פורום פסיכולוגיה קלינית

במה הוא מתאפיין ומה גורם לו? תודה

רר, המונח זיכרון סלקטיבי אינו מונח פסיכולוגי, אלא מונח שמשמש אותנו בדיבור היום-יומי. הכוונה היא לכך, שאנשים מתעלמים מאירועים מסויימים שפשוט לא נוח להם לדון בהם. לא בהכרח מדובר בשיכחה אמיתית, אלא בהשמטה של פרטים לא נעימים. זכרון סלקטיבי בא לידי ביטוי, למשל, כשאנחנו מסתכלים אחורה על איזושהי תקופה בחיים ואומרים "זו היתה התקופה הנפלאה בחיי". אנחנו יודעים שגם בתקופה הזו קרו לנו דברים לא טובים, אבל מעדיפים להתעלם מהם ולהתייחס לתקופה בכללותה. ס.מ.

איזה יופי של עזרה! לפעמים, עד שאני מגיעה לכאן, כבר נכתבות תגובות מאירות, שחוסכות לי זמן ומאמץ. אז אכן מדובר במושג שמשמש בחיי היומיום, המרמז על המרכיב המוטיבציוני של השכחה. כנראה שלכולנו יש דברים שאנחנו מעדיפים לשכוח... בשמחות ליאת

בני בן 3 וחודשיים בערך חודש לפני גיל 3 התחלנו גמילה שהיתה די מרצונו וזרמה יפה לאחר תקופה של חודשיים שהוא היה ממש גמול מפיפי (קקי עוד היה קצת יותר קשה) היתה נסיגה בהתחלה אמרו לי שזה טיבעי שיש נסיגה בתהליך הגמילה אבל לאחרונה שמתי לב שבני "מפספס" כאשר צועקים עליו או שהוא נבהל וגם לפעמים הוא לא רוצה שיתפסו לו משחקים אז הוא מעדיף לעשות במכנסיים (לדוגמא במשחקייה) ברצוני לדעת האם המצב נורמאלי או שאני צריכה לקחת אותו לבדיקה אנא תשובתכם אני מאוד לחוצה מהעיניין.

שלום לך, ראשית, אין סיבה ללחץ. לא קורה לבנך שום דבר "לא נורמלי". למעשה, מה שאת מתארת כנסיגה, בהחלט יכול להיות עדיין חלק מתהליך הגמילה הראשוני, שכן מדובר בתקופת "יובש" קצרה מאד. תהליך הגמילה הוא למעשה תהליך של שליטה הדרגתית בשרירי הסוגר של שלפוחית השתן. מה שעבורנו, המבוגרים, נראה כה פשוט ואוטומטי, הוא למעשה מיומנות נלמדת של התאפקות שעל הפעוט לרכוש. הילד לומד בהדרגה לזהות את ה"אות" המתריע שהשלפוחית מלאה, ולהפעיל בתגובה את שרירי הסוגרים (לפחות עד שיגיע לבית השימוש, שם יוכל לשחרר אותם ולעשות פיפי...). ישנם מצבים, כמו, למשל, שינה עמוקה, משחק מרתק, וכן - גם מצבי לחץ - בהם המוח עסוק בעניינים "חשובים" יותר, ומפסיק להקשיב לסיגנלים מהשלפוחית. כתוצאה מכך, השרירים נשארים רפויים (או מתרפים בבת אחת, במקרים של בהלה) והפיפי בורח. רוב הילדים מצליחים להשתלט על המיומנות הזו בתהליך הגמילה ההדרגתי, תוך עידוד מצד ההורים, וסלחנות כלפי התאונות. במקרים אחרים, בהם הילד מתקשה בתהליך וממשיך להרטיב, אפשר לשלב טכניקות התנהגותיות בעזרת איש מקצוע. כרגע, מן התיאור שלך, איני רואה סיבה לדאגה. אני חושבת שהפספוסים במשחקיה נובעים מכך שהוא שקוע מאד במשחק, ולא מתייחס בזמן ל"איתותים". אני לא בטוחה שזה משיקולים מן הסוג של "שלא יתפסו לי". חשוב, אם כך, להזכיר לו לעשות פיפי לפני שיהיה שקוע במשחק. כדי להימנע מהתאונות מן הסוג השני, כדאי לאמץ סגנון כעס מתון יותר. הצעקות שלנו, מסתבר, יכולות להבהיל ילדים קטנים, כשהן באות ללא אזהרה :-) אז קחי אוויר, סבלנות ורוח טובה, וספרי לנו איך מתקדם. בהצלחה ליאת

שלום אני סובל מחרדות מזה שנתיים בעקבות ארוע מסוים שמאז חיי השתנו הייתי אצל 2 פסיכולוגים ופסיכיאטרית אחת אך ללא הועיל אני מרגיש מיואש ושאין פתרון למצבי הדבר גורם לי לא לעשות דברים בחיי ואיני מסוגל לקבל החלטות בלי חרדה ופחד שמתבטאים גם בתופעות גופניות,ומחשבות לא הגיונית שגורמות לחרדה לגבור לאחרונה התחלתי טיפול ב EMDR אך גם כאן אני מרגיש "בזבוז" כסף וזמן אשמח לקבל עזרה או כוון שיושיע אותי ממצבי אשמח לקבל המלצות למטפלים באזור הצפון דחוף

אורי, כתבת שלפני שנתיים עברת אירוע טראומתי, ומאז היית בשלושה טיפולים, שלא הועילו. לפעמים לוקח זמן עד שמוצאים את המטפל המתאים. אבל גם אחרי שמוצאים אותו, צריך המון סבלנות. להחליף שלושה מטפלים בשנתיים זה הגיוני, אבל אז אין סיכוי שנוצר בעצם קשר טיפולי שמאפשר עבודה טובה עם ונוכח הקשיים. תן צ'אנס - אם רק לאחרונה התחלת טיפול ב - EMDR, אזי לא בטוח כלל שמדובר ב"בזבוז". אגב, לגישה של המטופל יש השפעה על איכות הטיפול ועל הקשר שכן/לא נוצר עם המטפל. אני מבינה שאתה רוצה להשתחרר מהחרדות שפוגעות באיכות חייך. אבל טיפול אינו קסם, וככל שהבעיה עמוקה יותר, כך קשה יותר לטפל בה. אז שוב, תתאזר בסבלנות. אם מצאת מטפל שמתאים לך (מבחינת הכימיה שנוצרת), תן לעצמך את הזמן הדרוש. ס.מ.

אורי יקר, אין לי הרבה מה להוסיף מעבר לעצות הטובות שקיבלת ממישהי. ובכל זאת, הערה קטנה, או הדגשה נוספת למשהו שכבר נאמר לך - טיפול הוא תהליך. כשאתה אומר "הייתי כבר אצל..." למה אתה מתכוון? האם אכן טופלת תרופתית ללא הועיל? או שהטיפול התרופתי מרתיע אותך? האם אכן היית בטיפול פסיכולוגי זמן מספיק כדי לחוש בתוצאות? איזה מן טיפול זה היה?חשוב שתדע שקיימים בארץ גופים המטפלים בנפגעי טראומות ספציפיות, במקצועיות וניסיון רב, תוך שימוש בטכניקות מגוונות ויעילות. לצערי איני יכולה לעזור בהמלצות ספציפיות על מטפלים מאזור הצפון. תוכל לנסות ולהיעזר באינטרנט (אלפון המטפלים באתר "פסיכולוגיה עברית"?) או בהמלצות מאנשים בסביבתך. אל תוותר! בהצלחה ליאת

שלום, ברצוני לדון איתכם על שאלה שבאמת מציקה לי לאחרונה, שאלה שאני מתאר לעצמי שכל אחד חושב לעצמו לפעמים אבל לא מתעמק בה יותר מדי. לשם מה אנחנו חיים? החיים שאני מנהל עכשיו היו, מהווים, ויהיו אותו דבר למעט שינויים מינורים כמו מקום עבודה, חברים אחרים.. אז למה אנחנו באמת טורחים כל בוקר לקום מוקדם, ללכת לעבודה, לחזור בערב אל האישה והילדים, לחכות לעוד סוף שבוע, והגלגל יכול להסתובב ככה עד סוף ימינו. המחשבות התחילו לי כי לפתע שמתי לב שאני כבר תקופה מאוד ארוכה חי את אותם החיים. ואלה לא מחשבות אובדניות או משהו. וגם לא רע לי בחיים, להפך. אלא פשוט שאלה שמתסכלת אותי. והחיפוש אחרי תשובות לא הועילו בינתיים. אני אפילו לא יודע איזה שאלה אני צריך לשאול, למה אנחנו ממשיכים לחיות? מה מניע אותנו? תודה, שי.

אתה רוצה תשובה כנס לאתר: http://haemet.net/index.htm

שי, והרי על זה נסובו שני הדיונים הגדולים שהיו פה בשבוע האחרון... אני מניחה שאפשר לקרוא אותם כדי להבין שאין תשובות חד-משמעיות; רק תפיסה אישית והבנה של החיים כפי שכל אחד רואה אותם דרך המשקפיים שלו, והמון המון פילוסופיה. מה דעתך? מוכן להיענות לאתגר - לקרוא את שני הדיונים הללו, ואח"כ לבדוק אם יש לך תשובות (אפילו חלקיות)? ואולי תתעוררנה אצלך שאלות חדשות... ס.מ.

שי יקר גם אני התפלאתי קצת לקרוא את שאלתך אחרי הדיון המרתק שהתנהל כאן בימים האחרונים. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שלא כולם קוראים הכל. לא נותר לי אלא להצטרף בחום להמלצתה של מישהי, ולהזמין אותך לקרוא את כל החכמה שנאספה כאן בימים האחרונים. נשמח לשמוע גם את מסקנותיך לילה טוב ליאת

שלום, אני מחפשת פסיכולוג\ית באזור נתניה המתמחה בחרדות אצל מבוגרים. אשמח אם תוכלי להפנות אותי למישהו באזור. תודה!

שלום לך, אנא, צרי עמי קשר במייל האישי. ליאת

ראיתי לפני מס' חודשים סרט שנורא הטריד אותי. סרט על "בני טובים" שרצחו ללא מניע. מעבר לזעזוע, ניסיתי להבין מה גורם לבני אדם לפתח אישיות חסרת מצפון. מה שהיום קוראים לזה. 'הפרעת אישיות אנטי סוציאלית' ופעם קראו לזה אישיות סוציופתית או פסיכופטית. השאלה שמטרידה אותי הינה: איזה טעות עשו ההורים?? ( בהנחה שזה לא מולד, או לא רק מולד).? תודה רבה אמא

אמא לתינוק, לא ממש יודעים להסביר כיום מהם מקורותיה של ההפרעה האנטי-סוציאלית. מה שכן חושבים זה, שיש השפעה גנטית והשפעה של התעללות בילדות. ההפרעה מתפתחת כאשר הסופר-אגו של האדם לא מתפקד כשורה, וכך נוצרת אישיות חסרת מצפון ויכולת להזדהות עם אחרים. למרות שנהוג לאבחן הפרעות אישיות אחרי גיל 18, סימנים מוקדמים להפרעה אנטי-סוציאלית מופיעים כבר לפני גיל 15. לרוב מדובר בילדים ונוער שנוטים לשקר, להתעלל בבע"ח, לגנוב וכו'. הבעיה הכי גדולה עם ההפרעה - מלבד, כמובן, התוצאות של התנהגות חסרת מצפון - היא שנכון להיום אין שום טיפול שהוכח כיעיל, ולכן אפשר למצוא אחוז גבוה של אנשים עם הפרעה זו בבתי הסוהר. משום שאם אין טיפול, אז לפחות להרחיק אותם מהחברה במטרה לצמצם נזקים. ס.מ.

שלום לך, אמא של תינוק הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, כמו שאר הפרעות האישיות, היא במהותה הפרעה בתפקוד וארגון האגו, האמור לתווך בין המציאות החיצונית לבין העולם הפנימי. כאשר יש כשלים בתיווך, יופיעו מנגנוני התמודדות פגועים והאדם יתקשה, פעם אחר פעם, לתפקד במציאות החברתית. נהוג לייחס התפתחות של הפרעת אישיות הן לגורמים תורשתיים-גנטיים, והן לגורמים סביבתיים, הפועלים, ככל הנראה, בהשפעה הדדית. כמו ש(סתם) מישהי אמרה נכון, לא נותנים אבחנה של הפרעת אישיות לפני גיל 18, אם כי רמזים לנוכחותה יהיו שם הרבה קודם. במקרה של הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, אכן נראה, כבר בילדות או בהתבגרות, התנהגות המאופיינת בבריונות, בהתאכזרות לילדים אחרים או בעלי חיים, באלימות וחוצפה, פגיעה ברכוש, שקרים, הצתה או גניבה, בריחה מביה"ס או מהבית, ועוד. כל אלה, ילוו במעט מאד אשמה או חרטה (סופר אגו שלא התפתח). את שואלת האם יתכן שהפרעה כזו נובעת מטעויות או כשלים בחינוך ההורי. התשובה אינה קלה. נמצא כי הפרעות התנהגות קשות יופיעו בשכיחות גבוהה יותר במשפחות הרוסות, להורים מתעללים, מזניחים, אלימים, המתקשים לספק מסגרת נאותה של הכלה וגבולות. עם זאת, קיימת גם נטייה תורשתית-גנטית, ובמקרה של נטייה מולדת חזקה (עוצמה חזקה של דחפים תוקפניים, למשל), להתנהגות ההורים תהיה השפעה פחותה, על התפתחות התופעה. המקרים של "בני טובים" אכן מעוררים בנו אי שקט וחרדה, שמא גם אצלינו יכולים לגדול "עשבים שוטים". השיעור הנמוך, יחסית, של התופעה (1-3% באוכלוסיה הכללית) יכול להרגיע מעט, לא? אני מאחלת לך שתצליחי לגדל את בנך, התינוק, למצוות ולמעשים טובים :-) ליאת

הפרעה אנטי-סוציאלית קשורה לאגו ולא לסופר אגו? אחרי הכל, הסופר אגו הוא מה שמכונה מצפון, שנוצר כתוצאה מהפנמת ערכי המוסר והקודים האתיים-חברתיים, לא? אז אי-אפשר לומר, בעצם, שההפרעה נובעת כתוצאה מהיעדרו של הסופר אגו? ואז האגו לא מתווך אלא "עסוק" בלנסות ולרסן את האיד בלבד...

לצוות המערכת שלום! שאלתי היא, מה הסיבה לכך שאדם , תוך כדי שיחה רגילה לחלוטין, נוהג לדבר על עצמו מדי פעם בגוף שלישי -ליתר דיוק , כשהוא נוהג כך, הוא מציין את שמו שלו, כאילו הוא מדבר על אדם שלישי . .- למשל: - "אני אראה לך איך יעקב יודע לבשל !" וזאת, במקום להגיד:" אני אראה לך איך אני יודע לבשל ", או לדוגמא " אני אראה לך איך יעקב יודע לעבוד !- במקום:"_ אראה לך איך אני יודע לעבוד!".- תמהתי, מה ההסבר הפסיכולוגי אם קיים,לצורת הדיבור הזו?! אודה לכם במאד על תשובתכם ואשמח עוד יותר, אם זו תהא מרחיבה וברורה . בברכה - רחל.

רחל שלום, אנני יודע את התשובה לשאלתך. יכול להיות שיש כאן תופעה של תרגום משפה אחרת או תרבות אחרת ,שבה ישנה התיחסות לאדם בגוף שלישי כדי להביע כבוד. בברכה, גדעון

בהמשך לטריאלוג הנהדר שהיה עם מישהי וליאת לפני מספר ימים, אני ממשיכה לשאול. והפעם על הפרק - לחיות או לא לחיות, זאת השאלה. אני רוצה להתחיל בכך שקשה לי עם הנושא כי לאנשים קשה לנהל שיחה רצינית בעניין. הם באים נעולים מראש עם מטרה לשכנע שהחיים שווים שיחיו אותם ולא מסוגלים להקשבה אמיתית ורגועה ובטח שלא לנהל שיחה עניינית בנושא. הם יכולים להציע פסיכיאטר ופסיכולוג ותרופות ומנוחה וחופש ואהבה חדשה ומה לא - אבל הם לא מוכנים לדון ברוגע על הרצון וליתר דיוק - אי הרצון לחיות. אני מקווה שכאן זה כן יתאפשר כי אין חיבור רגשי בינינו אז אולי זה ילך. "רבים מתים מאוחר מידי ואחדים מתים מוקדם מידי. ...מות בזמן הנכון." (ניטשה). הזמן הנכון. מי קבע מהו הזמן הנכון? מי קבע שצריך לתת לזה לקרות באופן "טבעי" שבעצם הכוונה ללא התערבות ולא באופן טבעי. שאלתי היא בעצם אם אדם החי את חייו וקשה לו ורע לו והוא עצוב ומדוכא רוב ימיו, ולמרות שהוא בטיפול מצבו לא באמת משתפר (כי אפשר לטפל בדברים פתירים ולא בכל) ובאמת רוב ימיו עוברים עליו בעצב ותסכול וייאוש והמצב נמשך כבר שנים וכל פעם קשה לו יותר ויותר - למה עליו להמשיך ולהתעקש? למה עליו לחכות לימים טובים יותר שלא יגיעו? למה להמשיך ולהתעקש איתו שהחיים שווים שיחיו אותם? למה לא "לתת" לו לעשות כרצונו? אם שאיבדה את בעלה וכל ילדיה וסובלת ממחלות נפשיות אינספור - מדוע עליה להמשיך להתעקש ולחיות, לשם הדוגמא. במה חטאה שעליה להמשיך לחיות בסבל? מדוע עליה להתאבל, לעכל, להתגבר על הטראומה, לטופל וכו' - מדוע לא להבין אותה ולהניח לה לקחת חייה בשלווה? האם זה מתוך פחד שהעולם יאבד שליטה אם כל אחד יגע בחיי אדם, האם זה כמו שיש חוקים נגד רצח בכדי להגן על משהו, אז גם כאן אנחנו עוזרים להגן על משהו שאנחנו אפילו לא יודעים מהו? יש דברים שמדכאים אותי שאין להם טיפול. כי זו דרך הטבע ואין כדורים שיעלימו אמיתות מסוימות על העולם ואין לי שום רצון להסכים או לקבל אותם בהבנה. וזה מקשה לי מאוד מאוד על החיים, על כל יום שלי פה וכל שעה. אני מתלבטת מאוד לאחרונה אם החיים שווים באמת. לא בצורה סוערת נסערת היסטרית אלא בצורה הגיונית...ולמה אשמע רק קלישאות או עקיצות - ולא דיאלוג אמיתי?

מדוע עליי לקום בבוקר וללכת לעבוד בכדי להרוויח לחמי? מדוע עלייי ללמוד? מדוע עליי להתחתן ולהוליד ילדים ולבנות בית עם גדר לבנה? מדוע עליי להיות במירוץ המטורף של החיים שלא ברור, או שכן, סופו המר? או לחילופין- מדוע עליי לטייל כל חיי ולשוטט? מדוע עליי להעביר את ימיי בטלה מוחלטת? מדוע עליי לחיות חיים שלווים ללא מטרה או תכלית? ועוד- מדוע עליי לאהוב? מדוע עליי לרצות דברים בכדי לתת משמעות לחיי? מדוע עליי לשכנע את עצמי לרצות דברים בעודי לא רוצה אף אחד מהדברים שברשימה הזו? הרשימות מתרחבות כמו תמנון לאלפי רשימות קטנות ואני לא רוצה את כל הדברים האלו. משום שנולדתי עליי להסכים לכל או לחלק? עליי לשתף פעולה עם העולם? אני לא רוצה כלום. אני לא בת 20 כבר. וגם את השלושים עברתי. ואני לא מסוגלת לשמוע דברים כמו - היא עוד לא מצאה את עצמה או שתעשה ילדים ויהיה בסדר - אני לא רוצה כלום. ובעיקר אני לא בטוחה שאני מוכנה לשתף פעולה עם החיים. ומה עכשיו?

