פורום פסיכולוגיה קלינית

דרור בתוכנית סיום של בטיפול אמרו שמטפלים הופכים למטפלים כי בילדותם טיפלו באבא אמא ובכלל כל החיים הם מטפלים באנשים. אתה חושב שזה נכון? ושאלה אחרונה האם מטפלים חושבים על המטופלים שלהם ואם כן אז באיזה הקשר? מה אני אעשה עכשיו בלי התוכנית "בטיפול":-(((((((((((((((

בילבי שלום, קשה להכליל ולומר שכל המטפלים הולכים לתחום משום שטיפלו בהוריהם. כן ניתן לומר לדעתי שהבחירה בתחום זה אינה מקרית ומושפעת לרוב מגורמים פנימיים, לעיתים לא מודעים. אך לא כלם הם צורך לטפל באחרים משום שלכך הם התרגלו במהלך חייהם המוקדמים - אם כי כאמור גם זה נכון. שאלתך השנייה נשאלה כאן פעמים רבות, גם על ידך. אני חושב שהסדרה בטיפול עוסקת בשאלות אלו, האם המטפל חושב על המטופל, מה הוא חושב, מתי. בעיני לא ניתן למנוע מחשבות וינן אינסוף אפשרויות תשובה לשאלתך על מה ובאיזה הקשר. אבל ניתן וחשוב לנסות ולנתב את המחשבות לכיוון הטיפול. דרור

מחקר חדש: פרוזאק אינו אפקטיבי יום שלישי, 26 בפברואר 2008, 10:10 מאת: טלי גולדשטין, מערכת וואלה! חדשות ממצאי המחקר יגרמו להגבלה נוספת במתן תרופות נוגדות דיכאון (רויטרס)לפי ממצאי מחקר חדש, הפרוזאק ודומיו אינם עוזרים להילחם בדיכאון בקרב הסובלים מדיכאון קל. 40 מיליון בני אדם יכולים לטעות פרוזאק, התרופה נוגדת דיכאון הנצרכת על ידי 40 מיליון בני אדם ברחבי העולם, אינה משפיעה על דיכאון בקרב אלו הסובלים מדיכאון קל וכך גם תרופות אחרות מאותה קטגוריה. כך דיווח היום (שלישי) העיתון "גרדיאן" שציטט ממצאי מחקר חדש. המחקר בדק את כל המידע הקיים על התרופות, לרבות תוצאות של ניסויים שיצרניות התרופות בחרו שלא לפרסם. ניסויים אלו השוו את ההשפעה על חולים שנטלו את התרופות עם חולים שנטלו פלסבו או גלולת סוכר. כשסיימו לנתח את כל התוצאות, עלה כי מצב החולים שנטלו פרוזאק ודומיו השתפר – אך, במפתיע, מצבם של החולים שנטלו פלסבו השתפר בצורה זהה. הבדל משמעותי אמיתי ניכר רק בקרב החולים בדיכאון חמור, ציין המחקר. אך זה, ככל הנראה, בגלל שהפלסבו הפסיק להשפיע ולא בגלל שהתרופות פעלו טוב יותר. "לאור תוצאות המחקר, נראה כי אין סיבה לרשום תרופה נוגדות דיכאון לאיש מלבד לאלו הסובלים בדיכאון חמור", אמר אירווינג קירש, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת הול ומחבר המחקר. פרסומתהמחקר, שהתפרסם היום בכתב העת "פבליק לייבררי אוף סיינס מדיסין" (PloS) צפוי להשפיע באופן משמעותי על ההחלטה האם לרשום לחולה תרופות נוגדות דיכאון. "המכון הלאומי לבריאות ולמצוינות קלינית" (Nice) בארצות הברית כבר ממליץ כי על המטופל לפנות קודם לייעוץ פסיכולוגי לפני שהרופאים רושמים לו תרופות נוגדות דיכאון. לדברי קירש, ממצאי המחקר יגרמו להגבלה נוספת במתן תרופות נוגדות דיכאון. המחקר מהווה פריצת דרך, מאחר וקירש ועמיתיו הצליחו להשיג בפעם הראשונה תוצאות ניסויים מלאות של ארבע תרופות נוגדות דיכאון. את המידע קיבלו המדענים מ"מנהל המזון והתרופות האמריקאי" (FDA ), הגוף שעליו מוטלת האחריות לאשר את כל התרופות המיוצרות בארצות הברית. במחקר נבדקו ארבע תרופות, "פלוקסטין" (פרוזאק), "פארוקסטין" (סרוקסט), "ונלפקסין" (אפקסור) ו"נפדוזון" (סרזון).

מתי כבר יוכיחו מחקרית שגם טיפול פסיכולוגי לא עוזר וגורם נזק? הוצאה כספית ונפשית מיותרת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום לך, אני לא מכיר את המחקר שצוטט כאן ובכלל נראה שהמקום לכתבה מעין זו הוא פורום הפסיכיאטריה. ובכל זאת ברצוני להדגיש שנעשים מחקרים רבים ברחבי העולם במשך שנים רבות. לא הייתי ממהר להסיק מסקנות לגבי יעילות התרופות ממחקר אחד, חשוב ככל שיהיה אלא להמתין ולחכות להתפתחויות נוספות. דרור

לדוקטורים אני שלושה חודשים אחרי הפלה טבעית שקרתה בחודש השני להריוני, לאחרונה יש לי בעיות שינה ועצב נוראי ,לא יכולה להפסיק לחשוב על ההפלה ועל הילד שיכל להיות לי. לאיזה סוג של טיפול אני יכולה לפנות כדי להתמודד עם ההפלה??????????????ושאלה נוספת למה לא הרגשתי את הדברים האלה אחרי ההפלה אלא זה התחיל בשבוע האחרון ?????????????????????????????????????????????????????

מיכל שלום, הפלה יכולה להיות אירוע קשה ולעיתים גם טראומטי. עם תחושת אובדן והחמצה קשות. לעיתים היא גם משפיעה על הקשר הזוגי. בכל מקרה המלצתי היא שתפני בהקדם לטיפול פסיכולוגי. ייתכן והוא יעריך שיש צורך גם בטיפול תרופתי על מנת להתמודד עם המשבר. בנוגע לשאלה מדוע זה התעורר רק עכשיו, אין לי תשובה מוחלטת אבל אני יכול לומר שההגנות שלנו מתעוררות בכדי להתמודד עם אירועים כאלו. לעיתים עם הזמן הן נחלשות, או שמופיע טריגר כלשהו, לעיתים כזה שלא נראה קשור בכלל שמציף את התחושות הקשות בעוצמה רבה. דרור

מה עומד מאחרורי מציאות בה לא מצליח להפסיק לאהוב מישהי שנפרדה ממני. מישהי שיש לה המון בעיות בחלקן נפשיות. ניסיתי בכל דרך להפסיק לאהוב אותה ואפילו לשנוא אותה ולא מצליח. מה גורם לנו למרות הכל עדיין לאהוב ולחשוק בנוכחותה של מישהי מסויימת לצידך, חרף הבעיות והקשיים. סוג של מזוכיזם?אהבה אמיתית ללא תנאים?אגו פגוע?נאיביות?רומנטיקה? יש לציין שזו הראשונה בחיי שלא מצליח לוותר להתנתק ממנה, לדאוג לה ולאהוב אותה. היו בקשר חוויות מכוערות ואירועים קשים ועדיין האהבה איתנה עומדת.

גולש יקר דניאל סולומון כותב בשירו "רבות הדרכים לאהוב אותה ארוכה שבהן הדרך לשכוח" ישנן בחורות שפשוט מתאהבים בהן בלי קשר למה שהן וזה הכי קשה כי כשאין סיבה לאהוב גם לא מוצאים את הסיבה להפסיק. תנסה אולי לחזור אליה אל תוותר כל כך מהר:-) בהצלחה

שלום לך, קשה לענות על השאלה שלך משתי סיבות. האחת האהבה היא נושא כה מורכב עד כי קשה להסבירו במספר מילים. שנית לא לגמרי ברור מה קורה לך בקשר הזה, מה בך היא מעוררת שקשה לוותר עליו, איך זה מרגיש לך להתרחק ממנה. אבל אני יכול לומר שלעיתים קרובות קושי לעזוב אהבה, קשר שלא הצליח קשור דווקא לצורך שלך. כלומר האהבה היא לעיתים יותר הרצון לאהוב משהו באחר שאתה שם בו, גם כאשר הדבר הזה אינו קיים, או אינו קיים עוד. עצתי לך היא, אם אתה מרגיש שזה פוגע בך, לפנות לטיפול, לנסות להבין מה קורה מדוע זה כל כך קשה לך. דרור

מחפש פסיכולוג קליני מומחה מאזור המרכז-אשמח להמלצות.

נימרוד שלום, אנו איננו נוהגים להמליץ או לאפשר המלצות על פסיכולוגים בפורום זה. אבל אם תצרף מייל עדכני אני מניח שתקבל מספר המלצות מחברי הפורום. דרור

שלום בן 23. אני סובל מ-OCD בערך מגיל 11. יש משהו שמאוד מטריד אותי ומציק לי: לפני כמה ימים התיישבה מולי נערה מתיכון באוטובוס, ו"התחילה איתי". היא ממש לא עזבה אותי וחקרה אותי ושאלה המון שאלות. " יש לך חברה ?" וכו'. הייתי מאוד נבוך, ולא שיתפתי פעולה. באיזשהו שלב אני חושב שהייתה לי קצת זיקפה, ומאז אני בפניקה... אני כל הזמן חושש שמא משהו לא בסדר איתי, דאגות לגבי פדופיליה וכו'. אני חייב לציין גם שכל הסיפור נראה לי קצת מוזר כי היא הייתה "לא יפה" בלשון המעטה, והייתי בטוח כמובן שאני לא רוצה שום דבר ממנה / כלפיה. יש לציין שאני מחפש קשר אבל עם בחורות בגילי ואיני מעוניין בשום קשר עם טווח גילאים כזה. אני אהיה כנה ואומר שאני נמצא אחרי תקופה שבא הפסקתי לקיחת תרופות וחזרתי, הייתי בסוג של סיוט קרוב לחצי שנה והתאזנתי. אני לא אכנס לאיזה דברים הטרידו אותי בזמן התקופה הזאת, אבל הכל היה ניתוחים ומחשבות בלתי פוסקות ודאגות מסויימות. אני מציין את זה כי דווקא שהתחלתי קצת להרגיש טיפה יותר טוב, פתאום התחלתי לפחד מכל הנושא הזה של אולי אני פדופיל. זה התחיל בצורה זניחה והתחיל להתבסס כפחד שדי משתלט עלי אבל בעצימות נמוכה יותר, כי בכל זאת אני נוטל היום תרופות. הדבר בא לידי ביטוי שאני אפילו פוחד להסתכל על בחורות ברחוב, כי היו מצבים למשל שאני נוסע באוטובוס וראיתי מרחוק נשים עם גוף יפה, ושמצאו חן בעיני או שאולי אפילו חשתי גירוי מיני, ופתאום שאתה מתקרב בנסיעה אני קולט שזו נערה בגיל תיכון (שחלקן נראות כמו נשים מבוגרות בגילי) אני פשוט מרגיש אשמה אם אני רואה בחורה יפה ונמשך אליה , כאשר אני מגלה שהפנים שלה בעלות מראה צעיר מידי ואז אני מתחיל לעשות חישובים אם היא מעל גיל 18 ,או מתחת לגיל 18 ורגשות אשם ולחץ מגיעים בהתאם. האם הכל בסדר איתי? (חוץ מה-OCD) אני מאוד מאוד מוטרד, אודה למענה אובייקטיבי.

שלום לך, אחד הדברים הקשים בהתמודדות עם OCD הוא הצורך להתמודד עם תחושות אשמה קשות המתעוררות מדחפים (מיניים או תוקפניים), אשמה המייצרת מחשבות טורדניות שאינן מניחות. למעשה אתה הרגשת באוטובוס שמישהי מתחילה איתך. הגירוי המיני שהתעורר בך לא חייב לנבוע אך ורק מהמראה החיצוני שלה, אלא גם מהמחשבות שלך. מחשבות אלו הן אלו שעוררו בך אשמה, כיצד אתה יכול לחשוב על יחסי מין עם תיכוניסטית. אני מניח שאתה יודע שמשיכה לנערה בגיל תיכון אינה נחשבת על פי כל קנה מידה כפדופיליה. אבל לא ההגיון הוא שמטריד אותך אלא הפחד שלך מהמיניות שלך, מהדחפים שלך, מאובדן השליטה עליהם. לכן עצתי היא שבמקביל לטיפול התרופתי תפנה גם לטיפול פסיכולוגי. דרור

דרור אני חייב לציין שקצת הרגעת אותי, האמת שלא הייתי בטוח לגבי האם משיכה לבנות תיכון מוגדרת כפדופיליה, בעיקר לאחר השאלה ששאלתי בלינק הבא וענה עליה פסיכיאטר: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-2212,xPG-59,xFT-29271,xFP-29270,m-Doctors,a-Forums.html מאותו רגע אתה רק יכול לתאר לעצמך מה עבר עליי... רק הערה לגבי השאלה ששאלתי בלינק: כמו שהבנת לא ידעתי איך לפרש את מה שקרה, שאלתי בהנחה של המקרה הכי גרוע, שאם נמשכתי באמת, ואז אמרתי אם הוא יגיד פה שזה בסדר זה יתיר את כל הפלונטר. גם נמנעתי מלציין שיש לי OCD כי חששתי שאולי ישר ייחסו את זה ל-OCD ולא יענו באופן אובייקטיבי. אני יודע שאולי לא היית רוצה להתייחס לתשובה האחרת שניתנה לי, אבל אני מאוד אודה לך אם כן....

למה לא מופיע לכם בכרטיס פסיכולוגים קליניים?

תראי כמה כאב יש פה וזה מה שמעניין אותך? אני מניחה שאצלך הכל מעולה למעט בדיקת כישוריו של האחר........

