פורום פסיכולוגיה קלינית

"מראה מראה שעל הקיר,היש יותר שמנה ממני בעיר?" לאאאאאאאאאאאאאא! המראה מדברת,האוזניים שומעות! הגוף מדבר,העיניים רואות! הריון זמני שהפך לקבוע-ואין שם בכלל תינוק! ואין ואסור שיהיו הקלות! העיניים רוצות לראות-גוף אחר מדבר,לוחש. האוזניים רוצות לשמוע-מראה מתפוצצת מצחוק. "מראה מראה שעל הקיר,היש יותר שמנה ממני בעיר?"מ...לאאאאאאאאאאא!

שלום רב, עצוב לקרוא כמה אכזבה, עלבון וחוסר אונים יכול גוף להסב לבעליו. מקווה שתצליחי בסופו של דבר לחיות בשלום עם כל החלקים שבך, גם אלה שאינם מושלמים. יש לי הרגשה שכמעט בכל בית, תלויה מראה שממשיכה להזכיר לנו ש"שלגיה יפה יותר". ובכל זאת, גם לשלגיה היו חיים לא פשוטים... נחמה פורתא... ליאת

בשל פגיעות נרקסיסטיות רבות בהמשך חשתי נרדפת, חסרת אונים וחסרת הגנה..לעיתים ועדיין עולים בי תחשות אלו...למשל, אם מישהו מבקש ממני את מספר הטלפון שלי דרך האינטרנט..אני חוששת ומוצפת בקלות רבה יותר בגלל אותו עניין שאני מרגישה בלתי מעניינת, בלי יכולת שלא להרגיש אולי פוטנטיצאל להתקפה עלי ואפילו שזה פחד לא רציונאלי אבל בגלל שלא הצלחתי להתגבר נכון על שרשרת המחשבות שאז תקפה אותי בעוצמה בפורום.כך אני ממשיכה להרגיש. פעם זה היה הפוך לגמרי... אני מרגישה בפנים שאין משהו אחד שאני חשה טוב כלפי עצמי ולכן, מרגישה חסרת הגנה וחוסר יכולת להתמודד לאחר שחוויתי את הנתק, החרדה שסבבו סביב מצב זה עד שלבסוף התנהל וחיי כך גם במציאות!!! מהו לדעתך, ליאת הטיפול הנכון יותר למצב זה - cbt? והאם לדעתך באמת בכנות..ניתן להתגבר על פגיעות נרקסיסטיות אלו גם לאחר שנים רבות שבהם לא השכלתי לסובב את הגלגל בחזרה? והכי מפחיד אותי שנראה לי שזהו הדבר, שאולי פיתחתי הפרעת אישיות נרקיססטית (זאת ההפרעה היחידה ע"פ מה שקראתי מאמר שכתב פסיכולוג, שלהבדיל מהפרעות אחרות שמתגבשות בגיל ההתבגרות...נרקסיסטיות יכולה להיווצר גם בהמשך החיים לאחר פגיעות נרקסיסטיות רבות)? אני חוששת יותר מכל..שאין ביכולתי להתגבר על הנעשה..שהגיע באמת למימדים מצערים, להצליח לחזור בחזרה את כל אותן התחושות החיוביות שאפיינו אותי לפני המשבר ואצטרך להתמודד כל חיי עם השלכות של אותן הפגיעות שהוציאו אותי מכלל איפוס...ליאת, נראה לי אך בלתי אפשרי ומציאותי לחוש טוב ולתקן נזקים אלו באופן כזה שאחזור להרגיש טוב ולא מותקפת או חסרת משהו חיובי פנימי... ואם השערתי נכונה (כפי שפעם כתבת לי שלעולם לא אחזור לעצמי), אז מדוע להפנות את המשאבים הכלכליים לטיפול פסיכולוגי שלא יוכל לתת לי בחזרה את אותן התחושות הטובות הפנימיות וההגנה הפנימית והבטחון????? אני לא מוכנה להסתפק בחצאי הדרך, אולי חלק יועיל, אולי במשהו יעזור, או לא יעזור בכלל אבל תמיד שווה וכדאי לנסות... אם אין ניסיון מקצועי שמראה אחרת או איזה סטטיסיטיקה שמעידה כי באמצעים טיפוליים כאלו ואחרים מצליחים להשיב את העצמי הוקדם שנפגע ונשרף. עד שלא אדע שיש 100 אחוז הצלחה שהאני הפנימי ישוב להתמלא גם- כן במאת האחוזים בלי לחוש שאבדו דברים חיוניים ..אינני מוכנה אפילו לנסות טיפול. וגם אני מנסה להבין כפי שבטח תשיבי לי - שלעולם לא ניתן לדעת ויש אחוזי הצלחה וכל מיני כהנה וכהנה...הייתי רוצה גם לדעת במה זה תלוי??? במשך הפגיעה? במשך הזמן שבו אני בירידה? במשהו שתלוי בי, במאמץ שלי לנסות לשוב לחיים ולא להימנע?? פשוט מרגיז אותי שהבאתי על עצמי מצב משתק זה שמכלה כל פוטניצאל לחיים איכותיים ומוצלחים כפי שחשתי קודם בשביעות רצון. כרמית

אני מטערת אם הצפתי הערב בהודעות אבל בהמשך לתגובתה הנכונה של אורנה אלי להשתחרר ולהרפות מהעבר ולצעוד קדימה לעתיד , פשוט אינו מסתדר לי בראש עם טיפול פסיכולוגי. מצבי הידרדר שנכנסתי לטיפול ובכלל לפורומים מעין אלו שנותנים לגיטמצייה להעמיק במחשבות וברגשות שלא צריך לתת להם יותר מדי מקום. הפרדוקס להיות בטיפול שנובר לאינספור מחשבות ופרשנויות לא רק שמבלבל אותי אלא, מחזק ומנציח מצב שמזמן התגברתי אליו אילולא חזרתי הלוך ושוב אחורה. ליאת, מקווה שאצליח למצוא לי מקום חיוני אחר מכאן וסליחה שוב שהצפתי... שבת שלום

שוב שלום כרמית, אין ביכולתי להעריך מכאן מהו סוג הטיפול הנכון לך, אך אין לי ספק שאת יכולה להיעזר מאד בטיפול. איני יודעת מהי הצלחה של 100 אחוז, ולמה בדיוק את מתכוונת כשאת מבקשת לחזור למה שהיית פעם. משבר נפשי חמור מהסוג שעברת אכן מותיר אחריו פגיעות וצלקות. אין זה אומר ששיקום הוא בלתי אפשרי. המשאלה לחזור להיות מה שהיינו פעם נראית בעיני לא ריאלית לגבי כולנו. זוהי משאלה נאיבית, שאינה מביאה בחשבון השפעות בלתי נמנעות הפועלות על כל אחד מאיתנו. אני מקווה שתוכלי למצוא בסופו של דבר את הכוח והסקרנות שיניעו אותך לעבר מטרות חדשות וצמיחה. בהצלחה רבה ליאת

אני אכולת אכזבות ברמה שאי אפשר כבר לתאר. התקווה הזאת רק הורסת אותי. אני קמה, מקווה, מנסה, מצליחה ושוב נופלת. באמת שלא נותר לי, אלא להאמין שהגורל פשוט התאכזר אליי. אין לי מזל. יש אנשים שאין להם מזל בחיים. כתוב להם שם למעלה- "יאכלו חרא כל החיים!" אני אחת מאלה. אני בחיים לא אתאבד אבל באמת שלא היה אכפת לי להדרס על ידי משאית או סתם לקבל התקף לב שיגאול אותי מייסורי. ואני בטיפול. אבל די. אולי גם את זה כדאי להפסיק. כי הרי מה הטעם. כמה שאני אנסה לשפר את איכות חיי ואת ההתמודדויות היומיומיות- החיים ימשיכו להתאכזר אליי. פשוט אקבל אותם כפי שהם. גם המטפל המושלם שלי כבר לא שווה בעיניי. ביי.

שלום מיכל, יש ימים בהם המאבק נראה לא כדאי ומתיש עד לזרא. ובכל זאת, התפיסה לפיה מהלך חיינו נקבע כגזירת גורל שרירותית בעייתית בעיני, בהיותה מחלישה את כוחות ההנעה והיוזמה שלנו. אני רוצה להאמין שהלך הרוח שלך משקף מצב זמני וחולף, שיתחלף בהכרה שאפשר וכדאי להפוך את החיים לראויים. שולחת לך הרבה עידוד ואמונה ליאת

אני מרגישה כמעט חובה לומר שהכל בסדר. הגל העכור עבר. ואפשר להמשיך ולצוף בבהירות מסויימת, למרות שחוף המבטחים עדיין אינו נראה, וגם לא ידוע. קרה לי בשבוע האחרון דבר מדהים שהבהיר לי בפשטות רבה את עוצמת הקשר שמתהווה בתוך טיפול, אפילו טיפול לא מוצלח, שלא לומר כושל. זו אמירה קצת סתומה, אני יודעת, אבל לומר מעבר לזה משול בעיני לשליחת תמונת עירום שלי לרשת עם שם ומספר טלפון. רחשי הבוקר סביבי אומרים לי שזה אינו זמן להגיגים. שבת שלום

שבת שלום מעלה, נעים לשמוע אותות הרגעה מן הצפון. אוהדים ומעודדים לעולם אינם עוזבים את המגרש, גם (ובמיוחד!) כשלוח התוצאות מראה שמתקרבים לניצחון. שמחה להמשיך ללוות אותך מחוץ לקווים, גם אם עוד לא נשמעה שריקת הסיום. איתך, כמו תמיד ליאת

אני בטיפול כבר כמעט שנה וחצי , וכלום שם לא זז , אנחנו כול הזמן מתעסקות עם "היחסים " ביננו (ביני לבין המטפלת ) , וגם שאני מצליחה להגיד משהו מעבר אני חושבת שהיא לא מצליחה להבין שזה באמת משמעותי , אני מאוד ניקשרתי אליה , אבל יש לי תחושה שגם עוד שלוש שנים נישאר באותו מקום (מאז הטיפול אני הרבה יותר בדיכאון , הרבה יותר מיואשת , וחרדה מכול דבר ) , להמשיך ולהתעקש , או לנסות לחפש פסיכלוג\ית אחרת? (אני חושבת שאני לא מצליחה לסמוך עליה באמת )

שלום יובל, לצערי, לא אוכל לקחת על עצמי את ההחלטות שלך. הניסיון מלמד (כפי שבא לביטוי לפעמים גם כאן בפורום שלנו) שיש אנשים שזקוקים לזמן רב כדי להתמסר ולבטוח, ולפעמים השינוי מגיע לאחר זמן רב. דכדוך וחרדה יכולים להתגבר זמנית בצל הטיפול, מעצם ההתמקדות בתכנים הנפיצים שמעוררים אותם. אם את מרגישה קרבה וחיבה כלפי המטפלת שלך, אולי עוד מוקדם להתייאש. בהצלחה ליאת

סליחה על ההצפה הרגשית הזו... ליאת .. אבל אני מנסה כל הזמן לשמור את עצמי על החבל, לא לסטות, לא למעוד . אמנם מתנדנדת ..על חבל דק .. אבל עדיין כאן ... הרבה זמן לא כתבתי .. פחדתי מעצמי .. פחדתי אפילו מהכתיבה הכואבת הזו .. ליאת...אני מנסה לא לאפשר לקלחת הזאת שבפנים אצלי לעלות על גדותיה ולהסית אותי מדרכי.וחושבת עם עצמי המון מחשבות , וכותבת ככה לחלל הריק .. הייתי יכולה לאבד את החיים שלי במה שקרה אז- לא ?.. במיוחד באונס האכזרי בגיל 18.. וב3 חודשים האחרונים הידיעה על הניצול מיני בבית כילדה קטנה בת 6-10?.. (אךךך הזוי ) .. ומי יודע מה הוא היה מסוגל לעשות לי ?... אמנם הוא נקרא "אבא" אבל.. אם הוא הצליח לנצל אותי מינית מי יודע אם לא היה היה מסוגל לרצוח אותי .. כשהיה בקריזה ..המבט בעיניים שלו מזכיר לי עד כמה בלי שליטה הוא היה .. ברגעים הכואבים שהוא נגע לי בגוף .. אז רגע ..ליאת .. זה לא אמור היה להפוך אותי לאחת שדבקה בחיים בלי להרפות? לאחת שמוקירה את מה שיש לה במקום לעסוק ללא הרף בדברים שזמנם עבר?... (((((חח..זה לרגע מצחיק אותי .."דבקה בחיים"...)))) הרי חייתי כמו מתה כל השנים האלה .. רק היום אני מבינה ..עד כמה הייתה לי "מיתה נפשית" מדהים איך אחרי שנים והדיאלוגים האלה מופיעים פתאום עם הזכרונות ורצים בפנים אצלי בלי הרף , ומסתבר שעם דמויות...מוכרות מ..(האונס בחוץ, בגיל 18).. אממ.. (זאת החיה-מתה שמבחינתה הכל היה אתמול, זאת שזועמת על הקודמת ומשתיקה כל זכר לקושי, זאת שדוחפת קדימה...כאילו לייצר מספיק טוב על מנת לפצות על כל הרוע). אוףףף .. שנים אחרי ואני נמצאת במאבק חיים נוראי . שנים אחרי.. ובעקבות הגילויים של הפגיעה בבית אני עוד שואלת את עצמי לרגעים: "רגע...זה באמת היה?". . ואני לא מצליחה להרפות מזה, זה שואב אותי כל יום מחדש, נוכח בכל צעד ושעל. ואולי אני מדמיינת?.. מתישהו .. יגיע היום שבו זה לא יצרוך אותי ככה? יטעין אותי כל רגע מחדש..? (((((אוףף ..עייפה ..נפשית וגופנית ..))))))) זכרונות מטושטשים אפופים בהמון כאב ובבושה אדירה... איך נתתי לזה להמשיך ???. .. :-( הייתי ילדה בת 6? 9? 10 ?.. למה שתקתי ..???? :-( לעזאזל!!!!... והאונס ..הייתי כבר גדולה ... למה לא התנגדתי ?.. :-( למה יישמתי את ההתנהגות הדפוקה הזו של הילדה השותקת וקופאת מהבית???? ((((((((זה משגע אותי..))))))))))))) אני נזכרת בחלקים שבהתחלה כן נאבקתי.. (מדהים עד כמה זה מתקשר להתנהגות שלי באונס) ודווקא עם הרגעים האלה .. אני מנסה כן לחיות יותר בשלמות...עם עצמי אבל .. אני לא מצליחה לסלוח לעצמי על הזמן הארוך בו ויתרתי לעצמי ובחרתי לאבד צלם אנוש והפכתי לצל אדם. ((((((אלוהיםםםם ...איך נתתי לזה להמשיך. ????...))))))))) שתקתי... העדפתי לחפור לעצמי עם צפורניי בכף היד .. ורק שלא יצא הגה מהפה. התעוותתי... והעיוות כמו צלקת נותר בתוכי. אני מעוותת. לא יודעת כבר איך לתקן את עצמי. אם בכלל אפשר.. הכל מעורבב...הזכרונות האלה, הידיעה שנכנעתי כמו רכיכה...כצאן לטבח, התהיה הבלתי פוסקת בדבר החלק שלי במה שקרה שם... ואני נזכרת איך הוא הכה אותי, איים שיהרוג אותי אם אוציא הגה...מהפה בהתחלה ניסיתי להילחם. אחר כך התחלתי לפחד. אחר כך פשוט התנתקתי. אבל אז...אז התחיל לקרות תהליך שהוא בעיני הקלון הגדול שלי עד היום. התחלתי לאבד את הגבולות שלי, דמותי כאילו התערבבה בדמותו. לא ידעתי את נפשי עוד. אין לי איך להסביר את זה... אני כל כך מקווה שתנסי להבין... אולי תעזרי לי להבין....? זה אבסורד- אבל בשלב מסוים אפשר לחוש מידה אדירה של הוקרת תודה/ הערכה עמוקה לזה שמועיל בטובו להושיט לך אפילו כוס מים... גם אם זה אותו האחד שלפני מספר שעות נעל אותי באמבטיה והטיח אותי בקיר כשלא צייתתי... או זה שאנס אותי כמה רגעים לפני .. הוא כאילו ניתק אותי מהכל ובכך הפך לכל עולמי. הנשמה שלי כל כך ריקה עד שבאין מפריע הוא משתלט על הכל... מסתבר לי שכמעט ולא נאבקתי. פעלתי כמו על אוטומט. ציות ללא רבב. אובדן מלא. מחיר אדיר. מחיר חיים. ועד היום זה לא עוזב. אז מה ?... אני בחורה חולה???.. כי ככה ממש אני מרגישה. לא חשוב שלא נראית חיצונית .. אבל מרגישה בפנים חולה לגמרי. חולה, אשמה, לא אנושית... מצחיק. אחרי דבר כזה אני אמורה להרגיש שהוא זה שלא אנושי. לא? אז למה אני מרגישה שאני הלא אנושית בסיפור הזה? לפני כמה שעות עלה לי פלאשבק כואב ו מפחיד .. וממש חוויתי אותו בכל הגוף... זה הרגיש לי כאילו מישהו אז ..הנשים אותי .."אויר מלאכותי".. הרי לא הגיוני שהצלחתי לנשום בכוחות עצמי בכאב חודר כזה ואני שמעתי את הקול שלו .. הוא צעק עליי .. ואני שתקתי . והוא כעס עליי ..ואני כעסתי בשקט ..לעצמי בלב כי בפעמים אחרות שזה קרה , שהייתי ילדה רעה והתנגדתי ..זה רק הביא לי צרות אז אסור היה שהוא ירגיש .. ואני בשקט ..רק ילדה קטנה בת 10?.. בולעת את הרוק בשקט סובלת ומדברת לעצמי רק עוד קצת שרית .. רק עוד קצת .. עד שאעלם מכאן עד שאעלים את עצמי ..מהמגע הכואב הזה שלו.. עד שאצליח להעלים לעצמי ..שאהייה מנותקת .. ו..אני הנני ? אני אינני? איפה אני בכלל ? שרית?... איפה שרית ?.. אני כבר לא כאן. אני כבר לא כאן. מצטערת..ליאת שהמילים שלי ככ קשות ..לקריאה מצטערת על ההצפה הרגשית הזו .. מצטערת שאתם חווים אותי כאן בצורה קשה כזו .. אוף איתי .. לשלוח ..לא לשלוח .. אבל זקוקה ליד שתחזיק שרית

שלום שרית, בספרה "טראומה והחלמה" (פרק 5) מתארת ג'ודית הרמן את האשמה והאחריות שלוקח על עצמו הקורבן, ומסבירה גם מדוע - "כאשר אין הוא יכול להתחמק ממציאות חייו האכזרית, בונה הילד מערכת משמעות כלשהי שתצדיק אותה. הוא נאחז ברעיון לפיו הרוע הטמון בו עצמו הוא הגורם להתעללות. הסבר זה באופן אבסורדי שומר על תחושת משמעות, תקווה וכוח. אם הילד עצמו הוא הרע, אזי ההורים טובים. אם הילד עצמו רע, כי אז יש ביכולתו להשתדל ולהיות טוב. אם רק יתאמץ די הצורך אולי יזכה יום אחד למחילה, הגנה וטיפול... כאשר לוקח הילד את הרוע של המתעלל על עצמו, הוא מצליח לשמר את הקשרים הראשוניים איתו, ונוטה שלא לוותר בקלות על קשרים אלה גם לאחר שהתעללות נפסקת. הזהות המוכתמת נעשית לחלק קבוע ויציב באישיותו של הקורבן. גם מבוגרים שנחלצו ממצבי התעללות ממשיכים לבוז לעצמם ולשאת את הבושה והאשמה של מעניהם". ממשיכה לעודד אותך מכאן על הנחישות והאומץ. המשיכי להתעקש על החיים, ולהיעזר בכל מה שרק אפשר. שלך ליאת

תודה רבה על התגובה .. תודה שאת כאן .. שולחת חיבוק אוהב ממני , שיהיה סופש רגוע ושלו. שרית

