פורום פסיכולוגיה קלינית

נשים ובריאות נפש ההגדרה של בריאות נפש או הפרעות נפשיות, כמו גם בריאות נפשית הינן הגדרות שנויות במחלוקת ומשתנות על פי נורמות וערכים חברתיים – תרבותיים, כמו גם השפעות פוליטיות. לדוגמא: הוצאת ההגדרה של הומוסקסואליות ממילון ה DSM . כמו גם הוצאת מונחים כמו פאראפליק רפיסט ועוד על ידי התנועה הפמיניסטית . ג’ודית הרמן מספרת על מחלוקת שהתעוררה באמצע שנות השמונים בעת הכנת מהדורה מתוקנת של DSM . קבוצה של גברים פסיכואנליטיקאים הציעה את האבחה "הפרעת אישיות מזוכיסטית" שחלה על כל מי שנשאר "ביחסים בהם אחרים משתמשים בו, מתעללים בו, או מנצלים ואתו, למרות הזדמנויות לשנות את המצב". כמה קבוצות של נשים נזעקו, והנשים דרשו לפתוח בפניהן את תהליך כתיבת הרשימה הקנונית האבחונית, שהייתה עד אז נחלתם של קבוצת גברים קטנה, ובפעם הראשונה השתתפו בקריאת שם למציאות פסיכולוגית. לדברי הרמן הטענה כנגד האבחנה הייתה כי חסרה בה הבנה של הפסיכולוגיה של הקורבן, חקר הטראומה הנפשית שהתפתחה משנות ה 70. הפשרה שהושגה הייתה לשנות את המושג להפרעת אישיות מכשילת עצמה, ושינויים שהוכנסו בקריטריונים לאבחון מנעו את החלת התיוג על מי שהיה נתון להתעללות גופנית מינית או נפשית. ההפרעה לא נכללה בגוף המדריך, אלא בנספחים. היא נדחקה מחוץ לקנון. ד"ר פיליס צ’סלר, פסיכולוגית קלינית אמריקאית הייתה הראשונה שניתחה בספרה "נשים ושגעון" שנכתב בשנת 1972 (תורגם לעברית 1994) מנתחת את התופעה של נשים מכל השכבות שמבקשות עזרה נפשית, או מאושפזות במוסדות פסיכיאטריים. הספר עוסק בסיבות הרבות לביקוש העזרה, מה עובר על המתנסות בכך ובשאלה איך עוזרים או לא עוזרים לנשים הללו. ראשית צ’סלר מנתחת כיצד רבים מדרכי התיוג והדיאגנוזות המקובלות בבריאות הנפש הם אמצעי פיקוח ובקרה על התנהגות הנשים בחברה הפטריאכלית. צ’סלר מראה בסקירה היסטורית כיצד נודו ותויגו לאורך ההסטוריה נשים שחרגו מהתפקידים הנשיים המסורתיים: לדוגמא במאה ה 16 נשים נכלאו בבתי משוגעים או בארמונות מלכותיים על ידי בעליהן. במאה ה 17 היו מקומות כליאה מיוחדים לזונות, נשים בהריון, נשים עניות ונערות. נשים הועלו על המוקד כמכשפות. כיום נשים מחפשות עזרה פסיכיאטרית יותר מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה. עליה זו יכולה להיות מובנת בקונטקסט של חיפוש עזרה, תלותיות ופאסיביות, שקשור לתפקיד הנשי. צ’סלר מנתחת את הכמיהה של נשים להזנה, אותה הן לא מקבלות מספיק כילדות. ואת הציפייה מהן להזין אחרים, תוך הכחשה של הצרכים שלהן. נשים לכן, פעמים רבות, צמאות להתיחסות אותה הן מקוות להשיג בהיותן מטופלות פסיכיאטריות. לדוגמא: עפרה, כבת 40, מטופלת אצלי בקליניקה פרטית כשנתיים וחצי. בתחילת הטיפול ספרה על התעללות מינית ונפשית קשה מאוד שעברה בבית. באנליזה שעברה בהיותה כבת 30 נידון נושא האינססט עם האב, כמקובל בגישה הפרוידיאנית, כפנטזיה אדיפלית שלה. במהלך הטיפול מבטאת עפרה את כמיהתה להזנה אימהית שנשללה ממנה: "את יודעת יש לי פנטזיות שיאשפזו אותי בבית חולים פסיכיאטרי. כל החיים שלי אני חולמת על זה. שיטפלו בי, שיכירו באומללות שלי. שאת תבואי לבקר אותי" "אני מדמיינת שאני מתאבדת וממש לפני שאיני מתה אני מבקשת שיזעיקו אותך, את בודאי לא תגני אותי על זה, תביני אותי" בטיפול אנחנו מדברות על הצורך של עפרה בטיפול ובהזנה של דמות אם חזקה שיכולה לתת כוח לילדה, כניגוד לאימה הפאסיבית שהתעלמה ממצוקותיה, תמכה באב האלים ואף שיתפה איתו פעולה בדיכוי הבת. סילביה פלאת המשוררת הינה אחת הדוגמאות שצ’סלר מנתחת שהייתה מאושפזת בבתי חולים לחולי נפש. כמו גם נשים אחרות היו עקשניות, מוכשרות ותקיפות. היא מנעה מעצמה שנים רבות את החובות והזכויות שכרוכות בכשרון. בדומה לנשים רבות היא טיבעה את יעודה בנישואין משופעים ברומנטיקה ראוותנית, באמהות ובהנאות שנחשבו הולמות נשים. אולם מאגרי המרץ שלה השתחררו במהלך השנים ותבעו את מחיר דחיית פירעונן: גילויי חוסר נאמנות לבעל ולילדים, נידוי חברתי, כליאה, שגעון ומוות. סילביה פלאת החלה לכתוב שירים וסיפורים בגיל צעיר מאוד. שיריה וספרה האוטוביוגרפי "פעמון הזכוכית" מתארים את מאבקה כאמן, בתנאים שהתקיימו לגביה עקב היותה אישה. עוד בטרם מלאו לה שלושים ניסתה סיבליה פלאת להתאבד. אושפזה במוסד לחולי נפש, סיימה את לימודיה באוניברסיטה, הוציאה לאור את יצירותיה, נישאה ועברה לגור באנגליה וילדה שני ילדים. חוקר הספרות "באותם ימים נראתה סילביה כאילו נמחקה: המשוררת נדחקה לקרן זווית ומפנה את מקומה לעקרת הבית הצעירה." בשנת 1963, בהיותה כבת 31 התאבדה. צ’סלר טוענת כי פלאת, כמו אומניות אחרות, נאבקה נואשות בתפקיד הנשי, והתקוממה נגדו. היא "השתגעה" בניסיון לברוח מהחיים-למחצה שתחם להן תפקידן הנשי. שם בבית המחסה לחולי נפש, כילדות "חסרות ישע" בעלות נטייה ל "הרס עצמי" היו חופשיות מסממניו החיצוניים של התפקיד הנשי כמפסידניות הן מבחינה חברתית, הן כרעיות והן כאמהות. אולם גם השיגעון וגם האשפוז לא העניקו להן מקלט או חופש. כפי שכתבה פלאת: "בננו השוכנות בבית החולים בלסייז לבין הצעירות המשחקות ברידג’ ומרכלות, אין שום הבדל. הלוא גם הן שוכנות בתוך פעמוני זכוכית משלהן" צ’סלר מנתחת איפה את השגעון בקרב נשים כ acting out של התפקיד הנשי הלא-מוערך. המושגים של בריאות נפשית משתנים על פי הג’נדר. מחקרים מראים כי גברים ונשים חושבים אחרת על הבריאות הנפשית שלהם, התחושות שלהם לגבי ה - well-being , והדרכים בהם הם מחפשים עזרה. נשים, לעיתים קרובות יותר, מגדירות בעיות כמחלה לעומת גברים. ואנשי בריאות הנפש נוטים לעשות מדיקליזציה של בעיות של נשים לעומת בעיות של גברים. כיום יש מגמה של שינוי בכיוון הזה הן עקב כך שנשים פונות לכיווני עזרה אחרים כמו שירותים מיוחדים לטיפול בנשים (שהוקמו על ידי הפמיניזם): שרותי טיפול בנשים מוכות, מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית, מרכזי יעוץ לנשים וכדומה. לנשים כיום יש יותר לגיטימציה לזהות את גורמי הלחץ והבעיות כקשורות למצבים של לחץ חברתי וכלכלי, ולא רק בעיות תוך אישיות. התפתחות זו היא תוצאה של שינויים באקלים החברתי ברוב החברות המערביות, שמאפשר לנשים לחשוב בדרכים שונות על הנסיונות שלהם של דיכוי ואביוז, ועל דרכים שונות להתמודד עם מתן עזרה לנשים במצבים של לחץ. יחד עם זאת חשוב לזכור כי שינויים אלה עדיין לא נגישים לכל הנשים ויש עדיין קבוצות של נשים לדוגמא: מיעוטים אתניים, עוני וכו’ ששינויים אלה בכיוונים של חיפוש עזרה לא כוללים אותן.

ל. שלום, תפיסות פוליטיות כחלק מהשקפות תרבותיות וחברתיות משפיעות בוודאי על הדרך בה אנו מתבוננים על דברים, ובריאות הנפש אינה יוצאת דופן במובן זה כפי שהשינויים ב DSM מעידים. שינויים אלו באים לידי ביטוי לא רק בטיפול בנשים. לניתן לומר שנשים פונות יותר לטיפול משום שהן מרגישות מתוסכלות בשל אי הכרה בחשיבות תפקידן. ניתן גם לומר שהן פונות לטיפול משום שהן מאפשרות יותר לעצמן להיעזר מגברים, ושהערוץ המילולי פתוח יותר עבורן. עם זאת בכל הנוגע לטיפול תרופתי, ואשפוזי הרי שאין הבדל משמעותי בין המינים. דרור

אולי זה בגלל ט"ו בשבט חג הצמיחה או בגלל משהו אחר אבל זה לא משנה, הייתה לי פגישה טיפולית טובה היום סוף סוף פעם ראשונה שהמטפל לא פוחד לדבר על הכאב שלי, כל כך הרבה זמן שהוא מחכה שאני אדבר ויספר חשבתי שזה לעולם לא יגיע חודשיים שאני מתבשלת מבפנים ויוצאת כועסת מהטיפול על הטמטום שלו ועל החוסר יכולת לקחת סיכון, היום הוא עשה זאת דיבר ולא ויתר גם כשהיה לי קשה הוא התעקש ודיברתי סוף סוף באמת יצאתי מהפגישה עם פחות אבנים על הכתפיים. תודה לאלוהים על רגעים קטנים של חסד ועוד לא אבדה תקוותנו . מקווה שהוא לא יחזור לייבוש הקודם בבקשה שיעשה טעויות שידבר שישאל שלא ייותר רק שלא ייתן לי להשאר עם הכל לבד. תחזיקו לי אצבעות :-) חג שמח הכי שמח שאפשר

נעמי שלום, אני שמח בשמחתך, ומקווה שאכן יהיה המשך. לדעתי גם לך יש חלק בתשובה האם יהיה לזה המשך, האם תצליחי גם את לא רק לחכות לדבריו אלא גם להרגיש בטוחה שקולך יישמע, ליזום ולדבר. בהצלחה, דרור

