פורום פסיכולוגיה קלינית

רציתי לומר לך תודה על שכתבת לי ...סופסוף ההודעות שלי אינם נעמדות תלושות בשיח ביני למנהלת הפורום. נכון שאני ממשיכה ב- עוד מאותו הדבר...כחלק מהחרדה. הדבר ידוע לי אבל אין בכוחי לעצור כיוון שאני חשה מאוד ברע. קשה יהיה כאן להבין את מה שעברתי ואת אשר עדיין עוברת. נכנסו כל מיני "רעשים" ואלמנטים נוספים שמקשים בהתמודדות. בעקרון אני סובלת מחרדה פוסט טראומטית- מהתקף חרדה קשה שנמשך חמישה חודשים ם גלישה פסיכוטית, פוחדת מהפחד, פוחדת לחוש שוב את הנתק ואיבוד השליטה שהיה עם מחשבות שבהן תקפתי ונתקפתי על עצם הוויתי וכל דבר חיצוני נקשר איכשהו לפן שליילי ומאיים. בגדול אם לא הייתי קוראת את כל הסכנות, האבחנות והנזקים שבשפע שמתקיים מאיפה שלא מסתכלים- אני נמצאת בדרך ללא מוצא כאשר איבדתי את כל האנרגיות החיוביות, השמחה, שדימוי העצמי וכו'...\\ אני כל כך מצרה על כך שהמשכתי אצל אותה מטפלת עד לאותם פגיעות בפורום וללא שום שיחת סגירה וסיכום איתה לאחר שנתיים + אחד מהדברים שהכי מקטינים את הסיכויים שלי להתגבר על המשבר הארוך הזה (3 וחצי שנים), הוא הצמצום שקרה לי ועדיין עקב הימנעות מעשייה ויותר הסתגרות בדלת אמותיי- אני יודעת שזה רק מחזק ומקבע את החרדה אבל זה גדול ממני בייחוד שנפגעתי מיליון פגיעות שעשיתי לעצמי דרך 'טיפול נפשי' מתעתע באינטרנט שהציף אותי בחרדות ובפחדים היסטריים והרי זו היתה התמודדות אל הלא נודע- אל דבר שאינו מוחשי ודווקא בשל כך- היכולות שלי להבין בצורה ברורה ונקייה פחתה וראיתי ונבהלתי מכל ההשלכות והניתוחים הצמיים שעשיתי עד בלי סוף שתוכנם היה שלילי ביותר על הדימוי העצמי, דרך אבחנות וחשיפות מיותרות ועוד... אני לא יודעת מדוע שוב כתבתי היום אולי מפני להזהיר על הסכנות הטמונות בפורומים שהם ללא השגחה (להבדיל מהפורום הזה), וגם אולי לעוט על כנפי הפנטזיה שיבוא יום ואיכשהו אצליח להתנתק מכל מה שקרה לי בפורום....אני פשוט לא מצליחה להתנתק מהפגיעות ומהתקיפות!!!! ערב טוב כרמית

כרמית שלום, נשמע לי שאת מאוד כועסת אבל בעיקר פגועה מחוויות עבר. את חוששת שהמצב הקשה בו היית יחזור, ומדברייך נשמע שאת מרגישה שאת לא עושה מספיק בכדי למנוע את זה. ההסתגרות שלך אכן נשמעת כמחזקת, כמו במעגל קסמים, את הפחד שלך מהעולם. העובדה שנכווית בטיפול ובמפגש באינטרנט מצערת מאוד אבל העובדה שאת כותבת כאן מעידה שאת מאמינה שאת יכולה למצוא מקומות בהם את מרגישה בטוחה יותר. כך גם לגבי טיפול, ברור שתהיי חשדנית, אבל עדיין, גם את שונה ויודעת מהן הנקודות הרגישות שלך וגם ייתכן ותמצאי מטפל אחר איתו תוכלי גם לעבד את חוויות הפגיעה מהטיפול וגם את פחדייך בכלל. הנצחת המצב כפי שהוא אינה תורמת לך. דרור

כרמית, שמחתי להיות הגורם לאי תלישות הודעתך... אני מבינה שאת תקועה בבעיה לא פשוטה, המזינה ומעצימה את עצמה ,הגורמת לאותם סמפטומים, אותם את מתארת ,ומהם את סובלת. כנראה שהרעיון ,לצאת מהסבך בכוחות עצמך, לא ממש מוצלח. מקוה שאינך לבד בענין ,וסביבך האנשים המתאימים. מצטרפת לאותה פנטזיה שלך (לכולנו יש כאלה) ומאחלת לך השתקמות מהירה ומקלה. אמשיך מכאן ,לקרא ולתמוך ,גם אם ממרחק.. ריקי

לכבוד השנה החדשה אני מאחל לעצמי מוות אני לא מצליח לדמיין מה יביא אותי למצב שאני אהיה מאושר מה יגרום לי להיות שמח ואיך זה יהיה....לאור זאת שאני סובל כבר באמת זמן רב מאוד ברור לי שמוות זה המוצא היחיד אך בגלל הקושי שייגרם למשפחתי אינני מתאבד כבר בבוקר שאני קם אני בהמתנה שהיום יעבור ואני אחזור לישון לפעמים אני שותה אלכוהול רק כי זה מעייף אותי ונותן לי את האפשרות לישון בשעות שאני בוחר במצב שלי קיום ללא חיים צריך לבטל את מצב הקיום....

MR BLUE שלום, אתה מתאר סבל רב וקיום יומיומי נטול שמחת חיים או טעם בחיים, ואכן זהו מצב קשה להיות בו. אני מבין שאתה סובל כבר זמן רב, מרגיש תקוע במצב שלך. אבל אני לא חושב שהמעבר צריך להיות מסבל לאושר. המרחק גדול מדי ולא ניתן לדמיין אותו. המעבר צריך להיות הדרגתי, ראשית להפחית את הסבל לרמה נסבלת יותר. למצוא יותר ויותר טעם לקום בבוקר, ופחות מחשבה על ללכת לישון. אני מאחל לך לשנה החדשה שתתחיל להרגיש משהו מהדברים הללו. דרור

דרור, אבל לפעמים המעבר הוא כן חד בין סבל לאושר.. לא יודעת כך זה קרה אצלי פתאום בחודשיים האחרונים לפתע כאלו נולדתי מחדש לאושר שמחזיק מעמד בינתיים.

טבוע בנפש שלנו כמו בנפשו של כל יצור חי. זהו אינסטינקט טבעי בריא. במהלך הדרך האישית שלך איבדת את האינסטינקט הזה, אין ספק שלא תעזור פה שום החלטה שכלתנית. אין לך את זה. כלומר, אתה אינך מחובר לרצין החיים יותר. אתה לא מבין למה אתה פה ואתה סובל. הסבל נובע מזה שאתה בעצן לא חי. מה לעשוטת? איך להתחבר מחדש לרצון לחיות?? כמה שאלות: מה היית משנה בתנאי החיים שלך אם היתה לך האפשרות? איפה היית רוצה לגור? במה היית רוצה לעסוק? עם מי מהאנשים בחייך היית רוצה להמשיך לשמור על קשר? עם איזה אנשים היית מנתק? איזה מערכות יחסים חדשות היית בונה? עשה לך תרגיל, שים את עצמך בצד וכתוב תשובות כמה שיותר מפורטות לשאלות האלה, דמיין לעצמך שמדובר באדם אחר, לא במיסטר בלו המלנכולי אלא בסתם אדם מין הישוב. הסתכל עליך מהצד, ועשה לך תכנית. אתה לא צריך לרצות את זה, אתה לא חייב להרגיש התלהבות. רק שב וכתוב. אולי תופתע!!

נמצאת בדיוק שם.....

נמאס לי מהטיפול המטפלת כבר מייאשת ואני מיואשת נראה כאילו גם אחרי שנה היא עדיין לא מבינה אותי עד הסוף השאלות שלה טיפשיות והרצון שלה לעזור נראה ככישלון של שתינו. לעזוב את הטיפול כבר ניסיתי אבל היא עקשנית ובעלת כח שיכנוע מיוחד במינו היא לא מוותרת גם כשאני מנסה לבטל פגישה היא מצליחה לגרום לי להגיע. עוד דיבורים ועוד דיבורים על כלום ועל הכל אבל אני באותו מצב. תלויה בה באופן טוטאלי אמרה אלף פעם שאני חשובה לה בסדר אבל מה עם להרגיש שמשהו השתנה, עדיין סובלת מביטחון עצמי נמוך עדיין לא מצליחה למצוא בחור נחמד בת 33 וכל כך לבד. יש סיכוי שטיפול לא תמיד עוזר שיש דברים שצריכים פתרון אחר כמו משרד שידוכים למשל וקורס לחיזוק עצמי. ליאת אורנה דרור מה עושים?

בילבי שלום, יש דרכים רבות להכיר בחור, טיפול אינו אחת מהן. הקושי שאת מתארת הוא סביב הדימוי העצמי שלך, שאני מניח מפריע לך גם במציאת בן זוג. את אומרת שהיא אמרה לך שאת חשובה לה, אבל לא כל כך נשמע שאת מאמינה לה, באמת מרגישה את זה. היכולת להרגיש את זה באה ביחד עם הסתכלות חיובית יותר על עצמך ודרך זה יבוא השינוי בטיפול - זה לא מנותק. דרור

כי ראיתי את דרכי, נעלמת ביער סבוך בין קירות חורשים, בותוך האדמה המדממת רגליים ננעצו, היכו שורשים. ולרגע יכולתי לשמוע עלים מלמדים שירתם, ורציתי לעלות גבוה לפרוח איתם. הכרתי טיפותיו של הגשם, נקבות בתוכי, יורדות מתחתיי, והרוח קרה ונואשת הקפיאה אותי, הכבידה עליי. ולרגע יכולתי לגעת בקצה הכאב האפור, ורציתי לעלות גבוה לראות את האור, אומרים השמיים כחולים מעלינו, מלאים באורות. אולי יום אחד אוכל גם אני לראות... ונפלתי לארץ בשקט עצמתי עיניי, אטמתי ליבי והרגשתי איך אני מתפרקת, מכל כאביי, מכל בדידותי. ולרגע יכולתי לברוח כנוצה על כנפה של ציפור, והצלחתי לעלות גבוה, לראות את האור, ולרגע יכולתי לברוח כנוצה על כנפה של ציפור, והצלחתי לעלות גבוה, לראות את האור,

אורלי, אכן התקווה, גם אם היא לרגע, חזקה מספיק בכדי לעמוד מול רגעים רבים של ייאוש. אני מקווה כי מילות השיר משקפות את תחושתך עכשיו, דרור

חבר שלי אף פעם לא קונה לי מתנות או מפתיע מעבר לזה הוא מקסים אני בדיכאון מזה לעזוב אותו?

אגם שלום, את אומרת שהחבר שלך מקסים אבל את בדכאון מזה שהוא לא קונה מתנות. האם זהו באמת הדבר שמפריע לך בקשר. לרוב דברים כאלו הם הצדקה חיצונית, אובייקטיבית לתחושה לא טובה בקשר שיכולה לתת עילה ברורה להיפרד. האם דיברת איתו על זה ועדיין הוא לא קונה מתנות? בכל מקרה נסי לבדוק עם עצמך מה יש שם שגורם לך לדכאון. דרור

אני בת 29 ויש לי חבר בן 27 אנחנו יחד שנה ושלושה חודשים מאוד טוב לנו ואני חולה עליו הבעיה שההורים שלי חולים ממנו הם פשוט לא סובלים אותו בלי סיבה מנסים לחבל בקשר שלנו ובאירועים משפחתיים אני הולכת על ביצים כדי שלא יגידו לו משהו לא במקום. אני הקטנה בבית ומתייחסים אלי כך רבתי עם ההורים שלי אלף פעם על הנושא והם תמיד עונים הוא לא בשבילך מגיע לך בחור יותר טוב תראי איך הוא מתלבש וכו'. אמרתי להם שאם זה ימשך אני לא אדבר איתם יותר אבל ת'כלס לא יכולה בלעדיהם אבל גם לא יכולה להיפרד מחבר שלי. אני והוא נוסעים לשנה עכשיו לטיול בעולם וההורים שלי בוכים כאילו אני מתה ואומרים לו יופי עכשיו הצלחת לקחת אותה לתמיד, מה הבעיה שלהם ואיך פותרים את זה אני ממש בדיכאון.

ספיר שלום, ייתכן וההורים שלך באמת חושבים שהבחור לא בשבילך מסיבותיהם הם. הם מתקשים לסמוך עלייך שאת תדעי מה נכון לך ומה מתאים. וייתכן גם שהם מתקשים לתת לך לגדול באמת ולהיפרד מהם. אבל השאלה היא לא מה הם עושים אלא מדוע את הולכת בקצב שלהם. כבר מהכותרת של דברייך נשמע שאת יודעת מראש את סופו של הקשר. אם את באיזשהו מקום פנימי מסכימה איתם שהוא לא בשבילך אין עם זה בעיה. אבל אם זה לא המצב הייתי מציע שתבדקי מדוע את שמה את המצב כאו הם או הוא. מדוע את נכנסת לפיצול שהם עושים. היכן הקושי שלך לגדול ולהיפרד מהם. דרור

רציתי לשאול האם זה מקובל לשאול לגילו של הפסיכולוג כמו שזה מקובל לשאול על השכלתו והכשרתו המקצועית?

