פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אני בת 25 ויש לי חבר כבר שנה ושלושה חודשים. אנחנו מאוד מאוד מאוהבים ורוב הזמן ממש טוב לנו יחד. די בהתחלה שמתי לב שהוא משקר לי על דברים קטנים וזה נמשך עד היום. אני לא מצליחה להבין למה הוא משקר והאם הוא מסתיר ממני דברים יותר גדולים. למשל, פעם אחת הוא ישב מול המחשב והגעתי מאחוריו וראיתי אותו מוחק איזו הודעה מהאימייל שלו, וברגע שהוא שמע אותי מאחוריו- הוא עבר לאתר אחר. אז שאלתי אותו (שאלה רטורית) האם הוא נכנס לאימייל שלו, והוא ענה שלא(אחרי שראיתי שכן).או שלמשל שמתי לב שהוא נועל את הפלאפון שלו עם קוד, וכל מיני דברים כאלה. אני חוששת שהוא מתנהג כך ומשקר שקרים קטנים בגלל שאני מאוד קנאית. הרבה דברים מפריעים לי ונראה לי שהוא חושש מתגובותיי. העיניין הוא שדיברתי איתו על זה ואמרתי לו שאם זה בגלל הקנאה שלי, אז אני מבטיחה שלא אגיב באופן קיצוני לשום דבר, כל עוד אני אדע שהוא אומר לי את האמת תמיד. אבל בכל זאת שמתי לב לדברים קטנים שהוא לא כנה לגביהם. אני סומכת עליו במאה אחוז שהוא נאמן לי, והוא גם מספר לי הרבה דברים מיוזמתו שהוא יודע שעלולים להפריע לי, כדי ליהיות כנה איתי. לכן יש לי התנגשות בין שתי ההתנהגויות הללו. למה הוא עדיין משקר? מה אני יכולה עוד לאמר לו או לעשות כדי שיפסיק? הוא אפילו לא נותן לי הזדמנות להוכיח לו שאני עומדת בהבטחה שלי... נא עזרתכם! תודה

שלום, את מייחסת קשר מאוד הדוק בין הנטייה של בן-זוגך לשקרים "קטנים", לבין הנטייה שלך לקנא לו. חשוב לי לכתוב לך שהקישור הזה אינו הכרחי, וייתכן שחברך נוטה "להעלים" פרטים מסויימים מאז ומתמיד, מסיבותיו שלו. למשל, לפעמים אנשים קצת "מחליקים" את האמת מתוך תחושה שלא יקבלו אותם באותו האופן אם יהיו "שקופים" לחלוטין. ולפעמים זה סתם הרגל רע... אני חושבת שבמקום לעסוק באשמה, כדאי לחזור ולפתוח את הדברים בשיחה כנה ומעמיקה. למשל, יתכן שתרצי לספר לו שישנם רגעים בהם את יודעת בבירור שהוא משקר, וזה מעורר תחושות שכדאי לבדוק אותן. נסי גם לשמוע אותו מבלי שאת יודעת מראש שהוא משקר בגלל קנאתך. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום. לפני יותר משנה כלבי האהוב מת, לאחר שחי אצלנו כ- 8 שנים. הכלב הזה ליווה אותי בכל שנות ההתבגרות שלי, וברגעים קשים במיוחד שהיו לי, מצאתי אצלו נחמה- בעיניו האוהבות, בהתכרבלויות שלו ובחום שלו... הכלב, שחי בתוך ביתנו, היה ממש לחלק מהמשפחה, ואף חלק גדול למדי. כשהוא מת, לפני שנה וחצי, לקחתי זאת מאוד קשה ולא הפסקתי לכתוב עליו, לתלות תמונות שלו בחדר שלי, ולבכות את מותו. הרגשתי שאיבדתי את היצור שאהבתי יותר מהכל, יותר מהוריי אפילו... הבעיה היא שעד היום אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו ועל כמה טוב הוא עשה לי, ולבכות עליו המון. אני כל הזמן מרגישה אשמה על כך שאולי הוא לא הבין עד כמה אני אוהבת אותו, והגיעה לו כל האהבה שבעולם ממני. זה אוכל אותי ואני חולמת עליו בלי הפסקה. אני חולמת שהוא בחיים ושאני מחבקת אותו ומנשקת אותו... אני פשוט לא מצליחה להתגבר עליו, וחוויתי בחיי עד היום אובדנים, לצערי, אבל הכלב הזה היה בשבילי בתקופות מאוד קשות, ותמיד אהב אותי, לא משנה מה. אני לא יודעת למה אני עדיין כואבת כל כך הרבה, ואני לא יודעת מה לעשות כדי להשתחרר מן הכאב הזה. תוכל לחוות דעתך בבקשה?

שלום מיקה, תחושות האובדן והאשמה שאת מתארת מכאיבות ביותר. נראה שהכלב שלך מילא צרכים מאוד עמוקים ובסיסיים בנפשך, וחסרונו ניכר. אני חושבת שכדאי לך לשקול שיחות ייעוץ עם פסיכולוג, בהן תוכלי לחשוב על החסר העמוק הזה, ולמצוא את הדרך האישית שלך לחיות עמו. אני מאחלת לך השלמה והקלה, אורנה ראובן-מגריל

הי, אולי הגיעה העת להעלות משהו העולה במקומות הרגישים והפגיעים יותר שלי ולאחרונה שב ומציף (ומציק) ללא הרף. אולי המקום הראוי וההולם איננו אתר אינטרנט, אך מאחורי החזות ה"אתרית" עומדים אנשים - הלא כן? (ורצוי שלא להתקל במבטם בספרי זאת). אשמח מאד לתגובה ולעזרה. אני בת 30, רווקה. מאז שאני זוכרת את עצמי היה בי דחף מיני ובילדותי הרביתי לאונן. כשהייתי בת 5 או 6 - אינני זוכרת בדיוק, לא את הגיל ולא את האירוע - אוננתי כשאחותי בת השלוש שכבה לצדי במיטה; נגעתי בה וביקשתי אותה לגעת בי [כמה קשה היה לכתוב את המשפט האחרון...]. אינני יודעת אם היא זוכרת זאת. אני לא שכחתי. אם כי אינני נוטה להזכר בכך השכם והערב. דומה שאפילו תחושות האשמה והבושה שלי כבר נשחקו, והבכי העמוק, המר, שלעיתים נלווה לזכרון הידיעה (את החווייה עצמה אינני זוכרת. יש בי רק ידיעה, וגם היא עצמה מעורפלת משהו) יבש. הנה, אני מספרת, ואף לא דמעה אחת עולה בי. הייתי רוצה לקרוע את גרוני בבכי. כיצד עלי להתמודד עם הזכרון? פעמים רבות דחיתי את האפשרות של סיפור ה"סיפור" למטפלת שלי : אם מפני שהדבר קשה לי מנשוא - העלאת התוכן לאור יום, הבושה שאחוש - ואם מפני שבאמת אינני יודעת עד כמה הפינה האפלה הזו הינה בעלת חשיבות. אני חוששת שזהו מסוג הדברים שעשוי לשמש "מזון לפסיכולוגים", כלומר: שהיא (שאני מאד אוהבת), ובעקבותיה אני (ואולי הסדר הפוך?), עשויה לראות בכך מעין מפתח ל"פיצוח הקוד" או להסרת המעטה מעל אירועים בחיי, נטיות שלי, התנהגותי המינית וכו'. ואולי לא כן הוא? אולי זהו פרט שולי ולא רלוונטי? (אולי בעצם אני חוששת לגלות במהלך הטיפול כי המפתח הנסתר שלי ל"גאולה" - קרי: ה"סיפור" הזה - הינו פשטני, נעדר כל תוקף, נעדר משמעות)?? תודה על ההזדמנות לכתוב, לפתוח, לפצוח. סליחה על אורך המכתב, על חוסר המיקוד; אני עצמי איני יודעת מה אני שואלת.

אמנם אינני פסיכולוגית או מומחית, בסך הכל עוד אחת שמטופלת אצל פסיכולוגית, ובזה הידע שלי בתחום מסתכם. אבל דעתי היא זו; אם את חשה כל כך הרבה תחושות לגבי אותו מקרה, הרי שאיננו "פרט שולי". גם אם אחותך לא זוכרת את זה, וגם אם עליה זה לא השאיר שום חותם, הרי שעלייך זה השאיר הרבה רגשות אשם, בושה וייסורים שמונעים ממך להעלות את הנושא מול המטפלת שלך.אם כן, ודאי שלאירוע הזה היתה השפעה עלייך ועל התנהגותך במהלך השנים. ההמנעות שלך מלהעלות זאת בשיחות מובנת לחלוטין, כיוון שאת חשה המון בושה ומבוכה לדבר ולשמוע את הדברים האלה, שזכורים לך כמשהו נורא... את לא מעוניינת לשמוע את עצמך אומרת את המילים האלה (שאפילו לכתוב אותן התקשית) בקול מול אדם אחר. אבל... (הנה זה הגיע) אל תשכחי שמדובר בחויה שחוית לפני שנים רבות, והחויה שנשארה בך היא אותה חויה של הילדה הקטנה והמובכת, וכל פעם שאת "מעיזה" לחשוב על זה, עולות בך התחושות הרעות של פעם. אם תנסי להעלות זאת בטיפול- אפילו לאט לאט, עם הכנה והקדמה...- את תוכחי שהזכרון שלך הרבה יותר גדול ממה שהדבר במציאות.תחשבי על כך שכשהיית קטנה- מקום כמו ה"לונה- פארק" נראה ממש כמו עיר, וכשאת חוזרת לשם אחרי שנים שלא ביקרת בו, את רואה שבעצם התפיסה שלך כילדה היתה שונה, אבל המתקנים לא גדולים ומפחידים כמו שזכרת... זה אפילו קצת מעלה גיחוך שזכרת אותם כל כך ענקיים ומפחידים, מרגשים ומאתגרים, והיום זה ממש שטויות! כך זה עם כל זכרון מהילדות. אם תנסי להעלות את העניין, אולי תרגישי פחות נורא ממה שאת מרגישה עכשיו- את אותם רגשות ילדותיים מאז. לכל אחד מאתנו יש זכרונות רעים, מפחידים או מבישים מן העבר, אבל כשמתבגרים כבר יש את הכלים להתעמת עם האיומים הללו, ולכן אין סיבה ממשית לחשוש מהם. אני מציעה לך לטפל בזכרון שלך לעומק עם המטפלת, גם אם זה קשה בהתחלה, כי לדברים כאלו יש יותר השפעה ממה שתאמיני- על החיים שלנו. בהצלחה...

"בסך הכל אחת שמטופלת אצל פסיכולוגית"?! סליחה שאני מתערבת, אבל התשובה שלך הייתה כ"כ יפה שהעזתי אפילו לכעוס על הפתיחה של ההודעה שלך. גברת- רואים שיש בך חוכמה ונסיון. מקווה שנשמע אותך כאן יותר.

LG יקרה, תודה על תשובתך הרגישה כל כך. תמיד נדמה לי שרגישות כזאת אפשר להפיק רק בשעות לילה מאוחרות, בשעה שהעולם ישן. אני חושבת שזה היה ממש קריטי עבורי לקבל "טון" כזה כתגובה. את צודקת - אני אצטרך לספר זאת במוקדם או במאוחר. מצד אחד, אולי באמת אגלה שהלונה פארק הזה אינו אלא פארק שעשועים שכונתי ובלתי מאיים והדבר יאפשר לי לנשום ביתר קלות, אך מאידך אולי בדיוק מכך אני חוששת: ה"אוצר" הזה שאני שומרת לעצמי בלבד, גם אם שחור משחור, מכונן במידת מה את האני שלי; אם אספר אותו, הרי שהוא יקטן ויאבד מערכו, כלומר- חלק ממני יתפוגג (בסוף אשאר ריקה... ואולי זה מפחיד אף יותר). האם חשת דבר מה דומה במהלך הטיפול שלך? שאף על מכאובים קשה לוותר? ממש תודה ציפורה

שלום ציפורה, גם אני התרגשתי לקרוא את שכתבת ואת התגובות שקבלת... אני רוצה להוסיף מנקודת מבטי, שפסיכולוגים אינם נוטים לתפוס את המטופלים שלהם כ"תוצר" של אירוע אחד, מהותי ומשמעותי ככל שיהיה. הנטייה היא לראות אנשים כיצורים מורכבים, רבי סתירות פנימיות, עם חלקים שלאו דווקא נמצאים (או צריכים להיות) באינטגרציה, וקשה לי להאמין שאירוע אחד יהווה את ה"מפתח" היחיד האפשרי, בין אם הוא דרמטי ביותר או בעצם אנושי ומובן. המון הצלחה בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

שלום ברצוני לדעת האם מצב נפשי כמו לחץ פתאומי או מחשבה פתאומית אולי חרדה יכול להוביל לחום? בזמן האחרון יש לי חום רק לרגע ולאחריו הוא עובר. אני מרגישה ע"י מגע שלי חום חזק בגוף ואז יש לי הרגשה שאני חולה, מודדת חום ויש לי חום.אוסיף עוד שלפני שנתיים בערך היה לי חום נמוך מאוד אפילו הגעתי ל-34.9 אולי עכשיו בדיעבד זה מסביר הכל. יכול להיות דבר שכזה?? תודה מראש.

עוד שאלה בעבר הלא רחוק כל כך, סבלתי מדיכאון ומחשבות אובדניות, יצאתי מזה ע"י כדורים ושיחות שעדיין מתקימות. לעיתים במצב קשה אני חוזרת לאותם המחשבות נלחמת בהן ואחרי שעה שעתיים הן עוברות. רציתי לדעת אם זה "טיבעי"? האם זה יעבור איי פעם? ואם מפחדים מהמחשבות או שתעשה משהו, זה נכון שהן לא באות? תודה מראש.

שוב שלום, בהחלט טבעי לחזור למחשבות שהעסיקו אותך והכאיבו לך בעבר, ואני מקווה שכעת הן מעסיקות אותך באופן שונה. לא לגמרי ברורה לי שאלתך בנוגע למחשבות שאינן באות. אני לא בטוחה שלזה התכוונת, אבל מחשבות דווקא נוטות להתגבר כאשר מנסים להימנע מהן... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, מצבי חרדה יכולים לבוא לידי ביטוי בשלל סימפטומים גופניים, כמו דפיקות לב מהירות, הזעה, בחילה ועוד. עלייה פתאומית בחום הגוף אינה בהכרח סימפטום מוכר, אך אם תרצי ניתן להעמיק את הבירור בשיחה אישית עם פסיכולוג קליני. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם הקופ"ח שלי יכולה להפנות אותי לפסיכולוג או שאני צריך ללכת ללמרפאה פרטית? האם יש כיסוי של בטוח בריאות של הקופ"ח על טיפולים פסיכולוגים?

הביטוח של קופ"ח מכסה חלק מהטיפול. אתה צריך להתקשר למוקד הטלפוני של הקופה שלך ולשאול על השירותים הפסיכולוגים שהם נותנים, מה המחיר לפגישה, וכו. לא כדאי שתדחה את זה, תתקשר בהקדם ותשאל כל מה שאתה צריך לשאול- בלי להתבייש! (גם אני הייתי שם) בהצלחה...

