פורום פסיכולוגיה קלינית

היי כולם נתחיל בזה שבעלי תמיד אומר לי "אף פעם אל תראי חדשות, זה לא עושה לך טוב" הבעיה שזה ממש מסקרן לדעת מה קורה.. ואתמול אחרי תקופה גדולה שלא ראיתי, חיפשתי באינטרנט ויצא לי לראות את המנהרה שבה היו ששת החטופים שנרצחו. מילא המנהרה עצמה, אבל ראו שם גם מלא דם ועוד מקרוב ממש... וואו כמה שזה לא עשה לי טוב אני לא יכולה לישון אני פשוט חיה את זה, לא מפסיקה לחשוב על זה כל היום, יש לי ממש מועקה... בעלי עכשיו התעצבן למה ראיתי את זה... הוא אומר לי "את לא חיה שם, את חיה פה, את מתנהגת כאילו את שם, את רוצה ללכת לשם? תלכי לשם וזהו" (כועס...) הבעיה שאני לא מצליחה לחשוב על דברים אחרים, אלא רק על זה כל היום. (הייתי ככה עוד לפני שראיתי את זה, מאז ששמעתי שהם נרצחו אני ככה, אבל עכשיו כשראיתי אז עוד יותר) אפילו שמעתי ראיון עם אמא של עדן ירושלמי שאומרת את המחשבות שלה: כמו לדוגמה על הרגע שהם הבינו שהם הולכים להירצח, את מי רצחו קודם וכו' - אלה בדיוק המחשבות שלי, בקיצור, מאז ששמעתי שרצחו אותם לא יכולתי לישון טוב בלילה, כל הזמן חשבתי על הרגעים האחרונים שלהם... איך לצאת מזה?

אודי וכולם, שנה ראשונה שהתחלתי לא ממש בהתרגשות גדולה...לצערי, ואין לי הרבה כח או מוטיבציה גדולה השנה, לא מתחשק לי לקחת פרויקטים ואני אחתשתמיד לוקחת עוד השתלמות ועוזרת..השנה פשוט לא בא לי. המטפלת לא מבינה אותי, איזשהו קצר בתקשורת, כמובן שאגיד לה אבל זה מאכזב.. היא אמרה לי שאולי אחשוב על ללמד כיתה א או משהו אחר. היא לא מבינה שזה לא זה! וגם שאמרתי שהתחלתי את השנה וההורים קשים יותר בחרדות, בבקשות ובשחרור..לא משחררים, לא נותנים לילדים עצמאות ועוד...אולי ילדי קורנה ומלחמה...משהו השתנה ואני זקוקה להמון אנרגיה שחסרה לי... והמטפלת לא הבינה. רציתי שתקשיב, שלא תתן עצות! שלא תגיב אולי..שתשתוק. ובכלל היא תסע עוד מעט לכל החגים האם זה קשור לחוסר הבנה...אוף לא יודעת. שלחתי הודעה בין הפגישות שקשה לי אז בפגישה אמרתי שהיא חסרה לי וקשה לי שאני זקוקה לה בין הפגישות הציעה לשתף מישהיא והיא לא הבינה שזה לא זה!!! אוף זה היא! רק רוצה שיבינו שהיום להיות גננת זה שוחק...ושהבן שלי בטירונות רחוק מהבית ומנטלית לא כזה קל לו...אני רואה שאפילו הורים בטירונות מתערבים ודואגים מידיי. מה יש להם? לא סומכים על כלום.... נהיה קשה פה. קשה מאוד...

הי כולם, אתם יודעים, אני בנאדם מאד שותק. המצב יחסית טוב כשאני מצליחה להקליד מילים. לפעמים גם זה בלתי אפשרי. אנשים שמדברים הרבה כל הזמן ושואלים שאלות מגיעים איכשהו לכעוס שאני לא עונה. ת'כלס זה לא קשור אליי. זה קשור למי שהם. ואני - לא תמיד אני יכולה לענות. לא תמיד יש לי תשובות. ואז, אז אני מתרסקת. זה קרה אתמול. מול הבחור חולה הסרטן הסופני שהוא אלוף החופרים ובנושאים שאין לי כל עניין בהם. עם זאת, אני שמחה שהוא חופר כי זה סימן שהוא חי ולא בהתקף של כמעט מוות. בעיה לשים גבול לאדם שיודעים עליו שהוא מרחף בין חיים ומוות. בעיה להתרחק. לא נוטשת. אבל איפה אני? גם אבא שלי היה חופר משהו פחד. וההודעות שלי גם יוצאות מאד ארוכות. אולי כי עד שיוצא משהו, אז הכל ביחד. אולי כי אני נהנית איכשהו גם למצוא מקום למילים. אבל שותקת המון. המון המון. לפחות לתחושתי. ובראש רצות מחשבות וקופצות מדבר לדבר. סוג של בכיתי אתמול בפינה שנדחקתי אליה. רמת חרדות גבוהה מאד. אין קליטה ואין שחרור. תרופות הרגיעו. ימים עצובים ביותר בכל מקרה במאקרו. ימים עצובים ממש. חשבתי על המטפל. עוד נהיה בקשר. תודה למי שהקשיב. זה לא מובן מאליו. סוריקטה

שמחה שמצאת מילים לשקט ללב שכואב אין לי הרבה מילים בימים אלה רק רציתי להגיד שקראתי ואתך אביב

היי סוריקטה, אני בתור אדם שמדבר ודי הרבה ;) יכולה לומר לך שגם לי לא תמיד יש תשובות... לא לכל דבר יש מה לומר או צריך תגובה. לא כ"כ הבנתי למה זה גרם לך להרגיש כך. בכל אופן אני האדם החופר, המטפלת אמרה לי פעם שזה כאילו מחפה על מה שאני לא אומרת...כאילו מסתירה בדיבור מרובה..אז כל אחד והאופי שלו... אני חושבת שזה בסדר לשתוק, סייג לחוכמה :) וטוב שאת גם יודעת לכתוב פה ולא לשתוק כשאת צריכה... טוב שתרופות מרגיעות חרדות, הימים ימים עצובים לכולנו וקשים מאוד. מקווה עדיין לטוב במקרו וגם במיקרו. חיבוק ויחד כמה שניתן. איתך.

לא הכרתי את המושג מלחמת חפירות תודה סוריקטה

הקטנה שלי כבר לא הולכת לישון בקלות. (פעם הלכה לישון ממש ממש בקלות, איך שמשכיבה אותה - היא נרדמת) ביומיים האחרונים זה ממש סיוט. עכשיו פתאום היא צורחת שאני אקח אותה, והיא לא מפסיקה. ניסיתי אפילו לחכות 20 דקות. היא לא מוכנה להיות במיטה.. לא נרדמתי בלילה. והיא לא נותנת לי לישון גם ביום. והיא ערה כל היום (מה שמאוד חריג אצלה). אבל לא נראה לי שכואב לה משהו, אם אני לוקחת אותה היא מחייכת.. אני בקושי כותבת לכם את ההודעה (עם ליווי של הבכי והצרחות שלה) יש לי חרדות מזה כי אני לא יודעת כמה זמן זה ימשיך ואני מתה מעייפות... קצת מדאיג אותי... :/

האם אפשר לקחת פרוקסט פלוס ולוריון

אני נמצא אצל מטפל רגשי כבר 5 חודשים, ואני מרגיש שאין לי כוח אליו, האם זה אומר שאני צריך לעזוב אותו?

זה טבעי נראה לי שלכל המטופלים נמאס מהמטפלים שלהם לפעמים טיפול זה חופר! אתה יכול לשטף את מטפל שלך בזה... (אולי זה יעזור...)

אין לך כח אליו? כלומר? לו צריך להיות כח אלייך ולא הפוך...אינך צריך לרצות אותו, הוא זה שאמור להיות שם בשבילך. מה זה אומר שאין לך כח אליו?