גיל שלום, ככלל מותר ומקובל לשאול הכל בטיפול. יחד עם זאת ישנן שאלות עליהן חייב המטפל לענות כגון ההכשרה שלו, וישנן שאלות עליהן הוא יכול לבחור האם לענות כגון חייו האישיים ובהם גם הגיל שלו. גם מטפל שיבחר לענות לשאלה זו יעסוק ככל הנראה במחשבה מה הביא אותך לרצות לדעת בן כמה הוא. דרור

מה הטעם בלטחון שוב ושוב את אותה מצוקה? נמאס לי.כל כך נמאס להילחם על חיים,מה הטעם לחיים האלה אם אני קיימת פיזית אבל הנפש שלי מתה. סתם תופסת מקום. מיותרת מיותרת מיותרת. ומה הטעם לקום כל בוקר להילחם כדי לשרוד,כדי לחיות,כדי לתפקד רגיל. אני ניסיתי אבל בשלב הזה נמאס לנסות,נמאס לקום בוקר בוקר לנגב את הדמעות,לצאת כאילו כלום. שיגידו שאני חלשה שאני מוותרת ,אני מוותרת יש גבול כמה אפשר לסבול כמה אפשר לעבור.. מתמוטטת באלוהים נשבעת שמתמוטטת ואין אף אחד שרואה. או שלאף אחד לא אכפת , שלא יהיה אכפת . גם לי לא. אני לא מתכוונת להמשיך לחיות עם לב שבור ומנופץ . רע לי.ויש לזה סיבות עמוקות קשה לי להסביר למרות שהדברים לא מורכבים מידי, מצטערת אבל עם מילים חסרות תכלית אני לא אגיע לאף מקום. מצטערת,אני מוותרת .

חן שלום, אני שומע בדברים שלך את הסבל הרב ובעיקר את התחושה של אין טעם, הדברים לא הולכים להשתנות. זו תחושה כואבת למדי, ונראה שלמילים באמת אין קשר או השפעה עליהן. אבל למילים, ובמיוחד לטיפול, אין השפעה רק על ידי אמירות כאלו או אחרות אלא גם על ידי חוויה מתמשכת וקשר מיוחד שנוצר שהוא זה שמביא בסופו של דבר לשינוי. ברגעים קשים כמו אלו שאת נמצאת בהם לעיתים המטפלת היא שמחזיקה עבורך את התקווה והאמונה עד לאותו רגע שבו גם את תוכלי להרגיש אותן, והרגע הזה יגיע. לכן עושים את המאמץ לשרוד את השלב הזה. תחזיקי מעמד בינתיים, דרור

אבל אני מיואשת.נראה לך שאני אצליח להחזיק מעמד? נראה לך? אני לא... אין לי כוחות... לתפקד רגיל.. אבל בכל זאת מנסה... המשימה כרגע היא להחזיק את הראש מעל המים... למרות שלא מצליחה כל כך... היום היה טיפול ...פגישת חירום...היא רצתה שמחר אני גם אגיע..והשאירה לי 2 הודעות אמרה שהיא דואגת,מחכה לטלפון ממני... אתקשר אולי מחר.. אם אעבור את הלילה אם אחזיק מעמד..מצטערת ..קשה לי

אוקי אז קודם כול שלום לכולם! אני יוצאת עם חבר שלי כשנה וחצי ובזמן האחרון היו לנו המון ירידות ועליות וגם התנתקות של חודש ואז שוב חזרנו אני מרגישה ששוב דברים לא בסדר ואנחנו גם לא שוכבים מצידו הוא ממש לא יוזם ואני יודעת שמשהו לא מרגיש לו בסדר למרות שאי לי מושג מה עוד משהו כאוב לציון כשרבנו בפעם האחרונה הוא העלה את זה שכשהוא שוכב איתי הוא מרגיש כאילו הוא שוכב עם אחותו כלומר אין תשוקה וכו ומאז זה לא יוצא לי מהראש ואני מרגישה מרוקנת כי כשאין לי מגע פיזי אני מרגישה מאוד מרוחקת ממנו יש שבתות שאנחנו ביחד בבית והוא לא מדר איתי בכלל אני כבר די חסרת אנרגיות עצובה מתוסכלת וכואבת אשמח לחוות דעת מקצועית

דנה שלום, להיות בקשר שבו את מרגישה לא ננגעת בכל מיני רמות, מרגישה שהוא לא נמשך אלייך, אפילו אומר לך שלא רואה בך כאישה אלא כאחות, זהו מצב מאוד לא פשוט ולא מובן מאליו המזמין בדיקה מדוע את עדיין שם. מדוע למרות שאת חשה מרוקנת ומדוכאת בגלל זה את לא עוזבת. הצעתי היא שתפני בהקדם לטיפול ותבררי מדוע את עדיין איתו ומה את יכולה לעשות עם תחושת הריקנות והדכאון שתקפה אותך. דרור

יש זרע, יש פריחה, יש נבילה וקמילה, ויש מיתה, ואז הדור הבא של ורדים תופס את מקומו. לדעתי, אדם איננו חי חיים מלאים באמת אלא אם הוא חש באופן כולשהו, עמוק-עמוק בעצמותיו, את קיומו של מקצב החיים הנצחי הזה, את ההופעה ואת ההסתלקות הקבועות האלה שבהן היחיד הוא רק חוליה בשרשרת. בשבילי זוהי מחשבה מרוממת-רוח, ולא מחשבה מייאשת. זה מוליך אל משהו מעבר לאינדיווידואליות הפרטית שלי, אל משהו הרבה יותר כולל והרבה יותר מתמיד. מן האני הקטן שלי הפשוט והרגיל, שלא היה קיים כאן בימיו של אפלטון ולא יהיה קיים כאן בעוד אלף שנים כאשר יהיה אפלטון אחר, או אולי כאשר לא יהיה כלום. מי יודע? מדוע אני צריך להיות כאן, ומדוע הייתי צריך להתקיים כאן? לא הייתי צריך ולא אהיה צריך. וזה אינו מטריד אותי.

שלום לך, המחשבה שאתה מתאר נכונה היא, וגם ההבנה שיש להיות מודע אל העובדות הללו נכונה. אבל הדברים תלויים גם במידה, מהי המידה בה עסוקים במחשבה זו. בעיניי ככל שהיא מעסיקה לעיתים קרובות יותר כך הקושי לחוות הנאה מהחיים עולה. לבסוף, המסקנה שהגעת אליה לפיה לא היית צריך להיות כאן ולא תהיה צריך נראית, למרות שלדבריך אינה מטרידה אותך, כמסקנה הגוררת איתה ייאוש וחוסר טעם. ובוודאי מתעלמת מהפריחה של הורד עליו דיברת. דרור

האם אדם יכול להשתנות לאחר 10 שנות נישואין , להפוך לכזה אגואיסט וחושב רק על עצמו, הקשרים שלו והעבודות שלו ולא נאמן כפי שהיה פעם לאשתו (בעלי בן 37 ויש לנו 2 בנות קטנות) לאחר שבנינו בית במשך 10 שנים (הילדה השנייה מטיפולים) והוא רוצה להתגרש וטוען שאני מפריעה לו בחייו? למרות שלא נראה לי שיש לו מישהי מסויימת שהוא רוצה לחיות איתה, אבל בכל מקרה בעל אופי בוגדני.

ויקי שלום, אני מבין את הכעס שלך ותחושת הבגידה וחוסר האונים שאת חשה מול הרצון שלו לעזוב אותך למרות ששום דבר ממשי לא קרה. אני לא יודע להסביר מכאן מה קרה, האם זהו משבר גיל הארבעים שמתקרב, האם זו התרחקות מתמשכת מצידו שמסתיימת כעת ומה החלק שלך בתוך זה. עולה השאלה האם טיפול זוגי הועלה כאופציה, מצדך או מצידו. ייתכן ויש בכך תועלת. לגבי שאלתך, אנשים משתנים במידה מסויימת במשך השנים, הם תופסים כיוון מסויים לעיתים בעבודה ולעיתים בדברים החשובים להם בחיים. לא תמיד הם עושים את זה עם בן הזוג, ולעיתים זה אף מוביל להתרחקות מעיקה המסתיימת בפרידה. עצתי היא שתבדקי עם עצמך קודם כל, וגם איתו האם זהו משהו חדש ומשברי או מתמשך. שנית בדקי עם עצמך ואיתו האם שינה אפשרות לשינוי חזרה ואם כן פנו לטיפול זוגי. דרור

אני בת 36 ובחודש האחרון חזרתי לבולמיה מתביישת להודות בזה ולבקש עזרה אני בטיפול ולא מעוניינת לספר למטפלת שלי עד שהיא כבר אמרה שהיא מרגישה התקדמות לא רוצה לאכזב אותה. לאן אוכל לפנות לעזרה לפני שאאבד שליטה?

גלית שלום, נשמע לי שאת חוששת לאכזב את המטפלת שלך, במובן מסויים נראה כאילו היוצרות התהפכו ואת מגינה עליה. ייתכן וזהו דפוס שמוכר לך אבל אני לא הייתי ממליץ להוציא את הנושא מהטיפול, למרות הקושי שבכך, לדבר על זה, לדבר גם על החשש שלך לאכזב. בהקשר זה ייתכן גם שהאמירה שלה בנוגע להתקדמות שלה טיפול הלחיצה אותך ולדעתי שווה לחשוב מה זה גרם לך להרגיש, בכלל ומולה. דרור

שלום אני בן 23,יום אחד באתי לחבר שלי והוא לא היה בבית וגם אבא שלו לא,היא הציעה לשתות סיפרה שקשה ונישקה אותי מפה לשם העגנו למיטה,היה ממש כיף אפילו נפגשנו עוד פעם ושכבנו באוטו שלה,עכשיו אני לא יודע מה לעשות אני כל היום חושב על זה לספר? לא לספר בבקשה תעזרו

יוני שלום, המצב שאתה מתאר מורכב למדי ואני לא יכול לתת לך המלצה חד משמעית מה לעשות. ברור שאתה חושש מהפגיעה שהוא ירגיש לו יידע, ונראה שהדבר יפגע גם בטיב היחסים ביניכם. מנגד נראה שאתה שואל את עצמך מה יקרה אם הוא יגלה את זה לא ממני, והאם לא מגיע לו לדעת? אלו שאלות שדרך התשובות עליהן, דרך ההבנה מדוע אתה רוצה לספר ומדוע באמת אתה חושש יהיה לך קל יותר לקבל החלטה. דרור

איפה אוכל לקבל המלצות לפסיכולוגים טובים? אני חייבת לקבל יעוץ אבל אין לי כסף ואין לי זמן לבזבז על מטפל שהוא לא מספיק מתמחה. אשמח אם יעזרו לי בבעיה זו וימליצו לי על מטפלים טובים (שאולי עזרו לחלק מהאנשים פה...)

אנה שלום, ראשית על מנת שחברי הפורום יוכלו להמליץ לך אנא צרפי את המייל האישי שלך, כך, שיוכלו לשלוח לך ישירות המלצות למייל. מעבר לכך, ישנם מקומות המציעים טיפול מסובסד או חינם. אם כי היכולת לבחור מטפל בהם מוגבלת. את יכולה לפנות למרפאה לבריאות הנפש באיזור מגורייך. לחלופין אם את סטודנטית את יכולה לפנות לשירות הפסיכולוגי שלהם ולקבל טיפול מסובסד. אפשרות נוספת היא לפנות לקופת החולים שלך ולבקש רשימת פסיכולוגים שעובדים איתה בהסדר. בהצלחה, דרור

שבוע טוב לדרור שיגיע ביום ראשון בכוחות מחודשים. נתראה ליאת

אני מתחילה להבין משהו שקשה לי איתו. אני חזקה עליה. אני צריכה יותר תחכום. בטחון. החלטתיות. גבולות נוקשים. היא עשתה איתי דרך לא פשוטה עבור שתינו ועשתה זאת בהצלחה. היא הביאה אותי למקומות טובים. עכשיו צריך לעלות כתה. ואני לא בטוחה שהיא המורה המתאימה. בנתיים אני בורחת. מצביעה ברגליים. ואולי אני טועה? איך פותרים?