"החולה מוטרדת במחשבות כפייתיות כתוצאה מניצול מיני בידי אביה" דיכוי פוליטי של נשים בידי המערכת הפסיכיאטרית הישראלית השימוש לרעה בז'רגון ובטיפול הפסיכיאטרי ושיתוף הפעולה של הפסיכיאטריה עם ניצול ואפליה מינית אירית יער בהתבסס על ניסיוני בעבודתי אעיד שקורבנות ניצול מיני וגילוי עריות אושפזו בכפיה וקיבלו טיפול כחולות פסיכוטיות. בכך שיתפה המערכת הפסיכיאטרית הישראלית פעולה עם מבצעי העבירות להשתקת הקורבן ולהעלמת הראיות, בהגדרתן כלא שפויות ובכך בערעור אמינותן. המערכת לא התייחסה למהות הנושא, כלומר הדיכוי והניצול לרעה של הקורבן בידי מבצע העבירה. לפי החוק והתקנות בישראל החל משנת 1990 בתי חולים מחוייבים לדווח על אלימות בתוך המשפחה. רק בשנת 1999 החלו בתי חולים להיענות לדרישות כלל זה ­ חוץ מבתי חולים פסיכיאטריים. ברצוני להציג קטעים מתיקים רפואיים כדי להדגים את השימוש הרב לרעה בלשון הרפואית, כדרך לטיוח מציאות של התעללות פלילית בקורבנות. הז'רגון הפסיכיאטרי מופעל לטשטוש הפשעים המזוויעים שבוצעו כנגד ה"חולות" ולהתמקדות בתגובת הקורבן לטראומה, ובכך הופכים אותה ל"בעיה". הפסיכיאטרים לא הציגו בפני הקורבן את האפשרות של הגשת תלונה פלילית כנגד מבצע העבירה ונקיטת צעדים מעשיים כדי להגן על עצמה מפני ההתעללות. לעומת זאת, פסיכיאטרים שיתפו פעולה באופן פעיל עם מבצעי העבירה בעידוד הקורבנות להתאים עצמן לפשע על ידי שיגוע עצמי שימנע מהן מודעות למציאות שלהן. (על פי רוב במתן תרופות והטמעת רגשות אשם בקורבנות בשל היותן מוטרדות ע"י הפשע וע"י הקורבניות המתמשכת שלהן ופחדן. פסיכיאטרים יצרו רגשות אשם ע"י הטבעת "שמות" מקצועיים שונים לדאגתן המובנת של הקורבנות לביטחונן האישי ולחוסר הצדק שנעשה להן). דוגמא א: במקרה של א.ב. ­ קורבן לגילוי עריות ממושך שבוצע בשנים 1980/86 בידי אביה החורג, מדען בכיר במתקן הגרעיני בדימונה. לאחר שא.ב. התעמתה עם משפחתה ונתקלה בהכחשות ובהאשמות, היא ניסתה להתאבד ואושפזה בשנת 1997 במוסד הפסיכיאטרי 'טלביה' בירושלים. בסיכום המחלה נכתב כך*: "אושפזה לאחר שאובחנה כלא פסיכוטית או דכאונית, למרות שמוטרדת במחשבות כפיתיות. ההמלצה באשפוז התבססה על הצורך להגן ולשמור עליה. במשך ימים ספורים היתה עסוקה במחשבות אובדניות אך כשהחלה בטיפול בריספרידול 2 מ"ג מצבה השתפר בהתמדה ושוחררה כדי להמשיך בטיפול מרפאתי. אנו רואים צורך להמליץ שהחולה תשמור מרחק באופן גיאוגרפי למשך תקופה מסוימת של זמן ממשפחתה משום שקרבה למשפחה עלולה לגרום להדרדרות במצבה כתוצאה מחיכוכים ביניהן." בשום מקום בדו"ח זה אין אנו מוצאים המלצה הנוגעת למבצע העבירה או למשפחה. זאת אף על פי שעובדת ניצולה המיני מוזכרת בתוספת אישור בהתחלת תאור תולדות מחלתה. "באשר לנעורייה, החולה תיארה מחשבות אובדניות ודיכאון כתוצאה מניצול מיני שהיא עברה." הדו"ח מתאר ביובשנות את העובדה שהחולה אינה משלימה עם העובדה שאימה ממשיכה לחיות עם אביה החורג "שניצל אותה מינית". האשה הצעירה ממשיכה להתמודד עם העובדה שמערכת אכיפת החוק ממשיכה לספק חסינות לאביה החורג**. המערכת הפסיכיאטרית במקרה זה הטביעה סטיגמה בקורבן ("מחשבות כפייתיות") וגם כלאה את הקורבן, הרחיקה את מגוריה ממגורי מבצע העבירהוהשתיקה אותה בעזרת תרופות. למרות המטרה המוצהרת של הגנת ושמירת הקורבן, הרי שמבצע העבירה הוא זה המוגן למעשה. ** המקרה פורסם בהרחבה ב'כל העיר' (מאי 2002) לרבות תיאור הסחבת המשפטית בתיק זה. דוגמא ב: במקרה קודם, של מ.ל. החולה אושפזה לראשונה בשנת 1976, הוחזקה בבתי חולים לתקופות זמן ארוכות מאוד, אובחנה כסובלת מסכיזופרניה, וקיבלה מספר מכות חשמל. דו"ח מאישפוזה הראשון מזכיר בקצרה שהחולה התלוננה שאביה החורג ניצל אותה מינית. למרות זאת, עובדה זו לא זוכה לכל אזכור נוסף או להרחבה או לכל הסבר המקשר פשע זה למצבה הנפשי. אישפוזיה הנוספים מתעלמים לחלוטין מהעובדה שהחולה נאנסה, החל מגיל 6 ועד לאחר שנישאה והיתה לאם, בידי אביה החורג. רק 20 שנה לאחר שהחולה אושפזה לראשונה במחלקה פסיכיאטרית (ומכך שהיתה במשך רוב שנות בגרותה במוסדות פסיכיאטריים וטופלה בכמעט כל תרופה אפשרית) נאסר מבצע העבירה בשל ניצול מיני של שתי בנות חורגות אחרות (קטינות), בנותיה של אשתו השניה שהוא נשא לאחר שנפרד מאמה של מ.ל. במקרה זה נמצא האב החורג חייב בכל האישומים ונידון ל- ­8 שנים בכלא ממ.ל. נמנע מלהשתתף בהליכים על בסיס הטענה של חוק ההתיישנות והעתירה אותה הגישה, כדי לאפשר לה להיות נוכחת בדיון, נדחתה. למרות זאת לאחר המשפט השתפר "מצבה הנפשי" של מ.ל. באופן דרמטי והאיבחון שלה השתנה. בהתייחס לתפקיד המערכת הפסיכיאטרית במקרה זה, אנו רואים בבירור מגמה להפיכת המתלוננת לחולה, ל"אשה משוגעת" ­ במקום לקורבן של פשע ­ "לסבית", "שקרנית" ו"פסיכופטית" ­ אלה מקצת מן המונחים שמופיעים בסיכומי המחלה שלה. דו"ח המחלה מפגין אכזריות וחוסר רגישות מצד הרופאים לתנאי חייה ולמחלת הסכרת החמורה ובהחלט אמיתית שלה. הרופא התעלם לחלוטין מהעובדה שהחולה עדיין חשופה לנסיונות למגע מיני מצד אביה החורג, דבר שיכול להסביר את נסיונותיה הנואשים למצוא מקום מבטחים בבית החולים, אך הרחק מהפסיכיאטרים שהתעללו בה והדביקו לה כינויי גנאי של חולה. עלינו לציין כאן שקרוב לוודאי שהתערבות מוקדמת יותר במשפחה היתה מונעת את הניצול המיני של שתי הבנות האחרות. למרות שקביעה זו יכולה להתאים לכל המקרים של התנהגות חריגה שמקורה בטראומה הרי שחוסר התערבות זה הופך להיות מרושע יותר במקרי ניצול מיני של ילדים. מבצעי פשע ידועים בכך שהם מנצלים לרעה את הכוח שיש להם בנוגע ל"מציאות" של ההתעללות ובהכחשתה המוחלטת של ההתעללות בפני קורבנותיהם. פגיעה מוכרת בילדים שעברו התעללות מינית בילדות היא הניסיון של מבצע העבירה לשכנע את הקורבן שההתעללות מעולם לא התרחשה, ועל ידי כך להפוך את הקורבן ל"לא שפוי". ילדים שנחשפו לסוג משני זה של התעללות מינית סבלו מפגיעה ביכולת לסמוך על חושיהם, ומקורבנות משנית ממושכת לנוכח פגיעה חמורה זו ביכולת להתגונן מהתעללות נוספת. משום כך, המשך ההתעללות בידי המערכת הפסיכיאטרית גורמת נזק נוסף ולעיתים תכופות קטלני יותר לקורבנות. הפסיכיאטריה נוטלת על עצמה תפקיד של מסייע לדבר עבירה, וממשיכה את ההתעללות של מבצע העבירה. בהקשר פוליטי נרחב יותר, הפסיכיאטריה משרתת ככלי דיכוי להשתקת הקורבנות ולטיוח המציאות בדבר שכיחות ניצולן המיני של נשים צעירות בידי זכרים בוגרים יותר במשפחותיהן. העובדה שרוב הפסיכיאטרים הבולטים בישראל הם עדיין זכרים מדגישה את האפליה המינית ואת נושא הכוח. לסיכום: הפסיכיאטריה משמשת כלחץ נוסף בחייהן של נשים שנפלו קורבן לניצול מיני ואלימות במשפחה. הפסיכיאטריה השיגה יעד זה בהפיכת הקורבנות ל"חולות" ובהתעלמות ממציאות חייהן ומתפקיד מבצע העבירה. במסווה של הגנה וריפוי, מענישה השיטה למעשה את הקורבן בהשתמשה באמצעי כפייה כנגדה ובהפיכתה לחסרת תועלת וחלשה ובכך חוסמת כל אמצעי פעולה יעיל כנגד מבצע העבירה. נזקי המערכת הפסיכיאטרית גרועים הרבה יותר מהנזקים הנגרמים כתוצאה מההתעללות המקורית תקיפות מיניות נגד חולות המערכת הפסיכיאטרית נכשלה בהגנת חולות ובחשיפתן לתקיפות מיניות בידי עבריינים. במקרים מסוימים מוקמו מיטות של חולות במחלקות באותו חדר עם עברייני מין מורשעים, דבר שהסתיים באלימות מינית חמורה כנגד הקורבנות. לקוחה שלי ב.כ. נשלחה בידי הצבא בשירותה הסדיר, בזמן מלחמת המפרץ בשנת 1990, לבית חולים 'איתנים' בירושלים להסתכלות (הלקוחה גויסה למרות דו"ח המעיד על בעיותיה הפסיכולוגיות הקודמות כתוצאה מהתנהגותו המתעללת של אביה). לבחורה בת ה­19 ניתנה מיטה בבית החולים בחדר סמוך לעבריין מין מורשע והיא נאנסה בלילה הראשון לאשפוזה. 10 שנים לאחר אירוע זה, ההליכים נגד בית החולים עדיין לא הסתיימו. בית החולים מסרב להודות באחריותו ומתקשה לשתף פעולה עם המשטרה בחקירה. דבר שגרם למשטרה ולבית המשפט להוציא נגדו צווי אזהרה. במטרה להתחמק מאחריות טוען בית החולים שהחולה "הוזה" או שאולי היא "פיתתה" את האנס. אשפוז ומניעת זכויות הורים במהלך דיוני החזקת ילדים וגירושין המערכת הפסיכיאטרית בישראל משתפת פעולה עם בעלים המבקשים לזכות בחזקה על ילדיהם ע"י הפיכת נשותיהן ל"חולות נפש". במקרים רבים נמנעו מאמהות זכויות הורה רק על בסיס העובדה שהן ביקשו טיפול פסיכיאטרי (בכמה מקרים, כתוצאה מתלונות­פניות הבעלים למערכת הפסיכיאטרית). פקידות הסעד ובית המשפט מכריזים על אמהות כבלתי כשירות לטפל בילדיהן רק על בסיס ה"הפרעה הפסיכיאטרית" מבלי לערוך בדיקה עצמאית של מסוגלות הורית, ומבלי לבדוק את מקורה של "מחלת הנפש", אשר במקרים רבים היא תגובה לטראומה. ייצגתי 5 מקרים כאלו, ב-­2 מהם הצלחתי להפוך את הקערה על פיה לטובת האשה לאחר עריכת בדיקה פסיכיאטרית עצמאית שלה. עיוות דין כתוצאה מהטיה על יסוד מגדר בדיונים פליליים בעבירות מין ואלימות במשפחה המערכת הפסיכיאטרית בישראל משתפת פעולה עם זכרים אלימים שהואשמו בעבירות פליליות. במקרים רבים המערכת הפסיכיאטרית מעניקה חסינות מהליכים משפטיים לגברים שביצעו עבירות מין אלימות. במקרים רבים העבירות מבוצעות שוב עם תוצאות טרגיות לנשים שנפלו קורבן. העבריינים הוכרזו בינתיים מניה ובי כ"בלתי כשירים לעמוד לדין" וזמן קצר לאחר מכן שוחררו מטיפול פסיכיאטרי, רק כדי לשוב ולתקוף את הנשים. לאחרונה, ובעקבות מחאה ציבורית, פנה בית המשפט למשרד המשפטים, בפרשת גד כרמי, בתביעה לשנות את החוק בנידון. דוגמא מצוינת היא המקרה של מ.ל. שעניינה צוטט בפסקה הראשונה. כפי שצוין קודם אביה החורג נתפס לבסוף כשהוא מנצל מינית את בנותיו­הוא והועמד לדין. הבה נבחן בזהירות את חוות הדעת הפסיכיאטרית בעניינו בתיק הפלילי כפי שהוצגה לפני בית המשפט. חוות דעת רפואית בנוגע לד.כ. נשוי, מנהל מחלקת תחזוקה המנהל העירייה. אב ל-­6 בנות. בעברו: לנבדק ילדות קשה וטראומטית. במטרה לא להיות לבד התחתן ב­1950 עם אלמנה אם ל-­2. בשנים הראשונות הוא לא עבד וקיבל קצבת סעד. רק ב­1953 שוכנע לעבור תכנית גמילה מסמים ואושפז. הצליח להיגמל ומעולם לא שב לסמים. החל לעבוד. קודם ונעשה ראש האגוד ופעיל בועדות ציבוריות רבות. כלפי חוץ מאורגן, שקט, ומנומס. בבית נעשה תוקפני, תובעני וחסר סבלנות, למרות שתמיד פרנס את משפחתו. נפגע מכך שנולדו לו רק בנות. היה תמיד חרוץ. היחסים עם בת זוגו היו תמיד מתוחים ורעים. לפני 19 שנים פגש אשה, עולה חדשה, אמא ל-­2 שעברה לגור איתו. נולדו להם 2 ילדות. גם במשפחתו החדשה היה לעיתים תוקפני, דרש סיפוק מיידי של צרכים, אך גם העניק חום, דאג לחינוך בנותיו, לקח אותן לטיולים. הנבדק אומר שלמשך 7­6 שנים היה חסר כוח גברא ביחס לבת זוגו. גם לפני כן, בשל הפרעות בשינה ובעיית השיהוק שלה, עבר לישון בחדר אחר ולבסוף ישן במיטה הזוגית עם בתו החורגת, כעת בת 14, והאם נשארה עם הבנות. אומר שבהדרגה פיתח "קרבה" עם הבת. אומר שאולי הוא חולה וזקוק לטיפול רפואי. אומר שלאחרונה נטה לשכוח הרבה דברים וסובל מכאבי ראש. בסיכום, יש לנו כאן אישיות לא מפותחת, דיסהרמונית עם הפרעות רגשיות, בעיות שליטה, ארגון לא בשל של דחפים, אימפולסיבי, זהות מינית מופרעת, חסך רגשי עמוק וצרכים לחום ותשומת לב ­ שגרמו לו לקשיים בהסתגלות רגשית, ולאגוצנטריות בשיפוט ובקביעת גבולות. אגוצנטריות זו גרמה לטשטוש בקבלת נורמות חברתיות ומוסריות. ללא ספק תנאי בית סוהר ירעו לאישיות חלשה ולא בשלה זו ועלולים לגרום לו להתמוטטות כללית. למרות זאת, הוא מוכן לקבל תרופות ופסיכוטרפיה בקהילה, וטיפול להשגת שליטה בדחפים מיניים. השוואת התעודות של הקורבן ומבצע העבירה מדגימה הטיה ברורה לטובת מבצע העבירה הזכר שהרס את חייהן של לפחות 3 מבנותיו ושתי בנות זוג. סיכום מקרים אלו ורבים אחרים כמותם, מדגים שהמערכת הפסיכיאטרית בישראל פועלת להנצחת אפליה קיימת נגד נשים. יותר מכך, המערכת הפסיכיאטרית משרתת כסוכן­ מבצע מדכא כנגד זכויותיהן הפוליטיות והאישיות וכבודן של הנשים. המערכת הפסיכיאטרית אינה מציעה טיפול מרפא או רפואי אלא מתפקדת כזרוע מענישה לקיום הסדר החברתי והיררכיות הכוח הקיימות. מערכת זו מנוצלת כאמצעי עונשין פוליטי לדיכוי נשים והשתקת מחאתן כנגד אלימות, התעללות מינית וניצול. ראוי לציון שאמצעי הענישה המיושמים בידי פסיכיאטרים חמורים הרבה יותר מאלו של מערכת המשפט. כליאה פסיכיאטרית אינה מוגבלת בזמן ואינה תחת פיקוח. לכלואה אין כל כלי הגנה חוקתיים ותנאי הכליאה קשים יותר מאשר בבתיהכלא הרגילים. המערכת הפסיכיאטרית משתמשת בסימום ובטיפול כפוי החודר לגופו ולנפשו של הכלוא ושולל את כבוד האדם שלו. במקרים של נשים, שהבסיס היחיד למחלתן נובע מהעובדה שהיו קורבנות של אלימות זכרית, הרי שהמערכת הפסיכיאטרית גורמת להן לטראומות בהנציחה את הפשע (­חדירה גופנית לשלמות הגוף) והכחשה חברתית (­בתמיכה בהכחשות ובהשלכות שנוצרו בידי מבצע הפשע במהלך העבירה). בשום קנה מידה סביר לא ניתן לכנות התנהגות זו כ"רפואית" או "מרפאה". פסיכיאטרים נותרים חסרי ישע ופייסנים כלפי התוקפים, ותוקפים את הקורבן שוב ושוב בייחוס כל ההיבטים הממאירים של פושע לקורבן, סימומה עד לשגעון מוחלט וכליאתה, במקום את התוקף, במסווה של שיקולים רפואיים. הערה לסיום: אבחון מוטעה של אלו המפגינים התנהגות חריגה בשל הטראומה שחוו ושיתוף הפעולה של פסיכיאטרים עם ההכחשה החברתית קיימת לגבי קורבנותגברים כפי שהיא קיימת לגבי קורבנות נשים. למרות זאת ראוי לציין את האפיון המיוחד של קורבנות נשים, לאור המודעות הגוברת לדפוסי דיכוי מיני דרך אלימות ועבירות מין. אירית יער, LLM במשפט בינלאומי, ניהלה פרוייקט לסיוע משפטי בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העבריתי? 1995/99 . סקירת הפרוייקט נמצאת ב"שיחות" 1998, כולל סטטיסטיקה ותיאור תיקים. הפרוייקט העניק סיוע בהגנה על זכויות אדם במערכת הפסיכיאטרית, ונסגר בשנת 1998, עקב הפסקת המימון על ידי ועדת העזבונות, בראשות השופט טל. ייחודו של פרוייקט זה בשיתוף הלקוחות בתהליך קבלת ההחלטות ובניהול ההליכים המשפטיים.

שלום לך, קראתי בעיון רב את הכתבה, היא מציגה מספר מקרים, בחלקם ישנם מקרים שאם קרו יש לתת עליהם את הדעת ואף את הדין. עם זאת צר לי על ההטיה, ויותר מכך על ההכללה לפיה מטרתה הבלעדית של המערכת הפסיכיאטרית היא לפגוע בנשים שעברו תקיפה מינית. בכך מתעלמים מהטיפול באותם מטופלים שלא עברו תקיפה מינית. מעבר לכך, אין התייחסות הולמת לכך שתפקיד המערכת היא לטפל באנשים שסובלים ולא לקבוע האם הם סובלים בצדק או מהי הסיבה לסבלם. לבסוף, כמו בלא מעט כתבות שהועלו כאן בעבר, לא הצלחתי להבין מה המניע של המערכת הפסיכיאטרית לפגוע בקורבנות ולהגן על התוקפים. דרור

האם לכל פסיכולוג קליני יש תחום התמחות מסויים שבו הוא מומחה? לדוגמא לפסיכולוג מסויים יש אתר באינטרנט שבו רשום שהוא מטפל בדימוי עצמי,מצבי חרדה ודיכאון,קשיים ביחסים בינאישיים ועוד, אבל לא רשום עוד דברים שאני חושב שאני סובל מהם, האם זה אומר שהוא לא יוכל לעזור ובמה זה מתבטא כשאומרים שפסיכולוג מומחה בתחום מסויים האם הוא רכש את הידע הנוסף בתחום בלימודים עצמם או במהלך הכשרתו?

שלום לך, ראשית במקרה הספציפי שלך, אתה יכול להפנות את כל השאלות הללו לאותו פסיכולוג ואני בטוח שהוא ישמח לענות לך. ככלל, פסיכולוגים קליניים עוברים הכשרה ממושכת. במהלך ההכשרה פסיכולוג יכול להיחשף לשיטות טיפול שונות. חלק מהפסיכולוגים בוחרים לעבור הכשרות בשיטות מסויימות. לא תמיד מדובר בתוכנית מסודרת, לעיתים מדובר בלמידה מתוך הדרכה וניסיון, ולעיתים ישנן תוכניות מסודרות עליהן יש גם תעודות. בכל מקרה פסיכולוג המצהיר על עצמו שהוא מטפל בתחומים מסויימים עומד בדרך כלל מאחורי אמירות אלו וניתן לסמוך עליו. וכאמור ניתן לשאול ולברר עוד. דרור

שלום אני רוצה לשתף בחלום מוזר שהיה לי לפני יומיים אני נמצאת באיזה מקום לא ידוע לי, ושם משהו יורה והכדור לכיווני, זזתי ולכן הכדור שיפשף לי את הבטן באיזור הטבור לכל הרוחב. הרגשתי את הבטן שורפת והתחלתי לקרוא לאמא שלי אמא אמא אמא אמא ובקול רם מתוך שינה אמא אמא וכשפתחתי עיניים קראתי אמא אמא. היא לא הגיעה. למרות שכבר קמתי ושמתי לב שזה היה רק חלום כעסתי למה היא לא הגיעה?רצתי שהיא תבוא. מה יכול להגיד לי החלום? תודה מראש

שלום לך, נשמע מדברייך שאת משתוקקת, כמהה לנוכחות של אמא לידך כאשר את צריכה אותה. שהיא היחידה שיכולה להיות שם כאשר קשה לך, ויש לך תחושה שהיא לא תגיע כשתצטרכי אותה. בניתוח חלום לעומק יש צורך בהעלאת אסוציאציות אישיות, לראות לאן החלום לוקח אותך באופן אישי. לא ניתן לנתח חלום לעומק באופן גלובלי, עבור כולם. לכן אני לרוב מציע להביא חלומות לתוך טיפול, בהקשר של טיפול. אם לא נמצאים בטיפול לא תמיד ניתן לרדת לעומקו של החלום. דרור

לדרור, אני מיואשת,עצבנית רוב הזמן על הסביבה,כל דבר גם ההכי קטן וחסר חשיבות יכול לגרור אותי להתפרצות כעס לריבים עם הסביבה... בשבוע שעבר המטפלת החליטה שנחזור ליום ושעה קבועים פעם-פעמיים(התעקשה שרצוי פעמיים במצב שלי)בשבוע,( עד עכשיו הייתי קובעת איתה בטלפון כל חמישי את הפגישה של השבוע הבא) והיא חשבה שזה לא נכון כי צריכה להיות איזה שהיא מסגרת בטיפול,וכעסתי עליה אני לא יודעת למה אבל התעצבנתי נורא,ואחרי הפגישה התקשרתי..התנצלתי.. אני חוששת שהיא כועסת עליי.. הבעיה שלאחרונה אני כעוסה על הסביבה ,הזוגיות כבר לא זוגיות נורמלית ורוב הזמן אני רבה איתו והוא מבליג(כי הוא יודע שרע לי) עד שגם לו יימאס ,והבית לא בית מתפקד (הכל נופל עליי ואני לא מתפקדת ..) ובעבודה אני עצבנית כל הזמן, חלמתי אתמול שאני לוקחת כדורים ומישהו מציל אותי(אדם שאני לא מכירה) והתעוררתי פתאום בבית החולים ... אני פשוט מיואשת כבר..המצב בבית לא קל לי..ובמיוחד המצב של אמא ..מאז שמצבה הורע גם מצבי כך... נמאס לי מהחיים...סליחה שאני מתבכיינת.. חן

חן שלום, אני מבין עד כמה קשה לך, כשאת מרגישה שאת צריכה לשאת בנטל כבד נוסף על שלך. את מסתכלת סביב ומתקשה למצוא נקודות אור, גם אם הן קיימות. אני שומע את הקריאה שלך לעזרה אפילו דרך החלום, את חולמת שאת בוחרת למות אבל גם בחלום את דואגת שיהיה מי שיציל אותך. אבל אולי זו לא הדרך היחידה. במציאות יש מי שמציעה את עצמה לעזור לך, היא מציעה לעשות זאת בדרך שנראית לה נכונה, ואני חייב לומר כאן שאני מסכים איתה בנוגע למסגרת קבועה. אז נסו ביחד למצוא את הדרך לעזור לך. דרור

היא היתה חזקה מהחורף היא היתה חזקה מסופה לצמוח מכלום שהיה לה זה סוד הכח שלה את ליבה היא שמרה בכספת את גופה היא שמרה לעצמה היא רואה או אולי מתעלמת ממה שקורה בגללה מתוך עולמות שבורים היא צומחת לילות שלמים היא רוקמת כל מה שיקרה לה

שלום לכם אני עובדת במקום מאוד נחמד כ8 שנים מתקרבת בעוד מס' שנים לגיל 60,אני יכולה לומר על עצמי שאני עובדת מאוד יעילה,עובדת הכי טוב שאפשר,לא מחסירה ימים תמיד מוכנה ומזומנה לעבודה שאני מאוד נהנית ממנה,אני בדרך כלל לא מחמיאה על עצמי אבל בגלל שאני בפרשת דרכים רצינית ,אני צריכה להביע את עצמי ולספר את האמת ,אני יכולה לומר בפה מלא שכולם מחמיאים על עבודתי הדייקנית המסודרת והלבבית יש לומר,הבעיה שאני נימצאת בה שיש קיצוצים במחלקה שלנוכולם ניבהלו וקיבלנו מצב רוח רע,המנהלת שלנו לדבריה עושה מאמצים כדי לפסוח על המחלקה שלנו,והיא אומנם הצליחה במובן מסוים,היא הורידה את מס' המשרות להרבה פחות,אבל מסתבר שהיא לא פסחה עלי,היא טוענת שאני עובדת מצויין ,אבל כן האבל פה מאוד מכעיסאותי,אבל אין לך תעודה ולכן אקצץ לך בחמישים אחוז מהמשרה,היא טוענת שקיצצה לאחרים שהם בלי תעודה כמוני ,אבל מסתבר שהיא הורידה להם עשרים אחוז ולי חצי,נכון אני לא אקדמאית אני מקבלת משכורת מינימום אבל אני מאוד נהנית מהעבודה אני עושה עבודה לא פחות מאלה שיש להם תעודות עם כל הכבוד לאלה שיש להם אבל זה לא אומר שהם עובדים יותר טוב ממני,אני לא מעוניינת ללמוד לתואר טוה לי איך שאני מה דעתך ,בכל זאת ניפגעתי מאוד מפני שהרגשתי שהיא מפלה אותי מאחרים מה דעתך ואם אפשר לקבל עידוד בקשר לנושא ,אני מודה לך מאוד להתראות