לבעלי יש קורקינט חשמלי, ואתמול המפתח הקטן של הקורקינט נעלם. חיפשנו שעות, הפכנו הכל, ולא מצאנו. העניין הוא שאתמול בדיוק הקטנה שלי השתעלה שיעול לא רגיל במהלך הערב, אבל זה עבר לה מהר. בכל זאת, בגלל שלא מצאנו את המפתח, בעלי חשד שאולי היא בלעה אותו איכשהו. אז הלכנו לטרם, עשו לה רנטגן, ולא היה כלום. והיום... אני כהרגלי משתפת את חמותי מה היה אתמול, סתם כשיתוף. והיא ישר צעקה עלי "אוי ואבוי אני לא מאמינה איך עשיתם לה רנטגן?! זה לא בריא!" וכו' - לא אלאה אתכם... אמרתי לה שיותר אני לא מספרת לה כלום... ואם המפתח באמת היה אצלה בבטן? היה חייב לבדוק את החשד הזה. אפילו הרופאים אמרו שצריך. קיצור.. מעצבן. זה הורס לי את המצב רוח שהיא מוציאה את התסכולים שלה עלי. היא כתגובה אמרה לי שהיא לא כועסת, אלא דואגת.. ושאני צריכה לספר לה כי אין בינינו סודות. היא באמת טובה ועוזרת לנו. תמיד שהיא באה לבקר היא עוזרת לי בבית והכל... אבל בנושא של לשתף אותה - אני כבר לא יודעת מה לעשות.. כי אני אומרת לעצמי, מה יוצא לי מזה שאני מספרת לה דברים? סתם הורס לי את המצב רוח. אפילו כשאנחנו רוצים ללכת לבלות היא אומרת לנו לא לצאת כי ככה וככה וככה.. אז הפסקנו לספר לה לפני שאנחנו יוצאים (רק אחרי שסיימנו את הבילוי וחזרנו הביתה - אנחנו מספרים) אני כבר לא יודעת מה כן לספר, מה לא לספר (זה לא רק דברים שליליים, איכשהו אם משהו לא מוצא חן בעיניה מסיבות לא ידועות - היא יכולה להתרגז, גם אם זה לא משהו שבעייתי בעיניי) ואני כבר לא יכולה לצפות את התגובות שלה... נראה לי שעדיף לספר פשוט כמה שפחות. רק דברים רגילים שגרתיים ותו לא. חבל שהיא לא מאפשרת לנו פתיחות. מה אתם הייתם עושים? משתפים? לא משתפים? מה משתפים?

די אני בייאוש אמיתי אין דרך לעזור לי ואני לא מסוגלת להמשיך לדבר בטיפול, נראה לי שאני בדיכאון, לא רוצה כלום! אבל כן רוצה המון! רוצה להפסיק את הטיפול!!! ומבינה שמעשה כזה רק יהרוס לי... אולי אני צריכה באמת הפסקה? אפילו שהתחלתי את הטיפול לא מזמן?! אין בי את הכוח לדבר על מה שעברתי... וזה כואב מאוד! אני רוצה לשחרר אבל ברגע שאני מדברת הכל  נעלם לי, בלאק אאוט. המטפלת שלי אומרת לתת זמן לדברים, לא ללחוץ על עצמי היא לא מבינה שאין לי זמן! אני לא יכולה להיות אמא בלי להתרפא, מפחדת שאפגע בהם, אני לא בהריון אבל ממש רוצה ילדים. (אמרו לי מיליון פעמים שמפוסט טראומה לא מחלימים לגמרי אבל אני כן יחלים לגמרי!!!)לא רוצה לתת למה שצריך זמן את הזמן שלו! די כמה שנים אפשר? נמאס לי מהכל!

היי אורטל, טוב מאוד שאת רוצה לטפל לפני שיש ילדים. שתביני שאני רק בעוד חודש מתחילה טיפול דרך מכבי (רק בזמן האחרון חשבתי ללכת), והבת שלי כבר בת 10 חודשים וראתה אותי במצבים לא לגמרי "בריאים" ;) אולי תרשמי את הנושאים שאת רוצה לדבר עליהם בנקודות? תסדרי לך את זה. גם אני כבר עשיתי את זה שיהיה לי מוכן לפגישה, כדי לצאת מהפגישה באמת עם תוצאות ושלא יצא שלא דיברתי בסוף. ברור שתחלימי לגמרי, אפשר לטפל בהכל. תתחילי, לדברים טובים לוקח זמן. תחשבי על התוצאה בסוף, שאת תתרפאי ויהיו לך ילדים בריאים בע"ה, כל מסע מתחיל בצעד אחד קטן, תחלקי לך את זה ל"צעדים קטנים", מטרות קטנות, כל פעם תדברי על משהו, תטפלו בכל נושא, ולאט לאט תראי איך את מתקדמת, משתחררת, וכמובן יותר נפתחת כלפי המטפלת. בהצלחה!

תודה ברבורית הלוואי ואני יצליח בהצלחה גם לך!

הי אודי, רשמתי תגובה למילותיך, והיא לא נקלטה במערכת. לא נקלטה, כי אצלי, המערכת הטכנית מאד מיושנת והתקשורת נופלת כל הזמן. ובמיינד - אולי גם. יבוא יום ויחודשו פריטים. לאט, למרות שלאט מידי. זהו הקצב. אז הנה ניצלתי את ההזדמנות לפתוח הודעה חדשה. חדש. חדש זה חשוב. אחר איכשהו גם. השתמשת בתשובתך בשורש י.ש.ב וחשבתי לי שאיני יושבת הרבה. וגם לא נוח. לרוב בתנועה. ומכאן רציתי לספר שהצטרפתי באופן פעיל לאחת הצעדות לזכר החטופים שהופקרו, ואף יותר מפעם אחת, אנשים שמי יודע איזה סיוט מטורף עבר עליהם, הופקרו ונרצחו בשבי. תהלוכה מצמררת. ושקטה. שקטה ורגשית. קצת כמו שאני. אבל אתמול נחתי יחסית. היה קשה. ואנסה גם היום. רציתי גם להוסיף שהמטפל שלי שבור מתמיד, ואני כל כך מבינה. וכאמור דואג לחלופה בחו"ל. יש לו משפחה. חברים טובים וקרובים אליי עברו רחוק. מה אומר, שיהיה שבוע. אני עדיין כאן, והיות שעכשיו קצב השתנות אורך היום כמעט במקסימום מרגישה זאת היטב גם בהתנהלות היצורים והצמחייה בטבע. בלי אינטרנט, בלי מכשור. ברגש ובחוויה. שקט, סוריקטה

ערב טוב בתחילת אוגוסט החלו לי תסמינים של כאבי ראש...שיתוק של חצי פנים הרגשת כבדות בלשון....לאחר שהייתי במיון ונערכו לי בדיקות ונאמר לי שהכל תקין. עברו שבועיים וחזרתי לעצמי. ביום שני האחרון קיבלתי עוד התקף רעידות שיתוק בפנים..לחץ דם מאוד גבוה ומאז אני עם כאבי ראש...ולחצים בפנים מבינה שאני עוברת סוג של חרדה. קיבלתי כדור טבעי להרגעה. מה עושים מאיפה זה בא. אני בחורה בת 55 בריאה לחלוטין. מפחדת שזה יקרה עוד פעם. תודה

הי כולם, חולקת כאן שהיום יום בו תחושת חרדות אימה. זה חולף ועדיין היות שרויה באלו, וכעת רבים אנשים במצב דומה, בדרכם, פחות נחמד. על אף, ובגלל, שאני כל כך משתדלת לעשות המון דברים טובים מרגישה דחויה ומואשמת במפגעים. עולמי. נקווה שאצא מזה, לפחות ירידה בעוצמה, במידה מסוימת. סוריקטה

היי סוריקטה היקרה מקווה שכבר עבר לך. הכל חולף בסוף.

אודי, מבינה את ברבורית לגבי הרגישות. גם אני כזאת. אמנם עם השנים קצת פחות.. אבל אספר על מקרה שקרה לי היום וישר פגע בי. אמא יחידנית חרדתית כנראה מאוד, שהילד קבל מכה והתקשרתי להגיד לה, והיא עשתה מזה כאילו שלא משגיחים ושאנחנו לא "משתלטות על הילדים" כאילו ילד זה משהו שצריך להשתלט עליו.. (לא אוהבת את הביטוי הזה)..בכל מקרה הבנתי שהיא לא רצתה שהוא יהיה בגן הזה בגלל ילד אחר שנמצא בגן..והחליטה שהילד עצוב בגן מה שאינו נכון - רק התחלנו ... ונאמר שזה שלה..היא כזו חרדתית או לא יודעת מה... אבל מי שעמד מולה והיא ערערה אותו והעליבה זה אני. אז תשאל למה זה פגע בי? למה אני לוקחת כל כך קשה? כי אני יודעת שאני גננת טובה! שמשגיחה ודברים קורים! יודעת שהורים ישר פונים לעירייה/פיקוח ואפרופו מערכות הן לא תמיד לטובתנו, להפך על פי רוב מקשיבים להורה... אז כמובן שידעתי את היועצת והפיקוח שידעו! ולהקדים תרופה למכה...בכל זאת למה אני לוקחת ללב??? למה זה מפריע ומערער אותי? למה אני פוחדת? ממה??? לא יודעת לענות. איך מפתחים חוסן? כמעט 30 שנה במערכת ועדיין הורים יכולים לערער ולפגוע בי! ובתקופה האחרונה סף הרגש גבוה יותר...שגם זה כנראה לא יתייצב לגמרי למרות שעבר כבר הרבה זמן.... יכולים 34 הורים להיות מרוצים מאוד ומספיק הורה אחד לערער...מבאס. למה???? אני כמו ילדה קטנה וטיפשה שלא פתחה עמוד שדרה ..