שלום לזקוק, אכן כדאי לפנות למוקד השירות של קופת החולים בה אתה חבר. לכל קופה יש נוהלים מעט אחרים בנוגע לגובה הסבסוד, מספר הפגישות המסובסדות וכד', וכדאי לברר זאת עמם. בהצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אורנה, אני מקווה שאני לא מטרידה. אבל מאוד אשמח אם תתיחסי להודעה האחרונה שלי משבוע שעבר. פשוט התחושות לא עוברות ואני מאוד מוטרדת. וסליחה אם אני מטרידה. אגב להודעה קוראים "אולי די" אני לא יודעת איך לעשות קישור. מקווה שתתיחסי ואבין אם לא תתיחסי. ושוב תודה!

שלום דניאלה, וודאי שאינך מטרידה... אני זוכרת שמדובר בשאלה שהתייחסה לסיום טיפול. אני מבטיחה לחפש אותה לאחר שאסיים את שפע השאלות של היום. בברכה, אורנה

שלום דניאלה, כתבתי לך תשובה שנמצאת בע"מ 552. אם את רוצה להמשיך לשוחח בנושא, אנא כתבי הודעה חדשה (שתופיע בעמ' הנוכחי של הפורום). בברכה, אורנה

שלום לך אורנה, אני רוצה להודות לך על התייחסותך החמה. באמת, ממש ממש תודה! הייתי מוטרדת מהנושא כל השבוע. אך בעקבות התיחסותך החלטתי להמשיך בינתיים. ואם יהיה לי מאוד קשה אני אעשה הפסקה אבל לא אעזוב את הטיפול. אני עוד לא החלטתי אם אני אגיד לה על התגובות שלה. כי בכל זאת אני לא רוצה שהיא תשב מולי עם ארשת פנים קפואה. מזל שיש עוד אנשים כמוך! ושוב, אני מאוד מאוד מודה לך!

אני אם חד הורית. ומאז שאני מכירה את ילדי, הוא מסויט ומבועת ועתיר פחדים, פוביות, חרדות וחששות כמעט מכל אלמנט שהוא. כשהיה תינוק עד גיל 3 לערך הוא חשש מזרים ופרץ בבכיות קורעות לב במחיצתם ונצמד לדש בגדי כאל עוגן הצלה. ככלל הוא ילד נבון, גאון ומחונן הרבה מכפי גילו והוא קורא וכותב שוטף מגיל 3 -4. בהיותו בסביבות גיל 3 הוא היה משתתק לגמרי בנוכחות זרים ואף קרובים שלא בא במגע יום יומי עמם. והיה סוכר פיו מים למשך שעות ארוכות בנוכחותם! ו מדובר בילד פעלתן, עירני ופטפטן! בעקבות תמריצי ועידודי המסיבי והאינטנסיבי הוא הפך להיות חברותי בשנה האחרונה והחל לשוחח אף עם ילדים זרים בני גילו ולשחק עמם, כנ"ל בגינה שהיה חושש ממנה וכן החל לתקשר בדיאלוג רציף עם מבוגרים המצויים עימי. כמו כן מאז לידתו ועד בכלל הוא חושש להיות בחדר לבד ולשהות בו דקה!, לא רק בלילה, כי אם גם ביום ! הוא רודף ונצמד אחרי יושבי הבית בכל חדר בו הם נמצאים. שלא לדבר על טקס ההשכבה בלילה שבשל הצורך להיות צמודה למדד שלי, אני משותקת מכלל עשייה שעות מרובות עד אשר הילד שסובל מאינסומניה מחליט להרדם. הוא חושש ללכת לשירותים בגפו ונעתר להתפנות רק בליווי, הוא חושש מרעשים בצורה כרונית, אף אם אינן סנציונים כמו הזזת כיסא ושולחן או פתיחת מקרר וכדומה. הוא חולם הרבה על חיות רעות שטורפות אותו ועל כך שהוא מת מהעולם(כדבריו) הוא חולם על רובים ועל ערבים ושאר מרעין בישין. בדרך כלל הוא משתף בחלומות ביעותים. כמו כן הוא מצייר אנשים קטועי ידיים בעיקר. ובקיצור איכות חייו וחיינו שואפת לאפס. איך ניתן לסייע לילד חמד שלי? מה הטיפול האפקטיבי ביותר לבעיות שמניתי?

שלום אמא של ילד מבועת, הטיפול המומלץ להערכתי הוא טיפול פסיכולוגי דינמי. כדאי לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים, ובכך לאפשר לילדך מרחב לבטא בו את רגשותיו באמצעות משחק ודיבור. אני מאחלת לכם הצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

אני לא יודעת כבר למי לפנות אני מרגישה תקועה ולא זורמת. אני פגיעה מאוד מכל דבר קטן אני בוכה מפרשת דברים מהסביבה ונפגעת ללא כל שום סיבה.. נפגעת מחוסר תשומת לב של האנשים סביבי אפילו מבן זוגי דורשת כל הזמן תשומת לב רוצה להיות כל הזמן במרכז העניינים ומוכנה לוותר על הרבה דברים למען כך. מקנאה אם יש מישהו שמקבל תשומת לב יותר ממני או שמצליח ממני למה אני קנאית? כל צעד ושעל שאני עושה אני מחשבת לפני כן מה יגידו עלי מה יעשו לי כתוצאה מזה כל מי שנמצא סביבי מזלזל בי לוקחים אותי תמיד כמובן מאליו ולא מתייחסים לדעותי... אני על סף יאוש וכל הזמן אני מנסה לרצות את הסביבה שלי על ידי מתנות כדי שיאהבו אותי או על ידי חיבוקים ונשיקות או על ידי המצאות של סיפורים שלא היו ולא נבראו רק כדי שיקבלו אותי ויאהבו אותי וישקו אותי ויתנו לי תשומת לב. אציין שאני מאוד אוהבת את בן זוגי אבל קשה לי עם הכל וכל דבר מפריע לי אני רוצה יחס מיוחד מכולם ואם מישהו לא מתייחס אלי או לא אומר לי שלום אני נפגעת וישר מפרשת שהוא לא רוצה לדבר איתי מה עושים?...... היה לי לא מזמן ריב עם בת משפחתי והיא מאז לא מדברת איתי ואני כל הזמן מתחנפת אליה מנסה להתקרב אליה אפילו פעם בלי שום סיבה ביקשתי ממנה סליחה על התנהגותי למרות שלא ידעתי על מה הסליחה בעצם פשוט רק רציתי שהיא תדבר איתי ותאהב אותי אבל יחסה אלי נהייה יותר גרוע היא בכלל לא מדברת איתי ואפילו מתעלמת ממני שזה הורג אותי ואני בוכה על זה כל הזמן למה היא לא אוהבת אותי למרות שניסיתי כמה פעמים ליצור איתה קשר אבל כלום השפלתי את עצמי המון פעמים אבל ללא הועיל ולא מספיק זה אני כל כך מקנאה לה ואינני יודעת למה אנא עיזרו לי לצאת מהסבך הזה ויעצו לי מה לעשות למה אני מרגישה שנשמתי דועכת ודועכת ואני רק בוכה ובוכה ומצפה לעזרה ואני רוצה להיות אני כמו שאני ולא לשחק אותה טובה ומיוחדת למרות שאני מרגישה טובה ולעיתים יותר מידי טובה עם הסביבה שלי... איך מתנהגים? מה עושים הלואי ויהיו לי פתרונים. תודה

שלום א, זה באמת יכול להיות כל-כך מכאיב, להרגיש את הפגיעות הזו בפנים... את יודעת, אני מרגישה שזה יהיה לא נכון מצידי להציע כל מיני הסברים ופתרונים כלליים למשהו שהוא תהליך כל-כך אישי. אני חושבת שכדאי לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, ולבנות לעצמך מקום ומרחב לדבר בו על הפגיעות, על התנועה בין אהבה, כאב וכעס... אשמח אם תמישיכי לכתוב אלינו, אורנה ראובן-מגריל

שלום לך יש לי שאלה, ולמרות שזה אינטרנט וזה אנונימי מאד קשה לי לכתוב, אך אשתף כי אני כבר שנתיים מתחבטת בה: בילדותי עברתי ניצול מיני ע" אחי, גיסי, בן דוד (משפחה חולנית). מה שמפריע לי הוא זה: כשאני שומעת ברדיו ארועים כגון אלה אני מזדעזעת, יש ואני מכבר את הרדיו/ טלויזיה ורוצה לברוח, להעלם, אך מנגד, כשאני קוראת ספרים , סיפורים בנושא זה באופן ארוטי, מיני, אני מגורה. (תסלחי לי) זה מזעזע לחשוב מצד אחד שעברתי את זה ומצד שני, כשאני קוראת ספרים סיפוריים, לא תיאורתיים כמובן, שכתובים בצורה אירוטית זה מגרה אותי, האם אני חולנית? איזה דפוס זה? האם זה קשור לחוויה שעברתי כילדה? מה אני יכולה לעשות בנידון? זה נורא לחשוב שגילוי עריות יכול להיות מעורר, בפרט שעברתי את זה... אני מזדעזעת מעצמי ומזה שאני מעיזה סוף סוף להגיד את זה... תוכלי בבקשה לפרט לי את מה שעומד מאחורי תגובה כזאת? האם זה קשור לניצול המיני שעברתי? איך זה קשור? האם זה ניתן לטיפול? האם זו סטיה ? ל

שלום ל, אני חושבת שזה טוב וחשוב שכתבת אלינו בנושא כל-כך רגיש וכואב. אחד החלקים המורכבים ביותר בעבודה הטיפולית עם נפגעי התעללות מינית, הוא העיסוק ברגעים בהם הנפגע/ת חשו סוג מסויים של התרגשות. למשל, הרגעים בהם ילדה מרגישה מיוחדת ונבחרת, בגלל שדוד שלה "בחר" אותה מכל הילדות... סוג כזה של הרגשה יכול לעורר תחושת אשמה כבדה, וכמובן מאוד לא מוצדקת. גם בהמשך החיים יכולים להיות מצבים בהם משהו ביחסי הכוחות המאוד לא שווים, ב"לקיחה" של מין בכוח, יעורר תחושת עוררות מינית. הספרות הרבה בנושא יחסי שליטה, מזוכיזם וסאדיזם יכולה לשפוך אור נוסף על הנושא. בכל מקרה, אינני חושבת כלל שתגובתך היא חולנית או מזעזעת, אבל אני כן חושבת שכדאי לך לברר את התחושות האלה לעומק בטיפול פסיכולוגי, פשוט כדי שיהיה לך יותר קל... המון הצלחה בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

אורנה שלום תודה על תגובתך. העניין הוא שאני כן נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר שנה ולחצי, ומלבד להזכיר זאת כמה פעמים , אני בכלל לא מדברת על זה. אין לי גם כל כך מה לספר. אני לא זוכרת הרבה דברים, אחיות שלי סיפרו לי כל מני דברים. יש הרבה שתיקה וסקרנות שלי שאין לה מענה...אני לא מבינה, איך אני יכולה היום לאהוב את אחי, גיסי, אפילו לנשק אותם, כאילו כלום לא היה... עניין הלקיחה של מין בכוח, אני לא מסוגלת לקיים יחסים עם בעלי אם הוא מפעיל אפילו מעט כוח, הכל מאד מאד עדין מצידו, אחרת כולי כואבת, אז איך זה מתחבר למה שאת ענית לי בעניין ההנאה של מין בכוח, יכול להיות שזה מודחק? ואיך זה שאין לי זכרונות...

שלום רב, אני רוצה לשאול על מחשבות אובדניות. אני בת 30 עובדת בהיי טק ולומדת במקביל. חיי בסדר באופן כללי, יש לי משפחה אוהבת, חברים, היו לי מערכות יחסים זוגיות ארוכות וטובות ואין לי תלונות על חיי החיצוניים. (לא בעיות כלכליות,לא בעיות בקשרים, לא בעיות בלימודים או במקום העבודה וכו'). הבעיה היא שיש לי המון המון המון מחשבות על הרצון להפסיק לחיות. אין לי כוונות מעשיות, לא עשיתי תוכניות של כיצד ואיך אך אני חושבת על זה המון וכבר תקופה ארוכה מאוד. אני לא סובלת מדיכאון כרגע. בעבר סבלתי, טופלתי ועכשיו אני לא דכאונית. יחד עם זאת אני לא מצליחה למצוא את המוטיבציה לחיות. (קראתי לפני שבועיים אולי את השיחות שהיו כאן בנושא, והזדהתי עם חלקים רבים.) אני לא מבינה איך ייתכן רצון למות, לא להיות, לא להיות קיימת, לא לחוות כלום מבלי להיות בדיכאון. למה זה קורה לי? שאלתי היא - מתי עליי להתחיל לדאוג? יש לי חרדות שאני פתאום ארצה למות בבת אחת ואעשה משהו בפזיזות, יש לי פחדים שפתאום זה ידרדר ולא אדע מה לעשות, יש לי מחשבות שאני לא אחיה חיים ארוכים ושהתאבדות היא תמיד אופציה. מתי עליי לדאוג שאין מדובר בהרהורים (מטרידים ככל שיהיו) ומתי מדובר במצב מסוכן? האם תתכן התאבדות אימפולסיבית? לעיתים אני מפחדת לישון למשל עם חפצים מסוימים ליד המיטה מחשש שאוכל לקום באמצע הלילה ולהתאבד מבלי להיות מודעת לגמרי.. אני מניחה שתציעי טיפול אך אני כבר נמצאת בטיפול, פשוט אני רוצה חוות דעת חיצונית ואובייקטיבית לגמרי. תודה ולילה טוב...

שלום מיקה, לדיכאון יש פנים רבות, ואני משערת שהמחשבות התכופות שלך אודות חוסר רצון לחיות קשורות באורח מסויים לדיכאון שחווית בעבר. אני חושבת שכדאי להעלות בטיפול את האופציה של התייעצות פסיכיאטרית, כדי שיהיה עוד איש מקצוע בתמונה. התנהגות אובדנית עלולה להיות אימפולסיבית, ופסיכיאטרים מכירים את הדקויות בצורה הטובה ביותר. אשמח אם תמשיכי לכתוב אלינו (כפי שראית, הנושא מעסיק משתתפים רבים בפורום). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני מודה לך על תגובתך וכמובן שאמשיך לשאול. אני לא רוצה רופא אני רוצה למות. זה בדיוק העניין. ומה שיותר מפחיד אותי זה שיש בי חלק שרוצה שמצבי לא ישתפר. גם בדכאונות העבר מעולם לא חשתי רצון להפסיק להיות, אז מדוע זה נולד לו דווקא עכשיו? נראה לי שעכשיו אני פשוט מעבירה את הזמן. גם בפני הפסיכולוג אני לא מודה בכך בפה מלא אך זה כל מה שאני חושבת עליו. אני פוחדת מכאב פיזי, אני פוחדת שזה יקרה בכלל, אני פוחדת שזה יקרה אימפולסיבית בלי שליטה, אני מרגישה שאף אחד לא יכול להבין את זה אלא כולם שולחים לרופא - שזה מובן אך זה לא עונה לי על מה שאני רוצה.. אם יכולתי להיעלם, כמו בקסם, הייתי עושה את זה סביר להניח. אבל ההרגשה הזו כזאת בלתי נסבלת. אני יכולה לסבול דכאונות קשים, אני יודעת כבר מעברי, אך לסבול את הרצון הזה - זה יותר מידי. אני לא מצליחה לברוח מזה. אני פוחדת שלעולם לא אצליח לחזור ל - לא לחשוב על זה, לעולם זה לא יהיה יותר טוב, לעולם ימשיכו להגיד לי שזו רק תקופה אך התקופה הזו לעולם לא תלך.