אסתר שלום, הדברים שלך מעוררים עצב רב, אך גם כעס. אמנם ידוע שתעודות אקדמיות מוסיפות לשכר ואפשר להתווכח על כך. אבל לרוב ההבדל בשכר נקבע עם הקבלה לעבודה. כאן את מתארת שמסיבה כלשהי מקצצים יותר לחסרי תעודה אקדמית, למרות שממשיכים להעסיק אותם, ומשום מה לך מקצצים באופן מיוחד יותר. אני לא יכול לומר מה, אבל משהו כאן גם נשמע לא חוקי, ואולי כדאי לפנות עם זה לפורום המתמחה בתחום. בכל מקרה אני מבין את הכעס שלך ואת הפגיעה שלך. אני יכול רק לומר שצר לי באופן אישי שדברים כאלו קורים. דרור

שלום בזמן האחרון יש לי נטייה לפחד מהמוות,ז"א אני מהרהרת המון בנושא הזה של מוות ומה קורה לבנאדם אחרי שהוא מת, כאילו זה נראה לי איום שבנאדם רגע אחד חי ובשניה מת וזהו אין את אותו בנאדם יותר..ברור שאני מבינה שזה טבע העולם וכאלה...אבל.. אני חושבת אם קרובים לי ימותו וכאלה דברים, כאילו זה נראה לי מפחיד אותי יותר מאנשים אחרים כי אני חושבת שאני לא אדע להתמודד עם מוות של מישהו קרוב, זה נראה לי כזה דבר לא אפשרי , האובדן הזה , אני בוכה הרבה שאני חושבת על זה אני משתדלת לא להראות את זה לסביבה אבל אני פוחדת עד מוות מזה(תרתי משמע).לאו דווקא על עצמי.. נראה לך שזה בעיה נפשית ? אני זוכרת גם לא יודעת אם זה קשור שהיתי קטנה היתי מסתכלת בחלון מחכה שההורים שלי יבואו וכל הזמן רצות לי בראש תמונות וסרטים של דברים שיכולים לקרות, מין פחדים לא מוסברים כאלה, אפשר לקרוא לזה חרדות או מחשבות על הדברים הכי גרועים שיכולים לקרות..לי זה נראה קצת לא נורמלי.. תודה.

שלום לך, הפחד מהוות שלנו ושל הקרובים לנו הוא פחד טבעי למדי. זה נכון שכילדים, בגיל בו מגלים על המוות ומהותו ישנן מחשבות וחרדות רבות על כך שההורים ימותו - ינטשו והילד יישאר לבדו. משהו מהחרדה הזו נשאר גם בהמשך. אבל כמו בכל דבר גם כאן המידה היא הדבר הקובע. במקרה שלך נשמע שזה פוגע משמעותית באיכות החיים שלך, ואולי אפילו בתפקוד שלך - את סובלת מהחרדות הללו. עצתי היא שתפני לטיפול, על מנת לקבל הבנה טובה יותר מדוע את לא מניחה למחשבות אלו להתעורר רק לעיתים אלא חווה אותן ללא הפסק. דרור

שלום לכולם, היום מתחילה עונה שניה של "בטיפול". התוכנית הכי טובה שראיתי, אתם זוכרים איך ראובן הפסיכולוג התאהב בנעמה המטופלת שלו ובמהלך הטיפול הוא הסביר לה שזה העברה ועוד כל מיני הסברים, אך כשהלך למדריכה שלו אמר " אני מאוהב בה, פשוט מאוהב בה, חושב עליה, דואג לה, מחכה לפגישה איתה, רוצה להיות איתה, אני מקנא לה, חולם עליה היא מעוררת בי את התשוקה להרבה דברים, היא כל כך שונה כל כך לא דומה לאף אחת שהכרתי" בקיצור היום זה ממשיך רק שנעמה בעונה שעברה עזבה לצערנו את הטיפול. לא להחמיץ הולך להיות מאלף (10 בלילה).

אוי............. נכון איזו אהבה אסורה קשה זו הייתה ואיך הוא בסוף אמר לה שהוא מסיים איתה את הטיפול והיא אמרה לו " מה אני המטופלת הראשונה שמאוהבת בך? תתמודד. בטח כל המטופלות מתאהבות במטפל שלהן, איך אתה זורק אותי? מה הקטע שלך?" ואיך הוא היה הרוס מזה זוכרת? הוא לא רצה שהיא תלך אך לא יכל לחיות עם השקר הזה..... תודה שעדכנת

שלום לכן, אכן "בטיפול" היא סדרה טובה וחשובה למדי, שכן היא מאפשרת באופן עשוי היטב הצצה אל תוך חדר הטיפולים. מאפשר חשיפה למהו טיפול גם עבור אלו שלא התנסו בטיפול עדיין, ומעורר תחושות מוכרות עבור אלו שהתנסו ומתנסים בטיפול על כל המורכבות והייחודיות שהתנסות זו מערבת בתוכה. דרור.

בת 34. מצד אחד אני זקוקה לסדר, לארגון, לזריקה של דברים מיותרים, ולידיעה מראש של דברים (חלק מסמפטומים ה- ocd שלי). מצד שני יש לי נטיה לבלגן את הבית בזמן קצר עד שבקושי אפשר לדרוך על הריצפה ולסדר לוקח הרבה זמן. איך שני הנתונים הקיצוניים האלו יכולים להיות על בנדם אחד? האם יש קשר ביניהם? האם זה קשור להפרעת קשב? אשמח לקבל השערה מהממוחים. שיר

בלי בלאגן איך אפשר לעשות סדר? הרצון לשלוט או להרפות בעיה כל כך ידועה גם בלי OCD (-:

שיר שלום, לרוב, אנשים הסובלים מ OCD, סובלים מחרדות, ומקושי לשלוט בדחף לפעול, למשל לסדר באופן קיצוני כדי להרגיע את החרדה שלהם. משום כך, התופעה בה יש OCD וגם נטייה לבלגן אינה תופעה שכיחה למיטב ידיעתי. היא יכולה להצביע על קונפליקט בנוגע לסדר וללכלוך, על חלק בך שרוצה לבלגן, וחלק אחר שחרד מכך מאוד ומנסה להתגבר עליו. לא ברור לי מהיכן האבחנה של OCD, אם איש מקצוע שמכיר אותך נתן לך אותה ספרי לו על כך ונסו להבין ביחד מה קורה. דרור

הודעה זו נכתבת גם כהעברת משמרת מאוחרת, וגם כדי להזכיר למתלוננים "מאחורי הקלעים", שהודעות הנשלחות במהלך השבת (מיום שישי בשעה 22:00 ועד מוצ"ש באותה שעה) אינן מועלות אל הפורום. אתם מוזמנים להעלות שוב, וההודעות יקבלו התייחסות. לכן, למי ששאלה, התשובה היא: לא. זה לא בגלל תוכן ספציפי. זה בגלל חוקי הפורום ומנהגיו. שבוע טוב ונעים ליאת

שבוע טוב, ראשית תודה על ההבהרה, אך היכן כתובים חוקי הפורום הנ"ל? ראיתי את ההודעה בראש הפורום אך אין שם התייחסות לשעות פעילות....איני משתתפת קבועה ולכן גם כאשר חשבתי שאולי ייתכן שבשל השעה זה לא הועלה דיפדפתי למטה וראיתי שהודעות שנשלחות בשעות מאוחרות יותר, כמו גם הודעות שנכתבו ביום שבת כן נמצאות בפורום. זה צורם ומעליב לכנות אותי מתלוננת. ענת

שלום ענת, ראשית, אתנצל מעומק לבי אם נפגעת מדברי, הגם שלא הייתה בהם ולו שמץ של כוונה כזו. את צודקת. בראש הפורום מוזכר רק כי בשבת הפורום אינו פעיל, אך לא מצויינת שעת הגבול שהיא 22:00. אנו מקווים לתקן את הדרוש תיקון בהקדם. ולגבי ההודעות האחרות שכן הועלו, אני נוהגת להתייחס להודעות המשך, אך לא לפניות חדשות. אדם שדורש הבהרה כהמשך לדיון קודם - אני מוצאת שראוי להשיב לו, גם מחוץ לשעות המשמרת שלי. גם החלטה זו שלי מסוייגת למקרים בהם שאלת ההמשך רלוונטית ומתבקשת, ולא למקרים בהם יש ניסיון להמשיך את השיח, ידידותי ככל שיהיה. אני מתנצלת על בחירת המילים הלא רגישה, ומזמינה אותך להמשיך ולהביא את שאלותייך אל הפורום בימי הפעילות שלו. בברכה ליאת

שלום אני אפילו לא יודע מה לשאול עשיתי נסיון אובדני לפני חודשיים ומאז שהשתחררתי לא מסוגל לחזור למטפלת שלי לא ראיתי אותה מאז ודוחה כל הזמן את הפגישה כשהייתי בבית חולים ביקשתי ממנה מפורשות שלא תבוא לא יודע מה קרה לי פשוט לא מסוגל להתסכל עליה כאילו משהו נשבר בי ומרגיש מן בדידות פנימית אבל מעבר לזה ככל שעובר הזמן האפשרות שאחזור לטיפול מתרחקת ממני. רציתי לדעת מבחינה אתית אם כשהייתי מאושפז היה למטפלת שלי זכות להתקשר ולברר פרטים כמו באיזה מחלקה אני מאושפז ולבקש פרטים על מצבי או שיש איסורים גם על פסיכולוגים בנוגע לפרטיות המאושפז? הייתי רוצה לחזור לטיפול אך רק הרעיון מעלה בי המון תחושות שחלקם זה פחד בושה יאוש כעס חוסר אמון תחושה של חולה נפש ועוד....

שלום יהונתן, ניסיון אובדני יכול לייצג לפעמים את שיאו של משבר אקוטי, ויש בו כדי ליצור טלטלה רגשית קשה הן למטופל והן למטפל. אני מניחה שהמטפלת שלך דאגה לך מאד, ואולי אף עשתה ניסיון כלשהו לקבל מידע על מצבך, ולו כדי להירגע. עקרונית, מידע על מצבו הפיזי והנפשי של מטופל מאושפז נמסר לבני משפחה בלבד. בכל מקרה אחר, המידע יועבר רק בהסכמתו המפורשת של המטופל, המתבקש לחתום על טופס וויתור סודיות. לעניות דעתי, במצבך - כפי שאתה מתאר אותו כאן - יש טעם רב לחזור לטיפול, על אף (ואולי דווקא בגלל) התחושות הקשות שהרעיון הזה מעורר בך. אשפוז לאחר ניסיון אובדני אינו מתייג אותך, כשלעצמו, כחולה נפש, אך הוא מחדד את הצורך בליווי פסיכולוגי אינטנסיבי, שיפיג את תחושות הבדידות והייאוש שהיו עוד קודם לחוויה הנוראה שעברת. תחושות הפחד, הבושה, הייאוש, הכעס וחוסר האונים קיימות בך ממילא, וסביר להניח שהן חוצצות כרגע בינך לבין העולם החברתי כולו. אני מאמינה שהמפגש הטיפולי יהיה רך ומקבל, ויכין את הקרקע לקראת חזרה לחיים חברתיים ובינאישיים בחוץ. שולחת לך עידוד ותקווה ליאת

ליאת אפשר לכתוב לך למייל האישי? צריך מרחב מוגן

יהונתן היקר מכל כל כך היה לי קשה לקרוא את מה שעברת, אתה בטח מרגיש נורא לבד ועברת את החוויה הקשה מכל. אני כל כך מקווה בשבילך שתמצא את הכח לחזור לטיפול ולמצוא יד מקרבת ונחמה. אני בטוחה שהמטפלת דואגת לך נורא זה קשה לדעת שאדם יקר לנו רוצה במותו. מבינה את הבדידות והיאוש ואת הכאב הנורא אך בבקשה שמור על עצמך ואל תישאר לבד עם הכאב הזה הוא גדול מדי לאדם אחד. רוצה להקדיש לך לקראת טו בשבט חג הצמיחה החידוש וההתחדשות את השיר הבא. שיהיה לך רק טוב שולחת לך חיבוק חם ומנחם עד כמה שאפשר. ואתה בהחלט לא חולה נפש רק מישהו שסובל נורא ושלא ראו אותו. עדכן אותי לפעמים בשלומך. נעמה יום אחד זה יקרה בלי שנרגיש משהו ישתנה משהו יירגע בנו משהו יגע בנו ולא יהיה ממה לחשוש וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד זה יבוא בטוח בעצמו כאילו היה שם תמיד וחיכה שנבחין בו וזה יבוא אתה תראה הידיים הקפוצות יתארכו והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל זה יבוא כמו שהטבע רגיל אתה תראה הידיים הקפוצות יתארכו והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל זה יבוא כמו שהטבע רגיל להיות שלם עם עצמו. יום אחד זה יקרה בלי שנרגיש משהו ישתנה משהו יגע בנו משהו יירגע בנו ולא יהיה ממה לחשוש וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד זה יבוא בטוח בעצמו כאילו היה שם תמיד וחיכה שנבחין בו וזה יבוא אתה תראה הידיים הקפוצות יתארכו והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל זה יבוא כמו שהטבע רגיל אתה תראה הידיים הקפוצות יתארכו והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל זה יבוא כמו שהטבע רגיל להיות שלם עם עצמו. וזה יבוא אתה הרי יודע לא הכל יטלטל אותנו לא הכל יכה ומה שייפתח לנו מחכה

יהונתן אני רק יכולה לשער כמה קשה לך ואיזו חוויה מפחידה ונוראית זו. אבל כל כך חשוב שלא תדחה את המטפלת שלך תן לה לעזור לך כי אתה כל כך לא צריך להתבייש לא עשית שום דבר למעט לכאוב. אני חושבת שככל שיעבור הזמן ולא תלך לטיפול התחושות הקשות שלך רק יתעצמו ואיתן ירד הסיכוי שאי פעם תחזור לטיפול והסיכוי לתמיכה האינטנסיבית לה אתה זקוק וראוי. תנסה בכוחך האחרון להגיע אליה אל תברח אני בטוחה שהיא חושבת עליך דואגת לך מאוד ומחכה שתחזור בטח גם לה יש כמה תחושות ורגשות קשים שאולי תרצה לשתף אותך בהם נסיון התאבדות של מטופל זה הדבר הכי קשה למטפלים זה מסע משותף של שניכם מן החושך הנוראי לחיפוש אחר זיק של אור, אתה לא לבד! שיהיו לך חיים ארוכים וטובים, לירון

"בשביל החיים" – עמותה למניעת התאבדות WWW.PATH-TO-LIFE.ORG.IL העמותה מקיימת ימי עיון, קבוצות תמיכה לבני המשפחות ומעורבת בהכנת התכנית הלאומית למניעת התאבדות. · ער"ן – תמיכה טלפונית למי שפונה לבקש סיוע. · סה"ר – "סיוע מקוון ברשת"

שלום בנות תודה על המילים ועל התמיכה, אם בא לכן ככה לשמוע-העניין הוא שהאישפוז במחלקה עשה לי רק רע הוא גמר אצלי כל רצון לחיות, אני מרגיש שאני הולך ברחוב וכולם יודעים שהייתי במחלקה סגורה. יש לי סיוטים כל לילה כאילו אני עדיין שם ומתעורר לוודא שאני במיטה שלי. אני אמנם לא חולה במחלת נפש אך האישפוז לא השאיר לי חלקה אחת שפויה, כל החולים שהיו סביבי עם הדיבור המוזר וההתנהגות המוזרה לא עוזבים אותי אני מרגיש רדוף ופוחד להגיד לאחרים שאני עדיין רוצה להתאבד כדי לא לחזור לשם. לא מסוגל לחזור למטפלת היא לא עזרה לי, היא לא הבינה שברגע שאני יוצא מהקליניקה אני הולך להתאבד. לא מסוגל לחזור לשם ולהמשיך כאילו כלום לא קרה כלום ולדבר כאילו עכשיו הכל נורמאלי. כלום לא נוראמלי לא הסיוטים לא הביקור החודשי אצל הפסיכיאטר שכל פעם מחדש אני פוחד שיראה בי משהו לא תקין החברים והמשפחה שמדברים איתי כאילו אני פסיכי על כל הראש לעולם לא אחזור להיות עצמי. כולם שואלים למה רציתי למות מה שמשנה זה למה אני לא רוצה לחיות זה חזק ממני ומרגיש היום יותר מתמיד שאני לבד. אז נכון המטפלת התקשרה אלי בבוקר ובערב כל השלושה שבועות שהייתי שם והתחננה להגיע והייתה ממש אחלה אז מה זה התפקיד שלה או רגשות האשם שלה או משהו אבל אני נשארתי על כל החרא ואני טובע בו. אתן לא מבינות כמה קשה להרגיש ולהראות שפוי שבשלט כתוב מחלקה סגורה הרגשתי שבמצוקה הנוראית אני צריך מרחב פתוח ולא מרחב מוגן למרות שזה סוג של מלחמה .מקווה שבפעם הבאה אצליח למות כדי שלא אתעורר שוב בגיהנום ההוא שיהיה כתוב על המצבה שלי בן 31 במותו סוף סוף זה נגמר הפעם הוא הצליח. לא מבין מה הקטע עם החג הזה (שנת שמיטה הרי לא באמת פורח משהו) אך שיהיה לכן בכל זאת חג שמח מצטער אם כתבתי יותר מדי יהונתן

יהונתן אתה צודק אני לא יכולה להבין ומקווה שלעולם לא אבין מה התחושה של רצון למות ומחלקה סגורה אך זה אסור בתכלית האיסור שתשאר בלי טיפול ואני מקווה שהמטפלת שלך תתעקש עליך ולא תוותר כדי שתחזור ותושיט לה את היד מקווה שהפעם היא תפספס את אותה היד. חיבוקים לירון

בנות אפשר לשמור איתכן על קשר במייל? אשמח אם תשאירו את המייל שלכן ונדבר קצת מבטיח שאני לא נודניק

יהונתן יקר אולי תגיד למטפלת שלך שאתה מצד אחד רוצה לחזור ויחד עם זאת תספר לה על כל התחושות הקשות אני בטוחה שהיא תהיה בשבילך אולי אפילו בהתחלה תדברו בטלפון במקום להיפגש ועם הזמן תרגיש בטוח וקרוב יותר לחזור אך בבקשה אל תישאר לבד. בריאות וטוב ואל תשכח לבקר פה לפעמים אתה נשמע אדם מדהים ויותר בריא מהרבה שהכרתי

אני רוצה לעזוב את הטיפול, אבל אני לא יכולה, לא מצליחה לראות את עצמי בלעדיה. אבל די, כמה זמן אפשר להישאר בטיפול. היא מכירה אותי יותר מעצמי.

