פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לפסיכולוגים וחג שמח אני מטופלת כבר שלושה חודשים אצל שני מטפלים אשה וגבר ועדיין לא החלטתי מה יותר מתאים לי. לזה יש יתרונות ולזו יש יתרונות הם לא יודעים זה קיומו של זה ואני לפעמים מתבלבלת במהלך הטיפול מי אמר לי מה ואם מי דיברתי על מה. אני מגיעה לאחד טעונה מהפגישה עם ההוא וההיפך, כועסת על זו בגלל האחר וההיפך בקיצור היסטריה של בילבול............................. בקיצור מה עושים ועם מי נשארים?אני מאוד אוהבת את שניהם ושניהם מדהימים קשה לי להחליט או להיפרד רוצה את שניהם אך מרגישה שבוגדת בכל אחד מהם כשאני עם האחר. גם מתפדחת לספר להם זה נשמע קצת מוזר!!!!!!!!!!!!!גם הכסף נגמר:-((((((((((((

סתם פסיכולוגיה בגרוש אך האם הורייך גרושים???

דניאל שלום, המצב שאת מתארת הוא אכן מצב מורכב למדי. את נכנסת למצב בו את לא רוצה או יכולה להישאר בטיפול אצל שני מטפלים אך גם אינך ממש רוצה לוותר על אף אחד מהם. לדעתי לא במקרה נכנסת למצב הזה, ישנה לכך סיבה שכרגע אני יכול לרק להעלות השערות לגביה, אבל נכון יהיה אם היא תעלה בטיפול. במקרה שלך השאלה היא באיזה טיפול, וכאן המלצתי היא שתעלי את הנושא בשני הטיפולים. תנסי לברר בכל אחד מהם מדוע הגעת גם אליו. מדוע הסתרת זאת במשך שלושה חודשים, מה זה מעלה ומעורר בך החוויה שאת מרגישה כרגע וכן הלאה. לבסוף היייתי ממליץ גם להתייעץ איתם כיצד לדעתם יש להתמודד עם המצב המורכב שנוצר. בכל מקרה אני ממליץ בחום שלא להמשיך בהסתרה או בטיפול הכפול. דרור

ואם בפורים עסקינן. ככה שאלה לאוויר או לחלל האינטרנטי-מדוע האנונימיות והזרות בפורום מאין זה למשל, מאפשרת לי בכל אופן, "לשחרר" רגשות ותחושות שלא הייתי מעזה או יכולה לעשות כאשר זהותי ידועה וחשופה. מנגד כולנו באופן זה או אחר כמהים וחפצים בקרבה ולמגע אנושי אמיתי. איך הזרות והאנונימיות שהם תחושות מרחיקות מאפשרות לי להרגיש קרוב למה שאני באמת מרגישה, ואילו הפיזיות והקרבה מלבישה עלי באופן פרדוכסלי מסכות. פה אנו מסתתרים מאחורי כינויים אך חושפים את קירבנו ומול "הדבר האמיתי" אנו ידועים בשמנו אך לעיתים קרובות מסתתרים מאחורי מסכות ומסייעים וירטואליים אחרים. האם האנונימיות מאפשרת לנו לעטות עלינו את העצמי האמיתי ואילו החיים האמיתיים דוחקים בנו לרצייה והבלטה של חלקים "המסתדרים" יותר עם העצמי החיצוני. מה אם החיצוניות באשר תהיה, כלומר הפיזיות היא למעשה רק מסיכה תמידית לבפנים או שניתן לקרוא לה מסיכה כאשר היא בפער עצום מנפשנו?האם כאשר נעלמת הפיזיות נעלם החיצוני, כמו שקורא פה? אז פערים אלו מצטמצמים עד לאין, או שהמיזוג האמיתי נעשה בפלטפורמה בה אין שיפוטיות כמו זאת של עין אנושית בוחנת. לא ממש שאלה ובטח שלא חשובה, סתם משהו שעלה בי. אנצל זאת ואאחל לכם פורים שמח ושנהיה מי שאנחנו:-)

חבל יקרה מפז את פשוט חבל על הזמן............ קראתי אותך פה ולמטה ומצטרפת לחברתנו מעלה שאמרה לך למטה שאת כותבת מדהים ולמרות הכל מסבירה שתשובתך היא לא מקצועית. איזה מדהימה ואנושית וחמודה ורגישה את!!!!!!!!! אני רואה שאת פחות כואבת מהפעם האחרונה או שלא אך מאחלת לך רק טוב אם לך לא מגיע אז למי????????? וכל הכבוד על התשובות האנושיות והזהירות שלך את פילוסופית וכותבת דגולה ועוד תגיעי רחוק!!!!!!!!!! סליחה אם אני נשמעת קצת מתלהבת אך הצלחת לבקוע את שריון הפלדה שלי. חג פורים הכי שמח שיהיה לך ושתצליחי בלי מסיכות שלך משתנה:-)))))))))))))))))))))))

משתנה יקרה, את עקשנית לא קטנה, כזה מאמץ את משקיעה בלברר ולוודא מי זו מי. מקווה שאת מתעקשת באותה מידה על רצונותייך, חלומותייך ועל ההיצע הרחב שהחיים יכולים ומציעים לך. תודה על המילים למרות שאיני מוצאת בהן את עצמי, אך בכל זאת הכוונה מחממת. פורים שמח גם לך ובואי נניח לדילמה הקיומית שמטרידה את מנוחתך מזה כמה ימים:-)

יאללה איתך את לא מוותרת מה הסרט שאת חיה בו? אני מתפלאת איך זו שכותבת מי שהיא לא תהיה לא יוצאת עלייך אני כבר הייתי משתוללת על הנודניקיות והפלישה שלך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום לך, את מעלה בדברייך שאלה מורכבת ומאוד מעניינת לטעמי. הנטייה ללבוש מסיכות כדברייך היא נטייה טבעית למדי בעיני, הישרדותית אפילו. בחיי היומיום אנו חשופים כל הזמן ולכן אנו נדרשים לעטות על עצמינו מסיכות שונות. ככל שרמת החשיפה יורדת וניתן לבחור מתי להיחשף ובפני מי הצורך בהגנתיות יורד. אבל כמו תמיד גם כאן ישנה שאלה של מידה. מהו גודל הפער בין החוויה הפנימית לאופן בו אנו מציגים את עצמנו כלפי חוץ. האם גם במפגשים הפיזיים, הפחות אנונימיים ישנם מקומות, מפגשים בהם ניתן להרגיש בטוחים יותר, בנוח יותר פחות מוגנים? ככל שהזה יהיה יותר אפשרי הפער פחות יכאיב. אבל לשם כך יש צורך להתחיל ולחשוף יותר ויותר חלקים מהעצמי האמיתי שלנו, הגם שחלק ממנו תמיד יישאר אישי. וכאמור כל עוד אינו גדול מדי, טוב שכך. דרור

חולה עליךךךךךךךךךךךך תגידי את השתגעת זה לא חשוב? זו השאלה (למרות שהיא מורכבת מדי). ממוש למה הכתיבה שלך כל כך מורכבת למרות שהיא סוף הדרך אולי אני מקנא קצת על זה:-) אני יותר טובה בלדבר ופחות בלכתוב אבל כל אחד והמתנות שלו לא???:-))))))))))))) פורים שמחחחחחחחחחחחחחח (תגידי ראיתי את הויכוח של משתנה לגבי אם את חבל או לא מתוך סקרנות היא צודקת?)

ל <> חג שמח אני לא מבינה פשוט לא ברור איך לפני כמה ימים כתבת כאן ממש על תחושות של למות והיום את כותבת לאחרים כאילו הכל בסדר. ממש לא ברור המעבר הזה הייתי שמחה לשמוע מה זה?

שלום רב, אני סובל לאחרונה מדיכאון קל, חוסר מוטוביציה ,בלבול ועייפות מבקש לקבל המלצות על פסיכולוגים שעובדים עם קופ"ח מכבי לכתובת מייל [email protected]

א.י שלום, אני בטוח שחברי הפורום ישמחו להמליץ לך על מטפלים שעובדים עם מכבי. אולם כדי למקד את החיפוש אנא ציין את האזור בו אתה מעוניין. דרור

תוכל להתקשר לקופת החולים והם בעצמם יפקססו לך רשימה של פסיכולוגים הקרובים לאזור מגורייך מה עוד שיש לך אפשרות לבחור את מין המטפל. בהצלחה

מרגישה מדוכאת כן אתמול היה זוג בהריון ועם ילד קטן, כן ניסיתי להרגיש מחשבות חיוביות כן כאב לי כן זללתי שוקולד אחר כך דיברתי עם חברה שלי היא מתחתנת ה רבה התרגשות באוויר זה כן הרגיש לי הרגשה טובה וקמתי די מדוכאת בוקר אחרי ולא בדיוק יש סיבה

אלמונית 2 שלום, אני מניח שדווקא ישנה סיבה לעצב ולדיכאון שלך. את מרגישה שמשהו חסר לך, משהו שיש לאחרים. את מוצאת בתוכך את היכולת לשמוח עבורם לעיתים, אבל זה לא אומר שזה לא כואב. לטעמי היכולת שלך לתת את המקום גם לעצב, לחסך וגם לרגשות חיוביים הוא המפתח לתחושה טובה יותר שלך בהמשך. לא הייתי ממליץ להיאבק ובכח לנסות שלא להרגיש עצב, ולחשוב רק מחשבות חיוביות. זה לא ריאלי ובסופו של דבר זה מכאיב אף יותר. דרור

שלום דרור, האם ידוע לך על שימוש ביוגה ככלי יעיל להורדת דיכאון וחרדה והאם יש פסיכולוגים המשלבים את זה בטיפול?

דוד שלום, ישנם מטפלים העושים שימוש בטכניקות ובתורות מזרחיות, אם כי אני חייב להודות שכרגע איני זוכר שם של מטפל העוסק ביוגה ככלי טיפולי. יחד עם זאת אני מניח שישנם מטפלים הנעזרים גם בכלי זה. לרוב השימוש בכלים אלו יעיל לטיפול בחרדה, בעיקר על ידי שימוש בטכניקות המביאות להרגעה. אם ברצונך לחפש באופן ממוקד שמות של מטפלים אתה יכול להיעזר בחברי הפורום, או לחפש במנועי החיפוש של האינטרנט. דרור

מנסיוני האישי במצב של דיכאון אם הוא קל ועל אחת וכמה אם הוא קשה (מזורי) חסרה המוטיבציה והכוחות הפנימיים לבצע פעולה שקטה ונעימה ככל תשהיה כיוגה. אכן בכוחה של יוגה , שוב מנסיוני האישי, למגר ולהקל במקרה של חרדה מציפה כשהסטרסור ידוע, או כאקט להרפייה לפני ביצוע פעולה שהיא לכשעצמה מעוררת חרדה. בדכאון, בעיקר בשלב האקוטי שלו כשהנפש "רפויה" ויש סמפטומים קשים אחרים שימוש בטיפול קוגנטיבי התנהגותי יכול לסייע ועם הזמן כשתחוש שהדיכאון פחת תוכל בהחלט ובהמלצה שלי החמה להפוך את היוגה לחלק משגרת יומך, ולו בגלל היכולות התרפוייטיות הנהדרות הגלומות בו-כמו התקרבות לעצמך, היכולת לנשום נכון ולחוות את הפנים והחוץ בסימביוזה. כנקודה נוספת, לאחרונה מסתובבת "שמועה" שטיפול דינאמי יכול להחריף דיכאון בגלל העיסוק "המוגזם" בחוויות פנימיות, נטען שהנבירה עצמה אינה מסייעת ואף יכולה להחמיר מצבים דיכאוניים, אך כמובן ששמועה זו ככל שמועה תאלץ לבדוק בעצמך מול גורם מקצועי, אני אוכל להמליץ רק בתחום היוגה :-) שתהיה בטוב

שלום דוד, בתור מי שמתרגלת יוגה קרוב ל-5 שנים וכבוגרת קורס מורים ליוגה אני יכולה לומר לך שהיוגה היא המתנה הנפלאה ביותר שקיבלתי בחיים. היא תורמת לי בכל המישורים, הן הגופני והן הרגשי. בעבר סבלתי הרבה מדיכאונות. מאז תרגול היוגה אני לא יודעת מה זה דיכאון! יוגה היא דרך חיים שמבוססת על בריאות. ולפי היוגה, בריאות אינה רק העדר מחלה. בריאות היא חיוניות, אנרגיה, חשיבה חיובית ושמחת חיים. אני לא אגיד שזה קל ויש מקרים שבהם אפשר ורצוי להעזר גם בטיפולים שונים. אבל היוגה בהחלט עוזרת ותורמת המון.

עזוב יוגה עזוב פסיכולוגיה קח כדורים מסדר את הראש ציק צא'ק.יוגה זה לפצנים ולסנובים!

לדוד ולכולם, גם אני הייתי רוצה לספר משהו מנסיוני ,לא על יוגה, על הליכה. לפני שנים רבות ,נפל לידי ספר היודע "לספר" על הליכה - על היתרונות כמובן. (אף פעם לא חשבתי שאפשר לכתוב ככ' הרבה על הליכה..) הספר היה מרתק, נשאבתי לתוך ההבטחה ,שבהליכה ,יש פוטנציאל של ריפוי, הפועל בעיקר על תסבוכות הנפש, כמו, מצבי רוח משתנים,דכדוך ,עיפות כרונית וכו', מהם סבלתי במידה כזו או אחרת. קבלתי החלטה שהצליחה להפתיע גם אותי ,על ההתמדה של שנים רבות של הליכה ,בכל מזג אויר, בכל מצב ,בכל משקל ,עם בן הזוג ,עם חברה .עם הכלב, לבד ,לא משנה ,ומה שחשוב באמת ,זו ההתמדה. לגבי המשקל,סבלתי מתנודות מטרידות ,ומאז שאני עושה הליכות , המשקל התיצב,ועל דיאטות אני שומעת רק מחברות... אני בהחלט יכולה לדבר על שנויים של לפני ואחרי,נעשיתי יותר רגועה ,פחות מסוכסכת עם עצמי ,פחות תנודות במצבי הרוח, לא מדובר בפתרונות של קסם, כי אין כאלה.. אני חושבת ,שברגע, שאנו לוקחים משימה לשיפור איכות החיים ,ישנה תחושה, של התרוממות הרוח ,שבידינו השליטה על אורחות חיינו. בשביל האגו זה לא רע בכלל. פורים שמח!

יש לי ידיד שהכרתי לפני שנה בערך. אני מאד נמשכת אליו מבחינה רגשית, אך מבחינה חיצונית הוא פשוט דוחה אותי ואני די נרתעת ממנו (כשכל מה שרציתי היה חיבוק אך זה גלש מעבר, לא יכולתי להסתכל לו בפרצוף, עצמתי עיניים... ולא נתתי לזה לגלוש יותר מדי, זה לא הרגיש לי נכון). שאלותי הן: האם זה מעיד עלי שפשוט לא התבגרתי? האם כדאי בכלל לנסות להכנס לקשר כזה? אף פעם לא היה לי חיבור כזה לאף בן אדם, אבל מצד שני אני ממש לא נמשכת אליו פיזית (וכמו שאמרתי- נרתעת ממנו), וכניסה לקשר כזה תצריך המון זמן והשקעה.

me2 שלום, קשה, ולעיתים קרובות מאוד לא נכון להיכנס לקשר כאשר ישנה רתיעה מהצד השני. בין אם זו רתיעה פיזית או רתיעה מסוג אחר. את שואלת האם זה משום שלא התבגרת. אין לי תשובה חד משמעית משום שאני לא מכיר אותך מספיק. אבל גם לאנשים בוגרים מותר לא להימשך לאנשים פיזית למרות שאותם אנשים מעניינים אותם מבחינות אחרות. מצד שני אם זו אינה חוויה חד פעמצית עבורך, וגם בעבר נמשכת רגשית ונרתעת פיזית, ייתכן וישנו קושי בתוכך שעלייך לגלותו ולעבוד עליו. דרור

דרור תגיד האם אמפטיה בטיפול היא אמיתית או משהו שמראים כלפי חוץ כחלק "מחוקי המשחק"?

בילבי שלום, אמפטיה היא היכולת לראות את הדברים גם מנקודת מבטו של האחר, להבין את הצרכים של אותו אדם. ובכל הנוגע לטיפול לעשות שימוש טיפולי בהבנות אלו. למשל לשקף אותם עבור המטופל. כלומר המדובר בכלי טיפולי. לעיתים קרובות נוטים לבלבל אמפטיה עם ביטויי אכפתיות, קבלה אין סופית ועוד, ובמקרים אלו באמת עולה השאלה האם זה אמיתי או חלק מהמשחק. אני איני חושב שיש חפיפה שכזו בין אמפטיה לבין גילויי אכפתיות וקבלה - אין זה אותו הדבר. דרור

אז האם אותם גילויי אכפתיות הם משחק או אמיתי?

אני מרגישה אצל הפסיכולוגית שלא טוב לי לא מוחזקת מספיק וללא אמפטיה היא קרה מדי עבורי אמרתי לה זאת כבר כמה פעמים ולא רואה שינוי. אני שוקלת להחליף מטפלת רציתי לדעת אם המעבר למטפלת אחרת צריך להיות אחרי הפסקה כלשהי או שזה במיידית?

אליענה שלום, אין תשובה חד משמעית לשאלה שלך, ישנם כל כך הרבה גורמים משפיעים. למשל הזמן בו את נמצאת בטיפול ( ככל שארוך יותר כך חשובה יותר ההפסקה), המצב שלך, ( אם הוא אקוטי הפסקה אינה דבר רצוי) ועוד. הייתי מציע אולי אפילו להעלות את זה בטיפול, להסביר שאת לא מרגישה מובנת או מוחזקת ולברר איתה מה יהיה נכון עבורך לאור ההיכרות ביניכן. דרור

היי, אני בן 40 + 2, נשוי. אני נורא מקנא באנשים מבחינה כלכלית, מצבי הכלכלי אינו טוב, יש לי עסק עצמאי קטן. אני משכיל (תור שני במנהל עסקים). אני נורא נורא מקנא בכל מי שאני רואה ונראה לי שיש לו יותר ממני מבחינה כלכלית, זה אוכל אותי, אני מרגיש ישר פחות מאפס, מרגיש נחות, כישלון ולא יוצלח וחסר מזל. אני יודע שאין דבר כזה מזל והכול תלוי באדם עצמו, אבל אני נדחף לפינה הזאת כל פעם מחדש (נקינאה היא כלפי אנשים שאני מכיר) לפעמים זה מגיע לרמות שאני חושב על התאבדות. אני לא מתכוון להתאבד אבל נורא מציק לי שאני חושב על זה בעקבות אפיזודת קנאה. זה מרוקן אותי טוטאלית. ילדי נפלאים ואשתי מתוקה אבל הורגת אותי הקנאה ברכבים של אחרים, בבתים, ובכסף. איך אפשר לצאת מזה ולא רוצה פרוזק.

