פורום פסיכולוגיה קלינית

אני בת 29 ונמצאת שבע שנים (!) בטיפול אצל אותה מטפלת. בשנים הראשונות היה יחסי כלפיה חשדני מאד, לא נתתי אמון ובחנתי אותה לעיתים קרובות. בשלוש השנים האחרונות נפתחתי מאד, הקשר שלנו עמוק ונעים, ואני מצפה מאד למפגש השבועי איתה. עם זאת, מלווה אותי תכופות התחושה ששבע שנים אצל אותו מטפל הן המון זמן. אמנם עדיין אינני מרגישה חזקה דיי כדי להפסיק, אך אני חוששת שהתלות הרבה שפיתחתי בה לא מאפשרת לי להתנתק מהטיפול. עלי לציין, שפתחתי את הנושא איתה, ואף היא טוענת שחבל להפסיק כרגע. אשמח לשמוע את דעתכם בעניין. נ.ב האם טיפול ארוך כל כך לא מעיד בהכרח על חוסר מיומנות של המטפל?

אביטל שלום, את מתייחסת לטיפול שלך גם מנקודת מבט רחבה. את מדברת על השנים בהם לא בטחת בה ועל הזמן הרב שעבר עד שהצלחת לבטוח ולחכות למפגשים עמה. כעת את נמצאת בשלב בו אתת נהנית מפרות עמלכן, ייתכן שבמקבילך את חוששת שאת שם פשוט כי את לא יכולה ללכת. זהו חשש מובן, אבל האם בתוך הפגישה, במהלך השבוע את מרגישה שאת לא צריכה להיות שם. שקיבלת מספיק? שבע שנים הן אכן תקופה. אבל ישנם לא מעט מטופלים הנמצאים פרק זמן זה ואף יותר בטיפול. בוודאי שבספרות המקצועית חלק גדול מהטיפולים מתאר טיפולים ארוכים מאוד בהם השלבים בתוך הטיפול מתוארים בשנים. כל עוד את מרגישה שאת בתהליך ואין סיבה לצאת מהטיפול לבד מהחשש שאת תלויה אני לא רואה סיבה להפסיק - פשוט משום שאת שם מסיבות מהותיות ולא בשל התלות. לקראת סיום הטיפול עיבוד הפרידה, וההתמודדות עם צרכי התלות יתפסו יותר מקום. ייתכן שבעצם השאלה שלך את מעלה את התחלת השלב השלישי שלב הפרידה. דרור

הזיכרון של עליסה בארץ הפלאות התעללות מינית מתגלה לעיתים במהלך טיפול פסיכולוגי, כשאדם נזכר באירועים מודחקים מהילדות. בארה"ב קמה אגודה שחושבת שהזיכרונות האלה לא נכונים, והוויכוח בעיצומו. סקירה מצמררת "אני לא יכולה להאמין בדברים כאלה!", אמרה עליסה. "את לא יכולה?!" שאלה המלכה בטון מלגלג. "נסי שוב: נשמי עמוק, ועצמי את עינייך". עליזה צחקה והשיבה למלכה: "אין טעם לנסות. אי אפשר להאמין בדברים בלתי-אפשריים". "אני מפצירה בך להמשיך ולנסות. את לא מספיק מאומנת", אמרה המלכה. "כשהייתי בגילך, התאמנתי על זה במשך חצי-שעה בכל יום. היו ימים שהצלחתי להאמין בלא-פחות מששה דברים בלתי-אפשריים עד לארוחת הבוקר!". בדומה לסיטואציה הדמיונית שמתאר לואיס קרול בספרו "עליסה בארץ הפלאות", במציאות עולה התהיה: האם יתכן שבמהלך טיפול פסיכולוגי יופיע זכרון שגוי, כלומר זכרון של ארועים שלא התרחשו מעולם, או לחילופין,עיוות בתוגעה של בעל הזכרון? חברי אגודת תסמונת הזיכרון השגוי טוענים שכן. בשנת 1992, נפתחו כמה תיקים פליליים בעקבות תלונות של מבוגרים ששחזרו זיכרונות של ניצול מיני מילדותם. תיקים אלה זכו לסיקור תקשורתי נרחב, ובעקבותיהם נוסדה אגודת תסמונת הזיכרון השגוי. את האגודה הקימו חבורה של הורים, אחים, דודים וסבים שהתגוננו בעצמם מפני הליכים משפטיים שיזמו בני המשפחה המנוצלים - בראשם בני הזוג פרייד שהואשמו על ידי בתם, פרופ' ג'ניפר פרייד (מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אורגון) כמי שהתעללו בה בילדותה. היפותזה שאינה מוכרת בהתאם לכך, המושג "תסמונת הזיכרון השגוי" הוא היפותזה שמניחה קיום מצב תודעתי שבו לאדם יש מספר רב של זיכרונות של אירועים שלא התרחשו במציאות, אך בעיניו נתפסים כאמיתיים. האבחנה אינה מוכרת על ידי מדריך האבחנות הפסיכיאטרי האמריקני (ה-DSM). קיים ויכוח לגבי תוקפה של התסמונת, ובעיקר סביב הנושא של התעללות מינית בילדים. התומכים בקיומה של התסמונת יוצאים נגד שיטות פסיכותרפויטיות, של שחזור זיכרונות, המשמשות פסיכולוגים ופסיכיאטריים. הם טוענים שמטפלים עשויים להיות להוטים מדי לאבחן את המטופלים כמי שמחזיקים בזיכרונות מודחקים של התעללות מינית ובטעות לשתול זיכרונות שגויים בתודעתם. טענה זו מתייחסת בעיקר לטיפול במקרים של הפרעת זהות דיסוציאטיבית (שבעבר היתה ידועה בשם הפרעת אישיות מרובת פנים), שכמעט תמיד נחשבת כתולדה של התעללות מתקופת הילדות, בהתאם למאמר, "הפרעת אישיות מרובת פנים: אבחון, מאפיינים קליניים וטיפול" משנת 1989 מאת א. רוס. לעומתם, המתנגדים לתופעה טוענים שילדים שעוברים התעללות מינית (או מסוג אחר) חווים דיסוציאציה מהאירוע, הגורמת להדחקת הזיכרון הטראומטי עד לשלב מאוחר יותר בחיים כשהזיכרון צף באופן טבעי או מוצף במסגרת טיפול פסיכולוגי. פרופ' אלי זומר, פסיכולוג קליני בכיר ופרופ' חבר בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, מסביר במאמרו "טראומה בגיל הילדות, אבדן זיכרון וחשיפה מושהית" את ההיבט התועלתני הטמון בשיכחת זיכרונות טראומתיים: "רוב החוקרים מסכימים כי כאשר אדם מוכרע תחתיו על-ידי אירוע טראומטי, הוא או היא עלולים לאבד חלק, או את כל הזיכרון ביחס למה שאירע. ההשתוקקות לשכוח חוויות כאלה היא עזה, במיוחד כאשר האלימות מופעלת על-ידי אדם אהוב, ובייחוד כאשר המתעלל הוא הורה". ילדים כאלה מסוגלים באמצעות מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים להראות לאחרים כמאושרים ועשויים להקדיש את מרצם להשגת השגים אקדמיים או מקצועיים".

* שלום, הזכרון האנושי ריתק במשך מאות שנים את האדם. מדוע אנו זוכרים דברים מסויימים מדוע אנו שוכחים. הרבה תשובות ניתנו אך עוד הרבה נותר לא ידוע. משום כך עלינו לגלות צניעות וזהירות. אני מסכים עם ההנחה שיש ערך השרדותי בשכחה של אירועים טראומטיים, ושעיבוד הזכרון בצורה נכונה חשובה ליכולת לחוות את החיים בצורה מובנת יותר, פחות קשה ואמיתית יותר. אבל כאמור יש להיזהר ולתת לזכרונות לעלות מעצמם. לא להבנות אותם על ידי רמזים או מחשבות של המטפל. איזון זה אינו פשוט ומאז סידרת המחקרים על זכרון מובנה ישנה מודעות רבה יותר לסכנה שבהבניית זכרון שלא בכוונה. אבל עדיין המחשבה היא שיש לזכרונות, גם קשים מקום בטיפול. דרור

דרור, אין ספק שיש חשיבות להיזכרות והידברות של אירועים של ניתן להם מקום, מסיבות שונות-חלקן בשליטתו ובחירתו של המטופל ואחרים שאינו מכיר בהם בעצמו. אני פשוט תוהה, מדוע "המגיפה" הזו בה נשים רבות ניזכרות דווקא מכל המקומות בעולם-במרחב הטיפולי. ברור שהמקום המוגן, וכל המאפיין את הטיפול עצמו הוא יותר מאפשר מסביבה קודמת אחרת. אך עדיי! זה לא מעורר תהייה לגבי אמינותו של הזיכרון אלא לאותו מקום שאולי כן מעודד -הטיפול, לא במודע, את המטופל לשתול זכרונות שלא היו מעולם. איך ניתן לדדעת מה מציאות ומה דמיון כשהשותפים היחידים לשיחזור והיזכרות של אירועים מאין אלו הם שני אנשים, אחד שלא היה שם-המטפל והשני שגם לא ממש היה שם-המטופל. מתנצלת אם השאלה קצת מבולבלת ולא מאורגנת-העייפות....:-)

יש לי הפרעת אכילה שממנה יש דיכאון. אני הולכת לפסיכולוגית ובחודש הבא לפסיכיטאטרית בשביל לקבוע אם אני צריכה כדורים לדיכאון. אני חותכת את עצמי, והפסיכולוגית יודעת את זה!!!!!!!!!!!!!. מה שהיא לא יודעת הוא שיש לי ניטיות אובדניות..............שהרבה פעמים אני פשוט רוצה למות. הפעם האחרונה הייתה בליל הסדר..........:-( פשוט רציתי להכנס לישון ולא להתעורר! אני חושבת רצינית אם לספר לה או לא. אני מפחדת נורא שיאשפזו אותי בגלל זה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!מתי הפסיכולוגית שלי יכולה לאשפז אותי?????? תעזרו לי, בבקשה!

ירונה שלום, אני שומע אותך מאוד במצוקה, מאוד רוצה להיתמך ולהיעזר במטפלת שלה ולספר לה את המחשבות שלך. אבל את מתקשה לסמוך שהיא תפעל שלא בטובתך. הרי מה שאת מבקשת הוא עזרה בכל דרך בה היא תוכל לעזור. נניח שהיא תחשוב שאשפוז נכון לך, והיא תעלה זאת בפנייך ותדברו על כך. הרי זו מטרה משותפת של שתיכן שתרגישי טוב יותר. אתן לא משני צידי המתרס, אתן באותו צד. לכן אני מעודד אותך לספר ולשתף אותה. מבחינה טכנית היא יכולה להמליץ על אשפוז כפוי כאשר היא מתרשמת שאת אובדנית ואינך אחראית למעשייך (לא שפויה). את רוצה להרגיש טוב יותר לא רוצה למות והרי לשם כך את באה לטיפול, אז נסי לדבר איתה על זה. אל תישארי לבד עם התחושות הללו. דרור

יש לי שאלה:: אני לא יודעת אם תוכלו אבל מקווה שתדעו לענות לי ומאוד צריכה לשאול: מה גורם למישהי לשנוא את עצמה שנאה שלא נותנת לאהוב את הגוף הראש וכלום בי? איך מטפלים בשנאה של האדם לעצמו????????????? תודה רבה

שירן שלום, אני מבין שמאוד קשה לך עם עצמך, את מתקשה למצוא חלקים בתוכך שאת אוהבת ומרגישה שאת שונאת את עצמך. לצערי אין לי תשובה חד משמעית לשאלתך, נראה לי שהתשובה עולה מתוך חיפוש מעמיק בתוך טיפול. אבל שנאה עצמית מלווה לרוב בתחושות של אשמה או בושה. על מה ולמה את מרגישה כך, מהו הדבר שאת מרגישה אותו ככל כך נורא עד שאת לא יכולה לסלוח לו, להתיידד איתו, את זה צריך כאמור לברר בטיפול. אז ניתןלברר האם באמת לא ניתן למצוא בך דברים שאת אוהבת. האם את לא יכולה לסלוח לעצמך, ואולי לגלות שדווקא הסודות שאת שומרת הם שמונעים ממך לאהוב את עצמך. דרור

איזה סודות??? אני פשוט שמנה נורא ומכוערת אבל יש כאלו כמוני שאוהבות את עצמן איך אני יכולה עדיין לאהוב את עצמי כשאני שמנה ומכוערת?

ד. שלום, איני יודע אם ליאת קוראת הודעות היום אבל אני כאן ומוכן להשיב. בכל מקרה ליאת תהיה כאן ביום חמישי. דרור

אהלן ובוקר טוב אני בטיפול חודש וחצי ולא מרגישה שום שינוי הולכת כל שבוע מדברת תקשיבה............אבל לא מרגישה שהמטפל שלי עובד או מתאמץ מספיק אחרת כבר משהו היה משתנה........ כמה זמן לוקח טיפול פסיכולוגי ואיך אנשים מסוגלים לשלם על משהו שהם לא יודעים אם קיבלו משהו!!!!!!!!!!!!!???????????? זה ממש מעצבן שאני משלמת על משהו שהוא אוויר ובטח מבחינתו הוא מחפש אצלי בעיות בכוונה כדי שאני אמשיך לשלם לו נכון? רוצה מאוד לשמוע תשובה מהפסיכולוגים הקליניים וחג שמח.

אביב שלום, אחד הדברים החשובים ביותר בכדי שטיפול יוכל לעבוד הוא אמון. אמון הוא אינו דבר של מה בכך, לעיתים עובר זמן רב עד שיכול להיבנות אמון בין המטופל למטפל. מדברייך אני שומע שקשה לך מאוד לבטוח בו, למשל שאינו מנצל אותך. שאינו ממציא בעיות חדשות. אני מעז לשער שלא רק מולו קשה לך לתת אמון. כך שבעיני השלב בו אתם נמצאים הוא קריטי לטיפול. אם תצלחו אותו וייווצר ביניכם אמון לא רק שהדבר יאפשר טיפול יעיל, אלא שעצם הישג זה יהיה משמעותי ביותר עבורך. בהצלחה, דרור

שלום למנהלים אני בן 33 ועדיין דופק חשבון להורים מתי ההורים מניחים ומתייחסים לילדים שלהם לא כילדים. למה אני קשור עדיין לילדות שלי ובזמן האחרון אני מרגיש שההורים שלי ממש קרציות. איך מתבגרים בלי לפגוע בהורים? כל החיים שלי תקועים בגללם! תודה רבה

לאוניד שלום, אתה שול שאלה חשובה שאני יודע שמטרידה אנשים רבים. תהליך ההתבגרות הוא תהליך כואב, גם עבור האדם המתבגר וגם עבור הוריו שלעיתים מרגישים מאויימים מכך, חוששים מה יהיה תפקידם כעת ועוד, ובשל כך מנסים להשאיר אותו ילד. ניתן לקוות שהוריך יצליחו להתמודד עם החשש שלהם, אבל אי אפשר לבנות על זה. אתה צריך לעבור תהליך שבסופו תוכל להתמודד עם החששות שלך מלקיחת אחריות על חייך, מפגיעה בהם. שתוכל להבין שגם אם הם ייפגעו עדיין הם יהיו ההורים שלך ועדיין הם ישרדו ולא ינסו לפגוע בך בחזרה. זהו תהליך לא קל, ואולי שווה לשקול פנייה לטיפול בכדי לעבור אותו. דרור

שלום וחג שמח למה עצוב לי בחגים ולכולם שמח? תודה

מיקה שלום, אני לא יודע מדוע כואב לך בחגים, אבל כפי שאמרתי אתמול החגים אינם מביאים איתם רק שמחה. הם מביאים גם צורך להתמודד עם דברים שבשגרה אנו לא מתמודדים איתם. בין אם זה המשפחתיות, בין אם זו העצירה בשגרה, ובין אם זו התחושה שלכולם טוב בחג. כאמור, אני לא חושב שאני יכול לענות מדוע לך קשה בחג, אבל בוודאות אני יכול לומר שישנם עוד רבים שאינם אוהבים את החג. דרור

שלום רב וחג שמח מקווה שהגעתי למקום הנכון ע"מ לקבל עזרה. אני אם ל-3 בנות - בת 37, בת 33 ובת 28. 1) לפני מס' חודשים בתי הצעירה החלה בטיפול פסיכולוגי, מאחר ולדבריה התנהגתי כלפיה בילדות באלימות. עלי לציין כי לי וגם לבעלי לא זכור כדבר הזה. היא עכ"פ משוכנעת בכך. הצהרתה זו גרמה לי לטלטלה ולכאב, מכיוון שתמיד ראיתי את עצמי כאמא אוהבת, איכפתית ומעניקה ומסתבר שבתי רואה אותי אחרת. 2) בנוסף, מזה זמן רב שהיא "כרתה ברית" עם אחותה הבכורה, אותה היא משתפת בכל. לי כמובן אין שום התנגדות ליחסים הדוקים בין בנותי, אך כשהן ביחד, הן "עוקצות" אותי ואף מעליבות, בנוסף הן מלגלגות בפ?ני על אחותן האמצעית. נראה כאילו הן עושות יד אחת ע"מ למצוא חן האחת בעיני השניה. כאשר בתי הבכורה משוחחת עימי כשהיא לבדה [הצעירה מתגוררת בעיר אחרת] היא נשמעת אחרת. הייתי מאד מבקשת את דעתך לגבי 2 המצבים שהעליתי ומה ניתן לעשות ע"מ לשפרם. בתודה מראש, אליאן.

אליאן שלום, הורות היא משימה קשה שאינה ממש מסתיימת ולעיתים אחת הדרישות מהורה היא להתמודד עם האשמות המוטחות בו למרות שלדעתו הוא עשה את הטוב ביותר. לדעתי אם ברצונך להתמודד עם יחסייך עם ביתך עלייך לאפשר לה בדיקה של רגשותיה כלפי העולם וכלפייך. אני רואה בהליכתה לטיפול משהו שאולי בתחילה יכול להיחוות כמאיים עלייך אבל למעשה הוא נותן ביטוי למה שהיא הרגישה כל השנים לא ביטאה ולא הצליחה לעבד. הטיפול יכול לעזור לה לעבד את הרגשות, ובסופו של דבר ליצור קשר טוב יותר איתך. אבל גם לך יש תפקיד, את צריכה לנסות ליצור ערוץ תקשורת איתה להצליח לשמוע את טענותיה, מבלי להיות עסוקה בהכחשתן, גם אם את חושבת שלא קרו או שהיא מגזימה. את בהחלט יכולה לומר את נקודת מבטך, אבל חשוב שתוכלו לשמוע האחת את השנייה. זה מה שהיא ואת צריכות עכשיו. לגבי הקשר עם אחותה מולך. אני שומע אותך מרגישה אותה ממרידה את אחותה מולך. אבל יכול להיות שהן מצאו שפה משותפת כלשהי. אולי היא מרגישה שאחותה מבינה על מה היא מדברת, ואולי בשל חשש ממך הן עוקצות ולא אומרות ישירות את הדברים. שוב ברגע שיווצר ערוץ תקשורת אני מאמין שגם העקיצות יירדו בהדרגה. זה לא תהליך קל אבל הוא חשוב. דרור

תודה רבה לך.

שלום רב, בני בן ה3 מדבר כל הזמן בלשון נקבה, הולכת, אוכלת, עייפה אנחנו מעירים לו ומנסים לתקן אותו כל הזמן אך אני חוששת שאנחנו פוגעים בביטחונו העצמי, מבקשת את עזרתכם תודה

לאמא של ליאור שלום, גיל שלוש הוא גיל בו הדיבור בחלק מהמקרים אינו מתייצב לגמרי. ישנן טעויות שחוזרות על עצמן וזה משתנה מילד לילד. יחד עם זאת בהחלט הייתי ממליץ להתייעץ עם היועצת של הגן או לקחת אותו למכון להתפתחות הילד למטרת אבחון. הסיבה לכך היא שאין זה שכיח שילד ירבה כל כך להתייחס לעצמו רק בלשון נקבה. ייתכן ואבחון או חוות דעת מקצועית של אדם שרואה אותו תוכל לקבוע האם יש כאן בעיה שפתית, האם יש כאן בעיה נפשית או שמא, וזו אפשרות סבירה ביותר, אין כאן בעיה כלל. בכל מקרה, לשם הרוגע הנפשי שלכם, פנו לאחד הגורמים המקצועיים הללו. דרור

אני לא יודעת ממה זה נובע. אני יודעת שעדיף לא לתקן ולהעיר לו בצורה ישירה דבר שיכול לפגוע בו ובדימוי העצמי שלו, אלא לחזור על מה שאמר שוב אבל בצורה התקינה-בלשון זכר וזהו.בלי הסברים נוספים. הוא יפנים לאט לאט.