שלום א. ההחלטה האם להמשיך/לעזוב את הטיפול היא החלטה נכבדה, ויש להקדיש לכך מחשבה מעמיקה, תוך הבאה בחשבון של ההשלכות לטווח הקצר והארוך. תלות במטפלת אינה סיבה להישאר בטיפול, ממש כשם שאינה סיבה לעזוב אותו. יש משתנים נוספים אחרים המצטרפים למערכת השיקולים, בהם גם משך הטיפול, עוצמת הסימפטומים, רמת התפקוד שלך בחייך, ועוד. למזלך, יש לך מטפלת שמכירה אותך מצוין, ותוכל לסייע לך להגיע להחלטה הנכונה. בהצלחה ליאת

היי ליאת האם טיפול דינמי יכול להיות ממוקד בנושא מסויים ? קודמתי בעבודה, הכניסה לתפקיד היתה קשה,אני נמצאת שעות רבות בעבודה. מצד אחד אני מתפקדת טוב יחסית, אך אני לחוצה מאוד,חושבת הרבה על העבודה. לעיתים יש לי התפרצויות קטנות של זעם (לא על אנשים). אני מרגישה חסרת ביטחון ביכולת שלי לבצע את התפקיד טוב,רגישה לכל משפט שאומרים הבוסים (מתרגמת את דבריהם ל-לא סומכים עלי,נתנו לי את התפקיד כי לא היה למי לתת וכד'). הלילה התעוררתי מוקדם.התעוררתי עם תחושה כבדה בראש,ומחשבות על מטלות שאני צריכה לעשות.אני לא זוכרת בדיוק על מה, אבל התחושה היתה לא טובה.לא הצלחתי לישון עד השעות המאוחרות של הבוקר. מחשבות על חזרה לטיפול מסתובבות לי בראש לאחרונה,ובלילה חשבתי על זה שכנראה הגיע הזמן ליישם.. שצריך לפתור את חוסר הביטחון הזה. בלילה אמרתי שבבוקר אקבע פגישה, אך משום מה לא עשיתי זאת בסוף. אני תמיד מחכה למצבים קיצוניים ורק אז מטפלת .. האם טיפול דינמי מאפשר טיפול ממוקד בנושא מסויים בזמן קצר יחסית ? (למשל 10 פגישות) הטיפול הקודם נמשך קרוב לשנתיים. לפני כ8 חודשים הופסק ביזמתי. תודה ושבת שלום.

שלום טלי, טיפולים דינמיים קצרי-מועד הם בהחלט עניין רווח בתקופה בה time is money. לא כל נושא ולא כל מטופל מתאימים לטיפול קצר מועד, ולכן מומלץ להגיע למי שמתמחה בסוג כזה של עבודה, שיוכל להעריך לאחר ראיון ראשוני את סיכויי הצלחתו של טיפול בן עשרה מפגשים. עקרונית, אני מאמינה שפנייה לטיפול רק במצבים של סבל קיצוני יכולה להיות פחות חסכונית. אדם עם כוחות יכול להתקדם ולחתור לקראת יעדים טיפוליים טוב יותר ממי ששרוי במשבר קיצוני. כרגע את מזהה מצוקה סביב נושאים של דימוי עצמי, הצלחה וכישלון, ואלה נושאים מהותיים מאד שראויים למרחב ההתבוננות שבטיפול פסיכולוגי. לכי על זה. בהצלחה ליאת

ערב טוב, יש לי שאלה. אני לפעמים צריכה להיות בקשר עם המטפלת שלי יותר מפעם אחת לאורך השבוע (שיחות טלפונית), ול]עמים אני מתנתקת ממנה לגמרי, כלומר אני מפסיקה להתקשר, פחות מדברת בשיחה, פשוט מחפשת את השקט הפנימי שלי. וזה משגע אותה, היא לא מבינה למה אני מנסה להתנתק ממנה, והיא מסבירה את זה בקושי שלי להתקרב, וכשאני מרגישה שהיא קרובה מאוד, אני מתרחקת. אבל לי אין הסבר, פשוט לפעמים אני מרגישה שכל הטיפול עושה לי "רעש" בראש, ובחיים, אז מחפשת את הפינה השקטה שאני רגילה לה לבד, ובלי אף אחד מה הבעיה בזה? למה אני צריכה להחשף לגמרי, להוריד הכל, עד העצמות!!!

שלום שני, את מתארת תנועת מטוטלת בין התקרבות ונזקקות, לבין התרחקות וזהירות, אותן את חווה מול המטפלת שלך, ואולי גם מול אנשים נוספים. המשאלה לקשר קרוב ו'מחבק' וההזדקקות לאחר, מעוררות אצל אנשים מסוימים חרדה עזה בהיותן מסכנות אותם בנטישה או אובדן. חרדה כזו מתעוררת ביתר שאת אצל מי שכבר חוו בעברם נטישה או אובדן. נדמה לי שמטרת הטיפול אינה בהכרח להיחשף "עד העצמות", אלא דווקא ללמוד להתקיים בתוך קשר קרוב ומשמעותי מתוך מרחק 'נכון'. זוהי למידה איטית וממושכת, וכדאי להצטייד בסבלנות והתמדה. בהצלחה ליאת

היי ליאתי, מה נשמע? אני יותר טוב. את יודעת, יצא לחשוב הרבה על אמון בזמן האחרון. ולצערי, אני חושבת שאין לי אמון באנשים. אני חשדנית לא קטנה... אז בא לי ככה לשאול אותך בקלות: מה עושים? אמון זה אחד הבעייתיים, אה? ולבננות מהקומה למטה, תודה! זה נותן תחושה של בית. שבת שלווה. נורית

שלום נוריתי, תחושת אמון וביטחון היא אחד ההישגים הפסיכולוגיים המוקדמים ביותר, וכשהיא מושגת (אם היא מושגת) היא תוצאה של יחסי גומלין מורכבים בין האני לאחר. תיאורטיקנים קראו לזה בשמות שונים ("התקשרות בטוחה", "אמון בסיסי") אבל התכוונו לדברים דומים. תינוק שצרכיו נענים באופן מיטבי (גם אם לא מושלם) מתוך עקביות, ותוך גילויי חיבה וחמימות, יפתח אמון הן במבוגר המעניק לו אהבה וביטחון, והן ביכולתו לסמוך על עצמו. כל מיני דברים יכולים להתקלקל לכל אורך מעגלי החיים, אבל גם לקבל תיקון. אחרי הכל, אין הורים מושלמים, ולכן הקונפליקט בין אמון לחשדנות הוא עניין מתמשך, שראשיתו בינקות, אך הוא לובש ופושט צורה על פני ציר הזמן, ועל כולנו להתמודד איתו בדרך זו או אחרת. אני יודעת שלא ביקשת תיאוריה, ונדמה לי שיש לך היכרות לא רעה עם תיאוריות. אולי נוח לי יותר לברוח לשם, כאשר אין לי תשובה טובה אחרת שאפשר לתת ממרחק. אמון זה אחד הבעייתיים. כן. אני אוהבת להרוויח את האמון, ויודעת כמה אחריות זה מטיל עלי כמטפלת. אני יודעת גם כמה קל להיכשל בזה, וכמה זה עצוב כשזה קורה. רווח לי לשמוע שאת יותר טוב. איתך ליאת

קשה לתת אמון, במיוחד כשפסיכולוגים מלמדים אותך שאי אפשר לסמוך על אף אחד.

לצערי התכוונתי אלייך

אי אפשר לסמוך על אף אחד

ליאת.. ניסיתי פעם לשאול את אורנה, אבל אז נבהלתי ונסוגתי.. אז אני שואלת עכשיו. זה סתם כי בא לי להגיד לך שלום ואני צריכה תירוץ טוב :-)) אז כבר נכתוב משהו.. שיהיה ;-) רציתי לגלות לך שטוב לי.. (ששש...) לא הכל מושלם, אבל מי צריך מושלם?! יש המון התקדמויות קטנות, בכל מיני דברים- גם חיצוניים, בדברים שדחיתי שנים או בדברים שכבר שנים לא קרו לי, וגם בדברים פנימיים, שקשורים בנינוחות הולכת וגדלה שלי עם עצמי (לא תמיד ולא בכל סיטואציה, אבל בגדול אני מרגישה עם עצמי "אני בסדר".. וזה מעבר לנפילות קטנות פה ושם). לפעמים בא לעשות רשימה, כדי לא לשכוח.. ואולי גם כדי לספר לה על הכל.. היא מבינה שטוב לי כי אני אומרת לה וגם כי השיחות שלנו נינוחות יותר (לא כולן, אבל יש מגמה כזאת).. אבל אני לא מספרת לה את הפרטים. לא מספרת לה על ההתקדמויות בפרטים- רק בכותרות, ובעיקר לא מפרטת באזניה מה זה בשבילי, השינויים האלה.. אני מדברת עם עצמי, מספרת לעצמי כמה התקדמתי.. משווה עם עצמי מילים שהיה לי קשה להגיד אז והיום פחות, או התנהגויות שכפרתי בהן פעם והתקשיתי לקרוא להן "אני", והיום פחות.. אלה דברים שממלאים אותי התרגשות קטנה (שאני מיד משטחת, כי "לא להגזים".. אבל בינינו, זה דווקא נחמד.. אני אוהבת את המקומות אליהם אני מתקדמת. אליהם בחרתי להתקדם..קצת מחבבת את עצמי. אבל אם ישאלו אותך, אז לא ממני שמעת את זה :-) את חושבת שאם יהיה לי טוב היא תקדם לקראת פרידה? אני אוהבת את הנוכחות שלה בי.. אני מרגישה בטוחה יותר לטעות כשיש "___" פעם בשבוע (כמעט כתבתי את שמה).. קשה לי להסביר מה היא בשבילי, אני רק יודעת שטוב לי שהיא כאן.. מטיילת לי בראש כל השבוע. אני אוהבת אותה, למרות שמלבד שמה אני לא יודעת דבר וחצי דבר עליה. היא ממלאת אותי בתחושה חמימה כזאת, כאילו מחזיקה לי את היד. (נדמה לי שגם היא קצת מחבבת אותי.. אני מקווה..). אני יודעת שכשניפרד אהיה כבר מוכנה לזה, אבל חוששת שאם אספר בפרטים את כל מסקנות וסיכומי הביניים שאני עושה עם עצמי, לגבי הטוב שעכשיו, היא תתחיל לסכם גם היא.. תכוון לקראת סיום.. (גם כאן, איתך, אני מוצאת את עצמי מסייגת את הטוב, מתלבטת אם לכתוב סתם כך "טוב", או להוסיף את המילה "יחסי" בסוגריים..).. אני לא רוצה שתיפרד ממני.. אני יודעת ביני לביני שעוד לא נגמר..שיש לי עוד דבר או שניים (או שלושה) לומר.. לאו דווקא בתכנים (גם), אבל בעיקר במה שמעבר לתכנים.. ביכולת שלי להתקרב אליה עוד קצת, ביכולת שלי לשתף אותה- או יותר מזה- להתלבט איתה (זה באמת קשה!).. אבל איכשהו, דווקא כשטוב לי קשה לי יותר לשתף אותה.. אני שותקת עכשיו יותר מפעם.. (והיא כל כך רוצה לעזור, שאני לא מצליחה לא לחייך לעצמי כשאני חושבת עליה).. השבוע אני ממש אוהבת אותה חזק כל השבוע..(זה קצת כיף לחייך חיוך-דביל כל כמה רגעים..;-) אם היא הייתה בחור כנראה שהייתי מתבלבלת :-) קשקשתי מספיק ליום אחד :-) מותר לדרוש בשלומך? (כי כאמור, כל זה היה רק בשביל שיהיה לי תרוץ להגיד לך שלום..- אין לי מה לכתוב גם לך כשטוב לי). אתחיל לאסוף את חפציי... :-) לילך

שלום לילך, זה אחד ה"מה שלומך" הכי נחמדים ששאלו אותי. (טוב, תודה). אנחנו שומעים כאן כל כך הרבה ספקות, זהירות, חששות, התנגדויות, פחדים, ביטול, כעסים וגם תלות, התייסרות, פגיעויות, התאהבויות - כל כך הרבה עמדות והתייחסויות כלפי השעה השבועית הקטנה הזו. אנחנו שומעים הרבה פחות על הטוב (גם אם טוב יחסי), הנכון, המגדל, המתגמל, החמים והבטוח. לכן אני שמחה בדברים שלך גם מעבר לש?מ?חה בשמחתך. אחזי בטוב, שמרי עליו מכל משמר, כי מגיע לך כל כך. יופי ליאת

ליאת :-) אני לא אשמור על הטוב שלי מכל משמר. זה רק יגרום לי להרגיש שהוא פגיע ושברירי.. ובכלל, לא בטוחה שאפשר לשמור על הטוב- כרגע הוא פשוט נמצא וזו כל מהותו; שהוא נמצא. (ועד שהוא ילך, יש הרבה דברים שצריך להספיק..) לא התכוונתי להאדיר את הטוב (למרות שהוא נחמד, אני חייבת להגיד).. התכוונתי לשאול מה קורה בטיפול כשטוב.. אם אתחיל להישמע אחרת בטיפול, לשחרר אמירות בשלות ומקבלות, לסכם בקול תקופה של כמה שנות שינוי.. האם תשחרר אותי לדרכי? אני עושה לעצמי פרצוף... "מאיפה ליאת צריכה לדעת מה יקרה אם.." :-) כנראה שאין ברירה אלא לנסות... מה גם שבשלב מסוים השיח הפנימי יהפוך לחיצוני ממילא.. אז בעצם לא שאלתי כלום :-) תשכחי מזה.. :-) תודה שאת שמחה בשבילי.. (ויופי ששלומך טוב) סוף שבוע נעים! לילך

ליאת שלום, האם זה אומר שאני נאיבית וחיה באשליות,אם בכל פעם מחדש אני מצפה שמשהו ישתנה ביחסיי עם אחי הגדול. לאחרונה-בשבוע-שבועיים האחרונים,היתה לי תחושה שמשהו בקשר בינינו השתפר,אני השתדלתי כמעט ולא להעיר לו בכלל והוא לא 'ירד עליי' והעליב אותי,ואף יצא לנו 'דבר נדיר' - לשוחח קצת כשלקחתי אותו כשביקש זאת,והאמנתי לתומי שבאמת משהו השתנה והוא מתחיל להעריך אותי יותר,אך היום נוכחתי שוב ו'בעוצמה' שבעצם כנראה הכל היתה 'הצגה' עבורו כשהיה צריך ממני טובות וברגע שאינו צריך טובות,מיד חוזר 'האני האמיתי' שלו והוא חוזר להתייחס אליי 'בצורה מגעילה'; כמו היום למשל,שהערתי לו על כך שזרק במכונית המשפחתית שקית מלוכלכת ומחוץ לשקית זרק נייר מלוכלך {הטעות היא שאמרתי זאת ליד הוריי},ואחרי הערה זו הוא מיד התחיל 'לרדת עליי' ולנסות להשפיל אותי ואמר שאני 'משוגעת' שחושבת כל הזמן על ניקיונות ושרק אישפוז יעזור(נראה לי שזה מה שהוא אמר -איני זוכרת במדוייק) ושחיי לא שווים וכו' ושאחת כמוני צריכה לקחת כדורים,כי לטענתו אני' פסיכית' וכו' ואמרוב ה'"מחמאות" שקיבלתי ממנו איני זוכרת במדוייק; מה שאני כן זוכרת זה שאני 'טיפשה' שכל פעם מחדש אני משלה את עצמי בקשר ליצירת קשר כלשהוא איתו ואז מתאכזבת בגדול. ה'פרוייקט' שלי שהיה בהפסקה כרגע חודש ואני במהלכו,ואני צריכה את כל הכוחות עבורו, אך אני 'מאבדת' כוחות רבים ב'מלחמות' איתו. למה איני מסוגלת להפסיק לגמרי להתייחס אליו? למה זה כ"כ כואב לי?היתי רוצה לנתק את עצמי לגמרי ריגשית ממנו ולצערי איני יכולה לעשות זאת. {כפי שסיפרתי לך במייל הקודם,דעתי כרגע אולי מושפעת גם מ'גורמים אחרים'.}.

שלום משתנה, את ואחיך הגדול נמצאים, למעשה, בסטטוס דומה, כשני אנשים מבוגרים שאינם מצליחים לחיות בכוחות עצמם מחוץ לבית ההורים. אני מניחה שכל אחד מכם משמש מעין מרא?ה לא מחמיאה עבור אחיו, מה שמוציא מכם את החלקים התוקפניים והבוטים. אחיך מרגיש שאם הוא יקטין אותך ויזלזל בך, התפיסה שלו את עצמו תשתפר, והוא לא ירגיש חסר אונים ומתוסכל בגלל עצמו. אני מניחה שכל עוד תמשיכו שניכם לחיות בצל הוריכם ועל חשבונם, הכעסים והעלבונות ההדדיים יימשכו, כחלק מהקונטקסט הבעייתי. במצב עניינים זה, תוכלי לנסות ללמד את עצמך "להתחרש" מול הערותיו ולדבוק במטרותייך. בהצלחה, בעיקר בפרוייקט ליאת

שלום. אני חיילת בת 19, ויש לי שאלה לגבי מחשבות אובססיוויות. לפני כמה שנים הייתה תקופה ארוכה בה היו לי מחשבות כפייתיות (אם אני אלא אעשה ככה יקרה ככה וכו') וגם נקיפות מצפון בעקבות כל מיני מחשבות. אחרי חצי שנה בערך הצלחתי להפסיק עם הקטע הזה (שליווה אותי כל הזמן בתקופה ההיא), אבל תמיד תפסתי מעצמי טיפוס די אובססיווי, לאו דווקא בצורה כפייתית אלא רצונית לחלוטין, אבל עיסוק אינטנסיבי בדמויות מסוימות, צורך לחשוב על מישהו כל הזמן... במשך שנתיים עכשיו היו לי מחשבות פולשניות בנושא מסוים. הן לא הפריעו לי בחיי היומיום, אבל זה עניין שהיה ברקע כל הזמן. לפעמים הצלחתי 'להדחיק', אבל היו כמה פעמים שחשבתי על העניין ונכנסתי לחרדה ממנו. כל הזמן חשבתי שמשהו לא בסדר אצלי עד שקראתי על המושג לפני כמה ימים. כרגע אני בסדר, אבל אני חושבת, האם אני צריכה לפנות לפסיכולוג או משהו כדי שהעניין לא יחזור שוב? כדי לברר מה זה בדיוק היה? או שאפשר להתעלם ולהמשיך כרגיל? תודה!