שלום לכולם, אני חיילת משוחררת ומחפשת מקום עבודה בתחום הנפשי. אין לי ניסיון בתחום . באיזור חיפה או מרכז. אשמח לכל הצעה או רעיון. תודה רבה ויום טוב לכולם. .

שלום שירלי, אני מציעה לך לבקר במספר מוסדות לבריאות הנפש, ולשוחח באופן אישי עם אנשי המקצוע שם. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום , רציתי לדעת מה זה הפרעה בזהות, מה מאפיין אותה . תודה

שלום חגית, שאלת שאלה מאוד כללית, ולכן התשובה תתייחס לנושא באופן רחב. כתבי שוב אם יש לך שאלה יותר ספציפית. זהות עצמית היא תחושה המאפשרת לאדם לתפוס את עצמו, את גופו ואת מינו כבעלי יחודיות והמשכיות. הפרעה בזהות העצמית היא אחד הביטויים המרכזיים של מחלות כמו סכיזופרניה: החולה עלול להרגיש בלבול באשר לזהותו, למשמעות קיומו, לגבול בין עולמו הפנימי למציאות החיצונית. לפעמים חולים בסכיזופרניה מרגישים את עצמם מוצפים בדחפים, או כקורבן לפלישה של כוחות מבחוץ ( תחושה המכונה "אובדן גבולות האני"). זוהי באופן כללי, הפרעה בזהות... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, יש לי בת זוג כבר שנה ותשעה חודשים לערך, והזוגיות שלנו טובה בסה"כ. אולם, לא פעם היא סובלת ממצבי רוח ירודים וכאשר יש לנו מריבות היא לוקחת את זה למצבים קשים מאוד ואף למקרים של דכאונות. היא לא לוקחת תרופות, מטופלת כבר שנתיים אצל פסיכולוג מוכר, אך לפי דעתי אין יותר מידי שנוי. לעיתים אני מרגיש שאני כבר לי יכול עם זה, אך אני אוהב אותה מאוד מאוד. בנוסף לכך, אני די חושש מהעתיד איתה, במקרה שנקים משפחה יחדיו: דכאון אחרי לידה, לקיחת אחריות/טיפול על הילדים וכיו"ב. מה עושים עם מקרה כזה???

דרור יקר, יש לך בת זוג שאתה מאד מאד אוהב, ואף בוחן אפשרות של עתיד משותף. היא מטופלת מזה שנתיים, אך אתה מטיל ספק ביעילותו של הטיפול וביכולתו לחולל שינוי. לא ברור לי מה השינוי שאתה מצפה לו. האם גם היא סבורה שאין שינוי במצבה? לא מזמן הצעתי לראות את חיי הנישואין כטראק משותף להימאלאיה. איש לא מבטיח לנו שהעניינים ילכו חלק. תמיד ישנם קשיים לא צפויים. (דיכאון לאחר לידה, אגב, יכול להופיע גם אצל נשים ללא היסטוריה של דיכאון). בחיי נישואים יש לעולם שניים, והאחריות היא משותפת. אתה מתאר את המריבות שלכם שמשהו שיכול לגרום לה למצבי רוח קשים ואף לדיכאון. אפשר לנחש שהקשר איתך חשוב ומשמעותי עבורה, ושגם היא מאד מאד אוהבת אותך. האם יש אפשרות שמשהו מהספקות שלך ביחס לעתיד המשותף מחלחל גם אליה ומדאיג אותה? האם יש אפשרות שהיא מרגישה במבחן? אתה שואל מה עושים עם מקרה כזה. אני מציעה לא להסכל עליה כעל 'מקרה', אלא כבת זוג אהובה שעוברת תקופה מורכבת וזקוקה לאהבתך ותמיכתך. בסופו של דבר, כולנו היינו רוצים שינהגו בנו כך בשעת משבר, לא? יישר כוח ליאת

הי ליאת, אני ממש ממש מעריך את תשובתך המהירה. אני מצטט קטע שכתבת, אליו אני רוצה להתייחס: "האם יש אפשרות שמשהו מהספקות שלך ביחס לעתיד המשותף מחלחל גם אליה ומדאיג אותה? האם יש אפשרות שהיא מרגישה במבחן?" אז לגבי הערה זו, העניין הוא שבאמת לאחרונה עולות אצלי כל מיני תהיות, ואכן היא מרגישה. ישנה "מעמסה רבה על כתפי", המתבטאת בפחדים למיניהם (כגון התמודדות עם ילדים או מצבה לאחר הלידה...). מצד שני אני אוהב אותה מאוד, אני ממש ממש מבולבל ולא יודע מה לעשות. האם לקיחת תרופות על בסיס קבוע יכולה "לשפר את מצבנו"? רב תודות

שלום, אנוכי בחורה בת 25 ללא ניסיון מיני מעשי. ההתעוררות המינית שלי חלה בגיל 17 כאשר התחלתי לגלות סקרנות גופנית במין והיצר הזה הציף אותי די בפתאומיות והיה לי קשה לעכל את השינויים שחלו בי אז. מאז עברתי תהליך ארוך וקשה של הפנמת הצרכים המיניים שלי ואין לי בעיה עם הנאה מאוננות למשל, אך עדיין איני בשלה ליחסים של ממש עם בנים (ממגוון סיבות...)... הבעיה שלי היא עם האופי שהפנטזיות המיניות שלי לובשות לעיתים די קרובות, תחושות של אלימות וחוסר אונים שממש מדכאות אותי, בהתחלה אני נוטה להן ממקום שמחפש ריגוש אבל מהר מאוד זה פשוט מביא אותי לתחושה קשה ואפילו בכי מחניק כשבסך הכל אני שוכבת במיטה שלי בלי שקרה שום דבר, כאילו למחשבות יש חיים משל עצמן ואני מרגישה את ה"פנטסיה" משפיעה עליי יתר על המידה, ממש הזדהות עמוקה עם אותה דמות שאני נוטה אליה, נאנסת ונכבלת במצב של חוסר אונים ואני מרגישה את החוסר אונים הזה בצורה מוחשית ביותר, זה משפיע על חיי באופן כללי, אני קמה בבוקר ומרגישה שלילה לפני כן עברתי חוויה קשה כאילו בעולם אחר, אפל, שחור, מרגישה בושה שתסריטים כאלה מנהלים את עולמי הפנימי בסתר, איפושהו זה יוצא כאילו אני חיה שם, בפנטזיה ולא בעולם הזה, מרגישה מעוותת בגלל זה, כי זה משהו שכופה את עצמו עליי, מן יצר הרסני אפילו, ואין לי דרך להמנע מזה, כשאני רואה סרטי אהבה מקובלים זה גורם לי לגחך, זה מרגיש לי כמו בדיחה, סוג של אשלייה, יש לי מן תפיסה מאוד הרסנית של המיניות שלי ששמה אותי במקום פגיע וחסר אונים ואני לא מרגישה שאני מסוגלת לשלוט בזה, זה מוכתב לי מבפנים, סוג של נטיה. איך אני יכולה להשתחרר מההשפעה המדכאת של זה על החיים שלי?

מורן יקרה, החוויה המינית של כולנו כוללת, לבד מן המעשה עצמו, גם פנטזיות מסוגים שונים. אין בכך שום דבר מעוות או אפל, גם אם הפנטזיות כוללות מרכיבי אונס ואלימות. כל עוד איננו פוגעים באדם אחר מותר לנו לנהל את עולם הפנטזיות שלנו באין מפריע. עם זאת, כדי לנסות להבשיל (אני משתמשת במושג שלך) לקראת יחסים זוגיים אמיתיים, הכרוכים גם באינטימיות וקשר רגשי משמעותי, מוטב לפנות לטיפול דינמי, שיאפשר לך ברור מעמיק של הקשיים, הפגיעות ותחושת חוסר האונים שלך. ההחלטה לקום ולעשות את הצעד הראשון למען עצמך היא לעיתים הדבר הקשה ביותר. אני רוצה להאמין שאחרי כן קל יותר, ובוודאי שווה את המאמץ. דרך צלחה ליאת

אני ואשתי נשואים כשנה. לאחרונה פוטרה אשתי מעבודתה בצורה פתאומית.הדבר מכביד מאד על מצב הרוח,לאוו דווקא על מערכת האיוורור הכלכלית המשותפת,כיון שאני מרוויח טוב מאד ומשכורתה ממילא לא היתה חלק מכריע,כי אם במישור הבין אישי.(זמן פנוי,שיעמום,תיסכול בצידה וודאי יעוררו את כל המערכת הזוגית וישפיעו עליה לרעה) היייתי מבקש לקבל הפנייה למאמרים ,אם ישנם הנותנים טיפים מעשיים לתקופה הקרובה ובכלל. אשמח לשמוע מאחד מהמנהלים של הפורום גם כן,טיפים שיעזרו לבחון את המצב החדש בחשיבה המעשית,לטטוח הקצר והארוך בכל הנוגע לדרכי הפעולה במסגרת ההתמודדות הזוגית. (האם לחכות כמה ימים לפני שחושבים על אלטרנטיבות,להתמודד עם השינוי הקשה וכו וכו)

שלום למתחבט פיטורין ואבטלה הם אכן מצבי דחק, ויש להם השלכות ישירות ועקיפות גם על חיי המשפחה והזוגיות. למזלכם, ההשפעה של פיטורין אלה על התקציב המשפחתי מינימלית, הודות לעבודתך שלך. אתה מבקש הפנייה למאמרים וטיפים מעשיים. הקלדה של מילת המפתח "פיטורין" או "אבטלה" בגוגל, העלתה לא מעט אתרים המספקים את המידע שאתה מבקש. אני, אישית, מציעה לך לנסות ולתקוף את הנושא באופן פחות 'מדעי', ולהתמקד בפן האנושי הפשוט של הדברים. אני מתכוונת למתן תמיכה לא שיפוטית לאשתך, גיוס סבלנות ו'אוויר' למשך זמן מה כדי לאפשר לה להתארגן במסגרת המצב החדש, למצוא תחומי עניין ואולי גם עבודה אחרת ללא לחץ. אדם שמפוטר מעבודתו עלול לחוש פגיעה ממשית בערך העצמי שלו, בתחושת המסוגלות שלו, בביטחון העצמי שלו, ובאמונה שהוא אהוב ומקובל כבראשונה. כאן תפקידו של בן-זוג תומך חשוב מאין כמותו. הטיפ החשוב ביותר שאני מצליחה לחשוב עליו כרגע, הוא להיות מסוגל לתת לה את המרחב והזמן הדרוש לה להתארגנות מחודשת, ולשדר זמינות בכל הנוגע לעזרה מעשית במידה ותידרש כזו ממך. בברכה ליאת

שלום, לחברתי יש פובייה מג'וקים,ז"א שברגע שהיא רואה אחד התגובות שלהם היסטריות וגם לאחר ממעיפים או הורגים אותו היא עדיין מחפשת מאיפה הוא יבוא עכשיו וכל מגע קטן כמו שהקוח מזיזה את השער שלה על הכתף גורמת לבהלה.רציתי לשאול מהו הטיפול שניתן לפוביות כאלה והאם הוא אפקטיבי? כמה זמן הוא לוקח והאם זה נכון שאישה יכולה להפיל עובר מבהלה?

היי, אכן פוביה! מדובר בתגובת פחד מוגזמת, שאינה הולמת את הסכנה הממשית, ומפריעה לתפקוד הימיומי. הטיפול בפוביות הוא התנהגותי בעיקר, והוא נמצא יעיל מאד וקצר בהשוואה לטיפולים אחרים. ג'וקים הם אכן דבר מגעיל במיוחד, אבל לא ידוע לי אם הבהלה מהם עלולה לגרום הפלה. אולי שווה להתייעץ עם גורם רפואי. אל תיפול רוחכם ליאת

שלום לכולם לאחרונה אני חולמת אותו חלום מוזר כל כמה לילות בחלום אני כאילו לועסת את הפה שלי מבפנים ויורקת חתיכות מדממות החוצה כשבשיא החלום אני נוגסת את לשוני ויורקת אותה, בזמן שהלשון עפה קדימה אני שומעת קולות שלוחשים לי כמו בסרט אימה דל תקציב "תפסיקי להגיד שאת חיה את לא מבינה שאת מתה כבר?" וזה ממש ממש מוזר, אני מתעוררת כמעט כל לילה רק כדי לבדוק אם יש לי עדיין לשון. אני צריכה לקום כל בוקר מאוד מוקדם ובגלל החלום הזה אני אח"כ לא מצליחה לשוב ולהירדם, מה עושים? איך מפסיקים חלומות מעצבנים? אשמח לעצה תודה מראש ענת

היי ענת התאור של החלום נשמע כל כך מפחיד ולא נעים, האסוציאציה הראשונה שעלתה לי היא שיש משהו שצריך להעלים אותו וללעוס חזק חזק כדי שהוא יתפורר ואז לרוק החוצה. זה יכול להיות המון דברים, אבל מניסיון זה קשה לעשות את זה לבד. נסי לדבר על זה עם מישהו קרוב אולי זה יעזור. ואם לא אז אולי עם בעל מקצוע. לילה שקט ורגוע

ענת, רק את יכולה לפרש את החלום בדרך הכי נכונה עבורך. החלום הוא מסר מהתת-מודע שלך, ולכן הפרשנות של כל אחד אחר לא בהכרח תואמת את המציאות שלך, משום שיתכן שהאסוציאציות שעולות אצלי לאור הדברים שכתבת מכוונות לכיוון מסוים, שבכלל לא מדבר אלייך. שאלות שאת יכולה לשאול את עצמך בקשר לחלום, כדי לעזור לעצמך להבין אותו קצת יותר הן: מה אני מרגישה במהלך החלום? עם איזו הרגשה אני מתעוררת? מה המשמעות עבורי של הפרטים בחלום? האם קורה לי משהו ביום יום? כדי להפסיק חלומות מעצבנים צריך להקשיב להם ולהבין אותם כפי שרק את יכולה. כמובן שתמיד אפשר להיעזר באיש מקצוע לשם כך. ס.מ.