יוג'ין בוקר טוב ! אני חושבת שאת מתארת את המחשבות הכי טבעיות בעולם, ואת בוודאי לא לבד עם כל השאלות והתהיות האלה. משערת שכולנו בשלב כלשהו בחיינו התחבטנו בשאלה שעיקרה: "בשביל מה...?" (וכאן את יכולה להוסיף ככל העולה על רוחך ודמיונך, כמובן). אין לי תשובה טובה בשבילך, לכן אני אקרא לחבר טוב ואהוב שלי כדי לעזור לי, שלום חנוך (דרך אגב, העובדה שאין לו מושג שהוא חבר קרוב שלי לא תמנע ממני להמשיך ולהרגיש כך כמובן...) יש לו שיר נפלא שנקרא "היום" שמופיע באלבומו האחרון וזה הולך ככה: רק אתמול רק אתמול, פשוט נשבר לי מהכל. למות רציתי, לא לסבול אבל למות אני תמיד יכול והיום הרוח התחלף לקח את הכאב אני לא יודע איך - - - זה בטח בגללך רק אתמול לא מזמן הייתי מלך דון ז'ואן הכי ידוע הכי גדול הכי אמן בלא ליפול והיום אין כבר עננים הכל מאיר פנים התחלתי לחייך - - - אני לא יודע איך זה בטח בגללך רק אתמול לא מזמן מאוחר בלילה רחוק מכאן יחף בעשב הולך ביער לעשן בגשם על הגשר הקטן ולחלום... היום הרוח התהפך התחלתי לחייך אני לא יודע איך זה בטח בגללך אין כבר עננים והכל מאיר פנים אני לא יודע איך - זה בטח בגללך בגללך... ++++++++++++++++++++ המשפט שהכי מתקשר לי לשאלה הגדולה מאוד שלך, זה "למות רציתי, לא לסבול, אבל למות - אני תמיד יכול...." המוות הוא אופציה, לחלקנו הוא אופציה ממשית יותר בחיי היומיום מלאחרים, אבל הוא אופציה וודאית עבור כולנו. הלא ממילא כולנו נגיע לשם בסוף, אבל בינתיים לא כדאי לנסות אולי יקרו עוד כל מני התפתחויות בעלילה של הסרט שלנו לפני שנגיע לסוף הידוע שלו...? בעיניי, הדבר הבאמת מדהים בחיים זה העובדה שהם הכי בלתי צפויים שאפשר. אנחנו באמת לא יכולים לדעת מה מחכה לנו מעבר לסיבוב הבא, זה אמנם מפחיד אבל גם מרגש באותה המידה, ובדיוק כפי שהם עלולים להפיל עלינו את הצרה הבאה - - - קחי בחשבון שכך הם גם עשויים להעניק לנו תקופת חיים מלאת אושר, אהבה וסיפוק. נראה לי שכולנו לפעמים "חוטאים" בחיפוש הנוראי אחרי המילה הענקית והמפחידה הזאת: משמעות. כולנו עסוקים בלרוץ ממקום למקום ולחפש את אותה משמעות אחת ויחידה שתעניק תוקף לחיים שלנו כאן, ויתכן שכאן מקור הבעיה. יתכן שאין משמעות. יתכן שהחיים מלאים במשמעויות קטנטנות, שברירים זעירים של משמעויות, ופשוט צריך ללמוד לא לדלג עליהם תוך כדי הריצה שלנו בחיפוש אחר אותה משמעות אחת גדולה ואמיתית. מה ה"מטרה" שלנו כאן....? ספר טוב, שיר שמעלה דמעות לעיניים, נשיקה וחיבוק מחברה טובה, סרט מרגש, לשבת על החוף ולהביט בים ולהקשיב לצווחות של השחפים, לעשות אהבה, חיוך של ילד, שוקולד... זה המשמעות. נשמע טריאוויאלי מדי ....? אולי. אבל זה מה שמצאתי בינתיים.... שתהיה שבת שלום !

שירה נעזרה בשלום חנוך. אני נעזרת בחווה אלברשטיין: "לעוף לזחול לצוף לצלול לקום ליפול לנטור לחמול בטח כבר ניסית לטעום מהכל יש דקות של שמחה בשעות של כאב המנוחה רחוקה הייאוש מתקרב ובכל זאת נושמים ובכל זאת חיים ממשיכים כל הדרך לפעמים מנגנים נעורים הם בדידות וזקנה היא בדידות ובין זה לזה מחפשים ידידות בטח כבר ניסית לחפש ידידות התהום עמוקה והגשר הוא צר מימין יש דליקה ומשמאל יש נהר אך אסור להאט ואסור לעצור אם אני כבר עברתי גם אתה תעבור החיים מדכאים ופגישות המחזור מוכיחות לי שכבר אין יותר לאן לחזור בטח כבר ראית אין יותר לאן לחזור כשהחושך יורד והפחד גובר אל תצעק - "חושך כמה" בוא תדליק איזה נר לפעמים זה עוזר כשהחושך גובר אל תצעק - "חושך כמה" להדליק איזה נר לעוף לזחול לצוף לצלול לקום ליפול לנטור לחמול בטח כבר ניסית לטעום מהכל התהום עמוקה והגשר הוא צר מימין יש דליקה ומשמאל יש נהר אך אסור להאט ואסור לעצור אם אני כבר עברתי גם אתה תעבור". כל השאלות ששאלת - אלה לא משימות שצריך וחייבים לעשות. נכון שיש איזשהו מסלול שקבעה החברה. אבל לא חייבים ללכת בדיוק בדרך בה הולכים רבים אחרים. מותר לסטות לעתים לנתיבים צדדיים. לא לצעוק "כמה חושך"... להבין שלפעמים אין שום דבר מלבד החושך, אבל שזה לא מעלים לחלוטין את קיומו של האור. ולא, את לא חייבת לאהוב. השאלה היא, אם את רוצה להיות נאהבת? את יכולה להחליט שהמשמעות של חייך היא לא לרצות דברים. ואת יכולה לרצות דברים שלא יתנו משמעות. לא. את ממש לא צריכה להסכים עם כל חלק. את אנושית ויש לך רצונות ושאיפות משל עצמך. אנחנו לא מגיעים מפס יצור של איזה מפעל. העיצוב התעשייתי נעשה מאוחר יותר, ככל שאנחנו מתבגרים. אבל מותר לדחות חלק מהדברים. ונכון שככל שדוחים יותר דברים, כך "זוכים" לתוויות חברתיות כאלה או אחרות. אז מה? כאילו שלעשות ילדים זה הפתרון... אנשים אומרים דברים, לפעמים, דווקא ברגעים שהשתיקה יפה להם. אנשים חייבים להגיד דברים, הם לא אוהבים להתעמת עם הפחדים של עצמם ושל אחרים. אז אנשים אומרים דברים, שיגידו. מה הגדרה שלך ל"שיתוף פעולה עם החיים"?

יוג'ין יקרה, את מעלה מחשבות נוקבות, שאין עליהן תשובה חד-משמעית. השורה התחתונה והעצובה היא שבאמת לכל אדם יש חירות מסויימת בבחירה האם להמשיך לחיות את חייו. לשמחתי (האישית), רוב בני האדם אכן בוחרים להמשיך ולהתמודד עם מצוקות הקיום (וגם עם שמחותיהם...). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

הי יוג'ין, קראתי את הדברים שכתבת הבוקר, הם נגעו בי, חיברו אותי לתקופות ולמחשבות קשות שלי, סיקרנו ועיניינו אותי וחזרתי אחורה לקרוא דברים שכתבת בעבר. אין ספק שאת אדם אינטיליגינטי, מודע, עמוק ורגיש. הדיון האמיץ, הפתוח והחכם שאת מנהיגה כאן ביחס לערכם של החיים, מלמד לדעתי לא רק על המצוקה והכאבים הגדולים שאת חווה (ואני מבינה אותם אולי רק קצת, ומבינה גם שאין שום דבר בעולם עכשיו שאת מרגישה שיכול להעביר את הכאב, לתת משמעות ויכול להיות גם שכרגע כרגע את צודקת), הדיון הזה מהווה גם אינדיקציה לכוח שלך, לרצון להיעזר ולהגיע לאיזשהי הקלה ובסופו של דבר יש בו גם מידה של אופטימיות ואמונה שיכול להיות שיש לך סיבה משלך, משמעות משלך, שמחה משלך ודרך משלך שאת צריכה למצוא איך להגיע אליהם (כמובן שאני מתכוונת שמחה לרגעים, משמעות שלפעמים קצת נמסה ודרך שלפעמים, כשהולכים בה יחפים, הרבה קוצים שורטים את הרגלים...). את מבינה למה אני מתכוונת? למרות הכאב והמצוקה יש בך את הכוח, האמונה והחשק לבקש עזרה ואת לא רצה לוותר... אני חושבת שמאחורי השאלה הפילוסופית שהעלית - האם נכון להמשיך לחיות בכל מחיר - נוכחת השאלה איך אני יכולה לחיות יותר קל, עם פחות צורך להיאבק, ובעבור אילו מטרות אני לא חושבת שנכון לחיות בכל מחיר אבל אני מאמינה שאפשר להביא את החיים למקום שיאפשר לחיות אותם, ואולי אפילו לחוות כמה רגעי אושר קטנים אני יודעת שכרגע המילה אושר רחוקה ממך ומבינה שאת בכלל לא מצליחה לדמיין משהו שקשור באושר ועוד פחות משהו שמערב גם אותך, את קודם צריכה להתחזק ולחיות "בסדר" (אני מתכוונת שבין נפילה לנפילה יתקיים משך זמן ארוך יותר שיילך ויגדל ויגדל) ורק אח"כ אולי יבואו גם רגעים נעימים בנתיים אני מקווה בשבילך להפוגה בכאב, לילך

אותה סוגיה ישנה נושנה שהכניס שייקספיר לפיו של המלט - להיות או לא להיות? זאת השאלה. אין ספק שמשחר ההסטוריה אנשים התמודדו עם השאלה הזו. אם היא לא היתה קיימת, לא היה צורך באיסורים (דתיים בעיקר) על התאבדות. וככל שהאנושות מתקדמת - באדיבותה של תרבות המערב - כך מתרבים מקרי ההתאבדות מדי שנה. בתרבויות אחרות, שאולי נתפסות כפרימיטיביות, אחוזי ההתאבדות נמוכים יותר. אז כנראה שמשמעות החיים תלויה בהגדרה תרבותית - אם התרבות המערבית מגדירה את ערך החיים לפי הצלחה (וזו נמדדת בכסף, מראה ויתר הדברים השטחיים), אז לא כולם יכולים להיות "מוצלחים". ולכן הרבה אנשים תופסים את עצמם ככשלון. לא בגלל שהם באמת כאלה, אלא משום שהם לא מתאימים למסגרת התרבותית. אני חושבת שכתבתי את זה בדיון הקודם - אני לא מנסה לשכנע שהחיים שווים. החיים לא! שווים. למרבית הדברים אין ערך עצמאי משלהם. אנחנו מחליטים מה להעריך יותר ומה פחות. בעולם חומרני לדברים כמו אהבה יש פחות זכות קיום. זה לא שהיא לא קיימת, הערך שלה מתבטל נוכח שיקולים אחרים. ג'ורג' אורוול אמר: "החיים מציעים סבל יותר מאשר הנאה." וזה נכון. אף-אחד לא התחייב מעולם שהחיים גורמים רק אושר. והקיום האנושי הוא קיום אומלל למדי. אבל למה לא לנסות ולמצות את הדברים הטובים שכן קיימים? את הדברים שעדיין - כאנושות - לא הרסנו? כמו שנכתב כאן - למות תמיד אפשר. את צודקת - לא בכל אפשר לטפל. לפחות לא בהווה. אולי פעם, בעתיד... גם פרויד חשב שיום אחד כל צפונות הנפש תתגלנה. אין ספק שמהבחינה הזו התקדמנו מאז ימי פרויד, אבל עדיין יש לנו מה ללמוד. אבל שאיפה לטוב המוחלט, לחיים נטולי קשיים, היא שאיפה לא מציאותית. המטרה היא להקל במקומות שאפשר להקל, ולהשתמש בקביים במקומות שבהם אין פתרון מוחלט. כתבתי לך, די בקצרה, על המקום (הלא ממש בריא) שלי בעולם. וזה שאני חיה היום, כותבת כאן ועכשיו, לא אומר שגם מחרתיים זה יהיה ככה. אני בכלל לא חושבת על העתיד הרחוק. כשיגיע מחר, אחשוב על מחרתיים. וזה לא נובע מתוך עקשנות או אהבת החיים, זה נובע בדיוק מהמקום שכתב עליו שלום חנוך (בהודעה של שירה). איך אפשר לדעת עכשיו שימים טובים לא יגיעו? ובכלל, מהי ההגדרה של ימים טובים? גם זו הגדרה סובייקטיבית, לא? סביר להניח שימים טובים הם ימים בלי כאב, צער ועצב, או לפחות שיהיו במינון נסבל. בסופו של דבר, חייו של כל אדם נתונים בידיו. אף-אחד לא צריך לבקש רשות לפני שהוא מחליט להרוג את עצמו. האיסור הוא כללי. נכון ברגע שאדם "נתפס" בעת נסיון התאבדות, השליטה כבר לא רק בידיו. אבל מי שבאמת רוצה למות - יהרוג את עצמו בשלב כזה או אחר. אי-אפשר למנוע את זה, רק לנסות ולהבין בדיעבד למה זה קרה. ולא תמיד אפשר. את לא חושבת שייווצר איזשהו סוג של כאוס חברתי אם אנשים יתחילו להתאבד על ימין ועל שמאל? נתת דוגמא מאוד קיצונית. אבל אנשים מוכנים להרוג את עצמם על הרבה פחות מזה. כאב נחווה באופן שונה אצל כל אחד. גם היכולת לשאת כאב שונה מאדם לאדם. אבל ברגע שהתאבדות כבר לא תהיה טאבו, אנשים ימותו על דברים של מה בכך (הכל יחסי, כמובן). אני מניחה שמטרת החוקים האלה היא להגן על האדם מפני עצמו. בדיוק כמו שאיסור על רצח מגן על איש מפני רעהו. ההגדרה של חיים - מלבד ההיבט הפיזיולוגי - נתונה לויכוח מתמשך מאוד. אבל קשה להגדיר את האדם אך ורק במונחים פיזיולוגיים, ועל החלקים הבלתי-נראים (נפשיים או רוחניים או כל הגדרה אחרת) שומר הטאבו ההתאבדותי. המצב בעולם הוא מצב נתון. מי שיכולים לשנות אותו לא ממש עסוקים בזה. כל אחד יכול לשנות את הדברים הקטנים שבסביבה הקרובה שלו. אנשים עם יכולת גדולה יותר, יכולים להשפיע גם על רדיוס גדול יותר. את לא צריכה לקבל בהבנה את כל הדברים. אי-אפשר להבין את כל הדברים. חשוב להתמקד דווקא בדברים שכן אפשר לשנות. התמונה הכללית מורכבת ממיליוני פרטים. קשה להבחין בכולם בבת-אחת, אבל גם לא מציאותי להתמקד רק בחלק אחד, ולהיצמד אליו לאורך כל הדרך. כדאי להסתכל על כל החלקים - כל חלק בזמנו. כי כן, למות תמיד אפשר. אני לא פוסלת התאבדות. רק חושבת שצריך למצות את כל, אבל את כל, האפשרויות האחרות.

סתם מישהי (הכינוי שבחרת לא עושה עמך צדק) מפסיקה לרגע את העיסוק בשאלות הקיומיות שהועלו כאן, רק כדי להגיד לך שתענוג צרוף לקרוא אותך ! ראיתי שכתבת באחת מההודעות שאת לא מגדירה את עצמך אופטימית. בכל זאת, אני חייבת לומר לך שאחרי שקראתי את המילים שלך אני חושבת שבמילון אבן שושן החדש, ליד המושג אופטימיות צריך לרשום את שמך. את יודעת, בדיוק כמו שאדם אמיץ אינו אדם שלא יודע פחד מהו, אלא אדם שמודע לפחד ומתמודד עמו, כך בעיניי אדם אופטימי זה לא אדם שלא רואה את הרע, שלא מבחין בחצי הריק של הכוס אלא ההיפך - אדם שלא רק מבחין במחצית הריקה אלא גם חווה אותה, סבל ממנה, ידע צמא מהו ובכל זאת - ממשיך להאמין בקיומה של המחצית המלאה ויודע שיזכה שוב לטעום את טעמה. "אופיטימיות ריאליסטית" שכזאת... שיהיה ערב נעים וסופשבוע מלא באופטימיות, על אף ולמרות הכל.

יוג'ין שלום, הרי אי אפשר להישאר אדיש ולא להצטרף לרב שיח. קראתי בתדהמה ובהתרגשות את כל מה שנכתב כאן. נזכרתי בספר הקטן , שכבר לא מצוי על המדפים שכותרתו: "למה קורים דברים רעים לאנשים טובים?". וחשבתי על כך שהכתיבה על מוות , סבל והתאבדות מולידה אל תוך הפורום חיות רבה, אהבה וחיבוק מנחם ועל כך תודה לך... גדעון

שלום גדעון, אני מודה גם לך על המילים. "למה דברים רעים קורים לאנשים טובים" - זה מעניין שאתה כותב את זה כי זה חלק מהתסכול.. שמסתכלים על הכל בעינים רגישות ורגועות - רואים פתאום כמה שהכל שביר, אבל אז כבר נעשים במוד שביר גם כן, וזה קשה מאוד לחיות ככה. איך אפשר להסתכל על מוות של מישהו אחר למשל - ולקבל את זה? איך אפשר להסכים (בראש) שהוא לא קיים יותר? שכל דבר נפלא שהוא עשה - לא ייעשה יותר כי הוא פשוט לא קיים יותר? זו לא פרידה הגיונית. זו לא פרידה אפילו. זה לא הפסקת חשמל - זה סוף. זה נגמר לחלוטין בלי שום אפשרות למשהו אחר. אפשר לרצות את זה מעכשיו 24 שעות ביום 100 שנה וזה עדיין לא ישנה. אפילו במעט. ואז נהיה לי כאב ראש מכך שמה שזה עושה לי זו הרגשה של - אני לא רוצה לחיות יותר. איך זה ייתכן בכלל? איך אפשר להסכים לחכות לזה - שזה יקרה גם לך - ולהסכים לזה? מאיפה לוקחים מוטיבציה אפילו לזוז כשמרגישים שכל רגע זה יכול לקרות גם כן? הכל נראה הזוי מידי. להשקיע עשר שנים בלמידה, להשקיע ביצירת אנשים חדשים לעולם, וזה החלק הטוב, זה השאיפות הגדולות. ומה עם הדברים הקטנים? עם לקום בבוקר? איך אפשר להרגיש שלא רוצים יותר לקום בבוקר - ובכל זאת לקום? איך אפשר להסתדר עם מחשבות שאם העניין לא היה כרוך בסבל, בכאב - נגיד שאפשר היה להיעלם תוך שניה, על ידי מחשבה אחת בלבד, אז הלוואי שזה היה קורה עכשיו. איך אפשר להעביר כך את הימים?! איך אפשר בכלל להסביר את התחושה הזאת? לא צריך להתאבד ישר. אין צורך. הרי זה לא משנה לחכות קצת, כלום לא ישתפר חס וחלילה. אפשר באמת לחשוב על זה בהגיון ולא להתנהג כמבתוך סערת רגשות. כי אם זה מתוך סערת רגשות כולם יחשבו כל הזמן שהם יכלו לעשות משהו, לעזור, לשים לב יותר, להיות ערים, להציל, לדבר, לטפל – אבל לא. כלום לא יעזור. רק צריך לכתוב על זה ספר שלם, על כמה שזה נעשה במודעות מוחלטת תוך שיקולים רציונלים, עם כל ההוכחות וטבלת חסרונות ויתרונות. ואז הם יוכלו להירגע ולא לחשוב שזה כזה גרוע ואולי סוף סוף הם יבינו. ובכלל איך אפשר לדעת מתי אתה במצב שאתה לא יכול לצאת ממנו, מתי אתה בדיכאון לא מטופל כשהוא יטופל המחשבות והרצונות האלו יעברו ומתי זה באמת עדיף לך שלא תחיה יותר? למה המתת חסד גופנית מתקבלת על הדעת והמתת חסד נפשית לא? אם (השחקן של) סופרמן היה מתאבד אף אחד לא היה אומר כלום כי הוא סבל בטח רוב זמנו מכאבים והיה לו קשה מידי לחיות כך – ואף אחד לא היה פוצה את פיו והיה אומר שאפשר היה להציל אותו ולהראות לו שיש בשביל מה לחיות, אז למה מישהו שסובל מבפנים ועושה חישוב עם עצמו – למה לו אסור? ולמה בכלל בנו על זה הרים וגבעות של שטויות וסרטים שמי שמתאבד לא מגיע לגן עדן או כורתים לו את הראש או שהוא נקבר מחוץ לבית הקברות או שהוא עושה מעשה אסור, או לא זכותו לקחת את חיוו עצמו, מי מחליט את כל השטויות האלה, ומי האדיוט שהעביר אותם הלאה עם השנים? מתוך סבל וטראומה ובאותו רגע זה אולי נראה חבל כי באמת אם הוא היה מחכה קצת והיו עוזרים לו אז אולי הייתה עוד תקווה, אבל אם עבר מלא זמן ומישהו לא רוצה להיות יותר, פשוט לא רוצה להיות קיים יותר, למה הוא צריך שיעזרו לו? אולי כדאי לכתוב על זה עוד כמה מילים. זה לא טיפשי וזה לא מעיד על דיכאון ונטיות אובדניות. זה אומר שצריך לבדוק את זה ולחשוב על זה ולא לפחד מלחשוב על זה מפחד שזה יקרה או יוליד רצון או משהו כזה. צריך משהו שיזיז אותך מהמיטה לכיוון היום החדש שנהיה. כל יום צריך כזה. אולי יש אנשים שהחיים האלה לא בשבילם וזהו. כל הסוגים. למשל חיי המשפחה, חבר, בעל – משפחה, ילדים, ללכת לפגוש את ההורים שלו, לשלם יחד ביטוח לאומי, לאפות עוגות לשכנים, לקנות בית, לשלם משכנתא, להיות בועד הבית, לשתות בירה עם חברים משותפים, לעבוד, לחסוך לזיקנה – כל זה לא בשבילי. (זה מעורר בי בחילה עזה ורצון עוד יותר עז לישון ולשכוח כל מה שלמוח יש להציע לחשוב) וגם לא השאר - לא לטייל עד זיקנה, לא להציל גורילות או דולפינים, כלום. ושאין כלום - מה עושים? והסירוב לכימיכלים עושה את זה שיש משהו שרוצה להשאיר את המצב כמו שהוא. וזה בכלל לא מעציב אותי. למה דווקא זה לא מעציב? לרגע נדמה היה לי שזהו סוף הרב שיח, ועכשיו נראה לי שהוא רק התחיל..