ליאת שלום, אני סובלת מזה זמן רב מהפרעת דיסוציאציה המוזר ודי נדיר שזו קורה לי באמצע שנות השלושים לחיי. בדיוק סיימתי עכשיו לצפות בסרט "הבית על האגם" (סנדרה בולק(, אם ראית? אז אני מרגישה כמו חיה בזמנים שונים ומקבילים... אני די מבוהלת מכל המצב...הרופא לא ממש יודע ו/ מתייחס לדברי מלבד להגביר את המינון של הויאפקס, הוא לא אומר לי מה יהיה מכיוון שהוא לא יכול לדעת. אפילו את הדיסוציאציה אני זו שתיארתי ואמרתי לו כי לא ניתן להבחין בכך והוא טוען לדכאון. העניין שבבגרותי עברתי משהו קצר דומה ולא דומה...להבדיל מהיום אני לא נעלמתי בפנים כלומר: זהותי היום אבדה!!! זה מקשה עלי בטירוף, התחושה היא לא ממשית לגמרי, הזיכרון ותחושת הזמן קצת פגומה. אני לא ממש חשה איך שלושלת השנים הללו עברו... אינני יודעת מה לעשות, למי לפנות, העניין שבתהליך ההתנתקות היו למעשה מחשבות רבות שנופחו ויצאו מפרופורצייה לגבי משפחתי שהיום אני חשה חוסר שייכות לגמרי ולכן, גם התרחקתי. קבעתי לשבוע הבא פגישה לטיפול דינאמי ופגישה אצל מטפל קוגניטיבי - התנהגותי...אני לא יודעת מה מהם נכון למצבי, אני יודעת ומאמינה כי טיפול דינאמי עמיד בפני מצב זה. מעבר לכך, קראתי וגם לא נראה לי כי אשיב את זהותי ...הדכאון והמשבר והחרדה החריפה שהביאו אותי למצב זה היו מאוד קשים שלרגעים ממש חשבתי שלא אצא מזה-- סוג של טראומה. עם כל ההתקפה של המטפלת דאז , הדיבור הלא יפה שלה ונטישתה...חשתי כאילו נולדתי ונפלדתי טרם זמני מהרחם בלא תחושה מסויימת של בטחון עוטף והמצוקה כיום נדחקה עמוק בפנים מפני שניסיונותיי אז נחלו אכזבה. השתנתי מאוד, מחשבותי, רגשותי...אני בקושי עושה משהו...קשה להיות במצב זה. האם הכרת מצב שכזה? דכאון וחרדות עד איבוד הזהות ודיסוציאציה, ניכור וחוסר שייכות. נאמר לי כבר מזמן שאני חייבת למצוא לעצמי מסגרת אבל מאחר ועבר זמן מאז פרצה ההפרעה אני כבר לא מאמינה כי אוכל לשוב לאותן תחושות. האם כן יש משהו לעשות בנידון, מעבר לטיפול תרופתי שלא עוזר...? האם הכרת מישהי שיצאה ו/ מצאה עצמה מחדש את זהותה כעבור שנים???? תודה וסופשבוע נעים שיהיה לך כרמית

ליאת, עשיתי דבר שהשפיע עלי עמוקות עד שינוי מחשבותי, רגשותי ועמדותי. במהלך התקופה הגרועה ששהיתי בפורום פסיכולוגי (לא זה הנוכחי), שהיה ללא פיקוח נאות ותוקפני ומנוכר והקנה לי תחושה של לחץ קבוצתי עם דרישות גבוהות. בגלל אותו "הפאסון" שהאשימה אותי המטפלת דאז, נכנסתי לפורום במטרה- להשיל אותו, ללמוד אחרת, לבטל אותו כליל ע"י אימוץ פן מחשבה שונה משלי ושמתואם לרוח הפורום הפסיכולוגי (שייתכן וגם הקצנתי והגזמתי עם אימוץ השלילה), כאילו שאפילו הדברים הטובים והחיוניים שניחנתי בהם, ניכסתי אותם שהם באים מחסכים ועוד דברים שליליים ... (אני מתקשה כרגע קצת להסביר- מקווה שתביני), ולכן, ממש הותקפתי ותקפתי עצמי ...וכל מיני עמדות ותכונות שלי הומרו לכאלו שאני עושה בשביל להשיג כל מיני, אולי בשל "מיני שגעון גדלות" שגם האושמתי ע"י המטפלת...למעשה ביטלתי את האגו באופן אכזרי ולפיכך, איבדתי כיום את כל מה שקשור לצבע הייחודי שלי ולמי שהייתי. בגלל סוג שטיפת המח ...אני חשה בתחושות ששונות ממני כיום...מעין זרות, אני לא מסוגלת להתחבר לאנשים כמו פעם, אני לא מובנת כמו פעם, מאוד קשה לקרוא אותי ועקב כך אני גם פחות מתקשה לעבור ראיונות עבודה לעומת קודם. בכלל...העניין מאוד מציק לי מכיוון שבאמת כאילו משהו או מס' דברים הלכו לאיבוד. אני מתוסכלת, נסגרת יותר בבית (אפילו בחיצוניות שלי חל שינוי משמעותי של עלייה במשקל), החיות והשמחה שאפיינה אותי מוחבאת באופן כזה עמוק שאולי רק שנים ידרשו על מנת שיבצבצו שוב...(וגם אולי), כל דבר שגרם לי להרגיש אושר סוכל והומר דרך הפאסון ודרך השגעון גדלות, דרך הנרקסיסים...חשוב לי להדגיש שמאחר והשינוי היה כה מוחשי ומשמעותי הוא לא בא רק לידי ביטוי כמובן בחשיבה אלא, לראונה בחיי ההתנהגות (מן הסתם) השתנתה בשטח ויצרה מציאויות אחרות בעלות השפעה שלילית, כלומר: לצערי, כבר הספקתי אף להתנסות ולייצר אותם בשטח ולחוות את השלכותיהן. מוזר לי כי לא האמנתי שאי- פעם אדם יכול ממש להפוך את עורו...ואין לי שליטה רבה על האדם המוזר והאחר שיצא ממני שאני כה מתעבת והוא כ"כ שונה ממני..אבל שכחתי איך העצמי הקודם שלי חש. האם לדעתך, אפשר לתקן את הנזק הזה? (גם משפחתי חשה בהבדל...הם לא מבינים היכן כרמית החברותית, המשעעשת, החיובית והאופטימית). פסיכולוגית אמרה לי שארגיש טוב אבל אהיה אחרת לאחר מה שעברתי - מה זאת אומרת אהיה אחרת?! מהיכן לה לדעת זאת, מה בדיוק עברתי ואיך אהיה?! אני לא מוכנה להיות אחרת, אני רוצה לשוב ולהיות אותה בחורה עם הקסם האישי, האור והחמימות שהפצתי. (אולי נשמע קצת ילדותי אבל תביני שאני לא מצליחה למצוא את הסדק שממנו העצמי הקודם יפרוץ החוצה, לא ניתן כאילו אין למצוא יש מאין). יש לך ראיון אחר מלבד טיפול? תודה ליאת וסליחה על האורך של שתי ההודעות כרמית

בעצם במשפט אחד (וסילחי לי שאני כזו נודניקית), כל מה שמאפיין את המהות של האדם, הכח הפנימי שגורם לנו להרגיש בטוחים שאנו סומכים על עצמינו - זה הדבר שנעלם ואיננו כבר מעל 3 שנים. ואני נמצאת בויותור בייאוש ובכניעה מאז שויתרתי על כוחי למול כוחה שלה המטפלת והפורום. האם ואיך ניתן להשיב את הכח הפנימי שלנו? שאין ביכולתי להתנתק מהחוויה והמשבר שארע וזה לא מפסיק להדהד.

שלום כרמית, הדברים שאת כותבת נוגעים ללבי. כמה קשה כשנקטעת תחושת הרציפות של העצמי. נדמה לי שהיה זה הרקליטוס שאמר, כי אינך יכול לטבול פעמיים באותו הנהר, ש"הכל זורם". הניסיון הנואש שלך להשיב את מה שאבד, לחזור להיות הצעירה הצחקנית שהיית, באמת מכמיר לב, אך ככל הנראה הוא אינו אפשרי. כולנו ממשיכים לזרום, כאותו נהר של הרקליטוס, המשתנה תדיר. שום נהר אינו זורם לאחור. אדרבא, הוא שוצף אל עבר הלא נודע, מוריק את גדותיו ומחייה אותן. אני שבה ומעודדת אותך להניח למה שהיה, ולמצוא עבור עצמך משמעות ותקווה. איתך ליאת

מנסה ללכת ושוב מישהו מחזיר אותה לריצפה שוב מנסה ללכת ושוב הוא דוחף אותה לריצפה בוכה, אבל קמה,מנסה שוב לעמוד והוא שוב דוחף אותה לריצפה עם חיוך ציני.. ,מרוצה מעצמו,צוחק על הבובה השבורה הזאת. "איך היא ניראת.. מה עשיתי לה.. איזה בובה מוזרה" שותקת רגע.. מנסה להירגע כי הוא אומר לה שלא קרה כלום.. מה הבכי? מה קרה? מה עשיתי לך? אז היא שוב מנסה לקום,מרגישה שבטוח עכשיו,הוא לא יפיל אותה עכשיו.. קמה קצת.. ושוב נדחקת לריצפה... אף פעם לא מפסיקה לנסות לעמוד והוא מפיל אותה.. ואז אומר אבל לא עשיתי לך כלום.. מה קרה? קרה משהו בובה? "אני אוהב אותך.." אז היא מחייכת... ומאמינה לו. באמת מאמינה לו.. חושבת שאולי היא אשמה אולי היא לא עמדה יציב והיא בכלל הפילה את עצמה.. אולי הרגליים עקומות.. אולי אין שיווי משקל זאת אשמתה.. כך היא חשבה. עד עכשיו כך היא חושבת תוך כדי נסיונות כושלים לעמוד והוא שוב דוחף עם הידיים.. ומאשים אותה.. בובה שבורה. כבר לא יודעת איך לפנות אלייך,אני לא מכירה אותך כבר.. כבר לא יכולה להכיל אותך בקושי יכולה את עצמי.. שמשיהו או משהו יעזור כאן אולי צריך כוח אלוהי.. שיראה לי סימן שעוד אפשר לתקשר איתך מפחדת לוותר.. כועסת עלייך כועסת על עצמי נשברת.

שלום לך, מאחלת לך מכל לבי שתצליחי סוף סוף לעמוד יציב, על שתי רגלייך, משוחררת מכבלים. הרבה כוח ליאת

היי ליאת כתבתי אתמול על פגישה נורא קשה שהיתה, שאני לא זוכרת ממנה כלום, אבל אני יודעת שהיה רע מאוד (ההודעה בדף למטה.. שאורנה הגיבה עליה..) אתמול היה לי נורא קשה (בעקבות השידור בטלויזיה על הנאנסת משמרת) והשארתי למטפלת הודעה קשה מאוד (על משמעות החיים והמוות). כשהיא חזרה אלי, הייתי נורא "רעה" אליה. היא אמרה שזאת לא אני שמדברת. והיא גם אמרה שזה כנראה תוצאה של הפגישה האחרונה (שאני ממש לא יודעת מה היה בה). היא טוענת שאני נורא כועסת שהיא השאירה אותי לבד במצב שהייתי בו. ואמרתי לה שהיא טועה ושאני בכלל לא זוכרת מה היה ולכן אני גם בכלל לא כועסת... ואני חושבת.. שעכשיו מרגיש לי.. שאולי זה קצת נכון.. שמרגיש לי שהיא השאירה אותי לבד.. כי יצאתי מהפגישה במצב שבו בכלל לא ידעתי מה אני עושה.. פתאום מצאתי את עצמי יושבת בחוץ.. רועדת מקור... לא מבינה מה קרה, מה היה, לא מבינה איך הגעתי לשבת ככה בחוץ.. היא השאירה אותי לבד... ומחר.. מחר צריכה להיות פגישה.. ואני בכלל לא יכולה ללכת.. לא יכולה שהיא תסתכל עלי.. לא יכולה להיות שם איתה... וגלי, אם את קוראת... קראתי את התגובה שלך אלי שם למטה... גלי.. קודם כל תודה רבה על התגובה... ועל החיבוק...אני בטיפול כבר יותר מ 4 שנים... והמקום הזה שם הוא מקום טוב, בטוח, מקום שאני רוצה ואוהבת.. אבל אני לא יכולה להתמודד עם מה שקרה.. לא יכולה עם החוסר שליטה על עצמי, עם חוסר הוודאות, חוסר הידע... עשיתי ואמרתי דברים שאני בכלל לא יודעת מהם.. ואני לא יכולה להתמודד עם זה... נשבר לי מהכל.. אני לא יכולה יותר.. החיים זה לא חיים... כשמשהו בך מת פעם אחת, פעם שניה, פעם שלישית ואח"כ מפסיקים לספור כמה עוד פעמים... כשמשהו מת הוא לא חוזר לחיות.. אי אפשר להחיות אותו.. אז בשביל מה אני שם? בשביל מה הטיפול? מה שמת בי - מת. חלקים חלקים מתו והתחברו אחד לשני עד שהכל בתוכי מת. לא מבינה למה אני ממשיכה ככה. למה אני הולכת 3 פעמים בשבוע לטיפול. עד מתי? מתי זה יגמר? אף פעם לא יגמר. תמיד ישארו החלקים האלה מתים. תמיד אשאר מתה בפנים. אז בשביל מה אני עושה את זה לעצמי? למה? לא יכולה יותר להתמודד, לא יכולה להמשיך לסחוב, פשוט איפשר יותר. זה הכל פיקציה. הכל פיקציה שבסוף מתפוצצת בפרצוף. שקרתי לעצמי שאולי בכל זאת יהיה אחרת, שאולי דברים ישתפרו, שאולי דברים ירגעו בפנים, שאולי יהיה אפשר לחיות עם מה שיש ואין בפנים, שאולי יהיה אפשר לחיות למרות החלקים המתים. אבל אי אפשר. זה הכל פיקציה, כזאת שעומדת בכל רגע שעובר להתפוצץ בפרצוף, עד שהיא מתפוצצת חזק חזק ומרסקת את מה שגם ככה לא נשאר. מרסקת את השברים הקיימים ממילא. אז בשביל מה הטיפול ובשביל מה מטפלת? גם ככה הכל מת וגם ככה בסוף תמיד לבד עם הכל.

הי שיר קראתי, ואני שמחה שאת כן מרגישה שהטיפול הוא מקום בטוח וטוב, וכנראה אם הוא כזה, אז הדברים שאמרת ועשית, ישמרו אצלה ויהיו בטוחים, תחשבי על זה כמו על הפקדה בכספת עד שתרגישי שאת רוצה לפתוח איתה את הכספת הזו ולראות מה יש בה... התיאור שלך על החלקים המתים שמתחברים אחד לשני, הזכיר לי סוג של סרטן, התרבות של תאי הנפש, שמשתלטים ותופסים כל חלקה טובה...אבל עם כל הכוח שצריך לגייס כדי להילחם בדבר כזה שתוקף, אני בכל זאת חושבת שזה מעיד שאת מאוד בחיים, כי שום תא לא יכול להתרבות ולהתפתח ולהשתנות בגוף מת..ואני בטוחה שאת יכולה להם ושהם יסוגו בסוף. ואת לא לבד... לא פה, ואני בטוחה שגם לא איתה ( כנראה שהיא הבינה שהיית צריכה שהיא תישאר שם..). תחזיקי מעמד (שולחת עוד חיבוק...) גלי

שלום שיר, קראתי בעיון את דברייך כאן, וגם את פנייתך לאורנה. מבינה שעברת חוויה קשה של נתק, שיכולה להופיע לעיתים אצל ניצולי טראומה. אני מניחה שבשיחה עם המטפלת שלך, תוכלו לשחזר מה קדם לאותו נתק דיסוציאטיבי, והאם היה שם הד לחוויה מוקדמת יותר, טראומטית, מן הילדות. התגובה החריפה שחווית מעידה ככל הנראה על כך שאת עדיין נאבקת "ללא הרדמה" בתכנים רגשיים עוצמתיים ומכאיבים. בעיצומה של עבודה כזו, כמעט בלתי אפשרי להתבונן קדימה ולשרטט אופק בהיר. לפעמים - כך אני מאמינה - תפקידו העיקרי של המטפל הוא להמשיך ולהחזיק את התקווה עבור המטופל, ולהזכיר לו שההחלמה אפשרית. אני רוצה להאמין, כמו אורנה וכמו גלי, שהמטפלת שלך נמצאת שם כדי להחזיק את כל החלקים, המתים והחיים, ולסייע לך להמשיך לנוע הלאה, למצוא משמעות ומטרה ולחתור אליהן במלוא הכוח. שולחת לך עידוד וחיוך ליאת

היה לי קצת קשה, ישבתי עם אשה בהריון ו 2 תינוקות היא בקשה ממני לשפוך מים רותחים, נשרפתי כצת אמרתי לה שלא נורא, רתיתי להגיד לה שבחיים נשרפתי יותר

שלום אלמונית, מקווה שהכוויות כולן יחלימו במהרה. בברכה ליאת

אני בת 25 נשואה שנה התחתנתי אחרי 3 חודשי הכרות לאחר וויכוחים עם הוריי בכל אופן בעלי ואני כמעט ולא מסתדרם מאוד רע לי איתו מכמה סיבות: 1)נראה לי שהשנאה נובעת מהחרטה שיש לי לגבי המעבר לכפר שלו ....אני בחורה מאוד ביישנית ולא חשבתי לעומק שיהיה לי קשה להתרגל. ועכשיו אני די בחרטות אני מרגישה געגועים עזים להוריי ,אנו בחברה שגרים עם ההורים עד החתונה. 2)כלל אינו מוכן להבין את הקושי שלי בלהתרגל לכפר החדש הוא טוען התחתנת וזהו תתרגלי כנ"ל מוכן שאבקר את הוריי רק פעמיים בחודש למרות שמרחק הנסיעה הוא לא רב ובעלי הוא ממש לא קמצן מבחינה כספית. 3)אני מרגישה שכלל אינו מתחשב ברצונותי אחרי שהתחתנתי גילה לי כי חשבונותיו מעוקלים ורצה לפתוח עסק כלשהו והכפר מאוד קטן והיה צריך לפתוח העסק בשמי ומס חשבוני סירבתי אני אישית מעדיפה עבודות יציבות וגם לא האמנתי שהעסק יצליח הוא אמר לי שאני שלילית,כנ"ל מצא עבודה בקיבוץ מרוחק מאוד משני הכפרים שלנו ורצה שנעבור לגור שם,טענתי שיהיה לי קשה....ותמיד היתי רואה בעיתונים עבודות שיכולות להתאים וגם אז אמר שאני שלילית....כנ"ל לגבי מין אנאלי תמיד אני מסרבת ותמיד מבקש ..גם אני רוצה דברים שהוא לא רוצה אך לא מתעקשת ככ כי אם לבן אדם לא כיף אז מה כיף כבר בזה לעשות....? 4)אני ממש מרגישה שכאילו מצפה ממני להעריך את משפחתו ולהסתכל עליהם כמו משפחה שלי את המשפחה שלי הוא בקושי מבקר אולי פעמיים בשנה וגם אז מתנהג כאילו הולכים לחשמל אותו....משפחתי למרות שלא רצתה אותו בהתחלה לא משמיעה כלפיו ביקורת מדברת אליו יפה...אך שמתי לב שיש תכונה כזאת למשפחתו של נטיה לסנוביות הוא אמר לי גם בפירוש בוויכוח שהיה ביננו שהוא חושב שמשפחתו יותר טובה משלי ומאוד העליב אותי וגם אמרתי לו זאת ולא היה יכפת לו..... 5) הדבר האחרון בגלל שבעלי מבוגר ממני ב13 שנה אני מרגישה שהוא מזלזל בי הוא לא מתייחס למה שאני אומרת ותמיד הוא חושב שהוא צודק . למשל אנו גרים עם הוריו והוא תומך בהם והיחיד שתומך בהם כלכלית כי לאביו יש עובדת זרה...הוא הבטיח לי לפני החתונה שיש לו כסף לממן לי את הלימודים ועכשיו אני לומדת עם הלוואות ואפילו דברים מינימליים שאני צריכה לקנות אין לי כסף לקנות כי רוב הכסף הולך על הוריו..מצד אחד אני מבינה שזה מאוד נוח לאימו שלאבא יש עובדת זרה אך מצד שני אנחנו זוג צעיר ולא יתכן שבעלי יתן את כל הכסף להוריו .....אין לי ביה שיעזור להם אך אין גבול?? מה עושים איך מתמודדים בכל הנושאים שציינתי דיברתי איתו אני לא רואה שמשהו עוזר בכלל....לא צעקתי אני מנסה לדבר יפה ובצורה מבינה....כבר אין לי כוחות....