וואי אני ממש מבינה אותך מיכלי, לדעתי באמת מה שמפריע זה שאנשים אחרים משדרים לנו ש"אנחנו לא מספיק טובות". גם אצלי הילדה נפלה כמה פעמים, (בפעם הראשונה זה היה כשהיתה בת שבועיים) וממש פחדתי ליידע את המשפחה שלא יכעסו עלי ויערערו לי את הביטחון, ולא מזמן כשהיא זחלה בבית היא הכניסה מסמר לפה (שלא יודעת מאיפה הוא הגיע) אבל תפסתי את זה בזמן, ולא אמרתי להורים שלי כי הם ישתגעו... פשוט ילדים זה משהו שממש קשה לצפות, במיוחד (!!) אצלך בגן שזה כמות גדולה של ילדים שאי אפשר לפקח על כל אחד באופן פרטני. אני לא מבינה איך ההורים מצפים שלא יקרה משהו לילדים בכלל.. ובטוחה שאם היית צריכה להשגיח רק על אחד כמוני - לא היה קורה לך מה שקרה לי, את נשמעת ממש אחראית עם ניסיון :)

יש לי פגישה עם המטפלת שלי ואני בחרדות! השבוע הלא רגוע הזה גמר אותי, ומפחיד אותי ללכת לפגישה כי אני יודעת ששם הכל יעלה... מה היה? הכל כל כך רגיש.

... הלכתי בשתיקה והצטרפתי אתמול לנהרות האנשים, כדי להביע הזדהות עם התחושות לנורא שמתרחש. שוב הרגשה של חובה לצאת. זהו. אסון. סוריקטה

הלכת וזה תנועה קדימה הלוואי וזה יביא שינוי חיבוק אביב

למי מאיתנו אין לחצים כאלה או אחרים גם בגלל מצב המלחמה וגם בגלל חוסרים רבים בינהם גם תרופות גנריות אך על מה נתלונן קודם ? אם לחיילים שלנו שלוחמים יום ולילה חסר ציוד הכרחי? ואם בעקבות רצח 6 החטופים שלנו המדינה כמו מרקחה ואז מתחילה גם שביתה כללית במשק לשאחדים זה ממש מתאים ויש כאלה שבגלל השביתה הלא הגיונית פוליטית אנשים פשוט נדפקים כן כך אמרתי הייתי אמורה מחר לעבור ניתוח שחכיתי לו כבר המון זמן עכשיו בגלל השביתה הניתוח שלי נדחה מי יודע עד מתי? לא הכל טוב לכולם! במצב כזה כשהאדמה בוערת לנו מתחת לרגלים והאבל הכבד כובש כל חלקה קטנה אפילו חיוך לא מצליחה לחשוב... אני לא מאשימה חס וחלילה את משפחות החטופים על השביתה שפתחו לא רוצה לחשוב מה הייתי אני עושה במקומם !! אז בואו נשתדל לחזק אחת את השניה כמה שאפשר למרות שאני לא ממש מצליחה להכנס כפי שהייתי רוצה ולחזק את כולכן ומחר יום חדש גם מחר יהיה הכל מלא אבק או מלא במצבי רוח כאלה ואחרים בואו ננסה לחשוב חיובי אולי זה יצליח להעלות חיוך במקום לחשוב שהכל דפוק וגם אנחנו כחלק מהמערכת הדפוקה דפוקים כי כבר כתבתן בעצמכן שלא הכל תלוי בנו נכון? ברבורית זה כולל אותך תקשיבי לבעלך הוא הכי צודק גם סוריקטה כתבה שהתקווה זה הדבר האחרון שמאבדים אוהבת אותכן חטולית

צר לי באמת על השביתה ששיבשה תקופה בהחלט לא מזהירה ולא פשוטה חיבוק ענק אביב

צריך באמת לאמץ גישה חיובית לחיים, נשתדל לעבוד על זה :) טוב שיש כאן את הפורום שתמיד אפשר לשתף.

נראה לי שהיום הבנתי משהו הקושי הכי גדול שלי זה האין פרידה אנשים מתים זה חלק מהחיים (לצעריינו היום בכלל ) אהבתי אודי את המוות מבחירה זה נותן לזה צבע וגוון נכונים יותר, מכבד יותר . קשה לי האין פרידה המקום הבודד הזה של.. שהפך למקום הבודד שלי . וההבנה שכנראה אם המשיך בדרך שלי שבחרתי אני כנראה אחווה שוב דבר דומה .. היום שאלתי איך ממשיכים ככה שהשאלה היא מתי ? לא אולי כי אם מתי ... זה עצוב. הכי מפחיד אותי שכדי לשמור על עצמי אני יהפוך לחלק מהמערכת

אביבוש, זה באמת קשה בלי פרידה...ואין ממש איך למנוע ממי שרוצה לפגוע בעצמו, אפשר לשוחח אפשר להיות נוכח אך האדם הוא אחראי על חייו ויש גבול עד כמה ניתן לשמור ולהשגיח. עלינו להיות מודעים למוגבלות עד כמה ניתן להתערב...קשה כל כך, מבינה. אדם שרוצה למות לצערנו ימצא את הדרך... להבדיל הורה שאני מנסה לשכנע שיש לטפל בילדו והוא מתעקש לא לטפל, "אפשר להביא את החמור לשוקת אך אי אפשר להכריח אותו לשתות" והמערכות עובדות לאט וקשה אך ניתן לעשות רק מה שביכולתנו גם לגבי העתיד... להבדיל אני יודעת שבטח יקרה לי שוב משהו דומה להיפומניה כי בשלב מסויים ארד מהכדורים וזה סיכון, מפחדת ממה שחוויתי מפחדת שיקרה שוב ואם יקרה אצטרך להתמודד שוב...

הי אביב, ובאין פרידה היכן נתקעים? בזעם? בבלבול? בהלם? בהכחשה? ויש עוד. לא קל בכלל. בכלל לא קל. וייתכן שיש סיבה לקצוות שנותרים פרומים. אולי משהו מאזור הכל יכולות. לדוגמה הפנטזיה הלא ראלית להשיב את הזמן לאחור, להחיות כביכול ולתקן. מעמסה כבדה במיוחד. כל כך בלי נישאת שעשויה להוביל לפגיעה עצמית. איתך, סוריקטה

לגבייך רק להגיד שירידה בכדורים באופן אחראי עם מעקב לא בהכרח יחזיר את המצב שחווית .. אבל הכל צריך להיות מפוקח ולאט ..

חומר למחשבה איכן אני תקועה .. נראה לי שיש בי תנועה ולמקום טוב יותר כבר יכולה לדבר על זה בלי להתפרק ישר אבל זה בהחלט תהליך לשחרור הפנטזיה ועוד חסמים חיבוק אביב

ברור שיש אנשים רגישים מכילים ואמפתים ביום שאני לא יהיה כזאת אני לא יהיה שם המערכת כמערכת מדינית קורסת , שונה אחרת פחות מכילה אמפתית. אני לא בטוחה שרוצה לקחת בזה חלק ... בנתיים אני שם

היי בנות, כמה אני רוצה כבר לעקוב אחרי מה שרשמתן ולהגיב לכן, הקטנה שלי בקושי ישנה ביום ורוצה המון צומי אז מקווה להגיע לזה בקרוב. אבל חייבת לשתף במה שקרה לי. הלכתי לחמותי היום, והשכנה שלה לפעמים מגיעה לראות את הקטנה, היא הרבה פעמים אומרת לנו לשלוח אותה לגן וכו' אבל כרגע אנחנו לא מעוניינים והיא לא מוכנה לקבל את זה. היא כל הזמן רומזת או אומרת במפורש, היום לדוגמה היא אמרה את זה אולי 7-8 פעמים, לא מגזימה.. ובנוסף, היינו אמורים לישון אצל חמותי, אבל היו לי הרבה דברים להספיק בבית אז בסוף לא נשארנו לישון (זה דברים דחופים). אז אמרתי לאותה שכנה שלא הספקתי ולכן אנחנו לא נשארים לישון, ואז היא אמרה בטון לא נעים "לא הספקת?!?!" ככה, כמו שזה נשמע. בעלי אמר לי בעבר שאני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד, לכן לא פירטתי לה מה קרה בדיוק.. ואז שוב כמובן ישר אמרה "היא כבר חייבת להיכנס לגן" ואז קטעתי אותה, אמרתי "הבנתי" וכהרגלי, הלכתי לצד ובכיתי לבעלי בטלפון.. אוף.. לא אוהבת את עצמי ככה, אבל אני כזאת, רגישה. מרגישה כמו ילדה כשזה קורה... גם אתן הייתן נפגעות מזה? ומה הייתן עונות במקומי? בעלי אמר לי שאני משדרת חולשה ולכן היא לוחצת ומדברת ככה, ("לא הספקתי" נשמע כמו מישהי חלשה, ושצריך להגיד "יש לי הרבה דברים לעשות ולכן אני לא יכולה להרשות לעצמי להישאר לישון")

מעליב מאוד ופוגע, שמשהו אומר לך שאת לא בסדר זה מעליב! אני במקרים כאלו מסבירה לעצמי למה הצד השני כל כך לוחץ עלי לדוג' כי השכנה כן שלחה לגן ויש לה הרגשה שהיא לא בסדר ששלחה את הילדים שלה לגן ולכן קשה לה לראות את ההשקעה שלי...