דרור, בבקשה תעלה את ההודעה הזו. משתנה פגעה בME כנראה בלי כוונה, אבל חשוב לי להזכיר לה את מה שכתבה כאן לפני מעט מאוד זמן. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-832,xFT-716910,xFP-717087,m-Doctors,a-Forums.html תודה, מילי

שלום לך, גם אני וגם ליאת פסיכולוגים קליניים ובקרוב הדבר יופיע גם בכרטיסי הביקור שלנו באתר זה. דרור

שלום לכם עזבתי ביום חמישי האחרון טיפול לאחר שנה, המטפל התקשר אלי היום לשאול לשלומי העניין הוא שעזבתי את הטיפול כי הוא נורא הכעיס אותי בפגישה. אני רוצה לחזור אך האגו לא מאפשר לי, דיברנו על מה שקרה יום חמישי אך עדיין מכעיס שבפגישה הוא לא שמע אותי רק את עצמו. מה עושים?

נטע שלום, את אומרת שעזבת משום שהרגשת שבפגישה האחרונה הוא שמע רק את עצמו. אם זוהי תחושה שחוזרת על עצמה ייתכן ונכון לעזוב, אבל אני מתרשם שזה קרה רק בפגישה הזו. אם כך הוא הדבר נראה לי חבל לסיים קשר טיפולי טוב, קשר שאת רוצה להיות בו, במקרה כזה. בהחלט ניתן להתגבר על הכעס ועל העלבון ואפילו להשתמש באירוע הזה לקידום הטיפול. למשל על ידי המחשבה מה קורה לתחושות הטובות שלך כלפי המטפל כאשר הוא מאכזב. מדוע אין לו את המרווח אצלך לאכזב, האם זה מוכר לך מקשרים נוספים ועוד. המלצתי היא לחזור לטיפול ולברר כיצד ממשיכים. דרור

בטיפול אני מרגישה המון כעס בתוכי. רוצה לתת לו ביטוי ולא מצליחה. רוצה לצרוח, לבכות אך שוב שותקת מחייכת וצינית. ממש כמו בחיים, אנשים מכעיסים אותי ואני צורחת מבפנים אך שומרת על ערשת פנים נעימה. איך נותנים לכעס לצאת ולא מפנים אותו פנימה? לפעמים בדמיוני אני בועטת בעוצמה בקיר עד שהוא מתפורר, בוכה בקול עד שהצד השני של העולם שומע, מכה מישהו עד זוב דם, צורחת עד שנקרע גרוני, אך בפועל פוגעת בעצמי, שונאת את עצמי, מאשימה את עצמי ומייחלת כבר ליום שמישהו ידחף אותי לקצה הסיבולת של עצמי כדי להתפוצץ, אך כל פעם מחדש הסיבולת גדלה ואיתה הכעס שהופך לכאב שהופך לעצב שהופך לייאוש שהופך לריקנות שהופך לחלל שהופך למוות הגדל בתוכי.

הייתי מעבירה אותך קורס מזורז על איך לקלל אנשים לצרוח ולכעוס, אבל זה משהו שגם הורס. כנראה שצריך את האמצע ומקווה בשבילך שבטיפול המטפל/ת שלך יודע אית את מרגישה ויעזור לך להוציא קצת החוצה. אולי תרשמי לחוג קיקבוקסינג או משהו שמוצא כעסים או פסיכודרמה? תרגישי טוב

שלום לך, נשמע לי שקיים קשר בין המחשבות שלך על כעס בעוצמה כה גבוהה עד שהקיר מתפורר והצד השני של העולם שומע אותך, לבין הקושי לתת להן ביטוי. לא קל לחוות עוצמות כאלו, הן מפחידות מאוד. עצתי היא לדבר בטיפול על הפחד מפני הרגשות שלך, הפחד לבטא אותם. זהו חלק מהתהליך הקורה בטיפול בו את מצליחה בסופו של דבר לבטוח במטפלת שלך ולשתף אותה בפער בין הדברים שקורים בתוכך לבין הדברים שאת מציגה כלפי חוץ. דרור

אמרתי למטפלת שלי שאני רוצה למות שאני שוקלת להתאבד והיא לא התרגשה מזה רק התקשרה במהלך השבוע לשאול לשלומי..............! לא מבינה איך זה שאומרים למישהו שאני עומדת להתאבד ורוצה למות והיא לא עושה משהו עם זה אם אני אמות זה יהיה באחריותה. במהלך הפגישה האחרונה הוצאתי את הסכין שלי והדבר היחיד שהיא עשתה זה לדרוש אותו וכשאמרתי לה שאני עומדת לחתוך את עצמי היא רק חזרה על זה שהיא מבקשת את הסכין......................((((((((((((((אני מקללת אותה בועטת בחפצים במשרד והיא בשלה עדיין מתעקשת עלי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!????????????????? היא מדברת איתי על הרצון למות אנו נפגשות שלוש פעמים בשבוע ובין הפגישות מדברות בטלפון חלק מהשיחות ביוזמתי וחלק ביוזמתה לפעמים בא לי להתאבד רק כדי להראות לה שאני רצינית........!!!!!! מה האדישות הזו???????????????????????????

ליאור שלום, את שואלת שאלה על אדישות, אבל אני לא שומע אדישות בקשר ביניכן, לא מצדך ולא מצידה. אני שומע שיש לך קושי להרגיש את הקרבה מצידה, את מנסה בכל דרך שהיא להרחיק אותה ממך, שלא תרצה בך, ולמרות הכל היא שם וממשיכה לאפשר לך את המקום שלך. נראה לי שזה המקום בו הטיפול שלך נמצא עכשיו, בניסיון למצוא את הדרך להישאר בקרבה מבלי שהיא תהיה מאיימת מדי. בנוגע להתנהלות שלה מול הרצון שלך להתאבד, אני חושב שגם אם קשה לראות את זה כרגע היא מנסה מאוד ללוות אותך בתקופה הזו, היא אינה מאפשרת לך לפגוע בעצמך, מתקשרת בין הפגישות ומאפשרת לך להתקשר. זה לא ברור מאליו ואני מאמין שעם הזמן תצליחי להרגיש את האכפתיות שלה מבלי להעמיד אותה למבחן דרך מעשה אובדני. דרור

נמאס לי מהמטפלת שלי נמאס לי שהיא מתעקשת לדבר על דברים שאני לא רוצה לדבר. קל להתעקש על דברים שלי כואבים ולה לא. או שהיא סדיסטית או שאני מזוכיסטית אבל כמובן שאם היא מצליחה להתעקש ואני בוכה בפגישה נורא אז היא דואגת להתקשר לראות שהכל בסדר כדי לנקות את מצפונה. מה יש למטפלים למה הם סדיסטיים????

שירי שלום, אני לא חושב שאת באמת מאמינה שהיא סדיסטית ומתעקשת איתה להנאתה, ממש כפי שאני לא חושב שאת הולכת לטיפול אך ורק מתוך נטייה להכאיב לעצמך. אני כן שומע שקורה שם משהו בטיפול שקשה לך איתו, תחושה שנוגעים בחלקים כואבים. היית רוצה שהיא לא תיגע בהם, ובו בזמן היית רוצה גם שהיא תעזור לך להרגיש אחרת, שזה פחות יכאב, שתעזור לך לגעת בחלקים הללו מבלי לפחד כל כך. אני חושב שהיא מרגישה את הקושי שלך, ומתקשרת לא בכדי לנקות את מצפונה, אלא בכדי לעזור לך בהתמודדות עם השלב הקשה הזה. לא קל לשרוד אותו אבל זה חשוב לטיפול. דרור

אני כן חושבת שהיא סדיסטית שונאת אותה שונאת אותה ואל תסביר לי אחרתתתתתתתתת כולכם רק מציגים אותנו המטופלים בלי ללכלך קצת על המטפלים. מבחינתי שהיא תמות אלף פעם כמוניייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

לך נשבעתי, אל עליון ולא אדע האקיים איך אעמוד בניסיון - ניסיון האושר השלם איכה תכיל עיני האור ידי רפות, ידי הוזות איכה אשא ולא אשבור - שמחה כזאת, ברכה כזאת מכובד עול איך לא אפול איך לפניך אתייצב זקופה גדולה נושאת בעול של אושר אנושי שלם

חבל יקרה אני חייבת להגיד לך משהו מקווה שלא תקחי את זה קשה- למה את כותבת על הכאבים הכי קשים שבעולם בצורה כל כך יפה, במילים כאלה גבוהות אפילו על אונס שכתבת כאן בעבר את כותבת בצורה של פרוזה מאופקת. איפה המילים הכואבות הפשוטות למה הכל כל כך מסודר מאופק ומחושב? זה ממש גרם לי לרצות להגיד לך די לכתוב כל כך יפה זה לא עושה לך טוב תאמיני לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!תשחררי קצת חרא גולמי, באמת כל כך קשה לך ואת מכעיסה עם הכתיבה המושלמת שלך....................אני מאוד מתחברת אלייך אבל קשה מאוד להתקרב אלייך את לא נותנת באמצעות המילים המרחיקות לגעת בך באמת......או לעצמך לגעת בכאב כמו שהוא. אומרת את זה בשבילך תאמיני לי לא צריך לתת לכאב יופי ולהסתתר מאחורי מילים מעוצבות עד כדי כך שאת כאילו מנסה להגיד משהו אבל שלא יבינו אותך עד הסוף כאילו את לא באמת אומרת ורק מביני ספר יכולים לקרוא אותך בין השורות......... שלך, ויק וגם אם תגידי שזה פסיכולוגיה בגרוש כך זה נראה מצטערת:-((((((((

מאוד הכאיבה לי תגובתך וחבל לי שאת כותבת את המילה אונס בכזו פשטות ועוד רודה בי על העכבות והמחסומים הרגשיים בכתיבה שלי. עוד יותר חבל שהעלו את הודעתך הלכאורה אמפטית אך רובצת על הנימים הקטנים ביותר. צר לי שכתיבתי מאופקת ופציפסיטית מדי עבור הרגשות המעובדים והגולמיים שבך. יש דרך להגיד דברים ודרך לבטא רגש שלך בלי לבטל את דרכו זו של האחר המביע. חבל

??????????? ויק מה הקטע מה יש לך נגד הכתיבה שלה? כל אחד ומה שהוא יש כאלה שכותבים פשוט וישיר כמו שהם ויש כאלה שכותבים מורכב ומאופק כמו שהם..!!! כתיבה היא שפה של הנפש וזו הנפש שלה. אני לא רואה שמישהו כאן ירד עלייך מה ששנוא עליך אל תעשה לחברייך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! וחוצמזה היא לא כתבה על אונס אז למה את מכניסה דבר כל כך מזעזע כמו אונס לדברים שהיא כתבה איפה הרגישות שלך? אני זוכרת ש -ש' (שרית) כתבה במשמרת של ליאת וכולם ירדו על הישירות בכתיבה שלה. על זה שאין לה סינון בכתיבה שהיא כותבת כואב מדי עד שקשה להאמין לחוויות שלה -אז גם זה לא בסדר. מי שכותב ספרותי כמו חבל זה לא בסדר ומי שכותב ישיר כמו ש' אז גם זה לא בסדר. קשה לרצות אנשים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום לך, השיר שלך עורר בי את השאלה האם השאיפה היא אכן לאושר מוחלט, אושר שלם? האם השאיפה אליו אינה מובילה בהכרח לחוויה הפוכה מאי היכולת לממש שאיפה זו? דרור

שלום, אני מחפש פסיכולוג קליני/יועץ-מטפל בענייני זוגיות באזור המרכז. תוכלו להמליץ לי על מישהו? תודה

דויד שלום, ישנם מטפלים במתמחים בטיפול בזוגות, בקשרים זוגיים. אבל ייתכן גם שהנושא עליו אתה מדבר הוא קושי ביצירת קשרים זוגיים. אין המדובר באותו הדבר. לכן אנא פרט מעט, ובנוסף צרף מייל עדכני בכדי שתוכל לקבל המלצה מחברי הפורום. דרור

היי , אשמח אם אקבל הכוונה נכונה להוריי . יש לי אח חרדי שנשוי לאשה חרדית , אין להם טלויזיה בבית אך הם רואים טלויזיה אצל הורי מידי יום ביומו עד השעות הקטנות של הלילה . אמא שלי מאד מתוסכלת שאין לה פרטיות בכלל כל היום הם באים ויושבים עם התינוקת הקטנה שעות על גבי שעות . אמא שלי רמזה להם שהם יקנו להם טלויזיה שיוכלו לראות בבית אבל הם אמרו שזה אסור!! כמה פעמים אמא שלי אמרה להם שזה מפריע היא רוצה לישון אבל הם מתעלמים . פעם אחת שממש היה מאוחר כמעט 1.00 בלילה אמא שלי אמרה להם ללכת וזה גרם לפיצוץ. מה עושים כדי להחזיר להורים שלי את השקט והפרטיות מבלי שיפגעו ???????