שלום מלי, הסיפור שלך מוכר לי היטב מפניות קודמות שלך. נראה שקיימים ביניכם פערים גדולים מאד, בגיל, בציפיות מחיי הנישואין, בהעדפות המיניות שלכם, בהתייחסות למשפחות המוצא, ואולי גם פערים שמקורם בסטטוס כלכלי וחברתי שונה. כפי שכתבתי לך בעבר, אני חושבת שכדי להימנע מחיי אומללות וסבל, עליך לפנות ללא דיחוי לעזרתו של אדם נוסף, פסיכולוג קליני או מטפל זוגי, או - לכל הפחות - להתייעץ עם מישהו מבני משפחתך (אמא?) שישמע את העובדות ויחשוב יחד איתך איך פועלים הלאה. לצערי, עם כל האהדה שמעורר בי סיפורך הנוגע ללב, איני רואה כיצד אוכל לעזור לך מכאן, מעבר למה שכבר נאמר כאן בעבר. אני שבה ומעודדת אותך לפנות לגורם טיפולי בהקדם. בהצלחה ליאת

שלום.. אני ליה יש לי חבר כשנה וחצי אני בת 18 וחצי והוא בן 23 במכללה...לאחרונה הוא מאוד עסוק,אנחנו נפגשים פעם בשבוע,והוא בלחץ המון,ועצבני... איכשהו בגלל שאנחנו כל כך דומים.. זה מתחיל לההרס לריבים שטותיים,ולמלחמות מתסכלות,שאנחנו רבים אני נכנסת לתוך מעגל הרס כזה.. של בכי,ורחמים עצמים, ואומרת דברים כמו "למה באתי אלייך בכלל" "תתייחס אליי בבקשה..." ועוד יותר מעצבנת אותו... אני רוצה לעזוב כי לא טוב לי ורוצה להשאר כי אני תלותית,או כי אני אוהבת אותו אני כבר לא יודעת אני רוצה שהוא ילחם... וזה לא קורה צפוף לו מידי בשלב זה של החיים כנראה רע לי... ואני כבר לא יודעת מה לעשות כי החלטה אנלא מצליחה לקבל וזה משגע אותי... צריכה דעה,עצה,גם ממשתתפי הפורום,ואשמח ממנהלי הפורום לעצה יותר מקצועית... תודה רבה ליה

אולי תנסו לשבת ולדבר על זה?

שלום ליה, מהתיאור שלך קשה לי להבין ממה בדיוק נובעים החיכוכים ביניכם. את מתארת את החבר שלך כבחור לחוץ, עצבני ועסוק מאד, בעיקר בזמן האחרון. אני מסיקה מדברייך אלו שלא תמיד זה היה כך ביניכם. יתכן שהלחץ שלו קשור לעומס לימודים (תלמידי תיכון או חיילים לא תמיד ערים לתובענות והלחצים שמציבה האקדמיה בפני הסטודנט הצעיר). נסי לבדוק עם עצמך עד כמה את מכירה בקשיים אלה ומאפשרת לו את הזמן והמרחב. אתם נמצאים בנקודות זמן התפתחותיות שונות מאד, עם מערכת שונה של צרכים וציפיות, וכדי שקשר כזה יעלה יפה יש להכיר בשוני, ולעשות את ה'התאמות' המתבקשות. בהחלט זמן לחשבון נפש ובדיקה עצמית... בהצלחה ליאת

כל פעם שאני אומרת למטפל שלי שמשהו בהתנהגות שלו או בדבריו מפריע לי או העליב או לא נעים הוא אומר "חבל לי שאת מרגישה כך" "יש לך נטייה לראות דברים לא כפי שהם" לפעמים אני מרגישה שהוא מרגיש ממש מותקף ואף פעם לא בודק אולי הוא פחות מושלם ולא רק אני. לפעמים שאני אומרת לו שהוא נראה כועס אז שוב אני לא חווה דברים נכון. כל הזמן מסתובבת עם תחושה שאני לא רואה לא מבינה לא מרגישה והוא יודע כל. מעצבן. מה להגיד לו ליאתי איך להסביר לו שהוא גם טועה ושיקח אחריות....

שלום בילבי, היכולת לזהות ולבטא רגשות שמתעוררים בך בתוך הקשר היא יכולת חשובה מאין כמותה. לא בטוח שמוכרחים למצוא "מי אשם" או "מי אחראי", אלא לזהות ולשיים (לקרוא בשם) את הרגשות שהתעוררו בך, ולתקשר אותם נכון. לכן, אולי במקום לומר "ההתנהגות שלך מעצבנת" או "אתה נראה לי כועס" או "אתה מעליב אותי - קח אחריות", עדיף לומר "קשה לי עכשיו, אני מתוחה ועצבנית" או "אני מרגישה פגועה ונעלבת". (אגב, האחריות לעלבון היא של הנעלב). זוהי אמירה שפותחת נתיבים רבים לדיון על מה גורם לך להרגיש כך ובאילו נסיבות. ההתעסקות בשאלה מי צודק ומי יודע טוב יותר מיותרת, ומסיחה את הדיון ממך. יתכן שאת 'סוחבת' נטייה דומה גם מהקשרים אחרים, וההתבוננות על כך יכולה להניב שינוי. במקומות בהם את מרגישה שהוא מפספס אותך, רחוק מהחוויה שלך, או מפרש אותך לא נכון (זה קורה מדי פעם כמעט בכל טיפול, לא רק אצלך), תוכלי לציין כמה קשה לך להרגיש בלתי מובנת. אני מאמינה שסוג כזה של תקשורת יכול לקרב ולקדם את הברית הטיפולית, יותר ממאבקי כבוד. בהצלחה ליאת

שלום השבוע הכרתי משהי בעצם היא הכירה אותי והתחילה איתי...בזמן האחרון נראה שהלוק שלי מתחיל לתפוס(: כי זה קורה הרבה...(: אני חושב שמאז שקרה הארוע הנורא ההוא יש לי יכולת טובה יותר עם נשים משום מה...אני פחות מתרגש....בכל מקרה היא התחילה איתי ובאנו אליה והיה מגע והיה נעים....ולעומת פעמים אחרות הכל הרגיש מאוד נכון.....העניין הוא שכשאני נמצא בסיטואציות אינטימיות עם נשים אני מתחיל לרעוד...אולי בגלל שזה לא קרה הרבה בשנתיים האחרונות.....בדרכ ניסיתי להמנע מזה בשל חוסר הניסיון המיני שלי שחברתי לשעבר הותירה אותי ככה אחרי מספר שנים שהיינו יחד...אולי חלק מזה היה גם באשמתי....אבל עכשיו אני מרגיש מלוכלך וזה מוסיף המון לבעיה...בכל מקרה נפגשנו מספר פעמים אבל אני ממש לא רוצה שיהיו יחסי מין מאוד מפחיד אותי כי ברור לי שאני צריך לדבר על זה איתה ואני לא יודע איך היא תגיב.....אני מתחיל להתאהב בבחורה הזו....בניגוד לנשים שבדרכ הסתובבתי עמן היא נותנת לי רוגע ושקט שזה מצרך מאוד נדיר...ומהבית שממנו אני בא היפראקטיביות גורמת לי למצבים לא טובים.....עד שהלכתי לאותה זונה תמיד פחדתי מהאינטימיות בשל החוסר הניסיון שלי...וגם כשקרה שנשים התחילו איתי (קרה מספר פעמים שיכלות להשיג סתם סטוץ אם רק הייתי רוצה...) נמנעתי מזה משום שפחדתי לאכזב.....הפעם נכנס גם האלמנט של הלכלוך שאני חש....נראה לי שיהיה מאוד מאוד חבל אבל אני אאלץ להפרד ממנה לא אוכל לבוא לדבר איתה על כל מה שקרה....גם עוד לא הבנתי אם היא מתייחסת אליי ברצינות למרות שהיא מארחת אותי למופת וכשהיא איתי עושה רושם שטוב לה...ושהיא מרגישה אליי דברים....סתם מחשבות...

שלום מיסטר בלו, הלוואי שכוחה המנחם של האהבה יגיע סוף סוף גם אליך. הרעד וההתרגשות, שמקורם בחוסר הניסיון וחוסר הביטחון, הם שלב כמעט הכרחי במסע אל האינטימיות הבוגרת. כולנו עוברים שם, לפחות פעם אחת, במוקדם או במאוחר. מקווה שאתה מעלה את הסוגיות הללו גם בטיפול שלך, ומקדיש מחשבה לאופן בו נושא הזיהום וההדבקה דוחק (אולי) חרדה אחרת, מאיימת יותר. שמחה ששיתפת גם כשמתבהר אצלך, ומזכירה לך שאצלנו בפורום הלו?ק שלך תפס מהרגע הראשון... :-) ליאת

היי ליאת, מה שלומך? נתקלתי היום בבעיה... גיליתי היום בטעות, מי המדריכה של המטפלת שלי. הבעיה בכך היא, שאני בקשר מקצועי עם המדריכה שלה. אני יודעת שהמטפלת מטשטשת פרטים ובוודאי שהמדריכה שלה לא יודעת שאני זו אני, ובכל זאת... יש לי תחושה כבדה של אי נוחות סביב העניין. בעיקר הרגשה של הסתרה, שאני מאוד לא רוצה שתהייה קיימת בסיטואציה. מין משולש שלא כל הקודקודים מכירים זה את זה... יודעת שצריכה לדבר על זה עם המטפלת, אבל קצת חוששת שהיא תאלץ לדבר על זה בהדרכה שלה וכך הקשר בנינו ייחשף (ואני מאוד לא רוצה שהקשר הטיפולי שלנו ייחשף!) ומצד שני, ברור לי שאי הנוחות חייבת להיות מדוברת. חייבת... מה את אומרת? נועם

שלום נועם, אנחנו מדינה קטנה כל כך, וכשמדובר באנשי מקצוע (כמטופלים!) היא הופכת קטנטנה עד לממדים מבהילים. בכל מקרה, כמטופלים, אין לנו שליטה על טיב ההדרכה שקונה/מקבל המטפל שלנו. להרגשתי, טוב יהיה אם תבחרי בכל זאת להעלות את הנושא בטיפול שלך, להביא למודעות של המטפלת את העובדות, ולחשוב יחד איך ניתן להשיב לך את תחושת הביטחון. אחרי הכל, לכל בעיה יש תמיד יותר מפתרון אחד... לא בריא להשאיר כיסים של סוד בתוך הטיפול, שכן הם יכולים לחבל בו הרבה יותר מכפי שמעריכים תחילה. בהצלחה ליאת

אז מסתבר שהארץ שלנו לא כך כך קטנטונת... הייתה הקלה היום בפגישה, כשגיליתי שפרשתי את המידע שהגיע אלי לא כל כך נכון. זה היה משמח, במידה רבה, אם כי דמותה של המדריכה שלה שבה להיות עלומה בפני, וקצת אהבתי את "הידיעה" הזאת... ליאת, היא נורא נורא פגעה בי היום. נורא. יצאתי מהפגישה עם כאב ממשי בחזה, לא מסוגלת להסתכל עליה. אני המומה מהכאב שהיא הצליחה לגרום לי. אני יודעת שאני אולי מקצינה פה, אבל כשניסיתי להסביר לעצמי מה אני מרגישה, כל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה שגם איתה אני צריכה להיזהר. גם עליה אני לא יכולה לסמוך. לא לגמרי, לא כמו שהייתי רוצה. גם אצלה אני צריכה לצנזר את עצמי, לחשוב פעמיים לפני שמוציאה מילים מהפה. זה מכאיב לי. אני מרגישה נורא לבד... (ולחשוב שבתחילת הפגישה נתתי לה משהו ממש יפה שכתבתי והכנתי בשבילה. כל מה שרציתי היה לקרוע את זה לחתיכות ולברוח) ובנימה אופטימית זו... שבת שלום (ושוב לא ענית לי מה שלומך... אבל זה בסדר, את לא חייבת :-) נועם

האתמול מביט בך בגבך ואת מצידך לא שוכחת תמיד את משוחחת עם מה שהיה ארוכים שורשי הפחד את פוסעת בעולם לאט ובקוצים רבים את נדקרת האם זהו ורד או קוץ בבשרך שממנו את יוצרת שמרי נפשך מן התהום ומן הגובה האיום מיאושך שמרי נפשך את שומעת נשמה ואימה ריקמה עדינה הילדה הקטנה שלא נרדמה האשה את ראשה משעינה ציפור זרה עברה בחלומה על שקיפות עורך מאיר היום כמו נגיעה מיוחלת עכשיו את מסוגלת לראות את עצמך מקבלת אות של חסד שמרי נפשך מן התהום ומן הגובה האיום מיאושך שמרי נפשך את שומעת נשמה ואימה ריקמה עדינה הילדה הקטנה שלא נרדמה האשה את ראשה משעינה ציפור זרה עברה בחולמה ..... כואב לי........... סליחה... כל כך סליחה... חן

שלום חן, מקווה שיוקל לך בהקדם. ליאת

תבואי

בוקר טוב ויק, לפעמים מילה קטנה אחת אומרת כל כך הרבה. אני מניחה שהיא ביטאה את ההזדקקות שלך למגע רך אמש, ומקווה שנמצאה לך פינה חמה ונחמה. סוף שבוע קל ליאת

שלום לבקש עזרה זה דבר שמאוד קשה לי אך תחושה של ריקנות וכובד עוטפת אותי זה כבר זמן רב. יש לי המון בעיות שנובעות מהתעללות נפשית בילדות מצד המשפחה,דחייה מהחברה,אח חולה נפש שהתאבד ואמא עם בעיות נפשיות -דברים שהובילו לדימוי עצמי נמוך,קשיים ביצירת קשרים,מערכות יחסים כושלות עם גברים,חוסר התמדה בעבודות,והרס עצמי שמונע ממני לממש את הפוטנציאל שבי אני חיה בתוך קונפליקט עצום בין החיים למוות ,פעם רוצה לחיות ופועלת לקראת כך ובצורה קיצונית שואפת למות והורסת את כל מה שבניתי. קשה לי לחיות ככה הייתי בעבר בטיפולים פסיכולוגיים אצל כמה מטפלים אך גם איתם היה קשה לי להתמיד. הטיפול האחרון היה עם פסיכולוגית ,במשך שנה,שעד היום אני חושדת שבכלל לא הוסמכה לכך. היא נראתה לי נוכלת ושחקנית, לא אמינה בכלל. אך היה לי קשה להגיד לה זאת מה עוד שבאותו זמן שהייתי איתה פיתחתי תלות בה ולא ראיתי זאת בצורה כזו. אני רוצה שוב להתחיל בטיפול אך חוששת שאפול קורבן לעוד נוכל או נוכלת וחוששת להתחיל טיפול עם מטפל שלא יוכל לעזור לי. גם זו הבעיה שלי- חוסר אמון אני צריכה מטפל אסרטיבי שבמידה וארצה לעזוב את הטיפול הוא ייפתח את הקלפים על השולחן ויאמת אותי מול הבעיה שלי בליצור קשרים עמוקים. בבקשה,האם ישנו פסיכולוג כזה? כזה שאכפת לו ושיצליח לעזור לי? ועוד דבר,אין לי כסף לפסיכולוג יקר ,האם יש לי סיכוי להרפא??? עוד דבר שלא ברור לי- המצב הכלכלי שלי הוא לא מתוך עצלנות,אני עובדת כל הזמן אך תמיד בוחרת בעבודות שמביאות לי שכר נמוך,כדי שלא אצטער במקרה של אובדן העבודה,אני יודעת שאני מסוגלת ליותר אך כדי לצאת מרגשות האשם ולהרגיש ראויה לחיים טובים יותר ומלאי שפע אזדקק לטיפול מה בינתיים? כשאין הרבה כסף? תודה רבה ,זקוקה לתשובתך

שלום לך, הקשיים שאת מתארת, בהיותם נרחבים ומתמידים, יוצרים מצוקה וסבל רב. לרוע המזל, דפוס כזה של התנהלות פוגע גם ביכולת להתמיד בטיפול פסיכולוגי, ולכן כדאי מאד למצוא מטפל טוב עליו תוכלי לסמוך, ולהתמיד בטיפול בכל מחיר למרות הדחף לעזוב. טיפול דיאלקטי-התנהגותי (DBT) הוא אחד הטיפולים המוצלחים בתחום זה, ואני ממליצה לך מאד לברר באזור מגורייך מי מוסמך לטפל בשיטה זו. אני ערה לכך שטיפול פסיכולוגי הוא עניין יקר, אך בהתחשב במה שמוטל על הכף, ההשקעה בטיפול אינה מותרות. בהצלחה ליאת

הי קושקוש, לי יש מטפל כזה... הגעתי אליו עם בעיות כבדות ביותר של אי אמון, אחרי טיפולים מוצלחים פחות, והוא גם היחיד שהצלחתי להתמיד אצלו, לפי שעה. אז... יש... בכל זאת, רציתי להוסיף דבר מה בהקשר הנושא הכלכלי שהזכרת. זו רק השערה מתוך מה שלמדתי בטיפול שלי, ואולי כדאי לנסות לשים לב לנקודה הזו. פשוט, בעיניי, לפי מה שהצגת בדברייך, נראה שלא מדובר בנושא של כסף נטו. ייתכן כי זה נושא שמאחוריו מסתתרים כל-מיני-מן-כאלה לא מודעים. את מבקשת טיפול שבו לא תהיי מחויבת להשקיע בו יותר מידי (אולי הארגומנט שהזכרת בהקשר לעבודה תקף גם כאן - כי יש סיכוי להפסיד פחות?). חשבתי על כך, שאולי יוצא מזה שאת מחפשת "מטפל זול". כלומר, ייתכן שכך את מנסה בדרך עקיפה לגייס לעצמך מטפל שייתפס בעינייך לשווה פחות מראש. מעין הגנה / חרדה מפני חמדנות גדולה. וקצת נראה לי שזה בדיוק מה שאת לא צריכה... לדעתי, ועבור אנשים מסוימים זה חזק באופן מיוחד, התשלום הוא חלק מההשקעה של המטופל בטיפול, חלק שמכאיב מאד, וגם חשוב מאד. כך גם ערכו של הטיפול והמטפל עולים ולא קל לבטל אותם. להיפך, בשלבים מתקדמים יותר אפילו גאים בהם, ובעתיד ניתן גם (בתקווה) להשתמש במה שקיבלת בטיפול עצמו כדי לחדש משאבים באופן רציני יותר. במציאות. אכן, יש כאן סיכון. את משקיעה ואינך יודעת אם יניבו פירות בזמן סביר [שגם בהקשר הזה חלק מהאחריות מוטלת עליך...[ והפירות, הם פירות של שפע חלקי בלבד שיש להסכים לו מתוך ויתור גם כן... אני לא שוחה בכסף, ממש לא, ובכל זאת מנסה להחזיק את הטיפול. זה מאד לא קל. רוצה לומר לך שגם שמעתי מאנשים אחרים שהטיפול היה חשוב להם מאד מאד מבחינת סדר הקדימויות, שהם הקריבו וויתרו (בגבולות, כמובן) על כל מיני דברים לטובתו. לעתים, ורק אחרי שמדברים על זה בטיפול בו את כבר נמצאת, ובוחנים את ההשפעה העתידית שעשויה לקרות, מחליטים לקבוע תשלום מתאים, מקל או מופחת. זאת רק בתנאי שמסתבר שאכן ההחלטה הזו תהא לטובת הטיפול ולא לרעתו. רק רעיון לחשוב עליו. על פי רוב העניינים מורכבים יותר, וייתכן שהרעיון כלל אינו מתאים. mp

ליאת DBT לא מיועד לאישיות גבולית בלבד?זה מה שאומרים כל הזמן. ועוד שאלה מי שמאופיין בפגיעה עצמית ובמצבי רוח בלי לפגוע בסביבה יאובחן כגבולי? תודה יקרה שלי

שלום ד. DBT היא גישה טיפולית התנהגותית, המנסה לתת מענה לבעיות נרחבות הקשורות לקשיים בוויסות רגשי ולבעיות בזירה הבינאישית, החברתית והתעסוקתית. ולשאלתך השניה, אבחון של הפרעת אישיות בכלל והפרעה גבולית בכלל זה, חייב להתבסס על חקירה יסודית והיכרות קרובה עם הפונה ועם נסיבות חייו. יכולים להיות 'מופעים' מגוונים להפרעה זו, ולא בכל המקרים חייבים להיות המאפיינים כולם. בברכה ליאת

רציתי לברר כיצד עליי להתמודד כאשר לאחר 10 שנות עבודה מאסיבית . שעות רבות מחוץ לביתי כאשר רוב חיי סבבו סביב העבודה וכרגע עזבתי.איני רגילה לחוסר מעש ושהייה בבית לאורך שעות היום אינה אופצייה כלל.אודה אם תוכל לתת לי עצה כיצד עליי להמשיך כעת כאשר תחושת נריקנות ממלאה אותי. יש לציין שניהלתי חנות גדולה ומאוד נהניתי מהעשייה, אך החלטתי שהגיע הזמן לשנות כיוון.