דני שלום, נשמע לי שאתה מרגיש מצוקה רבה. אתה מרגיש בתחרות מתמדת מול האנשים הקרובים לך בכל הנוגע לכסף. ככל הנראה עבורך כסף שווה ערך עצמי. אתה משווה את עצמך רק בקטגוריה הזו, ולא למשל בהצלחה בחיים המשפחתיים - שם נשמע דווקא שיש לך חיים טובים. אני לא יכול לומר בוודאות מכאן מהי הסיבה שבגללה כסף תופס כל כך הרבה משמעות בחייך, בשביל כך יש צורך בהכרות לעומק והבנת המניעים שלך. אבל אני מניח שיש סיבה כזו וניתן לעבד אותה בתוך טיפול כך שתוכל להתמודד בצורה טובה יותר גם עם מצבים בהם לאחרים יש יותר ממך, ועדיין לא תרגיש שהם בהכרח טובים ממך בהכל - כלומר שהכסף לא ישתלט על כל חייך. דרור

תודה על התשובה, האם יש מקום בכלל להערכה עצמית כשאין כסף ומעמד, איך זה אפשרי? ברגע שאין כסף ואתה במרדף אחריו בקושי יש זמן לנשום ואתה מגיע לאירוע חברתי וכל חבריך מספרים שהם נוסעים לארה"ב או אירופה לטיול כזה או אחר ואתה מרגיש שאישתך נאכלת מבפנים וגם אני מרגיש ככה, אז מה ניתן לומר? אולי בהודו מצבי היה אחר, אבל פה בישראל המצב הוא שונה והמדידה היא כספית. אוקיי, אני חכם עם פוטנציאל (זמירה שליוותה אותי כל חיי) אבל אני חי בקושי. הייאוש מכה בי. הייתי בטיפול ואני כבר לא מאמין שטיפול יכול לעזור בכלל, נתנו לי פעם פרוזק וזו היתה חוויה לא נעימה (התקפי חרדה קשים מאוד שקיבלתי כתוצאה מהכדור) לפסיכולוג טוב כבר איני יכול ללכת כי העלויות מטורפות ופסיכולוג של הקופה זה פעם בחודש במקרה הטוב. בן 40 מרגיש כמו בן 70 באסה.

חשד: צעיר מת"א התעלל בבתה בת ה-7 של חברתו פורסם: 15.03.08, 13:22 תושב תל-אביב, בן 28, נעצר על-ידי משטרת נתניה בחשד כי תקף והתעלל בתקופה האחרונה בבתה בת השבע של חברתו. על-פי החשד, האיש היה מגיע לבקר את חברתו המתגוררת בנתניה, שם היה תוקף את הילדה. (רענן בן-צור)

ל. שלום, ידיעה זו, כמו גם ידיעות קודמות שהובאו לכאן היא ידיעה מזעזעת. אבל דווקא משום כך אני רוצה להוסיף אמירה משלי. ברור שלא ניתן להתעלם מידיעות כאלו, גם לא נכון לעשות כך. אבל לדעתי יש לעשות זאת בשילוב של עיבוד נכון - למשל בטיפול, ביחד עם מינון נכון כדי למנוע הצפה שלא תאפשר התמודדות. דרור

לא הבנתי את תשובתך

איך הבאת ידיעה כזו מקושרת עם מסוגלות בהתמודדות או אי התמודדות?לעניות דעתי הבאת ידיעות מאין אלו מייצגות אקט אנושי ולא מתעלם ממציאות נוראית ההופכת למגיפה. למה נעשה פה קישור בין עיבוד בטיפול לחוויות חדשותיות?

קוהוט רואה במרבית ההתנהגויות המוגדרות בדרך כלל כ'התנגדות' - ביטויים למאמץ של העצמי להתגבר על כישלונות אמפתיים של זולת-עצמי במהלך הילדות. לפי עמדתו, יש לקבל ביטויים אלה באופן נייטרלי, לא לפרשם, ולראות בהם פעילויות שמטרתן מציאת ביטחון ובריאות. גם סגל מדגיש שיש לראות בהתפרצויות של acting out תוקפניים או/ליבידינליים 'תוצרי פירוק' (של העצמי) אותם אין לפרש, אלא יש לחפש אחר הכישלון האמפתי של המטפל שהביא להתפרצותם.

שלום לך, אני לא בטוח שהבנתי את השאלה, אם הייתה כזו. ככלל התיאור שלעיל מתמצת באופן נאמן פחות או יותר את המושגים המרכזיים של קוהוט. גישה השמה במרכז את העצמי, ושמה הרבה פחות דגש על תוקפנות. בכל מקרה, אם הייתה כאן שאלה, ופיספסתי אותה, אשמח אם תוכלי לחדד אותה עבורי, דרור

משהו שקרה היום חיבר אותי לפעם. איך בין רגע הפכתי בעניו מהאדם המושלם עלי אדומות לאדם הרע, הטיפש, האכזר. לאדם השנוא מכל. עליו. עלי. אסור לי לחשוב אחרת אסור לי לרצות אסור לי להגיד. אין לי רגשות. אני בובה ומותר לעשות בי מה שרוצים. מתי שרוצים. פלא שלי אין אני? ואם אני לרגע מרגישה שאולי אני שווה משהו ואולי אני נפרדת ממנו הוא בא ודורך עלי. דורך ושולח אותי להתחיל מהתחלה. לא יכולה יותר. באמת.

אוי רשת רשת יקרה, מישהו הזכיר כאן אתמול את ענין המודעו?ת. הלוואי שתצליחי לגייס מידה של התבוננות חיצונית כדי לזהות את העוול הנורא שאת עושה לעצמך. העוול ששולח אותך לתהומות האלה, בלי שמגיע לך בכלל. המעבר מהמושלמות אל כל הדברים הקשים האלה שאמרת שם על עצמך הוא מעבר ש*את* עושה, לא הוא. מישהו כתב פעם שלא דורכים על אף אחד אם הוא לא נשכב נמוך קודם לכן. אני מבקשת ממך לקום מהמקום הנמוך, ולבחור להתמודד עם המצב, כל מצב, מעמדה של ערך. ועוד הערה קטנה - לפעמים זה לא רע כל כך להתחיל מההתחלה. נדמה לי שאני מבינה למה התכוונת, ובכל זאת, אני אוהבת התחלות. אפשר להדביק אותך קצת? שיהיה לך טוב. ומהר. ליאת

היי רשת, חשבתי עלייך לאחרונה. קיוויתי שההיעדרות שלך מכאן היא מסיבות טובות... כל כך הרבה ערך יש למילים שלך. התגעגעתי אליהן ואלייך. מסכימה עם כל מה שליאת כתבה לך (מלבד עניין הכיף שבהתחלות... אמאל'ה... :-) את שווה המון! יעלה

יעלה יקרה, כן, הרבה הרבה זמן לא הייתי כאן... תקופה ארוכה שאני קצת מנותקת מעצמי מסתובבת בעולם בלי הרבה מילים ואת מעט המילים שיש לי אני שומרת לטיפול... לא רע לי, פשוט סתם מנותק. אחרי שכואב מיידי תמיד מגיעה תקופה של ניתוק. הנפש שלי לא מסוגלת להכיל את העוצמות א היא יוצאת לחופש :) השבוע הגחתי לעצמי. גם כאן וגם בטיפול. זה מסע ארוך. אני מקווה להגיע לסופו מתישהו. רוצה חיים נורמלים. כל כך רוצה. ד"ש חם ממני התגעגעתי רשת

ליאת, בהנחה ששחררת את המסך והמקלדת מהקרטון, אפשר להזכיר לך איזה מייל מיותם מתשובה? שבת שלום מ?ע?ל?ה

מעלה יקרה, המחשב והמקלדת שוחררו מהקרטון בדיוק לפני יומיים, והמייל המיותם הגיע כשכבר לא היה גם קורטוב של פניו?ת. מבטיחה לחזור אליו בהקדם. סליחה על ההמתנה, תודה על הסבלנות. החיים מאד אינטנסיביים, בלשון המעטה. לא שכחתי. :-) ליאת

שלום רב, אני הייתי מעוניין לבדוק ביחד עם פסיכולוג מה גבולות היכולת שלי להגיע להישגים בחיים,הן בחיים הרומנטיים והן בחיים המקצועיים. ההסתייגות אחת בלבד יש לי - אני לא רוצה איזה אחד שיגיד לי(או רק לעצמו אפילו) שהוא כבר ראה מספיק אנשים "כמוני" ואף קרא "עלינו" מחקרים,ולכן הוא יודע למה אני צריך לשאוף... מה מתאים יותר - הטיפול ההתנהגותי או הדינמי?

שלום גיל, גבולות היכולת שלנו, ממש כמו רצועת גומי, נקבעים על סמך אורך הרצועה ההתחלתי. כך לפחות אני אוהבת לחשוב על הפוטנציאלים שלנו. לאורך השנים ולאור הנסיבות אנו מותחים את היכולות שלנו, פעם יותר ופעם פחות, כשהמשאלה - לפחות אצל מרביתנו - היא להגיע למקסימום האפשרי בזמן נתון, מבלי לשלם על כך מחירים גבוהים מדי. אני מקווה מאד שתמצא מטפל ראוי, שיאפשר לך לחפש את השאיפות בתוכך, וגם לאתר את מה שמפריע לך לממשן. בטיפול התנהגותי, מוגדרים מראש יעדים ומטרות טיפוליות, כשהמטופל מונחה ומודרך לקראת שינוי התנהגותי ומחשבתי, בעוד בטיפול דינמי יוצאים לדרך פחות ברורה, כשבמוקד - הכוחות והקונפליקטים הלא מודעים הנחים בבסיסם של הסימפטומים מעוררי המצוקה. הטיפול ההתנהגותי בדר"כ קצר ו'חסכוני' יותר, בעוד הדינמי (לפחות בעיני חסידיו) מרתק ומסקרן יותר. עניין של בחירה בהצלחה ליאת

אני בטיפול וכל החיים אני סובלת ממצבי רוח זה יכול להיות ימים ויכול להיות שעות. מעבר בין מצב רגיל אפילו שמח ליאוש עצב ואף רצון לגמור עם הכל. אין לי מניה דיפרסיה אין לי דיסתימיה מה לדעתך ליאת יכול להסביר כאב נפשי וסבל שתופס אותי בלי אזהרה ולהעלם כלעומת שבא?ישנם שבועות מצויינים ואז שוב זה מגיע בלי סיבה חיצונית אבל אני תולה סיבות למצב כי במצב של יאוש גם המציאות הרגילה נצבעת בגווני האפור ובתקופה טובה אותה מציאות מצטיירת אחרת כבר לא אפורה או שחורה. האם טיפול תרופתי יכול לשנות מערך חיים שלם ולא אפיזודה דיכאונית?אילו אבחנות או הסברים מהשדה הקליני יכולים לתת מסגרת לחיי?

שלום מיקה, כמובן שיהיה מאד לא מקצועי ואתי לאבחן אותך ממרחק על סמך מידע מועט כל כך. כדי ללמוד מה יש לשדה הקליני להציע לך כהסבר, עליך להגיע לפסיכולוג קליני שישאל שאלות, יקבל תשובות, וישרטט - יחד איתך - הבנה טובה יותר של מה שקורה לך. טיפול תרופתי יכול להביא לרגיעה במגוון מצבי מצוקה (לא רק דיכאון אפיזודי), אך כאמור יש להקדים לכך ביקור אצל גורם מתחום בריאות הנפש. בהצלחה ליאת

ביקשתי מהמטפל שלי לדעת קצת מה האבחנות מה הוא חושב ומול מה אני מתמודדת, הוא טוען בצורה די דיפלומטית שלא נראה לו נכון לעסוק באבחנות שהוא לא רואה איך זה יתרום לטיפול אני אצלו מעל שמונה חודשים והוא עדיין נמנע וכל הזמן שואל "למה זה חשוב לך" מה זה יתן לך" וכו' זה די מייאש ומתיש. הוא שאל מה אני חושבת אמרתי לו שיש לי השערות לגבי עצמי אך רוצה לשמוע איש מקצוע ולא לחיות באי וודאות. האם מחובתו לעדכן אותי או מזכותי לדעת? די נמאס לי מהריטואל הזה של לשאול מה הוא חושב ושהוא מחזיר את השאלה אלי למה זה חשוב, הגם זה שהוא נמנע מלהגיד לי נותן לי לחשבו שמדובר במשהו גדול ומפחיד. אשמח לשמוע את דעתך בנושא

האימה הזוו מתעוררת..בי שוב, אני נסגרת בתוך עצמי. יושבת מכווצת בפינה, מחבקת את הברכיים שלי, מניחה את הראש. והכל שוב מכה בי. אני מרגישה את הנגיעות שלהם, את מריחה את הריחות של הסיגריות , ואני שונאת את עצמי. ככ שונאת את עצמי . זאת אני שאשמה. אוףףף..מתי אני אצליח להפנים את זה? כן ,זו אני שלא ידעה להגיד.. ((((לא))))) כזה שאי אפשר היה להתעלם ממנו..ולהמשיך עוד ועוד, נתתי להם להחליט?... ואם אמרתי "לא"- זה רק כאב יותר . פחדתי מהם.. כן אני מודה . לא היית מסוגלת .. לקום וללכת, להתנגד, נתתי להם להחליט, קפאתי , שתקתי .. תמיד.. גם אם אמרתי "לא" איכשהו זה הגיע לזה ..שכן קרה שם .. כאב עצוםםם . תלמדי לדבר כבר. תצעקקקקקקקקקקקקקי ! ! ! !. אני זוכרת שאמרתי לעצמי ..בשקט ושלא תעזי להישבר... ((((((((את שומעת? ? ?.... )))))))))))) כן ..לא מגיע לך. לא מגיע לך שום דבר. לא מגיע לך ..את קולטת ש` ?! כן ..תשפילי מבט ..תבכי.. זה לא מעניין .. תמשיכי לכתוב , תסתכלי על המקלדת ,על הקיר .. אולי תצליחי לגלות מה באמת קורה לך שם עכשיו בפנים בלב ששבור לרסיסים. אני תוהה אם מישהו רואה אותי בכלל ככה .. מצליח לגלות את זה ..לבד ועכשיו..זה מרגיש שאני, מתנדנדת.. רגל אחת באוויר.. מאבדת שיווי משקל.. לעולם ההוא...עולם שכולו מלא פחדים ושל(ד)ים ואני בכח מנסה להשאיר את הכל מאחור . אני חייבת לברוח משם , רק ..ככה אני אצליח לחיות. אני חייבת לברוח מעצמי. חייבת .. ואני רק אני , ילדה - אישה , פשוטה .. לא מיוחדת ..יותר מהאחרים .. ואולי אפילו דיי מטומטמת. . הרי הדבר היחיד שמייחד אותי עכשיו .. זה הפצעים שלי לא? , הזכרונות, הכאבים , ההתפרקויות , הכעסים.. הם אלה שהכי בולטים בי וככ מודגשים , הם אלה שגורמים לי להתרחק מכולם.. הם אלה שמרחיקים אותי מעצמי. ו..אני מכירה אותי אחרת .. הייתי אחרת, באמת .. יפה , חתיכה , חכמה ..אופטימית .. וכאילו אין כבר מה שהייתי , יש רק את עכשיו. והכול נראה ככ... מפחיד . אני חייבת לזכור את זה .. שאני נופלת כל פעם מחדש .. במלכודת שלי - של עצמי , נו אז ? מה עושים ? כן.. אז אני קצת כועסת.. אולי בעצם הרבה , וזה אפילו מרגיש לי שאני כבר לא דומה למה שהייתי , ואני לא מרגישה אותו דבר כאילו וזרה בעור שלי. בגוף שלי .. הכל מנוכר , מחולל. ולא טוב לי עם עצמי. ולא טוב לי עם עצמי ליד אחרים .... וזה כאילו ולא צריכה כבר אף אחד. לא צריכה שיסתכלו ויבחנו את ההבדלים. . הרי הכתמים הם שלי.. אני אשמה .. אני זו שמוותרת.. ואולי זה בכלל לא נקרא לוותר אולי זה רק מה שכולם מצפים ממני שאקבל? שאקבל את עצמי כמו שאני ? אבל את עצמי כבר אי אפשר לתקן . . אלה רק להשלים עם זה. אבל איך אשלים עם זה? כן .. זה ברור שהכול כבר נגמר .. לא?! אז למה אני כבר לא של עצמי ? אוףףף ..הכל כואב .. והמילים מאבדות את המשמעות , הכל מבולבל ..כן, אין מה להגיב ..אני יודעת פשוט אין .הרי אני מדברת לעצמי , אני צועקת לעצמי. אני מסתדרת לבדי. וזה בטח לא מהיום. .. וכל ההצגה הזאת זמנית , כי אני כבר לא יכולה אחרת.. והרגשות שלי מאיימים לפרוץ בכל רגע , וזה מרגיש כמו לנסות לעצור את הנשימה ואני ..מנסה ..מנסה להחזיק בפנים עוד קצת , עוד כמה דקות..עוד שניה . עוד רגע. ושוב זה קורה מחדש, שוב אני מתפרקת.. , אני לוקחת אוויר ומחזירה לעצמי את המסכות . אני לומדת לתזמן את רגעי השבירה , אני מנסה לארגן מרווח נשימה של כמה דקות . ואז המסכות שלי מתפרקות והרגשות הקשים זורמים החוצה. עד שאני אורזת אותם שוב וזה חלק .. מהקסם האישי שלי .. לא?! מותר לי להיות חלשה. מותר לי להיות כלום. מותר לי להרגיש אשמה. מותר לי להכאיב לעצמי. מותר לי לשתוק. ומותר לי להתעלם, להתרחק, לקפוא , להתנתק. כן להעלם.. מותר לי לפגוע בעצמי. היה מותר גם להם. .. לא? וכשזה יגמר, כשהכול יגמר. אולי אני אהיה אחרת.. לפעמים אני רוצה ..רק להרגיש באמת שוב .. עד כמה אני חזקה, רק להרגיש שוב .. את האהבה הזו שהייתה בי לעצמי , כמו פעם.. שלמדתי לחיות עם החלקים הרכים והחזקים שבי. אני רוצה.. לקום מפה, להשתולל , לצעוק , לזעזע את הכול! להרוס אותם ,לחשוף אותם. אני רוצה.. להיות שלמה. והנה .. אני מסתכלת במראה על עצמי – ו..אף אחד כבר לא משתיק אותי . ו..אף אחד לא סותם לי את הפה . הפה שלי פתוח – אז למה הקול לא יוצא ???? ולפני.. הייתי כל כך אדישה, קפואה, הרי לא "הרגשתי" באמת.. הלוואי ויכולתי לחזור לנקודה ההיא..שזה קרה שם כאב, אבל הכאב היה דהוי.. מטושטש לא חד..כמו היום עכשיו.. כל דבר גורם לי לבכות..לקחת ללב, כל מנגנוני ההגנה שהיו בי נפרצו , הכל חשוף , וזה כואבבבבב וקשה לי לעצור את הדמעות או להסביר אותן.. וזה מרגיש כאילו מישהו שם זכוכית מגדלת על הפצע .. שלי ..והוא נראה ככ גדול וככ כואב אז ?! אולי אני רק מגזימה . בטוח לא?.. ואני מנסה להחזיק את עצמי . מנסה להתאפק . נפילה מגובה כזה עלולה להיות מסוכנת וקטלנית אבל .. עשו לי. נגעו בי. הכאיבו לי . ואני מה? מה אני ? משותקת? נכה? אני יודעת .. לדבר.. לצרוח..לצעוק.. לברוח.. לבעוט.. אבל , הייתי צריכה יותר. אבל , הייתי צריכה יותר. אני לא רוצה להרגיש יותר כמו שאני מרגישה - אותם ..עליי, בכל מקום כמו נמלים שמטיילות לי על הגוף .. ולפעמים אני מגרדת את עצמי כדי שזה יפסיק.. ואני לא רוצה להזכר , איך הם .... אבל אני לא יכולה להפסיק לשחזר . כמה טיפשה הייתי , איך לא הצלחתי להחלץ .. מידייהם הכואבות , הכבדות שטיילו עליי . הייתי צריכה לברוח . איך לא צעקתי.. ואני מנסה להסתיר את עצמי מכל מי שרק אפשר . אני מגעילה את עצמי ..לפעמיים ממש בכח . וזה מרגיש לי וכאילו כולם מסתכלים עליי, בוחנים אותי, רואים הכול אפילו רק דרך עיניי .. כולם יודעים את האמת שניסיתי להחביא עליי.. במשך שנים. וכולם נגעלים. כי אני דוחה! כן .. גם את עצמי.. ליאת?.. שרית:-(