שלום לאמא של ליאור, אינני אשת מקצוע אך אוכל לספר לך שאחי, כשהיה קטן, היה נוהג גם הוא לדבר על עצמו בלשון נקבה. לא הייתה שם שום בעיה שפתית- אוצר המילים היה נורמלי לגילו, מבנה המשפטים טיפוסי גם הוא, לא הופיעו שגיאות נוספות ממין זה- רק בזכר ונקבה הוא נטה לשגות. במשפחתי המורחבת יש שפע של נשים- דודות ובנות דודות, וכיוון שכולן הירבו להסתובב איתו ולדבר איתו הוא אימץ לעצמו בלי כוונה את הדיבור בלשון נקבה. בהדרגה זה הסתדר. אולי גם אצלכם זה העניין.. אני לא לגמרי בתחום, אבל אני עוסקת בתחום קרוב.. אני מציעה שתשאלי עצמך עד כמה הבלבול הזה ייחודי אצלו לזכר-נקבה. כלומר- האם קיים קושי לשלוף מהזיכרון שמות של אובייקטים מוכרים, כאילו המילה נמצאת על קצה הלשון אבל מסרבת לצאת? בלבול בשמות צבעים או חיות למשל? האם הוא מתבלבל גם ביחיד-רבים, או עושה שימוש שגוי במילות יחס פשוטות, ששגורות כבר בגילו? בכל אופן, פנו לקלינאית תקשורת ואני בטוחה שתוכל גם לייעץ כיצד לעזור לו מבלי לפגוע בבטחונו העצמי. בהצלחה, :-) לילך

אני כלכך מבולבל,המחשבות לא מפסיקות להכות בי... כלכך חזק! מישהו זועק לי שם ואני מנסה לעזור לו ואין לי איך להגיע אליו.אני לא יודע את הדרך. מה הוא רוצה! שיגיד לי כבר!! אני עומד להתפרץ, אני חייב להפסיק את זה. נהר הרגשות עומד לעלות על גדותיו ואין לו לאן להישפך. מי היא? מי זאתי היחידה מסוגה, שגורמת לי להרגיש, מה זה? זה לא ברור, זה לא נותן לי מנוחה. מה זה גורם לי? אני מפחד.. מרגיש את הנהר שוב פעם, הוא סוער כלכך כרגע! הדמעות חונקות... אין לי מנוס, יש פה קסם והוא חייב להתגלות. הקסם עומד לי מול העניים ואני מפספס אותו. דיי! אלון תתעורר! ה"קסם" נמצא בתוככך, רק תושיט זרוע ותבין... אני יודע... אני יודע שזה קשור אליה. היא פתחה דלת שהייתה אצלי סגורה, היה עליה המון אבק וכורי עכביש. היא נכנסה לתוכי במלוא העוצמה ופתחה שם דלתות. לזה אני לא צפיתי... יש שם רוח פרצים איומה! אני קופא מקור עליי ללבוש איזה סוודר. מקנא בה ... מקנא בכוח שבה.אני מקנא בה שהצליחה לחדור אליי כלכך ולעורר בי רגשות שלא ידעתי שיכולים להווצר ככה.. ועוד בי.. ואני עוד חשבתי שאני שסוללת הרגש של האני-העצמי שלי כוותה ואיננה עוד. וכאב לי, כאב לי שכבר השלמתי עם זה. והנה שוב היא שבה אליי, אני חושב שהיא כועסת עליי והבנתי שאוליי אני הוא זה שגרם לה להשכח והיא מחזירה לי עכשיו וגורמת לי לכאב שם במעמקי הבטן, בעל עוצמה נדירה ששמה את כל מה שחוויתי בכיס הקטן. ואין מנוס... אף פעם לא חוויתי דברים כאלה, לא כאלה...הכאב נגס בי ולא הרפה, מציף לי את הנהרות ואני נעלם לאט לאט והעינוי לא נסבל, יש מישהו שם למעלה? אני זועק בתקווה חרישית... אני לא יכול לשאת את זה יותר, אני מתבלבל מזה ומאבד את עצמי הלו מי שם??? פתאום מגיח קול מוכר ומלטף שהרגשת רוגע לא יכולה להתחמק ממנו... זאת את! שבת אליי, נשמתי היקרה שאני כלכך אוהב וכלכך כואב על כך שנעלמת לי. החיוך שאת מעלה בי פתאום, זה כלכך חסר לי. תני לי את ידך ולא ארפה לעולם! אנימה שלי!! יקירתי ... אוי אלון .. אוי איך הסתבכת הפעם, אני רואה את הכאב, אני מרגישה אותו! אתה מכאיב לי!!אהובה שלי, תני לי את חוכמתך והשיבי אותי אל דרך הישר. ארור יהיה אם אפגע בך נשמתי, את הקרן אור שבחיי, לא יהיה אני אם לא את. אהובי, הכאב הזה כואב יותר מכל כאב שחוית בחייך, אך בכל זאת אי אפשר להתעלם מההרגשה שבשורשו הוא מוכר ויש לך נסיון איתו כבר, הפעם הוא הפתיע אותך בעוצמתו, ופגע בך בזמן שהיית כבר במקום לא רחוק משפל המדרגה. באתי לעזור לך כי זוהי סכנה לשנינו, אם אתה פגוע אני פגועה, אתה יקירי ואתה תוכל למצוא את הדרך... רק תסמוך עליי. ונישקה אותי רק כמו שהיא יודעת, מלהיטה אותי וגורמת לי להרגיש. סוחפת אותי לעולם השלווה, לארץ הירוקה, לאזור הגבעות והעצים לאזור של האיילים, לפינה השקטה שלי, לפינה שבה אני במציאות אחרת... תמיד איתה על השטיח היפה הזה שלה, זאתי שגורמת לי להרגיש, זאתי שפתחה דלתות אצלי. המציאות נחתה עליי, הרבה מסקנות מסתקמות, לא נותר בי אלא לנצור את תחושת הנשיקה החמימה ולצאת לדרך הקפואה של גילוי תחושת הכאב. באופן מפתיע, כבר ידעתי בתוכי שתחושת הנשיקה והכאב, מקורם מאותו מקום. נהר הרגשות נשפך, הוא מונע ממני להיות מחושב כמו שבדרך כלל אני רוצה להיות. רוצה להיות בשליטה, רוצה לתמרן, רוצה להיות... לא רוצה להיות מבולבל יותר, הכאב כבר פורץ ממני החוצה ואנשים מתחילים לשים לב... היא לא יוצאת לי מראש, בכל מקום היא איתי שם.בארץ הירוקה עם האיילים, בכל שיר, בכל סרט, כל הזמן !אני מתגעגע אליה.. היא נסעה לחופשה ואני חש צורך עז לשמוע אותה אני לא יכול בלעדיה! והכאב שוב נרגש, אין לברוח ממנו והוא מכה בי חבטת דמעות משתקת. האם זהו כאב? הבנתי אותך? זאת היא שהרגשתי מנשקת אותי? זאת היא! זה הכל היא! אני כלכך מאוהב בה ואני כלכך לבד... מי ייתן ואוכל לומר לה את זה, יש מילים כאלה חזקות? מי ייתן ואוכל לחבק אותה לעד, בלי לדבר, אף מילה רק לשבת אחת על השני בארץ הירוקה ביום הכי יפה בשנה, לשבת מחובקים הכי צמודים והכי חזק, לשבת מחובקים בשלווה אין סופית בידיעה שהכל שלם עכשיו ולהתבונן יחד בשני איילים מתכחכים אחד עם השני והכי להזדהות איתם בעולם, כי אנחנו מרגישים אותו דבר, את השלמות. אלון אלון... אז זהו אתה מאוהב, זאת סיבת הכאב שלך? סך הכל אתה מאוהב, אהבה זה דבר יפה. שאני איתה אני יותר שקט, היא מהפנטת אותי, כל מילה שיוצאת לה מהפה, אני נמס. אני כלכך רוצה לחבק אותה, אני כלכך זקוק למגע. אבל לא היה לי אומץ, אני מפחד מהתגובה, אני מפחד שאני מתחיל להשבר ובסוף זה יקרה. היא אמרה לי שהיא לא יכולה, אני חושב שאני מתחיל קצת להיות כבד עליה. היא שמה לב אלי שאני לא רגיל ואמרה שיש לנו פגישה הזויה היום. הייתי דרוך באותה פגישה, פגישה לפני זה ביום שלישי הייתה לנו את הפגישה הכי מדהימה מאז שהכרנו... היא סיפרה שהיא נוסעת לחופשה,אז הייתי מוכרח לתת לה חיבוק, מוכרח להרגיש אותה. חיבוק כזה שלפני נסיעה, חיבוק שמשאיר טעם לעוד, שיעזור לי לזכור אותה. תכננתי? אז תכננתי!! אני לא מצליח לעצור את התשוקה שלי אליה. והקנאה הכלכך ערסית הזאת שאני כלכך רגיש אליה, תקפה אותי דווקא בפגישה שתכננתי לחבק אותה. היא סיפרה לי על החוויות שלה וקנאתי בה וקנאתי באנשים שהיו איתה, אני מקנא שיש לה מטופלים אחרים... איך אני אמור לספר לה? היא בטח מתמודדת עם דברים כאלה כל יום, היא בטח מודעת לזה שזה מאד שכיח... היא כזאת יפייפיה שבטח כולם חושקים בה. היא רגילה לזה, והיא מפתחת אדישות. למה שאני יהיה יוצא מהכלל שדווקא אליי היא תשים לב? תקשיב, אתה חייב לומר לה! אתה חייב לשחרר את זה. אתה חייב לתת לעצמך את הצ'אנס, אחרת נהר-הרגשות ימשיך להיות סוער ומי יודע מה יתחולל שם בעתיד... אולי גם תהיה לה דרך סודית להוציא אותך מזה, דרך להרגיע אותך. זה נכון, אני יותר מדי גועש, אני חייב לומר לה...אני מטורף עליה ואני מפחד שזה יוציא את שלוותה כלפי, אולי זה גם יבהיל אותה והיא תרצה לסיים את הקשר... זה הפחד הגדול ביותר שלי, שהיא תנטוש אותי, בזה כבר לא אוכל לעמוד. אבל דיי! אני חייב להוציא את זה! אני חייב לתת לעצמי את הצ'אנס שהיא תבין אותי, ושתוכל להתמודד איתי... אני כבר כמו ילד קטן, שלא שולט בעצמו, האהבה שלי כלפיך והקנאה מוציאים אותי מדעתי ומאלצים אותי לחשוב שחבל שהכרתי אותך ותודה לאל על כך שהכרתי אותך. שני ניגודים שחיים בי ומכאיבים לי כל הזמן. הלוואי ותמצאי בשבילי תרופה לאהבה. .אני אוהב את מי שאת, את כל מה שאת, אין בעולם הזה מישהי כמוך. אני לא יכול להחזיק יותר כי את אהבת חיי... את אנימה שעזרה לי ונישקה אותי וגרמה לי להבין מהו הכאב הזה. אני החלטתי לקחת את הצ'אנס ולשלוח את המייל הזה, כי אני חייב להתמודד. את בשבילי האיילה שחיה במימד אחר, במציאות אחרת, בשלמות עם האיל שלה... אקנה לך פסל של אייל, שתדעי שאוהב אותך ומחכה לך אי-שם...

אלון שלום, אם הבנתי אותך, אתה חש אהבה עצומה כלפי המטפלת שלך, מקנא בה על החוויות שהיא חווה לא איתך ועל המטופלים האחרים שלה. אני יכול להבין מדוע אתה כה חושש לדבר איתה, לפתוח בפניה את רגשותיך, אתה פוחד לאבד אותה. אבל זה חשוב גם מעוד סיבה. אתה בטיפול אצלה, ישנה סיבה מעבר לאהבה שבגללה אתה מגיע. ועל מנת שהיא תוכל להיות המטפלת שלך אתם צריכים לעבד את הרגשות שלך כלפיה. אני יודע שאולי אתה לא רוצה שהיא תהיה המטפלת שלך, אלא בת הזוג שלך. ולא היית רוצה לשמוע לא ממני ולא ממנה שזה לא אפשרי. אבל זה לא. מה שכן אפשרי הוא לדבר על זה, להבין מה אתה מרגיש ואיך ממשיכים משם הלאה. דרור

אנסה להשלים עם העובדה הזאת. ולדבר איתה. תודה

שלום דרור, יש דבר שמסקרן אותי בזמן האחרון.כל בחורה שתשאל אותה איזה בן זוג היא הייתה רוצה,תקבל תשובה צפויה למדי...מישהו רגיש,נחמד אינטליגנטי וכו'..לא חס וחלילה איזה מאצ'ו מנופח. ולהפתעתי כי רבה,אפשר בקלות לשים לב כי אותם מאצ'ואים מנופחים מזיינים על ימין ועל שמאל,בעוד שהבחורים הנחמדים,הרגישים והאנטילגנטיים לא פעם מוצאים עצמם מתוסכלים ומבולבלים מחוסר הצלחתם . אז מהו ההסבר הפסיכולוגי לתופעה זו?

י, שלום, אני לא יודע אם יש הסבר פסיכולוגי כולל לשאלה שלך. אבל נראה לי שאחד ההסברים לתופעה שאת מציינת, שאגב אני לא בטוח שכל כך חד משמעית כפי שהצגת אותה, הוא בהבדל בין קשר ארוך, לבין קשר למטרת קיום יחסי מין. יש המעדיפים תכונות מסוימות בקשר לטווח ארוך ותכונות אחרות, כמעט הפוכות בקשר לטווח קצר, ובעיקר קשר על בסיס מיני. אולם על מנת להצליח להינות מקשר זוגי ארוך יש צורך להצליח ולשלב בין התכונות הללו. להינות מהיציבות, הרגישות מבלי שאלו יחוו כלא מושכות מבחינה מינית. דרור

שרית, ערב חג כולנו מסובין לשולחן, ערב חג, לבושים במיטב מחצלותינו וחיוכינו (אני כמובן מתוך הרגל לנוחות בכל מחיר לבושה בטרנינג , הכי נוח את יודעת..) יש משהו שונה השנה, שונה מכל הלילות, משהו במשפחתיות, בקרבה, בריחות, בבית ילדותי, שהוא שונה בתחושה מכל השנים והאביבים שקדמו לו. בין חג גדיא לאחד מי יודע, חשבתי עלייך. זה אולי ישמע לך מצחיק, הרי לא מכירה אותך, אולי קצת מן החוויות הקשות שבך, אך את כל כך הרבה יותר מחוויות קשות. לענייננו, חשבתי עלייך-האם את בערב החג יושבת לשולחן עם משפחתך הגריעינית, אדייק ואשאל, האם ישבת באותו שולחן עם אביך, אותו אב שפגע בך באופן שרק את יכולה להרגיש? לא יכולתי שלא לחשוב מה אם כן ואיך הרגשת? מה אם לא ומה הרגשת? מה קורה לך עם הזכרונות הללו בתקופת החגים בו הילדות משאירה עקבות עם טעם של מלחמה. מנסה לשאול אותך באופן הבוטה והישיר ביותר- שרית, איך נזכרת במה שקרה לך בילדות, מתי צצה האמת הנוראה?האם היו לך חורים בזיכרון? מה הרגשת עד וכאשר? אני לא בטוחה אם זה בסדר לשאול אותך את זה, אך באופן האמיץ בו את משתפת אותנו בכאבך, חשבתי אולי, רק אולי, תוכלי לשתף אותי איך ידעת שאבא הוא ...לא יכולה להגיד לך מה אביך בשבילך, אפילו היום-זו רק את יודעת ורק לך הזכות לדבר בגנותו או בזכותו. מקווה שאת יודעת שזו אינה סקרנות פרוורטית בכאבך אך לומר לך בכנות זו גם אינה התעניינות טהורה בשלומך, זה יותר מעניין אישי שלי . כמובן ומקווה שאת בטוב ומאחלת לך חג שמח וליקירייך. <>

<> היי מותק את פה!!!!!!!!חג שמח מתוקה:-)לאן נעלמת? בילבי שלך ילדת הברזל

<> אהובה ברוך שובך וחג אביב ושמח לך:-)))))))))))))))))))))) מקווה שמקלדת לא קלטה אותך פה:-)))))))))))))))))))

<> היייייייייייייייייייייייייייייי למה את מופיעה היום גם בכינוי הרגיל וגם כ * (כוכבית למעלה)מותר לך אבל למה שני כינויים היום? ולהיום אנונימית סליחה אם אני מפריעה הרבה זמן לא דיברתי איתה!!!!!!!!!!!!!!! חג שמח נשמהההההההההההה

<> היי וחג שמח אמרת פעם שהעניין שלך בגילוי עריות אינו עניין אישי רק מחאה וכעס על מה שקורה במדיות השונות ולנשים בכלל. פתאום אני רואה שזה כן עניין אישי שלך, למה גם בפורום שאת אנונימית קשה לך להודות במה שקרה לך? מה הקטע עם להסתתר במקום שכזה?????? יש לך אומץ לכתוב ולכעוס ולהגן על נפגעות גילוי עריות אבל איפה האומץ לצעוק "זה קרה גם לי"???? זה השלב הראשון בשבילך בשביל להרגיש ולא למות לבד. שולחת לך אומץ ושיכאב פחות:-(((((((((((((((((((((((((((

אני כבר יותר משנה וחצי בטיפול , ואני לא רואה שום דבר מתקדם לשום מקום , רע לי לא פחות משהיה(אם לא יותר), אני ממשיכה ללכת , אבל אני באמת לא מבינה איך זה אמור לעוזר לי ? כבר מעל שנה וחצי הכול תקוע ואני לא רואה את זה מתקדם ,מה הרעיון ? במקום לפתור לי את הבעיות פשוט פיתחתי בעיה חדשה - תלות . מה אתה חושב שצריך לעשות , מעבר מלדבר עם הפסיכולוגית שלי על זה , כי בנתיים זה לא ממש עוזר..

שלום לך, מדברייך נשמע שאת מרגישה ששום דבר לא מתקדם, אבל חשוב לדעת האם זוהי תחושה שעלתה לאחרונה או האם במהלך כל הטיפול לא הרגשת שאת מצליחה להפיק ממנו תועלת כלשהי. אני שואל זאת כי מסיבה כלשהי המשכת ללכת, משהו בך רצה את הקשר הטיפולי. אני דווקא חושב שלדבר עם המטפלת שלך יהיה הדבר הנכון ביותר לעשותו משתי סיבות. האחת, לעיתים מסיבות שונות קשה להרגיש שישנה התקדמות למרות שהיא מתרחשת בפועל. שיחה עם המטפלת תעזור להבין האם גם היא שותפה להרגשתך, האם היא גם מרגישה שהטיפול לא מתקדם ואם כן למה. או שהיא חושבת שקיים פער ואז חשוב לברר מהיכן הוא נובע. הסיבה השנייה היא שנשמע לי שקיים ביניכן קשר טיפולי טוב, אבל את בודקת האם נכון להישאר בטיפול רק בשל כך. פתיחת הנושא תעזור לך להבין האם יש כאן תלות לא מוסברת מצידך, או שמא את מצליחה לקבל משהו חשוב בטיפול. מקום של הבנה, מקום מאפשר. מקום חשוב מאוד להתקדמות האישית גם אם היא איטית ונראית לעיתים לא קיימת. דרור

קודם כול תודה על התשובה , היא יודעת מה אני מרגישה וחושבת ביחס לטיפול , כן נקשרתי אליה אבל מאוד קשה לי להיות "מטופלת " , אבל הבעיות שבגללן הגעתי לטיפול היום הפיתרון שלהן ניראה לי אפילו רחוק עוד יותר ,ועדיין רע לי לא פחות (וגם אם הכי רע לי בעולם אנילא מעיזה להתקשר אליה מחוץ לשעות הטיפול , כי ברור לי "החובות והזכויות " שמגיעות עם הסטטוס של "המטופלת") , השאלה מה לעשות עכשיו להמשיך עוד שנה וחצי רק בגלל התלות ? אני ממש מתקשה להאמין שיש איזה אור בקצה המנהרה..? מה צריך לקרות בטיפול כדי שהוא יהיה יעיל?

ליאת שלום, לאחר היסוסים רבים החלטתי להתיצץ איתך, יש לי ילד כבן 20 חייל, לצערי הרב יש לו התפרצויות זעם קשות, לאחר מכן הוא מסביר שזה מהילדות , הוא כועס עלינו שהיינו קשים איתו הערנו לו רבות לא נתנו לו לעשות כל מה שחפצה נפשו, היום הוא לא מסוגל להקשיב לנו כל הערה הוא מתפרץ,כועס נורא.כיום מרבית הוויכוחים על רכב אני רוצה לציין שב- שנים האחרונות הוא עשה3 תאונות ששניים מהם קשות וניצל בנס, אנו עתה מגבילים אותו בנסיעות, בערב החג הוא ביקש את האוטו לנסוע לצפון עם חברים וסרבנו, הוא התפרץ עד שלא הסכים לעשות עימנו חג, אני לעיתים כועסת על בעלי שהוא מאוד קשה איתו ולא מוותר ותמיד הוא מעיר לו, עכשו הוא רוצה לעזוב את הבית להשאר בבסיס או לגור אצל הסבתא, אני פשוט אומללה , הוא ילד שקיבל ומקבל הכל עד היום אנחנו מסיעים אותו הלוך ושוב לבסיס, אין שבת שהוא נשאר שלא מבקרים בבסיס ,הוא היחיד מהחברים הטובים שחי ברמה יחסית טובה, עתה אני פונה אליך ליעץ לי מה לעשות אין סיכוי שהוא ילך איתי ליעוץ, חג שמח ותודה על העזרה.