שלום רב, יש, בהחלט, מצבים בהם טיפול (או מטפל) מיצו את יכולתם לעזור. לא אוכל לדעת במקומך האם מדובר במיצוי או שמא עוד לא. אני מפנה את תשומת לבך לכך שבחרת לומר "אני בורחת". הצורך לברוח יכול לרמוז על תחושת איום או סכנה, ולאו דווקא על תחושת שובע, מיצוי, והשלמה שבעת-רצון עם רעיון הפרידה. חומר למחשבה. בהצלחה ליאת

כן, את צודקת

איך אני אמורה להתגבר על הפחד של הפגישה שלאחרי חופש. אני תמיד מאבדת את החשק לשוב. וכשאני שבה, לוקח לי משהו כמו ארבע חמש פגישות עד שאני צוברת כוח ואומץ מחדש לחזור לתפקד בתוך החדר. אבל הפעם, ממש לא בא לי לחזור...בכל פעם שאני מתקרבת מדי, אני מיד מוצאת דרך להתרחק ולהסגר מדי שוב... וכך חוזרים לנקודת ההתחלה. מה דעתך

שלום נעמה, אני מזמינה אותך לקרוא (למטה) את תשובתי לזיווית. אולי תוכלי להבין מעט יותר את הדינמיקה שמאחורי הקושי. פרידות מאדם אהוב הן חלק מהמציאות. ממש כמו אותו תינוק קטן וחסר אונים, עלינו ללמוד להכיר בקיומו של האדם האהוב גם כשהוא רחוק. העובדה שהפרידות הקודמות (למרות הקושי) לא הרסו את הקשר, צריכה לחזק אותך גם הפעם. נסי לבטוח בה, ולשמור על הטוב שהיא מעניקה לך באמצעות ייצוג שלה בתוכך. זה אפשרי. בהצלחה ליאת

די

חן, נסי לנצל את השבת למנוחה ורגיעה, כדי לקדם עם אנרגיות שבוע נוסף. מקווה שאמא משתפרת. חזקי ואמצי ליאת

רוצה זקוקה צריכה את אמא..ואין אותה..כמעט אף פעם אין.. והדמעות לא מוצאות את דרכן החוצה... והזעקות לחלל האוויר שאף אחד לא שומע.. ו הדמעות שלא מוצאות את דרכן החוצה.. פתטי...................... כואב לי ברמות מטורפות

זהו. עוד שבוע עבר. לא דיברתי הרבה השבוע. לא אל העולם ולא אל עצמי. אני חושבת שלפעמים זה לא רע לא לדבר. ביום ראשון נפגשתי עם הפסיכולוגית ובסוף הפגישה היא אמרה שהיתה לנו פגישה מאד קשה ושהיא לא ציפתה לזה. האמת היא שלא הרגשתי כלום... אני זוכרת שהינהנתי בחיוב על כל מיני שאלות שהיא שאלה אותי אבל אני ממש לא זוכרת מה זה היה. לא התחברתי לעצמי והניתוק הזה נשאר לשמחתי במשך השבוע. הדבר היחיד שלקחתי איתי השבוע זה פגיעות בלתי נסבלת. נעלבתי מכל מילה שמישהו העז להגיד נעלבתי גם מכל דבר שנחווה אצלי ולו לרגע אחד כדחייה... לקראת יום ראשון אני מפחדת ממשהו. אני מפחדת שהפסיכולוגית שלי תגעל ממני. היא אמרה שפגיעה מינית זה מגעיל ושקשה למטפלים לשמוע את זה. היא אמרה שהרבה מטפלים מעדיפים לא לגעת בזה. לפעמים נראה לי שהיא תמימה מיידי. היא לא מבינה איזה דברים נוראיים יש בעולם הזה. ואם זה מגעיל אותה... איך אני יכולה לספר? זה מטריד אותי קצת. נראה לי שאני מפחדת עליה. מה ששתקתי כל השנים הוא באמת מגעיל. אממ... קצת לא יודעת מה לעשות.

שבת שלום רשת, ראשית, אקדים ואומר שאני מאמינה לכל מילה שאת מספרת. ובכל זאת, הקדמתי את ההקדמה הזו, כי אני רוצה להאמין שכחלק מהמצב המוזר והעמום שכפית על עצמך, אולי דבריה של המטפלת שלך התפרשו על ידך באופן מוטעה או לא מדוייק. אני מאמינה שמטפלים יכולים וצריכים להכיל גם סיפורים קשים, מבלי להיכנס לעמדה שיפוטית. פגיעה מינית היא אחד המעשים השפלים ביותר שניתן להעלות על הדעת, והיא מעוררת דחייה ושאט-נפש בכולנו. עם זאת, ובניגוד לתחושה הרווחת אצל הקורבנות, שפלותו ומגעילותו של הפוגע אינן מזהמות את הנפגעת, ואינן מיוחסות לה בשום מקרה. גם כאשר הקורבן נאלץ לשתף פעולה, וגם אם לא נזהר מספיק, וגם אם בחר לשתוק, וגם אם אהב את התוקף, וגם אם היה במעשים מרכיב כלשהו של הנאה, וגם אם הרגיש הילד האהוב וה'נבחר', וגם, וגם, וגם... הוא לעולם נשאר קרבן, ולעולם אין לשפוט אותו על המעשה. המטפלת שלך צודקת. גם למטפלים קשה לפעמים לשמוע על עוולות והתעללות. אבל הם יודעים להתמודד עם הקושי, ולעבד את רגשותיהם היכן שצריך. אני משוכנעת שיחסה של המטפלת שלך לא ישתנה בעקבות השיתוף. אין לי ספק שהיא רוצה לראות אותך פורקת מעליך את המטען הזה, ולשמוח בהבראתך. קחי הרבה אוויר. את עושה דרך. איתך ליאת

אז איך זה שכולנו מרגישות כל כך מזוהמות?!

רשת מתוקה, גם לי אין שום ספק שבכל מקרה, *את* לא מגעילה אותה. ואני אומ?ר בזהירות רבה, שאני חושבת שלמרות ששתקת את הסיפור שלך כל כך הרבה שנים, הצלחת לטפטף משהו ממנו, בין השתיקות. היא לא תיפול מתדהמה. ונורא נורא חשוב שתדברי את זה יחד איתה. את לא צריכה לשמור עליה. תני *לה* לשמור עלייך. נראה לי שהיא עושה את זה יופי. וגם את עושה יופי, את הצד שלך בעבודה הקשה :- ). שיהיה לך שבוע קל יעלה

היי,את יודעת אני אכן מנסה לשאוב כח,מכל מה שרק אפשר(ומצליחה מן הסתם).מה שנראה דבילי וחסר משמעות בשעות שפויות,הופך פתאום לגלגל הצלה של ממש. אלא שהמחיר יקר מאוד ובעיקר מיותר. אבל-תקשיבי לזה,בתוך כל מאמצי ההישרדות. קיבלתי הים הצעה מפתה,מגונה(כמובן שלא סרבתי לה)בה יש לי אפשרות(כך מקווה) לזכות בחויה מתקנת. אני הולכת לפגוש שוב באהבת חיי, יום יום לזמן מוגבל. ומי יודע אולי אזכה לשחזור תקופה, או לפחות אזכה לאותה השיחה .שבזמנו לא התאפשרה. ברור לי שגם יכול להיות אחרת,מצב בו אצא יותר פגועה מקודם, אך מתנחמת בעובדה שאין יותר למטה מהמקום בו אני נמצאת. כך שזה הרע במיעוטו לעומת.... אגב אני סומכת על אלוהים, למרות שרוב הזמן אני רק מקטרת לו. ו...הספירה לאחור החלה! אז בנתיים שתהיה לך אחלה שבת,וכמה טוב שאת עוד כאן.

שוב שלום ד. מקווה שההזדמנות שנקרתה בדרכך תביא איתה רוח מרעננת. תמיד נעים לפגוש את "אהבת חיינו" אחרי שנים, ולראות מה קרה לה. אשמח לשמוע עדכונים. :-) ליאת

ברור שתשמעי עידכונים!אני רק מקווה שהם גם יהיו מוצלחים!לילה טוב

ליאת שוב שלום, בלי קשר לנושא שמעיק עליי כעת שכתבתי לך מקודם,חשוב לי לבקש ממך לשלוח לך מייל לתיבת הדואר שלך מחר או בהמשך השבוע? אני מקווה שזו לא חוצפה לבקש זאת,אך חשוב לי לקבל ממך 'נקודת-מבט' אובייקטיבית . בתודה מראש, משתנה

שלום משתנה, את יכולה לשלוח מייל. עלי להתנצל מראש ולומר שבשבועיים הקרובים אהיה עסוקה יותר מתמיד, ולא אוכל להתחייב לתשובה מהירה כמו תמיד. ממליצה - כמו תמיד - לנסות ולהיעזר ככל האפשר במטפל האישי (ואני זוכרת שיש לך כזה...) בברכה ליאת

נראה לי שמחר אשלח מייל. במטפל האישי-מסיבות מובנות- אני יכולה להיעזר רק במסגרת הטיפול עצמו,וזה ממש לא הרבה,לכן עוזר לי גם לשתף ובכך להיעזר באחרים אובייקטיביים-כשאני ממש צריכה בין הטיפולים,ואת אחת מאותם 'אחרים'.

יש לי עוד שאלה לגבי האחיין שלי. הוא ילד בן 14, הוא מנסה כל הזמן לעצבן את הוריו בכל מיני דרכים. הוא צועק המון בבית, כל הזמן עצבני וטוען שההורים שלו נגדו (אם הם כן נגדו ומעירים לו, זה בגלל ההתנהגות שלו, ואני רואה את זה כצופה מבחוץ). הוא לא מוכן לקבל הערות, לא יושב הרבה עם המשפחה...הוא מתנהג בצורה ממש מגעילה עם האחיות שלו, קורא להם בכינויים, לא מוכן לשתף אותם בכלום, לדבר איתם, כאילו שהן מעולם אחר... ומנסה להחליט עבורם (אחת יותר מבוגרת והשניה יותר קטנה). הם הלכו להדרכת הורים אצל פסיכולוג קליני בלעדיו, וניסו כמה שיטות שהציע להם, אבל התייאשו די מהר, הדבר היחידי שהם עושים כשהם ממש מתעצבנים עליו, או כשהוא לא מכבד אותם כראוי, או צועק עליהם, שהם מונעים ממנו את הדברים שהוא אוהב, פלפון, מחשב, ויציאה עם החברים.. אבל ברגע שהעונש נגמר או אפילו בעת העונש הוא ממשיך להתנהג באותה צורה. הם התייאשו לגמרי, וכל מי שמעיר להם אומרים שאין לנו למה לעשות..שהתייאשנו... והם לפעמים רבים ביניהם בגללו, ואחד מאשים את השני. כל ארוחה משפחתית הופכת לקטטה, או צעקות, כל טיול משפחתי מתחיל ונגמר בלא טוב... יש לציין שהוא אהוד בין חבריו, והמורים משבחים את השקט שלו בכיתה ואת התנהגותו!!!

שלום ג. אני חושבת שהמצב שאת מתארת אכן מצריך התערבות וליווי של איש מקצוע, שיוכל לכוון את ההורים ולהדריך אותם כיצד לפעול להפחתת רמת המתח והתוקפנות בבית. חינוך ילדים הוא משימה מאתגרת, ההולמת דימוי של ריצת מרתון (ולא של 100 מ'). לפעמים הורים בוחרים לוותר ולהמשיך לסבול, כשהם מגלים שחינוך להתנהגות טובה כרוך בעבודה קשה ומחירים זמניים. תוכלי להמשיך ולעודד אותם לפנות לעזרה ולא להרים ידיים. ערב טוב ליאת

שלום, היה לי הרבה קושי בלתת אמון במטפלת שלי. שנה וחצי ואנחנו בירידות ועלויות בטיפול. עכשיו זה נהיה יותר פחות, אני משתפת אותה קצת יותר (לא הרררבבבה). דבר אחד חשוב, היא יודעת שהיא היחידה שאני משתפת אותה בקשיים שאני עוברת בהם, ושאני לא מוכנה לשתף אחרים אפילו הקרובים ולהפך אני מראה להם שאני בסדר גמור ומתפקדת כרגיל. היא יצאה לפני עשרה ימים לחופש, פתאום בלי להודיע לי קודם, פשוט בסוף הפגישה אמרה שהיא יוצאת לחופש, וכששאלתי אותה את מי אני אשתף בתקופה הקשה הזו, אמרה שאני צריכה למצוא מישהו חשוב בחיי ולשתף, ולהיעזר בו. איך אפשר לנטוש מישהו נזקק בצורה כזו? אני נורא עצבנית עליה, אין לי כוח לדבר איתה, ולא יודעת מה לעשות. שבוע לפני החופש שלה, דיברנו על כל מה שמעצבן אותי בפגישה , נפתחתי, זרמתי, אמרתי הכל (דבר שהדהים אותה לגמרי) בכדי שאולי זה יעזור לי יותר, והיא הבטיחה שהיא תשקול את העניינים, שהיא תהיה לצידי יותר בתקופה הזו, תתמוך בי, היא אפילו הציעה קשר טלפוני...ולא אמרה כלום על חופש או נסיעה? איך אני אמורה להתנהג? עוד משהו, ברגע שאני מבקשת חופש או מבטלת פגישה היא מתעצבנת שאני בורחת מהטיפול, שאני עושה לה בלגן בתור באותו יום...למה לה מותר ולי לא? תודה

שלום ג. בדר"כ מטפלים מודיעים על חופשות מראש, כדי לא לעורר את כל מה שמתעורר בך כרגע. עם זאת, גם אצל מטפלים קורים לפעמים דברים לא צפויים, לטוב ולרע, ויש להביא זאת בחשבון כמו כל אילוץ אחר של החיים. אני רוצה להזכיר לך ולכולנו, שהיעדרות של שבוע אחד אינה מוחקת את הישגי הפגישות הקודמות, גם נוכח מהמורות בתחושת הרציפות. בהצלחה ליאת

שלום לך שוב, ההיעדרות של שבוע יכול להזיק המון בקשר בין שני אשנים, כשאחד התחייב להיות לצידך בררגעים הכי קשים. והיא יודעת עד כמה התקופה הזו רגישה בחיי, והיא הבטיחה שהיא תהיה שם, אבל פתאום וזה ממש בא בהפתעה היא נעלמה לי...וגם הציניות שלה שאחפש מישהו חשוב לשתף אותו עשתה לי מאוד רע. אין לי בעיה בזה שזכותה לצאת לחופש, אבל עוד פעם צריך להודיע מראש. מצד אחד אתם כל הזמן מדברים על חשיבות התלות, ואופס... נעלמים לנו למה? כי אתם בני אדם ויש לכם את חייכם הפרטיים!! זה ממש קטע בלתי מובן בטיפול, ואינו הגיוני!