שלום N, מחשבות אובססיביות טורדניות, כפי שלמדת היטב על בשרך, יכולות להיות סיפור מעיק ומעכב. לפעמים זה חולף מעצמו, לפעמים לובש אופי מחזורי, ולפעמים מתעצם לממדים בלתי נסבלים. כמו במקרה של הפרעות החרדה האחרות, אפשר לחיות גם עם זה, אך טוב יותר להגיע לטיפול, וללמוד לשלוט בחרדה בדרכים מסתגלות יותר. אני ממליצה לך מאד להגיע לפסיכולוג קליני שמתמחה בטיפול בהפרעות חרדה בגישה הקוגניטיבית-התנהגותית. בהצלחה ליאת

עדיין אני מרגיש מלוכלך....ורע לי אני מרגיש מגעיל ששכבתי עם זונה עוד יותר מעצבן שהשבוע הבנתי את מהות הפספוס

ערב טוב מיסטר בלו, אפשר היה לשמוע גם בהודעתך הקודמת שאתה עדיין מתייסר סביב נושאים של זיהום והדבקה, כמי שנושא עליו מחוללי מחלה חשוכת מרפא. הבנות האלה, שהסכימו לחלוק איתך רגעים אינטימיים משל עצמן, הזכירו לך - אולי - את הפספוס, אבל יש להן גם תפקיד נוסף. אתה מרגיש נגוע בזיהום כלשהו שאינו מעוגן בבדיקות מעבדה, זיהום פסיכולוגי-מנטלי מבית היוצר הפרטי שלך. אם אתה יכול להדביק מישהו בזיהום מנטלי כזה,רק מעצם הנגיעה בו, כמעט באופן מאגי, אתה יכול גם להירפא, באמצעות אותו מנגנון ממש, ולהיטהר מהזיהום. זוהי לוגיקה פשוטה למדי, אתה חייב להסכים, שקשה לסתור :-). מאחלת לך להידבק הכי מהר שאפשר בשמחת החיים ובחיוניות והחיות של מי מהבנות שמוצאות אותך ראוי ומושך. אני מסכימה איתך עד כאב בעניין הפספוס, ויודעת שכלום לא מאוחר. שלך ליאת

באתי רק לחבק אותך ... בלי מילים מיותרות. ולהגיד שהתגעגעתי ..כן אפשר..גם אם מסך מפריד...:-) כיף לקרוא אותך , ובכלל , שמחה שאת פה .. מחבקת אותך המון המון ומאחלת לך שבת של מנוחה . מכל הלב, שרית

ערב טוב שרית, אני משתדלת לעקוב ולראות מה שלומך גם ב'משמרות' שאינן שלי, ואני יודעת שאת עוברת מסע מפרך אל תוך עצמך ולעבר ההבראה. תודה על המילים הטובות שלך. החיבוק הגיע, גם דרך המסך... שבת טובה ונעימה גם לך ליאת

ליאת,מה שלומך? זקוקה למקום לפרוק קצת ככל שעובר הזמן המעגל של הכאב והשתיקה חונק אותי,וחונק וחונק... כמו חבל על הצוואר שמתהדק .. יש בתוכי יש קול שצורח ולא נשמע.. אני באמת צריכה לעבור כזה חושך גדול כדי לראות את האור סוף כל סוף? מרגישה ריקנות איומה,מבולבלת,והמלים לתאר את התחושה ,רחוקות ממני אלפי שנות אור... אולי תדברי כבר ילדה(הילדה שבתוכי) תפתחי את הפה ותדברי מה יש לך את מפריעה לי את שמה לי מקל בגלגלים את מטומטמת את סתומה את מגעילה את זונה את דפוקה את פתטית את חולה את כל החיים תמשיכי לפגוע בי,ילדה? אני שונאת אותך-אותי. כן, את היא אני.. מצטערת... כבר כמה ימים הולכת עם מועקות ... מרגישה שלא יכולה יותר אין לי כוחות .. ויופי אני שוב מציפה............ סליחה.. חן

חן, הייתי רוצה טיפה להמשיך את הדיבור הפנימי שלך-שלה, להשלים בדרכי נסי לחשוב על כך גם את כן, יש בך את כל החלקים המגעילים האלה, יש. נכון. יש והם שם. והם יישארו שם. והם באמת דוחים. שנואים. ו - כן, נעשה מאמצים נכבדים כדי לשנות את זה. לא את נוכחותם, אלא את היחס שלנו אל החלקים הפנימיים שבנו, כדי שלא נמשיך לומר זאת לעד על עצמנו מתוך עמדת ויתור של "זה מה יש". כדי שלא ניתן להם לגיטימציה להמשיך לתקוף אותנו ללא הפסק. כרגע ככה את. וככה קשה. ומשם מסובך לזוז. אבל הרגע הזה, גם אם לא קצר ממש, יכול לחלוף. לפחות מעת מעת ובהדרגה. באופן שלם יש בך מזה ומזה. כמו אצל כולם. יש בך חלקים מגעילים, ויש בך חלקים טובים ויפים ובריאים. בכל החלקים הללו מטפלים. לפחות מנסים באופן הכי מאוזן שאפשר. בשביל זה יש איתך עוד מישהו שמבטיח תקווה.

שלום חן, עצוב לשמוע שעדיין כל כך קשה לך. אנסה להציע לך בזהירות, להפחית את הציפייה לישועה מן החוץ, ולנסות לעבוד על התפייסות איטית, צעד צעד, עם עצמך. אני מרגישה שחלק גדול מהכוחות שלך את מ?פנה כתוקפנות כמעט ברוטלית כלפי עצמך, ואולי יש בזה החמצה. יש לי אמונה עמוקה ביכולת שלנו לאסוף את עצמנו, להתמודד, להיבנות מתוך הכאב, ולגדול. אין לי ספק שהיכולת הזו טמונה גם בך. אם רק תרצי. שבת רגועה ליאת

ליאת, מנסה..וכל פעם מחדש נופלת באפיסת כוחות... אחרי הפגישה השבוע הבנתי באמת כמה קשה להתמודד עם המלחמה הזאת ... קשה לי כרגע שאין לי את הכוחות הדרושים לעזור יותר לאמא, פשוט חסרת אונים מול המצב אני לא יודעת מה להגיד.... אני כל כך שונאת את עצמי וכמה השנאה הזאת משאירה אותי במעגל של יאוש וחוסר תקווה וזה כמובן לא יוביל אותי קדימה. ויש לי סיבות טובות לשנוא את עצמי ולא מבינה איך אפשר שלא לשנוא בנאדם כמוני..אין אני בחיים לא אשלים עם החלקים האלה שאני שונאת בי(ויש...המון..) [לא משנה....] סליחה אם יצא מבולגן... תודה רבה שאת פה ,שבת מקסימה מחר. חן

ילדים תמיד יודעים. הם יודעים שההורים שלהם לא אוהבים אחד את השני. הם יודעים שאבא שלהם לא אלים, ולמרות זאת יש להם שני זכרונות ברורים שהוא היכה אותם. הם יודעים שיש סוד בבית. הם מנסים לא לראות מה שקורה בבית, וכמעט תמיד מצליחים. ילדים תמיד יודעים. ילדים מסתכלים על עצמם באלבומי הילדות. ילדים רואים את העיניים העצובות שלהם, את החיוך הספק מבויש ספק עצוב. ילדים יודעים שהחיוך עצוב. ילדים תמיד יודעים. ילדים גדלו מאז. גדלו הרבה. הם כבר לא כל כך ילדים. אבל החיוך עדיין עצוב, הסוד עדיין נוכח. ילדים גדולים מבחוץ, אבל הם נשארו קטנים מבפנים.

ערב טוב, עצוב, וכבד, ונכון כל כך. שולחת נגיעה רכה, ומשאלה לטוב. אני מאמינה שאפשר ליאת

ילדים תמיד יודעים. ילדים למדו שקרוב זה מסוכן, אז הם שומרים מרחק. ילדים מחייכים וצוחקים, מחייכים וצוחקים, ובוכים בלילה לבד, מתחת לשמיכה. ילדים משכנעים את עצמם שקל יותר כשאף אחד לא יודע, ילדים משכנעים את עצמם שאין מה לדעת. ילדים תמיד יודעים. ילדים מבינים פתאום, שהחיים שלהם צומצמו מדי. ילדים הולכים לטיפול, ילדים רוצים שיתקנו אותם. ילדים מתטלטלים בין תקווה לייאוש. ילדים עצובים נורא. ילדים בודדים. ילדים כבר בכלל לא בטוחים שאפשר...

היי אורנה שלום לך זאת האנונימית שכתבה לך בתאריך ה-15 ל- 1 על החבר שעתיד להיות בעלי בקרוב, את נתנת לי עצה ללכת ליעוץ שבעצם את אומרת שהגבר הזה לא מתאים לחיי אני ממש צריכה את עזרתך בבקשה אין לי פה בחול למי לפנות ולחזור לארץ כרגע אינני יכולה רק תני לי עצה קטנה כי אני באמת בסדר ביחסים האלו הוא זה שקנאי באובססיביות רבה כלפיי וכל הזמן בוחן ומסתכל , הוא בקיצור צריך טיפול אבל אהבה כן קיימת אצלי מאוד וגם אצלו אבל מבחינתו אני כביכול רכוש שלו וזה לא כייף להרגיש ככה כל דבר שאת אומרת או עושה את צריכה לחשוב פעמיים וזה לא כייף נהייתי חולה כבר מהיחסים האלו אבל מצד שני קשה נורא לוותר , אז בעצם 4 חודשים הם כלום למערכת יחסים אבל באמת שיש לנו אהבה גדולה חיבה וחמימות כמו שאת אומרת רק האובססיביות שלו מאוד אבל מאוד מלחיצה אפילו אמא שלו אומרת שהוא צריך טיפול ושייתן לבנאדם חופש אני באמת לא רוצה להיפרד אבל רוצה לשפר את היחסים בבקשה עזרי לי זאת שלא גרה בארץ,, תודה

שלום אנונימית, אורנה תהיה כאן שוב בימים שלישי ורביעי בשבוע הבא. בינתיים אוסיף את מחשבותי. את מתארת מערכת יחסים בה הסכמת להפוך לחפץ או קניין של בן הזוג שלך. את מזהה היטב את הבעייתיות, אומרת ש"נהיית חולה מהיחסים האלה", ובו בזמן מדברת על אהבה גדולה וקושי להיפרד. אישית, אני סבורה שאת מכניסה את עצמך ביודעין למערכת יחסים הרסנית, שעתידה מפוקפק. לצערי, אי אפשר לפתור בעיות סבוכות כאלה ב'עצה קטנה', מלבד העצה הגדולה לחזור מיד ארצה, אל משפחתך, ולבחון את מערכת היחסים הזו ממרחק, בעזרת איש מקצוע. בהצלחה ליאת

אני פשוט המומהההההההה ממה שסיפרת לי פה מדברת האנונימית שהחזרת לה תגובה אני עוד מנסה לחשוב את כל כך נתת לי חיזוק עם כל מה שכתבת פה על החבר האובססיבי שהיה לך ואת כל כך צודקת אני ייקח לצומת ליבי על החבר שלי שאמור להיות בעלי לעתיד אני חושבת שאת צודקת בכל מילה אני לא רוצה לחיות בפחד כל חיי ומה יהיה שיהיה ילדים אני לא רוצה שהילדים יסבלו עם אבא שיש לו כריזות ופיצול אישיות ממש תודה מקרב לב באמת ,

להלן ההודעה הישנה http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-818,xFT-709420,xFP-709407,m-Doctors,a-Forums.html

הי, זאת אני שרשמה לך את הדברים למטה. שמחתי מאד שהתייחסת. אנונימית, אנא, נסי להקשיב, ולהקשיב ולהקשיב ולהקשיב למה שנאמר לך כאן. בא לי לומר לך "בפקודה" לשמור על עצמך. את מזהה משיכה גדולה מאד, וזה דבר שרצוי (כמעט חובה) שתבררי בשיחות משלך, כי איך שזה נראה לי מכאן, זו מערכת יחסים די סוטה. בידייך ובאחריותך להיות או לא להיות שותפה לזה. את רוצה לשלוח אותו לטיפול ולפתור חיש את הבעיה. שלו. אומר לך משהו - היום אני יודעת, שלפחות ככל שמדובר בטווח זמנים קצר, ספק שהבעיות העמוקות והכבדות 'תסתדרנה' בטיפול, גם כשהאדם אומר "הן". וכפי שהצגת זאת, אלה בעיות עמוקות וכבדות מאד... בסופו של דבר נדרשת איזו מידה של שיתוף פעולה גם כשאתה שם. והבחור שלך בכלל אומר לאו ענקי... היי טובה אל עצמך

לאחר פחדים רבים השבוע יצאתי עם שתי נשים שונות התפלאתי מאוד אבל הן מאוד נמשכו אליי עם האחת היו כל מיני מזמוזים הקטע המוזר שאני ממש מפחד ממחלות הן להדביק והן להדבק אז נגעתי בה בצורה דיי מחורבנת שבה אני כל הזמן שומר על זה שהיא לא תדביק אותי בכלום ואני לא אותה....הקטע הזה ממש ממש לא היה צריך לקרות בטח לא בפעם הראשונה שאני נוגע במשהי מאז העניין ההוא ...מה שיותר מוזר שהיא יודעת על מה שקרה לי וממש לא אכפת לה והיא בכלל לא פחדה לבוא אליי ולהתמזמז אצלי במיטה....בכל מקרה יצאתי אחרי כמה ימים עם בחורה אחרת האמת שבכלל לא ניסיתי שייצא מזה קשר או סקס או כל דבר אחר כל מה שרציתי לבדוק זה אם אני עדיין גבר אם בכלל גם הבחורה השנייה חשבה שאני בסדר ויצאנו בדייט הראשון היא אמרה שאני מושך אותה מאוד בדייט השני היא אמרה שלא ממש הייתי קשוב מה שהמטפלת שלי אומרת הרבה וכמובן אני לא מקשיב לה לא כזה הפריע לי רק עניין של אגו בגדול אני אמור לשמוח הנה יצאתי עם שתי נשים תוך שבוע ושתיהן ממש רצו או נמשכו האחת ממש נגעה בי ורצתה והשנייה באה לפגישה שנייה ולא ממש אכפת לי שהיא לא אהבה את האופי שלי יותר עניין אותי שהיא כל הזמן אמרה שאני נראה טוב מה שגורם לי תסכול מהמעשה הדבילי שעשיתי וההבנה עד כמה זה טראגי....בכל מקרה גם אחרי כל הקטעים המוזרים הללו לא חשתי טוב יותר..ולא הרגשתי גברי או שהשגתי משהו יותר הרגשתי גועל על כך שאני יוצא עם נשים ולא רוצה שייצא מזה כלום אפילו לא סקס רק בחינה סוציולגית של תגובות כלפיי ממש אידיוט.... אההה ופתרו אותי מעבודה ששמחת חיים היא חלק אינטגרלי בה אז שוב אני מחפש עבודה...לא נעים

אתה צעיר פטרו אותך בגלל המצב שלך העכשווי ולא בגלל מי שאתה. כשהייתי בקריסה אני התפטרתי ולא יכולתי לעבוד שנה וחצי אבל אחר כך התסדרתי )והיה קשה להתסדר הייתי מפשלת בכוונה מארחת לראיונות לא עונה לטלפונים וכד') כבר שנה וחצי אני עובדת בעבודה זהה אבל עם שכר הרבה יותר גבוה, כך שזה לא סוף העולם פטורין בשנות העשרים או השלושים שלנו.(במיוחד בתקופה שאנו רואים הכל שחור אז פשוט מחבלים בעצמינו בלי לשים לב) יהיה בסדר.

MR BLUE היקר, מסתבר שיש חיים גם אחרי הזונה. נכון שזה לא עשה לך טוב יותר,ואפילו הרגשת יותר גועל. אבל למיטב ידיעתי עד לא מזמן,לא האמנת שמישהי תרצה בקרבתך, אילו תשמע על "החטאים שלך". והנה לא לאחת ולא לשניה,זה שינה במשהו העובדה שהיית עם זונה. שמת לב שזו ההודעה הראשונה שלך מזה זמן רב,שאינך מדבר על המוות לפחות לא באופן מיידי?! יישר כח ועל זה נאמר:"אבל עברנו את פרעה נעבור גם את זה".

שלום מיסטר בלו, גם אני חושבת שיש כאן צעד קטן לקראת החיים. אמנם מהוסס, זהיר ("רק בחינה סוציולוגית"), אבל בכל זאת צעד קדימה. הניסיון לבחון 'האם אני עדיין גבר' הוא ניסיון חשוב. כאילו ביקשת לבחון האם עוד קיים בך משהו יצרי, חיוני, חי. יהיו אשר יהיו תוצאות הניסוי שלך, אני מתנחמת בכך שהתגליות הגדולות של עולמנו - ראשיתן בניסויים קטנים, כביכול לא חשובים, שלא קיוו לשום דבר מרעיש. ממשיכה להחזיק למענך את התקווה לטוב. סוף שבוע חמים ואופטימי ליאת

אז ככה- התחלתי עם בחור שאני רואה פה ושם לפני יותר מחודשיים. מסתבר שהיתה לו חברה, וכבר הספקתי לשכוח מזה. רק מה, בזמן האחרון נזכרתי בזה, ואני לא מפסיקה לחשוב עליו, למרות שחוץ מכמה שיחות חולין איתו מדי פעם, אני לא ממש מכירה אותו. ניסיתי לשכוח מזה שוב, אבל אני לא ממש מצליחה, והעובדה שאני חולמת עליו (ורואה אותו) גם לא כ"כ תורמת לעניין. מה זו האובססיה הזו כך פתאום? מבחורים אחרים שלא באו בחשבון תמיד הצלחתי לסגור את העניין כמו שצריך (מבחינה רגשית), אני אפילו רואה אותם הרבה וחלקם הפכו להיות ידידים טובים שלי. מה קרה לי? אני לא מבינה...