שיר שלום, ייתכן וישנה מורכבות שאת לא מציינת, אבל נשמע שההורים שלך זקוקים לשקט שלהם, אך מסיבה כלשהי אינם מצליחים לשים גבולות לאחיך, ובעיקר מתקשים לעמוד מול הההשלכות של עמידה על הגבול הזה, למשל הכעס של אחיך. ברור שהוא לא יקבל את זה ברוח טובה, אבל עליהם להדגיש שזה הבית שלהם, ובבית שלהם נענים לצרכים שלהם. אם הם יצליחו להיות שלמים עם הצעד הזה, וזה לא קל, אולי יהיה כעס בהתחלה, אבל עם הזמן הדברים יירגעו. דרור

אני מסטולה ולכן הכל זורם לי והכל מתקתק.... הלוואי וכך הייתי גם בחיים האמיתים... החיים של ה'בלי אלכוהול, בלי לחתוך' וכל שאר הדברים ששיכים לבריחה מן המציאות הכואבת והמאכזבת... טוב לי ככה בעולם המטורף הזה למרות שלא... קשה קשה אבל מזל שיש חברים ומזל שיש מוזיקה דכאונית שאפשר להתעצב איתה ולהתבודד איתה... (אין ספק שאני צינית עכשיו כדי לחיות את הרגע ופשוט להתמודד..) אני חייבת תמיכה... שורה תחתונה זה מה שעוזר לך לצאת מהביצה בה אתה שוקע... או שלא?? תלוי אם אתה מאפשר לעצמך את התמיכה.... תלוי אם אתה מספיק טוב לעצמך.... הכל תלוי בך וחבל שלא אכפת לי (או שמידי אכפת לי ואני פשוט מתימרת להתיאש... עצוב כל כך שקשה להתמודד...) השאלה היא אם שווה להתייאש.... דורון תעזור לי בבקשה.... ואגב, לגבי הפסיכולוגית והענין של המגע והחבוק, יומיים למחרת שכתבתי לך בפורום הייתה פגישה והגיעה איזשהוא שלב בו המטפלת שאלה אותי מעין שאלה רטורית עליה 'בחרתי' לענות... שאלה פשוטה של : "מה את צריכה עכשיו,,," וכל שאמרתי לה, בפעם הראשונה מזה שנתיים ( שנתיים לתחילת הטפול) : "אני צריכה חבוק..." והיא נתנה לי אחד כזה אמיתי ותומך מכל הלב.... לא האמנתי אבל כנראה שמגיע לי התמיכה. אני לא צריכה להשאר לבד... לא מ-ג-י-ע-ה לי להשאר לבד.. תודה דרור על העדוד... אני מקווה שזה בסדר שאני משתפת אותך ככה בפתיחות המחשבות המבולבלות שלי עכשיו ששתיתי... הם גם כן מחשבות של הוקרת תודה על העדוד והתמיכה משבוע שעבר :) וגם מחשבות שמבקשות עוד עדוד ותמיכה... בבקשה... והמון תודה :)

שלום לך, אני שמח שיכולת להיעזר ולהיתמך בשבוע שעבר, ולהרגיש מסוגלת לחשוף את הצורך שלך מול המטפלת שלך. אני מבין את הקושי שלך עכשיו, ובאמת ישנם רגעים בהם יש צורך בתמיכה מסביב, מחברים משפחה ועוד, גם כשמרגישים מבפנים שקל להתייאש. כפי שאמרת אני לא בטוח שבאמת לא אכפת לך, אבל לפעמים אין את הכוחות לעשות משהו עם זה וכאן יש צורך בתמיכה. לגבי ההמשך, כאן הטיפול נכנס מתוך מחשבה שעם הזמן תוכלי למצוא את התקווה בעצמך, ואת הכוחות בעצמך כדי לרצות אחרת בשבילך. אז גם לא תזדקקי לשתייה כדי להרגיש טוב, תוכלי להרגיש טוב גם בלעדיה. דרור

אוי ליאת ליאת... יש לי מועקה כבר כמה ימים..מרגישה שמשהו תקוע לי בגרון הייתי מפרטת לך מה קרה אבל נדמה לי שאני מכירה את התשובה שלך...(מכירה אותך קצת אה?) בקיצור, נראה לי שהתקשורת עם הפסיכולוגית לא בריאה לי...והודעתי לה שנעשה הפסקה ושלא תציע לי לבוא... אתנחם בזה שמחר יש שרב ..(את, כנסי לחדר ממוזג!) ואת, מה איתך? באותה הזדמנות אאחל מזל לטוב למישהי שהיתה לה יום הולדת אמש. אז מזל טוב!:)

שלום מימי, מניסיוני, תקשורת לא בריאה לא מתקנים באמצעות נתק, אלא דווקא באמצעות דיבור ועבודה על מה שטעון שיפור. האיום בעזיבה או הפסקה, כעונש על חוסר הבנה או בעיה בתקשורת, כמוהו כאיום בגירושין בכל פעם שמתעוררת בעיה בקשר הזוגי. אני מעודדת אותך - דווקא בגלל טיב הקשר ביניכן - לפתוח את הקושי שלך מולה, ולנסות להבין את הסיבות העמוקות לכך. שלומי שלי טוב וקצת עייף, תודה על ההתעניינות :-) שלך ליאת

היי ליאת, בוקר טוב, נדמה לי שלא הסברתי טוב. זה לא איום על חוסר הבנה ..היא מבינה אותי מצויין וזה לא איום זו החלטה. אני פשוט מרגישה שאני צריכה קצת להתאוורר ומניין את יודעת מה טיב הקשר בינינו?:) תודה

באתי לכאן , רק לשאול לשלומך... ורק להגיד לך שהתגעגעתי .. לקרוא את המילים המרגיעות שנותנות כח ותקווה ,... האופטימיות שבך זורמת דרך המסך..ולפעמיים מדביקה ..אפילו עם לכמה שעות :-). שיהיה לך סופש מקסים ורגוע. שולחת חיבוק ממני . למרות המצב שלי .. ובגלל..שמגיע לך על הנתינה שלך לכולם כאן ..שמורגשת מכל הלב.:-) תודה ענקית לך לאורנה ולדרור אתם מקסימים, תודה על המקום הזה שמאפשר להחזיר עוד קצת אויר לנשימה שחסרה .ולקבל כח . שרית

תודה לך, שרית, על המילים החמות ועל הכרת התודה. מקווה שתחושי בקרוב הקלה (קראתי אותך כאן גם מחוץ לשעות המשמרת שלי, ואני יודעת שלא קל לך בימים אלה). החזיקי מעמד בכל הכוח ליאת

שלום, ילד בכיתה א' החל להרכיב משקפיים עם עדשות מאוד מאוד עבות (לפני כן לא היו). הילדים צחקו עליו ולכן מסרב להרכיב ובוכה מאוד. מה אומרים לו על מנת שירגיש טוב עם עצמו ועם העובדה שהוא מרכיב משקפיים. הוא כל כך חיכה למשקפיים וכל כך התרגש להראות לכולם והאכזבה קשה מאוד.

שלום יונית, משקפיים הן לא עניין פשוט בכלל עבור ילד צעיר, ולכן, גם משפטי העידוד חייבים להיות 'בקשר' עם החוויה שלו, ולא במנותק ממנה. קשה לצפות מילד בכיתה א' שיהיה מבסוט מרעיון המשקפיים, בעיקר כשמדובר בעדשות מאד עבות. אדרבא, במקומך הייתי מאפשרת לו ביטוי חופשי של רגשותיו השליליים ביחס לרעיון הזה, תוך הדרגשת המאפיינים האחרים החיוביים שלו, היכולים להוות פיצוי מכיוון אחר. את מספרת שהוא חיכה מאד למשקפיים, ואף התרגש והשוויץ בהם, ואני תוהה האם התנהגות זו היא תוצאה של הכנה לא ריאלית שניתנה לו לפני התהליך. לפעמים אנחנו, ההורים, מתוך מאמץ לחסוך לילד שלנו אכזבה, עלבון או כאב, נוטים להכין אותו ל'כייף' לכאורה, שאינו פוגש בסופו של דבר את המציאות. בעיני, חשוב לתת גם לילד צעיר כמו שלך הסבר אמיתי ככל האפשר על מה שצפוי לו, כולל הכנה לתגובות אפשריות של ילדים בסביבתו וחשיבה איך אפשר להתמודד איתן ביעילות. כרגע, נסי להימנע מרחמים, לתמוך בו ככל יכולתך, ולהקשיב בצורה אמפתית ומכילה לסיפור הפגיעה ועהלבון שחווה. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

ליאת- אין צורך שתעלי. נראה לי שרשמת שהיית מאד עייפה, יש כמה אותיות שהתבלבלו לך... אגב, אם א ת חושבת שלא תוכלי להתיחס למעלה אין צורך שתעלי את ההודעה תודה

הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות ויהי חיקך מקלט ראשי קן תפילותי הנידחות. ליאתי,שוב אני לבד השבת,במקום שאני לא רוצה להיות בו,עם הסרטן הזה בראש,שלא מרפה!!! אפילו אבא נתן לי סימן היום,אמיתי.שאים רק אושיט את ידי הוא יתפוס חזק,עד אשר אגיע איליו. ואני ליאת, עייפה פשוט ע-י-י-פ-ה!!!

אוףףףףףףףףףףףףףףףף

לילה טוב ד., צר לי לשמוע שאת שוב לבד. מצטערת עוד יותר שהיית צריכה לחכות גם לי די הרבה זמן. אין לך סרטן בראש, אלא רק מחשבות קשות, עצב ועייפות גדולה. ניתן לחוש בכל אלה גם ממרחק. משוכנעת שהטוב הוא רק שאלה של זמן, אבל צריך לעבוד קשה כדי להביאו. אין לי ספק שאבא מעדיף שתישארי הרחק ממנו בשלב זה. מקווה שתבחרי להושיט יד לעבר האנשים *החיים* סביבך, ולהנות מתמיכתם. שאבא יחכה. החזיקי מעמד ליאת

יד אחת לאמא,יד שניה לאבא. שמישהו ימשוך חזק,אבל מהר!!!לא יכולה עם האמצע הזה יותר,הוא רע קשה וכואבבב!!!!!!!לנשום לנשום לנשום אבל לא יכולה עוד

שלום, יש לי שאלה. אני בטיפול שנה וחצי, והמטפלת בפגישה מקשיבה, דואגת, לוחצת, מתעניינת, אבל אחרי זה היא לא. כלומר יש לנו הסכם טלפוני במקרה של קושי מסוים או שאלה מסוימת, אבל אני מתביישת להתקשר בשעות הפרטיות שלה, והיא אף פעם לא מתקשרת לבדוק מה קורה איתי, אפילו אם היא יודעת שאני עוברת משהו מאוד קשה או גדול. והנתק הזה במהלך השבוע מרחיק אותי, ואני תמיד מצליחה להתנתק לגמרי (ממש להתעלם מהכל) מכל מה שמפריע לי, ואז אני מגיעה לפגישה שאחרי כמו דף לבן, אין אצלי כלום לדבר עליו, ואז היא מתעצבנת עלי. היא לא מצליחה להבין שהנתק הזה משפיע עלי לרעה, והיא טוענת שהיא לא חייבת לדאוג לשלומי כל השבוע!!!! אני מבולבלת לגמרי, וכאילו שהיא עושה לי טובה!!!

שלום אירית, טיפול פסיכולוגי, כפי שאת ודאי יודעת מתנהל עפ"י כללים ברורים וידועים מראש, שהוגדרו בחוזה הטיפולי שלכן. לעיתים עולה הטרוניה, לפיה שמירה על גבולות הטיפול עומדת בסתירה לדאגה ולאכפתיות של המטפל/ת. עד כמה שייראה הדבר מוזר בעינייך, דווקא ההתעקשות על הגבולות מסייעת למטפלת לשמור טוב יותר עליך, עליה ועל הטיפול. יש טעם רב לדון עם המטפלת על המשאלה שלך להתעניינות רבה יותר מצידה. בשיחה כזו, המטרה אינה לשנות את התנהגותה של המטפלת, אלא דווקא להבין משהו על איך את מרגישה כשרואים/לא רואים אותך, דואגים/לא דואגים לך - סוגיות שלא היו עולות באופן ברור כל כך אלמלא הוצבו הגבולות באופן נחרץ. שבת שלום ליאת

שלום. אם חוויתי במשך שנתיים מחשבות כפייתיות ופולשניות בנושא כלשהו, אשר גרמו לי לא מעט חרדה, ומשהבנתי שאני איני היחיד בעולם שסובל מהן, ושאלו מחשבות כפייתיות ולא סטייה, (באופן אקראי קראתי על הבעיה) הן פחתו, האם יש סיכוי שישובו או שזוהי בעיה שעברה ואין לייחס לה יותר מדי חשיבות? תודה רבה

שלום לך, אחד החסדים הגדולים שהעניק לנו הבורא, הוא שאין אנו יכולים לקרוא את מחשבותיהם של האחרים. לו היינו עושים כן, היינו מגלים שתחת המעטה החיצוני המנומס, בכולנו מסתתרות "חיות-פרא" מחוצפות, הזקוקות לאילוף. למרבה המזל, קיים פער קריטי בין המחשבה למעשה, ולכן המחשבות (גם המופרעות והסוטות) הן בנות חורין בעוד אנו לא. מאימתי שהבחנת שמחשבה היא רק מחשבה, מה איכפת לך בעצם אם היא תבוא שוב? שתבוא... הניסיון מלמד, שניסיונות מאומצים להימנע ממחשבות ספציפיות, דווקא מגבירים את שכיחותן. הנכונות לקבל את המחשבות בלי להיבהל היא האסטרטגיה המומלצת. בברכת "אני חושב- משמע אני קיים" ליאת

שלום לך, אני מרגישה בטיפול מועקה מאוד גדולה, בעצם זה מתחיל מהרגע שאני קולטת שהפגישה מתקרבת. אני מתנהגת באופן מאוד שונה ממה שאני בחיים הרגילים. (אני מנסה להסביר לה את זה, אבל היא לא מצליחה לראות את זה) בטיפול, אני שקטה, עצבנית, מופנמת, ועצבנית עוד פעם. ולמרות שאני שם הרבה זמן כבר, עדיין לא מצליחה להיות אני, או שבעצם אני זו ודווקא בחוץ אני שמה מסיכה ומראה לכולם שאני מתפקדת. איך אפשר לדעת? ואיך אפשר להיעזר ביד שמושטת לי שאני כל הזמן דוחפת אותה הצידה בטענה שאסתדר לבד?