שלום ריקי, ההחלטה על שינוי כיון בחיים היא החלטה חשובה וגורלית, הנעשית בדר"כ לאחר חשבון נפש ושיקול דעת. לעיתים קרובות, ה'תפר' שבין החיים הקודמים לכיוון החדש עלול לגבות מחירים זמניים של תחושות בלבול, בהלה, ספקות, דכדוך, ריקנות ואפילו אשמה וחרטה. נסי לא להיבהל מתחושות אלה, ולתת לעצמך תקופת הסתגלות ומנוחה. יש לקוות שמתוך השקט, יעלו רעיונות, ציפיות ויעדים, אליהם תוכלי להתחיל לנוע ביעילות, שלא מתוך תחושת חירום או בהילות. בהצלחה ליאת

תודה רבה על עזרתכם!

שלום לך, אני בטיפול שנתיים, רק לאחרונה התחלתי קצת לדבר, להביע רגשות, להביא קצת ממה שכואב מבפנים. השנתיים היו תקופה נורא קשה בשבילה ובשבילי עם ירידות ועוד ירידות ומעט מאוד עליות. היה לי (ועדיין) קשה לי עם העובדה לשתף אותה בדברים אינטימיים, לתת בה אימון מלא, לחשוף את הכל בפני מישהי זרה לגמרי שבאחד הימים תהיה זרה לגמרי אחרי הקרבה הזו. קשה לי לעזוב אותה, קשה לי לדבר אצלה וקשה לי עם העובדה שאני מתקדמת ממש ממש לאט. אני רוצה לפרוץ בחיים, אבל בשביל זה אני צריכה לפרוץ את הכל בטיפול ואיני יכולה. אפילו אם אני מרגישה קרובה ממנה, וצורך עז להיות שם בחדר, אבל בכל זאת לא נותנת לה הרבה אפשרויות, האם זה אומר שבכל זאת יש בעיה בקשר בינינו? האם מטפל/ת אחרת תהיה להם שיטה אולי לעזור לי לפרוץ קדימה במהירות יותר גדולה? נראה לי שהיא לא נלחמת איתי ובשבילי למרות שאני מרגשיה שאיכפת לה ממני!!!!!!!!

שלום שיר, אני מבינה מדברייך, או יותר נכון - בין מילותייך, שהקשר הטיפולי משקף משהו נכון ואמיתי מההתנהלות שלך בחיים. אני מתכוונת לכך שקשה לך לתת אמון, להתחייב, להתמסר, לפרוץ קדימה במלוא הכוח - גם בטיפול וגם בחיים... אם כך הדבר, אני חושבת שנכון להמשיך ולהתמודד שם עם הדברים, משום שהשיקוף הנכון מאפשר לגעת באמת, וליצור בהדרגה את השינויים המתאימים. תגידי לה מה שכתבת לי עם כל-כך הרבה סימני קריאה חשובים: שאת מרגישה שאכפת, אבל שמשהו לא מספיק נלחם ומגוייס עבורך. זה חשוב ומועיל מאוד לדבר בטיפול באופן כנה על הרגשות הכי מביכים או מטרידים שלנו... בהצלחה, אורנה

היא תמיד אומרת שהיא תהיה לידי, שתעזור לי. אבל ברגע שאני שולחת לה הודעה להגיד לה שקשה לי היא מעדיפה להתעלם. זה לא אומר שאני נודניקית, היא דווקא מבקשת שאני אהיה נודניקנית, לשתף אותה במה שמתרחש בתוכי . אבל אני מרגישה שהיא מפחדת מהתגובה שלי, והיא לא יודעת איך להתנהג כשאני מתעצבנת ומוציאה את כל השקט הזה. לא יודעת מה לעשות.

שלום ש, אני לא יודעת מהם הכללים שנקבעו לטיפול שלך, אבל אני חושבת שכדאי להפריד בין ביטוי רגשותייך בתוך הפגישה הטיפולית ומחוצה לה. בתוך הפגישה המטפלת מעודדת אותך לשתף כדי שתוכלו לעבוד ביחד על הדברים. מחוץ לפגישה, כאשר את שולחת הודעה את בעצם מבקשת מהפסיכולוגית שלך להתייחס לנושאים שאת מעלה כמו בפגישה, אבל זה לא אפשרי ובמקרים מסוימים אפילו מזיק. יתכן שזוהי הסיבה לחוסר התגובה מצדה, וזה משהו שחשוב לברר ולהבין את עמדתה בנושא. בהצלחה, אורנה

שלום, אני בן 30 ומעולם לא נטלתי תרופות נגד דכאון: 1.רציתי לברר באשר לאומגה 3 עבור דכאון קל או בינוני ,כיוון שיש מספר עוצמות של הכדורים :רגילה ,מוגברת ,כפולה ,מה נדרש עבור הענין ? ובאיזה מינון ? 2.אם הדכאון הוא מצב קיים האם התרופה עדיין יעילה? 3.האם ישנן תרופות טבעיות אחרות מומלצות ? או אחרות ללא מרשם רופא ? תודה מראש אבי

שלום אבי, מאחר ואני פסיכולוגית קלינית אינני נותנת ייעוץ תרופתי, הן בהקשר לתרופות פסיכיאטריות והן לגבי תרופות השייכות לתחום האלטרנטיבי. כדאי לפנות לאנשי המקצוע הנכונים, בהתאמה. באופן כללי, ומנסיוני בתחום, תרופות אלטרנטיביות עשויות לתמוך ולהרגיע, אך אינן יוצרות שינויים מהותיים במצבי דיכאון קשים. בהצלחה, אורנה

זה הכל יותר מידי לי. אני כבר לא מסוגלת יותר. היתה לי פגישה מאוד קשה. כואבת. ואני אפילו לא יודעת מה היה שם. אני יודעת שקרה שם משהו לא טוב. אני יודעת. אבל אני לא זוכרת מה היה. היא שאלה משהו ואני כבר הלכתי לאיבוד. בסוף הפגישה הייתי כל כך מעורפלת. הייתי לא הייתי שם. ראיתי שקרו דברים. פתאום הפח היה לידי ועוד משהו היה לידי. שמעתי אותה כאילו מאוד מרחוק מסבירה שהרגשתי לא טוב והיתה לי בחילה ורציתי להקיא והיא רצתה שארגיש יותר בנוח ושמה את הפח לידי. ושוב הכל התערפל. בסוף מצאתי את עצמי בחוץ יושבת על הספסל, רועדת מקור, בוהה בריצפה. היא ראתה אותי ושאלה אם הכל בסדר. אם אני רוצה לשתות. אם אני מרגישה לא טוב. פתאום קלטתי שאני כבר אחרי הפגישה, צריכה לנסוע לבית. מלמלתי שהכל בסדר, שאני בסדר. הכל בסדר. רק שתלך ממני. היא הלכה. ניסיתי לאסוף את עצמי ולחזור לבית. ובפנים כואב נורא. וכל כך מפחיד. כל כך מפחיד. מה היה שם? איך היה שם? מה עשיתי? מה אמרתי? איך אני יכולה לדעת (בלי לשאול אותה) מה היה שם? אני לא יכולה לחזור לשם. לא יכולה להסתכל עליה. חוסר הידיעה, הוודאות, הפחד שיקרה שוב. הבושה. כל כך מתביישת. לא רוצה שהיא תראה אותי. לא רוצה שתסתכל עלי יותר. לא רוצה ללכת לשם. לא רוצה להרגיש את הכאב, הפחד, או כל דבר שיש בפנים עכשיו. ויש המון. מערבולת. ואני טובעת איתה. פשוט טובעת. ולא רוצה יותר להינצל. ולא רוצה שהיא תציל אותי. לא רוצה יותר. לא יכולה. פשוט לא יכולה יותר. רוצה ללכת לישון לעולמים. שלא ארגיש יותר כלום. רק לישון. שיר

הי שיר האפשרות שהיא תציל אותך נראת כרגע בלתי אפשרית ומפחידה, אני חושבת שאני יכולה לנסות להבין, כי גם אני הרגשתי משהו דומה..זה היה כמה חודשים אחרי תחילת הטיפול, והכל התחיל להדרדר מאוד מהר, הייתי קופאת, נסגרת בתוך עצמי, לא שומעת, לא מצליחה ללכת הביתה, קפואה בחוץ על המדרגות, כל הזמן במצב של התגוננות הכי חזקה נגד ההישברות, ההפשרה, היכולת לתת לה לעזור, ומצד שני חוסר יכולת להיות לבד עם הרגשה כל כך שבורה, ורק רצון לישון...לקח המון זמן עד שיכולתי לאט לאט לצאת מהערפול הזה. בהתחלה ראיתי רק חלקים - רגליים, ידיים, חזה, לפעמים עיניים ורק ככל שההרגשה שעמדה מאחורי כל אלה, של אפשרות להרפות, של ביטחון, שאף אחד לא עומד להכאיב לי, של נוחות וחום ושכל כך רציתי וכל כך הייתי בטוחה שאני לא יכולה לקבל..רק אז לאט לאט התחלתי לראות שוב פעם בן אדם שלם - את עצמי ואת זה שמולי..וגם עכשיו זה קשה מאוד, אבל לא שם בפנים. שם שונה מבשאר העולם, וזה נותן תקווה - ושיר - בשביל החוויה השלמה הזו, כדי לישון באמת ו ל נ ו ח ( רק קצת ) - תחזיקי מעמד, כי מגיע לך לא לטבוע. מגיע לך להרגיש אחרת, להרגיש טוב. שולחת לך חיבוק חם

שלום שיר, זה באמת נשמע קשה מאוד. אבל שיר - בין אם התעלפת בפגישה, הקאת, הכרתך התערפלה, התנתקת, התבלבלת או כל דבר אחר - הפסיכולוגית שלך שם כדי לשאת את זה ביחד איתך, ולעזור לך לעבד ולהבין את זה. אל תשאירי את עצמך כל-כך לבד! נשמע לי שהיא רוצה להיות במגע אמיתי עם התחושות שלך. שיהיה קל יותר, אורנה

יש לי שאלה מאוד דחופה..אוכל לשלוח לך מייל?

שלום אני, אפשר לשלוח מייל, אבל לאור עומס העניינים כאן אין לדעת מתי אגיע אליו. מקווה שהדברים יסתדרו, אורנה

למה קשה להיפרד מטיפול ומהמטפל? למה הבפנים צועק תפרדי תראי לו שלא קשה לך שאת יכולה לבד למרות שמאוד קשה?

שלום לינוי, טיפול פסיכולוגי (טוב) מפגיש אותנו בעוצמה מאוד גבוהה עם הסכנה שיש באיטימיות, בקרבה ובתלות. סכנה, וגם סיכוי ותקווה להבין את האופן הייחודי בו אנחנו בונים ומקלקלים אינטימיות, קרבה ותלות... אם הבפנים צועק "תראי לו", אבל גם בוכה בלילות... נדמה לי שכדאי עוד להישאר שם ולעבוד. בכל מקרה, כדאי מאוד לדבר על מגוון התחושות האלה איתו. בהצלחה, אורנה

צר לי ששוב אני פה...אבל האם יכול הצבע של לחזור אלי? אני ממש סובלת מכל אותן פגיעות (נרקסיסטיות:-) שספגתי (בפורום מסויים בזמן שננטשתי ונדחתי בידי הפסיכולוגית), אינני מסוגלת להתנתק מהטראומה הזו ועוד יותר מזה לצבור כוחות מחודשים. אני עדיין גם סובלת ממעין חרדות מציפות. מעבר לכדורים שגורמים לי לצוף אני רוצה לחזור ולחיות כמו קודם במלוא הצבע והחיות שלי. אינני רואה הכיצד ניתן - אם בכלל לגרום לזה לקרות. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על אולי לחזור למספר פגישות אצל אותה אחת שכשלה באמפטיות שלה ובאופן ההתנהלות שיצרה אצלי חרדה. אני כבר ילדה גדולה ויודעת לומר לאחר מס' משברים בחיי- שהפעם זה אחרת ואין ולא נותרו בי הכוחות והיכולות לשוב להוייה של עצמי, השתנתי, מחשבותי כעוסות, חשה פגועה באופן שלא נותר משהו חי ושמח בפנים. באמת אורנה, די נמאס לי גם מלחזור לכתוב בפורומים כאלו וגם לחיות בסבל ובצמצום ובלי צבע וללא הפוטניצאל הנוכח שהיה ונשרף כליל. אני עדיין מתלבטת אם וכאשר מה הטיפול הנכון עבורי ? אני לא מאמינה בחפירות שלמעשה הביאו אותי לחרדות ולקטילה עצמית וחשה מותקפת כיום. אם יש לך רעיון מקורי ויעיל עבורי שנראה לך בעל השפעה משמעותית אשמח לשמוע ואם תרצי אוכל בהמשך לכתוב מייל אישי למשלוח ההמלצות ו/ הרעיונות. אני מאסתי בלשחות בביצה השורפת הזו . אני מאז לא עובדת, חשה חוסר טעם, אדישה, לא אכפת לי, בקושי חיה ואין שום תחושת הנאה בחיי להבדיל משמעותית מהחיות שאפיינה אותי. תודה רבה כרמית

רציתי גם להוסיף ...שבגלל כל הקריאה שעשיתי בקשר לכל מיני הפרעות ואיך הם באים לידי ביטוי...הדבר מונע ממני כבר לחוש רגיל ולדבר טבעי וספונטני...כאילו אני שופטת בית המשפט העליון שלי עצמי ללא שום יכולת לחנינה או להרפות מהאובססיה הזו שכל קושי (עם זה פרידה הופך לחרדת נטישה בשל העוצמה הריגשית שזה גורם לי אני מסיקה מיד שיש לי למשל הפרעת אישיות גבולית- כאילו פגיעה על פגיעה שחוזר אלי במעגלים, ואם זו כבר הפרעת אישיות אזי אומר שאני לא בסדר איך שאני מרגישה...) פחות או יותר ניסיתי לתת דוגמא אחת מיני רבות מאוד... אני מקנא בכל אלו שלא הכניסו את ראשן לקריאה של שלל ואינספור חומרים פסיכולוגים ופסיכאטריים והם בשל כך פשוט יכולות להביא עצמן ביתר חופשיות ובפשטות טבעית. תודה

עוד דבר :-) מה לעשות...אני חשה את המצוקה והחרדה קבועים מכיוון שבעקבות המשבר חזרתי לעיר הולדתי, למרות שאני גרה בדירתי לבד מחוץ ובנפרד מההורים עדיין הקרבה הג"ג מלחיצה אותי...אמא יותר מעורבת בחיי ואולי אני זו שלא יכולה לאפשר לעצמי לקחת את החופש והמרחב בראש... עברתי לכאן לאחר מס' שנים במרכז ולא הגעתי מוכנה נפשית ומבחירה... אני מאמינה כי חלק מהשיקום שלי חזרה היה צריך להיעשות בת"א אבל עכשיו כעבור שנים שאני פה אני נחלשתי ומרגישה חוסר יכולת לעבור חזרה. ושוב תודה כרמית

שלום כרמית, קראתי את הודעותייך, ושבתי ונזכרתי בכאב העצום שלך על משהו שהיה בך, ואולי אבד. מאז את כועסת ועצובה, מחפשת את עצמך באבחנות שונות, מחפשת מקום בערים שונות, תוהה האם דרכים טיפוליות אחרות יצליחו לגעת נכון, ובעיקר לא לפגוע כל-כך. אני חושבת שהחיפוש שלך מעמיק ובלתי מתפשר, אבל מאוד הייתי רוצה לראות אותך מוכנה גם להרפות מהעבר, וצועדת לתוך עתידך... כרגע את מנסה לצעוד עם מסע כבד כל-כך על כתפייך, לא פלא שרגלייך כושלות... אני כן חושבת שנכון לחזור לטיפול, ושלמרות הקושי אפשר למצוא מטפל/ת מיומן, מקצועי וחם שיחזיק ביחד איתך את שלהבת התקווה... זוהי המלצתי, ואני מקווה שתמצאי בה משהו מהנחמה שאני רואה בטיפול פסיכולוגי טוב. מחזיקה אצבעות, אורנה

יום לפני נהננו, ואז שתיתי כצת חלמתי חלום מוזר אמי ילדה, והיא נותנת לי להחזיק את התינוקת, אני מחזיקה קצת ואז נותנת לאחותי, אחר כך כואב לי אני בורחת מהבית בגרביים, ואני שומעת שקוראים בעקבותי התעוררתי בבכי אני אחרי הפלה(כמעט שנה) איך אפשר שחלומות כואבים הנ"ל לא יחזרו? ומה פירושו?

אלמונית יקרה, אני מבינה שכאב ההפלה חי בך בצורה חזקה מאוד, וצר לי על כך. כדי לחוש הקלה אין די בתמיכה אינטרנטית או בפירוש חלומות, וכדאי שיהיה לך מקום חם ומחזיק משלך, בו תעבדי את הכאב עד שישתנה ועוצמתו תיחלש. אפילו החלום שלך רומז על הצורך במקום ברור שיישא את כאבך... התינוקת שזה עתה נולדה לאימך (את?) עוברת בין ידיהן של בנות המשפחה - אימא, את ואחותך, ואין לה מקום ברור וחד-משמעי שבו היא נשארת, שמורה ומוזנת. זוהי כמובן רק דרך אחת מני רבות להסתכל על החלום (שיכול לבטא גם קנאה באימך או באחותך וחוויות רגשיות רבות נוספות), אבל אני חושבת שזוהי הסתכלות מועילה... תחשבי על כך? אורנה

הי אורנה, לפני כמה שעות כתבתי לך הודעה כועסת נורא וארוכה, ומרוב שהיא הייתה ארוכה ולא הצלחתי לקצר כלום, החלטתי לא לשלוח אותה (וטוב שכך). אז כמה שעות אחרי, אני רק רוצה לספר לך שהיא נורא העליבה אותי היום ושאין לי כוח שוב פעם לכעוס עליה. חודשים כבר אני יודעת שאני צריכה להעלות את נושא הפרידה. גם היא רומזת שזה משהו שצריך לדבר עליו- על מתי נפרדים- אבל זה לא מצליח לי. כל פעם אני מרגישה שזה לא מתאים או שיש לי משהו אחר, חשוב יותר, לדבר עליו. היום, אחרי שהצלחתי לאזור אומץ ולשאול אותה שאלה אחרת, הרגשתי נינוחה וקרובה יותר, והרגשתי שאני מסוגלת לומר לה שאני חושבת לאחרונה יותר על הפרידה שלנו. "את יודעת", היא אמרה, "זה מעניין שדווקא עכשיו, בסוף הפגישה, את מחליטה להעלות את נושא הפרידה". הרמתי אליה עיניים מופתעות, לא ידעתי שכבר נגמר הזמן, והיא פרצה בצחוק גדול. מלמלתי שאביא את זה בתחילת הפגישה הבאה, והצחוק שלה רק התגבר. את יכולה לדמיין את זה, אורנה? אותי הולכת ומאדימה ומתכנסת ואותה ממשיכה לרעוד מרוב צחוק. היא ממש התנדנדה אחורה וקדימה בכיסא מרוב צחוק. כל כך נפגעתי. בכוח עצרתי כמה דמעות-עלבון. לא האמנתי. באיזשהו שלב היא ראתה שמשהו לא בסדר ואמרה שאולי לא הייתה צריכה להגיד את זה. מלמלתי "אולי". היא ניסתה לעודד אותי לדבר בכל זאת, אבל כבר לא יכולתי להסתכל עליה. אמרתי שאביא את זה בפגישה הבאה. היא קשקשה עוד כמה משפטים על החשיבות של הנושא ועל כמה חשוב שנדבר עליו, ואני בנתיים תהיתי עד כמה זה יהיה לא מנומס לקום ולהגיד שלום, או עד כמה אצליח, כשאצא, לא לשים לב שנעלבתי. עמד לי על קצה הלשון לקטוע אותה, עם כל דיבורי "חשיבות ה-.." שלה, ולומר "די, מספיק- נפגעתי", אבל הכעס כבר היה שם חזק וברור. לא יכולתי להסתכל עליה. היא הרי יודעת שקשה לי להביא את הנושא הזה, שכבר חודשים זה מאבק פנימי, אז למה דווקא לצחוק? ולחשוב שחשבתי לשתף אותה בכמיהה הזאת לחיבוק, בחרדה הכבירה שתדחה אותי.. לא נראה לי שזה יקרה. ואם אצליח לספר לה רק בסוף הפגישה הבאה... האם גם אז תפרוץ בצחוק גדול? אני פתאום מתביישת בכל הוידויים הקטנים והתובנות הישנות-חדשות שהסכמתי לפרוש בפניה בשבועות האחרונים. לא מבינה מי היא לגביי. אני מרגישה כאילו דווקא כשהיא קרובה יותר היא צריכה להיזהר יותר. כאילו כל דבר קטן יכול לזרוק אותה בחזרה לאחור. כמו במשחק סולמות ונחשים, שככל שמתקדמים במעלה הלוח, יש נחשים ארוכים יותר, שמחזירים אחורה, כמעט לנקודת ההתחלה. יש סיכוי שהיא לא יודעת את זה? הקשר איתה כל כך מעייף אותי.. טוב, אשלח ודי, לפני שאאריך שוב.. מקווה ששלומך טוב פלוס :-) לילך

לילך,את בטוחה שאת עדיין רוצה את החיבוק שלה? לא בטוחה שמישהי שצוחקת,בחוסר רגישות,כמעט על גבול הרשעות. ותהיה הכי קרוב בעולם,מסוגלת לחבק וגם להתכוון לזה. מה שבטוח אני לא הייתי רוצה שתתקרב אליי אפילו! גאה בך על שהצלחת להחזיק את עצמך מולה,למרות שכל כך נעלבת. אני לא חושבת שאני הייתי מסוגלת לכך,ואם כן זו בטוח הייתה הפעם האחרונה שבו היא רואה אותי.זו לא התנהגות של מי שהכי אמורה להיות קרובה בעולם.ועכשיו ההתנהגות שלה בתקופות אחרות בחייך נראית הכי טיבעית בעולם. ניבזית אבל אמיתית מבחינתה.