גדעון, אולי בשביל לקבל חיבוק מנחם צריך ללמוד להעביר לאחרים את המחשבות שלנו, לשתף במה שאנחנו חווים דווקא באותן תקופות אפלות. מרבית האנשים כל-כך עסוקים בלהסתיר תקופות של כאב וחולשה; להיות חלש זה רע - זה המסר שאנחנו מקבלים. ומתנהגים בהתאם. ומאידך כל-כך צריכים שיבינו אותנו. אבל לא מאפשרים לאף-אחד להתקרב באמת למקומות האלה. כשאלוהים גירש את חווה מגן-עדן, הוא אמר לה: "בעצב תלדי בנים". כנראה שצריך לסבול לפעמים כדי ליצור משהו טוב. כמו עוף החול שנשרף, אבל גדל מחדש מתוך האפר. ומה בעצם אנחנו עושים: חיים בשביל לשרוד או שורדים בשביל לחיות?

שלום רב, בעקבות כאבי ראש כרוניים נתנו לי אלטרולט לקחתי כדור אחד של 10 מילגרם וקמתי היום בבוקר ואני מרגיש אי שקט. אני מצטער שלקחתי את הכדור . האם לקיחת כדור אחד , יכולה לגרום לאיזשהיא השפפעה ? אם אני לוקח רק את הכדור הזה ויפסיק מעכשיו לתמיד האם יכול להיגרם איזשהוא נזק השפעה לגוף ?

שם יענו לך על שאלות בנושא כדורים וטיפול תרופתי.

שלום מעין, אנא פנה לרופא, כדי שתהיה שקט יותר. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם אישיות זה כמו האופי של הבן אדם? האם אנשים שאובחנו עם הפרעות נפשיות מסויימות זה אומר שיש להם אישיות דומה? למשל הפרעות אכילה- האם יש להם קוי אישיות דומים? חולי הפרעות דיכאון- כנ"ל? או שהאישיות לא קשורה להפרעה מסויימת ויכולה להיות שונה ממקרה למקרה? תודה על ההסבר.

שלום לילך, באופן כללי, אישיות היא מבנה מורכב המארגן בתוכו את התכונות והמאפיינים שלנו. הגם שאנשים יכולים להיות דומים באישיותם, עדיין רב השונה על המשותף, וכך גם במקרה של אבחון הפרעה זהה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ברצוני להודיע לכל המעוניין על פורום שאני מנהל שמטרתו לשמש מקום המציע מידע ודעה להבנה אחרת מהמקובל כלפי הפרעת הOCD וכן לאפשרות לטיפול לא קונבנציונאלי בהפרעה זו. אתם מוזמנים לספר, להציע, לכתוב להגיב ולהעיר. קישורים http://www.tapuz.co.il/Communa/userCommuna.asp?Communaid=7149

שלום מומי, אני רוצה לאחל לך הצלחה רבה. אני זוכרת היטב את הדברים המעניינים שסיפרת לי בנושא לפני כשנה, ומקווה שתמשיך לפתח את מחשבותיך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תודה אורנה על העידוד, ואני שמח שאת זוכרת אותי טוב. מתוך החוויות שלי ומתוך רצון להתבונן בהפרעה ומסביבה אני מרגיש שיש הרבה מקום להבנה שונה של ההפרעה וכן לטיפול אחר מהמקובל הבנוי על בסיס ותפיסה אחרים. מאחל לך הרבה הצלחה!

שלום, אני בוגרת תואר מ.א. בפסיכולוגיה קלינית של הילד וזקוקה לפרטים על התמחות / עבודה בארה"ב, האם מישהו יכול לעזור? תודה

שלום לילך, אני חושבת שכדאי ליצור קשר באמצעות האינטרנט עם גופים כמו "מועצת הפסיכולוגים" בארה"ב. בנוסף, תמיד כדאי לדבר עם מישהו שכבר התנסה בכך, ואני מקווה שתקבלי תגובות רלוונטיות בפורום. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תודה

היי ובוקר טוב אני בת 30 ורוצה לשתף אותך בתחושותיי. לא טוב לי!!!!. אני לא מסופקת מחיי הנישואין (רק חודש עבר) ואין לייחס זאת למוסד עצמו אלא לזוגיות שלי. יש ל בעל מדהים נהדר נפלא אין לי מילים!! אבל בכל מהלך הקשר הרגשתי חוסר כלשהוא שאני לא אוהבת מספיק שמגיע לי יותר... אני לא מסופקת מחיי העבודה - מרגישה חוסר מיצוי עצום, לא אוהבת את הסביבה. אני לא מסופקת בתחום הלימודי - עברו מס' שנים מאז התואר הראשון ואנלא יודעת אם כדאי ללמוד ומה ללמוד... השאלה שאני מהרהרת בה שנים... האם זו אני כטיפוס שלילי? מדוכא? גורם אן תמיד ירגיש כך ולא משנה מה האוירה סביבי או שמא בשל דימוי עצמי מאוד נמוך שלא נראה כלל חיצונית אני מביאה עצמי לאותו דיכוי? שאכן אמיתי שכן הבחירות שלי אינן מונעות מהגורם הנכון. מאז ילדותי אני נמצאת עם בחור שכן אני מתערערת לחלוטין אם הוא לא קיים ומרגישה כאילו זה כלי אמצעי לבטחון ותו לא וכן ברוב המקרים היה גם גורם שלישי.גבר נוסף על מנת להחיות הרגשה רדודה... בעבודות התמדתי אך לא הרגשתי טוב - בעבודה הנוכחית אני ממש סובלת וחוששת להגיע לשם.מה גם שכנראה אתפטר אם לא אפוטר בקרוב... אני חשה באנדרלמוסיה נוראית.שכלום לא הולך לי.מסביבי משפחה מאוד תומכת אך שאינה הצליחה מכל הבחינות בלגן!!! אני מאוד קשורה אליהם וזה שובר אותי לדעת שהעולם הזה אכזרי!! אני לא מקבלת הרבה דברים ואפילו כועסת כאילו שזה עוזר. אני רגישה מאוד לביקורת ולהערות מה שגורם לי להתרחק מאנשים אני חשה חסרת סבלנות במשחק החברתי.נורא קשה לי להיות נחמדה או מרצה את הסביבה אולם עושה זאת כי אין ברירה. אסכם ואומר שאני בן אדם שקופא על השמרים.לא טוב אבל נשארת...בכל מצב. אני מתחילה לחשוש שעד שאתעורר אם אתעורר כבר יהיה מאוחר. אני מאוד פוחדת מהתבגרות ותמיד חושבת עבר.... לא שבעבר הייתי כ"כ מאושרת אבל זה חלק מהכחשה כנראה וחוסר התמודדות. למה אני לא מצליחה לראות טוב?? עצוב לי עם תחושת התסכול המתמשכת.. אני מגישה שעכשיו זה בשיאים כי תמיד היה לי לא טוב ופתאום זה ממש כמו פצצה מתקתקת בעיקר לאחר החתונה איך זה קשור??? אם תוכל להסביר לי מה יכולה להיות הסיבה לכך מהיכרות קצרצרה אודותיי. אשמח לשמוע מלבד האופציה שלבטח תציע לגשת לטיפול.... מן הסתם אכן תמליץ לי לגשת לטיפול - אני מאוד סקפטית לגבי זה כי אני כ"כ מבינה מה עובר עליי רק לא יודעת כיצד לפתור הבעייה.כמובן שמודעות היא חצי דרך להצלחה אבל עדיין מה כבר ניתן לומר במילים שירפאו אישיות כזו או אחרת.מבלי חלילה לזלזל במקצוע. אני מאוד נמשכת לתחום הפסיכולוגיה אך מצד אחד לא מאמינה שאוכל להיפתח מעודף חשדנות וגאווה מטופשת וכן מאיזו שהיא ראייה שזה לא יכול לעזור ממש. מעין אימרה ש"זו אני " ועליי להתמודד. רק שנהיה לי קצת יותר קשה עכשיו

שלום ליטל, הטקסט שכתבת מעביר בצורה רגישה ובהירה את תחושת התסכול והכאב הפנימי שאת חשה. נשמע שיש לך חלקים מאוד מתפקדים ומוצלחים, שנמצאים בכפיפה אחת עם חלקים פגועים ובודדים, שקשה לך לשתף בהם אנשים אחרים. אני מבינה את המחשבות הסקפטיות שלך לגבי טיפול (ואני חושבת שהן קשורות לפער הזה בין היבטים שאת מאוד אוהבת בעצמך, והיבטים שאת מרגישה מאוד פגועה לגביהם), אבל יש לי תחושה שתהני מאוד משיחות טיפוליות בנושא. את יודעת, הרבה פעמים אנחנו זקוקים להתבוננות של אדם אחר, ולאפשרות לבחון מולו מדוע לפעמים אנחנו מרגישים כל-כך "למעלה" ולפעמים כל-כך "למטה", כדי שנוכל לנוע לקראת שינוי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ד"ר קפלן שלום אינני יודעת האם אתה הכתובת לשאלותיי ואם לא, אשמח אם תפנה אותי לפורום המתאים. לי יש תינוקת שבגיל קרוב ל- 5חודשים תיכנס (בספטמבר) למשפחתון ובו פעוטון עם 10 תינוקות נוספים. רציתי לשאול מה מומלץ מבחינת הישארות עם התינוקת - כמה ימים כמה שעות ביום, איך לעשות את תהליך הפרידה הדרגתי וקל, לבתי ולי. מה עושים כאשר אחרי יומיים כבר יש שישי שבת, האם זה משבש וצריך להתחיל מחדש את התהליך (השנה ה- 1 לספטמבר יוצא ביום חמישי, שישי הוא יום קצר במסגרת ואח"כ שבת- בבית איתנו, מה עושים ביום ראשון אם בכלל?) בתודה ענת

ענת, אמנם היום תורה של אורנה לענות כאן בפורום, ובכל זאת, מאחר שמדובר בתחום התמחותי, אוכל לעזור באופן אישי, אם תתקשרי ביום ראשון בין השעות 9:00 ל-15:00, ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, טלפון: 03-6406888

שלום ענת, הפעם הראשונה בה נפרדים מתינוק הנכנס למסגרת חדשה היא באמת לא פשוטה (וביננו, גם אחר-כך זה לא קל...). אני חושבת שזה טוב להתחיל לחשוב על כך זמן מה מראש, ולהתכונן, למרות שבסופו של דבר התהליך מאוד אינדיבידואלי וקשה לצפות אותו. ההצעה של ליאת לשוחח על כך באופן אישי באמצעות ה"קו להורה" של אוניברסיטת ת"א ניראית לי מצויינת, ואם אח"כ תזדקקי לעוד עזרה את מוזמנת לכתוב. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכם, אני בטיפול פסיכולוגי חצי שנה. אני מרגישה שהקשר הזה, שלי עם המטפלת לוחץ עלי וחונק אותי. ממש בא לי לקום וללכת, אבל אני לא עושה את זה כי אני יודעת שאני זקוקה לטיפול. המטפלת שלי נפלאה, אני רואה אותה פעם בשבוע. למה זה קורה לי? זה גם תמיד קורה לי בחיים בחוץ. אני תמיד מרגישה שחונקים אותי ולא נותנים לי לנשום. ואז אני נעלמת. אני נלחמת עם עצמי להשאר בטיפול. אולי אני מרגישה תמיד שרוצים להשתלט עלי... אני לא רוצה לעזוב אבל אני לא יכולה לסבול את זה יותר... מה דעתכם?

שלום דפנה, נשמע שאת באמת רוצה לקבל טיפול רפואי, ויש לך הרבה מאוד נכונות להבריא. את נחנקת רק שאת מתחילה לדבר על הבעיות שלך? או כל הזמן? לפי דעתי זה נראה כמו פחד, ממשהו שכביכול את מסתירה באופן מודע\לא מודע. ואת מרגישה שאת צריכה להיות לבד ושכולם "ירדו ממך". אני בטוח שאם תלמדי טיפה להיות משוחררת ולהיות יותר רגועה זה יעשה לך נפלאות בנושא. ואני הייתי מציע לך יותר לעבוד עם הפסיכולוגית על הסיבה שבגללה את נחנקת, ורק אחרי זה על הבעיות. זה באמת יכול להועיל. באהבה, שי.

שלום שי ותודה על ההתייחסות. אני תמיד מרגישה שחונקים אותי, בכל קשר. גם כשאני לא מדברת על הבעיות שלי. המטפלת שלי יודעת את זה... בגלל זה היא לא מעיזה להתקשר אלי או משהו כזה (היא יודעת שאני אברח). אני רציתי פעם בשבועיים אבל היא לא הסכימה, היא אמרה שפעם בשבועיים זה לא טיפול. כשאני אני נקשרת אני כל כולי בקשר וזה שואב ממני המון כוחות. ואולי עכשיו אני לא רוצה שישאבו ממני יותר כוח, אולי אין לי כוח יותר... קשר זה סוג של מחויבות ולי אין כוח לזה... תודה לך, דפנה

שלום דפנה, תיארת בצורה מאוד בהירה את המורכבות שאת חשה בתוך קשר - רגשות חזקים של קרבה ורצון להתנתק. אני רוצה להציע לך להשתמש בקשר הטיפולי כ"מקרה מבחן" למה שקורה לך גם בקשרים אחרים. אני מתכוונת לכך שבטיפול עצמו, כשאת חשה רצון להתקרב או להתרחק (או גם וגם...), השתמשי בתחושות האלה בתור חומר להתבוננות ובדיקה ב"כאן ועכשיו". זה אחד היתרונות הגדולים ביותר שטיפול יכול להציע. אשמח אם תספרי לנו גם בהמשך איך זה הולך... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

קודם כל תודה לכם אורנה ושי! אני מרגישה קצת חריגה, זאת אומרת שאני יודעת שרוב המטופלים מחכים בקוצר רוח לפגישות עם הפסיכולוג. גם אני מחכה, אבל אני יותר רגועה כשאני יודעת שיש לי עוד הרבה זמן עד הפגישה הבאה. הייתי צריכה לבוא אליה יום ראשון ודחיתי ליום שישי כי אני צריכה חופש... (אני חושבת שהיא מתחילה לעלות עלי... :-)... אני אף פעם לא העזתי לעשות את זה (לדחות פגישה). אבל עכשיו קשה לי יותר... לא יודעת למה... אולי כי אני מרגישה שהיא קוראת אותי... אולי כי היא מתחילה להכיר אותי ממש טוב. היא יודעת שאני כזאת, דיברנו על זה... אבל מה זה עוזר לי? בינתיים זה לא עוזר לי... אני רוצה לריב איתה, אבל לצערי אין לי סיבה. אולי אם אני אריב איתה אז יהיה לי תירוץ טוב לברוח... אני רוצה ולא רוצה לברוח. ההגיון אומר להשאר אבל הרגש (אולי ההגנות שלי) אומר אחרת... אולי אני אגיד לה את זה שאני רוצה לריב איתה... אני מקווה שהיא לא תכעס עלי או תעלב או משהו כזה... אורנה, איך להביא את זה לטיפול הרי כבר אמרתי לה והיא יודעת... אני לא מבינה את כל הקטע הזה של לעבד את הדברים. הרי אני מדברת היא לפעמים מגיבה, לפעמים לא. אני אומרת-היא שומעת-היא יודעת-ומה עכשיו? להגיד עוד פעם את אותו הדבר? מה זה לעבד את הדברים? להגיד את אותו הדבר מספר רב של פעמים? הרי רק אני מדברת... זה נקרא לעבד את הדברים? זה מה שיעזור לי? מצטערת שיש לי כל הרבה שאלות... אשמח לקבל תגובה למרות שאני יודעת שזה מורכב וזה לא יפתר דרך התכתבות באינטנט (מבלי לזלזל כמובן). אני כותבת גם כדי לפרוק מעלי את כל התחושות. אני חייבת להוסיף ולציין שהפסיכולוגית שלי מדהימה ואני מאוד מעריכה אותה. ומאוד שמחה שנפל בחלקי להיות מטופלת שלה!!!

לכל משתתפי הפורום שלום לפני מספר חודשים יצאתי להפסקה ארוכה מהפורום. לצערי עלי לפרוש סופית מהפורום ולא אוכל להמשיך ולענות בו גם בעתיד. אני עובד בימים אלו על פורום שאלות ותשובות בסגנון אינטרנטי של F.A.Q שישולב בהמשך באתר דוקטורס ויכיל אינדקס מסודר של מאות שאלות ותשובות שהצטברו כאן במהלך השנים. אני מקווה שזו תהיה תרומתי לפרידה מהפורום. בגלל הכמות העצומה של המידע שהצטבר זה יקח כמה חודשים עד שהוא יוטמע לאתר. אחרי חמש שנים של שהייה יומיומית בפורום זה עצוב וקצת משונה להיפרד. בינתיים השתלבו בו פסיכולוגים נוספים ושמחתי לראות שהדברים זורמים ופועלים מצוין. המענה בפורום היה חשוב ומשמעותי עבורי ואני מאוד שמח על התקופה הארוכה בה הייתי כאן. להתראות לכולכם אורן.

אורן, עדיין אני, אם כי בשם אחר - תודה על כל הזמן, התשובות והיחס שקיבלנו ממך בשנים שניהלת את הפורום. ס.מ. (לשעבר H).

תודה על הכל...נתגעגע...

לדר' קפלן, זה היה ממש ברור. חבל שנתת לנו תיקווה . אבל ככה זה, כולם עוזבים. אחת שרגילה

דר' קפלן היקר, בשעות הכי קשות שלי היית כאן ותמכת ( 4 שנים, כמובן לסירוגין ). אהבתי את תשובותך הכנות , המקצועיות והענייניות. מאחלת לך בהצלחה בדרכך החדשה, מי ייתן וירבו אנשים כמותך!!! רז

אני בקרוב מתגייסת לצבא ומתלבטת אם לפנות לפסיכולוג דרך קופ"ח או באופן פרטי. לפי מה שהבנתי, בתחקיר בטחוני צריך לחתום על ויתור סודיות רפואי, ובכך הצבא יכול לחטט בתיק הרפואי. בתפקיד שלי כרגע אין בעיה, הבעיה תצוץ אם ארצה לעסוק במשהו במודיעין, אם ארצה לצאת לקצונה. אני סובלת מטריכוטילומניה. האם ידוע לכם אם זה יכול לחסום לי את אפשרויות הקידום האלה בצבא? האם לפני תחקיר בטחוני יש לצבא דרך לגלות זאת אם אלך לפסיכולוג דרך קופ"ח? האם זה יכול לפגוע לי בעתיד בדרך כלשהי בהמשך? מה החסרונות בלפנות לפסיכולוג דרך קופ"ח? תודה רבה

מינה, ראשית כל - שיהיה גיוס קל. לצבא יש אפשרות להגיע לתיק הרפואי שלך בקופ"ח, ומתוך כך גם לעובדה שאת בטיפול פסיכולוגי. מאידך, בתחקיר בטחוני שואלים אותך אם את נמצאת בטיפול, ורצוי מאוד לומר את האמת, כי אם הם מגלים - ויש להם דרכים (אני מכירה את הנושא מקרוב) - שלא אמרת את האמת, הם יכולים לפסול את התחקיר שלך ולא תוכלי לעסוק בתחומים רגישים בצבא. לא בגלל שאת בטיפול, אלא משום שהסתרת את האמת. זה החסרון העיקרי שבפניה לפסיכולוג של קופ"ח - החשיפה של התיק הרפואי בהתאם לדרישה של מקומות עבודה, למשל. אני לא חושבת שטריכוטילומניה מהווה מכשול בכל מה שקשור לתפקידים רגישים, משום שההפרעה לא פוגעת בכושר השיפוט ובבוחן המציאות. תתקשרי ללשכת גיוס ותבבקשי שיפנו אותך - טלפונית - לגורם מוסמך שיכול לענות על זה. ס.מ.

-אמרו לי שההפרעה שלי די רצינית, אע"פ שלא הגעתי לשלב קריטי בכלל. היא עדיין בחיתוליה פחות או יותר. אולי הצבא לא ירצה לקחת סיכונים. הרי לא חסרים לו אנשים בדר"כ. אולי זה תלוי עד כמה הם ירצו אותי לאותו תפקיד. -כיצד הצבא מגלה אם אשקר שאינני בטיפול פסיכולוגי? הוא באמת בודק כל אחד ואחד שמועמד לתפקיד ואת התיקים שלו? הרי אסור לו גם לפתוח את התיק אם אני לא חותמת על ויתור סודיות. האם ידוע לך באילו מקרים חותמים על ויתור סודיות מלבד תחקיר בטחוני? האם אולי לפני קורס קצינים או במהלכו? - האם באמת מקומות עבודה מבקשים להסתכל בתיק האישי? משמע זה יפגע לי בחיים בעתיד. הרבה מקומות עבודה נוהגים לעשות כן? תודה לך

מינה יקרה, אני סבורה שגדעון יוכל לענות טוב ממני בסוגיות אלה. אפנה את תשומת לבו לשאלתך, ואני מקווה שיענה בקרוב. אני מאחלת לך הצלחה רבה בשירותך הצבאי, ובטוחה שתוכלי למלא אותו על הצד הטוב ביותר, למרות הקשיים. דרך צלחה ליאת

תודה רבה לך:)

כחיילת בשרות סדיר את מחוייבת לבקש אישור ממערכת בריאות הנפש הצבאית לטיפול פסיכולוגי שאינו במסגרת הצבא. כדי לקבל אישור את נדרשת לוותר למטפל (פרטי או קופ"ח) על הסודיות הרפואית כלפי מערכת ברה"ן הצבאית. במילים אחרות, אם אינך רוצה לחרוג מהחוק הצבאי, ולקבל אישור לטיפול באופן מסודר, את צריכה לאפשר לגורמי ברה"ן הצה"ליים לקבל מידע מהמטפל שלך. בפועל העסק די פשוט ולא אמור לחבל לך בהשתלבותך בצבא. אם אין לך בעיות תפקוד קשות, סביר שלא תהיה לכך השלכה על שיבוצך בצבא. המלצתי - בקשי טיפול ע"י המטפלים הצבאיים - לא פחות טובים, וכמובן ללא תשלום. בהצלחה בגיוס ובטיפול.

