פורום פסיכולוגיה קלינית

בני בן ה-7צפה באינטרנט באתרים פורנוגרפיים להומואיים כששאלתי לפשר הדבר הוא טועןכי יש לו בלב ילדים קטנים ששולטים עליו ומכריחים אותו לראות את אותם דברים ושהם גם אחראים על סיוטים שיש לו באמצע הלילה. מבחינה חברתית הוא מקובל מאוד ע"י הבנות בכיתה ורק איתן הוא משחק ומרגיש בטוח ויש לו מעט מאוד חברים בנים אם בכלל. יש לציין כי במשפחה הוא בין יחיחד בין 3 בנות ומאז ומתמיד הוא נמשך יותר ל"משחקי בנות מאשר בנים". מעבר לזה אנו חיים במשפחה חמה ואוהבת אך כרגע מאוד לחוצה ומודאגת.

חמור מאוד שמה שמטריד אותך זה שהבן הקטנטן שלך צפה בפורנו של הומואים. אם הוא היה צופה ב"סתם" פורנו היית רגועה????????????את מפספסת בגדול.

שלום לך אם מודאגת, צפייה באתרי סקס באינטרנט היא בעלת פוטנציאל מזיק לילדים בכל גיל, ללא קשר לזהות המגדרית שלהם. עם זאת, ילדים מגלים סקרנות רבה כלפי מיניות בכלל ועירום בכלל זה. כהורים, מוטלת עלינו האחריות לספק סביבה בטוחה עבור ילדינו, ולמנוע מהם סכנות גם בתוך המרחב הוירטואלי. אני מבינה שאתם מוטרדים כרגע בעיקר מהאפשרות של ניצנים לנטייה הומוסקסואלית. התנהגויות שאינן אופייניות למין בגיל צעיר אינן בהכרח מבשרות על בעיות בזהות המגדרית, והן יכולות לשקף השפעות סביבתיות או העדפות חברתיות פחות נורמטיביות. כדי להבטיח התפתחות פסיכולוגית תקינה, יש לעשות כל מאמץ להימנע מביקורת, עוינות או זלזול בילד, ולהציע מרחב של פתיחות וקבלה שיאפשר התנסות חווייתית מגוונת ועשירה. אם את מרגישה שקשה לכם, ההורים, לקבל את התנהגותו בטבעיות ונינוחות, פנו להתייעצות ולהדרכה קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לסייע בהכוונה והרגעה. בשמחות ליאת

שלום רב, אני וחבר שלי יוצאים שנתיים וחצי ואנחנו גרים ביחד אנחנו בני 30 לאחרונה אני מרגישה שהשגרה נכנסה לנו לזוגיות אנחנו כבר לא כל כך מתקשרים חבר שלי לא יודע איך להתמודד עם המצב הזה והוא אמר לי שאנחנו כבר לא מתקשרים וזה מבאס אותו ושכבר לא כיף לו לחזור הביתה כי משעמם לו אני לא יודעת איך להתמודד עם העניין הזה כי אני חשבתי שנתחתן אבל הוא נורא חושש הוא חושב שאין לנו נושאי שיחה משותפים ושאנחנו לא אוהבים את אותם דברים והוא מפחד שככה חיי הנישואין שלנו יראו. אני כבר לא יודעת מה לעשות ואיך להגיב כי המצב הזה נמשך כבר שנה ואני חושבת שמה שהוא רוצה שניקח פסק זמן וכל אחד יחשוב לבד על הקשר. הוא אומר שהוא אוהב אותי. אני מרגישה שאנחנו ממש מתרחקים אחד מהשני והוא מבחינתו לא יוזם דברים ולא מנסה אפילו לנסות לפתח שיחה אני מרגישה שכבר פחות אכפת לו ממני הוא כבר לא מראה לי אהבה כמו שהוא היה מראה לי פעם.. אני ממש לא יודעת איך להתמודד עם העניין הזה האם לעזוב את הבית? איך יודעים בכלל אם יש עדיין לקשר הזה סיכוי? אם כן חשבתי על זה שאני רוצה להתחתן איתו אני כבר לא יודעת אם כל ההתנהגות הפסימית שלו, יש לו מצבי רוח משתנים שבוע שעבר היינו בצפון והיה לנו ממש כיף ביחד שבוע אחרי כן הכל מתהפך אני מאד אשמח אם תוכלי להדריך אותי בעניין? אני כבר לא יודעת איפה נעוצה הבעיה בי בו? אני יודעת שהוא נורא מפחד מכישלון המערכת היחסים הקודמת שלי גם נגמרה ואחרי שנפרדנו הוא הכיר מישהי והתחתן התחלתי כמה פגישות אצל פסיכולוגית ואני לא מרגישה שזה עזר לי איך יודעים אם יש סיכוי לקשר הזה, והאם הוא באמת אוהב אותי? אני ממש לא יודעת מה לעשות אני מרגישה אובדת עצות אני לא יודעת איך לנתח את הבעיה ואיך לפעול תודה מראש

שלום לי, השגרה היא האויב הגדול ביותר של הזוגיות, והאחריות להילחם בה מוטלת על שני בני הזוג במידה שווה. זה לא יכול לקרות ללא השקעה, מאמץ ומכוונות של שניכם. מעניין שלמרות שאת מודעת לקשיים, את רוצה מאד להתחתן. הוא זה ש'מחזיק' את הפחד מכישלון מערכת היחסים. אני נוטה להסכים עם הדאגה שלו, וממליצה לך (לכם!) לבחון מה בעצם מחזיק אתכם עדיין יחד. אם אין לכם נושאי שיחה משותפים, אינכם אוהבים את אותם הדברים, אתם משועממים זה בחברתו של זו, ולא ממש אוהבים לחזור הביתה בסופו של יום - הדאגה מוצדקת. מאחר ואת נמצאת בטיפול, יש לך כתובת מצויינת לבחון מדוע בעצם את מוכנה להינשא גם בתנאי פתיחה כאלו. זכרי שטיפול (כמו מערכת יחסים זוגית) הוא תהליך ממושך, שדורש השקעה, כנות, מאמץ ואומץ. "כמה פגישות אצל פסיכולוגית" אינן מספיקות כדי לפתור מצב עניינים מורכב כשלכם. נסי להימנע מתחושת דחיפות, ולפעול בשיקול דעת. בהצלחה ליאת

אממממממ טוב אז אני לא יודעת מאיפה להתחיל...אני בעיקר צריכה עצה כי נקלעתי למצב לא פשוט לדעתי. אני בטיפול התנהגותי-קוגנטיבי כבר 5 חודשים לערך. הטיפול הוא לא טיפול פרטי. לאחר שהרגשתי טוב, והרגשתי שאני כן יכולה לסיים את הטיפול, נפרדו דרכינו שלי ושל הפסיכולוגית. הבעיה היא ששבועיים אחר כך חזרתי אליה בטיל כי הייתה רגרסיה נוראית ברגשות שלי. חזרנו לטיפול, אני אצלה כבר חודשיים בערך מאז הפרידה הקודמת. הבעיה היא שהתחלתי ממש לפתח אליה רגשות. אני גם נמשכת אליה. זה גורם לי להרגיש רע רק מהמחשבה על זה שבקרוב נצטרך לסיים את הטיפול. מצד אחד, לומר לה את זה זה יכול להיות הדבר הכי מביך בעולם, למרות שהיא יודעת על כל האהבות המוזרות שלי... אז סביר להניח שזה לא יפתיע אותה. אבל בכל זאת. מצד שני, אם אני לא אומר לה אני חושבת שהעזיבה של הטיפול תהיה שוב כישלון גדול. אני ממש מרגישה איך זה יכול לפגוע בכל ההחלמה שלי עד עכשיו. ממש לא בא לי לעזוב אותה. אני אוהבת אותה. רק המחשבה על פרידה ממנה גורמת לי לזעזועים רציניים. הלפ

ערב טוב, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא בדר"כ ממוקד ומכוון מטרה, ונוח יחסית לאמוד את הישגיו. רגשות עזים כלפי המטפל עשויים להיות חלק מכל טיפול (מכאן הוא שואב, בין השאר, את כוחו המרפא), ומסיבה זו בדיוק עולה הצורך בעיבוד הפרידה זמן מה לפניה. אני ממליצה לך לדון איתה על רגשותייך, בעיקר על החרדות הקשורות בפרידה, ולחשוב האם יש טעם בהצבת מטרות טיפוליות חדשות. בהצלחה ליאת

היי, לאחרונה קיבלתי המלצה על קרימינולוג קליני שהוא פסיכותרפיסט. השאלה שלי- 1. האם יש הבדל בין טיפול אצל פסיכולוג ובין טיפול אצל קרימינולוג? האם יש הבדל בגישות? 2. אני מעוניינת ללכת לטיפול שהוא אנליטי, האם טיפול כזה נחשב עמוק יותר? תודה רבה! ליטל

שלום ליטל, איני בקיאה במסלול ההכשרה של הקרימינולוג הקליני. עקרונית, במוקד עבודתו של הקרימינולוג עומדת ההתנהגות החברתית הסוטה, ולכן זירת עיסוקו תהיה באופן טבעי המסגרות הנותנות מענה לאוכלוסיות עברייניות או לקורבנותיהם. יתכן שהמטפל הספציפי הזה הוכשר במסגרת בי"ס לפסיכותרפיה, ועליך לבדוק האם זה כך. נכון לרגע זה, חוק הפסיכותרפיה עדיין לא אושר, אך הוא מגדיר את הפסיכולוגים הקליניים, הפסיכיאטרים והעו"סים הקליניים כמי שרשאים לעסוק בפסיכותרפיה. טיפול אנליטי הוא אכן טיפול מעמיק וממושך בהשוואה לטיפולים באוריינטציה ממוקדת יותר, דוגמת CBT. בהצלחה ליאת

המטפלת שלי כל הזמן מעירה לי שאני בדכאון, וזה מעצבן אותי, ואפילו מכניס אותי לדכאון. אני פניתי אליה בגלל אובדן והרגשה של תקיעות עם האובדן הזה. אנ יסירבתי לקחת תרופות, ולזה היא מייחסת את כל התקיעות בטיפול. אני פשוט יש לי הגדרות אחרות למצב. זה בדיוק כמו מי שעובר תאונת דרכים ונפגע קשה, והוא יצטרך לתקופה ארוכה בכדי שיתרגל למצב החדש. וכך אני מרגישה אחרי האובדן הזה, שהחיים שלי השתנו, אני מסתכלת על החיים באופן שונה לגמרי, אז למה אני צריכה לקחת תרופות, בכדי לחזור ולראות אותם בדרך הישנה?!! אולי דווקא עכשיו אני רואה יותר נכון, יותר ברור.

שלום מטופלת, הרבה תקיעות יש בהודעתך: את פנית לטיפול בגלל הרגשה של תקיעות עם אובדן, ואילו המטפלת שלך סבורה שהתקיעות בטיפול נובעת מסירובך להיעזר בתרופות. אני חושבת שנכון וכדאי לדבר על תחושת התקיעות, משום שמשהו כנראה תקוע ביניכן... משהו שקשור ליכולת להבין דבר מה ביחד, לאו דווקא להסכים לגביו, אבל להרהר בו ביחד מתוך תחושת שותפות ואמון וקרבה. אני חושבת שזה אחד הדברים החשובים ביותר בטיפול: הידיעה שיש שם מישהו שיחשוב איתי ביחד, וביחד נצליח להמשיג את הדברים בצורות חדשות ושונות. אני ממליצה לנסות לעבוד על התקיעות הזו ביניכן, לפני שאת מקבלת החלטה לגבי הטיפול. בהצלחה, אורנה

אורנה שלום, רציתי לשאול... כתבתי לך אתמול תגובה להודעה מלפני כשבוע.. ואני לא רואה אותה... :-( לא ניתן הלגיב להודעות מעמודים קודמים?.. זה מרגיש לא נעים בכלל.. אבל אני יודעת שזה משהו בתוכי שמעלה בי כל מיני דברים שלא ממש קשורים כנראה באופן ספציפי להודעה שלא הועלתה.. שיר

ברכות על הפורום הנכבד... אני נמצא כרגע בסיטואציה שאני צריך עזרה בה. יש לי שני חברים קרובים,שאני מאוד הייתי קשור אליהם. לאחרונה קראתי את הספר "הדרמה של הילד המחונן" שקצת שינתה לי את המציאות...פתאום התחלתי להרגיש כמו הילד שמסופר עליו בדרמה.. ופתאום אני רואה את הדברים שאני עושה כדרמות,שכל דבר שאני מרגיש ועושה הוא חלק מדרמה.. היום אני מאוד מבולבל,ואני מרגיש שאני רוצה להקיא מתוכי את החלק המקולקל הזה שנמצא בי...אני מאוד מרגיש רע כלפיי עצמי,ואני מזלזל בכל מה שמתרחש בתוכי,אני מרגיש אבוד בתוך ים של הרס עצמי כלכך גדול ,שאני לא יודע מה לעשות.... ושוב פעם אני אומר לעצמי שזאת רק דרמה,וששום דבר לא אמיתי... מה לעשות???? מבולבל קלות ואשמח לתשובה... שלי...

שלום שלי, ראשית, לתשומת לבך, כדאי היה לשלוח את הודעתך בתור "הוספת הודעה חדשה", משום שהיא איננה תגובת המשך להודעה של שיר. אני חושבת שיש כאן בלבול מסוים בין הרעיונות המובעים בספר 'הדרמה של הילד המחונן', שעוסק, למיטב זכרוני, בעולמו הפנימי של הילד שמגלה רגישות גבוהה לעולמם הפנימי של הוריו, לבין תחושת זיוף ודרמטיזציה כללית. אני לא חושבת שלכך כיוונה הכותבת. בכל מקרה, אני מציעה להתמודד עם תחושת הזיוף והדרמה בייעוץ אישי, שיוכל לסייע לך להבין מה התקלקל עבורך. בהצלחה, אורנה

שלום שיר, האמת היא שדי מסובך לאתר הודעות מלפני שבוע. בפורמט הנוכחי, אנחנו רואים מספר מצומצם יחסית של הודעות בכל עמוד, וצריך לדפדף ולדפדף גם בשביל הודעות משלשום... בכל זאת, נעניתי לבקשתך, דיפדפתי ודיפדפתי, ועניתי שם. אם תרצי לשאול עוד, עדיף לשלוח הודעה חדשה. אורנה

אורנה כשפותחים הודעה חדשה כהמשך להודעה, אתם לא עונים כי זה כבר לא היום שלכם ואז צריך להסביר מחדש לבא בתור במשמרת או לחכות שבוע. יוצא שאי אפשר לכתוב שאלות המשך, כי כך או כך הן לא נענות וחבל.