ענת יקרה, באמת חלום מפחיד! דווקא האסוציאציה שלי לקחה אותי לסרט "מיליון דולר בייבי", לסצינה העצובה ההיא, של ניסיון ההתאבדות. אבל זוהי האסוציאציה שלי, ולנענע הייתה אסוציאציה אחרת. המעבדה לניתוח החלום היא לעולם א?ת עצמך. כדי להבין את פשרו עלייך לחשוב על משמעותם של תכני החלום עבורך. מה מסמלים עבורך הפה, הלשון? מניין נובעת הבהלה הגדולה מאיבוד הלשון? אפשר להמשיך ולשער השערות, אך - כאמור - הצופן הוא אצלך. ללא ספק, בתוך הקשר של טיפול, החלומות מקבלים ערך נוסף בהיותם מסמלים תכנים ודימויים משכבות הנפש העמוקות, הפחות נגישות לנו בחיי הערות. יש המאמינים שכאשר החלום 'נפתר' והובן, הוא מפסיק להופיע ולטרוד את מנוחתנו. אני מאחלת לך לילה טוב וחלומות נעימים ליאת

אני בת 32, רווקה. לאחרונה הבנתי כי יש לי בעיה בכל הקשור למשיכה לבן הזוג ואסביר. במשך שנים ארוכות לא היה לי חבר רציני ואת יחסי המין קיימתי במסגרת מערכות יחסים לא מחייבות כשהמין תמיד היה מעולה. משוחרר, יצירתי, זורם ללא כל מעצורים. והנה כשסוף סוף מצאתי בן זוג לחיים, בחור שאני אוהבת ושטוב לי איתו, דווקא כאן אני מגלה פתאום חוסר חשק, חוסר משיכה וגם כשכבר מתחילים אקט מיני אני ביקורתית, לא ממש זורמת ולא במיטבי. כשהייתי בת 20 התופעה הופיעה לראשונה עם החבר הרציני הראשון שהיה לי ונפרדתי ממנו אז כי חשבתי שפשוט אנחנו לא מתאימים כי אין משיכה מינית. אלא שמאז התופעה חוזרת על עצמה בכל מערכת יחסים רצינית שיש לי. כלומר: מהרגע שהקשר מוגדר "רציני" או בפוטנציאל להיות כזה - משהו אצלי משתבש וברור לי שהבעיה אצלי בראש. למעלה מזאת, גיליתי שכשאני מתמסטלת קצת , פתאום אני משוחררת והבעיה נעלמת, אבל ברור לי שזה לא הפתרון ההולם. האם זו תופעה מוכרת? האם הפתרון היחיד הוא טיפול פסיכולוגי? האם אתם יכולים להפנות אותי לספרות (ככל שזו קיימת) בנושא?

נירית יקרה, התופעה שאת מתארת בהחלט מוכרת. אני לא מצליחה לחשוב על פתרון מוצלח ויעיל יותר מטיפול דינמי, בו תוכלי לברר עם עצמך, בעזרת אדם נוסף, מדוע קשר "רציני" ואינטימי כה מאיים עבורך. כמו שאת מזהה נכון, הבעייה אינה במיניות שלך, אלא במשהו אחר, מורכב יותר, בזירה הבינאישית, שמקבל ביטוי גלוי במפלס החשק המיני. כשיתבהר מעט יותר המקור לאותו קושי, תוכלי לחפש חומר כתוב על כך באופן יותר ספציפי. בהצלחה ליאת

אני לא יודעת אם הגעתי לפורום המתאים, אולם אם לא - אודה אם תפנו אותי למקור שלפי מיטב ידיעתכם יכול לסייע לי. אני בת 31, רווקה, אחות ל- 3 אחים נשואים עם ילדים בשלל גילאים. לפני מספר חודשים זיהיתי אצל הבן של אחי, ילד בן 10, סוג של מודעות מינית שנראית בעיניי בעייתית. זה החל כשבילינו כל המשפחה סופשבוע במלון ובאופן מקרי מצאתי אותו באחד החדרים לבדו, עם אחיין נוסף, (לא אחיו אלא בן דודו, כלומר הבן של אחותי) ילד כבן 3, כשהוא מושיב/משכיב את הילד הקטן מעליו בדיוק באיזור איבר המין ללא כל סיבה מובנת. מאז, הדבר הלך ונהיה יותר ויותר וודאי מבחינתי. בכל פעם שהילד אצלי לביקור עם אחיינים או אחייניות קטנים ממנו, אני מוצאת אותם מתחבאים ביחד בפינה נסתרת של הבית ותמיד יש נגיעות באיברי המין. בקיצור, אין לי ספק שהתופעה קיימת ואין לי ספק שמקור התופעה הוא בילד הזה ולא באחרים.הבעיה היא שאף אחד לא מודע לתופעה זו מלבדי.כלומר, הורי הילד (אחי וגיסתי) לא מודעים לה ואף לא שאר ההורים (אחיי). אבקש עזרתכם - האם עלי לספר למי מהם? אם כן - האם רק להורי הילד? והכי חשוב - האם יש מקור ממנו אוכל ללמוד/לקרוא על התופעה ועל הדרכים להתמודד עמה?

לילי יקרה, ילדים הם יצורים מיניים, והם מודעים ועסוקים בו במהלך שנות ההתפתחות ברמות שונות. פעמים רבות נראה, בעיקר בגילאי הגן, משחקים הכרוכים בפעילויות בעלות גוון מיני מובהק, המשקפים את הסקרנות האופיינית לגיל זה (משחקי הרופא למיניהם, או משחקי אבא ואמא). ההתנהגות שאת מתארת, בעיקר בשל פער הגילים המשמעותי, חורגת ממשחקי הסקרנות הטבעית, ו'מריחה' כמו ניצול סקרנותו ואמונו של הילד הקטן, לטובת צרכים מיניים שונים בתכלית. יש להפנות את תשומת לבם של הורי שני הילדים למעשים הללו, ולהפסיק אותם מיד. לטעמי יש מקום להתייעץ עם איש מקצוע בעניין הילד הגדול, ולוודא שאין ברקע שלו קשיים או אירועים חריגים שיכולים לעמוד מאחורי התנהגות כזו (למשל, שאינו קרבן למעשים דומים שנעשו או נעשים כלפיו). בשל רגישות הנושא, חשוב להימנע מליצור מהומה משפחתית, ויש להשתדל להישאר ענייניים ומעשיים, כדי לא ליצור פגיעה מיותרת במי מהילדים. אם תרצי הנחייה נוספת, את מוזמנת לפנות אלי במייל האישי. כל הכבוד על העירנות ליאת

שלום, אני מחפשת ספר בנושא השפעת הטיפול הראשוני (בשנות החיים המוקדמות) על התפתחות הילד/האדם הבוגר. אשמח מאוד לשמוע המלצות, אלה

אלה, מרבית התאורטיקנים עסקו בשאלת הקשרים הראשוניים של התינוק. ולכן, ספרים של מלאני קליין, דונלד וויניקוט, זיגמונד פרויד, אנה פרויד וכן הלאה יוכלו להיות לך לעזר. סביר מאוד להניח שיש גם ספרים של תאורטיקנים משנים מאוחרות יותר, ואותם תוכלי למצוא, כמו גם את ה"ישנים" והטובים, בחנויות הספרים השונות. רק קחי בחשבון דבר אחד - למרות שהרבה מהתאוריות מבוססות על העקרונות של פרויד, כל תאורטיקן לקח את נושא השנים הראשונות לכיוון אחר, כך שלכאורה מתקבל המון מידע, סותר בחלקו. ולפעמים כל המידע יוצר פאזל - כל תאורטיקן מוסיף עוד פיסה של מידע שמשתלבת במה שכבר קיים, ונוצר מארג מעניין של רעיונות. ס.מ.

שלום אלה, לא ברור האם את מתעניינת בחומר תיאורטי לצרכים אקדמיים, או בחומר קריאה להורים. אני שולחת לך לינק למאמר בנושא attachment (התקשרות ראשונית). http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=32 ספרים טובים מאד (להורים) בנושא השנים המוקדמות הם 'יומנו של תינוק' של דניאל סטרן, ו'השנים המופלאות' של סלמה פרייברג. קריאה מהנה. ליאת

ביתי בת 7 . במשך שנת הלימודים היא הלכה לצהרון, בחופשת הקיץ היא הלכה לקייטנה שהיא המשך של הצהרון. אציין שהיא מכירה ואוהבת את הצוות ואת ילדי הצהרון , שחלקם חברים שלה. לאחר שבועיים של בילוי כייף בקייטנה אחת הילדות סיפרה לה שיש ילד בקייטנה אשר 2 אצבעות מכף ידו מחוברות. הילדה לא סיפרה לי על כך בערב אותו יום. למחרת בצירוף מקרים חברתה - זו שסיפרה התעלפה בקייטנה והוריה לקחו אותה לבית חולים. באותו יום לאחר המקרה ביתי לא חשה בטוב היא התלוננה על בחילות וגועל ובילתה בפינת מנוחה שיש בקייטנה מאותו יום ועד סיום הקייטנה -שבועיים ביתי ניסתה לא להגיע לקייטנה. אני אם עובדת ולא יכולתי להישאר בבית, בחלק מהימים שכנעתי אותה ללכת ובמעט ימים כשזה התאפשר היא נשארה עם אחיה. במשך השבועיים דברנו והסברנו מאות פעמים על המקרה של הילד. רוב הפעמים היא ביקשה לדבר על זה- והיא גם אמרה שהיא מבינה שאין סכנה מהילד והיא מבינה את ההסברים אבל זה חזק ממנה והיא לא יכולה אפילו לחשוב על זה מבלי שזה יעורר בה גועל אני בשיחה עם רופאת הילדים ושיחות במשפחה החלטנו לתת לדבר לחלוף . מזה שבוע אני נמצאת איתה בבית , והנושא כאילו נשכח אך לא לפני יומיים ביתי אומרת לי שיש לה מחשבות מפחידות ואפילו ביקשה לסגור את החלון בחדרה. כששאלתי למה היא סיפרה לי שהיא חוששת כי מה שיש לילד יכנס מהחלון וידביק אותה בהמשך היא היתנתה את הליכתה לצהרון בכך שהילד לא יהיה שם אני פונה אליכם בגלל ההתפתחות בימים האחרונים. האם לתת לסיפור להעלם עם הזמן , או שאני צריכה להעזר באנשי מקצוע ואם כן במי?

מירי יקרה, לרוע המזל, אנשים רבים סביבנו אינם מושלמים, ולעיתים אף אינם שלמים בגופם. זוהי עובדה ככל עובדות החיים האחרות, אליה כולנו חייבים להסתגל. ניתן לפתח את הנושא הזה לשיח רחב סביב שאלת החריג ומקומו בחברה, אך נראה שאין זה המקום כרגע. כמו הרבה דברים אחרים, נחוצים או מיותרים, גם את היחס לשונה והחריג לומדים ילדינו מאחרים בסביבתם. התגובה הספונטנית של בתך - תגובה של רתיעה, חלחלה, ואולי גם גועל - יכולה להיות מובנת בהקשר של מפגש ראשוני עם רעיון הגוף הפגום, השונה. תגובה זו יכולה להיות מובנת אף יותר על רקע גילה, בו עדיין מתערבים לפעמים מציאות ודמיון. לא ברור לי מה בדיוק נאמר לבתך ע"י אותה ילדה, אך חשוב יותר מה אמרתם לה אתם, ההורים האמורים לתווך עבורה את העולם. אני חושבת שיש טעם לעשות שיחה קצרה, עניינית מאד, בה מועברות העובדות באופן הקרוב ביותר למציאות, כפי שאתם מכירים אותה. לפעמים הניסיונות להרגיע ילד או לחסוך לו 'אמיתות כואבות', גוררים אותנו לאמירות יצירתיות מאד, היכולות לעורר דמיונות ופחדים שלא תכננו. איני יודעת מה אמרתם לילדה, אבל לדעתי חשוב להדגיש שלא מדובר ב'מחלה', אלא בפגם מולד, שהשפעתו על חייו של הילד מינימלית. אפשר להשאיר בידיה את הברירה לשחק עם ילד כזה או להתרחק ממגע ישיר עמו, עד שתבחר אחרת. מאחר והקייטנה כבר מאחוריכם, אפשר לנסות להרגיע את הנושא. אם תראו שהחרדה מתעצמת ומפריעה לתפקוד נורמלי, אפשר לשקול כמה שיחות הדרכה עם איש מקצוע. בברכה ליאת

שלום אני מחפש פסיכיאטר פרטי או מרפאה פרטית באיזור ירושלים. זה לא שאני לא מכיר רופאים פרטיים אלא שאני לא מכיר רופאים שנותנים יחס טוב ושיש ביניהם "כימיה" בין המטפל למטופל . אני בן 19 והייתי מטופל במרפאה ציבורית עד לפני שנה אך בגלל רשלנות של הרופא מכל הבחינות עזבתי אותו . אני צריך מעקב עם טיפול ובסיומו המלצות בשביל רכזת סל השיקום בירושלים.

רפי, לצערי לא אוכל לעזור לך. אולי מישהו אחר מבאי הפורום? בהצלחה

( לא חובה לקרוא. המונולוג הזה מתאר את התחושות שלי בימים אלו.) הכתיבה שלי בד"כ עוזרת לי להתגבר על הכל, אבל עכשיו כשאני מדוכאת בעוצמה כזאת שלא חוויתי כמותה, אפילו הכתיבה שלי נראית לי כדבר שולי ולא חשוב (עוד משהו שהאנשים החיים עושים). אני מרגישה שהעולם שלי נסדק, שהחיים שלי מתנפצים לרסיסים. כל יום נראה גרוע מהיום שלפני. אפילו הדברים שאני הכי אוהבת לעשות, האנשים האהובים עלי ביותר- פתאום נראים לי לא ממשיים, לא אמיתיים.אני מרגישה שהם נמצאים מאחורי זכוכית עבה ששם גם נמצאים החיים שלי בתקופה שבאמת חייתי. אני כבר לא חיה. אני לא מרגישה כך לפחות. אומנם ה"אני" שלי (=מפסידנית, מוזרה, לא יוצלחת וכו') ממשיך להתקיים לו אי-שם בצללים, אבל כל השאר נראה לא מציאותי ומרוחק (כמו מן פנטזיה רחוקה שכזאת שאני לא יכולה להיות חלק ממנה). אני שונאת להסתכל על עצמי במראה. זה גורם לי להיזכר מי אני או מה שנשאר ממני. ויותר מזה, זה מזכיר לי שפעם הייתי כ"כ נורמלית, כ"כ מצחיקה, כ"כ יצירתית, כ"כ אהובה, כ"כ חכמה, ומה לא בעצם?! הייתי אחת כזאת שכולם הצליחו לאהוב. זה גרם לי לאהוב את עצמי ולהעריך את מי שאני. הייתי מן סוג של שלמות (שלמות עד כמה ששלמות אפשרית). שלמות מהסוג שאנשים שואפים וחולמים להגיע אליה. שלמות מעוררת השתאות והערצה. קשה לי להאמין שפעם באמת הייתי אותה שלמות נשגבת. קשה לי להאמין שקראו לשלמות הזאת- "אני". אז לאיפה "אני" נעלמתי? לאיפה כולם נעלמו? למה בכלל ה"אני החדש" שלי ממשיך להתקיים? האם זאת בקשה מוגזמת לחזור לאותם חיים שיכולתי לקרוא לעצמי "אני" ולאהוב את הצליל של זה? כנראה שכן. מבחינתי הדרך חזרה חסומה. מה שנותר זה רק ללמוד לשרוד איכשהו בנתיבים הצרים ולהעביר עוד יום אומלל -בחיים לא "חיים" כשאני כבר לא "אני".

שמתי לב שקצת נגדתי את עצמי באיזשהו קטע עם ה"אני". זה מה שקורה כשאתם בדכאון והמח שלכם גוסס גסיסה איטית...