ליאת, מה שלומך? טוב לי וכבד לי ביחד. זה יכול להיות? כבר שבוע וחצי של עשייה! זה ממש לא עניין של מה בכך... לא נופלת שדודה בתחילת כל יום, רק בסופו לפעמים, וגם זה לא תמיד. יש לי מוטיבציה ואפילו עניין במה שאני עושה, אני מכוונת מטרה, וגם אם אני (עדיין) לא מתעוררת בבקרים ומתקשה להירדם בלילות, זה לא משפיע על ההנעה או הערנות במהלך היום. שבתי לתכנן תכניות.. זה טוב. ובכל זאת.. זה לא מאוזן לי... אני לא מצליחה להיות גם ככה וגם לתקשר עם אנשים במקביל, באופן אישי. אני מצליחה לנהל יופי של שיחות חולין, עם כמה שיותר אנשים, אבל שיחות אישיות ועמוקות.. פשוט אין לי כוח. זה מתיש אותי הרבה יותר מלפני כן, כשהייתי מדוכדכת וחסרת מוטיבציה. לא רוצה להכניס אף אחד לשיחות המוגבלות שאני מנהלת עם עצמי. כבד לי.. כל מיני מחשבות מעציבות או מכבידות מלוות אותי, ואני חוסמת אותן ולא מעמיקה בהן. חוששת להעמיק ושתחושות היעילות והעשייה יחלפו. חוששת להכניס את המטפלת שלי למאזן הכל כך כל כך עדין הזה, שבין שקיעה להתרוממות. מרגישה שאני בתקופה קצרה שיש בה הקלה מעומס הכבדות והדכדוך ושחייבים לנצל אותה.. שיש לי סיכוי עכשיו "לעלות שלב" עם עצמי. לנצל איזה סטייט-אף-מיינד שמכתיב התנהלות אחרת, ראויה יותר מה"בטלנות" שהייתי שרויה בה קודם. זה באמת איזון עדין נורא.. לא רוצה לתת לה, למטפלת, להיכנס לשיחות האלה שביני לביני; הן מאוד מחושבות וזה מביך כשאומרים את זה בקול.. בכלל, יש דברים שמאבדים מכוחם כשהם נאמרים בקול. מוטב פשוט לעשות בלי לחשוב אולי. להישאר לבד עם פתיתי הדאגה, לאצור אותן ולספוג אותן.. הן יתקזזו עם התחושה הטובה של העשייה, רק אם לא אעמיק בהן. ישבתי אצל המטפלת שלי והתמכרתי לשקט..לא דיברתי כמעט בכלל. היה לי מאוד מאוד לא נעים ממנה (כמובן:-) ואף פעם לא שתקתי כך, פגישה שלמה, אבל לא יכולתי אחרת. נשאבתי לשקט הזה ולא חשבתי בו על שום דבר, ולא מצאתי מה לספר. הייתי בטוחה שזו תהיה פגישה קלילה והיתולית, כך הרגשתי במהלך השבוע, אבל כשסיפרתי לה על שבוע מוצלח, זה יצא בטון יגע ומדוכדך, עצוב כמעט. היא התקשתה להבין מה אני מרגישה, בצדק. הסתכלתי עליה ולא ראיתי את הניצוץ האהוב.. כנראה שהתרחקתי. בהדרגה העצב חלחל פנימה ועטף. הרפיתי, השפלתי עיניים והמשכתי לשתוק, מעצב ועייפות. וזה עבר, התחושה הכבדה, יום אחרי שנפגשנו.. אני לא מסוגלת לבטל פגישה, אבל לו יכולתי הייתי מבטלת.. לא מוצאת בי מילים ולא רוצה שימצאו.. הן צצות בי כל כמה זמן, ואני הוגה אותן באיטיות בתוכי, עד שהן נמוגות. לא יכולה למצוא בי כוחות לדבר. לדבר ממש. ושוב ניצוצות של כעס מתחילים להרים בי את הראש, נגדה, ואני לא רוצה.. ואם אשתוק כך עוד פגישה?... מאוד לא נעים... מתקשה לתת שם לתערובת הרגשות הזו. מעדיפה לשתוק ולתת לה להתפתח למשהו בתוכי, בלי ידיים זרות. לא יודעת.. לא יודעת אם לשלוח את זה .. אין כאן שאלה, סתם מילים.. לא יודעת איך אפשר להיות גם וגם (גם אופטימית ובמצב רוח של עשייה וגם כבדה וטרודה) ולא יודעת איך (ואם בכלל) להכניס אותה לשיחות שאני בכוונה מקיימת עם עצמי רק בצורה מוגבלת. בסוף הצלחתי לנסח את כל הבלאגן לשתי שאלות.. (תסלחי לי אם לא אקרא שוב ואסדר את הבלאגן?) מקווה שאת בשנ"צ של יום שישי ולא עסוקה ב"צריך"ים של שישי דרישת שלום ממני, לילך

ערב טוב לילך, שמתי לב לכך שאצל לא מעט מטופלים, דווקא כשמגיע הטוב - נאלמות המילים. כאילו שאין לנו זכות-טיפול כשטוב. יש לנו ז'רגון של סבל. הררי הררים של פיוט נכתבו כאן, אצלינו בפורום, על קושי ומכאוב, על כמיהה וגעגוע, על בדידות וזעם, על בושה, אשמה וספק. כל כך מעט אנחנו נוגעים בזהרורי האור הקטנים שעושים את הכל לכדאי. אנו לא יודעים לכנות אותם בשמות, לא כותבים עליהם שירים, ואם הם מדוברים, אנו מעליבים אותם וקוראים לזה "שיחת חולין". אני מאמינה שאפשר (וצריך) גם וגם. עומק וקלילות, שקיעה והתרוממות. אם תרצי, זו היכולת שלנו להכיל את המורכבויות של העולם, של גיבוריו, ושלנו בכלל זה. לשאלה השניה אין לי תשובה טובה. את יודעת, אדם בתוך עצמו הוא גר, ולעולם יהיו אזורים שהם נחלתו בלבד. כאשר אנו מדברים את עצמנו, לעולם קיים תהליך של ברירה, בו אנו מלקטים את מה שלהערכתנו יהיה תקשורתי ומובן. לא בטוחה שטיפול הוא "ידיים זרות". זה ביטוי פולשני, מפריע, כמעט 'מזהם'. הייתי מעדיפה לראות זאת כדיבור פנימי בנוכחות רכה ומתבוננת, שלפעמים גם מרשה לעצמה להאיר. . בכל מקרה, הטוב הקטן שלך, שנובט וזוקף את ראשו מתוך הפקעת, משמח אותי מאד מאד. שבת שלום ליאת

תודה ליאת, על מילים שמיוחדות רק לך :-) אני פשוט מרגישה שאני חייבת להישאר ממוקדת וחייבת להשאר לבד..(ואני רוצה ולא רוצה ביחד). שנים ארוכות מאוד הייתי שתקנית מאוד, לא שיתפתי ולא דיברתי עם אף אחד, ואת חיי ניהלתי כמו איזה פרוייקט- בשרטוטים וסכמות וסיכומים פנימיים, והרבה סבלנות, ויכולת (מעציבה קצת) לכבות את האש משטחים גדולים מאוד בחיי. וזה קצת חוזר עכשיו.. חזרתי להיות יסודית ורצינית מאוד בעבודה שלי, ואני מרגישה פתאום שאני מאוד מתקדמת, אחרי תקופה ארוכה שהעבודה שלי נתקעה, אבל במקביל- חיי חזרו להיות מנוהלים בדף ועט. שיחות מוטיבציה פנימיות והחלפת רעיונות בלופ פנימי.. והכל נעשה פנימה. הכל הכל פנימה. אני לא מסוגלת לתקשר דברים החוצה, רק המחשבה על זה מעייפת אותי נורא, או סתם מעוררת בי שעמום גדול. לא בא לי לשתף אותה, ובגלל שאני לא ממש מבינה למה לא, ולמה התכנסתי פתאום לגולם כזה, אז קל לי לומר לעצמי שאני כנראה כועסת עליה על דברים שהיו מזמן. או לחילופין, ללכת לכיוון שכלתני ולא להבין את תכלית השיתוף או את תכלית הטיפול. טוב. אני צריכה לחשוב... (אסימון קטן נפל, שמעת?..) תודה שאת שמחה בשבילי, (זה נעים :-) לילך

ליאת שלום, הפעם יש לי 'בעיה' שאולי לא תיראה כ'בעיה' בעיני אדם אחר,ואולי אני סתם 'עושה סיפור' ממנה,אך היא מטרידה אותי. העיניין הוא שהערב אנו חוגגים יום-הולדת של בת-משפחה קרובה,לא להרבה אנשים(רק המשפחה הקרובה-על דורותיה-פחות מעשרה),אך ממש אין לי חשק לכך,אני רוצה להישאר לבד בלי לראות אף-אחד,בלי 'לעבוד קשה' בלהכין שולחן וכו' ולארח,אך אני חייבת כיוון שזה אצלינו בבית{אצל הוריי},וזה קצת מייאש אותי - כי מה שהיתי רוצה זה לשכב בחדרי במיטתי ולראות סרטים וכו' ונכון - אולי גם קצת 'לרחם על עצמי' ולאפשר לעצמי לחוות את הדיכדוך שאני ממילא מרגישה כעת,ואפילו את זה לא מאפשרים לי. חשבתי שהם יסעו היום רחוק ויחגגו שם ושאני לא אבוא ואוכל להישאר לבד,אך לצערי הם שינו את תוכניותיהם(נראה לי שזה בגלל שאמרתי שלא אבוא) והחליטו לחגוג בבית,הבעיה היא שיש לי כעת סיכסוך עם האח השני(לא זה שאני תמיד כותבת עליו),ואיננו מדברים ולא רוצים אפילו להכיר אחד את השני,עקב משהו -שלדעתי צודק מאוד שאמרתי לו כדי להוכיח אותו,הוא אמר לי שמבחינתו אני לא אחותו יותר,ואני גם אמרתי לו זאת אח"כ,ואני צריכה לראות אותו ואת משפחתו היום ו'לשחק אותה' כאילו הכל בסדר ואין לי חשק לראותו אפילו.

שלום משתנה, אני מניחה שבעת כתיבת שורות אלה את כבר בעיצומה של ארוחת הערב החגיגית. אולי זה טוב. במקום לשכב במיטה מדוכדכת, את נאלצת לארח, לחייך, ואפילו לדבר עם אחיך כאילו הכל בסדר. לפעמים החיים מכתיבים את עצמם, לא נותנים לנו הרבה ברירות. מקווה שבכל זאת הצלחת גם קצת להנות. שבת שלום ליאת

צדקת,באמת לפעמים החיים מכתיבים ת עצמם,ובאמת בכל-זאת הצלחתי להינות ואפילו לדבר כמה מילים (לא אישיות-בתוך שיחה שהיתה גם עם אחרים),ובעיקר - כשיש ילדים קטנים הבית 'מתמלא' בשמחה ואושר,וזה כשלעצמו גורם להנאה. היה נחמד,שינוי אווירה,באמת יותר טוב מסתם לשכב במיטה ולרחם על עצמי,אך יחד עם זאת אני גם שמחה שזה עבר. שבת-שלום, משתנה

היי ליאת מזמן לא כתבתי כאן וישתכנעתי לכתוב כאן את החלום שלי כי ראיתי שמישהי רשמה כאן את שלה כיום בת 24 לפני כ14 יום מינוס פלוס חלמתי את החלום הבא על בית הספר שבו למדתי בתיכון. תוכן החלום בחלום הקומה הראשונה של בית הספר היה בעל פרוסדור גדול ובמציאות הבית ספר שבו למדתי היה מבנה גדול אך אך בקומה למעהיו כיתות וספריה ובחלום שלי זה לא הופיע ככה. בחלום כל מה שהיה בקומה למטה זה חדר מורים וחדרי ההנלה ומנהלה. והספריה הייתה בתחם בית הספר אך מחוץ למבנה עצמו וסביב כזה והיו מתשאות ודשא ענק מחוץ לספריה ובקומה למעלה של בית הספר היו הרבה כיתות ושני הצעדדים חדר מעבדה ומחשבים ומכאן מתחיל כל הסיוט בחלום ואז בחדר מורים אני יושבת עם המחכנת שלי לשעבר ושני ילדיי ומדברת עד לפתע.הבת שלה אומרת לי כי אמא שלי לא עומדת בזה היא לא יכולה ואז אני רואה את המורה שלי הולכת ונעלמת מתמוטטת ומכייון הכיתה שלי ירדו שתי בנות כדאי לבדוק מה קרה אבל בשלב זה כבר המורה פונה משם עם אלוקה ואז אני רצתי לכיוון חדרי ההנהלה ניכנסתי לחדר של סגנית המנהלת ןאמרה רק תגידי שזה לא בגללי רקב תגידי שזה לא בגללי ופתאום גם אותה ראיתי בחלום על מיטת ניתוחים . ומטבטבחון באותו אזור יצאה אישה שזאת ניראת לי הספרנית ובכתה. ואז חזרתי לחדר מורים שם היו שני ילדיי של אתי מורתי לשעבר ומורה נוספת שמה מירב ואז הם אמרו לה שהרבה זמן היא לא בסדר ןלא רצתה לטפל בעצה והם ידעו שזה יגיע והיא תפגע בעצמה כי אדם לא בריא. אחרי היכרות לא קצרה הייתי והיתכבות ממושכת איתך ליאת מה יש לך לומר לי על זה?