שלום ME2 יש לי הרגשה שהשימוש במילה "אובססיה" הפך מעט שחוק לאחרונה. לא בטוח שמדובר באובססיה, אלא בעיסוק-יתר באותו בחור, שדחה אותך כי הייתה לו חברה, ועורר אצלך משהו שלא נותן מנוח. יכול להיות שהמשולש הזה הצית משהו נושן וכאוב, משהו שיש בו תחרות וקנאה ותסכול צורב. יכול להיות שזה משהו אחר. נסי לחשוב עם עצמך או בטיפול שלך, על איזה נים זה פורט, ומהיכן הכאב. סוף שבוע נעים ליאת

לאבי עקב חילופי מטפל חלו שינויים קשים כמו התקפי זעם וצעקות. רופאה פסיכיאטרית המליצה על חצי כדור 25MG של SERQREL וכרגע בבית האבות החליטו להוסיף לו אלידול האם שי התרופות יכולות להלקח במקביל והאם לא כדאי להגדיל את המינון של ה-SEROQEL ללא האלידול

שלום אילנה, ככלל, לתרופות פסיכיאטריות יכולות להיות השפעות שונות, ולכן אפשר לפעמים לשלבן. על השילוב המסויים של סרוקוול והלידול (כמו על תרופות פסיכיאטריות בכלל) יש להיוועץ ברופא פסיכיאטר. בריאות ליאת

שלום לליאת מנדלבאום ולגולשי הפורום . עד היום חקוק במוחי אותו מקרה מביך וקפקאי שקרה לי בחורף 2004 ( אני אז הייתי נשואה טרייה ) . עליתי עים חברתי הטובה על אוטובוס בחיפה ביום שישי בצהריים ( הייתי בדרך לביקור בביתה ) . האוטובוס היה עמוס באנשים כך ש''אי אפשר להכניס אפילו סיכה '' ) . חברתי נתנה לי את הכרטיסייה שלה כדי שהנהג ינקב אותו , ובדיוק באותו רגע קרה לי שלא בכוונה הראתי לנהג את הכרטיסיה שלה כך שחסמתי לו את שדה הראייה ( היו לי גם שתי ידיים תפוסות עים שקיות קניות לשבת ). אותו נהג כמובן נזף בי קשות והאשים אותי שאני סיכנתי את כל נוסעי האוטובוס ... ( הוא גם עוד רמז לאדם נוסף שישב לידו על כך שאינני שפוייה ) . אני רק שמעתי את זה וחטפתי התקף זעם , צעקתי על הנהג ( ולא היה אכפת לי באותם רגעים שאני עושה לעצמי בושות בפני כל אנשי האוטובוס ובמיוחד לפני חברתי ואמה ) , ומזלי שנזכרתי באותם רגעי לחץ '' להחזיר לנהג '' על כך שנהגי אגד יותר מסכנים את שלום הנוסעים בכך שהם עובדים שעות נוספות רבות מעבר למותר בחוק ( הוא ניסה להשתיק אותי פן יבולע לו , אבל לא כל כך הצליח ) . כל הבלאגן קרה לי רק כי התביישתי לסרב לבקשת חברתי לנקב לה את הכרטיסייה ( ראיתי שהאוטובוס היה עמוס להחריד אבל לא רציתי לסרב לחברתי )

שלום אורנה, צר לי לשמוע על התקרית שהותירה אותך נבוכה ופגועה. לפעמים הערה קטנה שנופלת על אוזנינו ברגע לא מוצלח יכולה לפצוע אותנו לזמן רב. מקווה שתוכלי לשכוח את התקרית הזו, לגלות יותר אסרטיביות מול חברותייך, וכמובן לנסוע באוטובוסים כהרגלך, ללא חשש. סוף שבוע נעים ליאת

שלום מאז גיל מאוד מוקדם יש לי בעיות אם המראה שלי זה לא טוב וזה ככה וכדומה חשבתי על טיפול פסיכולוגי שיעזור לי לחיות יותר טוב עם עצמי פסיכולוג קליני זה מי שאני צריך???

שלום ירון, פסיכולוג קליני הוא בהחלט כתובת מתאימה לבירור סוגיות של דימוי עצמי פגיע, דימוי גוף בעייתי ותפיסות-עצמי שליליות. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי בעיה בעת קיום יחסי מין. עם הפרנטר הראשון והיחיד שהיה לי, היו לי כאבים בעת החדירה, ובכל זאת שכבנו. מאז לא שכבתי עם אף גבר. מעולם לא הייתי בבדיקה שגרתית אצל רופא נשים, כיוון שאני חוששת להגיע לבדיקה. התחלתי לפני מספר חודשים טיפול פסיכולוגי. האם זה יכול להועיל לפתרון הבעיה לעיל? אודה על חוות דעת מקצועית שרון

שלום שרון, לא פרטת האם הכאב שהרגשת התמיד לאורך זמן, או שמא בפעמים בודדות. אחרי הכל, כאבים בפעמים הראשונות אינם דבר יוצא דופן. כך או כך, כאב בזמן יחסי מין יכול להיות ממקור פיזיולוגי או ממקור פסיכולוגי, אך יש חובה לברר ולשלול את האספקטים הרפואיים לפני הכל. במידה וישללו האופציות הרפואיות-פיזיולוגיות, טיפול פסיכולוגי-סקסולוגי הוא הדבר הנכון לעשותו, ורצוי שזה יהיה במסגרת מרפאה מסודרת המתמחה בתחום זה. אני מסכימה איתך שביקור אצל רופא נשים אינו דבר נעים, אבל כולנו מתגברות ועושות זאת, כחלק מקיום אורח חיים בריא ואחראי. אולי רופאה? בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום ותודה על התגובה המהירה. ברצוני להדגיש שכיום אני בטיפול נפשי. הכאב הופיע לאורך כל הקשר מלווה לעיתים בצריבה, למעשה, כל פעם שקיימנו יחסי מין. בעזרת הטיפול ניתן לטפל בבעיה מן הסוג הזה? לאן מומלץ לפנות? שוב תודה שרון

את ההודעה הזאת אני כתבתי: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-816,xFT-708501,xFP-708501,m-Doctors,a-Forums.html את ההודעה הזאת אני לא(!!!) כתבתי: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-817,xFT-708858,xFP-708858,m-Doctors,a-Forums.html אורנה, מה שלומך? מצחיקונת

נורית! :-) חושבת עלייך פה ושם ולא יודעת מה שלומך.. (מה שלומך??) אני מקווה שהכל בסדר, או לפחות הרוב שקל לך וטוב לך ומעניין לך. אני מצטרפת לתיקונים... לצערי, ל. הושאל לעת עתה לאחרת, אז אני כבר לא ל. (חבל..) אבל אני ל. מסוג אחר... (אזרתי אומץ ;-) סתם התחשק לי לשלוח דרישת שלום... :-) לילך

גם את כתב היד שלך, לילך, לא קשה לזהות. רק מרגיעה... ליאת

נוריתי, אורנה כבר לא כאן,.. אני מזכירה לך שאנחנו כבר קצת מכירים את כתב היד שלך. ומה שלומך את? ליאת

ליאתי ליאתי, עדיין בלי מילים... אולי אני אזעק במקום...? ליאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאת!!! כמה טוב שאת פה... לילכי, תסלחי לי, אין מילים... נורית

הי נורית הישנה והטובה , צמחו לנו כאן פרחי נורית ולילך חדשים...(הי לילך) באשר לי ,אני מעדיפה את הישנים... שלכן.

בנות יקרות, במקרה הנוכחי, אפשר היה לנחש, ובכל זאת טוב שכתבתן במפורש. המממ... אבל (!) האם אני מזהה דברים שכתבתי בעצמי? שאלה טובה ;-) (לא לדאוג, אני מזהה, פשוט... החיבורים...)

שלום, יש לי קטע כזה שתמיד אם יוצא שאני רבה עם מישהיא- לדוגמה הרלוונטית שלי, מקורס מסויים שבו אני לומדת - מישהיא אקראית שאחרי סיום הקורס אפילו לא אפגוש בה. (העלבתי אותה בפני מישהיא והיא נפגעה ואמרה לי על זה שהיא שמעה). עניתי לה על זה , שהיא שואלת שאלות בסיסיות נורא אבל היא לא צריכה להפגע . יצאתי במין הרגשה כזו רעה , אין לי מושג אבל חשבתי על זה גם כמה שעות אחרי , היה לי לא נעים .. יש לי מן תופעה כזו שאני מרגישה רע עם דברים כאלה אפילו שלא מדובר במישהו קרוב ... למה אני ממשיכה לחשוב על זה גם כמה שעות אחרי ..? למה זה מפריע לי עדיין ? אפילו שזה נושא קטן ופשוט ..זו מן הגזמה שלי לעניינים מהסוג הזה.. ואני לא מבינה למה..?

שלום שירה, אני מניחה שלמעט קומץ קטן ומיוחד של אנשים, איש מאיתנו אינו רוצה להיתפס פוגעני, תוקפני או מעליב בעיני האחרים. אנו מצויידים במנגנונים של אמפתיה ומצפון, הפועלים כל אימת שפגענו במישהו שלא לצורך. ובכל זאת, יש אנשים המתקשים יותר מאחרים להתמודד עם גילויי התוקפנות שלהם עצמם, והם מתקשים לחזור לאיזון גם אחרי תקריות קטנות מהסוג שאת מתארת. כדי להבין מדוע זה קורה, יש צורך להכיר את ההיסטוריה שלך, את המידה בה יכולת כילדה לבטא באופן גמיש כעסים ותסכולים, ואת דפוסי החשיבה שלך ביחס לעצמך וביחס לזולת. כדאי יהיה לנסות ולהתבונן גם באופן בו את בוחרת להתקרב אל האחרים. במחקרים שעסקו ברכילות נמצא, למשל, כי הריכול - גם אם בפועל הוא פוגעני ומעליב - נועד, לפני הכל, ליצור אינטימיות וקרבה בין המרכלים, ופחות לפגוע ב"מרוכל". חומר למחשבה ליאת

בקורס פסיכולוגיה למדנו על הגישות ללמידה לפי הבהביוריסטים. אני רוצה להרגיל את עצמי לא לנשנש בין ארוחות (דבר שאני עושה באופן קבוע). אדם יכול ללמד את עצמו ע"י התניה קלאסית או אופראנטית? תודה :)

שלום הילה, עקרונות ההתנייה הקלאסית והאופרנטית בהחלט יכולים "לעבוד" גם בלמידה עצמית. אפשר לבצע הכחדה (התנייה קלאסית) לנשנוש, אם מצליחים לנתק את הקשר - למשל - בין הנשנוש לבין השעה/המקום/תכנית הטלוויזיה וכיוב' שהוצמדו לפעולה זו. ידוע שהחלק הכי קשה לנגמלים מסיגריות, למשל, הוא לנתק את הקשר החזק שבין הקפה לסיגריה. מאימתי שמצליחים לנתק את הקשר הזה הכל כבר קל יותר. אפשר להפעיל גם התניית-נגד, ולהחליט על פעולה אחרת שתמלא את מקום הנשנוש, כמו למשל משחק מחשב או תרגילי הרפייה. עקרונות ההתנייה האופרנטית יבואו לידי ביטוי אם תצ'פרי את עצמך בכל פעם שהצלחת להתגבר על הנשנוש. תוכלי לפנק את עצמך בקניית בגד או קרם גוף כתמורה לשבוע ללא נשנוש. כמובן שהתגמול החזק מכולם יהיה המשקל שלך, או היכולת להשתחל בחזרה לג'ינס הישן והטוב שמחכה לך בארון... :-))) בהצלחה ליאת

האם אתן/ם מאמינים שלמזל יש תפקיד חשוב בחיים,ושיש אנשים ש'המזל משחק להם' ויש אנשים עם 'ביש מזל' קבוע? אומנם שאלתי בעבר את ליאת שאלה זו,אך מעניין אותי 'לשמוע' עוד דיעות. {אני שואלת זאת בתור אחת שכל מה שהיא עושה לבסוף 'משתבש',ועם חוסר-מזל -מבחינה אישית - קבוע בחיים}.

משתנה, למזל צריך לעזור... בעבודה קשה ובאמונה יוקדת. שיהיה טוב, אורנה

היי, גם בקרב שומרי המסורת נהוג לומר, שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו... אני מאמינה שלפעמים קורים לנו אירועי חיים, שאין לנו שליטה עליהם. אבל מזל ביש קבוע, לדעתי, הוא כבר סוג של חוסר אונים נרכש או נבואה (שלילית) שמגשימה את עצמה. העניין הוא, שברגע שנותנים למזל כזה תפקיד מרכזי בחיים, בעצם סומכים על כוח חיצוני ולא על היכולת האישית ועל ה"עצמי", וככה אין שום אפשרות לצמוח ולהתקדם באמת, משום שלכאורה אין לנו שום השפעה על מה שקורה לנו - לטוב ולרע. מה דעתך? ס.מ.

הי משתנה יקרה, הרגשתי שמאד לא טוב לך ואת די מיואשת, שבא להרים ידיים. רוצה להוסיף ולומר, שנתרמתי משאלתך, שנשמעת אולי קצרה ופשוטה, אבל ראיתי בה עולם ומלואו. רוצה לחלוק איתך את מחשבותיי, אולי תוכלי למצוא בהן דבר מה. מקווה שיהיה לך כוח לקרוא, זה קצת ארוך... אני חושבת שתחושות של "יש לי מזל" או "הכל נאחס" מדברות בעצם רגשות של תקווה מול אכזבה וייאוש. לדוגמא, אם אני זוכרת נכון, סיפרת פעם על איזה מכר או קרוב שבעקבות פגישה או שיחה איתו נראה היה שמובטח שם משהו חדש באופק. ונדמה היה לי שהתעוררה בך תקווה גדולה. ציפיות גדולות. אולי הרגשת מאד בת מזל באותו רגע? סיפרת אז שהרופא או מישהו מהמטפלים אמרו שלדברים שקרו היה אפקט חזק יותר משכל כדור יכול לעשות. ואני מאמינה מאד שאכן זה היה כך. אממה, פה יכול להתחיל מן בלאגן... כי, כשמחשבות הן רק בדמיון שלנו, הן יכולות להיות מושלמות, ולכן, הן יוצרות גם ריגושים גדולים. לטוב ולרע. אבל, ברגע שיש ניסיון ביצועי להפוך דברים למציאותיים, המציאות מאכזבת. תמיד. ולכן, כשדברים מתרחשים במציאות הן מרגשים פחות במידה ניכרת. לפעמים, בגלל שהמציאות מאכזבת, בקטן או בגדול, אפשר למצוא את עצמנו נתקעים במן פסיביות וממשיכים להימנע, רק כדי לא לחוות את האכזבה, או את רמת הריגושים הנמוכה יותר. בנוסף, ובאופן מוזר, מה שמאפשר להרגיש הנאה במציאות היא ההבנה וההכרה בכך שיש סוף. המציאות באמת מאכזבת ברמה זאת או אחרת, אבל במציאות יש, ובדמיון למעשה אין ממש, ולכן אי אפשר להגיע לשום סיפוק אמיתי רק עם שיטוט בדמיון, שבו יש שליטה מוחלטת. בעיה... משתנה, מה שרשמתי למעלה אינו הטפה כלל וכלל, אלה דברים שאת יכולה לקחת לך רק אם תרצי. אם וכאשר תוכלי. אין כמוני יודעת, שקל לומר את כל הדברים האלה, שהידיעה שלהם היא רק התחלה, והיא אינה ממגרת את החרדות העמוקות ביותר שמונעות מאיתנו עשייה. במיוחד חרדות שנוגעות לאיבוד שליטה. ויתור הוא עניין מסובך וכואב, ולעתים כרוכה בו פרידה ואבל. אבל גם לדעת ולהבין זה סוג של התחלה. אני מקווה. אני מקווה שאת מצליחה לראות בעצמך קצת בת מזל בכך שאת מטופלת וממשיכים לנסות עוד ועוד לעזור לך. מאחלת לך שתצליחי לפרוץ את המעגל. זאת עבודה קשה מאד, מפרכת, מלאת מכשולים. מקווה שבכל זאת תוכלי להמשיך ולנסות. לסיום, חוזרת (שוב) לקטע המצוטט שקרוב אליי לאחרונה: "הביטי", אמרה פיורי, "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים. מעולם לא הבטחתי לך צדק מוחלט... ומעולם לא הבטחתי לך שלווה או אושר. עזרתי ניתנת לך בכדי שתוכלי להיות חופשייה ללחום למען הדברים האלה. המציאות היחידה שאני מציעה היא אתגר, ולהיות בריאה פירושו להיות חופשייה לקבלו או לא, בכל דרגה שאת מסוגלת. אף פעם איני מבטיחה שקרים, ועולם גן הורדים של השלמות הינו שקר... וגם שעמום". (מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" / חנה גרין) בוקר של אור

אני בת 24, סובלת מחרדה חברתית, סובלת מחוסר בקירבה של אנשים, מעולם לא היו לי חברים קרובים ואת הידידים אפשר לספור על יד אחת בקושי. אני מנסה לא לחשוב על הבדידות אך לפעמים זה מתפרץ, במיוחד אחרי שאני מאוד מנסה ליצור קשרים ולא מצליחה.הקשר גם עם הורי לא ממש טוב. עם אבי כמעט ולא מדברת בכלל. הורי גרושים ואני גרה כיום לבד. הקשר עם אימי סביר- מדברות בטלפון אחת ליומיים שלושה בדרך כלל, אך מעולם גם איתה לא היה קשר עמוק. אני בנאדם שמאוד מדחיק הכל לבטן, אני רגילה לעשות הכל לבד ולא אוהבת את זה. החרדה או הבעיה הזאת ממש מילדות, מגיל 0 לא היו לי חברים ובגן תמיד שתקתי. שקלתי טיפול אך לא בטוחה כמה לדבר עם אדם חיצוני על המתרחש יעזור. אולי תרופות יעזרו?.. נמאס להרגיש לבד בעוד שכולם בחוץ נהנים.

שלום מיואשת, אני שמחה שכתבת שנמאס להרגיש לבד בעוד שכולם בחוץ נהנים, משום שזו עדות חשובה לכך שאינך רק מיואשת. אני רוצה שתדעי שאני משוכנעת שטיפול יכול להוות אופציה טובה עבורך. נסי לדמיין איך זה יהיה לבנות מרחב משותף עם אדם אחר, קשוב ואכפתי, מכוון כולו להבין ביחד איתך מה כאב ומה התקלקל שם בעבר... ואת האופציה התרופתית, או את האפשרות להוסיף טיפול קוגניטיבי-התנהגותי קבוצתי (כן! דווקא כן!) בחרדה החברתית תוכלו לשקול ביחד. שיהיה בהצלחה, אורנה

איפה אני משיגה מידע כללי על קבוצה של טיפול קוגנטיבי- התנהגותי? או שזה דרך המטפל בלבד? אני סטודנטית.. היכן אוכל להשיג מטפל בזול יחסי? קיימת חיה כזאת?

ביתי בת 8 ילדה יפה ונשית מאוד אבל אינה אוהבת ללבוש ביגדי בנות להיפך אם ארצה שהיא תלבש משהו עליי להגיד לה שזה בגד של בנים. אוהבת לשחק משחקי דימיון ומשחקי מלחמה עם אחיה הקטן, אוהבת מאוד חברה של בנים מאשר חברה של בנות . דבר נוסף ששמתי לב שכשהיא משחקת עם חברות בבובות היא תמיד בוחרת להיות עם הבובה של הבן והחברה עם הבובה של הבת . אני מגלה שיש לה המון סקרנות לגבי המיניות שלה היום אבל לפעמים נדמה לי שהיא היתה רוצה להיות בן בכלל.... יכול להיות שכבר בגיל כזה ניתן לזהות את הזהות המינית שלה? האם כל מה שציינתי מעיד על נטייה מינית כלשהיא? או שמה זה מתאים לילדים בגילה לשחק ולהשתעשע עם הזהות המינית שלהם.... אשמח לתשובה מהירה

שלום מיקה, אני יודעת שקל לומר מלעשות, אבל כדאי להפסיק לדאוג. הבת שלך נוטה ככל הנראה להיות "טום-בוי", ילדה הנוטה להתנהגויות שהחברה שלנו מייחסת לבנים, וזה בסדר גמור וחסר כל משמעות מבחינת ההעדפה המינית שלה כאישה בוגרת. נסי לתת לה זמן ומרחב לגדול ולגלות... לילה טוב, אורנה

רק.. רוצה .. (((((לצרוח!!!!))))) להוציא ממני את כל הרעלים להוציא ממני את כל הכעסים להוציא ממני את כל האנרגיות השליליות.. שלא שלי !!!! אז.. לא לשתוק, רק ..להפנים, או.. אולי..לבלוע? שוב, להדחיק????!!!! הכי חשוב , לשים עליי מסיכה, לנשום עמוק, ולספור שוב.. עד עשר עד מאה עד אלף עד אינסוף עד שייגמר לי האוויר!!!! עד שייגמר לי האוויר!!!! ואז, לספור שוב.. עד עשר עד מאה עד אלף עד אינסוף עד שייגמר לי האוויר!!!! העיקר .. לעבור.. עוד שנייה, עוד דקה, עוד שעה, עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה, עוד חיים... רק.. לנשום עמוק, ולספור.. מהסוף להתחלה מההתחלה לסוף מעבר לזה.. באמת, שאני .. כבר לא יודעת מה לעשות. אורנה ....