שלום מעיין, יש אנשים שההתמקדות בעצמם מעוררת בהם אי-נוחות ואפילו חרדה. יש מי שחרדים דווקא מהקשר הקרוב והאינטימי, המסכן אותם בדחייה או נטישה. יהיו הסיבות אשר יהיו, הפיתרון טמון ביכולת לדבר את החרדה, להציף את מה שנח תחתיה, ולהתמודד איתו באומץ. זהו מאמץ כדאי מאד, מאחר וברוב המקרים לקושי מול המטפלת יש 'מקבילות' גם בהקשרים אחרים, מה שעלול לגבות מחירים כואבים. בהצלחה ליאת

היי ליאת היה שבוע מאוד קשה, כמו שקורה כבר זמן רב... לפעמים אני תוהה כמה עוד אמשיך ללכת שלוש פעמים בשבוע לטיפול.. לפעמים אני תוהה אם זה בכלל עוזר או עושה בדיוק את ההיפך... במשך כל השבוע הזה המטפלת מאוד היתה איתי.. לא היה יום שבו לא היינו בקשר.. אם זה שלושה ימים של פגישות.. ובין לבין היו הטלפונים... כשקשה לי במיוחד אני מתקשרת אליה.. והיא תמיד שם בשבילי.. (אין לי מושג למה ואיך, ואני לא מבינה איך היא מסוגלת לסבול אותי כל כך הרבה, ואני תוהה מתי אני אגע בקצה גבול היכולת שלה ומתי היא תעיף אותי כבר לעזא... ) בכל מקרה, היא היתה איתי.. גם בטלפונים... והיא מנסה ללמד אותי.. לווסת... רגשות, תחושות, מחשבות.. מנסה ללמד אותי לעשות הרפיה... כמובן שאני כשלון ולא מצליחה לעשות לבד.. (היא טוענת שזה לוקח זמן ותרגול כדי להצליח לבד.. אני חושבת שאני פשוט כשלון) וכשדברנו בטלפון וגם בזמן הפגישות היא עשתה לי הרפיה... לפעמים אני רוצה בזה, אבל לפעמים אני מתחילה להתנגד לה, ומבקשת שהיא תפסיק ותעזוב אותי.. אבל היא ממשיכה לדבר.. ואני... פשוט נכנעת לה.. ככל שהיא ממשיכה לדבר, להעשות לי הרפיה.. ההתנגדות שלי כמו יורדת עד שנעלמת.. גם כשבפנים אני יודעת שאני רוצה שהיא תפסיק, שתשתוק, שלא אשמע אותה, את הקול שלה.. אני נכנעת לה.. לקול "המנגן" שלה.. המרגיע.. המרפה.. והמרפא... ואז חשבתי.. שאני אולי פשוט כל כך מכורה לה.. מכורה לקול שלה.. וזה מפחיד.. ואני חושבת.. איך אני יכולה להפסיק את ההתמכרות הזאת?.. איך אני אגמל ממנה?.. אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה אם רק אחליט, אני יכולה פשוט לשים לעצמי גבול, סוג של קו אדום בו אני מבהירה לי ללא צל של ספק שאסור לי לרצות אותה ואת מה שהיא נותנת לי, אבל אז זה יהיה מאוד חד וקיצוני וזה יפגע בהכל- בה, בטיפול ובקשר.. ליאת, איך נגמלים ממטפל?

שלום שיר, נדמה לי שהמילה התמכרות היא מעט מרחיקת-לכת, ומשקפת את הבהלה שלך מתחושות ההזדקקות המתעוררות בך ככל שמתהדק הקשר. את אכן מתארת קשר מאד אינטנסיבי, המתנהל בפגישות ובשיחות טלפון ממושכות, ואני מניחה שיש חשיבה מאחורי ההיענות הגדולה הזו שלה אלייך. את מבקשת לשמור עליה למענך ולמען הטיפול, אבל מדברת על מצב של או-או. או ככה, או בכלל לא. אבל יש גם מצב אחר, בו נשמרים גבולות הטיפול, והקול המרגיע הופך לקול פנימי שיתנגן בתוכך גם בהיעדרה. כמו תמיד, גם במקרה שלך, ההמלצה שלי היא לפתוח את הדברים בחדר הטיפול, ולחשוב יחד איך לא לשחוק את הקשר. בהצלחה ליאת

הולכים לפטר אותי,לא יודעת מתי יש לי מטרה ברורה משאני רוצה ללמוד ותחום התעסקות שלי בעתיד.אני לא אשמה ,אבל בכל זאת מרגישה רע עם עצמי חלמתי סיוט:בולדוזר נכנס לחנות , הורס רהיטים וגם אני לא בטוחה כיצד אצא משם צעקתי והתעוררתי מפחד אם את מכירה פסיכולוג חינם ושזה לא ירשם באף מקום, הייתי הולכת

שלום אלמונית, טיפול ללא תשלום ניתן לקבל במרפאות הציבוריות של משרד הבריאות. התורים שם ארוכים, אז קחי בחשבון תקופת המתנה ממושכת (גם של מספר חודשים). טיפול שאינו רשום בשום מקום תוכלי לקבל אצל פסיכולוג פרטי, שלא יקבל אותך ללא תשלום. זהו אכן מילכוד, אך כזה שאת עושה לעצמך. בדר"כ קל יותר לפתור בעיות מבית היוצר הפרטי שלנו. ממליצה לך מאד לנסות לוותר על המילכוד הזה. מגיע לך טיפול טוב, לכי על זה ליאת

איריס, השבתי למייל שלך ביום בו נשלח, אך הוא חזר עם הודעת שגיאה. בעקבות פנייתך השנייה שלחתי שוב, וגם זה חזר. אנא בדקי מה קורה עם תיבת המייל שלך וחזרי אלי. סוף שבוע נעים ליאת

ליאת יקרה ראשית תודה רבה קיבלתי את המייל היום(היתה כנראה בעיה בשרת של נענע בפעם הבאה אשלח מהמייל השני שלי). את מרגשת אותי כל פעם מחדש,איך את תמיד יודעת להגיד את הדבר הנכון ברגע הנכון. אני מקווה שהאביב יביא עימו...מארצות הקור. אם זה בסדר מבחינתך אשמח אם אוכל לכתוב אליך לפני הנסיעה למייל ולא בפורום(בגלל תוכן הדברים). סופ"ש נעים איריס.

כמובן שאשמח להתעדכן, בעיקר בבשורות טובות. אביב שמח! ליאת

שלום ד. הנה הגעתי בסוף, כמעט בזחילה... ימים קשים קצת :-) מקווה שאת בטוב. אהיה כאן גם מחר. ליל מנוחה ליאת

א. מה ההבדל בין רסקיו (הרגעה טבעית ע"י צמחים) לתרופת הרגעה מפסיכיאטר, במצב של משבר? ב. כיצד תרופות הרגעה רשומות על ידי פסיכיאטרים משפיעות עלינו?? האם מדובר בסמים?? האם אפשר לתפקד בצורה נורמלית כאשר נוטלים את התרופה?? (אין לי מרשם ספציפי אני כרגע שואלת ממקום כולל) ג. אפשר חבוק תומך? קשה לי אני לבד בתוך עצמי...

שלום אור, טיפול תרופתי נמצא בתחום אחריותם של רופאים פסיכיאטרים, ולכן מוטב להתייעץ עמם. המונח "תרופות הרגעה מפסיכיאטר" מעורפל למדי, מאחר והתרופות המרגיעות מגוונות מאד, שונות בטווח השפעתן, בתופעות הלוואי שלהן וביעילותן היחסית מול הפרעות נפשיות ספציפיות. כיום, המגמה היא לאפשר (אפילו לחולים הקשים ביותר) איכות חיים טובה, והתרופות הפסיכיאטריות הן חלק ממגמה זו. ציבור גדל והולך, בארץ ובעולם, נהנה מטיפול תרופתי המאפשר תפקוד מלא ונורמלי, העולה ברוב המקרים על רמת התפקוד הקודמת, שנפגעה בעקבות המשבר הנפשי. בריאות ליאת

האם זה בריא להיות תלויים? מה בריא בזה? האם בריא להישאר בטיפול הרבה זמן? או יותר בריא אם הטיפול נמשך יותר מדי זמן, לנסות לבדוק את זה עם מטפל אחר?

שלום שושי, מצאתי את עצמי מחייכת מול שאלתך, בעיקר בהיותה שוחרת בריאות. באופן כללי, בריאות נפשית משתקפת דווקא ביכולת להתקיים כמרכז יוזמה עצמאי, לצד אנשים אחרים, מתוך נפרדות פסיכולוגית והכרה בצרכים הייחודיים שלנו. הקשר הטיפולי שנוצר באופן מלאכותי, על בסיס מקצועי ולא שיוויוני,הכרוך בקרבה גדלה והולכת בין המטפל למטופל, מעודד מידה של תלות אצל המטופל. התלות ה'בריאה' קיימת במידה זו או אחרת בכל קשר משמעותי וקרוב, ולכן היא אינה מדאיגה במיוחד כשהיא מופיעה במינונים מתונים. קונפליקט חריף בין תלות לעצמאות, כפי שבא לידי ביטוי בטיפול, משקף בדר"כ מערכות יחסים מן החיים שמחוץ לחדר הטיפול, ולכן חשוב להכיר בקיומו ולהפוך אותו לנושא טיפולי. השאלה האם להפסיק את הטיפול או להחליף מטפל בשל החשש מתלות יתר, היא סוגיה טיפולית חשובה, ובריא מאד יהיה לבדוק אותה מול המטפל/ת. בהצלחה ליאת

שלום לך ליאת, אתמול שאלתי את אורנה איך המטפל מתנתק מכל הקשיים, הרגשות, הסיפורים המזעזים, ההתפרצויות של מטופליו וחוזר הביתה לתפקד רגיל ונורמלי בתוך המשפחה שלו. התשובה שלה הייתה כזאת: "המטפל חווה את הדברים עם המטופל , ולאחר הפגישה הדברים ממשיכים להיות מעובדים בכל מיני צורות. לא ניתוק, וגם לא הזדהות חסרת גבולות, משהו אחר..." (זה חלק מהתשובה) למה היא התכוונה במשהו אחר? הרי אם אנחנו סתם נראה סיפור מזעזע בחדשות או נראה סדרת דרמה ממש טובה, האירועים, והחוויות משם נשארים איתנו ולפעמים קשה להתנתק מזה, אז איך מטפל עושה את זה? תודה לך

אני גם כן לא הבנתי את התשובה של אורנה. ישנה תחושה שהיא בכוונה לא עונה ספציפיות על השאלה... אולי בגלל שהקוראים בפורום הם מטופלים ולא מטפלים? האם היא נרתעת מלפרט שמא נדע מה עובר על המטפלים שלנו? גם מטפלים הינם בני אדם וגם להם יש חולשות רק כשהם לוקחים תפקיד הם צריכים לקחת בחשבון את האחריות שבדבר על כל המשתמע מכך... כך אני מבינה זאת בכל אופן.

שלום א', כדי לדעת בוודאות למה אורנה התכוונה בדבריה, יהיה עליך לשאול אותה. ובכל זאת, אתן לך גם את תשובתי. פסיכולוגים נוטים לפתח במהלך עבודתם עמדה בסיסית של "כל מה שאנושי אינו זר לי". אחרי הכל, מרבית הסיפורים ששומע המטפל, גם אם מורכבים מאד ועצובים, אינם מזעזעים או מערערים את שיקול דעתו המקצועית. אני מניחה שאורנה התכוונה לומר שהעמדה הטיפולית האופטימלית אצל המטפל היא כזו המאפשרת אמפתיה ואהדה מצד אחד, ומצד שני גם את היכולת להתבונן, להבין ולפרש מבלי להיות מוצף-יתר. למרות כל האמור לעיל, אני מניחה שמטפלים, כבני אדם, לא תמיד מצליחים לשמור על העמדה הניטראלית הזו, ומגיבים באופן אנושי למה שקורה למטופל במדר הטיפול או מחוצה לו. לפעמים הם גם "לוקחים את זה איתם" למספר שעות או ימים, ובמקרים אחרים, קשים יותר, נעזרים בהדרכה או בטיפול משל עצמם. בברכה ליאת

אז בעצם זה כן הצגה אחת גדולה כל האהדה והאמפתיה שמטפלים מדברים עליה. כי בעצם זה עבודה, בדיוק כמו שרואה חשבון לא חושב על לקוחותיו, המורה, העו"ד, הנגר.... בעצם כולם סוגרים את הדלת אחרי לקוח מספר אחד ומתכוננים למפגש עם לקוח מספר 2, והכל מסתכם בסוף בכמה כסף זה מכניס לי בסוף החודש.!! זה משהו בלתי שוויוני בכלל, המטופל מגיע עם המון רגשות, וסיפורים אינטמיים, והמטפל בסך הכל מקשיב, ויום אחד הקשר הזה ייפסק, ואז אחד יהיה חשוף לגמרי בלי שום סוד או אינטימיות בכלל, והשני נשאר עם אותו כוח שבו התחיל -המשחק-!! אז איפה הפספוס שלי בהבנת הקשר המיוחד הזה!!