ערב טוב שולמית, לצערי, לא אוכל לסייע לך רבות בעניין החלום. חלומות, לפחות לאמונתם של פסיכולוגים קליניים, אינם יכולים להתפרש ללא החולם עצמו, ללא האסוציאציות המתעוררות *אצלו* בתגובה לחלום, וכמובן ללא היכרות עם הדמויות המשמעותיות בחייו. לכן, אני מציעה לך לבחון עם עצמך מה הדמויות שבחלום מייצגות עבורך? מה ביה"ס מייצג עבורך?ולימודים? ולמה את מרגישה אשמה כל כך? אולי התשובות לשאלות אלה יסייעו לך קצת בהבנת משמעות החלום. שבת מנוחה, שקט ושלווה ליאת

עוד שנה של קיום ללא חיים עבורי בפתח........

הלוואי והיה לי את היכולת והאומץ להתאבד כבר....ולתת לעצמי מנוחה נכונה אינני יכול עוד....

ליאת, שמחתי לקרא שאינך מאלה "החוגגים ",(חוץ ממני כמובן) את החג המיותר הזה. וכי חסרים לנו חגים!! ובכל זאת ,חגים וזמנים לששון.... ולך ,מסטר בלו היקר תשמע, גליתי שהליכה יומיומית, בא נאמר ארבעה עד חמישה ימים בשבוע ,במשך חצי שעה עד שעה ,משפרת מאוד את מצב הרוח,למספר שעות לאחר האקשן (הליכה). אז נכון שישנה הנטיה של מצב הרוח לחזור למצבו הקדמוני ..אבל תוכל לפחות "להנות" ממספר שעות יומיומיות של שקט ושלוה ,ואל תוותר עליהם.. אין לי הסבר לתופעה ,אבל זו עובדה . וכמו שאומרים כולם ,עם עובדות לא מתווכחים... נסה זאת ! ובהצלחה.

שלום מיסטר בלו, מזמינה אותך להקשיב לשיר ששלחה יעלה. לפעמים, אפשר למצוא גם בעצב יופי, התחדשות ומשמעות. ראש השנה האזרחי לא מצליח להלך עלי קסם מיוחד, ובכל זאת, אם כבר העלית זאת - אאחל לך שהשנה האזרחית הבאה עלינו לטובה תביא בכנפיה חמלה ונחמה למכאוביך, ואולי גם אהבה שתנסוך בך תקווה ושקט. הרבה טוב ליאת

אחותי, רוצה לשלוח לך שיר. רוצה שתאמיני בימים שיבואו. לאט לאט. את עוד תשירי. ועוד איך. :- ) ליאת, מקדישה גם לך. "ואותו הגלגל של חילוף העונות דוחף גם את חיינו כל הזמן להשתנות". שומעת "עונות" - ישר חושבת עלייך :- ) למי שלא מכיר, ממליצה ללחוץ על הקישור ולשמוע את השיר. http://www.youtube.com/watch?v=ceRJXN77Mjc סופשבוע חמים יעלה תמיד תאמין - אריאל הורוביץ הקול שאומר לאלפי חסידות הגיע הזמן לצאת ולנדוד לעבר גן עדן חם וירוק למרות שקשה, למרות שרחוק זה אותו הקול שבלב אנשים פועם לבד בחושך ברגעים הכי קשים הוא מגיע אליך כמו הד מרחוק ולוחש לך באוזן עד שבא לך לצעוק תמיד תאמין בימים שיבואו הסתיו שמרגיע אדמה סדוקה שכל הקיץ חיכתה בשתיקה מתחיל בטפטוף בציוץ ציפור עד שקשת בוקעת מענן אפור ואותו הגלגל של חילוף העונות דוחף גם את חיינו כל הזמן להשתנות כשבמקום אהבה הוא מביא לי כאב אני שר וזה עוזר לו להמשיך להסתובב תמיד תאמין בימים שיבואו אדם לא יכול להביא את הסתיו או לומר לאלף חסידות - "עכשיו!" הוא רק יכול כשליבו עליו מר לשיר בחושך, לפרוט על מיתר והשיר של הלב יכול להמריא לעוף מעל העיר כמו אלף ציפורים ולרדת למטה כמו גשם ברכה ופתאום אתה שומע ששרים יחד אתך תמיד תאמין בימים שיבואו

אחותי, איך, איך הכל נמצא פה... כל המילים. של?ך?, של?ה?, שלנו..... חיופי העונות והתקופות, החסידות, ציוץ הציפור, החושך, גן העדן, גשמי הברכה.... הצעקה והאהבה, הכאב הבכי והשירה, תחושת ה"ביחד", האמונה.... הקשבתי בכיתי (אלא מה?) יודעת, באמת שיודעת.... שבת שלום הדר

יעלה והדר שבת שלום, תודה על המילים החגיגיות, כאן, ולמטה.(בשני המקרים הקסם עבד עלי). מאמינה גדולה בימים שיבואו, וגם באלה שעכשיו. הכל חשוב. הכל. איתכן, כמו תמיד ליאת

הדר יקרה, מתנצלת על האיחור הרב, ראיתי את הודעתה של יעלה שנרשמה זה מכבר קשה למצוא מילים, והרגעים אינטימיים כל כך ...שקט. להקשיב לו. שיאפשר. להרגיש... הדר יקרה, יעלה יקרה, נעים לקרוא אתכן. את המילים הרכות והמדויקות. שלכן א.ה.

יעלה יקרה מאד, איזה שיר מקסים בחרת לשים כאן. לא הכרתי אותו ועכשיו הוא מתנגן כאן ברקע בלופ. תמיד תאמין בימים שיבואו... שבת שלום לך ולכולם רשת

היתי רוצה ללמוד לתמוך כמוך,יש לך כישרון מדהים לשדר תמיכה.גם היתי רוצה שתהיה לי חברה כמוך.סתם מהלב.שבת שלום ומבורך.אני פשוט מכריחה את עצמי להתחיל לטפל בבית.

אני כל כך שמחה לקפוץ לכאן לשניה.תודה שלא שכחת אותי,זה כל כך חימם לי את הלב.ותודה גם שאת לא עונה בשבת,היה לי מאוד קשה עם זה כאילו מישהו שיקר לי מאליב מישהו שמאוד יקר לי גם לעיני כולם.ממש תודה.תודה על הברכות.סתם היתי קצת עצובה כנראה מרוב עייפות ועומס(חבל שאת לא רואה את בית שאני חייבת לארגן לשבת,אין דבר שנימצא במקום ומה שנשאר מהאוכל המוכן זה שני מלפפונים מלוחים,וכל זה בתוספת כלים וכביסות ובטיבול צרחות של תינוקת בת חודשיים)אילו לא היתי מתייחסת לזה כלעבודת קודש כנראה היתי משתגעת מזמן.זהו,טיפה חידשתי את הכוחות וחזרה לעבודה.באמת השנה הזו קשה בישבילי עוזר רק שהכל במטרה כל כך חשובה.הרי אין דרך להחזיר למישהו חיבוק של אמא לאחר זמן.יש הרבה חיבוקים דומים והם גם מחממים,רק החום שלהם נמס כמו סוכר אחרי זמן מה,במיוחד אם המיים חמים.רק חיבוק של אמא מחמם מבפנים בכל מצב...

ערב טוב חני, תמיד שמחה לשמוע ממך. ההתמסרות שלך לאתגרי האמהות מרשימה אותי בכל פעם מחדש, כמו גם הנכונות לשאת את משאם התובעני (גם אם מלא קסם) של "גדוד" הקטנטנים שלך. מאחלת לך שבת חגיגית ורגועה כמה שאפשר, והמון שמחה תמיד ובכלל. (ואגב, גם אצלי במקרר אין הרבה מעבר לשני מלפפונים מלוחים, אבל לי אין תירוץ...:-) חיבוק ליאת

מה כל כך מאיים בזה, שאנחנו מוכנים לסבול מדברים אחרים רק לא להיות תלויים?

שלום זיוית, תינוק קטן וחסר אונים, בימים הראשונים לחייו, תלוי תלות מוחלטת באמו, ובלעדיה אין לו קיום. בהדרגה, לאורך שנות התפתחותו, הוא לומד להכיר בכך שהוא ואמו הן שתי ישויות נפרדות, המקיימות ביניהן יחסי גומלין, אך כל אחת מהן היא גם מרכז יוזמה עצמאי. מדובר בתהליך ממושך והדרגתי, הכרוך במחירים רגשיים הן של האם והן של הילד. המידה בה הילד יהפוך לאדם עצמאי, המסוגל להתקיים מתוך קרבה "נכונה" לאחרים, תלויה במידה רבה במהלכה של אותה דרך התפתחותית. במקרים של שיבושים או משברים בדרך, עלול להתפתח אצל הילד קונפליקט בין הכמיהה לקרבה, מגע וחום, לבין צרכים של נפרדות ועצמאות. קרבה גדולה מדי תעורר חרדה מפני נטישה או אכזבה, ולכן בכל פעם שמתעורר הצורך החזק בקרבה (תחושת תלות ונזקקות), מופעלים גם פעמוני האזעקה המזהירים מפני הקרבה, כאומרים: זה מסוכן, שוב אשאר לבד. עדיף שלא... האם זה ברור מעט יותר עכשיו? ליאת

מה שאת מתארת פה זה דפוס שאומר קרבה=נטישה אבל קרבה לא בהכרח היא תלות. ובכל זאת אנשים מפחדים מתלות. פחות אנשים מפחדים מקרבה. אני אנסה יותר להסביר את עצמי- אני למשל, חווה תלות כמשהו משפיל. אבל לא מבינה למה זה חייב להיות משפיל? אני יכולה להיות קרובה (לבעלי, למטפלת לילדים) ולא לפחד מנטישה. אבל כשנוצרת תלות אני מרגישה נורא. בושה נוראה. מנין באה הבושה הזאת? הרי התינוקת שהיתה תלויה באמא שלה לא בהכרח חשה את אותה בושה? אני מקוה שאני לא יותר מדי חופרת. אבל זאת נקודה שמציקה לי מאוד. אולי את יכולה להפנות אותי לספרות בנושא?

שלום רב, שמי שחר שמגלי צה"ל אני מעוניין לעשות אייטם ביום ראשון הקרוב בתוכניתה של יעל דן בנושא פדופיליה. בדגש על מימדי התופעה בעולם ורמת הענישה. אם ידוע לכם איפה אני יכול לקבל נתונים או אם שמעתם על סיפורים בולטים במדינות שונות, אשמח אם תחזרו אלי במייל [email protected] תודה רבה וסוף שבוע נעים

שלום שחר, לצערי, אין בידי מידע זמין שיוכל לעזור. אולי אצל הפסיכולוגים המשטרתיים. בהצלחה, ליאת

ליאת שלום, האם יכול להיות מצב שבו המטפלת אוהבת את המטופלת שלה? כיצד זה מתבטא? אם היא לא נוגעת?

שלום רב, מטופלים הופכים יקרים מאד ללבם של המטפלים, ורגשות אלה, חזקים ככל שיהיו, מקבלים ביטויים במבט, במילה טובה, בחיוך, ובהתכווננות מיטבית (גם אם לא מושלמת) לצרכים של המטופל. חיבוק ומגע פיזי שייכים ליחסים בעולם המציאות, ובדר"כ אין להם מקום בחדר הטיפול. המטפל חושב על המטופל שלו גם בהיעדרו, דואג לו, מושקע בו, רגשית, גם ללא המגע הפיזי. האם אהבה כזו נחשבת פחות? ליאת

אני מרגישה לבד. בלי טיפול. לא הסכמתי ללכת לקולגה ואני בהצפה מה יהיה איתי? אני לא רוצה לחיות. מה יהיה אם יקרה למטפלת שלי משהו???