ש', מילותייך תמיד חזקות ועזות, מביעות בעוצמה את הזעקה הפנימית שלך. הלוואי שתצטרכי פחות לצרוח. עם הזמן, והטיפול והחיים. לילה טוב, אורנה

אורנה , יש לי שאלה הנוגעת לאנשים ,אשר מזמן היו צריכים להיות במסגרת מסודרת של משפחה ילדים וכו'. הם נראים טוב, משכילים ,יוצרים קשרים .. כל הקשרים מתפרקים ,בתירוצים מתירוצים שונים ,ומגיעים תמיד לאותה נקודה... לפעמים אני חושבת לעצמי,אולי באמת יש כאלה שלא מתאים להם להקים משפחה ,ובסך הכל צריך לקבל ולכבד את רצונם לחיות את חייהם ,איך שהם מבינים ורוצים. הם בטח לא יאמרו זאת בקול ,כדי לא להשלח תיכף ומיד לאיזה יעוץ פסיכולוגי לאבחן את מידת השפיות אצלם...(הם נראים שפויים לחלוטין) אשמח לשמוע דעה מקצועית בענין

שלום ריקי, את מבטאת את ההנחה שמסגרת מסודרת של משפחה וילדים היא ביטוי לנורמליות, ואת לא לבד בתפיסה כזו של התפתחות נורמטיבית. אבל, כאשר מסתכלים על הפרט בפני עצמו, ודאי שמדובר במסלול אישי והרבה יותר מגוון. אני מתכוונת לכך שלכל אחד מאיתנו מסלול מאוד פרטי להגיע אל ההגדרות האישיות של משמעות ואושר. לכשעצמי, אני חושבת שזה מעניין... מי שמרגיש תסכול ועיכוב בדרך אל המשמעות והאושר, בוודאי מוזמן לחבור אל המטפל המתאים ולחפש ביחד את הסיבות. ואת זה, את צודקת, צריך לרצות... בברכה, אורנה

טוב אז ברור ששאלתיי שוב למה הוא לא נוגע בי והוא אומר שבתחילת הקשר כל כך לא זרמתי איתו והוא לא סיפק אותי והאגו שלו נפגע ואני כאילו גם בלי כל כך ניסון שזה נבע מזה שאולי גם הציפיות שלו היו גוהות מידי ועכשיו הוא אומר לי שהוא רוצה שאשאר לידו כי אני גם עובדת אצלו בעסק ואני ודעת כמה קשה יהיה לי לוותר עינו אבל מצד שני אני גם יאכל את עצמי על זה שהוא לא נוגע בי איך באמת אפשר להמשיך ככה...ואני לא ודעת אם לעשות צעד של לעזוב כי אני פשוט אהיה שבורה גם כלכלית נכון לעכשיו וגם פיזית ונפשית ואולי אני צריכה סבלנות כי אם אשאר שם הרי ברור שזה התחייבות אחד לשנייה כי אני ל אלך לפגוש אחרים ולא אתקדם מה שאני יודעת זה שלא טוב לי ככה אנחנו גם לא ישנים ביחד והצעתי את זה אז הוא אמר שהוא בתקופה שהוא ישן לא טב בלילה ואז הוא לא יירדם בכלל שאלת אותו אם הוא אוהב או מרגיש לפעמים צורך לחבק אותי אז הוא לא ענה בקיצור לא פשוט כי אני אוהבת כל כך ולא יודעת מה לעשות אשמח למייל אישי של אחד ממכם ...אם זה אפשרי

שלום עדי, אני מבינה שזהו חלק מהתכתבות קודמת עם מנהל/ת אחר/ת, ויתכן שתרצי להמתין לשובם. בכל מקרה, אני מבינה שאת חווה קושי גדול בתוך מערכת יחסים עם הבוס שלך, שנוצרה בה בעיה סביב יחסי המין. אני מציעה לא לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח, אלא לפתוח את הדברים באומץ ובכנות. אם משהו בסיסי התקלקל בקרבה ביניכם, ובא לידי ביטוי במיניות, אי אפשר יהיה להתעלם מזה לאורך זמן. יתכן שבתקופה כל-כך לחוצה ומורכבת בחייך כדאי להעזר בפסיכולוג/ית שילוו אותך באופן אישי. זה טוב יותר ממייל מפסיכולוג שאינו מכיר אותך לעומק, אני מבטיחה לך. שיהיה לך טוב, אורנה

שלום. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מאחרת לכל מקום. ממש, אין מקום שאני לא מאחרת אליו. מאז הילדות שלי. גם אמא שלי מאחרת לכל מקום, אולי לפעמים קצת פחות ממני אבל גם לה יש איחורים. לעומת זאת אבא שלי למשל לא מאחר, אפילו ההפך, הוא מקדים. בתור ילדה הייתי מאחרת תמיד, לבית ספר, חוגים, חברים. בהמשך בגיל ההתבגרות המשכתי לאחר, אפילו הייתי מאחרת לטיפולים פסיכולוגיים, לרופאים, בהמשך איחרתי לעבודה, המשכתי לאחר לחברים... ובהמשך... איחרתי גם לבני זוג (ועד היום אני מאחרת להם). בן זוגי האחרון כמעט נפרד ממני עקב האיחורים שלי. בן זוג אחר שלי פשוט לא טרח להגיד לי אבל מסתבר שזה גרם לריחוק שלו ממני. אנשים מתרחקים ממני, כועסים... בצדק... אני פשוט לא יודעת לתכנן את הזמן. אני לא יודעת איך להסביר את זה. יכול להיות שגם לפעמים לא ממש איכפת לי מרגשותיהם של אחרים. זה פשוט שמבחינתי זמן הוא נצחי, אני לא מצליחה לתפוס אותו. אגב, יש לי ADHD (וגם הפרעות קשב וריכוז) יש לי דיסקלקוליה, וזה ככה גם במספרים, אין לי תחושה של זמן אף פעם כמו שאני לא מצליחה לתפוס חישוב מתמטי. כאילו כל מה שקשור למספרים לא נתפס אצלי. לאט לאט אני מבינה שאנשים מתרחקים ממני כי מילה שלי היא לא מילה, אני אומרת דבר אחר ומתנהגת בצורה אחרת. אומרת שאבוא עוד שעה ומגיעה אחרי חמש שעות... נשארת לישון (אצל בני זוג) אומרת שאני צריכה ללכת בבוקר אבל ממשיכה לישון כי אני לא מצליחה לקום ומבחינתי זה "רק עוד שעה" לישון. אני מבינה עכשיו שזה דוחה אותם ובגלל זה מערכות היחסים שלי נגמרות. כל החיים שלי הרוסים, כי אני מאחרת לעבודות, לחברים, כולם כבר "מכירים" אותי, יודעים שאסור לסמוך עלי. הבעיה שאני לא יודעת איך להתנהג אחרת. חוצמזה, אני לא מצליחה לארגן כלום, החדר שלי תמיד מתבלגן (בלאגן נוראי) היומן שלי נשכח איפשהו, אני שוכחת כל דבר, הראש שלי מלא בעיסה של דברים שאני צריכה לעשות ואף פעם לא מספיקה, היום קצר מידי בשבילי, כי כל דבר אני עושה בדוחק אחרי שדחיתי. אני סובלת מאוד, אני חשה השפלה, לדעת שהאיחורים שלי פוגעים באחרים, אני בכלל חשה השפלה, כי זה מביך אותי. אנשים חושבים שלא איכפת לי. יכול להיות שבאמת לא אכפת לי. כי מבחינתי אני תמיד אומרת עוד מעט, אני עוד אספיק, אני צריכה רק עוד לסדר משהו. אני תמיד אומרת תכף, עוד מעט. אח"כ. הפסדתי כל כך הרבה דברים בחיים, אנשים, חיים. למה אני צריכה לסבול ככה? למה אין איזה כדור שירפא אותי, שיעשה שיהיה לי איכפת? כי נראה שבסוף גם לא אכפת לי מעצמי. אני לא זוכרת שאי פעם הייתי דייקנית. אף פעם לא הגעתי בזמן למקום. רע לי מאוד. כל פעם אני אומרת שאני משתדלת, ואני מנסה אבל זה תמיד נראה כל כך קשה. אף אחד לא מצליח להבין עד כמה זה קשה. אני קוראת מאמרים על אנשים שמאחרים ואני מבינה שזו תכונה מאוד שנואה, אנשים לא סובלים אנשים שמאחרים. ובצדק... מצחיק, גם אני לא מרגישה בנוח כשמאחרים לי... אבל אני ממש משתדלת. אני תמיד אומרת "טוב אם הוא איחר לי זה מגיע לי, כי גם אני מאחרת כל הזמן". אבל אני לא רוצה לאחר, אני רוצה חיים מאורגנים ושלהגיע בזמן יהיה בראש סדר העדיפויות שלי. אבל זה לא ככה, כי נראה לי לפעמים שפשוט לא אכפת לי מאף אחד מלבד עצמי. אני חושבת שזה נכון.

שלום רוצה חיים טובים (בצדק), אכן מתסכל ביותר. רגע לפני שאת מתייאשת, אני רוצה להציע להסתכל על המצב הנוכחי כשילוב של הפרעת הקשב והריכוז שלך, הרגלים גרועים, והיבטים רגשיים של הקשר שלך עם סביבתך שעד כה לא נבדקו בצורה מעמיקה. והחדשות הטובות: ניתן לטפל בהשלכות התפקודיות של הפרעות קשב וריכוז, הרגלים אפשר לשנות, ואת המורכבות הרגשית (אני מתכוונת לאותם מקומות שאינך ממש רוצה להגיע אליהם, המפגשים שקשה לך להיפגש, אותם את פשוט מקצרת בכמה דקות/שעות ובכך מצמצמת את משך ההתמודדות) אפשר לבדוק בטיפול פסיכולוגי. לכן, לשילוב הלא פשוט הזה כדאי לגשת מכמה כיוונים - יעוץ תרופתי, אימון לשינוי הרגלים, וטיפול פסיכולוגי שיעזור לך להבין מה קורה שם... מוכנה לאתגר? אורנה

האם מאחורי האיחורים עומד 'משהו פסיכולוגי'?

תודה אורנה. תוכלי לפרט קצת יותר על השילוב הזה של יעוץ תרופתי, אימון וטיפול פסיכולוגי? הכל בא ביחד או שאפשר לחוד? איזה טיפול תרופתי יכול להתאים? והאם לא צריך פסיכיאטר בשביל תרופות? ומה לגבי אימון לשינוי הרגלים - מה הכוונה בזה? מה יותר חשוב - הטיפול הפסיכולוגי, האימון או התרופות? והאם זה יכול לעזור לי באמת? כאילו נדמה לי שזאת מעין גזירה כזו שנגזרה עלי, מאז ומעולם איחרתי. זה נטבע בי כמו תכונת אופי, כמו צבע עיניים. כמו משהו שנולדתי איתו, ולא כמו תכונה נרכשת. אני פשוט תמיד איחרתי. אז איך זה ישתנה? תודה על התשובות

אני רואה ש"נעלמה" תשובה שלי, אז אכתוב אותה שוב: כתבתי ל- ל., חברה קבועה ונורית, שאני שומעת את הצורך והכמיהה המובעים בתהייה היכן אני (אנחנו). הלוואי שאפשר היה להיענות לכל אחד ואחת מכם באופן מדייק ומיטיב. ברגעי התסכול, נסו לזכור שאנחנו משיבים לשאלותיכם בהתנדבות, לאחר עמל יומנו וחיינו הפרטיים, ולא תמיד זה מסתייע. עכשיו לגמרי כאן, אורנה

אין תיאבון כ-שבועיים, מצב רוח אפור, אין כח לכלום ועייפות כל הזמן הרגשה שמשהו מת בי האם דיכאון?

שלום פלונית 2, הסימנים שמנית מהווים חלק מהסימנים הדרושים לאבחנה של דיכאון מז'ורי. על-מנת לדעת יותר, וחשוב מכך - על-מנת שתקבלי את הסיוע הדרוש, כדאי לפנות בהקדם לשיחת התייעצות עם פסיכיאטרית או עם פסיכולוגית קלינית. בתקווה להקלה, אורנה

אשפזו את אשתי אחרי נסיון התאבדות שני במחלקה פסיכיאטרית. לפני חודש היא ניסתה להתאבד פעם ראשונה ושחררו אותה אחרי 48 שעות. כמה זמן מחזיקים מישהו שאינו פסיכוטי או סובל ממחלת נפש במחלקה סגורה, אחרי כמה זמן בערך משחררים. מה התהליך?

שיוקל לכם, עשה לי נורא עצוב לקרוא

שולחת לכם את תמיכתי הכנה שתדעו רק טוב.

שלום יורם, צר לי לקרוא על סבלה של אשתך. לצערי, אין תהליך "כללי" שאני יכולה לסייע לך להבין את שלביו, אלא כל מקרה נבחן לגופו (נכון יותר: לנפשו). לכן, המקום הנכון לפנות אליו הוא צוות המחלקה בה מאושפזת אשתך. שיהיה לכם קל יותר, אורנה

שלום רב יש לי בעייה מאוד רצינית אני ובעלי לעתיד לא גרים בארץ אנחנו אמורים להתחתן בקרוב אנחנו נמצאים כ- 4 חודשים ביחד הוא קצת הסתבך בארץ עם דברים אז עקב זה עברנו לחול עזבתי את כל החיים שלי משפחה לימודים עבודה ופה אפילו את השפה אני לא יודעת כי לא מדברים אנגלית אפילו חברים אין לי כל החברים בארץ ולא תמיד יש לי איך לתקשר איתם קשה לי נורא הוא נורא קנאי ברמה אובססיבית ומפחידה תמיד מחפש אותי על שטויות וגם שאנחנו רבים אין לי עם מי לדבר וזה נורא קשה אני אמורה להתמודד עם הכל לבד אין לי ממש למי לפנות קשה לי ולדעתי הוא ממש צריך טיפול כי יש לו התנהגות אובססיבית ברמות שלפעמים זה מפחיד אותי אתמול אמרתי לא שאוליי אנחנו לא מתאימים וכדאי שניפרד אז הוא אמר אוקיי אם את נפרדת ממני אני יירצח את עצמי ולקח סכין ופצע את עצמו לדעתי הוא ממש צריך טיפול והוא לא מוכן לשמוע על זה ובתוכן שלו הוא באמת בנאדם טוב ואוהב ודואג כלכלית למרות שאנחנו עובדים על ילד ואני ממש מפחדת שיהיה לו אבא כזה שכל יום מקבל כריזה ממשהו חדש אני כל הזמן מנסה לדבר איתו אבל גם זה לא כל כל עוזר הוא אומר שהוא ישתנה ולשיוו כלום לא קורה אני גם יודעת שבנאדם לא יכול להשתנות רק להשתפר אבל אצלו זה כל יום מחמיר ונהיה מפחיד יותר ויותר הוא לא סומך על אף אחד בעולם אפילו לא עליי ולדעתי צריך שיהיה אמונה קצת בבן זוג שלך לפחות בבקשה עזרו לי

הי, באמת נשמע לא טוב בעיניי. אתנצל מראש אם דבריי לא לעניין. מה שעדיף לדעתי שתעשי, הוא מהכיוון שלך, ולא שלו. הכוונה לדאוג, לשמור על עצמך, ולטפל *בך*. הייתי במצב די דומה לזה שאת מתארת. אין מקרה אחד מעיד על האחרים, ובכל זאת, אספר לך קצת איך העניינים המשיכו אצלי מתוך התחלה די דומה (טריגר): מישהו שניסה להתקרב אליי, גם הוא סחב סיפור "מכובד" של הסתבכות בארץ, ובכלל טיפוס מאד לא אמין ולא שומר חוק, הגיע באיזה שלב למן סוג של איומים שאם אני לא אתן לו להתקרב ממש אז הוא יתאבד. וכמובן כמה הוא אוהב אותי ויבטיח לי בית ועתיד. הוא כנראה באמת התכוון. אבל כוונה בלי גיבוי. אבודה כמוני מסתובבת מראש עם רגשות אשם כבדים, הערכה עצמית בתהומות, לא יודעת לשמור על עצמה ומתה לא לראות יותר את הבית הפוגע שלי, והוא במקביל ניסה לסנוור אותי במילים של טוהר, זכ?ו?ת ושלמו?ת :-/ אז אפשר להבין איך הסתבכתי עם זה. ממש לא ידעתי מה ואיך, ראיתי את כל האורות האדומים צורחים, והלכתי לפגישת ייעוץ חד פעמית עם פסיכולוגית. רציתי לשמוע שתאמר לי לא להכניס ראש למיטה חולה. לא לגעת במקל מקילומטר. איך להיחלץ ולהיות בטוחה עם זה. אבל, משום מה יצאתי משם וגם לקחתי את ההמלצה לנסות להמשיך איתו. אולי זו הזדמנות. יכולתי לדחות על הסף את הרעיון שהיא הציעה, או זה שלפחות הבנתי שהיא הציעה, אך ההחלטה התהפכה. בעיוורון רגשי בו הוכיתי, ובנאיביות מופלגת, האמנתי שאהיה זו שתצליח להוציא ממנו את הטוב ואשקם אותו. מאותו רגע עברו עליי שנים רבות של סחיטות ואיומים וניסיונות שליטה שלו. פחדתי שיפגעו קרובי משפחה שלי, פחדתי שהוא יפגע בבחור שאהבתי באמת (אהבתי מישהו אחר, ואהבתנו לא התממשה). פחדתי שהוא ייפגע בי. שיפרסם עליי בדיות. והוא פרסם. האיש הצליח להפחיד אותי בסיפורים. היה עושה מעקבים. סיפר שהוא מקליט אותי ואיים שישמיע את השיגעון שלי בחתונה לפני כולם. משכנע אותי שעשיתי דברים שמעולם לא. ביים לפחות חמישה ניסיונות התאבדות, היה מבטיח הבטחות קסומות וכהרף עין נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. סחט ממני את כל מה שאפשר היה. שמר בקנאתו ששום אדם לא יתקרב אליי, ודאג לספר לי עד כמה היה טוב לו עם אחרות. ועוד כל מיני דברים שלא אעיז אפילו לרשום. ממש מגיבה רע רק כשאני נזכרת. סליחה. הבטחות להשתנות ולפצות וכל החרטה הזה (סליחה על ההתבטאות) - מאד אופייני לטיפוס, ושוב, סליחה על ההכללה. לרוב, לא נראה שיש גיבוי אמיתי מאחוריי הדברים. במיוחד כאשר האדם אינו מוכן לשתף פעולה וללכת לטיפול. הזכירו באחד העצים האחרונים גבולות. הייתי תחת איומים וחרדתי מהם, ולא היה גבול כמעט. ניבאו שאתאבד בגללו, והנה, אפילו לא התאבדתי אחרי דברים גרועים יותר. ולא שיש לי מושג למה אני חיה. הוא חי עד היום כמו גדול ומחייך מאוזן לאוזן את החיוך המכוער שלו. הוא כנראה חי. או שפשוט לא שמעתי שהוא מת. ברחתי וחזרתי ובסופו של דבר הצלחתי להתנתק, וזה היה כרוך במחיר התנתקות מהעולם לשנתיים שלמות. כשנראה שהיה משהו חדש באופק, הסתבר שהוא דומה מאד לקודם במאפיינים בסיסיים. שוב ברחתי כל עוד נפשי בי, ואז בחרתי במצב של ניתוק תמידי מהעולם. לא נותנת להתקרב עד היום. לאף אחד. היום אני בטיפול ויודעת שלא סתם נוצרו "קשרים" כאלה. עדיין לא יציבה כדי להצליח לסמוך על עצמי לא לעבור נפילה חוזרת, אפילו עם הטיפול הטוב שלי במקביל. הייתי רוצה להאמין שאת לא במצב כמו שתיארתי. ממליצה לך לא להגיע להחלטה לבד, אלא עם ייעוץ, ולא ייעוץ של פגישה אחת, אלא ממש טיפול משלך. אני חושבת שכדאי בארץ ובשפה הנוחה לך ובקרבה תומכת של חברים. את צריכה לזכור, שארבעה חודשים הם משך זמן קצר מידי להכרות מעמיקה, שאינך אשמה בסבל שלו, ועם כל הרצון להאמין, לא בטוח שכדאי לך לקחת עליך משימה לתקן אותו. מה גם שזו אחריות גדולה מידי עבורך.