שאלתי הופנתה לנושא הטיפול לפני הצבא. בכוונתי להפסיק את הטיפול טרם הגיוס. רציתי לדעת האם עצם העובדה שהייתי אצל פסיכולוג דרך קופ"ח, תפגע בי בעתיד אם אצטרך למשל לעבור תחקיר בטחוני, או בכלל להתקדם לקצונה. כמו כן בהמשך הדרך, בעתיד, האם יבקשו במקומות מסויימים, האם תהיה דרך לדעת על כך שהייית אצל פסיכולוג ועל הטריכו'. האם מקומות עבודה מסויימים יבקשו להתסכל לי בתיק הרפואי או שזה חסוי? כי הדילמה שלי היא כזאת: - מצד אחד אני יכולה לקחת מפגשים אצל פסיכולוג פרטי, לשלם פי כמה שקלים, אך עקב כך איאלץ לקחת פגישות פעם בשבוע, ובכך הטיפול יהיה הרבה יותר קצר(כי הוא יופסק טרם הגיוס)ובכך כנראה פחות יעיל, ואני מאוד רוצה לצריכה לטפל בבעיה הזו שלי, אך אין לי סכנה שהצבא יגלה את זה ואוכל להתקדם לתפקיד בכיר יותר ללא קושי. -מצד שני אני יכולה לקחת מפגשים אצל פסיכולוג דרך קופ"ח, לשלם הרבה פחות כסף וכך המפגשים יהיו פעמיים בשבוע. הטיפול יהיה יותר ארוך ובכך יותר יעיל. אך הבעיה היא הסכנה שבכך יוכתם לי התיק הרפואי. לצבא תהיה גישה אליו (כנראה אם אצטרך לומר שאני בטיפול, אני עדיין לא יודעת איך הצבא ידע אם לא אגיד לו. מה ממש ילך ויחקור? יש לו זמן לעשות את זה לכל המועמדים לתפקיד?), ואולי גם יחסמו לי דלתות, אפשרויות קידום. וזה מעט חבל לי. אז מה לעשות? אני אובדת עצות

מינה שלום, גם פסיכולוג פרטי וגם פסיכולוג דרך קופ"ח מחויבים לסודיות רפואית. משמעות הדבר : אסור להם להוציא מידע רפואי עלייך לכל גורם שהוא ללא אישורך. בהיבט הזה: אין הבדל בין קופ"ח לבין פרטי: שניהם כפופים לאותם חוקים ולאותה אתיקה מקצועית. את יכולה להישאל בשני מקרים: האם היית בטיפול נפשי? א. בלשכת הגיוס, אז יכולים להפנות אותך לקב"ן, במטרה לבחון האם שיבוצך דורש מגבלות כלשהם או האם את זקוקה לסיוע פסיכולוגי כלשהו. ב. בתחקיר בטחוני. שם את מתבקשת גם לחתום על ויתור סודיות רפואי. ודרכו אכן ניתן להגיע למידע של קופ"ח. ואת גם נשאלת האם היית בטיפול או יעוץ פסיכולוגי. עצם היותך בטיפול פסיכולוגי לא אמור למנוע ממך קידום או להיכשל בתחקיר בטחוני. את בודאי יודעת שניתן לקבל טיפול בצבא הן לחיילי חובה והן לאנשי קבע והן לאנשי מודיעין ותפקידים מסווגים. וכפי שנכתב לך זהו טיפול איכותי וטוב. הגישה כיום בתחום הטיפול בצבא ובתחום של תחקירים בטחוניים הינה פתוחה ונאורה וישנה הבנה שגם "אנשים מן הישוב" הולכים לטיפול ואין בכך כדי לפגוע בקידומו של האדם. לדעתי גישתך צריכה להיות, שאת הולכת כיום לטיפול כדי לפתור את בעייתך ולצורך כך תבחרי בטיפול שהכי מתאים לך. וכשתגיעי לשאלה הזו בצבא תאמרי שאכן היית בטיפול. אני משוכנע שעובדה זו לא תפריע לקידומך. מה שיקבע את הקידום הינם משתנים רבים מאוד כמו רמתך האישית, המוטיבציה, היכולת התפקודית ועוד. בהצלחה, גדעון

אלא הסיבה שבעטייה הייתי בטיפול. האם טריכוטילומניה נחשבת הפרעה רצינית? זו השאלה. אם הצבא יחליט לוותר עליי בגלל ההפרעה הזו, כי הרי הוא יקבל דיווח מהפסיכולוג (זה כמובן יהיה באישורי, אך בטח קבלתי לתפקיד תהיה מותנית באישורי), ועל הפסיכולוג תהיה החובה לומר זאת. ההבדל בין פרטי לקופ"ח הוא שפרטי סביר להניח שאם לא אחשוף זאת, הצבא לא ידע. בקופ"ח לצבא אני מאמינה יש דרך לדעת שהייתי אצל פסיכולוג ואז הוא יוכל לברר פרטים על הטיפול. לכן הדילמה שלי. כי טיפול בפרטי עולה לי פי 5 מטיפול בקופ"ח, וגם יהיה יותר קצר(כי יהיה פעם בשבוע). השאלה היא אם זה באמת ישתלם אחרי זה. ובכלל בהמשך, לאילו גורמים המידע אוודות הטריכוטילומניה יכול להיות נגיש?(או שאתבקש לחתום על ויתור סודיות)? תודה

ביתי בת השנתיים וחצי פוחדת מאוד מכל מה שקשור ל"רפואה" אם למשל יש לה שריטה קטנה ואני מציעה לי שאשים לה פלסטר ו/או שעקיצת יתוש מגרדת לה ואני מציעה לה שאשים לה משחה להרגעה - היא ישר נכנסת להיסטריה נוראית של בכי וצעקות. אני רוצה לציין שהיא מאוד מפותחת מבחינה וורבלית ומסבירה יפה מה עובר עליה אך כשהיא נכנסת להיסטריה שכזו היא ממש נראית "ילדה אחרת". לאחרונה ראיתי שמה שמרגיע אותה הוא - הרמת הקול שלי שאני צועקת עליה להפסיק לצרוח ואז היא מתחילה לבכות שלא אכעס עליה אך נרגעת. מגיל שלושה חודשים הילדה במסגרת של משפחתון שם היא אהובה ומפונקת במיוחד. לא היו לה טראומות של פציעות או משהו כזה. ה"היתקלות" הכי משמעותית שלה עם רופאים הייתה מייד עם היוולדה - היא נולדה קטנה במשקל (1900ג"ר) ושההתה בבית החולים 10 ימים. מהיכן יכולה לנבוע התנהגות זו - וחשוב יותר - מה עושים? תודה

איילה יקרה, בתך הקטנה פוחדת מאד מכל מה שקשור ב"רפואה". זו אינה תופעה חריגה במיוחד, ולמזלכם, מדובר בילדה בריאה שלא עברה פרוצדורות רפואיות קשות. מצבים של פציעה או מחלה אכן עלולים לעורר בחלק מהילדים פחדים מסוגים שונים: יש החוששים לשלמות הגוף, ומרגישים שכל פצע קטן "מקלקל" או מסכן אותו. יש ילדים החווים את המחלה או הפציעה כ"עונש" על מעשה שעשו. יש ילדים (כנראה שלא זה המקרה אצלכם) שזוכרים אירועים טראומטיים קודמים (זריקה, תרופה מגעילה, כאב חריף, וכו'). ברוב המקרים, לפחות עפ"י אמונתי האישית, הפחד מ"עניינים רפואיים" הוא פחד נלמד: אנחנו, ההורים, מגיבים בדר"כ בארשת דואגת במיוחד כל פעם שמי מילדינו נפגע. לפעמים, אפילו כשהילד מצליח להתגבר לבד, אנחנו מציעים לו (באופן טבעי) חיבוק ונשיקה "כדי שלא יכאב". הילדים הקטנים מבינים את העולם באמצעות התיווך שלנו, המבוגרים. הם מרגישים בחושים הדקים שלהם, מתי מדובר בסיטואציה "רגישה". מסיבה זו, אנחנו ממליצים שהילד יגיע לבדיקות רופא או רופא-השיניים, למשל, עם ההורה היותר "אמיץ", כדי שלא יחוש את המתח (גם אם סמוי) של ההורה המלווה. כאשר כבר נלמד הפחד הגדול, כמו במקרה של הבת שלך, מה כדאי לעשות? כתבת שההיסטריה מפסיקה רק כאשר את צועקת בעצמך. אני חושבת שניתן להגיע לתוצאה דומה גם בלי הצעקה הזאת. כל הורה לילד פעוט יודע, ש"אין הצגה אם אין קהל"! היסטריה היא מופע גדול ומרשים, שנועד ליצור רושם גדול על המתבונן. לכן, אני מציעה לך להגיב בשקט ובענייניות במקרה של פציעה, לראות אם יש מה לעשות (יוד, פלסטר, וכו'). ואז אפשר לומר בשקט: אני מצטערת לראות שקיבלת מכה ושכואב לך. אני בטוחה שתצליחי להתגבר. (גם מנשיקה אף אחד עוד לא מת...). בשלב הזה, אני מציעה פשוט להפסיק להתייחס לעניין, למרות הצעקות. אם הבכי נמשך, אפשר לנסות להציע אחרי מס' דקות איזו פעילות אחרת, מבלי (אני מדגישה: מבלי!) להזכיר את הפצע. כל הזמן הזה חשוב לשמור על ארשת רגועה, נינוחה ואמפתית. חשוב לבדוק מהם הרווחים האפשריים מהיסטריה כזאת. יכול להיות שאחרי הצעקה שלך, גם את עצמך נמלאת אשמה, ואז (כולנו אמהות, כולנו עשויות מאותם חומרים!) מגיע הפיצוי. בקיצור - להפסיק לעשות עניין. אם תרצי עזרה נוספת, תוכלי להתקשר אל "הקו להורה" באוניברסיטת ת"א, בימים א' או ד' בין השעות 9:00-15:00. טל- 03-6406888 שנהיה בריאים ליאת

נכון קיבלתי תשובה אבל מה יש אסור לשאול אחרים אל תיעלבי אבל לך רק יש ניסיון כמו שאת כותבת בעצמך ופה יש פסיכולוג שלמד 7 שנים על התנהגות של אנשים בפורום מיניות האישה די ציפיתי שרוברט יענה לי בכל מקרה תודה על התשובה את עונה בצורה מכובדת ועיניינית ובגובה העיניים מה שמאוד חשוב!! אבל בכל זאת כשאני שואלת שאלה בפורום אני מצפה לתשובה מרופא או מישהו שלמד את המקצוע הנדרש ויש לו ניסיון רב שנים.... להתראות!! אגב אני באמת שמחה בשבילך שהפכת למנהלת פורום בהחלט החלטה נבונה של צוות האתר!!! (התשובות המעמיקות שלך מוצאות חן בעיניי)

מיכל , אכן זכותך המלאה לשאול ולבקש תשובות נוספות ממי שאת בוחרת ומוצאת לנכון. לשירה אין בלעדיות בנושא זה. גם כשיש בעיה רפואית זכותו של החולה ללכת ולקבל חוות דעת נוספות כרצונו. שירה, זה בכלל לא "מוזר" שמיכל שואלת גם בפורום זה ובכל פורום אחר שיתאים לה, לדעתה. שנית, אין בנושאים כאלה "תשובה מדוייקת".... זה לא מתמטיקה.!

להתחיל דיון כאן על מה שקורה במקום אחר. למה לערבב שמחה בשמחה. מיכל, אם את רוצה תשובה מרופא אולי קצת כבוד לרופא, כמו למשל לקרוא לו דוקטור ולא בשמו הפרטי כאילו אתם חברים מהצבא. בואו נעבור לנושאים של הפורום הזה !

שלום בת 22 יש לי שאלה שקשורה לסקס פשוט כיום אי אפשר לשאול בפורום סקסולוגיה וגם במיניות האישה מה שנראה להם מוזר ישר מוחקים. האם אדם שכשהוא נמצא עם אנשים בחיי יומיום הוא ביישן וחסר ביטחון עצמי יכול להיות משוחרר וללא עכבות במיטה אחד שלא יתנגד לתנוחות חדשות ואפילו ייזום ועוד כל מיני(אני פשוט יודעת שזה לא הפורום המתאים ולא רוצה לכתוב דברים מפורשים מידי) אשמח לתשובה

מיכל יקרה, ביישנות וחוסר ביטחון יבואו בדר"כ לידי ביטוי - כמו שאמרת - בחברת אנשים זרים, בסיטואציות חברתיות רבות משתתפים, וכיוב'. המגע המיני, נעשה עפ"י רוב, בין שני אנשים קרובים, המקיימים ביניהם מערכת יחסים עמוקה וממושכת. קשר כזה, בו כל אחד מן השותפים מרגיש בטוח ומוכל, מאפשר שחרור ופתיחות, ויש בכך כדי להשפיע גם על ההתנהגות המינית. ישנם, ללא ספק, גורמים נוספים שיכולים להסביר את הפער בין שתי ההתנהגויות. בכל מקרה, מה שתארת אינו נשמע לי מוזר כלל וכלל. לילה

התכוונתי התנהגות במיטה לאו דווקא בקשרים ארוכים ועמוקיים אלא גם קשרים קצרים ומזדמנים אשמח אם אקבל תגובה שוב כתבתי התנהגות מוזרה כי לא רציתי לככתוב בנושא משהו קשור לסקס.

מיכל, כמה מוזר שאת סבורה שלא קיבלת תשובה לשאלתך בפורום מיניות האישה. אולי כדאי שתחזרי לבדוק, קיבלת תשובה מדוייקת ומיידית אמש. על לא דבר, דרך אגב.

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1169/xPG/24/xFT/10806/xFP/10822

תודה לכם על התשובה והמידע בקשר להודעה שלי . אני רוצה לדעת האם אפשר לקבל טיפול שוק ( הלם ) חשמלי באופן פרטי דרך רופא פרטי אם כן איך אפשר להגיע לרופא בכיר בסוג טיפול כזה באזור המשולש , חדרה , חיפה , עפולה . אם לא איזה בתי חולים מטפלים בזה

ערב טוב, ככל הידוע לי, הטיפול ב ECT ניתן אך ורק בבית חולים, תחת השגחה רפואית קפדנית ובהרדמה כללית. אני ממליצה לך להתייעץ עם הפסיכיאטר שמטפל בך, או להפנות את השאלה שנית בפורום פסיכיאטריה באתר זה. בהצלחה ליאת

ערב טוב, ככל הידוע לי, הטיפול ב ECT ניתן אך ורק בבית חולים, תחת השגחה רפואית קפדנית ובהרדמה כללית. אני ממליצה לך להתייעץ עם הפסיכיאטר שמטפל בך, או להפנות את השאלה שנית בפורום פסיכיאטריה באתר זה. בהצלחה ליאת

אם מישהו מכיר את ד"ר בליטנר, אודה אם תתקשרו לטל' 054-7490518

עדית, צר לי, אך איני מכירה את האיש, ולא אוכל לעזור. אולי מישהו אחר? ליאת

תודה שחזרת אלי, אני מחפשת לתכנית טלויזיה דוקומנטרית שתעסוק בעישון על כל גווניו...מומחה בתחום הפסיכולוגיה קלינית שעשה דוקטורת בנושא העישון ויוכל לדבר איתי על סיווג של סוגי מעשנים, על איזה צורך עונה פעולת העישון וכדומה. את השם של ד"ר בליטנר קיבלתי כהמלצה לפסיכולוג קליני שמתמחה בדיוק בנושאים האלו, אך אין לי דרך לאתר אותו. אם תוכלו לעזור לי אם שם של מישהו אחר, שנחשב למומחה בתחום וירצה להתראיין, אני אודה לכם מאד. תוכלו להשיג אותי גם בטל': 054-7490518 עדית

שלום . הייתי מטופלת בעבר אצל פסיכולוגית והייתי מאוד מרוצה. כיום התחלתי טיפול לאחר כשנתיים בערך אצל מתמחה במסגרת אונברסטאית. האמנם הייתי רק שתי פגישות . אך רוב הפגישה המטפלת מתבוננת בי ומחכה שאני אדבר מבלי להכווין אותי כלל. וכך למעשה מתבזבז חלק רב מהפגישה. מה שרציתי לשאול זה האם יש שיטות טיפול פחות פסיביות. ומה אלי לעשות , אם ציינתי את הענין בפניה . היא אמרה שכך היא חושבת לנכון. וגם הרגשתי כאילו היא נפגעה מדברי והגיבה בתשובה איך אני אמורה להכיר אותך וכדומה. אין לי שום בעיה לדבר בפתיחות על בעיותי. אך אני צריכה אזשהיא הכוונה אפילו בשאילת שאלות מרכזיות. ושאלתי השניה היא : האם יתכן שפשוט אין לי כימיה או אינטרקציה עם המטפל או עם שיטת הטיפול בה הוא נוקט. והאם זה יכול לבוא מחוסר נסיון של המטפל. בהמון תודה, דניאל

דניאל יקרה, אני שמחה לשמוע שהיה לך בעבר ניסיון טוב בטיפול, ואת שבה ונעזרת פעם נוספת. אתן נמצאות ממש בתחילתו של הטיפול, וטבעי שיתעוררו אצלך חששות: האם נצליח לבסס קשר טיפולי טוב? האם אצליח לתת בה אמון? מטפלים רבים, צעירים או ותיקים, נוקטים טכניקות טיפוליות שונות, בהתאם להשקפה התיאורטית שלהם, בהתאם לאישיותם, בהתאם למה שנראה נכון בעיניהם למטופל ספציפי, וכד'. חשוב מאד לפתוח את התחושות שלך בפני המטפלת, ולשתף אותה בקושי שלך ובצורך שלך במעט יותר הכוונה. אשר לשאלתך השניה - בהחלט חשוב שתהיה "כימיה" בין שני השותפים למסע הטיפולי, אבל אני, אישית, מאמינה שגם כאן מדובר בתהליך. לפעמים צריך מעט יותר זמן (בעיקר אם יש היסטוריה של קשר טיפולי קודם), להתרגל, לבסס אמון, להתרגל למקצב החדש. ומשהו על מתמחים - כמו במקצועות רבים אחרים, גם במקצוע הפסיכולוגיה, יש משמעות לוותק ולניסיון. עם זאת, מטפלים צעירים רבים מפצים על ה"טריות" שלהם במסירות רבה, אכפתיות, התלהבות, רעננות וכוחות שדוהים לפעמים אצל המטפל הותיק. אני מאחלת לשתיכן, לך ולמטפלת שלך, מסע מרתק יחד ליאת

בפסיכוטרפיה הקלסית כפי שפותחה ע"י פרויד , זוהי המתכונת המקובלת של הטיפול. המטופל מדבר ומספר והמטפל לא מתערב או מתערב מדי פעם מעט מאוד. להרבה מטופלים קשה מאוד עם השיטה הזאת והם מרגישים שבעצם לא קורה כלום. לדבר במשך שעה על הבעיות ללא קבלת פידבק , כל אחד יכול לעשות עם עצמו, אז בשביל מה לעשות את זה עם מטפל שלא מגיב ועוד לשלם כסף?????? הפסיכולוג גם לא אמור לייעץ או לתת תשובות ישירות לשאלות שהמטופל שואל. התשובות צריכות לבא מן המטופל עצמו תוך כדי הטיפול, לאחר שהוא רוכש " תובנה" למצבו ( insight). בטיפול מתמשך, כאשר נוצרת הבנה וכימיה בין המטופל למטפל, המטופל מבין יותר את דרך הטיפול ומטרותיו מוחש פחות מתוסכל מהפסיביות של המטפל. למרות כל מה שכתבתי, רבים הם המקרים בהם מטופלים מפסיקים את הטיפול באמצע, בדיוק מהסיבות שנכתבו כאן. פסיביות של המטפל , תחושת תקיעות ובזבוז זמן ותחושה שאין שינוי ושיפור במצבם.

האם יש קשר בין מעבר דירה לבין הפרעה בתפקוד מיני?

ערב טוב, מעבר דירה, כמו כל מעבר או שינוי חד אחר - מתוכנן או לא מתוכנן - קוטע במידה מסויימת את רצף החיים. לעיתים מעבר דירה כרוך בשינויים נוספים, כמו החלפת מקום עבודה, התרחקות מחברים ישנים, וכיוב'. לפעמים עוברים לדירה מעבר לרחוב, ולפעמים עוברים לישוב אחר, מרוחק. יש אנשים שאפילו תזוזה של הרהיטים בתוך הבית, מעוררת בהם אי שקט. יש, כמובן, חשיבות גם לנסיבות שהביאו למעבר. מובן שכל השינויים הללו עלולים לגרום לסוג מסוים של מתח, שישפיע ישירות או בעקיפין גם על התפקוד המיני. סביר להניח שעם ההתייצבות וההסתגלות למקום החדש, תחזור רמת התפקוד לקדמותה (ואולי אפילו תשתפר?...) הרבה שמחה בבית החדש ליאת

שלום, זה כל הזמן נראה שעוד מעט הכל ייגמר, ולא כדאי לעשות תוכניות לעתיד, ולא כדאי לעשות בעצם כלום - כי עוד מעט הכל ייגמר וכל המאמצים היו לחינם.. עדיף להיות חרגול ולשבת בשמש עד שזה ייגמר.. רק שבינתיים יש המון מחשבות כאלו שדי מדכאות, האמת, ואין מה לעשות איתם. אז לוקחים כדורים. זה מנטרל את המחשבות? לא. ואם זה היה מנטרל - האם זה היה עושה אותם לא נכונות? לא. אז תגידו לי שאי אפשר לחשוב על זה כל היום? אז עובדה. ושאי אפשר לחיות כך - אז זו עובדה. השאלה המתבקשת היא - למה לא להקדים את הקץ? למה להשאיר את החיים כך בלי שליטה ובלי לעזור להם ולבחור את היום האחרון ומה יקרה בו וכו'? שאלה מצוינת ואשמח לתשובות מצוינות שלא כוללות לדיכאון כדאי לקחת פרוזאק...