הי אורנה סליחה על הבלאגן שעשיתי, לא ידעתי שזה עובד באופן הזה ושזה מסובך.. באמת סליחה... ותודה רבה על התגובה.. שם... וגם כאן... מאוד מעריכה. אני חושבת שיש משהו מאוד קשה בלהבין שיש לך משהו שיש לו שם, ברגע שיש שם למה שקורה לך, או למה שאתה, זה בעצם באיזשהו מובן גם "עושה אותך" למשהו שונה מאחרים, אולי לא טוב, אולי אפילו רע...(בשבילי זה רק הרע) להבין שיש לי הפרעת אישיות גבולית, זה באמת מאוד כואב. אמרת שבכולנו יש את הדברים בעוצמות כאלה ואחרות... נכון שיש את זה בכולנו, אבל השם (הפרעת אישיות גבולית) שנותנים, השיוך לדבר הזה, כבר עושה את הדברים להרבה יותר עצמתיים ואחרים. רציתי שהמטפלת תהיה איתי, שתבין את מה שמרגיש לי, שתדע כמה זה כואב לי. היא חשבה שאני מחפשת את המילים שלה, שאני מחפשת שהיא תגיד שיש לי הפרעה כזו, כדי לפגוע בעצמי. אני רק רציתי שתהיה ותבין את הכאב העצום החותך את הנפש כשאתה מבין שיש לך הפרעה כזו. כשיש לך הפרעת אישיות גבולית. והיא כל כך לא היתה במקום הזה, אלא להיפך.. זה כואב, זה מרסק. זה כאילו שלא מספיק ההבנה והידיעה של מה שאתה, במקום פשוט להיות איתי בכאב שלי, היא הולכת למקום כל כך לא נכון, למקום שמוביל אותי לנסות להצטדק מולה שלא מחפשת לפגוע בי בעזרת המילים שלה. מוביל למקום שאני לא רוצה לדבר איתה על זה יותר. זה פשוט כואב. שיר

שלום למומחים היקרים וחיזוקים על הפורום הנהדר.... ככה אני בת24 וחצי ואני יוצאת עם מישהו קרוב לשנה ושמונה חודשים כבר המון זמן שאני בהתלבטות אם להישאר שם מאחר וחסרים לי המון דברים בזוגיות הזאת וכבר דיברנו על אותם דברים אבל זה לא ממש משתנה...עם זאת אני מאוד אוהבת אבל חושבת שאני צריכה לנסות משהו אחר כי נכון לעכשיו לא מרגיש לי טוב ואני חושבת שאני צריכה משהו אחר..בזוגיות לפי מה שראיתי על עצמי. אני מאוד מבולבלת מאחר וזאת גם,המערכת יחסים הרצינית הראשונה ככה שאני לא באמת ידעתי מה אני צריכה או רוצה..יחד עם זאת מאוד לא רוצה לפגוע ולהיות דרמטית פשוט חושבת שאני צריכה זמן לעצמי לראות איפה אני עומדת הבעיה היא שאני גם עובדת אצל החבר הנוכחי שלי וזה עוד יותר מסבך את העניין אם כך אני מאוד מתוסכלת ומיואשת ואובדת עצות וממש לא יודעת מה לעשות... אשמח לתגובה מקצועית שאולי תפתח לי כיוונים נוספים במחשבות שלי אני מאוד מפחדת לעשות צעד פזיז שמא אחר כך אני אתחרט...

שלום עדי, נשמע שאת מאד מתלבטת, ושכרגע ההתלבטות לוקחת הרבה מהטוב שיש בתוך הקשר, ומשאירה אותך מתוסכלת ומיואשת. אם אינך מצליחה לחשוב על הדברים בבהירות ו"להרגיש" בתוכך מהו הכיוון הנכון עבורך, כדאי להיעזר בהתבוננות של מטפל. מטפל מן הסתם לא יחליט עבורך, אבל יוכל לשקף לך מגמות שונות בדברייך ולסייע "למיין" את התחושות הסותרות. יתרון חשוב מבחינתך - טיפול אפשר לעשות גם בתוך העמימות הנוכחית, ולא צריך לעשות צעדים פזיזים קודם לכן. שיהיה בהצלחה, אורנה

לפני כמה חודשים החלטתי שאני לא חוזרת לטיפול (שנמשך שנה וחודשיים), אז שלחתי לה SMS ולא חזרתי. היא ביקשה שניפגש, נפגשנו לרבע שעה ,והיא אמרה לי שהדלת שלה תמיד פתוחה, ושהיא יודעת שתוכל לעזור לי רק אם אני אתן לה. פתאום, אני מרגישה ריקנות, חרדה מזה שעזבתי אותה, צורך עז לראות אותה, אחרי חודש ביקשתי לחזור. אני שם כבר 4 חודישם, ועוד פעם יש לי רצון לעזוב - כי אני מרגישה שהטיפול מאוד איטי, וממילא אני לא מאמינה שאוכל לעשות שום שינוי עם עצמי. האם אם אני אעשה את הפרידה באופן יותר מסודר, זה יהיה פחות כואב ואוכל להתמודד עם זה?

שלום נעמה, קודם כל - כן, בטיפול נותנים לפרידה זמן, כדי שלאפשר לרגשות ולתחושות לעלות כל עוד אנחנו ביחד, ויכולים לעבד אותם ביחד. אם תחליטי להיפרד שוב, אני ממליצה לתת לזה הפעם את המקום הראוי. אבל, לפני הפרידה, אני חושבת שנכון לחשוב ביחד על מהלך הדברים הרגשי המוביל אותך לרצות מאוד ואז לאבד עניין. כשאני קוראת את הדברים אני מרגישה אותך נשמטת, ממש מתחשק לתפוס אותך ולהחזיק... אורנה

מאז החופש הגדול, אני בבעיה קשה מאוד. אני סובל מטורדנות כפייתית שלא עוזבת אותי למנוחה. בכל פעם שאני צופה בתוכנית מצוירת ורוצה ליהנות ממנה, אני מקבל מחשבות טורדניות מיותרות על הטעויות שעשיתי במיוחד מדונה. ואני מרגיש שאני מאבד את האמון לצפות בתוכניות האהובות עליי וגם בתוכניות שסיימתי לראות מזמן, וגם כאילו שהם מנסים להרוג אותי. בבקשה עיזרו לי להיות במצב שלא היו לי בעיות טורדניות כפיתיות בכלל.

שלום ברק, אני מציעה לפנות במהירות לקבלת עזרה מקצועית, אין צורך שתתמודד עם כל זה לבד. מהמעט שתיארת נראה לי נכון לפנות קודם כל לייעוץ תרופתי אצל פסיכיאטרית, ובהמשך לטיפול אצל פסיכולוגית קלינית. בהצלחה, אורנה

אני שם שנתיים. בא לי לפתוח את הפה ולהקיא את הכל. אני מאופקת מדי (אבל ממש מדי), וזה חונק אותי. אני רוצה שהיא תמצא דרך לפרוץ אלי פנימה ולעזור לי להקיא. אבל היא הפסיקה לנסות. היא פוחדת מהתגובות שלי. היא פוחדת ואני נחנקת והכל תקוע שם באמצע, רק המונה של החיים שלי דופק והמונה שלה. בא לי לברוח משם, אבל משהו תופס אותי חזק, כאילו שהיא המשיח שחיכינו לו. אבל המשיח הזה שותק כשאני שותקת, ומדבר כשאני מדברת.!!! האם לברוח? לשאר? להעיז? לטלטל אותה? לצעוק? לנסות אחרים? מה ? מה? מה ניתן לעשות שהחיים ימשיכו לדופוק אבל עם קצת חיוך!

שלום ס.ט., מילים כדורבנות כתבת, עזות ושובבות. אני חשה רצון להציע להישאר, להעז, לטלטל, לשאוג - לפחות לנסות לפני שאת הולכת, אבל אני רואה את הדברים ממרחק ואינני נוכחת שם. אולי תוכלי להדפיס את מה שכתבת ולתת לה לקרוא בפגישה? את מוזמנת לספר עוד, אורנה

שלום, יש לי כמה דברים שמפריעים לי בטיפול. -אנחנו פונים למישהו "זר", בכדי שהכל יהיה ניטרלי, ושהוא יוכל לבחון דברים בעין אחרת ושונה ממישהו קרוב. אבל פתאום האדם הזה הופך להיות הכי קרוב בעולם, יודע הכל על חיינו ועל מחשבותינו (לפעמים אפילו יותר), ומתחיל שם קשר מאוד מיוחד. אז בעצם העניין של זר, באיזשהוא שלב נמחק!! איך זה? -ההרגשה של תלות היא בעצם הרגשה של תקיעות. כי ברגע שאתה תלוי במישהו אתה מצד שני תקוע איתו ועם כל "הרע" שבו. אז למה בעצם התלות היא דבר הכרחי בטיפול? -הטיפול הוא דבר בלתי שוויוני, אני חושפת הכל, נהיית "ערומה" לגמרי, אין לי שום דבר שלי, מול אדם שאני לא יודעת עליו כלום, וגם לא יודעת מה הוא חושב עלי באמת!! שיהיה לכלונו יום חם!!

שלום שירה, העלית שאלות חשובות ומעניינות, ואני ממליצה לך (בנוסף לתשובתי) לערוך חיפוש בפורום ולקרוא דברים שכבר נכתבו על ניטרליות, תלות ואי הדדיות. בנוגע לזרות וקרבה: טיפול פסיכולוגי באמת מחדד מאוד את שני הקצוות האלה - מצד אחד נשמרים גבולות הקשר, ומצד שני בקשר טיפולי טוב יש מידה לא מבוטלת של התמסרות ואהבה. כמטפלת אני יכולה לומר לך שכל קוטב למעשה מאפשר את ההתקיימות של האחר (למשל, גבולות הקשר מאפשרים 'צניחה חופשית' לעומקים בלתי ידועים), ולכל אחד מהם תפקיד בלמידה שלנו את עצמנו. תלות היא נושא מרכזי בחיים של כולנו, למן הקשר הראשוני שלנו עם הורינו ועד יחסי האהבה שאנחנו מקיימים כבוגרים. לכן, זהו גם נושא מרכזי בטיפול שמנסה בכנות להבין את נפשו של המטופל. נסי לחשוב על התחושות שיש לך כלפי תלות בחייך, והאם תחושות אלה באות לידי ביטוי בטיפול שלך. טיפול הוא אכן קשר לא שיוויוני. הוא מוגדר ככזה מראשיתו ועד סופו. כאשר מטפל רוצה לדבר על עצמו הוא הולך לטיפול משלו, לא משתמש בטיפול של מטופליו עבור עצמו. עם זאת, אני לא חושבת שזה יהיה נכון לומר שאת אינך יודעת דבר על המטפלת שלך: היא נמצאת שם, על שלל מחשבותיה ותגובותיה (הגופניות והמילוליות), הסתכלי ותראי... בהצלחה, אורנה

שלום , אני שנה ו4 חודשים בטיפול פסיכודינמי , כבר שנה שהכול הופך מסובך יותר , ואני מרגישה שאני מתרחקת מפיתרון הבעיות שבגללן הגעתי . איך יודעים אם להמשיך או לעזוב , אם לנסות גישה אחרת של טיפול או מטפל אחר ? אני מאוד מתוסכלת (ויהיה לי מאוד קשה לעזוב ) אבל מצד שני יש טעם להמשיך טיפול שגורם לי לצעוד במקום .או אפילו ללכת אחורה ?!

שלום אלמונית, את שואלת שאלות חשובות שקשה מאוד להתייחס אליהן מהצד, ולמעשה המקום הנכון לעסוק בהן הוא הטיפול שלך עצמו (כן, כן, עם המטפלת שלך). באופן כללי אני יכולה לומר שבהרבה מאוד מקרים ה"הסתבכות" הזו היא לב ליבו של הטיפול, ומייצגת נאמנה את הקונפליקטים של המטופל סביב אינטימיות, התמסרות, קרבה ותלות. וכשהטיפול משקף ומייצג את הדברים נכונה (גם את הדברים שלא נעימים לנו), אפשר לעשות עבודה טובה... בהצלחה, אורנה

תודה על התשובה , אני מסכימה איתך שיש לי בעיות בכול התחומים שהזכרת אבל הפסיכלוגית שלי יודעת מה אני חושבת על הטיפול , היא בעצמה אמרה שאנחנו קצת תקועות , אבל היא מאמינה שאני צריכה להמשיך ולבוא ,השאלה עד מתי נותנים לזה צ'אנס , מאוד הייתי רוצה שזה יצליח , אבל אני לא מצליחה לראות את זה מתקדם ..? איך בכול זאת אני יכולה לדעת אם זה נכון להמשיך?(לחכות עוד שנה שנתיים שבע?!) ואם למטופל יש בעיות עם קרבה אינטימיות וכו' זה לא משהו שהטיפול אמור לפתור ?!

שלום לך, המטפלת שלי הזכירה לי פעמיים השבוע, כי היא עוברת תקופה קשה ושאני צריכה להבין אותה אם היא לא חוזרת אלי או מתשרת אלי. היא ביטלה השבוע כל הפגישות לשבועים. מה אני צריכה לעשות עם זה? למה היא הזכירה לי את זה? לא הצלחתי לשאול אותה מה קורה או מה הבעיה? לא היה לי האומץ?

אני חושבת שיפה מצידה שהיא ציינה זאת, כנראה שזה לא כדי לספר על חייה האישיים אלא כדי למנוע אצלך תחושה לא נוחה מהתנהגותה בתקופה זו. מטפלים רבים לא היו אומרים זאת, אני הייתי בתקופה כזו עם הפסיכולוגית בסך הכל הרי גם היא בן אדם, הרבה אי הבנות היו נמנעות אם מלכתחילה ולא לאחר מעשה היא הייתה מבהירה שיש לה תקופה קשה ולכן היא לא כל כך מואפסת או לא זמינה...

שלום מיה, אני עונה כאן לשתי שאלותייך. אני יכולה להבין שזה מטריד ומפחיד לשמוע שהמטפלת שלך עוברת משהו קשה משל עצמה, ואף זקוקה להבנתך ולהתחשבותך. אני חושבת שזה מעיד על האסכולה אליה היא משתייכת: אסכולה המכירה בכך שהמטפל נוכח בחדר כאדם, ואם הוא מוטרד ומודאג יותר מהרגיל בענייניו האישיים מוטב כבר לומר זאת, על-מנת לא לעורר במטופל השלכות מיותרות (כמו תחושת אשמה). כפי שניתן לראות, גם החשיפה העצמית שלה פתחה פתח לתהיות נוספות מצידך, וזה ברור ומובן ותצטרכו לעבוד על זה. בנוסף, אני רוצה להצביע על כך שזוהי תוספת עומס משמעותית לנושא שאת ממילא עסוקה בו: עד כמה אפשר לסמוך עליה שתכיל את כולך, כולל החלקים שאת חווה כפחות נגישים או שקשה יותר להעלותם ללא עידוד ותמיכה. מכיוון זה, השינוי בטיפול יכול להוות הזדמנות חשובה להעלות את החששות שלך לגבי יכולתה להילחם עלייך. בהצלחה, אורנה

תודה אורנה, אבל לא הבנתי מה הייתה כוונתיך "השינוי בטיפול יכול להוות הזדמנות...." על איזה שינוי את מדברת? אודה לך אם תבהירי יותר.

אם המטפל שלי היה מספר לי על עצמו זה היה הורס לי מאוד!!! אני כל הזמן בודקת כמה הוא יכול להכיל אותי(כמו עם כל הגברים האחרים בחיי) וכמה אני נסבלת שם בחדר הטיפול. כבר אמרתי לו בעבר שאני לא מעוניינת לדעת כמה הוא אנושי כי אז זה יהרוס לי, למרות הנטייה לחפור ונסות לגלות עליו דברים בין השורות שלו.