מישהי יקרה, קראתי בתשומת לב רבה את המונולוג שלך. הוא מעציב. עצוב לשמוע שלמישהו כל כך קשה. אני מקווה שיימצאו בך הכוחות לחלץ את עצמך מהחשכה הזאת. ובכל זאת, אני רוצה להגיד לך משהו קטן נוסף. את מסתכלת היום, כמו מבעד לזכוכית עבה, על אותה "את" שהיית. "...כל כך נורמלית, כל כך מצחיקה, כל כך יצירתית, כל כך אהובה, כל כך חכמה". הרבה פעמים אנחנו נוטים לשקוע בנוסטלגיה מוזרה, להתרפק על מה שהיינו ולא נוכל להיות עוד. זה נתפס כמשהו נכסף כל כך, ועם זאת כה בלתי אפשרי. האמנם? האם באמת הייתה שם "שלמות מעוררת הערצה"? האם שלמות כה נשגבת יכולה להיסדק ולהתפורר לאבק? האם יכול להיות שמה שהיה שם פעם, היה בעצם שברירי וחלש, ולכן התפורר ונשבר? לפעמים נקודת השבר היא נקודת המפנה האמיתית. שם מתחיל משהו חדש, הנבנה לאט לאט על יסודות איתנים בהרבה מאלה שהיו שם קודם. האם יתכן שזו משימתו של "האני החדש" שלך, הממשיך להתקיים? אולי זה היסוד שעליו אפשר להתחיל ולבנות משהו אמין יותר, עמיד יותר? אני שולחת לך הרבה כוח ועידוד לילה טוב ליאת

שלום רציתי לשאול שאלה דבילית: מה הוא המצב הנפשי האידאלי לפעולה הורמונאלית כוללת שמונעת הזדקנות? אם יש לכם בעיה עם שאלה לא רגשית שכזו בבקשה עברו הלאה. אם לא, ענו בבקשה רק מה שאתם יודעים בודאות והסבירו כמה שיותר בפירוט. אשמח אם מישהו שלמד פסיכולוגיה קלינית יכות לענות על זה, למרות שזו שאלה שיכולה למלא מאמר שלם.

מישו, יש הבדל ע-צ-ו-ם בין הזדקנות פיזית למנטלית. אתה שואל בהקשר של של הזדקנות פיזית? כי למרות ההבדל יש קשר הדוק בין השתיים. ס.מ.

האמת היא - אני שואל את זה בכלל בהקשר של היהדות. אך מה שהתכוונתי הוא: ידוע שמצבים נפשיים שונים משפיעים על ייצור ההורמונים השונים של הגוף, וישנם הורמונים שעוזרים לחילוף חומרים נכון, ואחרים דווקא גורמים למוות של תאים שיכול להיות קשור לתהליכי הזדקנות... אני לא מבין בזה מספיק ורוצה ללמוד יותר, לכן אני שואל.

שלום מישו, כמי שלמדה פסיכולוגיה קלינית אוכל לענות לך רק שנמצא קשר בין איזון נפשי לבריאות פיזית. על יתר הקריטריונים שביקשת אתקשה לענות, כי אין בידי כרגע חומר "ודאי" ומבוסס מחקרית הנוגע לפעילות הורמונלית אופטימלית (אם בכלל יש כזו...). אם תמצא תשובה, נשמח אם תשתף את כולנו, כדי שנישאר צעירים גם אנחנו :-) אני מאחלת לכולנו איזון, בריאות, שקט ושלווה ליאת

כיצד ניתן לחזק ביטחון עצמי ודמוי עצמי נמוך באמצעות אילו כלים ? וכיצד ניתן לטפל בלחץ ?

שרית יקרה, לא ברור האם את שואלת כיצד ניתן לחזק דימוי עצמי אצל עצמך, או אצל מישהו אחר בקרבתך. בכל מקרה, דימוי עצמי הוא משהו שנבנה במשך שנים, החל בילדות המוקדמת, כתוצאה מחוויות חוזרות של הצלחה/כישלון/קבלה ללא תנאי/יכולת...וכד'. פעמים רבות אנחנו חושבים על עצמנו ומעריכים את עצמנו "דרך" או באמצעות עיני האחרים המשמעותיים לנו. הביטחון שלנו מתחזק כל אימת שאנו מרגישים בעלי יכולת, מצליחים, מתמודדים. כאשר ההצלחות שלנו מעוררות הד חיובי אצל האחר המשמעותי, וכאשר האחר המשמעותי מוכן לאהוב ולקבל אותנו גם אם אנו נכשלים או חלשים, הדימוי העצמי שלנו מתעצם. ולהפך. במצבים של דימוי עצמי שלילי ופגוע ניתן וכדאי לטפל בעזרת איש מקצוע. הטיפול במצבי לחץ הוא מורכב ומגוון, בכפוף לסוג הלחץ, למידת ההשפעה שלו על החיים ולגורמים המחוללים אותו. בברכה ליאת

הלחץ אצלי נובע מתחושת חוסר אמונה בעצמי וחוסר בטחון ומעט דמוי עצמי שלילי , כאשר אני סוחבת ממשקעים מהעבר שאנינו מרפה ושאני לא מצליחה לשכוח למרות גילי היחסית המיתקדם. הלחץ נובע מלחץ לבחינות ,לחץ נפשי , שאני כול הזמן טרודה מה יהיה , אני רוצה להפסיק לחשוב הרבה ואני רוצה לישון טוב בלילות . כיצד אני יכולה להיתנתק מהמחשבות של מה יהיה מה יקרה ? כדי לא להיות לחוצה בכלל וגם כי זה גם מזיק לי לפעמים אני לא ישנה בלילה ? לפעמים גם עצבנית ללא סיבה .אני עושה מידי פעם תרפיה ,ושומעת מוזיקה מרגיעה ,ועושה ספרוט הליכה מידי פעם., עזרי לי אני כרגע אני רוצה מאוד להשתנות להפסיק לחשוב מה יהיה האם יש עידן סכוי שאוכל להשתנות בלחץ ? ודמוי העצמי ? במחשבות במיוחד להפסיק לחשוב כמעט בכלל? אילו כלים ? ניתן לעזור לי בכוחות עצמי פרט לטיפול פרטני עי"י איש מקצועי.אשר אנסה להיתמך גם כן אבל קודם לכן אני רוצה לעזור לעצמי תחילה .

שרית יקרה, את מתארת חוויה מתמשכת של לחץ ומצוקה, ואומרת שכל האמצעים, היעילים בדרך כלל, להרגעה עצמית, כמו הרפייה, ספורט ומוסיקה, אינם עוזרים לך. אני חושבת שכדאי בכל זאת לפנות לעזרה מבחוץ. לפעמים, כשתחושות העומס מתגברות, אין ברירה אלא לגייס מישהו חיצוני. עד אז, נסי להמשיך בפעילויות נעימות שאת אוהבת, ובמפגשים חברתיים עם אנשים קרובים, כדי לא להישאר לבד עם תחושות המצוקה. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני מחפש פסיכולוג או פסיכיאטר שמומחה מבין ובעל ניסיון בבעיות אישיות (PD) ובעיקר NPD. עם עדיפות לאזור השרון/מרכז. אם אתם לא רוצים לפרסם את שמו כאן אז אפשר לדבר ב-E-MAIL או כל דרך אחרת שרק תרצו. תודה רבה לכל עונה.

רז יקר, אני נוהגת להפנות אל אלפון המטפלים באתר "פסיכולוגיה עברית". מעבר לזה, אולי תוכל להיעזר יותר במבקרי הפורום האחרים שימליצו מניסיונם. בהצלחה ליאת

שלום. אני בת 32. במצב טוב בסך הכל. לאחרונה אני חשה תחושה שהייתה תמיד מוכרת אך תדירותה עלתה. התחושה היא איפשהו בין הפיסי לרגשי ולחלוטין לא מילולית ולכן קצת קשה לי לתאר אותה. כמו מעיין צמרמורת מאוד עדינה, שמשוייכת לתחושת ניכור /בדידות. חשוב לי לציין שהתחושה לא מלווה במחשבה. לרוב התחושה מופיעה גם במצבים "פיסיים"- בתרגול של יוגה, או לאחרונה בלבד, בסמוך לקיום יחסי מין. אני בהריון ויכול להיות שיש לזה קשר, למרות שההרגשה מוכרת זה שנים. האם זה נשמע מוכר? מה יכול להיות המקור לתחושה? איך אפשר להפטר מתחושה זו. תודה רבה.

שלום ענת, לעיתים קרובות ההבחנה בין תחושות נפשיות לגופניות קשה וחמקמקה. מצבי נפש שונים נחווים במידה רבה גם דרך הגוף. החרדה היא הדוגמא הבולטת, המלווה כמעט תמיד גם בתגובות פיזיולוגיות בולטות, כמו רעד, דופק מואץ, הזעה, הסמקה, וכיוב'. אחד הדברים המשותפים לשלושת המצבים שתארת - יוגה, יחסי מין, והריון - היא ההקשבה לתחושות הגוף. את מדברת על תחושה עדינה, ספק פיזית ספק נפשית, המלווה את תחושות הבדידות שלך, אשר נחווית (אולי גם היא) באופן עמום, ספק ישנה ספק איננה. במקום לנסות ולהיפטר ממנה, אני מזמינה אותך לנסות להקשיב לה, אולי יחד עם אדם נוסף, לנסות להכיר אותה ולעמוד על מקורותיה. הריון בהחלט יכול להיות מלווה, אצל נשים מסוימות, בתחושות דכדוך ובדידות. אני מחזקת אותך ומאחלת לך הריון נעים ולידה קלה ליאת

1. האם "ניתוקים" קצרצרים של שנייה או שניים המתבטאים במה שנראה כחוסר ריכוז, או שמיעה לא טובה או "חשיבה על משהוא אחר" יכולים להיות מוסברים ע"י אפילפסיה מסוג כלשהוא? אם כן 2 האם יש לכך טיפול תרופתי? 3 האם יתכן קשר בין " ניתוקים" אלו לשינויים במצבי רוח , ואין הכוונה למניה ודכאון , אלא להתפרצויות כעס ותסכול פתאומיות שחולפות תוך דקות ואז "הכל טוב ויפה"

מלי יקרה, על אפילפסיה ומגוון התופעות שלה עליך להתייעץ עם נוירולוג או רופא המשפחה שלך. לצערי לא אוכל לעזור לך מכאן. אני מאחלת לך בריאות טובה ליאת

זה קצת מוזר לשאול את זה, אבל אולי בכל זאת אוכל לקבל תשובה. אני בת 30, נשואה ללא ילדים, עובדת במקצוע תובעני, נחשבת לעובדת טובה, לקראת סיום התואר השני. יש לי לא מעט חברים וסך הכל מנהלת חיים "נורמליים". כבר הרבה שנים אני חושבת על מוות. מעולם לא ניסיתי להתאבד ואני יודעת שגם לא אנסה. למרות זאת, אם ישאלו אותי מה הכי הכי הייתי רוצה, זה למות. עכשיו. לא כי רע לי, אלא פשוט כי לא בא לי לחיות. מדי פעם יש לי תקופות של "דאון", שבהן אני בוכה הרבה ואין לי חשק לעשות דברים, אבל התקופות האלה עוברות. לפעמים זה נמשך יום ולפעמים חודש, אבל גם כשאני בדאון כזה, אני מצליחה לתפקד לפחות באופן מינימלי, כלומר לעבוד, ללמוד, לנהל את החיים. בזמן האחרון הרצון למות רק מתחזק והופך למשהו מאד חזק ונוכח. אני לא מפחדת מהרצון הזה, ומצליחה גם לדבר על זה עם בעלי. הוא יודע, לא נבהל ממני אבל גם לא מצליח באמת להבין. זה לא שאני הולכת לעשות עם זה משהו, ממש לא. לא מזמן נתקלתי במישהו שאובחן כדכאוני והוא סיפר לי שגם לו יש מחשבות מאד חזקות על מוות (אצלו זה קצת יותר "פרקטי" ממני). האם אני בדכאון? האם צריך לטפל בזה? או שלהמשיך פשוט לחיות ככה, עם הרצון למות שלא מרפה? אני חוששת שאת אהיה בהריון ואלד, הסיכוי שלי לחלות בדכאון שלאחר לידה גדול ואני חוששת שאז אני עלולה לפגוע בילד (לא פיזית אלא נפשית). אשמח לשמוע מה דעתך בעניין. תודה, ענת

שלום לענת! רק רציתי לשתף אותך בכך שגם אני בת 31 ולפני שנה בערך היתה לי את אותה הרגשה, מאד חזקה של מוות, חוסר הרצון לחיות, לא להרגיש שום דבר. גם אצלי הכל בסדר רק שהמוות די העסיק אותי. אבל היום מה שמעסיק אותי יותר, זה כמה לא הספקתי ושאני רוצה לעשות משהו בחיי ורק לעשות, למרות שזה עדיין בגדר של מחשבה אבל זה הרבה יותר טוב מלחשוב שאני לא רוצה להרגיש לעשות ובכלל לעזור בעולם הזה. אני בטוחה שמחשבה זו תחלוף, הדרך מלמטה היא רק למעלה והרגשתך תשתפר! בהצלחה בכל!

ענת יקרה, אם היית יושבת עכשיו מולי, אני חושבת שהייתי שמחה לשמוע קצת יותר על המחשבות האלה שלך, על המוות. את אומרת - וטוב שכך - שאינך מתכוונת באמת לפגוע בעצמך. המוות הוא מן פנטזיה, של משהו אחר, של אלטרנטיבה, לחיים שאינך רוצה לחיות. כמו כל פנטזיה, גם את זו שווה לבחון לעומק עם אדם נוסף. את שואלת "האם זה דיכאון"? נראה לי שהגדרות תיאורטיות אינן העיקר כאן. גם אם את מתפקדת היטב מול המציאות החיצונית היומיומית שלך, העולם הפנימי שלך מתאפיין באפלולית, בעצב, בייאוש וברצון להיות במקום אחר. האם באמת חשוב איך קוראים לזה?! אני מציעה לך לפנות ללא היסוס לטיפול, גם כדי להתחיל את חוויית ההורות ממקום מחוזק יותר. בהצלחה ליאת

סליחה! אבל אם היעוץ היה עבור ליאת, אז טעית! תבדקי את עצמך!

תודה ליאת על התגובה. מילים מחממות ומאירות קצת את החשיכה... ענת

לימודי פסיכולוגיה , זה מסלול ארוך. בשונה ממקצועות אחרים(למשל מחשבים שניתן לעבוד לאחר תואר ראשון וגם הרבה לפני סיום התואר) בפסיכולוגיה זה לא כך. כמו כל דרך ארוכה , האם במהלך הדרך לא עלו שאלות, תהיות כמו למשל: האם הלימודים לא לחינם? האם הריו רגעי חרטה על הבחירה? תהיות האם אני יצליח בעבודתי? האם יהיו לי לקוחות פרטיים לאחר כל כך הרבה שנים, כדי שאוכל להרוויח קצת השקעה רבה כל כך? וכד' מענים אותי לדעת מאנשים (מנהלי הפורום) שעברו את המסלול הזה, האם הדרך הייתה תמיד בטוחה או ש.... ומה חושבים עכשיו לאחר שהצליחו לעבור כל זאת.