מבינה שזה פוגע, ואת רגישה, בעלך תומך בך וזה מי שחשוב, השכנה יכולה להגיד דעתה שהיא הכי פחות חשובה...מי שמתמודד זה את!!! תקשיבי לליבך ואם קשה תקשיבי לבעלך. תעשי מה שאת חושבת לנכון.

היי אורטל תודה רבה, רעיון ממש יפה של כיוון חשיבה!

אין כדורים במלאי בגלל המלחמה ומסתבר שאין גם גנרי, חיפשתי בכל בית מרקחת/סופר פארם אפשרי ובסוף מצאתי לחודש.... מה עושים כשאין כדורים במלאי וגם לא יהיה כי מלחמה?? מבינים באיזו מציאות אנחנו חיים??? שהורסים לכולנו את חיינו בגלל המלחמה??? בעיות עם מדינות שבטח לא רוצות לייצר לנו יותר תרופות או שאין טיסות או השד יודע מה.. ואני ממש לא רוצה להחליף כדורים או וואטאבר.... המטפלת שלי שבוע הבא לא תהיה, נפגש עוד שבועיים ואז היא טטוס לחגים לכל חודש אוקטובר ונמאס לי בא לי לא לקחת כדורים יותר אם לא יהיה מה שאני לוקחת במלאי...הם טובים לי לא רוצה לשנות!!! אוףףףףףףףףף רוצה לחזור להיות אני לפני ההתקף..להיות אדם בריא בנפשו שלא תלוי בכדורים..נמאס לי.

מכירים את זה שילדים בשקט צריך לדאוג .. מה קורה שם בחדר כל הזמן מנקרת בי השאלה , אולי הייתי צריכה לדאוג יותר דווקא שהיה כאילו שקט .. אוףףףף זה פשוט בלתי נסבל המשיכה שלי כל הזמן לשם ... האם זה יעבור פעם ..

שוב אכתוב שלא הכל תלוי בנו, תחושת האשמה מובנת..אינך אשמה!! ותודה. בהחלט צריכה להזהר משחיקה. השנה הזו קשה לי במיוחד לקחת על עצמי פרויקטים ומצפים שאקח לצערי....

מעבר לרגשות האשם והחכמה שבדיעבד, שלא בטוחה שבאמת יכולתי אחרת הפחד הכי גדול שזה יקרה שוב וההבנה שאני לא באמת יכולה לעשות משהו .. זה פשוט לא הוגן

קראתי אותך שם למטה האמת אין לי מילים מנחמות שולחת כוחות כי אין לנו ברירה אחרת אלה להחזיק מעמד בתוך הסופה הזאת והדאגות כל כך מחכה לסוף כבר , אנחנו בתוך זה כבר יותר מידי זמן . מקווה יחד אתך לטוב

הי אהובה, לפעמים ישנה שתיקה ואין הרבה מילים. לפעמים השתיקה היא מסיבות טובות. אם בעבר השתיקה המטורפת שלי הייתה רוויית כעס, ורק כעס, היום, לעתים, יש בה כדי לנשום אוויר, או לנוח ואפילו לשביב שנייה. המצב במדינה יצר, בין השאר ולהרגשתי, מעין תחושה של אובדן המשמעות העמוקה של מילים על הקשריהן וזה נורא. מצחיק, אפרופו אוויר, כי עכשיו ירדתי לנקות טונות של אבק מאיזה מקום עלום בבניין והגבתי יפה לכל הקרדיות או מה שלא יהיה. אז הלכתי לנשום אדי תמצית אקליפטוס. ושיבוא הסתיו כבר. האמת, ממש בימים האחרונים מרגישה אותו דרך הרוח השונה, אופן הצמיחה של העצים והעלים והיצורים. מרגישה ממש. עוד שלושה שבועות רשמית סתיו וסביבו תקופת השינויים גדולה מאד יחסית. התקווה מתה אחרונה, סוריקטה

לאחר יום הערכות...תולים בי תקוות, שאעזור לצעירות, שאני אעבוד בחריצות כמו תמיד ועוד...סומכים עליי. זה סימן טוב, זה צריך לתת לי הרגשה של גננת מעולה... אבל אני עצובה מידיי. אני עייפה מידי. אני מותשת. מתחילה כן בהתרגשות אבל בצורה שונה מכל שנה אחרת. ואם אאכזב ולא מתחשק לי ללכת להשתלמויות יותר. אין לי כח השנה... אני מתרגשת אני מצפה לפתוח שנה, אבל לא כמו שאחרים מתלהבים ממני. ... ואביב מבינה אותך לגבי מערכת דפוקה, גם אני עובדת במערכת דפוקה ואנחנו יכולות לעשות רק מה שאנחנו יכולות..יש דברים שלא תלויים בנו וצריך להשלים עם זה...עשינו את המקסימום...

בהחלט מערכות לא ממש מתפקדות וזה מה יש .. זה ממש עצוב מיכלי תשמרי עלייך זה בהחלט חלק מהמקצועיות אל תעשי דברים ישחקו אותך .. אתך

מקווה למצוא זמן לקרוא כאן את התגובות מאז הפעם האחרונה שנכנסתי. תהיו חזקות בנות (כל אחת בהתמודדות שלה), שנדע רק בשורות טובות.

יש פרידות שלא צריכים להיות יש פרידות שפשוט מתפוגגות פתאום בלי סימנים של לפני בלי קול בלי הגיון פתאום פרידה ולב שנשבר לרסיסים

עד מתי??? עד מתי יהרגו חיילים? לא ישוחררו חטופים?? כמה עוד? עם חזק ונחוש,אבל אני מותשת ומבינה את מי שעוזב גם אם לא מסכימה ממש... אודי, קשה לשחרר את צעיר הבנים שלי, קשה שקשה לו..אמנם כבר הוא אומר שזה "שירות משמעותי והוא שומר על הבית" כמובן שזה גאוות יחידה שאומרים להם..לא סתם מגייסים בגיל 18 ;( ואתה צודק זה בהדרגה אבל כל דבר קטן זה "הערה" "הפקרה" ושעות ביציאה ואני כבר יודעת שצה"ל זה בתכל'ס ילדים מנהלים ילדים ועלינו לסמוך, לשחרר. לא קל. והנה אני אמא לשלושה חיילים. המטפלת תעדר שבוע הבא בדיוק כשאתחיל לעבוד שוב ובחודש,של החגים תעדר לכל החודש. היא תחסר לי. אולי זה טוב שאהיה עסוקה בעבודה, כבר אני עובדת ומחכה לתחילת השנה. מקווה שההתחלה תהיה טובה וחלקה ולא בריצות עם ילדים לממ"דים.

מיכלי באמת לא פשוט ילדים בצבא ואת אמא נהדרת . תחילת שנה בטוחה שהקטנים יתנו לך את הכוחות לשנה החדשה .

הי אנשים טובים, השבוע מתחיל והאנרגיות נמוכות, זמנים כאלה, אתם יודעים. מתאבלת על המטפל שעובר לעבוד בחוץ לארץ. וגם כשהוא כאן, הוא (כרובנו, אניח) מוטרד במיוחד מהמצב המסוכן במדינה. הוא זעוף, בעיניי, וכבר אין לו מילים. לחלק מהאנשים, שהם חברים, קשה להיות נחמדים. יש לי משימות שלא בא לי. חלק הן מחויבויות כלפי אחרים ואבצע, השאר די נדחה. הכאבים הפיזיים שלי עדיין איתי. בדרך כלל הראש צלול יותר בבקרים. היום פחות. משתדלת כל יום איכשהו לצאת לאזורים ירוקים. סוריקטה

סוריקטה יקרה מצב מורכב ולא פשוט מניחה שבחנתם אפשרות של זום ויודעת איך המחיקון שלנו עובד אתך בלב אביב

בהחלט לא פשוט...נמאס ממלחמות ממש! ואין ברירה אלא "להלחם על הבית" ככה הבן הצעיר כבר החדירו בו מוטיבציה ;( אם הם לא היו כ"כ צעירים זה לא היה פשוט..בגיל 18 קל לשכנע.. לא פשוט בכלל שהמטפל שלך עזב. וגם אני בטוחה שחשבתם על קשר בשיחות וידאו כאלה. המטפלת שלי שבוע הבא לא תהיה ואחר כך תעדר בכל החודש של החגים. באסה. מקווה שהכוחות והצלילות של הבוקר יחזרו אלייך. מובן הכל מובן כ"כ.

