופות. אך בני נתקל בהמון בעיות בבי"ס . כיצד ניתן לעזור לילד בשלב זה על מנת שלא תדבק אליו סטיגמת הילד הרע?

שלום, ראשית חשוב לי להפנות אותך שוב אל אנשי המקצוע שפגשו ואבחנו את בנך. מאחר ואינני יודעת באילו בעיות רגשיות מדובר, התשובה שאתן כללית למדי. נשמע לי נכון לשקול טיפול פסיכולוגי, שיאפשר לבנך לבטא בחופשיות רגשות שלא תמיד יש להם מקום במסגרות החיים הרגילות. אפשר לחשוב למשל, על טיפול בתנועה, שמאפשר בדיקה של הגבולות הגופניים והרגשיים שלנו במרחב. אני ממליצה לך להתייעץ עם פסיכולוגית ביה"ס לגבי פנייה לשירות הפסיכולוגי החינוכי, שם יוכלו להמשיך לעזור. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום הייתי רוצה להתיעץ איתך בקשר לבתי בת ה23. היא ילדה יפה מאוד, סטודנטית באוניברסיטה, ולומדת טוב . לפני 3 שנים היה לה משבר רומנטי חמור, ומאז היא נפלה להפאעת אכילה. (היא היתה שמנה ). בשלב מסוים פנינו לעזרה פסיכולוגית, וכיום היא בטפול כבר שנתיים. היא אומרת שהטפול עוזר לה מאוד, ובאמת פעם בעת האכילה היתה טאבו, והיום היא יותר פתוחה אלי, ויותר משתפת אותי במה שקורה לה. בשביל רקע כללי לא טוב לה עם עצמה. היא מאוד רוצה זוגיות ואין לה, היא מאוד רוצה קשר אמיץ עם חברות וגם זה אין לה, בלימודים היא משקיעה המון המון, ובכל זאת מתוסכלת שהיא לא חכמה כמו הבנות בחוג שלה, עבודה היא מנסה המון זמן למצוא (חלקית, ולא מלצרות) היתה באין סוף מיונים, ולא התקבלה לכלום. אתמול אחרי בחינה מלחיצה, ישבנו לשתות קפה ביחד, והיא אמרה לי שהפסיכולוגית שלה אומרת שיש לה נטיות לדכאון, ולכן כל כך קשה לה לראות את העולם בצורה חיובית. היא ספרה לי שכל בוקר הוא צלחמה בשבילה לצאת מהמיטה, וכל יום היא צריכה להלחם חזק עם עצמה בשביל לא לשקוע, ולהגיע לרמת נורמליות של אחרים. והיא פוחדת מהעתיד, עוד מעט נגמרים המבחנים, ואם היא לא תמצא תעסוקה היא תשקע בדכאון קליני חזק. היא ממש בכתה שאמרה לי, שהיא פוחדת שלא ימצא מי שיהיה מוכן לחיות איתה, בגלל הנטיות שלה והבעיה שלה, ושהיא פוחדת שאם היא תהתיה בהריון פעם, היא תגרר לדכאון שלאחר לידה. היא אומרת שהמסיכה שלה כלפי חוץ יפה ומושלמת, אבל בפנים הכל רקוב. אינני יכולה לתאר אפילו מעט מהכאב שאני חשה כשהיא אומרת דברים כאלה, ואינני יודעת איך אני יכולה לעזור לה. אגב, בעוד שנה היא מסימת תואר ראשון, וישנה אופציה להמשיך לתואר שני שהוא בן 3 שנים, ומאוד מלחיץ (56 ש"ש) מה שלא מותיר זמן לעבוד וכו,. היא מאוד מתלבטת מה לעשות, מצד אחד היא רוצה ללמוד אותו (התואר הוא בליקויי למידה), ומצד שני היא אומרת שלא טוב לה לאבד שליטה, ואם היא תמשיך לא תהיה לה ברבה שליטה, כי היא לא תוכל לעבוד, ולא יהי לה כסף משלה, ולא תוכל לעזוב את הבית, מה שהיא מאוד רוצה. האם כדאי לה, במצבה להכניס את עצמה לעוד 3 שנים לוחצות? האם לא כדאי לעזוב כרגע את הלימודים (אחרי סיום התואר הנוכחי) ולקחת פסק זמן? האם יש פתרון לאדם שיש לו נטיות דיכאוניןת, חוץ מכדורי שאיליהם היא מתנגדת? האם טוב שאדם במצבה יעבור לגור בדירה לבד? או שדוקא המסגרת יכולה לשמור עליה? האם היא צודקת בחששותיה לעתיד? האם הטיפול הפסיכולוגי לא אמור לתת מענה לכל הבעיות האלה? ושאלה אחרונה האם ידוע לך על שיטת קינסולוגיה מוח אחד? ישנו שנוי באישיות שלה מאז שהיא החלה בטיפול, והוא לטובה, היא יותר מודעת לעצמה ולצרכים שלה, יותר אסרטיבית, ופחות נשברת לרסיסים אחרי משברים, אך עדיין האם אפשר להגיע לרפוי מלא?

שלום אלינור, כתבת באורח נוגע ללב על הכאב שאת מרגישה בעקבות הכאב של בתך, ואני מקווה שהיא יודעת ומרגישה את האמפטיה הזו. לצד האמפטיה, נראה לי חשוב להעביר לבתך בכל דרך שתוכלי, את ההרגשה שאת סומכת עליה שתמצא את דרכה. סומכת עליה שהיא תמצא את הדרך לחוש יותר בטוחה ושלמה... סומכת עליה שתעשה את כל הדרוש כדי להמשיך לגדול ולהתפתח, גם אם הדרך מכאיבה ולא ברור אם לכל קושי יש מענה... סומכת עליה שהיא יכולה לבחור ולעמוד מאחורי בחירותיה, בדיוק כפי שאת עשית ועושה. אני מקווה שבקורב בתך תרגיש עוד יותר טוב עם עצמה ועם סביבתה, אורנה ראובן-מגריל אגב, אינני מכירה את שיטת הקינסיולוגיה.

שמי מעיין ואני בת 19 ויש לי הרבה בעיות ואני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל פשוט אני צריכה עזרה... בגיל 17 היה לי חבר ראשון ואהבתי אותו והיה לי קשה מאד להפתח אליו רק אחרי חצי שנה נפתחתי איתו במיטה היינו שנה ונפרדנו וכל הזמן הוא טען שאני קרה במיטה...הבעיה שלי היתה שהייתי לחוצה במיטה כל הזמן וכאשר אני מרגישה שאני הולכת לגמור אני מפסיקה את הפעולה המינית בגלל זה אני אף פעם לא גומרת(גמרתי איתו רק 3 פעמים),בנוסף לא שכבנו ואני בתולה. למה אני מפחדת מגמירה?גם אני לא מצליחה לספק את עצמי ברגע של "שיא"אני מפסיקה,האם יש הסבר הגיוני לכך? בנוסף אני בחורה עצבנית וקשה לי להתחבר עם בנות(עם בנים אני חברמנית) ,אני בחורה פאסימית ויש לי מצבי רוח וגם לחץ ודכאונות. יש לי בעיות בבית עם ההורים אני לא מסתדרת איתם וגם הם לא מסתדרים עם עצמם וכל הזמן יש צעקות מגיל קטן,יכול להיות זה מה שהשפיע על מהלך ההתפתחות שלי? בבקשה אל תגידו לי ללכת ליעוץ פסיכולוגי כי אני מתביישת תעזרו לי לפתור את הבעיה שלי.