רחל יקרה, "הדרך יפה עד מאוד - אמר הנער הדרך קשה עד מאוד - אמר העלם הדרך ארכה עד מאוד - אמר הגבר ישב הזקן לנוח בצד הדרך. צובעה השקיעה שיבתו בפז ואודם הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת התזכור מה יפתה, מה קשתה מה ארכה הדרך." (לאה גולדברג) מקצוע הפסיכולוגיה, כמו מקצועות רבים אחרים (גם מחשבים, אגב) אינו קופא על שמריו, ומחייב - לבד מהכשרה ממושכת ויקרה - התעדכנות בלתי פוסקת, השקעה והתפתחות אישית. הדרך מעולם אינה נגמרת, וכך גם הספקות, החששות, האכזבות, השמחות ורגעי הסיפוק והנחת. אני נוטה להאמין שללא קשר למקצוע בו אתה עוסק, עבודה קשה התמדה ונחישות, יחד עם תרומה כנה ואמיתית גם למה ולמי שסביבך, מביאות איתן תחושה של משמעות וערך לקיומנו. בברכה ליאת

ליאת תודה על התגובה!! מדוע שאלתי את שאלתי: אני עובדת במחשבים .... וכל קורס שלקחתי בחיים בתחום של מחשבים זה משהו שיש לו בסיס וניתן לעבוד איתו.(לעומת פסיכולוגיה שכל קורס זה עוד ידע אבל אין לו ערך בפני עצמו ללא התואר השלם) בתחום זה ברור לי שאני טובה ומצליחה ללא בעיות ובקלות והתחלתי לעבוד עוד לפני סיום התואר הראשון עם משכורת יפה. זה נכון שהכל מתקדם וצריך ללמוד אני אוהבת את השינוי ונהנית ממנו. במקביל לעבודתי למדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ואני לקראת סיומו. אני חושבת לעיתים על תואר שני בתחום ואז מתעוררות בי שאלות שלא היו קיימות בתחום מחשבים..... מי אומר שתצליחי, כל השלב של ההתמחות וכד' ארוך ואם לא תצליחי הכל יהיה לשווא? הרי זה לא כמו מחשבים שיש לך נסיון מגיל צעיר והוכחת את עצמך, כדי להוכיח את עצמי בפסיכולוגיה יש לעבור דרך מאוד מאוד ארוכה , איך יודעים אם זה מתאים לי? אני מעדיפה השקעה בתחום אנושי על פני עבודה במחשבים, ולכן אני מוכנה להשתחרר לתקופה מהבטחון הכלכלי שיש לי היום , אבל יש לי חששות שלא היו לי עד היום. למרות זאת , אני רוצה שינוי......

שלום, יש לי סתם שאלה. אני בטיפול פסיכולוגי כמעט 9 חודשים. במהלך השלושה חודשים האחרונים רזיתי בערך 8 קילו. לא הייתי שמנה לפני שהורדתי במשקל. הפסיכולוגית שלי לא אמרה לי שום דבר בנושא. יש לציין שלפני 7 שנים סבלתי מהפרעות אכילה והפסיכולוגית שלי יודעת את זה. היום אני בריאה לחלוטין. פשוט חשבתי לעצמי למה היא לא שואלת אותי שום דבר? למה היא לא שואלת למה רזיתי? או אם אני בסדר? אולי ההפרעות אכילה חזרו... למה היא לא שואלת? למה היא מתעלמת? קשה לי להאמין שהיא לא שמה לב. מה דעתכם?

שואלת יקרה, לפני הכל, אני שמחה לשמוע שהצלחת לנצח את הפרעת האכילה שלך. זה הישג חשוב ומשמעותי. השאלה שלך מחדדת את ההיבט התקשורתי של הפרעות האכילה. פעמים רבות הפרעות אכילה נתפסות כניסיון להתמודד עם הגנת יתר, חודרנות וטשטוש גבולות בין בני משפחה. יש הורים שמפאת החרדה עסוקים באופן אובססיבי במשקלה של הבת, ויש מי שבוחרים - בגלל אותה חרדה ממש - להתעלם ולא לראות אני רוצה להאמין שהמטפלת שלך רואה אותך, ומודעת גם לשינויים החיצוניים שבך. אני ממליצה לך לפתוח בפניה את התחושות שלך, ואת הצורך להיות נראית באופן הנכון לך. בסופו של דבר, היכולת לזהות, לארגן ולהביע באופן מפורש את הצרכים שלנו היא אחת המטרות החשובות בטיפול. המשיכי לשמור על עצמך, בריאה וחזקה ליאת

ליאת, תודה! אני מצטערת אבל אני עדיין לא מבינה למה היא מתעלמת, בגלל החרדה?!?!?!?! היא פסיכולוגית, היא לא אמורה להיות בחרדה, לא? סליחה אם לא הבנתי נכון!!!! את היית נוהגת אותו הדבר? סליחה אם השאלה לא במקום!!! בכל אופן אני לא מתכוונת להגיד לה דבר, אם היא רוצה להתעלם, סבבה!!! אני מרגישה כאילו שאני בוחנת אותה עכשיו, נראה מתי היא תתעורר... זה נושא רגיש אצלי, לא נושא רגיל...

שלום, אני אמא לתינוק בן חודשיים. בן זוגי שותף מלא לטיפול בו. כאשר יהיה כבן 10 חודשים, אני צפויה לנסוע לחו"ל למשך שבוע ימים. התוכנית היא להשאירו עם אביו. קראתי שבסיביבות גיל 9 חודשים מתפתחת חרדת נטישה. האם לאור זאת כדאי לבטל או לדחות את הנסיעה? ואם לדחות- אז עד מתי? יש לציין שהנסיעה חשובה לי מאוד אך יחד עם זאת אין ברצוני לפגוע בהתפתחותו. מה דעתך?

הדס יקרה, את צודקת. בערך בגיל 9 – 7 חודשים, מתפתחת "חרדת הזרים": התינוק לומד להבחין בין האנשים הקבועים בחייו לבין אנשים אחרים. ההורים מקבלים משמעות מאד מיוחדת והיעדרותם עלולה להיחוות כנטישה. בתקופה זו, הפעוט נצמד מאד להוריו, ועלול לפרוץ בבכי גם בזרועותיהם של אנשים מוכרים וחביבים שאינם הוריו. בתקופה זו נראה לפעמים את ההיצמדות ל"חפץ המעבר" הידוע (חיתול בד, שמיכה או דובי), המסמל את החום והרוך של אמא. הגם ש'אמא יש רק אחת', אני מאמינה מאד במקום הטוב והבטוח שמספקים אבות לילדיהם. בהנחה שאביו של התינוק הוא שותף מלא לטיפול ולטיפוח, והתינוק רואה בו דמות חשובה ומשמעותית, איני רואה כל בעיה בהישארות עם אבא למשך שבוע. עם כל הכבוד לתיאוריות 'פסיכולוגיות', החיים מזמנים לנו לעיתים אילוצים ותביעות, שלא מאפשרים לנו התמסרות מושלמת, כמו שאולי היינו רוצים. ועדיין - מרבית הילדים גדלים ומתפתחים כשורה. אפשר לנסות, לקראת הנסיעה, לתת לאבא יותר ויותר מקום, ויותר תפקידים ביומיום, כדי שההיעלמות שלך - לפחות ברמה הפרקטית - לא תגרור הרבה שינויים בסדר היום של הילד. אנא, מסרי לבן זוגך שאנחנו כאן, מוכנים לתמוך בהיעדרך בעידוד ועצה. ולך - אני מאחלת נסיעה מהנה ומוצלחת. ליאת

ליאת שלום לפני כשלוש וחצי שנים, בתי היתה בת 8.5 חדשים. אני ובעלי נסענו יחד לתיאלנד ל15 יום. לא ידעתי שאסור להשאיר תינוק בגיל זה מנותק מהוריו (טמטום שלי לגבי חופשה סוף סוף, לפני שהיא תגדל ולא אוכל באמת לנסוע..) היום היא בת 4. איך אוכל לבדוק נושא זה, האם יש לה חרדת נטישה, אין לה פחד מלהשאר אצל חברים / משפחה וכו' בתקופה שנסעתי, השארתי אותה אצל אחותי, אך הן לא הכירו ממש קודם לכן. יש לה פחדים כמו: שאחיה, הגדול ממנה בשנתיים ועשרה חודשים, (בן 7) יתקע במעלית, או יעשה משהו שובבני ממש ויקרה לו משהו, סביב זה היא מאד נלחצת. הלילות הם לילות ללא שינה, היא מתעוררת בתקופה האחרונה בין 3 ל- 4 פעמים כל לילה, ואפילו משחקת בצעצעוים. אני מניחה שזה כן קשור ללידת בתי השלישית לפני כ7 חודשים. אבקש לשמוע ממך איך אני יכולה לדעת אם גרמתי לה בצורה כל שהיא לחרדת הנטישה? והאם זה קשור לחרדה שלה סביב אחיה הגדול וללילות בלי שינה? תודה ניבה

היי אני בן 31 נשוי + 2 יש לי בעיה אני מכניס לעצמי "סרטים" לראש לדוגמא:אני מפלרטט עם מישהי ישר אני נכנס לסרט שהיא נגיד תתקשר אל אישתי,תאשים אותי באונס,אני רואה את עצמי בבית משפט ואז אני נכנס ללופ מלחיץ או נגיד בעבודה מישהו זורק לי מילה ישר אני נכנס לסרט,שלא אוהבים אותי שיהיו שמועות וזה מתפתח,מה אני עושה במצב כזה חייב עזרה

עמי יקר, למזלנו, ב"סרטים" שאנחנו יוצרים (בניגוד לסרטים שמזמנים לנו החיים האמיתיים) - אנחנו התסריטאים, המפיקים, המלהקים והבמאים! כדי לנסות ולשנות את התסריט השינוי צריך לקרות אצלנו. בתוכנו. כמו בהוליווד, גם כאן, לפעמים צריך מעט עזרה מידידים. לא תמיד צריך ואפשר לעשות את הכל לבד. ואם נהיה מעט יותר רציניים - אתה מתאר מצב של קושי לסנן מחשבות טורדניות, המפריעות לך לתפקד באופן ספונטני ומסתגל, וגורמות לך הרבה סבל מיותר. אפשר וכדאי לטפל בזה, במסגרת טיפול פסיכולוגי דינאמי. גם כאן, כמו בהוליווד, זה עשוי לעלות במחיר לטווח הקצר, אך להביא לרווחים גדולים בהמשך. בהצלחה ליאת

היי עמי! אומרים מי שאינו מאמין לאחרים, אין בו אמונה! אני לא יודעת למה אתה מכניס את העצמך לסרטים, נראה כי היית באיזה סרט פעם?! או שאתה רואה יותר מידי סרטים סביבך! תבדוק את זה עם עצמך ותראה מאיפה זה הגיע! בהצלחה!

old guy with 34 soft otizim AND easy menatal problem loking for any kind of hostel OR other option for treatmanet

שלום רון, כפי שאתה בוודאי יודע, מציאת פתרון לאנשים מבוגרים עם בעיות הסתגלות זו לא משימה פשוטה. לכל אחד מהם סיפור חיים משלו, צרכים ייחודיים לו, ופעמים רבות גם שק של אכזבות. אני שולחת לך מס' לינקים לאתרים רלוונטיים. הלינק האחרון מפרט רשימה של הוסטלים. כדי למצוא את המקום המתאים ביותר, אני מניחה שתצטרך לכתת רגליים גם מחוץ למחשב, ולהיווכח במו עיניך מה מציע המקום. באתרים של אלו"ט, למשל, אני הייתי מעדיפה להיכנס לפורומים של ההורים והמשפחות, ולשמוע ישירות מהם על ניסיונם. http://www.beit-lauren.org.il/default.asp http://www.alut.org.il/ http://makom-m.cet.ac.il/pages/homepage.asp http://www.voices.co.il/guide/guide3d.asp בהצלחה ליאת

תודה רבה..

בתי בת שנה וחמישה חודשים. היא אומרת כבר 20 מילים (אולי אפילו יותר), הולכת, מאוד חברותית, ואוהבת ילדים. כרגע היא בטיפול של מטפלת אצלנו בבית (מגיל שבעה חודשים). האם בגיל שנה וחצי כדאי להכנסי אותה לגן עד השעה אחת? האם זה לא מוקדם מדי?

תמר, עדיף שליאת תענה לך על השאלה מחר. בברכה, גדעון

תמר יקרה, את שואלת האם כדאי להכניס ילדה בת שנה וחצי לגן. אני מניחה שפסיכולוגים ומחנכים שונים ייתנו לך תשובות שונות. לטעמי האישי, לפני גיל שנתיים - שנתיים וחצי, המסגרת העדיפה היא טיפול "סולו" בבית, כאשר דמות אחת, קבועה ומסורה, מופקדת על מילוי כל צרכיו של הילד. אנסה להסביר: ילדים צעירים, גם אם מאד אוהבים חברת ילדים כמו שאת מתארת, עדיין אינם "משחקים יחד". הם משחקים לבד, אחד על יד השני. המשחק החברתי האמיתי מתחיל רק מגיל שנתיים ואילך. כאשר זה קורה, יש למפגש החברתי חשיבות רבה מאד. עד אז, מפגשים אקראיים בגן השעשועים או אחה"צ בהחלט עונים על הצרכים החברתיים שלהם. בגיל צעיר, לכל ילד מעגלי שינה/משחק/אכילה/הפרשה אופייניים לו, ומוטב להתחשב בהם. ילד שנכנס לגן חייב לתפקד "לפי שעון", בהתאם ללוח זמנים פחות גמיש, ותקופת ההסתגלות עשויה להיות ממושכת וקשה. פעמים רבות גם הגמילה מחיתולים 'נופלת' ממש בתקופה זו, ולטעמי עדיף לעשות זאת במסגרת הבטוחה והחמימה של הבית. מעבר לכך, ישנם שיקולים פרקטיים: בגן הילד חשוף להידבקויות חוזרות במחלות עונתיות, ואז ממילא צריך להשאירו בבית ימים רבים במהלך השנה. בגן יש לא מעט מאבקי כוח (בגיל הזה ילדים מתקשים לוותר לחבר או להתאפק!), שבהחלט יכולים לחכות שנה... אין ספק שלגן יש גם יתרונות: הוא בדר"כ זול יותר. הצוות בדר"כ מקצועי ומפוקח. הילד מפתח מיומנויות-עצמאות מהר יותר ונחשף למנה גדולה יותר של גירויים והפעלות שבבית קשה לספק לו. אני אישית מאמינה שילדים שמגיעים בגיל שנתיים, אחרי טיפול חם ואוהב בבית, מדביקים את הפער ללא קושי, ומסתגלים בקלות רבה יותר לדרישות המצב החדש. אם תרצי דיון נוסף בנושא, את מוזמנת להתקשר ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, טלפון: 03-6406888 בימי ראשון ורביעי (אני שם בימי ראשון). בהצלחה ליאת

שלום רציתי לדעת אם יש סיבה לכך שאני חולמת בזמן האחרון הרבה על מישהו שהיה לי איתו רק סטוץ, למרות שמבחינתי רציתי יותר, אבל הוא היה אמור להתחתן. מה יכולה להיות הסיבה? תודה מראש.