לאחרונה די נרגעתי מעניין ההריון שלא הצליח התחלתי לעבוד, הייתי מרוצה בעבודה עכשיו נאמר לי שמחפשים עובדת אחרת(תחום שאני לא עסקתי בו) ואני די בבאסה לא כל כך שולטת(אצטרך לחפש עבודה אחרת(עוד פעם לא תהיה לי יציבות הרגשה רעה עצמית ועוד אמנם כן טיפלתי בהרבה עניינים בעבודה, ובטחון עצמי שלי קצת עלה אבל עכשיו שוב פעם האי ודאות

שלום אלמונית 2, אני שמחה לקרוא שאת מרגישה רגועה יותר בנושא ההריון. לצד זאת, אני מרגישה כיצד האירוע המכאיב והבלתי נשלט שקרה לך "פוגש" אותך גם בתחומי חיים אחרים - קשה לך להתמודד עם אי יציבות, עם אירועים שאינם בשליטתך, ונדמה שהקרקע רועדת יחסית בקלות. זהו מהלך דברים טבעי לאחר שעוברים אירוע טראומטי: עלינו לשקם את הבטחון שלנו גם בתחום הספציפי בו חווינו אובדן, וגם בהדרגה לחזור ולחוות את העולם כמקום בסה"כ מיטיב, גם אם הרבה דברים בחיים אינם בשליטתנו. זהו באמת מהלך טבעי, כך שתני לעצמך את הזמן... בהצלחה, אורנה

אורנה, מה נשמע? חשבתי שלא אכתוב היום.. יש איזו מצגת להכין למחר והעבודה עוד רבה.. ממילא לא אספיק את כל מה שתכננתי- אז את תהיי ההפסקה שלי, בסדר? (אחת מיני רבות, לצערי, :-) עסוקה בחלימה בהקיץ...) העתקתי לכאן קטע שאני מאוד אוהבת.. "ראובן ושמעון – נתאר לנו עתה שני בני אדם מסוג הדימוי, היושבים זה על יד זה ומסיחים זה עם זה – ראובן ושמעון – ונמנה עתה את הפרצופים המשחקים במחזה זה. ראשית: הנה ראובן כפי שהוא רוצה להראות בעיני שמעון, ושמעון כפי שהוא רוצה להראות בעיני ראובן; ראובן כפי שהוא נראה באמת לשמעון, שבדרך כלל אינה זהה עם הדמות הרצויה לשמעון ולהיפך; הוסף לכך את ראובן כפי שהוא נראה בעיני עצמו ואת שמעון כפי שנראה בעיניי עצמו, ולאחרונה ראובן על רמ"ח ושס"ה שלו ושמעון על רמ"ח וסש"ה שלו. שני יצורים חיים ושש דמויות מדומות, קהל רפאים ממש המעורב תכופות בשיחת השניים! אם כן, מה מקום הנחת בשביל אמיתותו של הקשר הבין אישי" מתוך "יסודותיו של הבין – אישי"/ מרטין בובר יש לי יחסי אהבה-שנאה עם המטפלת שלי (בתוך עצמי) אני חושבת שיותר נעים לי עם המטפלת המדומיינת שבי מאשר ממש איתה. כשאני נזכרת בפנים שלה ובמבט שלה אני נסוגה ומתרחקת ממנה ולא בא לי כלום. קצת נבהלת מהנוכחות של עוד מישהו, אולי. אני לא לגמרי סומכת עליה, בלי שאני ממש מבינה למה לא. היא לא מרגישה לי קרובה באמת והשפה שלה לא תמיד אמינה לי. (חבל..). אני הרבה פעמים מרגישה שאני שונאת אותה על איך שאני נראית בעיני עצמי בנוכחותה. המחשבות עליי שאני מייחסת לה גורמות לי לשמר איזה דימוי של חסרת יכולת, נסוגה, פחדנית, חרדתית.. ועוד הרבה דברים טובים. נמאס לי להיות איך שאני כשאני איתה, ואני לא יכולה אחרת. נכון טיפשי? היא התרעמה היום על שאני מדברת רק עם עצמי.. שאני חושבת רק עליי ומדברת רק עם עצמי. היססתי אם היא כועסת.. (והפעם שאלתי) שוב הפחדנות הזאת.. שני יצורים חיים ושש דמויות מדומות, קהל רפאים ממש המעורב תכופות בשיחת השניים! מה מקום הנחת, אורנה, בשביל אמיתותו של הקשר הבין אישי? ("אורנה", אגב, זה גם במקור..) סתם :-) זה לא :-) מה אעשה עם קהל הרפאים הזה?? ועוד לא דיברתי על קבוצת ההדרכה שאני מדמיינת שיש לה.. :-) תיכף חצות.. אחזור לעבוד.. חלומות פז, לילך

לילך יקרה את יודעת ,אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מצפה ליום ד', נראה שאת מספקת את הסיבה...לאחרונה את מתמקדת בכתיבה ,על יחסי האהבה - שנאה שלך עם המטפלת . ואני שואלת את עצמי ,'מה היא עושה שם בכלל , מדוע עליה להתגמד כ"כ אל מול המטפלת , איזו תועלת יש לטיפול שכזה ,ואולי אף ההיפך מזה... חייבים להשאר שם....? ואולי להחליף טיפול ,או מטפלת.....? לא יודעת ,יתכן ויש לך את הסיבות להמשיך ולהשאר שם. לילך,אילו תהיות ביני לביני ,ובאמת ,אינך חייבת להגיב. פשוט, צר לי לקרא אותך. מקווה יחד אתך לימים אופטימים יותר.. סתם קוראת אנונימית. .

אהלן ריקי, נחמד שהגבת :-) (תודה) אל דאגה. היא בסדר, המטפלת שלי. אתמול בדיוק חשבתי על זה שאני לא בטוחה שהייתי יכולה להביא אליה את מה שכתבתי כאן. שאולי הייתי משתדלת יותר לדייק במילים לו הייתי צריכה. שאולי אני עושה לה קצת עוול. לא עוול גדול, כי הרי אלה תחושותיי באמת כשאני לא לידה, אבל עוולצ'יק בטח. גם אם רק כזה שנוגע לדיוק במילים. לא צריך מטפלת אחרת. מה שיש עכשיו זה טוב. זה פשוט אני שלא יודעת להיעזר בה. מאוד יכול להיות שגם לה יש איזה חלק בזה, אבל לגמרי לא רק. זו אני שלא סומכת עליה, אני שלא לגמרי רוצה כרגע לשתף אותה, אני שלא מאמינה עד הסוף למילים שלה. היא שם. ואם אני לא יודעת לומר לה מה מתאים לי ומה לא, למה אני מאמינה ולמה לא, אז זו בעיה שלי. כי היא שם והיא כן מזמינה אותי, גם אם אני לא שומעת. אני לא יודעת למה זה ככה איתה. מרגישה שממש קשה לי לתת בה אמון, באמת ובתמים. שגם כשאני ממש ממש אוהבת אותה, זה לא עד הסוף. רגל אחת תמיד נשארת על הגדר. אני לא עויינת או מביעה איזה משהו קשה- האוירה רוב הזמן נעימה בחדר, אבל בפנים אני נאבקת בכל מיני קולות. לא מצליחה להבין למה לא משנה מה קורה בינינו, היא אף פעם לא מספיק קרובה. משהו שם תמיד נשאר "טוב אבל לא מספיק". מה יש בי שמונע ממני לשתף אותה עד הסוף? האמת, לפעמים פשוט נראה לי שמעבר לחיבה הקטנה שלי כלפיה, היא פשוט לא הטיפוס שלי. שאם היינו נפגשות ככה סתם, בסיטואציה אחרת, לא הייתי רוצה לשתף את הטיפוס והאדם שהיא בכל הדברים הקטנים שבי. כן הייתי מחבבת אותה, אבל לא היינו נעשות קרובות. לא בגלל משהו מסוים, אלא פשוט בגלל שהיא לא הטיפוס שלי. היא קצת זרה, בסגנון שלה. היא מאוד נחמדה, כיף לי לצחוק איתה (רוב הזמן אני לא מרגישה שהיא צוחקת עליי), היא סקרנית, יש לה חוש הומור, הכל בסדר, אבל משהו שם עדיין לא זה. יש איזה גאוותן פנימי שמגחך, קצת בבוז, ושואל "אותך לשתף?! הצחקת אותי". ואולי זה בכלל לא קשור ופשוט אני קשה יותר ממה שחשבתי. אין לי מושג. אני חושבת שבפגישה האחרונה הזרתי את עצמי בפניה (הפכתי את עצמי לזרה). אמרתי כמה אמירות לא קלות קצת בשיוויון נפש. או לפחות לא באורח המתכנס והרגיל. אני חושבת שהיא לא מכירה אותי ככה. אני לא בטוחה אם זו אני שהתרחקתי או היא שהתרחקה. אבל אני לא דואגת. כל עוד אצליח לסנן את עצמי כמה שפחות, יהיה בסדר. "אחרי הירידות עוד תבואנה עליות" (יש שיר כזה, שיר הליכה של טיולים :-) שוב תודה שכתבת, לילך

לילך לילך, אני מרגישה אותך מרשה לעצמך לבטא משהו קשה יותר לגבי הקשר הטיפולי שלך. מגמה שהחלה כבר בשבוע שעבר, אז אולי יותר בתגובותינו מאשר בכתיבה שלך, ואילו עתה כאילו הפנמת את קולנו. אני לא יודעת אם להצטער על שתרמנו לקלקול, או להבין שעזרנו לשחרר קול שממילא כנראה היה שם. כך או כך, אני מניחה ומאמינה שאת יודעת וזוכרת את אי המושלמות של כולנו (אנשים ומטפלים טובים ככל שנהיה). כל עוד את בוחרת להיות שם, היי שם במלואך, ודברי את מחשבותייך בכנות ובאומץ. מסתבר שקהל הרפאים שלך כאן מחבב ומעריך את מילותייך... כתמיד, אורנה.

אורנה אורנה :-) אל תצטערי. זה היה שם תמיד, פשוט חבוי קצת, כי לא נעים להיות נוקשה.. מהתגובה שלך ושל ריקי אני מבינה שניתן לפרש את דבריי כאילו גם השבוע התפקשש לנו משהו, לי ולמטפלת, אבל השבוע דווקא היה בסדר. קריר אולי, אבל לא התקלקל שום דבר. הכל בסדר. באופן תמוה, אולי בגלל מיעוט שעות השינה, היום הייתי רק אני. בלי קהל רפאים של קולות וספקות והתחבטויות. רק אני- קול אחד חזק. כל יתר החלשים השתתקו. היום נוכחתי לדעת שכל מיני דברים קטנים שאני מסמנת לעצמי בדר"כ כדברים שאפשר להביא לטיפול, סומנו גם היום אך בוטלו מיד! אין שום דבר שבא לי לשתף אותה בו. אפילו לא בדברים טכניים כמו הלו"ז שלי. זה לא מלווה בשום כעס או עלבון, זה בלי עוצמות, פשוט לא בא לי. אין לי עניין. אני חושבת תוך כדי שאני כותבת...(קראתי את מה שכתבתי, ולמרות שזה לא לגמרי מדוייק, כי אני יודעת שכן אכפת לי, שאלתי את עצמי מה אני עושה..) אני פתאום חושבת שאולי אני יודעת מה אני עושה.. קצת חוששת לבטא את זה ממש במילים, כי אז זה יסדוק את ה"אני המתפקדת" שגיליתי היום, וחבל.. אני בכל זאת ארשום כדי לא לשכוח.. אני חושבת שטוב לי בלעדיה ולדעת שהיא ישנה. לאותת- אני אדישה אלייך ואת לא מזיזה לי ואני מתפקדת מצויין בלי לשתף אותך ואפילו יותר קל לי כך. אבל לדעת שהיא כאן. אופציה שמחכה לי. ואולי זה גם כדי להחזיר שליטה... להשאיר אותה כ"אופציה". כסתם תלויה באויר, בלי לתת לה יותר מדיי יחס. להתעלם ממנה (אבל לדעת שהיא ישנה). זה לא כדי לעזוב... זה כדי להישאר. בנתיים זה מה שאני צריכה לעשות.. לנשוף ולנשוף ולנשוף ולראות שהבית לא קורס (השארתי לה את הכבוד להיות שלושת החזירונים.. ;-) כך אני נושפת.. בקור, בחוסר עניין.. מביך קצת הרוע הזה, אבל זה לא רוע באמת, ואלה רק מילים כתובות שהמרחב שבינינו יכול לספוג. גם הן לא באמת. אני לא דואגת.. אז ברשותך, אשחרר איזו קללה לא אכפתית, אדפוק על השולחן בהחלטיות ואמשיך בשלי בלעדיה. זה באמת בסדר.. לא להצטער.. שיהיה לאורנה סוף שבוע נעים וטוב, (וגם לריקי) לילך

ערב טוב, יש לי שתי שאלות בבקשה: 1) דיברנו פעם על ההתעלוות שעברתי, ואז היא היא ליטפה לי את היד עד שנרגעתי. עכשיו זה נהפך לסוג של התניה, ברגע שאני חושבת עליה, או לוחצת יד או כל דבר שנחשב לרגיל, אני מרגישה כאב נוראי, אותו כאב שהרגשתי בעת השיחה על ההתעללות (כאב שקשור גם לזה). איך נפטרים מזה? 2) איך המטפלים מתנהגים עם כל הסיפורים "המזעזעים" שהם שומעים? איך הם מתמודדים איתם? מאיפה הכוח הזה להתנתק מכל זה בסוף היום ולחזור "נורמלים" למשפחה? או שזה באמת נהפך לסוג של "עבודה" שאין שום קשר רגשי עם העבודה וכל הסיפורים נשארים בגין עבודה?

שלום א., 1. דברי בטיפול על האופן בו נגיעה ביד משחזרת את תחושת הכאב שחשת בשיחה ההיא. אני לא חושבת שיש צורך ב"הכחדה" של הקישור הזה, אלא כמעט להיפך - להזכיר לך שהנגיעה לא קשורה רק לכאב שהתעורר באותה שיחה, אלא גם לחמימות ולרוך שהיו ביניכן. 2. בתהליך טיפולי יש כל מיני רגעים - מרגשים, מייאשים, מכאיבים, משמחים... המטפל חווה את הדברים עם המטופל (ועם כל מטופל זה קצת אחרת), ולאחר הפגישה הדברים ממשיכים להיות מעובדים בכל מיני צורות. לא ניתוק, וגם לא הזדהות חסרת גבולות, משהו אחר... אורנה

או שאולי פשוט לא הבנתי?

אני מאוד ביישנתי ושקטה אבל מאוד חזקה כלפי חוץ. פניתי לטיפול בגלל תקיעות אחרי אובדן של מישהו מהמשפחה והתעללות המטפלת ניסתה המון איתי בנושא אימון (שאני אתן בה אימון ואתקדם בטיפול) אבל לא יכולתי. השבוע היא הצליחה לגרום לי לבכות אחרי שנתיים של טיפול. היה לי מאוד קשה שם, התביישתי נורא ורציתי לקטוע את הפגישה אבל היא לא הסכימה. ציפיתי שהיא תשאל לשלומי אחרי מה שהיה שם, וזה היה קשה והיא הרגישה א תזה, היא אפילו בכתה. אבל בכלל. נתק מוחלט מצידה, וזה מעצבן אותי, היא רק מתקשרת רק כשהיא צריכה לשנות את שעת הטיפול. זה נורא מעליב להרגשי שאתה נותן את כל האימון במישהו והוא מתייחס אליך רק כעוד לקוח. הוא הכי חשוב בחייך בתקופה הזו, ואת עוד מספר שנכנס אליו... זה באמת מעליב. מה דעתך?