מעין שלום. אווירה מתוחה בבית, צעקות בין ההורים ותחושה שאת לא מסתדרת עם אף אחד במשפחה בהחלט עלולים לגרום לך לחוש פסימית ומצוברחת, זה טבעי. אינך יכולה לשנות את המצב הקיים בבית כנראה, אינך יכולה לשנות את הורייך אבל את יכולה לשנות את הבחירה שלך להתמודד עם המצב הקיים, כלומר - את יכולה להחליט שאת ממעטת ככל האפשר לשהות בבית בו האווירה אינה לרוחך. העבירי את הזמן עם חברים קרובים ואהובים, אולי אפילו תנסי לברר האם יש באפשרותך לצאת מהבית ולעבור אל דירה משלך עם שותפים, עשי ככל יכולתך כדי לא להיות בתוך הקלחת הזאת של מתח, צעקות ולחץ. לגבי הנושא המיני, לא הייתי מציעה לך להילחץ מהעניין הזה. יתכן שפשוט היה לך ניסיון ראשון לא כל-כך מוצלח עם החבר הראשון (העובדה שהוא "האשים" אותך שאת קרה לא מוסיפה לו נקודות זכות מבחינתי), יתכן מאוד שהניסיון הבא שלך יהיה מוצלח בהרבה. אם את רואה שהמצב לא משתנה ואין שיפור, את תמיד יכולה לפנות לטיפול סקסולוגי דרך קופת החולים שלך, זה לא יעלה לך כסף למיטב ידיעתי. מעין, אין כל פסול בטיפול נפשי ואין בכך בושה. הבושה היא לחיות במשך שנים על גבי שנים עם מצב מעיק ומטריד ולא לעשות דבר כדי לפתור אותו, למרות האופציות הקיימות. בדיוק כשם שהיית בוחרת ללכת לרופא אילו היה כואב לך איבר כלשהו בגופך, ככה את אמורה לבחור ללכת לפסיכולוג/סקסולוג או כל מטפל אחר, כדי לטפל בחלקים האחרים בגופך ובנפשך.

תודה רבה לך... אני מנסה כמה שפחות להיות בחברת ההורים שלי...פשוט יש לי אח קטן בבית בן 3 וחצי וזה מה שגורם לכל האוירה והמתח בבית...גם לפני שהוא נולד היה צעקות תמיד אבל עכשיו זה כבר הגיע לשיא וזה כנראה משפיע עליי מאד...אין לי לאן לעבור אחרי החבר אני ניסיתי עם עוד בחור וגם איתו לא הלך...ושכחתי לציין שגם אני בוכה להם במיטה...אני לא משתלטת על עצמי ומגיע לפורקן של בכי וזה מפחיד אותם וכשהם שואלים למה את בוכה אין לי הסבר הגיוני לכך כי אני עצמי לא יודעת למה זה ככה פשוט אני אומרת שזה בגלל שאני מתרגשת. אני אתן דוגמא לכך:נגיד אם מישהו יבוא אליכם וידגדג אתכם חזק אתם תצחקו ומבחוץ זה יראה שאתם נהנים אבל אתם תתחננו לבן אדם שיפסיק לדגדג אתכם תגיעו לשלב שאתם לא יכולים יותר ומתים שהוא יפסיק, ככה אני מרגישה שאני מגיע לרגע של ה"שיא" שאני עומדת לגמור אני מפסיקה את הבן אדם ובגלל זה אני לא גומרת .יכול להיות בגלל שיש לי גמירה חזקה אני כבר לא יודעת מה לחשוב זה מדכא כל כך...

שלום מעיין, את מתארת בצורה מאוד רגישה את הקשיים וההתלבטויות שיכולים ללוות תהליך של גדילה, ונשמע שאין לך הרבה תמיכה מסביב. אני מבינה את הקושי לדבר על נושאים אינטימיים, אבל אני באמת חושבת שלאחר שתתגברי על הקושי הראשוני את תהני מאוד מנוכחות של מטפלת שתקשיב לתחושות שלך. אני מקווה שתהיי מוכנה לנסות... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

רציתי לדעת איך אני יכולה לברר אילו פסיכולוגים פרטיים עובדים עם קופ"ח כללית?

שלום, פשוט ע"י פנייה לקופ"ח, ובקשת הרשימה הרלוונטית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, כבר 3 שנים אני סובל מהיפוכונדריה שהתפרצה באופן חריף והפכה להיות נוירוזה משתקת. אני מטופל בפבוקסיל. הסבל עדיין עצום למרות השיפור המשמעותי. המאבק ההתנהגותי שלי בהפרעה אינטנסבי וחזק אך נתקל עדיין בקשיים רבים שגורמים לכניעה ובכך לחרדה קיצונית נוספת. ברצוני לדעת מה הם אותם גורמים, שורשים משותפים בילדותי שהביאו לאותה מחלה, והאם הסיבה שאחרי 3-4 שנים שבהם עדיין אני סובל ממחלה זו בחומרה, היא ליקוי בטיפול הפסיכיאטרי/פסיכולוגי או חוסר מאמץ מספיק שלי??? עייף חרד וקפוא, בתודה מראש, רני

שלום רני, אין זה נכון לדבר על גורמים כלליים למחלה, ויש צורך לבחון את הדברים ברמה האישית. מאוד כדאי להעלות שאלות אלה בטיפול הפסיכולוגי, ולהקפיד לשלב אותו עם הטיפול התרופתי. אינני חושבת שהעובדה שאתה ממשיך לסבול מקורה בהכרח בליקוי בטיפול או ברמת המאמץ שאתה משקיע. לצערי, לפעמים הסבל נמשך גם כאשר מטפלים בבעיות ומתאמצים מאוד... אני מאחלת לך כוח להמשיך לנסות, אורנה ראובן-מגריל

קחי בחשבון שכל מוסד אקדמי שיש לו לימודים מתקדמים בפסיכולוגיה יעדיף את הסטודנטים שלמדו אצלו ורק בעדיפות שניה סטודנטים ממקומות אחרים.

שלום אסי, בתהליך הקבלה לתואר שני במגמות הטיפוליות נקבע סף של ציון תואר ראשון + מבחן מתאם, שכל מי שעובר אותו מוזמן לתהליכי מיון אישיים או קבוצתיים. לאור זאת, מעבר הסף מאפשר לבוגרי כל האוניברסיטאות (כולל הפתוחה) להתמודד על מקום במגמה טיפולית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

יש לי ילד בן חמש ויש לי בעיה הוא טועם כל דבר כל דבר הוא שם בפה, הוא נוגע ברגליים ואז מריח ושם את היד בפה, הוא לא מספר שהיה בשירותים ומן הסתם עדיין לא מסוגל להתנקות כמו שצריך ואז הוא נוגע בטוסיק ושוב מריח וטועם וזה גורם לו לפצעים בפה. כל דבר הוא מלקק זה מפריע לי ונראה לי ממש לא בריא מה עושים? בתודה אמא מודאגת

שלום, נראה שיש לך ילד סקרן, עם צרכים אוראליים מאוד חזקים. אני מציעה להתייעץ באופן אישי עם פסיכולוג התפתחותי, על מנת שתוכלי להביע את התהיות ולקבל המלצות התנהגותיות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני בת 28 נשואה+ 1 . יש תופעה לא נעימה שאני לא יודעת איך להתמודד איתה. אני מאד עצבנית..בוויכוחים שיש לי עם בעלי אני נוטה להתפרץ ולהתעצבן..לצעוק.. ופעם אפילו דחפתי אותו וזרקתי חפץ.. זו התנהגות שאני מתביישת בה והיא ילדותית ולא אינטלגנית לדעתי... אני חייבת ללמוד להתמודד אחרת עם המצבים ..ואך אני לא יודעת איך ..ומה אני עושה.. אני מאד נעימה עם הבן שלי..מכבדת אותו ולא צועקת עליו לעולם.. אבל אני מודאגת מן ההשפעה שיש ליחס שלי אל בעלי והדרך בה אני מתמודדת עם מצבים ..כך שגם הוא ילמד להתמודד עם אנשים ומצבים בעתיד.. כמו שאני הושפעתי( אמא שלי התנהגה ועדיין מתנהגת כך). אני מרגישה שאני חייבת להשתנות בעניין ולשנות את המצב כי בעלי לא יוכל לסבול את זה לתמיד..הוא אדם נעים מאד ורגוע..אני אוהבת אותו ואוהבת את המשפחה.. אני רוצה לדעת מה אני עושה ולאן לפנות כדי לקבל עזרה וייעוץ מבלי שזה יעלה לי הרבה כסף.. כי אנילא יכולה להרשות לעצמי יותר מדי.. בנוסף חשוב לי כי הדבר ישמר באותה מסגרת ולא יצא החוצה ..כך שלא תהיה אפשרות למעסיקים ..למשל..לדעת על הטיפול והעזרה שאני אקבל... תודה