שלום לך, נראה לי שהתשובה טמונה בתוך השאלה. כלומר : מבחינתך זה לא היה רק סטוץ ורצית יותר. החלומות עליו מראים לך שאת עסוקה בו יותר ממה שבמודע את יכולה להרשות לעצמך, "שהרי הוא אמור להתחתן". אפשרי שדרך החלום, את מעבדת את האובדן . בברכה, גדעון

במסגרת עבודתו, בעלי פגש בחורה צעירה שעובדת בבניין של אחד מלקוחותיו. כל הקשר ביניהם הסתכם בפגישה ידידות ותו לא. מאז, במשך חודשים רבים היא אינה מרפה ומרבה להטרידו פעמים רבות ביום. היא בוכה וטוענת שהוא אהבת חייה ומתחננת שיענה לאהבתה. הבחורה ידועה כבעייתית- היא מטופלת שנים ע"י פסיכולוגית בשילוב תרופות נגד דיכאון. כל מה שניסינו – בטוב, בבקשה הגיונית ואפילו באיומים ללכת למשטרה או לאביה – לא הועילו. זה כנראה חזק ממנה והיא לא שולטת בזה. ההטרדות נעשו בלתי נסבלות . היו מקרים שאף הפסיכולוגית של ה התקשרה לבעלי בבקשה לשיתוף פעולה. אך גם זה לא הועיל. בעלי ואני אובדי עצות. מה לעשות. וכיצד לגרום לה לחדול ממעשיה.

ניצה שלום, את מתארת מצב של "אהבה אובססיבית". עוד על התופעה תוכלי לקרוא בספר בשם זה. או דרך חיפוש באינטרנט על התופעה. לדעתי, יש לשים גבולות בצורה ברורה מאוד ואם זה לא עוזר לפנות למשטרה . בהצלחה, גדעון

אני אובדת עצות - האם מישהו יוכל להפנות או לעזור? במהלך השנה האחרונה אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי ותרופתי, ובמקביל הפסקתי לעבוד בצורה מסודרת. קיבלתי מהביטוח הלאומי טופס להצהרת נכות כללית, אך אף אחד מרופאיי אינו מוכן לחתום עליו!! רופא המשפחה (שהוא 'זמני' מזה כשנה ביישוב) מסרב בתירוץ שאין לו את ההיסטוריה הרפואית ושולח אותי לפסיכולוג המטפל, וזה שולח אותי בחזרה לרופא המשפחה. ניסיתי לפנות לקופת החולים אך שם שולחים אותי שוב אל הרופאים!! הגעתי למצב בו אני חוששת מהפסיכולוג ומעוניינת להחליפו, אך הוא טוען שלא יאפשר לי ללכת למטפל אחר (הטיפול אצלו מסובסד לחלוטין ע"י הקופה) ... האם מישהו מבין בנושא (או נתקל בבעיה) ויוכל לסייע לי? אני מרגישה שנפלתי בין הכיסאות ובינתיים חובי בביטוח הלאומי גדל. אשמח לכל סיוע, אני כבר לא יודעת מה לעשות! האם אוכל לעבור לקופת חולים אחרת ושרופא משפחה אחר יוכל לחתום על הטפסים?

נירית שלום, אמתין יחד איתך לתשובה של אחד ממשתתפי הפורום. לבנתיים כמה עצות: א. שלחי את שאלתך גם לפורומים מקבילים כגון פורום רפואי - משפטי. ב. חזרי והתייעצי עם הגורם המפנה בביטוח לאומי ועם מנהל סניף קופת חולים. ג. ישנם גופים פרטיים, שעיקר עיסוקם הינו בסיוע לתביעות נכות מסיבות רפואיות ופסיכולוגיות. הם בודאי יוכלו לסייע, תמורת עמלה. חפשי דרך גוגל גוף כזה. בברכה, גדעון

שלום לכם, האם הפסיכולוגיה הקלינית מקבלת את התאוריות של פרויד בדבר קיומם של תסביך אדיפוס ותסביך אלקטה? האם עדיין מקובלת התאוריה שלו בדבר קנאת הפין? בכל זאת משהו כמו 100 שנים עברו. החברה השתנתה. איך הפסיכולוגיה מתמודדת עם התאוריות האלה היום?

שרה שלום, כיום הפסיכולוגיה הקלינית מונה עשרות תיאוריות וחלקי תיאוריות ועשרות סוגים של טיפולים, אך עדיין חלקם הגדול נשען ומתבסס , לפחות באופן חלקי, על פרויד. גם פרויד עצמו בראשית דרכו אינו פרויד בסוף דרכו - כלומר גם התיאוריות שלו השתנו. עדיין התסביך האדיפלי בגירסה מרוככת יותר ומודרנית יותר מהווה אבן דרך התפתחותית ומקובלת על חלק גדול מהתיאוריות "המודרניות" יותר. המצב קצת יותר קשה לגבי "קינאת הפין", שעברה התקפה מסיבית מצד גופים פמיניסטיים. סבך התיאוריות רק מעשיר את "תפיסת האדם" לפי הפסיכולוגיה ובזה גם יתרונן. בברכה, גדעון

שלום רב אבי נפטר לפני כ 7 שנים ואמי פעם בתקופות די ארוכות מרגישה שהיא במצב נפשי ירוד ועקב כך פונה ליעוץ. השבוע שוב חשה באותה הרגשה ופנתה ליעוץ. באותו יעוץ נתנו לה את מבחן אוקספורד ובו 200 שאלות שעליהן היא צריכה לענות. ובעקבות המבחן קבעה היועצת כי לאימי יש בעית זיכרון. מאחר ואימי ( בשנות ה50 לחייה ) לא חשה בדבר ואף מעבירה שיעורים ומרצה ואינה נתקלה בבעיה חריגה בזכרונה. הדבר הלחיץ אותה מאוד והכניסה לפחדים שמא הדבר אמור להתגבר ואז תחוש בכך וכו' . ולכן אני פונה אליכם בבקשה להסביר לי אודות המבחן ומה ההשפעות של הדברים שנאמרו לטווח הרחוק. אודה מאוד מאוד לתשובתכם.

אילנית שלום, גם אני לא מכיר את מבחן אוקספורד ולכן חיפשתי דרך גוגל ומצאתי ש: "מבדק היכולת של אוקספורד מבדק אוקספורד בודק את הפוטנציאל האישי. הוא מבוסס על שאלון המכיל 200 שאלות. תוצאותיו מתורגמות לגרף העובר דרך עשרה נקודות אישיות (יציב/לא יציב, מאושר/מדוכא, שלו/עצבני, ודאות/חוסר ודאות, פעיל/לא פעיל, תקיף/עצור, אחראי/לא אחראי, הערכה נכונה/ביקורתי, הוקרה/חוסר התאמה, תקשורתי/ נמנע מתקשורת). כמו כן ניתן ללמוד דברים נוספים מהגרף על האדם, כגון מידת יוזמתו האישית, כיצד הוא מנהל את זמנו (ביעילות או בחוסר יעילות), מה מידת יכולת השליטה שלו (להתחיל לשנות ולעצור דברים)." אבל לא ברורה לי מידת המהימנות והתקפות של המבחן. יתירה מזו זכרון הינה פונקציה רגישה מאוד למצבים. כך למשל במצבי חרדה יכולת הריכוז והזכרון שלנו נפגעת. והרי כתבת שאימך במצב נפשי ירוד. האם יתכן שאימך היתה לחוצה ולכן במבחן הופיעה ירידה בזכרון? או שאימך סובלת מירידה בזכרון כחלק ממצבה הנפשי הירוד? כך או כך הייתי ממליץ לאימך לחזור ולהפנות את השאלות למי שהעביר לה את השאלון או למי שנתן לה את הפידבק. זכותה לקבל תמונה מלאה על מצבה וסביר שאיש המקצוע שהעביר לה את המבחן יוכל לתת לה תשובות ואף להרגיע אותה. בברכה, גדעון

שלום אני בן 30, לפני מס' שבועות הכרתי בחורה (בת 22) אשר לימים הסתבר שהיא אוהבת כחלק אינטגרלי מיחסי המין משחקי שליטה וכאב כלפייה. היא טוענת שנחשפה לזה לפני כשנה בעקבות קשר עם בחור שהיה 'בקטע' ומאז היא דלוקה על זה. השאלה היא מה זה עשויי להעיד על אישיותה של הבחורה, נדמה לי שקראתי פעם שחובבי הסאדו למיניהם נמשכים לזה בגלל שהם בעצמם עברו השפלות או טראומות בילדותם וכמו כן סובלים מחוסר בטחון בקשרים עם בני המין השני. האם יש אמת מסויימת בכך? האם ניתן לאפיין ולומר מהם הסיבות האפשריות שאדם נמשך להפלות וכאב(אמיתי!) ולמה זה מגרה אותו מינית?

שאול שלום, דרגות קלות של גריה סדומזוכיסטית משמשות ברגיל להגברת פעילות מינית תקינה. לכן, קשה לדעת משאלתך מהי הדרגה של סדומזוכיזם המתקיימת אצלה ולכן עד כמה הינה נורמטיבית או פתולוגית. כך או כך אין בהכרח קשר בין הפרעה בהעדפה המינית לבין הפרעה באישיות. כך שלא בהכרח בעיתיות במישור של יחסי המין (אם זו בעיתיות) מצביעה על בעיתיות באישיות, או רקע ספיציפי בילדות. בברכה, גדעון

תוכל להפנות אותי לחומר מקצועי(פסיכולוגי) בנושא הנ"ל?? תודה, שאול

אני בת 28, נאה, אקדמאית נשואה ועובדת. באופן כללי אני מאוד מאושרת בחיי. אני סובלת מרגישות יתר, "בכיינות". אני מתחילה לבכות לעיתים קרובות מאוד ללא יכולת לשלוט בבכי. אני נעלבת מהר מאוד ובד"כ חושבת שדברים שנאמרים נאמרים כדי לפגוע בי. לא מעט פעמים גם במסגרת העבודה אני מתחילה לבכות, לעיתים אפילו לפני אנשים אחרים. כיצד ניתן להגדיר בעיה זו? ומה הטיפול שניתן לקבל על מנת לדעת לשלוט בבכי במיוחד כשמדובר במצבים בהם קיימת נוכחות של אנשים נוספים? האם יש לבעיה קשר עם בטחון עצמי נמוך? ( יש מצבים בהם אני חשה כך).

ליאת שלום, לעיתים ההשגים שלנו בחיים - כמו היותך נאה, נשואה, אקדמאית ועובדת, כל אלו לא עוזרים כשמגיעים לאזורי הרגישות והפגיעות שלנו. יתכן שאת בן אדם רגיש ופגיע ולכן גם נעלבת מהר. הבכי הוא רק ביטוי חיצוני לתחושת העלבון והפגיעות. הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. טיפול כזה יוכל לסייע לך בשליטה טובה יותר על הבכי ובהפחתת פגיעות היתר. בברכה, גדעון

שלום ברצוני להבין תופעה מסויימת שניתקלתי בה: הכרתי בחור שלא הפסיק לשקר לי ולהסתיר ממני דברים במשך שמונה חודשים הוא ניהל איתי מערכת יחסים בעוד שיש לו חברה הוא כל הזמן אמר לי שהוא אוהב אותי ולא טרח לספר לי שהוא ניפגש איתה ושהוא למעשה חברה שלו ושהם לא נפרדו בכלל. הוא אמר לי שהוא יעזוב אותה ויהיה איתי והבטיח לא לפגוע בי. חברה טובה שלי ראתה אותם במסיבה. למחרת היא שאלה את חברותיה אם הם ביחד והן אמרו שכן ולא הבינו מאין באה השאלה הזו האמת נתגלתה והחברה שלו שמעה על כך אבל הוא מיד עטף אותה בשקרים שאני מסכסכת ושכולם משקרים. אני לא האמנתי שכך הוא מסוגל לדבר עלי. הוא משקר לה ומשקר לי..כל התקופה הזו שזה לא יאמן. השאלה שלי היא האם הוא לוקה במחלה נפשית מסוימת האם הוא שקרן פתולוגי או משהו כזה הייתי רוצה להבין את התופעה.

זו תופעה מוכרת - קוראים לה "גברים"

רק תוספת קטנה לדבריה של ים 3 - זו אכן תופעה מוכרת אבל לא קוראים לה "גברים" אלא "הגברים מהסוג הלא נכון"... כי חשוב לזכור שיש גם אחרים, רגישים טובים ומתחשבים, בדיוק כשם שישנם סוגים שונים של נשים.

אהבתי!

נעמה שלום, התופעה ברורה: הוא משקר כל הזמן - גם לך וגם לבחורה השניה. מה זה משנה איזה שם ניתן לתופעה הזו? (בוגדנות, מניפולציה,שקרנות כרונית, רמאות). כל השמות לא יעזרו לתחושת הכעס , העלבון והפגיעה. מה שחשוב זה ללמוד מהמקרה, להתרחק מהבחור ולקוות שתזכי להכיר גם בחורים אחרים - רגישים ואמינים. בהצלחה, גדעון

צודק! אין חכם כבעל נסיון!

צודק! אין חכם כבעל נסיון!

האם יש קשר בין הפרעה בתפקוד מיני לבין לחץ והתפרצויות?

יכול להיות קשרים שונים. למשל : הפרעה בתפקוד המיני יוצרת תסכול ומתח ולכן הלחץ וההתפרצויות. או סוגים שונים של דיכאום יכולים לבוא לידי ביטוי הן בהפרעה בתפקוד המיני והן בביטויים לא נשלטים של כעס. כך או כך הייתי ממליץ לטפל בנושא בעזרת איש מקצוע. אין סיבה שאיכות החיים תפגע ע"י הפרעה בתיפקוד המיני וע"י התפרצויות. בברכה, גדעון

שלום, קוראים לי מיכל אני בת 15. בתקופה האחרונה אני מרגישה שעמום, וזה נחשב לי כדבר נורמלי כי לכולם משעמם בחופש, אולם נתקלתי במאמר שעסק בסוגי שעמום, וגיליתי שיש לי מספר תסמינים של דבר מה הנקרא שעמום כרוני התסמינים שנאמרו שהיו מתאימים להרגשתי לאות וחוסר חיוניות - האדם חושב כי הוא חולה מאד (רצוי להיבדק אצל רופא) מעט מורת רוח לא ברורה. נטייה להימנע ממחויבות למטלות, לתוכניות ויעדים שונים. שיבה לא רציונלית, עיסוק בפנטזיות על אהבה, מעשי גבורה וכד`. התסמין הראשון במיוחד,.....ניסיתי לגוון ולעסוק בפעילויות שונות,(טיולים,יצירה ועוד)..ועדיין חלק מהתסמינים אינם עוברים!.אני מודאגת למצבי הנפשי. אם תוכלו לומר לי מה לעשות והאם זו מחלה? תודה מראש

מיכל שלום, השאלה החשובה היא: "כמה זמן את משועממת?". אם מדובר על תקופה של כמה שבועות, כלומר בזמן החופש הגדול הרי אין לך מה לדאוג. זה טבעי, נורמלי וסביר. במקרה כזה נסי לגוון בין עיסוקייך, לפגוש חברות וגם להרשות לעצמך להשתעמם קצת, כי אז החזרה לשיגרה תהיה משמחת יותר. בהצלחה, גדעון

בהתחלה חשבתי שזה רק מהחוםפש הגדול אבל זה התחיל כבר מתקופת בית הספר....לפני מספר חודשים!. והסימפטומים הללו מדאיגים אותי