אתמול המוח לא ממש חזר להתפקס. יום של חרדות ברמה גבוהה, הפעם אפשר לומר די כמו כולם, איכשהו. הייתי אבודה ופחות מצאתי את מקומי והלכתי סחור סחור ללא יעד ברור. ככה יצא שהלכתי חמישה עשר קילומטר סביב עצמי ביום אחד. כל אתמול מטוסי קרב בשמיים. אחד ועוד אחד ועוד אחד. והרבה מטוסי תובלה. כל הזמן. זום זה אוף. אבל כן. המטפל המליץ גם לי לעזוב, לטוס, רק לא להיות כאן, כמו מי שניצלו לפני מלחמות העולם שהיו. אבל זה רחוק ממני. גם כל כך מפחידים מנסיעה בתחבורה ציבורית שיוצא שגם מהם נמנעתי בימים האחרונים. כבר לא מעניינות הפרעות השינה כי כולם לא ישנים עכשיו. איכשהו הייתי רוצה לקוות שבעתיד לא יהיה חורבן מוחלט, יישאר פצע עצום, אבל יוכל להיות שיקום. קצת כמו בשארית החיים שלי. ויש לי אחיינים לוחמים לוחמים קרביים במיוחד. מדאיג. סוריקטה

אביבוש אהובה שאת לצערי גם בחיים שלי ישנם המון אובדנים והם כואבים עד היום בין חיים למוות יש המון המון גם רגעים טובים ומשמחים לא הכל שחור אהובה אני לא חושבת שאת חלק דפוק מהמערכת אחרת לא היית כל כך הגיונית ומבינה ... כל חייל שנופל במערכה משאיר גם אותנו עם השאלה הכואבת עד...מתי?? אמת אהובה זה כואב ולפעמים הכאב הזה מלווה אותנו גם בחיים באישיים שלנו הייתי שואלת ו..מבקשת אם את יכולה גם לציין דברים חיוביים שקרו בחיים שלך בין כל התהיות?? איתך תמיד חטולית

חטוליתוש תודה יקרה אני בהחלט חלק מהמערכת הדפוקה הזאת ,גם אם אני מנסה ליצור שינוי ברור שאני לא אשמה בהגיון אני יודעת אבל נשמה אבדה בעולם הזה ואפשר היה שלא ותהיות צריכות להיות ,הם חלק מהיותיינו בני אנוש

יש לי אישיו עם המוות מיום שנולדתי השכול היה נוכח נעדר אצלנו בבית מצד אחד דובר אבל אף פעם לא הורגש בגיל 16 אבדתי את סבתי העוגן היחיד בחיי אז... אבדנה אפשר לבכות כי היה לרגע מותר מאז אבדתי אנשים שליוויתי כי זה היה תפקידי חברות לוחמות נפש שוויתרו כי לא נותר בהם כוח אבדתי את אבי ואחרי הרבה מאוד שנים את אימי אף פעם לא עצרתי לחשוב עליו על המוות .. הפעם האבדן אחר יש בו מהכל ואין בו כלום רק המון תהיות על החיים על המוות ומה שבינהם על היכולת באמת לעזור על תקווה ויאוש אני מתגעגעת כל כך אני עצובה וכואבת מלאה ברגשות קשים מול עצמי והגיון שיודע ועדין המחשבה לא מרפה מהלב הכואב העולם איבד נשמה רק כי המערכות דפוקות וחולות ואני חלק מהמערכת הזאת . היום זה גם היום שהעולם איבד את בלחסן המוכשר .. כמה כמוהו עוד נאבד עצוב

אין לי מה לומר לך, המוות הוא באמת כואב. יש לי רק אפשרות לשתף אותך, את זה כתבתי אחרי הפעם הראשונה שבה פגשתי את המוות מול העיניים: המוות, גם אם הוא נראה לכם, הוא לא לילה, זה פשוט אנחנו, עיוורי צבעים מולו- כמו להסתכל על השמש ולא לראות כלום. בני האדם יודעים מה שהם מכירים ולא יכולים לדמיין הרבה מעבר. ראיתי אותו, הרגשתי אותו אבל להכיל- לא הצלחתי זה כמו לרצות את מה שאתה לא... כמו לרוץ על שלג, להסתחרר, בלי יכולת לעצור להישען על הדבר היחיד שנשאר בידיעה שגם הוא שביר ללכת על זכוכית דקה ולחייך- רק כי רוב האנשים בכלל לא רואים אותה... המוות?! אני לא יכולה לחיות אותו בכלל איך חיים מוות?

בלחסן נפטר ב20.8 כלומר אתמול לא היום ..

את יודעת, אביב היקרה, מדוע כל כך קשה, בעיניי? לא רק כי דחף המוות ומשיכתנו אליו, אלא דחף החיים המאד גדול, שאלמלא הוא לא היינו כאן. וקטור שמושך לכיוון הנגדי. המאבק, או, קונפליקט, בינהם עצום. וזה קורע. איתך, סוריקטה

זה באמת עצוב..... את יודעת אביב, אני לא הכרתי בכלל מה זה "חולה נפש" ובכלל אצלינו זה היה בושה ללכת אפילו לפסיכולוג. גיליתי שאמא לקחה ציפרלקס שנים..כשהייתי ילדה היא לקחה כדורי שינה והרגעה ואף פעם לא קשרתי שאולי היא מדוכאת..מוזר כזה. ובסביבה לא היו אנשים מתמודדי נפש...ואז הלכתי לטיפול והבנתי על אמא ואז קרה לי. אמא מתה ואני חטפתי היפומניה שבכלל לא הבנתי מאיפה זה בא לי, הרבה רגשות של בושה, אשמה איך ולמה קרה לי? עצוב שככה מרגיש לי שאני דפוקה עוד יותר ממה שחשבתי כי קבלתי "הוכחה" לא יודעת..המטפלת מצידה קוראת לזה כמו סתם "כאב גרון" או כל מחלה שמקבלים ועוברת.....ופתאום מרגיש לי שאת היית יכולה ללוות אותי.. ואני חושבת איך ליווית את כל מתמודדי הנפש האלה וכמה זה מתיש וקשה ואילו כוחות נפש לך יש!!! את מדהימה. לי אין מי שיבין או ילווה ובכלל, אם יקרה שוב אני חושבת ששוב אצטרך להתמודד כמעט לבד ואי אפשר בכזה דבר לבד...טוב נו דברתי על עצמי- סורי. את מדהימה, וחזקה והרבה פעמים שאבתי ממך פה את הכח. ומאמינה שיש לך כוחות גם אם האובדן קשה כל כך. את יכולה לו כי ראית וחווית הרבה...חיבוק

סוריקטה יקרה המון חומר למחשבה כרגע אני עמוסה מידי לחשוב אבל בהחלט כנראה המוות הזה שחוויתי טלטל את עולמי הפנימי והעיר את המקום המבקש שקט נראה לי שוב על רגל אחת שאם אני ישחרר וייתן לכך לגיטימציה אני כנראה יחזק את המקום הזה .. לא יודעת עוד אחזור לכך תודה

מיכלי וואוו רגשת מבחינתי אני מלווה אנשים בני אדם עם קושי כזה או אחר בלי טייטלים תכלס זה מה שאני עושה כל חיי כל פעם אנשים עם קושי אחר את בסדר מיכל זה טבעי לעבור משבר כזה שחווים אבדן . ואת שם בשביל הקטנטנים והוריהם את תעברי את המכשולים האלה עברת כבר אחרים . תודה על מילותייך הם בהחלט מחזקים מול המקום הקשה שלי מול עצמי .

הכתיבה שלך בהחלט משמעותית איך חיים מוות משפט עוצמתי , תודה

זה בהחלט קשה ועצוב ובעיקר כואב שלא הצלחתי אחרת .. תודה על המקום הזה, ועלייך

מיכלי מאמי כל ילד גדל ומתבגר בקצב שלו נכון שבצבא התנאים אינם בית ומתחת לסינר של אמא המפנקת אל תדאגי הוא יהפוך לגבר גבר ויתחשל כמו כל חייל בצבא אז נכון שקשה לו הוא הבן שלך ואת אמא שלו שלא מפסיקה לדאוג גם את צריכה לשחרר מעט את הסינר שלך ממנו ולדעתי תחזקי אותו בקטע חיובי חטולית

יודעת שצריכה לשחרר...הבן הצעיר שלי עם קשב וריכוז ולא לוקח כדורים שלקח ללימודים כיוון שהוא אומר שזה פוגע בכושר הגופני... יש לו בעיה בארגון ובריבוי משימות ועייפות הולך לאיבוד..כמובן שיצטרך להתרגל... ההתמודדות שלו קשה יותר. לא בלתי אפשרית אך קשה יותר...