אורנה אורנה, בא לי גם פעמיים היום.. בא לי קירבה.. הנחתי ראש על המקלדת .. יוצא ממנה קצת חום.. כל השבוע שנאתי את המטפלת.. שינאה זו ממש ממש לא מילה באוצר המילים שלי.. בהתחלה שנאתי אותה על שהייתה רחוקה בחלום, אחר כך על שהייתה רחוקה בסרטן, ואז עברתי לשנוא אותה על כמעט כל דבר שקרה לי ולא קרה לי, דברים שאין לה שום קשר אליהם. שנאתי אותה על שהייתי צריכה לחשוב עליהם בגללה. בהתחלה נבהלתי מהמילה שינאה, ובראש הסברתי לה שלא באמת וסייגתי ודאגתי שהמילה שינאה תרחיק אותה, אבל באיזשהו שלב עברתי לירות "אני שונאת" ממש ללא הבחנה.. כבר לא ידעתי אם זו שינאה או אהבה.. שנאתי אותה על שצריך לדבר, על שצריך לבוא, על שהיא שואלת אותי מה שלומי, על שאני לא מכירה אותה, על שלא בא לי לספר כלום, על שלא בא לי לעשות כלום.. ושוב חלום מוזר, שעה לפני שעת הפגישה שלנו.. עכביש גדול ושחור שמתרוצץ בכל החדר, מתחת לשכבת הצבע בקיר, כלוא בין הצבע לקיר. חיכיתי שיצא מצינור שהיה תקוע בקיר, אך הוא יצא ממקום אחר שלא ראיתי, כבר היה בדרכו החוצה מהחדר ובלי כוונה החזרתי אותו לקיר. דווקא כשויתרתי והתיישבתי לנוח, קפץ ונחת לי על העורף.. החזרתי אותה היום לדבר על תקופת בית החולים.. היה לי קשה; כבר עבר המון זמן והרגשתי שלא בא לה לדבר על זה יותר.. (אבל זה בטח שלי). היא נדהמה, אני חושבת, מכמה זה עוד חי וכואב.. גם העלבון וגם החרדה לגורל אמא.. היא ענתה למשהו לא ברור ששאלתי ובתוך התשובה האריכה על כמה זו הייתה תקופה מטלטלת בשבילי וקשה.. הצטמקתי והצטמקתי.. היא ראתה שמשהו קורה והשתתקה. אני התנשמתי בכבדות, לא יכולתי לשאת את זה.. לא היו לי מילים. החזקתי בכוח את הבכי בפנים, לקחתי אויר והצלחתי להגיד בכאב שפשוט כל כך חיכיתי לשמוע את זה-שהיא יודעת שזו הייתה חוייה מטלטלת בשבילי. שלא הבנתי איך היא לא רואה את זה קודם.. ההקלה והכאב התערבבו לי. ואז הבכי כבר פרץ וגם אני- החוצה..התנצלתי וברחתי הבייתה. ישבתי בחוץ, בגשם, נתתי לגוף שלי להתקרר קצת. דמעות חמות מצד אחד של המשקפיים וקרות מרססות מהצד השני. בכינו יחד היום, אני והגשם :-) (סליחה שאני פלצנית קצת היום).. אני חושבת שהפתעתי אותה. שזה היה לה מובן מאליו שאני יודעת שהיא ערה לקשה שלי.. זה היה אמור להיות מובן מאליו, באמת.. אבל זה לא היה. כואבת את עצמי קצת היום.. הרמתי ראש מהמקלדת לרגע ופיסת שמיים כחולה מציצה מתחת לשכבות העננים הכבדות.. הימים כבר מתארכים, אורנה, שמת לב? לא שאלתי כלום.. רק להחזיק בך קצת, אם זה בסדר.. לילך.

וואו לילך, בא לי לטלטל אותך קצת. הטיפול הזה הוא שלך. שלך. שלך. לא שלה. מה זה "לא בא לה לדבר על זה". לך בא. את מחליטה. התכנים שלך. העכביש שלך באמת מחכה שתוותרי. שתנוחי . הוא פשוט רוצה לשבת שם, ולא על העורף אלא על הכתף, איתך ביחד, חלק ממך. אני מאחלת לך פתיתים לבנים על ראש הכרמל, כפי שהבטיחו. הגננית

גננית יקרה, אני מנחשת שזכית ביום חופשי היום :-) קררר בחוץ.. הרגשתי שלא בא לי, כי ככה מרגישים אחרי חמש נסיונות שלי שכשלו, להעלות נושא שלא מרפה ממני, ושהיא לא מספיק ערה לו. אבל בכל זאת העליתי אותו שוב.. (לא צריך לטלטל אותי :-) אצלי, אגב, אני לא חושבת שהטיפול עוסק בתכנים מסויימים, אלא באומץ להעלות אותם. "הטיפול הזה הוא שלך" את כותבת, ואני מחייכת- זה בדיוק הטיפול שלי, גננית (בטעות כתבתי את שמך :-) .. להעיז ולא לבטל אותי.. ברשותך, אני אשמח מאוד אם לא ישבו לי עכבישים על הכתף.. (תוכי דווקא לא אכפת לי, בתנאי שזו לא עסקת חבילה עם רטייה על העין).. סתם, לא יודעת אם אני העכביש שכלוא בין הצבע לקיר, או אולי אני זו שרוצה להרוג אותו, או זו שמחכה יותר מדיי זמן במקום הלא נכון, שיצא, או זו שמחזירה אותו לקיר בלי כוונה, או זו שנבהלת וחוששת שיעקוץ אותה בעורף, או זו שמרגישה שהיא לא איום לעכביש והוא לא יעקוץ.. ימים יגידו מה אני יותר.. דרישת שלום ממני, (לא הייתי בונה על שלג) לילך

לילך לילך, קראתי, וחייכתי לעצמי חיוך של מוכרות, ונעצבתי אל ליבי, ושוב חייכתי בהערכה ובחיבה. כמה טוב שלא וויתרתן עלייך, על כל חלקייך. החזיקי בי ככל שתירצי. יש שיאמרו שאני משענת קנה רצוץ בימים אלה, אבל זה לא צריך להפריע לך לנסות... בחמימות אין קץ, אורנה

אוי.. איזו תגובה מחממת לב, אורנה! כל כך אישית וקרובה (איך זכיתי בכזו?) תודה ממש.. "הערכה וחיבה.."? ( אני חושבת שעכשיו אני יכולה למות בשקט :-) לא יודעת איך זכיתי בכאלה מילים.. בשבילי את לגמרי משענת (על אף המרחק והוירטואליות) ("משענת קנה רצוץ"... מילים מכאיבות קצת..) תודה! כתמיד.. ומקווה שהעומס יפחת בקרוב, ותחושי פחות רצוצה תחזיקי אצבעות לקצת שלג :-) לילך

שלום, הייתי רוצה לדעת האם מישהו מכיר פסיכולוגיות טובות (מנסיון או מהמלצות),שנמצאות בנתניה? אני רוצה להתחיל ללכת לטיפול אצל פסיכולוגית ואני הייתי רוצה ללכת למישהי טובה ומנוסה עם המלצות טובות, אולי אתם יכולים לעזור לי?

שלם שמי, אני מקווה שההמלצות זורמות בקצב אל האי-מייל שלך... בהצלחה, אורנה

שלום רב! אני פונה אליך בשל מצוקתה של אימי ובניסיון לעזור לה. מזה 10 שנים אימי שרויה בדיכאון ( מאז הוריי נפרדו )אשר הולך ומחריף לאחורטנה בעקבות גיוסו של אחי הצעיר ועזיבתו את הבית. כעת היא לבד, בוכה במשך ימים שלמים ללא הרף, מאיימת לא פעם בהתאבדות וכו'. במשך השנים התנתקה מכל חבריה ומכריה וסגורה בחדרה, לא יוצאת מהבית ואוגרת דברים באובססיה. היא מפחדת להזדקן לבד, שונאת ומקללת את בנות זוגנו ( אנו 3 בנים),טוענת שהרסנו לה את החיים וזנחנו אותה לאחר שגידלה אותנו. לאחורונה התנהגותה קיצונית ומוזרה, בוכה ללא הכר וקצף בפיה, לא מוכנה לשמוע על טיפול פסיכולוגי. ידוע לי כי רופא המשפחה רושם לה מזה כמה שנים תרופות הרגעה ( לוקחת כארבעה כדורים ביום) ופעם הודתה לפני כי התמכרה אליהם. בשיחה עם הרופא הוא אמר שאכן כך הדבר. שאלתי היא: מה אנו, בתור ילדיה,יכולים לעשות על מנת לעזור? האם אפשר לכפות עליה עזרה? לאן ניתן לפנות? המצב מדאיג ואנו חוששים כי תיפגע בעצמה

שלום יעקוב, אכן, המצב נשמע מדאיג ומטריד. במצבים כאלה אני בדרך כלל מציעה להיעזר בייעוץ פסיכולוגי, גם אם "מושא" הייעוץ מסרב בכל תוקף להצטרף לפגישות. להמלצה הזו יש שתי סיבות: הראשונה - הייעוץ בהחלט יכול לעזור לכם לגבש פתרונות רגשיים ומציאותיים, השנייה - זהו צעד דרמטי שלא יכול לחמוק מעיניה, והרבה פעמים אפשר לראות שאנשים מגיבים לכך בצורה עזה, מיצירת שינויים בחייהם ועד הסכמה מאוחרת להצטרף לייעוץ. נסה לאתר מטפל שעובד בגישה משפחתית-מערכתית, ותאם עם שני אחיך שיצטרפו גם הם. שיהיה בהצלחה, אורנה

אני בת 61 התאלמנתי לפני כשנה ועשרה חודשים לאחר 38 שנות נשואים טובים . לאחר מותו של בעלי עברתי לבית בישוב כפרי בו גרים ילדי ונכדי ובעלי קנה אותו חודש לפני שנפטר כדי שאהיה קרוב לילדים . מאז שנפטר אנחנו היינו עולים לקבר כל יום שישי. לאחרונה הרגשתי שהדבר לא עושה לי טוב. אני חולמת יותר ויותר על בעלי , מרגישה שהוא איתי בכל מקום , אין רגע ביום שאני לא חושבת עליו ולא חשוב איפא אני ומה אני עושה. הפסקתי ללכת כל יום שישי , אבל המצב הנפשי שלי לא טוב .מה עלי לעשות ? תודה.

שלום דפנה, אני מנסה לדמיין את הצער שחשים עם אובדן אהוב וחבר שליווה את חייך במשך עשרות שנים. אני מבינה שהייתם ברי מזל... שנה ועשרה חודשים הם לא כל-כך הרבה זמן כשחושבים על הדברים שאת צריכה לעבד בתוכך, ואני לא בטוחה שתדירות העלייה לקבר היא מה שישנה את התמונה הרגשית. הכאב הלא חי בתוכך... אני רוצה להציע לך לא לעבור את זה לבד, ואני מתכוונת ללבד שיכול לחיות בתוכנו גם כשאנחנו מוקפים בני משפחה אוהבים ודואגים. אני רוצה להציע לך לצרף אל המסע שלך פסיכולוג/ית קליני/ת שילך איתך בדרך. את מוזמנת לעדכן אותי עוד, אורנה

הומלץ לי ע'י רופא אא.ג. מומחה( עקב שיעול טורדני יותר משנה ולאחר בדיקות יסודיות ומקיפות ,כולל סי.טי. ראות וברונכוסקופיה - ללא כל ממצאים, ) על הערכה פסיכולוגית ושקילת טיפול אדקווטי. פניתי בהמלצת הרופא לפסיכולוגית המתמחה בבעייתי. היא טוענת שאכן השיעול נובע מבעיה "נפשית". אכן יש לי בעיה עם כלתי (כשנה וחצי)ולקחתי את הענין ללב. פניתי מיוזמתי לפסיכיאטר שנתן לי ציפרולקס שעזר לי מאד ואני מרגישה רגועה. אני נוטה להאמין, אחרי כל הבדיקות שעברתי, שהשיעול אכן חלק מהמתח והלחץ שאני שרויה בו מהסיבה הנ'ל, ושהוא "תקוע" לי בפנים, אך כלפי חוץ אני "רגועה" מה עושים הלאה? איך משתחררים מתופעת השיעול הטורדני שמקשה על חיי.

רחלי שלום, ההבנה שהגעת אליה חשובה בפני עצמה ופותחת בפנייך את הדרך לפנות לטיפול פסיכולוגי, לעבד את אותה בעיה עם כלתך שמפריעה לך, להבין מדוע זה כל כך מפריע לך ומדוע זה היה חייב להתבטא בשיעול ולא בצורה אחרת, לא גופנית. כאשר לא יהיה עוד צורך בסימפטום שלך, הוא ייעלם. דרור

דרור, לא יכולתי שלא להתפלא ולכאוב על צירוף המקרים המחריד והאנושי של אלעד ולאחריה דפנה שכל אחד מהם כואב את מותו של בן זוגם, השאלה האם התמודדות עם מוות ממחלה של אהוב באופן המאפשר פרידה איטית "מקל" על האבל לעומת מיכלי אשתו של אלעד שנפטרה מתוך החלטה שלה של רגע, איך מתמודדים עם אותו כאב והאם באמת זה אותו כאב?

שלום לך, זו אינה שאלה פשוטה, ונראה לי שהתשובה נעוצה יותר במקרה הספציפי ובתחושות של האדם הכואב מול האדם שנפטר, והיכולת לעבד את המוות של אדם קרוב. כך שאין תשובה אחת ברורה לשאלה. דרור

ליאת את זוכרת אותי? התלבטתי לגבי עזיבת טיפול לאחר ארבעה חודשים כי הרגשתי שאין כימיה ביני לבין המטפל, אז ככה מעדכנת-התחלתי טיפול חדש (המטפל הקודם עדיין מתקשר) אצל מטפל אחר בפגישה השלישית הוא ביקש שאספר קצת על הטיפול האחרון ולמה עזבתי, רק אמרתי את המילה המטפל הקודם שלי והתחלתי לבכות, בכיתי כל הפגישה בסך הכל אמרתי המטפל שלי והכל השתחרר החוצה. ליאתי דרורי אורנה'לה, מה קרה לי? דווקא המטפל החדש מקסים וכבר עברו מספר שבועות מאז שעזבתי אותו. אולי תנסי להסביר לי בבקשה מה קרה פה?

נועם שלום, ליאת תהיה פה ביום חמישי ושישי ואת מוזמנת לפנות אליה. אני לא מכיר את פרטי המקרה שלך, אבל נשמע לי שאת מתקשה להבין מה קורה לך ומדוע את נוהגת בדרך בה את נוהגת. זהו חומר טיפולי חשוב, ומאחר והתחלת טיפול חדש תני לו צ'אנס אמיתי ונסי לברר איתו מה קורה לך, ומדוע את מגיבה כך. דרור

מסקרן אותי לדעת מה עושים מטפלים כשהמטופל יוצא מהחדר-חושבים, רושמים, האם הם כותבים את כל התנהלות הפגישה, איך הם מתכוננים למטופל הבא, איך זה לא משפיע עליהם דברים שדוברו בפגישה עם מטופל אחד לפגישה שאחריה. האם המטפלים כותבים תחושות שלהם או תחושות של המטופלים והאם יש דבר כזה תיק אישי שהמטפל בונה על המטופל, בקיצור מה קורה שם בחדר אחרי שהמטופל יוצא עד לפגישה הבאה וגם אם אין פגישה אחרי מה עושה המטפל? תודה

לי שלום, ברור שסקרנותך מונעת ממניעים פנימיים ואם את בטיפול ראוי שתדברי עליהם עם המטפל שלך. באשר לתשובה, מטפלים חייבים לנהל רשומה רפואית - תקציר של תוכן כל פגישה. מעבר לכך כל מטפל בוחר בדרך הנראית לו. יש הרושמים בפרוטרוט כל פגישה ויש שכלל לא. וכמובן יש גם באמצע. לגבי המחשבה לאחר שמטופל יוצא מהחדר, גם כאן אין שחור או לבן, או חושב ומוצף או כלל לא חושב. דרור

בעלי נפטר לפני שנה ועשרה חודשים בגיל 61 אחרי שהיה חולה דיאליזה , במשך שנה וחצי ובעיות קשות בלב. נפטר מהתקף לב. היינו נשואים 38 שנה. מאז שנפטר עברתי לבית שהספיק לקנות חודש לפני מותו ליד הילדים שלי בישוב כפרי ואף נקבר שם לפי בקשתו. במשך כל אותה תקופה היינו הולכים כל יום שישי לבית העלמין אני והילדים . ולאחרונה הרגשתי שהדבר לא עושה לי טוב, אני חושבת עליו כל היום ובכל זמן, גם שאני עם הנכדים , בטיול או בחברה. בלילה אני חולמת עליו , כאילו שהוא נמצא איתי בבית ואני מרגישה כאילו הוא בבית . אאני מרגישה שהמצב הנפשי שלי קשה , זה חודש שאני לא הולכת כל יום שישי לבית העלמין. מה עלי לעשות כדי להשתחרר מההרגשה הרעה שיש לי .( אני מתנדבת בבית ספר, והולכת לחוג קרמיקה נפגשת עם חברות ). תודה.