שלום קטי, כל הכבוד על הנכונות והמחוייבות לטפל בקושי שלך. אני חושבת שמאוד כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי דינמי, שיאפשר לך להבין את הסיבות העמוקות לכעס שאת חווה, וליצור שינוי הדרגתי בהתנהגות. יש לך אפשרות לפנות לטיפול במסגרת ציבורית או פרטית, וכדאי לבדוק את נושא הסודיות ואת נושא העלות במסגרות שונות. אני מאחלת לך הצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

לכבוד הפסיכולוגים/אורנה ראובן מגריל אספר לך מדוע זה מטריד אותי... לא נהוג לעשות איבחון פסיכולוגי ולקבל את חתימתו של הנוירולוג כולל את מספר הרישיון(שאגב לא מתמצא באיבחונים פסיכולוגים ואין לו חצי מושג בכל מה שקשור אליהם) והנוירופסיכולוג לא רושם מה מספר הרישיון שלו... ולכן ביררתי עם הפקולטה שלו באוני' וכן עם משרד הבריאות: מדובר בסטודנט לפסיכולוגיה שיקומית שלא סיים את ההתמחות, ולכן לא קיבל מספר רישיון... ולא רשום בפנקס הפסיכולוגים... אין לי מושג אם הוא בכלל קיבל אפילו תעודה רשמית. את "עבודת השדה" שהם מחוייבים לצבור בתואר שני על מנת לקבל רישיון הוא עובר בכלל בבית חולים אחר... ובמקרה זה נהוג שהמדריך יחתום (כסוג של כיסוי) ואין את חתימת המדריך... דיברתי במקרה עם המדריך שלו הבוקר והוא ציין בפניי כי מה שהוא עשה במקרה שלי לא קשור ללמודים שלו והאונ' לא לוקחת אחריות על האבחון שלו, כמו כן זו כנראה עבודה צדדית.. סליחה ???? זו חוצפה ממדרגה ראשונה !!!!! אם הייתי יודע מזה מראש לא הייתי מתחיל את האבחון ! כמו כן אף אחד לא מקבל את האבחון בשל כך !! הוא לא פסיכולוג !!! עדיין... כמו כן יש לי הרגשה שהוא לא ממש יודע להעביר אבחונים... (יש לי ניסיון כי עברתי המון כמטופל) והסיבה לתחושתי זה בגלל שתוצאות יצאו שונות לחלוטין ממה שאני יודע שהם יוצאים בד"כ.... אני רוצה לפנות אליהם (לא מזמן קיבלתי רק את האבחון בדואר...) ולדרוש את הכסף בחזרה. מה דעתך ? בכבוד רב, צחי

שלום צחי, אני מציעה לחזור ולברר את הדברים בביה"ח בו אובחנת. אינני יכולה לדעת דבר על איכותו או תוקפו של דו"ח האבחון שקבלת, וכדאי לדבר עם הנוגעים בדבר באופן ישיר. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני בדיכאון וחרדות...בת 40 סובלת מזה שנים...מטופלת בכדורים..וטיפול פסיכולוגי אך אין כל שיפור במצב החרדות ממשיכות . אני אשמח לקבל תשובה ולהסביר יותר תמצב... תודה.

שלום, אנא כתבי יותר (איזה סוג של טיפול את מקבלת, במה ממוקדים הדיכאון והחרדות וכד'). אני מקווה שנוכל לשלוח לך עידוד ותמיכה דרך הפורום... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, ביקרתי לראשונה אצל פסיכולוגית דרך קופת החולים, ולהפתעתי נתבקשתי לחתום על טופס ויתור סודיות. האם עיניין זה עלול לפגוע בי בעתיד? למה דרושה החתימה על מסמך זה? האם עלי לוותר ולפנות לייעוץ פרטי? תודה, רונית

רונית, המשמעות של ויתור סודיות באה לידי ביטוי בשתי דרכים: 1. כל רופא בקופה יכול לבדוק ולראות שאת נמצאת בטיפול פסיכולוגי, אך תוכן השיחות נותר חסוי. 2. והיה ותחפשי עבודה, יש מקומות שדורשים לראות את התיק הרפואי. שוב, כל מה שמופיע בתיק הרפואי זו העובדה שאת בטיפול. אם הפרטיות שלך חשובה לך, ואת לא מעוניינת שעצם היותך בטיפול יהיה גלוי, אז האופציה של טיפול פרטי עדיפה. ס.מ.

בקופ"ח מכבי פסיכולוגים מעבירים לפסיכיאטר המחוזי של הקופה מידע על כל המטופלים שהגיעו אליהם לטיפול דרך הקופה. המידע כולל מידע כללי עליך, אבחנה, הטיפול הנדרש ועוד. אחת לתקופה הפסיכולוגים שולחים אליו דוח המפרט התקדמות בטיפול וכו'. כלומר המידע מוגן אבל יש לפסיכיאטר של המחוז או אנשי לשכתו (כמו עובדת סוציאלית, למשל) גישה מדוייקת למידע הרפואי הרלוונטי. מכיוון שהקופה משתתפת במימון חלקי של הטיפול אז הגורמים שאחראים על הבקרה של שירותי בריאות הנפש בקופה מבקשים לדעת למה את בטיפול וכיצד הטיפול עזר לך לאחר זמן מה של פגישות. לא מדובר רק על עצם הטיפול אלא לכל מידע מקצועי רלוונטי שהפסיכולוג מחוייב לדווח עליו לגורם שמעסיק אותו. אם את לא רוצה שיהיה דיווח לשום גורם אז רק טיפול פרטי עונה על צרכיך.

שלום רונית, אין לי אינפורמציה נוספת על המשמעויות של וויתור סודיות בקופ"ח, ואני מבינה שבתשובות שקבלת יש סתירה מבחינת היקף ועומק המידע על הטיפול שמועבר לגורמים מנהליים ורפואיים בתוך הקופה. אני מציעה לברר בקופת החולים עצמה, ונשמח אם תעדכני אותנו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שמעתי על מטופלים שהיו בטיפול אצל פסיכולוג ופסיכיאטר במקביל והתקבלו לעבודות רגישות מבחינה ביטחונית. מקום העבודה מראיין את הפסיכולוג ואת הפסיכיאטר לבדוק אם אין לאדם נטיות אובדניות או נטיה לשקר... דברים כאלה.

לד"ר היקרים שלום ברצוני להפנות אליכם שאלה פשוטה, אך שאלה שחשובה בה ה-כנות: האם ניתן להחלים\להיפטר מהדיסתימיה??? ושיהיה זה אחרי שנה,שנתיים או שלוש, ע"י הזמן , ע"י תרופות, ע"י שיחות, או ע"י כל אלה יחד... או שבעצם, כל הניסיונות עשויות להביא למושגים בסגנון : "שיפור" "התמודדות טובה יותר" "יציבות" הפחתת סימפטומים" "הקלה" ולא יותר... בטח שקוף לכם למה אני מגיש את השאלה בצורה פסימית כזאת, כי זאת ההרגשה שקיבלתי מקריאת חומר בפורומים ומניסיון אישי של 2 תרופות מ2 הקבוצות העיקריות למשך 3-4 חודשים. אני טועה? תודה רבה אנשים יקרים

שחר, הטיפול בדיסתימיה אינו שומה מטיפול בכל דכאון אחר. ולכן, השילוב של שיחות ותרופות הוא המומלץ ביותר. לגבי הטיפול התרופתי - עוד לא ניסית מספיק בשביל לדעת שזה לא עוזר. לפעמים מחליפים גם 7-8 תרופות לפני שמגיעים לתרופה המתאימה. אז אל תתייאש מוקדם מדי. זה לא עניין של טועה או לא; אתה צריך המון סבלנות כדי למצוא את הדרך הנכונה ולהתמיד בה כדי להרגיש טוב יותר. ס.מ.