היי מה שלומך? אני חוששת שאת מכניסה לעצמך פחדים שאינם קיימים לדעתי זו לא משיכה כזו אלה רק חיפוש אחרי משהו שחסר לך מאמא שלך לפי דעתי זה נורמלי " לפתח" כביכול רגש למטפלת שלך היא מבוגרת ממך ונראה שהיא מגלה יחס תומך בטיפול חטולית

היי אורטל את מדברת על עצמך כאלו שתכף תצא ממך מפלצת תרשי לעצמך להיות את ולבקש עזרה יקל עליך מאוד מאמינה שלבעלך לא יפריע כשאת נזקקת לתמיכה ממנו אולי אפילו הוא היה מתאכזב אם היה יודע שכך כת מרגישה ולא משתפת אותו חטולית

את כל כך צודקת, אין לי אומץ... אני באמת מפחדת. אולי באמת אם אני אתן להכל לצאת אני אשתגע?

ויש כאלה שרואים שליחות יש כאלה עם רעל בעיניים ויש שרוצים להוכיח עצימות אבל שלי צנוע ומתוק הרבה רוך וענווה סובל בשקט וקשה לו ואני מרחוק בו מביטה לעזור לא יכולה. הוא צריך ללמוד/להתחשל כך נאמר לי אך הוא עדיין ילדי הקטן תמיד יהיה ואני אצטרך להגמל מהפינוק שנתתי לו, ממעט אחריות כי כעת הוא אחראי על חיים של אחרים ועל חיו של עצמו, וקשה לו מה אומרים אודי? מה אומרים ואיך תומכים? עד מתי נגדל ילדים צעירים ללוחמים נועזים? קשה ועצוב שכך... קשה לו ולפעמים הוא נשבר בטלפון ולי נשבר הלב שילד בין לילה לגבר הופך...

איתך בלב מיכל יקרה, גם אני גייסתי בן לפני כמה חודשים, וכל כך מבינה. שלך שירה

היי, אני בת 26, נשואה שנתיים ונמצאת בטיפול כבר ארבע שנים בעקבות ילדות מורכבת. הקושי שלי הוא כזה: אני חוששת שאני חשה עוררות מינית ביחס למטפלת שלי וכן לעוד דמויות אימהיות שנוכחות בחיי. אציין שבקשר עם בעלי שהוא אדם מקסים הנושא הזה סבוך מאד ומעורר אצלי אימה ורתיעה. מה זה יכול לומר? זו סטיה? יודעת שהכי נכון לפתוח זאת בטיפול אבל אין לי אומץ. מה יכול לגרום לכזה דבר? תודה!

אני מפחדת מהצל של עצמי, יש לי סיוטים בלילה, בעלי מדהים ומנסה לעזור לי ואני מפחדת שימאס לו יום אחד, הוא אומר שהוא רוצה שאני אגיד, שהוא רוצה להיות איתי שקשה לי, מצידו אני יכולה להעיר אותו בלילה שאני מפחדת, אבל אין לי אומץ, כל הזמן אני רק דאגת שלא יראו שרע לי שלא ידעו שקשה... אני יודעת שלא בריא לחיות ככה אבל יש בי פחד שאם אני אגלה כמה כואב לי כולם יעזבו אותי או שיהיה משהו רע לא יודעת מה, אני מפחדת שבכאב שלי כל כך גדול שאף אחד לא יוכל לעמוד לידו, גם לא אני.

אבל אני לא יכולה לדבר את זה ליד מי שאני מכירה ויודע מי אני!

לעולם אין צורך לבקש סליחה מבינה שיש כאב שקשה לדבר אותו ואפשר לצעוק אותן הבמה כולה שלך גם ברעש וגם בשקט שלך השקט הכואב שומעים אותך טוב שנכנסת טוב ששיתפת טוב טוב טוב לידך כאן ללא מילים חטולית

תודה יקרה על המילים החמות .

כמו שכתבתי כבר , חוויתי אבדן כואב מוצאת את עצמי במצב הזוי שאין לי מרחב לדבר את האבדן הזה מרגישה שהסביבה שלי שבעה מלשמוע וזה באמת לא שייך אליהם אמרתי היום למישהי שהרכבת עברה ורק אני בתחנה נשארתי מאחור.. זה טלטל אותי מקצועית , מרגישה אבודה , מלאה ברגשות קשים מול עצמי גם עם ההגיון יודע אחרת .. אני כותבת הרבה ופוחדת לחשוף יותר מידי כדי להשאר מקצועית ואתית ויחד עם זאת מרגישה שצריכה לצעוק את זה לעולם כואב לי עצוב לי אני מתגעגעת אני כועסת ואני מבינה סליחה שאני ככה .. צועקת בלי קול עם הרבה מילים

אביב יקרה שומעת את הצעקה השקטה בקול רם... שומעת את הכאב והאובדן...שומעת את החוסר אונים.. שומעת... איתך אביב יקרה

תודה על המקום ומרחב הנשימה

יכולות להיות פרשנויות רבות למה לא הגבת להודעה שלי.......אצטרך לבחור בזו שמרוב הודעות לא שמת לב. 😥

הי כבר הרבה זמן שלא מצליחה הנה גם אני כאן קשה לי כמו לכולם הגוף שלי צורח החורבן הבלתי נתפס אובדן האנושיות האכזריות גם מהצד שלנו זה כל כך לא אפשרי כבר ערב תשעה באב חורבן בית שלישי שמרו על עצמכם שירה

מיכלי מאמי צודקת כרגע אין תחושת ביטחון בארץ בכלל כולנו באותו מצב ואבא ברור שזה מפחיד בתי חולים מחלות... מאחלת לך שאביך יחלים וירגיש טוב יותר שיחזיק מעמד עוד המון שנים מבינה את הפחד שלך הלוואי שתכתבי שהוא כבר מרגיש טוב יותר איתך חטולית

רציתי לכתוב לך תודה שהגבת..ואבי יערוך בדיקות אז נדע..

היי אורטל אין לי ממש עיצות כדי לומר לך אולי יש לך חברה קרובה שאת יכולה ללמוד יחד איתה ? את נשמעת בחרדה בגלל הקושי נשמע לי די הגיוני מקווה שתמצאי דרך להרגע אולי זה יעזור חטולית

תודה חתולית!

הי כולם, ככה הם אצלי ימים מעורבבים. טוב ורע היגייני ומטונף עדין וגס אבל הנה זיהיתי אפשר קצת לתפוס את עצמי ולעצור. קצת. הסביבה בחוץ, האווירה במדינה, באמת דואגת לערבב טוב טוב (מציאות ודמיון, אמת ושקר, אני וזולת ועוד). אחזור ואומר שלא פשוט לשמור על שפיות בימים אלו. המוות של אבא חזק על פני השטח ובעומק. רחצה מידתית לפעמים יכולה להיות טקס הפרדה יעיל. בעייפות (כי שבועות השינה זוועתית והכאבים קיצוניים) סוריקטה

הי אודי, הערבוב עליו דיברתי הוא מצב בו אין הגדרה ברורה ואין הפרדות. באינטגרציה יש הגדרה והפרדות וזיהוי והם דרים ביחד ומתקשרים ביניהם. ויש שלם. הערבוב שאני מדברת עליו הוא די המצב התמידי בו הגעתי לטיפול, שהיה מצב רע מאד מאד, ואפילו לא הבנתי עד כמה. היום למדתי לשיים, שזו כבר הגדרה והפרדה וגם לתת מילות מפתח לרגשות, מה שכלל לא ידעתי אז. לא ידעתי לזהות אותם. והיו אלו שנים של למידה כואבת. בפועל - למשל - לאחרונה היו במשך כמה ימים מפלי ביוב שהגיעו אלינו מבנין סמוך עד שתוקנו. ניקיתי, אך הלכתי בתוך הבוץ ונכנסתי עם הנעליים הביתה. בסחרור. חוסר השינה תרם לשטויות שקורות. וגם ייתכן שבעיות השינה ששוב צועקות, למרות שהן מטופלות, הן תוצאה של המצב פה. אני נתקלת בדברים כל הזמן ונחבטת והמון נשמט לי מהידיים בימים אלו, ולכן, למשל, יודעת שאסור לי לעסוק בפעולות שבהסתברות גבוהה תגרומנה לפציעה או תאונה. ועם כל הזהירות - קורות תקלות. אסכם את מה שחביב - אהבתי ממש את הניסוח 'גרסת בטא' וחייכתי :-) תודה, ממש, סוריקטה