דפנה שלום, מוות של בן זוג הוא אחד האירועים הקשים ביותר שניתן לחוות. את אומרת שעברו כמעט שנתיים ולאחרונה קשה לך לנהוג כפי שנהגת בעבר, כשבעצם את חשה כאילו הוא לא הלך ממך. אחת המשימות העומדות בפנייך היא להצליח להפרד ממנו. קל לומר מלעשות, ואין הכוונה לשכוח אותו. אבל כן להצליח להפוך את הסדר, לחשוב עליו לעיתים, בין שאר הדברים בחייך, ולא רק לפעול בין המחשובות עליו. זהו תהליך קשה והמלצתי היא שתפני לאיש מקצוע לשם כך. דרור

שלום לא יודע אם זה המקום הנכון מקווה שכן. אשתי התאבדה לפני מאה עשרים ושבעה ימים היא הייתה מאושפזת לפני כן שלוש פעמים במוסד לחולי נפש בעקבות נטיות לאובדנות. אני לא יודע איך לחזור לחיים יש לנו שני ילדים קטנים (ארבע ושבע) לא יודע איך לגדל אותם בלעדיה, כל כך כועס עליה שלא מסוגל לבקר את הקבר שלה. כועס על עצמי שלא עזרתי לה מספיק, שביקשתי ממנה לעזוב טיפול פסיכולוגי עקב בעיות כלכליות למרות שהיא אמרה לי שזה מחזיק אותה והיא צריכה את זה. לא מסוגל להסתכל על ההורים שלה על הילדים שלנו לא מסוגל לראות את עצמי במראה. היא חסרה לי בכל פינה בבית בכל דבר שאני עושה או חושב. לאחרונה אני חשוב שאני משתגע אני מתחיל לחשוב על המוות כאפשרות לא רעה גם עבורי מה לעשות איך חיים אחרי דבר כזה? למה היא עזבה אותי?????

נעם כואב לשמוע כמה עצב וכעס ובלבול יש בך עכשיו, זה בטח תקופה כל כך קשה... אני לא יכולה לעזור הרבה אני מניחה, אבל בכל זאת רוצה לשלוח לך הרבה כוחות. לי עצמי היה ניסיון אובדני פעם אחת, ואני יכולה להגיד לך שהרבה אנשים מסביבי ניסו לחשוב מה הם יכלו לעשות כדי למנוע את זה? שהם לא עשו מספיק, שהם אשמים..ונעיניין הוא שלפחות בשבילי הייאוש הגיע מתוכי, מאיזה חור שחור שלאט לאט ניסחפתי אליו, והוא סחף איתו גם את כל הכוכבים האחרים שהאירו עליי וניסו לשמור, אותו חור שחור היו האנשים שבכלל לא חשבו עליי, ושכל כך רציתי שיחשבו. אלה שחושבים על האדם שנמצא במצוקה, ומרגישים אשמים, הם בדר"כ אלה שעשו כל מה שיכלו לעשות ולפעמים יותר... אני מקווה שתשאב נחמה משני ילדיכם, כי בטח יש בהם המון ממנה וגם ממך, והם בטח מאוד רוצים שתמשיך לחשוב עליהם, שלא יגדלו וישאלו מה עשינו לא בסדר, ואיפה היינו אשמים..אתה הרי יודע שהם לא אשמים בכלום.וגם לא אתה. אופיר

אלעד שלום, כאב לי לשמוע על התחושות שלך ועל מה שקרה לך. מוות של קרובים בעיקר בנסיבות כה טרגיות עלול להשאיר עם תחושות אשמה מחד וכעס מאידך על שעזבה אותך בטרם עת. השילוב הזה הוא שילוב שקשה מאוד לחיות איתו ואני יכול להבין את תחושותיך. אני לא חושב שאתה צריך להתמודד עם זה לבד. לדעתי עליך לפנות בהקדם לטיפול, להתמודד עם מגוון הרגשות הקיים בך בנוגע למה שקרה ולראות משם איך ממשיכים. דרור

שלום לדוקטורים חברה שלי התחילה טיפול לפני חודשיים, אני נורא מקנא שהיא הולכת אליו ואפילו מנסה לשכנע אותה לעזוב אותו. אני מרגיש כאילו היא בוגדת בי חשבתי אפילו להגיד לה או אני או הוא. אני יודע שהיא צריכה טיפול (יש לה בולמיה) אפילו אני שיכנעתי אותה במשך שנה ללכת אבל לא מסוגל להתגבר על הקנאה וכשהיא חוזרת ממנו לא מסוגל לגעת בה. הדבר הכי נורא עבורי זה שהוא מתקשר והיא נכנסת לחדר וסוגרת אחריה את הדלת, זה משגע אותי למה היא נכנסת לחדר מה היא מסתירה ? ולמה הוא מתקשר? זה נורמאלי מה שאני מרגיש? תודה רבה

נועם שלום, מהדברים שלך נשמע שאתה מרגיש שהוא מאיים עליך, שהוא מעניק לה משהו שאתה לא, שהיא מוצאת אצלו משהו שאתה לא נותן. הרבה פעמים בתוך טיפול מוצאים הקשבה אחרת שלא מתאפשרת בשום מקום, לעיתים זה תלוי פשוט בהבנייה של הטיפול. אני מניח שאת ההקשבה הזו היא מנסה לשמר כאשר הוא מתקשר אליה. אני לא יכול לומר מדוע הוא מתקשר, האם סיכמו ביניהם על שעות קבועות, אבל למרות הקושי עצתי היא שתראה גם בזה כחלק מהטיפול. אתה יכול לנסות ולדבר איתה, אבל גם לנסות ולהרגיש שמה שהיא מוצאת בטיפול הוא בנוסף ולא במקומך. הרגשות שלך מאוד ברורים, והם מתעוררים לעיתים, אל תשאיר אותם לעצמך אבל לדעתי גם אל תתנה את זה באולטימטום, הם לעיתים רחוקות עובדים כפי שאנו רוצים שיעבדו. דרור

יש לי עוד מעט אירוע, פעם שעברה שהייתי באירוע הייתי מאושרת הייתי בהריון וזה מעלה בי מחשבות( התקופה די קשה הפלה דיכאון, מצבי רוח ) לא יודעת איך אני אתמודד עם שמחה מצד שני כבר מאוד רוצה לחזור לחיים, לעצמי ולא להרגיש שזה סוף העולם מה את חושבת? האם אירועים משמחים יכולים לעזור לי לצאת אל החיים?

שלום לך, אירועים שמחים או עצובים יכולים להשפיע בוודאי על מצב הרוח, אבל לא תמיד באופן צפוי מראש. כך למשל אם במהלך האירוע תחשבי על הפער בין המצב שלך כעת למצב באירוע הקודם, סביר שתחווי מצוקה. כך גם אם תראי אחרים שמחים ולך קשה ייתכן וזה יעורר בך רגשות קשים. ישנם גם מקרים בהם שמחה, מדבקת גם כשעצובים. אבל בדרך כלל זה משפיע כאשר הסיבה לעצב היא זמנית רגעית או תחומה לאיזור מסויים בחיים. מהתיאור שלך אני בכל מקרה הייתי ממליץ שתיעזרי באופן מקצועי על מנת להתמודד עם האירועים הקשים שחווית. דרור

שלום רב, מה אפשר לומר על גבר (פרופיל אופי ופסיכולוגית) שמצלם בסתר את הבחורות (קורבנות) שעימם מקיים יחסי מין ומפיץ באינטרנט? מבחינה פסיכולוגית- מה המניעים? האם מדובר ברוע גרידה? או בהנאה מינית מעצם ההפצה? הילה

הילה שלום, עצם הצילום מעיד על הנאה מהתבוננות בעצמו, מעין סטייה מינית, פרוורסיה, שכן הוא אינו נהנה מהאקט עצמו אלא ממקום מציצני בצורה מסויימת. אפילו אם זו הצצה לעצמו. ההפצה של החומר באינטרנט מעלה אולי את הריגוש אבל היא מעידה גם על קווים פסיכופתיים בשל האדישות ואפילו ההנאה מהסבל שייגרם לאותן נשים. דרור

אני מרגישה לא ראויה להם.הם יפים כל כך,אמיתיים,אוהבים,חיים,שלמים.ואני הבאתי אותם אל חיי אבל אני ריקה אני תהום בולענית ועכורה.תמיד הייתי ותמיד אהיה. שואבת אותם והם נעלמים בתוכי צפים בריק. אני לא ראויה להם.מה עוללתי להם כשקשרתי ליבם בלבי... ולי רגשות האשם.והצעקה השקטה שקורעת את נימיי מבפנים. למה הם לא יכולים ללטף ולהרגיע אותי מבפנים למה דוקא יד מחוץ אני מבקשת? יד שאינה מושטת אליי.לצעקתי.

ויק שלום, אני שומע את הכאב שלך והתחושה ששום דבר, מבחוץ או מבפנים לא מרגיע אותך. את התחושה שלך שאת בולעת כל דבר טוב, ששום דבר לא ממלא את הריקנות שלך. יש בך הרבה ייאוש אבל מבעד אליו יש גם תקווה שמישהו אומשהו יצליח ללטף ולעזור לך. אני יכול רק לקוות שזה יקרה בהקדם. דרור

היי חברה עידכונים מהסדרה ראובן הלך לגילה (המדריכה שלו) ודיבר על נעמה אהובתו ההמטופלת ואמר לגילה שהוא יודע שהוא ויתר על אהבה הכי גדולה שהייתה לו שלא יחווה שוב לא רק כלפי מטופלת כלפי אישה בכלל. זה היה מאוד עצוב. מה שגרם לי צמרמורת, זה שראובן דיבר על המוות של ידין (שהתאבד בעונה הקודמת) גילה אמרה לו אנו לא יכולים להציל את המטופלים שלנו ואז גדעון צרח עליה "אז מה לעזעזל אנו עושים פה מקשקשים הרי המטרה היא להציל חיים לא" ואז גילה אמרה "אנו מצילים חיים בתוך החדר לא מחוצה לו" ואז ראובן אמר "ומה קורה אם מטופל מת מחוץ לחדר מה אז את עושה גילה" היא אמרה לו מקווה שאני עושה עבודה טובה בתוך החדר כדי שלא ימות אז הוא אמר לה "אבל אין לך זמן גילה לעבודה טובה יש מישהו שעומד למות מה אז את עושה יושבת ומחכה שימות?". בקיצור פרק חזק וקשה. ראובן עם רגשות אשם על מות ידין על כך שאיפשר לו לטוס האמת גם אני חושבת שהוא אשם. להתראות בעידכון הבא..

וואי, אחד הפרקים הקשים. הקטע שהיא שואלת אותו את מי הוא מנסה להציל והוא אומר לה שאין לו כח לנבור... קרע אותי!!! הוא מנסה להציל את עצמו כל החייים ללא הצלחה. בדיוק כמוני. פרק חובה!!!

בילבי מתוקה תגידי את בטיפול אמיתי או שבינתיים את נהנית מהטיפול הוירטואלי של הסדרה "בטיפול" :-) תאמיני לי הטיפול האמיתי הרבה יותר סבוך וקשה מכל סדרה למרות שהסדרה אחלה.

בילבי מתוקה גם אני רואה את הסידרה, וכל כך הבנתי את מה שראובן אומר כאילו מה קורה למטופלים מחוץ לחדר, האם באמת אפשר לסגור את הדלת ולהגיד זהו אני את שלי עשיתי, אם ימותו, אז מחוץ לחדר. האם באמת מטפלים יכולים לעצום עיניים ולאטום אוזניים רק כדי לחיות בשלום עם עצמם, מטפלים לכאורה דוגלים בבחירות של המטופלים שלהם, אך בחירה במוות אינה בחירה שפויה כמו שאנורקסיה אינה בחירה שפויה, איך למעשה עוזרים למטופל להישאר בחיים מחוץ לחדר, זו דילמה שהפרק עם ראובן בהדרכה שלו העלתה, וראיתי כיצד ראובן מסביר לגילה שהתפקיד שלו כמטפל זה לא לקשקש אלא שהוא בחר במקצוע כדי באמת להציל חיים. ועד כמה הוא יודע שאם היה מונע מידין לחזור לטוס במצבו הנפשי, אולי היה מונע את ההתאבדות שלו, הרי ידין ביקש ממנו בעקיפין שיעזור לו לבחור בחיים וראובן אמר לו אני לא יכול להחליט עבורך, חבל שמטפלים לפעמים לא מניחים לפוליטלי קורקט ומחליטים כבני אדם וכמטפלים לעשות אקט אנושי, לפעמים מטפלים צריכים להבין שהתשובה נמצאת בתוכם ולא בספרים, ושלעיתים במצבים קיצוניים המטופלים שלהם לא באמת יכולים לבחור בחירה טובה ושפויה עבור עצמם. שלך, אפי

שלום ביליבי, הסוגייה שאת מעלה לגבי היכולת של המטפל להיות אחראי לחיי המטפלים שלו ולבחירותיהם היא סוגיה שמדוברת רבות מהיבטים שונים ובוודאי שכאן לא ניתן לגעת בכולם. אבל הדבר שחשוב לי לומר הוא שאחד הדברים הקשים להכרה לכל אדם ובמיוחד למטפל, היא ההבנה שהוא אינו כל יכול. היכן עובר הגבול של האחריות והמאמצים את זה כל מטפל קובע לפי מיטב הבנתו את יכולתו ואת ההשפעות שיש למאמציו על המטופל. ועדיין החלטות אלו צריכות להתקבל מאותה הבנה בסיסית, אך לא מובנת מאליה, שהוא אינו כל יכול. דרור