שרית, הדברים שלך מטלטלים בחריפותם, בפשטות (*כאילו* פשטות) בה יכלו להיגזל להן כך השנים של התום. נדמה לי שיש טעם רב להביא את החומרים הכתובים שלך גם אל הטיפול, כדי שאפשר יהיה להתייחס אליהם כראוי, לעבד אותם, ולפרוק מעליך לאט לאט גם את משא האשמה, הבושה והגינוי העצמי. שתהיה שבת שקטה ליאת

אני אביא את מה שכתבתי כאן.. לטיפול אצל הפסיכולוג ביום שני. תודה שאת כאן . תודה על מה שכתבת שולחת לך חיבוק. שרית

שלום שירי, לא תמיד מתאפשר להשיב לפניות המשך מעבר לימי התורנות, ואנו מודעים לכך שזה עלול ליצור תסכול. דרור יהיה כאן שוב ביום א', ואין לי ספק שישמח לענות לך, כתמיד. שבת נעימה ליאת

אני בת 41 בטיפול פסיכולוגי 5 שנים. אני מאוד קשורה למטפלת שלי ומרגישה שהיא כמו אמא שלי. האם בטיפול פסיכולוגי, כל-כך חשוב וכל-כך ריגשי ועמוק, מותר לתת נשיקה מיידי פעם? או לתת ולקבל חיבוק? בקיצור, האם זה קורה בטיפול לפעמים או לא?

ערב טוב, טיפול פסיכולוגי, במהותו, יודע ויכול לחבק במילים, במבט, בהתכווננות מדויקת, באכפתיות, בחמלה. חיבוקים ונשיקות הם ברוב המקרים מחוץ לרפרטואר. יש מטפלים נוקשים יותר או פחות בעניין זה, ואני מניחה בזהירות שאם אחרי חמש שנות טיפול זה לא קרה אצלכן, המטפלת שלך בחרה לחבק במילים. בעיני - זכית. בברכה ליאת

שלום ליאת בשנים האחרונות (ליתר דיוק 3) מרגישה בעייפות כרונית. חסרת שמחת חיים,עצבות ,תחושה שאין משמעות לכלום. לא אלאה בפרטים על הנסיבות והסיבות ועל סיפור חיי ,עברתי הרבה .. ולא חושבת שזה יעניין במיוחד אני חשה שאני בסוג של מצוקה ואני לא יודעת לאיפה לפנות, בעצם אני יודעת ,אבל הבעיה היא שקשה לי ואני כבר לא רוצה לפנות לאף מקום. כשפניתי לא במיוחד ששו ושמחו לתמוך ולעזור. אני לא מצפה כאן לפתרון ..ממש עצוב לי.

ליאת אני נעה בין ייאוש מפתה ומחבק לבין תקווה עלובה שמזכירה שאולי יש סיכוי ,גם אם סיכוי קלוש וחבל לתת לייאוש העמוק להשתלט וכך לוותר על הסיכוי(אם יש בכלל כזה ) הרבה יותר קל עכשיו להיאחז בכל הכוח בתקווה.ולקוות ולרצות ולהאמין .. אבל אם אין במה להאמין,ואין בשביל מה לקוות? אומרים שתמיד יש,אבל לא במקרה שלי. אני מקרה מיוחד,מיוחד במובן השלילי של המילה. לעזאזל אני רוצה לוותר כבר ,לוותר כמו שכולם ויתרו.אני נשארתי היחידה שעדיין לא ויתרתי. ולא אכפת לי אם זה רק בהרגשה שלי ובחוויה שלי אני רק רוצה לוותר

ערב טוב, את מתארת מצב החשוד כדיכאון, ובהחלט יש מה לעשות כנגדו. אני ממליצה לך לפנות בהקדם לפסיכולוג קליני ולא להרים ידיים. יש לנו, לעיתים קרובות, נטייה להאמין כי אנו יוצאי דופן, וכי הסבל שלנו ייחודי וקשה משל האחרים. האמונה הזו נכונה בחלקה - אנו אכן ייחודיים, אך בכל זאת חולקים לא מעט צרות משותפות. אני מעודדת אותך להמשיך להתעקש ולא לוותר על איכות חיים. פני לטיפול. בשמחות ליאת

רוצה לחיות לא סתם להיות. מאסתי בעצמי, מהמורכבות הפטתית שבחשיבה, נמאס מהטיפול מהמטפל גם, נמאס לי מהחרא של עצמי מההתעסקות הבלתי נלאית בבפנים ובבחוץ, החלום הכי רטוב שלי זה להיות אדם פשוט, שקם בבוקר ומה שמעניין אותו זו הכביסה ואם ישנו בית קפה חדש בשכונה. מתקנא באנשים שחייהם פשוטים עד שיעמום, לא רוצה יותר פילוסופיה, אמנות, קולנוע, שירה, ספרים, חוויות אנושיות עמוקות, נבירה בעצמי,רוצה חיים קטנים חסרי משמעות עמוקה והכי חשוב שקטים. הלוואי והייתי אדם אחר הייתי בקלות מתחלפת עם עקרת בית משועממת המצויידת בשישה ילדים, כלב ובית בישוב שכוח אל, שתיקח ממני את הבילבול, המורכבות, הכאוס הפנימי, היאוש, החיפוש אחר הלא נודע, הדיכאונות, הרצון למות, הכאב ושוב היאוש, שתיקח את החבילה החיצונית המאופקת, הנעימה, הנותנת, שתיקח את כולי לטוב ולרע. אך מצד שני מי תרצה להתחלף עם מישהי שחייה הם קיום פיזי גרידא, שמרחפת בשטח הביניים בין רצון לחידלון, בין חיים למוות, בין יאוש לתקווה בין לבין ושוב בין לבין. כל כך רוצה לעזוב הכל, לברוח, לברוח מהטיפול, מהעבודה, לעזוב את הבית, את השכונה, את המוכר, את הלא נודע, פשוט לנטוש הכל בלי להשאיר סימני דרך, שלא ימצאו אותי, ללכת לאיבוד בלי רצון לחפש או למצוא שום דבר. לצרוח החוצה לעולם, אני לא בסדר, שום דבר לא בסדר, אני שומרת על חזות יציבה, חזקה, מתפקדת, בתוכי ישנה היסטריה פנימית, רצון לא להתעורר יותר, שהכל יעלם ובתוכם אני, הלכתי לאיבוד איבדתי שליטה על היכולת לקחת שליטה, שום דבר לא מעניין אותי, לא יודעת מי אני, לאן פני מועדות, רוצה לעמוד על הר בקצה העולם לנשום אוויר עד שריאותי יתפוצצו מנקיון ואז למות לתוך השלווה הזו שמציע לי הטבע שכל כך אוהבת. רוצה לצרוח שכואב עד אימה, שיודעת לשתוק לעולם את הכאב והזיכרונות הנוראים שבראשי, לא מסוגלת יותר להיות עצמי, לא רוצה להיות שום דבר, רוצה שקט שקט שקט שקט שקט שקט שקט שקט בראשי ובתוכי, רוצה רק קצת שקט. אומרים היא חכמה, היא יפה, היא חברה אמיתית, היא מצחיקה, היא מוכשרת היא והיא והיא והיא, לעזעזל אני לא כלום מהדברים האלה, אני בור שופכין מהנוראים שבהם, אני גאות, אני צל בחושך אני רוח רפאים.

מזהה אותך למרות שלא כתבת במפורש כבר מזהה את כתיבתך. שתדעי שקראתי אותך וכאב לי נורא לדעת שזה מה שאת מרגישה. אין לי ממש איך לגרום לך להקלה רק שולחת לך אלפי קרני אור שמש מחממים והלוואי ומישהו לידך.

משתנה זו נראית לי הפרה של המקום הזה כשמישהי מזדהה בשם אחד ואת טוענת שהיא מישהי אחרת....... כל העניין בפורום הוא להישאר אנונימי ולא נראה לי שאת יכולה לקבוע שאת מכירה מישהי!!!!! ולהודיע לה מי היא זה משהו שלא נהוג פה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!לדעתי כבר עשית לה את זה בעבר כשטענת ש "חבל" ו <> זו אותו אדם-למה לקבוע זאת בכזה ביטחון??????????????????????????????????????

ערב טוב, המילה 'נמאס', עם כל העייפות והייאוש שהיא מייצגת, יכולה להפוך לעיקול חד שממנו והלאה כלום כבר לא יהיה כמו שהיה. כשנמאס זה סימן שהגיע זמן לשינוי. למרבה הצער (או המזל - תלוי בהשקפה) אף אחד לא מתחלף איתנו או סוחר איתנו בצרותיו/צרותינו. אף אחד לא לוקח מאיתנו את ה'חבילה'. חבילות מהסוג הקשה עליו את מדברת הולכות מאיתנו רק אחרי שהסכמנו להניח אותן, לוותר ולהמשיך הלאה, בלי לדעת מה מחכה מעבר לסיבוב. אני מאמינה שחיים שקטים ושלווים אינם זכייה משמיים. הם נמצאים שם עבור כולנו, כמו הים, כמו ההר, כמו החרציות. הם מאד זמינים. הנה תשובה ברוח מפוייסת ונאיבית, של ערב שבת בתום שבוע מעייף. שולחת לך נגיעה מחוייכת ורכה ליאת

אני נוטה להאמין שנגיעה מחוייכת ורכה יכולה להגיע מאדם מחוייך ורך שכמותך :-) בהחלט יש משהו מפייס בתשובתך אנסה לעשות בה שימוש עד תום ומי יודע אולי הצדק איתך ואכן מעבר לעיקול מחכה משהו מחבק יותר. ועבורך, שבת של צבירת כוחות מחודשים ....

לך תילחם בהתנגדות... הי למי שקורא, תכננתי לכתוב איזה המשך, אבל איבדתי קשר וזהו. אפילו את משפט הכותרת שכתבתי, ונראה היה שהוא אומר לי משהו לשביב שנייה, לא מסוגלת להבין. אבל השארתי. חלקית. ואולי זה העניין בכלל... הידעתם שכך קורה לי עם הודעותיי שלכאורה מנסות למצוא הקשרים? הידעתם כמה מאמץ כרוך בכך עבורי? לכתוב, לקשר מילים למשפטים, לפסקאות. פעם, ולא מזמן, זה לא היה קורה בכלל גם ברמת המחשבה... מן סוג של הצלחה קטנה ורק של השנים הספורות האחרונות... חוט מקשר כמוהו כאוצר, ואז, כאמור, נבהלים ו... משפט נכתב. מחק עובר. כבר מזמן אין קשר ביני לבין הכתוב. סורי. תופעות מוגברות של חופש של כמה פגישות בטיפול ועוד. לצערי, מניסיון העבר, במצב כזה הסיכוי שאקלוט משהו קלוש. אבל שיהיה. סתם מתה מפחד. הטיפול בשבילי הוא לא פריבילגיה, פחות נתון לבחירה... הוא בגדר הכרח... :-( הלוואי ומישהו היה מאמין... שוב חזרנו להתנגדות. :-( תודה למי שהקשיב, וסליחה (mp)

פודיקה יקירה, יש מי שמקשיב וננגע... החיבורים המאומצים האלה שלך מצליחים לסלק כמה ערפילים ממסכים. אולי היום אנחנו (שקוראים ורואים) יכולים להחזיק עבורך את ההסטוריה הרציפה של כל מה שהצליח להתחבר כאן על ידיך ולא נענה לקריאתם של המחק והויתור. אני זוכרת הרבה מזה... עבורי את מאד מאד נוכחת כאן (ואני תמיד שמחה לראותך). הנה, הוצאת גם אותי מהפודיקיות שלי (הי גם לך, ליאת יקרה) נויה

נויה יקרה, שמחה לראות אותך כאן מבעד לעפעפיים המתעקשים להיסגר. תשמרי קצת במקומי על הפודיקה, בתקווה שמחר אוכל לתת מעצמי מעט יותר. לילה טוב לשתיכן, חמודותי ליאת

נ   ו    י   ה רק לומר את השם זה נותן המון אוויר :-) (לא מרחיק ולא מרוחק, see?) יו?, עידן ועידנים... את כאן, וזה, זה עושה חם בלב. יופי שאת פה ותודה, המון תודה. שלך mp

לילה טוב לך, איכשהו, דיבר אלי מה שכתבת, כי גם לי כבר קשה לעשות חיבורים הגיוניים בשעת לילה מאוחרת זו. ובכל זאת, את נשמעת מוטרדת, אולי כי זו לא רק העייפות. אני מאמינה לך שאת פוחדת, ומאמינה לך שהקושי יודע להיות בלתי נסבל. מקווה שהטיפול יהפוך - אחרי הכל - לפריווילגיה. למשהו שלא חייבים לגייס מולו ארטילריה של התנגדות. החזיקי מעמד ליאת

הי ליאת, וגם כולם, דיבר אליי ובחזרה... תיאור מצב די מתאים, להיות ככה בין ערות לשינה, בסרעפים, שהערות לא ערות והשינה לא שינה, וכך כל השנים כולן... די יוצא לי להשאיר את הניסיונות שלי כאן. ואין אלא לומר - תודה על המקום :-) מצרפת את שיר האימים שלי לסופשבוע http://www.tvclassic.net/programs/bigblue/bigblue.mp3 תודתיים ושתהיה שבת מנוחה mp

א?נ?ט?רו?פ??י?ה גודל המייצג את דרגת אי הסדר של מערכת. גודל זה הינו מדד לחלק של האנרגיה שאותו אי אפשר לנצל למטרת עבודה. החוק השני של התרמודינמיקה קובע שסך האנטרופיה במערכת סגורה לא יכול לקטון. בכל תהליך איזותרמי, השינוי באנטרופיה שווה לחום שנכנס למערכת, מחולק בטמפרטורה המוחלטת. במצב שווי משקל האנטרופיה היא מקסימלית והיכולת לבצע עבודה היא אפס. אטימולוגיה מיוונית: &#949;&#957;&#964;&#961;&#959;&#960;&#953;&#945;???? (בושה). הפיזיקאי הגרמני רודולף קלאוזיוס רצה לתת לתופעה שם בעל משמעות, בדומה למושג הידוע אנתלפיה: אן=פנימי, טרופיה=פנייה, או: "פנייה לקראת", כאשר כוונתו הייתה שבטבע יש תהליכים חד כיווניים. אך מאחר ולא היה בקיא בשפה היוונית, הפירוש המילולי שהתקבל הוא "בושה". אני כבר יודעת שאת מכירה את הערך. אני עוזרת לי ולכולם. אני עטופה אינטנסיבית ומרגישה אנטרופית, בטח רודולף מתהפך בקברו, גוש מרציפן דביק

ואוו איזה מגילה בעניין כימי, למרות שלא ידעתי על עניין הקשר בין המילה בושה לאנטרופיה, וזה מענין. ההסבר לאנטרופיה זה מדויק מדד לאי סדר במערכת, אבל לגבי החוק השני התרדנומיקה , זה נכון מה שציינת שסך שסך האנטרופיה במערכת סגורה לא יכול לקטון. אבל כל עוד יש זרימה של אנרגיה פנימה ממערכות בעלות תכולת אנרגיה כגבוהה למערכות שהאנרגיה שלהן נמוכה, זרימה זו מפצה על חוסר הסדר במערכת. עניין זה יכול להיות גם בחיים הנפשיים שלנו אנו יכולים לקבל כוח ממקורות נוספים..... למרות חוסר הסדר. ופלוס הייתרון שהחיים שלנו האיישים הם לא בדיוק אנטרופיה לפעמים כן ניתן לבצע בהם סדר אז בכלל החיים יכולים להיות בכיוון חיובי. (אני תמיד אוהבת את ההקבלה בין עולם החומר לעולם הרוח, בעיני הביולוגיה זה המיקרו ולקיחת הדוגמאות משם לחיים זה התייחסות למאקרו. אבל על אנטרופיה לא חשבתי כדוגמה למשהו מעשי אלא יותר לחוסר סדר כמו שציינה פודיקה בתחילת ההודעה. בלימודים תמיד עולים לי אסוציאציות על משפטים כמו "אם תא חי הוא זז" וכד' וחושבת שגם החיות שלנו בעולם זו התזוזה למטה או למעלה אבל קבעון זו סוג של מוות בעיני , סוגי הקשרים הכימיים תמיד מזכירים לי את הקשרים שלנו כבני אדם לדוגמא , קשר קוולנטי = בעיני לקשר של חברים עם אינטרס שחלוקים משהו ביחד , קשרי מימן - המתחברים ומתפרקים בקלות זכירים אנשים ברחוה שעוברים אחד ליד השני, וקשר יוני בעיני מזכיר קשר זוגי העברת אלקטרון מאחד לשני החלק השלילי והחיובי שמתחברים יחד.... וכד' וכו') אוו איזה קשקוש סליחה על ההתפלסות , זה מה שקורה שלומדים מדעי הרפואה לאחר שיש גם תואר בפסיכולוגיה (-: , (שמתי לב שמרבית הסטודנטים במדעים המדויקים לא מרבים לנתח את החומר לחיים, ז"א אומרים הם לוקחים את המידע כמו שהוא.... אז כנראה שאני קצת מתוסבכת מכמה מדעים ביחד (-:)

אהלן :-) חזק. עזרת גם לי. הכינוי, הסיפא וגם המה והאיך שביניהם - דיברו גם דיברו. באמת תודה מקרב לב, mp

פודיקה יקרה. עשית לך הרגל לשלוח אותי שוב ושוב לגוגל לבדוק מילים... אני בודקת את המילה "אנטרופיה" .. האמת יצאתי די מבולבלת.-- לא נורא ! (אני כזאת תמיד). כמעט קשה לי להאמין לך כשאת כותבת , שהכתיבה כרוכה אצלך במאמץ ? .(אם הבנתי אותך נכון), האמת ,גם אין לי שום סיבה לפקפק.. בכל מקרה ,בן אם את מתקשה ,ובן אם לאו,מה שיוצא תחת ידייך,זו אומנות כתיבה של ממש, הוסיפי לזה את הדבר שאת עושה כאן הכי טוב, ומכל הלב.. שבת קסומה שתהיה לך. שלך.