שלום רב, אני בת 18, ובשנתיים האחרונות סבלתי מדכאון (לפי אבחנתי) אשר היה בשיאו לפני כשנה, ניסיתי (מחוסר ברירה) טיפול פסיכולוגי אך ויתרתי על הרעיון לאחר מספר מצומצם של מפגשים. לאחר אותו וויתור לא חל שינוי מהותי במצב, שלדעתי האישית בלבד, היה מעין דכאון כלומר-חוסר עניין, התבודדות הרס עצמי וכיוב'.. אך בחודשים האחרונים מצב הרוח במגמת עלייה למרות סיטואציות אשר מזכירות לי את המצב הקודם, כלומר "ניצוצות" של אותו תהליך דכאוני ממושך (אך לא כמו פעם!!). האם אפשר לכנותם תחת הגדרה של- דכאון קל (מצבי הרוח מאופיינים באותו חוסר עניין, הרס עצמי וחשיבה פסימית, אך חשוב לציין שאם בעבר אילו נמשכו חודשים הפעם לא מדובר יותר מכמה ימים לכל היותר ולא באותה העוצמה) או שאילו מצבים לגיטימיים כמו כל אחד בחייו ? האם,לדעתך המקצועית, יש לתת למצבים האילו לדעוך ולפחות מעוצמתם באופן טבעי(מה שהוביל למצב הקיים) זאת כאשר אני יודעת שאם העבר אינו "מכוסה" אני לא עתידה לעתיד "וורוד" למדי ובכל זאת האם לערב צד מקצועי (למרות שאני בכלל לא מעוניינת בכך!!!)? אני יודעת כי שאלותיי אינן ברורות דיו,מקווה שאתבדה, ובכל זאת- תודה מראש! שבוע טוב, מיטל

שלום מיטל, גם דיכאון קל הינו מצב לגיטימי. השאלה בעיני הינה: עד כמה מצבי הרוח, הדיכאון וההתבודדות וההרס העצמי מפריעים לך ואילו דברים חיוביים יש בנוסף להם? (למשל: חיי חברה, חוגים, דברים שאת נהנית לעשות, תוכניות לעתיד). כלומר מה האיזון בין הדיכאון לבין חלקים של שמחה ומצב רוח טוב. אם יש איזון שהינו סביר לך, אז את יכולה להרשות לעצמך להמתין שהתקופה הלא טובה תעלם ותחל תקופה טובה. אם את סובלת, מדוע שלא להעזר באיש מקצוע. לבנתיים תשימי לב לכמה זמן העליה במצב הרוח, ואם הדברים מסתדרים אז מה טוב. במידה ולא - תשקלי לערב איש מקצוע. בהצלחה רבה, גדעון

אני בת 29...בשנה האחרונה הוספתי לעצמי עוד תחום, שבו אני בררנית לגבי מציאת בן זוג- גודל איבר המין תוך העדפה לאיבר מין גדול. אני מעלה כאן את הסוגיה משום שאני חשה שזה מתחיל להוות בעיה כי פסלתי כמה בחורים טובים ואיכותיים לאחר שאיבר מינם לא מצא חן בעיני וזה קרה לאחר שכבר יצאנו תקופה והתפתחו רגשות כלשהם. משום מה, כאשר האיבר הזכרי לא מרשים אותי, אני מאבדת עניין, לא משנה כמה הבחור מתוק/מתחשב/מעניין וכו'........גם ככה קשה למצוא בן זוג בימינו בלי שום קשר לגודל איבר המין, אז כשמוסיפים גם את זה (וכמובן אני רוצה שיהיה לטעמי מבחינה חיצונית וגם יהיה בעל אישיות טובה ובעל נכסים) אז, זה הופך את העסק לכפליים קשה. למרות שנסיוני המיני במין מלא הוא לא גדול כל כך, עדיין אני מרגישה שאני מעדיפה גבר בעל איבר מין מרשים...וכשאין את זה, אני מאבדת עניין עוד בשלב המזמוזים ובכלל לא מגיעה לשלבים מתקדמים יותר. ברור לי שאני יכולה תוך ערב או שניים לגלות מיד איך נראה איבר המין של מישהו ואז להחליט אם להמשיך או לא, כשעוד אין לי רגשות אך מצד שני אני ממש לא רוצה למהר בעניין הזה...אני בכל זאת, רוצה להכיר בחור בצורה רצינית, להנות מהמפגש, מהשיחה, מהביחד איתו ולא לרוץ ישר למיטה, זה פשוט לא האופי שלי. אז.....מה דעתך בנושא?

שלום מיטל, דעתי היא שזה בהחלט לגיטימי להחליט על קריטריונים חיצוניים מגוונים (מגודל הארנק ועד גודל איבר המין) לצורך החלטה על עתידו של קשר זוגי פוטנציאלי, אבל צריך לדעת שיש לכך מחיר. והמחיר הוא, כפי שכתבת בעצמך, שבני-זוג מתוקים להפליא שאינם עומדים בקריטריונים שקבעת ייפסלו בטרם עת. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי! נראה שכל חייך עומד על מה שעומד! אז אני יכולה לייעץ לך שתכנסי לחנות ששמה ארוס ותבחרי את הגודל המספק ואז תוכלי לחפש את הבחור ה"רציני" ואולי עסקה החבילה שלו תשתלם לך! אבל בינתיים שלא תשארי בהתלבטויות תסתפקי במה שתיקני.

שלום רב, שלום רב, אני אם לילדה בת 8,חכמה, נבונה, יפה, מקובלת, חברותית, בעלת לב רחב וטוב, אוהבת לעזור. באמת ילדה נהדרת! הילדה מאד עצבנית ומלאה כעסים. יש לה לעיתים מאד קרובות התקפות של צעקות (ענייניות) ובכי הסטרי וזה קורה כל פעם שמשהו לא נראה לה או לא מסתדר כמו שהיא רוצה. לדג': היא מתבקשת לעשות חוברת לחופש או לתת גם לאחותה לשחק במחשב, השבוע היא קיבלה עונש לא לראות תוכנית שהיא אוהבת והיא בכתה בהיסטריה כמעט שעה רצוף וכד'. האם יתכן כי מדובר בהפרעות קצב וריכוז, האם מדובר בבעיה אחרת ? אציין כי הדבר גורם לאווירה לא נעימה בבית ולהמון כעסים מיותרים, בעיקר עליה, בניגוד לאחיה האחרים. אנחנו מדברים עימה בלי סוף - הכל ברור לה היא מסכימה איתנו אבל מיד אח"כ כאילו לא דיברנו. ניסינו הכל : בטוב, ברע, לחבק, להתעלם כלום לט עובד. אנחנו די מיואשים ומפחדים שכל יום שעובר גורם לנזק בלתי הפיך. היא כבר התחילה להשמיע "אני אברח מהבית" וכד. אנחנו מיואשים בבקשה עזרו לנו! תנו כיוון ! תודה.

שלום דנה, אכן, לפעמים יש ילד מסוים במשפחה שמציב בפנינו אתגרים מיוחדים... בהתבסס על האינפורמציה שנתת, אני לא רואה אינדיקציות להפרעת קשב וריכוז דווקא. עם זאת, אני חושבת שכדאי לנסות לברר לעומק מה מטריד את בתך, ומדוע היא מגיבה רגשית באופן זה במרחב המשפחתי. הרבה מאוד פעמים כדאי לעשות בירור כזה בעזרת איש מקצוע, כמו פסיכולוג/ית חינוכי או פסיכולוג/ית המתמחה בעבודה עם ילדים. אני ממליצה לפנות לפסיכולוג/ית העובדים בבית הספר של בתך, ולהתייעץ עמם לגבי פנייה לשירות הפסיכולוגי החינוכי או לגבי פנייה לפסיכולוג/ית באופן פרטי. בברכה להצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

אני בטיפול כבר כמעט שנה. יש לי קשר טוב עם המטפלת למרות שהטיפול והקשר ידעו משברים קשים. היו תקופות שנפגשנו פעמיים בשבוע ולפני חודשיים חזרתי להגיע פעם בשבוע. אני מאד מודעת למה שעובר עלי - הרצון להתקרב ולאהוב ולהיות נאהבת וחשובה ומשמעותית ובמקביל הרצון לברוח ולא להתמודד והכמיהה להקלה. מאז שהתחילה הטיפול, הדבר היחידי שמעסיק אותי הוא הטיפול עצמו. הסיבות שבגללן הגעתי לטיפול נשכחו מזמן וכרגע רק שאלת הקשר שלי עם המטפלת נותרה במרכז. הנושא מדובר כמובן, כולל העוצמה שאני עסוקה בה, אבל הדיבור לא מקל עלי. היו תקופות שניסיתי לדבר על זה פחות והיו תקופות שדיברתי על זה יותר, ושום דבר לא משתנה. אני מרגישה כאילו שיש לי איזו מין אובססיה בעניין. כאילו OCD לא התנהגותי אלא רגשי... אני מתישה את עצמי (וגם את סביבתי הקרובה ששותפה לתהליך) ואין לי כוח יותר לעסוק בזה. החיים שלי מלאים מאד - לימודים, עבודה, זוגיות, חברים, התנדבות במקום מסויים ועל כל זה, מאפיל הטיפול והמטפלת. כאילו שכל השאר הופך להיות טפל ולא חשוב, זניח ושולי. שוב ושוב אני משחזרת דברים שנאמרו בפגישה האחרונה, דברים שאני רוצה להגיד בפגישה הבאה דברים שאני רוצה לספר לה ואיך אני אספר, איך היא תגיב... בהתחלה חשבתי שזה יעבור תוך חודש-חודשיים שלושה. כבר כמעט שנה וכלום לא השתנה...למרבה המזל, אין החרפה (לא שאני יודעת איך המצב יכול להיות גרוע יותר - אני הולכת לישון עם מחשבות עליה וברגע שאני מתעוררת אני חושבת עליה) אבל גם אין הטבה. מה יהיה איתי?

שלום יעל, תיארת באורח חי וציורי את האופן בו הקשר הטיפולי ממלא את עולמך. אני בטוחה שיש סיבות לכך ש"פינית" לטיפול מקום כה נרחב, ושאת מבטאה בכך כמיהה לסוג מסויים של מגע אנושי. אני מציעה להשתמש בטיפול כדי להבין תהליך זה יותר לעומק, גם בהקשרים אחרים. השתמשי בקשר הטיפולי כדי להתבונן באמצעותו ברגעים בהם את מרגישה "מלאה" או "ריקה", "שבעה" או "רעבה" רגשית. אשמח אם תכתבי אלינו גם בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

חשבתי על הדברים, על האפשרות שיש סיבה שפיניתי מקום רב כל כך לטיפול. לצערי, הדברים לא כל כך פשוטים. יש לי נטיה (מאז ומתמיד או לפחות מאז שאני זוכרת) להנעל על דברים ואז הם ממלאים אותי לחלוטין. זה יכול להיות אפילו משהו שולי כמו לבחור רהיט מסויים לבית. כשמשהו כזה עולה על הפרק הוא מעסיק אותי באופן אינסופי, ממש ברמה האובססיבית. כמה שאני מנסה להפטר מזה ולשנות את הדברים זה לא עוזר ושוב ושוב אני נתקעת עם מחשבות אינסופיות, עד שהנושא נפתר ומגיע משהו אחר. אני מאמינה שהטיפול הוא פשוט נושא כזה שלא נפתר ולא הגיע נושא אחר שימלא את מקומו, רק שהפעם זה כבר מעבר לשלב שזה מפריע "סתם" זה בא על חשבון הרבה דברים אחרים ופוגע בי וגורם לי להרגיש שכל השאר לא חשוב. לפני הטיפול החים שלי היו מאד מלאים ברגש, בעשיה בתחושות מגוונות טובות ורעות גם יחד. אני חיה במערכת יחסים ומרגישה מאד נאהבת ואוהבת אבל מאז שהטיפול ככה ממלא אותי הכל הפך להיות שולי. אני ממשיכה לתפקד כרגיל אבל מרגישה שהכל איבד טעם. זה נשמע ממש מטופש אבל אפילו האוכל פחות טעים לי (ואני בן אדם שאוהב לאכול). זה מפחיד אותי המצב הזה. אם פעם חשבתי שבאיזה שהוא שלב יהיה שיפור או שינוי היום אני כבר ממש לא בטוחה. התחושה הזו כל כך ממלאת אותי שאפילו הדברים שבגללם הגעתי לטיפול ושהפריעו לי בחיים, כבר לא משנים ולא מפריעים לי בכלל. כמו שאמרתי אני מדברת על הנושא בטיפול אבל גם זה לא עוזר. לא יודעת מה לעשות ודי מיואשת מעצמי.

שוב אני נכנס להתייעץ איתכם מהנכר... אני מתלבט האם להמשיך הטיול בחול...אני כרגע בתאינלד ...האמת היא טיילתי כאן חודש ולא ממש נהניתי ההתלבטות כרגע האם להשמשיך ליעד אחר כגון ויטנאם או לחזור הביתה.. מחד אני לא נהנה כאן ...הכל תיירותי וסתם משעמם..אמא שלי עברה ניתוח קשה בארץ שגיליתי בדיעבד (יש לה סרטן\\9 ..) וכעת היא בסדר מתאוששת אך מצבה הבריאותי מושפע ממצבה הנפשי ומצבה הנפשי מושפע מנוכחותי בבית כן או לא ..לצערי... בכל זאת טסתי -היא הייתה בסדר לפני חודש...לא רצתה לגלות לי שהיא עברה ניתוח כעת חברת הוריי אומרת לי שאימי בסדר ..ואימי אומרת לי להמשיך הטיול ... הקטע הוא שאני חש כאלו לא חוויתי מספיק..אבל האם באמת זה בגלל המקום \? או שמא בגלל אישיותי? אני רוצה שאחזור לארץ ללכת לטיפול ...אני צריך את זה בהרבה הקשרים אחרים... האם זה בזבוז כסף לטייל ? יש לי כל כך הרבה דברים אחרים...העיקר זה הטיפול ... האם אהנה בויטנאם ? האמת ראיתי נופים מדהימים כאן בתאינלד וכלום לא נגע בי! משהו לא בסדר בי! כולם מטיילים שנה ואני לא נהנה! יש לציין שאני ממש לא מתגעג למשפחה או לארץ או משהו כזה...אין לי כח גם לחזור לעבוד וכו'...פשוט הטיול לא כזה אייי אי אי.. האם בארץ אחרת אני אהנה? נראה לי שמדובר בי...ייעצו לי תודה... המשך הטיול תלוי גם בעצתכם תודה...

שלום רוני, אכן, לפעמים נופים מדהימים בארץ רחוקה הם לא בדיוק מה שאנחנו צריכים... אני מבינה שנסעת לטיול מתוך תחושת עומס, שקשורה להתמודדות עם המחלה של אימך. מן הסתם קיווית שתחושות הכובד והקושי יתחלפו בשלווה ובהנאה, וציפיות כאלה לעיתים מקשות. הרי כשנסעת לטיול "לקחת" איתך גם את התחושות והנושאים שמעסיקים אותך בארץ... נדמה לי שהתשובה קשורה לאו דווקא לשאלה אם תמשיך לטייל או תחזור, אלא לשאלה מה אתה יכול לעשות עכשיו כדי להרגיש טוב יותר. את מרבית הדברים ניתן לעשות גם בארץ וגם בטיול - למשל, לדבר בכנות עם אימך, ליצור קשר קרוב עם אנשים בסביבתך ולשוחח עמם באופן אותנטי על רגשותיך, לפנק את עצמך במשהו נעים במיוחד וכן הלאה... כתוב לנו שוב בקרוב, ואיחולי החלמה לאמך, אורנה ראובן-מגריל