ווית פעם אובדן של מישהו יקר? בהתחלה מלווה אותך בלבול מהול בכאב, אבל אתה לא ממש מבין את משמעות הדברים שאתה חווה. ברור לך שקרה משהו, אבל אתה עדיין לא מפנים את מהות החוסר בחייך. עד שפתאום אתה קולט הכל בבת אחת. חלק שני בסיפור בהמשכים פורסם: 27.01.08, 10:23 בפרק הקודם: בליל חורף מקפיא ניגש גבר כבן 30 ומשהו למשטרה, הציג את עצמו כדורון אפרטוב וביקש לדווח על נעדרת. התברר שהנעדרת היא האישיות שלו. פקד שמואלוב ורפ"ק מרקוס מצאו את עצמם מתמודדים עם חקירה מוזרה. רפ"ק מרקוס ופקד שמואלוב פסעו לתוך יחידת הדיור והתישבו על ספת העור המרופטת שניצבה בסלון. דורון אפרטוב התיישב בכורסה מולם, ורפ"ק מרקוס מיהר לסקור בזריזות את הדירה: קירות ערומים מתמונות, ערימת דיסקים על שידה ישנה, ספלי קפה ריקים למחצה על השולחן, ספרי שירה על מדף, חתול מנומנם בסלסלת קש ותנור חשמלי שלהט בפינת הסלון הקטן. "אז אני מבין שאתה חושב שהאישיות שלך נעדרת". רפ"ק מרקוס ניגש ישר לעניין. "כן, אני חושש שכן", ענה דורון בקול שקט. "אני מבין", הנהן רפ"ק מרקוס. "ומה גורם לך לחשוב שהיא איננה?" דורון אפרטוב הביט ברפ"ק מרקוס, אחר כך בפקד שמואלוב, ולאחר מספר שניות השיב: "חווית פעם אובדן של אדם יקר, רב פקד? אדם אהוב?" "אנחנו מקשיבים, דורון". התחמק רפ"ק מרקוס מתשובה. "בהתחלה מלווה אותך בלבול מהול בכאב, אבל אתה לא ממש מבין את משמעות הדברים שאתה חווה. ברור לך שקרה משהו, אבל אתה עדיין לא מפנים את מהות החוסר בחייך. אתה מבין את מה שאני אומר?" "אני מבין. תמשיך". "הבנת החוסר מגיעה בשלב מאוחר יותר, כשהעולם כבר חוזר להשתעשע בארגז החול של המציאות, וברגע כלשהו אתה רוצה לומר משהו למישהו, לשאול אותו, לגעת או סתם ליהנות מנוכחותו, ואז אתה קולט פתאום שהוא איננו. פתאום זה מכה בך – הוא איננו". רפ"ק מרקוס הביט בפקד שמואלוב ואז פנה אל דורון אפרתי: "אז פתאום שמת לב שהאישיות שלך איננה, אישיותך שאהבת? היכתה בך תובנת האובדן שלה?" "כן, ברגעים הלא צפויים האלה שבהם הייתי זקוק לה. כשנפלה לידי ההזדמנות להתאהב במישהי חדשה, להתרגש ממוזיקה או סתם לחייך לעצמי מול המראה באחד הבקרים כמו פעם, אבל לא הצלחתי. היא פשוט לא היתה שם. בסוף הבנתי שהיא איננה, שהיא... שהיא..." דורון השתתק לפתע ומבטו ננעץ באחד מספלי הקפה שהיו מונחים על השולחן. פקד שמואלוב תלה ברפ"ק מרקוס מבט שואל, כאילו עמד לומר דבר מה, אך האחרון היסה אותו במבט חודר. "הספל...", מלמל דורון. שני הבלשים הפנו את מבטם לעבר השולחן. בשנייה הראשונה חמק הדבר מעיניהם, אבל אז ראו שבתוך אחד הספלים, שהיה מלא למחצה בקפה שהתקרר זה מכבר, צף פרפר קטן ואפור, מנסה בפרפורים נואשים להתרומם מעל למלכודת הנוזל. דורון התרומם מהכורסה ובצעדים איטיים אך נחושים ניגש לחדר האמבטיה. לאחר מספר שניות שב כשהוא אוחז בידיו פיסת נייר טישו, נטל עט שהיה מונח על השולחן ובזהירות רבה דלה באמצעותו את הפרפר הרטוב מתוך הספל. אחר כך הניחו בעדינות על מצע הנייר הרך. כתם צהבהב החל מתפשט מתחת לפרפר האפור. "הנייר העדין סופג את הנוזל", אמר דורון מבלי להביט בשניים. "בעוד חצי שעה הוא כבר יעופף פה בסלון". שני הבלשים הביטו בו בהשתאות. "אממ... טוב, דורון, אנחנו נזדקק לרשימה מפורטת של כל החברים הקרובים שלך, כל החברות שלך לשעבר וקרובים מדרגה ראשונה", הפר רפ"ק מרקוס את השתיקה המביכה שהשתררה בסלון. "פקד שמואלוב ירשום את כל הפרטים שתמסור לו. אין לך בעיה עם זה, נכון?". "לא, זה בסדר", השיב דורון. "אין בעיה בכלל". "יפה. שמואלוב, אני יוצא לעשן סיגריה. תודיע לי כשאתה מסיים". אלוהים אדירים, לא שוב מודעה רפ"ק מרקוס עמד מחוץ ליחידת הדיור והביט על הדשא הרטוב שכיסה את החצר רחבת הידיים. הקור צרב בפניו. מתוך כיס המעיל הוציא קופסת סיגריות מקומטת ובאצבעות עצבניות שלף ממנה סיגריה והצית אותה. העשן שנמהל באוויר הקפוא שרף בריאותיו. הוא היטה את ראשו לאחור, נשף את העשן שנעלם בערפל החורפי ומלמל לעצמו: "אלוהים אדירים, לא שוב". בשובם מביתו של דורון אפרטוב החנה רפ"ק מרקוס את הניידת בחניון התחנה. השעה כבר היתה מאוחרת, ופרפרי לילה החלו להופיע במחול תזזיתי תחת תאורת החניון השומם. "שמואלוב, אתה זוכר ששאלת אותי כיצד ייתכן שאדם ידווח על היעדרותה של האישיות שלו?" "כן, אני זוכר. אמרת משהו לגבי זריעת בהלה בציבור". "כן, אמרתי", נאנח רפ"ק מרקוס. "יצא לך לראות פעם את אחד מסרטי הטבע האלה, שמואלוב, על אריות טורפים בסוואנה?" "כן, אבל איך זה קשור?" "ידעת שטורפים מחשבים אם כדאי להם להתאמץ בכדי לתפוס טרף מסוים? יש ממש נוסחה הכוללת את האנרגיה שיצטרכו להשקיע בכדי לתופסו והאנרגיה שירוויחו מטריפתו. הם אומדים בתת-המודע מרחק, מסה. זה מדהים". "לא, לא ידעתי את זה". גם בני אדם טורפים זה את זה לפעמים "כן, לפעמים עדיף לא לדעת". רפ"ק מרקוס שלף סיגריה והצית אותה. "גם בני אדם טורפים זה את זה לפעמים. תת-מודע אחד ניזון מתת-מודע שני". "אני מודה שאני לא מבין על מה אתה מדבר מרקוס", אמר פקד שמואלוב וגירד בעורפו. "אתה מבין, שמואלוב, אדם חסר תחושת ערך עצמי יזהה את הטרף שיגרום לו להרגיש שווה, גם אם עבורנו הוא יהיה רק עוד פרצוף בהמון. הטרף שלו אפילו לא יידע". "ואיך זה קשור לאדם שהאישיות שלו נעדרת?" "כשאישיות של אדם איננה, קיימות שתי אפשרויות: או שמישהו אחר רצח אותה, או שאותו אדם רצח אותה בעצמו ומנסה להסיר מעצמו חשד על ידי הגשת התלונה". "מה? אבל למה שמישהו ירצה לרצוח אישיות של אדם אחר?" "שמואלוב, ראית פעם סרט על ערפדים?" שאל רפ"ק מרקוס ולא המתין לתשובה. "שמת לב שהקורבנות של הערפדים הן כמעט תמיד נערות יפות ותמימות? למה אתה חושב שמציגים את קורבנות הערפדים בצורה כזאת?" "אנחנו בקטע של סרטים היום? בכל מקרה, אני מניח שכדי להדגיש את האכזריות של הערפדים, להראות שאין להם גבולות". "אני חושב שאתה טועה שמואלוב", אמר רפ"ק מרקוס וינק מהסיגריה מבלי להביט בשותפו. "לא את האכזריות רוצים להדגיש, אלא את חוסר האונים של הערפד. הוא רואה טרף תמים ולא מזיק ופשוט אינו מסוגל לחוס עליו. כמו טורף – הוא זקוק לו לשם הישרדות. אתה מבין שמואלוב?" "אז בעצם, מה שאתה אומר זה שיש אנשים שניזונים מאישיותם של אחרים פשוט כי אין להם ברירה? הם זקוקים לזה כדי לשרוד, כלומר כדי להרגיע את תת המודע שלהם?" "בדיוק כך שמואלוב. במיוחד במערכות יחסים. בזמן מלחמה, נאלמים החוקים". "ולמה שמישהו ירצח את האישיות שלו בעצמו? מה ההיגיון בזה?" "לפעמים אדם חש שהאישיות שלו גורמת לו סבל, גורמת לו להיות פגיע. הוא חושש להיות קורבן, להיות טרף. הוא חש שהמידות הטובות באישיותו הן נטל, ואיש אינו יכול להיות מאושר ללא המידות הטובות. אז הוא מעדיף להפטר ממנה, מאישיותו". "ומה קורה לאדם כזה?" "במקרה הטוב הוא הופך לכלום, זומבי. במקרה הרע הוא הופך לטורף בעצמו. ערפד של תת-מודע". "אני מבין עכשיו מדוע הבוסים לא רוצים שהציבור ידע. זה באמת עלול ליצור פאניקה". "כן, טוב בכל אופן, לקחת מדורון אפרטוב את הפרטים שביקשתי?" "חיובי. הכל רשום אצלי". "יפה. אני רוצה את השם של האקסית שלו, זאת האחרונה. מי היא? כמה זמן הם היו יחד?" "שנייה, זה רשום אצלי כאן איפשהו", אמר פקד שמואלוב וחיפש בין ניירותיו. "אה, הנה. קוראים לה ענבר שירשקוף, בת 28. הם היו יחד ארבע שנים. היא עזבה אותו". "ענבר שירשקוף? אממ... השם הזה נשמע לי מוכר. טוב, תשמע שמואלוב. מחר אתה עובר על כל השמות שדורון נתן לך במסוף שבתחנה. תראה אם השם של אחד מהם יצוץ בהקשר רלוונטי. אני אסע לפגוש את הענבר הזאת. היא נראית לי מקום טוב להתחיל בו". "אז ככה זה? את הבחור החדש תוקעים במשרד?" "כן, בדיוק כך. תמיד את הבחור החדש", השיב רפ"ק מרקוס ומחץ את בדל הסיגריה אל מאפרת הרכב. פקד שמואלוב ישב במשרד הקר והזין שמות של חשודים למסוף המשטרתי. כשהגיע אל שמה של ענבר שירשקוף הופיע לפתע על המסך רישום משטרתי מלפני ארבע שנים. עיניו של פקד שמואלוב נפערו בתמהון: לפני ארבע שנים התלוננה ענבר שירשקוף על אישיות נעדרת - האישיות שלה! הוא הרגיש צמרמורת מעיקה מתחילה עוטפת את גופו, כשלפתע צלצל הטלפון במשרד. זה היה רפ"ק מרקוס. "תירגע שמואלוב, זאת רק מטאפורה. ידעתי שהשם שלה מוכר לי. בכל אופן, זה לא משנה. אני אצלה עכשיו. היא הודתה בכל. אני מגיע לאסוף אותך. אנחנו צריכים לנסוע לדורון אפרטוב ולבשר לו". "לבשר לו מה?" "על האישיות שלו, שמואלוב. האישיות שלו מתה", השיב רפ"ק מרקוס וניתק.

שלום לך, נשמע סיפור מעניין, עם ניסיון ליצור הבנה מעמיקה על אישיות האדם. כסיפור זה נחמד, לא הייתי מייחס לתובנות שעולות ממנו יותר מדי ברצינות. דרור

אני מנסה להסביר במילים למה רע לי,ולמה קשה לי,אבל הנסיון להסביר במילים רק משנה את ההרגשה שלי... אני כבר כמה זמן מתמודד עם המציאות-המציאות שאני יצרתי לעצמי... כל החיים לא למדתי-תיכון,יסודי,כל החיים ברחתי,העדפתי ליצור לעצמי דרמות מזוייפות,בכדי לכסות את הדרמה היותר גדולה של החיים שלי-שפשוט קשה לי עם המשפחה שלי..היה לי קשה לקבל את העובדה שאני לא מצליח ליצור קשרים חברתיים,היה לי קשה ליצור את העובדה שאני לא מבין את עצמי,ובמקום ללמוד איך לעשות את זה נכון ,במקום ללמוד איך להתנהג נכון,ובמקום ללמוד איך לרצות ולשאוף למה שאני רוצה,פשוט נשארתי ברגש ובחשיבה שלי אותו ילד קטן שפשוט רוצה שההורים יחבקו אותו....אז מה עשיתי-אשפזתי את עצמי בבית חולים לחולי נפש...קבלתי תוית-חולה נפש,עם אבחנה...... והיום??? אני לומד-ורואה כמה טוב לי עם זה,ואני ממוקם בין 5 הציונים הגבוהים של הכיתה...והיום כואב לי-כי אני מבין את הפספוס שלי,אני מבין את גודל ועומק הבור שחפרתי לעצמי...וכלכך כואב לי,כלכך רע לי שאני פשוט לא מפסיק לבכות...פתאום אני מבין איזו דרמה יצרתי ,כי רציתי את אבא ואמא....איזו פספוס אני.....פתאום אני רואה שאת הדברים שאני רוצה-אני לא אצליח לקבל,אני לא אצליח לעבוד בדברים שעושים לי שמח,אני לא אצליח להיות מה שאני רוצה להיות......ואני נשאר עם הכאב שלי...ועם הבכי ...ואני לא מצליח להפסיק את זה!!!! אני לא יודע מה לעשות...

שלום לך, נשמע לי שמאוד כואב לך עכשיו, שתמיד כאב לך. אבל אולי היום כמו גם בעבר הקושי האמיתי הוא בתחושה שחסר לך משהו, החיבוק של אמא ואבא על כל המשמעויות שלו. בעבר עשית הכל כדי לא להודות בזה. כיום אתה מרגיש אשמה על כך שבמובן מסויים חסמת לך דרכים רבות בשל אותו אשפוז. אבל אני חושב שבבסיס המקור לכאב נשאר אותו מקור והגיע הזמן לטפל בו. להפסיק את הכאב והבכי. אולי בהמשך, לאחר מכן תחשוב אם ואיך אתה יכול להתמודד עם ההשלכות של האשפוז שלך בעברך. יהיה הרבה יותר קל לעשות את זה אחרי שהכאב הבסיסי שליווה אותך כל חייך יהיה פחות חזק. דרור

אני אב לבת בת 30 מזה שנתיים מוגדרת כזכזופרנית (התקף פסיכוטיעקב שימוש רב בגראס)מטופלת בזיפרקסה (לוקחת עם הפסקות )מסרבת לטיפול נוסף בחודש האחרוןפיתחה דלוזיה כאילו משהוא שהיא מכירה מתנכל לה בשמיים וגורם לה לסבל רב זה גורם לה להתקפי חרדה חוסר מנוחה רעד ופחד האם יש עצה

מה לגבי אישפוז? לא נראה לי שבלי מסגרת אישפוזית תוכל לסייע לה, סכיזופרניה נקראת גם "מחלת המדרגות" כל גלישה פסיכוטית נוספת יכולה ופוגעת בתפקודים קוגנטיביים ונפשיים, חשוב שהיא תשמור על טיפול תרופתי מאוזן ויציב. כרגע נשמע שהיא פסיכוטית וחשוב למרות שזה קשה שתלך איתה לבדוק אפשרות של אישפוז. רק בריאות

מנשה שלום, מדבריך אני שומע שאתה חש חסר אונים, ולא קל לראות את הבת שלך סובלת כך מבלי להרגיש שאתה יכול לעזור לה ממש. הדברים שאתה יכול לנסות לעשות הןם לדאוג שהיא תקח באופן קבוע טיפול תרופתי, וכאן אתה יכול להיעזר בכך שכרגע לא טוב לה וגם היא מרגישה שלא טוב לה ואולי היא תהיה מוכנה להתמיד בטיפול. במקביל אולי ניתן להפנות אותה למסגרת תומכת ועקבית כמו מסגרת של טיפול יום. אני מניח שאתה יודע שהיא זכאית לסל שיקום המאפשר קבלת עזרה כגון עבודה מוגנת טיפולים שונים ועוד. בהצלחה, דרור

שלום היום בבוקר הקדמתי לטיפול שלי בעשר דקות וכשהמטפל פתח יצאה משם מטופלת שלו בחורה יפיפייה שאפילו אני כאישה נחנקתי למראה פניה. כל השעה לא דיברתי איתו נורא כעסתי שיש לו מטופלת שנראית כך הרגשתי כאילו הוא בוגד בי. אני אישה בת 49 והיא נראית משהו כמו אמצע שנות השלושים שלה. המטפל ניסה לדובב אותי לדבר אבל לא רציתי ואפילו יצאתי לפני הזמן. היום אחר הצהריים הוא התקשר ולא חזרתי אליו שוב התקשר ולא חזרתי אליו. מרגישה כאילו אין לי יותר מקום שם כאילו כולן אותו דבר עבורו חוץ מהדבר המושלם הזה שיצא מהחדר שלו, איך מטפלים יכולים לעמוד מול מטופלת כזו יפה ולא להתאהב הרי מטפלים הם גברים לכל דבר אני בטוחה שהוא מאוהב בה. למה אני כל כך מקנא וכועסת עליו??