הי :-) שמחה על ההרגל שיצרתי P-: ובאמת מבלבל. מבלבל מבלבל את כולנו. בברכת שבת שלום, ובתודה עמוקה mp

היי ליאת, בשעה טובה כבר כמה חודשיים בלי דכאון אפילו לא שבריר שנייה.. (ובאמת שטוב לי) כשהייתי במצב לא טוב היו אומרים לי אנשים שלכולם יש ימים לא טובים, ואני הייתי תמיד אומרת זה לא מצב רוח רע זה משהו אחר, כרגע שאני במצב נורמטיבי אני יודעת שצדקתי אפשר היה להראות כלפי חוץ מצוין, לעבוד ולתפקד ועדין להיות דיכאון ולסבול סבל רב. הבעיה שלי כרגע התחלפה בבעית שינה, אין לי לחץ בעבודה, בלימודים הכול רגיל ..... חייה חיי רווקות בכיף בלי עול ולמרות זאת , יש לי הפרעות שינה . אחרי שעה שעתים של שינה אני מתעוררת כאלו ישנתי לילה שלם.. לא מצליחה להירדם שוב , מנסה את כל הטכניקות לקום להתעסק במשהו ולחזור שוב לישון, שום דבר לא עובד, ובמשך היום זה מתנקם בי אני מרגישה את זה. וזה חוזר כל לילה בשבוע האחרון, הולכת לישון מתה מעייפות ומתעוררת לאחר שעה שעתיים.. מה זה?? אין לי שום סיבה , אין דאגות אין כלום.... אני אקח כדור שינה(אלך לרופא מחר) אבל אני לא יודעת ממה זה נובע.. טוב לי מאוד בלי דיכאון אבל אני רוצה גם לישון, אני שואלת את עצמי ביאוש האם זה מוגזם לייחל לישון 6 שעות בלילה, הייתי מוכנה להיסתפק ב-5 שעות. וסוף סוף אני מתחילה להעריך את המושג שינה שתמיד היה כל כך ברור ומובן מאליו.

שלום רחל, שמחתי לשמוע שאת מתגברת על הדיכאון. אלה באמת בשורות טובות. במידה וההקלה בדיכאון היא תוצאה של טיפול תרופתי, יש אפשרות שקשיי השינה קשורים לזה. אם לא, צריך לבחון אפשרויות אחרות (אגב, גם תרופות שאינן נוגדות-דיכאון יכולות להפריע לנו לישון לפעמים). זה בהחלט לא מוגזם לרצות לישון בלילה, ולכן המשיכי את הבירור עם הרופא שיוכל בוודאי להעריך טוב יותר את המקור לתופעה ואף לסייע לך לפתור אותה. מאחלת לך (וגם לי - אם רק היית יודעת כמה אני עייפה...) ליל מנוחה וחלומות פז ליאת

היי ליאת, תודה על התגובה. זה לא הקלה בדיכאון זה אין דיכאון (-: (וזה כבר 4 חודשיים לפחות). זה ללא תרופות, לא לקחתי תרופות. למרות שלדעתי כן היה צורך בטיפול תרופתי, כי סבלתי סתם (סבל רב) למעלה משנתיים. (לאורך התקופה הפסיכיאטר לא השתכנע שצריך תרופות. תיארתי לו את המצב שלי והוא חשב שאני מתפקדת טוב, וזה נורמלי לאור הנסיבות של החיים שלי, באותה תקופה. וכשפעם אחת יצא לו לראות אותי בשעת מיני משברון אז הוא רשם מרשם. (כשהמבר היה יחסית קל) אז כבר הרגשתי שזה סוף התקופה, ולכן למרות שסוף סוף חזרתי עם מרשם לתרופה (-: אין בו צורך וכן זה עבר מעצמו) אני לא לוקחת גם תרופות אחרות, אין תרופות בתפריט היומי שלי. ולכן לא ברור פרק הזמן הקצר שאני ישנה בו. אזוז לרופא היום.... זה רק מתסכל אותי המשוואה של, דיכאון או הפרעות שינה....... רחל

אהלן .. מה שלומך?.. אני .. ביומים קצת קשים .. עברתי תאונה , מישהו נכנס לי באוטו וברח . נפלתי על טיפוס "לא ידידותי" לסביבה במילה עדינה .. מאיפה הם נדבקים אליי ??? כל הטיפוסים האלה ???? מה יש בי שמדביק אליי אנשים כאלה ?.. אני לא נראית אחת שמחפשת את זה , אני עדינה , ולא.. אני לא מזמנת אותם אליי .. אז פאק ..אני שואלת את עצמי מה לא בסדר איתי ?.. השמנה כבר גרמתי לעצמי ...זה גם לא עוזר ..מסתבר אז מה נותר עוד להרוס ?.. מה לא עשיתי עוד ?.. איפה האשמה שלי ?.. כן אני עוד בחיפוש של זה :-( יום שני , בשעות הצהריים אני חוזרת הבייתה עם הרכב , בדרך להחזיר את הילד מהגן .. נוסעת בכיף , שומעת מוזיקה , מרגישה לשם שינוי טוב יותר , חוזרת מטיפול אצל הפסיכולוג, מרגישה מוחזקת , עטופה במילים מחבקות .. פתאום מרגישה שמישהו נכנס לי באוטו , הבחור יצא מחנייה ולא ראה אותי ופגע ברכב. עצרתי , עצירה פתאומית . פתחתי חלון .. והוא אומר לי.. "מטומטמת , איך את נוהגת .. שאלוהים ייקח אותך ואת הרישיון של מי שנתן לך " סליחה ?.. אני עונה לו .. הזוי ..אני נוסעת והוא זה שיצא מהחנייה ואני לא בסדר?! סוגרת סוויץ, לוקחת את התיק יוצאת מהרכב , לבדוק את הנזק ולקחת פרטים .. מסתכלת על הרכב.. פגיעה לא רצינית ... נגשת לבחור לרכב מבקשת בצורה יפה .. את הפרטים בשביל הביטוח . "אתה יכול לתת לי בבקשה את הפרטים "?.. והוא עונה לי .. " סליחה , למי את נותנת הוראות "???? מה???? אני לרגע בהלם ... "תן לי את הפרטים של הרכב , אני ממשיכה לבקש .. והוא ..בשלו .. "סעי , סעי מכאן , לפני שאני ***** לך את הפנים היפות , לפני שאני דורס אותך " וואו ..מדברת לעצמי לרגע , מי הוא שידבר אליי ככה .. אני לא בת 18 , ואני לא מתכוונת לוותר , ומהילדה העדינה אני הופכת לסופר עצבנית.. "תקשיב טוב..אני אומרת לו .. צא מהאוטו עכשיו ותן לי את הפרטים של הרכב ," והוא ממשיך בצרחות .. "את לא מבינה , אני יוצא אני מ***** אותך , חבל על הפנים היפות שלך , סעי מפה ,לפני שאני דורס אותך תזהרי ממני .." וואו ..העצבים עלו לי ואני באקסטזה .. מה שלא עשיתי שנים , פתאום מקבל בי כח ..עכשיו "למי אתה מדבר ככה , צא מהאוטו ונראה אותך , מי אתה חושב שאתה ?, אז אתה יפה ..מה אתה תופס מעצמך? , תן לי את הפרטים של הרכב ..ותתחיל להרגע " .. והוא ממשיך לקלל .. אני בועטת לו בדלת של הרכב , סוגרת לו את המראה של הרכב בעצבים .. ורושמת את המספר של הרכב פתאום הוא ..הוא התחיל לנסוע .. עליי ..הוא עלה לי על הרגל עם האוטו ..?! אני בשוק ..מזיזה את הרגל מהר ואת עצמי .. ולא מעכלת , עד כמה הבחור לא שפוי .. הוא ניסה לדרוס אותי .. בעצם דרס .. והוא עושה רוורס ובורח . אני מתקשרת לבן הזוג שלי ..מספרת לו ובוכה ..הוא אומר לי אני כבר מגיע .. תוך שתי דקות הוא וחברה טובה שלי מגיעים .. הבחור השאיר את הרכב רחוב ליד וברח .. בן זוגי נגש לרכב , אני רואה כבר את העצבים בעיניים , את הזעם ..שלו עוד ממה שקרה לי אז באונס . .את החוסר יכולת שלו להשתלט על עצמו , ו..אני מתחננת אלייו , די.. אל תעשה כלום ..לאוטו .. בוא נגיש תלונה במשטרה ונלך .. והוא ..הוא בקריזה ..לכי לאוטו ..אני תיכף בא.. לא אני מבקשת , הוא לא שווה את זה . והוא נרגע . הלכנו . לתחנת המשטרה . הגשתי תלונה . מרגיש כמו , סגירת מעגל עבור מה שלא נעשה אצלי לפני עשר שנים , שלא התלוננתי על האונס . אני חוזרת עם הילד עם האוטו ..שעתיים אחרי , לאותו הרחוב .. זה ליד הבית .. ואת מי אני רואה ?! כן ..את הבחור שברח .. אני עושה רוורס אחורה בלי לחשוב פעמיים , מצפצפת לו שיעצור , הוא מסתובב אחורה רואה שזו אני ..וממשיך ללכת .. אני פותחת חלון ומתעצבנת , קוראת לו שיבוא , שיתבייש שהוא הלך בלי לתת פרטים , שוכחת איך אני מדברת מעצבים ושהילד שלי נמצא מאחור .. הוא רץ אליי ..מתקרב לי לחלון ואומר .. " וואו , אותך אני מחפש פה , חתיכת מטומטמת , פגעת ברכב שלי וברחת , חבל עלייך , יפה מידיי .. אני מ**** אותך..על מה שעשית.. " ואני אומרת לו .."רגע..חכה ..תהייה גבר על גבר לא עליי .." תכף אני יקרא לבן זוג שלי ותתמודד איתו .. מרגישה ..ממש טיפוס מסוכן , פסיכופט ... והילד שלי ..שכחתי שהוא שם .. אני מסתובבת אחורה , הוא בוכה בטירוף , הוא שם ידיים על האוזנים , בוכה , צורח "אמא , די , בבקשה בואי הבייתה אני עייף , אני רוצה לישון, אמא די, והוא רק בן 4 ".. פועלים ערביים שנמצאים ליד ועובדים בעבודות בכביש ..רואים את הכל , מתקרבים אלייו ואומרים לו " אם רק תנסה לגעת בה , אנחנו מזמינים משטרה ". הוא צוחק .. אני נועלת את הדלת , סוגרת את החלונות , מרגיעה את הילד ואומרת לעצמי .. היי שרית ..את כבר לא ילדה קטנה , אפ אחד לא יפגע בך .. את חייבת להיות חזקה, בן זוגי מגיע אחרי כמה דקות , אני קוראת לו .. בבקשה ג` אל תעיז לגעת בו , הוא לא שווה את זה .. תראה יש לנו ילד , הוא לא שווה את זה .. הם מתחילים לריב , לקלל ..וואו איזו ברבריות .. מי היה מאמין .. איך הכל יצא משליטה .. והכל בגלל חוסר רצון לתת פרטים .. שהביטוח הוא זה שהיה מכסה את כל העניין , ג` אומר לו "תתבייש ,ככה אתה מתנהג לנשים .. חזק עליהם ..בוא נראה אותך עכשיו .". בינתיים אני מזמינה משטרה .. הניידת באה .. ולוקחת אותו ..מזל!!!! אבל אני ..אני רק עכשיו מבינה מה קרה שם ... איך זה יכל להסתיים ... איזה מסוכן זה להתעסק עם אנשים כאלה .. הייתי צריכה לקחת את מס הרכב שלו בשקט ולהמשיך לדרכי . ואני ככ לא עצבנית, ואני ככ לא אוהבת את הסיכונים האלה .. ולא הייתה לי שליטה על מה שקרה . ביומיים האחרונים הייתי במיון , חבושה ברגל , כאבים בכל הגוף , מהעצירה הפתאומית כאבים בחזה .. ויכל להיות הרבה יותר גרוע ... הוא יכל לדרוס אותי להעיף אותי מהכביש .. בלי חשבון ..בלי שום מצפון .. ואני .. עדיין בהלם , חוזרת בלילה , לתמונות של הפגיעה מגיל 18 .. ופתאום הפחד שוב מחלחל ..בתוכי פתאום שוב הצפה .. ואני מפחדת , פתאום מפחדת לנהוג , מפחדת לצאת .. מפחדת מהכל . בעיקר מעצמי . וכל הכח שהראתי מולו כאילו ונעלם מחדש. עולה לי איזה משפט ששמעתי לא מזמן לראש . ."צריך לדעת..לשים את הדברים שחווינו בתוך חיינו ולא לשים את חיינו בחוויות שעברנו ".. משפט מעניין וחכם לא ?.. האם הוא אפשרי בכלל ?... למשל עליי .. האירועים הטראומתים שחוויתי מושכים אותי היום כבר לאן שהם רוצים .. ואני ..די הולכת לאיבוד בהם. נשלטת על ידם נסחפת לתוכם. וזה כמו להיות ברכבת הרים ולהרגיש בהתאם לנסיבות למעלה או למטה ..אין שליטה . השאלה היא האם פעם יהיה אפשרי לשים את האירועים שחוויתי בתוך עצמי ?.. נשמע מסובך ליאת ?..לא? זא האם אוכל להרגיש את השמחה , את הכאב כמו שהם .. אבל עדיין להשאר אני ?... בעצם לא ללכת לאיבוד ולא להסחף כמו שאני חשה היום?... אני ככ רוצה לשלוט במחול המטורף הזה שבתוכי ... להרגיש דברים אבל בלי להתנתק מהתחושה של האני שלי . האם זה אפשרי להצלחה ?.. או שזה רק בגדר אשליה/ חלום ?! סורי על המילים הלא נעימות שציטטתי במקרה שעברתי ..ניסיתי לשים כוכבית במילים שהיו לא נעימות ..בכלל חוצמזה .. קבלי ממני ..חיבוק ענקי מכל הלב ..ובהערכה עמוקה אלייך למה ?.. כי ככה מרגיש לי .:-)... שרית

שלום שרית, אוי, איזה סיפור. רק את זה היית צריכה... מדגים יפה את האימרה "בכביש - אל תהיה צודק, היה חכם !". מסתבר שאי אפשר תמיד לדעת עם מי יש לנו עסק, ולפעמים עדיף לוותר. כרגע, כל מה שנשאר זה לנוח, לתת לרגל להחלים, ולנסות להירגע. בתוך כל הסיפור הקשה הזה, בצבצו להן שתי שורות שדווקא שימחו אותי - "נוסעת בכיף , שומעת מוזיקה , מרגישה לשם שינוי טוב יותר , חוזרת מטיפול אצל הפסיכולוג, מרגישה מוחזקת , עטופה במילים מחבקות .." אני מזמינה אותך להתמקד במה שבאמת חשוב. סוף שבוע רגוע ושקט ליאת

היי ליאת אני חושבת כמה יאוש יכול להיות באדם, ולאן זה יכול לקחת אותו. ימים לא קלים בכלל, בעיקר בטיפול. (מצחיק להגיד ימים, כי זאת כבר תקופה ארוכה, ואולי בכלל אלה החיים כי תמיד ככה קשה). כנראה שיש קצת ניתוקים (זה לפחות מה שהמטפלת אומרת) וכמה שאני מסרבת להכיר בזה, אני מודה שיש המון חלקים שחסרים לי וממני בשעת הטיפול. המטפלת לפעמים מספרת לי מה אמרתי או עשיתי בחלקים האלה, לפעמים היא לא.. היא טוענת שזו תקופה שאני פותחת דברים מאוד קשים ואף חווה אותם.. לכל המצב הזה נוספת התמודדות עם האבחנה של אישיות גבולית (שהמטפלת מסרבת להגיד זאת בפה מלא, וטוענת ש "רק יש לי את התסמינים). וההתמודדות עם זה באה והולכת כמו שבאים והולכים מצבי הרוח שמשתנים בשניות, בקיצוניות. ואני קוראת דברים על האישיות הגבולית, ואני מבינה יותר ויותר שזה משהו שלא ניתן לרפא (והמאמר שהובא כאן השבוע בנושא רק חיזק את הדברים שבתוכי), זאת בעצם האישיות, וכמו שנאמר בכתבה, אף כדור לא יכול לשנות אישיות (ולא, גם ככה אני לא מסכימה בכלל לקחת כדורים, זאת לא אופציה בכלל עבורי). ושוב חושבת לעצמי... איך כל החברות שלי כבר נשואות + ילדים.. ואיך ואיפה אני... ואם מידי פעם עלתה בי מחשבה שאולי פעם אביא ילד (אפילו לבד) אני עכשיו קוטלת את עצמי על בכלל שהעזתי לתת לה לעלות... כי מה פתאום להביא ילד ולהרוס לו את החיים בעצם היותי אמא שלו... אז ככה זה.. אין בי כעס, אין בי שנאה לאחר (רק לעצמי) אבל יש מין כאב, יאוש עמוק וכנראה עוד כמה דברים שעושים מערבולת בפנים. אבל מערבולת שונה, אחרת ממה שבד"כ.. המערבולת הזאת פשוט לוקחת למקום של "די" מקום של "שום דבר לא עזר, שום דבר לא עוזר, שום דבר לא יעזור"... אני חושבת... כמה אמשיך ללכת שלוש פעמים לטיפול, כמה בכלל אמשיך עם הטיפול. אם יותר מארבע שנים עברו מתחילתו ואני במקומות כאלה, אז למה להמשיך? אני לא רוצה יותר טיפול, ואני לא רוצה יותר מטפלת. אני בטח לא רוצה יותר שלוש פעמים בשבוע. אני יודעת איך היא תגיב כשאגיד לה שאני יורדת לפעם בשבוע, אני מכירה אותה.. ואני יודעת שזה יגמר לא טוב... או שאני אכנע ואמשיך עם השלוש פעמים, או שיהיה פיצוץ. ואני לא רוצה, לא את זה, ולא את זה... אני לא רוצה יותר כלום, מלבד שקט, רק טיפה שקט בפנים. ואת זה אני יודעת שלעולם לא אשיג. :-(