שלום שחר, אכן הטיפול המועדף בדיסתימיה (כמו הטיפול בצורות אחרות של דיכאון), הנו שילוב של טיפול תרופתי ופסיכותרפיה. המשך לנסות לחפש את הדרך האישית שלך... המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

יש לי חרדות אשר גורמות לי לא ליזום דברים חדשים אני טיפוס מאד פתוח וזורם ומלא חיים אך החרדות הללו מעקבות אותי זה בא לידי ביוטוי שאני למשל פוחדת לקיים פגישה או ליזום דברים כי אני חוששת שתיהיה לי חרדה ....?מה אתה מציע או ממליץ..?

שלום, אני מציעה לפנות לטיפול פסיכולוגי (במקרה זה יתכן שיש עדיפות לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי), ולטפל בחרדות ובהימנעויות הנובעות מהן. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רציתי לשאול אולי מישהו יודע אם התואר הראשון בפסיכולוגיה המתקבל בסיום הלימודים באוניברסיטה הפתוחה הוא תואר מקובל?? ואם אפשר להתקבל למוסדות ולעבודה בתחום ? ואם אפשר להמשיך אם התואר הזה להתמחות במוסדות/אוניברסיטאות אחרות בארץ,למשל בפסיכותרפיה?????? מאוד אשמח אם מישהו יוכל לענות לי. תודה רבה לילך

לילך, החל מפברואר 2005 קיבלה האוניברסיטה הפתוחה אישור מהמועצה להשכלה גבוהה להעניק B.A. בפסיכולוגיה (ולא כפי שהיה מקובל עד היום - תואר במדעי החברה עם התמקדות בפסיכולוגיה). בכל אופן, התואר מוכר בכל המוסדות הרלוונטיים שמציעים מסלול של M.A. בפסיכולוגיה, כולל ההתמחויות השונות. ס.מ.

שלום לילך, אין לי אינפורמציה נוספת בנושא. אם את עדיין מודאגת כדאי לברר עם מזכירות החוג לפסיכולוגיה באחת האוניברסיטאות. למיטב ידיעתי, אין בעיה מיוחדת ללימודים מתקדמים לאחר תואר של האוניברסיטה הפתוחה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום יוסי, אני מציעה לפנות לקופת החולים אליה אתם משתייכים, ולברר שם על מטפלים העובדים בסמוך למקום מגוריכם. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום! ביתי בת 4 והשבוע קיבלתי דוח לגבי סיכום תיפקודה בגן (סוף שנה). היא מהללת ומשבחת את יכולתה בכל התחומים (להוציא את זה שהיא צובעת ויוצאת מהקווים). היא בעלת כושר ריכוז גבוה, מתאמצת להשיג מטרות, מקובלת חברתית ומתפקדת מצויין. לאורך כל הדוח בולטת תכונה שאני מכירה גם בבית. בכל עבודה היא זקוקה שיהיו לידה ויתנו לה חיזוקים. היא תמיד מבקשת לשבת לידה וברוב הזמן לא מוכנה לעבוד לבדה. זה קורה כשמדובר בפעילויות אשר דורשות מחשבה (חוברות עבודה) ולא בציור או צביעה. אני מאוד הייתי רוצה לפעול על מנת שתהיה יותר עצמאית גם בעבודה דידקטית. איך מחזקים אותה על מנת שתהיה יותר עצמאית? (בסה"כ היא ילדה עצמאית ומאוד בוגרת). בתודה, מיכל

שלום מיכל, אני מבינה שבגן של בתך נהוג לתת להורים דוחות מסכמים לגבי תפקוד הילדים, באופן גורף וללא קשר לבעיות התפתחותיות המחייבות מעקב. אציין בסוגריים שלא לגמרי ברור לי מדוע יש צורך בדוח מעין זה, מעבר לשיחה של ההורים והגגנת. בכל מקרה, הדוח שתיארת נשמע מצויין, ובהחלט ניתן לצפות שלכל אדם (גם בילדות) יהיו תחומים בהם הוא מרגיש יותר בטוח ותחומים בהם הוא זקוק ליותר חיזוקים ותמיכה. באופן כללי, נראה לי נכון להמשיך לתמוך ולחזק את בתך, במגוון תחומים, ולהינות מהתפתחותה הטובה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, למה הכוונה במשפט "אדם צריך לאהוב את עצמו" ? איך אדם יודע אם הוא אוהב את עצמו ? תודה

עדי, לאהוב את עצמך פירושו לקבל את עצמך למרות המגרעות שלך (ולכולנו יש...), לדעת לסלוח לעצמך על טעויות, לדעת להעריך את הדברים הטובים שיש בך, לא לעשות דברים שמזיקים לעצמך (כולל מעשים של הרס עצמי), לכבד את עצמך ולכבד אחרים. אני מניחה שאפשר למצוא עוד "סימנים", אבל על זה הצלחתי לחשוב כרגע. ס.מ.

שלום עדי, בנוסף לתשובה שקבלת, אציין שחוויה עצמית חיובית תבוא לידי ביטוי (ומן הסתם כך אפשר לדעת...), בהתנהלות נינוחה עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב הייתי מעוניינת לקבל המלצות לפסיכולוגים קליניים העובדים במסגרת מושלם של קופ"ח כללית שתחום מומחיותם הינו טיפול במאניה דיפרסיה. בתודה מראש יעלי

שלום יעלי, במידה ועדיין לא עשית זאת, כדאי לקבל את רשימת המטפלים העובדים עם כללית מושלם באיזור מגורייך, ולשוחח עם כמה מהם על תחום התמחותם. אני מניחה שבמידת הצורך הם יוכלו להפנות אותך אל האדם המתאים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לחברי הפורום, יש לי שתי שאלות: 1. המושגים "חיזוק" ו"עונש", עם איזו גישה בפסיכולוגיה חברתית הם מזוהים? גישת הגשטאלט או גישת הביהייביוריזם? 2. האם מישהו יכול להבהיר לי מה ההבדל בין סטריאוטיפ, דעות קדומות ואפלייה? היום נבחנתי באוניברסיטה בפסיכולוגיה חברתית ושתי השאלות הללו אינן ברורות לי. זה נושא שמעניין אותי גם מחוץ לשעות הלימודים. אשמח מאוד אם מישהו שמבין יוכל לעזור לי להבין טוב יותר במה מדובר.

ירדן, התשובה לשאלתך הראשונה היא בהייביוריזם. חיזוק (חיובי ושלילי) ועונש הם מושגים שטבע סקינר במהלך מחקריו על הלמידה. ולשאלתך השניה - אפשר לומר שאפליה נובעת הרבה פעמים כתוצאה מסטראוטיפים. סטריאוטיפ הוא איזשהו דימוי שמתלווה לסטטוס מסוים (מקצועי, מגדרי וכו'). כשנוצר סטריאוטיפ שלילי, "נולדות" גם הדעות הקדומות = דעות שאין להן בהכרח בסיס מציאותי, ושרוב האנשים בכלל לא יודעים מה מקורן. ס.מ. נ.ב. מקווה שהלך בסדר במבחן.

שלום ירדן, אין לי מה להוסיף... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

לפסיכולוג/ית שלום רב, האם מאבחנים נוירו-פסיכולוגים מקבלים רישיון (כפי פסיכולוג קליני מקבל ?) ? עברתי איבחון נוירו-פסיכולוגי בבי"ח. כשקראתי את האבחון עד סופו, שמתי לב שחתומים עליו שני אנשים: נוירולוג, ונוירו-פסיכולוג, אך רק לנוירולוג יש רשיון (אפילו שניים) ולמאבחן הנוירו-פסיכולוגי לא ! כלומר, מופיע השמות, חתימה ידנית, התמחות, אך לא רשום מספר רישיון למאבחן הנוירופסיכולוגי ואילו לנוירולוג כן. כשנשאל הנוירו-פסיכולוג על עובדה זו, הסתבך מעט וטען כי הוא קיבל תעודה ולא מקבלים רישיון. מה דעתכם ??? בכבוד רב, צחי

שלום צחי, ישנו ריבוי שאלות על נוירופסיכולוגים... אינני יכולה לדעת מהי הכשרתו של המאבחן שפגשת, אך בכל מקרה נראה שהדו"ח שקבלת חתום ע"י אנשי מקצוע רציניים. מדוע הדבר מטריד אותך? בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום! ילד בןשלוש ותשעה חודשים,פיתח הרגל של הכנסת חולצה לתוך הפה.לפעמים מתןך מבוכה,לפעמים עיפות,ולפעמים ללא סיבה נראית. כיצד להגיב?