גרמת לי לחייך :-) לא, היא לא נבזית.. אבל אין לי מושג מה כל כך הצחיק אותה היום אני פחות כועסת מאתמול וגם פחות נעלבת לא יאמן כמה מהר אני שמה אותה בקטגוריה "לא רלוונטית". היא עוד לא לגמרי שם, אבל אני משחקת עם האפשרות הזו, ביני לביני, וכך אני מצליחה להישאר קרת רוח (פחות או יותר). יש לה צחוק ממש מעליב, לגברת הזאת. ("הגברת הזאת"...כל כך מהר, לילך?) לא יודעת על מה אני יכולה עוד לדבר איתה בלי להרגיש שזה אישי מדיי ולא עניינה. ולא, חיבוק נראה עכשיו כמו רעיון מוזר ולא שייך. קירבה מיותרת וחשודה. היא לא תתנצל. היא גם לא תעלה את האפשרות הזאת שאולי פגעה. ככה היא. אני קצת עייפה מלהיות גם זו שנפגעת וגם זו שמקרבת מחדש. זה הולך להיות מאבק שסופו, כרגיל, מאכזב. חבל שאני לא בן אדם יותר תובעני.. המצבים האלה הם כמו מבוי סתום. אם לא אעלה את הנושא ואתעלם ממנו, הוא יאגר איפשהו והיא רק תעצבן אותי יותר בזה שהיא לא מעלה את העניין בעצמה. אם אעלה את העניין אני, אתעצבן שאני הייתי זו שצריכה הייתה לומר "פגעת בי" ושהיא לא יכולה להכיר בזה בעצמה. ואתעצבן עוד יותר כשהיא לא תענה מספיק לעניין, אלא רק תטייל מסביב, נוגעת לא-נוגעת בחלקה שלה בפרשה, ומיד תרוץ לקשור את זה למקרים נוספים. הייתי רוצה שהמעבר יהיה איטי יותר, שרגע לפני שהיא תווה את רשת הקישורים שלה תעצור לומר, "צודקת, פגעתי ולא התכוונתי שתיפגעי". ככה פשוט, בלי התחכמויות והררי מילים. מה יותר יפה מזה? האמון שלי בה ירוץ לקראתה בזרועות פתוחות. לסחוט ממנה הכרה זו עבודה קשה... ועד שמשהו כבר מצליח, זה מאוחר משציפיתי והמילים שכל כך חיכיתי לשמוע לא נספגות לשום מקום. אני מתבוננת בהן כשהן עוברות לידי, והן מתבוננות בי בחזרה. כך אני נעשית מתוסכלת. אני מקווה שלא כתבתי כאן את תקציר הפרקים הבאים.. טוב, יהיה בסדר.. 'אולי זה רק משבר קטן וזה חולף' :-) (אולי פשוט אני נהיתי קצת עייף... ) לילך

אאוץ'... הייתן כל-כך לא מסונכרנות :-(((( אנסה לגשת בזהירות, בסדר? לילך יקירה, כל כך יפה הדימוי הזה שבין משחק הלוח לתהליכי הנפש. סולמות ונחשים שם יחדיו. זוגות זוגות. בצמדים. פעם אלה מראים פניהם באופן ניכר יותר על פני השטח ופעם אלה. מי מתחבא מי צץ, ומה קורה איתם כשהם נפגשים עם המציאות. מי מהצדדים אימץ דבר שקרה לכיוונו ומי משך. כמה מפתים-מסנוורים הסולמות הארוכים-ארוכים, כמה מעוררי ציפיות ותקווה, ואיך זה (הא!) שתמיד, תמיד לפני הסיום יש שם את הנחש-מגלשה הכי ארוכים... איזו אכזבה... נראה לי שלא בכדי המציאו את המשחקים האלה, כן... ואת כל סיפורי הילדו?ת ובכלל... חשבתי על כך רבות, אם לומר או להניח. בזמן האחרון את נשמעת חרדה עד למאד מכל הנושא של פרידה ונפרדות והגבול הקיים-לא-קיים שבינך לעולם. כמה שלא קרוב, לא מרגיש התאמה בין מה שאת מרגישה חזק בפנים לבין מה שבחוץ: תגובת המזכירה ששברה אותך לרסיסים, השם שלך ששרף לך נורא בשבוע שעבר, הפגיעה הנוכחית... באמת לעולם אין התאמה מושלמת, אבל בזמן חרדות, מספיק רק מעט בשביל להיות הכל ולאבד שליטה... וכמה אנחנו צריכים בכל זאת תגובה מבחוץ. חלף זמן מאז הודעתך, איני יודעת מה התרחש עד עתה... בין כך ובין כך, ואת יודעת, שבדיוק כאשר קורים דברים מכאיבים כאלה צריך להחזיר אותם כמו שהם לטיפול... לדבר, להטיח, לדבר, מיליון פעם לדבר... אוף. וזה מסובך ומפחיד לך כשלעצמו... כן... אפילו אם קוראים לזה במילים כמו "כשל אמפתי" או איזה מושג שלא יהיה, כשכואב כל-כך, אז... אבל מהחומרים האלה הוא אמור להיות בנוי. להחזיר את הכעס, את האכזבה, את שברון הלב... טיפול ארור וכואב ואהוב ומקשר. נורא בא לי לבקש ממך לאתר עוד ועוד סולמות שהיו בטיפול שלך, היכן ראית התקדמות. אבל פתאום זה נשמע מפחיד לדבר על זה, שוב זה מזכיר את הסיום, את החרדה מנפילה, אפילו אם רק סיום של פרק אחד באמצע. אני גם מאד רוצה להאמין (למרות שאיני יודעת שום פרט) שגם אם לקשר הנוכחי יהיה סוף במתכונתו הנוכחית (בגלל מגבלות מציאותיות), יוכל להיות המשך טיפולי במסגרת שונה באם תזדקקי לו. לא'דעת, אולי איני בכיוון נכון, אבל כמה הגיגים עבורך. אם תוכלי משהו מהם ללקט לטובה. וחוצמזה, לדעתי המטפלת מאד יודעת ומכירה את ה"סולמות ונחשים"... מאד... ובכל זאת, שיט, קורה... :-( מושיטה לך יד, רק יד, לא סולם ארוך. כזאת שתאפשר לך פשוט להרים את הראש מהרצפה למקום קצת גבוה יותר. בעדינות, הפניקס

לא יודעת איך פספסתי את ההודעה שלך! סליחה שלא עניתי התגובה שלך מאוד דיברה אליי.. מאוד.. והתרגשתי קצת לקרוא אותך מחברת דברים בשבילי, זוכרת איתי ובשבילי את כל הדוגמאות של השבועות האחרונים.. (לעזאזל, אני ממש פרושה פה, הא? :-) כן. אני מגלה לאחרונה שאני פחדנית לא קטנה. איזה באסה.. ומעניין שראית את הקשר בין הפרידה לנפרדות :-) גם המטפלת שלי קשרה אותם יחד. אפשר לחשוב על עוד מילים עם השורש הזה ולדבר עליהן.. קצת מצער אותי שעכשיו הרבה יותר קל לי להביא את נושא הפרידה, בגלל שהיא צחקה צחוק שהתפרש אצלי כצחוק לא מאמין. סוג של דווקא- להראות לה שאני כן יכולה ושזה לא סיפור. זה נעשה פתאום כמו המקרים שקשה להתקשר לכל מיני אנשי מקצוע, אבל קל יותר כשמתקשרים עבור חברים ובשמם. זה מנותק מאיתנו. אז כך גם עכשיו (פחות או יותר.. :-). ואת צודקת- "שיט, קורה.." קורה באמת. יהיה בסדר תודה על המילים המדויקות והעדינות שלך, ותודה על היד המושטת וגם על חזון הסולמות שהיו :-) הקוביה כבר מתגלגלת ביד הסגורה, חצי חיוך חצי חשש.. תורי לזרוק? מאחלת לך סולמות במקומות לא צפויים, ונחשים שהולכים ומתקצרים תודה! :-) לילך

לילך לילך, השרשור הזה התפתח מאוד מאז שכתבת את ההודעה הראשונה, אבל אני רוצה להתייחס אליה דווקא בגירסתה הראשונית והגולמית. אני חושבת שהתגובה של המטפלת שלך היתה מאוד לא מוצלחת עבורך, ואני חושבת שזה משהו לדבר עליו ולהתעקש עליו. לאחר שתבררו את הרגשתך, אולי תוכלי לראות בתגובה האותנטית שלה איזשהו סוג של הצצה למשהו שרוב הזמן מטופלים כמהים אליו - המגע הישיר עם המטפל "כפי שהוא". אבל קודמת לכך את "כפי שאת", וכפי שאת זקוקה שיהיו איתך. אז ממשיכים לברר, באומץ ובנחישות... אורנה

לילכונת, (מאמצת רשמית את השם...:-) אוי... התקצפתי והתכעסתי ביחד איתך כשקראתי. ומכירה מקרוב איך תגובות כאלה שלהן פוצעות כל כך, בדיוק כשכבר הרשנו לעצמנו לשחרר משהו מבוהל ועצור, בדיוק כשהיינו צריכות את ההתכווננות והרגישות... וכמה זה מכאיב, וכמה שנוטים (גם אני, ממש כמוך) לבלוע את העלבון, ולבטל אותו ביננו לבין עצמנו בלי לשתף אותן בתהליך. והחזרת אותי במחשבות למשהו דומה שקרה לי מולה. הבעתי רצון ילדותי משהו, שהתביישתי בו מאוד. משהו פעוט, שלא עלה בדעתי שהיא תסרב לו. והיא סרבה. ואצלי זה נחווה כדחייה איומה, כדחיה שלה אותי. ביטול מוחלט. היה קצת קשה לפספס את האפקט של תגובתה עלי. זה היה אי שם באמצע הפגישה ואני נעלבתי כל כך, שנאטמתי למולה לחלוטין. התכנסתי כל כך עמוק לתוך עצמי, גם רגשית וגם פיזית, התקפלתי הכי קטן שיכולתי לתוך הכורסה, מנסה להעלם. נורא רציתי לברוח משם, אני זוכרת. לקום וללכת הכי רחוק ממנה שאפשר, אם רק הייתי יכולה לסמוך על הרגליים שלי שיישאו אותי... הפגישה ההיא נגמרה לא טוב. יצאתי עם מועקה קשה ועם הרגשה שאני לא רוצה לחזור לשם. יצאתי עם הרגשה כל כך נוראית, שאני לא יכולה לזכור מתי עוד הרגשתי כל כך רע. (לא להיכנס לדיכאון, יש סוף טוב...). שלא כהרגלי, ואני דווקא שמחה שהעלבון (קשה לי נורא לכעוס, במיוחד עליה...) הניע אותי, שלחתי לה סמס כאוב. היא ענתה שלא התכוונה לפגוע, וביקשה שנשוב ונדבר על כך. ודיברנו. וזה היה קשה. דמעות העלבון שבו ועלו, ואני לא רציתי שהיא תראה. אבל היא ראתה. והיא הכירה בעלבון, והיא ביקשה סליחה. אני עדיין מתכווצת כשאני חושבת על הפגישה ההיא. אבל סביר להניח שלא הייתי היום בטיפול אם לא היינו מדברות על זה. וזה כואב. והלוואי שהיא הייתה יכולה להבין לבד כמ היא פגעה, ושלא אצטרך להגיד לה את זה במילים. היא כבר קוראת אותי כל כך טוב, איך זה שהיא לא ידעה בעצמה שהיא ככה תפגע בי? אבל הן לא תמיד יודעות. והן לא צמיד מצליחות להיות מסונכרנות אלינו במאה אחוז. ואולי זה עדיף... ואולי יש לנו פה הזדמנות להגדיר את מה שאנחנו צריכות, עם כל הקושי שבדבר, וגם עם כל היתרונות שבכך. עם ההזדמנות שאנחנו נותנות להן (ולנו) להיות במקום מותאם יותר, נכון יותר. לתת להן הזדמנות להיות שם בשבילנו הכי מדויק שאפשר. אוף, לילך, כל כך רוצה שיסתדר לך... אבל רוצה שיסתדר לך איתה, בשיח משותף, ולא שתתרצי ותתפשרי רק את עם עצמך... תני לה צ'אנס לתקן איתך, לתקן בשבילך... (וקצת לא קשור אבל בכל זאת - תודה על השיר ההוא... באמת צחקתי... ולא שלחתי תודה שם... סליחה...) שלך כתמיד, נועם

היא בנאדם דרמטי שלא יודע כלום על עצמו ולא מעריך את עצמו. כפועל יוצא היא לא העריכה אותי ולא לימדה אותי הערכה עצמית מה היא. היא שלחה אותי לפסיכולוגים כל החיים אף על פי שלא הייתה בעיה ממשית, היא לא סמכה עלי באף פעולה, לא בשטיפת כלים, לא בקיפול כביסה כל דבר שהייתי מנסה לעשות היתה אומרת שזה לא מספיק טוב והיתה חוזרת על הפעולה בעצמה. התקשורת שלי איתה היתה רק דרך דרמה. כלומר, הייתי מצליחה לדבר איתה רק אם יש לי סיפור רע לספר לה, לבכות לה, להתלונן, ולהראות לה כמה שרע. מה שיצא הוא שאני כרגע בת 25 ולא ממש מתפקדת כלומר, אני לא עובדת, למרות שהשנה התחלתי קצת ללמוד, לשלים בגרות ופסיכומטרי, גם מבחינה חברתית אין לי חברים. רק גברים, שרוצים לשכב איתי. אני חלשה, אני שוכבת איתם. ההערכה העצמית שלי נמוכה,בנוסף אני סובלת מOCD שמפריע לפני בחינות ובתהליך הלמידה עצמו שצצות לי כל מיני מחשבות טורדניות... איך אני סולחת, איך אני יכולה להמשיך לשמור איתה על קשר, ולא לנתק את הקשר שלי איתה לגמרי -מה שבלתי אפשרי עכשיו כי אני תלויה בה מבחינה כלכלית לגמרי- אני כל כך כועסת עליה, מאהבה גדולה, קיים רגש של תיעוב, אני מתפרצת עליה מקללת אותה ומשפילה אותה בדברי כי אני מבינה איזה נזק אישיותי היא גרמה לי. בדידות, אי כשירות חברתית, וגברים שאני לא יודעת איך להתמודד איתם. אני מפחדת. מה עושים?

היי קינן, סיפורך מזכיר לי במקצת את עצמי אלא, שלמזלי התאפשר לי לצאת אחרי הצבא מהבית לעצמאות דרך לימודים, טיול ועבודה בהמשך... התאפשר בזמנו מבחינה כלכלית ולפיכך, שכרתי דירה במימון ההורים והתחלתי לבנות את חיי כשאני ניהנת משני העולמות. דאגתי לבוא לבקר אבל במינונים שהתאימו לי ושמרתי לא לחשוף חולשות או לספר על קשיים על מנת לא להזין אותה ואף יותר מכך למשך תקופה מאוד ארוכה מגיל צעיר, חיזקתי אותה בדברי, במחשבותי לפי מה שהיה נראה שחסר לה ובכך בעצם גם חיזקתי את עצמי והדברים חילחלו אלי פנימה. (לצערי, היום המצב התהפך לגמרי ואני חשה קטנה, לא שווה ונתונה כקורבן אחרי ויתורים וטעות שנכנעתי למטפלת שביקרה אותי שלילית על ימין ועל שמאל). אני מנסה לומר לך..השתדלי לשמור על כזה מרחק שמצד אחד, ישמר הקשר ומאידך, לא תיפגעי יותר מדי. חיזקי ואימצי כרמית

שלום קינן, נשמע שהקשר שלך עם אימא מסובך ועמוס, ויש בו מזה ומזה - אהבה ותיעוב. אני מבינה שאת מרגישה שהיא אשמה בחלק גדול מהסבל שלך, וזה לא פשוט משום שאת זקוקה גם לתמיכתה, בכל המובנים. אני מציעה לך לבדוק את הדברים יותר לעומק - והפעם לא בגלל שהיא "שלחה אותי לפסיכולוגים", אלא כבחירה בוגרת שלך. אני חושבת שהפרדה טובה יותר בין הדברים "שלך" ו"שלה" יעזרו לך להמשיך קדימה - ולבנות את חייך כאישה צעירה עצמאית וחזקה. כדאי, ואפשר, לטפל ב- OCD, בקושי החברתי, בבדידות ובפחד. בהצלחה, אורנה

אני רוצה לציין שכרגע יש לי שני חדרים עמוסים בדברים וזה רק גולש החוצה גם לעוד חדרים, אני מאוד סובל מזה, זה משפיע עלי, אבל כשאני יוצא מהבית אני נראה נקי ודי מסודר... כלומר, אף אחד לא יודע איך אני חי בכלל, יש לי כמה חברים שיודעים שאני אדם מבולגן ויודעים שהחדרים מבולגנים והכל על הרצפה, גם ההורים שלי יודעים ועדיין זה מביך אותי מאוד. אני פשוט לא יכול לזרוק כלום, אפילו עטיפה של מסטיק. תמיד זה היה ככה, ולדעתי זה רק החריף עם השנים. מה אפשר לעשות עם זה? אני די נוסטלגי, אוהב לשמור דברים אבל לפעמים הייתי רוצה להעיף הכל אבל אני לא יכול, כי אני לא יכול להיפטר מהמחשבה של אולי אני אצטרך את זה. עוד דבר- כשאני מצליח לזרוק משהו, למשל מסמך הנושא את שמי אני חייב תמיד לקרוע אותו למלא חתיכות שלא יזהו, כל מסמך כזה שמכיל מידע אישי חייב לעבור "הרס" למנוע זיהוי, אני לא יודע, אולי מישהו ימצא את זה בפח... אני מפנטז שיש לי מגרסה או משרפה ושם אני שורף את כל הזבל, לכן בינתיים אני שומר כאלה מסמכים כדי שיום אחד אולי אני אעשה מדורה ואשרוף הכל כדי שלא ישאר זכר... כמובן שאני לא באמת עושה, והכל נאגר פה להרים של זבל

לירון, לא קראתי קודם את הודעת ההמשך שכתבת, אבל אני חייבת להוסיף שהיא מחזקת את חששי שמדובר באגרנות כפייתית המהווה אחד הטיפוסים של OCD. פנה לייעוץ אצל פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה קוגניטיבית-התנהגותית - אפשר בהחלט לעזור לך! אורנה

הצילו, החדר שלי נראה כמו פח זבל, אני אוסף הכל, ניירות, עיתונים, פתקים, דברי דואר שפג תוקפם, שטויות, עטיפות, סוגי זבל שונים שאני מתעצל לזרוק לפח, כל מיני דברים שאני חושב שאולי אני אצטרך בעתיד (מובן שאני לא אשתמש בהם) כמו חוברות לימוד מבית הספר היסודי ועוד המון דברים שסתם עומדים שם כי אין לי אומץ לזרוק אותם. אני לא יכול להכניס אף אחד לחדר, הוא תמיד נראה נורא, לא רק שהוא מזוהם הכל גם על הרצפה ולא רואים אותה. ממש קשה לי לחיות ככה, אני לא ישן בחדר ומחפש מקומות אחרים לישון בהם כי זה מגעיל וגם כל הזמן אני מחפש דברים ואין לי מושג איפה הם. מה אפשר לעשות? ברור שזה גם משפיע על החיים שלי בכל התחומים... הוצאתי כל מיני רהיטים מהחדר כדי שלא יהיה לי מקום לזרוק עליהם חפצים כמו בגדים וכיו"ב אבל המצב לא השתנה, להפך אז נוצר מצב שיש לי יותר מקום בחדר לארגזים מלאים בזבל, וגם את הרצפה כבר לא רואים כי פשוט הכל זרוק עליה. המצב ממש לא טוב.