שלום שיר, למרות שאת נוטה לראות את הטיפול שלך כמשהו מיותר או 'לא עובד', את מספרת בו בזמן על כך שנפתחים דברים קשים בחדר, ושאת עושה עבודה. אני יודעת כמה קשים ומייאשים הימים האלה עבורך, אבל מאמינה שהמאמץ אינו לחינם. שולחת לך את כל העידוד האפשרי, ומתפללת בשבילך שהכאב יחלוף ויפנה מקום לקצת שקט ושלווה. זה מגיע לכולנו. סוף שבוע נעים ליאת

אמרתי לה שאני רוצה לרדת משלוש פעמים.. היא לא מוכנה לזה בכלל.. אני באיבוד לגמרי.. צריך לחשוב איך ומה לעשות.. גם ככה אין לי כבר אפשרות כלכלית להמשיך שלוש פעמים בשבוע, ובכל מקרה, אין ממש מה לעשות עם ההפרעת אישיות.. ולגבי הניתוקים שאני לא מאמינה בהם? היא הסבירה משהו על "ההתנגדות" שלי, על ההגנה שלי את עצמי, על אי הרצון שלי לדעת מה קורה איתי... אבל מה זה כבר משנה? אני באמת כבר לא רוצה לדעת שום דבר על עצמי.. זה הכל יותר מידי בשבילי, אני מבטיחה לך. אני באיבוד, אמרתי כבר, נכון? ליאת, הלוואי.. טוב?.. הלוואי והכאב הזה יחלוף... הלוואי.. אני לא מסוגלת להאמין בזה עכשיו, אני לא מסוגלת לראות עתיד (כואב או לא) עכשיו.. אז אשאר עם התפילה שלך שהכאב שלי יעבור ושיהיה לי קצת קצת אחרת, קצת קצת שקט בפנים.. רואה את העידוד שלך, מרגישה בו.. והדמעות מציפות בעיניים.. תודה, שיר

איך מוצאים מטפל טוב? דפי זהב? קופת חולים? חשוב לי שתהיה התאמה טובה ביני לבין המטפל אבל אין לי חברים באזור שיוכלו להמליץ (בעצם אין לי חברים בכלל וגם אם היו הייתי מתבייש להחשף בפניהם בחולשתי).

שלום שי, למצוא מטפל טוב זאת אכן משימה נכבדת, וכדאי לגייס סבלנות וחוש ריח מפותח. יש לי הרגשה שאם תתחיל לגשש מעט בין החברים שלך, תגלה שלפחות לכמה מהם הנושא אינו זר. כיום, טיפול פסיכולוגי הוא כמעט "טרנד", והרבה אנשים מדברים על הפסיכולוג שלהם כאילו דיברו על פגישה עם רואה החשבון, עורך הדין או הרופא שלהם. שעת הטיפול הופכת לעוד משבצת בלו"ז השבועי, ומעט מאד אנשים עוד מתרגשים מזה. ובכל זאת, טיפול היה ונותר עניין דיסקרטי, וזכותך לשמור על חיסיון בעניין זה. אם לא תצליח לחלץ בעורמה המלצה מידידיך הקרובים, תוכל להתייעץ על כך עם רופא המשפחה שלך. הם בדר"כ אחד הערוצים המרכזיים בהפנייה לטיפול, והם מכירים את המטפלים הטובים בסביבה. גם דרך קופ"ח אפשר - כל מה שצריך זה לבקש מהם את רשימת המטפלים איתם הם עובדים, ואז - שוב לגשש. תוכל כמובן לכתוב אלינ שובו ולפרט באיזה אזור בארץ מדובר, ואולי נוכל להפנות לך המלצות למייל. בהצלחה! ליאת

אורנה קודם כל תודה רבה לך על כל הפרושים שנתת לי לגבי BPD. עכשיו אורנה ברשותך, אני צריכה עזרה.... אני צריכה להבין מה עומד להשתנות בחיים שלי עכשיו שאני יודעת שקווי אירגון של האישיות שלי הם בורדרליינים? אני לא מבינה. עד היום למרות הכל, באיזשהוא מקום עמוק האמנתי ביכולות שלי וידעתי שיום אחד אני אגיע רחוק במחינה קרירה וכו' (אני אישה צעירה) ואתן לעולם ולעצמי את היכולת לראות את האני המיוחד שלי, שבי... ועכשיו עם האבחנה הזאת וכל מה שאני קוראת עליה באינטרנט (וזה ממש, אבל ממש מפחיד...) אני פתאום מבינה שאני נמצאת תחת הגדרה של בעיה כרונית באישיות גבולית, שלא ניתן לשנות אלא רק לעזור עם כילים להתמודדות, כאילו אני נכה ויכולה ללכת רק עם קביים?? זה לא מתאים לי. איך זה הגיוני שעבדתי בגיל 19-21 בחברות הי טק ביוטכנולוגיה עם האבחנה הזאת?? האם אני יכולה להיות אשה טובה ואמא טובה בעתיד לילדי???? יש לציין שאני בטפול כבר שנתיים עם מטפלת מדהימה אבל למה אני זאת שגרמתי לה להוציא במילים את מה שהיא כנראה ידעה עלי כבר כמעט שנתיים?? למה היא לא אמרה לי זאת מזמן?? ואולי בצדק?? אולי היא לא רצתה שאני אתיאש ואבהל?? זה נכון שהיום יש לי יותר כוחות להתמודד מאשר מה שהיה בעבר ואולי טוב שלא שמעתי על האבחנה הזאת עד היום אבל אני בהחלט עדין כועסת על המטפלת ולא יכולה לחכות לפגישה הבאה להגיד לה בדיוק מה עובר לי בראש... כלפי חוץ, אני ניראת לחלוטין נורמלית. האם אני לא נורמלית מבפנים?? אורנה בבקשה תגידי לי את האמת. לא כמו משהיא שמעלימה אינפורמציה כדי לא להבהיל את האדם שעומד מולה... אני אנשום עמוק... אני מבטיחה. אני לא רוצה להבהל מעצמי... אני רוצה לאהוב את עצמי והעיקר לקבל את עצמי ואת מי שאני על כל המשתמע מכך אבל אני צריכה להבין מי אני בכדי לקבל את עצמי. אני לא רוצה לחיות בשקר. אני רוצה לחיות במודעות וקבלה, כמו שכבר אמרתי קודם.... המון תודה אורנה.

הי אני ההודעה שלך גרמה לי לחשוב, כי הייתי בדיכאון בתקופה האחרונה והלכתי לפסיכיאטר שהפסיכולוג שלי המליץ עליו. הוא לא אמר לי שום דבר אבל כתב בפתק לרופא blpd ( הכוונה שלו הייתה ל - bpd, אפילו לכתוב את זה נכון הוא לא יכול ) וגם עליי זה נחת כרעם ביום בהיר, כי אני יודעת טוב מאוד מה זה, וכמובן נכנסתי מזה לסרט והתחלתי כמוך לקרוא, ולהתייאש ולקרווא עוד ועוד יותר להתייאש...ואז...את האמת זה היה כשנכנסתי לגוגל וכתבתי bpd, והגוגל התחיל לזרוק כל מיני דברים הזויים/ מצחיקים/לא קשורים שראשי התיבות שלהם הם bpd : burlington police dep לדוגמא ((: רק אז משהו הפשיר בי מפבנים והתחלתי ממש לצחוק, אז כנראה שאני אישיות גבולית, ותחנת משטרה של בורלינגטון, ועיצוב פרוייקט בניינים ( building product design )וכו וכו...זה כולה כותרת, שי כל כך הרבה דברים באישיות שלנו שנופלים בין הקריטריונים הגדולים האלה של.. תחושת ריקנות כרונית או הסתכלות על דברים בשחור או לבן. ואני בטוחה שאם את שואלת אם את תהיי אמא טובה, אז כנראה שאת אכן תהיי אמא טובה, ואם את שנתיים בטיפול, אז בניגוד לרוב בני האדם את מחפשת איך לעזור לעצמך ולגדול, ואני חושבת שזה מדהים. סתם מחשבות שעלו.. שיהיה ערב טוב. ורד

שלום לך 'אני', אורנה תהיה כאן שוב בימים שלישי-רביעי בשבוע הבא, ועד אז, אנסה להרגיע אותך אני. כל אחד מאיתנו מגבש במהלך שנות ההתפתחות מבנים אישיותיים המושפעים מגורמים ביולוגיים וסביבתיים כאחד. נהוג להאמין כי בהגיענו לבגרות (בערך בגיל 18), האישיות קיבלה את המבנה הסופי שלה, וההשפעות עליה מעתה ואילך יהיו מתונות יותר, אם בכלל. הפרעת האישיות היא הקצנה או נוקשות של היבטים אישיותיים הקיימים בכולנו, מה שיכול ליצור קשיים במישור הבינאישי, הרגשי, הקוגניטיבי (תפיסת עצמי או תפיסת האחר בצורה לא מדוייקת או עיוותים בחשיבה) וביכולת השליטה בהתנהגות. חשוב לזכור שאין אישיות אחת דומה לגמרי לאחרת, וייתכנו 'מופעים' שונים ורמות תפקוד שונות גם בין אנשים עם אבחנה זהה. בכל מקרה, למעט מקרים קשים מאד ונדירים יחסית, אנשים עם הפרעות אישיות (גם הפרעה גבולית) יכולים לתפקד ברמה טובה, בעיקר אם הם יודעים להיעזר בטיפול ולרכוש את המיומנויות החסרות להם. לא מדובר במחלה ובטח שלא בנכות, וכמובן שאפשר לקיים זוגיות והורות, גם אם יהיה בהן גוון סוער. את צודקת כשאת רוצה לחיות במודעות וקבלה, שכן למודעות תפקיד קריטי ביכולת לתפקד ביעילות בהקשרים השונים. אני מעודדת אותך להמשיך לעבוד בטיפול על המודעות העצמית ועל הוויסות הרגשי, ולהיווכח שאפשר לקיים חיים נורמליים גם עם אבחנה גבולית. בהצלחה ליאת

היי כיצד אוכל להפסיק עם זה?כבר הגעתי למצב שאני מאבד שעות שינה ותאמינו לי שאני מרגיש רע עם זה אבל נהייתי מכור לזה... איך מפסיקים?

שלום מישהו, יש משהו נוגע ללב בפנייתך לפורום אינטרנטי על-מנת שנסייע לך להיגמל מהתמכרות אנטרנטית אחרת... אני חושבת שכדאי לפנות למטפל (פנים אל פנים, לא באינטרנט) שיעזור לך לברר עם עצמך מהו המקום שמקבל הצ'אט בעולמך הפנימי ואילו צרכים אחרים הצ'אט "מסתיר" או מעמעם. ברמה ההתנהגותית, נסה להחליף את ההרגל להיכנס לצ'אט בהרגל אחר, פרודוקטיבי יותר. למשל, בזמנים בהם אתה רגיל להיכנס לצ'אט החלף זאת בטיול בחוץ או בשיחה עם חבר. שיהיה בהצלחה, אורנה

שלום. אני בן 16, ותמיד הייתי אדם די מופנם וביישן, אבל אני חושב שנעשיתי יותר מופנם ב-4-5 השנים האחרונות. יש לי מספר חברים טובים, שאני מרגיש נוח מאוד איתם, אבל קשה לי יחסית להתיידד עם אנשים חדשים, ואני חש ביישנות לידם, שבאה לידי ביטוי, לדוגמה, במניעה מיצירת קשר עין. האם זה נורמלי? תודה מראש.

שלום אנונימי, זה נורמלי להרגיש ביישנות ומבוכה במפגש עם אנשים חדשים. מה שחשוב הוא מידת אי הנוחות והמצוקה שזה מסב לך, ואני מבינה שמאוד קשה ולא נעים לך לעבור את השלב הזה של היכרות ראשונית. אפשר לעזור לך להתמודד עם התחושות האלה בטיפול פסיכולוגי, ואני בטוחה שאם תפנה להוריך ו/או לפסיכולוג/ית בית הספר תימצא העזרה המתאימה. בהצלחה, אורנה

אני בן 40, סובל מזה זמן רב מדיכאון קל, מתקשה לתפקד בעבודה בגלל התנהגות של הרס עצמי (חוסר מוטיבציה, דחיינות וזלזול) שפוגעת בכפופים לי ואם תמשיך, תביא לפיטורי. משקר לאשתי על המצב, לא מספר לחברים ומרגיש אשם כל הזמן. מחפש מטפל טוב ואינטיליגנטי עדיף ב CBT, באזור רחובות. מי יכול להמליץ?

שלום שי, צר לי לקרוא על סבלך, וטוב שהחלטת לפנות לעזרה. אינני מכירה באופן אישי פסיכולוג באיזור המבוקש, אך אני מקווה שההמלצות זורמות בקצב לתיבת הדואל שלך. בהצלחה, אורנה

שלום וברכה אני אמורה להתחיל בקרוב טפול ונרגשת לפני פגישה ראשונה. מה כולל הראיון בפגישה זו? מה קורה בכלל בפגישה ראשונה?

שלום יונית, ברוכה הבאה לעולם הטיפול... יש כמה גישות לגבי פגישה ראשונה, כך שיתכן שתפגשי משהו שונה ממה שאתאר. חלק מהפסיכולוגים נוטים לפתוח את הטיפול בצורה "מסודרת" שכוללת מעבר "מאורגן" על תולדות חייך. אחרים נותנים לטיפול פשוט "להתחיל", מבלי לנסות "לסדר" שום דבר. יש סיכוי טוב שהפסיכולוג/ית יתנו לך להתחיל לדבר, אך אם תתקשי סביר שיעזרו לך... בכל הגישות יהיה גם שלב טכני של הסבר על "הכללים" וסיכום פרטים טכניים (שאינם רק טכניים, עוד תגלי...) אודות שעה קבועה, משך פגישה, עלות וכיוצא באלה. ומעבר להכל, נשמי עמוק ושימי לב לאופן שבו את מרגישה ביציאה אל המסע המרתק אל עצמך... דברי בחופשיות ככל שתוכלי, כולל אסוציאציות ומחשבות שנראות לך מביכות או לא מתאימות. הכל מתאים לחדר הטיפול... שיהיה בהצלחה! אורנה

אורנה, מה שלומך? היום שחררתי כאן מלא מילים.. אני קצת מחייכת על עצמי.. אני רק כותבת כדי לומר לך שלום.. מרגיש לי מוזר לכתוב בימים שלך בלי לומר שלום :-) לא כל כך בא לי לשתף היום בטיפול שלי.. מרגישה שאין צורך. רק אומר שהיום היה קצת יותר בסדר. שיחה כזאת, בלי תכנון, שהתגלגלה דרך בחירת המילים לתחושות שבבסיסן... לא הבאתי שום דבר ממה שהתמודדתי איתו השבוע, למרות שהיה הרבה, כי לא התחשק לי לשתף אותה בכלום. ובכל זאת השיחה הזאת היום הייתה נעימה וטובה לי. טובה לנו, אני חושבת. שיחה משותפת איכשהו. איך אפשר לבוא כועסים כשבחוץ האביב מכה בכל החושים? :-) זה כמעט לא הוגן.. היא מבינה את המרחק שיצרתי. אפילו קראה לזה במקומי "עונש".. זה לא בדיוק עונש, אבל גם לא בדיוק לא-עונש.. זו מילה שגורמת לי לגחך על עצמי קצת, "עונש", אבל היא לא גיחכה. היא אמרה אותה ברצינות ובזה גרמה לי להרגיש שהיא מבינה ומקבלת. שזה לא מצחיק אותה. מעניין מה זה המנגנון הזה שברגע מרחיק או מקרב אותי.. איך זה שבלי שהדברים מדוברים בתוכי משהו בי "מחליט" בשבילי? מנתק אותי או מחבר אותי. זו תחושה משונה שיש דברים שאתה בעצמך עושה, ומתוך העשייה לומד מה כנראה הרגשת. מי זו ה"אני" הזאת שמגינה על עצמה בלי לספר לי? :-) זה משונה/מעניין.. אני קצת שמחה שיש בי כנראה מישהו שמספיק מודע לערכי/מכבד אותי, כדי להיות נועז ולהעניש... (מצחיק אותי קצת) מקווה שחצי שבוע עבר עלייך בשלום, חושבת עלייך בחיוך, (חיבוק נבוך של ביישנים) :-) לילך

לילך לילך, שלומי טוב, ואין כל צורך להתבייש בחבקנות האביבית הזו... יש לי שתי מחשבות קצרצרות לעת ליל: הראשונה עוסקת בתהליכים מקבילים, כלומר האופן בו "לא כל כך בא לי לשתף היום בטיפול שלי.. מרגישה שאין צורך" נוגע ומרפרר ומדבר (מתכתב, אומרים היום, כמדומני) עם: "לא הבאתי שום דבר ממה שהתמודדתי איתו השבוע, למרות שהיה הרבה, כי לא התחשק לי לשתף אותה בכלום"... אני חושבת שאולי היה נכון לך "להתקפד" קצת, להתכדרר קצת, לחפש את המילים קודם כל בפנים... מחשבה שנייה קשורה ל: "זו תחושה משונה שיש דברים שאתה בעצמך עושה, ומתוך העשייה לומד מה כנראה הרגשת". מבלי דעת ניסחת את אחד המודלים המרכזיים בפסיכולוגיה חברתית, וזה נחמד בעיני... כן, הרבה פעמים אנחנו מסיקים על הרגשתנו מכל מיני אינדיקטורים רלוונטיים יותר או פחות (הלב שלי דופק מהר = אני מאוהב), ולפעמים זה ממש מעניין להסתכל על ההיסקים שמובילים אותנו בדרכנו... שולחת שמחה, כתוספת לאביב, אורנה