יוג'ין, לא התכוונתי לכתוב ש"לדכאון כדאי לקחת פרוזאק". יש היום תרופות הרבה יותר מוצלחות מפרוזאק. מצד שני, אם האופציה התרופתית יכולה להועיל, אז למה לפסול אותה? כדורים לא אמורים לנטרל את המחשבות, הם אמורים להוות משענת בזמן שמתמודדים עם המחשבות. הרי למרבית המחשבות שמטרידות יש סיבה כלשהי - סיבה שצריך להבין. אחרי הכל, מי לא נתקל בשלב בחיים שבו מכה ההבנה, שבעצם החיים מדכאים לחלוטין? והשאלה הגדולה - בשביל מה אנחנו כאן בכלל? מה המשמעות של הקיום האנושי? והתשובה? התשובה נמצאת ברמת הפרט - אנחנו צריכים להעניק משמעות לחיים, למצוא אותה באנשים היקרים לנו, בתחביבים שלנו. כולנו היינו רוצים לחשוב שיש לנו שליטה מוחלטת על החיים שלנו. אבל זה לא נכון. צריך להבין במה אנחנו יכולים לשלוט ובמה לא. במילים אחרות - קשה לזכות ב"זכות" לזרוק הכל לפני שאפשר לעמוד מול המראה, להסתכל לעצמך בעיניים ולדעת בודאות, שניסית את כ-ל האפשרויות שיכולות להציע כיוונים קצת יותר אופטימיים. ס.מ.

הי ותודה על התשובה. לגבי התרופות - יש סיבות רפואיות אחרות שבגללם לא ניתן לקחת את התרופות המדוברות. לגבי משמעות החיים - אולי זו אשליה שצריך למצוא משמעות בדברים קטנים. אולי לא חייבים להשלים עם המציאות שבעצם דבר איננו בר שליטה ואין באמת שימחה אמיתית אלא יותר מעין שמחה בהמית ובלתי מספקת לחלוטין. מי אמר שלמחשבות יש סיבה? מה עם סובלים מ OCD למשל שחושבים שהם הולכים לפגוע בילדים שלהם ולכן נמנעים מהם? אין לכך סיבה. זו כימיה והמחשבה מופיעה ברבים כל כך מהסובלים בתופעה - ולן אין מה להבין משום שזה לא נועד להבנה בכלל אולי.. מי אמר שצריך להיות אופטימי? האם זה לא סך הכל דבר הישרדותי משום שאם לא נהיה אופטימים די נמות? (או מרוב דיכאון או מלקיחת חיינו בידינו). כלום לא מובן מאליו. בעיקר לא הקלישאות שאנו מוכרים לעצמינו והרבה פעמים לא חושבים אפילו למה והאם הם מוצדקות או שאנו פשוט משננים חוכמות ישנות של אנשים זקנים מאיתנו שגם הם לא הבינו דבר וחצי דבר על החיים.. תחביב יכול להיות דרך אחרת לתאר תעסוקה שמסיחה את דעתינו מהעצב האמיתי, מהבלתי נמנע, מסבל נוראי של אמת איומה. אנשים יקרים יכולים להיות שותפים לתא, שותפים לחדר, אך אם יכולנו לברוח מהכל תמורת האנשים היקרים - אולי היינו בורחים בשימחה. כמו בכלא אמיתי - יכולים להיות לך את כל האנשים היקרים - אך אם ישחררו אותך - תברחי כל עוד נפשך ורוחך בך - והחופש האמיתי ינצח את שאר התחושות. אני מודה לך על העידוד ועל הנסיון להיות אופטימית אך האם אין זה אוטומטי מצידינו לרצות לעודד בכדי לחזק את עצמינו דרך עידוד אחרים, כי אם לא, נרגיש גם אנחנו שבעצם טעם אמיתי אין לדבר בכלל ואולי לחיים בפרט...

הי ליאת, חיכיתי לך כל השבוע כתבתי לך בשבוע שעבר לגבי המקום שלי היום בחיים: שלושה ילדים, הסבה מקצועית, בעל שלא נמצא וכל ה"לבד " שאני נמצאת בו. לפני יומיים קיבלתי שתי תוצאות של מבחנים, נורא התאכזבתי מהם, ברור לי שאעשה מועדי ב'. העניין הוא, שלא הפסקתי לבכות במשך שעתיים, כאילו תפסתי גל של בכי ובכיתי ובכיתי ואני אפילו לא יודעת על מה... כל כך הרבה השקעה בלימודים, על חשבון הנוכחות עם הילדים, והתוצאות העגומות... כך שאני מדוכדכת, קמה מאד מאוחר בבקרים ומתקשה להרדם בלילות.. מחשבות, מן מקום של חשבון נפש ... והמון לחצים מסביב. מצד שני, מה אני מתפנקת , אני בגיל ובמצב של המון לחץ אז צריך לנשום עמוק ולהמשיך... אבל משהו מציק לי , אני לא יודעת מה?

ניבה יקרה, את לא מתפנקת! הקשיים שלך הם אמיתיים, ותחושת הלחץ בהחלט נראית תואמת למצב. השאלה החשובה, לפחות לטעמי, היא האם וכיצד אפשר להפחית מגורמי הלחץ. כמובן שאי אפשר להחליף טיפול פסיכולוגי מעמיק בייעוץ כמו שלנו, כאן, ובכל זאת, אפשר לנסות ולחשוב. האם באמת מדובר בציונים כל כך מאכזבים? האם הציונים שאת מקבלת עכשיו באמת כ"כ חשובים לעתידך? האם הם באמת יורידו לטמיון את המאמצים המרשימים שאת עושה? מאיפה מגיע הפרפקציוניזם הזה? כשמחליטים להנות מכל העולמות (אמהות, הנקה, לימודים גבוהים) חייבים להביא בחשבון מחירים מסוימים, והמחיר עשוי להיות ציונים שאינם מושלמים (סטודנטים ללא ילדים יכולים ללמוד יותר שעות, גם בלילות, אין להם במי לטפל, אין להם בישול, כביסות, והסעות לחוגים. התחרות בהם היא קרב אבוד מראש, ובדרך כלל גם המרצים יודעים זאת, ומוכנים להתחשב ולהקל). מחיר נוסף הוא פיחות בשעות הבילוי המשפחתי, לפחות לזמן מה. מבחינה טכנית, את מצליחה לתמרן היטב, כמו שכבר ציינתי בהתפעלות לפני שבוע. עם זאת, המחיר הנפשי שאת משלמת על כך הוא כנראה גבוה ממה שציפית. הזכרת את בעלך, ואמרת שקשה לך לבקש ממנו עזרה "כי הוא עובד". הרשי לי להזכיר לך שאת עובדת לא פחות קשה, גם אם כרגע אי אפשר לכמת זאת למושגים של הכנסה. בן-זוג, כמו שהזכרתי לפני כמה הודעות לקרין, הוא שותף מלא למסע המפרך של חיי הנישואין. אם תחלקי איתו את התחושות הקשות שלך, את תחושת המעמסה, הלחץ, האכזבה, אולי תגלי שאת לא כל כך בודדה כמו שחשבת? אולי יהיו לו רעיונות כיצד יוכל לסייע יותר, ולהפחית מעט מתחושת האשמה והתסכול? הקשיים שאת מתארת יוצרים אצלי הד של חוויה מוכרת (שחלפה, תודה לאל). עם זאת, אל תתני לדברים להחריף, ואם את ממשיכה להרגיש רע כל כך, פני לקבל עזרה. שולחת לך הרבה כוח ועידוד ליאת

ליאת, תודה על תגובתך אני חושבת שדרך האינטרנט יותר קל להביע דברים רגשיים, אני לא מאמינה שפנים מול פנים זה בא באותה הקלות לכן אני מוצאת את עצמי כותבת לך: הבלתי ידועה, שכל דבר שיש לי בראש יכול להיות מושלך כלפייך, פנים מול פנים זה הרבה יותר קשה: ביקורת, שפיטה, פחד אני יודעת שאני צריכה טיפול מעמיק: 1. למצא את הזמן לכך 2. למצוא את הכסף 3. למצוא את האומץ 4. יש בי "מחוזות" שאני לא מכירה ולא יודעת בכלל איך לגעת בהם 5. קשה לתת למישהו אחר "כוח" עליך ולתת לו מקום כזה ע נ ק, זה מחזיר אותי להיות מאד קטנה ניבה

דבר ראשון, אם תוכלו לאמר לי איך משרשרים הודעות כלומר, עונים להודעה מסויימת כי לא מצאתי את האפשרות ואני כל פעם פותחת כאילו נושא חדש. דבר שני, אני נורא מפחדת לעשות טעות, לעזוב אותו ואז להצטער על זה כי יש בו הרבה דברים חיוביים שכמובן עם הזמן, כשהתרגלתי לדברים החיוביים שלו הם כבר מתגמדים מול המגרעות שלו.אני יודעת שאני צריכה לחשוב עם עצמי אם אני יכולה לקבל אותו כמו שהוא וזו הבעיה אני לא מצליחה להגיע למסקנה.מה אמורים לקבל ומה לא. עד כמה מתפשרים. כמובן, שלי יש כמה מגרעות והוא אמר לי שהו מקבל אותי איתם. דיברתי איתו על זה כבר כמה פעמים כמובן שלא אמרתי לו את העניין של הכסף כי אני לא רוצה שהוא יבטל את הטיול שלו ויחזיר לי זה לא יהיה שווה כי אז לא הוא ולא אני ניסע וגם שאני מתביישת להגיד לו גם את העניין של ההורים שלו שמרגיזים אותי לפעמים עם השטויות שלהם אני לא יכולה להגיד ואז בעצם יוצא שמלא דברים שאני חושבת עם עצמי נישארים איתי ולאף אחד אני לא יכולה לספר את זה ואז אני מתמלאת בכעס שלעולם לא יתפרץ.בקשר למגרעות שלו התשובה שלו היא שהוא יכול לנסות להשתנות אבל הוא לא בטוח שיצליח וגם אם יצליח לא בטוח שזה יקרה מהיום למחר. אולי יש בעיה אחרת ביננו אני כבר לא מבינה. אשמח לתגובות

כדי להמשיך דיון מן ההודעה לה את רוצה לענות, עלייך פשוט 'לגלגל' את הדף למטה, שם יחכה לך חלון ובראשו הכותרת "טופס שליחת הודעה". על שאלותייך השתדלתי לענות מתחת להודעתך הקודמת. בהצלחה ליאת

שלום, שמי עמית בן 19, ואני חווה התקפי חרדה כארבעה חודשים. הגעתי לשלב בחקירה הפנימית שאני פשוט לא בטוח אם זה עדיין ההתקפים או שזה משהו מעבר, ואשמח מאוד אם תוכלו לעזור\לכוון אותי כי קשה לי להבין את זה לבד. לפני ארבעה חודשים כאמור, היה התקפי הראשון. הוא היה על נושא מאוד רגיש אצלי, המיניות. באותו הזמן ההתקף היה על האפשרות שאולי אני הומו, למרות שזה היה מנוגד לטבעי (אני סטרייט לחלוטין). במשך התסכול הרב אני נפתחתי לעולם המדיטציות ולמודעות והתחלתי להתבונן פנימה ולהכיר את עצמי. מחקירתי עליתי על מספר פחדים שקיימים בי, כגון: פחד מלהפך להומו, משפטים כמו "מי שהומופוב בסוף נהיה הומו" וכל מיני דברים שגרמו לי לפחד ולפתח את המחלה הזאת. ואחרי אין ספור שיחות עם כמה חברים ואמא שלי, וחקירה פנימית מסיבית, עליתי על שחרור גדול בהבנה שכל הסיפור הזה הוא בעצם רק חרדה. הבנה שעזרה לי להציל את עצמי מעצמי. ולאחר מכן יותר טיפלתי בחרדה ועם זה ההתקפים פחתו באופן משמעותי ולמדתי להשתלט על ההתקפים עד גבול מסויים. לפני שבוע בדיוק, נפגשתי עם מישהי שחבר שלי רצה שאני אכיר. היא בחורה מאוד מעניינת אבל לא כל כך נמשכתי אל המראה שלה. בכל אופן, בשקיעה (זמן שבכל יום אני מוצא בו תחושת אי נעימות ורוחק) קיבלתי התקף (אני כבר לא יודע אם לקרוא לזה התקף כי זה מתבטא בחשיבה מופרזת, אי שקט, ותחושת רוחק מהכל). ואני לא מצליח להבין על מה זה, אני כבר שבוע חש כל הזמן את ה"התקפים" האלה מסיבה שאלה פשוט מחשבות שקשה לי לא לחשוב עליהן. המחשבות העיקריות הן בעיקר על שאני לא מסוגל להתקרב למישהי (באופן כללי) ואני יכול להסתכל על כל בן, אפילו מצוייר (!), חתיכת ספוג וכוכב ים עם קול של בן (לא ברור לי הקטע עדיין :) ) ולהתחיל לרוץ עם המחשבות החרדתיות. יש עלי כמה עובדות שטיפה יכולות להשפיע והן: 1. הנני עדיין בתול, עם ניסיון "לא בשמיים". ומפחידה אותי הפעם הראשונה 2. היה לי גירודים שנתיים במפשעה מה שהקשה עלי להיות פתוח עם בנות, הסתרתי את זה באופן מוחלט, ונחרדתי מ-שהן יגלו, ומה תהיה התגובה לכך. עובדה נוספת שהרגע גיליתי היא שזה קורה לי רק בבית, כשאני יושב באפס מעשייה. בחוץ זה קורה לי ממש לעיתים נדירות. אני מאמין מאוד שהכל קשור אני פשוט נתקע על פרטים ולא מסתכל על התמונה הכוללת. האם תוכלו להסביר לי בבקשה מה פשר ההתקפים הקלים האלה שאני חווה? האם זה באמת התקפים אבל חלשים? או שזה כבר משהו אחר שלא קשור אליהם? וממה נוצר המחשבות הבלתי פוסקות האלה אשר מפריעות לי בכל תחומי חיי? מה גורם לי ל"התקף" בשקיעה? ואיפה שוכנת האמת??! סליחה על אורך הודעתי ועל השאלות הרבות אני פשוט נורא מוטרד מכל העניין. :-) תודה רבה מראש, עמית. :]

בוקר טוב עמית, אישית ממי שסובלת מהתקפי חרדה ומחשבות "בלתי פוסקות" - אני ממליצה לך, גם אחרי שתקרא כל מה שיענו לך, גם אחרי טיפולים אלטרנטיבים - אני מציעה פשוט לפנות לטיפול פסיכולוגי. אפשר לטפל בחרדה עליה אתה מדבר, אפשר לדבר ולעבד את כל המחשבות שמטרידות אותך - ואפשר ללמוד מה בדיוק מפריע לך ומציק לך - ולפתור את הכל. לגבי הבתולים ונשים - פשוט תנסה לטפל בבעיה הפיסית של הגירודים, התייעץ עם רופא - כך שזה לא יטריד אותך יותר. יכול להיות שיש לך פשוט נטיה לחרדה וזה כל פעם משתנה - ממחשבות על זהות מינית עד מחשבות וחרדות ממגע פיזי וקירבה לנשים - ויכול להיות שזה ימשיך להתשנות - ולכן כדאי לטפל בתשתית של החרדה - ובשביל זה יש טיפול.. מקווה שתרגיש טוב בהקדם יוג'ין

ראשית בוקר טוב גם לך ותודה על תשובתך המהירה והאוזן הקשבת. :-) כמה זמן את חווה את ההתקפים? ואמרת שאת חוות את זה בהווה, עוד לא פתרת את העניין? בעניין החקירה, אני מאמין שלמדתי את רוב מה שיכולתי ללמוד על הבעיה וגורמיה בכוחות עצמי. מה שיש לי בפנים, בין אם זה התשובה, או השאלה, וביניהן השחרור, קשה לי מאוד להגיע לזה בכוחות עצמי. וגם במדיטציות אני לא מקבל שום סימנים. ובגלל המצב אני מרגיש מאוד תקוע וחסר אונים, אין לי לאן לחקור ואני סתם חווה התקפים. אני מחפש את השאלה ממה זה התחיל? (זוהי תשתית החרדה שעליה דיברת) ברגע שאני יקבל את התמונה הכוללת אני יקבל הארה בנושא הזה. בבעיה הפיסית כבר טיפלתי והנני ממשיך לטפל. אני מטופל עם פסיכולוגית ויש לי טיפול הוליסטי בקרוב - ריברסינג אם שמעת על זה במקרה, זה טיפול שנועד לשחרר מטענים מהעבר או חרדות מהעתיד. אני מאוד מאמין בכוח השלווה העצום כמרפה לחרדות. ההתקפים זה משהו מופרז שלא טיפלנו שעוד הייתה חרדה. צריך רק להאמין שהכל בסדר, והכל באמת יהיה בסדר. :-) כי הכל זמני בחיים!! יום נפלא, עמית.

עמית יקר, למרות שאתה מתאר מצוקה ניכרת, ההומור שלך גרם לי לחייך במהלך קריאת הדברים. הומור הוא תכונה נפלאה, וכדאי לזכור להשתמש בו, גם בימי סגריר... שלב החקירה הפנימית הוא שלב חשוב, וכדאי - כמו שאתה בטח מנחש שאומר - לעשות אותו יחד עם איש מקצוע. אנשים צעירים, בגילך, נמצאים עדיין בשלב של חיפוש וחקירה עצמית, והמיניות שלנו היא בהחלט נושא ראוי לחקירה עצמית. האפשרות של העדפה הומוסקסואלית (זו אינה מחלה!!!) אכן מעוררת חרדה אצל חלק מן הגברים הצעירים, אבל לא רק היא. גם החשש הטבעי מפני מגע מיני ראשון עם נשים: איך אצליח לתפקד? האם אני נראה טוב? האם היא תדחה אותי? האם אני מספיק 'גבר'?! חשוב לבדוק בטיפול את המקורות לחרדה, בפתיחות ובאומץ. אתה שואל מהם ה"התקפים" האלה, שאתה חווה, והאם בכלל מדובר ב"התקפים"? לא לגמרי ברור האם מדובר בהתקפי חרדה 'קלאסיים' או אולי בסוג של מחשבות טורדניות, מציפות, מהן קשה לך להשתחרר. בכל מקרה, אין ספק לגבי המצוקה שאתה חש. אגב, הטיפול בשתי התופעות הללו דומה למדי... אתה שואל למה דווקא בזמן השקיעה? יש אנשים שאכן מדווחים על שינויים במצב הרוח בהתאם למעגלי זמן מסוימים. יש מי שקשה להם 'על הבוקר', יש מי שמקבלים דכדוך לא מוסבר עם שקיעת השמש, ויש, למשל, אנשים שהופכים מדוכאים ממש דווקא בחורף. את השאלה האחרונה שלך אהבתי יותר מכולן: איפה שוכנת האמת? האמת, ידידי, חמקמקה למדי. אם היינו מגלים היכן היא שוכנת, אפשר שהיינו נופלים לשממון גדול. נמשיך, כנראה, לחפש אותה, כל עוד אנו חיים. בהצלחה בטיפול ליאת

וואו, תודה רבה על תשובה באמת מפרטת ומהלב. :-) אחרי חודשיים של טיפולים עם פסיכולוגית, שהיא דווקא טובה בתחום ואוהבת ועוזרת, היא עזרה לי בעיקר על שאלות ששאלתי את עצמי במשך החקירה הפנימית. וכאמור בחודשיים שאני כבר לא בטיפול אז הצטבר בי הרבה שאלות, ואני שוקל לחזור לפסיכולוגית לפגישה או שניים, אבל עם זאת אני מתכוון ללכת לריברסינג. אני פשוט מרגיש שקשה לי להגיע אל כל התשובות האלה לבד. משהו עוצר אותי מלהגיע אל השחרור. ויש לי בעיות קיבה בעקבות זה במשך השבועיים האחרונים. :] אני מודע אל העניין שלהיות הומו זה לא מחלה, פעם ככה הסתכלתי על זה לצערי. בהתקף הראשון שהיה לי הנושא, שמסיבה מאוד לא ברורה חשבתי שאני הומו (והייתי רוצה לדעת באמת למה!) אמרתי לעצמי שאם באמת אני יוצא מכן הומו אני מתאבד. אין לי למה לחיות חיים כאלה. רק חשבתי על איך אני חוזר הביתה ומספר להורים ולחברים שלי שאני הומו. וכן העניין שזה הסתבר שבסוף זה רק חרדות! זה מאוד בילבל אותי והיה לי קשה להבין למה זה קרה, היה גם תקופה שלא האמנתי שעברתי תהליך כזה ואני נשארתי עם אותו העדפה מינית כמו מלפני ההתקף. אבל ברגע שהבנתי שזה חרדה כאמור אני רק הפחתתי יותר את החרדה ולמדתי לקבל אותם (יותר, לא לגמרי) ולא לפחד מהם. אני בטוח שהשחרור יבוא לי ברגע שאני אבין את הסיבה האמיתית מדוע פיתחתי את המחלה הזאת. שכל כך חיכתה לתאריך המושלם להתפרץ. תודה רבה על התשובה על מה אני חווה כרגע, כי בהתקפים הייתי מתרוצץ ללא הפסקה, עכשיו זה רק מתבטא לי בהרגשת שביזות וחשיבה מופרזת. יכול מאוד להיות שזה רק מחשבות טורדניות. השאלה היא מה הטיפול הנכון לבעיה האינדווידואלית שלי? מה אני יכול לעשות בשביל אולי להנות מהשקיעה? זה יכול להכניס אותי לשלושה שעות של באסה, מתחילת השקיעה עד שאני עושה מדיטציה שבאמת מצליחה להרגיע אותי. ואני לא מחפש את האמת שלי, אני מחפש את האמת לבעיה שלי. יש כזה אמת לא? תודה רבה, באמת שעזרת לי. יום נפלא, עמית. :]

שלום, יש לי חבר קרוב ל 5 שנים. בשבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי מתעצבנת עליו המון וחושבת על כך שאולי די, אולי כבר אין יותר טעם להישאר ביחד. הסיבות שאני מתעצבנת עליו הם בשורה אחת - אני רוצה להיות איתו אבל שהוא ישתנה. כלומר שכל המגרעות שלו (חוסר בהשקעה ויזואלית בעצמו, נקמנות, קצת חוסר שיש לי באמון בו בגלל פעמים שהוא הסתיר מידע כדי שאני לא יציק לו כי אני נודניקית, והמשפחה שלו שברוב הזמן אני אוהבת אותם והם אותי אבל יש דברים שהם עושים שפשוט מטריפים אותי וכמובן לאף אחד אני לא יכולה להגיד). לפני כמה זמן הלוויתי לו כסף לשיפוץ דירה ולפני כמה זמן הבנתי ממנו שהכסף לא יחזור אליי עד לפחות 2007 ובגלל זה אני לא יכולה לנסוע לחופש בעוד שהוא רוצה לנסוע לטיול החלומות שלו ובשביל זה הוא מגרד כסף מאנשים ואפילו לא חושב על להחזיר לי את הכסף, לא שאני קמצנית אבל אולי זה שנכנסו עניינים כספיים ביננו מפריע לנו. בנושא אהבה ורגשות- אני לא יודעת להגיד אם אני אוהבת אותו או רגילה אליו. אני יודעת שגם אם זה ייגמר יהיה לי מא מאד קשה להתרגל לחיים בלעדיו. אני ממש רוצה עצה מקצועית ובבקשה אל תגידו לי שאף אחד לא יכול להחליט בשבילי כי אני נמצאת בקשר הזה.כל דעה שלילית או חיובית תעזור לי. תודה.