הי לירון לא יודעת אם יש לי פתרון מעשי ...אבל אנסה.. אני נשואה לאדם העונה לתיאור בו תארת את עצמך. לא יכול להיות תאור מדויק יותר. אצלו (אצלי) זה היה גרוע יותר ,כי לא עלה בדעתו של בעלי שמשהו לא בסדר ,כשלא זורקים דבר, בטענה שיהיה לזה שימוש בעתיד . אחרי מספר שנים ,כשנמאס לי מהררי הנוסטלגיה ,החלטתי לעשות מעשה. התחלתי בעצמי לחסל פריטים ,שלא היה לו צורך בהם ,ואפילו לא ידע על קיומם .כמובן שלא עשיתי את זה בנוכחותו ,כדי לא להכאיב. ככה 'ניקיתי' את הבית מהמטרד שנקרא 'חבלים' ,בשטתיות וביסודיות,בלי שבעלי יהיה מעורב בכך. אין לי ספק שבעלי שם לב שנעלמים דברים.. יתכן שהיה לו נח יותר ,שלא הוא זה שבצע את "הפשע" שנעשה בעצם על ידי. אולי תוכל ליישם את הרעיון ,ולבקש ממשהו המקורב אליך, לזרוק כל מה שראוי לזריקה . (יחד אתך או בלעדך) ובטח,לא הכל בבת אחת. אם זה המקום לאחל הצלחה--שיהיה !

שלום לירון, ברמה הפרקטית אפשר בהחלט להיעזר בהצעות כמו של ריקי, ולתת למישהו אחר להתמודד עם הבלגן. הבעיה היא שבכך עדיין לא נגענו במה "שמייצר" את הבלגן, וימשיך לייצר אותו גם אם מישהו אחר ייקח על עצמו את סילוק העדויות... אני מציעה לפנות לייעוץ פסיכולוגי, על-מנת לאבחן האם מדובר בבעיה של אגרנות, המהווה "שלוחה" של ההפרעה האובססיבית-קומפולסיבית. במידה וכך הדבר, אפשר להיעזר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. גם במידה ולא תאובחן כך, עדיין מומלץ מאוד להיעזר במטפל על-מנת להבין את התהליך הנפשי העומד ביסוד האגירה. מניסיוני, לרוב אפשר להמשיג זאת היטב במונחים של שליטה, למשל כמאמץ להשיג שליטה מלאה בכל, גם בדברים (ולא רק קונקרטיים) שעלינו לוותר עליהם ולתת להם ללכת... בהצלחה, אורנה

אורנה האם היית מקשרת כל קושי בלהיפרד למאמץ להשיג שליטה?

היי אורנה, שבוע שעבר כ"כ רציתי לכתוב לך אבל כל מה שכתבתי מחקתי. ניסיתי לכתוב לך על הפגישה שהייתה. פגישת שתיקה. הרגשתי שלא הייתה לה סבלנות. שפת הגוף שלה צעקה שאין לה כח לשטויות שלי, ניסתה לשאול שאלות אבל לא עניתי הרגשתי שהיא כועסת עליי. לא דיברתי ובסיום הפגישה הלכתי בתחושה שהצלחתי להרגיז אותה, תחושה שהייתה מצד אחד קצת נעימה ומצד שני לא ממש מגיע לה. בפגישה האחרונה הסתבר שמה שהרגשתי היה באמת נכון. היא אמרה לי שאני מפריעה לה לעבוד שאני לא נותנת לה לעבוד שאני באה אליה ללא מטרות שאני מגיעה אליה סתם. אמרתי לה שאני אפסיק להגיע והיא אמרה שצריך למצוא מטרה. נמאס לי ממטרות ואני מפחדת מפרידות. היא אמרה לי בכל מיני הזדמנויות שנראה לה שהיא מופנמת אצלי בצורה מספיק חזקה ונראה לה שאני אסתדר בלעדיה. החלטתי לנסות. אולי היא באמת צודקת ואני סתם מפחדת מהפרידה? אולי אני צריכה לתת לעצמי הזדמנות להוכיח לעצמי שאני יכולה בלעדיה? משהו בפנים צועק לי שאני לא אצליח, מאז שהחלטתי לנסות להפסיק את הטיפול אני עצבנית בצורה בלתי נשלטת ( ומי שסובל זה האנשים הלא נכונים :( ). אני שונאת את התלות הזו. התלות הזו משגעת אותי. לפי מה שהיא אומרת הפסקת הטיפול זו החלטה שלי אבל היא נותנת לי הרגשה שזה הדבר שצריך לעשות למרות שאני מפחדת. אורנה, אין לי מושג מה אני רוצה לשאול, אני שונאת את עצמי ככה, מרגישה "לא יוצלח" אפילו בטיפול... הלוואי והענן היה יכול להוריד ממטר קטן אפילו טפטוף היה יכול לעזור. לא מסוגלת לבכות. עננית.

אוי עננית, זה עתה ראיתי ש"קפצתי" על הודעתך, וזה כל-כך כל-כך סימבולי... אני מתנצלת, והנה אני משיבה... את מבטאת השערות מאוד קשות, לגבי האופן בו המטפלת שלך חווה את נוכחותך בחדר: "שפת הגוף שלה צעקה שאין לה כח לשטויות שלי", "הרגשתי שהיא כועסת עליי", "הלכתי בתחושה שהצלחתי להרגיז אותה", "אני מפריעה לה לעבוד"... טוב, אז זה המצב: מצד אחד, ממש לא כדאי להרגיש ככה בטיפול. חשוב שתרגישי שהמטפלת שלך מתעניינת בך מאוד מאוד, ושיש לה יכולת לקחת את הדברים שאת אומרת ולעשות להם איזושהי "טרנפורמציה" שאת מזדהה איתה. מצד שני, אם תחושות הדחייה האלה מוכרות לך ומהדהדות בתוכך יחסים נוספים, ואת מאמינה שיש לכן את היכולת לבדוק את זה ביחד, כדאי להתעקש על יצירת מקום והבנה, דווקא בתוך התנאים הרגשיים היחודיים שנוצרו. וזו, עננית יקרה, מטרה טיפולית חשובה מאין כמוה!!! בכל דרך שתבחרי, חשוב שתאפשרי לעצמך את הזמן והמרחב לעכל את הדברים גם בתוך הטיפול. לעשות את זה בתוך הטיפול יכול להקל על העצבנות ומתח שאת מרגישה מחוץ לטיפול... בתקווה לטפטוף, ובתקווה לחיוך, אורנה

אורנה מאוד אהבתי את תשובתך...בייחוד את המשפט "ואת מאמינה כי אתן יכולות לבדוק את זה ביחד..."

אורנה, כל ההשערות אומתו על ידה. והיא גם הוסיפה כמה משלה. לא המצאתי שום דבר :). התשובה שלך הצליחה קצת להרגיע, לתת תקווה שאולי יבוא יום ואני אהיה מובנת. שיהיה לך יום מקסים. קצת מחייכת בזכותך עננית

מה עושים במצב שאחרי שנים אתה מבין שעברת חיים ממש קשים בבית (אבל אני פונה כרגע לצד אחד בעניין הזה) שהוא אחותי... עדיין עם זכרוני העגום, שאני בכלל לא זוכרת את העבר שלי אבל הוא גדוש בטראומות קשות וגם מתמשכות במשך שנים, אני יודעת שאחותי הגדולה -השניה מבין עוד 5 בנות (שהיא בת 38-עדיין גרה בבית, ובעצמה עם בעיות "לא פשוטות"-בלשון המעטה) הייתה מתייחסת אליי בצורה נוראית וכנראה שגם הייתה מרביצה לי ואני לא אתפלא על כל דבר שאני אגלה שהיא עשתה לי. בערך בגיל 15 היא התחילה לקנות לי דברים, לקחה אותי לטיולים בחו"ל, ועדיין עד לא מזמן הייתה באמת לוקחת אותי אם היה מתחשק לי ללכת לאנשהו, משלמת עליי ממש כמעט על כל דבר, מחזירה או לוקחת אותי ממקומות... וכאלה. גם אחרי שאבא שלי נפטר, שזה קרה לפני 5 שנים.. אני התחלתי לפחד ממנה ממש נראה לי מגיל 19, היום אני בת 23.. כשהייתה נכנסת הביתה בלילה ושמעתי את הצעדים שלה והיא הייתה מזיזה את המפתחות וכאילו "מראה נוכחות" או לא יודעת מה... עד היום יש לי חרדות עזות בסביבתה ואני לא יודעת מה המקור העיקרי להן לומרות שאפשר להבין אבל אני לא יודעת. בקיצור היום אני בטיפול פסיכולוגי, אני אובחנתי כסובלת מהפרעת אישיות גבולית, ואני מנותקת או לא יודעת מה השם האמיתי של מה שאני עוברת בצורה שנראית לי בכלל לא אפשרית, נוסף לדהפרסונליזציה ושאר ניתוקים... נוסף לזה חרדות קשות ודכאונות... אני בכלל לא מרגישה קיימת. לא יודעת מי אני. אני רק דבר שסובל בלי סוף....טוב נסחפתי- השאלה! נכון להיום אני לא זוכרת כמעט כלום בקשר לאחותי, אך נאמר לי שפעם היא בעטה בי כשהייתי קטנה ובכיתי מאד (היא סיפרה לי על זה באיזו פעם) אבל את זה אני לא זוכרת... היא אמרה שבגלל זה היא לקחה אותי לטיול הזה וכו אבל אני מאמינה שזה הרבה הרבה יותר מזה! חוץ מזה היא אדם מפחיד מאד, היא ממש סוג של מכשפה שאני לא יכולה לתאר את התופעה הזאת. היא הייתה מטרידה חבר שהיה לה טלפונית, מאתרת ססמאות שלו בשביל לשמוע הודעות, ניסתה להרוס לו יחסים וגם דיברה עם חברות שהיו לו דרך שם בדוי בדרכים לא נורמליות והכל בחשאי... היא סוג של נחש.. היא גם גונבת דברים מחנויות וממש הייתה ועדיין נותנת לי הרגשה כאילו הדברים שהיא עושה הם בסדר גמור ואני מורגלת לכל מיני דברים, ומורגלת לחינוך דפוק (במילה הכי פשוטה) מהשורש. לא רק בגללה אלא גם משאר המשפחה! ובחיים לא היה מישהו שיכוון אותי בחיים האלה אז היו מוציאים עליי את העצבים. היא עד היום מקללת אותי לפעמים וכו... ועושה לי כל מיני פסיכולוגיות הפוכות ... ממש קשה לי להסביר את העניין. אני ,היא ואמא שלי גרות ביחד, אמא שלי בעצמה אשה מאד מאד קשה ומסובכת, ועד היום או שהיא חיה באשליות או שהיא באמת ממש אטומה ולא מבינה מה היא עשתה לי בחיים ומה אחותי עשתה לי. העניין הוא שהיום היא כאילו "יפת נפש" היא משחקת את זה מאד טוב, ותמיד מנסה לגרור אותי למקום הזה ומנצלת את החולשות שלי לטובתה, הכל כבר אוטומטי ...שהיא עשתה בשבילי המון וכך גם שאר המשפחה ואני רק מתחילה להבין כל מה שקרה לי בבית... היא משתמשת בהפחדות פסיכולוגיות עליי, קשה לי להסביר במיוחד כרגע כשאני נסערת בכלל לדבר על זה. היא כל הזמן תזכיר לי את כל מה שהיא" עשתה" בשבילי, כל מה שהיא קנתה לי... היא תמיד תשתמש בזה. היא תנגן לי על המצפון כל החיים. אתמול לידה אחותי השניה אמרה לי "אז מה, לא משנה מה היא עשתה, את לקחת" ה"את לקחת" הזה... הרג אותי לגמרי. השאלה שלי- באמת, מה עושים עם העניין הזה? אני לא מצליחה להשתחרר מזה. מה גם שכל המשפחה לטובתה איכשהו גם כנראה בגלל סיבות אנוכיות כי היא נוהגת להיות אצל אחיות שלי הרבה וגם לעשות בשבילן דברים ולקנות להן דברים ולבשל... אני מקווה שהבנת את שאלתי, אני פשוט מספיק מסובכת קשות עם עצמי וקשה לי להסביר. תודה :(

שלום ספיר, אני לא בטוחה שהבנתי את כל הפרטים, אבל דבר אחד עולה מאוד ברור וחי מתוך דברייך - הקשרים הקשים, המבלבלים, הסוערים, שאת מקיימת עם בנות משפחתך. שמחתי לקרוא שאת בטיפול, משום שזה באמת אחד המקומות הכי טובים שאני מכירה לנסות להבין מה "שלנו" ומה של ה"אחר", מה ניתן לשינוי ומה נתון שצריך ללמוד לחיות איתו וכן הלאה. אם תוכלי, נראה לי נכון לצמצם את נקודות המפגש הבעייתיות עם בנות משפחתך, למשל על-ידי הגדרת גבולות ברורים (גם קונקרטיים וגם רגשיים). זה מסובך, וכדאי לחשוב על זה עוד בטפול. שיהיה קל, אורנה

היי לדעתי האישי ומניסיון אישי...הכי כדאי שתעברי דירה...סהכ את בחורה בת 23 ובגירה מספיק כדי לצאת משם....לדעתי היציאה מהבית תעזור לך...עדיף מלהוציא את הכסף הזה על מטפלים למיניהם ...תעשי את זה לפני שייגרם לך נזק גדול יותר.... חוץ מזה שכשיוצאים מהבית...פתאום המשפחה הופכת לנסבלת יותר...אם תעברי דירה תראי שהפגישות עם האחות והאמא הופכים לנסבלים יותר...מה שכתבת מרגש מאוד ואני מבין על מה את מדברת...את חייבת לצאת משם בשבילך ואפילו בשבילם ואל תתני להם לעשות עלייך מניפולציות כדי להשאיר אותך איפה שאת היום....

שלום סבא שלי נפטר אתמול, ואני לא יודעת מה לעשות. זה בכלל לא נתפס. זה בכלל לא הגיוני. זה כאילו הוא תכף נכנס בדלת עם סבתא שלי או משהו. הבגדים שלו עוד בבית שלהם והמשקפיים שלו שם. והכל אותו דבר והכל כל כך עמוס זכרונות. כאילו הוא תכף נכנס והכל חוזר להיות כרגיל. אף פעם לא הבנתי למה אנשים אומרים את המשפט הזה, אבל זה באמת נדמה לי שזה איזה חלום רע ותיכף המשפחה שלי חוזרת לקודם וחוזרת להיות שמחה. אני פשוט לא יודעת מה עושים עם כל זה. החיים שלי תמיד היו מוגנים ושלמים כאלו. לא איבדתי אף אחד. לא הייתי בלוויה. תמיד הייתי ככה ובזמן האחרון גם הייתי מאד מודעת לזה לכמה שהחיים שלי כאילו מוגנים כאלו. המשפחה שלי נורא מגובשת ונורא מלוכדת. או היתה. זה מפחיד כי עכשיו כשסבא הלך, הוא היה כאילו הסלע שסביבו כולם התקבצו. וזה נכון שאנחנו חזקים אבל אולי זה יתפורר עכשיו. בלעדיו. הוא וסבתא שלי היו נורא מעורבים בחיים שלי מאז ומתמיד, באמת לאף אחד אין סבא וסבתא כאלו. והם תמיד היו סבא וסבתא בשבילי. מין שלם כזה ועכשיו רק סבתא נשארה וזה עכשיו מין חצי בודד כזה. זה בכלל לא נקלט שהמשפחה שלי שתמיד היתה שלמה ושמחה נפגעה ככה. זה בכלל לא הגיוני. וזה כאילו כל אותו דבר וכאילו הכל כרגיל ומחר אני מתעוררת והכל אותו דבר. ואני בכלל לא יודעת מה אנחנו אמורים לעשות. על דודים שלי אני לא דואגת כי הם יסתדרו. לאמא שלי קשה אבל היא תסתדר גם. אבל סבתא. היא היתה עם סבא שלי כל החיים והבית שלהם כולו זכרונות והם באמת היו מאושרים ביחד. והיא תמיד היתה קצת תלויה בסבא. וגם הם גרו בקיבוץ והיו להם 4 ילדים, וב10 שנים האחרונות כולם עזבו את הקיבוץ (כולל אנחנו). ובעצם עכשיו היא נשארה לבד לגמרי לגמרי לגמרי בקיבוץ. אנחנו אמנם גרים קרוב (כל הדודים חוץ מאחת שגרה בחו"ל) אבל זה מחוץ לקיבוץ. ואין לה רשיון אז היא בכל מקרה תהיה תלויה בנו. היה לה את כולם עד לפני כמה שניפ ועכשיו זה כאילו לא נשאר לה אף אחד. בקיבוץ לפחות אבל גם כולנו. וסבא שלי הוא תמיד היה הסלע כאילו שסביבו כולם התקבצו, וסבתא תמיד היתה פחות במרכז. ופחות קשורה לכולם. ואני מפחדת שעכשיו היא תהיה נורא בודדה. ונורא לבד. ושהיא ממש תכאב ותכאב ולא תוכל לעשות הרבה. וזה נורא. כי כאילו מה שהיה לפני זה נראה כל כך קרוב וכל כך בהישג יד וכל כך טוב ולא כואב. כל כך קרוב שזה כ אילו כל כך קל להכחיש ולהגיד גם אם רק לכמה שניות שכאילו הכל בסדר וכאילו הכל אותו דבר וזה בכלל לא יכול להיות. היה לי קטע כזה בחצי שנה האחרונה כאילו שקיבלתי מודעות להרבה דברים וממש הראיית עולם שלי השתנתה, וקיבלתי לי את התובנה שהחיים הם מורכבים וסבוכים ואין טוב ואין רע יש רק את מה שאתה חווה ואתה צריך לחוות כמה שיותר מהכל. ואתה צריך לאהוב ולכאוב פשוט כי ככה וזה מה שיש בעולם הזה. וממש אמרתי לעצמי, זה מה שאני רוצה, לחוות ולכאוב ולאהוב. ועכשיו אני מסתכלת על עצמי ואומרת לעצמי, איזה טיפשה. עד עכשיו לא חוויתי שום כאב גדול. החיים שלי היו מוגנים ושלמים כאלו. ולפי התיאוריה הזאת שלי דווקא עכשיו כשאיבדתי מישהו אז החיים שלי אמורים להיות יותר מלאים כאילו ויותר שלמים כי אני חווה משהו שאף פעם לא חוויתי וכואב לי. אבל עכשיו כל מה שאני חושבת זה שזה שטויות ושזה בכלל לא טוב שכואב לך וזה בכלל לא אומר שהחיים שלך יותר שלמים. ולאבד זה רע וזה לא משהו ממלא או שמוסיף משהו לחיים שלך. זה פשוט כואב. ושאני בכלל לא רוצה לחוות את זה ואני לא רוצה להתמודד עם זה אני לא רוצה. ואני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת איך בכלל חוזרים לשגרה עם כל הדאגות והכאב. וזה כאילו באמת אין מה שלעשות וזה בכלל לא נתפס. זה ממש יעזור לי אם תענה לי על כל הדברים שרשמתי למרות שזה בטח היה נורא מבולבל (כמו שאני מרגישה עכשיו), כי זה פשוט באמת חשוב לי וזה באמת מאד יעזור לי עכשיו. תודה רבה.