אספר רק עוד סיפור אחד קטן ודי.. בתחילת הפגישה אני לפעמים מציצה מעבר לחלון, בודקת מה מצב הצבעונים שלנו. השבוע, בשל השרב שהיה, דאגתי להם כל השבוע מרחוק, ולכן כשבאתי פתחתי את החלון לראות מקרוב.. היא תמיד אומרת ומצביעה על הגדילה שלהם ואני הפעם מצאתי את עצמי "מרגיעה" את ההתרגשות שלה ואומרת שמכל פקעת נקבל פרח אחד, לא חשוב כמה גבעולים יצוצו. היא שאלה אם כדאי להשקות יותר ממה שהשקתה, ואני, למרות שהייתי משקה יותר, היה לי לא נעים להיות "המפקחת" בסיפור הזה, ואמרתי בנינוחות שנראה לי שהיא משקה טוב. השבוע גיליתי, לצערי, שאחד מנבטי-הצבעונים הלך לעולמו.. התייבש בשרב. היא הצטערה יחד איתי שלא היה מי שישקה, ושוב הרגעתי ואמרתי שאין מה לעשות- אנחנו נפגשות רק פעם בשבוע וזה כל מה שאפשר להשקות.. כאן כבר התחלתי לחייך.. :-) תודי שזה מעצבן-מצחיק שכבר אי אפשר לדבר על הפקעות שלנו בשקט, בלי שזה יהפוך למטאפורה לדברים אחרים.. נעימות לי מאוד מילים ומחשבות הלילה שלך, אורנה נחמד לי גם שענית לי ב"אהלן" חברי :-) תודה על המילים שלך (שמחה זה כיף!) לילך

שלום וברכה אני אשה בת 35, נשואה באושר+6 ילדים מקסימים.אני בכלל לא עצובה ומתפקדת מצויין בעבודה ובבית(העבודה הרצינית...).ילדתי את הילד השישי לפני 11 חודש ומאז-אולי אפילו לפני כן, יש לי תקופות ארוכות שאני מרגישה שאני בתוך חלום.(אם כי כלפי חוץ אי אפשר לראות שינוי) זה קרה לי בעבר מדי פעם-בזמנים של קושי גדול או שמחה גדולה, ואני חושבת שזה איזה מנגנון הגנה שעוזר לי לתפקד בזמנים מיוחדים. ההבדל הוא, שתמיד הרגשתי ככה במשך שעות ספורות, או אפילו ימים, אבל מעולם לא לאורך תקופה ארוכה, ודי רצופה כמו עכשיו.בהתחלה חשבתי שזה קשור לעומס של בלי-עין-הרע- משפחה ככ גדולה+עבודה+מעבר דירה+מעבר עבודה. עכשיו שעברה כמעט שנה מהלידה, ואני לא מרגישה את העומס כ"כ (למרות שעדין יש לנו מס' החלטות ומעברים שעומדים לפתחנו) אני תוהה אם משהו לא בסדר איתי? אולי אני צריכה לפנות לעזרה? התחושה שאני ב"סרט" היא מאד לא נעימה, ואני גם מרגישה שאני מפסידה את חווית החיים בכל החודשים הארוכים האלה. לא הצלחתי למצוא בעצמי חומר על הנושא הזה. האם יכול להיות שאני חווה את התחושה הממושכת הזו רק בשל עומס? האם עלי לפנות לטיפול? אם כן-לרופא משפחה, לפסיכולוג או לפסיכיאטר? האם זוהי תופעה מוכרת? האם היא נורמאלית? היכן אוכל למצוא חומר על הנושא, אם יש? אודה לכם מאד אם תוכלו לענות לי! כל טוב

שלום שולי, ראשית - מילה של הערכה! 6 ילדים, הצעיר ביניהם בן פחות משנה, עבודה חדשה, דירה חדשה - זה די והותר לגרום לרובנו להיכנס למיטה עם כאש ראש נוראי ולנוח קצת... ואולי, וזוהי באמת הצעה זהירה בלבד, גם את זקוקה להתנתקות מסוימת מכל זה, ולוקחת אותה לעצמך באופן לא לגמרי מודע. אין לי אפשרות לאבחן את תחושת הנתק שאת חווה מבלי לפגוש אותך, ואני לא חושבת שיש טעם לקרוא על תופעות שונות של דיסוציאציה כל עוד לא ברור במה מדובר. לעומת זאת, אני חושבת שזה יהיה מצויין אם תמצאי את השעה השבועית לגשת לפסיכולוגית קלינית, שתאבחן ותציע את הטיפול המתאים. לתחושתי, שעה שבועית כזו של התחברות לעצמך והתבוננות שקטה במה שעובר עלייך ברמה הרגשית, עשוייה להוות מרפא בפני עצמה. בהצלחה בכל! אורנה

אלף תודות! עזרת לי מאד!! שולי

מה משמעות המשפט: קווי אירגון בורדרליינים של האישיות??

שלום אני, הכוונה לכך שהאישיות כוללת קווים מסוימים השייכים או מתאימים לתיאור הפרעת האישיות הגבולית. קווים כאלה יכולים להיות: עיסוק אינטנסיבי בנושאים של נטישה, כמיהה עזה לקשר העלולה להתחלף בכעס גדול על נטישה (אמיתית או מדומיינת), תנודות בין קרבה ומרחק, בין תפיסה אידילית של האחר ותפיסה דווליואטיבית של האחר, וכן הלאה. כל זאת נאמר באופן כללי. מה שחשוב הוא לשוחח עם איש המקצוע שכתב את האבחנה ולהבין למה הכוונה ברמה האישית והייחודית של כל מטופל. בהצלחה, אורנה

מהגדרת של הפרעות אישיות גבוליות, מה פרוש BPD ??? זה קיצור של ???

שלום א', BPD הם ראשי התיבות של Borderline Personality Disorder, הפרעת אישיות גבולית. נסי לעשות חיפוש בפורום, ותגלי עשרות התכתבויות מעניינות בנושא. אם תרצי עזרה נוספת, אשמח לעשות זאת מחר. שיהיה לילה שקט, אורנה

אורנה היי, מה אני יכולה כבר לעשות...עומק הכאב שחוויתי אז שהגיע עד לכדי חרדה אימתית ופרנויה קלה עוינת הציבה אותי היום שונה...הטראומה הזו נטלה ממני את החיות! מילא אם הייתי חולה באמת אבל נפלתי כ"כ קשה שהעצב והכאב של אז אינו הולך ממני...הוא נהיה חלק ממני, חלק זר ושונה לגמרי כך סתם באמצע החיים- ומה עכשיו? חיי נהרסו בגלל מטפלת שדירדרה אותי למצב כזה ועלי לשלם את המחיר הכבד לכל החיים. התחלתי טיפול ב- CBT אבל זה כמו לשפוך מים על האש שמזמן כבתה - כמו כוסות רוח למת. העוצמה אז היתה כה גבוהה והלכתי רחוק מדי - אבל אני לא מוכנה לשלם את המחיר! ובכל זאת - פעם ראשונה בחיי זה לא ממש משנה מה אני רוצה או לא רוצה- כבר לא שואלים אותי- אין לי שליטה בזה- כל הכח החיובי שהיה בי החליט לעשות סיבוב פרסה לכיוון השלילי בכל העוצמה עד שלא נששאר ממני כלום - ושוב מה עכשיו? אני מוכנה אולי לעקור שוב חזרה למרכז - למקום האחרון שבו עוד היו לי חיים לפני שקרה מה שקרה וחזרה כמעט ללא הכרה לצפון. אבל מי יפתח לי שאחרי המאמץ הזה- שמפחיד אותי בפני עצמו כי אין לי את ההגנות החזקות שלי- אם אעבור מי יבטיח לי שאחזור לעצמי? זה פשוט כל כך לא בסדר האופן בו נגרם לי נזק זה- היו בי את כל ההבטחות להצלחה בחיים. כרמית

כרמית יקרה, אני יודעת שאין הגינות בחיים, וגם אין הבטחות. חבל כל-כך... את יודעת, מתישהו כל אחד מאיתנו נעמד למול ה"חבילה" הקשה והכואבת שלו, ומחליט מה הוא סוחב הלאה, וממה הוא מרפה ומשאיר מאחור... האם את יכולה להשאיר אותה מאחור? את המטפלת שאכזבה אותך ופגעה בך כל-כך? האם את יכולה להתחיל את המשך חייך בלי ביטחונות שהכל יהיה בסדר? פשוט להתחיל ללכת... וכרמית: לא צריך ללכת לבד. ממש לא! מחזיקה לך אצבעות, כתמיד, אורנה

סתם מדוכדכת, בן של חברה שלי בן חצי שנה(ואני מרגישה שאני עומדת במקום והזמן עובר מהר) וגם ראיתי הרבה נשים בהריון עכשיו כש מצב לא כל כך יציב מבחינת העבודה קשה לי לומר לעצמי:אני אוהבת את עצמי במצב רגיל אין עם זה בעייה יש משהו שאת יכולה ליעץ לי כדי לצאת מהדכדוך?

אלמונית 2 יקרה, אני שומעת אותך "מחזיקה" את הדכדוך הזה כבר הרבה הרבה זמן... אני מבינה שכל בטן שתופחת, כל תינוק שנולד עדיין פוצעים אותך, וזה באמת מדכדך ומכאיב מאוד לשאת זאת, מבלי לדעת בוודאות שגם עבורך הכל יסתדר. אני חושבת שאת ראוייה למקום עוד יותר מחזיק וחם ופרטי מהליווי שהפורום שלנו יכול להעניק. מקום בשבילך. אם אין לך - תני לעצמך אותו. בבקשה... בהצלחה, אורנה

כרגע עלי להסתפק בפורום לא כל יום רע, יש גם ימים טובים ואף טובים מאוד

שלום רב, אני בן 25,עליתי ארצה בגיל 7 מברה"מ לשעבר.ניתן לומר שהשתלבתי בארץ(לכאורה),למדתי את השפה,למדתי בבית הספר ובאוניברסיטה,שירתי בצה"ל ואף סיגלתי לעצמי את רוב המנהגים.עם זאת,לא מזמן כאשר קראתי כתבה מסוימת ב-YNET - "רועי או יורי - אין לי סיכוי עם הישראליות", נחתה עליי הבנה כואבת לגבי נושא שתמיד הציק לי אי שם ברקע.זו היא העובדה שאף פעם לא קיבלתי את אותו יחס חם שקיבלו הצברים סביבי,אלא מן יחס קריר של כבוד, מעין-אתה סבבה,אין לנו בעיה איתך, אבל אתה תהיה עם החברים שלך,אנחנו עם שלנו והכל יהיה בסדר.... הבעיה מתגלה במלוא חריפותה כאשר הדבר נוגע לנסיון ליצור קשרים רומנטיים עם בחורות צבריות,וכאן אולי המקום לציין שתי עובדות: 1. מנסיוני האישי וכן מניסיון של עוד גברים רבים אותם אפשר לשאול,הנשים הצבריות ידועות כקשות,בררניות ומפונקות לאין ערוך יחסית לנשים באירופה או במזרח הרחוק. 2."הלך הזרזיר אצל העורב" - כל אחד מתחבר אל הדומים לו. שתי עובדות אלה יחדיו יוצרות מנגנון סינון קשה ומסובך יותר לבחור כמוני.וזה לא שאני אומר שאין זוגות מעורבים-ודאי שיש,אלא שהעבודה הנדרשת היא קשה יותר,וזה נורא מעצבן... לפעמים אנשים מסוימים,פסיכולוגים ולא פסיכולוגים כאחד, באים אליי בסוג של הטפה צדקנית ואומרים לי "אולי הבעיה היא בך","זה הכל עניין של גישה","זה הכל מה אתה משדר" וכו'.אני מצדי אומר להם,"רבותיי - אני עוד מעט 20 שנה במדינה הזאת,אני לא צריך שתלמדו אותי מה עניין של גישה ומה לא,אני בעצמי יכול ללמד אתכם כמה דברים...." אני בטיפול כבר שנה וקצת. אין ספק שזה לא אחד המקרים שגישה לבדה תפתור את הבעיה(ראה ערך-עובדות 1 ו-2).אני חי במציאות חברתית מסוימת,מעצבנת,שאני נדרש ללמוד לקבל אותה.השאלה היא רק - איך?

היי אלכס, קראתי אותך בעיון רב ,מאוד אהבתי את מה שכתבת.. הישירות ,הכנות ,וכן ,גם כאב היה כאן, על מה שאינך ,ואולי , אף פעם לא תהיה - ישראלי בכל רמ"ח אבריך. אתה יודע מה,אני לא בטוחה שאנו הישראלים שונים ,במובן זה ,מחברות אחרות בכל מקום. בטח לא אחדש לך,אם אומר ,שקומונות חברתיות נוצרות על פי קריטריונים של רקע משותף,כמו, תרבות ,סגנון חיים ,שפה ועוד. כך זה בארץ וכך זה בכל מקום. אתה נשמע מאוד מאוכזב מהמסקנה ,שלעולם לא תוכל להתערות ,במאת האחוזים ,לתוך החברה הישראלית עם כל המשתמע מכך.(אולי, גם מציאת בת זוג מקומית..) עולם כמנהגו נוהג, ויתכן , ואתה מבזבז אנרגיות לריק ,בלנסות להבין מה לא בסדר ,אתך , או אתנו ההצברים. דבר אחד בטוח,הדור הבא שלך יהיה צבר לכל דבר...

הי אלכס, מפתה לנסות לדבר איתך, אז אני אנסה.. גם אני לא ילידת הארץ, אך עליתי בגיל צעיר משלך. אני מניחה שזה לא תמיד עניין של גיל עלייה, ואפילו לא של מקום לידה, אלא יותר עניין של "מה יש בבית"; האם ההורים השתלבו בארץ לשביעות רצונם ובאיזו מידה הם מרגישים "בבית" כאן. מהבחינה הזו אני יכולה לומר שאנחנו כבר למעלה מ-25 שנה בארץ, ועדיין הזרות של ההורים מורגשת לי. גם ה"ישראליות" שלי התפתחה מעט ומאוחר יחסית, ופה ושם עוד אומרים לי שאני "ארופאית מנומסת" .. אני כותבת את כל זה כדי שתדע שאני מבינה מאוד את תפקיד התרבות עליו אתה מדבר. אני חושבת כמוך, שהתרבות שבה צמחנו עיצבה אותנו, במידה זו או אחרת, להיות מי שאנחנו, להתנהל בדרך המסוימת בה אנחנו מתנהלים. ואולי מתוך הקונפליקטים הצמיחה בנו גם איזו מורכבות שייחודית לנו. לא בהכרח מורכבות גדולה או קטנה יותר משל אחרים, פשוט שונה. יחד עם כל זה, אל תכעס, אבל אני חושבת שלומר שזו עובדה (עובדה?) שנשים צבריות הן "קשות,בררניות ומפונקות לאין ערוך יחסית לנשים באירופה או במזרח הרחוק.." זה קצת פשטני (ובלי להכיר אותך אומר שזה לא מתאים לך). אני מסתכלת סביבי, על עצמי ועל חברותיי הצבריות, ואני לא רואה בכלל את מה שאתה מתאר. דווקא חברותיי יוצאות ברית המועצות לשעבר, הן אלה שמנהלות מערכות יחסים שיש בהן המון משחקים, מתנות, חיזור, פרחים.. דברים שנראים לי מסובכים ומורכבים לבחור הממוצע :-) (וגם לי). יכול להיות שאתה נמשך לסוג הזה של בנות, אבל הן יכולות להיות מכל הצבעים ומכל המוצאים, ולאו דווקא ישראליות צבריות. אולי יש לך סיבות משלך להעדיף להאמין שהכל עניין של "צבריו?ת".. אבל אולי אתה מוותר לעצמך איפשהו, כשזה מה שאתה מסביר לעצמך. תרבות המוצא זה חלק מאיתנו, לטוב ולרע. אתה שונה מאחרים. כך גם אני הרגשתי שנים רבות, ועדיין. אבל מתוך שיחות עם אנשים על הנושא הזה של "תחושת שונות" גיליתי שגם אנשים אחרים הם שונים מאחרים.. שאני אולי שונה בחוויה שלי, אבל יש עוד כמה שמרגישים ככה ובכל זאת חיים חיים מלאים. שאם אמשיך עוד הרבה זמן לתלות את האשם בקושי שלי להשתלב בדברים חיצוניים-למחצה, כמו תרבות, אשאר מאחור וחבל. באמת חבל.. בגלל איך שאני ובגלל איך שגדלתי אני הרבה פעמים משדרת לסביבה שלי משהו שכלתני, מהוסס, מאופק, פרטי, מכבד, חכם אולי גם. היחס שכתבת שאתה מקבל נשמע לי מוכר מאוד- "יחס קריר של כבוד" זה בדיוק זה. אבל אני חושבת שזה בגלל איך שאני ולא כל כך משנה לי למה אני כמו שאני.. ואם זה עניין של תרבות? מה זה משנה? אני לא חמה ומחלקת צ'פחות וחיבוקים על ימין ועל שמאל, אז למה שאקבל יחס כזה? אולי היחס שאתה מקבל קשור גם להתנהלות שלך כאדם, ולא רק להתנהלות שלך כאדם שנולד ב-X. אני לא מכירה אותך, אבל מפתה מאוד לומר לך להיות אתה וזהו. להגיד "ככה אני", להרגיש עם זה מעולה, ועם זה לצאת לעולם. בלי לנתח יותר מדיי- פשוט להביא את עצמך באופן הכי נאמן לך ולהרגיש עם זה מעולה. אם בהתנסויות שלך הרגשת שאתה צריך להיות מישהו שאתה לא כדי להיות עם מישהי, אז אולי זה סימן שהיא לא בשבילך. יש הרבה סוגים של ישראליות, אתה יודע, לא רק בררניות ומפונקות וכל מה שכתבת.. מסיבה ששמורה איתך, למרות שאתה יודע שאתה משרטט מציאות מורכבת, אתה עושה את זה במונחים סכמטיים וחסרי מוצא. כאלה שבהכרח משאירים אותך פסיבי.. (לפחות זה מה שעולה מקו המחשבה שתארת). מצד אחד קיימת המציאות התרבותית-חברתית, שהיא דבר אחד וברור והומוגני, ומהצד השני, אני, קטן ומטלטל חסר אונים בתוכה, לא שייך ותמיד שונה. אז מה אם אתה שונה? אז מה? חוץ מזה, שאם נוח לך יותר עם נשים שהן לא צבריות, אז למה בעצם להתעקש עליהן? יש די והותר עולים ועולות לכולנו, אם כך נעים לנו יותר.. מקווה שלא אעורר בך תרעומת.. אני לא מכירה אותך ולא יודעת.. אם משהו כאן היה לא במקום או לא לעניין, אז אני מתנצלת. מאחלת לך להרגיש בבית, אלכס.. בתוכך ובחוץ. לילך

שלום לילך ותודה על תשובתך. ראשית,ייתכן ואני משרטט מציאות סכמטית וחסרת מוצא,אבל איפה בדיוק הפיתרון הפרקטי שאת מציעה לי בתשובתך? אני מעולם לא ניסיתי להיות מישהו שאני לא כדי להרשים אדם כזה או אחר,אפילו לא בתור נער מתבגר.את אומרת לי-"פשוט תביא את עצמך כמו שאתה,ותרגיש מעולה...".אז החיים לא עד כדי כך פשוטים....להביא את עצמי כמו שאני זה כן,אבל להרגיש עם זה מעולה בלי להיות שייך במאת האחוזים זה דבר בעייתי מאוד. שנית,אני עומד לחלוטין מאחורי דבריי לגבי הנשים הצבריות.אכן,יש ביניהן מכל הסוגים ואינני עושה הכללות או מדבר רק מתוך תסכול.כפי שאמרתי-מי שלא מאמין לי שישאל את הגברים פה בארץ מה דעתם,בייחוד כאלה שהתנסו עם נשים מארצות אחרות.אכן,זו סטטיסטיקה שלא נעים לשמוע-אבל זה המצב.