שלום לך, ליאת תהיה כאן שוב ביום חמישי ואת בהחלט מוזמנת לשוב ולהתייעץ גם איתה. אבל הייתי רוצה לנסות ולשתף אותך בכמה מהמחשבות הרבות שדברייך עוררו בי. נשמע לי שאת במצוקה כרגע, את חוששת מכך שבנך יעזוב באקט של כעס את הבית. מנגד את מרגישה שאת לא מצליחה להגיע אליו ושחשוב לך לשמור על גבולות מולו ואולי גם על חייו. גיל ההתבגרות, ובנך על אף היותו חייל נשמע כמי שעובר את משבר גילך ההתבגרות, מאופיין במאבקים רבים מול ההורים מתוך ניסיון להגדיר זהות עצמית ולזצאת לדרך חדשה. חג הפסח מכונה גם חג החירות, ונשמע לי שבנך מרגיש שהוא במאבק על החירות שלו, מרגיש הוא החלש, שמוכתבים לו תנאים והוא מורד בהם בכל דרך. אין זה מצדיק את מעשיו, אבל חשוב להבין שהכעס שלו קשור לתחושות אלו. בעיני הדרך הנכונה להתמודד עם המצב היא לפתוח ערוץ תקשורת איתו. זה לא קל, הוא רוצה לכעוס, לריב. זו דרכו כנראה ליצור מרחק, אבל ככל שירגיש שהוא פחות מאויים, שאתם פחות מחזיקים אותו בכח, פחות רואים בו כילד הוא יוכל יותר להתשחרר מהצורך לבעוט. למשל בנוגע לרכב, נסו לשבת ולדבר איתו, בצורה רגועה ככל האפשר על דרכים לפיתרון. שיעלה גם הוא הסברים כיצד בזמן כה קצר עשה תאונות כל כך קשות, וכיצד הוא חושב להמנע מכך בעתיד. הרי מבחינה פרקטית חשוב שיתרגל נהיגה נכונה, ולא שיימנע ממנה. בעצם אני אומר נסו להפוך אותו לשותף לדאגה לחייו. עדיין ההחלטה בידכם, ואין צורך גם להיבהל מאיומים אלא לשמוע אותם כבקשה לעזרה, כתחושה שלו שאם לא ינקוט צעדים לא ישמעו אותו. אז נסו שישמע אתכם ונסו לשמוע אותו. בהצלחה, דרור

תחילה תודה רבה לך , אין בכונתי לפנות גם לליאת, אבל אם תוכל להנחות אותי כיצד לפנות אליו על מנת שירצה בכלל לשבת ולדבר איתנו, כי זה בהחלט מה שאנו רוצים. אלו משפטים עושים לאדם להרגיש טוב ביחד,

לא ביקשת ממני תשובה, אבל אני רוצה להתייחס, אם אפשר: התיאור שלך של הבן שלך הוא מוכר - גם אני הייתי ככה כלפי ההורים שלי. הם השקיעו בי הרבה מאוד ועשו בשבילי הרבה מאוד. ואני כעסתי עליהם מכל מיני סיבות. כעסתי בגלל כל הסיבות שבעולם, ובעצם גם בגלל שום סיבה. פשוט כעסתי. זה התחיל בגיל 16 בערך , והיו תקופות בהם זה היה חזק יותר, והיו תקופות בהם זה נשכח בגלל שהם הצליחו בכל זאת לגעת בי איכשהו. בגיל 21 הבנתי שהכעס שלי אינו רציונלי, והוא נובע מבעיה פסיכולוגית אצלי. הסכמתי לקבל עזרה בתנאי שמכבדים את התנאים שלי ומכבדים את תהליך הריפוי שהייתי צריכה לעשות כדי להתנקות. עברנו הרבה וכיום אפשר להגיד שהתנקיתי ב80%. יש לי עדיין רגשות שליליים, אבל אני מצליחה לראות אותם ולהתייחס אליהם כבר לבד ולשנות אותם בעצמי עם הרציונל שלי - אני בת 25. בשנים האחרונות, מה שההורים שלי עשו בשבילי היה פשוט מאוד לסלוח לי על הכל (עם כל הכאב העצום שלהם) ולא לוותר עליי בשום פנים ואופן. אפילו זה הכעיס אותי - הרגשתי שהם חונקים אותי באהבה שלהם והתנתקתי מהם - התכוונתי לחזור, אבל רציתי קצת זמן לבד. נסעתי לאילת לבד בלי להגיד להם כלום. הם יצאו לאנשהו ואני נעלמתי. גם אז הם לא ויתרו. הם לקחו חוקר פרטי והפכו את חשבון הבנק ואת אילת בשביל למצוא אותי. מצאו אותי תוך שבוע והתעקשתי לא לחזור. הם התעקשו שאחזור. אז חזרתי בשביל השקט שלי - שיפסיקו לרדוף אחריי! היום אני מצליחה לראות את האנוכיות שלי כאן, בלי להרגיש מאויימת מהחולשות שלי. היום אני מכירה בטוב שההורים שלי עשו, וגם ברע. הגענו למצב שגם אני וגם הוריי מבינים שכל הצדדים עשו טעויות בו בזמן שעשינו טוב. ואנחנו שמים את זה בעבר, למרות שאני בעצם רק מתחילה להרגיש את כל הצער שלי על היחס שלי אליהם ב10 שנים האחרונות, וזה כואב לי מאוד. אני עומדת בזה כי אני יודעת שבזה שאני מרגישה את זה, ככה אני אצליח להשתנות. אני מאחלת לך שלא ייקח לכם 10 שנים כמו אצלנו, זה ממש לא חייב לקחת כל כך הרבה זמן. אבל אני בטוחה שאם תתעקשו לא לוותר עליו, אז יום אחד הוא יבין את זה ואז הוא יידע שאתם לא ויתרתם עליו גם כשזה לא ממש הגיע לו. את צריכה להאמין באהבה הזאת, שיום אחד הטיפטוף הזה יחדור את האבן בלב שלו. כשזה יקרה, את תדעי כי את תראי בעיניים שלו את הצער על מה שהוא עשה. היום אני מסוגלת לפלוט - בלי להתכוון - משהו חצוף לאבא שלי והוא יספוג את זה, אבל אני אפרוץ בבכי. זה עדיין לא לגמרי נשלט, אבל אגיע לשם.

היי, התרגשתי לקרא את שכתבת לי, ואפילו להזיל דימעה כי אני מזדהה איתך,תמיד אני אומרת לו שיום יבא והוא יצטער על זה,ותמיד הוא עונה לי: "אני מחכה שיגיע היום הזה והוא לא בא". אני יודעת שגם אנחנו ההורים עושים טעויות ואני נורא רוצה לתקן אותם,לכן אני מבקשת ממנו שיגיע לי מה לא בסדר בנו,אנחנו מוכנים לשמוע אותו,אבל הוא כל הזמן כועס ועצבני. תודה לכם וחג שמח.

הפרוזק לא יעיל לדיכאון קל? כל האלטרנטיבות לטיפול מחקר שקבע כי התרופה הפופולרית אינה יעילה נגד דיכאון קל, גרם למטופלים רבים דיכאון לא קל בכלל. אבל אל ייאוש – יש תרופות חדשות, יש טיפול פסיכולוגי, יש הומאופתיה ויש אלטרנטיבה שיר-לי גולן פורסם: 17.04.08, 14:11 שי (השם המלא שמור במערכת&#8237;,45 ,(&#8236; איש היי?טק, קודם לאחרונה בחברה בה הוא עובד. שעות העבודה הרבות שלו התארכו עוד יותר. בד בבד הבחינה רעייתו כי הוא כעוס ועצבני ומרבה לריב איתה ועם בתם בת ה?&#8237;.15&#8236; כשפנה לטיפול פסיכולוגי, המטפל זיהה אצלו תמהיל שכיח של דיכאון וחרדה. הטיפול כלל נטילת תרופה נגד דיכאון ושיחות פסיכודינמיות, בעזרתן הבין שי שהוא מעדיף לחזור לתפקידו הקודם. הוא הבריא וחזר לחייך ולתפקד כרגיל. לפי הספרות הפסיכולוגית המקצועית, כל אדם חמישי יסבול במהלך חייו מדיכאון בעוצמה שהייתה מצדיקה טיפול רפואי. שיעור הנשים בסטטיסטיקה העגומה הזו כפול משיעור הגברים. מצב הרוח הדיכאוני מאופיין בתחושת דכדוך ועצבות, ירידה בתגובתיות ובפעילות, חוסר מוטיבציה, חוסר אנרגיה, פסימיות, חוסר יכולת ליהנות, ירידה בתיאבון, קשיי שינה, תחושת חוסר ערך, דימוי עצמי נמוך ובמקרים קיצוניים, מחשבות על מוות והתאבדות בעוצמה משתנה. בשליש מהמקרים נלווית לדיכאון גם חרדה – מצב של פחד בלתי? סביר היוצר תחושות מצוקה ואי?נוחות בדרגות שונות. התרופות באופן מסורתי, בעיות הנפש הללו מטופלות באמצעות תרופות ו/או פסיכותרפיה. הרתיעה מתופעות הלוואי של התרופות נוגדות הדיכאון והחרדה מהדור הישן, כמו גם האימה הניזונה מתסריטים הוליוודיים מפני הטיפול ב"מכות חשמל&#8237;,"&#8236; התחלפו בשנים האחרונות בכמיהה לא רציונלית לתרופה אחת "מופלאה&#8237;,"&#8236; הפרוזק. קראו לה "גלולת האושר&#8237;,"&#8236; התייחסו אליה כאל הפתרון האולטימטיבי לכל דכדכת חולפת, כמו גם לדיכאונות של ממש. בשלב מסוים נדמה היה שמי שלא לוקח פרוזק הוא אאוט, ולא מבחינה נפשית. אלא שה&#8237;"HAPPY PILL"&#8236; המבטיחה ספגה לאחרונה מכה תדמיתית לא קלה, בדמות מחקר שקבע כי היא אינה יעילה בטיפול בדיכאון קל. המומחים, מצידם, טוענים כי הפרוזק היא בכל זאת תרופה יעילה וטובה, אלא שעכשיו הגיע זמנה, או זמננו, לחזור לפרופורציות. כל חולה שני שמגיע לפסיכיאטר מטופל בתרופות (איור: Liquidlibrary) "לא איבדנו תקווה ואיננו עומדים מול שוקת שבורה&#8237;,"&#8236; קובע נחרצות הפסיכיאטר ד"ר משה סטולר, מנהל השירות הפסיכיאטרי של "שירותי בריאות כללית" במרחב חיפה. "התגובה הטיפולית לתרופות נוגדות דיכאון וחרדה נבדקה בכמות אדירה של הסיבה לעבור לאלטרנטיבה מחקר ענק: נוגדי דיכאון לא יעילים בדיכאון קל / ד"ר איתי גל חוקרים בבריטניה סקרו 47 מחקרים על תרופות נוגדי דיכאון ומצאו כי יעילותן אינה גבוהה מזו של תרופת פלצבו שאינה מכילה כל חומר פעיל. מומחה ישראלי: לא לכל דיכאון צריך תרופות לכתבה המלאה מחקרים ויעילותן של התרופות האלה הוכחה באלפי מחקרים. במקביל, מיליוני חולים טופלו בעזרתן בעשורים האחרונים בהצלחה, כך שגם הניסיון הקליני עם התרופות אינו דבר מבוטל. כל חולה שני שמגיע לפסיכיאטר מטופל בתרופות האלה ואנחנו רואים חולים שמבריאים כל הזמן. זו טעות להיאחז במחקר בודד כדי לבטל את ההשפעה המיטיבה שיש לתרופות נגד דיכאון. המחקר הזה נראה לי יותר כמו ברווז עיתונאי, ואולי מדובר בפנטזיה בתפיסה הבסיסית של הציפייה מתרופה כזאת. שני שלישים מהחולים מבריאים מדיכאון תחת טיפול תרופתי וחייבים לזכור שלא הכל זה הדיכאון והתרופה. אי?אפשר לבנות על הפרוזק כעל מעשה הוקוס? פוקוס&#8237;."&#8236; ד"ר סטולר מסביר כי באבחנת חולה ובהחלטה על אופי התוכנית הטיפולית שתותאם לו חייבים להילקח בחשבון שלושת המרכיבים המשפיעים על היווצרות דיכאון. יחסי הכוחות בין הרכיבים הביולוגיים, האישיותיים והחברתיים שהביאו לדיכאון אמורים להוביל את המטפל להחלטה באשר לדגש שיושם בטיפול – על התרופות או על העבודה הפסיכולוגית. ופרוזק, לצורך העניין, אינה שונה מתרופות אחרות. "הפרוזק יצאה לעולם בשנות ה?80 ויצרה מהפכה&#8237;,"&#8236; מסביר ד"ר סטולר&#8237; ,&#8236;"אבל אחריה יצאו כבר תרופות חדשות יותר. המחקרים מלמדים כי השפעת כל התרופות נוגדות הדיכאון – אלה שקדמו לפרוזק, הפרוזק והדומות לה והחדשות שבאו אחריה – דומה. ההבדל הוא בתופעות הלוואי. מהפכת הפרוזק ניכרה בעצם במיעוט היחסי של תופעות הלוואי שהיא ואלה שבאו אחריה גורמות. בזה יתרונה הגדול&#8237;."&#8236; שלוש קבוצות עיקריות של תרופות אמורות לסייע לנו לעבור מחוסר תקווה לאופטימיות: * הפרוזק והדומות לה, העובדות על הסרוטונין וגורמות בעקיפין להעלאת רמתו במרווח שבין התאים במוח. * ה"אפקסור" והדומות לה, הגורמות לעלייה ברמות הסרוטונין והנוראדרנלין (הכימיקלים ה"חיוביים&#8237;("&#8236; במוח. * התרופות הטריציקליות – תרופות הדור הישן, שעדיין מביאות לתוצאות טובות בקרב חלק מהסובלים מדיכאון. (צילום: אינדקס אופן) בנוסף לאלו מציין ד"ר סטולר את הליתיום, שהוספתה לטיפול בתרופה נוגדת דיכאון אחרת מביאה להעצמת ההשפעה ולשיפור מהיר במצב החולה, ואת הטיפול בנזעי החשמל. "הטיפול בחשמל יעיל ביותר בעיקר בקרב חולים עמידים לטיפול ובמקרים רבים הוא כרוך בפחות תופעות לוואי מהתרופות. החולה עלול לחוש קשיי ריכוז למשך ימים או שבועות בודדים, אולם תוך זמן קצר השיפור שניכר בו פשוט מדהים. אנחנו לא יודעים למה זה יעיל כל?כך, אבל שיעורי ההצלחה גבוהים&#8237;." &#8236; הטיפול הפסיכולוגי ד"ר גיל גולדצוויג, פסיכולוג קליני ב"הדסה אופטימל" בירושלים, רואה ברכה בפרסום המחקר שהטיל ספק ביעילותה של גלולת האושר הטרנדית. כמאמין בכוחה של הפסיכותרפיה לרפא דיכאון, הוא אינו מופתע מעוצמת התגובה הציבורית שליוותה את פרסום המחקר. "אושר היא מילה אנקדוטלית והנהייה אחרי הפרוזק הייתה עניין אופנתי, למרות שהיא תרופה טובה. השיווק שלה היה דרמטי והיה שלב בו נדמה היה שחסר רק לערבב את הפרוזק במים כדי שכולנו נהיה מאושרים. בעיניי, ההתלהבות מהתרופה הזאת שירתה פנטזיה כללית לגלולה דע את הדיכאון מאפייני מצב הרוח הדיכאוני (1) תחושת דכדוך ועצבות (2) ירידה בתגובתיות ובפעילות, חוסר מוטיבציה (3) חוסר אנרגיה, פסימיות, חוסר יכולת ליהנות (4) ירידה בתיאבון, קשיי שינה, תחושת חוסר ערך, דימוי עצמי נמוך (5) במקרים קיצוניים, מחשבות על מוות והתאבדות (6) בשליש מהמקרים נלווית לדיכאון גם חרדה שתעשה את כולנו שמחים, מה עוד שהתרגלנו לחפש ולמצוא פתרונות מהירים לכל דבר – אקמול לכאב?ראש, פרוזק לדכדוך, סופר נני כשיש בעיה עם הילדים. "לפעמים צריך להיכנס לעומק של דברים. כדי לצמוח ממשבר צריך להבין מה קרה שם, מה מקורות הדימוי העצמי הנמוך, מאיפה צצו המחשבות הקטסטרופליות, למה הכל נצבע בשחור ואיך ניתן לשנות את זה, לדבר על אובדן קונקרטי או לא קונקרטי אם היה כזה, על תחושות אשמה וכדומה. תרופה נותנת הקלה, אבל היא לא פותרת את הבעיה והיא לא מפחיתה את הסטרס שהוא חלק ממירוץ החיים המודרניים. הפרסום הזה פשוט החזיר את הפרוזק לפרופורציות הראויות&#8237;."&#8236; טיפול פסיכולוגי טוב, אומר ד"ר גולדצוויג, עשוי לקצר את משך אפיזודה דיכאונית (הנמשכת לרוב כחצי שנה) ואף להאריך את טווחי הזמן החולפים בין אפיזודה אחת לאחרת. לעתים ניתן להסתייע בטיפול תרופתי במקביל לפסיכותרפיה (בייחוד במקרי דיכאון קשה ועמוק וכשנלוות לו מחשבות אובדניות) ובכל מקרה רצוי לדרבן את החולה הדיכאוני לבצע פעילות גופנית, שהוכחה חד?משמעית כמסייעת ליציאה מהמצב. האופטימיות הרבה שמגלים אנשי המקצוע באשר ליכולת להבריא מדיכאון גדולה עוד יותר כשמדובר בהיפטרות מחרדות. הטיפול הקוגניטיבי?התנהגותי הוא המקובל בהפרעות האלו, לרוב תוך הסתייעות בטכ? ניקות שונות של חשיפה הדרגתית למקור הפחד (ביופידבק, סימולטור, דמיון מודרך, היפנוזה) ובטכניקות של רגיעה. גם כאן, יעילותן של התרופות נחשבת גבוהה יחסית. הומאופתיה ורפואה אלטרנטיבית מעברו השני של המתרס נמצאת ההומאופתיה, שיטת ריפוי הוליסטית המתייחסת למכלול התלונות של האדם ולקשיים שהוא חווה במישורים שונים - הפיזי, הרגשי והמנטאלי. לקראת שבוע המודעות הישראלי להומאופתיה קלאסית, שמקיימת זו מודעה השנה השנייה האגודה להומאופתיה קלאסית בארץ, מסביר ד"ר קובי פריד, רופא כללי והומאופת, כיצד מתייחסת התורה הזאת לחרדה ולדיכאון&#8237; .&#8236;"אנחנו רואים את תמונת הסימפטומים בדומה לרפואה הרגילה, אבל מאמינים שהסיבות להם נמצאות ברובד אחר, לאו דווקא בעולם הכימי או הרגשי. הסימפטומים מבטאים הפרעה שנוצרת על?ידי כוחות רוחניים עוינים ברובד הרוחני של האדם, שאין דרך להמחיש או למדוד אותו. אפשר לצאת מדיכאון ומחרדה בלי טיפול תרופתי קונבנציונלי. אנחנו לא משחקים במגרש של הרפואה הרגילה והמבחן הוא מבחן התוצאה. העובדה היא שכשאני ועמיתיי מתאימים לכל אדם בכל מצב איזשהו הרכב טיפולי ספציפי – אנחנו פשוט עוזרים לו. וככל שאדם אוכל טוב יותר, ישן טוב יותר, אוהבים אותו והוא אוהב אחרים – כך סיכוייו להירפא עולים&#8237;."&#8236; אפשרויות אלטרנטיביות אחרות לטיפול בדיכאון ובחרדה הן ה"רמוטיב" מבית "מעבדות רפא&#8237;,"&#8236; תרופה נוגדת דיכאון המופקת מתמצית צמח ההיפריקום וה"אלספה מוד" מבית "טעם טבע אלטמן&#8237;."&#8236; מחקרים לא מעטים מצביעים על קיומו של קשר בין מחסור בחו? מצות שומן אומגה?3 לעלייה בשכיחות סימפטומים דיכאוניים. בכמוסת האלה מינון מוגבר שלהן בשילוב חומצה פולית וויטמין &#8237;.12B&#8236; חברת "בוארון" מציעה את "דטיף" להקלה במצבי חרדה, בייחוד בקרב ילדים. וכדי לא להגיע למצב של הזדקקות לסיוע מקצועי כזה או אחר, אפשר לנסות ולחזק את האלמנטים הבאים, שלפי מחקרים עשויים למנוע דיכאון מלכתחילה: * פעילות גופנית. * חשיפה לאור. * כשמונה שעות שינה בלילה. * קשרים חברתיים ומשפחתיים.

מצה שלום, בעיני זו כתבה מעניינת שיש טעם רב לקרוא אותה. היא כתבה מעמיקה העוסקת בנושא השימוש בתרופות נוגדות דכאון מכמה כיוונים. היא נראית כתבה שמאזנת בין האופוריה שליוותה בעבר את הפרוז לבין המתקפה שעלתה לאחרונה בעקבות פרסום המאמר על יעילות הפרוזק בקרב הסובלים מדכאון קל. אני שב ואומר כפי שאמרתי בעבר- במקרים של דכאון קשה עדיין ישנה חשיבות רבה לטיפול תרופתי במקביל לטיפול פסיכולוגי. דרור

חג שמח למי ששמח אני לללללללאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא אתמול ערב חג הטקשרתי לפסיכולוג שלי השתגאתי מהמחשבה שהוא עם המשפחה שלו אוכל ושמח ואני נרקבת אז הפרעתי לו ובכיתי בטלפון ועשיתי לו חג פחות שמח מקווה מאוד שאחרי השיחה איתי נעלם לו התאבון למה הוא לא עזב הכל ובא אליי כל כך עצוב היה לי וכל כך רציתי שיבוא לנכם מה הוא לא הבין את זה? עצובה מאודדדדדדדדדדדדד.