שירה יקרה, לאבד אדם אהוב זה באמת אחד הדברים הקשים ביותר שכולנו עוברים לאורך החיים. אני חושבת שאת מצפה מעצמך להרבה מאוד, מהר מאוד, ואני רוצה להציע לתת לעצמך את הזמן הנחוץ לך כדי לעכל ולעבד את הדברים. זה באמת טבעי שבהתחלה תרגישי שהאובדן בכלל לא מציאותי, ואח"כ תביני שכן ותכעסי על זה, ואולי אחר-כך הכעס ישקע ויבוא עצב גדול, ובעקבותיו אולי השלמה, וחוזר חלילה שוב ושוב, עד שבהדרגה מרגישים מעט טוב יותר. אני רוצה להציע גם להישאר קרובה לסבתא ולאימא ולשאר בני המשפחה, ולשוחח איתם על רגשותיהם ועל רגשותייך. דרכם תוכלי ללמוד הרבה על התמודדות עם אובדן ועל שינויים בתפיסת העולם שלפעמים מתרחשים בעקבות אובדן. תני להם להיות במגע אמיתי ואותנטי עם עולמך הפנימי, עם התהיות שלך, זה עוזר לכל הנוגעים בדבר... בנוגע למחשבות שלך על חיים מוגנים ומושלמים, אני חושבת שזה אף פעם לא לגמרי כך. בחיים של כולנו יש פוטנציאל לאובדן, אבל האתגר האמיתי (בעיניי) הוא ללמוד לחיות עם זה, כלומר לחיות חיים עזים ושמחים עם הידיעה הזו, שלא הכל בשליטתנו ושדברים עצובים עלולים לקרות. אני מקווה בשבילך שתרגישי צומחת וגדלה מתוך ההתמודדות הזו, ומזמינה אותך להיעזר בנו ככל שתרצי, אורנה

שלום. הייתי רוצה לדעת איך מאבחנים רוצחים? כלומר, האם פסיכולוג (או קרימינולוג) יכול לאבחן אדם נורמלי לחלוטין ולקבוע שהנ"ל עלול לבצע מעשים קיצוניים? האם אפשר לראות אולי מבדיקה גרפולוגית שיש "סיכויים טובים" שהנ"ל יהיה בסיכון לבצע מעשים קיצוניים שכאלה, או אולי בדרך אחרת? ומה עושים אם יש כאלה אנשים שנמאים בסיכון הזה, מה הפסיכולוג/פסיכיאטר יכול לעשות?

שלום ?, אני קוראת בשאלתך את התקווה (או החשש?) שיש בנמצא "קרני רנטגן" שיוכלו לזהות את הפשע טרם התרחשותו. ובכן, אנשים המבצעים פשעים קשים מאופיינים בדרך כלל באישיות סוציופתית, שניתן לזהותה בכלים אבחוניים רגילים. עם זאת, כלים אבחוניים משקפים את תמונת המצב הנוכחית, ואינם מאפשרים לפסיכולוג לקרוא את העתיד. מה כן אפשר לעשות: בהיבט הפסיכיאטרי - לתת טיפול תרופתי מרגיע שמסייע לאדם להיות פחות אימפולסיבי, ובהיבט הפסיכולוגי - לעזור למטופל להכיר את עצמו טוב יותר ולזהות דחפים תוקפניים בעודם "קטנים". לילה טוב ושקט, אורנה

למה לא מגיבים לשרשורי המשך ולא מעלים?

בילבי שלום, סבלנות, במידת האפשר תגובות המשך מועלות ונענות. דרור

איך אני יכולה לדעת שאני בטיפול שהוא טוב ונכון לי בעיקר אם אין לי נסיון קודם? מה אמורים להרגיש בטיפול שהוא מצויין? ומה זה מטפל טוב?

גיתית שלום, ראשית החשש שלך מובן, כניסה לטיפול היא צעד חשוב ומעורר לחץ. אבל טיפול לא צריך להיות מצויין אלא טוב דיו. את צריכה להרגיש שיש מי שנמצא איתך, מקשיב ומבין אותך. להרגיש שאת יכולה לספר גם אם קשה לך. אם את מרגישה את הרגשות הללו את יכולה לנסות להפחית את המחשבות על האם זהו טיפול מצויין, הוא ככל הנראה טיפול טוב דיו וזה ל מה שצריך. דרור

ליאתי את זוכרת שאמרתי לך אולי אעזוב את הטיפול כי נמאס לי שהמטפל שיפוטי ולא אומר לי שגם הוא היה מרגיש כך במצבי או שגם הוא היה כועס או עצוב. שנמאס לי שהוא לא מצטייר אנושי אז זהו עזבתי אותו היום. ממש רווח לי ותנחשי מה גם בפרידה היום הוא היה מאופק אז הבנתי למה עזבתי כמו שאני מכירה אותו הוא עסוק בלהפיל עלי את העזיבה ולא חלילה על עצמו כי הוא שליו ושקט ומושלם מדי...........! זהו בדיוק בגלל זה עזבתי. לפעמים רציתי להגיד לו אם מי שכועס או כואב הוא חולה נפש, כי תמיד היה נראה לי שהוא כל כך מאופק שלא יכול להיות שמשהו יכאיב יעצבן או יכעיס אותו.איך אפשר בכלל להיות אוטנטים מול אדם שנראה אותו הדבר לא משנה מה אני אומרת. אחלי לי שאמצא מקום טוב חם ואוהב ומרגיש לטיפול הבא........ ואם בא לך להמליץ לי אז אשמח. ליאתי פעם ראשונה שאני מרגישה שזה לא שאני דפוקה ורגישה מידי אלא שהוא פשוט רובוט חסר רגשות, כי איך אפשר להרגיש שמותר לך להרגיש אם האחר לא מראה שמרגיש. אני מנחשת שאת שמחה על הגשם:-)))))))))))))))))))אף פעם לא הבנתי את אלו שאוהבים את החורף הזה מדכא מדי לא? אבל לא אותך ליאתי:)))))))))))))))

מיקי שלום, ליאת לא כאן היום, תהיה ביום חמישי. לעיתים לא מרגישים בנוח מול מטפל מסויים, ניתן לנסות ולעבד את זה וניתן גם לחפש מטפל אחר. נשמע שבחרת בדרך השנייה ואני מאחל לך בהצלחה, אבל רציתי גם לומר לך שייתכן מצב בו לא את דפוקה ולא הוא, גם אם את מטאת רגשות וגם אם הוא לא מבטא די רגשות לטעמך. דרור

תודה אבל אולי ליאת תוכל לענות לי גם??

יש לי בעיה חמורה, בשבת האחרונה התקשרתי למטפל שלי ואמרתי לו שאני מרגישה נורא וחייבת לראות אותו, הוא ביקש שאגיע לקליניקה ולי לא היה נוח להגיע לקליניקה כי אין לי רכב וזה דרש מונית. אמרתי לו אם נוכל להפגש קרוב לבית שלי כי אין לי כסף לשלם למונית. הוא אמר שהוא מחכה לי בקליניקה. נתתי לו לחכות לי שם ולא הגעתי ולא הודעתי כעסתי שהוא לא מתחשב. הוא השאיר לי הודעות שהוא דואג לי אבל אני ממש כועסת עליו שלא יכל לבוא לקראתי. למה מטפלים לא יכולים להיות יותר גמישים ולצאת מהקליניקה כשחייבים? האם כדאי לעזוב את הטיפול ולחפש מטפל רגיש יותר?????????? בסך הכל הוא תמיד בשבילי אבל לפעמים הוא לא עושה מה שטוב לי. איך סולחים על דבר כזה....?האם אפשר לסלוח על דבר כזה????????????????????????????????????

אלית שלום, לעיתים כשאנו מאוד זקוקים ומאוד צריכים משהו קשה לנו כשהרצון שלנו לא נענה ואני יכול להבין בשל כך את הכעס שזה עורר בך. יחד עם זאת חשוב לי להצביע עבורך על כמה דברים שאני מרגיש שאת לא נותנת להם די משקל. ראשית המטפל שלך הסכים לראות אותך בקליניקה שלו ביום שבת, יום שאני משער שהוא אינו עובד בו. מעבר לכך הוא התקשר אלייך והביע את דאגתו משלא הגעת. חשוב לי להצביע על כך כי להרגשתי המטפל שלך גמיש למדי ונענה, במגבלות מסויימות, לצרכייך. ונקודה אחרונה, לא תמיד מה שאנחנו רוצים הוא גם מה שטוב לך. אני לא חושב שנסיעה שלו אלייך הייתה משרתת לאורך זמן את הטיפול אלא דווקא פוגעת בו ובך. דרור

למה זה יכול לפגוע בי או בו הרי אני המטופלת למה פתאום הוא כל כך חשוב? אולי תסביר למה מטופלים לא יודעים מה טוב להם וכשנוח לכם אתם אומרים שהבחירה שלנו ושרק אנו יודעים מה טוב לנו?אתם משגעים את המטופלים שלכם...תשובה בבקשה תודה

האם כל הפסיכולוגים יכולים לטפל בשיטת DBT או שיש המוסמכים לכך? מה היא בדיוק השיטה הזו ולמי היא מיועדת? תודה רבה על תגובתכם

יותר טוב לא לדעת,תאמיני לי.

לימור שלום, שיטת DBT היא שיטה לטיפול התנהגותי דיאלקטי המשלבת אלמנטים התנהגותיים בטיפטל. זוהי שיטה יחסית חדשה לטיפול ומטפלים אינם משתמשים בה אלא אם כן עברו הכשרה בה. למידע נוסף על השיטה את יכולה לחפש באינטרנט תחת הכותרת DBT. דרור

פעם אחת היא נגעה בי / נטע פלג צופנת, ילדה בת שמונה, מגיעה לטיפול נפשי בעקבות נסיגה בלימודים והתנהגות מוזרה. היא מגוללת בפני המטפלת ניצן סיפורים על תרנגולים ממיתים וסערות הרסניות, מנהלת קרבות צבעים בין אדום לצהוב ומוטרדת מהאגדה "שלגיה", שבה מלכה-אם חורגת מנסה להרוג את בתה בשל קנאה. עקב בצד אגודל מנסה ניצן לפענח את עלילתה של צופנת, ובמקביל פורמת לראשונה את פקעת הקשרים במשפחתה שלה: מדוע אחיה התמוטט? מה גרם לניתוק קשריה עם אמה? למה אביה שתק כל השנים? ואיך כל זה מתקשר לקושי שלה למצוא אהבה? רומן נוגע ללב זה טווה חוטי עלילות מצטלבות על יחסים הורסים ובונים בין אנשים; על הקשר המורכב בין הורים לילדים, הנטוע בעבר וצובע את אירועי ההווה; על הדרך הארוכה והאמיצה שיש לעבור כדי להירפא מטראומות; ועל הכמיהה לבית טוב ומצמיח.

תודה על ההמלצה.

כתבתי הודעה למטה אך לצערי לא נעניתי. רוצה לנתק את הקשר עם המטפל, לעשות זאת בהדרגה הצעתי, להיפגש פעם בשבועיים לא מקובל על המטפל. האם לחתוך בצורה דרסטית? הרגשתי שמיציתי ואילו הוא כל הזמן אומר ההחלטה היא שלי, האם למטפל אין חלק בטיפול ? וההחלטה היא רק של המטופל? או של שניהם יחד? מוזר.

רעיה שלום, החלךטה על סיום הטיפול יכולה לבוא מצד המטופל, מצד המטפל או על דעת שניהם. מדברייך נשמע לי שהמטפל שלך אינו חושב שהטיפול מיצה את עצמו, וכנראה בשל כך מסרב להפחית את תדירות הפגישות למינון שנראה בעיניו כלא אפקטיבי. את יכולה להחליט לסיים אך את יכולה גם לבדוק מדוע את כל כך נחושה לסיים. ומדוע כל כך חשוב לך לעשות זאת בהדרגה דרך צמצום הפגישות ולא למשל בהדרגה דרך עיבוד מתמשך בתוך הפגישות עד להפסקתן. בעיני תהיה זו הדרך הנכונה במידה ואת שלמה לגמרי עם החלטתך. דרור

שלום רב, אני בת 30. לפני כחודש הכרתי בחור נחמד ואנחנו יוצאים. כיף לי איתו, אני נמשכת אליו ולפי התנהגותו זה הדדי. הבעיה שיש לי לעיתים פחדים. לפעמים אני לא מאמינה שזה באמת קורה לי, בגלל כל האכזבות מהעבר ואני כל הזמן מפחדת זה יגמר. אני מרגישה שאני זקוקה לאישורים תמידיים ממנו שהוא מעוניין. למשל לפני שבוע נפגשנו והרגשתי שהוא קצת מרוחק ישר חשבתי זהו זה נגמר. ואח"כ ראיתי שמבחינתו לא קרה כלום והכל היה רגיל. או שאם התקשרתי והוא לא ענה אז עד שהוא חוזר אלי אני מריצה לעצמי "סרטים" בראש של מה קרה ואולי הוא כבר לא מעוניין. אני יודעת שזה עלול לפגוע בקשר ועדיין קשה לי להפסיק עם המחשבות האלה. מה עושים? תודה רבה

יעל שלום, את אומרת שיש לך ספקות כבדים שמישהו שאת מעוניינת בו ירצה בך לאורך זמן. נראה כי המוקד לחששות אלו הוא גם ניסיון העבר שלך, אך בראש ובראשונה הדימוי העצמי שלך. את ממהרת להיצמד לסימנים המראים שהוא מתרחק, מעצימה אותם, ואני מבין גם שאת מוצאת אותם לעיתים. הקושי העומד בפנייך הוא לאזן בין סימנים אלו לבין הסימנים המראים שהוא רוצה בך. עצתי היא שתפני לטיפול תתמקדי בסיבות לחששות שלך, לא רק בקשר איתו אלא בכלל. זה גם ישפר את הרגשתך בקשר וגם יכול לסייע לך להיכנס לקשרים אינטימיים ללא חשש שתפגעי . דרור

איך יודעים אם אתה מאוהב במישהו? איך אוכל לדעת שזו התאהבות?מה מרגישים כשמאוהבים?

את חושבת עליו במהלך היום? רואה בו דברים שמושכים אותך מבחינה רגשית ומינית? הוא מסקרן ומעניין אותך? מתגעגעת לדמותו? כיף לך בנוכחותו? בקיצור פשוט יודעים......

נעמה שלום, את שואלת שאלה גדולה מאוד, ואני לא מתיימר לדעת את התשובה במלואה. לרוב רואים בהתאהבות את השלב הראשון בקשר. זהו שלב בו ישנם אלמנטיפם פיזיים בולטים, כגון פרפרים בבטן, דפיקות לב התרגשות למראה או מחשבה על אותו אדם. יש המשווים זאת למחלה, עיוורון ואפילו סוג מסויים של אובדן זמני של שיפוט המציאות. אם את מרגישה שאת נמשכת לאותו אדם, חושבת עליו הרבה, מתרגשת בנוכחותו, מתקשה לראות בו חלקים שליליים, מצב רוחך מרומם, אבל לא תמיד יציב, הרי שסביר להניח שאת מאוהבת. אם כך הוא הדבר נותר לי לאחל לך שתהני ככל האפשר משלב זה. דרור

מה את חושבת? אצלך זה טוב או רע? האם אנשים מסתתרים מאחורי מסכים או מסיכות זה מעניין אותי............:-)

משתנה שלום, כפי שאת רואה הפורום פעיל. לגבי האם זה טוב או לא, אני אשאיר את זה לשיפוטך. דרור

הייתי במפגש עם פסיכולוגית לקראת קבלה למקום עבודה. מדובר בפסיכולוגית קלינית שביצעה מבחני אישיות הכוללים רורשאך, שאלות חשבון בע"פ, השלמת פרטים בתמונות, מבחנים מילוליים וכד' ראיתי שרבים מתוכם מהווים את מבחן וכסלר...לא משנה. אם אתה לא מקבל את המצלתה אתה לא ממשיך בהליך. בתחילת הראיון קיבלה מספר שיחות טלפון. באצמע המבחנים ודיברה נגד עיניי המשתאות. כמו כן היתה קרירה. נדמה כי עושה את הכל בפאסט פורווד, ובכלל לא היתה נחמדה בעליל. לא נראה לי ששיחות הטלפון היו חלק מה"התרגיל". התחושה הכללית היתה של זלזול קרירות. אני יודע כי להתנהגות הבוחן עלולה להיות השפעה על הנבחן. מה לעשות? איני יודע אם "עברתי" ואיני רוצה להתלונן עליה בפני שולחיי אליה שכן זה יישמע כתירוץ או שאני מבטיח את עצמי אם איכשל...מצד שני אני מודה כי היא הממה אותי עם השיחות טלפון והמשך הדיבור באמצע המבחן דבר שלא תרם בלשון המעטה ללחץ בו הייתי נמצא בלאו הכי. האם זו התנהגות שנתקלתם בה?מה לעשות? התפקיד מאוד חשוב לי. עברתי שלבים לא פשוטים ומבחנים אחרים ונראה לי כי התייחסותה כן השפיעה עליי במבחנים.

נימוסים ויחסי אנוש אינם פוסחים על אף אחד זה לא משנה אם הוא פסיכולוג אנתרפולוג או מנקה רחובות. ואם זה מה שאתה מרגיש אז זה מה שאתה מרגיש, לא מבינה מהיכן הנטייה לחשוב שאם אתה מול פסיכולוג אז אתה לא מרגיש נכון ואולי הוא צודק, אנו יודעים מה אנו מרגישים למרות שפסיכולוגים נוטים לעיתים לצערנו לא לקחת אחריות על רגשות שלהם.

מתי אנשים כבר יקלטו שחלק מעבודתם של העוסקים במדעי ההתנהגות הוא פשוט... כן לא טעיתם, לבדוק התנהגויות! את מישהו זה מפתיע? אבל כדי לבדוק התנהגות יש צורך ליצור גירויים (מניפולציות) ואז לבחון את התגובה שלך להם. אתה הבנת את זה, ברוך?

אלי שלום, נשמע שהתנהגותה של המאבחנת שלך מטרידה אותך מאוד. אתה מרגיש שהיא זלזלה בך וגרמה לך לבצע טוב פחות מכפי שהיית אמור לבצע. אתה מצוי בבעיה משום שאתה מתלבט האם לנהוג חכם או להיות צודק, ומה זה להיות חכם כאן. באבחון לעבודה נבדקים היכולות הפסיכולוגיות שלך והתאמתך למקצוע האמור. לאו דווקא תגובות נכונות או לא הן שישפיעו, אלא גם ההתנהלות שלך למולה, מבנה האישות שלך וכוחות ההתמודדות שלך עם מצבי לחץ כפי שהיא תעריך אותם. אני לא חושב שהיא אמורה לנהוג כפי שהיא נהגה, וצר לי עבורך שפגשת בהתנהגות כזו. אבל לא הייתי ממהר לקפוץ למסקנות אם וכאשר לא תתקבל לעבודה, תוכל לנסות לדבר עם שולחיך. דרור

בת זוגי הייתה בטיפול תקופה ועזבה מסיבות אלה ואחרות. היא עברה אירועים מאוד קשים והייתי רוצה לשכנע אותה לחזור לטיפול כלשהו. היום היא נראית כבסדר, יחד עם זאת יודע שלעיתים הבסדר הזה הוא רק על פני השטח. הייתי רוצה לנסות להביא אותה לטיפול, מנגד לא רוצה להראות לה שהיא לא יכולה להתמודד בכוחות עצמה. אני לא בטוח שאפשר להתגבר על אירועים כל כך קשים כדבר של מה בכך. אני לא מפחית מיכולותיה, אך לדעתי היא זקוקה לטיפול כדי לא להגיע למצבים כבעבר. שאלתי היא, האם להניח לה, אולי לשכנע אותה ולסייע לה למצוא מטפל/ת, איך והאם באמת יכול לסמוך עליה שהיא מרגישה כמו שהיא משדרת כלפי חוץ, קשה לי מאוד לסמוך עליה, בעיקר בגלל העובדה שהיא תמיד בסדר, ואז מתברר שלא. בשורה התחתונה מה נכון? בברכה

שלום תוהה לדעתי זו החלטה שלה אתה יכול לייעץ לה אבל היא יודעת מה נכון לה. ואם אתה לא סומך עליה למה אתה איתה? אולי היא אומרת לך שהיא בסדר כשהיא לא כי היא לא סומכת עליך?...........?

שלום לך, עולים שני נושאים מרכזיים מדבריך : מצבה של בת זוגך ומצבך שלך מולה. בת זוגך נשמעת כמי שעומדת מול קונפליקט פנימי היא מעוניינת להיראות ולהרגיש טוב גם כאשר מבפנים אינה מרגישה בהכרח כך. וייתכן וטיפול אינו פשוט לה בדיוק משום שהוא מפגיש אותה עם החלקים הכואבים יותר שבתוכה. אני גם שומע אצלך מבוכה אל מול מצבה, חוסר אונים. אתה רוצה לעזור לה אך לא יודע מה נכון לה והאם ואיך היא תקשיב לך. עצתי לך היא לנסות לדבר איתה, להיאחז בתיאור שלך אותה כמי שמה שהיא משדרת כלפי חוץ אינו תואם בהכרח את הרגשתה מבפנים ולדבר איתה, לברר איתה כיצד אתה יכול לעזור לה. להציע, לא לכפות טיפול, ונראה לי שאולי חשוב יהיה לשניכם להרגיש שאתם לא מבודדים אחד מהשני גם ברגעים קשים כאלה. דרור

אני בטיפול ורוצה לשאול את המטפלת שלי מה האבחנה שלה לגבי, האם זכותי לדעת כלומר זה משהו שנהוג לשאול? מה אעשה אם היא "תסבן" אותי ולא תענה באופן ישיר האם זכותי לדרוש זאת כמו שמבקשים מרופא אבחנה? תודה רבה

נטע שלום, ראשית, זכותך לשאול את המטפלת שלך לגבי האבחנה שלך ועליה לתת לך כל מידשע רפואי הנוגע למצבך בתנאי שאין בו בכדי לפגוע בך. כאן היא יכולה להפעיל שיקול דעת איך ובאיזו צורה עליה למסור את חוות דעתה המקצועית. זה ברמה הטכנית יותר. מתחת לרמה הזו אני שומע אצלך חשדנות כלפיה, חוסר אמון בכוונותיה כלפייך אם לא תיענה לבקשתך. אני חושב שנקודת מוצא זו מולה חשובה, יש לה מקום בשיח הטיפולי שלכם בין אם היא תענה לך בצורה מפורטת ובין אם היא תדגיש חלקים מסויימים באבחנה שלה על פני אחרים. דרור

למה טיפול הוא כל כך קשה למרות שאין לי חוויות קשות מהעבר או ההווה עדיין התחושה בטיפול היא קשה, מה הופך אותו לכזה קשה?שוקלת לעזוב בגלל זה.