שלום אלכס, כתבת בחוכמה וברהיטות, והדמות שעלתה למול עיניי היא דמות של אדם חושב ומנתח, עם משהו עז ולא פשרני. זה נחמד... אני לא מבטלת שום דבר מההקשרים החברתיים-תרבותיים שהזכרת, אך מאחר ואני פסיכולוגית קלינית שעניינה בפרט ובעולמו הפנימי, ומעולם לא הייתי סוציולוגית מבריקה במיוחד, אני רוצה להציע לך להמשיך לעסוק בפנים הזה - החושב, המנתח, העז והלא-פשרני... להמשיך לבדוק את מי נעים לך לפגוש ואת מי פחות, מי ומה מעוררים בך חמימות, ומי מה משאירים אותך אדיש, או כועס, ולנסות לגלות זאת בפתיחות ובסקרנות. יכול להיות שהאישה שתמצא חן בעיניך תהיה אדם שחווה בעצמו הגירה וקליטה בחברה זרה, יכול להיות שהיא תהיה מאוד מכאן, ובכל מקרה - היא תהיה אדם מורכב שמכיל הרבה יותר מ"סכום" הפרטים של מוצאו התרבותי-חברתי. ממש כמוך... אשמח לשמוע עוד, אורנה

זהו אורנה. הוחלט פה אחד על סיום טיפול. אני לא מצליחה להביא את עצמי והיא לא מצליחה לעזור. היא חושבת שאולי שיטה אחרת אצל מטפל אחר זה הפתרון. תאריך הסיום סוכם ונכתב. 2 פגישות עיבוד ( לא מסוגלת ליותר ) וזהו. נגמר. אני יודעת שזה הדבר הנכון. שצריך לסיים. אבל קשה לי. לא מצליחה לנשום. היא מאמינה שיהיה לי בסדר.. תחזיקי לי אצבעות. עננית.

אוי עננית, זה באמת קשה מאוד. אני מרגישה שליוויתי אותך כאן בכל מיני שלבים של הטיפול, גם סביב ההחלטה הזו, ואני מרגישה על 'בשרי' את הזעזוע והחשש מפני הלא נודע. אני מקווה שתשכילו לעשות את הפרידה הזו מיטיבה, מגדלת, לא נוטשת ולא ננטשת. אני מקווה שתרגישי מוחזקת כראוי גם (במיוחד) כשמרפים מהאחיזה. ואנחנו כאן, בסדר? ככל שנוכל. אורנה

שלום רב אני גרושה+2 בת 39,לפני 4 חודשים הכרתי גבר מקסים שזיהיתי אצלו מצבי רוח משתנים. הוא סיפר לי כי בעבר לפני כ 5 שנים בערך,נפל לדאון,וכיו"צ,אושפז בבית חולים במחלקת בריאות הנפש,טופל בתרופות והיה במצב רע מאוד. היום הפסיק על דעת עצמו את הטיפול התרופתי,מרגיש טוב יחסית ולדבריו מתמודד עם המחלה בשלום. אני מאוד חוששת לעתידי עם אמשיך את הקשר איתו,למרות האהבה הגדולה ביננו. אני פוחדת מהשלכות עתידיות אני מבקשת בדחיפות יעוץ או דעה מקצועית,שמא יהיה לימאוחר מידי.בתודה מראש

שלום אליה, הפרט המדאיג בעיני בתיאור שכתבת הוא הפסקת הטיפול התרופתי על דעת עצמו. אם אכן מדובר בהפרעה ביפולרית, היכולת להיעזר בטיפול תרופתי באורח רציף, למרות שהוא מביא עמו איזון 'משמים' בהשוואה למאניה, הוא חזאי קריטי להחלמה טובה. אני מציעה לשתף את בן-זוגך בדאגה שלך, ולבקש ממנו לתאם פגישת מעקב אצל פסיכיאטר שילווה אותו גם בהמשך הדרך. תוכלי להזכיר לו שכשם שלא מתחילים טיפול תרופתי ללא ייעוץ רפואי, כך גם לא מפסיקים אותו לבד, ויש זמן ודרך לעשות זאת. אם יסכים, אולי תוכלי להצטרף אליו לפגישת הייעוץ, ולשאול שם חלק מהשאלות המטרידות אותך. מעבר לכך, תמיד יש מרכיב של אי וודאות בבחירת בן-זוג (ובחיים בכלל...), וזה נכון עם הפרעה ביפולרית ובלעדיה... הקשיבי היטב לרמזים, וגם לליבך. בהצלחה, אורנה

שלום רב, האם יש אפשרות לפנות אל אחד/ת מכם באופן אישי, באמצעות האי-מייל? מדובר בתסבוכת מורכבת למדי, שהתעוררה במהלך ובתוך הטיפול, וגלשה אל מחוצה לו. נכון לעכשיו מדובר במצב של טיפול-ללא-טיפול. ידוע לי שנהוג ומומלץ לדבר על הדברים הללו בתוך הטיפול, אבל זו בדיוק הבעיה - אין לי עם לדבר כרגע, מאחר שנוצר נתק... העניין הוא, שמדובר בחשיפה של די הרבה פרטים מזהים על הטיפול (לא של המטפלת, כמובן!), ולא הייתי רוצה להגיע למצב של זיהוי, ולכן חשובה לי פניה אישית במייל. תודה, המסובכת.

שלום מסובכת, אפשר לשלוח מייל אישי. על-מנת למנוע אכזבות, חשוב לי לציין שקודם כל נענות השאלות בפורום, ורק לאחר מכן אני משתדלת להתייחס לפניות אישיות. לאור זאת, אם אכן מדובר בתסבוכת המחייבת התייחסות מהירה, כדאי לחשוב על אופן בו תוכלי לנסח את הדברים כאן. בתקווה שהסיבוך ימצא את פתרונו במהרה, אורנה

שלום ברצוני לדעת האם טיפול פסיכולוגי בין מטופלת למטפל אשר במהלכו המטפל מזמין אוכל לו ולמטופלת ( ולהיפך ) ובסיום הטיפול מחבקת המטופלת את המטפל חיבוק פרידה הינו טיפול פסיכולוגי תקין? האם ייתכן שהטיפול מצריך התנהגות כזו?

שלום רועי, אפשר לומר בפשטות שמדובר בסיטואציה יוצאת דופן בעולם המושגים של הפסיכולוגיה הקלינית. שתי השגות: יתכן שהמטפל הנ"ל אינו פסיכולוג קליני, ואינני יודעת מהם הכללים המכתיבים את סגנון עבודתו. חשוב מכך - מאחר ואני איני נוכחת שם, ולא שמעתי את הסבר המטפל להתנהלותו, אני מציעה לברר את הדברים ישירות איתו. בהצלחה, אורנה

סליחה אם פוגעת,למרות שגם אתה דרור,וגם אורנה מדהימים בעיני,וזו הזדמנות לומר לכם תודה,על העבודת קודש שאתם עושים פה,עם המון המון סבלנות. אבל אני כל כך צריכה את ליאת עכשיו,את המילים הכל כך מרגיעות שלה,גם כשאני יודעת,שזה רק מילה והיא רחוקה מלהיות תקווה.אבל כשכל כך כואב ומר,גם אשליה שקרית יכולה להיות נחמה.ליאת שומעת?מן הסתם לא...עוד אשליה,אחת מיני רבות.למה צריך לסבול כל כך בשביל לחיות?!!!

שלום לך, ליאת אולי שומעת ואולי לא, אבל היא בכל מקרה תהיה פה ביום חמישי בכדי לעזור אם תפני אליה שוב ביום זה. בעיני אין זו אשליה לרצות שיהיה למישהו אכפת, זהו רצון לגיטימי. ואכפתיות אינה שקרית גם אם היא באינטרנט. אבל לא תמיד האכפתיות מגיעה בדיוק בזמן ובצורה שבה אנו צריכים אותה, זה לא קל אבל זוהי חלק מההתמודדות בחיים, חיים שהסבל הוא חלק מהם, כשהשאיפה והמאבק הוא שהוא לא יהיה הדבר היחיד בחיים. דרור

רע לי , אני לא יכולה להסביר אפילו למה בדיוק אבל פשוט רע לי . אני בטיפול כבר למעלה משנה ואני מרגישה שזה יותר מקשה עלי מעוזר לי (וממש לא עולים שום תכנים קשים בפגישות) , איך בדיוק טיפול יכול לעזור , כי זה ממש מייאש , ואני בעצמי כבר לא יודעת להצביע מה בדיוק הבעיה אבל פשוט רע לי .

שלום לך, קשה לי לומר בדיוק מה קורה לך בטיפול, מדוע את מרגישה רע יותר, משום שאת מתארת חוויה כללית. אבל נראה לי שהחוויה שרע לך באופן כללי ולא מוגדר עושה לך לא טוב ואולי מטרת הטיפול היא לנסות דווקא להגי עלמקור הקושי, להעלות תכנים קשים. הצעתי היא שתעלי את הנושא בטיפול, שתנסו להתמודד באומץ מול השאלוה הקשה מדוע את מרגישה רע יותר. לא שזה לא קורה בטיפול אבל זה משתנה ממקרה למקרה, כפי שגם הדרך בה טיפול עוזר משתנה. דרור

את הטיפול האחרון אינני יכולה לשכוח בלשון הרע...איך שהקשר (או חוסר הקשר יותר נכון), "התפתח" לכיוונים בלתי צפויים וסוף עגום במיוחד. מאז, נפתח אצלי מעין סכר רגשי חסר מעצורים שבו כל הכאבים של הילדות והבגרות המוקדמת החלו להתפתח לסרט רע ומקוטע, שלמעשה מתקיים כל הזמן גבול דק בין האשליה לממשות, עקב כך השתנתי קשות, התנתקתי לחלוטין ולתקופה ארוכה ממשפחתי. אני כבר אינה אותה בחורה חייכנית, חיובית ופרודוקטיבית. אני הרסנית לעצמי- את כל האבחנות הפסיכיאטריות שקראתי ניכסתי לעצמי (אפילו תוכנות טובות, למשל: כמו שאפתנות נחשב לאחד התסמין מתוך אבחנת אישיות סכיזואידיות- הזוי, לא?!) בכל מקרה, מרוב בחישה ונבירות יתר בשילוב של רגישות מיוחדת עם דימיון מפותח שברקע נטישה ופגיעה קשה מהטיפול...ארע - נבואה שמגשימה עצמה- ממש כבר פיתחתי מעין פסיכוזה דיכאונית/ פרנויה קלה. קשה לי מאוד, אינני מוצאת יותר אחיזה בשום נקודה בחיי, מלאה בגעגועים למצבים שלא אשיג יותר בחיי (כמו קודם) ופוחדת שלעולם אבל לעולם לא אחזור לעצמי כפי שהיה קודם, לחיוניות, לשמחת חיים, לנחמדות, לאהבה, למשיכה. הכל מאז נהיה אצלי הפוך בהתנהגות מבלי שליטה. הכדורים האנטי דכאונים משקיטים במקצת על אף שהמינון הוא הגבוה ביותר ובכל זאת, עדיין אני בחוסר שקט, בכאב מציף - שאינני יודעת איך לדבר עם המשפחה שלי. אמרו לי כבר אנשי מקצוע (אחרי ששמעו את הסיפור), שעלי להגיש מכתב תלונה לוועדת האתיקה בקשר למטפלת ההיא- אבל היה יותר נכון לי לשמוע ממנה ישירות מילים יותר רכות ומבינות אבל אין אנחנו בקשר זמן רב לאחר שהיו נסיונות טלפונים שהסתיימו בהמשך העלבות מצידה. אני לא מצליחה להרפות ולשחרר את הקשר ששוחזר שם אם כי הפעם יצא מגדר שליטתי והידרדר למצבים שמעולם לא היו ולא נבראו במציאות ולכן, משהו פנימי אצלי (קשה לי להסביר), השתבש בראייה שבתחושות את העבר ורגשותי ומחשבותי השתנו באופן שונה וזר. אבל נבראה מציאות חדשה ואין לי מילים להביע את הכעס והזעם על כך שהיא המטפלת הרסה את חיי מבלי אפילו להבין ולהכיר בזאת. אני לא יודעת אם נכון להמשיך או להתחיל בטיפול פסיכולוגי לאחר שהמציאות קיבלה פנים שונות ומאיימות בייחוד לאור החפירות אינספור שקיימתי בצל חקירת האמת הפנימית שלי בכוחות עצמי מול האינטרנט או לחילופין לפנות לטיפול קוגניטבי התנהגותי. אני רוצה להבין - האם ניתן להשיב את הדברים על קינם, לאותה פרופורצייה שהיתה שלי ובלעדית פרטית שלי לפני שפרצה את כל גבולות המותר בכל הקשור לטיפול בנפש. נ.ב אולי אורנה תקרא היום ותגיב מחר, אולי למען השם מישהו כבר יוכל לקחת ממני את השק הזה ששמו עלי והוא לא שלי אפילו אם היתה בי האחריות היתרה להותיר זאת ואף להמשיך בכך. אולי בכלל אורנה (שמשום מה אני חשה אליה משהו אם כי "וירטואלי" תואיל להציע לי את עזרתה לאחת שמחפשת אחר מושיע ואיבדה את "שפיותה") תודה

כרמית שלום, אורנה תהיה פה מחר ואת מוזמנת בהחלט לכתוב שוב ולבקש את עצתה. אולם מאחר ופנית במשמרת שלי אנסה להתייחס לדברייך. מהדברים שלך עולה שיש בך גם כעס רב, עלבון ותחושה שדברים קשים שקרו לך קרו עקב הטיפול ההוא, ובו בזמן את מתקשה להיפרד מהטיפול. את רוצה את הקשר איתה, רוצה אותה רכה כלפייך מבינה, שומעת. האמביוולטיות הזו מקשה עלייך להמשיך הלאה ולטעמי יש מקום שיינתן לה מקום בטיפול כלשהו, גם אם לא אצל אותה מטפלת. אני בהחלט יכול להבין את החשש לסמוך שוב, אבל אולי זו תהיה משימה טיפולית ראשונה - להצליח לסמוך שוב. הרי זהו הדבר שלדברייך קשה לך היום. דרור

שלום, בחודשיים האחרונים אני מנהלת קשר וירטואלי עם בחור שהכרתי בצאט. הוא אינו מוסר לי את שמו או את מס' הטל. שלו, בעוד שהוא יודע את פרטיי. הוא זה שיוזם את שיחות הטלפון. הוא מציע שוב ושוב להיפגש. אין בי חשש לגביו, החשאיות שלו נובעת מתוך רצן לשמור באדיקות על פרטיותו. אני מוצאת את עצמי מנהלת איתו שיחות ארוכות אל תוך הלילה, מגוללת סיפורים אישיים על חיי, בעוד הוא שומר על דיסקרטיות ומדבר על עצמו בצורה תמציתית, ובעיקר מחווה דעה על נושאים שונים. יכול להיות שמחסום השתיקה שלו ייפרץ עם פגישתנו, אבל, דווקא בגלל שנפתחתי אליו כל כך, בעוד הוא נתן לדברים להיכנס אליו (לאוזנו), אך לא לצאת (מפיו), אני מרגישה שאיני יכולה להיפגש עימו בנסיבות לא שוויוניות אלו. מה גם שמצב זה נראה לי לא תקין ולא בריא ומשמש רמז מתרים לבאות. הוא בחור כריזמטי, שנון ומעניין, גלוי וישיר, ואלו התכונות שלו, שבאו לידי ביטוי בשיחה שלנו, שגרמו לי להימשך לנהל איתו שיחות ארוכות-ארוכות, המלוות גם בתחושה לא נוחה ולא טובה (ששום דבר טוב לא ייצא מזה..). אני מרגישה חשופה ופטפטנית. מה גורם לי לשתף בול עץ בפרטים אינטימיים מחיי? תודה, איילין

איילין שלום, נשמע ששניכם מצאתם בקשר הזה משהו אותו חיפשתם אצל אדם אחר וזהו הדבר המוביל אותך להמשיך ולרצות בקשר. את מרגישה שהוא שומע אותך מקבל אותך מבלי צורך לשתף את עצמו. בעצם הבמה היא שלך. אני רק יכול לשער מדוע הוא נשאר בקשר הזה, ככל הנראה מטעמים של שליטה וחשש להפגע. אני מבין את החשש שלך שאת חשופה מדי ויש בכך ממש. אין הדבר דומה לטיפול בו את יודעת במידה מסויימת מי יושב מולך ולכן המלצתי לך היא להיזהר, אולי אפילו לבקש מידע מסויים. אם זה יבהיל אותו והוא יתרחק ייתכן וכך זה צריך לקרות. דרור