שלום שירה, אני יכולה להבין את הפגיעה שאת חשה. סוף סוף נתת אמון ודיברת על מה שבאמת כואב, ואז את צריכה להישאר עם זה לבד עד הפגישה הבאה... אני חושבת שאת נפגשת עכשיו עם המציאות של הטיפול - מציאות שיש בה שעות קבועות, שגם נגמרות (ובדרך-כלל מהר מדי), ואין תקשורת מחוץ לפגישות אלא אם כן מתאמים זאת מראש. המפגש עם המגבלות האלה מכאיב להרבה מאוד מטופלים, ולפעמים קשה להבין מדוע צריך להתחשב במגבלות המציאות, ואיך הן מתיישבות עם קרבה רגשית עמוקה ואותנטית. לי נשמע שהמטפלת שלך היתה מאוד איתך, ואני מאמינה שהדברים שאמרת נגעו לליבה וגם "נשארו" איתה בהמשך השבוע. ועדיין, היא שומרת על תפקידה כמטפלת, ועד הפגישה הבאה, תצטרכו "לדבר" זו עם זו בדימיון, בעולמכן הפנימי. מה שכן אפשר לעשות, ואפילו מומלץ במקרים כאלה, הוא לקצר את משך הזמן עד הפגישה הבאה. את יכולה להתקשר ולתאם פגישה נוספת, מיוחדת, שתעזור לך להכיל את הדברים שנפתחו. כל הכבוד על ההתקדמות והפתיחות, אורנה

תודה אורנה, אבל יש גם בעיה אחרת, שאין לה זמן בכלל לפגישות אחרות. כי היא עובדת המון ואין לה אף שעה פנויה. היא כן מסכימ השאני אתקשר אבל לא נעים לי לדבר כי תמיד היא עם מטופלים אחרים, או שהיא מציעה להתקשר מהבית, וממש לא נעים לי לדבר על עצמי כשברקע יש קולות של הילדים שלה. מאוד מעצבן אותי הנתק הזה, ואני ממש בא לי "להעניש" אותה עכישו ואת עצמי ופשוט לעזוב. אני לא יכולה להיות להבין את "הקשר המיוחד" שאתם מדברים עליו כל הזמן, ולא נראה שהיא בכלל נשארה עם דבר ממה שאמרתי, היא פשוט סיימה עוד שעה טיפולית, עשתה עוד -ווי- על עוד לקוח באותו יום. וואוו למה דיברתי בכלל?

שירה, בכל זאת נראה לי נכון להתעקש על זמן משותף נוסף. אני מקווה שתצליחי להבהיר את רצונך ואת צרכייך, אורנה

שלום לך, אני בטיפול שנה וחצי ויש לי הסכם עם המטפלת לגבי שיחות או הודעות מחוץ לשעת הטיפול. הבעיה, דווקא בימים שאני מרגישה בהם הכי רע, כמו למשל השבוע הזה אחרי פגישה מאוד קשה, אני משתדלת נורא ומתאמת עד כדי הענשה עצמית לא להתקשר אליה או לספר לה במהלך השבוע עד כמה קשה לי, ועד כמה אני צריכה אותה. אני שונאת את הרגשת התלות, ושונאת את צורך לשי בה, ובהרגשת החולשה. איך אני אמורה להתגבר על זה? או יותר נכון האם זה נכון? תודה רבה לך.

שלום נעמה, במקום לנסות להתגבר על זה, אני מציעה להשתמש בזה - כלומר, לאפשר לשתיכן להשתמש בקושי להיעזר כאינפורמציה נוספת שמסייעת להכיר ולהבין אותך. בדיוק כפי שכתבת לי, תארי לה כיצד את מרגישה בימים הגרועים שלך - כמהה לעזרה ובו בזמן לא יכולה להשתמש בה, ואולי גם כועסת ומאוכזבת שאינך יכולה לממש את ההסכם. אני בטוחה שהדיבור על זה יניב תוצאות חשובות - גם ברמה הפרקטית (אולי תוכלו לנסח הסכם אחר, מתאים לך יותר), וגם ברמה הרגשית (למשל, להבין איפה הקושי להיעזר, במיוחד בזמן בו כל כל צריכים, מוכר לך מיחסים משמעותיים אחרים). בהצלחה, אורנה

זה סיפור בדוי ובטח גם קצת לא שפוי .. על ילדה קטנה ויפה שנולדה לה במקום שגוי, עמדתי לי על קו ההתחלה.. שנייה לפני הזינוק .. בטיפול הפסיכולוגי בחיפוש של עצמי וברצון לשקם את החיים שנהרסו בעקבות האונס האכזרי בגיל 18 , וברגעים ספורים האלה .. הכל הפך לו לסיוט לא צפוי , היום אחרי הגילויים על הפגיעה בבית.. אני מרגישה עינוי מתמשך.. וגדול יותר !!!! היום אני מבינה , שחיים שלמים נהרסו לי בגלל ניצול התמימות.. היופי והטוהר שהיו בי .. והילדה הקטנה הזו... כבר לא קטנה .. היא התבגרה .. גדלה ככ .. אפילו ..הצליחה .. להקים משפחה משל עצמה , מתסבר .. שהילדה הזו .. היא אני !!!! התובנות האלה .. ששמתי את עצמי חיים שלמים בהמתנה כזו .. ארוכההההה.. עד לגילוי הנורא הזה .. ככ כואבים אורנה ... וזה מרגיש לו אצלי עמוק בפנים .. שכאילו ואין כבר .. שום נפש בעולם , שתצליח להבין את ליבי , שאין שום נפש בעולם , שתצליח להביא כבר קץ לסבל הרב בתוכי, שאין שום נפש בעולם , שתגמול אותי מהכאב הנצחי .. ושתמחל על פשעי היחידי שהיה .. להיות ..רק , (((ילדה קטנה ויפה )))) .. שגדלה לה בתוך סיפור בדוי , ובטח גם קצת לא שפוי ..!!!! ילדה .. שרק נולדה לה במקום שגוי .. הכל מתערבב לי .. איך ויתכן וקרה דבר כזה נורא ..שנשכח ככ הרבה שנים . איך ?.... איך שתקתי אורנה ?.. איך הם עשו לי את זה ?.. מתי אני אפסיק לשאול את זה . מתי ?... אוףףף איתי ...אורנה מחבקת אותך למרות ובגלל, שרית

שרית, מרגישה את הכאב שלך שנוכח בצורה חזקה מאד, ואת מתארת אירועים כבדי משקל שקשה אפילו לך בעצמך לתפוס ולהאמין שכך קרה. המאבק על האמת, על מתן התוקף לכאב, הכעס, התדהמה מפני העיוורון מובנים כל-כך. אבל, שרית יקרה, קראתי את המילים שלך, נתפסתי על משפט קטן אחד, ואמרתי בלבי, ומתוך מה שלמדתי בתהליך הטיפולי שלי - אמנם נפגעת ונפגעת עד למאד, אך אלו לא חיים שלמים שנהרסו. זאת אמירה קצת גדולה מידי. גם מה שהיה עד עכשיו לא הרוס באופן מוחלט. חושבת שאת אפילו יודעת את זה. יש שם משהו בנוי ואיתן. מעבר לכך, לפניך עוד שנים, ומי שפגע כבר לא שם באמת, הוא כבר לא. נדמה לי שכבר הוזכר כאן בעבר, יש בפנים ילדה נזקקת וחסרת ישע, אבל את בעצמך כבר לא ילדה, ועל אף המשיכה המובנת להמשיך להרגיש שם שם, את כבר לא נמצאת בסיטואציה ההיא. חושבת שיש לך והיו לך רגעי אור. ניתן למצוא, וחייבים למצוא ולבודד, אלמנטים טובים וחיוביים גם עם הדמויות הקרובות שפגעו בך בצורה הכי בלתי נסלחת, אבל היו גם אהובות. קשה עד כדי בלתי נסבל לשמוע את זה, להסכים שזו אפשרות בכלל. יודעת מאד. אבל אין במציאות מפלצת שהיא רע מושלם, כמו שאין טוב מושלם. הפנטזיה מייצרת לנו רע מושלם, כי כך נוח, אבל זה לא נכון... הטיפול ינסה לאפשר לך לחיות, אבל בשונה ממצבך עכשיו, לא להיות עדיין בתוך הסיפור, אלא לחיות ברגיעה יחסית, כשהסיפור (על כל התוקפנות שבו) הוא חלק ממך, חלק מכאיב, לא נשכח, שהוא איתך, אבל שייך לעבר. לפחות לפרקי זמן מסוימים הוא לא יתפוס את כל הנפח כולו. יודעת שקל לרשום והיישום מסובך, ובכל זאת, להזכיר ולדעת גם הם שלב. בתקווה שהזמן, הטיפול, והתהליך יובילו למקום קל יותר. לכולנו. נ.ב. - עוד משהו קטן - מאמינה שקורה שפונים לטיפול, משום שכל מיני דברים מבעבעים מתחת לפני השטח. משהו יכול להוביל אותנו לטיפול באמתלה מסוימת, אך היא מבקשת לפתוח מעין תיבת פנדורה פחות ידועה או מוכרת מן העבר. אז ייתכן שהם עלו לפני השטח בזמן שהיה להם נכון לעלות גם מבחינת האפשרות לעכל אותם. מאמינה גם שההתנהלות הלא מובנת שלנו בכל אותן שנים בתוך מערכות יחסים משונות סיפקה גם צרכים רגשיים שלנו. כי כך זה היה, וכך זה נמשך, ואין כאן הטלת אשמה. בטיפול יש סיכוי להשאיר דברים בשליטה יחסית. וגם לשנות. אז טוב שזה קורה תוך כדי טיפול. מצטרפת לרגע

תודה לך, .. על המילים המרגיעות , תודה שקראת והגבת.. תודה על העידוד ועל היכולת לנתח את הדברים מהצד .. הצלחת לאפשר לי לתפוס מרחק מהכאב ולהסכים עם ההיגיון שעומד מאחורי המילים ..שכתבת סופש רגוע . ושיהיה טוב.. שרית

שלום שרית, אני יודעת שלעיתים קרובות לעמוד מול הדברים, להתמודד איתם באמת, להיות במגע מלא עם הכאב שבתוכנו - מביא אותנו לחוש רע יותר, לפחות באופן זמני. אני מאוד מאמינה שזוהי ירידה לצורך עלייה, ושההיכרות העמוקה יותר עם עצמנו היא מפתח חשוב לחיים מודעים וטובים יותר. שולחת כוח וצידה לדרך, אורנה

תודה על הכוחות והצידה לדרך.. :-) . תודה אורנה מעריכה המון מכל הלב . שרית

לא נראה לי שאני בדכאון כי אני יחסית מתפקדת ומתקשרת עם אנשים אבל כשמגיע הלילה או כשאני חוזרת הביתה כל מה שאני רוצה לעשות זה כלום וכלום ומוזיקה עצובה ורצון לחתוך אבל תוך כמה שניות אני יכולה להתאפס ולהפך... (אני כ-ן בטפול) בכל אופן, יש לי צורך עז להכנס לדכאון אבל אני לא מצליחה.. רצון שמבקש לחוות את העצב שאני מבריחה מעצמי או שבפנטזיה הייתי רוצה שהמטפלת תוכל להיות איתי בכל הרגעים הקשים ולא רק בטפול עצמו... כיצד חיים עם העצב העמוק מבלי לברוח לקצוניות של דיכאון או בריחה וטשטוש??? אני מודעת לעובדה שאני כנראה לא בוגרת מספיק בכדי להתפשר ולארגן את עצמי ל'פריקה דו שבועית' אצל המטפלת... למה אני ככה???

שלום אני, אני מבינה שיש משהו בתוכך שאת מבקשת לחוות במלואו, בכל עוזו. אני יכולה להזדהות עם הרצון הזה, לחיות את עצמנו בצורה מלאה ולחוות את כל טווח רגשותינו. אבל, תחושות ומחשבות לא באות על-פי "הזמנה", לא מבחינת התוכן ולא מבחינת העוצמה. לכן, אני מציעה לנסות לקבל את עצמך כפי שאת - אם אינך בדיכאון אין צורך "להתאמץ" להיות, ובפגישה הטיפולית כדאי לומר בחופשיות מה שעולה בדעתך באותו הרגע. אני בטוחה שעם הזמן והתפתחות הקשר הטיפולי תלמדי להשתמש בו בצורה מלאה. בהצלחה, אורנה

שלום רופא פסיכיאטר רשם לי על פתק אחבנה עם האותיות באנגלית BLED...מה המשמעות של זה בעברית? תודה...

שלום שירה, אינני מכירה אבחנה כזו. האם תוכלי לחזור ולברר אצלו? בהצלחה, אורנה

הנני בחור בן 21.5,ומאובחן כסובל מ-ocd ודיכאון משני. לפני כשלוש שנים היה לי דחף להציץ למקלחת של דודה שלי בזמן שהיא מתקלחת,דבר שאותו לא ביצעתי כמובן,ומאז רודפות אותי מחשבות טורדניות שאני סוטה מין,שאני עבריין מין,שאני ראוי לעונש על כך..ועוד מחשבות בסגנון הזה... אשמח לדעת האם באמת הדחף הזה שהיה לי מעיד על סטייה מינית כלשהי,ודבר נוסף שברצוני לדעת הוא איך אוכל להפטר מהמחשבות המעיקות האלה שרודפות אותי. בתודה,

אלמוני יקר, החשק להציץ למקלחת של דודתך אינו מעיד על דבר פרט לדחף מיני בריא של נער מתבגר. אבל, כמובן שאין זה מספיק שאני יודעת זאת, אלא גם אתה תצטרך ללמוד לקבל את מחשבותיך השונות (גם המיניות) כחלק סביר ומתאים של הנפש האנושית. האמת היא שזהו גם המפתח שמציע הטיפול הקוגניטיבי: ללמוד לקבל את כל טווח המחשבות שלנו (גם המפחידות והקשות) כחלק מאיתנו, חלק שמותר לחשוב אותו בחופשיות מבלי לחשוש מהשלכות קשות. אני ממליצה בחום לפנות לטיפול קוגניטיבי אצל פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול ב- OCD. בהצלחה, אורנה

תודה על התשובה....