אפרת שלום, בטיפול ישנו מפגש לעיתים קרובות עם חלקים כואבים בתוך האדם. חלקים שלעיתים הוא אינו שש לפגוש, מעדיף שלא לחשוב עליהם, להדחיק אותם. לעיתים הוא עלול לראות את עצמו באור שונה מהרגיל, פחות חיובי, ואני יכול להבין מדוע זה מעורר בך רתיעה. אבל אני גם מניח שהגעת לטיפול מסיבה כלשהי, והמפגש עם החלקים הקשים והכואבים הללו בתוך הטיפול הוא חלק מהניסיון להתמודד ולפתור את הסיבה שבגללה הגעת לטיפול. דרור

דיכאון זה לא משחק האם שחקנים ואמנים יודעים טוב מאחרים מהו דיכאון? האם יש לזה יתרונות? תלוי את מי שואלים. ומתי. אסי דיין, גילה אלמגור ומיכל בת אדם, שחקנים שמכירים את המחלה מקרוב ומכוכבי העונה החדשה של "בטיפול", ישבו על הספה של ד"ר יורם יובל מירב קריסטל פורסם: 23.11.07, 09:36 אין רומנטי יותר מסופר מלנכולי. משחקן שסובל ממצבי רוח. מיוצר שכשרונו הוא מהשטן. דיוקנו של האמן כאיש דיכאוני הוא אחד מהארכיטיפים המקובעים ביותר בתרבות. לפי פרוטוטיפ האמן המיוסר, אנשי רוח שוקעים בדכדוך כעבור תקופה של חוסר הצלחה, או לוקים פתאום בעצב תהומי דווקא בשיאה של הצלחה כבירה. הם מאבדים את המלים, משתתקים ומשותקים. ואז, הם שואבים מהמרה השחורה את החומרים ליצירה הגדולה הבאה שלהם. דיין, אלמגור ובת אדם מדברים על משחק ושיגעון (צילום: אורלי דיין. עריכה: נדב בן סימון) באירוע לרגל פתיחת מכון המוח לחקר הרגשות באוניברסיטת חיפה נעשה שימוש בדימוי ההיולי הזה, אבל גם גם ניסיון לנפץ אותו מעט. לאירוע הגיעו שלושה מכוכבי "בטיפול", אסי דיין, גילה אלמגור ומיכל בת אדם, כדי לשוחח על יצירה ודיכאון. על הבמה הם ישבו בכורסאות, כמו בסדרה, כמו בטיפול, כשהמציאות מתערבבת בבדיון, ושולט בה הרכיב הכמו נצחי שמחבר יוצרים לעצב קיומי. מול קהל של אקדמאים, בדיון שנוהל על ידי פרופ' יורם יובל, השלושה ניסו להסביר אינטראקציות שונות בין דיכאון ויצירה מפרספקטיבה אינדיבידואלית, ובכל זאת קולקטיבית. כי כשדיכאון נצמד ליוצר הוא תמיד פיוטי. אבל כשהוא כולא בין מלתעותיו סתם אנשים, אנחנו לא רוצים לשמוע עליו. אבל השחקנים והיוצרים האלה לא באו להיאחז במיתוס, אלא דווקא לעקור ממנו את העוקץ הרומנטי. לומר שאין שום דבר יפה בדיכאון, אבל אין שום דבר מכוער באנשים שסובלים ממנו. כניצולי דיכאון, או ככאלה שגדלו בסביבה מוכת דיכאון, הם סיפרו על תפקיד המחלה ביצירה שלהם. האם הם יודעים טוב מאחרים מהו דיכאון? לא בטוח, אבל עולם דימויים רחב ויכולת דרמטית מפותחת הביאה אותם לחוות את דעתם על דיכאון ויצירה מול כמה מאות אנשי אקדמיה. הם ניסו להסביר כיצד יכול היוצר להביע דיכאון ביצירה, איזה תפקיד משחק הדיכאון בחייו של האמן ואיזו השפעה היתה לדיכאון ולבעיות נפשיות בסביבתו של היוצר על ההתפתחות שלו כיוצר. מיכל בת אדם וגילה אלמגור חיו בצילה של אם חולה. אלמגור עצמה סבלה מפרץ אחד עמוק של אפלה ועודה סובלת ממחשכים קטנים של דיכאון. אסי דין גם הוא לא זר לתחושות הללו, ומחה בעיקר נגד הפתרונות מייבשי היצירה שיש לרפואה להציע לסובלים. אלמגור פגשה בדיכאון אחרי שגילמה אם שמשתגעת בסרטה של מיכל בת אדם,"על חבל דק". התקומה שלה מהאפיזודה הקשה הובילה אותה לגייזר של יצירה, שהיה עבורה תהליך של ריפוי. "פעם ראשונה נגעתי במסכת הזאת של החיים שלא רציתי לגעת בה", היא מספרת, "פתאום אני מוצאת את עצמי במצב שבו אני כמעט נוגעת בתחתית, ומתכסה מתחת לשמיכה, ובמשך חמישה ימים לא מסתרקת, לא מתרחצת, רק משפשפת שיניים וחוזרת למיטה. פתאום אני מבינה שאני שם. צילום: אלי אלגרט אלמגור. "התחלתי לכתוב באמוק, כדי לא להשתגע" (צילום: אלי אלגרט) שהגעתי למחוזות של אמא שלי מהם פחדתי כל החיים. הלכתי לחדר, שלפתי מחברת והתחלתי לכתוב באמוק, מבלי להפסיק, כדי לא להשתגע. הכתיבה היתה גלגל הצלה. מתוך הנקודה הזאת נולד 'הקיץ של אביה'. זה הכריח אותי, הקיא ממני יצירה, ולפני זה לא היה שום דבר, אף פעם לא יצרתי כלום על הכתב". מיכל בת אדם מביעה דעה שונה. לדעתה הדיכאון סותם את היצירה. "דיכאון בשבילי זה להרגיש כמו קלקר – אין טעם, אין ריח, אין כלום, אין רצון. ולכן אני כופרת לגמרי במשפט המפתח שדיכאון הוא המקור ליצירה". גם לאסי דיין יש תובנות קצת אחרות: "אתה לא צריך להיות בדיכאון כדי להיות יוצר, אתה צריך להיות שייקספיר, עם איזה ראש מיוחד עם דמיון, ובעיקר, אם אני יכול להגיד מניסיוני, הדיכאון שלי הוא בא אחרי היצירה, לא לפניה". פרס תנחומים לפי פרופ' יורם יובל, פסיכיאטר, ויוצר בעצמו ("סערת נפש", "מה זאת אהבה"), שכיחות הנטייה לדיכאון בקרב יוצרים אינה הסיבה היחידה בעטיה העפילו שחקני 'בטיפול' לפסגת הר הכרמל. "זה נולד בתור גימיק. רצון להביא אנשים שימשכו קהל וידברו לקהל רחב. ידעתי שמהאנשים האלה יבואו סיפורים בעלי משמעות". הוא אומר, ומסביר מדוע בחר בשחקנים שמשתתפים ב'בטיפול'. "ראובן דגן עשה הרבה מאוד כדי להחדיר את הטיפול הנפשי לתוך כל בית. 'בטיפול' אינה רק הישג סינמטוגרפי אלא גם הישג תודעתי. אנשים שמעולם לא היו ולא יהיו פעם אחת בטיפול, זכו לצפות בו בסלון ביתם". למה אמנים סובלים מדיכאון יותר מאנשים אחרים? "אנחנו לא יודעים. אבל אין ספק שזה כך. השכיחות של דיכאון ואלכוהוליזם בסופרים למשל הרבה יותר גדולה, לא רק מאשר באוכלוסייה הכללית, אלא גם בהשוואה לבעלי שם אחרים". ומהן הספקולציות בנוגע לסיבות לכך? "יש כמה תיאוריות. זאת שאני הכי אוהב אומרת שדיכאון הוא לא סיבה ליצירה ויצירה היא לא סיבה לדיכאון. שני הדברים האלה הם תולדה של דבר שלישי. ולאנשים בעלי נטייה לדיכאון יש יותר סיכוי להפוך ליוצרים, משום שהם ניחנו באותה רגישות. יש להם חוסר נכונות לקבל את העולם כמו שהוא, ורצון לתאר את העולם הפנימי שלהם, ואלה הולכים יחד עם נטייה לדיכאון. אמנים יותר חשופים להפרעות מצב רוח, ובתור פרס תנחומים הם מקבלים יכולת יצירתית, פרס מאוד יקר, שמיטיב לפעמים עם האנושות כולה, אבל הדיכאון גם מחבל ביצירה". מדוע התפיסה של הדיכאון שונה כל כך אצל שלושה יוצרים? "מפני שדיכאון זה שם קיבוצי לאוסף שלם של תופעות נפשיות ומוחיות, שיש להן סיבות שונות והן פועלות ומתבטאות באופן שונה. קשה לסווג אותן וההבנה שלנו בתחום זה עודה בחיתוליה. זאת כנראה גם הסיבה שאין טיפול אחד שמצליח תמיד וטוב לכל האנשים המדוכאים". יוצר מדוכא זה דבר רומנטי? "זה מיתוס. זאת אחת הסיבות שאנשים לפעמים מקלים ראש באמן או אדם שסובל. דה לרוש פוקו. אמר שכל אדם מיטיב לשאת באומץ את כאבו של הזולת. חווים עצב כחלק בלתי נפרד מחיינו, אז נוח לנו לפעמים לומר לאדם המדוכא: 'גם אני הרגשתי ככה פעם'. אבל אנחנו לא הרגשנו דיכאון קליני. האופי והסבל שלו שונים ממה שאנחנו מכירים. דיכאון זו מחלה, מחלה קשה מאוד, כל כך קשה שהיא קטלנית ביותר - עד 15% מהאנשים שלוקים בה יסיימו את חייהם בהתאבדות. הרעיון הרומנטי הזה של אמן סובל הוא תולדת האייקונים של התקופה הרומנטית, בדומה לצורה שבה שהתייחסו למחלת השחפת. כל אמן שמכבד את עצמו אז היה שחפן". וחולה בעגבת. "והנה, גם כאשר מצאנו טיפול טוב נגד השחפת והעגבת לא נסתתם מעיין היצירה". צילום: קרן נתנזון אסי דיין. התרופות הפכו לכתונת משוגעים (צילום: קרן נתנזון) אסי דיין מדבר לא פעם על תרופות שהחליפו את כתונת המשוגעים בקשירת האדם ונפשו. "הוא דיבר על תרופות אנטיפסיכוטיות מהדור הישן, שהן לפעמים אזיקים ביוכימיים, שמקנים תחושה כאילו האדם כלוא בתוך עצמו". אבל גם קבוצות מסוימות של תרופות נגד דיכאון יוצרות הקהייה של החושים, שאולי ממיתה את היצירה. "לעיתים, תרופות שמקהות את הכאב, משטיחות גם את הרגישות הנפשית והחדות של החוויות וזו תחושה קשה, במיוחד לאמן. אז אפשר להחליף את התרופות, אבל כשיש סיכוי למות מהתאבדות, לפעמים גם טיפול לא אידיאלי עדיף. דיכאון זה לא משחק". החיים חשובים מאיכות החיים? מהות החיים עבור אמן היא יצירה. "השאלה הזאת היא שאלה ערכית ולא מדעית, ולכן אין לה תשובה נכונה או לא נכונה. לדעת רוב בני האדם וגם לדעתי, יש לחיים ערך שלא ניתן למדוד אותו. יש חוק בישראל שמשקף זאת מצויין, חוק 'לא תעמוד על דם רעך'. מי שמעיין היצירה שלו נחסם, אולי ישוב ויפתח אותו מחר. אבל מי שהתאבד כבר לא יחזור". ישנן הפרעות נפש נוספות טיפוסיות ליוצרים? "הפרעת מצב רוח דו קוטבית, כשדיכאון מייצג פן אחד של הבעיה. הצד השני שלה מייצר המון אנרגיה והאדם הופך לעיתים קרובות למאוד יצירתי, כזה שמסוגל להרים הפקות גדולות. הרבה יוצרים מדברים על ליצור כמו מתוך בולמוס, עם הרבה מודעה אנרגיה וכוח וחיות. כשהתארחתי בסטים של תוכניות טלוויזיה למשל, היתה שם אווירה היפומאנית קיבוצית. אבל כשזה מתהפך לדיכאון, זו הופכת להפרעה מסכנת חיים. וכשההיפומאניה הופכת למאניה אפשר להגיע למצבים פסיכוטיים. זה חבל, כי בעצם כולנו היינו רוצים להיות בהיפומאניה, זו חוויה נהדרת ופורייה מאוד לכל יוצר. הצרה שלרוב ההיפומאניה אינה מצב יציב, וזה עלול להיגמר לא טוב.עוד תופעה שכיחה אצל אמנים ויוצרים היא שימוש לרעה בסמים ובאלכוהול. בעיני זה היבט אחר של הרגישות שלהם, עוד דרך להתמודד עם המצוקות של הפרעות מצב רוח". אתה גם יוצר. מתעורר בך לפעמים חשש לגבי עצמך? "בתור מטפל כן. כמטפל, אתה כל הזמן בודק את עצמך. זה בלתי נמנע. מדי פעם אתה שואל עצמך עד כמה זה מדבק". אבל כיוצר אתה מצוי בסיכון כפול, אתה עם אצבע על הדופק? "משתדלים".

נראה לך שאמנים יהיו אמנים בלי שיהיו שונים מוזרים ואפילו עם בעיות נפשיות? ואן גוך שמעת עליו :-)

בילבי שלום, הדברים שהבאת מעניינים ומעלים שאלות רבות בנוגע למקור הדכאון ודרכי ההתמודדות עמו. בהחלט ייתכן שיוצרים סובלים מהפרעות מצב רוח יותר מהאוכלוסיה הכללית, בין אם בשל רגישות מיוחדת, כפי שציין יורם יובל, ובין אם משום שהיצירה היא דרכם לריפוי עצמי אל מול הדכאון. בכל מקרה, דכאון קליני אינו רומנטי כלל ועיקר, וכאן אני מסכים עם יורם יובל. דרור

"האמנות היא דרכם של האמנים לא להתמודד עם המציאות" אני מסכימה עם זה וחושבת שאמנים בכלל מבטאים דרך האמנות מה שלא יכולים לבטא באופן אחר ובדרך כלל האמנים הם היותר שתקנים "מוזרים" מתבודדים ולצערנו גם לעיתים מופרעים בנפשם. מה שלא ברור האם הם אמנים בגלל שהם רגישים או שהם רגישים ולכן הם אמנים???

בילבי שלום, ראשית אני לא חושב שהאומנות היא דרך לא להתמודד עם המציאות, לעיתים זוהי דרך לעבד ולעכל את האירועים במציאות לכלל הבנה שניתן להתמודד איתה טוב יותר. קשה גם לומר מה גורם למה אבל ברור שרגישות הדרושה ליצירה גורמת גם להעצמה של רגשות קשים, שימת לב לפרטים והצפה רגשית. דרור

דליה רביקוביץ מים רבים אוניה צפה בלי עוגן יש לה מפרש אבל בים אין רוח. הים מתרחב הוא נשפך לאוקינוס. מאופק עד אופק אין צל. האוניה עתיקה מן המאה החמש עשרה. אין לה מנוע. היא הפליגה להודו. הלחם התעפש. פרצה בה מגפה. המפרש קרוע. המים אזלו. אולי סירת ילידים תגיע ותביא תירס או משהו לבלוע. רב החובל נואש הוא קופץ למים. מוטב לו לטבוע. בינתיים הוא צף בסמוך לאוניה. החובל השני מסתכל במשקפת. אין הודו ואין לחם. אין בשר ואין דגים. מלח אחד נעץ שיניו בקרש רקוב. והרעב איום. האוניה לא תגיע לשום מקום. האוניה הזאת היא דליה מריה היא תטבע היום. היא טובעת היום.

היי אני צעירה נשואה שנה וחצי וגרים עם הורים של בעלי אביו חולה אלצהיימר בשנה ראשונה לא היה לאביו עובדת זרה ועכשיו חצישנה אחרונה כן הוריו נותנים לו את כל קצבת הזקנה שלהם בנוסף הם גם מעשנים כבדים כך שמשלמים על הסגריות 900 ש"ח בחודש .בעלי מרוויח 4500 ש"ח בחודש אני סטודנטית לצערי לא טובה כלל בנהיגה בעלי מש חושש לתת לי את האוטו למרות שש לי רשיון נהיגה וגם יש לי כיסוי ראש שני דברים האלה מקשים עליי לצא עבודה בערבים עבדתי קצת במסעדה בתור שוטפת כלים אך מאז שגם אח שלי עובד שם הם לא קוראים לי לעבוד כלל.בקיצור לבעלי יש 2 אחים ו2 אחיות כאשר 3 מהם גרים בכפר הם אינם עובדים (חוצ היחיד שאינו גר בכפר) אחד מהם עשה תאונת דרכים לפני כמה שנים ועבודתו היתה פיזית האחות האחת פוטרה מעבודתה ועכשיו נותנים משכורת חודשית מינימלית של 3000 ש"ח בחודש יש לה 3 בנים לא נשואים הגדול בן 14 וגם בעלה לא עובד. מבחינת כספית אי אפשר לצפות מהם שיעזרו כי סך הכל אדם לא אשם שעשה תאונת דרכים וגם קשה לחיות מ3000 שח 5 אנשים אבל גם אני חשה מתוסכלת סהכ אנו זג צעיר ואני מרגישה שלא יהיו לנו חיים כל עוד בעלי נותן סכומים גדולים כאלה להוריו.....אני לומדת בהלואה מהלימודים למרות שאם בעלי לא היה עוזר להוריו בסכומים כאלה היה יכול לשלם את הסכום.הגשתי 5 מלגות ואי עושה פר"ח ואחת המלגות לא נתנו לי כי אמרו שיש כאלה שיותר צריכים ממני אנו חים במצב שכאילו יש לנו 3 ילדים....ואם היתי אומרת שיש ילדים אני בטוחה ב100 אחוז שכן היו נותנים מלגה ובכלל אם אני צריכה בגד או כסף לנסיעות וכל דבר אולי אני יכולה לקחת מהמשכורת 200 ש"ח לא יותר בעלי אומר שהוא רוצה ילדים ואני אומרת איך לעזאזל יהיו לנו ילדים במצב כזה.....??\ אני מאוד ממורמרת ,כן מתה לעבוד בערבים אך בגלל שאני נהגת גרועה מאוד קשה למצוא עבודה בעלי בחיים לא יהיה מוכן שאעבוד בניקיון....מהעושים?????

מיטל שלום, את מתארת מצוקה כלכלית לא פשוטה בכלל. מה עוד שהתחושה שלך היא של מרמור משום שלהרגשתך אלמלא הייתם תומכים בהוריו מצבכם היה טוב בהרבה. נשמע לי מהדברים שלך שאת כועסת על בעלך, את כועסת שהוא נותן כסף כך שלא נשאר לך, כועסת שלא מרשה לך לעבוד וכועסת שהוא בעצם לא מבין אותך, לא רואה אותך. בעיקר אני שומע שאת מתקשה לדבר איתו, מרגישה שהוא זה שמחליט ואת צריכה להתאים את עצמך. עצתי לך היא לנסות ולדבר איתו לשתף אותו בתחושותייך, לא ממקום מאשים - כי זה רק יאטום אותו, אלא ממקום שרוצה לחשוב יחד איתו, לא להיות לבד. אני מניח שגם הוא מרגיש די לבד וכך תוכלו לנסות ביחד לחשוב למשל במה את כן יכולה לעבוד שיהיה מוסכם על שניכם. איך מתמודדים עם המצב הקשה הזה? מקווה שתצליחי, דרור