"לא אחראית לחיים שלי" הערה קטנה מהבוס הספיקה לק' כדי להתפטר מהעבודה אחרי יום. כשהיא נפרדה מחבר אחרי שבועיים בלבד, לקח לה שנה להתגבר על זה. "יש לי עור דק", היא מאבחנת את עצמה, ואילו הפסיכיאטרים מאבחנים אצלה הפרעת אישיות גבולית. אי אפשר להחלים מזה, אבל טיפול יכול להקל על החיים 07.02.2008מאת לימור טבת "התקבלתי לעבוד במשרד קטן בתור גרפיקאית. ביומיים הראשונים הייתי מאוד חרדה וחשתי תחושות קלסטרופוביה (פוביה ממקומות סגורים). ביום השלישי לעבודה ניגש אלי הבוס ואמר לי שאני צריכה להגביר קצת את קצב העבודה שלי והיתה לו גם הערה קטנה על משהו שעשיתי לא מספיק טוב לטעמו. באותה שנייה הרגשתי שעולמי חרב עלי. יצאתי מוקדם מהעבודה, כשהמילים שהוא אמר לי מהדהדות לי בראש שוב ושוב. אמרתי לעצמי – נו, את באמת לא שווה כלום, את גרועה במה שאת עושה ואת לא יכולה לעבוד במסגרת. למחרת התפטרתי, רק כדי להקדים את הפיטורים שלי, ובמשך יותר משבוע הייתי בדיכאון כבד ובמחשבות אינסופיות על מה שהוא אמר לי. מבחינתי, המשמעות של מה שהוא אמר היא שבחיים לא אצליח לעבוד בשום מקום עבודה, שאני גרועה ושאין לי עתיד. הרגשתי איך הכל סוגר עלי ואיך אני נתקפת חרדה כלכלית, ושבטח עוד יומיים אהיה הומלסית כי אין לי כסף". ק', בת 42, גרושה ואם לילד בן 12, יודעת בהיגיון שהמשפט שהבוס אמר הוא לא משפט כזה נורא, ואדם אחר היה מתקן את הטעות וממשיך הלאה, ולא היה מוטרד יותר מדי מהעניין. אבל ק' חווה כל הערה שנאמרת כלפיה, גם אם מאדם זר לחלוטין ברחוב, בעוצמות חזקות שלא מרפות ממנה. היא קוראת לזה "עור דק". כאילו אין כמעט הגנות בינה לבין העולם. בזמן שאדם נורמטיבי היה מעביר הערות אלה הלאה ולא מייחס להן חשיבות רבה, היא חווה אותן ללא שום יכולת התגוננות, פרט למחשבות אובססיביות, חרדה ודיכאון. "מאז אני לא עובדת. מדי פעם מנסה, אבל די מהר הסיפור חוזר על עצמו. אני מעדיפה להסתגר בבית ולהימנע ממצבים כאלה", היא אומרת. "משהו בי לא מתחבר לתקתוק היומיומי. מצד אחד יש שאיפה להיות שם, לרצות מסגרת, אבל מצד שני חוסר יכולת". מלבד התקפי דיכאון וחרדה, ק' סובלת מחרדה עצומה מנטישה, ממחשבות אובססיביות, מתחושת ערך עצמי נמוך, שנאה עצמית עזה, חוסר ביטחון, ריקנות כרונית, שינויים במצבי הרוח, ואף תחושות אובדניות. "בתקופות קשות אני אומרת לעצמי, "אם לא היה לי ילד, כבר מזמן הייתי מתאבדת". בתקופת גיל ההתבגרות ק' נהגה לחתוך חתכים בעורה עם סכין. "הרגשתי שרק כך אני מרגישה קיימת. אני חייבת את הכאב הפיזי הזה, אחרת אעלם מהעולם. לפעמים זה עזר להתגבר על כאב נפשי". היא סבלה מדיכאונות והתקפי חרדה, מאהבות אובססיביות ומנטייה להתמכר לאלכוהול. "כשהכרתי בחור שמצא חן בעיני הוא הפך בעיני לאלוהים. הייתי מאוהבת ברמות שאי אפשר לתאר. כשהוא לא רצה אותי, גם אם זה היה אחרי שבועיים, הייתי במשך שנה שלמה עוד חושבת עליו כל הזמן באובססיביות, ואף מתקשרת אליו ומנתקת". אי יציבות קבועה ד"ר יובל בן אמנון, רופא פסיכיאטר אחראי במרפאת החרדה בבית החולים רמב"ם בחיפה, הנמנה על צוות המומחים של ifeelgood, אומר כי נראה שק' סובלת מהפרעת אישיות גבולית ("בורדרליין"). תחושת "העור הדק", חרדת הנטישה העצומה והחיתוך העצמי, הוא מסביר, הם קלאסיים להפרעת אישיות מסוג כזה (קראו עוד על הפרעות אישיות). לדבריו, לק' יש אישיות שמאופיינת בחרדה איומה מפני נטישה, בין אם אמיתית ובין אם מדומה. "אנשים אלו אינם יכולים לסבול את המחשבה שמישהו ינטוש אותם, וכמו שאנחנו רואים אצל ק' - הם יעדיפו לנטוש לפני שינטשו אותם", הוא אומר. "בהרבה מקרים ניתן להבין את הדבלואציה שהם עושים לאנשים שעד לא מזמן היו מאוד חשובים להם, כמעין 'פעולת הכנה' לנטישה שלהם. החרדה שנחווית על ידי מטופלים שסובלים מאישיות גבולית היא כל כך חזקה, שלעתים הם עלולים לפתח מצבים פסיכוטיים קצרים". "הפרעת אישיות גבולית היא דפוס קבוע של התנהגות שמפריע להשתלבות בחברה ולתפקוד תקין. הוא נוקשה ולא ניתן לשינוי, הוא כרוני ולא בשליטתו של החולה", אומר הפסיכיאטר ד"ר יהודה ששון, מנהל מכון "פירלס" לטיפול בהפרעות חרדה בהרצליה. "במשפט אחד – מדובר באי יציבות קבועה". לדבריו, ההפרעה בדרך כלל מופיעה כבר בגיל ההתבגרות. "לאנשים אלה יש חוויה פנימית והתנהגות שהם בדרך כלל שונים מהצפוי בסביבה התרבותית והחברתית שלהם. לפעמים השוני קשור לתפיסת המציאות ולתפיסת היחסים הבינאישיים, לתגובה רגשית מוגזמת או מופחתת, לתפקוד הבינאישי ולשליטה בדחפים". לדבריו, "הסובלים מההפרעה לא תמיד רואים את הקשר בין הפעולה שלהם לתגובה. הם חיים בתוך סערה הרגשית, ולא מאוד מודעים למצבם". שכיחותה של הפרעה זו כ-1% בקרב האוכלוסייה הבוגרת, ורוב גדול של הסובלים ממנה הן נשים. להפרעה יש מרכיב משפחתי בולט, בשל ההורשה הגנטית, ובעיקר בשל ההשפעה הסביבתית-משפחתית, שבה בדרך כלל ניתן למצוא הפרעות נפשיות נוספות, אירועים טראומטיים, התמכרויות, סכסוכים בין ההורים ואף אלימות. הפסיכואנליטיקאים מייחסים חשיבות מיוחדת בהתפתחות ההפרעה ליחסים לא יציבים בגיל המוקדם עם האם, שנחווית לסירוגין כטובה וכרעה (הסבר זה מתיישב עם הפיצול הקיצוני בחשיבה בין טוב מוחלט לרע מוחלט). "היום, הגישה היא לא להגדיר הפרעות אישיות גבולית או אחרת", אומר ד"ר ששון. "בדרך כלל רוב האנשים הם לא דפוס מובהק של אחת ההפרעות. יש תנודות בין ההפרעות שלפעמים הגבול שלהם מטושטש. הסיבה להגדרה קשורה לטיפול. כשאתה מטפל בהפרעת אישיות, אתה מגדיר לעצמך מטרות שנגזרות משני דברים: מהסימפטומים שמטרידים את הפונה או את מי שמפנה אותו. הסימפטומים שבדרך כלל יותר מפריעים לאדם עצמו קשורים לחלק הרגשי – החרדה, הדיכאון, תחושת חוסר יציבות, שינויים במצבי רוח ותחושת ריקנות. מה שמפריע לסביבה בדרך כלל זו ההתנהגות היותר אימפולסיבית ומסוכנת, כמו נטייה להתמכרויות, לעתים התנהגות עבריינית, והדרישות הבלתי סבירות מהסביבה". אי אפשר "לרפא" אישיות ק' נוטלת בשבע השנים האחרונות תרופות נוגדות חרדה ודיכאון מקבוצת SSRI, וגם מטופלת בשיחות עם עובדת סוציאלית קלינית. כל חצי שנה או שנה, ק' מחליפה או משנה את מינון התרופות, כי הן מפסיקות להשפיע. לדבריה, הכדורים מפחיתים את עוצמת התחושות, האובססיביות, הדיכאון והחרדה. אך הם עדיין קיימים ויכולים לפרוץ בעוצמה גדולה, בגלל טריגרים שלפעמים הם פעוטים. "אבל המינון יותר נסבל, אפשר לתפקד ביומיום", היא אומרת. לדברי ד"ר בן אמנון, התרופות הניתנות לסובלים מההפרעה משפיעות על התסמינים הנלווים שלה, ולא על ההפרעה עצמה. "מבחינה פסיכולוגית, ניתן להגדיר אדם הסובל מהפרעת אישיות גבולית, לאדם בעל ארגון אישיות גבולי", הוא אומר. "כלומר, ההפרעה היא תוצר של האישיות שלו. המושג ארגון אישיות גבולי מדבר על הצורה שבה האדם מארגן את האישיות מבחינת דפוסי התנהגות, בצד ה'פחות מתפקד' שלו. כמו למשל, שימוש במנגנוני הגנה פרימיטיביים מסוג הכחשה או השלכה, חוסר יכולת לשלוט ולווסת את הרגשות, כמו במקרה של התקפי זעם, חשיבה מאגית, ועוד". לדבריו, לפעמים תרופות עוזרות לא רק לדיכאון ולחרדה, אלא גם לתחושת ההערכה העצמית ולביטחון העצמי, "אבל עדיין לא המציאו תרופות שגורמות לשינוי באישיות. אני מאמין בתרופות, אבל מודע למגבלות שלהן. הן לא יכולות לתת פתרון להכל". טיפול נוסף שניתן לסובלים מההפרעה הוא טיפול פסיכולוגי, המחולק לשני סוגים. הסוג הראשון הוא טיפולים דינמיים ממושכים, שמתבססים על הגישה הפסיכואנליטית ומטרתם היא חקירה של מקור הבעיה וזיהוי דפוסים בינאישיים קדומים. מצד שני, יש גם טיפולים ממוקדי מטרה או קצרי מועד, שהמייצגים הבולטים שלהם הם טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים. לדברי ד"ר בן אמנון, הטיפולים האלה באים לשנות התנהגות ודפוסי חשיבה, והם מתמקדים בזיהוי דפוסי המחשבה שמביאים את האדם לחרדה, לדיכאון ולאובססיביות. לדבריו, הרבה פעמים הסובלים מהפרעות אישיות מרוויחים גם מהטיפולים האלה. אבל, הוא מדגיש, לא ניתן "להחלים" מהפרעת אישיות גבולית, כי זו לא הפרעה, אלא אישיות: דפוסי התנהגות או תגובה נוקשים, בלתי סתגלניים וחוזרים על עצמם, שגורמים להיתקלויות חוזרות ונשנות. ק' מספרת שהיא חיה בתחושה שהמצב לעולם לא ישתנה. "כמה כדורים שאני לא אקח, אני מרגישה שאני דורכת במקום. כמו בחלום שמנסים לברוח אבל לא באמת מצליחים. תמיד נשארים באותו מקום, לא מתקדמים באמת. לפעמים, בימים טובים, אני אומרת 'זה המצב, אין מה לעשות', ואני זורמת עם זה. אני חיה עם דיכי כשאני קמה וכשאני הולכת לישון ומרגישה לא אחראית לחיים שלי, לא יצירתית ולא שווה שום דבר. כאילו אני מסתכלת מהחלון על החיים ולא לוקחת בהם חלק".

משתנה שלום, הכתבה שהבאת מעניינת ומעלה מחשבות. אני מניח שרצית לומר משהו כשהבאת את הכתבה, אך מאחר ולא ציינת מהו אני יכול רק לשער שאת תוהה לגבי אפשרות הטיפול במקרה בו אנשי מקצוע מתארים כלא ניתן לריפוי. אני יכול לומר רק שגם במקרה שחושבים שלא ניתן לרפא, בוודאי שניתן לשפר את איכות החיים והתפקוד וזה ו דבר משמעותי מאוד. דרור

האם יש כאן חברים המכירים גם בחיים האמיתיים? או שכולם זרים זה לזה? מעניין לא?????????????????????????????????אשמח לתגובה

שלום לך, אני יכול להבין את הרצון והסקרנות העומדים מאחורי השאלה הזו. יחד עם זאת נראה לי שאפשר להמשיך ולהתמודד עם המצב בפורום גם ללא ידיעת התשובה. דרור

אני לא מכירה אף אחד למרות שלפעמים אני מרגישה שחלקן מבטאות דברים שלי.

אני מכירה כאן מישהי שלא יודעת שאני חברה טובה שלה אני לא אומרת לה ביום יום שזיהיתי ושמכירה אותה כי מכירה אותה וזה רק ירחיק אותה ממני. זיהיתי אותה לא לפי התכנים כי הם היו חדשים גם לי, אלא לפי סימני כתיבה ייחודיים לה. אז לפעמים כשהיא פה אני מזהה אותה כאן בין המילים וזה נותן לי לדעת דברים כואבים שהיא מרגישה שהיא לעולם לא תודה בפני. אני שמחה בשבילה שיש לה את המקום הזה לכתוב כי להגיד הרבה ביום יום במקרה שלה זה נדיר.......שולחת לה מפה את אהבתי.

איך מטפלים בכאב נפשי בלי טיפול?

רוני שלום, אני מאמין שקשה מאוד אם בכלל לטפל בכאב נפשי ללא טיפול. השאלה היא מדוע לא להיעזר בטיפול כאמצעי להתמודד עם הכאב הנפשי? דרור

יום האישה הבינלאומי שמח לכולכן!!!!!!!!! אני מריגשה זוועה---- לא ברור לי מה זה טיפול!!!!!!!!!!!!!!האם בטיפול המטפלים לא אמורים בניגוד להורים שלנו, לחזק אותנו להחמיא לנו לקבל אותנו וכל הדברים הטובים שלשמם הגענו לטיפול. במקום זה אני מרגישה שהמטפל שלי מבקר אותי שיפוטי כלפי לא אומר עלי מילה טובה ואני מרגישה שאני יותר ויותר חסרת ביטחון וחושבת ברצינות על ללכת למטפל אמפטי תומך ולא שיפוטי......................!!!!!!!!!!!!:-((((((((((((((((( נמאס לי מהחרא שהוא מאכיל אותי בשביל זה אני לא צריכה לשלם. מה דעתכם?ממש נואשת והוא גם לא ממש קולט איך אני מרגישה............

למה את צריכה לסבול את זה? אם הוא נוקט בגישות או בתאוריות שלדעתו הן נהדרות ולא רואה את כאבך ואת הצרכים שלו אז שישאר עם התאוריות שלו. מגיע לך יותר ואל תתפשרי על פחות מלהרגיש טוב בטיפול, נתמכת מובנת ומחוזקת, קחי את מעט הביטחון שנותר לך ומצאי לך טיפול שהוא חממה לצמיחה תמיכה וקרבה ולא קן צרעות.(לא חסרים מטפלים) בהצלחה

אפי יקרה, מסכימה עם ל. למרות שכל כך קל לפתע לערער בקרבנו את האמונה ולהטיל ספקות פנימיות בגלל ש ה פ ס י כ ו ל ו גי ם טוענים אחרת ולמעשה 'מעודדים' אותך להמשיך ולהיות באותו הטיפול דוקא בגלל ..בלה בלה בלה....מאיפה לך לדעת דרור, מה קורה שם בחדר הטיפולים (למרות שאף ציינת זאת, מדוע אתה ממשיך לערער ולחזק את הספק ולקיחת אחריות יתרה ומעבר למה ששייך לה?). יש דרכים שונות ומגוונות להעביר חוות דעת ביקורתית מצד המטפל והוא לא 'צריך' להיות כה אגרסיבי ותוקפני..אפשר בעדינות, ברכות, ברגישות ואולי הוא בכלל לא ר ו א ה אותה- תאמין לי דרור, שאין לך מושג עד כמה דברים אלו אופיינים ואמיתיים שקורים לצערנו אבל נשארים בדלתיים סגורות - כמו שאומר המשפט החכם- "ולך תוכיח שאין לך אחות"

אפי שלום, אני לא נמצא בתוך חדר הטיפולים ולכן אני מקבל את החוויה שלך כפי שאת חווה אותה כרגע. אני שומע ממך תחושה קשה ששופטים אותך, לא מעודדים את החלקים הטובים שבך. אני חושב שכאן את נוגעת גם בהבדלי גישות בין מטפלים אבל גם בצרכים וברצונות שלך. את יכולה לפנות למטפל שיחזק ו יעודד אותך, יבליט חשיבה חיובית. אבל אני לא בטוח שהגדרה כזו תענה בהכרח על המונח אמפטיה. מונח זה מתייחס ליכולת לחוות את הדברים מנקודת ראותו של האדם, להיות קרוב לחוויה שלו. וכאן השאלה מהי החוויה שלך. האם יכול להיות שהמטפל שלך כל כך מרגיז אותך דווקא כי הוא אמפטי לאותם תחושות קשות שבתוכך, נותן להן לגיטימציה ולא מבטל אותן, אני לא יודע אבל נראה לי חשוב שתחשבי על זה לפני שתחליטי. דרור

שלום לפסיכולוגים שלום יש לי בעיה כשהייתי ילדה בת 28 הייתי בטיפול פסיכולוגי אצל מטפל מצויין ששמר איתי על קשר ושאל לשלומי עד כמעט שנתיים אחרי שסיימתי את הטיפול. היום אחרי חמש עשרה שנה אני חושבת שצריכה טיפול ונורא רוצה לחזור אליו, האם זה נכון?? הוא זוכר אותי ילדה צעירה ומבולבלת והיום אני אשה בוגרת וגם השתנתי מטבע הדברים גם במראה, אולי כדאי שיזכור אותי כמו אז או שכדאי להתגבר על התחושות הללו ולחזור אליו?? מאוד מבולבלת עם כל מיני תחושות מעורבות............... אולי אם אחזור אליו זה גם יעורר בי את הנושאים שדנו בהם אז לפני חמש עשרה שנה.? אשמח לתשובה תודה מראש רונית

רונית שלום, אני יכול מאוד להבין את ההתלבטות שלך, מצד אחד הרגשת בנוח איתו, הרגשת שהוא היה טוב לך. מנגד את היא זו שרוצה לזכור אותו כפי שהיה, חוששת אולי לאכזב אותו, ואולי גם חוששת להתאכזב לאחר הזמן הרב שעבר. יחד עם זאת נשמע שבעבר יצרת קשר טוב איתו, קשר שיכול לעזור לך היום. המלצתי היא שתפני אליו. התועלת שיכולה לנבוע מכך תעלה לדעתי על המבוכה שבמפגש עם השנים שעברו והשינויים שהתחולללו. דרור

סיפור דומה קרה לי וחזרתי לאותה פסיכולוגית שאהבתי אבל בסיבוב השני היה הכל אחרת שונה ובלתי ניתן היה לגשר על הפער. התאכזבתי ממנה, התאכזבתי שהיא כבר לא התאמצה בשבילי והאמינה בי כמו פעם וכו'יב... לדעתי, את במקום אחר היום וגם היא ולכן כדאי להמשיך הלאה במציאת מטפל/ת אחר. בהצלחה