ריקי, זה נכון שמטפלים גברים וגם כשמדברים על טיפול מדברים על משיכה למטופלת ואפילו על התאהבות, יש למטפל מטופלות ויכול להיות שאחת מהן היא מישהי שהיה נוצר ביניהם קשר אמיתי והתאהבות ללא הטיפול, יחד עם זאת שהמטפל יכול להיות שכמוך מודע ליופיה ואף יתכן לתחושות מיוחדות כלפיה, זה לא אומר שהוא לא רואה את כאבך, שהוא לא דואג לך וחושב עלייך זה לא תחרות מלכת היופי, טיפול הוא מקום קשה, אינטימי מאוד, ונוצרים שם מערכות יחסים כל כך מורכבות וטעונות בלי קשר ועם קשר למראה המטופל. תחשבי על עצמך כאולי לא יפה כמוה, אך בטוח עמוקה ומיוחדת ושהכאב שלה מוצא מקום ראוי גם בטיפול וגם אצל המטפל בינו לבין עצמו כשהוא חושב על מטופליו. מעבר לזה שיכול להיות שאותה בחורה "מושלמת" יש לה כאב גדול משל עצמה ואולי אפילו בעיות מורכבות, את יודעת היופי אינו מחפה על כאב שנמצא מבעד למסך היפה. ודבר אחרון בטיפול כמו שבחיים שהרי הם חלק מהחיים, תמיד תראי יפות יותר או פחות ממך, האם גם ברחוב היית מגיבה באותן עוצמות, אם לא אז מה בסיטואציה הזו גרמה לך להרגיש כך? לצערנו כמטופלים, "בשקר הטיפולי" לעיתים חשוב לנו, ואף הכרחי לחשוב שהמטפל הוא רק שלנו והחדר הוא רק שלנו, ולראות מישהי יוצאת מהמקום הזה, היחודי לנו, יכול אכן לגרום לכעס מן תחושה של מישהי שיוצאת מהבית שלנו בדיוק כשבן הזוג פותח לנו את הדלת. לדעתי חשוב שתבררי את זה מולו, לא ברור למה הוא לא דיבר על זה והתעלם מהסיטואציה, מה שאולי העצים את התחושה שלך שזה מפריע לך ולו זה לא מזיז. דרך אגב חשבת לרגע מה הבחורה שיצאה מהחדר הרגישה, אפשר שהרגישה מובכת באותה מידה או תחושות לא נעימות אחרות, את יודעת גם עבורה זה המקום שלה המטפל שלה וכן הלאה:-) תדברו, חבל להישאר עם זה לבד..הטיפול הזה הוא שלך

ריקי שלום, בטיפול מתחדדות תחושות שאנו מרגישים ביומיום לכדי עוצמות מבהילות לעיתים ולכן חשוב לדבר עליהן. נראה שהמפגש עם אישה יפה היוצאת מהחדר שלו עוררה בך תחושות קשות לגביו, על ההעדפה הברורה שלו אותה על גבייך, ומכאן הכעס שלך עליו. אני מצטרף להצעה שהועלתה שתדברי איתו על זה, עם כל הקושי, יש שם משהו חשוב מבחינה טיפולית עבורך. אבל יש משהו חשוב עוד יותר בעיני, בכותרת רשמת היפה והחיה. התחושה שעברה בי היא שעבורך מול אישה יפה מאוד את חווה את עצמך כחיה. אני מניח שתחושה קשה זו מוכרת לך והיא ראויה לעיבוד עמוק בטיפול. דרור

יש לי חבר שנה וארבעה חודשים לפני שבוע הוא הכה אותי הייתי בשוק כי זה לא קרה לפני. רציתי לדעת אם הוא נחשב לגבר מכה המטפלת שלי רומזת לי בדרכה לעזוב אותו למרות שלא אומרת באופן חד משמעי היא פשוט התחילה להתקשר אלי מה שלא הייתה עושה לפני ונראית מודאגת. האם ייתכן שאני בחורה מוכה או שזה חד פעמי כי הוא באמת אחלה בחור פשוט רבנו ריב היסטרי.מאז הוא מתנצל בכל דרך אפשרית האם לעזוב או להישאר?

גם רוצח שנמצא בכלא רצח פעם ראשונה ולפני כן לא נחשב לרוצח. אני לא מאמינה שמישהו שאין בו צד כל כך אלים יכול להיות אלים, תחשבי לרגע האם את יכולת במצב הכי קיצוני שיש להכות מישהו, האם כל אחד יכול להכות מישהו אחר? אני מאמינה שברגע שנפרץ החלק הזה בו זה יחזור על עצמו, מעבר לעובדה שלא תוכלי להרגיש בטוחה כמו שהרגשת לפני כן, האם את באמת רוצה לקחת את הסיכון הזה של עד "העונג הבא"? . שימרי על עצמך, מגיע לך שישמרו עליך ולא יפגעו בך. מעבר לזה אני חושבת שאת צריכה לעבד את זה בטיפול כי אלימות פיזית היא טראומה נוראית, בכל גיל.

לעזוב לעזוב לעזוב. אני אספר לך סיפור: גדלתי במשפחה נורמטיבית לגמרי. לכאורה. הורים בעלי מקצועות חופשיים, מעמד בינוני, מגורים בעיירה נחשבת, "צפונית". אבא שלי לא היה גבר מכה. הוא היכה "רק" בריבים היסטריים. כשהייתי בת שמונה הוא חנק אותה מול עיני. הוא לא היה גבר מכה. מאז חייתי בצל פחד מוות. אבל הוא לא היה גבר מכה. שלושים שנה לקח לי להפסיק להגן עליו ביני לביני וביני לבין הסביבה, כי הוא לא היה גבר מכה. אני מלקקת יום יום את הפצעים של אב שלא היה גבר מכה. המכה הראשונה היא זו שבאה לפני השניה. תעזבי כל עוד אין בינכם מחוייבות. אין עיניים של בני שמונה, ועשר, ושתים עשרה ובכלל, שיראו ויחוו. מה תאמרי להם? אבא הוא לא גבר מכה? אבא מכה רק בריבים היסטריים? מה תאמרי לעצמך? גבר מכה הוא זה שהרים את ידו אי פעם על זוגתו. לא צריך להיות מפלצת שמכה בלי סיבה כדי לקבל את התואר המפוקפק הזה. אני חושבת על עוד משהו: ואם יהיו לכם ילדים ויום אחד הם יעצבנו אותו באופן היסטרי? עזבי. עזבי. עזבי.

מהו מעגל האלימות? במערכת יחסים אלימה, מעגל האלימות כולל שלושה שלבים ברורים: 1. בנית מתח. מתרחשים מקרי התעללות קטנים והמתח הולך וגובר. הקורבן בדרך-כלל מנסה לשלוט בהתחלה של כל מקרה התעללות על-ידי התנצלות, קבלת אשמה, הבטחת הבטחות שונות וניסיון לרכך את המצב. 2. תקיפה. המתח גובר והולך עד למקרה נוסף של התעללות ובסופו של דבר אלימות. הקורבן שמנסה להימנע מהתעללות ואלימות יכול בדרך כלל לספר על מה שקרה אך התוקף לא מסוגל לכך. הנפגע ימעיט בחשיבות או יכחיש את חומרת הפגיעה כדי לרכך את התוקף ולהמעיט את הסיכוי לעוד אלימות. 3. התנצלות וסליחה. התוקף נראה מתחרט ומבולבל מההתנהגות שלו. הוא ינסה בכנות להשלים ולהבטיח שלא להתעלל או להתנהג שוב באלימות. הקורבן רוצה להאמין שזה נגמר ומתרכז בכמה נחמד ואוהב התוקף יכול להיות. כאשר המעגל הזה בתחילתו התוקף לא בהכרח רוצה להכאיב לאישה. הוא מאמין שהוא רק רוצה לסיים מצב בלתי נסבל עבורו. לפעמים המעגל יתקשר לשני שלבים בלבד: בנית המתח ואחר-כך התקיפה. במצבים כאלה הקורבן ירגיש מהר מאוד כלוא ולכוד. אך אם האישה הרגישה כלואה או במלכודת והצליחה לברוח, סביר להניח שהיא לא תחזור יותר לחיות עם התוקף. אחרי שלב אלים במיוחד קורה בדרך-כלל מה שמכונה "שלב ירח הדבש". התוקף יכול בכנות להתנצל על הכאב שגרם. הוא יתנצל ויבקש סליחה. הוא ינסה לפצות על ההתנהגות שלו והקורבן ינסה בכנות להאמין שהמצב אכן ישתנה. גם אם זה יהיה לגמרי לא נכון, הקורבן ירגיש בדרך-כלל אחראי באופן חלקי להתעללות וגם אחראי במידה מסוימת לשלומו של הפרטנר התוקף

מיקה שלום, הייתי רוצה להיות מעט יותר זהיר בתשובתי מחברות הפורום שענו לך, אם כי אני מסכים שבתנאים מסויימים הן צודקות. אני זהיר יותר, דווקא כי אני לא מכיר את כל הפרטים הנוגעים לתקיפה. לרוב תקיפה אינה באה ללא סימנים נוספים. אלא שהם לעיתים סמויים וקשה לשים לב אליהן במיוחד במערכת יחסים. סימנים כמו זלזול, תוקפנות במשפחה ועוד. לאחר שאמרתי כל זאת, וחשוב שתבדקי את זה עם עצמך שוב, גבר שתקף אותך בעוצמה ולא הסתפק בחבטה אחת, גם אם היה עצבני מאוד, סביר שיחזור על מעשיו בפעם הבאה שלא ישלוט בעצמו. דרור

אורנה דרור וליאת אהובים שלי אני כאן בפורום רואה כל הזמן כמה למטופלים קשה בטיפול והסיבות די חוזרות על עצמן מעניין אותי לדעת האם גם בקרב המטפלים ישנם בעיות וקשיים שדי חוזרים על עצמם. או שזה כמו הורים וילדים לכל הילדים בגדול אותם צרכים אך ההורים מתמודדים איתם אחרת ולכן ילדים עם אותם בעיות גדלים להיות טובים יותר או פחות. אשמח לתשובה גם אם כללית לגבי מה הם הדברים שאיתם פונים פסיכולוגים למדריכים שלהם מה עומד על הפרק בשיחה ואילו קשיים חוזרים על עצמם אצלכם כמטפלים. שלא נרגיש שרק לנו המטופלים קשה ואתם עושים חיים משוגעים.....כשאתם בלי המשוגעים שלכם:-) דקלה.

דקלה שלום, התשובה לשאלתך אכן תהיה כללית וזאת בשל המגוון הגדול של תכנים ונושאים המובאים להדרכה. אלו יכולות להיות סיבות הקשורות לתחושות ורגשות שעלו במפגש הטיפולי ומעוררות בו עצמו קונפליקטים אישיים שהוא מרגיש שהוא צריך לפתור למען עצמו ולמען הטיפול. הוא יכול להביא שאלות כאשר הוא חש שהטיפול תקוע ואינו מבין מדוע וכיצד להמשיך. וכמובן הוא יכול ללכת להדרכה על מנת להתמחות בשיטת טיפול מסויימת או להעמיק את ידיעותיו בשיטת הטיפול בה הוא מטפל. לאחר שעניתי על שאלתך, חשבתי שמעניין אותי מדוע מעניין אותך מה קורה במפגש ההדרכה והאם קשה למטפלים בכלל. זו שאלה שאני מניח שהתשובה לה חשובה גם לי, אבל גם לך. דרור

שלום אני לא יודעת מה לעשות אני כבר ארבעה חודשים בטיפול ועדיין לא מרגישה שקורה משהו, אז בסדר מדברים ועוד קצת מדברים אבל ממש חבל לי על הכסף. אתמול ביטלתי את הפגישה והמטפל דיבר איתי בטלפון אמרתי לו את זה ואמר שהוא מחכה לי בשעה שלנו ושאגיע כי זה מאוד חשוב שנדבר על זה..... לא הלכתי והיום כשדיברנו בטלפון הסברתי לו שזה מייאש אותי כל כך הרבה זמן ושלא קורה כלום אז קבענו למחר למרות שזה לא היום שלי אמרתי שאגיע אבל לא יודעת מה לעשות. חבל לי על הכסף והזמן שאני מבזבזת עליו אם הוא היה משלם אולי הוא היה מבין את חשיבות הזמן...... מה כדאי לעשות? (עשיתי חישוב במחשבון של מספר הפגישות כפול התשלום ויצא ים כסף הייתי כבר נוסעת לחו"ל וקונה מלתחה חדשה מעצבן...)

יפעת שלום, אני מבין את הנטל הכלכלי שקיים בטיפול, אני בטוח שגם המטפל שלך מודע ומעריך אותו. אבל אני רציתי להציע לך לחשוב לא על סיבות ללכת מהטיפול, אלא מדוע את בכל זאת נשארת, מדוע כשאת מגיעה לחדר את לא מדברת על לעזוב. אני מניח שאחרי שתקדישי לשאלה זו מחשבה, ואני מציע שזה יקרה איתו בפגישה, יהיה לך יותר קל להחליט מה לעשות. דרור

טיפסתי על ראש ההרים ונפלתי, הלכתי בכביש הראשי וזכרתי, בתוך יערות עבותים הסתתרתי, יצאתי אל חוף האוקיינוס שמת לי, נכנסתי לקבר שתמיד מחכה לי, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, גשם כבד-עומד ליפול. ראיתי תינוק שנולד- וזאב מחכה לו, ראיתי שביל זהב שאין איש שולט בו, ענף שחור שזב דם כמו מים, איש עם פטיש שפוצע ידיים, ראיתי חלום שהולך על קביים, איש בלי לשון מדבר ללא הרף, וילד ישן עם רובה ועם חרב, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, גשם כבד-עומד ליפול. שמעתי קולות רעמים ברקיע, שמעתי גלים שרוצים להטביע, שמעתי תופים שעורם מתפקע, שמעתי צחוקים על רעב שגובע, שיר של פייטן שמת בתוך הזבל, ובכי של ליצן שנפל מהחבל, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, גשם כבד- עומד ליפול. עכשיו אני הולכת הבייתה כי הגשם בשער, עכשיו אני הולכת עמוק לתוך היער, איפה שיש אנשים בלי ידיים, והחרא עולה שם ומציף את המים, ויונים מתות מכוסות עלי זית, ופנים של תליין מסתתרות בכל בית, המקום מכוער ולנפש אין ערך, והצבע שחור ,והאפס הוא מלך, אני רוצה לספר ולנשום ולחשוב את זה, ולהביא את זה הנה- שכולם יוכלו לראות את זה- לעמוד לבדי מול הים בו טבעתי ולהכיר את השיר שידעתי ושרתי. עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, גשם כבד- עומד ליפול.