שלום מיקי, לתחושתי, כדאי "לא לעשות עניין" מהכנסת החולצה לפה, ובמקום זאת לנסות לטפל בגורמי המבוכה/עייפות ולעזור לו להתמודד עמם. קרוב לוודאי שההרגל יחלוף כפי שהופיע... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

יש לי בעיה ותהיתי אם תוכלו ליעץ לי מה לעשות ולאן לפנות. כיום יש לי חבר שהדימוי העצמי שלו נמוך מאד, יש לו כעסים מאד גדולים כלפי אנשים והם מתפרצים מדי פעם.... וחוץ מזה אני חושבת שהוא די מדוכא הוא כל הזמן חושב על דברים רעים ושהוא מסכן והוא אף פעם לא יוצא מהסרטים הרעים שיש לו בראש. ניסיתי לשכנע אותו לפנות לטיפול פסיכולוגי ןאכן קיבלנו המלצה על פסיכולוגית מאד נחמדה בשתי הפגישות הראשונות הוא התלהב אבל כשהיא אמרה לו שיש לו עבודה רבה והטיפוך יקח זמן, הוא הפסיק לראות אותה. אני לא יכולה לנהל מערכת יחסים איתו ולכן הודעתי לו שאנחנו נפרדים, והוא פשוט נשבר נכנס בתוך עצמו, לא אוכל לא שותה ןבקושי מתפקד בעבודה. (ואני לא חושבת שזה בגלל אהבתו אלי אלא בגלל שהוא מאד תלותי) בכל מקרה אני לא מסוגלת לעזוב אותו ככה, מה עלי לעשות?

אלמונית, אי-אפשר להכריח מישהו לקבל עזרה אם הוא לא רוצה בה. אפשר לדבר, לנסות לשכנע, לא יותר. הוא לא המשיך בטיפול כי צפויה לא דרך ארוכה ולא תמיד נעימה? אם הוא לא מוכן להתמודד, אלא רק לברוח, לא תוכלי לעשות הרבה בשבילו. ובינתיים, עד כמה שזה נשמע אנוכי, תחשבי קצת על עצמך... את לא עושה טוב לשניכם אם את נשארת איתו מתוך רחמים. את צריכה להמשיך לחיות כמו שטוב לך, והוא צריך ללמוד להתמודד עם דברים. ס.מ.

שלום, אני חושבת שכדאי להמשיך לבטא את המידה המתאימה מבחינתך של דאגה ואיכפתיות, ולחזור ולהדגיש בפניו את החשיבות של טיפול. לצד זאת, חשוב שתזכירי לעצמך שכל אדם אחראי לחייו, ושאינך יכולה "לתקן" את הדברים במקומו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני מחפש פסיכולוג\ית של מכבי מומלץ באזור המרכז רצוי ר"ג - גבעתיים - בני ברק - בקעת אונו תודה עדי

עדי, תבדקי בספר החדש של מכבי. אם אין לך אותו, סביר להניח שתוכלי למצוא עותק בסניף שלך. בכל מקרה, המלצה כמו שאת מבקשת לא בהכרח תעזור לך. יכול להיות שתקבלי המלצה על מישהו/י, אבל אחרי כמה פגישות תגלי שזה לא מתאים לך, שלא נוצרת הכימיה הדרושה. תתקשרי לסניף שלך ותבררי אם יש מטפל מומלץ במיוחד. ואם לא, לפעמים התחלה של טיפול מבוססת על ניסוי וטעיה; נפגשים לפגישה אחת עם יותר ממטפל אחד, ואחרי כן מחליטים מי מתאים. ס.מ.

שלום עדי, אני מאוד מסכימה עם התשובה שקבלת. בהצלחה בחיפושים... אורנה ראובן-מגריל

היי יש לי שאלה כללית בנוגע לרשיון לפסיכולוגיה האם ייתכן כי נויורופסיכולוג יהיה ללא מספר רשיון והאם זה תלוי בהרשמתו להסתדרות הפסיכולוגים הארצית? מה לגבי מתמחים בפסיכו' , האם הינם רשאים להעביר טסטים תחת השגחה וללא ידיעת המטופל ?

הכוונה ללא ידיעת המטופל כי הנם מתמחים ועדיין נמצאים בתהליכי קבלת תואר ורשיון.

שלום דנה, פסיכולוג יכול להירשם בפנקס הפסיכולוגים לאחר סיום חובות לימודי התואר השני שלו. רישום כמומחה מחייב תקופת התמחות ועמידה בבחינת התמחות, בהתאם לדרישות התחום הספציפי. פסיכולוגים מתמחים מעבירים טסטים כחלק מדרישות ההתמחות, בהדרכה של איש מקצוע מנוסה (ככה לומדים...). כדי לדעת יותר אני מציעה לך להיכנס לאתר "פסיכולוגיה עברית", ולחפש את קוד האתיקה לפסיכולוגים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכם, מעניין אותי לדעת האם יש איזשהו סיכוי להתגבר סופית על חרדות והתקפי חרדה (ברמה ביינונית) ללא שום טיפול תרופתי? ועוד שאלה קטנה... האם זה נכון שיש אנשים שניתקפים חרדות מסיבה בריאותית בלבד (מחסור בחומר כזה או אחר בגופם/מוחם..), ולא בהכרח מסיבה פסיכולוגית??? תודה על הסבלנות.

הי דנה, לי נגמרו התקפי החרדה ללא תרופות. פעם הייתי סובלת מכך על בסיס יומיומי והיום אחת לחצי שנה אני סובלת מהתקפון אבל אני בהחלט קוראת לזה להיפתר די לגמרי.. לגבי חרדות בכלל - תלוי למה את מתכוונת, כי קצת חרדה אנחנו צריכים, נגיד אם נראה פתאום תנין ברחוב, כדאי שניחרד... בכל אופן, אם את בטיפול פסיכולוגי, ללא תרופות, יש סיכויים גדולים להרגיש הרבה הרבה יותר טוב ופחות חרדתיות.. בהצלחה..

שלום דנה, טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים במצבי חרדה שונים מגיעים ע"פ המחקר בתחום לתוצאות טובות, אך התוצאות היציבות ביותר מושגות באמצעות שילוב של טיפול תרופתי ופסיכולוגי. לגבי "מחסור בחומרים": מצבי חרדה קשורים למחסור בסרוטונין (אחד הנוירוטרנסמיטורים במוח), ותרופות אנטי חרדתיות רבות פועלות במסלול סרוטונרגי. לאור זאת, בהחלט אפשר לומר שאנחנו חרדים כי "חסר לנו משהו במוח", אבל בעיני לא נכון להפריד זאת מהביטויים הפסיכולוגים של המחסור... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

איזה כיף! אני די כאן רק לפעמים מתפלקים לי שמות אחרים....