רוני רוני, את נותנת ביטוי לפחד הכי גדול שלנו - להישאר בלי הדמות המשמעותית, שדואגת לנו, מאכילה אותנו, שומרת עלינו מכל רע. ילד קטן שנעזב פתאום באמת מרגיש שאינו יכול להתקיים כך, לבדו. ילדים גדולים יותר, לומדים בהדרגה, שגם אם אמא מתרחקת קצת לזמן מה, היא חוזרת, ונשארת כשהייתה - טובה וחזקה ושומרת. הידיעה הזו מתחזקת בהדרגה, אם וכאשר אנחנו מצליחים לייצג את הדמות הטובה בתוכנו. את הדמות המופנמת הזו, שום מטוס לא יכול להרחיק מאיתנו, והיא שימושית מאד במצבים של הצפה רגשית. אפשר לדבר איתה, לבכות לה, להישען עליה ולהתנחם בה. נדמה לי שעבר שבוע אחד מתוך השלושה, זה גם משהו... :-) החזיקי מעמד ליאת

אני לא מסוגלת לסחוב יותר ,נגמרו כל הכוחות והיא אומרת שהיא מבינה אבל היא ממש לא. היא ממש לא יודעת כמה אני קרובה לקצה.

שלום איריס, אחת החוויות המייאשות ביותר, היא ההרגשה שאיני מובן. זוהי חוויה של תסכול, בדידות וחוסר אונים. קשה שבעתיים לא להיות מובן ע"י הדמות המטפלת בי (אמא? פסיכולוגית?), ממנה אני מצפה להיות זמינה תמיד, מכילה תמיד, נענית לצרכים שלי גם מבלי שאדבר אותם. אמהות (ופסיכולוגיות) הן מאד אנושיות, וככאלה, הן לא תמיד מצליחות להימנע מכשלים. נדמה לי שחשוב יהיה לדבר את החוויה הזו, של לא להיות מובנת, עד כדי ייאוש. להאיר לה את הצורך הממשי שלך, ואת המשאלה שלך להיות מוחזקת חזק דווקא עכשיו. חושבת שתצליחי? ליאת

שלום בין בני (המבוגר והנשוי זה מכבר )לבין בעלי היו מספר ויכוחים וריבים לאחרונה. הריב האחרון התרחש לפני כשבועיים ומאז הם לא מדברים .שניהם מתעקשים לא להיות הראשון שיפנה לשני. לכל אחד סיבה ובעיקר הרצון לשמור על כבודו.האם יש לך עצה כיצד לגשר בינהם .ברצוני לציין שבדר"כ היו מדברים מספר פעמים בשבוע.

שלום הדר, לריבים, וכנראה גם להתפייסות, יש דינמיקה משלהם, ולפעמים נדרש זמן מה עד יעבור זעם. אני מבינה כמה קשה זה יכול להיות עבורך, ומניחה שאת מנסה לפשר ביניהם, אלא שלא בטוח שזה מקדם את העניין. לפעמים, דווקא הלחץ לפתור מהר את הקונפליקט, לא מאפשר דעיכה ספונטנית של הכעס, ואף מחריף את המחלוקת. במקומך, הייתי מנסה לתת לדברים להירגע מעצמם. תוכלי לתת לבעלך לקרוא את הדברים מכאן, ובעיקר את הפסקה הבאה: כאשר אנחנו, כהורים, נכנסים למאבקי כבוד עם ילדינו, בדר"כ נהיה *אנחנו* המפסידים הגדולים. לעניות דעתי, מוטב לוותר מראש על מאבק הכוחות, ולהרוויח יחסי משפחה טובים. ויכוחים וחילוקי דעות הם חלק מכל בית, כל עוד הם נעשים מתוך כבוד הדדי, ונכונות להכיר בכך ש"איש באמונתו יחיה". מאבקי כבוד מוסיפים בדר"כ שמן מיותר למדורה הנוכחית, ועלולים להניח את היסודות למדורה הבאה. במקומך, הייתי זזה הצידה. בהצלחה ליאת

האם אני היחידה בתוך קשר שמרגישה לעיתים תכופות חוסר ביטחון מול נשים רבות שנימצאות סביב בעלי והקטע הוא שלי יש יותר ידידים מאשר חברות אבל היחס שלו לנשים מסויימות פשוט משתנה ואני מרגישה שזה לא הדמיון שלי אני מנסה להבין האם אני פשוט טיפוס קנאי?או שאני פשוט חרדתית? המון פעמים אני פשוט ניתקלת במצב הזה של נשים ובעלי ולא יודעת איך להגיב או שאני פשוט לא סומכת על נשים? יש עוד מישהיא שמרגישה כמוני?אה ובכל הבלאגן הזה מתחולל אצלי בראש מבחוץ הכל כרגיל אז אני בכלל מרגיש מתוסכלת למרות שלאחרונה קצת השתפרתי

שלום לך ל.י את כנראה לא לבד. יש אנשים רבים (לא רק נשים) שנכנסים לאי שקט מול האפשרות של נטישה אפשרית. המחשבה שבן או בת הזוג שלנו יעדיפו מישהו אחר על פנינו יכולה להיחוות במקרים מסוימים כבלתי נסבלת. אם את מכירה את התחושה הזו מקשרים קודמים, או ממערכות יחסים אחרות (לפעמים מקנאים גם לחברה טובה), יש להניח שמדובר ברגישות שלך. אם, לעומת זאת, זה משהו חדש לך, הנובע משינויים בהתנהגותו של בעלך, יש טעם לשוחח עמו ולבדוק מה קורה ביניכם. מדברייך אני מסיקה (במידה נאותה של זהירות) שהכיוון הוא יותר "אצלך בראש", ואם אכן כך הדבר, מציעה לך את האפשרות לברר במסגרת טיפול פסיכולוגי מהיכן נובע הקושי לבטוח, ואיך אפשר להתנהל בצורה פחות מתוחה בתוך מערכת יחסים. בהצלחה ליאת

ליאת,ליאת,ליאת. אני כועסת,כואבת,מאוכזבת,עייפה ואין לי כח לנשום עוד. אני לא מצליחה להבין למה? למה אני כבר כמה פעמים נעמדת, מרחק צעד אחד -מהלא נודע,ומאכזבת את עצמי שוב ושוב?! אילו לא היה לי אומץ-היה לי קל יותר. אבל יש לי,ואני המומה מעצמי עד כמה. לא מצליחה להשתחרר מהמבט של אמא שלי,מול העיניים. אני עוצמת עיניים חזק,ומשכנעת את עצמי לא לחשוב, לא לראות אותה לשניה, זה מספיק הרי. אבל המבט שלה, משתקף אליי כמו חרוט,גם בעיניים עצומות. והוא כל כך חד וברור. ובעיקר כואב(המבט הזה קשה יותר מכל חוזה). אני נשברת,אלוהים כמה קשה השבירה הזו,בכל פעם מחדש. נמאס לי מהניתוק הזמני,הריגעי,אני רוצה אותו קבוע.אני כל כך לא שייכת לעולם הזה(ויש דבר כזה)כנראה שאפילו אלוהים טועה... כן אני יודעת,עוד קצת סבלנות -ויש,אבל עם הרבה שבירות בדרך. לא שואלת כלום,סתם רוצה להיות פה קצת,לפרוק.ואולי לשאוב עוד קצת כח...

ד. ערב טוב, אני שומעת את הקושי, ויודעת כמה מאמצים את משקיעה בהישרדות היומיומית. נסי לשאוב כוח מכל מה שאפשר, ותסמכי על אלוהים, שלא כל כך נוטה לטעויות. זוכרת אותך :-) ליאת

שלום יש לי חבר כבר שנה וחצי ולארונה היו הרבה עליות וירידות ואנחנו כבר לא שוכבים ואפילו יצא לו להגיד לי בזמן ריב שהוא מרגיש שהוא שוכב עם אחותו שהוא לא מרגיש תשוקה כי גם דברים לא הסתדרו בינינו וכו ומאז די חזרנו וזה פשוט חוזר על עצמו הוא בקושי נוגע בו אני מרגישה מתוסכלת ולא יודעת מה לעשות ??. אודה לכולם על דעה מקצועית

שלום עדי, במצב עניינים כמו שאת מתארת, אין מנוס משיחה קרובה וכנה, בה תבררו עם עצמכם מה קורה לקשר ביניכם. למה הוא הצטנן כל כך, ולמה אתם בכל זאת נשארים יחד? האם חברך "אומר" לך משהו דרך הגוף, שאינו יכול לומר לך ישירות? האם את רוצה להישאר "אחותו", ולו רק כדי לא להיות לבד? שאלות חשובות, שצריכות לקבל תשובות חשובות. במידה ותתקשו להיחלץ מהתקיעות בכוחות עצמכם, תוכלי להתייעץ עם איש מקצוע, שאולי יאיר זוויות חדשות. בהצלחה ליאת

אם אני יכולה להמשיך להיות חזקה.להתמודד עם המציאות הזאת שממשיכה לפרק.אפילו שיש כל כך הרבה בלאגן ,ועכשיו יותר מתמיד צריכה כן להתמודד כי אף אחד לא יתמודד עבורי. המטפלת אומרת שזה לא הבלאגן שלי, ולכן רצוי להתרחק, אבל זה בלאגן של אמא שלי, ואני לא יכולה להתעלם מזה,מרגישה חוסר אונים ,וקשה לעמוד מן הצד ולראות את האדם ההכי יקר לי בעולם במצב כזה... קשה התחושה של לרצות לעזור יותר אבל לצערי אי אפשר... כואב לי.רע.אני פשוט לא יודעת איך לתרגם את כל התחושות האלה לך. סליחה שיצא לי מבולבל ,אני בעצמי מבולבלת. אני שונאת את עצמי. רוצה לא להיות יותר... מצטערת. חן

שלום חן, חשבתי פתאום, בעקבות הדברים שלך, על כל האמהות שליווינו כאן בשנה האחרונה, דרך בנותיהן הדואגות. כמה כאב, דאגה, חרדה, אבל גם אהבה, רוך ותקווה, נספגו במילים האלה, שנשלחו את חלל הפורום, מבקשות נחמה וכוח. אין חוסר אונים גדול יותר, מללוות אדם אהוב שנאבק בהתמודדות מטלטלת, כשאין ביכולתנו לעזור. כל שנותר לנו לעשות הוא להזכיר את אהבתנו, ולהישאר זמינים רגשית. נסי לשמוח במה שאפשר, ולשמור על עצמך בתוך המהומה. שולחת הרבה בריאות ותקווה לטוב ליאת

היום היתה פגישה טובה עם המטפלת, יצאתי בהרגשה טובה הרגשה חזקה של משהו טוב שליווה אותי מסיום הפגישה לכמה שעות (אפילו אחרי הפגישה הלכתי לעשות שופינג, ביליתי במסעדה עם חברה, דבר שבדרך כלל אני לא עושה, בדרך כלל אני מעדיפה לשהות בבית) התחושה של ההרגשה הטובה נעלמה כאשר נהג האוטובוס בו נסעתי העיר לי הערה וכמעט באופן מיידי התחלפה לי ההרגשה הטובה בהרגשה רעה מאוד! אז אני אומרת לעצמי מה לעזאזל קורה פה, אם היום היתה הפגישה הכי טובה ומוצלחת בכמה החודשים האחרונים שבאמת יצאתי בהרגשה טובה מאוד והיה לי חשק לעשות דברים אז איך יכול להיות שעכשיו מה ששולט זה ההרגשה הרעה? פשוט זה עירער לי את הכול אני אומרת לעצמי אם זה מה שקורה כאשר מעירים לי הערה קטנה איך אני יוכל להתמודד עם דברים הרבה יותר מורכבים (ושוב ההערה שנהג האוטובוס העיר לי לא היתה בצעקות או בכעס או משהו פוגע) אני יודעת שזה משהו שאני צריכה לדבר עליו עם המטפלת אבל יש עוד שבוע עד לפגישה וכמעט בטוח שדברים אחרים יקרו שיטרידו אותי, למעשה השאלה שלי היא כזאת איך מחזירים את ההרגשה הכל כך טובה שליוותה אותי בסיום הפגישה ומעלימים או מורידים קצת את ההרגשה הרעה.