ניבית שלום, נשמע לי שקשה לך מאוד עם החג. הוא מעצים תחושות יומיומיות של בדידות של היעדר הנאה וטעם. בעיקר כאשר את מתבוננת סביבך ורואה שלאחרים יש את מה שלך אין. אחד מהם הוא המטפל שלך. אני שומע שמאוד רצית שהמטפל שלך יבוא וינחם אותך, רצית אולי שירגיש גם מעט ממה שאת מרגישה, שגם החג שלו לא יהיה כל כך שמח. אני חושב שהוא שמע את הצורך שלך, אבל גם אם לא קל לשמוע את זה, נראה לי שלו היה מגיע אולי היית חשה הקלה רגעית אבל בטווח הארוך, ובוודאי מבחינת הטיפול זה לא היה טוב. הרי בסופו של דבר המחשבה היא שבעזרת הטיפול תצליחי להתרומם מעט, שהחגים שלך יהיו שמחים מעט יותר, ולא שהחגים שלך ימשיכו להכאיב, לא רק לך אלא גם לו. דרור

ל: בילבי שלי, <> המדהימה, שרית האמיצה, ME, me2 , נועם ונמש, ד., ל., נורית, איריס, לילך, ש., אלמונית 2, כל החברות הקבועות וכמובן לדרור אורנה ליאת ודוד ולכל מי ששכחתי חג שמחחחחחחחחחחח שלכם מקלדת:-))))))))))))))

מקלדת שלום, חג שמח גם לך, דרור

חג פסח שמח .. שיהיה זה חג של התחדשות .. פריחה.. והמון אהבה , מחבקת אותך .. שרית

ד. שלום, חגים, ובעיקר חגים משפחתיים מעוררים רגשות עצמתיים בקרב אנשים שונים ומסיבות שונות. איני יודע מדוע את שונאת את היום הזה, מה מקושר עבורך ליום הזה ועם מה את נדרשת להתמודד ביום זה. אני מניח שלא קשה לך רק עם היום הזה, ועם הקשיים הללו אני מקווה שאת מצליחה להיעזר בתוך טיפול. דרור

גל מור / נקודות חמות האחריות המשפטית על מנהלי הפורומים כבדה מדי / דעה על אף שאין מקום להפקרות בפורומים, פסק הדין בעניין התביעה של הווטרינר בושמיץ נגד ענת רפואה, המנהלת לשעבר של פורום זכויות בעלי החיים בוואלה, סותם סופית את הגולל על הפורום כחלל אינטימי "שלנו" ומטיל אחריות כבד על כתפיו של מנהל הקהילה פורסם: 20.04.08, 10:14 ההגדרה החמקמקה של מנהל פורום נוצקה בימים של טרום-Facebook, כאשר האינטרנט היה עוד מערב פרוע של גולשים חסרי פנים. מנהל הפורום שילב בין שוטר תנועה ומדריך צופי - הוא ניהל דיונים, העלה נושאים, הגיב, גער ואף מחק הודעות של טרולים וגולשים שהפרו את חוקי הקהילה הכתובים או הבלתי כתובים. הפורום היה אז מרחב מוגן ברובו - מדי פעם הגיע אורח, הציץ ואם התקבל על ידי החברים - הצטרף כחבר קבוע. אז, בימי הבי בי אסים בשנות ה-80 ובימים הראשונים של האינטרנט המסחרי באמצע שנות ה-90, רוב העולם לא היה מודע לקיומם של הפורומים ולמשתתפים היה נוח עם היותם חברים בכת סודית וייחודית. בשנים הבאות נסללו כבישים מהירים ומחלפים ששימשו תשתית למאות המיליונים שהצטרפו לרשת העולמית. האינטימיות נגוזה והתמימות פינתה מקום ליזמות. כך שינו הפורומים את פניהם. על אף שהפורומים המוכרים לנו בישראל אינם שונים מהותית מהמבנה המקורי של הפורומים שפעלו לפני עשור ויותר, הרכב האוכלוסייה שלהם השתנה באופן מהותי. בעידן של רשתות חברתיות, מסרים מידיים, בלוגים, מצלמות רשת ושלל אמצעים ודרכים לביטוי עצמי, האפשרות לנהל דיונים טקסטואליים כבר אינה כה מלהיבה. התמקדות בתמיכה וסיוע כמו כל מדיום שנמצא תחת מתקפה, הפורומים נאלצו להמציא את עצמם מחדש כדי לשרוד, והנישה הטבעית עבורם הייתה תמיכה, הדרכה והירתמות למען מטרה מסוימת. מי שמתעניין בדיון על שידורי אמש בטלוויזיה, רוב הסיכויים שיבטא את דעתו או יקרא מה חושבים אחרים בבלוגים רלוונטיים או בתגובות לביקורת טלוויזיה, אך לצורך טיפ בנושא טיפול רפואי, הדרכה בנושא רכישת מצלמת וידאו או קבוצת תמיכה של הורים שכולים, עדיין הפורומים ממלאים תפקיד חשוב. למרות השינוי באופי הקהילה, תפקיד מנהל הפורום לא השתנה במקרים רבים. לאתרים שונים מדיניות שונה בשאלה מי ראוי ויכול להיות מנהל פורום. רובם לא מנהלים יחסים של עובד-מעביד והם נחשבים למעין מתנדבים, על אף שהם זוכים להטבות שונות כמו חיבור אינטרנט חינם. לאחר שהאינטרנט צבר פופולריות והודעות הפורום נחלצו מהגטו והפכו זמינות לכל אדם באמצעות חיפוש פשוט בגוגל, גדלה האחריות המוטלת על כתפיו של מנהל הפורום. האנשים הנחשפים להודעות אינם רק גולשים בפורום – קבועים או מזדמנים. מנהל הפורום אינו יכול עוד להרשות לעצמו להתייחס להודעות המתפרסמות כאל חילופי דברים במועדון חברים סגור. הנחת היסוד שלו צריכה להיות כי כל אדם – בישראל הקטנה במיוחד – עשוי להיחשף לדברים הנכתבים עליו בפורום במוקדם או במאוחר והאחריות שלו לפרסום כבדה במיוחד. בושמיץ נגד רפואה ההמחשה האחרונה לכך היא פסק הדין מהחודש שעבר של בית משפט השלום בתל אביב בעניין התביעה של ד''ר משה בושמיץ נגד ענת רפואה, שניהלה בעבר את פורום "זכויות בעלי חיים" באתר וואלה. בפורום שנסגר בינתיים בשל הודעות משמיצות, פורסמו בין השנים 2001 ל-2003 דברים נגד הווטרינר, ד"ר בושמיץ, שותף ובעלים בחווה לגידול ורביה של קופים במושב מזור, המשמשים למחקר רפואי. בושמיץ העדיף לתבוע ב-2003 את מנהלת הפורום בלבד ולא את אתר וואלה, שטיפל בבעיה עם קבלת תלונתו על פי שביעות רצונו ואף פיטר את רפואה מניהול הפורום. כבר בשנה שעברה קבע בית המשפט כי רפואה, בתוקף תפקידה כמנהלת הפורום, לא פיקחה כראוי על הודעות שפירסמו אחרים ו''נתנה במה לפרסומים בהם נשפכו קיתונות של דברי נאצה נגד פעילותו של התובע". בית המשפט הכיר בטענה כי הפרסומים פגעו במעמדו של בושמיץ כווטרינר העירוני של הוד השרון ולפעילותו כמרצה. נוסף על כך, הוא קיבל את טענת התובע כי בעקבות הפרסומים הוא ובני משפחתו היו נתונים לאיומים באלימות ורצח. בחודש שעבר נפסק כי רפואה תפצה את ד''ר ב-123 אלף שקלים. מודעה בית המשפט נתן משקל להיקף הפרסומים ולחודשים הארוכים בהם הופיעו ההודעות הפוגעניות מבלי שיוסרו ומבלי שרפואה תביע חרטה על הפרסום ועל הנזק שגרמה לתובע בפורום שבניהולה. השופטת שושנה אלמגור דחתה את הטענה כי הזמן הארוך במהלכו הופיעו ההודעות באתר מבלי שבושמיץ יתבע את הסרתם אינם מעידים על כך שלא הוטרד מהם. היא גם דחתה את הטענה כי יש להתחשב בכך ששאלת גידול בעלי חיים לצורך ניסויים מדעיים היא שנויה במחלוקת ציבורית. "גם מחלוקת ציבורית, קשה ככל שתהיה, ראוי שתנוהל בדרך ראויה, ואין ליתן דרור בגדרה ללשון משתלחת מן הסוג אותו אפשרה הנתבעת במסגרת הפורום שניהלה", כתבה אלמגור בפסיקתה, "אשר על כן, הפיצוי צריך לשקף את מידת הפגיעה שנגרמה לתובע כתוצאה מהפרסום ומהמעשה הרשלני שהנתבעת חויבה בו". לא חלל אינטימי הפסיקה בעניינם של בושמיץ-רפואה, על אף שהיא עוסקת בנושא מעורר יצרים מלכתחילה, סותמת סופית את הגולל על עידן הפורום כחלל אינטימי "שלנו" ומעגנת את תפקידו של מנהל הפורום בהלכה המשפטית. מנהלי פורומים עשויים לא למחוק הודעות משמיצות גם בשל אי הכרת החוק, חוסר מודעות או תשומת לב להודעות המתפרסמות. בית המשפט בוודאי יתחשב בנסיבות – בכל מקרה לגופו - אך לא מן הנמנע כי גם בעתיד לא יפטור מנהלי פורומים מאחריות משפטית. ברור לחלוטין כי אין מקום להפקרות בפורומים, אך כתוצאה מכך פחות גולשים עשויים להביע עניין בתפקיד התנדבותי אשר סיכון משפטי לצדו והתפקיד יישאר נחלת חברות וארגונים שנהנים מהגנה משפטית ויש להם אינטרס ברור לקחת את הסיכון

שלום לך, הכתבה שאת הבאת היא כתבה מעניינת שהנושא שלה העסיק אותנו כמנהלי פורום בעבר ועדיין מעסיק. אנו רואים חשיבות עליונה ביכולת להשתתף בפורום מתוך אווירה מאפשרת, גם אם לא תמיד ישנן הסכמות. זו גם הייתה הסיבה בעטיה עבנו לעבוד במודל זה של פורום סגור. נושא הפורומים ברשת וניהולם הוא נושא מורכב המעלה שאלות רבות. אני לא יכול לומר שאיננו טועים, אך אני יכול להבטיח שאנו מקדישים לכך מחשבה רבה מתוך ניסיון להתמודד ככל האפשר עם פורום מאפשר דעות שונות, ושאלות שונות, אך כזה שלא יפגע ככל האפשר. דרור

בבוסתן לבלב תפוח שיבולים קדות ברוח בחוצות קולות של ילדים ושרידי דמעות הגשם נוצצות על כר הדשא- אך קרני חמה בין עננים העצים לבשו שוב מעטה ירוק שוב פורחות להן האהבות כי האביב שב אלינו מרחוק ועימו חוזרות החסידות כי האביב שב אלינו מרחוק- ועימו חוזרות החסידות רוח אביבית נושבת מבריחה את העצב העולם עליז ללא סיבה אך הנפש משתוקקת רק לומר פשוט בשקט- לאביב ששב ברוך הבא העצים לבשו שוב מעטה ירוק שוב פורחות להן האהבות כי האביב שב אלינו מרחוק ועימו חוזרות החסידות כי האביב שב אלינו מרחוק ועימו חוזרות החסידות.

שלום לך, אני מודה לך על הברכה, ומצטרף לאיחולייך בברכת חג שמח לכל משתתפי הפורום ולליאת ודוד החולקים איתי את ניהולו. דרור

פוחדת להיות עם עצמי ועם זאת ההרגשה. דממת הלילה של בחוץ,גורמת לבפנים הרועש שבי להשמע כצרחה מחרידה.כואב לי כל הגוף,רועד לי בלב ומר ורע לי בנשמה. מוצפת כואבת נחנקת רועדת פוחדת,נשאבת שוב לתהום לאותן מחשבות רודפות וקשות.לתופעות הלואי של הגוף לאותו קול פנימי שגם חרש ישמע צעקתו שאומר תמותי כבר תדממי למוות. עייפתי מלהלחם בקול הזה שחוזר ומשמיע בלי סוף. וליאת יין ישמח לבב אנוש-ואני אסתפק שיעלה כבר וידפוק את זה הראש. שיקח אותי מהמקום הזה או יטביע לעד.שהכל יסתובב סביבי רק לא בתוכי,רק לא בתוכי אין עןד מקום לכלום שם עמוס לי מידי צפוף ומחניק די!שונאת את הלילה והוא רק מתחיל...לילה טוב יאוש ובוקר טוב תקוה מי הבא בתור ומי בתור הבא.

ד. שלום, ליאת תהיה כאן ביום חמישי, בינתיים אני אנסה להשיב. נשמע לי שאת עוברת ימים קשים מאוד, ימים בהם התחושה היא שאין מפלט, הכל סוגר עלייך, בעיקר המחשבות. השהייה עם עצמך בימים אלו רק מעצימה את המחשבות והכאב. אני יכול להבין את הכאב הזה, את התחושה שזה פשוט ייעלם כך או כך. אני לא יודע אם זה יכול להיעלם, אבל אני בהחלט חושב שזה יכול לכאוב הרבה פחות. כאשר הדברים קצת יותר מעובדים, קצת פחות משתלטים על כל החוויה. אולי הדברים שלי נשמעים קצת מרוחקים כרגע, לא מושגים. אבל חשוב שהם יישמעו, כי יבוא רגע בו הם יישמעו פחות מרוחקים והרבה יותר מושגים. בינתיים אני מצטרף לתקוותך שימים טובים יותר בפתח. דרור

מן האגדה - "כשהיה משה רבנו רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו - עד שהגיע לחסות. נזדמנה לו בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות. כיוון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה. הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך - אתה תרעה צאני ישראל". כמה חמלה ואהבה בסיפור קטן אחד. מאחלת לכל באי הפורום חג שמח וכשר, חג של שקט ושלווה, שלום ואחווה, רוגע ופיוס. ערב טוב וסדר חגיגי ונעים. ליאת

חג שמח לכל משתתפי הפורום ולרועיו הסבלניים ורבי החמלה. יעלה

אני מרגיש בדידות מאוד מאוד חזקה כבר 20 שנה. אני בן 25. אני לא מצליח לשמור על קשרים עם אנשים ממסגרות שעברתי - צבא, עבודות וכו'. אני כל פעם חוזר לנק' ההתחלה - לבד, לבד בסופש, לבד באמצע שבוע. זה לא נותן לך הרבה תקווה, הלבד. כאילו.. למה להמשיך לחיות אם אתה כ"כ סובל מבדידות?

שלום אסי, לא לגמרי ברור לי מדבריך האם אתה חש בודד גם כשאתה נתון במסגרת חברתית כלשהי, או רק כאשר אתה מתנתק ממנה, ולא מצליח לשמר את הקשרים שיצרת. בכל מקרה, אתה חש בודד כרגע, ואין לי ספק שמדובר בחוויה קשה. ברמת העזרה העצמית, תוכל להשתדל להרחיב בכל מחיר את המעגלים החברתיים שלך, דרך מעורבות מכוונת במקומות בהם נפגשים אנשים (מסגרות אקדמיות, חוגים, טיולים מאורגנים, מסגרות התנדבותיות, וכיוב'). ברמה המקצועית, תוכל לצאת למסע חקר אל תוך עצמך, במסגרת טיפול פסיכולוגי, בעזרתו תוכל לבחון מהם הקשיים הספציפיים שמפריעים לך ליזום או לשמר מערכות יחסים משמעותיות לאורך זמן. הקשר הטיפולי עצמו מהווה פעמים רבות "מיני-מעבדה" בינאישית, אך גם מקור תמיכה, קבלה וקרבה שכה חסרות לך. עוד פיתרון, שהוא בעצם שילוב של שתי הצעותי הקודמות, הוא טיפול קבוצתי, שיכול לספק חוויה מעשירה ומשמעותית. ועוד לא אמרנו דבר על העולם הוירטואלי, שיכול לתת דחיפה רצינית לאנשים ביישנים או נסוגים חברתית, שיכולים לבסס קשרים חברתיים ענפים דרך המחשב, ולהרחיבם גם מעבר למסך. חיים של בדידות יכולים להיות באמת עגומים, אך נדמה לי כי ההכרזה ש'אין טעם להמשיך לחיות' מוקדמת מאד מאד. על כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות לגרום באופן אקטיבי לכך שחיינו יהיו ראויים לחיותם. זו עבודה קשה ויומיומית, אך משתלמת. אל תרים ידיים, אנא. בברכת 'כל ישראל חברים' וחג שמח ליאת

שולחת לך חיבוק :-)

שלום אני נ ואני בת חמש עשרה וחצי ,ואני על סף קריסה אני לא מסוגלת יותר, אני חייבת עזרה ממך אני הייתי אצל מספר פסיכולוגים במשך זמן רב ועדיין לא עזרו לי! הבעייה שלי היא שאני לא מסוגלת (((לא משנה מה יעשו בכדי שאני ילך)))ללכת לטיול עד שעות הערב או אחהצ ואם זה לישון איפשהו אין סיכוייייי גם אפילו לשעה עם חברה חצי שעה מהבית בבוקר אני יסבול אני ירגיש רעע בחילות ואתגעגע הבייתה!!אני נוטלת כדורי LOSTRAL שנה והם לא עוזרים!!אני לא יודעת מה לעשות אני חייבת עזרה אני רושמת לך את ההודעה הזאתי ובכל מהלך הכתיבה אני לא מפסיקה לבכות!!ניסיתי הכל הכרחתי את עצמי ללכת לטיולים אבל זה לא עזר תמיד בסוף ברחתי או התחמקתי אני מתהההההההההה לצאת אבל לא מסוגלת עזרי לי תודה רבה נ'

ערב טוב נ', חרדה מהסוג שאת מתארת יכולה להקשות מאד על ההתנהלות היומיומית, בעיקר בגלל מנגנון ההימנעות: כדי לא לחוות את תחושות החרדה, קיימת נטייה להימנע מכל מה שעלול לעורר אותה, וההצטמצמות ההדרגתית משאירה אותך בסופו של דבר במקום בטוח אבל קטן נורא ובודד. הטיפול התרופתי שאת מקבלת אמור להשפיע רק לאחר שבועיים שלושה, ואם את נוטלת אותו מעבר לזה ללא הטבה, כדאי לשקול עם הפסיכיאטר מינון גבוה יותר. חשוב להדגיש שהסיכוי להתגבר על חרדה כה עזה וכה מתמשכת גבוה יותר כשמטפלים בה במשולב: טיפול תרופתי וטיפול שיחתי קוגניטיבי-התנהגותי. אני מתפתה להוסיף ולהצביע על כיוונים נוספים (דינמיים) להתבוננות, כמו מערכת היחסים שלך עם הורייך, וסוגיות של נפרדות, עצמאות, תוקפנות, ועוד. לא ברור מדוע הטיפולים הקודמים שלך לא הועילו, והאם את או הורייך נתתם זמן מספיק לתהליך. לעיתים קרובות, משפחות עם קשיים בנפרדות רואות בטיפול איום על הקשר הלא-בריא בין הילד להורים, מה שמביא (ביודעין או שלא ביודעין) לכשלון הטיפול. מעודדת אותך בכל לבי להגיע לטיפול ולהתמיד בו. בהצלחה ליאת

תודה רבה על תשובתך אני עברתי טיפול הדרגתי אך ללא הצלחה ...לא התקדמתי וגם אין טיולי בהס הדרגתיתם זה או טיול עד 12 או טיול עד הערב או טיול של שינה.מאוד קשה לי אני גורמת סבל להוריי שאני לא נותנת להם לנסוע לחופשות וכשהם נוסעים ואני בבית עם סבתי אני במצב נוראי מקיאה כל הזמן לא אוכלת וזה מוסיף עוד ועוד על זה שאני בתת משקל(אני פשוט לא אכלנית אני ברננית באוכל יש אוכל ספצפי שאני אוהבת)!!כשהוריי נוסעים אפפילו ללילה בבית מלון אני בבית במצב קשה מאוד: הקאות בכי הרגשה רעה ובחילה כל הזמן .ההתמודדות שחוזרת על עצמה לא גורמת לי להרגיש יותר חזקה הפחד חוזר כל פעם מחדש אפילו אם אני מתמודדת איתו וכשאני מתמודדת איתו זה בסבל רב.אני נוטלת שני כדורים כל יום במשך שנה ניסיתי לדעתי הכל הייתי אצל פסיכולוגים פסיכטרים לקחתי סוגים שונים של כדורים במינונים שונים אבל כלום לא השתנה.אני מרגישה מבואסת כל הזמן ואני חייה כל הזמןן בפחד ובתחושה רעה עזרי לייייייייי את התקווה האחרונה שלי למציאת פתרון ,אולי זה נשמע משהו פשוט ודבילי שאני לא מצליחה לנסוע מהבית או לתת להורים שלי לצאת או שאני לא מסוגלת לישון אצל חברה בלי להקיא ולהרגיש רע, אני לא יודעת מהי הסיבה לכך האם זה יכול להיות קשור לזה שאבי נגע בי שהייתי בת 12 והוא לא הבין את זה שהתבגרתי או שזה אולי קשור לזה שפעם הלכתי לישון אצל חברה טובה במסיבת פגמות וילדים עבדו עלינו שיש גנב בסביבה וזה גרם לי להקיא אין לי מושג HELP תודה רבה ואני מעריכה את עזרתךך נ'

שלום, בתי בת ה-3 עושה קקי בתחתונים הרבה פעמים. אני רוצה ללכת חכמה שיחות ייעוץ בנושא עם מומחה. האם ניתן להגיע אלייך או להמליץ לי על מישהו באזור ת"א/ המרכז? תודה, ליאת

שלום ליאת (איזה שם יפה...), כתבי לי למייל האישי, ופרטי מעט יותר. יתכן שאוכל לסייע מכאן. חג שמח ליאת

שאלה. האם זה מקובל שהמטפל יזכור בפני של מטופלים אחרים. במקרה או תוך כדי שיחה, בלי להסביר סיבת היותם אצלו. זה קרה כמה פעמים עם המטפל שלי, והוא טוען שבכל זאת הוא לא פגע בהם כי הוא לא נתן לי הסברים, הוא סך הכל אמר שהם באים אליו. יכול להיות שהוא גם מדבר עלי בפני אחרים. לא?