שלום לך, נשמע שהשיר משקף תחושות ייאוש קשות, מפגש עם השחור בכל מקום אליו את פונה ובעיקר רצון לבטא ולשתף אחרים, ככל הנראה על מנת להקל על הסבל. דרור

היי אני בת 25 נשואה שנה עברתי לגור בכפר של בעלי כרגע בשל לימודים אקדמים רטובהזמן גרה עם הוריי.....הקטע הוא שאני מרגישה שיהה לי מאד קשה להתרגל לכפר החדש אני כל הזמן בחרטות למה התחתנתי.אני מאוד ביישנית וקשה לי להכיר אשים חדשים בעלי לא עושה כלום שאכיר אנשים חדשים... מה גם שהתחתנתי אחרי חצי שנת הכרות.....אני מרגישה שאני ובעלי לא מתאמים כ"כ הוא לא מדבר הרבה וגם ש ל הרבה בקורת כלפיי למרות שגם אני ראיתי הרבה דברים שליליים באופיו כמעט אינו מבקר את משפחתי אולי פעמיים בשנה טוען שאינם מדברים וזה לא נוח לו.....הוא מצפה מני שאני אעזור לאימו אך בזמן האחרון ההערכה שלי לאימו ירדה מאוד אני מרגישה שאני לא כ"כ סובלת אותה....אתמול אמרתי לבעלי שנרקאה לי שזה כדאי שנתגרש שאני לא בטוחה שאני אוהבת אותו שלא נראה לי שיהיה לנו טוב שממש רע לי איתו.....דרך אגב הרבה פעמים דברתי אתו על מה שמפריעלי ואני מנסה לשפר מה שמפריע לו אבל אין מי יודע מה שיפור.....אני גם מאד קשורה לאמא שלי אני בת יחידה היא גם קצת סובלת מדכאון....והוא לא מוכן להתחשב בי רק מוכן שאדבר אתה 5 דקות ביום וביקור פעם בשבועיים בלבד.....אני מרגישה שהא אכזרי אלי...כשאנו שוכבים מרוב שני פוחדת להכנס להריון לא נהנית כלל...גם זה שאני לא אוהבת אותו לא תורם.....הוא כן חושב שהסקס שלנו טוב ואני בהלם מזה...מה עושים? הוא אומר שהוא לא מוכן להתגרש ושנישואם זה לא משחק ילדים.....גם אני לא כ"כ רוצה להתגרש....אך קשה לי להיות אופטימית עם הזוגיות שלנו...וקשיי הסתגלות...אני לא בחורה מפונקת תמיד היתי עושה הכל בבית....מה עושים??????

נילי שלום, מהשאלה שלך, עולה שאת מרגישה שאת רעה לבעלך סתם. אבל לא נראה לי שאת רעה אליו ובוודאי לא סתם. לא טוב לך, את מתקשה להסתגל לחיים החדשים מחוץ לבית, מתגעגעת לבית שלך ולתחושה של דברים מוכרים. ומפחדת להכנס להריון, כנראה כדי להמשיך ולהרגיש שאת עדיין יכולה להתגרש באופן קל יחסית. השאלה היא פשוטה, האם את רוצה לנסות ולשנות או לא. אם לא אזי יייתכן וגירושין הם המוצא היחיד. אבל אם את רוצה במקום כלשהו שינוי לטובה ביניכם אני ממליץ על טיפול זוגי. דרור

לפסיכולוג דרור שוב שלום התייעצתי איתך לגבי בחורה מהמכללה שלי מקווה שאתה זוכר זו הודעה מה6/1. אז ככה פניתי אליה כמו שהצעת כבר למחרת ואמרתי מה קורה וכאלה, היא חייכה אלי והזמינה אותי לשבת לידה, כרגיל היא החזיקה איזה משהו לקרוא "מחקרים בהיסטריה" לא שאלתי אותה מה היא קוראת כדי לא לפתח נושא על משהו שאולי אני לא מבין, ומהמעט שאני מכיר אותה אינטלגנציה מאוד חשובה לה. בקיצור התחלתי לדבר איתה על סרטים ומוזיקה והיא אפילו נראתה מקשיבה ומתעניינת, הסרט האהוב עליה זה "השעות" ו"דוגוויל" (סרטים שאפילו לא ראיתי אבל לא אמרתי) הספר האהוב עליה זה "מילים כדי לומר זאת" אין לי מושג אפילו מה הספר הזה ומההסבר שלה על הספר טוב שכך, אתה חייב לשמוע מה עושה לה את זה- הספר מדבר על בחורה שבמשך שנים דיממה בלי סיבה היא עברה מפסיכיאטר אחד לאחר ומפסיכולוג אחד לאחר ואף אחד לא הצליח לטפל בה, היא הגיעה לפסיכולוג אחר ישבה על הכורסא בקליניקה וסיפרה לו עד כמה היא חוששת ללכלך לו את הכורסא בדם והתחילה לספר לו על הדימום הפסיכולוג אמר לה הדימום שלך לא מעניין אותי את מעניינת אותי, עד הפגישה השלישית עם אותו פסיכולוג הדימום פסק. לדעתי הספר נשמע מגעיל ומזעזע כמובן שלא אמרתי לה את זה. בקיצור אחרי שהיא סיפרה לי על תאוריות לגבי הספר הזה ועוד כל מיני דברים "מדליקים" שאלתי אותה איך היא משלימה את החומר מאחר והיא נעדרת המון ואם היא צריכה שאני אביא לה סיכומי שיעור היא הודתה לי ואמרה שכל מה שהמרצים יודעים נמצא בספרים הם לא המציאו שום דבר וחבל אחרת היא הייתה מגיע יותר לשיעורים. היא שאלה אותי שאלות כל כך חנוניות, מי המלחין האהוב עלי (שלה שומאן), הספר ,המשורר והסופר האהוב עלי ומה דעתי על הרפורמה בבריאות הנפש והצטרפותה לעצומה בנושא וכמה חשוב הנושא וכו'. בקיצור הייתי צריך להכין שיעורי בית לשאלות של חנוניות לפני שדיברתי איתה, מה אני אגיד לה שמה שאני אוהב זה מסיבות טראנס ובירות. הקטע הוא שהיא לא נראית חנונית בכלל היא נראית בחורה הכי מגניבה שיש אחת שמה שמעניין אותה זה פאבים ומוזיקת רוק כבד. טוב בקיצור דיברנו עוד קצת והיא אמרה שהיא חייבת ללכת אמרתי לה מה עם השיעור את לא נכנסת היא אמרה תתקשר אלי כשפרוייד יהיה מרצה אורח. שאלתי אותה אם אני באמת יכול להתקשר בלי קשר לפרוייד היא צעקה לי מתי שתרצה והלכה. שבוע אחרי התקשרתי אליה והשארתי לה הודעה במשיבון שאולי אפשר לצאת לסרט או משהו, היא לא חזרה אלי עד שבוע שעבר היא שלחה לי סמס שהיא בחו"ל ולא יודעת מתי תחזור ללימודים, כתבתי לה חזרה מה קורה עם הבחינות סוף סמסטר היא כתבה לי שזה לא מעניין אותה עכשיו ושמאוד מחמיא לה שהזמנתי אותה לצאת אבל לא תודה. בקיצור נפנפה אותי, אתמול שלחתי לה סמס מה קורה חשבת עליך, היא חזרה אלי בטלפון ואמרה בצורה כל כך לא רומנטית תראה אני מאוד מעריכה את זה שאתה מתקשר מתעניין אבל אני נורא צריכה עכשיו לא לחשוב על לימודים ועל שטויות אחרים, אמרתי לה מה היה לך כל כך גרוע בחו"ל ניסיתי להצחיק אותה, היא אמרה אריאל אל תתקשר אלי יותר בבקשה אל תיקח את זה אישית בהצלחה בבחינות וניתקה. בקיצור אני שמח שכל זה קרה עכשיו אני מצטרף לדעת חברי היא בהחלט מוזרה וחבל שבזבזתי שנתיים בלהרגיש מאוהב בדבר הקר הזה, ככה זה בחורות אתה מראה להן טיפה שאתה מאוהב בהן והן מנפנפות אותך. הקטע הוא שעדיין חושב עליה איך יוצאים מזה למה אני מאוהב במישהי שמתייחסת אלי בזלזול כזה/ אני בחור פופולארי ולא חסרות לי הזדמנויות מה מצאתי דווקא בחנונית המוזרה הזו? בא לי נורא להחזיר לה הקטע שלא נראה לי שמשהו יכול לפגוע בה. מה דעתך? מזל שלא קניתי לה ספר! תודה אריאל נ"ב: יש לך איזו המלצה איך מסתדרים עם חרדה מבחינה גדולה שיש לי מחר?

אריאל חמוד, תשמע טוב טוב תתרחק מהדבר הזה נשמע לי שהיא בחורה סנובית שחבל על הזמן. מה זה הדבר הזה? היא בחו"ל באמצע סמסטר מה היא חושבת לעצמה שכולם צריכים לקרוע את התחת היא תבלה בחו"ל ואתה עוד דואג לחומר וסיכומים מה אתה ירדת מהפסים, תתרחק אבל מהר..... בהצלחה בבחינה

אוי ברמן ברמן, כמה שהמסך קטן והכאב גדול, שלחתי לך מייל עם הסבר נעים יותר מהקווים שנתת פה לדמותי. לא ידעתי שכך אתה מרגיש, צר לי. אגב הבחינה שלנו מחר שלחתי אליך חומר מסודר וממצה שיהיה לך לעזר. אתה תהיה בסדר וגם אם לא, לכל היותר תצטרף אלי למועד ב. וברמן תשתדל לא לכתוב את שמך הפרטי בפורומים אתה לא יכול לדעת מי נמצא מאחורי המסך. :-) נדבר?

אריאל שלום, צר לי שלמרות הרצון שלך היא לא נענתה. נשמע לי שעשית מאמץ רב, אך בשל סיבות ששמורות איתה כנראה היא לא מעוניינת. ברור לי למה אתה רוצה לנקום, אחד הדברים הפוגעים ביותר הוא לחוש דחייה, בעיקר כשמאוד רוצים. אבל האם זה יעזור לך להשתחרר ולהמשיך קדימה? עצתי לך היא לחשוב שלמעשה בכל פעם שדיברת איתה, לא הבנת מדוע אתה מתעניין בה. כאילו ההתענינות שלך הייתה בדמות פיקטיבית שהולבשה עליה, כך שבמוקדם או במאוחר זה לא היה מתאים לך. לגבי הבחינה, ראשית אני מקווה שבשעה זו אתה כבר לא לומד, ואם כן תפסיק, זה לא עוזר. מעבר לכך, הדבר היחיד שאני יכול לומר הוא שאל תסתכל על הבחינה כבחינה גדולה. אלא כבחינה. רמת החרדה תרד בהתאם. דרור

אני כותב בקשר לחברה שלי היא סובלת ממספר הפרעות נפשיות (חרדה חברתית,אוסידי, דיכאון ובעיות באישיות) בחצי השנה האחרונה היא החליטה שהיא מתחילה להלחם היא התחילה עם האוסידי, שהקשה עליה מאוד מאוד במהלך היום. אני חושב שהיא הצליחה לא רע, חוץ משמירה הגיינה, היא דיי שלווה בעניין הזה, היא גאה בעצמה ויודעת שיש לאן. לאחרונה, היא נכנסה לחוג ריקוד, היא רצתה ללמוד את זה אבל החרדה החברתית תמיד מנעה מבעדה לעשות זאת, עכשיו היא החליטה לנסות. אני יודע ורואה כמה היא סובלת, היא הולכת לשם פעמיים בשבוע ובמשך כל השבוע נמצאת בחרדה תמידית, יום לפני החוג היא עצבנית ועצובה וביום של החוג, ממתי שהיא מתעוררת היא בוכה שהיא לא רוצה ללכת, אבל היא הלכה כמעט לכל השיעורים, היא פשוט מנסה בכל כוחה, ואני יודע שהיא נשברת לאט לאט. בנוסף לכל זה היא החליטה שהיא מורידה בכמות הסיגריות וירדה במכה מ35 סיגריות ביום ל13 סיגריות. ועוד בנוסף, יש לה לחץ כלכלי, היא נתמכת ע"י ביטוח לאומי ומקבלת בחודש 1800 שקלים, מחצית מהסכום היא מביאה להורים שלה ועם שאר הכסף מממנת את עצמה (אוכל, כביסה, הכל) עכשיו היא החליטה להקשות על עצמה עוד יותר וללכת ללמוד פסיכולוגייה לבעלי חיים וכך גם ללמוד משהו שמעניין אותה וגם להלחם יותר חזק על החרדה החברתית שלה. החודש האחרון הדופק שלה מהיר ומאיץ ללא סיבה, הלחץ דם שלה לא במצב נורמלי, מופיעים לה על העור סימנים כאילו שחסר לה דם. המחזור מאחר לה בחודש ושבוע. אני כבר לא יודע מה לעשות אמרתי לה שלא תנסה להפסיק לעשן, שתמשיך לעשן כרגיל ותרד מזה ברגע שהיא תיהיה רגועה יותר. כמו כן אמרתי לה ללכת ולהמשיך את הבדיקות, אבל היא לא רוצה בגלל שהרופאה שלה אמרה לה שהכל נובע ממתח נפשי. היא נמצאת בסרט שיש לה סרטן ובלילה מופיעות תופעות חדשות, היא פוחדת שיש נחש או עכביש בחדר. אני לא יודע מה לעשות, אני לא יודע כבר. אני ממש זקוק לעזרה, כל מילה תעזור לי. בבקשה ממכם לירון

לירון שלום, מכל מכלול ההפרעות שאתה מתאר ונסיונות ההתמודדות שלה, לא שמעתי אולי את הדבר החשוב ביותר - פנייה שלה לטיפול אצל איש מקצוע. ההפרעות שאתה מתאר הן הפרעות לא פשוטות שקשה להתמודד איתן לבד, וברור שגם לך כחבר קשה לדעת מה לעשות. לכן דבר ראשון פנו לעזרה מקצועית. שנית, אני מסכים איתך שהדברים צריכים להיעשות בהדרגה. לא בבת אחת. יש צורך לחזק את כוחות ההתמודדות שלה, ובמקביל להתמודד עם אותם חלקים בהפרעות איתם היא מסוגלת להתמודד ביתר קלות. ולהעלות את רמת הקושי בהדרגה. דרור

היי תודה על התשובה היא כן מטופלת כבר כמה שנים בחודשים האחרונים השאירו אותה בצד בגלל שהיה עומס במרפאה שהיא מטופלת בה, אבל אני לא חושב שזה הפריעה לה, סך הכל היא לא ממש מאמינה בדרך הזו אבל עושה את זה כי צריך. ויש לי עוד שאלה בקרוב היא ממשיכה את הטיפולים ואני מאוד רוצה שההורים שלה יבואו לאחת הפגישות כדי שישמעו אחת ולתמיד מה יש לה, אבל היא נבוכה ולא רוצה. ובשורה בתחתונה, הם תורמים הרבה למצב הרע שלה. אין שום סיכוי שזה יקרה בלי הסכמתה? או אולי, יש דרך לשכנע אותה? אני כבר מותש.