"הַכֹּל מַיִם" 11.8.2024 לֹא רוֹאָה.. טוֹבַעַת ? מְרִימָה רֹאשׁ מָטָר לַלְּחָיַיִם מַרְטִיב הַשְּׂפָתַיִם מָלוּחַ מִטִּפְטוּף הָעֵינַיִם מוֹשֶׁכֶת הָאַף מוֹרִידָה מַבָּט בַּשְּׁלוּלִית מִשְׁתַּקֶּפֶת הַכֹּל מַיִם אָמַר תָּאלֵס לא יודעת מה עובר עלי.. שוב- אשתוק אבל למה? למה שאשתוק כשהלב שלי יוצא מהגוף מהכאב? רוצה לצרוח דדדדיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי תפסיקו כבר להשתגע כבר עם כל ההרג,הרציחות, המוות נהרות של דם דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

ומה עם רשת ביטחון אישי? יש טיפול ויש כדורים...אוף. אבל אין תחושת ביטחון שיהיה בסדר ואני אהיה בסדר. אבא שהוא מבוגר מאוד מתחיל לחלות פתאום וצריך אותנו יותר.. לא יודעת אם יכולה לעמוד בזה..שוב בתי חולים ובעיות..אוףףף שלא ימות שלא לא עכשיו!!! לא בקרוב אפילו..... אוף...מרגישה אודי שאני חסרת אונים והחוסן הנפשי שכל חיי חשבתי שיש לי ואני יכולה להסתיר כשרע לי ..מתפוגג. כבר לא חזקה כזו..בעצם חלשה. ממש חלשה :(

אודי :(((((( לא יכולה יותר.. הנרצח היום בבקעה הוא יהונתן דוייטש ,הנכד של חיים דוייטש ,פסיכולוג קליני ידוע שהיה מנכ"ל מכון סאמיט שנים רבות.. :(( מכירה את חיים מקרוב.. לפני שנים רבות הבן של חיים נהרג בצבא.. עכשיו הוא אב שכול וסב שכול.. יוצאת מדעתי.. לא יכולה יותר עם הכאב שיש פה במדינה הזו.. ואמא צביה בארה"ב כבר קרוב לשלושה שבועות.. היא אמורה לחזור בסוף השבוע אבל לך תדע מה יקרה עד סוף השבוע.. ייתכן שחברת התעופה תבטל את הטיסה שלה, ייתכן שיסגרו את השמיים הרמטית לתעופה אזרחית, ייתכן שכשתרצה ותוכל לחזור לארץ לא יהיה לה כבר לאן לחזור כי לא יישאר פה כלום. אודי ,לא יכולה יותר.. באמת.. גם לך אני דואגת כל יום כשאני שומעת על הגליל העליון. יודעת שאתה בגליל התחתון בגילון.. כל כך בא לי להגיד לך תעזוב את הצפון עד שהעולם יחזור לאיזה סוג של שפיות .. הרי העולם חייב לחזור מתישהו לשפיות. לאיזה איזון.. הלוואי.. מתישהו בשבוע שעבר כתבתי שיר מבקשת לשתף שִׁיר צִפּוֹר בּוֹדְדָה 7.8.2024 מִתְהַפֶּכֶת מִצַּד לְצַד הַלֵּב מִתְנַדֵּף הַגּוּף מֵת הָאַהֲבָה פּוֹרֶשֶׂת כְּנָפַיִם.. שִׁיר צִפּוֹר בּוֹדְדָה אודי.. לא יודעת מה להגיד.. אשתוק....

זה התחיל לפני מעל שנתיים סבלתי מכאבים וזיהומים בגוף הרופא שלח אותי לאסותא לערוך בדיקה מאוד מסובכת אך לשם כך הייתי צריכה להיות במצב גופני מסוים כדי לעמוד בקריטריונים של אסותא ולא הבדיקה מתבטלת .. כך גררו אותי כל חודש מחדש שאני לא עומדת בקריטריונים המתאימים בסוף גם לרופא שלי נמאס לחכות ושלח אותי לבית חולים מסוים ששם כן אפשרי ואכן התקבלתי והבדיקה נערכה קיבלתי סוג מסוים של כדורים שהיו אמורים לפתור את הדלקות רק שזה לא עזר בכלל בדיעבד התברר שהבדיקה הזו לא נותנת תשובה ברורה ולכן גם הטיפול לא השפיע שוב הוחלף לי בית החולים באסותא במקום אחר שם מטפלים בעיקר בבעיות שלי עברתי שם בדיקה אחת ושוב התוצאות לא ברורות אצטרך לעבור שוב את אותה הבדיקה כעת בהרדמה אך כמובן לפני כן יש עוד סידרה של בדיקות לעבור וזה כבר טרום ניתוח שיקבעו אם הכל מתאים ורק אחר כך יקבעו לי תור לקחת מכל המקומות ביופסיות כשיגיעו התוצאות יחליטו ניתוח או.. המצב הזה מלחיץ אותי בצורה ממש קשה לא יושנת בלילות מה שגם כך לא הייתי רק שכעת סרטים רצים לי בראש כל הזמן והמצב בבית ממש לא משו מה שגם לא מאפשר לי לפחות פינה אחת שקטה והמצב בארץ לא מרנין מה שכולם כבר יודעים ... יהיו לא יהיו טילים? יתקפו מכל החזיתות או מה ?? עצוב לי נורא ומפחיד לי נורא המתח הזה גומר אותי לגמרי חטולית

קשה...לא כל כך יודעת להרגיע. רק אומר שקראתי והבדיקות וההמתנה והכל בהחלט קשה. תודה ששתפת אותנו. חיבוק וישיבה לצידך. מקווה שהבדיקות לפחות יתנו כיוון איך לטפל.

הי חטולית, מעמסה סבוכה ומורכבת מכיוונים רבים. אוף. אולי גם לך יש תחביב קטן? או משהו, שאפילו חלקית, גם מאד חלקית, יכול להרחיב את הלב ואף אם לרגע קט? חיבוקים, נשמע כבד ממש וחונק ומצמצם ומהמון אופנים, ויש את הפורום פה :-). הנה משהו חמוד, לא? איתך, סוריקטה

יקרה שומעת את המתח החרדה את הטרטור האין סופי של המערכת ושומעת אותך נלחמת לא מוותרת כל הכבוד לך אתך בלב

אני רוצה לשתף קשה לי לא יודעת אם בגלל הפגישה האחרונה אצל המטפלת שלי או בגלל תשע האב שמתקרב, יש לי מועקה בחזה קושי לנשום, בשבת הרגשתי חלק מהזמן בענן אני בוהה יותר מתמיד וקשה לי להתרכז בלימודים שזה ממש קשה. יש לי מבחנים ואני לא יכולה להתרכז והבטחתי לעצמי שאני גומרת בשנה הבאה את התואר הראשון אני חייבת להצליח! שאלתי אם אני יכולה לקחת ריטלין שיעזור לי, אפילו שאין לי ADD אבל אמרו לי שהריטלין יכול לגרום לי להתפרצויות חזקות כי הכדורים שאני לוקחת עכשיו לא יהיו יעילים עם ריטלין אוף איך אני לומדת?

תודה רבה אודי!

היי אורטל אני גם בתקופת לימודים, וזה קשה עכשיו עם הקטנה שלי בת 9 חודשים. מה שאני עושה זה: בודקת מה ה"דד ליין" שלי לסיים את החומר, ורואה כמה נושאים יש לי ללמוד. ואז אני מחלקת את זה, כי לראות מלא חומר בבת אחת זה מלחיץ. אני רושמת לי איזה נושאים אני צריכה ללמוד כל יום, כל פעם קצת, ולומדת רק את הנושאים האלו. תקראי לעצמך את החומר, זה עוזר לזכור כשאת שומעת את עצמך, ואחרי שאת קוראת, תנסי להגיד בע"פ עפ"י הזיכרון שלך, ותבדקי אם צדקת, ואם יש דברים ששכחת. ככה הרבה פעמים עד שתדעי טוב, ואז תעברי הלאה. ככה תעשי כל יום - את הנושאים שהקצבת לעצמך. בהצלחה!!

תודה רבה ברבורית אני ממש מתקדמת בחומר!