שלום אנונימית, קראתי את דברייך בתשומת לב, וחיפשתי בהם את האהבה והחיבה והחמימות והאמון שנכון שיהיו בתחילת קשר, על-מנת שיהוו בסיס איתן להתמודדויות הרבות שצפויות בהמשך הדרך. במקומם מצאתי הסתבכות ובדידות וקנאה ופגיעה עצמית ופחדים מפני העתיד. זה לא נשמע בסיס איתן לזוגיות, ואת צודקת - גם לא להורות. אני חושבת שכדאי לך לפנות לייעוץ מקצועי, ולשאול את עצמך ביושר האם אלה החיים שרצית לעצמך. ההתמודדות לא מסתיימת כשמתחתנים או כאשר נכנסים להריון - היא רק מתחילה. שיהיה לך טוב, אורנה

אורנה. מה שאני רוצה הוא שאיזה יד תשלף מהמסך, תכרך סביבי ותהיה שם. אולי שכבר תשאר גם בזמנים שאני מתרחקת מהמסך. היד תרגיע כל פעם כשאני ממלאה את הר?יק בעוד ועוד ג'אנק מהסוג הנחות ביותר. אני הולכת ומשמינה ומוסיפה, זה קיצוני כבר, בלתי נשלט. הבטחות הבוקר שאוכל באופן מסודר ובעיקר בריא יותר נמוגות עם קרני האור הראשונות, אני מתביישת לספר מה המרכיב העיקרי בארוחותי - אלה לא ארוחות אלה זלילות לא מסודרות ומתמשכות - עד מתי? המכנסיים לא נסגרות. השדיים מונחים, בכבדות שלא היתה מעולם, על מעלה הכרס. המחוג במשקל מורה על מספרים שמוכרים לי מחודש תשיעי של ההריון. מה קורה איתי. מה יהיה איתי. עד מתי.

שלום לך אנסה לעזור לך קצת מנסיוני. מאז ומתמיד הייתי אכלנית כפיתית של ממתקים ,זו היתה החולשה שלי. היו לי ממתקים בבית ,כשילדי הקטנים היו התירוץ לכך .לא משנה שהייתי אני ,זו שחסלתי את הרוב. עם השנים ,ואני כבר מעל חמישים ,הגעתי להבנה שאם אני רוצה להפסיק לאכל ממתקים . פשוט ,לא להכניס אותם הביתה ,או להגביל את כניסתם הביתה .אני לא אוהבת היום פחות ממתקים ,אבל אוכלת מהם פחות ,כי אין. אפשר לישם את הרעיון ,גם לגבי סוגי מזון אחרים שיש לך חולשה אליהם ,הגורמים לך להשמנה . לגבי,הצלחתי לרדת מעט במשקל ,ומה שחשוב יותר ,הפסקתי את תהליך ההשמנה , ומשקלי, כבר זמן רב נשאר יציב. תנסי!

הי, נגעת ללבי. מכירה כמה נורא הקטע המטורף עם האכילה הבלתי פוסקת, אבל זה לא משנה, כי לכל אחד זה אחרת, ובזמנים שונים זה אחרת אצל כל אחד... קטונתי מלהבין. הלוואי ואפשר היה למצוא תשובות לשאלות מורכבות כל כך. אבל, פתאום ככה חשבתי שאפשר לשקול פרמטר נוסף, לא יודעת אם יניח את הדעת, אולי יקטין את הבהלה. פשוט... נורא קר עכשיו והימים קצרים קצרים, לא מעודדי מצב-רוח... ישנה נטייה רבתי לבלוס יותר, שומנים, פחמימות... להיות עגומים. כל זה אינו גורע ממה שכבר קשה איתו ממילא. אולי הוא פשוט מצטרף וביחד הם הופכים להיות דבר גדול ומאיים יותר. ואולי אין קשר. בתקווה שתושט לעברך יד ותיכרך ברכות, בחום, באהבה וקירבה סביב. ובעיקר, תחזיק אותך יציב, עם אפשרות הרפייה מיידית לבחירתך.

שלום מעלה, תיאורך חי ונוגע ללב, והוא עורר בי תחושה של חיבה. אני כותבת את זה, משום שאני תוהה האם גם את יכולה לראות כך את עצמך - מחפשת באורח חי ותשוקתי מילוי, חיבוק, חמימות, היכרכות... ואז, אם תראי את עצמך בנעימות כזו, תוכלי אולי גם לאכול עם יותר חיבה עצמית, לאכול כדי שיהיה נעים בבטן ובלב, לא למלא מדי. בחיבה. זו אחת הסיבות לכך שלפעמים כדאי להוסיף לפגישות עם דיאטנית (לא לבד!) גם פגישות עם פסיכולוגית קלינית. ככה שיהיה ביחד, בחיבה... אורנה

האם על פי החוק מותר למטופל בטיפול פסיכולוגי לקרוא ברשימות הטיפול שלו בדיוק כשם שמותר לו לקרוא בגיליונו הרפואי אצל רופא המשפחה?

היי נועה, אם את מטופלת במסגרת ציבורית - התשובה חיובית. באשר לטיפול פרטי - למטפל יש את הזכות להחליט האם הוא מעוניין/לא מעוניין לשתף אותך בדברים שהוא כותב. ס.מ.

זה לא בדיוק אותו הדבר אצל רופא משפחה, הרופא כותב דברים מוגדרים שכל רופא אחר היה כותב. לעומת זאת אצל פסיכולוג יש כאלה שלא כותבים בכלל משתדלים לסמוך על זכרונם, יש כאלה שכותבים התרשמות מלאה ויש רק תזכורות קטנות לעצמם.. בקצור זה ממש לא אותו הדבר, לדעתי אין זה מקובל שפסיכולוג נותן לקרוא מה שכתב. אלא אם כן מדובר בבקשה לחוות דעת ממנו (זה לא חלק מהטיפול הרגיל) שאז כמובן זכותך לקרוא מה שכתב עליך הפסיכולח וזה גם די זה לגליון רפואי. אבל למה זה כל כך מעניין אותך מה שהוא כותב עליך?

שלום נועה, כן, מותר למטופל לבקש לראות את רשומות הטיפול, אבל יש לדעת שמדובר ברישומים טכניים למדי (למשל, תאריך הפגישה שהתקיימה והנושא המרכזי שעלה בפגישה). רשימותיו האישיות של המטפל אינן נכללות בתיק המטופל, אלא הן כשמן - אישיות. אורנה

מה תפקידן של הרשימות האישיות שעורך המטפל?

שלום,אני בחורה בת 26 ואני הגעתי למצב שאני לא יכולה לעקוף טיפול פסיכולוגי בחיים שלי, וזה לא דיכאון אלא בעיות מהעבר מאז ומתמיד השפיעו עליי והפריעו לי בחיי היום יום ,ביררתי לגבי מטפל דרך כללית מושלם בגלל התשלום המוזל שהוא 190 לכל טיפול,הסבירו לי שצריך קודם כל להיפגש עם רופא לאבחון ואם זה כן יעזור לי טיפול.. והתור הפנוי הוא רק בעוד חודש שאני חושבת שזה מוגזם מאד!! שאלתי היא האם פסיכולוג פרטי יעלה לי הרבה יותר ? אתם יכולים להמליץ על מישהו מאזור חיפה? אשמח להמלצה כללית. תודה

היי דינה, קודם כל - אני חושבת שקיבלת החלטה אמיצה כשהחלטת ללכת לטיפול. טיפול פסיכולוגי במסגרת פרטית נע בין 300 ל-500 ש"ח לפגישה (יש כאלה שלוקחים יותר...), תלוי באיזור המגורים (איזור המרכז בד"כ הכי יקר). ס.מ.

שלום דינה, ראשית, ברוכה הבאה לעולם הטיפול - שיכול להיות דבר מצוין, ולא מהמורה בדרך שכדאי לנסות לעקוף... טיפול במסגרת פרטית וציבורית נבדלים במספר נושאים, ונדמה לי שכבר נפגשת בהם: במסגרת ציבורית העלויות מסובסדות, אך רשימות ההמתנה עלולות להיות ארוכות והמטופל יכול להשפיע במידה מעטה בלבד על בחירת המטפל, משך הטיפול וכן הלאה. במסגרת פרטית העלויות גבוהות יותר, אך מדובר במטפל שבו בחרת, משך הטיפול ותדירות הפגישות תלויות ברצונך, ובדרך-כלל 'סובלים' פחות מחופשות ממשלתיות ארוכות. ישנם מטופלים שמעדיפים טיפול פרטי גם בשל נושאים של סודיות רפואית. מבחינת עלויות, הן נעות מ- 250 ועד כ- 400 ש"ח, עם חריגות כלפי מעלה אצל מטפלים עם התמחויות ספציפיות או 'פרסום'. אם תרצי המלצות ממשתתפי הפורום, תצטרכי לצרף כתובת מייל פעילה אליה יופנו ההמלצות. שיהיה בהצלחה, אורנה

הי לכם.. נכנסתי לכאן במטרה לשאול משהו, אבל בסופו של דבר יצא לי בליל ארוך ולא ברור של מחשבות.. אני בת 18 וקצת, סיימתי בצפר בשנה שעברה, אני מתגייסת עוד כמה חודשים ובינתיים אני בבית, יש לי עבודה בשעות הבוקר-צהריים, אחכ אני בבית, יש לי כמה פעילויות אבל לא יותר מדי... 98% מהחברים שלי אי שם ברחבי הארץ לובשים מדים.. בקיצור אין לי יותר מדי מה לעשות! העניין הוא שיש לי מצבי רוח קיצוניים שכאילו מתחלפים מעצמם בלי שליטתי (לפחות המודעת), ומושפעים אני חושבת מהסביבה במידה מסויימת.. יש לי מעין "מאניות" ו"דיפרסיות" אבל במחזורים מאד מאד מאד קצרים, של כמה ימים או אפילו באותו יום ממש. אני יכולה בבוקר-צהריים להיות מאד שמחה ולהרגיש הרמוניה טוטאלית עם עצמי, מין משהו משוחרר ונינוח כזה, שפשוט בולע את העולם, מין "איזה עולם יפה, אני יכולה על הכל"... ואז לקראת הערב לדעוך ותוך חצי שעה למצוא את עצמי במצב רוח עגום, לפעמים חרד, חסר כוח לעשות משהו, להגיע למצב של בכי, של הרגשה מעיקה ולא טובה. הפער הזה הוא זה שכל כך לא הגיוני, ועם זאת הוא מאד טריווילי וידוע מראש. לפעמים זה עניין של ימים, יש לי כמה ימים לא טובים, שאני לא מאופסת, לא שולטת במה שאני עושה, נגררת/נסחפת אחרי כל גירוי שרק צץ לי מול העיניים, מורחת שעות שלמות בכלום. כאילו נסחפת לאיזשהו טשטוש חושים כזה. זה קורה בעיקר כשאני במשך כמה ימים לא יוצאת מהבית.. ואז אני איכשהו משנה כיוון, ופתאום אני מסדרת את עצמי (אם קודם הזנחתי קצת את איך שאני נראית) ושולטת בזמן ובמעשים שלי, ואז יש לי כמה ימים של הרגשה טובה, של חיוניות, של פעילות טובה... הלמעלה והלמטה גם מתבטא בקשר עם המשפחה והחברים שלי- בזמן "טוב" אני יותר חברותית ומתקשרת, ובזמן "לא טוב" אני יותר חסרת סבלנות ונזעפת כזו או חסרת בטחון. עכשיו יש ימים שהם סתם "טובים" אבל יש לי קטעים (זלא נמשכים הרבה אבל חוזרים על עצמם,בעיקר כשאני לבד,או בנסיעה ואני ככה שוקעת בעצמי)שאני ממש מרגישה באיזה פלנטה אחרת מרוב הרמוניה ושמחה ויופי, כאילו באקסטזה כזאת, אבל אקסטזה רגועה, כאילו מצאתי איזה קו פנימי ישר ממש באמצע של עצמי ואפחד ושומדבר לא יכול להזיז אותי ממנו.. עכשיו זה לא שתמיד זה או קיצוניות כזו או אחרת. אבל הפערים האלה מורגשים אצלי. יש הרבה ימים שהם מעין ניטרליים כאלו, אבל אני איכשו מרגישה שאני משקרת לעצמי או מדחיקה או מונעת מעצמי, או שדברים אחרים מונעים ממני "להרגיש"... זה לא תמיד היה ככה, רק מאז שסיימתי בצפר. אני פשוט רוצה למצוא איזשהו איזון ולא לחוות את הקטעים השליליים. העניין המוזר הוא שפיתחתי מין חיבה לא ברורה גם אליהם. כאילו כמה שזה "רע" והכל, זה כאילו נהיה גם חלק מההוויה (כן, מצטערת על המילה..)שלי וחוצמזה כבר עברתי את הגיל שרוצים להיות "שמחים ומאושרים" ושיהיה לך הרבה "אושר כושר ויושר" בחיים.. כאילו, הגעתי להבנה שהחיים כמו רוב הדברים הם מורכבים ורבממדיים ושהעיקר זו בעצם החוויה..זה נשמע קצת עילג ככה..אנלא כל כך יודעת איך להסביר.. בכל מקרה אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה. הייתי אומרת שאני רוצה "לאזן" אבל למצוא איזה מצב רוח תמידי נייטרלי סטרילי פרווה כזה זה לא מה שאני רוצה, זה לשקר. וזה בטח גם לא אפשרי. אבל ככה להטלטל בין שני קטבים זה מתיש וסוחט. וזה לא נכון, לא בריא, לא מוצדק אני חושבת. ומצד שלישי אני רוצה להכיל את הכל אבל אי אפשר להכיל הכל בבת אחת. וזה לא שאני יכולה לבחור לי מי בא לי להיות היום או כל החיים שלי, השליטה שלי באיך שאני מרגישה היא מוגבלת. אני כן רוצה למצוא איזשהו משהו פנימי להאחז בו, כמו שאמרתי לפעמים אני מרגישה שיש לי איזשו קו פנימי ישר באמצע של עצמי ואני יכולה על הכל כולל כולם. שהקו הזה ישאר תמיד ויתרחב ויהפך להיות למי שאני. המ. אז אני כן יודעת מה אני רוצה?... לא בטוחה, ז"א אני כן רוצה לחוות כל מיני רגשות שונים אבל לא להגיע למצב שאני מתמסרת טוטאלית לכל שבריר של רגש שצץ מולי, מה שקורה היום.. אני בכלל מאד טוטאלית, מאד אימפולסיבית. אני איכשהו מגיעה למצבים של התמסרות טוטאלית בפן מסוים מאד לפרק זמן קצר ואז אני זונחת אותו בפתאומיות ולא מוצאת את עצמי, ולא מבינה איך הגעתי לכאן בכלל. אני פשוט לא מצליחה להיות עקבית, לא מצליחה להיות יציבה. זה מושגים שבכלל לא קיימים אצלי. זה כמו שלבנאדם יש שרירים נורא חלשים והוא פשוט לא מצליח להרים איזה משהו כבד. הוא לא יכול, השרירים שלו חלשים מדי. אז הוא מעדיף לקחת כמה צעדים אחורה לתת ריצה רצינית ולהתנגש בכל הכוח באיזה קיר שעבר בסביבה. כאילו אין לי בכלל את הכח שריר שצריך בשביל להיות עקבי במשהו או להיות יציב או לשלוט בעצמך. האמת שעכשיו כשאני חושבת על זה, בחצי שנה האחרונה עבר עלי איזשהו תהליך של, זה נשמע פלצני, אבל איזשהו סוג של גילוי ומציאה. ז"א הראיית עולם שלי והעולם שלי השתנו בבערך 360 מעלות. העולם שלי גדל ותפח והתעשר.נקווה שהוא ימשיך ככה..:)> אני חווה את העולם אחרת לגמרי מאיך שחוויתי אותו שלפני חצי שנה.(מה שנראה לי היום טפל, והאמת שאני לא ממש זוכרת או יכולה לתפוס איך זה היה אז). וחוויתי עוצמות די אדירות של רגש, עד למצבים של הצפה רגשית מוחלטת. זה קשור לכל העניין. אני יכולה לעמוד על טיב הקשר אם אני אתאמץ אבל כתבתי כבר הרבה יותר מדי. טוב, מאד מאד מאד נסחפתי. זה ממש לגמרי לא מה שהתכוונתי לכתוב, הגעתי למקומות שלא התכוונתי להגיע אליהם, ובכלל לא שאלתי כלום בסוף. אתם ממש לא חייבים לענות על הכל, אתם ממש לא חייבים לענות בכלל, באמת...נראה לי שהיה עדיף שהייתי כותבת את זה לעצמי,אה? אבל למחוק את זה עכשיו?.. חבל.. זה עזר בכל מקרה, באמת. אז תודה.

שלום עינת, אני חושבת שאת נערה מאד נבונה ובוגרת, ושבשמונה-עשרה שנותייך הספקת לתפוס משהו מאוד חשוב על החיים - שהם מורכבים ומבולגנים ועשירים ומרגשים ומייאשים בעת ובעונה אחת. זה נכון, השליטה שלנו ברגשות היא די מוגבלת, וחלק מהזמן אנחנו צריכים ללמוד לקבל את מה שעולה בתוכנו עם כמה שפחות וויכוח, ובמקום להתווכח - לקחת את הכוחות האלה לכיוון של המשך הצמיחה, המשך הגילוי והמציאה... שתמשיכי לגדול (ולא חייבים לבד, את יודעת את זה, נכון?), אורנה

האם כל פסיכולוג קליני יכול לבצע טיפול בעזרת עיבוד קוגניטיבי לסובלים מתסמונת פוסט טראומטית?

שירה שלום, התשובה לשאלתך נעוצה בשאלה האם המטפל עבר הכשרה כלשהי בטיפול בגישה שכזו. אם הוא עבר ומאפשר טיפול בהפרעה פוסט טראומיטת בגישה קוגנטיבית אז בוודאי שאין מניעה לכך. דרור