אני לא מצליחה לגבור על הגעגועים לחייי הקודמים...לפסיכולוגית שהטיפול נקטע באיבו, למערכת יחסים עם החבר שהסתיים באחת אחרי שלוש שנים, לידיד שעזב לעיר אחרת ואתם נקטע הקשר לחלוטין ובמקביל... אני מרגישה שחלק מהעצמי אבד, חלק גדול שמאז הלכתי לאיבוד ואני לא מוצאת עצמי. מה עושים???? נשארתי שם...במקום אחר..ואילו אני עכשיו הצל של עצמי , תלושה באוויר מבלי יכולת להיאחז במשהו מוכר... וזה שנים שאינני מצליחה לגבור על התחושה, ואין דבר אחר הנמצא במקום ...לא רוצה דבר אחר...

ליאת שלום, כפי שאת אומרת את רוצה את מה שנגזל ממך, את מה שאת לא יכולה לקבל עוד. את מסרבת לאפשר לעצמך דברים חדשים להיאחז בהם חוץ מאלו שאת יודעת שאין סיכוי שיחזרו. נראה לי כי עוצמת החוויה הזו משחזרת משהו מעברך, נטישה מוקדמת, לא מוסברת אולי, תחושה של חוסר אונים ורצון שאותה תחושה תחזור ורק היא, ללא תחליף אפשרי. אני חושב שהמקום בו את נמצאת כיום הוא מקום כואב למדי, ועצתי היא שתפני לטיפול, גם אם מטרתו תהיה כרגע לעבד את הפרידה מהמטפלת הקודמת. למצוא משהו בחייך שנאחז גם בהווה ולא רק מתאבל על העבר. דרור

שלום רב יש לי מספר שאלות בנאדם בן 24 תלוי בהוריו באופן חלקי ובעל דמוי עצמי נמוך ,רגיש יותר מידי בטחון עצמי נמוך מפרש דברים באופן הפוך הכונה כונות טובות שלי לרעות מפונק כול דבר שיעשו לו לעיתים מתעצל האם ניתן לשנות את תמונת המצב כאשר עוברים לגור ביחד בנאדם יכול הישתנות ??כי הוא פשוט נורא רוצה להשתנות ואומר שאני נותנת לא סיבה להישתנות והדברים יראו אחרת אחרי שנגור יחד או שמע שלא ?? כי אני רואה כאשר שנוי בבטחון שלו שכאני איתוי הבטחון שלו התחיל קצת לעלות והוא הישתנה קצת יש עתיד לקשר כזה ?? ומה עושים אם אוהבים אבל זה נורא מפריע אני זקוקה לתשובה שתכון אותי האם אנשים משתנים תכונות הלל??? ובכלל ואך אני יכולה להגיד לו דברים בלי לנסות לפגוע ? ואך ניתן לעזור לו אם לא היו לו קשרים חברתים עם בנים ובנות כי לא יודע אך להיתנהג באיזה צורה אפשר להדריך אותו?? והאם אפשרי שבחורה תתצליח לשנות אותו אם הוא רוצה בכך גם!!!!!!!!!!! תודה

ליאור שלום, את אומרת בדברייך שאת אוהבת אותו, כלומר ישנם דברים בו שאת אוהבת. השאלה שנותרת פתוחה היא האם במקרה והוא לא ישתנה את רואה מצב בו את אוהבת אותו ונשארת איתו. מצב כזה יכול לקרות. נכון שאנשים יכולים להשתנות, בעיקר כאשר יש להם סיבה טובה, אבל לרוב השינוי אינו שינוי של מעבר מקצה לקצה, אלא שיפור. אני גם מציע לבחון האם ישנם דברים שהוא מעוניין שאת תשני, וזאת משום שקשר הנבנה על צד אחד המלמד את הצד השני כיצד לנהוג, ודורש ממנו להשתנות בכדי להתאים את עצמו אליו, הוא קשר פגיע בעיני. זה בסדר לרצות שהוא יעשה מאמצים עבורך,אבל נסי להגדיר עבורך מה מבין הדברים הללו הם קווים אדומים ומה מהם יהיה פשוט נחמד אם ישנה ולא נורא אם לא. דרור

ראשית תודה רבה ודבר נוסף אני בנאדם מאוד פצפקיוניטי כיצד ניתן להעלים את ההרגשה הזו כי היא לעיתים מלווה בכעס שמתפרץ החוצה באופן בלתי ניתן לשליטה וזה נורא פוגע בצד השני מה לעשות עם זה? כי ההדחקה גורמת לכעס הגדול ? ומה לעשות במקום להדחיק?? אך אפשר ללבן את הדברים מבלי להיות כמו בלון שמיתנפח אם אני לעיתים מרגישה שאני מדברת ומדברת אך ללא שום אכפתיות מהצד השני??

מתי ההורים מרפים? אני בת 27 וההורים עדיין מתייחסים אלי כבת 6 אני אנו שלושה אחים אחד בן 19 ואחד בן 13 בעיקר אבא שלי עדיין מדבר אלי ליד חברים שלי כאילו אני בדרך לבית ספר עם מילים כמו פשושית קשקושית וכאלה וזה נורא מביך אותי למרות שחברים שלי מתים עליהם. אני מתכוונת לעבור לגור עם חבר שלי אבל אין לי כוח להרצאות של אמא על כוונותיו ומי ומה הוא וכו' חוץ מזה שפוחדת שאבא שלי יגיע כל יום "בטעות" לבדוק אם חסר לי חלב וביצים במקרר....איך מספרים להם ומורידים אותם מהווריד שלי?

מיקה שלום, נשמע מהדברים שלך שההורים שלך, ובעיקר אבא שלך עדיין מתקשה להשלים עם ההתבגרות שלך. הוא צריך אותך ילדה קטנה, וייתכן ולך מאוד קשה ואפילו מאיים לעמוד מול זה. הדרך להתמודד עם הקושי הזה היא לקחת בחשבון שהוא אולי לא ישתנה, ולהיות מוכנה לשלם את המחיר במקרה הצורך, כאשר לעיתים תרצי להבהיר שאת יוצרת נפרדות מהם. שהוא לא יכול להופיע לך בבית החדש שלך ללא הודעה. ייתכן שהוא יכעס, אולי ייעלב ויתרחק בהתחלה, אבל נראה לי שאם לך יהיה ברור מה הגבולות שלך בסופו של דבר הדברים יסתדרו. דרור

דרור איך ניתן לדבר איתך בטלפון להתייעצות?

שלום לך, את יכולה לשלוח לי מייל ונתאם זמן מתאים לשיחה טלפונית, דרור

שלוםרב רציתי לקבל יותר מידע לגבי התופעה,שאם ילדה גיל 18 פתאום טוענת שהיא לא מכירה את עצמה ולא מתחשק לה ללמוד ולהיות נחמדה לאחרים,כמובן שזה דבר טוב מצד אחד,אך האם יש גורמים מסוימים מבחינה פסיכולוגית שמביאים למצב הזה, ומהי הדרך הטובה ביותר לגילוי עצמי? מחכה לתשובתך

יהודית שלום, מרד גיל ההתבגרות הוא דבר ידוע ומוכר. הוא מתייחס לשלב בו כל אדם מנסה לגבש לעצמו, דרך נפרדות מהסובבים אותו, זהות משל עצמו. כך שיידע שעושה משהו לא משום שהוא מרצה מישהו אחר אלא כי זה בא ממנו. המעבר הזה הוא לעיתים קיצוני ומלווה באנטגוניזם מופגן. במקרים מסויימים האדם אינו מצליח לגבש לעצמו זהות, סובל ממצבי רוח חריפים ומהתנהגויות סיכון. במקרים כאלו יש להתייעץ עם איש מקצוע. מהדברים שלך לא ברור האם יש סימנים מדאיגים. למה היא מתכוונת כשהיא אומרת שאינה יודעת מי היא. במידת הצורך ניתן להפנות אותה לייעוץ פסיכולוגי תוך ידיעה שזהו גיל קשה הדורש התמודדות עם אתגרים לא פשוטים, וניתן להיעזר במידת הצורך. אין דרך אחת טובה לגילוי עצמי, זהו תהליך, המערב כאב לעיתים קרובות. תהליך שרובנו עברנו. דרור

מתי מצבי רוח מוגדרים כלא בריאים ודורשים טיפול איפה זה מצבי רוח לגיטימיים ואיפה זה כבר לא?

שי שלום, בעיני כאשר ישנו סבל הנגרם ממצבי הרוח, פגיעה בתפקוד ופגיעה באיכות החיים יש מקום לפנות לטיפול. זהו מדד סובייקטיבי יחסית. ועדיין ניתן להסתכל על שני צירים מרכזיים. האחד עוצמת מצבי הרוח. ככל שהם עוצמתיים יותר הם מפחידים ומפריעים יותר, גם את הסביבה וגם את האדם עצמו. הציר השני הוא מידת היציבות. ככל שחילופי מצב הרוח תכופים יותר וללא סיבה נראית לעין המצוקה תהיה גבוהה יותר. דרור

עזבתי את המטפלת שלי כי הודיעה שהיא עוברת עוד חודשיים לעיר רחוקה מדי. זה היה לי החלטה קשה לוותר עליה אבל לא יכול ליסוע את המרחק הזה, רציתי לדעת איך מתחילים טיפול חדש הייתי אצלה שנה וחצי,והיא נטשה אותי, מה אומרים בטיפול חדש? האם כדאי להתאמץ עד אליה? מה המלצתם של הדוקטורים ושל חברי הפורום?האם להמשיך את החודשיים האלה? תודה רבה רועי

רועי שלום, קשה לי מכאן לדעת מה המרחק עליו מדובר. אבל קיים קושי להמשיך בטיפול כאשר המרחק גדול מדי וייתכן ומשום כך ממליצה המטפלת להפסיק את הטיפול. אני מציע שבחודשיים שנותרו תהיה התייחסות לסיום הטיפול, עיבוד שלו. זוהי פרידה לכל דבר ויש חשיבות לדבר על מה זה מעורר בך, איך אתה מרגיש עם הפרידה. במקביל ניתן לחשוב ביחד האם אתה זקוק לטיפול כרגע, האם יש צורך בהפסקה עד לפנייה לטיפול. ואם תחליטו שאתה פונה לטיפול חדש לחשוב ביחד למי אתה יכול לפנות. בהחלט לא הייתי ממליץ להפסיק את הטיפול כרגע למרות תחושת הפגיעה שבוודאי אתה חש. דרור

היא המליצה להמשיך לא להפסיק אני גר בתל אביב והקלינקה שלה היא בתל אביב והיא עוברת לכפר סבא

מעשה בילדה בודדה אשר כל רצונה היה להיות שמחה. הילדה שמרה סוד נורא וכבד שנח על כתפיה . עם הכרותה את המילים , הייתה בכל מקום מוציאה נייר , עט ורושמת. הראש היה מלא במחשבות, הדמיון היה פרוע. הרגשות , הכאב וההתלבטות תמיד ליוו אותה בחייה. המילים שאשר נכתבו היו דרך להוציא כאב מליבה. לעכל את הטראומה אשר עברה. ועדיין המילים והתחושות, נשמרו בסוד. מילים אשר אסור היה לספר. הכתיבה נתנה לה כוח. להשתחרר מהרוע ולחיות עם הטוב. דרך הכתיבה גילתה, שדברים רבים חבויים בה. אך לא למדה עדיין, כיצד להמיר המילים הכתובות במילים מדוברות, לכן עדיין כותבת.

ילדה- אישה, לימדו אותך לשתוק מן שיעור שקט של המתעללים. הלוואי שתמצאי מקום שילמד אותך לכתוב פחות לצעוק יותר.... עצוב לי

יש דובים גדולים ביער ופחד מורגש ריקודים מול האש - יש ינשופים ונחש יש מפלצת בתוך הנהר רעבה וערה אבל החדר חמים ונעים ואת ישנה הבל פיך התמים שקט ורוגע שום דבר לא מפחיד בך לא נוגע יש מלחמה באמצע אירופה הימים שחורים שיירה בורחת בלי בית מפני הרעים יש חיידק משוגע שפוגע חסר הבחנה אבל החדר חמים ונעים ואת ישנה הבל פיך התמים שקט ורוגע שום דבר לא מפחיד בך לא נוגע

שלום לך, הכתיבה יכולה לשמש לעיתים כדרך פורקן למחשבות קשות ותחושות בלתי נסבלות, ובעיקר דרך לארגן אותן. במקרים מסויימים האומנות מאפשרת גם לעבד אירועים שהאדם עבר. עם זאת אני מסכים שלעיתים החוויה היא שעדיין נשארים עם הדברים לבד ויש רצון וצורך לשתף, אבל זה קשה ומפחיד. כאן יש צורך בתהליך איטי והדרגתי, אולי בעזרת טיפול. דרור

דרור יכול להיות שיש בחורות הזוכרות וידעות על התעללות מינית בילדות שלהן ועדיין לא מספרות? כל הזמן מדברים על אלו שלא זוכרות ונזכרות במהלך טיפול, אך למה אלה שזוכרות לא מספרות הרי הן יודעות שזה חולני מה שעשו להן?