אני נמצאת בטיפול מזה כחצי שנה, וזאת הפעם הראשונה שלי בה אני הולכת לטיפול. יש לי קושי מסוים למצוא את דרכי לכסא המטופלת, דווקא משום שאני מכירה אותו היטב הרבה שנים מהכיוון השני (אני מטפלת שנים רבות). הטיפול התחיל טוב מאד עבורי, והרגשתי שהוא מחזיק אותי היטב. הרגשתי לראשונה עד כמה הייתי זקוקה להחזקה הזאת. לאחרונה היה עימות ביני לבין המטפלת שלי, שבו לראשונה הרגשתי שהיא לא מצליחה להחזיק את הטיפול, וזאת היתה הרגשה קשה מאד מבחינתי. הרגשתי לא מובנת, תחת ביקורת, אולי לא רצויה...פתאום פגשת חד נטישה שלא ידעתי על קיומו אצלי. דיברנו על הדברים, והתחושה שלי היא שאנחנו מנסות למצוא את הדרך החוצה מהעימות, ולהתקרב. השבוע היא ביטלה את הפגישה, וקבענו מועד אחר (באותו שבוע). יום לפני הפגישה החדשה- היא כתבה לי וביקשה שנמצא מועד חדש. הציעה פתרונות לא מעטים, אבל אף אחד מהם לא היה מעשי, או לא היה מתאים בשבילי ( באמצע יום עבודה שלי, בטלפון, ביום שישי בבוקר). בסופו של דבר אמרתי לה שנדלג על השבוע, ו פגש בשבוע הבא. אני מסתובבת עם תחושות קשות, ולא בטוחה שהן מוצדקות. גם מרגישה שאני ממש לא רוצה להכנס כרגע לעימות חדש, וקצת פוחדת ממנו, כי היא לא הצליחה להחזיק היטב את הקודם, אבל שקשה לי גם ההרגשה שאני לא יכולה לספר לה מה היה קשה לי. בתוך הדיון, שכולו היה בווטסאפ, על ביטולי הפגישות היא לא שאלה מה שלומי, איך זה מרגיש לא להפגש השבוע, לא התייחסה לכך שהיא זאת שמבטלת פעמיים... בסופו של דבר אני זאת שכתבתי לה שאני בסדר, שהיא חסרה לי, אבל שאני יכולה לחכות, כי כבר הרגשתי שאני רוצה להנכיח גם את מה שלומי... אני חוששת שנוצרה תחושה שאני זאת שלא מוצאת מועד לפגישה, כאשר היא זו שביטלה, פעמיים. וכמובן שמשהו מתוך פחד הנטישה צף שוב... לא נתתי לכל מה שאני מרגישה מקום בהתכתבות שלנו, כי לא הרגשתי שהיא מתעניינת בזה. אני לא בטוחה איך להתמודד עפ הנושא בפגישה הבאה, אם בכלל. פוחדת להכנס לעימות נוסף ולא רוצה בו. ומרגישה לא טוב עם כל מה שהיה... אשמח לייעוץ!

מחזיק- זה מעניין שהרגשת שהטיפול מחזיק אותך ושהיה עימות והמטפלת שלך לא הצליחה להחזיק מה צריך להחזיק? אולי כדאי שעל זה תדברי בפגישה הבאה? על ההחזקה שאת צריכה? או על הפחד מהעימות. (כי הפחדים- שלי לפחות, שומרים עלי מכל הכאב והרגשות שקשה לי להרגיש, בעצם מכל מה שבגללו התחלתי את הטיפול, אולי גם אצלך זה ככה?) בהצלחה לך! אולי עזרתי לא יודעת.

תודה, אורטל. כן. זה בהחלט נמצא בבסיס של מה שאני מרגישה, והדברים מדוברים ברמה מסוימת, ויחד עם זה, אני מרגישה צורך להיות מאד זהירה סביב עימות נוסף, כל כך מהר, איתה. ובכל זאת- מרגישה שלא הגיוני לא לדבר איתה על מה שהרגשתי כשהיא ביטלה לי פעמיים ברצף. זה מוגזם לעשות עניין מהביטולים? בסך הכל, גם אני מבינה שדברים קורים לפעמים וצריך לבטל. זה הגיוני וזה בסדר. אבל זה שהיא לא התייחסה בכלל לאיך זה עלול להרגיש אצלי...

היי.. מכירה את התחושה הזאת של ביטול מצד המטפלת שנותנת הרגשה שאת זו שלא יכולה למצוא זמן ולא היא...הייתי בסרט הזה. כעסתי עליה נורא! והרגשתי דחויה...אבל פתחתי את זה בפניה ולכל מטבע יש שני צדדים...ומנסים לפתור קונפליקטים בטיפול לא? אוכל רק לומר שאין ברירה אלא לפתוח הכל לשם כך הטיפול..לא לפחד מעימות, מה הדבר שיכול להיות? היא שם בשבילך..

הי דידי, רגשותייך יכולות ללמד הרבה על עולמך הפנימי. משערת שניתן לקחת בחשבון את אפשרות ההשלכה על המטפלת. המומלץ תמיד הוא לספר בדיוק את מה שרשמת. כמו שאומרים כאן הרבה - להדפיס ולהביא לטיפול. כן, מפחיד. ויש סיבה שזה מעורר חרדות. אולי התבוננות במראה מאיימת. ובסיכוי טוב שהדברים נוגעים בנושא מפתח. לב. גם לא חושבת שניתן להתכונן מראש. היי כמו שאת. כמה שאת יכולה ובקצב שהנפש תתיר. סוריקטה

את צודקת מאד! תודה, מיכל. הייתי אצלה שןב היום, והדברים נפתחו בזהירות אבל בכנות. אני מרגישה הרבה יותר טוב עפ זה.

תודה רבה! חשבתי באמת להדפיס ולקחת את הדברים איתי... הצלחתי היום לדבר איתה על זה, ואני מרגישה הרבה יותר טוב. תודה!

בני בן 24 בחור איכותי, חכם, מאז שהיה צעיר היו לו קשיים חברתיים, וחבר אחד או שניים שגם אותם "איבד" בדרך...בכללי הוא מאוד חברתי, ורוצה חברה, כשהיה במילואים נהנה מאוד מעצם זה שהיה מוקף באנשים והרגיש חלק מקבוצה, אני יודעת כי מאוד היה רוצה ליצור חברויות . הוא לא משוחח איתי על העניין אך אני מודעת לכך, (גם בלי שידבר אני מרגישה אותו ומודעת לכל מה שקורה איתו) כאמא שלו מאוד כואב לי לראות אותו כך, האם יש פתרון, מה ניתן לעשות , הרי ככול שגדלים בגיל , נושא החברתי נהיה קשה יותר....תודה רבה

היי סימונה! זה כל כך יפה שאת חושבת ככה על הבן שלך ודאגת לו זה לא מובן מאליו! אם את חושבת שהבן שלך סובל מגיל צעיר מבדידות חברתית, יכול להיות שיעזור לו (אם הוא רוצה לטפל באתגר שלו) ללכת לטיפול חברתי השאלה ממה הוא סובל? יש לו חרדה חברתית או קושי בהבנת ניואנסים וכו'? כיום יש מכונים שמתעסקים בקשיים חברתיים שיכולים לעזור המון לבן שלך! האדם הוא יצור חברתי מטבעו! ויש היום פתרונות יעילים מאוד! שעוזרים ונותנים לאדם אפשרות לחיות חיי חברה פעילים! בהצלחה

הי, באם הבן ירצה ומבחירתו - ישנן, למשל, פעילויות קהילתיות. חוגים בקבוצות, שאולי יוכל להשתלב בהן. גם אם חלקית. ישנם מקומות וסוג עבודה בהם יכולה להיות התאמה לאי אלו קשרים. כלב, הטיולים איתו והמפגשים בין בעלי כלבים, גם יכולים לעשות עבודה טובה שמייצרת גשר לתקשורת בין אנשים. האפשרויות שציינתי לקוחות מעולמי. סוריקטה

כן יודעת שנכנסתי מאוחר ויש לי דברים לשתף כבר חוכחת בדעתי כבר כמה שבועות לשתף אך לא הצלחתי עדיין גם כך הכתיבה קשה לי בגלל הראיה מקווה לכתוב בקרוב עדיין לא סגורה על. בשבוע הבא יום תשעה באב יום לא קל מאחלת סופש רגוע ושקט למרות שהצפון ... חטולית

מיכלי מאמי פחדים הם דבר טבעי ביותר אם מרגיש לך טוב עם הכדורים למה לא להמשיך ? דרך אגב כל המדינה שלנו על כדורים את לא יוצאת דופן מרגישה שאת זקוקה לחיזוקים של המטפלת לא כדי לדבר על העבר לדבר על ההווה לדעתי יכול להרגיע אותך תרגישי לדעתי מוגנת ויותר יציבה דרך אגב על איזה שיר את מדברת ? בהצלחה חטולית

כנראה שאת צודקת. להרגיש מוגנת ויציבה וואו..כל כך מרגישה שחייבת את זה. רשת ביטחון...פעם בשבוע אולי לא מספיקה לי כרגע💔😥 תודה יקרה.

הצלחתי להחזיר איזון לנשמתי וגם לקרוא מעט כאן ברבורית ברוכה הבאה סוריקטה מיכל חתולית וכל מי שכאן טוב שאתן מצליחות עד כמה שניתן לשמר שגרה . ההווה לא פשוט וקשה עד מאוד להיות באיזה איזון מזכירה לעצמי וגם לכן שבסוף כל גל מגיע לחוף .. בקיצור לכל דבר יש התחלה אמצע וסוף ..זה אמצע מאוד ארוך מה שקורה לנו אבל זה יגמר יום אחד ונהייה אחרי .. אתכן בלב