אני מניחה שמרגישים שזהו, ונשמע שאת די קרובה לזהו הזה.. עצם השאלה שלך כאן מראה שאת שוקלת במוחך ברצינות את ה "זהו" עליו את כותבת... מדברייך את מתארת חוסר התחשבות מצידו (לגבי הטיול שלך והכסף אותו הוא חייב), שזה דבר קונקרטי, ואת מדברת על חסרונותיו - שזה כבר עניין של בחירה..(ההסתכלות ומציאת הבעיות אצלו..) שמתאהבים אז הכל נראה ורדרד ומתקתק וגם החסרונות נראים קצת מתוקים וסבילים, עם הזמן זה משתנה - ועם יותר זמן נראה שזה ממש מציק. אני מניחה שאת יודעת שלכולם יש חסרונות, כולל לך, והעניין הוא האם את מקבלת ואוהבת אותו כמו שהוא עם חסרונותיו (ובדברים הגדולים אנשים לא משתנים) או שאת נחרצת לשנות אותו - מה שסביר להניח לא יקרה - ואז דרכיכם תיפרד. אני בעד שיחה פתוחה וישירה עם בן זוגך - שיכולה להתחיל בדברים שמפריעים לך (כמו הטיול, הסתרת מידע וכו') ותמשיך בדעתך לגבי הקשר והמשכו, ותשמעי מה לו יש להגיד בנושא. בהצלחה במה שתחליטי.

קרין יקרה אתחיל מהסוף: את מתחננת "בבקשה אל תגידו לי שאף אחד לא יכול להחליט בשבילי". אין לי בשורות. בנושא אהבה, זוגיות, משיכה מינית, מחוייבות - איש לא יכול להחליט טוב ממך. {בקושי הצלחנו לעשות את זה עבור עצמנו... :-) }. ובכל זאת, אפשר לעזור לך לעשות קצת סדר: אתם יחד חמש שנים, ואת תוהה, האם מדובר באהבה או הרגל. את מפקפקת בטעם להישאר יחד. את הקשיים את מונה ללא מאמץ: הוא מעצבן אותך. הוא מזניח את עצמו. הוא נקמן. הוא מסתיר ממך דברים כדי להימנע מקונפליקט. הוא לווה ממך כסף ואין לו כוונה להחזירו בזמן הקרוב. את מתקשה לשוחח עמו על דברים שמפריעים לך. את רוצה שהוא ישתנה (שיהיה מישהו אחר?). המשפחה שלו מעצבנת אותך לפעמים (טיעון חלש, יחסית, כי לא בהכרח קשור בו). את הדברים הטובים לא כל כך הזכרת, למעט, אולי, העובדה שיהיה לך קשה בלעדיו, בגלל ההרגל. אני מציעה לך לעשות רשימה דומה, של הדברים שאת אוהבת בו, ולראות האם היא ארוכה יותר או משמעותית יותר. ברשימה שכן עשית כאן,באזנינו, יש דברים שאפשר לשנות, ויש דברים שלא. חשוב להזכיר לעצמך את אותם דברים שאינם משתנים, כדי לא ליפול בפח האשליות. לאנשים המתלבטים בבחירת בן-זוג אני מציעה לחשוב: האם היית לוקח אותו איתך לטראק בהימלאיה? התשובה על שאלה זו יכולה לתת בדר"כ כיוון לא רע... החיים המשותפים הם משימה נכבדת ומלאת הפתעות. צריך לבחור טוב. מקווה שתחליטי נכון ליאת

דעתך, תודה. אנחנו ביחד כבר 5 שנים, מפחיד לפרק את ה"חבילה, כי לא בטוח שבחוץ יהיה משהו יותר טוב יהיה נורא קשה להתרגל לחיים בלעדיו ולא בטוח שזה צעד נכון להיות בלעדיו מצחיק אותי, כיף לנו ביחד. אמנם בזמן האחרון בגללי קצת פחות כיף כי הראש שלי תפוס במחשבות היה שם בשבילי ברגעים לא נעימים שלי ואני יודעת שגם יהיה בעתיד משקיע בימי ההולדת שלי ובימי שנה תמיד מכין לי יצירות מקוריות מפרי ידו יש לו גישה לילדים ויודע לבשל (סתם משהו שאני חושבת שהוא רלוונטי) אני באמת לא יודעת מה לרשום על הרגש כי כפי שכתבתי בהודעה הקודמת.אני בטוחה שאני לא מתרגשת לראות אותו כל פעם ואין לי פרפרים בבטן, אני רגילה אליו ואני לא יודעת להגדיר אהבה בכלל. האם אני אוהבת או רק רגילה. אני מודה לכולם על התשובות

קרין הי הדיעה שלי היא לא מקצועית, אבל לי נשמע כאילו את בצומת. לפעמים, כשיוצאים / חברים מספיק זמן, צריכים איך שהו או למסד את היחסים, או לבדוק מה האלטרנטיבות ואולי את בדיוק שם בצומת הזו. והחלטה זו היא לא קלה, אז או שמוצאים תירוצים "לברוח" או שמנסים להתמודד ולהמשיך ולהיות אמיצה. אני לא יודעת אם הבהרתי את עצמי די, לי נשמע שאת מאד מודעת ורואה את התמונה בכללותה: יתרונות וחסרונות..קחי את הזמן שלך, אני לא מאמינה בלהחליט מהר... בהצלחה ניבה

האחרונה ששלחתי, תודה

ביתי בת ה-16 סובלת מחרדות כנראה פחד ממקומות הומים. היא ממעטת ללכת למסיבות ולמקומות הומי אדם ואם כבר הלכה היא מאבדת שליטה עד עילפון. לציין כי בדיקות דם ואי.אי. ג'י לא הראו ממצאים חיוביים. המצב גורם לה לפחד ממוות, ובכך היא מפסידה את שנות נעוריה. אודה לך על עצה (מלבד פניה לפסיכולוג שהרי זה ברור).

שלום דניאלה, בתך בת ה-16 סובלת, ככל הנראה, מהתקפי פאניקה, ואת צודקת כשאת אומרת שהיא מפסידה חלק חשוב משמחת הנעורים האופיינית לבני גילה. מסיבה זאת, חשוב ביותר לפנות לקבל עזרה מקצועית. הטיפול היעיל במצבים אלה, הוא שילוב של טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות יחד עם טיפול תרופתי. ביקשת, בכל זאת, עצה נוספת. אני יכולה לתאר לעצמי עד כמה הדאיגו אותך אותם אירועים דרמטיים שעברה בתך. אני בטוחה שעברת ימים לא פשוטים בכלל, עד ששללתם את כל הדברים ה"מפחידים". עכשיו את בהחלט יכולה להרגע, ולדאוג שבתך תקבל את הטיפול (המאד יעיל!)במסגרת הטובה ביותר שתוכלי למצוא עבורה. כאמהות (ואבות, כמובן) יש לנו תפקיד חשוב ביצירת אווירה מאפשרת ותומכת בבית, גם (ובעיקר) במצבים מאתגרים ומורכבים. במקרה שלך, כדאי לנסות ולצמצם את ה"נפח" של אותם התקפי חרדה בשיח המשפחתי, ולשמור על שגרת חיים רגילה. לא כדאי להפוך את הבת ל"מקרה" או לנהוג בה באופן שונה מבכל ילד אחר בבית. חשוב לצמצם את רמות החרדה שלנו עצמנו, כהורים, ולהאמין שבסופו של דבר ההתקפים ייחלשו או ייעלמו, והילדה תחזור לתפקד כיתר בני גילה. חשוב להימנע מגינוי או הטפות מוסר. בתך מודעת היטב למחירים שהחרדה גובה ממנה, ותזכורות כאלה מצדך עלולות להגביר את תחושת חוסר האונים (לא ציינת שאת עושה כך, אבל רק ליתר ביטחון...). התפקיד החשוב ביותר שלנו, כהורים, הוא להמשיך לאהוב, לעודד, ולהאמין בייחודיות והקסם של כל אחד מילדינו. אשמח לשמוע כיצד מתקדם הטיפול. את מוזמנת להמשיך ולספר לנו. בהצלחה ליאת

סירוב נמרץ לההיסתפר ,הארכת השיער,עיסוק ומשיכה לאביזרי בנות ונשים ,אצל ילד בן 7,ברצוני לקבל חומר תאורטי בנושא זהות מינית אצל ילדים בגיל זה והאם נעשתה עבודה כלשהי המחברת בין משמעות השיער למצב הנפשי/רגשי.

שלום לך, התופעה שאתה מתאר מוכרת, וכפי שאמרת, קשורה בהתפתחות הזהות המינית. אנשי חינוך רבים, ובעיקר גננות, נתקלים מדי פעם בילדים המתעקשים להתנהג (לעיתים גם להתלבש) באופן שאינו תואם את מינם. בנות כאלה יעדיפו להשתולל עם הבנים, לטפס על עצים וללבוש מכנסיים בלבד. הבנים - יעדיפו להתלבש כבנות (או לאלתר "תחפושות" של נסיכות וכיוב') ויעדיפו משחק בבובות או התנהגות האופיינית לבנות. איני מכירה, אישית, מאמרים שהתמקדו בשיער דווקא (אם כי כולנו זוכרים את שמשון הגיבור, ששערו היה מקור כוחו). חשוב לציין כי ילדים כאלה עלולים לסבול מהתעלמות (במקרה הטוב) דחייה ולעג (במקרה הפחות טוב), ולכן חשוב מאד שההורים והמבוגרים האחרים בסביבתו יאפשרו לו לחוש רצוי, אהוב ומקובל, ויימנעו מביקורת וכעס. ילדים אלה פגיעים מאד לבעיות משניות, כגון חרדה או פגיעה בדימוי העצמי. מסיבה זו, מומלץ מאד לפנות מוקדם ככל האפשר לטיפול פסיכולוגי, שיסייע לילד ולהוריו להתמודד עם הקשיים. אני מפנה אותך לשני מאמרים בנושא (באנגלית). אם תרצה לחפש בעצמך חומר נוסף, המונח המקצועי לתופעה הוא cross gender identification . והנה הקישורים: http://www.chclibrary.org/micromed/00049230.html http://www.psychiatrictimes.com/p011244.html מקווה שקיבלת מענה ליאת

האם ניתן למצוא חומר תאורטי (ניתן גם באנגלית) המדבר על עיסוק יתר אצל בנים בנושא השיער.

אם במקרה מדובר גם בתלישת שיער ולא רק בעיסוק, אפשר להתעניין באתר הבא: www.trichotilomania.info

אני סובל מבעיית דיכאון מאוד קשה , אחד הרופאים שבדק אותי המליץ לי על טיפול שיכול להועיל לפתרון הבעיה שזה שוק חשמלי אני מבקשת לדעת יותר על זה סיכונים אפשריים בטיפול זה . ואם יש טיפול שונה טבעי עם פחות סיכונים כי המצב שלי הולך ומדרדר ואני ניסית כמה פעמים השבוע להתאבד.

קצת מידע על ECT (טיפול בנזעי חשמל): http://www6.snunit.k12.il/green/faq5.html

שלום לך, אתה מוזמן אכן לקרוא על טיפול ב- ECT בלינק שצורף לך. אני מעריך שניסית אכן טיפול תרופתי שלא סייע לך. כדאי לשוחח עם הפסיכיאטר המטפל בך כדי לדון על היתרונות והחסרונות לטיפול זה במצבך. אציין רק שלמיטב ידיעתי הטיפול ב-ECT נחשב לטיפול יעיל במצבי דכאון חמורים לאחר שהאופציה התרופתית לא הועילה. בברכה, גדעון

ד"ר שלום יש לי בן אחד מתוך שלושה בן 14.5 ילד נבון (באמת)הבעייה (לטעמי ולטעם רעייתי)החלה לפני כחצי שנה הבן התחיל בחוסר יכולת להיישיר מבט עם המשוחח ואיתנו בפרט הערנו לו חזור ואמור לא עזר ההפך הבעייה החמירה כי הוא מצא משהו נוסף לפני כחודשיים לערך צורת ההליכה השתנתה קשה לי להסביר אך אנסה בכל זאת נוצר מצב שכשהוא הולך נניח לידי או ליד אימו הוא מסתובב בנקודה לידנו כאילו סיבוב מלא וממשיך אתה יודע מה עכשיו כשאני מסביר על הכתב אני יכול לומר שהוא למעשה לא נותן לנו את הגב אלא בשליטה מלאה עלינו גם כשהוא בא ממולנו וממול אחרים הוא אפילו יושב לצורך בדיקה הוא יושב כשגופו וראשו נוטים מעט הצידה(לא ממול) דברים נוספים הוא מקיים קשרי חברות עם מספר רב של חברים (אך ביישן עם בנות בצורה חריגה מעט (למרות שיצא בפעם הראשונה עם חברים וחברות יחד ומאוד נהנה לאחר עידוד של חבריו .שאלתי מה לעשות כי תכף אצא מדעתי ואגרום גם תסכול לכל המשפחה . ד.א הוא תמיד נתון ללחץ שמדברים עליו וזה מציק לו (מה שבאת קורה) מה עושים?? תודה מראש ויישר כוח

לאב המודאג שלום, בנך מצוי בגיל ההתבגרות, גיל שהינו מורכב הן למתבגר והן לסביבתו. עומדות לפניו משימות התפתחותיות מורכבות של גבוש זהותו, השלמה עם גופו המשתנה, מציאת חברים וחברות, גילוי המרחק המתאים והקירבה המתאימה להורים. ועוד ועוד. אלו משימות פסיכולוגיות ודרוש זמן ומרחב והתנסות וטעיה כדי לבצע אותן. כל עוד בנך שומר על קשרים נאותים עם בני גילו, מצליח בלימודיו, נהנה משעות הפנאי באופן חיובי - לא הייתי מודאג מכך שלא מישיר אליכם מבט. יתכן שישנם דברים שמקשים עליו להסתכל לכם בעיניים ולומר לכם. בודאי שאין מקום לדאגה מכך שהוא ביישן עם בנות, שהרי לא כל בני ה14.5 צפויים להיות פתוחים ובוטחים בעצמם בנושאי המין השני. נסה לא לדאוג. נסה לטפח קשר קרוב עם בנך כך שיוכל להתייעץ עימך בעת הצורך. ובמידה ואתה עדיין מוטרד תמיד ישנה אפשרות להתייעץ עם איש מקצוע ולדון איתו ביתר פירוט על המתרחש עם בנך. בברכה, גדעון

שלום לאחר שני טיפולים כושלים (של חודשיים ולאחר מכן שנה) ,והטיפול הנוכחי (חצי שנה) שגם בו אני מעלה חרס, אני כבר באמת מתחילה להתייאש. אין בי עוד כוח לצאת שוב למסע חיפושים אחרי מטפל,ואין לי עוד טעם להמשיך בטיפול. אני חסרת אונים ותוהה האם יש משהו בעולם שיעזור לי. אני מאד ביישנית ופשוט לא מסוגלת לדבר בפגישות. אני כל כך מפחדת להגיד דברים מטומטמים ולא קשורים, וכל כך מעסיק אותי מה המטפל יחשוב עלי (דבר מעורר רחמים לכשעצמו, לשגות באשליות שאכפת לו ממני ושהוא יחשוב עלי משהו... ).אני מטבעי נוטה לפתח תלות אובססיבית באנשים ובאמת בטיפול הקודם, למרות שגם שם לא הצלחתי להיפתח, פיתחתי תלות גדולה מאוד במטפלת, תלות שגרמה לי לחשוב ולחלום ולחיות רק אותה, וכשהתחלתי להיפתח, התלות הזו כל כך גברה עד שלא יכולתי להכיל אותה יותר, ועברתי תקופה קשה של סערת רגשות ,דיכאונות,התרכזות בעצמי וחוסר תפקוד.כעסתי על עצמי שנשאבתי לכל זה ביודעין,וכעסתי עליה ועל המשפחה, ששכנעו אותי להישאר בטיפול,למרות שלא רציתי להישאר בו כי ידעתי לאן זה יוביל.החלטתי להחליף מטפל, והגעתי לטיפול הנוכחי, והפעם עם שריון ממוגן יותר, שלא תרם להצלחת הטיפול... לאחר כל פגישה, החלטתי שאני עוזבת, ובשארית השבוע שכנעתי את עצמי לתת לזה עוד הזדמנות.לאחר כשלושה חודשים של תקיעות, הגעתי למסקנה שזה באמת מגוחך ללכת לטיפול בשביל לשתוק,ושאני כנראה לא בשלה לטיפול או שמטפל,[שוב...:) ] לא מתאים לי.ושיתפתי אותו ברצון לעזוב.המטפל גרס, שזוהי בדיוק הבעיה שלי,שאני בורחת מקשרים ושהגיע הזמן להתעמת עם זה. החלטתי שאני עוברת את המשוכה הזו ויהי מה. ובאמת,באמת שניסיתי להיפתח והחלטתי לפתוח דף חדש ועוד אלף החלטות. אבל בכל פעם שאני מגיעה לפגישה, אני פשוט נחסמת,מרגישה לגמרי אבודה, לא יודעת על מה לדבר,פתאום שום דבר לא נראה לי חשוב או בעייתי כל כך, ומה שנראה לי חשוב, לא מוכן לצאת לי מהפה ,הראש שלי פשוט מתרוקן ממחשבות (שבד"כ דווקא ממאנות לעזוב...). אמרתי למטפל את כל זה, והוא באמת מנסה לדובב אותי ולעזור,אבל זה לא עוזר. התקיעות הממושכת הזו בטיפול, משתלטת לי על החיים, ובאמת לא נעימה לי (בלשון המעטה). אני כבר באמת לא יודעת מה יהיה איתי, ואם אעזוב, לאן אפנה? טיפול קבוצתי? עם פורום רחב אני בכלל לא מסתדרת. גם מפסיכודרמה ברחתי לאחר חודש. אני חסרת אונים, אולי יש לך עצה?!