הפסיכולוג טוני שחר שהופיע בתכנית משעל חם כמתנגד לשימוש הרחב בSSRI ותומך נלהב בפסיכותרפיה כתב במאמר בעיתון הארץ את הדברים הבאים "משמעות, רצונות, אכזבות, תסכולים, אובדן, חוסר אונים וכדומה - הוצאו לחלוטין מהשיח של מדע בריאות הנפש. הפסיכיאטריה המודרנית פועלת מתוך אשליה תרבותית, מונעת על ידי הרצון לרכוש מעמד של סמכות יודעת כל, בגיבוי המדע המודרני. ככזאת היא מתיימרת להסיר בהינף יד סבל ומצוקה שהם למעשה חלק בלתי נפרד מטבעם של בני אנוש. יתר על כן, הפסיכיאטרים, שסבלו ממעמד נחות ומיחס של זלזול מצד עמיתיהם הרופאים בגלל אופיה הסובייקטיווי של הפסיכיאטריה, יכולים עתה ליהנות מלגיטימיות מחודשת. התוצאה של כל אלה היא מטופלים המולעטים בתרופות, שגישתם לפסיכותרפיה נחסמת, וגרוע מכל - מאובחנים בכל מיני הפרעות דמיוניות האמורות להצדיק את סוג הטיפול שהם זוכים לו. " מנקודת השקפה אחרת אפשר לאמר שכאשר תרופות מוכיחות את יעילותם אין מוטיבציה לפנות לפסיכוטרפיה כי אין סבל. ממה שטוני שחר כתב אפשר להבין שאנשים שמשתמשים בתרופות הם חסרי שיקול דעת כי הם מולעטים ב"סמים" שמשבשים את דעתם ולכן טועים בכך שבניהול תקציב המשפחה נמנעים מהוצאות על פסיכותרפיה. מניסיון אישי כאשר שוחחתי עם מטפלים פוטנציאליים על אפשרות לקבוע פגישה כל המטפלים אמרו לי שאין להם זמן פנוי למטופלים חדשים אחרי שאמרתי להם שאני מגיב טוב לתרופות לאחר אירוע דיכאוני. לאחר שנים הבנתי שלאחר שרמזתי שתיתכן מערכת יחסים בין מטפל שמקבל תשלום לבין מטופל שלא מבין מה מהות הטיפול העדיפו מטפלים לסיים את השיחה כדי לא להתבזות במו"מ בין נותן שרות למקבל שירות בהעלאת האופציה של כשל תמורה