שלום יוליה, אני רוצה להאמין שכשהמטפל שלך מזכיר בפנייך מטופלים אחרים, הוא לא מסגיר את זהותם או את סיבת הפנייה שלהם אליו. לפעמים מטפלים מרגישים צורך לתת דוגמא, לעודד או להסביר משהו באמצעות מקרה אחר בו נתקלו. במקרים אלו, האמירות נעשות מתוך זהירות ושיקול דעת. יש מטופלים שיכולים להיות רגישים מאד לאזכורים כאלה, ולו בגלל העדות לכך ש"אני לא ילד יחיד". תוכלי לשוב ולפתוח את הנושא מולו, להבין מה בדיוק מפריע לך שם, וללמוד מזה משהו על עצמך. חג שמח ליאת

היי ליאת, מה נשמע? אני לא טוב היום. נורא כואב לי, הכל כואב לי. אני על סף בכי כל היום. הפגישה השבוע לא הייתה לי קלה. אני בעייתית... מצד אחד אני טוענת שלא מבינים איך זה באמת, כמה זה קשה. ומצד שני אני לא מסוגלת לשמוע אותה אומרת לי מה היא חושבת או מרגישה (השיקוף עוד יהרוג אותי יום אחד...). כך ששום דבר לא מניח את דעתי. ובזמן האחרון גם כשהיא אומרת לי דברים שהם כביכול מחמיאים בנושא, גם אותם אני כבר לא רוצה לשמוע. לפעמים זה אפילו קצת מגעיל אותי. לפעמים אני לא רוצה להיות טובה בדברים האלה... תגידי, מתי יהיה פשוט? אני רוצה סתם פשוט... אני מאחלת לעצמי שיגמר כבר החג הזה ונחזור לשגרה. תצטרפי אלי לברכה הזאת? לך אני אאחל חג שמח. סליחה שאני ככה היום. לא מצליחה להתאפק ולהכיל את עצמי. והנה שוב הדמעות... בברכת כואב לי, וכשכואב לי אני שונאת את רוב העולם. נורית

אוי נורית נורית, 'אדם בתוך עצמו הוא גר', ולא תמיד אפשר - מבחוץ - להבין עד הסוף כמה באמת קשה. נדמה לי שהידיעה שמישהו נורא משתדל יכולה להקל קצת. אחרי הכל, זה כמעט המכסימום שאפשר להציע לאדם יקר וכאוב. את האוזן, החיבוק, האהבה וההתפעלות על מה שהוא. שולחת לך איחולים לחג שקט, אביבי, ונעים, עם מצה מרוחה בשוקולד, פרגים וחרציות. שלך ליאת

ליאת, זה נכון שהיא נורא משתדלת. אבל אני מצטערת, זה לא מקל עלי, כי שום מענה לא מרגיע אותי. המקסימום הזה הוא גם לא מספיק טוב. אל שכחתי שלרוב ההתפעלות באה עם זה שאני צריכה לשמוע עם מה אני מתמודדת... כיף זה לא! אני רוצה עזרה אמיתית, והלוואי והייתי יודעת מה זה אומר עזרה אמיתית... שכחת לאחל לי שהחג יהיה כבר מאחוריי... זה החלק הכי חשוב!!! ומצה עם שוקולד? מצה? לא זכור לי שעשיתי משהו כל כך נורא למישהו... נורית

יקירותיי, אני חייבת לצוץ ולהידחף רגע... למרות שהתעצבתי לעצמי מלקרוא איך את מרגישה, נורית, סיימתי את הקריאה עם חיוך רחב רחב. מרגש ונעים לחוש כך את הקרבה בניכן. החום עובר עד אלי, פה מעבר למסך (ויכול להיות שאני פשוט צריכה להוריד את הלפטופ מהרגליים....) יש לי דעה מוצקה לגבי סוגיית המצות עם שוקולד, אבל אני אשמור אותה לעצמי כדי לשמור על שלום בית עם שתיכן. אני רוצה לאחל לשתיכן חג שמח, ושיעבור מהר בשביל נורית. גם אני רוצה שהוא יעבור מהר, בעיקר כי אני רוצה כבר להגיע לדברים שקורים לי לאחריו... נמש מוסר חג שמח עם הרבה ליטופים. גם כאלה אמיתיים וגם כאלה דרך מסך ומקלדת... 3> נועם

יש לי בעיה שאני לא סובלת את אמא שלי ולא מסוגלת שהיא תעמוד לידי או תגע בי איך קוראים לתופעה? והאם אפשר לטפל בזה? דבר שני יש לי אובססיה למראות אני תמיד מסתכלת בהשתקפות שלי בחלונות ראווה וחולנות של מכוניות מה עושים?

שלום נועה, הייתי מסתכנת ואומרת שהתופעה שאת מדברת עליה נקראת 'גיל ההתבגרות'. שתי הבעיות שאת מתארת הולמות מאד את הגיל, הגם שאינן חייבות להופיע תמיד ובטח לא אצל כולם. בגיל ההתבגרות נוטים לראות את ההורים באור שיפוטי מאד, וכך גם את המראה החיצוני. יהיה גילך אשר יהיה, אם ברצונך להבין את מקור התחושות הקשות שלך כלפי אמך, כמו גם את הצורך התמידי לבחון את המראה שלך, תוכלי לפנות לכמה שיחות עם פסיכולוג/ית קליני/ת, ולהעריך יחד איך אפשר לעזור לך להתגבר עליהן. חג שמח ליאת

היי ליאת , כתבתי תשובה לאורלי בעץ שפנתה אליי .. משום מה היא לא הועלתה .. האם היא התפספסה ?.. חיבוק , שרית

ואני כתבתי לשרית מילות תמיכה וחיזוק וגם ההודעה שלי איננה. **

נמאס לי להיות באלה המקומות,זה מציף ומחניק וכואב לא יכולה לסבול את זה עוד.לא יכולה!!!רוצה להרים ידיים רוצה לוותר,רוצה לצלול עמוק ולא להרים שוב ראש רוצה להעלם רוצה שהכל יגמר.ליאת,אני צריכה עוד קצת כוח עוד קצת אויר להעביר את מחר ולברוח. אבל אין לי עוד כוח ואין לי טיפת אויר.אני מתפרקת זה בלתי נסבל רוצה למותתתתתתתתתתתתתתתתתתת!!!

ככ כואב ..ככ חודר, מבינה את המקום הזה של היאוש הבילבול .. החנק האיום הזה .. החוסר מסוגלות להמשיך הלאה .. אני באמת מבינה ..אותך , אבל יחד עם זאת יודעת שיכולים להיות ימים רגועים יותר , האם את יכולה לראות .מעבר ..?.. יש משהו שכן היה יכול להקל עלייך ?.. ולעשות לך טוב ?.... הלוואי ותוכלי לראות נקודה אחת קדימה מהמקום הזה .. ולהרגיש שיהיה יותר טוב . צר לי על התחושות שאת חווה .. מאחלת לך ..שקט ורוגע בימים הקרובים .. חג שמח ונעים. שרית

שלום ד. יודעת עד כמה הכאב יכול להיות מצמית, דווקא בערב החג, שעה שכולם טרודים בתפר הזה שבין החול לקדושה. אלה רגעים מיוחדים, בהם אדם מודע מאד למקום שיש לו בעולם, לדמויות בחייו, היקרות יותר או פחות, לאובדנים, לצער ולשמחות. אני מזמינה אותך לנסות ולמצוא את היש בחייך, לשמוח בו, ולהודות עליו. החזיקי מעמד בכל הכוח ליאת

:-(שונאת את החנק בגרון את הרעד שממריץ את פעימות הלב את זה הגוף שמשתתק ואין לי שליטה על כלום ואין לזה סוף ואני רק רוצה שהלב יפסיק לפעום,לא ר וצה להרגיש עוד לא מסוגלת להתמודד עם כלום כלום כלום נכנסת למיטה לברוח גם מעצמי ודי לא רוצה לצאת יותר ושאיש לא יתקרב עד שארקב

ליאת, כל פעם שאני רואה את הפסיכולוגית שלי בנוסף לרגש החיבה שיש לי כלפיה, מתלווה רגש נוסף , משהו מלווה בסוג של כאב לא ברור לפעמים אני תוהה אם זה התחושה של הרצון לקשר אולי מעט אחר אבל לאחרונה לא נראה לי שזה כך מפני שלא הייתי מצפה לסוג כזה של תחושה, זו תחושה מעט דיסוציאטיבית (הכוונה לתחושות הלא נעימות מאוד שהיו ויש לי מידי פעם במצב של דיסוציאציה) אני כבר מתחילה לחשוב שזה כמו התניה גם שלא מדבור בדברים לא נעימים היא כבר מתקשרת לי לזה ואז הכול צף...

שלום רחל, לא לגמרי ברור לי מה טיבה של אותה תחושה המתעוררת בך מול המטפלת שלך, אך בהחלט יתכן שהיא נקשרה לטיפול או למטפלת בדרך של התנייה. כך או כך, חשוב לנסות למלל את התחושה הזו ולהבין מה היא מייצגת או משחזרת מתוך עולמך הפנימי, ומדוע היא מסתווה או מנסה להידחק אל מחוץ לתודעה באמצעות המנגנון הדיסוציאטיבי. הביאי את תחושותייך אל חדר הטיפול ונסי להבינן שם. בהצלחה וחג שמח ליאת

חג שמח. לגבי התחושה, היא זו דוקא שגורמת לי לרצות לעזוב ולא לדבר על זה כאלו לשכוח כבר מהכול. כרגע אני חושבת שאני יכולה במצבי היום לקבור הכל לחזור לחיים נורמלים בלי דכאונות וכד'.. מה שמפריעה לזה היום זה המראה שלה מחזיר לי את הכול חזרה.. למזלה יש לי גם רגשות של חיבה כך שאני יודעת שזה לא היא אבל זה בהחלט גורם שאני מעוררת מידי פעם מהומות ותלונות ואני חושבת שזה מגיע מהמקום של התחושות הלא טובות שעולות אני רוצה שתעזור לי לעזוב ולהיעלם...... לילה טוב חג שמח

השבוע הסוער כמעט וחלף. הענינים נסגרו מול הפסיכאטר ..המון כאב לווה בסיום .. אבל גם התחלה חדשה נראית בפתח אל מול הפסיכולוג.. חידוש הקשר עימו ..נראה ומהווה דרך חדשה לעבודה ..טיפולית ביננו ה"הפסקה" ממנו עשתה רק טוב מסתבר ..:-) אנחנו יותר מדברים על הדברים שקרו, על דברים שהפריעו ולא קיבלו מקום, הוא יותר מתעניין ומנסה להגיע אליי .. אני פתאום רואה אותו באור אחר ..והוא אותי :-) אולי הפסח הזה .מביא בתחילתו .. תקופה חדשה ופורחת גם בקשר הטיפולי שלנו ..הלוואי. אךך ככ רוצה מנוחה ורגיעה ..מותר לי קצת?.. ליאת יקרה , תודה שאת כאן מלווה אותי , תמיד עם מילה חכמה ועצה נכונה .. תמיד עם חיוך שמקרין מעבר למסך...וחודר לנפש ומרגיע. מאחלת לך ליאת יקרה , לדרור ודוד ..ולכל חברי הפורום, חג פסח שמח . חג אביבי ונעים שלל פריחות , התחדשות ..ורוגע .. שלל ברכות ואיחולים, ממני אליכם.. מחבקת אותך , מכל הלב. שרית

ערב טוב שרית, הנה שוככת לה עוד סערה, ומפציעה עוד התבהרות. שמחה לשמוע אותך רגועה ואסופה יותר, מוצאת את דרכך חזרה לחוף מבטחים. ברכת החג שלך מגיעה בהירה אביבית ורעננה מבעד למסך, ואני מאמצת אותה אל לבי. חג שמח ושקט גם לך ליאת

אז ככה: אמא שלי גדלה בבית בעיתי ואבא שלי גדל בבית נורמלי ובריא. אחי, אחיותי ואנוכי לא הבנו בצעירותינו שביתנו אינו מתנהל כרגיל עד שהתבגרנו והבעיות רק החלו לגדול... מאז ועד היום עברתי גהנום בהתמודדות שלי עם אמא שלי... הייתי חותכת עמוק וכמעט שהתאבדתי (לימים התברר שאמא שלי כמעט שהתאבדה בגללי - לטענתה) אולם היום אני מסוגלת להסתכל אחורה ולהבין שכל הסבל שעברתי גרם להמון שינויים חיוביים במשפחה ובמיוחד שינויים משמעותיים וחשובים בקשר שלי עם אמא שלי בעקבות הטיפול הפסיכולוגי שמתקיים אצלי כבר שנתיים. אמא שלי בטפול שלוש שנים (אני מאוד מעריכה אותה על האומץ והרצון להשתחרר מכל הטראומות שחוותה בילדותה שמשפיעים עליה ו'עברו' אלינו כילדים של זאת שסבלה ולא ידעה כיצד לעזור לעצמה.. או אולי פחדה לשחרר...)וכנראה שלאור עובדה זאת הדברים גם כן משתנים לטובה. אבל מה, פה מגיע הבלבול: כל מי שעובר טיפול יודע שבתוך התהליך המטופל נהיה רגיש מאוד ולא תמיד נגיש, הוא פותח פצעים והכאב שתמיד היה קיים, רק מתגבר כך שהתהליך עצמו לא תמיד נעים.. מצד אחד למדתי לראות את אמא שלי בתור אשה ולא רק בתור אמא שלא היתה 'כזאת' וכן היתה 'כזאת' ולמה לא היתה אחרת... הבנתי שהיא באה מאיפה שהיא באה וכתוצאה מכך היא מתנהגת איך שהיא מתנהגת. אמא שלי עדין מי שהיא. הילדים לא מבינים למה היא כל הזמן אוסרת, לחוצה, לא מסבירה, 'עסוקה' הכל סוד, שום דבר לא ענינם, בקיצור בעולם משלה. ליאת, אחרי מה שקרה אתמול בלילה אני מפוחדת ועוד יותר מבולבלת.... ערב פסח, כולם עסוקים בנקיונות ובקניות, שתי אחיותי הגדולות נישאו בשנים האחרונות, אני עזבתי את הבית לטובת חיי עצמאות, אחי בפנימיה ועוד שתיים בבית. ידעתי שאמא שלי עוברת תקופה קשה מאוד מבחינה רגשית לכן התקשרתי לשאול בשלומה. היא נשמעה מזעזע! לרגע חשבתי שאולי בא לה למות ונבהלתי. היא אמרה לי שהיא מרגישה שאין לה את התמיכה הנפשית שהיא צריכה עכשיו כשהיא בטיפול וכל התכנים הקשים מעברה עולים על פני השטח ועוד יש כל כך הרבה דברים לעשות בבית לפני החג ואף אחד לא רוצה לעזור לה.. (אגב, אמא שלי תמיד צריכה עזרה. היא לא יודעת להתמודד לבר ואף אחד בבית לא אוהב לעזור לה כי הם כועסים על מי שהיא ולא יודעים איך לסלוח לה על העובדה שהיא עדיין לא יודעת להיות אמא נורמאלית ורגועה..)לכן החלטתי לנסוע לבית ההורים באותו היום מיד אחרי העבודה ולעזור עד כמה שאוכל בנקיונות. בקשתי מאחי שחזרו מהפנימיות למצוא סידור לערב כדי שלי לא יהיה יותר מידי אנשים בבית ואוכל לנקות בשקט. אחי הקטנים נשארו ובאמת עזרו לי עם הנקיונות ואף הנעימו עלי את העבודה. לאחר ערב קשה אך נכון (בעיקר קשה מבחינת נפשית ומהמשמעות הגדולה שא-נ-י לשם שינוי עוזרת לאמא שלי מתוך בחירה ורצון לתמוך בה ולעזור לה באמת ואני היחידה בבית שמרגישה מסוגלת לעזור מכל הלב) הגיעה הזמן לחזור הביתה. חזרתי הביתה והייתי בטוחה שאמא שלי תתקשר ותחמיא לי על הנקיון אבל לא. היה 'שקט' רועש מכוון הטלפון. היא לא צלצלה. אף אחד לא צלצל.. משהו באוויר היה מוזר ולא ידעתי מה הוא... היום בבוקר קמתי מוטרדת והחלטתי להתקשר הביתה ולדרוש בשלום המשפחה ומה התברר??? רבע שעה אחרי שעזבתי את הבית אמא שלי חזרה הביתה וכעסה על אחי שלא היו בבית לעזור. היא צילצלה אל אחי ודברה איתו בטון יפה ומסביר כמה היא מאוכזבת ממנו ואז פתאום, בלי שום הכנה היא התחילה ל-ש-א-ו-ג - - - - - - - - - יללות מוזרות כאלה בלי שום מילים.. יללות של כאבים נפשיים שהרבה מאיתנו מרגישים בטפול אבל לא משחררים... יללות, צווחות כך אחי ספרו לי... ואז היא זרקה את הטלפון בעוצמה לחלל החדר... הם לא הבינו מה עובר עליה... הם לא יודעים שהיא בטיפול... הם חושבים שהיא משוגעת ולא נורמאלית... הם מפחדים ממנה וכואבים כל כך... ומסכן אבא שלי... אני לא יודעת אם הוא ידע מה לעשות איתה באותו רגע... בכל תהליך הטיפול של אמא שלי הוא תמיד מנסה לעמוד לצידה ולא כל כך מצליח. לפעמים הוא בצד שלה ואז כולנו מבוהלים ופעמים בודדות הוא אומר לה שהיא מגזימה... אז זה לא רק אמא שלי שמשתגעת מהחיים... זה גם אבא שלי שכבר ככה סובל מדאגות פרנסה מפחידות... אני מפחדת עליהם כל כך... אני מפחדת עלינו בתוך משפחה... אני כבן אדם בוגר אומרת כך. איך אחי הקטנים מרגישים??? אח שלי הקטן סיפר לי שהוא ואחותי התחילו לבכות ולא יכלו להרדם עד 4 בבוקר... אח שלי הקטן (כבר לא קטן אבל הכי קטן בבית – 13 ומתנהג כך כי לא מתנהגים אליו כאל מבוגר אז הוא לא יודע איך להיות בוגר וכנ"ל לגבי השאר) סיפר לי שהוא רעד בכל הגוף והרגיש כאילו הידיים שלו מתפרקות... הוא פחד ללכת לישון כי חשב שאמא שלי תעשה משהוא מזעזע לאחי... הוא והם לא יודעים למה לצפות... ככה ילד צריך להרגיש??? ככה אנשים צריכים להרגיש??? איזה מן עולם אכזר זה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! די כבר.... שאמא שלי תתקדם עם הטפול שלה... או לפחות שהטפול לא יהרוס את המשפחה שלנו עוד יותר.... הדמעות עומדות לי בגרון עכשיו כפי שעמדו לי בגרון במשך כל היום, בעבודה, באוטובוס... תסלחו לי על המילים הארוכות.... אני חייבת לשחרר... אני חייבת לשמוע קול רך שיתמוך בי עכשיו... אני צריכה שיחבקו אותי במילים... אני לא רוצה לראות את אמא שלי מתמוטטת... אני רוצה להיות מסוגלת להגן על אחי הקטנים ואפילו על אבא שלי... ואפילו על אמא שלי... אני רוצה אבל יש גבול למה שאני יכולה.... תחזיקי אותי חזק ליאת.... תחזיקו אותי חזק חברים... אני כל הזמן קוראת את שעל לבכם, צופה מן הצד בהבנה עמוקה לחויותיכם... בילבי ילדת הברזל, שרית, <>. מקלדת, לילך, שיר, ME, me2, ויש עוד... אני לא רוצה להיות עכשיו לבד עם הסערות המפחידות הללו... לא רוצה............. לא יכולה.