הי לילך, נשמע שאכן יש בעיה אך אני בטוחה שגם יש לה פתרון. אני חושבת שדבר ראשון שאת צריכה לעשות זה להישאר בטיפול. למרות הקושי, למרות הרגשת התקיעות, למרות התיסכול - ודווקא בגלל כל אלו עלייך להתעקש ולהצליח בטיפול. המטפל אמר לך שזו בדיוק הבעיה שלך - ואם הוא מודע לכך אז הוא יוכל לעזור לך ואולי צריך פשוט יותר סבלנות. אני מזדהה עם הרבה מתחושותייך - לחשוב על המטפל, לחשוב מה הוא יאמר, לא לרצות להגיד שום דבר טיפשי ועוד. אני חושבת שחשוב מאוד לומר לו את הכל, במילים אלו, כמו שאת אומרת כאן, ואולי כדאי לדבר איתו על דרכים לפתור את הבעיה יחד. למשל - שלי קשה לספר למטפל דברים אני כותבת אותם על פתק למשל, ומוסרת לו אותו כשאני מגיעה לטיפול. ואז גם הוא יודע את הדבר, גם לא הייתה לי ברירה יותר כי הדבר נעלם וגם ראיתי שהוא מגיב באהבה וחמימות גם לדברים "הנוראיים" ביותר, וזה חיזק אותי לנסות וכן לדבר בפעם הבאה. לגבי מה שכתבת - שזו כביכול אשליה שהוא אוהב אותך ודואג לך - גם על זה שווה לדבר. אני חושבת שקשר מטפל-מטופל הוא מורכב אך עלייך לזכור שהמטפל הוא גם בנאדם, וגם לו רגשות.. והוא לא חוסם את עצמו מלחוש אמפטיה וחיבה למטופל. אולי זו לא אותה סוג אהבה כי לנו יש מטפל אחד ולו יש אולי 20 מטופלים (שאני בטוחה שלכולם הוא מרגיש דברים, גם אם לא אהבה סוערת..) - אבל בהחלט שווה לדבר על כך, ואולי תוכלי לשמוע שהוא גם חושב עלייך בין הפגישות ודואג לשלומך וחושב על דרכים לעזור לך. אני לא הייתי הולכת לנסות משהו חדש ודווקא מתעקשת על הטיפול הזה. דווקא בגלל שקשה כל כך דווקא בגלל שאת מרגישה מיואשת. עשית צעד בכך שדיברת איתו על כך, ואולי אפשר להרחיב את השיחה הזאת - לספר לו על הטיפול הקודם ועל רגשותייך כלפי המטפלת הקודמת (זה אולי יהיה קל יותר מאשר לדבר עלייך ועליו) ולומר לו פשוט את הכל, זה רק יקדם אותך ואת הטיפול. נסי אולי למצוא נושא לכל פגישה. תחליטי שאת מספרת משהו שקשה לך, שאת סובלת ממנו , בפגישה הבאה למשל. במשך הזמן עד הפגישה נסי לחשוב על דברים שאת רוצה לומר, איך לומר אותם - וכו' - ואולי זה יקל עלייך. שאלי אותו מה הוא מציע לעשות כשקשה לך - ודברו על הכל בפתיחות וישירות עד כמה שניתן. אני מאחלת לך המון הצלחה ושתרגישי טוב

תודה על התשובה הארוכה והמושקעת!! ותודה על העידוד העניין הוא שניסיתי כבר את כל מה שהצעת לי. הוא יודע כל מה שכתבתי כאן. ניסיתי גם הרבה פעמים לחשוב במהלך השבוע על נושאים ואפילו כתבתי אותם. וכשבאתי לפגישה, או שלא היתי מסוגלת לדבר עליהם או שדיברתי עליהם בתחילת הפגישה אבל לא היתי מסוגלת לפתח אותם ושוב הכל נתקע. ואני שואלת את עצמי, האם חצי שנה זה לא מספיק זמן, והאם יש טעם להתעקש על משהו שפשוט לא מצליח.האם אין דרך אחרת, שכן תצליח. אולי טיפול כזה אינו הפתרון בשבילי, ואם כן, אולי המטפל הזה לא נכון בשבילי, אולי אוכל למצוא מטפל שכן אצליח להפתח אליו, ויצליח לדובב אותי יותר.לא חבל על הכסף והזמן שלי?

לילך שלום, נראה לי שבשלב הזה את כבר יודעת מה קורה לך בתוך טיפול: את מתחילה את הטיפול עם מצוקה ועם רצון לשינוי ולאחר זמן את מגלה שהדפוס המוכר לך משתלט גם על הטיפול - היכולת לדבר נעלמת ועימה התסכול גדל והתהיה האם לעזוב את הטיפול הנוכחי. ועם כל זאת את מתארת תהליך המוכר מטיפולים רבים. כלומר, הטיפול מהווה מעין מדגם מייצג לחיי הנפש גם מחוץ לטיפול. כך שאם את ביישנית ונוטה להימנע מקשרים בדרך כלל, הרי גם בטיפול תתקשי לדבר. תוך כדי עבודה על הנושא הזה בטיפול ותחילת ההיפתחות התוך הקשר הטיפולי תוכלי להרגיש שגם בחוץ הדברים משתחררים אט אט. השיטה היא בדיוק מה שהתחלת לעשות: לדבר עם המטפל שלך על הלבטים והקשיים להיפתח ולדבר בטיפול. צפי לכך שזהו תהליך שלוקח זמן אך אני מעודד אותך להמשיך בו. בהצלחה, גדעון

טסתי לחול לתקופה ארורכה למזרח ואני ממש סובל כרגע ...לא בקטע של המקןם או געגוגעים אלא בקטע החברתי...נסעתי עם אחת שהייתה בראש שלי -מפונקת טיפה חששנית קצת ועכשיו היא מצאה חבר שלה מהצבא ומסתבוובת איתו...אני לא מצליח להתחבר לאנשים (אגב גם בארץ יש לי בעיה קשה בנושא-אני מתחבר לאנשים מסוג מאוד מסוים-צינים רגישים וכו') אני פשוט מרגיש בדיכאון זה פשוט רודף אותי כל החיים-מהצבא ועד עכשיו...לא יכול להסתובב עם אנשים שאני לא מחבב מיד...אני פשוט בורח...ועכשיו זאתי שאני כביכול מטייל איתה הולכת עם החבר הזה לצפון תאילנד והוא ממש לא מוצא חן בעיני(החבר ) -ממש קשה בקטע הזה.אני מרגיש מחד רצון להיות לבד מאידך כמו שאני מכיר את עצמי -אחרי כמה שעות אני אבכה ואחוש בודד ורע.אני לא חושב שאני אכיר כאן בראש שלי-כולם כאן "אחי " וכל הקטע הזה ואני לא סובל את זה...תיירים פדיחות פתאום להתחבא איתם... אני בכלל לא מתגעגע לארץ למשפחה או משהו... מה לעשות? לטייל לבד? ללכת איתם לצפון? להמשיך איתם על אף שאני סובל?(יש לציין שאני פשוט נראה לי מרגיש ככה עם כולם לא רק עם החבר הזה והיא ממש לחוצה ללכת איתו) תודה

הי יוני, נשמע שיש כמה אפשרויות: האחת - לטייל איתם - שעל זה לא בא לך. והשאר - כן לפגוש אנשים שתוכל לטייל איתם ואולי להתחבר עם תיירים - שמנסיון הטיול שלי- אין נפלא מכך. את החבר'ה הישראלים אני פוגשת פה כל יום, אבל זו הזדמנות נהדרת לפגוש אנשים מכל העולם, גברים ונשים ולהתחבר ואף לטייל איתם. נשמע שיש לך עניין שיש לפתור אותו, אבל לזה תוכל להתפנות כשתגיע לארץ, באמצעות טיפול למשל, אך בינתיים אני מטייל וכדאי לך להוציא את המקסימום מהטיול ולהנות כמה שתוכל. תהנה...

תודה רבה שהגבת... זה קצת פדיחות להדחף לתיירים באמצע.... זה מפדח...להכנס פתאום לשיחה שלהם....נראה לי אני אטייל לבד לצערי

יוני שלום, נחמד לקבל שאלות בפורום מחוץ לגבולות המדינה. בכל מקרה, נראה לי שטיול מטרתו היא אחת: להנות ! ולא לפתור את הבעיות הפסיכולוגיות והרגשיות. תחושות דכאון או קושי ביחסי אנוש - את הפתרון העמוק יותר כדאי לחפש בטיפול פסיכולוגי לכתחזור לארץ. לבנתיים תשתדל לעשות את מה שמביא להנאה, או אם אין אופציות ממש טובות אז לפחות סבל. נסה להרחיב את טווח ההתנסויות שלך. כך למשל אתה כותב שאתה לא יכול לטייל עם אנשים שאתה לא מחבב מייד. נסה לשנות במעט את ההתיחסות שלך ל"מייד". יתכן שתוך 48 שעות תרגיש אחרת כלפיהם והם כלפיך. כך כשתחזור תוכל להגיד לעצמך שהתנסית גם בדברים ומצבים שלא האמנת על עצמך שתתנסה בהם. המשך טיול מוצלח, גדעון

שלום רב אני בת 30 ועברתי בשנתיים האחרונות הרבה טראומות ואני לא מצליחה להשתחרר מתחושת הפחד והחרדה שמלוות אותי אני בוכה הרבה וכול רעש קטן מקפיץ אותי אני לא יושנת ולא אוכלת נורמלי האם יש איזה דרך לצאת מהמצב הזה ? המון תודה למי שעוזר ( ברגע שאני נזכרת אני מתחילה לרעוד בכול הגוף + פחד ממקומות סגורים)

שלום הדר, נשמע שזו תקופה ממש לא נעימה של חרדות פחדים וטראומות. נוסף לכך את סובלת מחוסר שינה ואכילה לא נכונה - ואני בטוחה שהכל יחד גורם למצב להיות גרוע יותר. עצתי היא לפנות לפסיכולוג בהקדם האפשרי. קודם כל הוא יוכל ללמד אותך שיטות הרגעה, מה שיוכל לפחות להחזיר את השינה למצב תקין. עצם ההמצאות בטיפול תרגיע אותך גם כן, וגם תוכל לגרום לשיפור מיידי. בנוסף, בטיפול יהיה עיבוד של הטרומות, הבנת החרדה והפחדים וטיפול בכל - כך שלא נותר אלא רק להתחיל. אפשר לפנות לטיפול פרטי (אם ישנה אפשרות כלכלית, מדובר בסביבות 300 ש"ח לפגישה שבועית) או בדרכים אחרות כמו קופת החולים (חצי מחיר בערך), שירותי הייעוץ באוניברסיטאות(מחיר מוזל יותר) או השירות הפסיכולוגי החינוכי למשל (יותר מוזל). תרגישי רק טוב ואל תחכי עם הטיפול, אין שום סיבה לא להרגיש יותר טוב כמה שיותר מהר..

אני מודה לך על התשובה אבל הבעיה היא שאם אני אלך לפסיכולוג ואספר לו את כול מה שעברתי זה יגרום לי להזכר מחדש בפרטי האירועים ואני מנסה לשכוח אותם ללא הצלחה וגם עקב המצב שאני נמצאת בו אני לא עובדת ואין לי שום מקור הכנסה לשלם לפסיכולוגים ( בקושי יש כסף לקצת אוכל ולאינטרנט )

הדר שלום, לאחר ארועים טראומתיים עלול להתקיים מגוון סימפטומים המקשים מאוד לשכוח את הטראומה ולחזור לשיגרה. את מציינת כמה מהם: ההיזכרות בטראומה בצורה מאוד חיה וכואבת. הנסיונות לשכוח שלא מצליחים. הרגישות לרעשים. ועוד. עוגי מציע לך לפנות לטיפול ואני מסכים איתו. קשה ללא טיפול מקצועי להתארגן עם כל מה שעברת ולחזור לשיגרה ולתפקוד. את כותבת שאת חוששת לחזור ולהיזכר בטראומות שעברת ולשוב ולסבול. זה אכן הקושי והחשש העיקריים המלווים את הסובלים מתסמונות פוסט טראומתיות. אבל ישנם כל מיני זכרונות וחוויות רגשיות המלוות את הזכרון. מטרת הטיפול תהיה שתוכלי להיזכר בארוע הטראומתי ולא תצטרכי לחיות אותו מחדש. כך הזכרון הטראומתי יהפך להיות כמו כל זכרון אחר שלא מעורר בהכרח תגובה רגשית. בודאי שתהליך טיפולי כזה הוא תהליך כואב אך יש בו גם נחמה ורפוי. ולגבי הכסף: את יכולה לפנות למקומות ציבוריים כגון קופ"ח או ישנם גם גופים הטפלים בטראומות ספיציפיות כגון נשים שעברו תקיפה מינית או נט"ל - נפגעי טראומה לאומית. בכל מקרה, המלצתי לך היא לפנות לטיפול פסיכולוגי. בברכה, גדעון

איזה טיפול מביניהם יכול להיות יעיל יותר וקצר יותר (אם בכלל) לטיפול בהסמקה רבת שנים כתוצאה מחרדה חברתית? (לעיתים קרובות ההסמקה מתרחשת בגלל מהפחד להסמיק). יש לציין שהחרדה אינה כתוצאה מטראומה ולכן ייתכן כי EMDR לא יתאים לי. מה דעתך? תודה

מעולים בעניין: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בהצלחה..

שירי שלום, ממליץ לך בראש ובראשונה לקרוא יותר על היפנוזה ועל EMDR. חסידי הEMDR יגידו שאמנם EMDR החל ממקום של טיפול בטראומה אך ניתן לשימוש גם בסימפטומטולוגיה חרדתית יותר מגוונת. חסידי ההיפנוזה יגידו שהיפנוזה יעילה יותר במצבים של תגובות סומטיות, כגון הסמקה. כך או כך מדובר על שתי טכניקות קצרות ויכולות גם להיות יעילות כשהן בשימוש של מטפל אחראי ומיומן. מטפל שכזה יראין אותך כדי להגיע לאבחנה מדוייקת יותר של החרדה ממנה את סובלת ויבנה לך תוכנית טיפולית אשר תתן מענה גם לסימפטום של ההסמקה ואולי גם לסימפטומים נוספים המאפיינים חרדה חברתית. בהצלחה, גדעון

שלום,טני נמצאת בשלב בחיים שבו אני כל יום כל היום חושבת על כסף ועושר והמצב הכספי שלי עוצר ממני לעשות דברים שאני צריכה ורוצה לדוגמא: לימודים אני עוזרת למשפחתי אני כיום בת 22 אני מוצאת את עצמי בדיכאון ולא שמחה וזה מעצבן אותי לחשוב על זה כל הזמן מה אפשר לעשות מצד אחד אני אומרת תודה לאל על הכל ומצד שני..... כבר לא יודעת איך להתמודד?????אני יודעת זה נשמע שאני מפונקת אבל ממש לא גדלתי בתנאים עם הרבה התמודדויות לחץ אודה לכם על צומת הלב

שלום גילאת, נשמע שכדאי לך לברר יותר לעומק מהם הרצונות והצרכים שלך, שנשארים כל-כך לא מסופקים בשלב זה של חייך. מה דעתך לפנות למרפאה קהילתית לבריאות הנפש באיזור מגורייך, ולהתחיל טיפול פסיכולוגי? אני מאמינה שהתנסות כזו יכולה לעזור לך לזהות מה עוצר אותך כעת, ואילו דברים את יכולה לעשות כדי להיות יותר מאושרת, למרות הקושי הכלכלי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכולם. יש לי שאלה: האם יש מכונים בארץ בייחוד בתל-אביב שדומים למכון סאמיט והכוונה היא למכונים של משרד הבריאות או פרטיים או שניהם ביחד חשוב לי המקום הטוב ביותר באיזור תל אביב והסביבה או לאו דווקא אני בן 19 אם הגיל יכול לעזור..........

שלום רפי, אני מניחה שזהו המשך להודעתך הקודמת, שעסקה בחרדה חברתית והסתגרות. נראה לי נכון ליצור קשר עם איש מקצוע באיזור מגוריך הנוכחי (למשל במרפאה הקהילתית הקרובה). בכל מרפאה כזו ישנם אנשי מקצוע שעוסקים בתחום של שיקום והפניות למכוני טיפול נוספים, ואני בטוחה שתוכל לקבל שם עזרה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, הייתי בטיפול שלוש וחצי שנים. בשנה וחצי האחרונות קיבלתי מהמטפלת שלי הנחה בתשלום עקב מצב כלכלי. היום יותר משנה אחרי סיום הטיפול מצבי הכלכלי השתפר ואני רוצה לשלם למטפלת את כל מה שלא שילמתי במהלך הטיפול. אני לא יודעת איך היא תגיב. מה דעתך?

שלום נעמה, כמו סוגיות אחרות הנוגעות לקשר הטיפולי, הדבר הנכון ביותר יהיה להעלות את מחשבותייך בפני המטפלת עצמה. קשה לי להעריך את תגובתה (התלוייה בגורמים רבים, ממאפייני האישיות שלה ועד הסיבות הספציפיות שהובילו אותה להציע תשלום מופחת). בכל מקרה, אני בטוחה שיהיו לכן שיחות מעניינות בנושא, ואשמח אם תעדכני אותנו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לך אורנה ותודה על תגובתך, ההנחה ניתנה לי עקב כך שהתחלתי ללמוד. וכסטודנטית לא יכולתי לעבוד הרבה שעות כמו קודם. היא אף פעם לא עשתה עניין מכסף. כפי שכתבתי הטיפול הסתיים לפני יותר משנה כך שאני לא בקשר איתה אך אני מעוניינת להוקיר לה תודה. היה בינינו קשר מאוד טוב ואני מפחדת שזה אולי יהרוס משהו. אני ממש לא יודעת איך היא תגיב. את חושבת שיש סיכוי שהיא תראה את זה בעין לא יפה או משהו כזה? אולי תעלב? אין לי מושג מה היא תחשוב. ושוב תודה לך אורנה.

אני מזה שנים סובלת מדיכאון וחרדות קשות טופלתי בעבר עם פסיכולג ואין התקדמות ושינוי במצב לוקחת כדורים מזה חודשים אך ללא תוצאות אשמח אם תעזרו תודה מיכל

שלום מיכל, כדאי לחזור להתייעצות עם פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בהפרעות חרדה, וכן להתייעץ עם פסיכיאטר לגבי שינויים אפשריים בטיפול התרופתי שאת מקבלת. חשוב לדעת שבמרבית המקרים של חרדה, הטיפול המומלץ הוא שילוב של טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי וטיפול תרופתי נוגד חרדה. לגבי הטיפול במצבים משולבים של חרדה ודיכאון, כדאי להיעזר בייעוץ פרטני. אני מאחלת לך הצלחה רבה בהתמודדות שלך, אורנה ראובן-מגריל

שלום שמי ענת ואני סובלת מזה שמונה שנים מהתקפי פאניקה. הייתי פעמיים בטיפול אצל פסיכולוגים. הטיפולים היו מאוד טובים ועזרו לי ללמוד המון על עצמי. לפני שנתיים בערך קיבלתי התקף בעבודה ומאז החלטתי להתחיל טיפול תרופתי (סרוקסט). אני לוקחת כדור ליום ומרגישה מאוד טוב. מנהלת חיים נורמלים לחלוטין. לא מזמן קראתי את הספר: "ללא פרויד וללא פרוזאק" וגיליתי שם המון שיטות חדשות לטיפול בבעיה. מאוד מעניין אותי האם יש נסיון בארץ בסוגי טיפול אלו והאם אפשר לחיות ללא כדורים ולהיפטר מההתקפים הללו. תודה מראש ענת

שלום ענת, קודם כל כדאי לדעתי להתייעץ על כך עם הרופא המטפל ולשאול את דעתו לגבי מצבך והאם את יכולה לדעתו לנסות להפחית בתרופות ולנסות דברים אחרים. לגבי הספר- ד"ר שרייבר מדבר על שיטות שאפשר בהחלט למצוא אותם גם בארץ. הוא מדבר על EMDR, ואני מצרפת לך מאמר של ד"ר אורן קפלן שמסביר על השיטה (והוא גם מתמחה בטיפול זה ויש עוד רבים אחרים בארץ) http://www.psychologia.co.il/emdr.htm לגבי כיוונון השעון הביולוגי - את יכולה לעשות זאת לבד.. לגבי דיקור סיני ושליטה על הצ'י שהוא מדבר עליה - לא חסר מטפלים אלטרנטיבים בארץ שיכולים לעזור בכך. לגבי חומצות שומן אומגה 3 - יש 2 דרכים - או להגביר משמעותית את אכילת הדגים (וכדאי דגי ים רוויות שומן כמו סלמון / מקרל / סרדינים שהם בעלי אחוז גבוה יותר של אומגה 3) או שאפשר לקחת כמוסות - http://www.doctorteva.co.il/tevashop/index.php?cPath=90 ומה שנשאר זה הפרקים האחרונים שמדברים על אהבה, וגם את זה אפשר למצוא בארץ די בשפע. בהצלחה...

לקוקי ולאורנה תודה רבה. מבחינת רופא המשפחה אין צורך שאני יקח את הכדורים אך אני מפחדת להפסיק. האם ידוע למשהו מכם על מטפל בצפון שעובד באחת השיטות הללו ויש לו הצלחה וחיים ללא כדורים? תודה מראש ענת

שלום ענת, אין לי מה להוסיף על התשובה היפה של קוקי... אשמח אם תמשיכי לעדכן אותנו בנושא, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, יש לי ידידה קרובה שלאחרונה איבדה אדם מאוד קרוב אליה. תמיד היא הייתה דיכאונית כזאתי ומרבה להתלונן על מצבי רוח רעים. אולם עכשיו היא מרגישה ממש רע ואף מרבה לדבר על התאבדות. היא לא אומרת שהיא רוצה להתאבד או משהו כזה, אבל אומרת שאפשר להתאבד שלא מתוך סערת רגשות אלא פשוט לאחר הבנה שלא טוב בחיים יותר ושאין רצון להמשיך אותם. היא לא רוצה לשמוע על טיפול פסיכולוגי או אחר ואני חושש לה ולחייה כמובן. מה אתם ממליצים? אני מבין שקשה בלי טיפול אבל היא לא נראית לי דכאונית עד אובדנית - היא מתפקדת יופי, היא אפילו עובדת בעבודה נחשבת ומסתובבת עם חברות שלה וכל זה. מה לעשות איתה? קשה לי לנהל איתה שיחות על "התאבדות רציונלית" כמו שהיא מתארת, כי אני מפחד שמשהו יקרה. תעזרו לי. יוני.