שלום מתוסכלת, קצת מוזר שבחרת בכותרת "יעילות הטיפול" לשאלתך. האם כותרת זו משקפת את הציפייה שהטיפול יביא לכך שתמיד תרגישי טוב? לפעמים קיימת ציפייה כזו, מודעת או לא מודעת, אצל מטופלים בתחילת טיפול פסיכולוגי. לרוע המזל, עלבונות ותחושות שליליות הם חלק מהחיים, וגם טיפול מושלם לא יוכל לחסוך לנו את המפגש הבלתי נמנע איתם. טיפול, לעומת זאת, *כן* יכול לעזור לך להבין מדוע הערה קטנה מאיש זר (נהג האוטובוס, במקרה זה) יכולה לערער אותך לכמה שעות טובות. כדי להבין זאת, צריך - כמובן - להכיר אותך, להכיר את דמויות הסמכות ש"נהגו" אותך בעבר, להכיר את האישיות שלך על מורכבותה הייחודית, וכמובן לשמוע מה היו אותן מילים שהצליחו לקלקל לך יום טוב. עד לפגישה הבאה, תוכלי לנסות ולחשוב מה המילים האלה עוררו אצלך, מתי שמעת אותן בעבר, והאם הן יכולות לייצג משהו מרכזי בתפיסה העצמית שלך. הנה, יש לך עבודה לשבוע... :-)) בהצלחה ליאת

תקשיבי על תקבלי הכל כל כך טוטלי.לכל אחד מאיתנו יש מקומות שאם לוחצים עליהם אפילו טיפונת נהיה מאוד כואב.חיים כמו גלי הים,תתבונני בהם.הם לא בוכים כשנשברים אל החוף כי יודעים שסופם הוא תחילתם...הכל עובר,גם עצב וגם שימחה,כך ניברא העולם.תאמיני,אפילו אם זה יקח קצת זמת.רק טיפשים תמיד שמחים.גם תיסכול הוא חלק מחוויותינו בעולם,גם הוא עובר.אין מי שלא מתוסכל משום דבר,הרי אנו בני אדם.אולי הצלחה של הטיפול שנידע להרגיש הכל,כמה שאפשר לשלוט ברגשתינו,לשאת ולשנות אותם.ועם כל זה לבחור דרכינו עם השכל...שולחת לך חיבוק חם.שבת שלום ומבורך.

תודה רבה.

שלום.אני בן 26 וסובל מחרדה חברתית והתקפי חרדה.אני מטופל אצל פסיכולוג קליני בטיפול שיחתי+CBT ובנתיים עברתי 2 פגישות. אני מקבל מטלות בסגנון של לרשום באור חיובי מה הייתי רוצה להרגיש בסיטואציות שונות בהן יש לי קושי.אני לא רואה כיצד זה יכול לעזור לי... האם אכן טיפול כזה יעיל לטיפול בחרדה חברתית?האם השיחות יכולות לשנות משהו תפישתי גופני כל כך עמוק?

שלום צור, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא טיפול הבחירה בהפרעת חרדה חברתית, והוא נמצא יעיל מאד ברוב המקרים. כרגע אתם עדיין בשלב הגדרת הציפיות מהטיפול וקביעת יעדיו. השתדל למלא אחר ההנחיות מתוך עמדה של אמון והרפתקה, וזכור שהספק הנוכחי הוא חלק מהנטייה להימנעות ומההתנגדויות האופייניות למצבי חרדה. דרך צלחה ליאת

ליאת, תגידי אפשר לבכות לך קצת? מרגיש לי שבא לי לקפוץ מעזריאלי או משהו... עכשיו אני באמת לא יודעת מה יהיה איתי... האמת שלא מתאים לי לפרט כאן אני מאד עצובה לילה טוב

שלום ME, יש ימים בהם הכל נדמה שחור וחסר תקווה. בימים כאלה המקום בו אפשר "לבכות קצת" הופך להיות יקר מציאות. את לא חייבת לפרט. זה לא מחוייב המציאות, ובדר"כ גם לא ממש משנה. כשרע - אז רע לתפארת. מקווה מאד שאת לא לבד, ויש לצידך מי שיכול לתמוך בחיבוק ומילה טובה. שולחת לך נגיעה רכה, וכוח לשרוד את הימים הקודרים ליאת

תודה ליאת... מקווה שלא אשאב לדיכאון או משהו החיים מחורבנים....(תודי...)

היי ליאת... (לאחרונה נראה לי שאני זקוקה לך יותר, זקוקה למקום הזה שאת נותנת לי פה, זקוקה למילים היפות והחכמות שלך...) קשה לי נורא. החודש וחצי האחרונים היו סוערים מכל זוית אפשרית. נמש פרץ אל חיי בסערה, המטפלת חלתה נורא והמון פגישות התבטלו, החרדה שלי עלתה ועלתה, חרדה לחייו של נמש, חרדה לבריאותה של המטפלת (היא הייתה בבית חולים), אי הודאות בנוגע לשנת הלימודים ולמה שהולך להיות איתי עם סיומה, זכרונות מכאיבים ששבו מתהומות הנפש... וקרסתי. לחלוטין. התפרקתי לחתיכות. שוב עצורה ושותקת אצל המטפלת. יודעת שהביטולים לא באשמתה, אבל כועסת נורא. ושונאת את עצמי שכועסת נורא. וכמעט ולא מסוגלת לשתף אותה במה שמרגישה. היא מנסה לגשש, מנסה לרכך, מנסה להחזיר אותנו לקירבה שהייתה. אני בועטת בכל הכוח, מבוהלת מהקירבה. איך יכול להיות שאני שוב שם?!? למה אני לא נותנת לה להתקרב? החלומות שלי עמוקים ונוראיים. כל כך עייפה אבל השינה לא נותנת מנוחה. אני חולמת באינטנסיביות, חלומות מבעיתים ומפחידים, חלומות שמזכירים. חלומות שלא מצליחה להתעורר מהם, חלומות שנשארים כגוש מועקה שעות רבות אחרי שמתעוררת מהם. רק צוברת עוד ועוד עייפות. התפקוד הולך ומתדרדר, מנתקת עצמי במודע מהחיים החברתיים שבחוץ. רק לבד, לבד במיטה, רק נוכחותו של נמש נסבלת. ושותקת. לא מצליחה, לא רוצה בכלל לשתף אף אחד בשחור שבתוכי. נזכרתי במשהו. משהו בהתקופה ההיא. ולא מצליחה לספר לה. נחנקת מדמעות רק כשבדל ראשון של מחשבה מסתנן מעבר לחומות ההכחשה. אני כל כך מפחדת. מפחדת מלזכור, מפחדת ממנה, מפחדת שלעולם זה לא ייגמר, שלעולם לא אתגבר על זה. אין פה שאלה. אני יודעת שאני צריכה לדבר איתה, אני יודעת שזו נקודת שפל ושאני עוד אעלה חזרה. הרציונל יודע, אבל האמוציונל רוצה להסיט את ההגה ולכניס אותנו לתוך איזה עץ. האמוציונל מסתפק לעת עתה בבהייה אינסופית בתקרה, בקירות, בנסיונות כושלים לבכות לתוך פרווה של חתול...

ככ כואב לקרוא אותך ..חווה את הבלבול הזה.. כאן איתך.. מקווה שהוקל לך מעט אחרי הכתיבה .. ושיהיו ימים טובים יותר .. חיבוק ממני , שרית

היי נועם, מטפל חולה יכול לעורר חרדה עמוקה וראשונית של אובדן, מולה מתקוממת כל ההוויה של המטופל, כאומרת: אני יכול לבד! אז לא צריך! מצאתי לי פרווה אחרת! ההתקוממות נמרצת אף יותר מול סכנה הנחווית מבפנים. או אז משהו נאטם, מבוהל, מאלחש את עצמו, ובוחר להימלט אל הבהייה שאין בה דבר. נעים לשמוע אותך מבינה ויודעת שהנתיב בו התחלת הולך ומשרטט את עצמו, כבר לא ממש תלוי בך, מוליך אותך אל מעבר לחומות ההכחשה. זהו מסלול למיטיבי לכת. אין ספק. "בכל מקום יש תהום לאמיצים וצל לעייפים ומעין שקרירותו נגרת." (נתן יונתן) שלך ליאת

ליאת, אני בוחרת לאמץ מהצעותייך לאחרים היום... אני לא אשאיר לך לנחש אותי, אני יודעת שזה בלתי אפשרי ככה דרך המחשב... אז אני רק רוצה שתשבי כאן לידי, אל מול התנור. יש לך קצת זמן? לא רוצה מילים, לא רוצה ניתוחים ומחשבות. רק לשבת קצת לצידך, לשאוב את הכוח מנוכחות פשוטה, ממבט, מחיוך. מרשה לי?

שלום, אחרי תק של חודשיים שהרגשתי קרבה אמיתית בטיפול (במיוחד ב3 הפגישות האחרונות),יצאתי בתחושה של מחנק אפילו בחילה שאיתה אני מסתובבת כמה ימים ...אני יודעת שהמטפלת כל כך בסדר איתי, אני מרגישה שהיא כמו אמא שנייה עבורי אני בטיפול הרבה מאוד שנים והדפוס הזה כל הזמן חוזר על עצמו, מקרבת אותה ואחרי זה חייבת להרחיק ...צריכה להרגיש את הטוטאליות שלה איתי ....ואחרי זה רוצה רק להעיף אותה להתרחק לנשום אויר ....אני שולחת לה sms שאני לא מגיעה וכך מתנתקת ,כמעט בכל המקרים היא לא מוותרת לי, ואני חוזרת אבל רחוקה מאוד ולוקח זמן עד שהקרבה חוזרת...לפעמים היא זורמת איתי , אני מבטלת את הפגישות וזה הכי קל עבורי, אני פשוט מנתקת אותה מהרגשות שלי ולא מרגישה כלום ....ואני יודעת שהתנהגות הזאת פשוט דופקת לי את החיים (ככה אני עם בחורים שאיתם אני בקשר),באמת שאין לי מילה רעה להגיד על המטפלת היא כל כך אכפתית ומזדהה ותומכת בהרבה רגעים קשים שעוברים עליי...מה קורה לי ?אני לא חושבת שזה דפוס שהיה לי בעבר עם ההורים שלי.... אני כן מאמינה שאנשים משתנים אחרי שהם עוברים תהליך ואני מאוד התפתחתי בשנים הללו, חוץ מעניין של הקרבה ...אני יודעת שאני חייבת את הקרבה כדי להרגיש אהובה ....אבל אני מחבלת בזה כל הזמן(אני לא חושבת שאני עושה את זה כדי לקבל את האישור שלה ושהיא תלחם עליי זה כבר לא זה)זו תחושת המחנק ואולי אפילו השתלטות ....אני חושבת שאני גם מאוד מפחדת מהפרדה ממנה ולכן אני רוצה להקטין את התלות בה ..בכל מקרה כבר נקשרתי ...אולי זה הריגוש הזה אולי אני רוצה שהיא תעיף אותי לא יודעת מה יהיה איתי בסוף ....ואני גם מרגישה שזה לא פייר כלפייה .....אני רוצה להרגיש את הקרבה ולא לחבל בה כל הזמן.....איך אפשר להשתנות גם בזה ?...אני

שלום 'אני', אם תקדישי כמה רגעים, ותקראי שוב את תשובתך, תוכלי לראות מאד ברור את התנועה המפורסמת של התקרבות-התרחקות. את מאד זקוקה לקרבה ולתחושת הקבלה והאהבה, ובמקביל נשמרת מהתלות וחוששת מנטישה. את חוזרת ומתארת את הדפוס המאד ברור, ובו בזמן שוללת הסברים אפשריים- - אני לא חושבת שזה דפוס שהיה לי בעבר עם ההורים שלי.... - אני לא חושבת שאני עושה את זה כדי לקבל את האישור שלה ושהיא תלחם עליי... זהו עיסוק 'אינטלקטואלי' בשאלות ה"למה", והוא פחות חשוב. מה שחשוב יותר לבחון, זה את הרגשות והצרכים המתעוררים מולה, כיצד הם מדוברים ביניכן ומקבלים ביטוי באיכות האינטראקציה הבינאישית בחדר ומחוץ לו. אפשר להשתנות בזה, אך במקרים בהם החשדנות וחוסר האמון בקשר הבינאישי גדולים מהרגיל, התהליך עלול להתארך, וכדאי להתאזר בסבלנות. מעודדת אותך להמשיך ולהתעקש ליאת

שלום ליאת, מהכרות שלי את עצמי ואת עברי אני יודעת שיש לי בעיה שמתקרבים אליי יותר מידי ,אם אני מתקרבת אין לי בעיה ..זה מתעורר כאשר הצד השני מרגיש קרוב ...אני מרגישה שחונקים אותי ונדבקים אליי ...מאז ומתמיד אני מוקפת חברים וחברות מכל הגילאים ...אנשים מרגישים מאוד פתוחים איתי ...וסומכים עליי וחושבים שאני אדם פתוח ומכיל וזה נכון ברוב הזמן, אבל כאשר אני צריכה מרחב אני מתנתקת ...אני יודעת שהקשר עם המטפלת הוא קשר אחר מהקשרים שיש לי בחברה ....בעברי הייתי נשואה שנתיים ולא הרגשתי שום מחנק בקשר ,לפני כן היינו חברים 6 שנים ורק חיכיתי לרגע לראות אותו .... גם עם ההורים שלי אף פעם לא הייתי מרגישה שחונקים אותי ...תמיד היה לי את המינון הנכון ...דיברתי איתה היום (אמרתי לך שהיא לא מהמוותרים בקלות) והיא אמרה לי שאי אפשר להמשיך כך שאני לא יכולה להחליט לבד אם אני מבטלת...וזה הדפוס שדופק אותי כל הזמן ,אבל היא לא מבינה כשזה קורה אני רוצה להתנתק ממנה ולא לדבר איתה על זה ....היא אומרת שאני לא יכולה להחזיק את הטוב שיש לנו ...וזה נשמע לי מוזר מכיוון שאני רוצה שיהיה לי טוב אצלה כי זה נותן לי אנרגיות מדהימות בחוץ ....אני מסכימה אם דבר אחד מאוד ברור שכתבת לי בתשובתך שאני מאוד נשמרת מהתלות וחוששת מהנטישה ...זה מאוד נכון ואנחנו לא מפסיקות לדבר על זה בטיפול ....היא אמרה לי היום בטלפון שאולי אני לא רוצה להשתנות ...וחבל על הזמן בטיפול כי אני מחבלת בו כל הזמן וזה כאב לי מאוד שהיא אמרה לי זאת ...את ההודעה בפורום כתבתי הרבה לפני שדיברתי איתה, ושאלתי אותך האם אפשר להשתנות כי יש לי רצון אדיר לשנות גם את זה ...ומהדיבור שלנו היום הרגשתי אחרי זה לא טוב ... הרגשתי שהיא לא סומכת עליי היא שיקפה לי את המצב שלי שאני תקועה בחיי (זוגיות)... אני מרגישה שאולי עדיף לסיים את הטיפול מכיוון עד היום הרגשתי אותה מאוד אופטימית לגביי ...והיום משהו בקול שלה הרגיש לי אחרת ...וזה כואב לי מאוד עכשיו...אני