קוראת אותך , וחשה את הכאב והבלבול שאת חווה .. ממש סערת רוחות ..בנפשך. אני מבינה שזו תקופה מאוד מבלבלת .. דיי קשה לחוות את דמות האמא מתנהגת בצורה כזו, ובטח .. את כילדה לוקחת נטל הבנה גדול מידיי.. אני חושבת , שכל הסודות האלה בבית.. על מה היא עוברת וכו' ..רק גורמים לבלבול וכאוס נוראי ..במשפחה . אני שואלת .. למה לא לנסות לפתוח דברים מול כולם ?.. לדבר להסביר ... כל הבלאגן הזה ..וההסתרות ..גורמים לאמא שלך לאבד שליטה יותר .. כן ..היא חווה תקופה קשה ..אבל את לא המטפלת שלה ..ונראה כי את לוקחת את זה לכיוון כזה , אני חושבת שאתם צריכים להתארגן על תמיכה משפחתית ..על עזרה יותר בינכם .. אני מנסה להסתכל מהצד שלך ..אךך כמה ילד חווה סערות כאלה של ההורים , לאן הוא לוקח אותם .. לפעמיים נותנים עלינו מבלי לדעת נטל "בלתי אפשרי" ..שמתגלגל איתנו שנים אחכ .. אני חושבת שלשם כך.. דרושים אנשי המקצוע לעזור ..ואמא בטיפול , זה כבר טוב!! אתם כמשפחה ..צריכים להתאחד יותר , לפתוח , לדבר , לא להסתיר כן..גם דברים שאמא חוותה בעבר ..לשתף.. אולי כך יהיה יותר קל להגיע אלייה ..פחות התפרצויות זעם יהיו .. ויותר שקט אמיתי יתקבל. מצרה על הכאב שאת חווה , בימים אלו של חג.. והתחדשות ופריחה שעולה באויר. מאחלת לך ימים שקטים .. לך ולבני משפחתך . אנחנו כאן איתך ..לפעמיים הבלבול יותר קל ביחד .. טוב שאת משתפת.. חיבוק ממני , חג שמח שרית

אמא שלי לא משתפת בכלום. גם כשגלתי אני לא זוכרת שהיא דברה על העבר שלה אי פעם... אני לא יכולה לשנות אותה וכאן העצב העמוק רק ממשיך... כל שאר האנשים במשפחה שצריכים ללכת לטיפול או לפחות להקשיר, מסרבים בכל לשון...וגם אותם אני לא יכולה לשנות אם הם לא רוצים להקשיב... אבל שרית, תודה לך על הכתף שאת מציעה לי ונותנת לי להניח את ראשי העייף... אני שמחה שלך כבר יותר טוב עם המעבר החוזר למטפל הראשוני. אני מקווה שלך יעלה השחר יותר מהר משתוכלי לדמיין... המשפט הבא נכון לכולנו: "יש מצבים שנראים כ'הר' בהווה, בהמתנה - יהפכו לגבעה, עם סבלנות - למישור ולמחרת, אף לצל.." יותר קל לי לאמר אותו לאחרים מאשר לאמר אותו לעצמי... אולי יום אחד. בנתיים כואב לי.

ערב טוב, את מתארת בצורה נוגעת ללב מצב משפחתי מורכב, שמלווה אתכם כבר כמה שנים. שמחתי לקרוא שגם את וגם אמא נמצאות בטיפול, ושחלק מהאחים הצעירים שלך נמצאים במסגרת פנימייתית, שבוודאי מקלה מהעומס בבית. מרגש היה לקרוא על ההחלטה שלך להתגייס לעזרת אמא, ואין לי ספק שגם אם לא הבחינה בכך ברגע הראשון, היא בוודאי חשה במגע ידך בהמשך, כשנרגעה קצת. אני מצליחה לקרוא בדברייך חמלה והבנה כלפי אמא וכלפי הנסיבות שהביאו אותה לאן שהביאו. אני מאמינה שחלק מראייה בוגרת ומפוכחת זו תוכלי להעביר בשיחה רגועה עם האחים והאחיות שלך, בעיקר הצעירים שבהם. תוכלי להתייעץ עם המטפל/ת שלך, ולבקש עזרה בהכוונה והדרכה כיצד לעשות זאת. למרות האמור כאן, זכרי שמצבה הנפשי של אמא אינו באחריותך, ושהדאגה לאחים הצעירים נמצאת באחריות הוריהם. תוכלי להזכיר לאבא את חובתו לדאוג לרווחת ילדיו, גם מעבר להתנהלות הכלכלית, ולהציע לו להיעזר בגורמי רווחה או בריאות הנפש לצורך כך. אני רוצה לקוות שמאז אותה התפרצות אמא נרגעה מעט, ושתצליחו - למרות הכל - לשבת אל שולחן החג בפנים מאירות. זכרי שגם מציאות קשה יכולה להשתנות לטובה, אם רק מצליחים לגייס זמן וסבלנות. שולחת לך איחולים כנים לשקט, שלווה, נינוחות ושמחה, למרות הקשיים. ליאת

ליאת, תודה על התגובה. אני לא יודעת מה יהיה בחג. אני חוששת מאוד... עייפתי, ליל מנוחת הנפש שיהיה לכולנו.

שלום ל-. , לא הייתי כמה ימים ורק עכשיו הבחנתי בהודעה שלך..סליחה שלא הגבתי מוקדם יותר. אולי כבר מאוחר- לא בטוחה אם אצליח להגיע לעינייך ולפורום, אבל ננסה.. סיפור כל כך מורכב את מספרת.. כל כך לא פשוט לסחוב את הכאבים של אמא ועדיין למצוא מקום גם לפחדים ולכאבים (והשמחות) שלך.. נשמע שאת מבינה כל כך הרבה ממה שעובר עלייך ועל המשפחה שלך, שאני חושבת שקודם כל מגיעה לך טפיחה רצינית על השכם על הכוחות שיש בך, ושהיו בך עד היום, להחזיק כך גם את עצמך וגם את הבית.. זה כל-כך כל-כך לא פשוט.. גם ההבנה שמוטב לבנות את חייך מחוץ לבית היא כל כך לא מובנת מאליה.. אני לא בטוחה אם בתוך ההתמודדות שלך את מבחינה גם בכוחות צמאי החיים שלך, אבל אני, ממעבר למסך, מצליחה לראות אותם יפה-יפה.. ויחד עם הכוחות את נשמעת כל כך לבד בהתמודדות הזאת ואני לא בטוחה שזו התמודדות שאת צריכה לשאת בה לבד. את כל כך בשבילה, כך זה נשמע- היא ודאי אסירת תודה שיש לה אותך. גם אם היא לא אומרת.. יום אחד היא תגיד.. אני מנסה לדמיין את אמא שואגת בלי מילים..כמה זה ודאי מבהיל. כמה זה מבהיל גם בשבילה שהכל יוצא לה משליטה.. היא בטח נמצאת שם בתוך עצמה, מצונפת, מתבוננת בתדהמה ופחד בחלק הזה בה שמבועת ומתוסכל וזועק כאבים ישנים. כאבים חבויים וקשים. כמה קשה זה להתבונן בעצמך מהצד ברגעים כאלה ולא להכיר את מה שאתה רואה.. לא לזהות בזה את עצמך. זה קשה מאוד.. וכמה זה קשה לאוהבייך לא להבין מה עובר עליך, להתרחק ממך בפחד.. לפחד להיות הילדים שלך. אויש.. זה קשה קשה קשה. ודאי קשה לה גם עם זה.. אני לא בטוחה שאני יודעת מה לומר.. אני חושבת שיש משהו בלדבר על הדברים שמאוד מקל.. יש משהו בלתת לאמא שלכם לבטא את הפחד שלה ממה שקרה, להסביר את התחושות שלה כשהיא מאבדת שליטה, להסביר את הקושי שלה לבטא אהבה (למרות שהיא מאוד אוהבת) כשקשיים ישנים מציפים אותה.. כשזו התמודדות משותפת, של כל בני הבית ולא רק של אמא, אז אמא נעשית יותר מובנת ופחות מפוחדת ומפחידה. ברגעים שבהם היא נעשית קשה, אפשר להיזכר בהסברים שלה ולהסתכל על כל הסיטואציה באור מבין יותר וכועס פחות. אחיך הקטן עדיין קטן, וכך צריך להישאר. אפשר להסביר גם לו, אבל על פי מידת יכולתו להבין. להסביר את מה שיניח את דעתו ולא יעורר בו פחד, את מה שיחזיר לו אמון בבית כמקום בטוח ואוהב.. אבל אני לא באמת יודעת, ואולי מוטב להתייעץ עם אנשים מקצוע בעניין הזה.. אני חושבת שאם עוד בני משפחה יבינו, גם אם רק בקוים כלליים, מה עובר על אמא, ירגישו שאמא שלהם מתמודדת עכשיו עם קשיים קמאיים ואדירים ושהיא לא מאבדת את דעתה, יהיה קל יותר לגייס אותם לעזור. היא אמא של כולכם- וגם אם הרבה פעמים היא הייתה אמא לא קלה, כשמבינים למה ורואים כמה היא מנסה לעזור לעצמה, אי אפשר שלא להעריך את זה ולא להתגייס לעזור, עד כמה שיכולים. ולפעמים דווקא עזרה, לכאורה קטנה, כמו לבוא ולהיות איתה בזמן הנקיונות, היא לא עזרה קטנה בכלל- בעיקר כי היא גורמת לה להרגיש שיש לה משפחה. שהיא לא לבד. הרבה הרבה נופל עלייך בסוף.. אולי שיחה משפחתית תעזור לחלק את האחריות בין עוד כמה אנשים מלבדך? אני באמת לא יודעת.. את מכירה את המשפחה שלך טוב ממני ואולי אני סתם- נותנת עצות וזה לא המקום שלי. אני רק חושבת שקצת פחות מכל זה צריך ליפול עלייך.. אם תרצי, אשמח לקרוא איך היה החג ומה שלומך היום.. שולחת חום והבנה.. לילך

היי ליאת מה שלומך? אני קצת מחוייכת... ככה - :-) לפעמים אני משתגעת מהקיצוניות של עצמי.. אבל מה, הפעם נראה שיש סיבה או שתיים... קודם כל,השבוע הקשה שהיה בטיפול ומול המטפלת הסתיים.. והדברים אפילו קצת הסתדרו, או לפחות מרגיש שהסערה חלפה לה ועכשיו יש רגיעה קלה.. שנית, סיימתי את כל עבודות הפסח.. נקרעתי לגמרי.. ועכשיו זה החלק הכי כייפי שהכל נקי ומחודש.. ואולי זה קצת ידבק בי.. ולא פחות חשוב?.. קצת חופש מהעבודה... שזה כייף כייף כייף וברוח החג, אולי יש לי קצת פנטזיות על יציאה אישית מעבדות עצמית (ועבדות לפוגעים) לחירות שתביא לפחות נפילות, מערבולות, ואולי אפילו תביא איתה יותר רגעי אושר, שמחה, והכי חשוב אולי קבלה עצמית... שיהיה לך ליאת, לדוד, דרור ולכל חברי הפורום חג אביב שמח, שיביא איתו התחדשות, שמחה, אהבה.. שיר

ערב טוב שיר, ההתבהרות שאחרי הסערה, בעיקר כשנלווים לה ניקיון פסח וריחות אביב, בהחלט מתירה לנו להתרווח לאחור בהנאה ולנוח. הלוואי שתוכלי להאריך יותר ויותר את רגעי הנחת האלה, לשמוח בהם, ובך. תודה שאת מעדכנת גם כשטוב, וכמובן תודה על ברכת החג שלך. שולחת מלוא חופניים בחזרה... ליאת

יש לי שני ילדים. בת בת 7 ובן בן 5 ו 1/2 . שניהם באותם חוגים. לא יחד, בקבוצות שונות, אך אותם חוגים. הבת מקנאה בהתקדמות הבן. דיברנו כבר שקינאה זו הרגשה טבעית. סיפרנו את סיפור יוסף ואחיו ושוב הסברנו שקנאה היא טבעית ורק חשוב לדעת מה עושים איתה. פשוט נראה שככל שהוא גדל, ו"תופס" עוד טריטוריות שלה (כמו קריאה וכתיבה) קשה לה יותר. איך אפשר לעזור לה? אודה לכל רעיון. :)

ערב טוב, אם חזרתם לעיין בסיפור יוסף ואחיו, ודאי הבחנתם בעובדה המאד גלוייה לעין, שליוסף היה מעמד מיוחד מאד בעיני יעקב אביו, שקיבל גם ביטוי חיצוני בולט (כן, כותונת הפסים המפורסמת), ושלקנאת האחים היה בסיס מוצק. הגם שקנאת אחים היא עניין טבעי ושכיח, ברוב המקרים יש לה סיבות מובהקות, ולפעמים גם מוצדקות. אח צעיר ו'אטרקטיבי' יכול להדיח גם את הילד המוצלח ביותר לעמדת המקום השני, או לפחות להכריח אותו להצטופף קצת בעמדת המקום הראשון... ככלל, רוב הילדים מצליחים להסתדר בסופו של דבר עם תחושות הקנאה, ולבסס לעצמם תחושת ערך בזכות עצמם. לפעמים, כאשר קיימת *באמת* העדפה (מודעת או לא מודעת) של הילד האחר או התפעלות מופרזת מהישגיו, תחושות הקנאה נשארות ברמה זו או אחרת כל הזמן, ולעיתים מתמידות עד לבגרות. במקרים כאלה, גם ניסיונות כנים של ההורים לחלק את התשומות הרגשיות והחומריות שלהם "שווה בשווה" לא מצליחים לשכך את הקנאה. במקרים אחרים, ההורים כל כך מרחמים על הילד המקנא, משתדלים לפצותו ולרצותו, עד כי הילד מסגל לעצמו עמדת 'מקופח תמידי', המזכה אותו בתגמולים בלתי פוסקים. לכן, לדעתי, יש טעם לנסות ולשוחח ביניכם (ההורים) ולנסות להבין מה באמת קורה לבתכם, והאם תחושות הקנאה שלה גבוהות מהמקובל. אם לדעתכם יש כאן מצוקה חריגה, כדאי לבדוק באומץ האם משהו בהתנהגותכם 'מתדלק' בדרך כלשהי את תחושות הקנאה שלה. נסו למצוא את התחומים בהם אתם מצליחים להתפעל ממנה *התפעלות אמיתית* (זהירות - ילדים מבחינים בקלות מתי אנחנו מזייפים!), ולזמן מצבי הצלחה והישג באותם תחומים. הישמרו מאד מהרחמים, שכן הללו יוצרים בילד תחושת נחיתות וספק ("אם מרחמים עלי כנראה שאני באמת מסכן ומקופח"). אני מניחה שכמו בכל משימות ההורות, גם כאן נדרשת מידה של אינטואיציה בריאה עם הרבה סבלנות ואהבה. בהצלחה ליאת

דוד היקר חזרתי לי לפני שבועיים מארצות הקור עם 3 מזכרות יקרות ערך. מקווה שהמזכרות ישארו אצלי למשך תשעה חודשים (לפחות אחד מהם)ונכון לעכשיו זה נראה חיובי.(כנראה אחד). אבל חוששת לשמוח,בפעם הקודמת אחרי שבוע של אושר עילהי,הכל נגמר. מה יהיה אם גם הפעם משהו ישתבש? זה קשה לקבל משהו שהכי רציתי בעולם ואח"כ זה נלקח ממך. מקווה שהפעם ,זה הפעם והפירות ישארו על העץ עד להבשלתם. אני לא יכולה לבקש מתנת חג מושלמת יותר. חג שמח,איריס.

שלום רב שובך איריס אני מצטרף למשאלתך ומאחל לך את מתנת החג המושלמת ביותר חג שמח לכולנו דוד

שלום, אני בטיפול כ- 5 שנים. הכי אני רוצה בעולם שהפסיכולוגית שלי תאהב אותי, תדאג לי, לפעמים תחבק ותנשק אותי, תתעניין בי, תשאל אותי, תדבר אלי כמו שאמא מדברת לביתה (שתגיד לי "חמודה" ו"מתוקה"), הכי אני רוצה בעולם שהיא תאהב אותי ואני ארגיש את זה חזק-חזק!!! הכי אני רוצה בעולם שהיא תהייה חמה כלפיי. ברצוני לשאול, האם רצונותיי ושאיפותיי, מוגזמות בתוך טיפול פסיכולוגי, שהוא כל -כך עמוק ומשמעותי עבורי???או יותר נכון האם אפשר לקבל את זה בטיפול? זה מה שהכי הייתי רוצה בעולם לקבל. הכי הכי בעולם.....

שלום זקוקית בשאלתך את נוגעת בכמה מהשאלות המלוות את הפסיכותרפיה מאז תחילת קיומה, שאלת הגבולות, שאלת המגע ושאלת הקשר וביטוייו ברמה הקונקרטית או הסימבולית. האם הרצונות והשאיפות שלך מוגזמות בתוך קשר כה משמעותי? בוודאי שלא. בכל מקרה, לא נראה לי שניתן להסתכל עליהן כמוגזמות או לא מוגזמות - הן פשוט ישנן. ובהיותן שם הם מלמדות משהו חשוב עליך, על מה שאת מרגישה שחסר לך ולמה את זקוקה. האם אפשר לקבל את זה בטיפול היא כבר שאלה מסובכת יותר. מצד אחד נדמה לי שלא ניתן, לא בצורה אותה את מתארת פה. מצד שני בהחלט ניתן, אך החום והחיבוק והאיכפתיות מקבלים ביטוי בצורות שאינן גופניות אלא סימליות, דרך השיחה, בין השאר, ובביטויים אחרים של הקשר. כמו שאומר השיר: "לא תמיד ניתן לקבל את מה שאתה רוצה. אבל אם תתאמץ מספיק, אולי תוכל לקבל את מה שאתה צריך". מיק ג'אגר ידע על מה הוא מדבר. בהצלחה דוד

אני בטיפול למעלה מחמש שנים, עם התלבטויות חוזרות ונשנות האם להמשיך ולבוא שבוע אחר שבוע.אמרתי למטפלת כי לדעתי הטיפול שלנו תקוע מעצם זה שאני לא מסוגלת לומר לה במישרין מה אני באמת חושבת ומרגישה כלפיה. לאמיתו של דבר אני מקנאה במשפחתיות שלה, במערכת היחסים הזוגית שלה ובמוצלחות שלה בכלל. (גם אני נשואה ומוערכת בעבודה). אני מרגישה כי משהו מתפספס בטיפול בשל כך, אך לא מסוגלת לומר לה שאני מקנאה בה ולעיתים ממש מרגישה אותה בשקיפות מלאה,עד כדי הרגשת דברים אישים שהיא חולקת עם בעלה. השנה בניגוד לשנים קודמות לא הבאתי לה דבר לחג, למרות שציינתי בפניה למי כן קניתי, סביר להניח כי זה חלק ממכלול הרגשות שלי כלפיה. האם אכן כך? ומה הלאה?

שלום שגית אכן, נשמע לי שמה שאת מתארת שייך למכלול היחסים בינך לבין המטפלת אני גם נוטה להסכים עם האינטואיציה שלך כי מה שאינך יכולה לומר בטיפול הוא גם מה שתורם לתחושת התקיעות והפספוס. עם זאת, נשמע שאת בדרך הנכונה, כאשר את כבר מסוגלת לרמוז על הקושי ולדבר על הדברים שאינך יכולה לומר. מה הלאה? כמה שיותר פתיחות ודיבור בקשר, כך השקיפות תעבור ממשהו שאת מחזיקה לבד ותהפוך לחלק מהקשר, תאפשר אולי גם לראות את המשך הדרך, מעבר למכשול הנוכחי. בהצלחה בכך דוד

היי שריתוש, עקבתי בדאגה אחרי מה שקרה עם המטפל שלך. איך את מרגישה? הייתה לך כבר פגישה נוספת איתו? אשמח אם תעדכני אותנו. אורלי

ראיתי רק עכשיו את הודעתך אליי, תודה רבה על ההתענינות ..והאכפתיות .:-) אני אכתוב לך אבל מחר .. ככ עייפה , חזרתי מבדיקת מ.ר.י עם בעלי לא מזמן מבטיחה לעדכן , לילטוב

היי שרית, איך עברה הבדיקה? מקווה ששלומכם טוב. אני מחככה לעידכונך. **

הטיפול ביני ובין הפסיכאטר שליווה אותי ב4 חודשים האלה הופסק :-(. בעיקרון על ידו , הפסקה פתאומית , מזעזעת ..כמו ברקס פתאומי בנסיעה . אני מאוכזבת וכועסת ..כן למרות ..הסיום הזה וכל מה שקרה ביננו בקשר , מרגיש לי שהוא במקום ככ חשוב ויקר לי . משום מה למרות כל מה שקרה ביננו , פיתחתי אלייו רגש מאוד עמוק ?.. הוא ממש חסר לי , וזה כואב לי .אממ.. אני לא מסוג האנשים שנקשרים לאחרים בקלות , מטופלת קשה אני , ו.. פה..הייתה כימייה שגרמה לי להשאב אלייו . חזרתי לפסיכולוג שמלווה אותי בשנה וחצי האחרונות וב4 חודשים האלה ..הוא היה על אש קטנה בפגישות איתי .אני שמחה שהוא הסכים לקבל אותי ושהוא עדיין בשבילי ואיתי. אני חושבת שמבחינת הקשר שלי עם הפסיכולוג ה"הפסקה " הזו עשתה לנו טוב :-) משום מה .. אנחנו מצליחים לדבר יותר פתוח , אני פחות שותקת , הוא יותר מנסה להגיע אליי ..אנחנו במקום טוב יותר מאיך שהפסקתי אצלו .. מרגיש לי כמו איזה "זוג נשוי" שנפרדו ומנסים לחזור שוב ולתקן את הטעויות שקרו בקשר :-). הפסיכולוג הוא אדם מדהים , איש אכפתי , עדין , אמפתי .. לא יודעת למה נשאבתי לעזוב אצלו .. התכנים הקשים שהציפו אותי ב4 חודשים האחרונים , העברה קשה שתורגמה ביננו , גרמה לי לעזוב אותו ..למרות שהוא התעקש שלא אעזוב. ואני בגלל שהייתי צריכה אותו ככ בתקופה הזו .. והוא לא יכול להיות בשבילי מעבר , ברחתי ..מודה. היום אני מבינה שניתחתי הרבה דברים בקשר לא בצורה נכונה , איפשהו אני צריכה ל"הודות" לפסיכאטר ..הוא הראה לי מה אני באמת צריכה לידיי בתקופה הזו .אני מבינה שגם אם דברים עובדים לאט , הם עובדים בטוח .. אני והפסיכאטר היינו כמו חתול ועכבר ..מאבקי כוחות ..קבועים ..כעס עצום ..ואני עדיין מתגעגעת אלייו ...נראה לי שהרגשתי ככ "חיה" בתקופה הזו אצלו ..שזה מה שמושך אותי לרצות להיות בנוכחותו ..כל הזמן. אני מקווה שאני והפסיכולוג נתעלה ונצמח למקומות טובים יותר ביחד בקשר שלנו . הפגישה האחרונה עם הפסיכאטר הייתה טעונה , אמנם הייתי רגועה אבל באתי ממקום מאוכזב שלא משנה עד כמה שהוא התנצל שאנחנו נפרדים ..היה לי קשה לקבל את זה ,לא הצלחתי להבין את כל האמפתיה , החיבוקים , האהבה הטיפולים שהוא הרעיף עליי נון סטופ, מנגד את הכעסים והמריבות שלנו והנטישה שלו הפתאומית . הוא אמר לי " אני משאיר לך מקום אצלי בלב, לא כועס עלייך , אני יודע שהיה ביננו רגש חזק בטיפול שגרם לכשל .. את יכולה לבקר אותי ולהתקשר , אני כאן בשבילך" אבל רגע .. לא הבנתי .. אמרתי לו .. אם אתה אומר את זה .. אז למה מבחינת טיפול אתה לא יכול להיות לצידי .?... כי אי אפשר , אני לא מסוגל .. אנחנו עירבבנו הרבה רגש שלא מאפשר לי לטפל בך.. ????... אני לא מבינה .. לא קיבלתי תשובות להרבה שאלות , הדברים כאילו ופתוחים .. כתבתי לו מכתב קניתי לו נר כדי לסיים באמת בצורה יפה .. מכתב מרגש .. לא קיבלתי ממנו תשובה , אני מבינה שגם לו קשה הצעד הזה שנעשה .. אני אצטרך לעבוד על עצמי ..כדי לסלק את הרגש העצום שיש בי אלייו .. אני חייבת ..לעצמי כדי להמשיך הלאה ולהתקדם בטיפול ובכלל.. אולי אכתוב כאן את המכתב שכתבתי לו , נראה מה תגידי .. מה את אומרת ?... מחבקת אותך , חג שמח יקרה חג של פריחות ושלל ברכות .. מכל הלב. :-) שרית תודה על האכפתיות .