שלום... כל האנשים חושבים מדי פעם על התאבדות... אבל לא כולם באמת עושים זאת... לפי דעתי תברר איתה למה היא מתכוונת כי עכשיו המצב שלה לא כל כך טוב בגלל איבוד יקר שלה ולכן, תחכה כמה זמן ובנתיים תשמור עליה שלא תעשה שום דבר לא רצוי ואם זה לא השתנה בעוד כמה אז תשכנע אותה ללכת לטיפול פסיכולוגי... מקווה שעזרתי! -מרווה-

אולי לא הייתי מספיק חמור. היא כותבת דברים מוזרים כמו רשימות של סיבות להתאבד (כאילו סיבות הגיוניות) בכדי שלאחרים יהיה יותר קל וגם כותבת מכתב לחברה טובה שלנו שאומר שאם היא תעשה משהו - אז היא מסבירה למה. היא בכלל לא נראית לי בסערת רגשות אלא נורא רגועה ולא שמחה. היא אפילו כותבת רשימות של למי להודיע - כל זאת בהסברים (כתובים) שלהראות שהיא עושה את זה צלולה ורציונלית ולא בהחלטה של רגע או משהו כזה. מה עושים?????

תמיד שבעלי נמצא בחברת אנשים, הוא מרבה איתם בדיבור, אינו משתף אותי לאחר מכן על מה שוחח איתם? תמיד אני צריכה לחלוב ממנו מילים. ביממה מדבר איתי בממוצע 5 דקות. האם זה נחשב להרבה? אני תמיד פתוחה וגלויה איתו ב ה כ ל. הוא טוען שהוא לא מרגיש צורך ולא מרגיש שזה חשוב לשתף אותי ולכן שותק. אותי זה מקומם. זה גורם לי להתרחקות ממנו מבחינה נפשית ומינית. כי האישה היא לא זונה. אנו 2 אנשים עובדים במשרה מלאה. כשהוא חוזר מהעבודה, אני תמיד מגלה התעניינות, "מה חדש"- תגובתו: אין חדש, אין משהו מיוחד. האם כשעובדים במקום עבודה אין כבר על מה לספר לאישה???? אני מרגישה לא מספיק חשובה בכדי שיוציא אנרגיה בדיבור כלפי, וגם מרגישה כאילו שהוא מסתיר ממני הרבה, בגלל היותו שתקן מדופלם, אבל רק איתי. הוא אומר שהוא לא אוהב לדבר והוא לא עושה זאת בכוונה. אם הוא לא דברן, אז איך עם אחרים הוא יודע היטב לפטפט/לפרלטט????. לעיתים קרובות אני מרגישה נשואה-בודדה. האם אני מגזימה שהתנהגותו גורמת לי לדיכאון, האם זה בסדר שבעל מרבה לדבר עם אחרים ואינו משתף את אשתו (מכסימום 3 משפטים???) במה שדיבר???. -תודה, וסליחה על האריכות-שולה.

היי את מתארת בדידות ביחסים קרים ולא משותפים. אם את מעוניינת לשנות את המצב משני אנשים שותפים לדירה למערכת יחסים זוגית כדאי לך לפנות לטיפול זוגי, גם אם איננו רוצה להשתתף בזה. ולא - 3 משפטים זה לא נורמלי, בטיפול תוכלו לבדוק המאין כל זה נובע, אולי זו בעייה ששניכם שותפים לה, וכך אתם מגיבים האחד לשני, אולי הוא סובל מדיכאון, או אולי הוא באמת כזה ואם לא יראה נכונות לטיפול, שינוי ביחסים, את תצטרכי לבדוק עם עצמך האם את מוכנה ליחסים האלה. בכל אופן- כדאי לפנות לייעוץ כדי שכל החלטה תבוא ממקום של הבנה וזמן. המון הצלחה.

שלום שולה, בהחלט כדאי לטפל במעגלים השליליים שנוצרים בינכם - מעגלים של עלבון והתרחקות. הציעי לבעלך להתנסות בטיפול זוגי, והתנסי בעצמך בטיפול פרטני. אני מקווה שבקרוב תוכלי לחוש הקלה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, אני כבת 32 ויש לי חבר מזה שנה וחצי. לחבר שלי לא הייתה מערכת יחסים סדירה וממושכת כמו שלנו מעולם (הוא כבן 33). הוא סיגל לו הרגל של צפייה מרובה בסרטים כחולים ובאתרי סקס (לגיטימי לחיי רווקות, אני מניחה). אני גיליתי את ההרגל הזה רק חמישה חודשים לאחר שהכרנו, כאשר גיליתי אוסף של כ350 סרטים.הייתי קצת בשוק, אך החלטתי להתעמת עמו בסוגיה, והוא הסביר לי את הצורך הזה ושלמעשה זו הדרך היחידה שלו לגוון. קשה לי עם זה נורא, ומאז אני אף עושה משהו אסור- עוקבת דרך המחשב אחרי הרגלי הצפייה שלו. כשאני לא בבית הוא כמעט תמיד צופה בזה. קצת על אופיו: הוא אדם קצת קר ואני מאוד חמה ואוהבת מגע.הוא אינו בעל יכולת להביע וורבלית, ולכן איני שומעת ממנו לעולם מחמאה או מילה טובה.כנ"ל גם במיטה- לעולם אינו אומר שהוא נמשך, פשוט כלום. אנחנו שוכבים בערך 1-2 בשבוע. וחיי המין שלנו בסדר גמור. אני זקוקה ליותר מזה (יותר מפעם פעמיים). יש לי תחושה שזה בא על חשבוני. האם תחושתי מוצדקת? האם יש לי סיבה לדאגה? מה עושים במצב כזה? האם אני יכולה לבקש ממנו מינון מבוקר, נגיד אחת-פעמיים בשבוע? האם זה לגיטימי לבקש דבר כזה?. אני בבעיה רצינית. אני מאוד מקנאה בהרגלל הזה שלו, כיון שאיני מקבלת ממנו פידבקים וגם מפני שהוא עושה זאת לבדו ומפנטז על בחורות צעירות כל הזמן. מהתייעצות עם סקסולוג הבנתי שסף הגירוי בעקבות הרגל כזה עולה וייתכן שבעתיד יווצר מצב שיהיה לו מאוד קשה להתגרות מיחסי מין רגילים. כשאני במחזור אנו לעיתים צופים בסרטים כחולים יחד, וזה דווקא נחמד, הבעייה נוצרת כשהוא צופה בהם לבדו והרבה. מה עושים? האם זה לגיטימי לבקש ממנו לעשות זאת מעט יותר? בבקשה עזרי לי. זה מטריד אותי מאוד. אלמונית.

שלום אלמונית, אני חושבת שכדאי ליצור הפרדה בין שני נושאים: הרגלי הצפייה בחומרים מיניים של בן-זוגך, שהיא סוגייה פרטית שלו, והמיניות המשותפת שלכם, שכשמה כן היא - משותפת לשניכם. ההפרדה הזו נחוצה משום שהבעיות לא בהכרח נובעות זו מזו (כלומר, יתכן שהמיניות המשותפת שלכם יכולה להשתנות באורח חיובי, מבלי שבן-זוגך ישנה את הרגלי המיניות הפרטית שלו). נראה לי נכון להתחיל לדבר על המיניות המשותפת שלכם - מה אתם אוהבים בה ומה פחות, מה הייתם רוצה לשנות, למה אתם זקוקים וכן הלאה. בהחלט כדאי לשקול, לצד השיחות האישיות שלכם, לשוחח גם עם מטפל זוגי שיוכל לכוון אתכם לנקודות מרכזיות בדיון. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום דוקטור קוראים לי רפי אני בן 19 וחצי גר במקום בודד ליד ים המלח... אני סובל מחרדה חברתית קשה ,ומחרדה מכל מה שקשור "להובלת צעד אחד קדימה", אני אפילו לא יודע מה המונח הרפואי לבעיה. ידוע לי שבתהליך ההתבגרות שעברתי בעצם נהרס לגמרי כל מה שהייתי צריך ללמוד להתמודד איתו ובעצם לא הצלחתי להתמודד עם כלום למרות רצוני המאוד חזק! ואני מדבר בראשונה עם ההתמודדות שלי עם החברה לא הצלחתי להתחבר עם החברה בכל מסגרת לימודית שהייתי בה כולל טיפולית החברה התרחקה ממני ולעתים קרובות נטפלה אליי . לא הצלחתי להתמודד עם גופי כאשר בתחילת תהליך ההתבגרות גופי הלך והשמין (בעקבות זה גם לא יצרתי קשר חברתי אלא התעללות חברתית וביטחון עצמי נמוך) . כל זה הביא אותו למשברים ככה שאחד רודף תשני ומקושר לשני . יחד עם המשברים ליווה אותי תהליך שעכשיו אני מודע שבעצם היה תהליך של פחד,בריחה ,נסיגה,חוסר התמודדות,לחץ מתח עצבנות, שהלך והתעצם ממשבר למשבר עד שבמשבר באחרון לפני שנתיים וחצי הוא התפוצץ בשיא החוזק.... . כעת אני בבית בעל כורחי כבר שנתיים וחצי אני לא מסוגל לצאת לא מסוגל ליצור בכלל קשר חברתי גם עם החברים הבודדים שהיו לי ... ,תמונות מרגעי המשברים עולות ומשגעות אותי אני לא עושה כלום חי בלחץ מתמיד בגלל המציאות שאני לא מסוגל לחיות איתה אך גם לא מסוגל לעשות אצבע אחת קדימה בקשתי היא לפי מה שתארתי לך בצורה מקיפה על מצבי מהו המכון \האדם\המוסד שיוכל לעזור לי בצורה הטובה ביותר גם אם הוא פרטי ועולה הון יש לי וזה לא הבעיה (אני מקבל קצבת נכות מלאה )

שלום רפי, נראה לי נכון לפנות לשתי התייעצויות: אחת עם פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בהפרעות חרדה, והשנייה עם פסיכיאטר. לאחר התייעצויות אלה תוכל להגיע להחלטה על תוכנית טיפולית משולבת, שיכולה להיות מאוד יעילה. לגבי פנייה ספציפית לאנשי מקצוע באיזור הדרום, לצערי לא אוכל לסייע בכך, אך אני מקווה שמשתתפים נוספים בפורום יגיבו בקרוב. אני מאחלת לך הצלחה רבה בדרך העומדת בפניך, אורנה ראובן-מגריל

הפנייה היא למשתתפים בפורום וכמובן למנהלים אני מבקשת את עזרתכם בהמלצה על פסיכולוג קליני ראוי בתחומו מאזור הצפון (עכו , נהריה) תודה מראש וכן תודה על התשובה הקודמת מליאת.

גלי, באתר "פסיכולוגיה עברית" יש מאגר פסיכולוגים, שם תוכלי לחפש עפ"י אזור מבוקש. בהצלחה ליאת

אפשר לחפש שמות באתר של הסתדרות הפסיכולוגים או ב"דפי זהב" (ספר טלפונים) אבל אין כמו המלצה אישית ממישהו שאת סומכת עליו ושמכיר פסיכולוג טוב!!! והכי טוב- לקבל המלצות ממטופלים מרוצים של אותו פסיכולוג!!! http://www.psychology.org.il/hpi/Phonebook.asp

נעשה לי עוול ע-נ-ק והעיפו אותי מהלימודים באוניברסיטה. למרות העובדה שלא "לקקתי דבש" שם, הייתי מוכנה לסבול בשקט העיקר לסיים את התואר שרציתי. כשהועפתי מצד אחד שמחתי שהסבל שלי הסתיים אבל גם הרגשתי שאכזבתי את עצמי, הרגשתי כישלון, אפס, אבודה ומיואשת. לקח לי הרבה זמן לחזור לחייך, ושזה יבוא ממקום אמיתי בלב. ההחלמה לקחה הרבה זמן ועברתי שלבים קשים. אני שנתיים אחרי ועדיין בוכה. לא רציתי לשמוע על לימודים גבוהים ופשוט רציתי שקט. אילולא אמי שלחצה עליי להמשיך הלאה, לא הייתי נרשמת ללימודים (במקום אחר כמובן ובמקצוע אחר) ואז בטוח הייתי שוקעת בדיכאון חמור יותר ממה שהייתי (לא הייתי מסוגלת לאכול מרוב צער, נדודי שינה...). הבעיה היא שיש לי ידידה משם שעברה את מה שאני עברתי רק הרבה אחריי והיא סובלת כמו שסבלתי. כשאני מדברת איתה אני מבינה שהיא עוברת את מה שעברתי. ההחלמה שלי הייתה בזכות זה שעברתי תהליך טבעי (תקופה של הדחקה והכחשה, אח"כ האשמת כולם חוץ מעצמי במה שקרה, האשמת עצמי, השלמה מסויימת שאני לא אשמה...). תהליך קשה אבל כשעברתי אותו ידעתי שעם הזמן אני אהיה בסדר. השאלה היא אם לעזור לחברה שלי מהניסיון שלי ? לשתף אותה מראש בשלבים שעברתי עד ה"החלמה" או שזה יגרום לה אולי לפסוח על שלבים שהכרחי שהיא תעבור? כאחת שסבלה אני רוצה שהיא לא תגיע למצב שהייתי בו. איך הכי טוב לעזור לה "לצאת" מזה. המושחתים שפגעו בנו לא חשבו על ההשלכות של מעשיהם ואנחנו עכשיו נאבקות עם הכאב. ממש מרגיז.

שלום לך, הצטערתי לקרוא שנאלצת להפסיק את לימודייך. ללא קשר לנסיבות שהביאו לכך, אני בטוחה שמדובר בחוויה קשה. כמה טוב שהצלחת לחזור ולחייך, ולשקם את חייך במסלול אחר (שאולי בכלל יותר מתאים לך). כיום, חברתך מתמודדת עם חוויה דומה, ואת תוהה האם וכיצד תוכלי לעזור. זוכרת כמה אמא עזרה לך? אני חושבת שהידיעה שאת לא לבד, שיש מישהו שממשיך להאמין בך וביכולות שלך, שיש מי שמעודד אותך להמשיך ולנסות שוב - זוהי עזרה ממשית. כחברה קרובה, בהחלט יש מקום לתמוך ולנחם, להביע אמון ולעודד. אולי לא תחסכי לה את התהליך, אבל בהחלט אפשר להקל בתחושת העלבון, הכאב והאכזבה. בשביל זה יש חברים, לא? בהצלחה לשתיכן. ליאת

היי למה העיפו אותך מהאוניברסיטה מה קרה באיזה תחום למדת? גם אותי העיפו ממוסד להוראה פשוט לא השקעתי וקיבלתי ציונים נמוכים מה שאני יודעת בטוח שבחיים לא אחזור למקצוע הזה יותר מראש לא התאים לי הוראה אשמח אם תשתפי אותי קצת

ליאת שלום ברוכה הבאה לפורום, נהנתי לקרוא את תגובותייך.. אני בת 34, אם לשלושה ילדים, לפני חצי שנה ילדתי את בתי התינוקת, כל זה על רקע של הסבה מקצועית שאני עושה, הסבה דורשנית ובעלת השקעה רבה. אני חיה בלחץ א ט ו מ י: להיות אמא, להכין שיעורים עם הילד, לקחת לחוגים, לקרוא מאמרים, להניק את התינוקת, לגשת לבחינות, לנקות קצת את הבית, לצייר עם האמצעית,,, ומה לא. מצד אחד אני רוצה להיות אמא, מצד שני אני לא רוצה להפסיק ללמוד, אני כל כך נהנית וסוף סוף מתחברת למשהו שאני לומדת ורוצה מאד לעסוק בו, כך שלהיות מאה אחוז בכל תחום הוא בלתי אפשרי והמחיר שאני משלמת: לומדת על חשבון הילדים, הוא לא פשוט, אך אני לא מוכנה לוותר ונקיפות המצפון שלי חוגג... העניין הוא שלפני יומיים קיבלתי ציון "נמוך" מבחיניתי, זה הוציא לי את כל האויר מהמפרסים, אני משקיעה, ולומדת בלילות להוציא ציונים טובים בכדי שאוכל להמשיך בלימודים מתקדמים אם ארצה, ופתאום כל מה שהשקעתי כאילו יורד לטימיון, כאילו משהו התפקשש לי נורא ואני לא יודעת מה וזה מחדד את הדילמה ואת המהות של כל מה שאני עושה, ומנגד עומדים הילדים והסבלנות הקצרה שלי כלפיהם , בגלל המתח הנלווה ללימודים. אני תוהה מה אני עושה ולאן עלי לפנות, ברור לי שאני ממשיכה ללמוד, אך משום מה אני מדוכדכת מאד, קשה לי לקום בבוקר, כאילו אני במצב של דכאון, ויש לי מועקה גדולה מאד בלב, אני מתפרצת על הילדים בקלות וממש לא מגיע להם כי הם מ ד ה י מ י ם.. אני הארכתי במילים, לא יודעת מה בדיוק רציתי לשאול, אולי קצת לחדד. את חושבת שאני אולי בדיכאון? מה בעצם התחדד אצלי כשהציון איכזב, מה התנפץ? תודה על הקריאה ניבה

ניבה יקרה, אכן לחץ א ט ו מ י ! כשקראתי את דברייך, חייכתי. כי את מתארת משהו כל כך מוכר. להיות אמא במשרה מלאה, זו משימה קשה. להיות אמא לתינוקת בת חצי שנה, עם עוד שני ילדים בבית, זאת משימה קשה מאד. להניק כל כך הרבה זמן - זאת השקעה נכבדה. ויחד עם כל זה גם ללמוד - זאת כבר גבורה. ובכל זאת, את מציינת שאת מצליחה לקחת לחוגים, לצייר עם הבת, לעשות שיעורים עם הבן הגדול, ולקרוא מאמרים. כשסיפרת שקיבלת ציון "נמוך" מבחינתך, הצלחתי להבין מבין השורות, שזה כנראה לא באמת ציון נמוך, אלא רק "לא מספיק גבוה". כל מי שלמד לימודים גבוהים, מכיר את המרוץ המשוגע של סוף סמסטר. אבל כולנו יודעים גם, שלא כל ציון מאכזב "מוריד לטמיון" את כל ההשקעה. באמת לא שאלת שאלה ספציפית, ובכל זאת, אשמח להזכיר לך: 1. אפילו את, ניבה, לא "סופרמן". וכמו שאמרת יפה, להיות 100% בכל תחום זה פשוט לא אפשרי. מותר לנו קצת לזייף פה ושם. 2. לא מוותרים על משהו שאוהבים כל כך (לימודים במקרה שלך), גם אם לתקופה מסוימת התפקוד שלנו בתחומים אחרים אינו מושלם. אם זה נורא מכביד, אפשר להפחית מעט את הקצב, ו"למשוך" את הלימודים עוד שנה. 3. אמהות עובדות/לומדות סובלות תמיד מנקיפות מצפון. זאת אכן לוליינות לא פשוטה. אבל אפשר עם הרבה אהבה (לא פינוק!) לפצות על השעות בהן את עסוקה. זה שהילדים שלך כל כך מדהימים, כפי שציינת, מעיד משהו על איכות הטיפול בהם, לא? 4. אמהות שמתמסרות בהתלהבות אמיתית לפרוייקט של לימודים מאוחרים, משמשות מודל נהדר לילדיהן. (כאן תחשבי על דוגמא אישית שאת יכולה לתת לילדים שלך, גם באופן בו את מתמודדת עם ציון שאינו מושלם...). 5. בסוף כל תקופת מבחנים יש חופשה. נצלי אותה להנות כמה שיותר עם הילדים. הם, בסופו של דבר, הדלק שייתן לך כוח לעוד שנת לימודים. 6. (העצה הכי חשובה!): דעי לקבל עזרה! לא אמרת כלום על בן זוגך, אבל במידה והוא שם, דעי להאציל סמכויות. גם סבתות יכולות להיות שימושיות מאד בתקופות כאלה. אני מאחלת לך המון המון הצלחה ליאת

ליאת תודה על תגובתך, באמת אני רואה יותר את הכיוון של "אני בסדר" ואולי אני באמת קצת "סופר וומן". לצערי, איני יכולה להסתמך כל כך על עזרתו של בן זוגי, היות והוא עובד, הוא כרגע המפרנס היחידי, כך שאני חייבת לנסות להסתדר לבד, ככה הייתי תמיד, למרות שזה מאד קשה ולפעמים הייאוש והבקשה לעזרה כל כך גדולים, אבל בולעים צפרדעים די גדולים בדרך... הרי גם לו יש את המועקות משלו מהעבודה, אחריות ולחץ ואיך אני יכולה להפריע לו "בקטנות". כרגע מטריד אותי הדכדוך בו אני נמצאת, המחנק והצעקה שאולי לא יוצאת כי אין לאן ולמי כשכל כך הרבה זוויות רגישות סביבי... תודה

ניבה, מהודעתך הראשונה התקבל הרושם שמדובר בדכדוך של יומיים, מאז קיבלת את אותו ציון מאכזב. את בהחלט נשמעת תחת מעמסה כבדה, אך למרות זאת, את מתארת את עצמך כמי שמצליחה להנות מאד מהלימודים, לתפקד ברמה טובה בכל התחומים. למרות זאת, המצוקה העכשווית מדאיגה אותך. האם הסתיימה תקופת הבחינות שלך? האם את בחופשה כרגע? כמה זמן נמשך הקושי לקום בבוקר? אם התופעות הללו נמשכות מעבר למספר ימים, אפשר לעשות הערכה מחודשת, אולי בעזרת איש מקצוע. אני לא יודעת היכן את לומדת, אבל אם סטודנטית באוניברסיטה, ניתן לפנות לשרות הפסיכולוגי שבדקאנאט, ולקבל עזרה בעלות נמוכה יחסית. חזרי לעדכן אותי מה שלומך ליאת