עצוב לי שבעבר(לפני מספר חודשים) אם נזקקתי לתמיכה מכן - המשתתפות הותיקות, פשוט כתבתי זאת ומיד 'עץ התמיכה' התמלא ו'הציף' אותי בתמיכה ובחום ו'חיבוקים וירטואליים',וכעת אפילו אם ארשום לכן/ם שעצוב לי ורע לי {הסיבה לא משנה,אך בקצרה רק אציין שהיום קרה משהו שגרם לי להרגיש כך},יקחו בטח מספר שעות עד שתראו זאת בכלל ותוכלו להגיב,ואיני מאשימה אך זאת עובדה,וזה קצת מתסכל אותי - כי אני זקוקה לתמיכתכן בזמן הקרוב וזה כנראה לא יקרה. בטח נמאסתי כעת גם עליכן,עם ה"ניג'וסים" שלי,ואני מתנצלת אם כן ומקווה שאני טועה?!

אורנה שלום, יש לי שאלה מקצועית שרק פסיכולוגית תוכל לענות לי עליה בתקווה שתהא תשובה ישרה וכנה. הפסיכולוגית שהיתה לי (זו שפירקה אותי), תמיד נהגה בחומרה, בריחוק, בקרירות ובהתנשאות איתי ודאגה "לדכא" אותי ולבטל אותי דרך שימוש בשפה פסיכולוגית מאיימת כמו למשל: מצבים שבהם חשתי עצמי קומפוטנטית ושבעה רצון מעצמי (חשבתי שזה דבר חיובי ובריא), היא נהגה לבטל ולומר שיש לי "מיני שגעון גדלות" ושכולי פאסון וכו'יב... ואני ההדיוט מקבל ועושה ישר הקבלה למיני מצבים אישיותים שונים ומבטלת עצמי עד כלות דרך הפורום וכו'.... שאלתי היא- האם יש פסיכולוגים אם כי לא מפותחים מספיק לעניות דעתי, שנניח ויוצאים בהנחה שהמטופל שלפניהם סובל ממיני שגעון גדלות ואולי חושב את עצמו...נוהגים בשיטה של הקטנת ושבירת האגו של המטופל ? מעין שיטת טיפול שכזו שיש להקטין את הפער... אני מניחה שזו היתה כוונה...מאחר ותמיד נהגה לומר שישנם מטופלים שמצוי אצליהם פער בין מי שהם לבין מי שהם חושבים עצמם...ומשפטים אחרים כמו יש להרוס לפני שבונים וכו'.. אני מניחה כי היא שפטה אותי לחומרה והיא "שרפה" אותי מדי. אני פשוט תוהה אם אי פעם אוכל לשוב ולהרגיש את כל אותן תחושות של מסוגלות, מוטיבצייה וקומפוטנטיות או שלפעמים השבר היה חזק וגדול מדי. בסה"כ דאגתי תמיד לשמור על "הגחלת" האופטימית ושמחת החיים (שתמיד היתה מחוברת למציאות ולנסיבות), מה היה כ"כ רע בזה בעיניה? האם לא הולכים לטיפול בשביל להרגיש טוב? אז למה היא החליטה שצריך להרוס אותי? לא פלא שנהייתי קצת פרנואידית בסוף. האם באמת יש אסכולות פסיכיאטריות (אולי לא מתקדמות?), שיש "לצמצם" את המטופל? אולי המילה למצמם אינה מתאימה , אני פשוט לא מוצאת מילה אחרת לזה. תודה

שלום כרמית, אשיב בכנות ובישירות, שכל טכניקות הטיפול שאני מכירה נועדו לצמצם את סבלו של המטופל, ולעולם לא להזיק לו. אני מאחלת לך מכל ליבי קשר טיפולי חם ומיטיב, אורנה

פשוט תהיתי שמא הדרך שלה לגרום לי "לסבול" פחות נעשה באמצעות צמצום פערי החשיבה בין הרצוי למצוי. תודה כרמית

לכרמית, אולי כדאי להפנות גב לאותו טיפול הרסני, ולהרפות מעט מהחטוט שהוא הרסני לא פחות? הרי את הנעשה אין להשיב, איזו תועלת תצמח לך מהחשיבה הבלתי פוסקת של מה היה אילו...? את עושה את הדבר שהכי לא נכון לך לעשותו. אם המטפלת התחילה את ההדרדרות (כדברייך),את פשוט ממשיכה אותה.. לא כדאי לעצור ולהתמקד ב..איך ממשיכים מכאן הלאה? זה גם לא חייב להיות במסגרת טיפולית דוקא , ההדיינות יכולה להיות גם בינך לבינך ,או עם אנשים הקרובים לך באמת. אם ההתערבות שלי לא נראית לך ,אני מתנצלת מראש

הי, אני מיואשת, קשה לי מאד. בעוד 3 ימים המטפלת שלי טסה. אני מטופלת 2 פעמים בשבוע ולפעמים 3 מה יהיה? איך אני אחזיק מעמד במשך 3 שבועות? נראה לך מציאותי? אני בוכה מיאוש....... למה התחלתי את הטיפול הזה בכלל? בשביל מה? עכשיו כשפתאום התחלתי כבר לדבר, ליצור קשר טוב איתה היא עוזבת? אני לא יכולה לחזור לטיפול גם כשהיא כבר תהיה פה. ל 2 מפגשים לא הלכתי כי כן אני כועסת.. כל שני וחמישי היא נוסעת לחו"ל זה כבר לא נורמלי!!!!!!!!!!!!!!!! למה? למה? למה? המטפלת הזאת ממש לא בסדר. היא יודעת שלקח לי שנתיים שלמות לבנות אמון בה ושבמצב שבו אני נמצאת עכשיו אני לא יכולה להתחיל טיפול אצל מישהי אחרת. אבל, למה היא נוסעת כ"כ הרבה? למה גם אני צריכה עכשיו להרגיש כ"כ תלותית בה? למה עכשיו אני כן רוצה ללכת אליה? לפני כן לא סבלתי אותה. למה עשיו אני בוכה בגלל הנסיעה שלה שלפני כן הייתי בורחת ממנה לא באה כן באה משחקת איתה משחקים. מישהו פה בבקשה יכול לענות לי?????? תודה!

שלום רוני, מהודעתך עולה בבירור תחושת הסערה והמתח. אני מבינה שעברת דרך לא פשוטה עד שיצרת עם המטפלת קשר רגשי משמעותי, ולכן עכשיו את חווה כל פרידה ממנה כאירוע קשה ומכעיס (וגם כפגיעה אישית המכוונת היישר אלייך). אני רוצה להציע לחשוב על הקשר ביניכן במונחים יותר אבסטרקטיים - כמשהו שמתקיים בתוכך (וגם בתוכה), גם בלי קשר למפגש הממשי. בוודאי שיותר קל להרגיש זאת כשנפגשים ממש, אבל לאמיתו של דבר את יכולה "לדבר" איתה בעולמך הפנימי גם כשהיא רחוק רחוק... נסי זאת, זה יכול להיות מאוד מנחם, ואפילו מהנה. מעבר לזה, אני חושבת שיהיה יותר מועיל ללכת לפגישות ולדבר על הרגשתך, במקום להישאר עם ההרגשה כל-כך לבד. תני לה לנסות להבין ולעזור, גם כשאת מרגישה כעס. וכמובן - אם תרצי, גם בשלושת השבועות האלה אנחנו נהיה כאן... לילה טוב, אורנה

מהלכת יקרה, רשמתי לך תגובה למטה, אך היא לא הועלתה. בפסקאות האחרונות של התגובה הצעתי משהו אופרטיבי שכביכול מנסה לעשות מעין הפרדה בין החלק שמאד מאד רוצה לעזור ולבין החלק שנורא מפריע. כי חוויית ה'לגעת-לא-לגעת' הזאת מייסרת מאד. הכמעט שמשרה תחושה של מיקרון ליד ובה בעת מרחק שנות אור - מחריד. כוחות חזקים מושכים לכיוונים שונים. התיאור שלך מזכיר לי את המגע הצורב בסיפור של "בת הים הקטנה" במעבר בין העולמות. כך, לפחות, הבנתי מהודעתך. (אגב, לשלוח סמס בעיניי זו גם מן דרך להגיד הכל ולא להגיד מאום בו זמנית...) בקיצור, תכלס, הרעיון הכי חשוב בעיניי הוא למצוא דרך לגרור אותך לפגישה בכל מחיר, ומשם להשאיר זאת בידיים של המטפל/ת, שאמור/ה להסתדר עם זה. "רק" צריך להתיר להם למלא את תפקידם... כן, זאת הבעיה, שאין מתירים. סבוך. בכל מקרה, עלינו קודם כל להצליח להגיע... ולהישאר… וכך בערך רשמתי - "…. הצעה אופרטיבית קטנה משלי. ההצעה מנסה למצוא דרך שאולי לפעמים תוכל להקל עליך להצליח לגייס מינימום אנרגיות לגרור את עצמך, ברגעי הכבדות שאת מכירה כל כך, למקום שממשיך, מעצם קיומו, לטעון בעקשנות שיש תקווה ואפשר לפצח את המעגל: נסי לחשוב / לתפוס כאילו הבהלת לרופא מישהי שזקוקה מאד לעזרה, ברמת ההצלה, כמו, למשל, מעשה ההצלה שעשית בסופ"ש, רק שבמקרה שלך, המישהי הזאת היא חלק בך. המישהי הזאת שבתוכך, צריכה אותך, מאד, והיא, תהיה אסירת תודה על הניסיון, בסתר גם בגלוי, תהיינה התוצאות אשר תהיינה. ואת, כבמעשה של מצווה קטנה המוענקת לילדה אבודה, מפיחה בך רוח חיים. ועכשיו, משהנחת אותה שם במקום ההוא, תוכלי לנסות להירגע מתוך הידיעה ש"היא" במקום בטוח שישמור עליה, מפני ההרסנות. כמו שאת יודעת, אולי יהיה מבהיל מאד ומבריח אם תרגישי קרוב (דווקא משום שזו לא פיקציה). מצד שני, אם שוב לא תתירי בגלל החרדה הנוצרת בעקבות הכמיהה, אולי תכעסי נורא על הפספוס שכמעט. כך או כך, בשביל זה יש עוד פגישה ועוד פגישה... דם יזע ודמעות. ותקווה. לשמור על הטיפול. לשמור עליו מכל משמר " מקווה שיהיה לך קל יותר. מעודן ורך יותר.

היי אני בת 27 נשואה כחצי שנה מאז החתונה בעלי לא עובד....אין לו כסף בחשבון וההורים של שנינו לא יכולים לעזור....יש עבודות באזור שאנו גרים שיכול לעבוד בהם זמנית עד שימצא עבודה שמתאימה לו אך אינו מוכן....מה שאני מרוויחה אינו מספיק לשנינו ובינתיים אנו צוברים חובות....דיברתי איתו והוא לא מוכן לעבוד במה שלא מתאים לו...מה דעתכם? הוא צודק? או שאני צריכה לזרוק אותו?

שלום שרית, אני יכולה להזדהות עם הכעס והתסכול, אך עדיין חושבת שיש עוד דברים להרהר בהם לפני שמישהו נזרק מהמערכת. נדמה לי שנכנסתם למעגל לא מוצלח, בו את רואה אותו כעצלן ובררן, ואילו הוא חש עצמו מיואש ולא-אהוב על-ידך. יתכן שהוא מצפה לאהדה ולתמיכה ממך, ואילו את מרגישה שאינך יכולה להביע חמימות במצב שכזה. לו יכולתם, הייתי מציעה טיפול זוגי. אם אי אפשר - כדאי להתאמץ לדבר על הדברים באמת, פחות לתקוף או להתגונן, ויותר להקשיב. לפעמים עוזר להיזכר מדוע בחרתם זה בזו, מדוע רציתם להתחתן, והאמנם כל זה איבד ממשמעותו כל-כך מהר... בהצלחה, אורנה