היי, יש לי שאלות: 1) לאלו מביניכם שעושים מילואים, האם חווית המילואים דומה לחוויה של השירות הסדיר? 2) האם קשה להסתדר עם כל הצעירים בני ה-18-19? 3) האם אפשר להכיר חבר'ה מאותו גיל? 4) האם זוהי עבודה שחורה וקשה שלמעשה אין הבדל בינה לבין עבודה אחרת באזרחות?

שלום שרית אם לא פספסתי משהו, נדמה לי שהתשובות שאת מחפשת לא ימצאו כאן, אלא בפורום שפונה יותר לאנשי מילואים. עם זאת, הייתי מציע לך למקד את השאלה, משום שייתכנו צורות שונות של שירות במילואים, וכל שירות יביא לתשובות שונות לשאלותייך. בהצלחה דוד

שאלתי: אני יודעת שאורנה עזבה והיא לא תמצא יותא בפורום. לדוו ברוך הבא אך שאלתי והנה יגענו אליה איפה ליאת מתי ובאלו ימים היא נמצאת כאן. בתודה מראש שולמית

שלום שולמית אכן, אורנה עזבה, אני הגעתי ואין ספק שהפורום עדיין מגיב על כך בדרכים שונות. ליאת עדיין פה והיא עונה על שאלות בימי חמישי ושישי. להתראות דוד

שלום, אני כבן 31, נשויי שנתיים, יש לנו ילד בן 3 חודשים. הבעיה היא שאשתי לא מסתדרת עם אימי באופן כזה שהיא לא יכולה לשאת את המחשבה שהיא חלק ממני והיא מציבה לי את "זכות הבחירה": או היא (אשתי) או אמא שלי וזה משהו שלא יעלה על הדעת בכלל... הטענה שלה שאמא שלי עקצה אותה, הקטינה אותה ונתנה לה תחושה שהיא נחותה. הבעיה שהיא לא שיתפה אותי בתחושותייה והכל התפרץ בחודש האחרון...מערכת היחסים שלנו על סף פירוק מאחר והיא לא מוכנה לכל פשרה הגיונית בעניין ויותר מזה היא רצה להרחיק אל ילדנו ממנה לצמיתות... מה עושים?????

שלום יגאל מתיאורך עולה שתחושות שליוו בסתר את הקשר בינך לבין אשתך (ביחס לאמך) הופיעו בחודש האחרון בעוצמה גבוהה והן מובילות לתחושה של משבר, התפרקות אפשרית של הקשר וחוסר-אונים. במידה ואכן הדברים לא דוברו ביניכם נשמע לי סביר שעוצמת הרגשות תהיה כה גבוהה. עם זאת, נקודה זו טומנת בתוכה גם אפשרות של התפתחות הקשר דווקא ושיפור התקשורת בינך לבין אשתך. הנקודה הקריטית כרגע, בעיני, היא אכן שיפור יכולת התקשורת בינך לבין אשתך, כך שאתה תוכל להבין את עוצמת הפגיעה שהיא חשה כבר שנים מול אמך, והיא תוכל להבין את הקושי שלך עם הצורך לבחור בין משפחה למשפחה ואת החרדה שלך מפני התפרקות הקשר איתה. כלומר, אתם צריכים לדבר ולנסות להבין כמה שיותר אחד את נקודת מבטו של השני. ולמעשה, זהו תהליך שכבר התחלתם בו בחודש האחרון,עם תחילת הדיבור על קשייה של אשתך. השאלה החשובה בעיני היא האם אתם מרגישים שתוכלו לברר את הדברים ולהחזיק מעמד יחד ללא עזרה ונקודת מבט חיצונית, או שמא עדיף לפנות לכמה פגישות של טיפול זוגי, שיספקו מקום והבנה לתהליך המתרחש. מתיאורך אני נוטה להמליץ על האפשרות השנייה, כלומר פניה כיום לטיפול זוגי, אך ההחלטה על כך תלויה בעיקר בשניכם וביכולת שלכם לבדוק את האופציה הזו יחד. בהצלחה דוד

שלום דוד,האם הגיוני שאדם יהיה בדכאון כמעט כל חיו? כבר בילדות הבנתי,שאני לא ממש אוהבת את החיים.ועם השנים אותה הרגשה רק התעצמה,ההכרה והתחושה של נפש מבוזבזת ומיותרת. איך הפכתי מסתם ילדה עצובה,לאדם בוגר מתוסכל וממורמר.איך אני לא מצליחה להנות משום דבר קטן או גדול.לא אוהבת את מה ומי שאני,וגם לא מתאמצת לשנות. את כל כוחותיי משקיעה בהרס עצמי ופגיעה, לרוב במודע. חיה מיום ליום וסתם.אותה שיגרה רעה של- איכס ומר בנשמה.הדבר שהכי מפחיד אותי בחיים,זה חיים עצמם,לא רוצה אותם שונאת אותם,שונאת שאני בתוכם.חיה עם תקווה למות,עם חלום לסיים עם הכל.עם כאב עצום שלא מרפה. ועם אותה שאלה תמיד,למה קיבינימט את עוד כאן?אני יודעת שזה לא כי אני רוצה לחיות,אני גם יודעת שלא פוחדת למות.ובעצם אני מתה כבר מזמן מזמן,והמוות החלקי הזה כואב הרבה יותר.האם סוג של דכאון כזה לא נחשב כחולה סופני,שמבקש לנתק אותו מהמכשירים(החיים) להזריק את הזריקה של מנוחת עולמים. ומוכנה לתת בתמורה את כל האברים, לא שכדאי לקחת זה הרבה יותר גרוע מסחורה פגומה.

שלום ל-lost בפתח דבריך את שואלת האם זה הגיוני להיות בדיכאון כמעט כל החיים. קשה לי לענות מבחינה הגיונית, אבל מבחינת החוויה אין לי ספק שזה דבר שיכול להתרחש והוא מעייף וקשה כמעט לאין-נשוא. עדיין, אולי מתוך רצון שלי להאמין בכך שאפילו מה שאבוד יכול להימצא, אני מתמקד במילה "כמעט". האם יש לך דרך להרחיב את אותם רגעים מעטים בהם הרגשת שלא בדיכאון? ומה אפיין אותם? את כותבת על חוסר המאמץ שלך לנוע לקראת שינוי, אבל האם הדבר נובע מכך שאינך מעוניינת בשינוי או מכך שאינך מאמינה באפשרות של שינוי להתרחש? נדמה לי שבמצב אותו את מתארת, מצב של סבל וייאוש מתמשך, אין לך מה להפסיד ורק להרוויח מתוך בחינה של אפשרות של שינוי ושל הרחבת הרגעים הלא רק דיכאוניים בחייך. פנייה לטיפול מתאים, מתוך גיוס כוחות ואמונה בשינוי, נשמע לי כדבר הנכון לעשות. בהצלחה דוד

הרגעים המעטים בהם לא הייתי בדיכאון,הם כי לא הייתי מודעת לו.חייתי בתוך סרט רע וארוך.אני לא מאמינה באפשרות של שינוי,לא מהמקום בו אני נמצאת. למרות שמבינה שגם כך זה סיוט. ומסתבר שתמיד יש מה להפסיד.כי אי אפשר רק לעלות וברור שתהיה מעידה בדרך (בלשון המעטה).ואין לי מאיפה לגייס עוד כוחות לחיות את זה היום,אז לשרוד גם אותה?! סתם עצוב וכואב שגם למות צריך סבלנות כשאין לי בכלל.וכל מה שרוצה בעצם לא לנשום עוד לא להיות להעלם ומהר!!!

הי דוד, שוב אני. עוד 3 חודשים בערך אני אמורה להיפרד מהמטפלת שלי. היא אומרת שאני כבר עמוק בתהליך הפרידה והיא צודקת.. אני חושבת על הפרידה ממנה כבר המון המון זמן; און אנד אוף בערך מהחודש השני להיכרות בינינו, ואני אצלה כבר שנה וחצי.. (זה דובר, אבל לתחושתי לא לעומק) אני לא מוצאת בי חשק לשתף אותה יותר בשום דבר, דוד. היא חושבת שחבל להיפרד לפני שצריך. אני מתלבטת אם לשכנע את עצמי לרוץ איתה עוד קצת ולהמשיך להעלות דברים, או לשכנע אותה לקבל את זה שככה אני. שאם היא לא תצטרף אליי בקרוב לתהליך פרידה אנטנסיבי יותר היא תמצא את עצמה יותר בחוץ ממה שהיא מרגישה עכשיו. ולגמרי לא בכוונה רעה. אני חושבת שהיו לנו כבר 4 פגישות שבהן לא אמרתי שום דבר. גם אם דיברתי הרגשתי שאני לא אומרת שום דבר. השבוע קרו כל מיני דברים וסוף סוף הרגשתי שמשהו הבשיל בי למילים ותובנות קטנות. ידעתי בדיוק מה אני רוצה לספר לה. היו המון דברים לספר. לא רק דברים "חשובים" לכאורה, אלא גם כל מיני סיפורי פרפראות קלילים שהתחשק לי לספר לה. עשיתי אתמול בערב "חזרה" על הדברים, כי אני נוטה לשכוח, היום בבוקר התעוררתי עם ציפייה ברורה לפגישה, ישבתי בחדר ההמתנה והרגשתי נינוחה וקלה. גם כשנכנסתי אליה עוד הייתי בסדר- סיפרתי לה בחיוך על הרוח השרבית החזקה שבחוץ, על עורב שראיתי שמנפנף בכנפיים אבל עף לאחור, ואז, ממש באופן חד ומפתיע, זה נגמר. נסגרתי. המשכתי לחייך אבל לא היה שום דבר שהתחשק לי לספר לה. הכל היה נראה לי טרחה מיותרת. פשוט לא התחשק לי לספר כלום. בהתחלה הייתי מופתעת ומבואסת שכך אני מרגישה, ותיארתי בפניה בהפתעה את השינוי המוזר הזה, אבל די מהר הבאסה התחלפה בשיוויון נפש. לא היה לי אכפת ולא הייתה לי סבלנות. התנצלתי על המסר הכפול שאני אולי משדרת- גם לחייך ולהרגיש בסך הכל טוב וגם להתכנס ולהרגיש מוגנת מפניה. בתוך שיוויון הנפש הזה הצלחתי, להפתעתי, לשלוף-לזרוק עליה שאלה שכבר המון זמן רציתי לשאול ולא היה לי אומץ. היא הייתה מבולבלת מהזיגזוגים שלי, אמרה שהיא מרגישה כאילו פספסה פיסקה ומתקשה לעקוב אחר חוט המחשבה שלי.. היא צודקת היו שם כמה חוטים קצרים שהמטרתי עליה. פשוט לא הייתי איתה וניסיתי למלא את הזמן במשהו. אמרה לי שזו שאלה ששואלים פגישה או שתיים לפני שנפרדים (שאלתי איך מצטייר בעיניה הקשר בינינו..) ושהיא מרגישה אותי עמוק בתוך הפרידה. לאחר נסיונות חוזרים ונשנים מצידה הצלחתי לחלץ מתוכי שאני לא רוצה לשתף אותה בתובנות וסיפורים שמציגים אותי חלשה או חרדה, כי אני מרגישה היום טוב, ממוקדת, ואני לא רוצה להרוס את זה. לא רציתי לחזור שוב הבייתה ולשקוע בשינה הקבועה (מה שבכל זאת קרה, אגב). אבל יותר מזה- אם אספר לה יהיה לנו על מה לדבר. היא שאלה אותי בתחילת הפגישה מה היה עוזר לי לספר ובלי לחשוב פעמיים עניתי "מרחק". הרגשתי שבלי כוונה אני לא רוצה יותר לתת לה מקום טיפולי בתוכי.. לא רוצה שתהיה לה נוכחות כזו, או שיהיה לה מה להגיד על דברים שלי. זה שלי... היא אמרה שבכל זאת סיפרתי לה, ואני התבלבלתי. היא אמרה שסיפרתי לה שיש המון דברים שקורים, שבסך הכל טוב לי, אבל שאני לא יכולה לשתף אותה כי אז היא תהיה קרובה. דוד, מה לעשות? לפני שקמתי אמרתי שלצערי אני אכן עמוק בתוך הפרידה. שלמרות שאני יושבת מולה היא כבר כמעט זיכרון בשבילי.. מטורף.. (הוספתי שאני מקווה שאני לא פוגעת בה, לא כולם בנויים כמוני- אלה מילים שיכולות לפגוע..). לא חשבתי שאפרט בפנייך את כל זה, אז השאלה שלי בעצם נמצאת למעלה :-) האם לשכנע את עצמי להצטרף אליה או אותה להצטרף אליי? 3 חודשים זה עוד 12 פגישות.. כמה עוד צריך לחכות עד שתצטרף לפרידה ממנה?.. אני כבר אומרת "3 חודשים" בלי להרגיש כלום. אני מרגישה שאני כבר אחרי הפרידה, בגרסא הכואבת שלה, עם בכי וגעגועים. עכשיו זה כמעט שיוויון נפש. יצאתי ממנה ולא הזיז לי כלום. לא היה לי אכפת- כאילו היא שוב זרה לי (ואז שקעתי בשינה הקבועה של אחרי..;-) זוכר את העורב שמנפנף בכנפיים ועף לאחור?... גם היא זכרה.. אחל לי שאחרי פסח יחלוף לידי אייל שועט בדרך לפגישה... :-) יצא קצת ארוך, וזה כבר השני ממני.. (אחרון- מבטיחה! :-) שיהיה לך לקראת-חג נעים, לילך

שלום לילך אני מצטרף לדעתך ולדעתה של המטפלת שלך: אכן נשמע שאת עמוק בתוך תהליך הפרידה. וכמו שבטיפול יש בד"כ כלל שלבים שונים, התואמים במידת מה את הזמן הכרונלוגי העובר, כך לשלב הפרידה יש חשיבות ומקום משל עצמו. את מתארת כי ברמה מסוימת כבר עברת את הדרך הנחוצה לפרידה ואת מוכנה, בשיוויון נפש, לצעוד החוצה ולסיים כבר עתה את הטיפול. אבל בכל-זאת, יש רמזים בתגובות עליהן את מספרת, כי זהו אינו תיאור שלם לחלוטין. בזהירות אומר כי נדמה לי שהדרך בה את בוחרת בתקופה זו להתמודד עם הפרידה ("האמורה להגיע" אגב? האם מדובר בפרידה כפויה בשל מסגרת ציבורית?) היא בדרך של הסתגרות והעברה של השליטה לידייך. במובן מסוים דומה כי מדובר פה במאבק כוחות: למי תכאב יותר הפרידה? מי יקום וילך מוקדם יותר? במידה ואכן מדובר במצב מעין זה הרי שעוד יותר מהרגיל הייתי מייעץ לך להשאר בטיפול ולמצות את ההזדמנות להבין את יחסך אל הטיפול ואת תחושותיך בסופו ככל הניתן. בהצלחה וחג שמח דוד

דוד נחמד :-) אתה עונה יופי של תשובות! (גם זו למטה) תודה רבה על המחשבה .. הפרידה נקבעה על ידי. מקווה לטוס לחו"ל בקיץ לכמה חודשים, עם סיום הלימודים. "העברת השליטה לידייך" אלה מילים שמאוד דיברו אליי, והיום מתוך הקשבה לעצמי בפגישה שאלתי את עצמי באמת אם יש כאן מאבק כוחות.. מה זו ההתעקשות הזו לא להשתדל יותר ולשתף? .. אבל פשוט לא התחשק לי בכלל ולא היה לי כוח לדחוף את עצמי בכוח. אבל אני לא בטוחה שזה מאבק כוחות מהסוג שתארת- לגמרי לגמרי לא הייתי רוצה שתיפגע, להיפך, אני גם לא חושבת שאקום ואלך מוקדם יותר, המחשבה כן חולפת בראשי פה ושם, אבל אין סיבה טובה לממש אותה. אני מקווה מאוד שלא תעזוב אותי היא מוקדם יותר :-) (לא נראה לי שזה יקרה). לא, אני אשאר עד הסוף, פשוט חבל לי שהיא לא מצטרפת לפרידה שלי ממנה.. לא ביקשתי להיפרד כאן ועכשיו, רק לדבר על הדברים. ואולי פגישה אחת נדבר על פרידה וזה ירגיע אותי ובפגישה שאחרי לא נדבר על פרידה ואביא שוב דברים, ושוב בפגישה שאחרי תהיה שיחה על פרידה, ושוב ושוב ושוב עד שניפרד באמת. ככה דמיינתי תהליך של פרידה.. אולי זה מה שאני צריכה לומר לה (תודה, דוד). שיוויון הנפש הזה הוא משהו שאני מכירה היטב. כבר קרה שכך נפרדתי. כאילו מסך יורד ופשוט לא אכפת לי יותר. אני יכולה לחייך ולחבב את הצד השני עדיין, אבל באופן די שטחי, כי מעבר לזה פשוט לא ממש אכפת לי. היא אמרה היום שאולי טוב שלא ניפגש בשבוע הבא (בגלל פסח). אני לא יודעת למה היא התכוונה, וביום אחר כנראה שהייתי נפגעת מאוד וחוזרת בעוד שבועיים ממורמרת ופגועה. היום זה פשוט לא נגע לי. לא אכפת לי. צר לי, אבל היום אני מרגישה שזה פשוט נגמר. הטיפול הזה נגמר וזה בסדר. לא נורא. אחרי שנה וחצי... לא הייתי רוצה לעבוד עם מישהי כמוני, שאפילו לא טורחת לבעוט אותה החוצה או להפגין איזה כעס, או אהדה או משהו. אין בי כלום. סוג של נגמר וזהו. זה בטח יעבור לי לבד.. שוב תודה על התגובות, חג שמח גם לך! לילך