התרופה האמיתית לדיכאון מאת טוני שחר שום דבר חדש, אמיתי ומוצק לא התגלה בעשורים האחרונים בתחום הביוכימיה והגנטיקה של הפרעות נפשיות. אם הפסיכיאטריה רוצה להחזיר לעצמה אמינות וכשרות, עליה לוותר על הטענות הגרנדיוזיות בדבר פריצות דרך מדעיות ולחזור לתפקיד הצנוע - להאזין לאנשים במצוקה ולעזור להם אט אט למצוא את דרכם "אחרי כשלושים שנה של חברות אני מגיש את מכתב ההתפטרות מהאגודה האמריקאית לפסיכיאטריה בשמחה מהולה באכזבה... בנקודת הזמן הנוכחית, לדעתי, הפסיכיאטריה נשלטת כמעט לחלוטין על ידי חברות התרופות... איננו מנסים עוד להבין בני אדם בשלמותם, בהקשר החברתי שלהם, אלא מסתפקים בהסדרת המוליכים העצביים שלהם... אנו מטפחים את השימוש המופרז והלא תקין בכימיקלים רעילים שאת התוצאות החמורות ארוכות הטווח שלהם אנו מכירים: דיסקנזיה מאוחרת (תסמונת נוירולוגית שמתבטאת בתנועות בלתי רצוניות - ט"ש), שיטיון מאוחר ותסמונות גמילה חריפות... האם אני מוכן להיות הפתי של יצרני התרופות שמשחק במולקולות בעזרת ההנחיות שלהם? לא, תודה רבה". זהו לקט ציטוטים ממכתב הפרישה של הפסיכיאטר הד"ר לורן מושר מהאגודה האמריקאית לפסיכיאטריה. הד"ר מושר ניהל בין השנים 1980-1969 את המרכז לחקר הסכיזופרניה במכון הלאומי לבריאות הנפש - NIMH. הוא ייסד וערך את כתב העת היוקרתי "סכיזופרניה בולטין", וגם חלוץ ומוביל בתחום הפסיכיאטריה הקהילתית בזכות פרויקט Soteria, שיזם וניהל במשך יותר מעשור. זה היה פרויקט ניסיוני, שאילו התייחסו אליו ברצינות הראויה, היה אמור לחולל מהפכה בגישה הטיפולית באנשים הלוקים בפסיכוזה. מושר הוכיח שאפשר לטפל באנשים פסיכוטיים בלי תרופות בהצלחה מרשימה. לטיפול הקהילתי הלא-תרופתי היתה עדיפות ברורה מבחינת ההשתלבות המקצועית והחברתית. מסקנות Soteria נדחקו משום שלא תאמו את הלוך הרוח הביולוגיסטי-הרפואי והכביכול מדעי. הפסיכיאטריה הביולוגית גורסת שהפרעות נפשיות יסודן בשיבושים ביוכימיים במוח שהם כשלעצמם בעלי רקע גנטי. מכאן שהטיפול צריך להיות מושתת על התערבויות ביולוגיות - תרופות פסיכואקטיוויות, נזעי חשמל ולעתים ניתוחי מוח. אף שלפעמים מודים דוברי הגישה הביולוגית שגם לגורמים פסיכולוגיים וסביבתיים יש השפעה מסוימת, לגורמים אלה מיוחס תפקיד משני. מדובר כאן באידיאולוגיה במסווה של מדע. למעשה, מוצא הפסיכיאטריה הביולוגית הוא במגמת העל של דטרמיניזם ביולוגי-גנטי השולט במחשבה האמריקאית, שלפיה תופעות אנושיות וחברתיות, כגון מנת משכל, תוקפנות ואלימות וגם פסיכופתולוגיה, נעוצות בסיבות ביולוגיות ורקע גנטי. כיום דברי ביקורת והסתייגות נתקלים בהרמת גבה ובחיוכים סרקסטיים מצד רבים, הוכחה לכך שטיעוני הפסיכיאטריה הביולוגית נעשו נכסי צאן ברזל. מהן המגבלות והכשלים של הפסיכיאטריה הביולוגית? בראש וראשונה ההתמקדות בהפחתת סימפטומים במקום לטפל בבעיות שיוצרות מצוקה. לדוגמה, ה"מחלה" ששמה דיכאון מז'ורי מוגדרת באמצעות רשימת תסמינים ספציפיים. הסברה היא שהגורם למחלה זו הוא שיבוש ביוכימי-גנטי, אף שהדבר לא הוכח. הכשל הלוגי שקוף. למקבץ סימפטומים קוראים "דיכאון מז'ורי" המוגדר כ"מחלה" המטופלת בעזרת תרופות המכונות "נוגדות דיכאון", אף שלאמיתו של דבר לא מזוהים ולא מטופלים הגורמים מייצרי הסימפטומים. כל קלינאי יודע שגם אחרי הפחתת הסימפטומים בעזרת תרופות, רוב המטופלים מעוניינים להמשיך לדבר על מצוקתם. רובם? לא לגמרי מדויק. כי כיום לרוב המטופלים נאמר שפסיכותרפיה היא בזבוז זמן, שהפתרון למצוקתם הוא בהמשך נטילת התרופות לפרקי זמן ארוכים ואפילו בלתי מוגבלים, גם במקרים שאין בהם שום תועלת ממשית. למעשה, התמונה ביחס לתועלתם של נוגדי דיכאון שונה לגמרי ממה שטוענים יצרני התרופות ובעלי בריתם הפסיכיאטרים. לאחר פרסום מאמרים שניתחו מחדש ממצאים של עבודות מחקר שבדקו תועלת של תכשירים נוגדי דיכאון מול פלצבו (למשל, עבודת החוקרים אירווינג וקירש מ-2002), מתברר שעדיפות התרופות היא מינימלית, אם בכלל. גולת הכותרת של האשליה ה"מדעית"-הביולוגיסטית היא ספר האבחנות המוכר כ-DSM-IV. בו נמצאות כל "ההפרעות הנפשיות" המוכרות והן מאופיינות על ידי רשימות תסמינים. מכאן שמחלות נפשיות מושוות לתסמינים. והרי לכם מיתוס יפהפה שיצרה הפסיכיאטריה המודרנית ולפיו הפרעות אכן קיימות כישויות נבדלות ולהן גורם ביולוגי ידוע וטיפול ספציפי בהתאם. זו תרמית פסוודו-מדעית, שמקורה בשאיפה של הפסיכיאטריה לחקות את מדע הרפואה המודרני תוך התעלמות מכוונת מכך שאופיה האקזיסטנציאלי של המצוקה הנפשית אינו מתיישב עם השיח והעשייה של הרפואה המודרנית. כיום רופאים המתמחים בפסיכיאטריה משננים לעייפה את רשימות הסימפטומים מגדירי ההפרעות השונות, מסווגים אותם כחלק מהפרעה נפשית מוכרת, ואז כל מה שנותר הוא להמליץ על אחד מתכשירי הפלא מפחיתי הסימפטומים שקיימים בארסנל התרופתי. ומה בנוגע לאפשרות שמצוקה נפשית - כולל סימפטומים - היא שם כדי להצביע על דבר מה לא תקין בחיינו? הס מלהזכיר, שהרי אנו בעידן הקידמה המדעית שהופכת מטופלים ליצורים וירטואליים בעלי ליקויים בהולכה עצבית; להם מיועד טיפול "ספציפי" שמטרתו תיקון הפגם המוחי. הקביעה שדיכאון הוא הפרעה שנובעת מ"הפרת איזון כימי" היא לא יותר מסמנטיקה ומפנטסיה של פסיכיאטרים וחוקרים - אבל כנראה גם של ציבור רחב שסוגד לכל מה שקיבל את חותם מדע הרפואה. עצם השיח הפסיכיאטרי המודרני מטעה כדי ליצור את אשליית הידע והיעילות. לדבר על תרופות "נוגדות חרדה", תכשירים "נוגדי דיכאון", "נוגדי פסיכוזה", "מייצבי מצב רוח", כפי שמקובל כיום - זהו סילוף המציאות. בעצם מדובר רק בכימיקלים המשבשים את פעילות המוח. לעתים השיבוש הזה יכול להיראות או להיחוות כשיפור במצב הנפשי, אלא שלרוב המחיר הוא עצום. למשל, אנשים שנוטלים תרופות שהן כביכול "נוגדות פסיכוזה" מדווחים על ירידה חמורה בעירנות, בחיי הרגש וכו', אנשים שנוטלים "נוגדי דיכאון" מדווחים לא פעם על תחושת ניתוק מעצמם ומהסביבה. יתר על כן, המיתוס של ספציפיות פרמקולוגית מופרך מיסודו. אותן תרופות ממש ניתנות לאנשים שסובלים מדיכאון, חרדה, תסמונת טורדנית-כפייתית, התקפי פאניקה, הפרעות אכילה ועוד. אז היכן הספציפיות? ואם לא די בכך, אזי לרוב המטופלים הללו מוסיפים תכשירים מקבוצת "נוגדי פסיכוזה", כדי למתן את תופעות הלוואי או להעצים את השפעת תכשירי הבסיס. רוב המטופלים מקבלים בסופו של דבר קצת מכל דבר והרי לכם מתכון בטוח להרעלת המוח. רעה חולה בפסיכיאטריה המודרנית היא המעורבות המסיווית של יצרני התרופות. אליוט וולנשטיין, פרופסור לפסיכולוגיה וחוקר מוח, מייחד פרק בספרו "להאשים את המוח" לתיאור האופן שבו יצרני תרופות מעצבים את דעת הקהל ומטים את המחקר הפסיכיאטרי, כך שתכשירים פסיכיאטריים ייראו יעילים ובטוחים. המידע שהם מפיצים בנוגע לסגולות התרופות, כותב וולנשטיין, מטעה ולא מאוזן. ואם לא די בכך, הרי, כפי שגילה וולנשטיין, מאחר שאת רוב המחקר הקליני מממנים יצרני התרופות, הם מתערבים לא פעם כדי שהממצאים יתמכו בערך התרופות. למשל: בהתקשרויות רבות בין היצרן המממן את המחקר לבין החוקר יש סעיף המאפשר ליצרן להעלים מידע מהדו"חות טרם פרסומם או לעכב פרסום של מחקרים. יצרני התרופות הם גם המפיצים העיקריים של התיאוריות הביוכימיות של הפרעות נפשיות האמורות להצדיק שימוש מוגבר בתרופות לטיפול במצוקה נפשית. משמעות, רצונות, אכזבות, תסכולים, אובדן, חוסר אונים וכדומה - הוצאו לחלוטין מהשיח של מדע בריאות הנפש. הפסיכיאטריה המודרנית פועלת מתוך אשליה תרבותית, מונעת על ידי הרצון לרכוש מעמד של סמכות יודעת כל, בגיבוי המדע המודרני. ככזאת היא מתיימרת להסיר בהינף יד סבל ומצוקה שהם למעשה חלק בלתי נפרד מטבעם של בני אנוש. יתר על כן, הפסיכיאטרים, שסבלו ממעמד נחות ומיחס של זלזול מצד עמיתיהם הרופאים בגלל אופיה הסובייקטיווי של הפסיכיאטריה, יכולים עתה ליהנות מלגיטימיות מחודשת. התוצאה של כל אלה היא מטופלים המולעטים בתרופות, שגישתם לפסיכותרפיה נחסמת, וגרוע מכל - מאובחנים בכל מיני הפרעות דמיוניות האמורות להצדיק את סוג הטיפול שהם זוכים לו. אני פוגש לא מעט מטופלים לאחר שנים של ניסיונות תרופתיים עקרים, שמעולם לא הוצע להם טיפול פסיכולוגי, אלא נאמר להם שיש להם, לרוע המזל, מוח חולה. המטופלים הללו שוכנעו (בחלקם לא!) שהם אכן סובלים מהפרה של איזון כימי אף שלא קיימת שום בדיקה מעבדתית או אחרת לאישוש אותו שיבוש ביוכימי, ואיש אינו מסוגל להגדיר איזון כימי תקין מהו. זאת ועוד, יש מקום להניח שהואיל ולא הוכח ששיבוש כימי אכן קיים ביסוד ההפרעה הנפשית, אזי נטילת תרופות פסיכואקטיוויות עלולה לחולל שיבוש ביוכימי שלא היה שם קודם. את זה טוען ומוכיח בלהט הד"ר פיטר ברגין, פסיכיאטר אמריקאי ממובילי ההתנגדות לפסיכיאטריה הביולוגית. אם הפסיכיאטריה רוצה להחזיר לעצמה אמינות וכשרות, עליה לוותר על הטענות הגרנדיוזיות בדבר פריצות דרך מדעיות ולחזור לתפקיד הצנוע - להאזין לאנשים במצוקה ולעזור להם אט אט למצוא את דרכם. על הפסיכיאטריה להודות שבפועל שום דבר חדש, אמיתי ומוצק לא התגלה במשך העשורים האחרונים בתחום הביוכימיה והגנטיקה של הפרעות נפשיות. תגליות כאלה לא הושגו לא כי המאמץ וההשקעה בכך לא היו מספיקים. להיפך, סכומי עתק הושקעו, עם תוצאות דלות ביותר. מכל האמור לעיל אין להסיק בהכרח שהשימוש בתרופות פסיכיאטריות הוא פסול מכל וכל. אפשר פה ושם, במקרים קיצוניים, וכדי להקל על מצוקות קשות, לעשות שימוש מוגבל וזהיר בתכשירים פסיכיאטריים. בשום אופן אין לראות בכך את חזית הטיפול הנפשי. כותב הד"ר דייוויד קייזר, פסיכיאטר אמריקאי, במאמר ביקורת חריף על הפסיכיאטריה הביולוגית Times") ("Psychiatric, 1996 : "אני יודע שאילו הכלי היחיד שעמד לרשותי כמטפל היה פנקס המרשמים, הייתי נהפך לפסיכיאטר גרוע". באחת ממודעות הפרסומת לפרוזאק כתוב: "יש לו 20 מיליון פרצופים אך רק שם אחד... דיכאון". הגיע הזמן שהפסיכיאטרים יגלו מחדש את 20 מיליון הפרצופים. הד"ר שחר הוא פסיכולוג קליני וחבר במרכז הבינלאומי לחקר הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה (ICSPP) - ארגון שמטרתו טיפוח האתיקה של הטיפול הנפשי