שלום רב, אני מקווה שהגעתי לפורום הנכון ובמידה שלא אשמח אם תפני אותי לפורום אחר. לחברה שלי יש נטייה לשחק בשיער. היא כל הזמן נוגעת בו, לא פעם תולשת/חותכת קצוות שיער. כאשר אני מעיר לה על כך, היא כועסת מאוד עלי. מה עושים? האם המשחק הזה הגיוני? אשמח לדעת מה זה, מדוע זה, והאם זה נורמאלי/ לא נורמאלי.

שלום טל, נגיעה בשיער יכולה להצביע על דרך להרגעה עצמית, מעין העברת יד בשיער . תלישת שיער זוהי התנהגות אחרת המכונה טריכוטילומניה (אתה יכול לחפש באינטרנט). זוהי הפרעה טורדנית, הקשורה גם להפרעות בשליטה על דחף. ישנו טיפול בהפרעה זו, לרוב מלווה בטיפול תרופתי. עצתי היא, שאם אכן מדובר בתלישת שיער, שתעזור לה לפנות לטיפול. דרור

שלום... נפרדתי אתמול מחברי מזה 4 שנים . אי אפשר להגיד שזה הפתיע כי הקשר לא היה טוב. אני מנסה לעכל איך הייתי כזו מטומטמת שנשארתי בכזה מקום רע ואני לא מצליחה להבין... אני בקרוב בת 29 ממשפחה מסורתית . כשהתחלנו את הקשר היה ברור שזה הולך לכיוונים רציניים וזה מה שהחזיק אותי ברוב הזמן , שידעתי שלפחות הפעם בניגוד לקשרים סתמיים שהיו לי לפני , הפעם לוקחים אותי ברצינות . בינתיים כל חברותי אחרי שנה שנתיים של חברויות התחתנו והנה אני היום , מוצאת את עצמי המומה וחסרת אונים ואין לי מושג איך ארים את עצמי . אני עומדת בפני שינויים נוספים בקרוב , עזיבת עבודה ,תחילת לימודים , מעבר דירה (שכבר לא יהיה איתו כמתוכמן) ואני חוששת . קשה לי מאד עם הלבד הזה פתאום , מה עושים כדי להרים את עצמנו לדבר הבא , אני כבר לא ילדה בטח לא במגזר המסורתי אליו אני מכוונת . פשוט אני לא רואה את עצמי מתחילה לצאת עכשיו ,אין לי כח לכלום . אני אפילו לא יודעת מה אני שואלת, בכל מקרה תודה על כל תגובה

גלית שלום, נשמע לי שיציבות מאוד חשובה לך, ועכשיו את מרגישה שזה הדבר שהכי חסר לך, עם הפריד והשינוייים הנוספים. כך ניתןל ראות את המצב שלך כרגע כסוג של אבל, על אובדן תקוות ועל אובדן זמני של יציבות וידיעה לגבי ההמשך. לא נראה לי נכון שמייד תחשבי על לצאת. נסי לתת לזה זמן, תני לעצמך להתאושש, ככל האפשר ללא ביקורת עצמית נוקפת ולא הוגנת. ועם הזמן אני מאמין שהדברים ייראו אחרת. בכל מקרה אם את מרגישה שאת צריכה ליווי, לא רק חברתי אלא מקצועי את יכולה לפנות לטיפול. דרור

בין אור (זאת שאבי המטפלת שלי נפתר לא מזמן) לאור היקרה בת ה14 זהות חשובה גם כשאני אנונימית, אם זה בסדר....

אור שלום, נכון תמיד חשוב לנו לנסות לדעת מי אנחנו. לילה טוב, דרור

אני בחורה מלאה ויש שיטענו שמנה, אני אכלנית ידועה לי ולסביבה רוצה ללכת לטיפול אך מתביישת לשבת מול אדם זר עם הרי השומן העולים על גדותיהם. חשבתי ללכת לאישה אבל מה אם היא תהיה יפה ורזה. האם ישנם מטפלים שהם בעצמם בעלי עבר של בעיות אכילה "מישהי לאכול איתה מאותה הצלחת"? אחרת האמפתיה תיראה לי מזוייפת ולא אוכל שלא לחשוב עד כמה אני מגעילה אותה ואת הגוף המושלם שלה.

שלום לך, לעיתים קרובות עולה השאלה איך אפשר להיות אמפטי למשהו שלא חווית. אני חושב שבהחלט אפשר להיות אמפטיים לחווית של אנשים אחרים, לסבל שלהם. הרצון שלך להיות מטופלת אצל מטפלת שעברה הפרעת אכילה יכול גם לעורר בך תחושות לא טובות בהמשך, אפילו קנאה, על כך שהיא כבר הצליחה להתגבר על ההפרעה ואת לא. אני מבין את הקושי לפנות לטיפול, והחשש להיראות דוחה, או לקנא במטפלת. אבל נראה לי שזוהי התמודדות שאת חייבת לעצמך. דרור

http://www.planetnana.co.il/v36800/big_top_restrain.htm

אורלי קישור מאוד קשה. הפכת ללוחמת למען זכויות האדם? כ

אורלי שלום, כפי שכבר כתבתי בשבוע שעבר על כתבה בסגנון דומה, אני חושב שמקרים חריגים של תקיפה, טיפול לא הולם ובוודאי התעללות, ראוי שיטופלו בחומרה רבה. יחד עם זאת חשוב לזכור או לדעת שאלו מקרים חריגים. מטרת המערכת הרפואית, והפסיכיאטרית בתוכה, אינה לתקוף או להכאיב. אלא לטפל. לעיתים הטיפול כרוך בסבל, לרוב נפשי, ממש כמו שטיפול בבית חולים רגיל כרוך בכאב. עדיין המטרה המרכזית אינה תקיפה והתעללות לשמה, אלא טיפול. דרור

שבוע טוב ליאתי אורנה'לה ודרור ליאתוש שלי מה את אומרת למטופלים שלך שרוצים לעזוב?תעזרי לי פה? אני בטיפול שנה אצל מטפל מעולה ארבע פעמים רציתי לעזוב את הטיפול והמטפל לא נתן לי, הוא התקשר אמר שהוא לא מוותר עלי וכל פעם אחרי כמה שיחות טלפון הייתי נשברת ונשארת. לפניו הייתי אצל שני מטפלים ואחרי שלושה חודשים עזבתי אותם, כשאמרתי להם שאני עוזבת הם אמרו שכמה חבל להם ושזו בחירה שלי וכו' וזהו הרפו. אבל המטפל הזה גורם לי להישאר אצלו הוא לא מוותר הוא גם לא מרגיש לא נוח להתעקש והנה עברה שנה (עוד שבוע) ואני עדיין אצלו. הוא אמר לי שכשמטופל שלו רוצה לעזוב משהו בטיפול דורש שהמטופל ישאר, ושדווקא שמטופל רוצה לעזוב זה עבורו ידיעה שהוא צריך לנסות להשאיר אותו בכל דרך. איך עוזבים מישהו שלא מנומס כמו קודמיו ולא פוחד לזרוק לי את האמת בפנים. לא מבינה למה אני רוצה לעזוב כל פעם זה בגלל משהו אחר, אבל הוא בשלו האומץ שלו והכנות שלו גורמים לי לא ללכת. מה יהיה אני אשאר הפעם באמת בטיפול?

חנית שלום, ליאת עונה בימים חמישי ושישי ואת מוזמנת לפנות אליה בימים אלו. בינתיים אנסה אני להתייחס לפנייתך. את מספרת שהתבסס אצלך דפוס של נטישת טיפולים. את מספרת שאת מעריכה אותו על כך שהוא לא כמו כולם, מתעקש שתישארי. את אמנם מפחדת להישאר, מעדיפה לעזוב את הטיפול וקשייו, אבל גם נענית להתעקשויות שלו. כך שנראה לי שלפחות במקרה שלך הוא צודק, חשוב שתישארי, שתבררי מדוע את רוצה להימלט, והאם את יכולה להכנס באמת לטיפול, לרצות בו בעצמך, ולא להזדקק עוד למישהו שירצה בשבילך. כך למרות שהרצון שלך הוא לעזוב את הטיפול המשאלה שלך כרגע שהוא לא יאפשר לך, שיראה לך כמה את חשובה לו. דרור

אני כותבת כי יש בי דחף להתעלות על החיים בתרגומם ובהבעתם. העבודה העצומה שבפשוט לחיות לא די בה כדי לספק אותי. הכאב הגדול ביותר הוא זה שאני מנסה להחליש, המוות, הוא מגיע במלוא הדרו לא מאפשר קצת מקום לאוויר. אירחתי אותו אירוח מופתי נתתי לו להשתלט בכל פינה בביתי, לא די לו הוא רוצה יותר הוא רוצה לאכל בבשר לשדוף עצמותי, הוא שם, שוב מזכיר עד כמה הוא גדול וחזק. שוחחתי איתו שייסע לחופשה שעייפתי מלשרת כל גחמה והתרסה, הוא עיקש ובזוי, חסר התחשבות מכלה את ימי, רוצה במותי, לא מאפשר לעטות על פני חיוך אחד אמיתי. אז הלכתי איתו למקומות חשוכים, הוא הראה את ביתו השחור הוא הראה לי אותי, והחיים נעמדו כמולו, נלחמים בשבילי בחרבות של הומור, בסכינים מושחזות בקרני אור דקיקים, מלחמה שכזו, ואני ביניהם מחכה, דקה בחיים ואחריה ימים של מיתה. והוא בינתיים עוד פה אורב בפינה, ואנוכי, הוכחתי צדקתו לאחר נסיון כושל להצטרף לכוחותיו, הוא כועס, מאוכזב מבכה את חיי מתעקש במותי, והחיים בשלהם, לצידי.

אורלי אחותי היקרה איפה את לא רואים אותך לא שומעים אותך דווקא חיפשתי אותך במשמרת של אורנה. גרמת לי לבכות עם מה שכתבת כל כך כל כך עצוב וכל כך יפה את כותבת. מה קורה איתך גם את כמוני תקועה עם מבחני הסמסטר המגעילים. מהשיר נראה שקורה לך משהו.....רוצה לדבר? אני פה.......

אורלי שלום, נשמע לי שאת מתארת את המאבק הפנימי בתוכך בין החלק הרוצה להפסיק את הסבל, למות, לבין החלק שרוצה לחיות, לשמוח. כרגע את מרגישה שהחלק של המוות דומיננטי יותר, אבל החיים לא מוותרים. כל עוד תצליחי להרגיש שהחיים לא מוותרים, בעצם שאת לא מוותרת על החיים תוכלי להמשיך ולנסות למצוא את הדרך לחיות בשלום ובאיזון טוב יותר עם הנוכחות של המוות בתוכך. אולי בהמשך גם תוכלי לחייך יותר. אני לא בטוח שזו דרך ומאמץ שאת צריכה לעשות לבד. דרור

"אפילו הספרים בחדר הסגור והעצוב כבר ידעו היא לא בסדר היא הולכת לבלי שוב."

דברי עכשיו ילדה אני שומעת, כל העולם מקשיב למלמולך. דברי, מלאך שלי, אני יודעת שלא תמיד יקשיבו לקולך. דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים, כל עוד חלב נוטף מחיוכך. חבקי את כל פחדיך בשתי ידייך, חבקי דובים גדולים מתוך שנתך. עולם חדש וטוב אני אתן לך. כבר במבט כחול את מגלה, כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח קורץ צהוב צהוב מתוך האפילה. תהיי קטנה הלילה לא יגע בך. סיכת פרפר קשורה בשערך. תהיי קטנה מאומה לא יברח לך. אני אהיה גדולה גם בשבילך. דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים, כל עוד חלב נוטף מחיוכך. חבקי את כל פחדיך בשתי ידייך, חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.

ויק שלום, מהשיר עולה עד כמה קשה לך, ועד כמה אתמרגישה לבד. את מוזמנת להמשיך ולשתף, ולקבל תמיכה ממשתתפי הפורום. דרור

http://www.sahar.org.il/self_injury7.asp

ל. שלום, אכן מאמר מעניין ופותח אפשרויות חדשות למחשבה. חשוב לי רק להזכיר שה DSM מאופיין בשיום הפרעות לפי הדרך בה הן מתבטאות על פני השטח, ואינו עוסק כמעט בגורמים הנפשיים העמוקים יותר המובילים להתנהגות זו או אחרת. במאמר זה, דווקא מופיעים התייחסויות לגורמים הנפשיים להתנהגויות מסויימות. דרור

שלום אני בת 33 ואמא ל- 2 ילדים (4 ושנה ורבע). יש לי בעיה שמאוד מפריעה לי בחיי היומיום. יש לי מצבי רוח. יש יום שאני קמה עם המון אנרגיות חיוביות, שמחה ועושה כל מה שנדרש (אם לימודים או עבודה) בריכוז יחסית גבוה. ישנם ימים (שהם רבים) שאני קמה ממש נטולת כוח חשק ואנרגיה, אין לי כח לעשות כלום (עושה דברים אך ללא אנרגיה) ומצב רוח מחורבן. כמובן שהסביבה מרגישה ואני מתרצת זאת כעייפות. בד"כ ישנה באותן שעות כ-6/7 שעות ביממה. אני מסתכלת על הסביבה למשל בעלי כל יום יש לו רמת אנרגיה קבועה וממש לא סובל ממצבי רוח...וחברות למשל אותו כנ"ל. שאלתי היא למה זה קורה לי? הימים שבהם אני מצוברחת לא קשורים לימים שלפני המחזור, זה משתנה. לפני המחזור אני ממש עצבנית.. מבקשת עצה וכיוון שיוכל לעזור לי נמאס לי לחיות כך. נ.ב לא יודעת אם קשור אך יש במשפחתי היסטוריה של מחלות נפש (דיכאון).

שיר שלום, קשה ולא נכון לאבחן דרך הפורום, למשל חשוב לדעת האם זוהי בעיה שנמשכת לאורך החיים או בעיה חדשה. בכל מקרה, נשמע לי שאת סובלת מכך שיש לך תנודות לא מןסברות במצב הרוח. בהחלט ייתכן שיש לכך קשר להפרעות דכאון במשפחה, אם כי לא בטוח שאת סובלת מדכאון. הצעתי היא שתפני לאבחון שגם יאבחן את הבעיה וגם אולי יצביע על הגורמים לה, כך תוכלי לבחור טיפול שיתאים לך. אני מסכים איתך שתנודות כאלו פוגעות באיכות החיים, ולכן נסי לפנות לאבחון בהקדם. דרור

הי לכולם! החלטתי שהגיע הזמן לבדוק את הדכדוך שאני נמצאת בו לאחרונה ואת כל החרדות שלי. אני מחפשת בנרות המלצות, כי זה קצת מלחיץ אותי לפנות לסתם מטפל... בבקשה תעזרו לי!!! תודה, מטופלת לעתיד.

שלום לך, כזכור אין אנו מאפשרים פרסום המלצות על גבי הפורום. את יכולה לצרף מייל אישי ואני בטוח שחברי הפורום ישמחו להמליץ לך על מטפלים טובים. דרור