לא שואלת כלום, רק כותבת.. כי לא יכולה להכיל את הכאב הזה.. כי לא יודעת איך להתמודד איתו.. כי לא רוצה להתמודד.. ומנסה עכשיו לברוח.. אולי.. קצת.. אז אל תגיב.. כי אין מה להגיב.. סתם כאב שחונק... בד"כ אני כותבת כשליאת כאן, אבל אני לא יכולה.. פשוט לא יכולה עכשיו... זה כל כך, אבל כל כך כואב אחרי ארבע וחצי שנים שאני אצלה, אחרי כמעט שנה של 3 פעמים בשבוע.. אז נכון שאמרתי לה שאני רוצה להפסיק את הטיפול, שאני לא רוצה לבוא יותר. אבל היא מכירה אותי. היא מכירה אותי מצוין. והיא יודעת שדווקא בתקופות האלה שאני אומרת את זה הכאב עצום, ואני לא יודעת ולא יכולה להתמודד עם דברים. ותמיד, אבל תמיד היא הצליחה לגעת בי ותמיד המשכתי איתה. הפעם זה שונה. הפעם זה אחרת. כי גם בהתחלה הצלחתי לשכנע אותה שאני ארד לפעמיים בשבוע, וגם כי הפעם כשאמרתי לה שאני עוזבת, היא בסוף קיבלה את זה. היא בהתחלה הציעה שאולי אקח שבועיים חופש ואח"כ נדבר ונראה איך מרגיש לי. ואני לא הסכמתי. אני יודעת להתמודד רק כשאני חותכת. או הכל או כלום. אתמול היתה פגישה קשה ויצאתי בבכי. היא אמרה שתחכה לי בפגישה הבאה הרגילה שלנו. כשהגעתי לבית לא יכולתי יותר והתקשרתי והשארתי לה הודעה שאני אתן לה שבועיים חופש ממני ואם אני אתחרט אני אצור איתה קשר, אבל אם לא, היא תקבל ממני מכתב וזהו. הסברתי שזה שילוב בין הראיה שלי את הדברים ב"שחור לבן" לבין המתון שלה... ככה אני אסתכל על זה שסיימתי את הטיפול וחתכתי. והיא תוכל לראות בזה שבועיים חופש... ובקשתי ממנה גם שלא תתקשר ואני אראה בזה הסכמה שלה למה שאמרתי. והיא באמת לא התקשרה. היא תמיד מתקשרת, אבל תמיד. תמיד. גם כשאני מבקשת שלא תתקשר, היא חוזרת אלי. תמיד באותו יום, ואם זה מאוחר מידי היא יוצרת קשר ישר בבוקר מוקדם מוקדם. אבל הפעם היא לא.. לא התקשרה.. מה שאומר שהיא קבלה את הדברים שלי.. מה שאומר שמבחינתה זה הכי בסדר שאתן לה שבועיים חופש ובסופם גם אשלח לה מכתב שסיימתי את הטיפול.. והכל התרסק בתוכי. כל כך כואב בפנים. כי הנה הצלחתי לגרום לה להתרחק ממני, כי היא בבפנוכו שלה רצתה וחכתה לזה שאלך ממנה ואתן לה חופש ממני, כי כל מה שהיא אמרה תמיד, כל מה שהיא אמרה אי פעם בטיפול הזה, על כמה אכפת לה ממני וכמה היא רוצה לעזור לי וכמה היא דואגת לי וכמה היא אוהבת אותי.. הכל שקר... הכל פיקציה.. אחת גדולה שמתנפצת לי עכשיו בפרצוף. אחרי ארבע וחצי שנים. ובחיי שכמעט והתחלתי להאמין לה לכל המילים היפות האלה שלה. משהו בי כל כך רצה שזה יהיה נכון.. שזה אפילו הצליח גם להיכנס.. אפילו שלא באמונה שלמה.. אבל משהו כן... והנה עכשיו זה התפוצץ לי בפרצוף. הנה היא הראתה לי את מה שכולם בסוף מראים לי. שאני לא שווה כלום. לא אותה, לא את הטיפול שלה, לא את האכפתיות שלה, לא את החמישים דקות בכל טיפול שהיתה מקדישה לי. אני לא שווה את זה שהיא תטפל בי ותהיה "שלי". כלום לא שווה את הכאב הזה. כמוהו כמו כל הדברים שקרו בחיים האלה, כמוהו כמו כאב ה"חיים" עצמם. במשך כל הלילה חשבתי לעצמי... אמרתי לעצמי שאני חייבת לשנות.. שאם אמשיך בסוף בטיפול שאני חייבת לתת מעצמי יותר, שאפסיק עם השתיקות, שאנסה הרבה יותר... אמרתי לעצמי.. שאם היא כן תתקשר, אולי בכל זאת אני אמורה להמשיך בטיפול ואני אשתדל לעשות את המקסימום כדי לשנות.. אבל שאם היא לא תתקשר זה כנראה הסימן לכך שבאמת כבר צריכה לעזוב ולהניח לה ממני.. ובאמת היא לא התקשרה... בניגוד לכל ההשקפה שלה, לפחות זאת שהיתה עד היום... גם ככה כל החודש אני התרסקתי יותר ויותר, חודש קשה ביותר, והנה סיום מדהים לחודש הקריסה וההתנפצות. אין מילים שיכולות לתאר כאב, פשוט אין. כמו שאין מילים שיכולות לתאר כמה אני אוהבת אותה, באמת אוהבת, מכל הלב. ולהיפגע ממי שאוהבים, זה.. היה עדיף למות. היה עדיף אם היתה מניחה לי לעשות את שרציתי. אם לא היתה כל כך מנסה לעזור לי להישאר כאן. אני לא יכולה יותר. פשוט לא יכולה. יותר.

שלום שיר את פותחת בבקשה שלא אענה, אבל נדמה שכפי שקורה עם המטפלת שלך, גם כאן המצב מורכב יותר מכך. כך שאני בוחר להגיב בכל זאת, בתקווה שהמילים המועטות יוכלו לסייע לך בתקופה הקשה אותה את עוברת. את מתארת קשר חזק וקרוב, קשר שהחזיק בתוכו שנים של כאב ורגשות סוערים. ונשמע שמתוך הקשר הזה הגעתן לנקודת משבר, בה עולה לפתע סכנת הפרידה והחזרה לתחושות המוכרות של ייאוש ובגידה. אבל כמו בדרך-כלל, גם נקודת המשבר הזאת מחזיקה בתוכה גם אפשרות של התפתחות ושינוי לטובה. נדמה לי שההתחלה של תיעול המשבר לטובה טמונה ביכולת שלך לזהות את החשיבות של הקשר והאמון שנוצר בטיפול במהלך השנים ולזהות גם את העובדה, שעולה בברור מפנייתך, כי המטפלת לא נעלמה ולא בגדה. היא עדיין ממתינה לך, בשעה הקבועה, בחדר הטיפול שאת מכירה היטב. האתגר, כמו בכל נקודת משבר, הוא עצום: האם את מרגישה שאת יכולה לסמוך עליה מספיק על מנת לפנות אליה שוב, לבדוק האם היא עדיין מחכה? האם היא תשמח לחזרתך? מתוך לקיחת היוזמה חזרה אליך, מתוך העמדה האקטיבית והמעזה בעולם, תגיח, כך אני מאמין, האפשרות להגיע לניצול חיובי של המשבר הנוכחי. בהצלחה דוד

היא התקשרה.. בשעת הפגישה ה"שלישית" , זאת שבוטלה כשירדתי משלוש פעמים בשבוע לפעמיים, היא התקשרה... הדבר הראשון שאמרה זה שאני חסרה לה בשעה הזו.. ואני כמובן התחלתי לבכות.. לא יכולתי יותר להחזיק... והיא... באמת אמרה שהיא מחכה לי.. בפגישה הבאה.. שהיא לא התכוונה לחופש במובן המילולי, אלא פסק זמן שאני אקח ואעשה תוך כדי הטיפול כדי שנוכל ביחד לנסות להבין למה אני רוצה לסיים טיפול.. לא הצלחתי להסביר לה שאני רוצה לסיים את הטיפול כדי לסיים את הקשר איתה כדי שהיא לא תמשיך להחזיק אותי פה.. עם הזכרונות, הניתוקים, הכאב, ההתמודדות.. הכל כל כך מבלבל, אני מרגישה באיבוד. לא יודעת אם ואיך ולמה להמשיך. כמו שגם לא יודעת איך לעצור, להפסיק, לעזוב. לא יודעת איך למצוא את עצמי בתוך איבוד כזה קשה, שחור, בתוך הלא נודע. תודה דוד, על התגובה.. תודה שהיית כאן... שיר

אני בדיכאון

שלום ריטה אני יכול לכתוב לך דברים שונים, על אחוז האנשים באוכלוסיה הסובלים מדיכאון, על רמות דיכאון שונות מהן ניתן לסבול ועוד. אבל אם את מגדירה דיכאון כפי שאני מגדיר אותו, הרי שהדבר המומלץ ביותר בעיני הוא לפנות לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש ולהתחיל בטיפול לפי הערכתו. בהצלחה דוד

שלום נראה לי שיש לי OCD לפי כל הסימנים זה נראה ככה אני חוזרת על דברים כמה פעמים ועושה דברים רק כדי לשתיק את השקט הפנימי שלי זה כבר בערך 2 שאני יודעת שיש לי את זה ואני לא יודעת מה לעשות מאז שיש לי את זה אני מרגישה רע עם עצמי בהתחלה הרגשתי טוב שאני יודעת מה יש לי וששמעתי שיש למישהו הרגשתי טוב ואח"כ הרגשתי שזה ממש רע לדעת שיש לי את הדבר הזה כי אני לא יודעת איך להסתדר ומה לעשות עם זה כשזה קורה לי אני מנסה להתעלם מזה וזה כבר מפסיק להפריע לי ז,א פחות הייתי אצל פסיכולוגית כמה פגישות ואח"כ היא אמרה לי שאם אני מעוננית בטיפול מהיר כי רציתי במת משהו מהיר ולא שיקח ממני הרבה כסף אז היא יעצה לי ללכת או לפסיכיאטר או לבריאות הנפש ששם זה בחינם ואני ממש לא רציתי כי זה נשמע לי לא טוב בכלל אבל לפסיכיאטר הלכתי כי הרגשתי רע נורא ולא סיפרתי את זה לאף אחד את מה שקורה לי הלכתי אליו פעם אחת ושוב לא חזרתי כי אנילא רוצה להיות מטופלת עם פסיכיאטר זה נשמע נור אבחוץ וחוץ מזה הרגשתי שאני מצליחה להיפטר מהמחשבות האלה לבד מרוב שהייתי עם המחשבות האלה לבד ואף אחד לא ידע מזה הרגשתי נורא כי כל הזמן יש לאנשים ביקורת עליי למה אני לא מהירה למה לוקח לי ל דבר שעה והרגשתי נורא עם זה כי אני לא יכולה להגיד להם וכי יש לי סיבה הרגשתי מעוקה וככה בעיקר בעבודה אני רוצה לעשות קצת יותר אבל מפחדת שאיהי אדישה לא כי אני אדישה ממש אלא כי אבדוק את הדברים כמה פעמים מאז שאני יודעת שיש לי את המחלה הזאת אני מרגישה רע יותר כי אני מרגישה שיש לי משהו שאף אחד לא יודע ואין לי מושג איך לפטור אותו ורע לי למרות שסיפרתי את המצב הזה לאחותי והיא אמר לי שאין לי בכלל בעיה ולמה אני צריכה ללכת לכל המקומות האלה ניסיתי לחשוב שאין לי כלום אבל אני לא יכולה לחשוב כך אחרי הרבה זמן שחשבתי שיש לי וגם שאני מרגישה עדיין שיש לי משהו למרות שבזמן הארחון כמו שאמרתי זה פחות קורה לי אבל עדיין כל ההרגשות הרעות בעבודה עדיין נשארו בעבודה צרעך להקליד מסמכים מהר עם כל הנתונים שלהם ואני כל הזמן בודקת את עצמי ולא יכולה לסיים מהר ולכן אני גם מפחדת להשתמש בתוכנה אחרת שיש בה מלא מסמכים שצריך להקליד כי יש בה הרבה ואני לא אספיק לעשות אותם לכן אי הולכת על התוכנה שיש בה קצת יותר ויש אפשרות להתעכב עליה יותר כי צריך להקליד בה יותר אני לא רוצה יותר לעבוד על אותה תוכנה כל כך הרבה זמן כי כבר איזבה שנה וחצי אני עובדת רק על אותה תוכנה אני רוצה לשנות אבל מפחדת שלא אספיק וזה עבןדה בצוות שצריך להראות שמספיקים להקליד כדי שנסיםים את המסמכים אנ יכבר לא יודעת מה לעשות אני מרגישה שחושבים שאני איטית כי באמת יוצא שאני איטית אבל לא בגלל שאני באמת איטית אלא כי אני פרפקמיוניסטית ואני בודקת את עצמי כל פעם וגם אף אחד לא מבין למה אני לךא עובדת על התוכנה השנייה שהיא יותר קלה התוכנה עם היותר כמויות וחושבים שאני פחות יעילה וככה אני חושבת על עצמי ובעצם חושהת בגלל זה שזה מה שהם חושבים, אין לי חשק לבוא לעבודה ככה כשאני יודעת שאני לא ממש יעלה ושאני לא מחדשת לעצמי דברים כי אני רוצה לעשות יותר דברים ולעבוד על התוכנה השנייה אבל מרגישה פחד שלא אספיק כלום וראו את זה לא טוב בקיצור רע לי אני נמצאת בבועה וכבר הרבה זמן וזה גורם להכל להרגיש רע במשרד י שלי מחשבות תמיד שחושבים שאני לא טובה כי ככה אני מרגישה ויש לי ממש חוסר ביטחון בגלל זה בבקשה תעזרו לי להגיע לפיתרון טוב ולהרגיש יותר טוב למרות שמלפני כמה חודשיים אני כבר מרגישה יותאר טוב כי שיתפתי את אחותי במקרה אזל עדיין אני מרגישה שאני לא טובה במשרד ויש לי תחושה אכזבה מעצמי ושאני לא טובה בכלום ! תעזרו לי למצוא פיתרון בבקשה!

שלום שיר ראי את תשובתי הקודמת. הצעדים שעשית בעבר נשמעים לי בכיוון הנכון ופנייה חוזרת לאשת מקצוע, איתה את מרגישה בנוח, יחד עם בדיקה של אפשרויות תמיכה בסביבה, הן הכיוון בו הייתי ממליץ לך ללכת. להתראות דוד

שלום יש לי בעיה שכבר התחילה האמת ממש מזמן לפני בערך שנתיים נראה לי שיש לי OCD ומאז שאני יודעת שיש לי את זה אני מרגישה רע יותר כי אני לא יודעת מה לעשות עם זה ואיך לטפל בזה אני לא בטוחה שיש לי את זה אבל הסימנים מראים שכן אני חוזרת על דברים כמה פעמים כדי להיות בטוחה ואנ עושה דברים שאני לא ממש רוצה לעשות אותם אבל רק כדי שלא יהיה משהו רע אנ יעושה אותם ורק בשביל השקט הפנימי שלי,אני ניהיתי בגלל זה נורא עצלנית ואיך לי וכח פשוט לעשות כלום כי כל דבר יקח לי שעה ואין לי כוח לעשות דברים שדורשים מאמץ אני פשוט כל הזמן אין לי כוח וכל דבר נראה לי כבד , בא לי פשוט להכניס את עצמי למיטה וולישון בתוך הפוך ולא לקום מלא שעות , אני ניהיתי דיכאונית בגלל זה וזה בעיקר מפריע לי בענייני העבודה כי אני ניהתי איטית קצת וגם אם אני רוצה להיות מהירה אני עושה את הדברים מהר אבל חוזרת לבדוק אם עשיתי טוב ,נמאס לי כבר לבדוק את עצמי בעבודה אני צריכה להקליד נתונים בעיקר ולהקליד אותם נכון ואני כל הזמן בודקת את עצמי זה מתסכל אותי אני לא יכולה להיות מהירה שאני בעצם יודעת שאם לא היה לי את הדבר הזה הייתי יכולה להיות מהירה כי אני מהירה . אני לא יודעת מה לעשות אני כל הזמן חושבת שחושבים עליי שאני לא טובה בעבודה כי אני לא מהירה וגם כי אני לא מנסה לעשות דברים אחרים ואני באמת לא מנסה לעשות דברים אחרים פשוט כי אני פוחדת שאני אצטרך לבדוק אותך ז"א יש תוכנה שצריך לעבוד עליה וכולם עובדים עליה ויש בה הרבה מסמכים זאת עבודה בצוות גדול אגב ואני פשוט לא עובדת על התוכנה הזאת אני עובדת בעיקר על תוכנה אחרת וזה משום שהתוכנה הזאת יותר פשוטה ופשוט יש בה בד"כ פחות אומנם צריך להליד בה יותר ובגלל זה כנרא ה אני מרשה לעצמי לעשות אותה כדי שיחשבו שאני מתעכבת כי יש הרבה מה להקליד לא בגלל מה שישי לי אני פשוט מפחדת להתחיל להקליד בתוכנה השנייה כי אני יודעת שאני לא יצליח להקליד הרבה וגם ניסתי ואף אחד בטח לא מבין מה הבעיה למה אני לא מקלידה בתוכנה השנייה אני פשוט מרגישה שאני הכנסתי ת עצמי לבועה כזאת שאני מבובלת שלא מבינים אותי שאני סתומה והערך העצמי שלי ממש ממש ירד אין לי ביטחון וכך גם אין לי חשק להגיע לעבודה בכלל והעבודה נורא שיגרתית שבא לי לעשות דברים שונים אבל אני מפחשת כי אני יודע שאני בעצם לא אצליח אני פשוט לא טובה ולא בגלל שאני לא כזאת באמת אלא פשוט כי אני בבועה שלא נותנת לי לצאת ממנה אין לי כוח להגיד גם שלום בגלל זה לאנשים אני באה מבואסת ונמאס לי מעצמי אנ ירוצה להשתנות אבל איך אשנה את המצב תעזרו לי ....! אניממש מצטערת שכתבתי מלא אבל ניסתי לרשום מה שיש לי שיצא מובן קצת בטח לא יהיה לכם חשק לקרוא את זזה אבל אני מקווה שכן כיד שתעזרו לי אני נכנסת לדיכאון יום יומי ...

שלום שיר שנתיים זה המון זמן לסבול כפי שאת מתארת שאת סובלת, המון זמן להלחם בדיכאון, בהעדר הכוח ובירידת הבטחון. נשמע לי שלכל זה מצטרף תסכול על כך שאינך מצליחה להגשים את עצמך ולגרום לאנשים להעריך אותך כערכך. הדרך המומלצת ביותר לשנות את המצב, כפי שאת מתארת אותו, היא לפנות לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש ולשאול אותו לגבי הטיפול והדרך היעילה ביותר להתגבר על קשייך. בהצלחה דוד

שלום דוד, אני רוצה לשאול משהו, אבל מוצאת את עצמי שותקת. אני חושבת שזה אישי. או כך זה מרגיש לי היום.. (מדהים שהגוף/ההתנהגות מלמדים על הרגש. כאילו אם לא היה צורך להתנהג לא הייתי יודעת מה אני מרגישה.. משונה נכון?) אבל לא זה מה שרציתי לכתוב. רציתי לשאול אותך על ההבדל בין דכאון לחרדה. לאו דווקא בעניין הגדרות DSMיות, אלא יותר במובן היומיומי של המילה. אני נוטה להיות מדוכדכת פה ושם, והיו תקופות בעבר, חלקן ארוכות מאוד, שהרגישו כמו דיכאון לכל דבר, כמו זה שבספרים שלך. לכן תמיד חשבתי שיש לי נטייה כזו, לדכדוכים, ובימים מסויימים כשהדכדוך כבד זה מעורר בי פחד, שאולי שוב העצב הגדול חוזר ולא ירפה. לאחרונה אני חושבת שטעיתי. שאולי זו חרדה שמולידה בי הימנעות מהעולם, וזו בתורה מייאשת אותי בצורה כל כך עמוקה עד שאני נעשית מדוכדכת/מדוכאת. האם דכאון, במובן היומיומי של המילה, יכול להיות "תוצר לוואי" של חרדה, על השלכותיה? ומה לגבי דכאון לא במובן היומיומי? האם יש דכאונות שהם כמו שהם נחווים- חסרי הסבר, פשוט נוחתים עלייך? כלומר, האם יש דכאון שהוא סיבת עצמו, שמעבר לטריגר שאולי עורר אותו, לא קשור לאיזו חרדה או משהו דומה למה שתיארתי למעלה? לא קשור למשהו חיצוני.. פשוט קיים כי הוא קיים. זו לא שאלה סופר-חשובה, אני יודעת. היא לא חשובה מאוד לי, באופן אישי, כי אני כרגע מרגישה בסדר גמור והדכדוך כבר מזמן לא השבית אותי לתקופה ארוכה. אבל היא אולי גם לא חשובה כל כך באופן כללי, כי אולי זה לא באמת משנה ההגדרות.. אולי זו סתם סקרנות (עם טאץ' פלספני, כן, סליחה..). אני פשוט מרגישה כאילו אם מדובר באיזו חרדה או הימנעות, אז יש לי יותר אחריות על העניין. יש משהו בהתמודדות שלי עם העולם שמביא אותי להימנע ממנו. זה לא דכדוך שנגזר משמיים ונופל עליי כל כמה זמן בלי שאני יכולה להבין למה או להימנע ממנו. ואם כך אז אפשר גם אחרת. אני יכולה גם להיות מדוכדכת הרבה פחות. כרגע כשאני מדוכדכת אני בעיקר מחכה שיעבור לי. אני אומרת לעצמי שככה אני וצריך לחכות בסבלנות, גם אם קשה ומפחיד, ובסוף זה יחלוף. אבל מה אם "ככה אני" זו סתם אמירה שלמדתי להגיד לעצמי פעם כדי לכבות את עצמי ולהירגע? מה אם לא "ככה אני"? אולי זו אמירה שמסירה ממני אחריות? (ואולי רק מחזקת את ההימנעות) לילך-לילך, אולי הגיע הזמן שתהיי קצת יותר פעילה ויוזמת בחיים שלך.. כל כך מפחיד להתאמן ביוזמה, בלקחת סיכונים.. מאידך- איזה בזבוז זמן זה לנסח דברים יפה, לקפל ולשים במגירה (או כאן על המסך..) שוב התגלגלתי מלשאול ללפטפט.. מקווה שלא אכפת לך שאני קצת מפטפטת :-) זה עוזר לי להקשיב לעצמי.. לילה טוב בנתיים, (ועל הדרך- מה נשמע?) לילך

שלום לילך הרבה שאלות טובות וחשובות את שואלת, ואני מבין שחלקן (או למעשה, כולן) נוגעות לך ולחייך באופן אישי וחלקן גם מעוררות בך עניין מעבר לשאלה האישית גרידא. נדמה לי שהתשובה לשאלות אלה נמצאת בטקסט שלך, כלומר בהתייחסות שלך לרצון פחות לשאול שאלה למען קבלת התשובה נטו, ויותר למען חוויית הדיבור ("פטפוט" כפי שאת מכנה את זה) ותחושת ההקשבה. ברוח זו, נראה לי נכון יותר לא להגביל את החשיבה שלך לתשובות ברורות וחד-משמעיות ויותר לעודד אותך להמשיך ולהרהר על עצמך ולמען עצמך. וכל זה, מבלי ללכת לאיבוד בסבך המחשבות ומבלי לוותר על הפעולה והתנועה בעולם.. בהצלחה דוד