היידי, התשובה של ד"ר יורם יובל היתה עניינית מאוד - במקרים של דכאון קל עד בינוני יתכן ואפשר למצוא חלופות לטיפול תרופתי. במקרים של דכאון קליני עמוק - לא. אני מסכימה עם ד"ר יובל. יש מקרים, הרבה מקרים, שבהם אפיזודה דכאונית קלינית תפחה למימדים של דכאון פסיכוטי... ואז לא רק שיש צורך ב - SSRI אלא גם באנטי-פסיכוטי. מאידך, בעידן הפוסט-מודרני שבו כולם רוצים הכל ומהר, אז נוצר ביקוש עצום לפרוזאק וחבר מרעיו הכימיים. מעולם, אבל מעולם, לא שמעתי על פסיכולוג שנמנע מטיפול רק בגלל שהמטופל הפוטנציאלי קיבל טיפול תרופתי! להיפך, אני מכירה הרבה פסיכולוגים שמעודדים טיפול תרופתי במקרים בהם הם חשים אוזלת יד נוכח הסימפטומים של מטופליהם. האדם נולד ומת סתם ככה בלי סיבה. אז למה לסבול יותר ממה שאפשר? בחיים עצמם אין כלום מלבד המשמעות שאנחנו מעניקים להם, ואם דכאון (למשל) גורם לנו לאבד גם את המשמעות הזאת, אז מה בעצם נשאר לנו? יש לנו זמן קצוב. לכולנו. אז אם אפשר להקל במקומות מסוימים, למה לא? רוב המטפלים - פסיכותרפיסטים ופסיכיאטרים - מעודדים טיפול משולב (שיחות+תרופות), כך שקשה לומר שמישהו חוסם משהו. כמובן, וזה חשוב, שיש להתייחס לכל אדם ואדם בנפרד. אולי באמת רצוי להפעיל יותר שיקול דעת לפני שרושמים למישהו טיפול תרופתי, אבל לפסול את האופציה הזו? ס.מ.

שלום לד"ר.ראשית אני בת 23 ואני סובלת מאז ומתמיד מבעיית איחורים כרונית. סולקתי ממסגרות רבות בעקבות בעייה זו. קשה לי להסביר ולהבין ממה זה נובע,קשה לי לעמוד בזמנים שנדרשו ממני. קשה לי להגיע למקום הדרוש לפני הזמן המיועד. אני מאחרת לארועים פשוטים וגם לארועים החשובים של חיי.<עבודה,לימודים,לכל מקום!> היום אני כבר ילדה גדולה,כמעט אישה.ואני סובלת נפשית מהמצב הזה. כל חיי ספגתי מבטי זלזול וכעס שגרמו לי להרבה שנאה עצמית. אני כל יום אוכלת את עצמי שהסביבה לא מכירה בבעיה שלי כבעיה רפואית . אני לא מתפקדת כראוי,אני מרגישה כאדם חולה.אני לא משתלטת על הבעיה הזו. אשמח אם ניתן להפנות אותי לגורם מתאים<ניסתי פסיכולוג קליני,זה לא עזר ומצבי הכלכלי לא מאפשר לי זאת>. אשמח לקרוא מאמרים בנושא,להבין דרך מחקרים ממה זה נובע. או לקבל כל מידע שנוגע לזה. תודה ענקית במידה ותעזרו...

שלום דקלה, באופן כללי, כאשר מתקשים להגיע בזמן למקומות שונים, כדאי לנסות לברר עם עצמנו מה מטריד או מפחיד או מקשה עלינו להגיע לשם בזמן. אני מאמינה שכדאי להיעזר באיש מקצוע בבירור הסיבות לאיחורים ולקושי לעמוד בדרישות הסביבתיות, ותמיד יש אפשרות לפנות למסגרת ציבורית (כמו מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש באיזור מגורייך). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ד"ר אורן קפלן שלום רב. יש לנו ילדה מקסימה בת 11 , יפה, נבונה, חברותית, רגישה .( ועוד שני בנים גדולים יותר) לפני כשלושה שבועות היא אמרה לי, אמא אני לא מרגישה טוב, כששאלתי מה את מרגישה? היא אמרה: "אני מרגישה כמו בתוך חלום. והרגשתי את זה גם אתמול במסיבת פיג'מות אצל דורין, בלילה כשכולן מפטפטות ואני נרדמתי, לפתע התעוררתי ושמעתי את החברות, אבל הרגשתי שכאילו הכל חלום, והיה לי רע" ואז היא ממש נכנסה למין חרדה, נכנסה מיד למיטה, התחילה לרעוד, אמרה שהיא לא מאושרת, שמאוד רע לה,שאלתי אותה אם מישהו עשה לה משהו בבית של דורין, אם היא נפגעה ממשהו, אם יש בעיה אחרת בבית ספר, והיא התעקשה שלא קרה שום דבר. אמרתי לה לחשוב על דברים טובים, אז היא אמרה שאין לה כאלה, ושאלה אמא למה זה קורה לי? למה אני לא מאושרת?למה כל כך רע לי? תעזרי לי. היא רצתה שאשב לידה עד שתרדם, היא לא הצליחה לישון עד 2 בלילה. לבסוף נרדמה עם קלטת בוידאו, ואני לידה כל הזמן כמובן. היא שאלה אם זה יעבור לה, אם זה קורה לעוד אנשים, היא בטוחה שרק לה זה קורה ושזה לא יעבור לעולם. מאז זה קורה כמעט כל ערב, הכל לכאורה בסדר ביום, היא הולכת לבית ספר, לצופים, לחברות, אך פתאום בערב שוב נכנסת לחרדה והמון בכי ולא מצליחה לישון, ומבקשת שנעזור לה. היא מספרת שלפעמים זה קורה לה גם בבית ספר והיא מרגישה בתוך חלום והיא לא מרוכזת, אבל זה עובר לה.היא הציעה שהיא ואני נעשה כל יום משהו כיפי ביחד, וככה יהיה לה דבר טוב לחשוב עליו כשהיא תרגיש רע. אתמול בערב הזעיקה אותנו ממסיבת יום הולדת שנבוא מיד לקחת אותה כי היא שוב לא מרגישה טוב. אנחנו אובדי עצות, ולא מבינים מה עובר על הילדה. אנא עזור לנו להבין, כיצד אפשר לעזור לה, והאם צריך לקחת אותה לפסיכולוג?

כדאי מאוד לקחת אותה לפסיכולוג. ההודעה שלך עשתה לי לבכות.אני הייתי ילה בדיוק כזאת, ואותי לא לקחו כי לא דיברתי ולא סיפרתי, ושגדלתי הדכאונות והחרדות גדלו איתי - טאני משלימה היום המון שעות פסיכולוג... אני חושבת שאת צריכה לשמוח שהיא חולקת איתך ואומרת לך מה היא צריכה (אמא, תעזרי לי). בהצלחה..

מה ההתלבטות ? ברור שצריך לקחת את הילדה לפסיכולוג או פסיכאטר היא מבקשת ממך במפורש עזרה . מה השאלה בכלל?

שלום ליז, כן, אני חושבת שכדאי לפנות להתייעצות אישית, בה ניתן יהיה להעריך כיצד ניתן להקל על בתך. כיוון ראשוני להתייעצות הוא הפסיכולוג/ית בבית הספר, שיוכלו להפנות אתכם הלאה בהתאם לצורך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תודה לכל הכותבים אורנה, האם פנייה דרך פסיכולוגית בית הספר לא יכולה באיזו דרך להזיק? אם ברצוננו לחפש פסיכולוג/ית פרטית , איפה מחפשים? מה מתאים לילדה בת 11? האם משנה מינו של המטפל? תודה

אוי... כמה שהייתי רוצה לחבק את הילדה שלך עכשיו... הייתי רוצה להגיד לה שהיא לא לבד בעולם הזה ושזה בסדר לפחד. הייתי רוצה שתדע שיש עוד הרבה אנשים שמרגישים ככה ושהם פשוט מתביישים לספר. הייתי מספרת לה שגם אני גדלתי ככה אבל בגלל פחד וחוסר מודעות, לא טיפלתי בזה, ורק היום, ממרומי גילי (21..) יש לי את היכולת להתמודד עם הדבר. הייתי מדגישה בפנייה שללכת לטיפול פסיכולוגי זה לא דבר שצריך להתבייש בו, אלא להתגאות בו על כך שהיא מודעת לבעיות שלה, מוכנה לדבר עלייהן ולפתור אותן. כולי תקווה שהיא תהייה חזקה בתהליך הזה כי הוא לא פשוט בכלל. שיהיה לשתייכן המון בריאות, אושר והצלחה. מכל הלב.