כמה קל לחשוב שהן לא מדברות כי אינן זוכרות, אך אם הן זוכרות ולא מדברות אז זה לא ברור אה, הרי איך זה ייתכן???באמת משתנה....

משתנה שלום, אני חושב שזו שאלה מורכבת. לא קל לספר כאשר ישנו מרכיב חזק מאוד של בושה ואשמה. כאשר יש חשש לפגוע במשפחה, ובעיקר כאשר לעיתים בשל מנגנוני הגנה קיים ספק עצמי האם זה באמת קרה או לא. אבל התשובה היא כן, יש הזוכרות אך מסיבות שונות לא מצליחות או לא רוצות לספר. דרור

שנאה עצמית בשנאה עצמית מהולה באשמה עצמית....?

שלום לך, אשמה היא רגש קשה מאוד. אשמה המופנה כלפי העצמי עלולה במקרים מסויימים להשתלט על חלקים נרחבים בעצמי ובסופו של דבר להוביל לשנאה של חלקים בעצמי, ואף לשנאה עצמית נרחבת. זו גורמת כאב רב משום שניתן להתרחק מאנשים שאנחנו שונאים אך קשה מאוד להתרחק מעצמנו ללא שימוש בדרכים קיצוניות. דרור

תודה על תגובתך. ובהמשך-מה הגורמים לה עוצמות כאלה ואיך מטפלים בה?

שלום לך, יכולים להיות גורמים רבים לשנאה עצמית. למשל יחס שלילי של אדם חשוב לנו והפנמה של היחס שלו כך שאנו מזדהים איתו ושותפים לדעתו עלינו. ייתכן והדבר ינבע מבושה או אשמה בשל דברים שאנו לא מרוצים מהם ויכולים להיות גורמים נוספים רבים. בטיפול מנסים לגעת בשורש השנאה העצמית, לפרק אותה, להבין מדוע היא מופנית כלפי פנים, האם ייתכן שהיא מגנה על משהו בעולמנו. כלומר האם עדיף לנו לשנוא את עצמנו על פני משהו אחר שאנו חשים שיהיה נורא עוד יותר אם יקרה. ובהדרגה דרך עיבוד התחושות הללו עוצמת השנאה העצמית יורדת. דרור

אם בתחילת הטפול (לפני שנתיים) המטפלת הניחה יד על גבי בתור הפגנת תמיכה בקושי שלי ויותר מאוחר ציינה שבמגעה הרגישה ממני קור וקפאון רגשי (מה שהיה נכון מאוד בזמנו - הייתי בשוק שהיא העזה להניח יד על כתפי ו'לחדור לטריטוריה שלי'... שנה ומשהוא אחר כך כתבתי לה מייל ראשון בו שיתפתי אותה ברגשות קשים מאוד ששכנו בתוכי, לגבי ולא היה לי האומץ להוציא אותם בתוך מסגרת הפגישה פנים מול פנים. במכתב גם ציינתי שהייתי מאוד רוצה להצליח להרשות לאנשים להתקרב אלי ולתת חבוק כשאני צריכה אותו.. וכמה קשה לי שאני לא שם... בפגישה הבאה עם המטפלת, בסיום הפגישה היא ניגשה אלי ורצתה להניח שוב יד על כתפי כאות תמיכה אולם אני הרגשתי צורך עז לברוח לצד השיני של החדר ולאמר לה באופן ברור: אל תגעי בי! אני עדין לא שם.. אני מפחדת מזה.. (הסתבר יותר מאוחר שתגובה זאת הביעה פחד מאינטימיות רגשית) כמובן שהיא כיבדה את רצוני והניחה לי מיד. עכשיו הבעיות מתחילות: טפול הוא ענין מסובך כפי שידוע לכולכם. לרוב המטופל נמצא במצב מאוד רגיש וכך היה איתי בהתחלה ואכן, בעקבות המטפלת והטפול הטוב והנכון, תוצאות הטיפול הופיעו והתחלתי להרגיש טוב יותר בחיי האישיים כמובן שהרגשה זאת השתקפה החוצה. לאחרונה אני עוברת טלטלות חיצוניות שמביאות לטלטלות רגשיות מפחידות (ומזל שאני עדין בטפול) ואני שוב חוזרת למצב המעורער והרגיש.. שונה ממה שהיה בעבר, היום אני מרגישה צורך בחבוק תומך מהמטפלת ואני לא יודעת אם זה יש לי הכח לשתף אותה בזה? מה עם העקרונות שלה מסתימים ועומדים פה?? מה עם היא תסרב?? זה נכון שבכל שאלה יש מצב שתהיה תשובה שלילית אבל אני לא יודעת אם אני מסוגלת להתמודד עם ה'לא' עכשיו במיוחד שסופסוף אני מרשה לעצמי להרגיש שמותר לי להתרפק על מישהו.. מותר לי שיתמכו בי... אני לא צ-ר-י-כ-ה להשאר לבד... ושוב, המטפת מדגישה שהיא איתי ותומכת בי בתהליך, אבל מה אם היא תגיד לא לחבוק? קשה לי למצוא את הקו הבריא של תמיכה... אני לא מכירה אותו... צריכה עזרה. צריכה תמיכה חמה.

שלום לך, לדעתי טיפול מתמקד בדיבור. לכל ההישגים שניתן להגיע בטיפול מגיעים דרך דיבור וללא צורך במגע פיזי. ברור לי הצורך שלך שיחבקו אותך שיתמכו בך. ואכן בתוך טיפול ניתן לתמוך ואני בטוח שהמטפלת לא תסרב לבקשה שכזו לתמוך בך. אבל לגבי חיבוק, ייתכן והיא תסכים וייתכן ולא. אין בכך כדי לומר שהיא לא איתך או לא מחבקת אותך בדרכה היא. חשוב לדעתי שתוכלי לומר לה מה את צריכה ממנה, גם אם לא בהכרח תקבלי מימוש מלא של רצון זה. אם לא תאמרי לה זה יישאר מעין סוד שלך מולה, ואולי אפילו תרגישי עם הזמן תרעומת עליה שהיא לא מבינה שזה מה שאת צריכה. דרור

...כאן כבר העסק ניהיה מסובך יותר\מפחיד יותר. טוב, כנראה שאני פשוט צריכה להתמודד. זה לא יהיה פשוט :(

ספק אם אני מבינה את עצמי או לא. כמובן שלי הכל 'ברור'... אני לא מרשה לעצמי לכעוס, זה נכון. אני מבינה שאני מרגישה צורך לחפות על כל העולם ולוודא שכולם בסדר (תת מודע: כולם חוץ ממני), אני מבינה שאני לא יודעת איך להתנהל עם הכעסים שכן קיימים בתוכי גם אם אני לא רוצה אותם, מתעלמת מהם, משתקת אותם ולא מכבדת אותם, אני מבינה שכל זה קשור לעברי, אני מבינה שאני מפחדת מעצמי, אני מבינה שאני מפחדת להיות השלכה של אמא שלי, אני מבינה שאני לא מקבלת את עצמי, אני מבינה שהערך העצמי שלי נמוך מאוד במקומות מסוימים, אני מבינה שאני לא מאמינה בעצמי ולכן אני לא מצליחה להיות אכפתית, עדינה ואחראית כלפי עצמי, אני מבינה שאילו הייתי מקבלת את עצמי באהבה, הייתי מגיעה רחוק יותר מיותר רחוק... מסתבר שאני מבינה די סתומה. כי לשום מקום אני לא מגיעה אם כל ההבנות הללו....

אור שלום, את מתארת דברים רבים שהבנת לגבי עצמך, אבל את לא מרגישה שיש שינוי, שההבנות הללו אינן מקדמות אותך למקום כלשהו. ישנן דעות רבות מה עוזר בטיפול, האם ההבנות כשלעצמן, האם היכולת להיות בקרבה אינטימית ובקשר עם אדם אחר, ההפנמה של דמויות שונות מדמויות הוריות ראשוניות ועוד. בעיני אין די בהבנה. הבנה מאפשרת לאדם לבחור האם לנהוג, להתמודד או להבין את הדברים בדרך בה הבין בעבר, או לנהוג בדרך אחרת לעיתים יעילה יותר עבורו. היכולת הזו אינה כה פשוטה, משום שהדברים המוכרים לנו,, גם אם אינם תמיד טובים לנו עדיין מועדפים על ידינו על פני הלא ידוע. כאן נכנס הטיפול ובעיבוד חוזר ונשנה מנסה להבין מדוע ממשיכים לבחור באותם מקומות ודרכים שהכזיבו בעבר. כך שלדעתי את נמצאת בתוך תהליך, שגם אם הוא מתסכל מאוד הוא חשוב מאוד. דרור

הי אור, הדברים שרשמת דיברו אליי מאד, ורציתי לשתף אותך קצת בדברים שלמדתי לעת עתה בתהליך הטיפולי שלי, אולי משהו מהם יהא לך לתוספת - בהתחלה התחלה לומדים לדקלם את החומר של הטיפול מבלי להבין ממש לעומק, יודעים להגיד, אבל זה בשביל להגיד. עדיין ממרחק ולא חלק בתוכנו, ומה שאנחנו אומרים די זר לנו. לאט לאט, כשעובדים עוד, מתחילים להבין ממש עם להרגיש יותר ויותר לעומק, שהמערכת באמת עובדת כמו שהיא עובדת. מבינים מבינים, עם תחושת הארה כזאת ברגעים של חיבור. אבל, נכון, גם זה, כנראה, לא מספיק. אפילו מעייף, מזמין להעיף לכל הרוחות. כמה עבודה עשינו, כמה השקענו וכמה אנחנו יודעים, ובתכל'ס - וכמעט תמיד - נדה, אפס, גורנישט... כוח המשיכה חזק מאד מאד. ואז, אז בא עוד שלב מסובך - כדי לנתק, להיפרד, לנסות להתחיל לוותר על האחיזה בדברים הישנים (הכואבים אך מוכרים), והיות שבנפש אין ר?יק, אז - כמו בהתמכרות - מנסים למצוא תחליפים מספקים דיים לנפש, שניתן להתמיד איתם. כלומר, דברים שישתמשו באותם כוחות (שאף אחד לא ייקח לך אותם, וגם אין סיכוי שייקחו לך, לטוב ולרע...) אבל הם יפתו חזק מספיק לפעולה שונה במקום אחר בחוץ ובמציאות. החיפוש אחריהם, האיתור, היישום, ההתגברות על החרדות, הוא עבודה מפרכת וכואבת בפני עצמה. ויהיה גם צורך להתאבל על מה שלא יהיה לעולם... ככה אומרים, אם הצלחתי להבין בעצמי... ימים יגידו, mp

מקווה שיהיה לי (לכולנו) הכח להתלות ולהשאר על העץ הבודד בים סוער זה...שמו תקווה.

שלום בת 27 עכשיו בהריון שבוע 8,הריתי אחרי 4 שנים של נסיונות,אבל זה בסוף בא באופן ספונטני ללא טיפולים. הבעיה היא שבחודש שעבר לבשתי מכנס אח שלי,הוא היה נקי ,אבח משום מה אני כל הזמן חושדת שאולי היה לאחי לילה רטוב והיה זרע,והזרע עבר את התחתונים שלי והכניס אותי להריון. שאלתי מלאאאא שאלות בנושא בכל הפורומים לכל הרופאים המתמחים אם זה אורולוגים,רופאי נשים,גיניקולוגים,אפילו הרופאת נשים שלי,וכולם ענו לי שהסיכוי אפסי,אפילו קלוש,שאני הריתי מבעלי וזהו,וזה קורה שגבר שיש לו בעיה בזרע יכול להצליח להכניס אישה להריון אחרי שנים. הבעיה היא שאני לא נותנת לעצמי ליהנות מההריון.שכל כך ציפיתי לו. כל הזמן אומרת לעצמי. טוב אני אחכה לראות בלידה אם הילד יהיה דומה לאבא שלו.! ועוד פעם אגיד לעצמי,שיווווו אני אחכה כל כך הרבה זמן,??זאת אומרת שאני אסבול נפשית בהריון!!! אני פשוט בן אדם לא משתכנעת מכל דבר שאומרים,אני חשדנית,וגם בבעיה הספיציפית הזאת מתרוצצות לי מחשבות נוראיות,כמו הרופאים לא משכנעים אותי בתשובתם,שאכן יכול להיות זרע שהתיבש יכניס אישה להריון. אפילו התיעצתי עם חברה ואחותי הם היו בהלם מאופן החשיבה שלי,ואמרו לי איך את יכולה לחשוב שזרע שאינו נע,התיבש יכול לחדור תחתון ויפרה ביצית. אפילו נכנסתי לחישובים ,מתי לבשתי את המכנס ,האם זה היה ביום בו היה לי ביוץ? אני פשוט התעלמתי מכל התשובות שניתנו לי,ונשארתי לחשוב שלילי.... מה לעשות,מה קורה לי????? מתחננת ליעוץ שלכם/ן. תודה

בטח שאת מוטרדת חיכית ארבע שנים פתאום את בהריון, הדבר ההגיוני ביותר כדי להאמין הוא לערב גורמים מפחידים לא ברורים ולא ידועים. ארבע שנים חיכית תני לעצמך להפחית את החרדה אולי את חוששת שמא תאבדי את ההריון או שמא יקרה משהו לא טוב, כי את מורגלת באכזבות, הצעתי- פני למטפל שילווה אותך עד ללידה המיוחלת. שיהיה בשמחות

שלום לך, מדברייך אני שומע שלמרות שאת שומעת ממקורות שונים ומוסמכים שלא ייתכן כי הרית לאחיך דרך המכנס שהוא לבש, את לא מצליחה להירגע ואפילו מתקשה להאמין לאלו שאומרים לך כך. לדעתי המחשבות שלך מעוררות בך מתח וחרדות גבוהות שיש לטפל בהן בכל מצב ואולי במיוחד בהריון. לכן המלצתי היא שתפני לטיפול ואבחון בהקדם כך שיוכלו לעזור לך להתמודד עם המחשבות הטורדניות עמן את מתמודדת כרגע. דרור